באופן טבעי

כמה טוב שיש מי שיכול לומר זאת בצורה נפלאה כל כך - אריאל הירשפלד, חוטפי המבטים מוסף "הארץ" 11.1.08

Arguments against arguments against TV מתוך בלוג מרתק על UNSCHOOLING . אשמח לשמוע תגובות מהמתנגדים לטלוויזיה באופן עקרוני.

ויש גם הדף הזה
בשמת, אור-לי, מישהי?
(אולי שווה לפתוח על זה דף נימוקים בעד טלוויזיה , אני חושבת שזה יכול לעורר דיון מעניין )

לא קראתי הכל, אבל האבא הזה לא משכנע אותי כלל וכלל. למען האמת נראה לי די בהכחשה (אני אמורה להתלהב מזה שהילדים הואילו בטובם לחזור למשחקיהם הישנים תוך כדי צפייה מתמדת במכשיר?).

אוי תמי,
הייתי מתה להצליח לקרוא את הלינקים ששמת, אבל אין מצב שעם המוח-הנוזלי-של-אחרי-הלידה שלי, אני מצליחה לקלוט משהו עיוני, ועוד באנגלית...

אולי יום אחד תמצאי כאן בדף תשובה שלי
(אלא אם יש לך כוח וחשק לספר על כמה טיעונים בעד טי.וי שנשמעים לך טיעונים טובים או חזקים).

_אני מסכימה לגמרי עם איתי בדף קפיטליזם ופרסומות. כל הבייבי באך, בייבי מוצארט ואלה - מחרידים לדעתי.
מסתבר שגם המחקר מסכים איתך ועם איתי._
תמי, הקישור לא עובד, מה כותרת המאמר?

Arguments against arguments against TV מתוך בלוג מרתק על UNSCHOOLING . אשמח לשמוע תגובות מהמתנגדים לטלוויזיה באופן עקרוני.
וואו, אין לי מילים לתאר את החכמה העולה בבלוג הזה
כמעט ושוכנעתי לקנות טלויזיה ולהתחבר לכבלים... (שומרת את האופציה הזו בחיוביות לעוד שנה שנתיים).
אני מגבילה את הצפיה של בתי בת השנתיים ורבע והיא נמשכת למכשיר כמו פרפר לאש.
בכל עת שאנו נמצאים בבית שיש בו טלויזיה היא מיד ניגשת למכשיר, בעיניים מושפלות ובקול מהסס מגמגם משהו מבקשת לצפות במכשיר.

האם באמת אוכל לתת לה חופש מוחלט בבחירות שלה (גם בגיל שנתיים ורבע) ולצפות שהיא תבחר את הבחירות הנכונות עבורה?

אולי אם היתה לנו טלויזיה בבית ללא הגבלת צפיה היא לא היתה נמשכת כל כך למכשיר.

ברור לי שאת הנזק כבר עשיתי (והוא כמובן ניתן לתיקון בכל עת שאבחר בכך), היא יודעת שאני לא אוהבת את הטלויזיה ולכן מתביישת ברצונה לצפות במכשיר (רק המחשבה על כך מעוררת בי עצב, הילדה שלי מתביישת בתשוקה שלה).

אני מסכימה עם רב הדברים שנאמרו בבלוג הזה אבל רוצה להדגיש שכפי הנראה לי מדובר במשפחה של חינוך ביתי שמשתמשת בטלויזיה בצורה אקטיבית.
האם מתעניינת בכל תכניות הטלויזיה אשר בהן צופים ילדיה, היא מעוררת דיון ומעבירה ביקורת בונה יחד איתם.
הטלויזיה לא סתם פתוחה בבית שלה. היא משקיעה זמן ומרץ כדי ליצור ביקורתיות ועניין בנצפה.

תמי, תודה!

האם ניתן או צריך לכוון ילדים לצפות בטלויזיה בצורה ביקורתית?
אם צריך לעשות זאת כיצד ניתן לעשות זאת בלי להעביר להם את דעותי ועמדתי בנושא המדובר?

ובאותה הרוח, האם ניתן או צריך לכוון ילדים לצרוך מזון בריא?
לפי אותו היגיון שטוען שעלי רק לעזור לילד לבחור את בחירותיו ואין עלי לכפות עליו את אמות המידה שלי, אזי אתן לו לצרוך ממתקים בלי הגבלה, קמח לבן וסוכר ללא הגבלה...

האם עצם העובדה שאין אצלנו בבית מזון שלדעתי אינו בריא(כגון ממתקים, דגני בוקר, חלב ומוצריו, קמח ומוצריו, ובעצם אין כל מזון שאינו בצורתו הראשונית הטבעית)
דומה לעובדה שאין בביתנו טלויזיה?

האם בכך אני כופה את הבחירות שלי על ילדי ובכך מונעת מהם לבחור בעצמם.

האם אני מזיקה להם בכך?

מה עם הזכות שלי לבית נקי ממה שמרעיל אותי/ אני מכורה לו?
אם תהיה טלוויזיה בבית - אני אבהה בה במקום לעשות דברים קונסטרוקטיביים, יהיה רעש רקע שקשה לי לשמוע ושהופך אותי לעצבנית יותר בלי להבין מדוע...

בעצם בחירות רבות שאנחנו בוחרים עבור עצמנו משפיעות על הילדים. ככה זה.
לדעתי עדיף לעשות זאת מתוך מודעות ולבחור את הבחירות המתאימות לערכים שלנו.

פעמים רבות הטיעון הזה של - "בעצם זאת כפיה, מה אם הם לא רוצים לבחור כמוכם?" - בא מהמיין ובא לומר בעצם - "אם אתם בוחרים משהו שונה ממה שכולם בוחרים זו כפיה, בחירה שנראית לנו נורמלית אינה כפיה!".
אה, נכון, כי זאת בעצם לא בחירה בכלל.

אז ללמוד לחיות עם טלוויזיה זו לא כפייה, אבל לדעת לחיות בלעדיה זה כן?
אז ללמוד שג'אנק זה אוכל מגיל צעיר זו לא כפייה, אבל ללמוד שירקות ופירות זה אוכל זו כן כפייה?

<דיסקליימר - לא קראתי את האנגלית, מגיבה לדברי חניתה במחשבות משלי>

אולי אם היתה לנו טלויזיה בבית ללא הגבלת צפיה היא לא היתה נמשכת כל כך למכשיר.
מהתבוננות בהרבה מאד משפחות שבהן אין הגבלת צפיה - הילדים לא מפסיקים להימשך לטלויזיה. הם רואים טלויזיה שעות על שעות, במשך שנים. זה לא האיסור שהופך אותה למושכת, אלא ההתמכרות.

_"אם אתם בוחרים משהו שונה ממה שכולם בוחרים זו כפיה, בחירה שנראית לנו נורמלית אינה כפיה!".
אה, נכון, כי זאת בעצם לא בחירה בכלל._

תמי - חומר טוב! (אני קוראת בהמשכים ). סוג של אויר הרים צלול...

אגב, למעוניינים - כל המאמרים שתמי מפנה אליהם נכתבו על ידי הורים שעושים אנסקולינג . יש בביתם טלויזיה והם אוהבים לצפות בה כנראה (ההורים, כמוני) ומתמודדים הרבה עם עניין ה - להגביל, לתווך, לכבות, מה יהיה וכו' - (כמוני). הם מתארים מה קורה בביתם, לילדיהם הפרטיים, בתוך משפחתם.

את הצהרות הנגד הם מפריכים על ידי התבוננות בילד הפרטי, הרגלי הצפייה שלו, עד כמה הוא פעיל חוץ מזה, האוירה בבית, התערבות ההורים, התיחסות למסרים, כפייה ועוד.
בנתיים אני יכולה לחתום בשתי ידי על העדויות האלו. אבל עוד לא גמרתי לקרוא.

אני קוראת בהמשכים
אני סוג של לא-קוראת בהמשכים (פתוח על המחשב שלי מאז אתמול).


אשמח לשמוע עוד, דגנית ב.
תודה.

אני דווקא קראתי הכל ולא התרשמתי מהטיעונים.
וטלי, כל מילה! במיוחד:
_אז ללמוד לחיות עם טלוויזיה זו לא כפייה, אבל לדעת לחיות בלעדיה זה כן?
אז ללמוד שג'אנק זה אוכל מגיל צעיר זו לא כפייה, אבל ללמוד שירקות ופירות זה אוכל זו כן כפייה?_

ניצן - יש לך טלויזיה?

אשמח לשמוע עוד טלי, מהבלוג? אשתדל. קצת עסוקה עם תחפושות השבוע.

טיעונים נגד טיעונים נגד טלוויזיה לילדים, הם עדיין לא טיעונים בעד טלוויזיה...
אם לוקחים חלק מהתשובות שלה ושמים בית ספר במקום טלוויזיה זה גם עובד:

אבל הילד שלי נהדר והוא הולך לבית ספר, אז התיאוריה של חינוך ביתי צריכה לקחת בחשבון גם את המידע הזה.

אבל הילד שלי ביקורתי והוא הולך לבית ספר, אז התיאוריה של חינוך ביתי צריכה לקחת בחשבון גם את המידע הזה.

דווקא בית ספר מוסיף לנו נושאי שיחה והזדמנויות לתקשורת.

למידה פרונטלית היא גם למידה ומי שזה טוב לו, אמור לפי התיאורה של חינוך ביתי לוותר לטובת אופני למידה אחרים "גבוהים" יותר.

אם לא הייתי נותנת לו ללכת, הייתי מונעת ממנו משהו שהוא צורך שלו.
האחרון הכי מוזר בעיני, במקור זה:
implied that there was something wrong with her for liking what she liked, she would have been denied something she needed.
אז עכשיו טלוויזיה זה צורך ?
מעניין, זה בסה"כ התחיל מהסחת דעת מסחרית מוצלחת ועכשיו זה כבר צורך? מגוחך בעיני לאללה.

קראתי את תחילת הבלוג והבנתי שהכותב/ת מבחינה בין צפייה של ילדי בית ספר שהטלוויזיה משמשת להם מעין הרגעה מהלחץ הכולל של ביה"ס (מההתכוננות ליציאה בבוקר ועד לשיעורי הבית) לבין ילדי חנ"ב שאין להם הלחץ הזה ולכן יכולים להתייחס לטלוויזיה כאל עוד מקור לסיפורים ולידע - כמו ספרים, למשל.
שאלה גדולה.
אני מרגישה שטלוויזיה בבית תהיה פיתוי מתמיד - בשביל המבוגרים ובשביל הילדים כאחד.
הפשרה שאני חושבת עליה - מחשב עם מסך משובח וכונן dvd טוב. אבל זאת מחשבה לטווח ארוך, בינתיים אין... וגם כשיהיה אני לא מתכוונת לגלות לילדים מיד איך זה פועל... וכמו שאני מוציאה מהבית ספרים שבעיני הם קלוקלים, ככה כל עוד הילדים יהיו בגיל שאני יכולה לשלוט במה שייכנס הביתה - אוכל, סרטים, משחקים, ספרים וכו' - זה יהיה מה שאני חושבת לראוי לשימוש או לפחות סביר. אם מבחינת האיכות ואם מבחינת הכמות.

ניצן - יש לך טלויזיה?
כן.
היא סגורה לבד עצובה בחדר, ואף אחד לא מדבר איתה חוץ מהאורחים. ובביקורים האחרונים נוסף כלל: רק כשהילדה ישנה. (כלומר, תעשו מה שאתם רוצים, כולל לראות פורנו עם רתמות מהתקרה בעודכם אוכלים גלידה ושותים קולה, ושיהיה לכם לבריאות, אבל לא מול הבת שלי.)

מהתבוננות בהרבה מאד משפחות שבהן אין הגבלת צפיה - הילדים לא מפסיקים להימשך לטלויזיה.
אז אני יכולה לספר סיפור שונה - הילד שלי צופה לפעמים הרבה, לפעמים מעט, ולפעמים בכלל לא. כנ"ל לגבי מחשב. אני לא מגבילה אותו בכלל ומעולם לא הגבלתי (כשהוא היה קטן זה פשוט לא עניין אותו). אני חייבת לסייג שהוא אוטיסט, ומבחינתי בשבילו טלוויזיה ומחשב הם כלים יעילים ללימוד, ושהוא צופה בקלטות וידאו או משחק בתוכנות לימודיות רוב הזמן. אחד הדברים הטובים שקרו להתקדמות שלו הייתה ההחלטה שלי להתעלם מהדעה השלטת שלפיה טלוויזיה ומחשב אינם טובים לילדים אוטיסטיים "כי זה לא אינטראקציה עם אנשים". אני לא יודעת מה הייתי עושה עם ילד טיפיקלי; באמת אין לי עמדה מוחלטת כאן.
וגם כותבת הבלוג מספרת סיפור שונה ומעידה על משפחות אחרות שהיא מכירה.
אז כרגיל, אנקדוטות יש לכל כיוון. ובעצם, זה אחד הדברים שהיא אומרת: שמסתבר שהטלוויזיה כשלעצמה אינה הגורם הבעייתי, אלא גורמים נוספים מסביב לה.

זה לא האיסור שהופך אותה למושכת, אלא ההתמכרות.
אנא קיראי בבלוג את ההסבר למה טלוויזיה אינה התמכרות. אשמח לשמוע התייחסות שלך לנימוקים שלה.

דיסקליימר - לא קראתי את האנגלית
כדאי לך.
(אני לא מביעה עמדה לכאן או לכאן, ומסכימה גם עם מה שאת כותבת)

אז עכשיו טלוויזיה זה צורך ?
אני מסכימה! גם אני חשבתי שזה נימוק חלש.

אם לוקחים חלק מהתשובות שלה ושמים בית ספר במקום טלוויזיה זה גם עובד
בחייך! אין הנדון דומה לראיה. ההשוואה לאוכל בריא וג'אנק מתאימה יותר בעיניי.
וגם שם היא אומרת משהו דומה: שבעצם ההגבלה את מביעה חוסר אמון בילד בנקודה הזו. לטוב ולרע, זה נכון (ואני, למשל, מגבילה היום את הדייאטה של הילד שלי מטעמי בריאות).

אותי מעניינת גם הביקורת שלה לגבי המחקרים שנעשו על טלוויזיה, שהיא אומרת שאינם מחקרים טובים; לנימוקים פסוודו מדעיים שאינם נסמכים, בעצם, על מידע; למחקרים שלטענתה מצביעים על ההפך מהדעה המקובלת (ראו ההפנייה למחקר שנעשה על 300000 ילדים).

מה שמצא חן בעיניי כאן הוא הנכונות לחשוב בצורה עניינית ורציונלית על הנושא ולהתנתק ממיתוסים. מקריאה באינטרנט נוצר הרושם כאילו טלוויזיה זה רק רע, רע, רע, ממכר, גורם לאלימות, משנה גלי מוח, גורם לאוטיזם ובעיות קשב, אחראי לרוצחים סידרתיים וכו'. אז יש שני צדדים למטבע וההחלטה כאן אינה כל כך מובנת מאליה.

תמי, הקישור לא עובד, מה כותרת המאמר?
אני כבר לא זוכרת! אבל study]הנה faults einstein videos for infants[/po]/ מחיפוש מהיר בגוגל.

אז יש שני צדדים למטבע
תמי,
מה הצד השני?

הבעיה שלי עם טלויזיה היא
א. שהקצב, העריכות והחיתוכים לא טבעיים למוח (שמצפה לרצף חזותי ולקצב טבעי)
ב. שהמסרים הלקחניים פושים בה בלי הכרה (כולם מאופרים CUT כולם לבושים היטב CUT כולם אוכלים ארוחות מבושלות מסודרות CUT בעלי חיים הם "שלנו" ולכן מותר לעשות להם ככל העולה על רוחנו CUT יחסי מין ומזמוזים מבויימים היטב ופלסטיים CUT איזה כיף פיניאטה וליצן ליום ההולדת! אהבה!! CUT אהבת אם UGH CUT תינוקות חייכניים בעריסות או בעגלות מעוצבות עם מוצצים תקועים בפה ומטפלת פיליפינית CUT בית ספר CUT מסרים פוריטניים CUT צרכנות עיוורת CUT לידות בית חולים עם אמהות מצווחות בפרצופים אדומים ובעל שעושה למאז מעבר לכתף CUT תינוק עטוף ונקי בן שישה חודשים מונח על אמא מאופרת ומחייכת CUT.)

CUT CUT CUT CUT CUT!!!!!
מספיק!!!!!!!!!!!!!!!!

אה, עוד משהו: אני חושבת שאין בהכרח דינם של ילדים צעירים מאוד (נניח, עד גיל שנתיים-שלוש) לילדים מבוגרים יותר. בטלוויזיה כמו בדברים אחרים. מילד בן שנתיים אני אמנע פיסית לרוץ לכביש. ילד בן שתים עשרה כבר יודע בעצמו (אם לימדו אותו).
עורכת יקרה, צורת חשיבה שונה מתוארת בבלוג, לדעתי בצורה מרתקת (בין אם את מסכימה לכל דבריה של הכותבת, ובין אם לא).

שהקצב, העריכות והחיתוכים לא טבעיים למוח
אה! טיעון מעניין, אממה, לא ברור שאת צודקת. המוח שלנו גמיש באופן טבעי ויש לו יכולת הסתגלות גבוהה.
את יכולה לטעון בצדק, שלהסתגל לחיתוכים מהירים כמו בטלוויזיה זה משהו שנושא איתו מחיר ושלא ברור מה המחיר הזה.
אבל מצד שלישי אפשר לטעון, שבעולם היום דווקא יש ציפייה לכך שהמוח יתרגל לגירויים כאלה ולמי שמתרגל יש יתרון על פני מי שלא התרגל. זו עוד השערה; אין לגביה הרבה נתונים (בבלוג השני שהפניתי אליו יש, אם אני לא טועה, הפנייה למחקר שמראה שמשחקי וידאו מפתחים יכולות חשיבה מסויימות בצורה טובה).
אבל תני לי לשאול אותך עוד משהו: מה עם תוכניות שבהן אין חיתוכים מהירים? אם, למשל, הילד אוהב אופרות או מחזות שייקספיריים ואפשר לספק את הרצון שלו בהם בין היתר דרך הטלוויזיה. האם עדיין תימנעי?
עוד משהו: גם ספרים עמוסים במסרים האלה. כל התרבות שלנו עמוסה בהם. אז מה עושים בדרך כלל עם קריאה? הורים מעבירים ביקורת ומלמדים את הילדים לעשות כנ"ל, הם מעירים הערות לגבי מה שלא מוצא חן בעיניהם, וכו'. מדוע אי אפשר לעשות משהו דומה לגבי טלוויזיה?
(ושוב, אני לא מדברת עלייך ספציפית כי נוהר באמת עדיין קטנה ואני לא בטוחה שבגיל כל כך צעיר רלוונטיים אותם דברים).
מה שאני מנסה לומר הוא, שגם על פי הנימוק שלך זו לא הטלוויזיה אלא השימוש בה בצורה מסויימת שבעייתי בעינייך.

המכשיר עצמו לא טוב ולא רע בעיני, הוא מכשיר. אפשר לעשות בו שימוש מועיל ואפשר לעשות בו שימוש מזיק (כמו גם בבית-ספר).
לטעמי, כרגע, הרבה מהתוכניות והתכנים בערוצים שונים עושים שימוש מסחרי מגעיל במכשיר הזה וביכולות שלו וזה די כמו להכניס הביתה סוכני מכירות "משעשעים" ולא מספרי סיפורים.

אממה, לא ברור שאת צודקת
לי ברור שאני צודקת דווקא.
כי אמנם אפשר להסתגל לזה, אבל זה בפירוש לא טבעי. כמו שאפשר להסתגל לתמ"ל, לחיתולים, לשינה במיטה לבד, ואפילו למכות יבשות עם שוט רטוב. אז אפשר להסתגל. SO WHAT? איפה בטבע יש לך את זה? 3-4 שעות ביום של 30HZ בפריימים וקטיעות של סיטואציות כל 5-10 שניות?

(כותב את ההודעה בלי שממש קראתי את הדף, אז מתנצל מראש אם אני חוזר על משהו שכבר אמרו)

במהלך כנס הקיץ האחרון של התנועה להתעוררות, היתה הרצאה לגבי ילדים וטלויזיה.
לפי מה שהמרצה טען, קיימת המלצה רשמית של משרד הבריאות בארה"ב לפיה כמות הטלויזיה המומלצת לילדים עד גיל 3 היא אפס . לטענתו, המחקר שלהם קובע שאפילו רבע שעה ביום גורם לנזק.
הוא הסביר את הממצאים והנימוקים בצורה מרתקת ומשכנעת במיוחד. אשמח לספר קצת על מה שאני זוכר אם זה מעניין אותכן/ם.

עורכת יקרה, צורת חשיבה שונה מתוארת בבלוג, לדעתי בצורה מרתקת (בין אם את מסכימה לכל דבריה של הכותבת, ובין אם לא).
תמי,
השאלה שלי לא היתה מקנטרת, אלא באמת מנסה להבין: מדוע לדעתך כדאי לתת לילדים לצפות בטלוויזיה. מהם טיעוני הבעד שמשכנעים אותך (מעבר לסיפור הייחודי שלכם).

עורכת, לא חשבתי שהשאלה שלך מקנטרת, סליחה אם השתמע כך. אבל אני לא אומרת שלדעתי כדאי לתת לילדים לצפות בטלוויזיה. אני לא אומרת שיש לי דעה. הבאתי את הבלוג כחומר למחשבה, כי כרגיל, גם בנושא הזה יש לי יותר שאלות מאשר תשובות.
אני לא רואה בנושא משהו שיש בו הכרעה אחת נכונה. אני אפילו לא בטוחה שיש הכרעה נכונה לכל משפחה. אני נוטה לחשוב שתלוי בילד.
(בהמשך להשוואה של דלית לבית ספר: יש הורים שעושים UNSCHOOLING שילדיהם הביעו רצון ללכת לגן או לבית הספר, והם איפשרו להם. כשהילד רצה להפסיק ללכת, הם איפשרו לו.
לעומת זאת יש הורים שהגיעו למסקנה אישית לגבי עצמם ולגבי ילדיהם, שבשבילם טלוויזיה זה לא טוב).

אורי,
אני מכירה את ההמלצה. ההמלצה הרשמית של משרד הבריאות בארה"ב כוללת גם מתן חיסונים לילדים שכמות הכספית שבהם הייתה פי מאה מהמקסימום שה-FDA החשיב כבטוח, הצהרה שאין קשר בין חיסונים לאוטיזם, פירמידת המזון הדפוקה, ועוד הרבה דברים שגם אתה וגם אני לא משתכנעים מהם. גם משרד הבריאות האמריקני פועל על פי קונצנזוס לא פחות ולרוב יותר מאשר על סמך מידע. נפלא שאפשר להיתלות בהמלצות שלו כהוכחה כשזה משהו שמוצא חן בעינינו, ולדחות אותן כשזה לא מתאים. מבחינתי, ההמלצות של משרד הבריאות האמריקני כשלעצמן אומרות בערך אפס. אני מעדיפה להסתמך על ראיות משכנעות. השאלה היא: האם הראיות נגד צפייה בטלוויזיה כהמלצה כוללת בגילאים צעירים מבוססת על ראיות משכנעות? והתשובה כאן לא ברורה. לפחות מחקר אחד
כזה (שמצא קשר סיבתי בין טלוויזיה לאוטיזם) הוא מטומטם בסידרי גודל, וראה מגם מה שכותבת בעלת בלוג על המחקרים בכלל (וכמובן, יש גם המחקרים שהראו ההפך).
בכל אופן, לכאורה נראה הגיוני שבגילאים צעירים יותר הסיכון גדול יותר מעצם העובדה שכל השפעה יוצרת שינוי אורך טווח, במיוחד במוח, ויותר מאשר בגילאים מבוגרים יותר.

ניצן, הבנתי אותך. לי זה לא כל כך ברור. כלומר, כמו שכתבתי לאורי, זה נראה אינסטיקטיבית נכון, אבל הרבה דברים שנראים כאלה מתבררים כשגויים אחר כך.
לגבי הדברים האחרים שאפשר להסתגל אליהם, ובפרט השוט הרטוב - לא נראה לי שהנדונים דומים לראיה. וחלק מהטיעון בבלוג הוא שהנימוקים המדעיים נגד טלוויזיה אינם משכנעים.
(אגב, בטבע גם אין ספרים, קריאה של 3000 מילים בדקה, ועוד המון דברים...) .
חוצמזה, מה עם מה שכתבתי אחר כך?

דלית, מסכימה איתך לגמרי (מרשל מקלוהן יגיד אחרת...)

אה, אני לא משתגעת על ספרים בדיוק בגלל הסיבות האלה, אז הטיעון הזה לא עובד אצלי. לו היתה לי אפשרות אמיתית לבחור, אני חושבת שהייתי מעדיפה חיים פשוטים ככל האפשר עם כמה סיפורים חוזרים על עצמם מסביב למדורה ולא מאסות של אלפי עמודים שבכל אחד קורה משהו חדש אחר... זה לא טבעי. (רציתי להגיד שזה לא נורמלי, אבל אז תיקנתי) ובטח שחמישים ערוצים שטוחנים מסרים דפוקים ומוסרניים מסביב לשעון זה לא טבעי.

ולמה אני צריכה להוכיח שטלויזיה זה לא טוב בדיוק? אני חושבת שהיא בדיוק נופלת תחת ההגדרות שהגדרתי בבלוג שלי על ההתרחקות מהטבעי והמאבק הדיסוננסי המטופש להוכחה שאין נזקים, או שיש תועלת. שישחקו הנערים. לי אין שום עניין בזה.
הכל עובד יופי גם בלי זה. למה לסבך את החיים כל כך? מינונים? שליטה? פגיעה מוחית? כן מזיק? לא מזיק? להעיף את זה לכל הרוחות ושיחזרו אליי יום אחד עם המסקנות...

ויש מחקרים שמראים קשר מובהק סטטיסטית בין כמות מכשירים באיזור גיאוגרפי לבין תפוצת הפרעות קשב וריכוז.
אז מחר יבוא מחקר נגד, ומחרתיים מאמר נגד-נגד, ובעוד שלושה ימים ניסוי נגד-נגד-נגד...
אז זה נראה אינסטיקטיבית נכון זה מספיק טוב בשבילי כרגע.

שימי לב שניסחתי "זה לא טבעי". ואני עומדת בעיקשות מאחורי הניסוח שלי. לא אמרתי טוב, לא אמרתי רע, לא אמרתי מזיק, לא אמרתי מועיל, אמרתי לא טבעי.
יכול להיות שזה מפתח איזורים מסויימים אפילו. אבל מה אמר ש{{}}זה טוב?
בקיצור. היוריסטיקה שלי עובדת בינתיים - אם זה לא טבעי/לקחני, לנסות להמנע מזה. אם אי אפשר, לנסות לקחת את הטוב בלי הרע. אם אי אפשר, לא להכנע לזה ומה שלא יהיה לא להפסיק לדבר על זה...

ניצן, הגישה שלך נראית מעשית. את באמת לא צריכה להוכיח שום דבר. אם עובד לך יופי בלי זה אז סבבה. בשבילכם .
לגבי הספרים, הפתעת אותי. אבל גם שם יש לך אפשרות אמיתית לבחור, ובחרת אחרת...לא? (שוב, את לא צריכה להוכיח או להסביר כלום; אני רק מנסה להבין).

אבל גם שם יש לך אפשרות אמיתית לבחור, ובחרת אחרת...לא?
לא ריאלי למנוע ספרים כשלאבא יש ספריה בגודל של קיר וקורא לילה לילה לפני השינה.
מה שכן, הספרים שהיא קוראת מקסימים, נטולי מוסר השכל, וכמעט נטולי "סיפור". (כאילו, האווזונים הולכים לאסם, ואח"כ למיקשת הדלעות, ובסוף (הטוב) כולם הולכים לשחות באגם. שיא העלילה זה שאחד מאבד נעל.) וזה ממש מספיק לילדה בת כמעט שנתיים. ונראה מה יבוא ואילו צרכים יתעוררו לכשיתעוררו. בינתיים אני קוראת ספרי ילדים מומלצים ומתפלצת מהמסרים.

אם עובד לך יופי בלי זה אז סבבה. בשבילכם .
ברור שבשבילנו, אני אני. לא אף אחד אחר.

השאלה היא שוב ושוב למה כן? תני לי סיבה טובה למה כן?
"כי אני לא יכולה בלי זה" זו סיבה למה לא לחשוף את הילד לזה, לא סיבה למה כן. זו תמיד היתה סיבה ללמה לא.
אגב הייתי מכורה קשה לTV. עבר לי לגמרי. היום יש לי ילדה (בבת עיני) ואין עבדה, אז אין ממה לברוח...
ויש את באופן... לפחות יוצאים מזה גם דברים חיוביים...

נפלא שאפשר להיתלות בהמלצות שלו כהוכחה כשזה משהו שמוצא חן בעינינו, ולדחות אותן כשזה לא מתאים
כן, אבל אל תשכחי שההמלצה שלו, איך נגיד, מאוד נגד התאגידים שבד"כ משפיעים על ההחלטות לרעה. אנטי קפיטליזם במיטבו.
הבעיה שלי בד"כ עם המלצות משרדי בריאות למיניהם זה שהיא מושפעת ע"י בעלי ההון, אבל במקרה של ההמלצה הזאת אני לא מצליח לחשוב על גורם כלכלי אינטרסנטי שישפיע לכיוון ההמלצה.

תני לי סיבה טובה למה כן?
הנה, נתתי סיבה טובה למה כן בשביל יותם: כי הוא לומד מזה ומהמחשב בקלות דברים שבאמצעים אחרים נלמדו בקושי אם בכלל (למשל, שפה); וכי הוא נהנה מזה; וכי זה לא מונע ממנו לעשות דברים אחרים בלי הגירויים המתחלפים והלא טבעיים וליהנות מהם. הוא אוהב טלוויזיה, בהחלט, אבל אני לא רואה בזה התמכרות. אפשר לנתק אותו ממנה די בקלות, למשל בהצעה לצאת החוצה (אולי הוא מכור ליציאה החוצה ). אני מסכימה איתך ש"אני לא יכולה בלי זה" זה לא נימוק מוצלח.

ולגבי עוד נימוקים למה כן - בעלת הבלוג נתנה כמה. אני מבינה שהם לא מרשימים אותך אבל אשמח לקבל התייחסות ספציפית.

לגביי אישית, השימוש בטלוויזיה דומה לשל בעלת הבלוג. אני נהנית מטלוויזיה ומשתמשת בה לפעמים, בעיקר בסוף היום, כשאני לא יכולה לעשות דברים אחרים (נניח, להתרכז בספר). יש דברים בטלוויזיה שהם שווי ערך בעיניי לקריאת ספר טוב - למשל, הסידרה המופלאה "קרנבל" של HBO, או סידרה על ג'יין אוסטן ב-PBS, או NOVA, או BOOKTV שרז מת עליה.
אני גם יכולה להתעלם מטלוויזיה פתוחה ולעשות דברים אחרים במקביל. בפירסומות לוחצים על הכפתור של MUTE והולכים לעשות תה (עוד פעולה לקחנית ולא טבעית D-: ).

ואם כבר מדברים על באופן, זו כן התמכרות אצלי. יצאו ממנה הרבה דברים חיוביים, אבל גם לא מעט ביזבוז זמן...

אורי - אתה צודק, אבל אתה יודע שאני חשדנית לגבי תיאוריות קונספירציה... ואני גם מעיינת מחדש בימים אלה בדעה האנטי-קורפורטיבית שלי .
ואגב, גורמים אינטרסנטיים לא חייבים להיות כספיים. לפעמים מספיקות דעות קדומות או הליכה עם הקונצנזוס.

שרון, אשמח לדעת מה את חושבת על מה שכתבה בעלת הבלוג.
אני שוב רוצה להדגיש שלא גיבשתי דעה לחיוב או לשלילה, ומה שאני מנסה לעשות כאן זה לחשוב "בקול" so to speak ולקבל משוב מאחרים.

למה כן?
כיון שבלקיחת את האחריות מן הילד ובהגבלת חופש הבחירה שלו אנו למעשה סותרים את העקרונות הבסיסיים של החינוך הביתי.
כיון שלפי גישה אחת מסויימת, רק בהינתן החופש המוחלט (במסגרת גבולות כלליים (-:) יתפתח הילד ויגדל להיות מבוגר אנושי, עצמאי, מאושר...
כיון שלא ברור מה רע יותר: הנזק הנגרם מצפיה בטלויזיה או הנזק שנגרם לילד הגדל בידיעה שאסור לו, עם תשוקה לא מסופקת המסובבת באסוציאציה של "זה רע", שנחשף לראשונה לתכנים המזיקים של הטלויזיה בגיל מבוגר ללא כל יכולת הגנה מפניה.
כיון שהטלויזיה היא חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו - עדיף להכיר את האויב וללמוד אותו ואת האסטרטגיות המנצחות שלו.

איך כן?
לי ברור שכדי לתת לילדים לצפות בטלויזיה ללא הגבלה צריך להשקיע זמן רב ואנרגיה בהבנת התכנים הנצפים ובצפיה משותפת. טלויזיה מחייבת הכוונה מתמדת, לא כל הורה מסוגל לכך.
זה לא מתאים לכל ילד ולא מתאים לכל גיל.
ניתן ללמוד הרבה מן הטלויזיה, גם תכנים מדעיים, גם על החברה המערבית ומניעיה, גם על עצמנו.
בעזרת המדיום הזה ניתן ללמוד להיות ביקורתיים ולבחור בדרכים שונות.

האם ילד שחי בחממה (יחסית) ולא נחשף לתכנים, מזון והשפעות חיצוניות המנוגדות להשקפת הוריו יגדל להיות מבוגר בריא יותר בנפשו ובגופו?
אחדד בעזרת דוגמה:
היום הלכתי ברחוב עם התינוק על הגב כשהילדה בת השנתיים הולכת לצידי. עצרה אותי אתיופית בחליפה מעונבת, עם תספורת וצבע מערביים, עם עגלה יוקרתית מאובזרת בכל החידושים ובתוכה תינוקת (בגיל של הבן שלי) כשבפיה תחוב מוצץ יוקרתי גם הוא, עטופה בטיטול. היא התלהבה מהתינוק על הגב בלי החיתול ושיבחה ואמרה שכך צריך לשאת תינוק. גם היא קיבלה מנשא אתיופי אמיתי ללידה אבל המשפחה לחצה שכך לא הולכים היום.
אולי אני טועה, אבל האתיופית הזו גדלה בסביבה יחסית סטרילית, קרוב לוודאי שהיא כן נישאה על הגב ושלא נחשפה לטלויזיה בילדותה. היא עדיין קצת זוכרת איך היה פעם... ואפילו מרגישה איך נכון להתנהל אבל היא נחטפה על ידי הפרסומות והתכנים המערביים המקובלים.

סביבה סטרילית לא מסייעת בהכרח לפיתוח אישיות ביקורתית.
מעניין להתבונן כיצד חברות סטריליות מהשפעת הטלויזיה ותכניה מתמוטטות כשבאות במגע עם החברה המערבית, לדוגמה האסקימוסים, הטיבטים...

אנחנו ביקורתיים, בין השאר, בגלל שניתנה לנו מנת החשיפה המתאימה למגוון תכנים.
ואם הילד אינו בעל אופי ביקורתי, ואם הוא יגדל להיות מבוגר שנוטה להסחף בזרם? אז לדעתי, מניעה מטלויזיה לא תשנה את אופיו ואת גורלו.

סיפור קצר על טלוויזיה ועל נערה מתבגרת: אנחנו משפחה לא באופנית בכלל, וכשהילדה ביקשה TV לחדר לכבוד הבת-מצווה הסכמנו, תוך הצבת תנאים מסוימים שהתמצית שלהם היא שהטלוויזיה לא תפריע לחיי המשפחה, לחיי החברה, לפעילויות שאינן צפייה ולשעות השינה. אחרי כמה חודשים, מובן שראינו שהתנאים אינם מתקיימים, הודענו על שעות ברורות יותר ועל צפייה מובנית יותר וחיכינו. מובן שאחרי תקופה ראינו שגם זה לא עובד. הילדה התרחקה מהמשפחה, כי מה יותר קל מאשר לשקוע בצפייה בTV ולשכוח מהעולם. ערב אחד, בעודה צופה בחדרה, אבא שלה היה נורא חולה וצעקתי לה שאני מסיעה אותו למיון ושהיא אחראית על אחותה הקטנה. הנערה, ילדה טובה ואכפתית בדר"כ, פשוט צעקה "ביי" מרחוק והמשיכה כאילו כלום לא קרה. אחרי חצי שעה קיבלתי טלפון ממנה, המומה מעצמה על כך שלא התעניינה בשלום האבא. מאז כרטיס הכבלים אצלנו, מיוזמתה, והיא מבקשת אותו רק אם באה חברה לראות סרט או משהו כזה. למדה לבד. לא עדיף ככה?

אפשר לשאול את זה גם ככה:
אם לכולם סביבך לא היתה טלוויזיה, היה נראה לך חשוב, מועיל, חינוכי, להביא אחת כזו לילדים שלך?
היית מעדיפה שהילד יראה טלוויזיה במקום לשחק עם הילדים מהשכונה בחוץ?
להבנתי ההתלבטויות מתחילות כי "לכולם" יש ואז זה כבר לא משנה הערך עצמו של הדבר, אלא הערך של האינטראקציה עם הסביבה.

תמי,
אני לא בדיוק מתנגדת לטלויזיה באופן עקרוני, אני מתנגדת להשפעה שאני רואה שיש לה על ילדים ומבוגרים. אלה שיוצא לי לראות. אני מאמינה שיכולים להיות גם מצבים אחרים.
מכיוון שאני תמיד עושה מה שאת אומרת - אני קוראת את הבלוג, ומגיבה לנקודות שעולות בו:

הטיעון שיש ילדים ש לא מגיבים לטלויזיה כמו לסמים, דומה בעיני לטיעון "הילד שלי אכל תמ"ל ולא ינק, והוא בסדר גמור". מה שרואים קשור מאד לשאלה על מה מסתכלים.

My daughter doesn't use TV that way because she doesn't have that need. She has a need for stories and she uses it as another story telling medium. It's no different than books and books on tape and comic books and story tellers to her.

בעיני לטלויזיה ולספר יש אפקט שונה מאד מאד. ספר לא מציף את החושים באותה צורה וקצב. הרבה יותר קל לסגור אותו, לעשות הפסקה, לנהל את הקשר איתו לפי הצרכים שלנו.

בקשר לטיעון ש"עלינו הטלויזיה לא משפיעה לכיוונים צרכניים - עובדה, אף פעם לא קנינו כלום בגללה" - נו... מה, ההשפעה היחידה זה מה שאנחנו קונים או חושבים לקנות? צרכנות זו תפיסה שלמה עם פסיכולוגיות נלוות, זה לא רק מה שקונים.

תקשורת במשפחה - אם רואים עם הילדים את מה שהם רואים, ומדברים על זה, אז זה סבבה. גם אני, כמו מישהי שכתבה פה למעלה (חיפשתי ולא מצאתי שוב מי כתבה), לא אוהבת לראות טלויזיה, ובטח לא תכניות ילדים ונוער. זה לא משהו שאני רוצה לעשות, גם לא עם ילדי.

על כל מה שקשור לעקרונות של UNSCHOOLING אין לי כ"כ מה להגיד, כי אלה לא העקרונות שלי בחינוך.

I don't think it is a healthy thing for anyone, but especially the younger ones whose brains are still developing.

And how do you reconcile that belief to what people are telling you is truth in their lives and the lives of their children?
שוב, זה נשמע לי בדיוק כמו "הילד שלי היה במעון מגיל 3 חודשים, ותראו איזה מקסים הוא יצא".

זהו לבינתיים. אשתדל לקרוא את השאר בהמשך.

יש הבדל עצום אם מדברים על תינוקות או פעוטות או ילדים או בני נוער
לגמרי. אני מדברת על ילדים או בני נוער . תינוקות ופעוטות אין שום סיבה לחשוף לטלויזיה! בשביל מה?

אצלנו יש רק וידאו וdvd כשהוא לא מקולקל (אחת לשבועיים הוא מת משום מה) יש ימים שהיא רואה ויש ימים שלא. היא מאוד אוהבת סרטים של דיסני על חיות ובכלל סרטים על חיות. לפני כמה שבועות נסענו לבקר את הסבים. איך שנכנסנו הטלויזיה כמובן דלקה דווקא על תוכנית בישול, הקטנה מיד נעמדה מול המסך הענקי ובסתכלה מה הדוד מכין וגם שאלה שאלות ענייניות, לא דבר רע כל כך. אבל אמא שלי פתאום זינקה מהכסא וקראה "אולי את רוצה לראות משהו של ילדים?" כאילו מה כל כך רע בזה שהיא תראה תוכנית בישול? זה דווקא לימודי (בניגוד להופ ושות') ואז מאוחר יותר היא החליפה לה להופ ואנחנו נחרדנו, הילדה העירנית והסקרנית שלנו, זו שרואה חמש דקות סרט ובשאר הזמן מול המסך משחקת משחקי דמיון עם הדמויות או מנהלת איתן שיחות נפש, פתאום יושבת פעורת עיניים ובוהה מול המסך. יכולנו לעשות לה מה שאנחנו רוצים כולל להאכיל אותה ברסק עגבניות והיא לא היתה מגלה התנגדות... כשהבענו את הזעזוע שלנו אמי רק אמרה "עזבו אותה, היא נהנת!" אולי נדמה לי אבל לא ככה נראה ילד נהנה, ככה נראה ילד ששתו ממנו את הרגשות. עצוב... מפחיד...

חניתה,
הנזק הנגרם מצפיה בטלויזיה או הנזק שנגרם לילד הגדל בידיעה שאסור לו, עם תשוקה לא מסופקת המסובבת באסוציאציה של "זה רע", שנחשף לראשונה לתכנים המזיקים של הטלויזיה בגיל מבוגר ללא כל יכולת הגנה מפניה.
זו קפיצה מרחיקת לכת מאד. מאד מאד.
אם מישהו (או מישהי) מחליטים באופן מודע שלא לחשוף לדברים מאד מאד חדשים ומודרנים, כי הם חושבים שרצוי לפחות להבין קודם את השפעתם, זה ממש לא אומר שהם לא זורמים, או עסוקים בהתנגדויות, או מגדלים בחממה, או אוסרים, או מעבירים מסרים שזה רע, או שוגים בחלומות בקשר לחיים רק כי הם מגדלים פעוטות ולא בני נוער.

כיון שבלקיחת את האחריות מן הילד ובהגבלת חופש הבחירה שלו אנו למעשה סותרים את העקרונות הבסיסיים של החינוך הביתי.
"אנחנו" לא לוקחים כלום. ואנחנו לוקחים הכל. בעצם זה שאת לא אוכלת ארוחות מחוממות במיקרו את לוקחת מהילד שלך את חופש הבחירה שלו לאכול כל מה שהוא רוצה. כי יכולת החיקוי שלו היא כלי רב עוצמה ללמידה. בעצם זה שאת את, את לוקחת ממנו את החופש לגדול אצל אמא אחרת. אז?
אני באופן אישי, לא חיה על פי העקרונות הבסיסיים של החינוך הביתי_, כי אם על פי _העקרונות הבסיסיים של החינוך של ניצן.

סביבה סטרילית לא מסייעת בהכרח לפיתוח אישיות ביקורתית.
אנחנו (אני, את, הילדים, החיות, הילידים, הצמחים...) לא חיים בחברה סטרילית. הילכך... וגו'..

טוב, מזל שכותבים כאן כמה דברים בעברית...
חני תה, אני אנסה להתייחס לנקודות שהעלת.

כיון שבלקיחת את האחריות מן הילד ובהגבלת חופש הבחירה שלו אנו למעשה סותרים את העקרונות הבסיסיים של החינוך הביתי.
לא מסכימה.
יש כל מיני גישות בחינוך ביתי (הומסקולינג, אנסקולינג וכל מה שמתקיים על הרצף בין שתי הגישות), ואני לא רואה איך הגבלה על טלוויזיה סותרת איזשהו עקרון של חינוך ביתי. שהרי המשמעות של חינוך ביתי היא לקיחת האחריות של הורים לגדל ולחנך את ילדיהם בעצמם, ללא עזרת מוסדות חיצוניים. לא רואה קשר בין השניים.

כיון שלפי גישה אחת מסויימת, רק בהינתן החופש המוחלט (במסגרת גבולות כלליים ) יתפתח הילד ויגדל להיות מבוגר אנושי, עצמאי, מאושר...
אין דבר כזה חופש מוחלט, כפי שאת עצמך סייגת - במסגרת גבולות כלליים. במסגרת זה שתמיד יש מסגרת, תמיד יהיו כללים כלשהם, יכולים להיכנס גם כללי טלוויזיה, אם ההורה חש שזה עד כדי כך חשוב.
הרי אף אחד מההורים המאפשרים ביותר - המשחררים ביותר לא נותן לילדו לרוץ לכביש בשם החופש. כנ"ל כאן: אם הורה חושב שטלוויזיה היא מסוכנת להתפתחותו ולשלמות גופו ונפשו של ילדו, אין שום סיבה להציב את עקרון החופש, מעל עקרון האחריות ההורית להגן על ילדינו מפני סכנות.

כיון שלא ברור מה רע יותר: הנזק הנגרם מצפיה בטלויזיה או הנזק שנגרם לילד הגדל בידיעה שאסור לו, עם תשוקה לא מסופקת.
אז אם לא ברור, זה אומר בהכרח שצריך לבחור בטלוויזיה? למה לא הפוך?
מעבר לזה, יש כל מיני דרכים להתמודד עם הנושא. אצלנו למשל אין טלוויזיה וגם אין צפייה של סרטים במחשב (וגם אין משחקי מחשב. במחשב כותבים מיילים, או ב-וורד או מציירים).
אז כשאין טלוויזיה בבית, אבל כשנמצאים אצל אנשים אחרים אין הגבלה על מה אפשר לעשות ומה לא, אין תחושה של איסור. זה יותר כמו: אצלנו יש כאלה סוגי מאכלים, ואצל אנשים אחרים יש מאכלים אחרים (אפרופו דיוני הממתקים, ימי ההולדת וכ'ו). וברגע שאין איסור, ולא עושים מזה אישיו, אין בזה תשוקה לא ממומשת. שהרי היא ממומשת, רק במינונים נמוכים ומוגבלים. בוודאי שהיה יותר כיף לילדים לו היה אפשר לצפות בטלוויזיה כל היום באופן חופשי, אבל גם לצרכני סמים היה יותר כיף לו יכלו לעשן/להסניף/להזריק כל היום באופן חופשי.

המסובבת באסוציאציה של "זה רע", שנחשף לראשונה לתכנים המזיקים של הטלויזיה בגיל מבוגר ללא כל יכולת הגנה מפניה.
אולי דווקא חשיפה לטלוויזיה בגיל מבוגר יותר מספקת הגנה גדולה יותר, כי האדם כבר יותר בשל, יותר מגובש ובטח פחות מולעט במסרים של התרבות מהערבית (אלימות, מיניות, צרכנות וכו').

כיון שהטלויזיה היא חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו - עדיף להכיר את האויב וללמוד אותו ואת האסטרטגיות המנצחות שלו.
זה סיבה לתת לילדים לצפות בטלוויזיה? כדי שיכירו את האויב? אם זה אויב, לא עדיף לא להכיר אותו? או לפחות לחכות עם ההיכרות לגיל שבו האדם יותר מגובש?
מי שצופה בטלוויזיה לא לומד את האסטרטגיות המנצחות שלו. הוא פשוט שותה בשקיקה את מה שמגישים לו.
ונכון, אם ישב ההורה עם ילדו לצפייה ביקורתית משותפת, הרי שזו חוייה אחרת לגמרי. האם יש הורה שמסוגל לעשות זאת באופן שוטף ויומיומי? למי יש זמן לזה? לא עדיף סתם ללכת לפיקניק עם חברים?

סביבה סטרילית לא מסייעת בהכרח לפיתוח אישיות ביקורתית.
אנחנו ביקורתיים, בין השאר, בגלל שניתנה לנו מנת החשיפה המתאימה למגוון תכנים.
את בעצם אומרת שילדים צריכים לראות טלוויזיה כדי שיוכלו להיות ביקורתיים.
אך מכיוון שטלוויזיה מתמחה בעיקר בטמטום חושים, קשה לי לראות איך דווקא ממנה תוכלי להשיג את מטרתך כפי שניסחת אותה: ילד שגדל לאדם ביקורתי.
אבל מעבר לזה, אינך חושבת שאפשר לגדול להיות ביקורתיים גם בלי להתחנך על ברכי הטלוויזיה?

נזכרתי במאמר הזה המסביר מדוע צפייה בטלוויזיה היא התמכרות לכל דבר.

טוב, לא ריפרשתי כמובן לראות דברי ניצן.

אם מישהו (או מישהי) מחליטים באופן מודע שלא לחשוף לדברים מאד מאד חדשים ומודרנים, כי הם חושבים שרצוי לפחות להבין קודם את השפעתם, זה ממש לא אומר שהם לא זורמים, או עסוקים בהתנגדויות, או מגדלים בחממה
ניצן, אולי את מסוגלת בתנאי הסביבה שלכם לא לחשוף את בתך לטלויזיה. אני פשוט לא מסוגלת. כדי שלא אחשוף את ילדי עלי להתנתק מן החברה. בכל בית שאליו הולכים (וכל יום אנו מבקרים בבתים אחרים) יש טלויזיה שלרוב דולקת. אני לא חיה בחממה ולכן מתייחסת למצב הזה כמצב ההתחלתי ממנו אני מתחילה לפתור את הבעיות שלי.

אני באופן אישי, לא חיה על פי העקרונות הבסיסיים של החינוך הביתי, כי אם על פי העקרונות הבסיסיים של החינוך של ניצן.

גם אני חיה לפי העקרונות של חניתה ובכל זאת שואפת שילדי יחיו לפי העקרונות שלהם ולא שלי.



_כיון שבלקיחת את האחריות מן הילד ובהגבלת חופש הבחירה שלו אנו למעשה סותרים את העקרונות הבסיסיים של החינוך הביתי.
לא מסכימה.
יש כל מיני גישות בחינוך ביתי (הומסקולינג, אנסקולינג וכל מה שמתקיים על הרצף בין שתי הגישות), ואני לא רואה איך הגבלה על טלוויזיה סותרת איזשהו עקרון של חינוך ביתי. שהרי המשמעות של חינוך ביתי היא לקיחת האחריות של הורים לגדל ולחנך את ילדיהם בעצמם, ללא עזרת מוסדות חיצוניים. לא רואה קשר בין השניים._

אורלי, היתה לי תחושה שאקבל על הראש בעקבות הניסוח הזה שלי. מהם העקרונות של החינוך הביתי בכלל? האם יש כאלה? ברור לי שיש זרמים שונים!
אני התייחסתי לעקרון אחד האומר שהילד הוא ישות עצמאית ועלינו לעזור לו לבחור את דרכו, גם אם דרך זו סותרת את דרכנו.
גם לי, משימה זו נשמעת בלתי אפשרית ובכל זאת אני מציבה אותה לפני כאור המדריך את דרכי.


_כיון שלפי גישה אחת מסויימת, רק בהינתן החופש המוחלט (במסגרת גבולות כלליים ) יתפתח הילד ויגדל להיות מבוגר אנושי, עצמאי, מאושר...
אין דבר כזה חופש מוחלט, כפי שאת עצמך סייגת - במסגרת גבולות כלליים. _
נכון, אין. הגבולות הכלליים מורכבים ממצבים שבהם הילד עלול לפגוע בעצמו או בסביבתו. עכשיו אפשר להתווכח אם הטלויזיה נופלת בקטגוריה זו.
ושוב, אני לא חושבת שזה אחראי לזרוק ילד מול המסך ללא הכוונה.

_כיון שלא ברור מה רע יותר: הנזק הנגרם מצפיה בטלויזיה או הנזק שנגרם לילד הגדל בידיעה שאסור לו, עם תשוקה לא מסופקת
אז אם לא ברור, זה אומר בהכרח שצריך לבחור בטלוויזיה? למה לא הפוך?_
אני באמת לא בטוחה, פשוט העלתי מחשבות מתוכי. גם אצלנו אין טלויזיה, ובתי בת השנתיים ורבע כבר במצב של תשוקה לא מסופקת אשר גורמת לה לרצות לצאת מן הבית רק כדי להכנס לבתים אחרים כדי לבהות במסך שלהם. היא אומרת לי את זה במפורש, אך בבושה גדולה ובעיניים מושפלות.
חוויתי על בשרי (ומכירה רבים אחרים שגם חוו זאת) את תחושת התשוקה למשהו שאסור. תשוקה שמלווה באשמה, בושה ושקר. נסיון חיים זה מוביל לדעתי לבוגר עם בעיות דומות אשר עולות בכל פעם בהם עולה תשוקה (גם לדברים שלא בהכרח היו בגדר איסור בילדות). קשה לי להסביר זאת אבל אני מאמינה שאדם בריא בנפשו יהיה כזה שלא גדל עם איסורים מעין אלה. חברה בריאה תהיה מורכבת רק מאנשים בריאים כאלה.
איך חברתנו היתה נראית לדוגמה אם מין לא היה נחשב אסור ומלוכלך?

בבגרותי נקלעתי פעמים מספר למצבים בהם ישבתי ללא מעש במשך חודשים ארוכים (צפיתי בטלויזיה, שיחקתי במחשב...). מצבים אלה היו הכרחיים עבורי כדי לטפס לרמת מודעות חדשה ולהתפתח. היציאה ממצבים אלה היתה מדהימה ואנרגטית כשם שהכניסה אליהם היתה מדכאת ועצובה. לדעתי תקופות התכנסות אלה היו מתקצרות בהרבה אם לא היו מלוות בתחושות אשם של "אני מבזבזת את עצמי", "זה רע", "כדאי לך להסתיר את מצבך, תתביישי בעצמך". תקופות אלה היו יעילות יותר וקצרות יותר אם הייתי מקבלת את עצמי כמו שאני, גאה בחוסר המעש כשם שאני גאה בתקופות המעש וההתפתחות המדהימות שהיו לי ונותנת לנפשי לנוח לגמרי.

אולי דווקא חשיפה לטלוויזיה בגיל מבוגר יותר מספקת הגנה גדולה יותר, כי האדם כבר יותר בשל, יותר מגובש ובטח פחות מולעט במסרים של התרבות מהערבית (אלימות, מיניות, צרכנות וכו')
האלימות המיניות והצרכנות קיימים מסביבנו בכל מקרה גם ללא הטלויזיה. האם הטלויזיה מביאה אותם לחיינו או האם היא הראי שלנו לנפשנו ולמצב הקיים? צריך להתמודד עם הבעיות האלה ולשוחח עליהן בכל מקרה. הורה שמגדל את ילדיו בחממה נטולת טלויזיה לא יכול להתנער מאחריותו להכוונת ילדיו בנושאים אלה. טלויזיה יכולה לעזור בכך.

האלימות המיניות והצרכנות קיימים מסביבנו בכל מקרה גם ללא הטלויזיה.
לילדים שחיים במשפחה נורמלית (לא באופנית דוקא - סתם משפחה רגילה) - הם ממש לא קיימים במינונים שבהם הם מופיעים בטלויזיה.
וילדים רכים בטח שלא פוגשים את האלימות והמיניות המוחצנות והאיומות שמופיעות בטלויזיה, בחייהם הרגילים.

אומר רק דבר אחד - היזהרו מדמוניזציה. של כל דבר/אדם/רעיון. גם הטלוויזיה, כמו כמעט כל דבר אחר, מביאה עמה יתרונות וחסרונות, דברים נפלאים לצד תחלואים. כמו כמעט כל דבר אחר, יש כאן שאלה של מינון, של בחירה נבונה ושל שיקול דעת.
אני רואה שבתי הצעירה (4.5) לומדת המון, ממש המון, מהטלוויזיה. גם רעיונות, גם העשרת השפה וגם ידע. ברור לי שלולא הפיקוח ההורי, הסינון והתיקונים שאני מכניסה לתהליך, הלמידה הזו הייתה הרבה פחות ראויה.
לכן, כמו בכל דבר, מוטב לשמור מחד גיסא על ראש פתוח, ומאידך גיסא על חשיבה בריאה וערנית.

אז על מה מדברים פה בעצם?
מדברים פה על כל מיני מצבים... נדמה לי שכל אחד מדבר על מה שהוא מכיר לעומת מה שאידיאלי בעיניו, או מה שנדמה לו שאידיאלי "בעיני הקהילה" - ששוב מתברר שאין בה שום אחידות ושום אידיאל אחד מוחלט, למרבה השמחה.

אני חושבת שיש פה כמה שאלות. למשל שאלת המכשיר עצמו כן או לא, אח"כ שאלת החיבור לערוצים כאלה ואחרים, ואח"כ הגבלת הצפייה - בכמויות, בתכנים, בערוצים - כן או לא.
מבחינתי, את מתארת מצב שהילדים רואים טלוויזיה בבית. מעט, הרבה - לי זה כרגע לא משנה. כי אני רוצה שהילדים שלי, והמבוגרים גם, לא יראו טלוויזיה אצלנו בבית. בינתיים הילדים קטנים ולא מתנגדים. והגדולים התרגלו ולא מתנגדים גם כן. אז אין מכשיר, כי אם יהיה יתחילו כל מיני משאים ומתנים (גם בינינו לבין עצמנו, לא בהכרח עם הילדים) שלא מתאימים לי כרגע. ההחלטה נעשתה על סמך ניסיוני כצופת טלוויזיה ווידיאו בעבר. יש אנשים שיש להם מכשיר והוא כבוי תמיד. באמת. אצלנו זה לא יעבוד, בטוח.

אנקדוטה: בדיוק לפני חצי שעה הגיע מכתב מרשות השידור. כותרתו: "הודעה על החזקת מקלט טלוויזיה בדיקה חוזרת!" תוכנו:
"נכבדיי, בעבר הודעתם לנו כי הפסקתם להחזיק במקלט טלוויזיה בשל קלקול המכשיר או עקב הוצאתו מהבית. לפיכך הפסקנו לפנות אליכם בעניין תשלום האגרה. הודעה זו נועדה לבחון אם חל שינוי בעניין זה מאז נשלחה ההודעה. אם רכשתם בינתיים מקלט טלוויזיה אנו מאפשרים לכם עתה לשלם... לידיעתכם אנו מקיימים ביקורות פתע כדי לאתר בעלי מקלטים שלא שלחו אלינו הודעה כחוק... שלמו עוד היום!"
ומה הכי יפה: בשום מקום לא כתוב איך אפשר לאשר שעדיין אין לנו מקלט!

אצלנו יש טלביזיה. אני נשואה לאיש קולנוע וטלביזיה... אין סיכוי להוציא אותה מהבית P-:
כשאני בבית היא כמעט תמיד סגורה (אלא אם כן אני בודקת ב-ביביסי פריים אם חוזרים לשדר את "גאוה ודעה קדומה" כי לא הספקנו בשידור הקודם להקליט את 3 הפרקים הראשונים (-:).
כשהאיש בבית הוא פותח, אבל משתדל להפחית כי אני ממש סובלת מזה (והבית קטן, אין לאן לברוח).
אנחנו רואים כמה דברים ביחד עם הילדים (למשל, עכשיו אני רואה פעם בשבוע סופר נני, והילדים רואים איתנו, כולל הערות, ביקורת ופרשנות). כיוון שזה ביחד, אז יש לזה ערך. גם ראינו את הקטע בעובדה על טיולי הליקוט. אבל אילו לא היתה טלביזיה בבית, הייתי מרוצה.
תוכניות הילדים - זוועה!

חניתה,
_גם אצלנו אין טלויזיה, ובתי בת השנתיים ורבע כבר במצב של תשוקה לא מסופקת אשר גורמת לה לרצות לצאת מן הבית רק כדי להכנס לבתים אחרים כדי לבהות במסך שלהם. היא אומרת לי את זה במפורש, אך בבושה גדולה ובעיניים מושפלות.
חוויתי על בשרי (ומכירה רבים אחרים שגם חוו זאת) את תחושת התשוקה למשהו שאסור. תשוקה שמלווה באשמה, בושה ושקר._
מכיוון שגם אצלנו אין בבית טלוויזיה, ואצלנו אין גם ממתקים, הנושא הזה של משהו שהוא לכאורה "אסור" בעיניי הילד מוכר לי. מה שמנטרל את תגובת הבושה או אשמה, היא הפסקת התייחסות שלנו לזה כאל משהו אסור.
אז נכון, אין בבית טלוויזיה (או ממתקים, זה דומה אחד לאחד), אבל הטלוויזיה היא לא השטן, ואפשר לפרגן לילד אם הוא ראה אצל החברים סרט שממנו הוא נהנה. להיפך, כדי שהילד יבוא ויספר מה הוא ראה, כדי שהילד ישתף אותנו ויכניס אותנו לתוך עולמו ברגעים שבהם אנחנו לא איתו, אני חושבת שכדאי שהמסר לא יהיה: "טלוויזיה זה אסור". אלא המסר: יש אנשים שיש להם טלוויזיה ויש אנשים (כמונו) שאין להם. וזהו.
וביום שבו הילד יהיה גדול יותר וישאל למה אין טלוויזיה בבית (ואצלי היא בת 4 ואף פעם לא שאלה), אפשר יהיה לומר למה אנחנו מעדיפים חיים ללא טלוויזיה. אבל באמת שאין צורך להתייחס לזה כאילו זה משהו אסור. הרי החיים הם לא סטריליים ואי אפשר למנוע מהילדים שלנו להיחשף למה שיש בבתים אחרים.

מה שכן, אני מודה שבגיל שנתיים ורבע אני הייתי מנסה לעשות מאמץ אקטיבי למנוע מהילדה לראות את טלוויזיה, עוד הרבה לפני התכנים, בעיקר בגלל המדיום וההשפעה האפשרית שלו על התפתחות המוח (כתבתי על זה מזמן בבלוג שלי). אבל לא הייתי עושה את זה בצורה של איסורים (חינוך ללא כפייה), אלא יותר בצורה של הימנעות זמנית (אם אפשר) מביקורים אצל מי שזה אצל קורה הרבה, או בצורה של פעילות מרתקת אחרת שתהיה אטרקטיבית עבורה. בכל אופן הייתי מנסה לעשות מאמץ בכיוון.
מגיל 3-4 אני מודה שזה אבוד מראש - לפחות אצלנו כך היה, ולכן אני מעדיפה פשוט לחייך ולפרגן לבתי את המעט טלוויזיה שהיא רואה פה ושם (כמו גם את הממתקים שהיא מקבלת פה ושם...).

אורלי,
תודה על ההתיחסות האישית.
הלוואי שהייתי יכולה למנוע את המקרים שבהם אנו נמצאים בבתים עם טלויזיה (רב הצפיה מתרחשת בבית של הסבים). מכירה את המצב שבו הטלויזיה פתוחה תמיד? פשוט תמיד? זאת ועוד, הטלויזיה נמצאת במרכז הפיזי של חיי המשפחה. פשוט אין לאן לברוח.
גם כשאני מתאמצת לשכנע (את הסבים) לסגור, זה מחזיק מעמד בערך רבע שעה.
אני מתרגלת חינוך ללא כפיה. יש התקדמות.

חניתה, היה לי יום ארוך (ונפלא) אז בינתיים רק . אם את רוצה, גם לי יש שניים-שלושה סנטים לתרום.

מכירה את המצב שבו הטלויזיה פתוחה תמיד? פשוט תמיד? זאת ועוד, הטלויזיה נמצאת במרכז הפיזי של חיי המשפחה. פשוט אין לאן לברוח.
אה, חשבתי שמדובר על משהו אצל חברים מדי פעם.
אם ככה הייתי מדברת עם הסבים לעומק. אני מניחה שלניצן יהיו דברים מעניינים לומר בנושא.
גם ממני בינתיים.
(לי מצפה יום ארוך, ומאחלת לי גם נפלא).

הטלויזיה נמצאת במרכז הפיזי של חיי המשפחה. פשוט אין לאן לברוח.
זה איום ונורא בעיני.
אני נמנעת פיזית מלהגיע לבתים כאלה. באמת. לי זה עושה חור בראש. אני יוצאת ממקום כזה מעוכה לחלוטין, כאילו הופצצתי במשך כל הזמן שהייתי שם באיזה חיצים דוקרים בלתי נראים שפשוט גמרו אותי. הייתי עושה הכל שהסבים יגיעו אלינו, או מוצאת אלף סיבות למה כרגע/היום/השבוע אנחנו לא יכולים לבוא אליהם.

אבל הדבר הכי לא מנומס שיש זה ידידים חביבים שהרשו לעצמם להדליק את הטלוויזיה בבית שהם מתארחים בו, (בלי לשאול) וצפו באיזו תוכנית שהם אף פעם לא מפספסים (מסתבר שיש הרבה כאלה). כבר היה עדיף שהיו מאפרים על השטיח.
(לא קשור לילדים, אבל כן לחינוך...)

תודה לניצן ולאורלי על החיבוקים ו חיבוק חזרה

איזה דיון מענין - פספסתי אותו עד היום.
דעתי בקיצור - אני בהחלט מונעת מילדיי את חוויית הטלוויזיה, בדיוק כמו שאעשה ככל כוחי כדי למנוע מהם את חוויית הקוקאין וההרואין. זה רע. זה רעל. זה ממכר. אע"פ שכשאתה בתוך החוויה זה יכול להיות נעים. טלוויזיה ממכרת. כשמכבים את המסך יש במוח תופעות של withdrawl כמו בגמילה מסמים. רואה זאת כחובה המוטלת עליי כהורה - דאגה לבריאותם הפיזית והנפשית.

ובאותו נושא קטעים מפרסומים מלפני 50 שנה בנוגע להשפעת הטלוויזיה
מעניין מאוד.
בעיתון הארץ

מחשבות על טלויזיה
כשהייתי ילדה לא היתה לנו טלויזיה. עד היום ההורים שלי מעולם לא הכניסו טלויזיה הביתה.
בתור ילדה עקשנית ווכחנית ניסיתי את כל המניפולציות האפשריות לשנות את גזר הדין: בכיתי...צעקתי...התחננתי...התחנפתי...נשברתי...בעטתי...טרקתי דלתות.
אבל הסירוב שלהם היה גדול הרבה יותר מהעקשנות שלי. הם מעולם לא ניכנעו לי.
באותה תקופה כל הבנות דיברו על "דאלאס" ואני מצאתי את עצמי מחוץ לחבורת הבנות שקישקשו כל ההפסקה על מה קרה אתמול בסדרה.
בגיל שבו להיות חלק מהחבורה מרגיש כמו הדבר החשוב ביותר בעולם, הרגשתי שנעשה לי עוול של ממש! התחושה היתה שלאט אבל בטוח אני בדרך הבטוחה להפוך למנודה חברתית.
מצד שני... עליתי על קלף חזק ביותר במלחמה עם הורי: בדמעות ובצער רב, הבאתי להורי את העובדות הכואבות שבגלל המחסור בטלויזיה אני בודדה בהפסקות. עוד שניה מוחרמת ממש.
לאבא שלי היה פתרון מאד יצירתי: בעיתון הבוקר, אחרי ערב שידורי "דאלאס" היה תקציר יבש של כמה שורות: ג'יי אר התנשק עם סו-אלן. סו- אלן קפצה לבריכה. מישהו נפל מהסוס. היינו קוראים ביחד בבוקר את התקציר ואני הייתי זורקת בהפסקה את השורה הראשונה: "ראיתם איך ג'יי אר המגעיל נפל לבריכה?". "איזה רעה אלקסיס מה שהיא עשתה" "סו-אלן ובובי התנשקו...איכס". זה עבד!!!
פעם בשנה, ישנתי אצל חברתי הטובה וזכיתי לצפות באירוע המרגש ביותר בשנה מבחינתי: צפיה לייב בטקס הארוביזיון. אבא שלה היה מחלק לי ולכל המשפחה דפים ואנחנו היינו נותנים ניקוד לשירים. מי שהיה הכי קרוב לתוצאות קיבל פרס. בין התחרות לתוצאות היתה איזו שעה מתה שבה שידרו הופעת בלט או משהו משעמם בסיגנון. כל המשפחה של חברתי היתה נרדמת מול המקלט (אבא של חברה שלי בנחירות קולניות) ורק אני, מורעבת הטלויזיה, הייתי נישארת ערה עד הסוף של הסוף (החיבוקים, קונפטי והכתוביות).

^{במקביל הייתי מנצלת את העובדה שכולם ישנו כדי לשנות בסתר את התוצאות שלי על הדף, ככה שתמיד יצא שהייתי הכי מדויקת בתחזית שלי.}
הכי קשה היה לי להיות בלי טלויזיה כשהיתי חולה. זה ממש הרגיש כמו קיפוח אמיתי. אבל בתור פינוק חד פעמי קנו לי "מעריב לנוער" (עד דבר שנימנע ממני בילדות הקשה שלי).

תמיד חשבתי שכשיהיה לי בית משלי ישר אני אתחבר ואתמכר...ומשום מה מעולם לא היה לי את הרעב הזה שיש לאלה שמונעים מהם. כסטודנטית טלויזיה היה הדבר האחרון שעינין אותי...
כיום יש לנו מכשיר (רק כמה חודשים) התירוץ הוא שזה עוזר עם הצרפתית (האמת- זאת הדרך הכי בדוקה ללמוד שפות). הילדים רואים. תקופות יותר תקופות פחות.
אבל מה...הם עדיין לא ממש גילו את המחשב (-:

מדהים לראות את התפתחות השיחה פה, לאורך 10 שנים. ועכשיו, 20

הייתה תמימות ואפשרות להתנתק היום כמעט בלתי אפשרי, בכל מקום זה המסך רודף את הילדים, גם אם בבית מנסים להגביל, הדרישות של החברה ומערכת החינוך כופות עלהם לצפות ע"מ להשתתף בדיונים/שיעורים וכדו'.
רק למי שגר באיזה קהילה בדומה לחרדים יכול לברוח מהמסכים, לצערי הרב מאוד

אני בחו"ל (אירופה), גם כאן כמובן שהכל סגור ואין בי"ס.
הילדים מקבלים את השיעורים בדואר (אמיתי, לא אלקטרוני...).
לנו אין טלויזיה בבית והילדים שלי ממש לא מרגישים כמו חייזרים, אלא כילדים ככל הילדים.
ישראל זה מקום כל כך חונק לפעמים...

לא ככ צריך טלויזיה אם יש טלפון חכם, טבלט או מחשב:))