באופן טבעי

כנראה שאני אדם יותר אוסף ופחות מכווץ
אבחנה מעניינת שגרמה לי לחשוב הרבה במהלך התירגול שלי על מה שאני עושה ועל ההשלכות של זה.
תודה, לא חשבתי על זה קודם. גם אני לא אוהבת הפעלת כוח מכאנית על הגוף בדרך כלל, חוץ מאשר בסקס.

הפעלת כוח גס תוך מאמץ הרבה מעבר לגבולות הנוחות והנעימות שמרגישה מאוד לא יעילה, לא אפקטיבית, לא מגייסת את השרירים הנכונים.
גם אל המשפט הזה התחברתי, בעיקר לנקודה שבה כאשר הכל בתואם מושלם אז השרירים "הנכונים" כאילו מתגייסים מעצמם, ותורמים בצורה ברורה עוד נדבך לתואם הזה. וכשלא... אז ממש ממש לא. ולפעמים אפילו עולה בי תחושה של נזק מעבודת השרירים ה"לא נכונים".

לב
מה שכתבת גרם לי לרצות מאד שתכירי את העבודה של אסתר גוקלה (יש פה דף באתר אני כמעט בטוחה)
כל הגישה שלה שבאה מתוך החיים והגוף ולא מ הפעלת כוח גס תוך מאמץ יושבת נהדר עם מה שאת מתארת שחסר לך (נראה לי)
בעיקר העובדה שלא צריך לעשות דברים שלא נדרשים ליומיום. שהתנועה באה מתוך ההתנהלות האותנטית של החיים, וגם מכוונת אליה, לזרימה טובה שלה.
לא יודעת מה מעשי כיום - אולי עבודה בוידאו... ואולי פשוט הספר שלה...
או אפילו רק לפגוש את הגישה שלה. זה בעצמו בעיני מרפא ומסדר משהו בראש, שמשפיע גם על הגוף.

אולי זה לא יצא ברור: כתבתי מתוך הזדהות רבה עם התחושות שאת מתארת.

יצא ברור מאוד מאוד.
קראתי קצת, וקראתי את ההשוואות לפלדנקרייז. וזה הוליד מחשבות והרהורים שייתכן שבמצב הנוכחי פלדנקרייז יותר יתאים ואולי גם יותר זמין. אולי אם אתעמק יותר ואצפה בוידיאו זה ייראה אחרת.
תודה!

יש פה דף באתר אני כמעט בטוחה
יציבה טבעית.
יש לה אתר, יש המון סרטונים שלה ביוטיוב, כולל ההרצאה ב GOOGLE TALK, כדאי פשוט לעשות חיפוש בגוגל. לפי שמה (לחפש בדף ההוא).

יא אללה, איזה יופי זה. פארקור
הלוואי והיתה לי קבוצה ליד הבית, עם איזו מדריכה או איזה מדריך שהיו מעודדים אותי.

חוץ מהריקוד, שעבורי הוא בכלל בשביל הנשמה, אני אוהבת תנועה שלא רק מעודדת דברים שרלבנטיים לחיים האמיתיים שלי אלא ממש עושה שימוש בדברים האמיתיים האלה.
במקום ללמוד שיווי משקל דרך תנוחות יוגה מסובכות (שאני אוהבת, ובכל זאת...) לצאת לפארק ולקדם שיווי משקל בעזרת הדברים שבאמת יש סיכוי שאזדקק להם אי פעם.

התנאים הטבעיים הללו (הכל יחסי, כמובן) הם פשוט חלום. וזה עורר בי גם הרבה מחשבות על גיל ומגבלות.
איך אני רוצה להזדקן? איך אני עושה שזה יקרה?

מדהים. מעולה.
הלוואי והיתה לי קבוצה ליד הבית(?), עם איזו מדריכה או איזה מדריך שהיו מעודדים אותי.

יש גם את MovNat
https://www.youtube.com/watch?v=SKGF-ErsJiI
בעיניי פרקור זה MOVNAT בסביבה עירונית. והדברים שקראתי על הסדנות שלהם נשמעים ממש טוב. חבל שאין שום דבר בסגנון בישראל...

את הקליפ מצאתי פה בבלוג שנושאו העיקרי הוא ריצה יחפה וציוד ריצה.

איזה יופי! ככ הגיוני לנוע בתוך החיים.
לי אין טיפת סבלנות להתעמלות המודרנית - לעשות תנועות חסרות תכלית, בחזרתיות, בתנוחות משונות. גם הליכות וריצות לשום מקום משעממות אותי מאוד בשנים האחרונות. אני אוהבת לנוע תוך כדי, בתוך פעולות, בעשייה ובמיוחד בחוץ - בעיר.
שווה ביותר.

לי אין טיפת סבלנות להתעמלות המודרנית - לעשות תנועות חסרות תכלית, בחזרתיות, בתנוחות משונות. גם הליכות וריצות לשום מקום משעממות אותי מאוד בשנים האחרונות. אני אוהבת לנוע תוך כדי, בתוך פעולות, בעשייה ובמיוחד בחוץ - בעיר.
מזדהה איתך. למעשה, פעם ראשונה שאני נתקלת במישהי שחושבת כמוני בעניין הזה
אני חיה במושב והייתי הולכת הרבה בשדות, בתור טיול ולא בתור ספורט, אבל אחרי כמה שנים זה כבר משעמם.
לפעמים אנחנו נוסעים להר הקרוב ומשוטטים בו תוך כדי חיפוש צמחים ומאובנים אז זה יותר מעניין.
בן הזוג הציע לי לקחת מדי פעם את הרכב לעיר השכנה, להחנות ולהסתובב ברחובות לא מוכרים. בתור אחת שמסוגלת לפצוח בשיחה עם כל אחד כמעט, זה יכול להיות מרענן ומחדש.
<רוזמרין>

תוכלו להאיר את עיניי, בבקשה?
רפרפתי על הסרטונים.
בסרטון הארוך ראיתי אנשים מתאמנים ומתעמלים בחוץ או בפנים בעזרת מתקנים, בגני שעשועים וכד'. בסרטון הקצר ראיתי איש שמתקדם בעיקר בנוף טבעי.
העשייה בסרטון הקצר נראית דומה יותר לפעילות גופנית נצרכת, אבל לא רלוונטית לאורח חיי = ביומיום אני לא צריכה להעפיל מצוקים, לטפס על עצים, לצלול, להשיט בדחיפה בולי עץ לאורך נחל. העשייה בסרטון הארוך נראית לי בסופו של דבר - עם כל הגיוון שלה - אותה הגברת בשינוי אדרת כמו שאר ה{{}}תנועות חסרות תכלית, בחזרתיות, בתנוחות משונות.
הייתי מבינה את ההתלהבות, אם היו מראים איך להשכיל ולהפיק את המיטב מנשיאת פעוטות על הידיים תוך כדי פיזור כביסה מקופלת לארונות P-:, טאטוא, שטיפת כלים (תוך כדי תנועת טוויסט של האגן ), קילוף תפו"א וכאלה.

סרטון הארוך ראיתי אנשים מתאמנים ומתעמלים בחוץ או בפנים בעזרת מתקנים, בגני שעשועים וכד'
בתור מבוגרים, אנחנו כבר לא משחקים ככה. המשחק שלנו, אם הוא מתקיים, אז הוא בגלל הילדים ולא בגללנו, והוא נראה הרבה יותר זהיר כי אנחנו מפחדים מכל מיני דברים. אני הייתי שמחה להיות מסוגלת לשחק ככה. גם פיזית וגם בלי הפחד.

כשאני הולכת עם הילדים לפארקים אני הראשונה על הנדנדה. כו-לם מסתכלים עלי במבט שנע בין משועשע להמום. אף מבוגר לא מתנדנד. כשיש מגלשות גבוהות אני אוהבת לפעמים לעלות אבל שוב, אני אהיה היחידה.
בשבילי זו תנועה פרקטית שהייתי שמחה אם תהיה נוכחת יותר בחיי.
כשאנחנו מטיילים ויש מכשול גבוה, הייתי שמחה לשים עליו יד ולהקפיץ מעליו את כל הגוף. ככה לדעתי אנחנו אמורים לנוע. אבל מי עושה את זה? אפילו הילדים... כבר בקושי...
חלק מזה הוא תרבותי, אבל חלק מזה הוא היכולות הפיזיות שמצטמצמות מאוד עם הגיל, ובלי סיבה אמיתית.

עוד מחשבה - בתור אישה מאוד לא חרדתית אני מדמיינת רק מעט מאוד אסונות. אבל כשאני מדמיינת, אני גם מדמיינת את עצמי עושה דברים שבפועל אני לא יכולה לעשות, אבל לדעתי אמורה להיות מסוגלת לעשות. תארי לך איך היו נראות החרדות המעטות שלי לו באמת יכולתי לעשות דברים כאלה?
פוף, נעלמות...

פיזור כביסה מקופלת לארונות , טאטוא, שטיפת כלים (תוך כדי תנועת טוויסט של האגן ), קילוף תפו"א וכאלה
כל אלה הן תנועות שאת לא אמורה בכלל לעשות
לעומת זאת, להיות מסוגלת לרוץ, לקפוץ, לנוע מעל מכשולים...

בתחושה שלי, הדברים האלה מדברים שפה שהגוף שלי מבין. לעשות תרגילים "שעת כושר סטייל" זה כמו לדבר בשפה זרה שאני מבינה, אבל היא לא השפה שלי באמת.

אבל לא רלוונטית לאורח חיי
מחוץ לבתים בשכונה שלי יש מעיין ספסלים שעשויים מבטון ומצופים משהו, כדי שהשכנים יוכלו לשבת מחוץ לבית ולדבר. ובאמת כשמזג האוויר מתאים, במיוחד בערבי הקיץ, יוצאים כולם לשבת בחוץ ומתפתחות שיחות ספונטניות גם בין אנשים שלא מכרים טוב.
הספסל בנוי כך שיש "שער יציאה" - כלומר מקום שאין בו ספסל ושאמורים ללכת דרכו, וכל שאר האזור זה מדרגה/ספסל/אזור ישיבה.

רוב האנשים עוברים דרך ה"שער" גם כשהם לא באים מהכיוון שלו. אני באופן קבוע צועדת על המדרגה, מעל המשענת, למד השני שגם בו יש מדרגה, ואז למטה. עשיתי את זה מאז שהייתי ילדה, ואני לא רואה סיבה להפסיק. זה הדרך הטבעית בעיני לעבור את ה"מכשול" הזה אם אני לא מחזיקה משהו כבד.

בעיני זה עוד דוגמא לאיך שאנחנו אמורים לנוע. אה, וגם אני מתנדנדת בנדנדה. לפעמים, ויש רק אחת שמתאימה לי מבחינת הגובה. אבל זה כייף מאוד!

ואחת הסיבות שהתחלתי לעשות מתח, זה כי יש עץ מסויים שיש לו ענף מסויים שתמיד חשבתי שזה ממש טבעי להניף את עצמי עליו. אבל לא יכולתי... אגב, אחד הדברים שמלמדים ב-MOVNAT זה איך למשוך את עצמף על ענף או כל מכשול אחר בסגנון.


אחד מהדברים שלקחתי מפארקור זה את היכולת להפוך אלמנטים שיש בעיר למשחק. אבל אין לי שום גן שעועים דומה לזה. פעם היה, אבל הכל עכשיו פלסטיק ובמקום חול יש את הפלסטיק הזה שהאדים שלו רעילים, ויש רק גן שעשועים אחד שדומה לפחות קצת למה שהיה בילדותי.

לדעתי זו נקודת מפתח. לשחק! אני לא ראיתי אנשים מתעמלים ועושים תרגילים. זה משחק! זה תנועה שהיא חלק מהחיים, שהיא לא נעשית מתוך סבל ומאמץ כי צריך, אלא כי זה כייף. לפעמים כי המחשק כייפי, לפעמים מתאמנים כדי להצצליח לעשות תנועה מסויימת - כמו שילדים יכולים להתאמן לקלוע לסל בכדורסל.

כשאני קופצת על הספסל אנשים אולי חשובים שזה לא רציני או ילדותי, אבל מבחינתי זה פשוט עוד אלמנט משחקי בחיים שלי. לא "תרגיל" או "אימון".

אני הייתי שמחה לו היה לי מקום לשחק בו ככה. זה מזכיר לי שיש חוף ים מסויים שפעם (ואולי גם עכשיו? מאז שינו וכביכול שיפצו אותו) כשהייתי בו, הייתה בו שורת אבנים גדולות (בגובה הברך או המותן שלי) והייתי הולכת עליהן וקופצת מאבן לאבן. סתם. בלי סיבה. בשביל הכייף.

ואגב, אני לא יודעת איך אנחנו אמורים לעבור מכשולים, אבל הייתי שמחה ללמוד. בפארקור חלק גדול מהתנועות הן לא בשביל היעילות, אלא בשביל היופי או המגניבות. במובנאט מלמדים את הדרכים היעילות לטפס על מכשול גבוה, ואני מניחה שגם איך לקפוץ מעל מכשול. הייתי שמחה ללמוד את זה.

אני הראשונה על הנדנדה.
טוב, אצלי לרוב אם הטוסיק בכלל נכנס - אני די דחוקה מהצדדים.

נראה לי שמה שאת אומרת, ציל צול, בעצם הוא שהתעמלות שהיא משחק ילדים היא בגדר דברים שרלבנטיים לחיים האמיתיים שלי.
ואני יכולה להסכים שזה כיפי ומשתלב לפעמים. פשוט טבעי. אני בהחלט יכולה למצוא את עצמי פתאום פוצחת בדילוגים מחדר לחדר בבית במקום, את יודעת, ללכת. או בדומה ל{{}}אישה במסע לעלות על חצידוּר בטון שנקרה בדרכי על המדרכה במקום לעקוף אותו, אפילו לכוון את עצמי דווקא אליו.
אבל האם העניין הקיים המופחת שלי בתנועות משחקיות - כי מה שתארתי לעיל הוא רק שבריר מהיומיום שלי - הוא תוצר של התניה תרבותית, עייפות וחוסר פניוּת, צמצום תנועתי שנוצר עם השנים אף שלא היה אמור להיווצר או שדווקא סביר לצפות שהתנועה ב"גילי" תתועל לפעילות פיזית אפקטיבית?


_פיזור כביסה מקופלת לארונות , טאטוא, שטיפת כלים (תוך כדי תנועת טוויסט של האגן ), קילוף תפו"א וכאלה
כל אלה הן תנועות שאת לא אמורה בכלל לעשות_
בסדר. אבל במציאות היומיומית שלי אני כן נושאת פעוטה (לא מעט) ותוך כדי כך או חוץ מזה מחליפה מצעים, חותכת קיוי ותפוחים, מעבירה כביסה מהמכונה למייבש, מנקה את הכיריים וכן הלאה. לפעמים אני מוצאת בדברים אלמנט משחקי או שהם סתם חביבים בעיניי: אני די נהנית לטאטא את המדרגות! נחמד לראות את החול ושות' עובר ומתרבה בירידה ממדרגה למדרגה. (והטאטוא הפך נחוץ יותר עכשיו כשיש בבית ילדה מגובסת, שעולה ויורדת במדרגות בישיבה על הטוסיק.) קיפול כביסה הוא די סבבה (אם שעת חצות לא מתקרבת מדי...) וכו'. אבל הייתי שמחה לנדבך נוסף על זה והייתי רואה בו דרך (חדשנית?,) מוצלחת ומלהיבה שלא רק מעודדת דברים שרלבנטיים לחיים האמיתיים שלי אלא ממש עושה שימוש בדברים האמיתיים האלה.

היכולת להפוך אלמנטים שיש בעיר למשחק.
אין לי ספק שאני יכולה למצוא שלל כאלה די בקלות. למשל הנה, בדיוק התחילו להקים צמוד לביתנו גן שעשועים שהובטח לנו כבר לפני שש שנים לפחות.
אבל החיים שלי לא בנויים ככה. ב"ה נכנסה לשגרה הליכה מדי מוצ"ש. לרוב עם חברות, אבל כשהן לא יכלו - צעדתי לבד. (ולפני שבוע וקצת , כשבתי הייתה מאושפזת, יצאתי כשבאו חברות לבקרהּ וצעדתי מהמחלקה לקניון בית החולים וקניתי סושי. P-:) ב"ה אני יוצאת פעם בשבוע לריקודי בטן, ואני מרוצה כל כך מהתנועות והטמעתי אותן כל כך, שאני עושה אותן פה ושם לאורך היום בבית ואף מחוץ לו.
אבל... זהו. קשה לי להקדיש זמן נטו לתנועה/ למשחק. לכן הייתי רוצה דרך שתתייחס לתוכן של הלו"ז שלי כבסיס לתנועה טובה!

הייתי שמחה לנדבך נוסף על זה.
לא יודעת אם לזה כיוונת, אבל אני עושה מתיחות תוך כדי עבודות בית...

התעמלות שהיא משחק ילדים היא בגדר דברים שרלבנטיים לחיים האמיתיים שלי.
אני אומרת שתנועה משחקית היא דבר שרלבנטי לחיים שלי. לא התעמלות וגם לא משחק ילדים.
קחי לדוגמה... סקס. או ריקוד. אלו דברים שבמיטבם יכולים ממש להפיק מזה שהגוף יהיה מסוגל לשחק. להיתלות (ולא רק עם הידיים), להתכופף, לאבד ולמצוא שיווי משקל, בדיוק כמו במשחק.

סביר לצפות שהתנועה ב"גילי" תתועל לפעילות פיזית אפקטיבית.
ברגע שאת כותבת בגילי במרכאות אז גם את מבינה שאין דבר כזה גיל, ולכן התשובה שלי היא... לא
אולי התשובה שלך שונה.
אני מתכננת להיות סבתא שיכולה להתגלגל עם הנכדים שלה על הרצפה, שלא צריכה כסא בשביל להקריא סיפור, שיכולה לכרוע כדי להיות בגובה של הילדים ולעשות איתם דברים על הרצפה, שמסוגלת לרוץ איתם ואחריהם אם צריך. מתי ה"גיל" יכריע אותי? לא יודעת.

לשאת פעוטה זה לטעמי דבר טבעי לגמרי. למשל, אני אהבתי לזרוק אותם מצד לצד. וכאשר הייתי לובשת אותם בתוך המנשא נהגתי להעיף אותם על הגב שלי כמו קופים, לקול הצווחות המתוקות שלהם.
כשאני רואה סרטונים שבהם מראים איך להכניס ילד למנשא בזהירות שיא אני אומרת - אוקי, זה טוב להתחלה... ואיך זה נראה אחר כך כשיש ביטחון? את זה לא מראים.

מטלות בית מרוויחות מאוד אם יש מוסיקה במקביל. אני מנקה ומטפלת בכביסה ובכלים תמיד תמיד עם מוסיקה, והגוף שלי רוקד מעצמו. חלק מהזמן עם ה"מטלה" וחלק בנפרד, אם יש שיר ממש טוב.
לעשות את זה בתנועות מריקודי הבטן נשמע לי פצצה!

החיים שלי לא בנויים ככה.
אולי התכוונת להגיד שעד כה לא בנית את החיים שלך ככה?
כי זו בחירה, והיא מחכה לך, אולי אפילו בכיליון עיניים
סתם דוגמה קטנה - את יכולה לקפל כביסה בכריעה במקום בעמידה סטאטית או ישיבה. ואם תהיה מוסיקה אולי האגן שלך יזוז בתוך הכריעה.
את יכולה לשחק עם הילדים בהיאבקות במקום בהרכבת פאזל מדי פעם. אצלנו זה המשחק האהוב בעולם והוא מוציא מכולנו דברים שברור לי שאמורים להיות חלק מהחיים שלנו אבל ברגיל הם... לא
את יכולה גם להזמין את הילדים למשחק כדורגל בין מכשולי הבית, כאשר השערים הם בשתי נקודות מרוחקות. זה דורש הרבה מאוד גמישות ותעלוליות פיזית. הילדים שלי משחקים בזה כל הזמן (לפעמים אני משתגעת מזה, מודה!) וכשאני מצטרפת השמחה רבה מאוד ולרוב אני שמה לב כמה זה בעצם קשה לי, להיות חמקנית כזאת.

אני עושה מתיחות תוך כדי עבודות בית...
ניסיתי את זה פעם בעקבות המלצה של חברה וגיליתי שחלוקת הקשב שלי לא מספיקה בשביל להכיל גם את זה. בזבזתי ככה מלא מים בשטיפת הכלים

לא יודעת אם לזה כיוונת, אבל אני עושה מתיחות תוך כדי עבודות בית...
יכול לבוא בחשבון, אבל משערת שכמו צילי חלוקת הקשב שלי לא מספיקה בשביל להכיל גם את זה.


מטלות בית מרוויחות מאוד אם יש מוסיקה במקביל.
או! זאת לדעתי ה{{}}נקודה. בעז"ה נגיע לפתור את הקשיים הלוגיסטיים/ טכניים שמעכבים את המוזיקה מלהציף את ביתנו.

את יכולה לקפל כביסה בכריעה.
הממממ. את מניחה שאני מסוגלת לכרוע. האתר העלה את התנוחה ואת חשיבותה למודעות שלי, ולכן אני מנסה מדי פעם, אבל רחוקה מאוד מלהצליח בשלב זה. בעז"ה עוד אצליח!

את יכולה לשחק עם הילדים בהיאבקות במקום בהרכבת פאזל מדי פעם.
אויש... כמעט לא משחקת אתם בכלום... בעיקר נמצאת לידם, סביבם, אִתם...

בעיקר נמצאת לידם, סביבם, אִתם...
זה גם מה שאני בעיקר עושה.
אבל כשאני איתם, משחקת, יש לי כל מיני אפשרויות. אחת מהן היא לשחק בצורה פיזית.

את מניחה שאני מסוגלת לכרוע.
צודקת. באמת הנחתי את זה בטעות. מפרגנת לך מכל הלב שלמרות שזה מאתגר את ממשיכה לנסות.

ואני גם מאחלת לכם מוסיקה בבית. בקרוב.
אני עצמי גדלתי בבית נורא מוזר. מצד אחד, כולם אצלנו שרים, ומי שלא רוקד נשלח לגלות.
מצד שני, כמעט אף פעם לא היתה מוסיקה בבית כי אבא שלי נורא רגיש לזה. הוא רקדן מדהים, אבל בשביל להנות מריקוד הוא צריך כאילו לכבות את החלק במוח שמכנה את המוסיקה "רעש", ולאפשר לה לדבר אל הגוף שלו במקום אל השכל. ככה הוא רוקד שלוש פעמים בשבוע עם אמא שלי...
האיש שאיתי ממש נהנה ממוסיקה כל הזמן סביבו וככה למדתי לאט לאט שמוסיקה בבית זה בעצם... נעים
אצל אחי ואחותי עדיין אין, כמו איך שגדלנו.
ומאז האיש פה בא אלי בטענות שיש אצלי מוסיקה גם כשזה בכלל לא מתאים, או שזה רועש מדי לטעמו. התחלפנו.
כשאנחנו יוצאים לחופשה אנחנו אורזים קודם כל שני דברים - את הויטמיקס, ואת הרמקולים

חלוקת הקשב שלי לא מספיקה בשביל להכיל גם את זה.
מה שאני עושה:
תשומת לב לתנועות שנעשות גם ככה. למשל, להתכופף למטה בגב ישר.
להישאר באותה תנוחה הרבה זמן (ואז המתיחה צריכה להיות בגבולות הנעים או לפחות הלא-כואב), נגיד - להרים רגל למתיחה ולהשאיר אותה שם למשך כמה כלים. יכול להיות שזה מבזבז קצת יותר מים, אני מוכנה לחיות עם זה...
לשים לב ל"זמנים מתים" תנועתית, כמו - כשיושבים לשחק עם ילד, אפשר לשבת בתנוחת מתיחה, או כשיושבים מול המחשב או הטלוויזיה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צילי, יצא לך פעם לראות את המופע של הרקדן החרש אמנון דמתי?

מה שאני עושה:
תודה, טלי.
הבחנתי שמלא פעמים אני נרתעת מרעיונות חדשים כאן ומתיזה מיד "אצלי זה לא יעבוד", אבל הרעיון ממשיך לקנן בי, והפלא ופלא לפעמים אני מיישמת לפחות משהו ממנו.
אז אני כבר לא אומרת שגדול עליי או שלא מתאים לי.

<תפילה>

הרקדן החרש אמנון דמתי
לא. הלכתי בעקבות שאלתך לראות קטעים ברשת.
איך זה התחבר לך?

התחבר לי למה שסיפרת על אבא שלך, כי לאורך רוב המופע הריקוד מלווה במוזיקה, אבל הרקדן עצמו שומע לכל היותר - או בעצם חש - את הבסים שמרטיטים את הבמה.
ואז בקטע מסוים במופע הוא רוקד ללא מוזיקת רקע. מבחינתו אין הבדל משמעותי, אבל לקהל הצופים (שהופך להיות "קהל צופים" בלבד ולא "צופים ומאזינים") יש רושם חדש.

אה... הבנתי. מקסים.
מזכיר לי שמדי פעם בטבע אני רוקדת בלי מוסיקה, אבל כמה שלא ניסיתי, תמיד בסוף מתנגן לי שיר בראש.
מעניין איך זה לרקוד מתוך מקצב הגוף בלי משהו שילווה וינחה.

ציל צול, תודה שכתבת על פארקור.
אני התחלתי לנסות את הרעיון, ככה ספונטני, על גני משחקים שיוצא לי להיות בהם עם הילדים.
כיף!!!

התחלתי לנסות את הרעיון, ככה ספונטני, על גני משחקים שיוצא לי להיות בהם עם הילדים
איזה יופי, תמרוש. המשכת עם זה? תספרי?

אני עושה משהו שקיבלתי לו השראה מהפארקור - אני משתמשת בגוף של רקדנים ורקדניות אחרים כמו גן משחקים
אם אני רוקדת עם מישהי או מישהו מנוסים, שיש להם אחיזת גוף טובה, אני מתייחסת לאיברים שלהם כמו עמודי משחק.
חשבתי על זה כי בדיוק הלכתי לקבוצה חדשה ורקדתי שם עם מישהו שהיה ברור שהוא מאוד מנוסה. הרשיתי לעצמי ממש "להשתמש" בו וזה היה מגניב לאללה. הרגשתי כל כך חזקה, למרות שהוא עשה את רוב עבודת ההחזקה בעצם.
בשלב כלשהו שמתי לו כף רגל על הירך, בעוד הרגל שלי ישרה, והתכוונתי פשוט לטפס עליו. כמו שמטפסים על עץ.
הוא תקע בי כזה מבט של "ירדת מהפסים?" שהיה ברור לגמרי שהוא כנראה לא עץ כמו שחשבתי

מחברת כאן דברים שכבר כתבתי בעבר, על התנועה של החיים והזרימה של היומיום.
יש לי שאיפה בסיסית לא לבזבז זמן. בשבילי, בזבוז זמן מתרחש כשאני נשאבת לתוך משהו בתחושה שלא בחרתי בו. זו תחושה כאילו הזמן עצמו נוזל בלי שליטה ולמרות שהזמן עובר (כי ככה הוא) אני לא מרגישה בתנועה. כשזה נגמר, אני מרגישה כאילו נשאבתי לבועה של זמן, חסרת תנועה, ואני נמצאת בעצם באותה נקודה שהייתי.

הייתי רוצה לחיות חיים שבהם עד כמה שניתן אני עושה דברים מתוך בחירה, ואלו דברים שמיטיבים איתי. אם אני בתוך מסלול מסוים ונמאס לי ממנו מכל סיבה שהיא, הייתי רוצה לעבור ממנו למסלול של עשייה שמיטיבה איתי ושאני בוחרת בה.
בלי שהתכוונתי, יצרתי לי הרבה מאוד מסלולים כאלה, וזה עוד בלי לספור דברים שאני עושה עם אחרים או בשביל אחרים ונהנית מהם. אני מדברת פה רק על הדברים שהם עם עצמי ובשביל עצמי, וביניהם הייתי שמחה לנוע לנוע...

חלקם נוכחים בחיי ממש על בסיס יומיומי, והדרך שלי כרגע עוסקת בנקודות שבהן במקום לבחור בהם בהנאה אני בוחרת בריק. עוד לא פיצחתי לגמרי למה אני עושה את זה אבל יש לי כיוון ואני גם בדרך לפתרון. הנה הרשימה שלי, היא משמחת אותי:

לצעוד לגבעה של טחנות הרוח
לתרגל יוגה
לנגן בפסנתר
לרקוד בבית
להתקדם במחקר שלי
לקדם את הלימודים שלי
לכתוב תכנים לאתר שלי
לעבוד עם אנשים בצורה אינטראקטיבית (סקייפ או פגישות)
לעבוד עם אנשים בצורה פחות ישירה (מיילים, צ'אט)

אלו כל הדברים המשמחים. יש גם פחות משמחים כמו סידורים וכאלה אבל שם מאוד ברור לי למה אני לא בוחרת בהם

אכתוב על זה עוד בהמשך כשאני אבין יותר טוב איפה זה עובד לי מצוין.

תראו מה מצאתי:

https://vimeo.com/184028817

עוד לא פיצחתי לגמרי למה אני עושה את זה.
אולי לפעמים את צריכה פשוט לא להיות בעשייה ובתנועה?
נגיד, לשבת בשקט רבע שעה?
אני יודעת שכשאני מזהה את זה, הנטייה שלי היא מן - אם כבר אני נחה, אז אני אגלוש קצת בזמן הזה, או אצפה בסדרה או משהו בסגנון.
אבל זה לא באמת עובד טוב כמו פשוט לשבת בשקט ולנוח באמת.

אלוהימא, איזו קואורדינציה...
חשבתי לעצמי - ווי, איזה מוח מפותח יש לגברת הזו

אולי לפעמים את צריכה פשוט לא להיות בעשייה ובתנועה?
כן, כן, זה מפתח חשוב מאוד.
למדתי משהו משהו ממש נהדר מענת אקסלרוד - כיפוי. שמים את הידיים על העיניים כמו שתי כפות ונותנים להן מנוחה.
זו מנוחה עם איכות אחרת לגמרי מכל מנוחה אחרת שאני מכירה. זה לא כמו סתם לעצום עיניים וזה לא כמו לבהות.
זה משהו באמצע.
כשאני לא מתקמצנת מאוד על הזמן שלי זה בדיוק מה שאני עושה וזה תמיד מביא לי תועלת עצומה.

בשבילי, וזה קצת קשה להסביר, זו גם עשייה ותנועה בגלל החלק הבוחר שלה.
אתן דוגמה - נגיד ש"מצאתי את עצמי" עכשיו על הספה לאיזה עשר דקות. זו מנוחה, זה משרת משהו נחוץ ונפלא. אבל התחושה שכאילו לא בדיוק בחרתי את זה (שהיא סובייקטיבית לחלוטין ואי אפשר להסביר אותה או את היעדרה) מצמקת את האפקט שלה למשהו מאוד קטן.
בחוויה הסופית שלי יש את אותה "חזרה לאותה נקודה בזמן שבה עזבתי" שתיארתי למעלה. ולכן, זו חוויה של היעדר תנועה.

לעומת זאת, אם עצרתי את העבודה ושאלתי את עצמי - מה עכשיו? - ובחרתי לנוח והלכתי לנוח, אני עדיין בתנועה.
הבחירה נותנת שם ערך אחר, ובסוף המנוחה הזו אני בנקודה אחרת בזמן. אחרי שנחתי
והגוף שלי וכל המערכת שלי חשים את התנועה הזו.

הצלחתי להסביר?

אני עוברת עכשיו, ממש בשבועות האחרונים, איזה תהליך התפתחות אישית מאוד מאוד עמוק. אני כולי בתוכו.
והמאפיין הכי בולט שלו הוא משחק עם הרשות. אני ממש בהתפעמות מהערך שיש לרשות אמיתית על חיי, הרבה יותר ממה שכבר הכרתי קודם.
אני מעזה לומר ולעשות ולהרגיש דברים שפעם בכלל לא ידעתי שאין לי רשות.

ואם לחבר למה שלמעלה, אז אני חשה שרשות היא הבסיס לתנועה. כשאין רשות, גם אם בלב או בראש או בכלל קורה המון, משהו בכל זאת תקוע. זה כמו פול גז בניוטרל. זו תנועה מדומית.
הרשות יכולה להפוך משהו שמסתובב בפנים המון זמן ממהלך שרק נראה כאילו הוא תנועה - לתנועה אמיתית. אפילו אם במציאות הנתפשת שום דבר לא השתנה.

מותר לי ואני יכולה.

תסבירי?

הממ... בלי מעצור. עם מנוע. תנועה.

_התחלתי לנסות את הרעיון, ככה ספונטני, על גני משחקים שיוצא לי להיות בהם עם הילדים
איזה יופי, תמרוש. המשכת עם זה? תספרי?_

כן, אני משתדלת לעשות את זה בכל מיני מתארים.
גני משחקים: להתחיל לטפס על המעקים של מדרגות, למשל, לעלות למעלה ולרדת למטה, בכל בקצב נינוח, אבל לנסות לשמוע את המוסיקה של התנועות שלי ואת "המוסיקה" של המתקן עצמו, משהו שמוביל ליצירת איזשהו ריתמוס.
גם בחוץ, בהליכות שלי, אני משתדלת יותר להשתמש במתאר הקיים, אפילו ברמה של משחק הילדים העתיק "לא לדרוך על הקוים". לתת לסביבה להגביל אותי ולאתגר אותי, במקום סתם ללכת "אהבל".

ובעיקר בבית - אתמול רקדתי בסלון שהיה מבולגן להחריד, עם מוסיקה, ותוך כדי זה סידרתי אותו. היה הרבה אתגר לנווט בין פסי הרכבת והקטרים של הילדים. גם הרשיתי לעצמי לעלות על שולחן הקפה ועל הספה, לצעדים מסוימים. היה נהדר. הגבתי לסביבה שלי ושילבתי את איסוף החפצים והשמתם בתוך הריקוד. המון תנועות חדשות ושילובים מעניינים - והכל במקצב.
בשלב מסוים הלכתי במסדרון הארוך שלנו, מחדר השינה לסלון, ואפילו שם יכולתי לעשות פארקור - הדפתי את עצמי מקיר אחד למשנהו. זה נתן ערך מוסף, תנועה מסוימת ושונה מההליכה הרגילה במסדרון.
כיף.

וואו ציל צול
ואם לחבר למה שלמעלה, אז אני חשה שרשות היא הבסיס לתנועה. כשאין רשות, גם אם בלב או בראש או בכלל קורה המון, משהו בכל זאת תקוע.
תודה על המשפט הזה. תמיד מחדש מדהים אותי איך טקסט קטן אחד יכול לשפוך אור כזה גדול

אני משתדלת יותר להשתמש במתאר הקיים, אפילו ברמה של משחק הילדים העתיק "לא לדרוך על הקוים". לתת לסביבה להגביל אותי ולאתגר אותי, במקום סתם ללכת "אהבל".

ואפילו שם יכולתי לעשות פארקור.

איזה רעיון נפלא. אנחנו עושים את זה ממילא, אבל הדרך שתארת תגרום לי לשדרג.

תמרוש, איזה תיאור נפלא נפלא נפלא. ממש עושה חשק
יש לי איזו מחשבה שמתחברת לזה, אחרי שפעם ראיתי איזה סרטון מגניב של עדו... לא זוכרת את שם המשפחה...
זה שמעודד תנועה כמו של פרימטים - שכמה חבל שאנחנו עושים שימוש מועט בגבהים שונים של תנועה. רובנו, גם כשאנחנו נעים, נעים באותו גובה. או שאנחנו בעמידה, או שאנחנו בשכיבה, או שאנחנו נגיד על שש.
אני מנסה מאוד להיות עסוקה במעברים בין הגבהים במקום בגבהים עצמם. אני מוצאת שזה סופר מאתגר בשבילי אבל גם מאוד מאוד משתלם. זה נורא מחזק.

אופיר, תודה רבה @}

עדו... לא זוכרת את שם המשפחה...
עידו פורטל?

גם לי נראה שזה עדו פורטל.

בפרקור עוברים המון בין גבהים. לפי הצורך. לפי המבנה המשתנה של הסביבה עם התנועה של האדם.

אני מנסה מאוד להיות עסוקה במעברים בין הגבהים במקום בגבהים עצמם
זה מה שעשיתי עם ריקוד סידור החדר - המון מעברים כאלה.
היה נהדר.

תוהה לי קצת בעניין רגישות וסטיבולרית.
עוד כילדה נטיתי לסבול מקרוסלות וכאלה, אם כי נהניתי מהמשחק המחריד הזה של להסתובב סביב עצמך אינספור פעמים ואחר כך לראות את הרצפה מסתחררת. בעעעעע...
לא יכולה להתמודד עם מתקנים מתהפכים כמו ה"אנקונדה" בלונה פארק וכו'. לא יכולה לקרוא בנסיעות.
אלא שלאחרונה מצאתי את עצמי יורדת עם סחרחורת מנדנדת "קן לציפור", שהתנדנדתי בה עם קטנתי, וממתקן כושר מאלה שפזורים ברחבי העיר, מעין הליכון לכל רגל בנפרד.
לא יודעת אם זה סביר שהרגישות תחמיר; אם אפשר ואם כדאי לעשות משהו בעניין או רק להימנע ממה שעלול לעורר את הסחרחורת (שכרגע אני אפילו לא ממש יודעת לחזות אותו מראש, כי מתברר שנוספו טריגרים).

זו שאלה שאני לא יודעת בדיוק לענות עליה...
באופן כללי, ילדים הרבה יותר זקוקים ועמידים לגרייה ווסטיבולרית פראית מאשר מבוגרים.
כילדה את מתה שההורים שלך יהפכו אותך על הראש, יגלגלו אותך על הדשא וכל הבלגן מהסוג הזה, וכמבוגרת את הרבה פחות סובלת את זה, שלא לדבר על נהנית מזה.
תהליך טבעי.

המדריכה שלי היתה אומרת שכן, עדיף לעשות פעילות ווסטיבולרית מתונה, מדורגת בעדינות, כדי לעזור למערכת בכל זאת לשמר את היכולת שלה לעבד גירויים כאלה, ואפילו לפתח אותה בחזרה.

אבל אני לא יכולה להוסיף יותר כרגע. לא סגורה על הנושא

תודה על התשובה.
גם ההיגיון שלי היה בכיוון של פעילות ווסטיבולרית מתונה, מדורגת בעדינות, כדי לעזור למערכת בכל זאת לשמר את היכולת שלה לעבד גירויים כאלה, ואפילו לפתח אותה בחזרה. מין דה-סנסיטיזציה. אבל אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות תכל'ס, אם גם פעילויות שבעבר לא גרמו לי לתחושה רעה, ואני עושה אותן לפי תומי, מתבררות כמעוררות סחרחורת ובחילה.
יש איזו רשימת פעילויות מדורגת??? נראה שאני צריכה ללכת הרבה אחורה.

מין דה-סנסיטיזציה.
בדיוק.

פעילות פשוטה: עם אחד הילדים, או מישהו, אתם עומדים גב לגב, ומעבירים כדור (לא זורקים) מאחד לשניה. זה ידרוש ממך להסתובב על המקום חצי סיבוב ולהביט לאחור, פעם מעבר לכתף ימין ופעם מעבר לכתף שמאל. אפשר לעשות את זה בגבהים משתנים (גובה הברך, למשל) ובין הרגליים.

תרגיל שחביב עלי, בפארק, הוא להיתלות על r0]אחת מגדרות המתכת הנמוכות האלה 227 3648 2740 w1200 h678 fmax[/po].jpg, הפוך.
אחרי שאת הפוכה כמה פעמים וטוב לך עם זה, את יכולה לנסות לסובב את הראש בעדינות ולהסתכל מצד לצד.

אופס, התכוונתי שהתמונה תהיה קישור.
נקפל אותה אחרי שתראי

פעילות פשוטה:
אה, נשמע יופי! וגם תהיה לי סיבה (מרשם רפואי ) לשחק עם הילדים, מה שבדרך כלל קשה לי לרתום את עצמי אליו.
ויחד עם המנהג החדש להשמיע לעצמי מדי פעם איזה שיר או שניים ולפצוח בריקוד - אולי גם אני אתחיל סוף סוף לנוע לנוע באופן מספק.


אחרי שאת הפוכה כמה פעמים וטוב לך עם זה,
המממממ... אבל אם אני חוששת לנסות, או שאנסה פעם אחת ו{{}}לא יהיה לי טוב עם זה?

ודווקא הערב יצאתי עם בעלי ושילבנו גם נסיעה קצרה באוטובוס, דבר נדיר בחיי בימים אלה, ויצא שבשל מיעוט מקומות פנויים התיישבתי מול בעלי הפוך לכיוון הנסיעה. ולהפתעתי לא הרגשתי ולוּ שמץ אי נעימות. (רק נזהרתי לא לבחון בעיון כתובות מבעד לחלון...)


נקפל אותה אחרי שתראי
מה פתאום?! זה כל כך מוסיף לדף!

זה כל כך מוסיף לדף!
בעיני, זה ממש מציק. אני נכנסת לדף ופתאום מתנפלת עליי תמונה ענקית ולא קשורה לכלום, שלוקח לה מלא זמן להטען, ואז אני מבינה שאיפשהו למטה יש גדר קטנה שעליה תמרוש דברה.

טוב, הגזמתי קצת, אבל זו הייתה התחושה שראיתי אותה בפעם הראשונה. לדעתי תמונות קוטעות את הרצף הטקסטואלי המינימליסטי של באופן. ואילולא תמרוש אמרה שזה בלי כוונה, הייתי מבקשת לפחות להקטין אותה, או לתת קישור.

(תמרוש - בבאופן, אם את שמה קישור שמוביל ממש לתמונה, אז התמונה תופיע בבאופן. זו המכניקה של באופן. לכן יצא לך תמונה...)

אבל אם אני חוששת לנסות, או שאנסה פעם אחת ולא יהיה לי טוב עם זה?
לדעתי, תנסי פעם אחת לכמה שניות. מה כבר יכול להיות?
אם רע לך עם זה, אל תנסי שוב.

אישה, אני מכירה את עניין התמונות בבאופן, אין צורך להסביר. פשוט התבלבלתי ובמקום גרשיים "לקישור חכם" עשיתי כוכביות.
תיכף מסדרת.

גיליתי בעצמי משהו מגניב, שבטח כתוב בכל מדריך רלבנטי שמעולם לא קראתי - כשאני מסתכלת רחוק, הגוף שלי מייד מזדקף ומקבל תנוחה נהדרת להליכה.
מאז שפגשתי את ענת אלקסלרוד אני חושבת הרבה דרך העיניים. מה יהיה להן טוב? מה נחוץ להן? מה מעייף אותן ומה נותן להן מנוחה מבורכת?

למדתי ממנה על הצורך של העיניים להביט למרחק לפרקי זמן ממושכים במקום להיות תקועות במה שקרוב (אפילו אם זה לא מסך, אלא סתם החיים במטבח ), ומאז אני מחפשת הזדמנויות לעשות את זה.
עד כה לא שמתי לב בכלל מה זה עושה לשאר הגוף שלי כשאני נותנת לעיניים שלי משימה שונה מהרגיל. ופתאום לפני כמה ימים קלטתי את זה בשמחה רבה בטיול היומי שלי.

כשאני מביטה למרחק ומתמקדת במשהו רחוק שאני צועדת אליו - כל הגוף שלי מתקן את היציבה המתנועעת שלו.
איזה יופי זה, בלי בכלל לחשוב על זה או להצטרך להישאר מודעת...

למדתי ממנה על הצורך של העיניים להביט למרחק לפרקי זמן ממושכים במקום להיות תקועות במה שקרוב
נתקלתי לא מזמן בספר (פנטזיה. זה למידת האמינות של הספר...) באיזכור של שבט צפוני כלשהו, ובכך שהיו אצלם תרגולי עיניים לכל צייד.

אצלי זה עובד הפוך - אני רגילה מאוד להביט למדרכה, לחפש קקי של כלבים, ולהביט למקום אחר לא ממש עובד לי. אבל אם אני מתרכזת ביציבה הנכונה שלי, אז העיניים שלי באופן טבעי מביטות למרחק.

<ככה זה, הכל משתלב בסוף, וכל הדרכים מובילות לרומא>

כן, אני חושבת שצריך איזושהי יציבות מלמטה בשביל לשחרר את העיניים מלשמור על הרגליים.
אצל טום בראון (״דרכו דל גשש״) יש הליכות מיוחדות של גששים שבהן הרגליים מרגישות ורואות את השטח ככה שהעיניים חופשיות להתבונן בסביבה (״הליכת שועל״ למי שנתקל בזה).

צריך איזושהי יציבות מלמטה בשביל לשחרר את העיניים מלשמור על הרגליים
יונת, עוד מילים בבקשה?
בעיקר על הרעיון שהעיניים שומרות על הרגליים. מה זה עושה לגוף להבנתך?

התכוונתי פשוט לצורך לשים לב שאני לא נתקלת במדרגה או מכשול בדרך.
זה קריטי בהליכה הרגילה שבה כל צעד הוא נפילה קטנה מהרגל האחורית לרגל הקדמית, ככה שאם מפספסים את הנחת הרגל הקדמית -- כושלים.
אבל אם המשקל נשאר על הרגל האחורית עד שכף הרגל הקדמית מונחת על הקרקע ורק אז מועבר קדימה (כמו אצל גוקהלה וכמו אצל טום בראון) אז מכשול לא יכשיל אותי -- הרגל הקדמית תרגיש אותו לפני שיועבר אליה משקל, ותוכל להתאים את מקום הדריכה לפני השטח.

תודה רבה, יונת.
מעורר מחשבה, הנושא הזה של רגע העברת שיווי המשקל.
אני מאוד מנוסה בזה בתור תרגיל (בריקודים) אבל לא ממש שמה לב לזה בהליכה שגרתית.
אני אבדוק.

המשקל נשאר על הרגל האחורית עד שכף הרגל הקדמית מונחת על הקרקע ורק אז מועבר קדימה (כמו אצל גוקהלה וכמו אצל טום בראון)
יונת,
את יכולה לפרט?
אני שמתי לב יותר לפלג הגוף העליון בהליכה אצל אסתר גוקהלה. תוכלי לצרף קישור לסרטון שקשור לרגליים ואגן בהליכה?
בצ׳י קונג ובטאי צ׳י יש הליכה שבה האגן נשאר מעל הרגל האחורית, והמשקל עובר רק אחרי שהרגל הקדמית מתמקמת, כך שאין ׳נפילה׳ קדימה בצעד.

בבקשה תמשיכו.. [-:
משמעותי לי לשמוע

יש הסבר ארוך עם תמונות בספר של גוקהלה, אבל האמת שהייתי צריכה הסבר בגוף בשביל לקלוט, אז אני לא חושבת שאצליח להעביר את זה כאן בכמה מלים. מצטערת.

גיליתי בעצמי משהו מגניב, שבטח כתוב בכל מדריך רלבנטי שמעולם לא קראתי - כשאני מסתכלת רחוק, הגוף שלי מייד מזדקף ומקבל תנוחה נהדרת להליכה.

ניסיתי ונהניתי - איזה יופי !

יש הסבר ארוך בדף נשים לבושות באופן טבעי שמדבר על זה שצריך ללכת מהירך, מהתחת. כשאני הולכת ככה, אז המשקל עובר כמו שיונת תיארה. אני לא מוצאת קשר ישיר בין זה לבין החלק האחר של יציבה נכונה - פלג גוף עליון ישר. מבחינתי אלו שני חלקים שונים של היציבה (למרות שהכל קשור, הקשר הזה רופף יחסית בעיניי)

https://m.facebook.com/story.php?[po]story fbid[/po]=10210573217072913&id=1421059579
סיפור ומאמר מענין של פרופ' יורם יובל

מצ׳רה, תודה!