באופן טבעי

מרגישה בדיוק אותו הדבר. אנחנו צריכות להקים איזו קהילה חדשה של שבטיות באיזשהו מקום נידח...(-:

שאלה למנוסות יותר ממני...
רק לאחרונה קראתי את עקרון הרצף, הבת שלי כבר בת שנה והיא לא נישאה על הידיים בחודשים הראשונים (אם כי מעולם לא הושארה לצווח במיטתה כפי שלידלוף תיארה בספרה את התינוקות המערביים..). לעומת זאת, היא כן גודלה בלי חיתולים, ואני מרשה לה לזלול חול, אבנים וכו ולחקור את העולם ללא הפרעות מיותרות מצידי (בניסיון לא למרכז אותה).
מה שכן, תיד כשהיא נפלה ונחבלה אני ובעלי ישר הרמנו אותה ונתנו לה המון חיבוקים וניחומים ואני חושבת שזה יצר מצב שהיא "מפונקת" ותלותית בכל פעם שקצת לא נוח לה. האם יש דרך "לתקן" את ההתניה הזאת שיצרנו לה? ניסינו לא להרים אותה על כל פיפס אבל היא רק צורחת יותר...
יש רעיונות?

אני חושבת שזה יצר מצב שהיא "מפונקת" ותלותית בכל פעם שקצת לא נוח לה.
בת שנה, אמרת?
יש לה כל הלגיטימציה להיות מפונקת ותלותית בגיל המופלג הזה. כמה שיותר עכשיו -- כמה שפחות אחר כך. אם היא נפלה ונחבלה, וגם כאבה או נבהלה -- לחבק ולנחם זו התגובה הכי טבעית, הגיונית וסבירה בעולם (אלא אם כן את חושבת שהיא צריכה "לפרוק בכי" -- ראי דף התינוק יודע). כמובן, כשזה באמת לחבק ולנחם, כמו שאני מאמינה שאתם אכן עושים, ולא להיכנס ללופ היסטרי. לידלוף או לא לידלוף.

היא לא נישאה על הידיים בחודשים הראשונים
חבל, כי זה מאד כיף לשאת על הידיים בחודשים האלה (ואפשר גם מנשא, לא חייבים בידיים חשופות). חבל, אבל ממש לא אסון. תעשי את זה בילד הבא. ממה שאת כותבת יש רושם שקראת ספר הדרכה להורים שאומר "תעשו ככה ואל תעשו ככה". לא נשאתם על הידיים יש לכם נון בסעיף נשיאה על הידיים. זה כבר לא "רצף" ולא בסדר.
נשבעת בזאת שגם אני קראתי את עקרון הרצף. האם קראנו שני ספרים שונים?

את צודקת סמדר, הספר לא אמור להיות מדריך של "עשה ואל תעשה" אלא יותר גישה ועקרון כללי שאפשר לנסות ליישם בחיינו כפי שנראה לכל אחד מאיתנו.
פשוט לידלוף כתבה באריכות על הנושא של הזדקקות כפייתית לניחומים בעת מכאוב או מחלה בחברה המערבית, ודווקא התחברתי לזה - אני חושבת שאנחנו "מכורים" לרחמים - רחמים מצד אחרים ורחמים עצמיים - וזה נובע מצורך ומחסור בטיפול אימהי.
הייתי רוצה לעזור לתינוקת שלי לא להזדקק כל כך לניחומים האלה, כפי שלידלוף מתארת את בני היקוואנה, אשר אינם מתעכבים יותר מידי לנחם תינוק שנחבל אלא מצפים ממנו לקום ולחזור לעצמו.

מנסיוני, הילדים קמים וממשיכים רק אם הם מרגישים שיש להם כבר מספיק ניחומים. כלומר, זה משהו שמתפתח עם הגיל, בתנאי שכן מנחמים אותם שהם קטנים (אבל בלי לעשות מזה מלודרמה). כמובן שגם כשהם גדולים יכולים להיות זמנים שהם שוב יצטרכו ניחומים -- אם הם עייפים, חולים, מסתגלים לאח חדש, וכדומה.

שרי,
ישנה משמעות גם למקום שממנו את בוחרת בפעולה שלך - לנחם או לא לנחם.

אם את בוחרת בפעולה באופן שרירותי - כי כך כתוב, או נאמר, או זו דעתך, הרי שאינך קשובה למה שקורה באותו הרגע.

לעומת זאת אם את מתבוננת במה שקורה ופועלת בצורה שתתן מענה לסיטואציה - הרי שיש לך הרבה יותר סיכוי לפעול בצורה שתתאים למה שקורה ברגע, למי שאת ולמי שהיא.

ועוד דוגמא: נאמר שבחרת לנחם את ביתך -

אפשרות א'
היא נופלת ונחבלת. את נבהלת. עולה בך פחד. את ניגשת אליה, מרימה אותה בבהלה. מיד מרעיפה עליה מילות ניחומים ומצפה ממנה להפסיק לבכות ולהתנחם.

אפשרות ב'
היא נופלת ונחבלת. את לא נבהלת. את ניגשת אליה מיד ומשהה את התגובה שלך לרגע קצר. מתבוננת בה. נמצאת לידה, אולי מניחה עליה יד. נותנת לה שהות להתארגן בעצמה. אולי לקום, אולי לשנות תנוחה. אם את רואה שהיא לא יכולה להסתדר בעצמה (כשאת ממש נמצאת לידה) את עוזרת לה לקום, מחבקת ומנחמת.

יש כאן שתי פעולות שבאות ממקום שונה אבל מבחוץ יכולות להראות אותו הדבר. וכמובן שהתיאור הוא סכמתי וחד-צדדי בכוונה, כדי להדגיש את מה שעומד מאחורי הדברים, ואילו במציאות ישנם אלפי גוונים ובני גוונים לכל התנהגות שלנו כהורים.

בקיצור - אין כאן מתכון. אין בהכרח נכון ולא נכון.
נכון שחשוב ה"מה", אבל באותה מידה מאד חשוב ה"איך".

_אפשרות ב'
היא נופלת ונחבלת. את לא נבהלת. את ניגשת אליה מיד ומשהה את התגובה שלך לרגע קצר. מתבוננת בה._
אני תמיד מנסה לראות קודם מה התגובה של הבת שלי כשהיא נופלת.
לפעמים זה "נפלתי" לא מתרגש,
ואז אני עונה בהתאם (ראיתי. קומי. את צריכה עזרה? משהו בסגנון).
ולפעמים זה בכי - נפלתי, קיבלתי מכה, ואז ניגשת ומנחמת,
מנסה גם לא להיבהל בעצמי.
גם רמת הניחומים וכמותם קשורה בתגובה שלה - ברמת הבהלה והכאב.
הכל לפי הצורך

בנוסף לכל הדברים היפים שכתבו לך, בקשר לספר, מה שאני הבנתי בהקשר נחמה (ונראה לי שהבנתי נכון (-; ) הוא לא שאין מקום לנחמה, אלא, וזה עקרון שעובר כחוט השני לאורך כל הספר לא פחות ולא יותר ממה שהתינוק מבקש וצריך . התינוקת זקוקה להכלה הגופנית הזאת, תני לה אותה. אבל בלי לעשות מהעניין יותר ממה שהוא. מה זה "ממה שהוא"? זה הילדה תחליט. לדעתי, את רק תחבקי.
יש הרבה מקום להכלה גופנית, כמו בסיפור של האשה שבעלה התפתל בין זרועותיה וייבב כתינוק כשלידלוף טיפלה בו, אבל היא היתה נינוחה ובעצמה לא היתה במצב של פאניקה, כי המטופל זקוק לדמות חזקה שתכיל את הכאב, ולא למישהו שבעצמו מפחד מהסיטואציה כי זה מפחיד כשהמישהו החזק גם בפאניקה. זה משדר, "אם אמא בפאניקה כנראה המצב באמת גרוע". אז מה לעשות? הילד בוכה או נפל, יש בהחלט מקום לקחת על הידיים אבל בלי לשפוט את עצמת הכאב, פשוט לקחת ולחבק, בשקט, בלי לומר כלום.
לדעתי, לא צריך להגיד, "אוי מסכנה, זה נורא" אבל גם לא "תראי, הנה ציפור" ובטח לא "לא קרה כלום". אני לא נוהגת אפילו להציע לינוק. אם הבת שלי (שנה וחצי) תבקש לינוק כתוצאה מ"תאונה" אני אתן לה, אבל לפעמים היא מפסיקה לבכות לבד תוך דקה אפילו בלי לבקש לינוק.

תודה על כל התובנות
אני בדרך כלל באמת מחכה לראות מה התגובה שלה. לפעמים היא מסתכלת עלי כדי כאילו היא שואלת אותי: אני אמורה לבכות עכשיו?? ואז אם אני מחייכת אליה היא נרגעת. לעומת זאת בעלי ההיסטרי נוטה לנקוט בגישת ה"אוי ואבוי נפלת!!!" או לחלופין להצחיק אותה וה"לא קרה כלום" המתועב הזה
אנחנו בהחלט בגישות סותרות בעניין זה...

התחלתי לקרא את עקרון הרצף לאחר המלצות נרגשות, אך מהר מאוד הפסקתי אותו.
לא ברור לי איך ההקשבה לקול הפנימי שלי מסתדרת עם כללים מאוד ברורים כמו הכללים שהיא מכתיבה.
חוץ מזה התיאורים המצמררים שלה, שממש לא מוכרים לי מחיי עם ילדי (התינוק צורח וצורח באופן נואש שיקחו אותו ? במשך שעות ? ) למה יקרה אם לא אשא את בני על המנשא כל היום - לא מובן לי מאיפה היא שואבת אותם. לא נראה לי מהחיים.
הילדים שלי גדלים אתנו בבית עד גיל שלש, והחל משנה הבאה גם גיל בית ספר (את הגדולות שלחנו עד עתה לגן), אני מניקה עד גיל גדול יחסית, זה די טבעי לא ?
אבל עם מנשא לא הסתדרתי, מסיבות טכניות בעיקר (איך קושרים את הדבר הזה)
הייתה לי תקשורת מצויינת עם הבן שלי מייד כשנולד, בד"כ הוא ינק עד שנרדם עלי ואז הנחתי אותו בעגלה, שליו ורגוע עד לפעם הבאה. לא זכור לי שום צרחות מיוחדות וארוכות.
נכון, לעתים לא קרובות נתתי לו לבכות למשך דקות ספורות, כי הרגשתי שהוא צריך קצת לבכות כדי לישון, והוא באמת היה נרדם לאחר דקה שתיים. אם חמש דקות, שבע דקות הוא לא היה נרגע אז הייתי מוציאה אותו ומחפשת מה חסר לו, ותמיד גיליתי מה, או שסתם היינו מבלים ביחד פרק זמן. אף פעם לא נתתי לו לצרוח ולצרוח כמו בתיאורים המזוויעים שלה. והוא לא ישן אתי וגם לא היה עלי כל היום.
אם הייתי נוסעת אתו למקום שלא הרגשתי בו בנוח, זה כמובן השפיע עליו ושנינו היינו לא רגועים.
אבל באופן כללי התקשורת בינינו הייתה מצויינת.
אחרי שקראתי את הספר ומישהי נתנה לי תחושה שאני לא בסדר, הקשר ביני ובין בני קצת נפגע, אבל באופן כללי אני יודעת שכשאני בתדר שלו הכל בינינו בסדר.
וספר, כל ספר, מקלקל את הטבעיות שביחסים.
אז אולי כשאני אתאושש אני אשוב לקרא בו, בינתיים היא מזכירה לי מחזירים בתשובה נלהבים מדי : אם לא תשמרו שבת תשרפו בגיהנום - אם לא תחזיקו את הילד כל היום תגדלו ילד אומלל וסובל.

את בעצמך אומרת שעשית מה שנראה לך ללא ספרים ומה שיצא לך די דומה למה שהיא מתארת .

עובדה שלא נתת להם לצרוח , כי זה לא נראה לך הגיוני , אף אחד זה לא נראה הגיוני אבל בכל זאת אנשים עושים את זה כי ככה אמרו להם בטיפת חלב , או בשיטת חמש הדקות , או הסבתא ...
אנילא חושבת שהיא התכוונה שצריך לשאת ילד כל הזמן גם ברגעים שלשנכים זה לא מתאים , זה לא מה שאני התרשמתי .
איזה תקופה חייתי בגואטמלה עם אינדאנים וגם באקוודור . בשני המיקרים כאלה שקרים בגונגל וחיים בצורה מאוד לא מערבית , ובשני המקומות התינוקות היו מונחים חלק מהזמן .

אני לא ראיתי שהיא מכתיבה כללים.
היא מתארת סיגנון חיים מסויים, שלדעתה רווח במיליוני השנים שבהן התפתחנו.
זו לא תורה מסיני, והיא לא כתבה בשום מקום שאי-ציות לכללים יגרום בהכרח לילד סובל ואומלל.

חוץ מזה התיאורים המצמררים שלה, שממש לא מוכרים לי מחיי עם ילדי (התינוק צורח וצורח באופן נואש שיקחו אותו ? במשך שעות ?
אשרייך שלא נתקלת בדברים כאלה. לי דווקא כן יש ניסיון עם חוויות מצמררות כאלה, אישי ומסיפורים של חברים, כמו תינוק בן 3 חודשים שבכה שעתיים רצוף כשההורים שלו עמדו מחוץ לחדר ובכו, כי אמרו להם לא לפנק את התינוק

אני חושבת גם שבתקופתה זה היה רווח הרבה יותר, היו ממש מזניחים את התינוקות בשם העיקרון הקדוש של "לא לפנק אותם". היום למרבה המזל המצב קצת יותר טוב.

גם היום יש בארה"ב המון הורים שנוהגים ככה. תראו את הפופולריות של ספרים "כמו זה" Amazon:1576734587 למשל.

התחלתי לקרוא את הדף מההתחלה, ועוד לא הספקתי לסיים אותו. אבל עלה לי בראש שיש המתנגדים ללידלוף כיוון שאין לה ילדים- ומצד שני לרופא נשים אין רחם ועדיין הוא "סמכות" לענייני נשים בעיני רוב האנשים...

גם זה לא עקרון שאין עליו ערעור.

רופאים גניקולוגים החוצה, רופא או רופאת נשים

כן, אני יודעת

דיברתי על המיינסטרים (ז"א אם מישהו שמאמין ברופאים יבטל את הספר בגלל שלסופרת אין ילדים, זו יכולה להיות תשובה טובה...)
וחוץ מזה, אני מניחה שיש עוד הרבה סוגים של מומחים שלא חוו על בשרם את מושא מחקרם... (קרדיולוג שאין לו לב? אורטופד חסר חוט שדרה?

)
אבל באמת, יכול להיות למשל וטרינר שאין לו חיות בבית, או... (קשה לי לחשוב על רעיונות אבל בטח יש)

שיש עוד הרבה סוגים של מומחים שלא חוו על בשרם את מושא מחקרם... (קרדיולוג שאין לו לב? אורטופד חסר חוט שדרה?)

אני מקווה שאני כותבת בדף הנכון, אם לא, אשמח אם מישהו יעביר ויגיד לי לאן..

ביום שני טבע ילד בן חמש וחצי בבריכה לאחר שהתחשמל, ולאחר 3 ימים בהם נלחם על חייו, הוא נפטר. ( לידיעה המלאה )
המקרה הנורא זעזע אותי מאוד, וגרם לי (שוב) לתהות מחדש בתקפות עקרון הרצף בחיים המודרנים.
אני תמיד דואגת להיות צמודה לילד שלי. זה לא הולך יחד עם עקרון הרצף. אבל לכל מי שאומר שאני אעשה לילד שלי תסביכים, אני תמיד עונה, אולי יהיה לי ילד עם תסביכים, אבל יהיה לי ילד. נכון שזאת סתם תשובה סותמת, הרי אני לא מאמינה שיהיו לו כאלה תסביכים,
אבל בכלל, כבר ראיתי הורים שנותנים אמון מלא בילדים שלהם, גם בילדים בני שנה, בסיטואציות שבעיניי היו מסכנות חיים.
אז נכון שבד"כ לא קורה כלום, אבל, איך אפשר להמשיך לחיות עם חס וחלילה קורה משהו?
היו המון מקרים שיכלו להמנע, ולצערנו הרב, לא חסר. אלו מקרים שבעיניי הם הזנחה, אבל בראיה נורמטיבית הם תקינים. לדוגמה אשה שישנה צהריים ובינתיים הבית עלה באש, ובנה נפצע קשות ומטופל כבר הרבה זמן ונקטעו לו איברים, או ילד שנפטר אחרי שנפל מהחלון בקומה 10 לנגד עיניה של אימו.
היה מקרה לאחרונה בפארק הירדן, שם נפל עץ על אוהל המשפחה והרג את בנם בן ה-14. זה לדעתי כוח עליון. זה גם כשלעצמו גורם לחשוב, אבל מה עם הדברים שאפשר למנוע, אילו רק צמודים לילד?
ופעם אחת הבן שלי נחנק ממשהו שאכל, ומרוב שהוא נחנק הוא לא הצליח לקרוא לי או להשתעל אפילו, ורק ראיתי אותו פתאום חנוק ואדום? ואם לא הייתי באה?
והילד שלי כן הכניס הכל לפה, וישן איתי במיטה ומצדי שישן עד הבר מצווה, ויונק בכיף ואיתי בבית בכיף וכו' וכו' (לפי עקרון הרצף במיטבו), אבל עם הקטע הזה אני פשוט לא יכולה.
מה זה לא יכולה? הגדרה לא טובה. אני פשוט מתנגדת מבפנים.
הרי הסביבה השתנתה. ילד שלא מסתכלים עליו יכול ללכת לטייל באמצע הכביש, ואפילו אם חוזרים רגע ליקאוונה, אז יכול להיחטף או להיטרף. או סתם להיעקץ ע"י עקרב, כי הרים איזו אבן מעניינת.
יש לי דחף לא להוריד את העיניים מהילד. גם כשאני עם חברה, גם כשאני עושה משהו שבכלל לא קשור אליו, אני כל הזמן משתדלת לבדוק, להיות עם היד על הדופק, לראות שהכל בסדר. בד"כ הוא גם לא שם לב שאני עושה את זה,
אפילו כשהייתי ביום עיון, והוא שוטט 8 שעות לבדו בשיא העצמאות כפי שלא ראיתי אותו מעולם, תמיד עקבתי והצצתי. כי מי יודע?
אנחנו ממש לא ביקאוונה,
אנחנו חיים בעולם מסוכן מאוד,בעולם מלא דברים "לא טבעיים" כמו חשמל, מכוניות,
האם זה לא תפקידנו כהורים להיות שם ולשמור על הילדים שלנו? תמיד אחרי אסון שומעים מההורים האבלים את המשפט "אסור לעזוב את הילדים לרגע". מה כבר יכול לנחם את ההורים האלה?
האם הרצף שלנו לא עובר אבולוציה?
אשמח לשמוע עוד דעות...

<אמנם יש לי רק ילד אחד בינתיים, אבל אפשר לומר שאני מייצגת את הצד הקיצוני של הסקאלה, של האמא המטורפת ששומרת על ילדיה בשבע עינים, ולא נותנת להם ללכת לאף מקום לבד מחשש לתקיפה מינית, חטיפה, תאונה וכו'>

אני משערת שאת רוצה להגיד שאי אפשר לסמוך על ה-יצר לשימור עצמי בעולם המודרני, נכון?

העניין הוא שגם על השגחה בשבע עיניים אי אפשר לסמוך, כי מה לעשות ואנחנו אנושיים ויש לנו רק שתיים, ולא תמיד הן יכולות להיות מופנות אל הילד. הרעיון של לקחת אחריות מוחלטת על הבטיחות של הילדים הוא לא בטיחותי, כי אנחנו אנושיים ולא מסוגלים להבטיח אדם אחר באופן מוחלט.

לדעתי הדרך הטובה ביותר להקטין סיכונים היא ללמד את הילדים לשמור על עצמם. חלק מהלימוד נסמך על פיתוח ה-יצר לשימור עצמי במקום החנקתו, וחלק דורש לימוד מסוגים אחרים (יש דוגמאות בדף בטיחות בלי גבולות). אבל הנסיון לשמור עליהם בעצמנו במקום לפתח את היכולת שלהם לשמור על עצמם דומה בעיני לנסיון לקחת אותם על הידיים עד החתונה כדי שלא יהיו להם כאבי גב: ברור שבהתחלה הם עלינו, אבל בהדרגה הם חייבים ללמוד לשאת את עצמם. התפקיד שלנו הוא לעזור להם בכל הנפילות הרבות שיהיו.

כשהבן הבכור שלי היה בן שנה, לא הבנתי איך כל ההורים חסרי האחריות האלה נותנים לילדים בני ה-3 להסתובב לבד על המתקנים בעוד הם יושבים על הספסל.
עם הזמן, ראיתי שאני גם עושה את זה, פשוט כי הוא כבר לא צריך אותי שם.
עם הילד השני הבנתי שהוא כנראה גם לא היה צריך אותי. אני עומדת ומשגיחה, אבל הוא האחראי לביטחון של עצמו. אני רק מין רשת ביטחון נוספת, אבל אני נותנת לו לעשות את מה שהוא חושב לנכון.
אני מאמינה שגם בשבטים משגיחים על הילדים - הן הרי כל הזמן עם הילדים הקטנים. רק שהן סומכות על הילדים.
יש הרבה הורים שאומרים לילדים כל הזמן מה לעשות: בוא תעשה פיפי , תיזהר, שלא תיפול, תוציא מהפה!! זה מסוכן!, אכלת מספיק, לא אכלת מספיק וכאלה, הם המקומות שאליהם לא טוב להגיע.
אני חושבת שחשוב להיות רשת ביטחון אבל לתת לילד להיות, ולסמוך עליו, אלו הדברים החשובים.
ללמד את הילדים לשמור על עצמם.
כי אחר כך יש גן, ובית ספר (למי ששולח), והולכים לחברים ולישון אצל סבתא, וחוגים, וצופים, וטיולים, ובסוף הם נוהגים, והולכים למסיבות ולצבא ולהודו, וכמו שאני לא הייתי מוכנה לוותר על כל זה אני לא מצפה שהילדים שלי יוותרו. ואלא אם כן הם ירשו לי לבוא איתם להודו, (וזה רק כי אני רוצה גם) אז אני מניחה שאני אאלץ לסמוך עליהם.
ואין ודאות בעולם מלבד המוות.

חוץ מיצר לשימור עצמי, יש דברים שאי אפשר לצפות מילד להתגונן מפניהם בימינו. כשבעז נופל שוב ושוב מהסולם, אני מסבירה לו שהוא צריך לשמור על עצמו ומראה לו איך, אבל מה עם דברים שהוא לא בנוי להתמודד איתם? אין לי בעיה שהילד שלי יחתוך דברים בסכין, או להדליק את הקמין בחורף, בזה אני סומכת עליו, אני רואה שהוא יודע, אבל דברים כמו חשמל, כמו מכוניות בכביש, אני לא בטוחה שהוא "מתוכנת" להיזהר מהם. אני לא חושבת שיש לו איזו תודעה קוקטיבית שיכולה לגרום לו להישמר מהם. ילדים שיצאו לרגע מהאוטו במקום הלא נכון, ונדרסו, ילדים ששהו בבית סגור בשעת שריפה ולא יכלו לצאת,
ומה עם אלימות של מבוגרים אחרים? זה עתיק כתולדות הזמן, ועדין אין שום מנגנון לילד להישמר מפני תוקפים, אנסים, חוטפים או מטרידים. מעטים הילדים בימינו שממש מצליחים להתגונן מפניהם, וגם לא בטוח אם זה בזכות תגובה נכונה של הילד או סתם "חוסר ביטחון" של התוקף.
אני מרגישה שאפילו לי עצמי אין את היכולת להישמר היום מכל מה שיש בעולם. איך אני יכולה לצפות מהילד שלי לעשות כן?
אם חס וחלילה ילד מתחשמל, וההורה לא שם, מה כבר יכול הילד לעשות?

עקרון הרצף הנחה אותי, אבל אני מאמינה שלילדים בשבט היה רצון קטן, בסיסי, הכרחי. הם היו יותר מחוברים לדרגת החי שלהם. לדרגת החי שבטבע.
היום אנחנו רחוקים מאוד, מבחינת התפתחות האנושות. הילדים שלנו ואנחנו כבר עם רצונות מפותחים יותר, תסתכלו על מדינות העולם השלישי ואנחנו, יש הבדל עצום, וזה לא לגנאי ולא לחיוב. פשוט הבדל!
לקחתי מס דברים מעקרון הרצף, לדעתי צריך להתאים אותו לרצון המתפתח של הדור.

עינת, אם באמת מעניין אותך איך לשמור על הילדים מדברים ספציפיים כמו חשמל, מכוניות וכו' -- אני מציעה שתעברי על הדף בטיחות בלי גבולות. יש שם רעיונות לגבי כל הדברים האלה.
יחד עם זאת, אין דבר בעולם שיכול לערוב לך שאף פעם לא יקרה לו דבר. ולדעתי -- טוב שכך. איך אמרה ג'ניס ג'ופלין (שבהחלט אי אפשר לחשוד בה בזהירות יתר): it's the soul afraid of dying and never learns to live

לגבי הייצר לשימור עצמי, יש לנו סטטיסטיקות ממקורות אחרים שמראות, שהמון המון ילדים פשוט מתו או נעשו בעלי מום בתאונות מתאונות שונות.
היחס למות ילדים לא היה כמו אצלנו.
יותר מחמישים אחוז מהילדים מתו בילדותם. וזה היה צפוי והתקבל בהשלמה יחסית.
ובימים שבהם גם כוחה של הרפואה מוגבל, רבים מתו מפציעות שהרפואה המודרנית יכולה להציל מהן, עקב איבוד דם או פגיעה באיברים חיוניים.
לכן לא הייתי מסתמכת באופן מוחלט ועיוור על תפיסותיה של לידלוף בנושא.
אני מסכימה עם העקרונות שהיא משרטטת, במיוחד בהשוואה לתרבותנו, אבל אני לא מסכימה לטענה שילדי היקואנה יודעים לשמור על עצמם ומכאן שאינם נפגעים. נהפוך הוא, היא בעצמה מתארת תאונות אחדות, שרק במקרה לא הסתיימו במוות או במום בלתי הפיך (כמו אובדן עין למשל).

לדעתי חשוב לזכור, שאין שום הבטחה או חוק טבע להישרדות כל הצאצאים.
זה סתם קיבעון של החברה המערבית המודרנית.
למען האמת, הישרדות החברה האנושית, כמו הישרדותו של כל מין בעלי חיים, דווקא נתמכה על ידי אובדנם של ילדים רבים בינקותם ובילדותם.
על זה פיצתה הפוריות של הנקבה האנושית, שיכלה להיכנס להריון לא רק בתקופות קצרות ומוגדרות בשנה, והיתה פוריה במשך עשרים שנה ויותר.
התמותה מנעה התפוצצות אוכלוסין שהיתה מהווה עומס על מקורות המחייה של כולם. וגם יכול להיות שאיזורים גיאוגרפיים שבהם היו יותר מנהגי אלימות פנים- או בין-שבטיים היו בעלי יכולת נמוכה יותר לתמוך בכמות גדולה של בני אדם. לא בטוחה, זו רק היפותזה.

למיטב ידיעתי רוב תמותת הילדים היתה ממחלות זיהומיות. ככה שכמותית, ההשפעה העיקרית היא של אנטיביוטיקה ותשתיות ביוב, לא של השגחה הורית.

תלוי איפה. מחלות זיהומיות יותר ביבשות אירופה, אסיה ואפריקה.
השגחה הורית לא רלבנטית לדעתי לחיים האלה. ההורים נפגעו מתאונות דומות.

יונת, אני לא מוטרדת מבטיחות בבית, הבית שלנו מאוד ידידותי לילדים,
אני פשוט חושבת הרבה על הגישה שלי בהורות, בהשוואה לגישות אחרות שראיתי, של לתת לילד להסתובב חופשי מגיל אפס ולסמוך עליו בלי להסתכל (שזה כמו בעיניים עצומות בעצם),
לעומת הגישה שלי של לא להוריד את העיניים מהילד כדי לעשות הכל שישרוד, בדיוק בגלל שאין שום הבטחה או חוק טבע להישרדות כל הצאצאים.
עד כמה שהבנתי מעקרון הרצף, פשוט סומכים על הילדים שישמרו על עצמם, מתוך יצר לשימור עצמי שטבוע בהם מלידתם.
אני מכירה אמא אחת אישית שמגדלת ככה את ילדיה, ויום אחד בנה בן השנה וחצי פשוט טייל להנאתו ממגרש המשחקים אל הכביש, ואלמלא אנשים טובים שעצרו את הרכב ותפסו אותו בידיים תוך כדי שהם שואלים של מי הילד הזה, מי יודע מה היה קורה.
האמת, שכשאני קוראת את הודעתי הראשונה כאן, אני לא יודעת איך הייתי מתנהגת אילו הייתי חיה ביקאוונה.
אני לא בטוחה שהייתי מתנהגת שונה, הרי שם יש הרבה יותר סיכונים!
נכון שתמותת תינוקות וילדים היתה בעבר (וגם היום בתרבויות מסוימות) דבר הרבה יותר שכיח, אך גם הלידה היתה דבר שטומן בחובו הרבה יותר סיכון לאשה.
גם היום אני לא רואה את ההריון והלידה כדברים מובנים מאליהם. אז אני מתארת לעצמי שבייחוד אז, לאבד ילד אומר עוד הריון ולידה +משאבים לכלכלת האשה במשכב הלידה וכו',
אז ברור שעדיף לשמור על הילד בחיים ככל שניתן.
אני אפילו לא מדברת על היקשרות רגשית, שאולי אז לא היתה מפותחת כל כך? אני באמת לא יודעת. הרי אני כל כך קשורה לבן שלי, אני עושה הכל בשבילו, הכל,
אני נותנת את הנשמה שלי בשביל שהוא יהיה מאושר ושיגדל ויתפתח הכי טוב שהוא רק יכול,
האם לשמור עליו בשבע עיניים זה לא חלק מזה?
חשוב לי להדגיש, שלא מדובר במעורבות כפייתית, מהאמהות שכל היום צועקות תיזהר, ממש ממש לא. כמו שאמרתי, אצלנו כמעט ואין ממה להיזהר, וגם כשיש אני יודעת להעביר מסר עינייני. אני מתכוונת לפשוט להיות נוכחת כל הזמן, גם אם אני לא מורגשת, אפילו לא נראית לפעמים, אבל אני שם, תמיד.
על כל צרה שלא תבוא, פשוט להיות שם אם צריכים אותי (לדוגמה, אם חלילה הילד התחשמל בבריכה וצריך לשלוף אותו מהר מהמים)
זה מרגיש לי הכי רצף, אבל ממש עומד בסתירה לרצף שלידלוף מדברת עליו, ומהורים שסומכים על הילדים שלהם שישמרו על עצמם.
בעצם נראה לי שהספק שלי ברצף הוא לא בתקפות שלו לגבי החיים היום, אלא בכלל במקום שניתן להשגחה ההורית ברצף. נראה לי שהבנתי את עצמי עכשיו יותר טוב, ונראה לי שאני לא בדף הנכון.. תודה שחידדתן לי.
מכירות דף מתאים שאפשר להעביר אליו את הדיון?

_לתת לילד להסתובב חופשי מגיל אפס ולסמוך עליו בלי להסתכל (שזה כמו בעיניים עצומות בעצם),
לעומת הגישה שלי של לא להוריד את העיניים מהילד_

אני רואה שבעיניך יש שתי אפשרויות, או רצף שיש בו בדיוק שני קצוות:

לשמור על הילד באמצעות השגחה מתמדת
לסמוך על הילד ולא להשגיח עליו כלל

אני טוענת שיש דרכים שהן בכלל לא על הרצף בין שתי הגישות האלה. כלומר, אני אומרת שמידת ההשגחה היא לא המשתנה היחיד.

לפני שתמשיכי, בואי תנסי לחשוב רגע בעצמך: האם יש דברים שאת יכולה לעשות שלא קשורים במידת ההשגחה?

אוקיי, אני מקווה שיש לך כבר רשימה ארוכה של דברים שהורים יכולים לעשות ולא קשורים במידת ההשגחה. אני רוצה להתרכז בסוג אחד של דברים כאלה -- פעילויות שקשורות לידע וללמידה.

בואי נתחיל בידע של ההורים: אם בכל פעם שהילד עושה משהו שנראה לי מסוכן אני עוצרת לשניה ורק מסתכלת לראות מה קורה, אני אוכל ללמוד מה בדיוק הוא מנסה לעשות, מה הדברים בזה שמסכנים אותו, איך אפשר לנטרל את הסיכון בלי למנוע ממנו להשיג את מה שהוא רוצה, וכן הלאה. במלים אחרות, אני יכולה לשפר את הידע שלי עליו, וכך לשפר את היכולת שלי לשמור עליו בלי להגדיל את מידת ההשגחה.

אותו הדבר גם לגבי הידע של הילד: אפשר ללמד אותו לזחול אחורה במדרגות, או שהתנור חם, או לפחד מכביש, או איך מחזיקים סכין (בגיל המתאים) וכן הלאה. כל למידה כזאת משפרת את היכולת לשמור עליו, בלי להגדיל את מידת ההשגחה.

נכון שהדברים האלה דורשים השקעה ראשונית גדולה של תשומת לב וסבלנות. אבל ההשקעה הזאת משתלמת אחר כך פי כמה.

אגב, עוד השקעה משתלמת היא השקעה באמון של הילד ביכולת השיפוט שלך. לא זוכרת אם כתבתי על זה בדף בטיחות בלי גבולות, אבל בטח שמת לב כמה קשה לשמור על ילדים שלא מאמינים לאיסורים של ההורים שלהם כי הם התרגלו לכל כך הרבה איסורים שמבחינתם זה סתם רעש רקע.

מזכיר לי קצת את מה שאני רואה עכשיו בבריכה: הרבה הורים לילדים קטנים שמים להם מצופים על הזרועות. נכון שזה כאילו חוסך תשומת לב בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך נראה לי עדיף לעזור להם ללמוד לשלוט בגופם במים.

גם לי היתה התנגדות עקרונית למצופים עד שנולדה לי עוד ילדה ומצאתי את עצמי בבריכה עם שתי ילדות.

עדין, אני הבלם כל פעם מחדש מרמת האבטחה הכבדה שפעוטות סובלים ממנה. למשל, מכירה את ההורים שכשהילד עובר ליד הפינה בשולחן שמים יד על הפינה כדי שהוא לא יקבל מכה בראש? או את האנשים שנכנסים להיסטריה כשהם פתאום רואים את הפעוטה שלי ליד גרם מדרגות. בחיי, האנשים האלה חושבים שפעוטות הם מטומטמים. למה שהוא יכנס עם הראש בפינה של השלוחן, מה הוא לא רואה אותה? למה שהיא תתגלגל במדרגות, מה היא לא יודעת להתמודד איתם בדרכה? אני פשוט לא מבינה את זה. יש גם את האנשים שנמצאים בחרדה כשהילד בראש המגלשה ואומרים, "הילד שלי הוא מתאבד קטן" כדי להצדיק את החרדה שלהם. האמנם? הילד הוא מתאבד קטן? הוא רוצה למות בצורה אקזוטית בעוד רק הגיע לעולם? איזה מין שטויות אלה? כל כל מעט קרדיט לילדים שהם יודעים מה שהם עושים שזה פשוט לא נתפס, בלי קשר לכן רצף לא רצף.

סתם אנקדוטה:
למה שהוא יכנס עם הראש בפינה של השלוחן, מה הוא לא רואה אותה?
שלשום הבן שלי (4) רץ עם הלחי לתוך פינה של שולחן. הוא כנראה באמת לא ראה אותו.
וחוץ מזה אני מסכימה שלא נותנים לילדים קרדיט, וזה מתבטא גם בעוד תחומים: לא באמת מקשיבים למה שהם אומרים, משלימים להם משפטים, אומרים להם שדברים לא יכולים להיות כי זה לא מסתדר בהגיון של אותו מבוגר וכולי.
ובכלל, כל ההגבלות הגופניות מונעות מילדים להכיר את היכולות שלהם ואת הגבולות האמיתיים של הגוף.

נראה לי שאני לא מסבירה את עצמי טוב.
אצלנו בבית כמעט לא אומרים "לא", או "אסור". מסבירים הכל בצורה ברורה, וזה עובד. הילד שלי, מאז שהתחיל לזחול, ידע לרדת לבד מהמיטה, לרדת מהמדרגה של המטבח, לעמוד מאחורי יואב ולעשות פו על הקמין, היום -בגיל שנה ו9- הוא כבר חותך איתי מנגו בסכין אמיתי, נותן יד כשמגיעים לשפת הכביש, הוא ילד אחראי ואני סומכת עליו.
בפעמים הבודדות שבהן קרה משהו ממש מפחיד, ה"לא" שלי היה כל כך אמיתי, שבעז פשוט עצר במקום והסתובב, בלי להיבהל או לבכות. הוא פשוט הרגיש אותי והגיב בצורה הכי נכונה לדעתי (בניגוד לכל מיני "לא" לא אמיתיים שאח"כ הילד בוכה, אתן יודעות למה אני מתכוונת?).

ההשגחה שאני מדברת עליה לא קשורה בכלל לבעז. היא קשורה לעולם הלא צפוי שבחוץ. היא נולדת מתוך יצר פנימי לא רציונלי להישאר בקרבת הילדים שלי, כדי להיות שם אם חס וחלילה יקרה אסון. ואם אני חושבת על זה ככה, אז גם אם הייתי חיה בג'ונגל הייתי אותו דבר. אם אני רוצה להעלות את הסיכויים של הילד שלי לשרוד, אני צריכה להיות לידו כל הזמן.
אני מדברת על זה שאני לא מורידה את העינים שלי מהילד, כי אם יקרה משהו, משהו פתאומי, לא מתוכנן, לא מצופה, לא הגיוני, אז אני אהיה שם.
עץ נופל, גג צונח, קצר חשמלי בבריכת השחיה ושאר אסונות שלא חסר. אולי זה מצטייר כאילו אני איזו פראנואידית? יכול להיות.אבל כבר קרו דברים מעולם.
סה"כ לא רואים את זה עלי. הרי אנחנו בבית, כיף לנו, אני לא מתהלכת באימה ומזהירה בהיסטריה מפני כל מיני דברים. אבל אני שם לידו, ואני לא סומכת על כל אחד איתו. הוא הדבר הכי יקר לי בעולם, ואני דואגת לשמור עליו.
אני לא סומכת על ילד קטן שיידע להישמר מנפילה פתאומית של עץ, לדוגמה. אפילו רק בגלל גודל פיזי שלו, שמונע ממנו לרוץ מספיק מהר.
כשהתחלתי לכתוב בדף, חשבתי שאני כזו בגלל הקדמה והמודרניזציה, עכשיו אני מבינה שאני פשוט כזו. ועדין, זה מתנגש עם הרצף, זה שלידלוף מתארת לפחות.

אני לא חושבת שזה מתנגש היא דווקא מתארת איך האמהות לא נפרדות מהילד שלהם עד גיל יחסית מאוחר. איך הילדים הולכים עם האמהות לכל מקום, ועושים איתן הכל. היא מתארת איך הן תמיד קשובות וזמינות בכל דבר, במיוחד בינקות.
היא גם מתארת איך לאט לאט זה משתנה. לדעתי פשוט עדיין לא הגעתם לשלב של הפרידה ההדרגתית.

בן פחות משנתיים? אז ברור שהוא עדיין צריך להיות בקרבתך. זה ממש לא מתנגש עם עקרון הרצף.
יש בספר תיאור יפה של אמא שהולכת לאיטה, ופעוט שהולך בעקבותיה. האמא לא מרחפת סביב הפעוט, וגם לא מחכה לו באופן מוצהר, אבל היא כן דואגת שקצב ההתקדמות שלה יתאים לקצב שלו. ולמרות שהיא לא מרוכזת רק בו, אני בטוחה שהיא שמה לב אליו ויכולה לעזור לו אם יהיה צורך.

אני בודקת כל סיכון לגופו ומתאימה את המדיניות שלי לסיכון הספציפי ולילד הספציפי (ולאמא הספציפית

).

סכין חד- בגיל שנתיים בערך, אולי קצת יותר (כבר לא זוכרת), התחלתי לאפשר לילד לחתוך איתי סלט עם סכין מריחה.
כשראיתי שהוא מבין היטב את הכלל שסכין מחזיקים רק בידית, והמוטוריקה שלו טובה ויציבה, אפשרתי לו להשתמש בסכין חד. היום אני לא חוששת בכלל כשהוא משתמש בסכין או כלים חדים באופן כללי והוא מצידו מקפיד על כללי הבטיחות באדיקות.

חשמל- עד גיל ארבע הוא ידע שבחשמל לא נוגעים. בגיל ארבע בערך לימדתי אותו להכניס שקעים תקעים, כשידעתי הוא מספיק גדול כדי להפנים ולשמור על כללי בטיחות.

מצופים- אצלי הוא היה נכנס לבריכה בלי מצופים עד גיל שלוש וחצי. תמיד נכנסתי למים איתו והייתי מחזיקה אותו ומאפשרת לו להתנסות בצלילה ושחייה תוך השגחה (התחלנו בחוג שחיית תינוקות בגיל 4 חודשים ומגיל שנה ומשהו המשכנו לצלול לבד בבריכה רגילה). בגיל שלוש וחצי נולד לו אח קטן ולכן הוא התחיל להכנס למים גם בלעדי ואז התחלנו להשתמש במצופים- רק במים עמוקים (לא בבריכת פעוטות שבה הוא יכול לעמוד בקלות). המצופים אפשרו לו גם עצמאות וגם יכולת להתנסות בשחייה למרחק של יותר ממטר או שניים, אבל לא פגעו בידע שכבר היה מוטבע בגוף שלו על ציפה ושקיעה. היום בגיל ארבע וחצי הוא קרוב מאד לשחייה עצמאית.

טיפוס- בגן השעשועים קבעתי לי כלל בסיסי והוא שאני לא עוזרת לו לעולם לטפס, אבל גם לא אוסרת עליו לטפס לשום מקום שהוא מסוגל לטפס אליו ללא עזרה. התוצאה היא שהוא יודע לזהות את גבולות היכולת שלו, ונרתע בעצמו ממקומות גבוהים מדי. כשהיה קטן יותר הייתי משגיחה מקרוב כדי לתפוס אותו אם יפול, היום אני כבר לא טורחת.

השגחה וכביש- אנחנו גרים בקיבוץ, הבית מרוחק מטרים ספורים מהכביש (אמנם כביש פנימי קטן, אבל עדיין כביש) ואין גדר. לכן מרגע שלמד ללכת התחלתי ללמד אותו שלא הולכים לכביש ובמשך חודשים ארוכים פשוט לא השארתי אותו מעולם בלי השגחה צמודה בחצר. בסביבות גיל שנתיים אני חושבת שיכולתי לתת לו לצאת מהבית לבד בלי לחשוש שיצא לכביש. בנוסף לימדתי אותו שהוא חייב להשאר תמיד "איפה שאמא רואה אותך" גם כשמדובר בחצר הבית וגם כשנמצאים במקום ציבורי, וזה כלל שרק לאחרונה התחלתי להגמיש בתנאים מאד מגבילים, וזאת בגלל חשש כפול, גם מפדופילים/סוטים למיניהם וגם מפני האפשרות שיקרה לו משהו ולא אהיה בטווח שמיעה.

בקיצור- לדעתי אפשר למצוא את שביל הזהב בין השגחת יתר לבין אי השגחה.
ואני זוכרת היטב מעקרון הרצף את הסיפור של הפעוט שכמעט נקטעה לו אצבע- ברור מאד שגם שם קורות תאונות, פשוט כנראה היחס אליהן מראש שונה.

הרהורים נוספים שהיו לי:
אולי היאקוואנה פשוט חיו במין מצב זן מיוחד כזה, שבו מקבלים הכל בהשלמה, כולל אובדן החיים עצמם?
אולי יש בהם איזה הלך רוח שלו, גובל באדישות, שגורם להם לקבל באהבה כל דבר? ולכן הם לא כועסים או מתנגדים, כי הם פשוט מבינים שזה חלק מהחיים?
(גם אצלנו זה חלק מהחיים, כמובן, אבל אנחנו נאבקים בזה)
ושלא תבינו אותי לא נכון, זה נראה לי טבעי להיאבק בזה, אבל אני יכולה לדמיין שאולי אצלם היתה תובנה עמוקה יותר על המוות, אולי מעבר למה שג'ין ראתה ויכלה לתאר, אולי מעבר למה ששיתפו אותה, שגרמה להם להיות כה שלוים ורגועים, גם במקרים של תאונות.
נזכרתי בסיפור מתוך הספר, על המקרה שהם שטו באיזה נהר, והתלווה אליהם ילד צעיר, וכשהגברים שבו הביתה, הילד רצה להישאר, והם פשוט השאירו אותו שם.
זה פשוט ממש קיצוני בעיני, לעשות דבר כזה.. זה מצריך ביטחון גדול מאוד ואמונה חזקה מאוד.. גם, או אולי ביחוד, אם חס וחלילה קורה משהו רע.

לדעתי זה מצריך כבוד גדול מאוד לילד.

נראה לי שבלי קשר מה קורה ביקוואנה, עדין לחברה שלנו יש דרך ארוכה לעשות בלסמוך על ילדים.

זה פשוט ממש קיצוני בעיני, לעשות דבר כזה..
מדובר היה על ילד בן 8, זה כבר ילד גדול. והיא הבטיחה לאמא שהיא תחזיר אותו.

דוקא בדיוק אתמול נזכרתי בסיפור הזה על הילד שהשאירו מאחור (לא לבד, אלא עם ג'ין, כזכור) ופתאום הוא גרם לי להבין משהו, בכלל מתחום אחר של גידול ילדים. לילד יש רצונות שלא תמיד עולים בקנה אחד עם ההורה. למשל, הילד רוצה להישאר עוד קצת וההורה כבר רוצה להמשיך בדרך. איך מגשרים על זה? כמובן, אחרי שמתחשבים בו קלות ונותנים לו עוד כמה דקות, ההורה מחליט שעכשו הוא יתחשב בעצמו וימשיך בדרך. אם הילד מספיק בטוח בעצמו, שישאר (הוא לא יעשה זאת בגיל צעיר מידי, אם הוא יודע שההורה רציני ושההורה הולך. אם זה משחק קבוע ביניהם והילד יודע שההורה סתם מאיים אז כמובן שהוא לא יתחיל להתקפל). אם הוא עוד קטן הוא ימשיך עם ההורה למרות שלא מתחשק לו. פתאום זה התבהר לי כהוגן לחלוטין. מה לעשות, הילד הוא בן חסותו של ההורה. הוא זקוק להורה והוא יודע את זה ולכן הוא ילך אחרי ההורה גם בחוסר חשק אם ברור לו שאלו חוקי המשחק. ההורה הוא המנהיג של הילד ואם לשני הצדדים זה ברור הילד ישתף פעולה בלי בעיה, ובעצם לא היתה כאן שום כפייה על הילד כי ניתנה לו הזכות לבחור. למרות שכביכול אין כאן זכות כי ברור שהילד לא יתסדר לבד, אני חושבת שעדיין הזכות קיימת, אם ההורה משוכנע שהילד והוא שניהם יודעים שכשהוא יסתדר לבד ההורה אכן יותיר לו לסתדר לבד. באופן אישי אני אומרת שעוד כמה דקות נלך, ואם יש בקשה ספציפית לעוד כמה דקות אז מחכים עוד קצת, או סופרים או משהו כזה ואח"כ אני פשוט הולכת ואף פעם לא קרה שלא הצטרפו אליי מיד.
יצא קצת מסורבל אבל אולי בכל זאת מובן.

מדובר היה על ילד בן 8, זה כבר ילד גדול. והיא הבטיחה לאמא שהיא תחזיר אותו.
אני חושבת שגם אם הוא לא היה חוזר, זה היה מתקבל בהבנה, בגלל הלך הרוח שלהם.

לפי דעתי, אפשר גם לאהוב את הילד יותר מידי. כך שתמיד יתגעגע כל חייו, למה שהיה לו כילד ולעולם לא ישוב. זאת הבעיה העיקרית בתיאוריה הזאת לדעתי.

בדיוק הפוך. אהבה אמיתית נותנת לילד בסיס שיגרום גם לאנשים אחרים לאהוב אותו כל החיים. מי שאהבו אותו בתור תינוק ובתור ילד תמיד ימשוך אליו עוד אהבה. אני מדברת על אהבה לא חונקת. לא פוצי מוצי כל היום אלא להתיחס כשהילד שלך צריך אותך, לשמוח תמיד כשפוגשים אותו ולתת לו את ההרגשה שכייף לנו להיות בחברתו ושתמיד נעמוד לצידו, נאמין בו ונפרגן לו.

לי למשל באמת כייף עם הילדים שלי ואני ממש לא מבינה הורים שמחפשים "קצת שקט מהילדים" ואחר כך רצים ועושים עוד ילד.

רק שאלה בנושא עניין הבכי: ג'ין כותבת שהתינוקות של היקוואנה לא בוכים. ממה שאני ראיתי אין תינוקות (מערביים) שלא בוכים. היות ובטח יש פה כמה אמהות רצף רציניות. יש מישהי שהתינוק שלה לא בוכה?
ואולי עוד הערה: מאז שצוק ממש קטנה זה מאוד ברור שלפעמים מה שהיא רוצה זה להיות לבד ולהתעמל (ניפנופי ידיים ורגליים התהפכויות עוד) אז למרות שאנחנו היינו ממש בעניין של לקחת אותה על הידיים כל הזמן החלטנו ללכת על מה שהיא רוצה.
וגם משהו בעד: אני חושבת שהדבר האהוב עלי בספר הוא העניין שילדים צריכים לראות מבוגרים פעילים ולכן אני משתדלת את כל זמן המחשב וקריאת הספרים שלי לעשות שצוק ישנה (כמו עכשיו) ואיתה דווקא לרחוץ כלים לתפור ועוד

התינוקות שלי בכו כשהיו צריכים משהו, או כשכאב להם משהו, או הפחיד אותם משהו, או הציק להם משהו.
הם לא בכו בלי סיבה קונקרטית.

הם לא בכו בלי סיבה קונקרטית.
זה ממש עניין של פרשנות, לא? נניח, בגילאים רכים ממש. התינוק מתעורר מהשינה ובוכה- רעב? אולי, מבוהל? אולי, מעוניין בחברה- אולי. התינוק שמח בדשא ואז פתאום בוכה. רצה קרבה של מישהו? אולי, מבוהל? אולי, רעב- אולי. ואולי הוא בוכה בלי סיבה קונקרטית?

מדגם מייצג: בכורה בכתה אבל אחותה (עדיין) לא ממש.
מגדלת אותה כבר כמעט 5 חודשים בנחת שמפתיעה גם אותי.

אפיזודות בכי עד כה:

יום אחד בו היה לה חום (כנראה בקיעת שיניים מתחת לחניכיים)

בוכה לשניה אם אחותה "מלטפת" אותה חזק מדי. בכתה לשנייה מחיסון.
מקטרת כשעייפה (הברות חוזרות). הברה חוזרת "לה" כשרעבה.
לא קמה בבכי בכ-לל. אלא אם - אני לא לידה ולא שמתי לב שהתעוררה למשך זמן מה. גם כאן בכי שנענה נרגע מיידית.
ישנה ומקבלת חלב לאחר מצמוץ שפתיים שמעיר אותי- שינה די רציפה 19-0900

אני חושבת שזה עניין של:

אופי
ביטחון של אמא להציע רק מה שצריך (אין אמבטיה/ החלפה/תזוזה אם לא מתאים לה כרגע)
הרבה פשפושים. הצעת חלב בזמן (אצלה: לא מיד כשהיא קמה, איכשהו זה נורא ברור לי ואז אני שואלת ונענית בנפנוף שמח וחייכני)
אבחון אייפק שעשיתי ו"חתך" ממני את כל המזונות שלא התאימו לה עד גיל 3 חודשים- ולכן גם לא סבלה מגזים
בניגוד לבכורה, היא באמת "חלק מהחיים". יש פחות מירכוז וניסיונות הפעלה. אין "טקס אמבטיה" וכל מיני שטויות
הרבה יותר מגע- עיסוי הודי, התעמלות שלי כשהיא עלי וכו'

היא הרבה על הידיים ובמנשא מאז שנולדה. ישנה לידי אבל לעיתים גם לבד על המיטה (משערת שהריח שלנו מגשר על הפער). אבל גם שוהה "לבדה" לידי כשאני על המחשב/ מקפלת כביסה והיא על שמיכה שלה ומתעניינת בכל מיני.

הרבה מזל כנראה...