חמותי ואני

אינני מכיר את הרקע, אבל נסי לראות את הצד השני: אולי היא מרגישה שעליה להיות מעורבת, כלומר לתמוך בכם כספית, ולכן זכותה/חובתה להשתתף גם בשיקולים ובהכרעות? ואולי בכלל לא רע שמישהו נוסף מתעניין בגורלכם, ואפילו מנסה להציל אתכם מעשיית טעויות גורליות?

מייק
"...ואולי בכלל לא רע שמישהו נוסף מתעניין בגורלכם..."
לא,זה בכלל בכלל לא רע. מה שרע אינה ההתענינות אלא האופן. הכניסה הזו ברגל גסה אל חייהם של אחרים. האמירה שאינה רק למען האמירה אלא כדי שגם כך בדיוק יעשה,
ההנחה הזו המוטעית של הגברת שכאלו היא ורק היא יודעת הכל ותמיד טוב יותר מאחרים. ובקיצור, הפקעת הפרטיות היא היא הבעיה.

את חמותי וחמי אני אוהבת מאד. עברנו המון יחד. חמותי ואני זה ממש מזרח ומערב. אני באתי מבית אשכנזי קר והם תימנים חמים. נאלצנו לגור אצלם במשך 3 שנים שמבחינתי היו סיוט (וגם מבחינתה) עם ילד. בשנים האלה למדתי לאהוב את חמותי במקום לפחד מהביקורת שלה. להבין שהיא משחררת כל מה שיש לה להגיד ואז היא שוב נרגעת ואוהבת. לדעת שלעולם לא אוכל לעמוד בסטנדרטים שלה בתחום נקיון הבית אבל חינוך ואהבת הילדים והבעל נחשבים בעיניה פי כמה. הם שניהם טיפלו בשניים מילדי עד גיל שנתיים כשעבדתי עד 14:00 וזה היה בסדר מבחינתי שעשו זאת בשיטות שלהם. הדוגמה הכי בולטת כמובן זה בארוחות. הם גידלו דור מרשים של נכדים ש"עושים בעיות באוכל" אבל את הילדים שלי לא ממש הצליחו "לקלקל" הילדה למשל אהבה את מה שהכינו לה באהבה ובמסירות גרדו פירות למחית, קציצות עם עגבניות , סחטו מיץ מענבים, מאבטיח ומה לא העיקר "שיכנס". הילד לא אהב את הפירות ואכל נגד רצונו עד שלמד לדבר. פעם כשבאתי לקחת את הילדים חמי אמר לי :"היא ילדה טובה, אכלה יפה. הוא לא אכל" הסברתי לו בעדינות שגם הוא "ילד טוב" וזה לא קשור איך הוא אכל. לאחרונה הם לא הכי בריאים, במיוחד חמותי. למזלם יש להם 5 ילדים מסורים שמתחלפים בתורנות בבי"ח. בתור כלה נשאר לי להציע את עזרתי רק אם צריך בתחזוקת הבית, קניות אם צריך וכביסות (לפחות בזה אני כן עומדת בקריטריונים של חמותי התימניה...) ואני עושה זאת באהבה רבה.

שליחה על ידי יפה* » 09 יוני 2004, 03:25

ההנחה הזו המוטעית של הגברת שכאלו היא ורק היא יודעת הכל ותמיד טוב יותר מאחרים. ובקיצור, הפקעת הפרטיות היא היא הבעיה

יונת-דואר , קלעת למטרה , זה מה שמפריע לי ..וכמו שאמרתי קודם , העובדה שאני נראית באור שונה בעיני בעלי - כלומר , הוא כל כך התרגל לשליטה שלה שהוא לא יכול בלעדיה , ולפעמים היא מציגה את עצמה כיותר חכמה ממני בעניינים כספיים , אבא של בעלי הוא בדיוק הפוך , הוא יגיד לבעלי "תקשיב לאישתך-היא חכמה..תחליטו ביחד אני לא מתערב וכו" אבל אמא שלו תכניס תאף לכל חור עם עצה לא מתבקשת ותגרום לכל הדיון להראות כאילו היא זאת שבראה את העולם . אני לדוגמא חשבתי לקנות דירה מסויימת (זה היה רעיון שלי שבעלי התלהב ממנו מאוד ) ואחר כך להפוך את הדירה להשקעה ..סיפור ארוך , אבל כשלבסוף הגענו לשלבים נוספים סיפרנו לאמא שלו (למורת רוחי ולשמחתו של בעלי) והיא אמרה (באופן מתנשא) "ידעתי שזה שאתם חושבים לעשות, תארתי לעצמי ! זה רעיון טוב , אבל אני ידעתי כל הזמן שזאת התכנית .." ומרגע זה היא התחילה לקשקש על ריביות משכנתאות מניות וכל עניין כלכלי שיכול להיות קשור באופן ישיר או עקיף לכספים שלנו ואיך לתכנן , ומה להגיד לבעל הבית , ואיך לרשום את החוזה ומה לא .
אני שונאת שנכנסים לי לחיים ככה ..
אולי היא מרגישה שעליה להיות מעורבת, כלומר לתמוך בכם כספית, ולכן זכותה/חובתה להשתתף גם בשיקולים ובהכרעות?
מייק -בר-אשי - אתה יכול לקרוא את הרקע לסיפור למעלה ..ולא , אין תמיכה כלכלית בגרוש עד נקודה זו , היום ביקשנו עזרה מאבא שלו בקניית הדירה והוא הסכים אבל השבענו אותו שלא יגיד לה כי אנחנו יודעים שהיא לא תשתף פעולה בלתת לנו כסף , דווקא האבא החמוד שלו, שלא מתערב בחיינו רוצה לעזור כלכלית .. .לא צריך להיות קשר בין מתן עזרה לפלישה לחיינו .. יפה.

יפה, את צריכה "לחנך" את בעלך. להזכיר לו שוב שהתחתנת איתו ולא עם אמא שלו. אם הוא לא מסוגל להתאפק וכל דבר הוא ישר רץ לספר לאמא, אולי הוא אינו בוגר מספיק לחיי נישואין ומקומו ליד הסינר של אמא. אם היה מצב שההורים שלו עוזרים כלכלית, זה היה מצב אחר, עדין יותר וגם אני מסכימה איתך ש:.לא צריך להיות קשר בין מתן עזרה לפלישה.
חזקי ואמצי! זה מצב שחייב להפסק . אי אפשר לחיות חיי נישואין חולים כאלה ובטח שלא כדאי לחשוב על הרחבת המשפחה לפני שתחלימו.

יפה
המצב שאת מתארת הוא מצב לא קל וצדקו כל האומרים לך שאם הדברים לא יפתרו עכשיו , הם יורעו שבעתיים לכשייולדו ילדים.
שפר מזלך שישנו האבא החמוד, כדברייך.אני הייתי מגייסת אותו לעזרה ולאו דווקא כלכלית. כדאי ליזום שיחה אתו (לבד) ולספר לו כמה רע את מרגישה בתוך המערכת הזו ולחשוב יחד איתו במה הוא יכול לעזור. שתלטנות אינה באה לבטוי רק בכיוון אחד.אם היא ישנה,היא ישנה ולכן הוא ודאי מכיר את תכונתה זו וודאי גם פיתח דרכי התמודדות כדי לשרוד. אולי ביחד איתו יצא משהו טוב לכולם.
בהצלחה

שליחה על ידי יפה* » 10 יוני 2004, 03:27

את צודקת יונת-דואר ..אבא שלו באמת פיתח דרכי התמודדות כאלו שהוא לא מספר לאשה הזו כלום !!! הוא כל פעם צוחק כשהוא חושב על זה שהוא לא מספר לה ..כי אז היא מתחילה לפלוש לו לנשמה .. אני יודעת שזו הדרך, ואני מבקשת מבעלי כל הזמן שלא יספר דברים .. עדיין צריך לעבוד על הקטע הזה
יפה

בזמן האחרון עולים לי מישקעים רבים מהתקופה שמיד אחרי שילדתי. חמותי היתה אצלנו זמן רב, ובדיעבד למרות רצונה לעזור היא מאוד לא נתנה לי חופש, היתה לוקחת ממני את התינוק ומביאה לי אותו רק להניק. ברור לי שהכוונה שלה היתה טובה (לפחות הייתי רוצה להאמין בזה) אבל מה שבפועל קרה היה שהיא מנעה ממני להחבר לתינוק שלי ולהכיר אותו, ובעצם לתפקד כאמא כול זמן שהיתה בסביבה.
ברור לי שגם אני חלק מהדינמיקה הזאת שנוצרה שם, אבל ברור לי גם שאני מלאה בכעס עליה, ובכלל על התקופה הראשונה שאחרי הלידה - שהיתה לי קשה ומאוד לא נעימה, ואפילו טראומטית במידה מסוימת.

ברגע שהתחברתי לתינוק שלי (מה שקרה כמעט אחרי חודשיים) התחלנו להתכסח, כי אני כבר לקחתי חסות על התינוק, ולה היה קשה לשחרר את החבל ולתת לי ללכת בדרכי. באופן כללי התחושה שלי בחודשים הראשונים היתה שכול דבר שעשיתי לא היה טוב בעיניה, וכנ"ל גם מה שעשה האיש שלי. מאז עברנו תקופות של אש קטנה, ועד להתפרצויות ומריבות קשות. רציתי לציין שלפני הלידה היחסים בנינו היו מצויינים.

לקח זמן עד שהבנתי שיש פה קטע קשה שעלי להתמודד איתו, ועוד יותר זמן עד שהפסקתי להתפרץ עליה בטירוף במקום להגיד את מה שהיה לי.
מאז כבר ניסינו לדבר על הדברים (וזה לאחר אחת ההתפרצויות שלי עליה).
השיחה אולי היתה מוצלחת מבחינתה אבל לא מבחינתי. היא מאוד הבינה והזדהתה עם רגשותי עד שזה הגיע לעניין של לקיחת אחריות על מה שקרה שם, או להודות שלא נהגה כראוי, או סתם להתנצל.

אני מרגישה שחשוב לי לדבר על זה אבל לא יודעת עם מי, הייתי רוצה שתבין, אבל אולי זה לעולם לא יקרה. הייתי רוצה להבין בעצמי מה קרה שם - וגם מה תפקידי בדינמיקה שנוצרה, ואת זה באמת הייתי רוצה לחוות.

שליחה על ידי יושי* » 15 יוני 2004, 14:59

לא עכשיו אלאה בסיפורי החותנת הפולניה שלי. אבל אחרי הלידה, ברחנו למחרת מבית המטבחיים, אחרי 8 שעות של הליך שחרור (כי מה פתאום משתחררים) הגענו הביתה הרוסים. מיד היא והחותן נחתו. היא התפרצה לחדר שלנו שבו הנקתי. כשיצאנו מהחדר הייתי צריכה להגיש לה את הקפה (טוב, היא אורחת לא?) כשכולי כואבת מהתפרים והצלקות. לא יכולתי להתיישב על הספה כי כאב לי, אז ישבתי על כסא בפינת האוכל כשהיא כל הזמן חוזרת ומצווה:"תשבי כאן!!!". ואז, מה היא אומרת? "נשארה לך בטן גדולה כהוגן". חשוב מאוד היה להדגיש שכהוגן. אגב, גיסתי ילדה לפניי ונשארה עם 25 קילו עודפים ואף מילה היא לא אמרה לה. שבוע אחר כך, הייתי עם אנטיביוטיקה חזקה כי קיבלתי מתנה מבית המטבחים - זיהום ברחם. עדיין היינו הרוסים והיא נוחתת, נכנסת לחדר השינה ופוקדת:"תקומי , עוד מעט גיסך מגיע!". היא הזמינה את הגיס, את אשתו, ילדיו וחברים של הילדים לבקר אצלנו...בהמשך, הניחה יד בפראות על המצח שלי.:"אין לך חום, תשבי כאן!!"בשלב מסויים בעידודה של אחותי שבנס היתה שם היא נכנסה לחדר וניסתה ממש לחטוף את התינוקת כי "הילדים רוצים להחזיק אותה" תוך שהיא מטיפה כמה חשוב לתת לילדה מוצץ, גם בכוח, כי נחשו מי עושה כך? נכון, גיסתי...אני כמעט התמוטטתי, אחרי שלוש וחצי שעות התפזרה החגיגה ומה שנשאר היה המון כוסות בכיור, סלון מטונף, שירותים שאסור לשבת עליהם ואמא חדשה שהרגישה הכי אומללה בעולם...

יושי, אוי ואבוי.
ואיפה היה בעלך, הבן שלה, בכל הסיפור הזה? הייתי מצפה ממנו שיסלק את האורחים במהירות, ואותה - מחדר השינה "יושי צריכה לנוח עכשיו עם התינוקת, בואי לסלון".

בשמת לפעמים בן הזוג אינו מודע לקשיים, וגם היולדת לא בדיוק יודעת מה היא רוצה באותו רגע, או שאין כוחות להגיד.
יושי, את חושבת שהיא לא ידעה שהיא מזיקה לך?, כי זו השאלה שאני שואלת את עצמי לגבי חמותי

בשמת לפעמים בן הזוג אינו מודע לקשיים
אוהו. ועוד יותר מזה. כמה חבל.

שליחה על ידי יושי* » 16 יוני 2004, 08:21

בן הזוג בהחלט היה מודע, אבל אתן יודעות מה זה חותנת פולנייה??? בוודאי שהיא ידעה, אבל זה פרט שולי, מישהי חושבת שזה עניין אותה??? היא רוצה לראות את התינוקת יונקת- היא תעשה זאת, היא תחליט משהו - וכך יהיה , ואוי ואבוי למי שלא ירקוד לפי החליל שלה...אתן לא מתארות כמה הייתי הרוסה, עייפה ומותשת ופשוט היא הטילה עליי אימה. עדיין אני פוחדת ממנה. אגב, גם אחר כך, כשהיינו אצלהם היא נכנסה לממ"ד לצפות בי מניקה, עד שלבסוף הוא העיר לה. וכל פעם היא פולטת את ההערה והשאלה:"היא עוד לאלמדה להניק ליד אנשים??" האמת, כן, אצל הוריי אני עושה את זה בלי בעייה, אבל לידה? היא מכניסה לללחץ ולא בא לי שתראה אותי עושה את זה...מלבד העובדה שאנו זקוקות לשקט מסביב והיא לא בדיוק הטיפוס השקט..

עדיין אני פוחדת ממנה
למה, בעצם? היא מאיימת עלייך באיזה נשק?
או שהפחד בא ממשהו אצלך, שמרגיש קטן ופגיע לידה? אם זאת התשובה, אז יש ויש מה לעשות, וגם מומלץ. כתובת ראשונה, לדעתי: צפריר שפרון . אבל אם את לא מתחברת - יש עוד דרכים.

רציתי לספר על הנסיון שלי עם חותנות פולניות . שנים היו לי תלונות על החותנת הפרטית שלי. על כמה היא מתערבת, מנדנדת, לא מפרגנת, מציקה, לא מבינה ועוד ועוד תלונות מגובות בסיפורים.
בשלב מסוים הבנתי שהבעיה שלי אינה עם החותנת שלי, אלא עם בנזוגי. אם הוא לא יאפשר לה להתערב בחיינו, היא לא תוכל להתערב.
אם אנחנו, ביחד נציב לה גבולות, כמו לילד קטן - היא לא תציק לנו.
לדוגמה, אם בנזוגי יסרב לביקור במועד שלא נוח - הביקור לא יתקיים. אם שניננו נעמוד על כך שלא תדחוף לילד אוכל לפה, ואף נדאג שלא תשב ליד הילד בשולחן האוכל - היא לא תוכל להאביס את הילד.
נכון שעמדה כזו גררה תלונות מצד החותנת על החוצפה שלי, על ההשפעה הרעה שיש לי על הבן שלה (בנזוגי) ועוד ועוד. אבל אני מוכנה לספוג תלונות אלו. הן לא מזיקות לי. הרי גם לפני כן היו לה תלונות עלי, ובעצם על כל אחת שהיתה מתחתנת עם בנזוגי.
אני רוצה להדגיש שאני מכבדת את חותנתי. היא הרי אמא של בעלי, היא מבוגרת ובודדה, ובעלי והנכדים הם כל עולמה. אני גם אעזור לה ואדאג לה בשמחה אם תזקק לכך. אנחנו אף נעתרים לדרישותיה וגחמותיה - אבל לא בכל מקרה, ורק במינון שמתאים לנו.

ומה דעתכן על חותנת שלא מגיעה כמעט בכלל לבקר?
אפילו שהיא יודעת שאנחנו נורא צריכים עזרה בשמירה על הבובה המקסימה שלנו?
האם מותר לנו לכעוס (בלב לפחות) או שזו פשוט זכותה המלאה?
מה דעתכן?

האם מותר לנו לכעוס (בלב לפחות) או שזו פשוט זכותה המלאה?
לכעוס תמיד מותר (למרות שהכעס לא מבקש אישור כניסה - הוא פשוט מתנחל שם), השאלה האם הכעס קונסטרוקטיבי? האם הוא מוביל אתכם לאן שהוא, או סתם מבזבז אנרגיות ומעיק על הלב.

בהכללה, לסבתות של היום חיים מלאים משל עצמן, והן כבר לא חיות "בשביל" הילדים והנכדים. זה נפלא בעיניי.
אני שומעת תלונות מסבים וסבתות שילדהם לא מכבדים את עיסוקהם, אלא מצפים שהם יעמדו הכן לשמור על הנכדים בכל עת.
השאלה היא איפה אתם בסיפור הזה?

האם הסבתא שלכם עסוקה בחייה וענייניה שלה?
האם היא מעדיפה לעזור בדרכים אחרות ולא בשמירה על הנכדה (שמעתי סבתות שאומרות שהן לטפלן בילדים כבר גמרו, הן כבר עייפות, אין להן סבלנות)?
האם היחסים בינכם הדדיים (האם אתם גם נעתרים לבקשותיה, ועוזרים לה ותומכים בה)?
אולי יותר מתאים לה לשמור על הילדה בביתה שלה, ולא אצלכם?
האם פניתם אליה בבקשה ספציפית לשמור על הילדה במועד ספציפי שיתאים לה?
באיזה תדירות, ולכמה זמן הייתם רוצים שתשמור על הילדה - האם תאמתם ציפיות בנושא הזה? (אחי למשל, נהג להשאיר את בנו אצלי לעיתים קרובות, ולהעלם לשעות ארוכות. למרות שאני מאוד אוהבת את האחיין החמוד שלי, הבהרתי לאחי שזה לא מקובל עלי. אני מצפה שהוא יתאם איתי מראש, לא יותר מפעם בשבוע, ולא יותר משעתיים - שלוש בכל פעם.)

שלום מירב, ותודה על ההתייחסות המהירה.
המצב אצלנו הוא כזה- יש לנו יחסים נפלאים. חמותי מקסימה, צעירה ולא רק ברוחה, אנרגטית וכו'. ואנחנו רק פעמיים בלבד השארנו את הבת שלי איתה והיא בת כמעט שנתיים, וגם כשהשארנו זה היה רק לשעה ובשעות הבוקר.(דרך אגב, לא שהשארנו אותה אצל אחרים יותר, רק פעם אחת אצל אמא שלי...)
חמותי מקסימה, ויש לה הרבה זמן פנוי, ואני בסה"כ מצפה לביקור נניח פעם בשבועיים לקצת עזרה לשמור בשבילי על הילדה כדי שאוכל ללמוד. אפילו לשעה בלבד.
אנחנו גרים מרחק 20 דקות נסיעה כך שזה לא שיקול.
תאמיני לי שאין לי בקשות מוגזמות, ושאני מאוד נענית לבקשותיה ואף מעבר לזה.
אני פשוט נעצבת שהיא לא מרגישה צורך לבוא לבקר כמעט בכלל, ומסתפקת בביקורים שלנו אצלה, מה עוד שהיא יודעת כמה אני זקוקה לה....
סתם, לפעמים אין מה לעשות אבל זה עוזר קצת לשפוך את הלב...

אני הייתי מדברת אתה על זה. אולי היא לא יודעת שאתם תשמחו אם תבקר? אולי היא מנסה לא להיות חמות נודניקית?
אם לא בא לך לעשות ממש שיחה את יכולה להתקשר אליה ולהזמין אותה לביקור, אפילו בבוקר כשבנה לא נמצא, להגיד לה "חבל שלא רואים אותך יותר", וכאלה.

לסבתות של היום חיים מלאים משל עצמן, והן כבר לא חיות "בשביל" הילדים והנכדים
גם לאמהות יש חיים מלאים משל עצמן, ובכל זאת אנחנו מצפים מהן שיחיו בשביל הילדים, וישאבו מזה נחת יותר מאשר סבל.
ומסכנות הסבתות שמרוב "חיים משל עצמן" מפסידות את החיים עצמם, את התענוג של נכדים.

הי זאת שוב אני...
אז אמרנו לה הרבה פעמים לבוא לבקר (בנועם כמובן) והיא בעצמה אומרת שהיא צריכה לבוא,
אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד.
והיא ממש מפסידה אותה, וחבל...

ודרך אגב, גם בעלי (המקסים והמבין) רמז לה בעדינות שאנחנו נורא נשמח אם היא תוכל לבוא לשמור קצת, והיא אמרה לו- כן, אני באמת צריכה לבוא, אבל השבוע לא, שבוע הבא אני אבוא (והיא לא מגיעה...)
אני רוצה שוב לציין, יש בינינו יחסים מאוד טובים ופתוחים. דווקא בגלל זה קשה לי עכשיו כי אני מרגישה לא אמיתית איתה. אני לא יכולה לומר לה- למה את לא באה לעזור. זה פוגע ומעליב. ומספיק פעמים אמרנו לה שנשמח מאוד מאוד אם היא תבוא.ושחבל שלא יוצא.
אז אני עוזבת את זה, מחכה להירגע קצת וזהו.
בסך הכל, ההפסד הוא בעיקר וכמעט אך ורק שלה...
תודה על התמיכה בכל אופן....

פלוני - נסו לקבוע יום ושעה קבועים, משבצת ביומן.
זה הצליח להזיז את ההורים שלי, ועשה טוב להם, לילדים, ולי.

שליחה על ידי יפה* » 30 יוני 2004, 06:33

השבוע קנינו דירה בשעה טובה , אבא שלי בעלי הבטיח לעזור לנו בקניית הדירה , כשחמותי שמעה על זה היא פעלה מיד והודיעה רשמית שאין להם יכולת לעזור כלל , אבא שלי שהיה מוכן לעזור כל עוד ההורים של בעלי יעזרו כעס נורא שהם לא עוזרים כלכלית , כיוון שאבא שלי שילם את כל החתונה בעצמו וציפה לעזרה בקניית הבית מצד הורי בעלי , עכשיו אבא שלי מרגיש "פראייר" כיוון שהוא רק עוזר ועוזר והם לא .. והכל בגלל חמותי , כי עד שהיא התערבה חמי דווקא רצה לעזור. היום חמותי הגיעה אליי לבית ונתנה לי הרצאה של שעה על איך הם לא יכולים לעזור , אני לא מאמינה לה וגם לא רוצה להרוס את היחסים , אבל אני חושבת שהיא קמצנית נטו ! כי אבא שלי התכוון להפוך עולמות ולשבור תוכניות חסכון כדי לעזור והיא לא מוכנה לעזור כלל , ואני יודעת שיש בידיה המון כסף , לפי איכות החיים וכמות הביבוזים שלהם , הבית הענק וכו..עכשיו אבא שלי כועס כי הוא מרגיש פראייר והיא בעמדתה לא מוכנה לעזור (בטענה שאין לה כלום לתת) , ואנחנו באמצע . מה עושים ?

ואנחנו באמצע . מה עושים ?
אומרים יפה תודה לכולם ומסבירים להם ולעצמכם שאתם תסתדרו לבד.
לא אמרת שאת רוצה שהיא פחות תתערב לכם בחיים? לתת כסף זו גם מעורבות והנה את עכשיו מבקשת שתתערב לך בחיים.

לא רוצים, לא צריך.
אל תכנסי איתם למריבות, להפך, תוכיחי להם שאת יכולה גם בלי עזרה כספית מצידם, שאתם ברשות עצמכם
(אפילו שזה קשה קשה קשה)
שיהיה בהצלחה

שליחה על ידי רעיה* » 07 יולי 2004, 12:02

אצלנו המצב דומה אבל שונה מאוד.
להורי בעלי יש אפשרות ורצון לעזור לנו עם סכום נכבד לקניית דירה. להורי אין אפשרות כזאת כלל.
בהתחלה, שדיברנו על קניית דירה הם הודיעו לנו חגיגית כי הם יתנו סכום מסויים כמו שנתנו לאחותו של בעלי. אני הופתעתי לטובה מההצהרה, הודתי להם והתחלנו לחפש דירה.
מאז חווינו רק עוגמת נפש וכאב לב מהם. ההתערבות בחיים שלנו ובהחלטות לגבי הדירה לא פסקו. המצב אפילו התפוצץ פעם אחת שהם טענו כי עמדנו לחתום על החוזה בלעדייהם, ופתאום החליטו שהם לא נותנים את הכסף. הם כמובן מצאו כל מיני סיבות (שהם לא רוצים שנקח משכנתא בנוסף לכסף שכבר יש, ושאולי כדאי שנגור קודם בשכירות שנה וכ"ו).
הודתי להם על הכוונה והצהרנו כי אנחנו מעוניינים לקנות דירה איתם או בלעדיהם. אני הרגשתי שהם לא רוצים לתת את הכסף לי כי אנחנו לא נשואים הרבה זמן (העובדה שאנחנו כבר 4 שנים יחד כנראה לא חשובה).
לאחר כמה שבועות בעלי דיבר איתם והם שוב הסכימו לתת את הכסף אבל עכשיו הם רוצים להתנות את הנתינה בתנאים: להחתים אותנו על חוזה פיקטיבי שהכסף ניתן כהלוואה ושכל חודש נחזיר להם כביכול סכום מסויים, ולטענתם, אם נתגרש אני אקבל רק את החלק היחסי שכאילו שילמנו עליו במסגרת ההחזר הפיקטיבי.
אני מאוד נפגעתי מההצעה, במיוחד לאור העובדה שאני בכלל לא רוצה מהם עזרה. הם נתנו לי להרגיש ענייה ורודפת בצע, כאילו התחתנתי עם בנם רק בשביל הכסף (שבכלל לא ידעתי שקיים!). ובכלל כל העיסוק והדיבורים האלה על גירושין, שרק התחתנו עושים לי רע. בעלי גם מתנגד להצעה שלהם אבל הוא לא רוצה מצד שני להפסיד את הכסף והוא גם לא יודע להתנגד להם, הוא תמיד אומר: ככה הם וזהו.
במקביל אנחנו מחפשים דירה ולא יודעים כמה כסף יש לנו, אם בכלל, ומה לעשות.

שליחה על ידי סיגי* » 07 יולי 2004, 12:29

רעיה,
כשבועיים לפני החתונה, בעלי הציע שנעשה הסכם ממון. הוא ניהל עסק משגשג, הייתה לו דירה משלו (עם משכנתא), רכב חדש... ואני - כלום!
כלכך נעלבתי מעצם הרעיון של הסכם ממון, ועוד לפני החתונה! זה היה נורא בעיני לתכנן את חלוקת הרכוש במקרה של פרידה, בתוך כל ההתרגשות וההתלהבות וההכנות לחתונה!
כעבור שנה, קנינו בית חדש. הוא מכר את הדירה, גרר את המשכנתא, ואת יתרת הכסף (הרבה מאד כסף) נתנו לנו הוריו כהלוואה ללא תנאי החזר.

כיום, ארבע שני לאחר מכן, אנחנו פרודים.

אני מודה יום-יום על ההסכם הזה!!!
אמנם אני יוצאת מן הקשר ללא רכוש כלל, אבל אני כלכך שמחה שאני לא חייבת שום דבר לאף אחד.
זה הוריד ממני לחץ רציני.

ייתכן וכדאי לכם לחשוב על הכנת הסכם ממון אצל מגשר/ת למקרה ו...
ואז ההורים שלו יהיו פחות קטנוניים כי תוכלו להכניס סעיף שכל מה שהם נתנו לכם, ישאר בחזקת בנם במקרה של פרידה.

בהצלחה

נכון שכשמתחתנים לא רוצים לחשוב על מה עלול לקרות, אבל חשוב לעשות הסכם ממון ולו בשביל הילדים, על כל מקרה שלא יבוא

שליחה על ידי יפה* » 09 יולי 2004, 02:52

רציתי לעדכן אותכם שלא קיבלנו ולו גרוש מהורי בעליי , ואבא שלי שרצה מאוד לעזור בקניית הדירה אף על פי שאין לו ולו חצי ממה שיש להם עכשיו מסרב לעזור כי הם לא עוזרים והוא לא רוצה לצאת היחיד שעוזר , מספיק שהוא שילם את כל החתונה בעצמו ולא התלונן אבל פה הוא שם את הגבול לא יתכן שהוא ישלם חתונה ודירה והם כלום !. השבוע אבא שלי יצר קשר עם הורי בעלי ואמר להם שאלו הילדים של שלי ושלכם ושהוא ישווה את אותו סכום שהם יציעו ,וניסה להסביר בצורה יפה .. אך הם סירבו לעזור בטענה שאין להם (כשברור שיש להם ..). לא הכסף מכעיס אותי אלא הכוונה , או החוסר כוונה לעזור . אולי זה לטובה שלא יתערבו בחיינו , אך זה עדיין מאכזב שהורי בעלי לא מראים נכונות לעזור כמו שאבא שלי מראה..בייחוד לאור העובדה שיש להם -בוודאות הרבה הרבה יותר ממנו.

יפה
רצון לעזור אינו תלוי ביכולת לעזור.
לא רוצה להשמע מגעילה אבל גם אבא שלך קצת מפשל. הוא מתנה את עזרתו וזה כבר נראה רע.

שליחה על ידי רעיה* » 11 יולי 2004, 13:48

על זה בדיוק אני מדברת,
מי שיכול לעזור ורוצה לעזור שיעזור ויתן מכל הלב.
מי שהתברך ביכולת לעזור לא צריך להסתכל מי עוד נותן, אם בכלל. אם לי היתה היכולת לעזור לא הייתי מתנה את זה בשום תנאי.
כבר יצא לי מספר פעמים להלוות כסף לאחותי ובעלה (כמה עשרות אלפים אפילו) כשהייתי רווקה ובלי הוצאות רבות והם היו זקוקים לזה.
נתתי גם כשידעתי שאף פעם לא אקבל את הכל חזרה. זה רק כסף, והמשפחה לדעתי באה לפני הכל.
אל אחת כמה וכמה שמדובר בילד שלך שאתה לעזור לו.

שליחה על ידי יפה* » 13 יולי 2004, 07:05

חלת דבש- אבא שלי הוא אדם מאוד גאה , ובשבילו מצב כזה הוא פשוט לא פייר , אני לא מאשימה אותו כלל כי אני מבינה לליבו , הוא מאוד רוצה לעזור אך איפה ראיתם מצב כזה שבו צד אחד משלם את הכל לבד , חתונה , עזרה בבית , מתנות וכו ..ומצד שני (של החתן) שדווקא לצד הזה יש מה לתת והרבה - לא נותן שום דבר , אפילו לא מתנה לחתונה בטענה ש"אין" כשברור ש"יש" מספיק ! כמו שאמרה רעיה , צריך לתת מכל הלב אני מסכימה , אבל לא הייתם נפגעים אם צד אחד מכל הלב אין יכולת כל כך אבל רוצה לתת כל מה שיש לו ,ולצד שני יש המון יכולת ואין לב לתת בכלל . לא הייתם מרגישים אכזבה מהצד חסר הלב? רק בגלל חוסר האכפתיות ! זה פוגע ומעליב אותי , והכי הרבה אני מרגישה רע כי אבא שלי מרגיש רע ..וזה פגע בו מאוד , הם הבטיחו לו אישית לפני החתונה שיעזרו , ועכשיו הם חוזרים בהם מדבריהם ,ומכחישים שהבטיחו...הוא הסכים לשלם את החתונה בעצמו בהנחה שהם עוזרים עם הבית אבל לא כך קרה , הוא מרגיש ששיקרו לו פשוט נעלבתי מחוסר האכפתיות והרגישות שלהם ...

יפה
נניח שהילד שלך היה הולך לגן שבחרת בשבילו וחשבת שהוא גן טוב והגננת נראתה בסדר והבטיחה שהיא עושה עם הילדים ככה וככה וזה שימח אותך. ואז בצהריים הילד היה חוזר הביתה ואומר אמא, הגננת הרביצה לי. האם משום שכעסת והתרגזת ונפגעת ונעלבת היית מרביצה לו גם? או שאולי היית מרגיעה ומנחמת ועושה כל מה שאת יכולה, למרות שהגננת איכזבה קשות, פשוט משום שזה הילד שלך? כן, זו דוגמה קשה ומתחום שונה לגמרי של ענינים אבל אני מקווה שהבנת את טענתי בקשר להורים וילדים ומה שביניהם.

כנשואה חדשה אני עסוקה לא מעט בשאלות חותנת. קראתי את הדף. בלטו לי במיוחד האמירות "ההורים שלי מקבלים אותו באהבה למה שלו לא מקבלים אותי"
אני רואה את אמא שלי שמאוהבת בבן זוגי - איתו היא בנאדם אחר. וזו אותה אישה שעשתה לגיסתי את המוות! רומאו ויוליה זה סיפור על אחוה משפחתית לעומת מה שהיה אצלנו לפני נישואי אחי. לקח להן שנים להגיע ליחסים סבירים - נעימים. כנראה שקל יותר לקבל את החתן, רובנו נשארות קרובות לאמא שלנו - אמא של כלה לא צריכה להתמודד כל כך עם זה שמישהו "לוקח" לה את הבת, זה בעצם מה שמאיים על החותנת, לא? ש"ייקחו" להן את הבן.
אותי מעציב ש"ככה זה" - הקושי המובנה ליחסי כלה - חמות. אני תוהה הרבה למה אנחנו מחוברתות כך? למה חמות וכלות מאוימות האחת ע"י השניה? למה יש עוינות בסיסית כמעט בקשר הזה?
יש להציב גבולות ולא להענות לתביעות הרבות - הקושי כמובן הוא מול בן הזוג, אני כל הזמן מזכירה לעצמי ששם צריך להחליט מה הגבול - איתו לא איתה...

pלונית
בתור נשואה חדשה יש לך תובנות שלפעמים לוקח שנים להגיע אליהן.

בין מכרי הרבים יש אנשים שאני מחבבת וקרובים אלי ברוח, יש כאלה שאני אדישה אליהם ויש כאלה שקשה לי לשאת אותם ואין לי שום דבר משותף איתם.
כולן -- החותנות והכלות -- הן בני אדם, ובני-אדם שונים זה מזה גם כשהם מוגדרים בקטגוריות "כלה" ו"חמות".
אני משערת שאופי היחסים ביניהן איננו שונה בבסיסו מאשר יחסים שהיו נוצרים ביניהן אילו, למשל, עבדו באותו מקום עבודה. אבל בתוך המשפחה יש הרבה רגישויות ומצבי לחץ והם מגבירים מתחים ועויינות כאשר יש כאלה ממילא.

אני, תודה. אולי זה בגלל שהתחתנתי אחרי כל החברות שלי?! (-:
אמא של יונת, אני מסכימה מאוד שהמשפחתיות היא קירבה מאוד גדולה עם אנשים זרים (בכל אופן, בתחילת הנישואין ההורים שלו עבורי ושלי עבורו הם כאלו). מצד שני היית מצפה לאותו סוג מתח בין חתנים למחותניהם ואיכשהו זה פחות נפוץ. אז אני חוזרת להנחה שיש משהוא אחר בין כלה לחמותה.
לטעמי אופי היחסים בבסיסו שונה מקשרים אחרים (והקירבה המשפחתית מעצימה), מין חשדנות או אולי אפילו עוינות בסיסית כנקודת מוצא ליחסים.
לעתים אני תוהה, איך זה שחמות - כלה שהיו יכולות להיות חברות טובות בהקשר אחר לא סובלות זו את זו. ולא מצליחות להיות אמפטיות זו לזו. הרבה פעמים זה מרגיש לי כמו שאין יותר אחווה נשית. זה מעציב.

אני חוששת שקשה לי להזדהות עם מה שאת כותבת.
חמות לא היתה לי, כך שאת הצד של הכלה אינני מכירה.
לעומת זאת את הצד של החמות אני כן מכירה. אני מאד אוהבת ומעריכה את כלתי, ולפי הרגשתי אני גם זוכה ליחס דומה מצדה.
עד כמה שאני יכולה לשפוט, כאלה הם גם היחסים בין יונת לחמותה.
ועד כמה שאני זוכרת משנות נעורי, כאלה היו גם היחסים בין אמי לסבתי (חמותה).
במלים אחרות: ברור לי שזו שאלה של מזל, כפי שציינתי קודם, אבל ההכרות האישית שלי עם הנושא סותרת לגמרי את הסטריאוטיפים.

גם אני זכיתי לשתי חמיות מקסימות (אמא של בעלי ואשתו של אביו).
שתיהן גרות רחוק מאיתנו, אבל תמיד קיבלתי מהן אהבה, כבוד ורצונותי וצרכי, גם אם עשיתי דברים "לא בסגנון שלהן", ומיצידי אני מאד מעריכה אותן כנשים עם נסיון חיים והשקפת עולם (הן שונות זו מזו).
אמא שלי מספרת שהיא זכתה להערכה רבה מחמותה.
מצד שני היית מצפה לאותו סוג מתח בין חתנים למחותניהם ואיכשהו זה פחות נפוץ.
יש אצלנו בין בעלי לאבי. אם לא מתח, אז לפחות אין את הקירבה והידידות שאני מרגישה לחמיות שלי.

אמא של יונת - אני שמחה מאוד לקרוא מה שאת כותבת - יש תקווה. וברמה של דיון "פילוסופי" הרי את מכירה גם נשים אחרות שאינן בנות משפחה, האם יש יותר מסתדרות או יותר לא מסתדרות? אני בוחנת סביבי את החברות שלי - לרובן יש יחסים מתוחים עם החמות למיעוטן יש יחסי שלום קר ולמיעוט שבמיעוט יש ממש חיבה בינן ובין החמות. ואני לא יכולה שלא לשאול : האם המתח יותר נפוץ (או אולי הוא רק יותר נשמע?). ואם הוא יותר נפוץ, למה זה? אני מודה שאני מצפה לעימותים ומתח ביחסים הללו, זה נראה לי כמו אקסיומה.
רחלי - גם דבריך כמובן מעודדים, לגבי הגברים - אני לא טוענת שאין אף פעם מתח (אני אפילו מכירה חמות וחתן שיחסייהם מציבים באור מתון כל מתח בין כלה וחמות, אבל עדיין זה יותר נדיר (כמו שכתבו למעלה - אין פורום חמותי ואני של חתנים (-:)
תודה לכן על דבריכן, הם עזרו לי להבין שאם אשנה את התקליט שאומר "ברור שיהיו מריבות וברור שיהיה לא נעים" אז אוכל להציב גבולות בלי מלחמת עולם בדרך.

חמותי : "מה להביא לאמא שלך לחג?"
אני : " עציץ למרפסת, היא עוסקת עכשיו בשיקום מרפסת הגג שלה וכל הזמן מחפשת עציצים!"
חמותי : " לא, זה לא רעיון טוב"
אני : "@$#!%&*@!"

חמותי קיבלה שלוש נקודות זכות השבוע (בעלי מוסר שאל דאגה, היא תבזבז אותם במהירה) :

קיבלתי לראש השנה חולצת הנקה
רציתי להתרחץ בלילה בנחל ולבשתי בגד-ים, אז היא המליצה לי להתרחץ בעירום
חשפתי את הראסטות החדשות שלי והחמים בכלל לא התפחלצו.

נכנסתי לקטר על חמותי, החלטתי בסוף שלא.

לפלונית (-: חייכתי בזכות הודעתך, מקווה שגם את (-:

לפלונית חייכתי בזכות הודעתך, מקווה שגם את
תודה, Pלונית אחרת. השפיעה עלי הפעם קשה, החמות. כמו עננה מעל הראש אפילו עוד עכשיו.
לצערי, הבן של החמות (בעלי, זותומרת) נאלץ, לא כל כך באשמתו, לספוג חלק מהזעפנות.
יהיה טוב.

רגע?! לא בשביל זה הם התחתנו איתנו?! (-;
אבל כן, חמות (והאמת גם אמהות שלנו) יכולות להיות מרגיזות.
אמא שלי (שמעצבנת אותי בדרכה שלה) אומרת הכי טוב ליחסים טובים עם החמות?! מינון נמוך.... {ואני מקווה שהיא לא אומרת את זה לגיסתי...}

כיף להכנס לכאן ולחייך.

>סתוונית החורש היתה רוצה להאמין שצרת רבים אינה נחמת הטפשים. או לפחות לא רק.<

_חמותי : "מה להביא לאמא שלך לחג?"
אני : " עציץ למרפסת, היא עוסקת עכשיו בשיקום מרפסת הגג שלה וכל הזמן מחפשת עציצים!"
חמותי : " לא, זה לא רעיון טוב"
אני : "@$#!%&*@!"_
זו באמת תגובה מעצבנת. כאילו, למה היא שאלה אותך מלכתחילה?
ומצד שני... חמותי לא היתה חולמת לשאול אותי שאלה כזו, כי היא לא היתה חושבת להביא לאמא שלי משהו לחג. גם לא לי. גם לא לבן שלה (האם אנחנו הבאנו מתנות לחג? כן, בשנתיים הקודמות. השנה התייאשנו).

נורא משונה עבורי לקרוא את התכתובת הזאת. הייתי בסרט הזה בעבר אבל עכשיו זה רגוע מכמה סיבות: קודם כל אני גרושה אוטוטו. יש לי יחסים סבירים עם הבעל לשעבר שכוללים כל מה שצריך לגידול טוב של הילידם המשותפים שלנו (מזל גדול).
אמא שלו כועסת עלי מאוד. היא חושבת שהייתי צריכה לתת לו עוד צ'אנס בנישואין ולא להחליט (כמו שהחלטתי) החלטה מאוד חד משמעית שהיחסים הסתיימו. קשה לה מאוד עם זה, ואני מבינה אותה אבל לא חשה שום רגש אשמה יותר. בתקופה האחרונה חלה אצלה ירידה דרסטית בשמיעה כך שלא יכולתי אפילו להתקשר בחגים לומר חג שמח. אני רואה אותה לפעמים ותמיד מכבדת אותה מאוד. זאת אישה שבתחילת הנישואין ובמיוחד לאחר הולדת בני הראשון פשוט לא יכולתי לסבול. אפילו חשבתי שאני שונאת אותה. כשחברה שאלה אותי מה בכל זאת טוב בה לא יכולתי לענות.
לקח לי כמה שנים טובות לחוש אהדה, חמלה ואהבה כלפיה כבן אדם וזה קרה רק כשהייתי מספיק בטוחה בעצמי כאמא ולא ראיתי אותה כאיום.
מה שעדיין קורה לי בגירושין האלה זה שאני חשה געגועים למשפחה המורחבת שלו. הייתי קשורה מאוד לאחיות שלו ולילדים שלהם. ממש אהבתי אותם. עוד דבר שויתרתי עליו, לפחות לתקופה הקרובה. אני בטוחה שכשהאבק ישקע אחרי כל הסערות האלה נחזור לאיזשהו סוג של יחסים שיש בהם חיבה.

בתקופה האחרונה חלה אצלה ירידה דרסטית בשמיעה כך שלא יכולתי אפילו להתקשר בחגים לומר חג שמח.

אבל אפשר לשלוח שנה טובה

חמותי לא היתה חולמת לשאול אותי שאלה כזו, כי היא לא היתה חושבת להביא לאמא שלי משהו לחג. גם לא לי. גם לא לבן שלה
אנחנו השנה גזרנו גזרת "בלי מתנות". היה מצוין.

שחמותי מודאגת מהעובדה שאח של בעלי עומד להתחתן , ועוד יותר מודאגת מהעובדה שהוא הולך להביא ילדים ישר ומיד ללא אמצעי מניעה (כיוון שהם זוג דתי ), חמותי אומרת שזה נורא ואיום כי "עכשיו הכל יפול על הראש שלה" , שאלתי אותה "איך זה בכלל קשור אלייך - זה החיים שלהם והם יתמודדו עם הילדים שלהם וכל מה שבא עם זה , היא אמרה ש"הם לא בוגרים" ועכשיו היא תצטרך לגדל את הילדים האלו , ושהם צריכים להקשיב לה ולמנוע הריון .
לדעתי זו חוצפה מצידה להתערב ולהעיר הערות שכאלו , גם אם אני לא מסכימה עם הזוג הטרי , וגם אם אני משתמשת באמצעי מניעה בעצמי ומחכה לזמן הנכון להביא ילדים - אני עדיין מכירה בעובדה שאלו החיים שלהם ולא שלי ולכן אין לאף אחד זכות להתערב להם בהחלטות-כל אחד והבחירות שלו ! לא ?
אגב, זה יהיה הנכד/ה הראשונים - אז הייתי מצפה שכל סבתא תהיה שמחה שהילד שלה מתחתן ונכדים בדרך לא? ...

אגב , הם בוגרים בהחלט - לפחות מבחינת גיל (הוא בן 26 והיא 22 ) אבל מבחינה כלכלית הם לא מבוססים עדיין

נראה לי שהחשש של חמותך נובע מכך שהיא לא תוכל (ריגשית) לתת להם "ליפול", אם מצבם הכלכלי יהיה בכי רע היא תרגיש שהיא חייבת לעזור. מאחר וכך היא חוששת מנישואים והורות של בנה שאינו מבוסס כלכלית. (האם יש לו כלים להתבסס בעתיד?! - השכלה?! מקצוע? נסיון מקצועי?!
נכון שההתערבות היא פגיעה באוטונומיה שלו, אבל האם את תצדיקי גם אי תמיכה מצידה במקרה שהם לא יסתדרו לבד?! בעיני לא "להציל אותו" במקרה כזה ולצפות /לדרוש ממנו שישלם את מחיר החלטותיו, זה הצד השני של "לכבד את העצמאות שלו" {ואת זה מאוד קשה להורים לעשות אם ילדיהם בצרה}

מה דעתך?!

אז הייתי מצפה שכל סבתא תהיה שמחה שהילד שלה מתחתן ונכדים בדרך לא?
מממ...לא בטוח. זה נשמע לי כמו שלב די משברי בחיים של אשה. גם האשה הזרה הזאת שפתאם תופסת בעלות על התינוק שלה, גם זה שפתאם לא ההורים יהיו מרכז המשפחה שלו אלא משפחתו המתהווה...אמנם שמחה גדולה נכדים וכל זה אבל זו גם פרידה ואולי חרדה מנטישה.

אז הייתי מצפה שכל סבתא תהיה שמחה שהילד שלה מתחתן ונכדים בדרך לא?
ומוסיפה - ובדיוק אתמול אמא שלי סיפרה לי שהיה לה גם משבר שנבע משינוי המעמד, לא בגלל הגיל אלא "פתאום אני סבתא"

אחיו של בעלי אינו מבוסס כלכלית אך יש בידו מקצוע טוב כך שזה רק עניין של זמן קצר עד שיתבסס.
"ולצפות /לדרוש ממנו שישלם את מחיר החלטותיו, זה הצד השני של לכבד את העצמאות שלו" - יש בזה משהו ... אני יכולה לראות מאיפה זה בא ...
אין ספק שהיא רוצה שהוא יקח אחריות על מעשיו , אבל אותי קצת הכעיסה התערבות היתר שלה בנושא כאילו שהיא זו שעומדת ללדת והיא מחליטה מה הזמן הנכון בשבילם.
אני ובעלי מתכננים לתחיל לחשוב על ילדים בעצמנו ..מעניין איך היא תגיב כשאנחנו נהיה בהריון , אנחנו שנינו עובדים - עדיין לא מבוססים ממש אבל מוכנים לקחת על עצמנו את מה שיבוא ולהתחיל לבנות לנו משפחונת . נשלח לכם עידכונים כשיגיע הזמן

נחזיק לך אצבעות (-:

זקוקה לרעיונות. מה אתם הייתם עושים אל מול חמות שהמציאה את המשחק הבא:
אל תוך שקית ניילון אטומה היא מכניסה המון סוכריות בשלל צבעים. כאלו עם שוקולד בתוכן.
מתישבת על כסא ובני הן השלש מתבקש לגשת אליה,להכניס יד אל השקית, להוציא סוכריה, להגיד מה צבעה ולהכניסה לפה. סוכריה אחרי סוכריה אחרי סוכריה אחרי סוכריה...

אולי תאמרי לה שאת מגבילה את זה ל-2 סוכריות במפגש ?

יש לה כוונה טובה, מן הסתם.
היא רוצה ללמד אותו צבעים או משהו.
האם היא יודעת מה גישתך בעניין ממתקים? (אני מבינה בין השורות שאת לא ממש מרוצה מזה שהילד יאכל הרבה סוכריות שוקולד).
האם היא משתפת פעולה בדרך כלל?

אם זה רק המשחק הזה שמטריד אותך אפשר לבקש ממנה לעדן אותו קצת. למשל - להחליט שרק את הסוכריות בצבע צהוב אוכלים.
אם זה יותר מזה - טפלי בבעיה כולה ולא רק במשחק הסוכריות שהוא סימפטום אחד.

לי זה לא נראה נורא לאכול מדי פעם הרבה סוכריות/שוקולד. גם אני עושה את זה לפעמים ואם לי מותר אז למה לילדה שלי לא?

אולי לשחק את זה עם M&M הם נורא נורא קטנות כך שגם אם הוא יאכל הרבה זה לא כזה נורא ..והם גם נורא צבעוניות - לפחות שילמד קצת צבעים בדרך..דווקא רעיון לא רע - אם לא מגזימים עם השוקולדים..

נראה לי שכדאי באמת שתביעי את דעתך. מה ש טרה רוסה מציעה נשמע לי ממש טוב.
אני מאמינה שחמותי לא הייתה מעיזה לעשות כזה דבר, היא כבר מכירה אותי היטב-היטב ואני גם שומרת צפוף על הבנות שלי כך שאין לה סיכוי.
פעם אחת נירדמתי בשמירה, בתי הגדולה ישנה אצלם כי בנות הדודה גם ישנו שם וזה כייף כולן ביחד, אבל באותו יום סבא וסבתא החליטו לחפוף לבתי את השערות היפהפיות שיש לה וגם לגזור לה כמות נכבדה. הייתי בשוק והגבתי ככה שמאז הם לא מעיזים להתעסק איתנו.

לחפוף לבתי את השערות היפהפיות שיש לה וגם לגזור לה כמות נכבדה.

חוצפה!

כן, לא האמנתי למראה עיני. ההסבר היה שהם רצו לגזור לה טיפה (שגם זה חוצפה לא נורמלית) אבל יצא ככה - וזה בלי לשאול אותה ואותי כלום!!!!!!

איך הבנות הגיבו ?

יפה
האם יתכן שחמותך מרשה לעצמה להתערב משום שהיא צופה שיבואו אליה בבקשות עזרה, עזרה כספית או עזרה בטיפול בילדים שייולדו.
אני לא מכירה אותה, אבל יכול להיות שהיא עבדה מספיק בחייה, ואלי עדיין עובדת, ואולי לא בקו הבריאות, והיא חושבת שיהיה לה קשה לעזור.
אם אתם מהזוגות שחושבים שעליהם להרויח את ביתם ורמת החיים שלהם בנו ידיהם - כל הכוב - אבל רוב הזוגות הצעירים חושבים שאמא ואבא צריך גם הם לעבוד כדי שיהיו להם ארבעה קירות, ומוסך ומטבח חדש וכד.

קישקע- על שום כל החומר המסריח שיש לי בבטן על חמותי...
ראשית- היא אדם נוראי: שקרנית כפייתית, מבטיחה ולא מקיימת, קשקשנית ורמאית, לא אחראית, ילדותית ומסבכת אותנו גם בצרות שלה הפרטיות.
מאז שנולד לנו הילד היא הספיקה לסבך את בעלי בחובות של למעלה מחצי מיליון ש"ח, היא הסתירה מאיתנו ת'תיסבוכת, עד שהוצל"פ עיקלו לנו ת'צורה. מזל טוב לנו...עכשיו אבא שלי תומך בנו כדי שנשלם את החובות שלה.
היא עד היום לא קנתה לנו מתנה להולדת הילד, עזבו ת'כסף, באמת אני לא צריכה אותו, אבל מה יהיה כשהילד יגדל והיא תבטיח לו דברים ולא תקיים? איך אני אגן עליו מפני זה? אני אלמד אותו לא להאמין למה שהסבתא הזו אומרת?
חוצמזה- תמיד יש לה הערות מסריחות כאלו- עכשיו נראה לה שאני רזה מדי, חה חה. היא תפחה למדדי ענק אחרי הלידות שלה, ועד היום, 35 שנים אחרי היא עדיין נאבקת במשמנים של הלידות... ואילו אני, שמה סכר על פי, עושה ספורט ולא זוללת כמוה, נראית יותר טוב אחרי הלידה מאשר לפניה, וכך גם גיסתי (כלתה השניה), אולי זה כואב לה איפה שהוא...
היא ישבה אצלי בבית ואמרה "אני לא הייתי מוותרת לעצמי, ואחרי שהילדים היו נרדמים הייתי מנקה את הבית", היא אומרת לי, כשהבית באמת נראה מבולגן כי אני לבד (אמא שלה גרה אתה ועוזרת לה בבישולים ונקיונות עד היום...) והבעל עובד כל יום 15 ש'. תודה, חמות יקרה, זה בדיוק מה שאני צריכה לשמוע.
אז אבא שלי אומר לי שהוא מעריץ אותי, והיא אומרת לי שהיא לא האמינה שהבן שלה יכול להיות אבא טוב, אתם קולטים את ההבדל? בעלי הוא אדם שלא מאמין בעצמו, יש לו קמצוצים של ביטחון עצמי ומזל שהוא גדל אצל הסבתא שלו, רחוק מהאשה האיומה הזו...

כל סיפורי הקיטורים המופיעים כאן ,הם חשובים לצורך הרגשת הקלה וחיפוש הזדהות ,
אבל בעיני (אולי בגלל שאני אמא לשלושה בנים) הכי מיוחדים ושווים הם סיפורים של דווקא הבנה , בבסיס של יחסים תקינים,שגם מופיעים במינון נמוך...
בא לי לשאול את כל בעלות המיקרים הפחות מזעזעים, האם כלפי ה"צד" שלהם הם לא הרבה יותר גמישים...ככה , באמת , בפנים...
אני חושבת שכל אמא לבן שקוראת כאן תהיה קצת מודאגת ממה שצפוי לה...

וואאי וואיי, אני אהיה חמות על הפנים, כי אני כזו בטוחה בעצמי ובדרכי, ואני כזו מוצלחת (בעיני עצמי), רק לחשוב שעוד 25 שנים איזו כלה תסבול אותי ואת הדעתנות שלי, וואלה זוועה.
ואגב הסטוריה ועתיד- אני מעריצה את חמותה של חמותי והיא אוהבת אותי "כאילו היית הבת שלי". אנחנו ביחד ממש לא אוהבות את חמותי (כלתה) אבל לא מדברות עליה באופן ישיר, כי זה לא מנומס.
בעלי גדל אצל הסבתא הזו, ואני אוהבת אותה ומעריכה אותה מאוד. כך שאני מרגישה לפעמים כמו התיקון של כלתה, ולחשוב שבשלושים וחמש השנים האחרונות היא הייתה צריכה לסבול את כלתה הנוראית, ולראות איך הבן שלה והנכדים סובלים...את ההתנהגות הבהמית, אוף! מסכנה גם הסבתא. אבל לי כיף שקיבלתי במתנה כזו סבתא.

כי זו לא רק החמות.
יש לי בעיה עם כל המשפחה שלו, והוא יודע את זה. אני לא אוהבת את רובם, לא מעריכה אותם ובאמת קשה לי להאמין איך אישי האהוב יצא כזה נורמאלי מתוך המשפחה החולה הזו.
ועכשיו, יותר מתמיד, עם הילד שלנו, הדברים מתחדדים. יום אחד קיבלתי "בשורות" שעצרו את אחיו בגלל "סחיטה ואיומים", האח השני נשפט על עבירות סמים קלים, אפאחד מהאחים לא סיים תיכון וצבא , אין להם בגרות ומי מדבר בכלל על אוניברסיטה.
אז תשאלו מה אני עושה עם בעלי? הוא, לא כמוהם , אדם ישר ורציני, עם מקצוע מכובד, מלומד, אחראי וכו'.
אבל זה משגע אותי, המשפחה הדפוקה הזו. ההורים מסובכים בחובות עד האוזניים, ואנחנו משלמים חלק מהחובות שלהם ומנקים להם ת'בלגן מדי פעם.
וחמותי עוד כל הזמן מתערבת לי בחיים, כאילו היא במצב להשיא עצות, אני רואה בכל נפילה של האחים שלו את הכישלון שלה, וכל כך קשה לי להתמודד עם תחושות התסכול ורגשי הנחיתות של בעלי, הוא יודע שהמשפחה שלו דפוקה, וזה יוצר ביננו מתח אע"פ שאני יודעת שזה טפשי, הוא הרי לא אשם שנולד למשפחה כזו, ואני צריכה רק להוריד בפניו את הכובע שהוא יצא נורמאלי. ואז- אם אני עושה את זה אז זה נשמע כאילו אני מתנשאת. אני באמת מתנשאת, כי הם משפחה כזו דפוקה...

רציתי רק להעיר הערה ,
בגדול אני חושבת שאם החינוך מקטנות מובנה היטב הדאגה של האמא כשהילדים גדלים ועוזבים את הקן באמת מיותר .
הדאגנות יתר והמחשבה של אמא שכזו שחושבת שהיא יודעת הכל , גורם לילד שלה לגדול חסר ביטחון ועם חוסר מיומנות להתמודד עם דברים לבד.
צריך לגרום לילד שלך להיות עצמאי בכל המובנים להתפתח לכיוונים שלו ולצאת לעולם הגדול עם ידיעה שהוא יכול להתמודד עם דברים לבד לבד לכשיגדל.
מכיוון שהורים לא חושבים על השלכות הילדים לכשיגדלו,ומגוננים יתר על המידה על ילדם ,הילדים מגיעים לכדי בלבול בחייהם הבוגרים.
ומכאן גם מגיעה לקונפליקטים וחיכוחים עם החמה ,אין אמא שלא אוהבת ודואגת לילדים שלה,וזה לגיטימי.אבל מכאן ועד לא לבטוח בצעדיו ושיכול דעתו של הבן והתערבות ומעורבות בצעדיו מראה שאין לה בטחון במה שחינכה.
מה שלא חינכו בקטנות אי אפשר לתקן בבגרות.
לעיונכם.

סמדר
מה בעצם המסקנה מדברייך לגבי יחסים עם החמות?

שלום לך תמי,

המסקנה שלי לגביי יחסים עם חמות , עניין של גישה לחיים{המכלול של חינוך נאות מקטנות ופריחה ועצמאות בבגרות ,חום ואהבה} כשהיא חיובית ונבונה
יש אפשרות לחלוק ולתת את זה לאחרים ,בשמחה ,פשוט אנשים נבנים כחיוביים ,כאנשים יותר טובים ויותר שלמים.
הרי מה זה חמות בעצם? סבתא? לתקן את הטעויות שלה היא כבר לא יכולה ,לתקן את שלה דרך ילדייך ?בטח שלא.
מכאן שחמות טובות נותנות לך את מרחב המחיה שלך {את העצמאות של הכלה} של הבן וילדיהם. אין התערבות ומעורבות פולשנית ,אין תחרות ואין מתיחות.
...לצערי אי אפשר לשנות עולם ,ואנשים מתחברים למרות פערים גדולים ביניהם,אבל למרות הכל אם יסוד האדם הוא טוב ואיתן חצי דרך כבר סלולה.לחיוב.

מקווה שעניתי ועזרתי לך במעט להבין את את דרך חשיבתי.

אפאחד מהאחים לא סיים תיכון וצבא , אין להם בגרות ומי מדבר בכלל על אוניברסיטה.
ממש חרא של משפחה P-:

שוב אני.
הפעם עיקלו לי את החשבון בנק בגלל החובות של חמותי.
די, נמאס. מאז שנולד לי הילד, היא הספיקה לגרום שיעקלו לי את הרכב, את הבית (בנתיים רק על הנייר) ועכשיו את חשבון הבנק.
כל פעם אנחנו מתעצבנים, מטפלים בחובות, לא מסוגלים להביט לה בפנים כמה שבועות, ואז הכל נרגע עד לחוב הבא. אבל די, התעייפתי מהצביעות. אני חושבת שאני הפעם מנתקת איתה כל קשר. ולא אכפת לי שהיא הסבתא של הילד שלי. עם יחס כזה, עדיף שלא יכיר אותה בכלל.
היא אשה טפשה וגאוותנית. לי פשוט נמאס. אפילו עצרו את הגברת לפני שבוע בגלל זלזול שלה בהחלטת בית משפט לגבי תשלום החובות. וזה לא שאין לה כסף, אלא היא מבזבזת אותו על שטויות ולא יודעת לנהל את החיים הכלכליים שלה בבגרות ולכן זה קורה.
די, אני אגב הולכת לפתוח חשבון בנק רק על שמי, אליו תופנה המשכורת שלי וכך לא יוכלו לגעת בי עוד הנושים שלה.
נמאס לי. אני מרגישה רדופה ואני שונאת את התחושה שמחלחלת לי במורד חוט השדרה- אולי עשיתי טעות שקשרתי את חיי עם המשפחה האיומה הזו?

סמדר

מכאן שחמות טובות נותנות לך את מרחב המחיה שלך {את העצמאות של הכלה} של הבן וילדיהם. אין התערבות ומעורבות פולשנית ,אין תחרות ואין מתיחות

זהו משפט נהדר. חותמת על כל מילה. אבל מה עושים עם חמות שלא מאמינה במשפטים נפלאים שכאלה?

אחרי סופ"ש מקסים עם משפחתי הקטנה, מוקפת באהבת בעלי ובני ובני משפחתי, אני חשה עליצות מוזרה.
בעיית חשבון הבנק המעוקל בדרך לפתרון, אבל העליצות המוזרה נובעת כנראה מההחלטה שלי לנתק עם חמותי את הקשר.
בעלי כמובן תומך בי.
אני עולזת ועולצת רק מהתחושה שמותר לכעוס עליה עד כדי כך שלא יהיה לנו קשר איתה בזמן הקרוב.
יצטרכו להיות שינויים גדולים אצלה לפני שיחודש הקשר.
אז כמו שאמרה לי פעם אשה חכמה מאוד "ככל שהמשבר גדול יותר כך מה שצומח מתוכו גדול יותר",
אז אני שמחה למשברים כאלו, אולי יצמח פה משהו בריא יותר כמו לנתק כל קשר עם המשפחה הסאדיסטית הזו, איך כל פעם הם סיבכו אותנו וכל פעם חזרנו על ארבע "כי זו משפחה...".
כי למרות שמשפחה אי אפשר להחליף, אפשר ורצוי להחליף את סוג היחסים עם המשפחה. זה שהיא אמא של בעלי לא נותן לה את הזכות להתעלל בנו בלי לספוג תוצאות כלשהן.

תמי שלום לך שוב,

לדעתי חמות שלא מאמינה במשפטים כאלה פשוט צריכים להעמיד אותה במקומה חד משמעית.
במקום להציב לילדייך גבולות הציבי לחמות גבולות ,וגבולות ברורים מאוד {זה עוזר לטווח הרחוק, מנסיון}.
אף על פי שלפעמים החינוך הטוב לא נותן מצפונית להיות חצופה,ולמרות זאת, לפעמים צריך להיות אסרטיבית.
חמות מהסוג שאת מתארת מבינים רק כוח ושליטה,ואת צריכה לגרום לה להבין שאת לא בקטגוריה הזאת ,שלה,ע"י כך
שתעמידי את עמדותייך ביתר תקיפות ותגרמי לה לדעת שאת מספיק חזקה נפשית בלי "לבלוע את הצפרדעים" בשקט ולשתוק.
את המחליטה על חינוך הטוב ביותר,את האחראית בפועל להחליט מה טוב או לא לילדייך,ולאף אחד אין רשות להתערב בכך,גם לא החמות.

שליחה על ידי קישקע* » 01 מרץ 2005, 11:37

היא התקשרה אלי, ואני נתתי דרור לחרצובות לשוני. פשוט אמרתי לה, שיחררתי, כל מה שהיה לי להגיד.
בעלי, בנה, לא רוצה לדבר עמה. אמרתי לו את רוב הדברים שהטחתי בה והוא תמך בי ובדברי.
אבל היא הגזימה והופיעה בפתח ביתי, ע"מ לבקר את הנכד.
ככה, בלי לבקש רשות, בלי לשאול אם זה בסדר מבחינתי. אין. כי אני הרי לא קיימת שם. אפאחד לא קיים שם חוץ ממנה. כך הבנתי סופסוף. יש לה ריק הורסני פנימי, ריק (וואקום) כזה שבעטיו היא מסרסרת את קיומו ורצונו של כל מי שבא איתה במגע.
היא פשוט הופיעה בדלת. כשחשבון הבנק שלי מעוקל בגלל חובותיה, כשביתי נתון גם הוא תחת צו עיקול בגלל חובותיה, כשלא קיבלתי ממנה ולו התראה אחת בגין אלו, אלא הכל נפל בהפתעה, היא מופיעה בדלת, בלי הזמנה, נופלת עלי לקפה ועוגה, עושה מוצי פוצי לנכד.
לא יכולתי להגיד לה ללכת, אני חונכתי לכבד את אבי ואמי, ויהי מה. אני לא אנהל את ענייני המשפחתיים בחדר המדרגות. אז הייתי מנומסת אך קרירה. לא הראתי לה אמפתיה או חיבה.
אני לפחות יכולה לעודד את עצמי, כשילדי הקט יתחיל להביע במילים ובמעשים את רצונותיו, היא כבר לא תבוא לבקר כל כך הרבה. "לצערי" היא אוהבת תינוקות רק כל עוד אין להם דעה עצמאית ויכולת להביע את עצמם. כשהם גדולים הם מעצבנים אותה...כי הם כבר מעבירים עליה ביקורת או באים אליה בדרישות (שתקיים את מה שהיא מבטיחה וכו'), זה מצפיה והקשבה ביחסים בינה ובין נכדיה האחרים.
זוועה.

שליחה על ידי קישקע* » 03 מרץ 2005, 11:43

זה קצת חבל לי שאין תגובות, שלא עונים לי.
כי אני לא מצליחה לראות את הסאגה הזו ולו בשמץ של אור חיובי, ואלי תגובה או שתיים יגרמו לי לראות את הדברים באופן אחר...
וברצינות- למה לא מעודדים אותי אפילו?
ואולי אין מה להגיד? אשה רעה היא אמא רעה היא חמות רעה ואין תקומה?

קישקע יקרה, אני קוראת, אבל לצערי אין לי תובנות... וגם נראה לי ש-

_אני עולזת ועולצת רק מהתחושה שמותר לכעוס עליה עד כדי כך שלא יהיה לנו קשר איתה בזמן הקרוב.
יצטרכו להיות שינויים גדולים אצלה לפני שיחודש הקשר.
אז כמו שאמרה לי פעם אשה חכמה מאוד "ככל שהמשבר גדול יותר כך מה שצומח מתוכו גדול יותר",
אז אני שמחה למשברים כאלו, אולי יצמח פה משהו בריא יותר כמו לנתק כל קשר עם המשפחה הסאדיסטית הזו, איך כל פעם הם סיבכו אותנו וכל פעם חזרנו על ארבע "כי זו משפחה..."._
די מסכם את זה, לפחות לשלב הזה. אשמח לשמוע על התפתחויות ושינויים:-)

שליחה על ידי מישהי* » 04 מרץ 2005, 12:55

קישקע

כי אני לא מצליחה לראות את הסאגה הזו ולו בשמץ של אור חיובי, ואלי תגובה או שתיים יגרמו לי לראות את הדברים באופן אחר...

אור אחד לפחות שהוא חיובי מאד בעיני היא העובדה שאינך צריכה להתנגח עם בעלך לגבי העניין. העובדה שאתם רואים את הדברים באותה צורה היא ללא ספק חיובית ביותר. תארי לך מה היה קורה אם לא כך היה.

אור אחד לפחות שהוא חיובי מאד בעיני היא העובדה שאינך צריכה להתנגח עם בעלך לגבי העניין
מסכימה. לא חסרים זוגות שבן הזוג מצדד בהוריו ומשפחתו מול זוגתו ואז זה הרבה יותר קשה, תשמחי שיש לך תמיכה כזו.
מעבר לכך, אני לא יודעת מה אמרת לה, אבל אין ספק שכאשר צד אחד משנה את דפוס ההתנהגות שלו, בכל מערכת יחסים, הצד השני לעולם יחריף את הדפוס. ככה שאם את באמת רוצה לנתק איתה קשר אז הפיתרון הוא לא לפתוח את הדלת או לפתוח ולהגיד לה ללכת. אני לא יודעת מה אני הייתי עושה, ברור שהחינוך הטוב הוא למכשלה במקרים כאלה, מצד שני, נראה שחמותך יודעת היטב להשיג את שלה וזה שאת אומרת לה את דעתך עליה לא יביא לשינוי, וככל שאת תנסי לשנות הדפוסים שלה רק יחריפו. אם את רוצה שינוי את חייבת להיות עקבית.
זה נשמע לי משבר, אבל כזה שעשוי דווקא לטווח הארוך להביא את היחסים למקום חיובי יותר, גם אם כרגע מנתקים.

שליחה על ידי קישקע* » 06 מרץ 2005, 13:08

תודה לכל התגובות, זה נתן תחושה טובה יותר שלפעמים באמת אין מה להגיד, ולא סתם מתעלמים ממני.
"קשה לי להאמין שהגעתם למצב הכלכלי הקשה שלכם רק בגלל חמותך" אומרת חני וצודקת. אני לא כתבתי בכלל שהגענו למצב כלכלי קשה. מצבנו מצויין, יש לנו משכורות ויש לנו תזרים מזומנים שבגללו התלבשו עלינו הנושים של חמותי. כי מאיתנו יש מה לקחת, לה אין אפילו חשבון בנק, היא מסומנת כצרה בכל הבנקים. היא לא לוקחת אחריות על חובותיה והנושים באים לדפוק לנו בדלת. וכן, עיקלו לי חשבון בנק בגלל חוב שלה שהיא לא טיפלה בו.
והו-הו כמה שאני אוהבת את עצמי, אין לי בלבי דבר רע להגיד על עצמי.
אז לא הבנתי את התגובה שלך, חוץ מאשר הבקשה (במקום) לנסות להרגיש כלפיה חמלה. כבר היו רגעים שהרגשתי חמלה כלפיה, אבל כרגע אין לי מקום פנוי לחמלה, קודם שירגע החלב הגולש ואחר תגיע עת החמלה. אבל היא תגיע, בנתיים אני חומלת עלי ועל בעלי שהוא המסכן האמיתי בכל הסיפור הזה.

קישקע, רק עכשיו קראתי.
גם אני חושבת שמצויין שבעלך תומך בגישתך, מזל גדול.
גם אני חושבת שלהגיד לה מה את חושבת עליה (דיבורים) לא חשוב, חשוב מה את עושה (מעשים). ולכן, אם החלטת לנתק את הקשר - בפעם הבאה אל תפתחי את הדלת.
אם יש לך אפשרות, תסנני שיחות טלפון ואל תרימי את השפופרת אם זו היא על הקו. אל תחזירי טלפונים. ואם בעלך עונה, תני לו להתמודד איתה. לבקר אצלכם - אין גישה.
עדיף כרגע לשמור על מצב של נתק, ולהגן על עצמכם.
אני חושבת שזה רעיון מצויין לפתוח חשבון בנק חדש על שמך. כמה שיותר מהר יותר טוב.
תעבירי אליו את כל כספכם. אם אפשר עוד להוציא כסף מחשבונכם, תוציאי משם הכל. תתייעצי עם מנהל הסניף שלכם, מה עושים במקרה כזה. הרי לא אתם בחובות.
איך בכלל אפשר לעקל חשבון בנק של מישהו אחר? האם חתמתם לה על ערבות למשהו?
תבדקי אם יש לכם עוד רכוש שחשוף לסכנת עיקול (שוב, אני לא מבינה איך זה ייתכן. התייעצת עם עורך דין אם זה חוקי בכלל?), ותעבירו אותו מייד על שמך, עם חוזה בינך לבין בעלך שמסכם שהרכוש הוא משותף אך נרשם על שמך לצורך הגנה מפני צד שלישי.

והנושים באים לדפוק לנו בדלת
שידפקו, אבל לא הסברת איך יש להם יכולת גם לקחת? איך אפשר לעקל רכוש של מישהו בגלל חוב של מישהו אחר, אלא אם כן הרכוש רשום לא על שם בעליו אלא על שם החייב, או שהמישהו האחר חתם על ערבות.

שליחה על ידי קישקע* » 06 מרץ 2005, 13:41

אכן כך בשמת.
גם המישהו האחר חתם ערבות (לפני הרבה שנים), וגם החוב רשום על שמו של בעלי.
לא חכם, נכון, אבל קשה לעמוד מול מערכת הפעלת הלחצים של המשפחה הזו, במשך השנים הם תימרנו אתבעלי לחתום ערבויות ולקחת חובות על שמו, והוא לא אמר לא עד שאני נכנסתי לחייו. וגם אז נקפו השנים עד המצב הנוכחי שהוא לא מוכן לחתום להם על כלום.
בעלי אשם בתמימות ואמונה באנשים ותחושת מחוייבות למשפחה. הם, נצלו את התכונות האלו.
הוא סייע לאמו לפתוח משרד (כדי שתעבוד ותחזיר חובות ), לפני יותר מעשור. אז עד היום רודפים אותנו נושי אותו משרד, כשהחוב ננקף לחובתו של בעלי.
נכון, לא חכם.
וכשאני התחתנתי עמו, ביקשתי "טאבולה ראסה", והוא ניסה והשתדל (אולי לא מספיק) אבל היא הסתבכה כל כך, והיא בגדר "טובע נאחז בקש" והקש הוא אנחנו, והיא מטביעה אותנו בים החובות שלה.
הרי טולסטוי אמר שכל המשפחות המאושרות דומות אבל כל משפחה אומללה בדרכה היא. (המוטו לאנה קרנינה).
ממש אופרת סבון, רק שהסבון מסריח...

שליחה על ידי קישקע* » 06 מרץ 2005, 13:44

ועוד דבר, כל מה שכתבת לגבי ההגנה עלי, כל זה כבר בתהליכים.
הדירה עוברת על שמי וכן חשבון הבנק אליו יוזרמו המשכורות של שנינו.
דווקא ההתמודדות במישור הרגשי-נפשי-מנטלי קשה יותר מאשר הפרוצדורות הפיננסיות.
אני אובדת עצות, הוא ברוגז עם ההורים שלו, אבל עד מתי? ומה נעשה הלאה? כרגע הנתק נוח לי, אבל מה אני אעשה אם החלב הרתוח יירגע ואני אאלץ להתמודד איתה. אנ'לא רוצה איתה קשר יותר אפפעם בחיים. אשה נוראית.