סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

[סוסת_פרא*]

היום סוף סוף היה מזג אוויר נוח יותר ורוחות נעימות, אז אחה"צ סוף סוף יצאתי לטיול - אחרי איזה שבוע שאני די 'תקועה' בבית, ורק יוצאת מדי פעם להרדים את הילדים בעגלה.
עדיין לא מצאתי כאן יותר מדי לאן לטייל, אבל כשהלכתי לפני כמה ימים לטייל עם התינוק, הלכתי על הכביש של המושב עוד ועוד ולא ראיתי את הסוף, אז החלטתי היום ללכת לראות עד לאן הוא מגיע.

התברר שכשהולכים ישר על הכביש המושב נגמר, ומתחיל מושב אחר.
אז הלכתי את כל הכביש עד הסוף של המושב השני גם.
ובסוף כבר הייתי עייפה נורא, וזה בדיוק היה לקראת שקיעה, ובדיוק מולי היה שדה חמניות, אז נשכבתי על הבטון שליד הכביש הראשי עם הפנים לשדה החמניות, שמאחוריו הלכה ושקעה השמש, ופשוט שכבתי לי שם, והרגשתי את הרוחות הנעימות, התבוננתי ביפי-החמניות, בשקיעה ובעננים, נחתי ונשמתי.

אחרי כחצי שעה קמתי, והלכתי לראות את החמניות מקרוב.
ידעתי שבתוך חמניות צריכים להיות גרעיני חמניות, אבל אני לא זוכרת אם אי פעם ראיתי את זה ממש.

(צריכים פה ת'מחשב, אז אצטרך להמשיך אח"כ....)

[סוסת_פרא*]

---

טוב, המשך אחרי יומיים:
בקיצור ראיתי חמנייה גדולה עם גרעיני חמניות שנראים ממש כמו הגרעינים השחורים שאני מכירה. המונים. עשרות או מאות בתוך חמנייה אחת?
(אומרים 'חמניה' או 'חמנית'?)
וזה מכוסה בשכבה צהובה, שרק כשמפוררים אותה, אז מתגלים הגרעינים מתחת.
פיצחתי, והם היו טעימים. נראה לי עדיין רכים קצת. עוד לא הגיעו לשיא בשלותם. וזה דווקא טוב. יותר בריא. (זה עדיין במרקם של ירק, ופחות שומני, אני חושבת).
החמנייה הזו עלי הכותרת שלה היו חומים.
לידה הייתה חמנייה קטנה יותר עם עלי כותרת צהובים, וכשהסרתי את השכבה הצהובה של מרכז הפרח, אז התגלו לי גרעינים שעדיין לא עטו עליהם קליפה בכלל. מלא מלא זרעים לבנים.
זה בכלל היה טעים, ולא צריך לפצח, רק לאכול ככה.

אני קטפתי את הראשים של שתיהן, כי חשבתי לשים בסלט.
אבל תוך כדי שקטפתי היו לי ייסורי מצפון. לא היה לי סכין לחתוך, וניסיתי לקטוף אותן ביד, והן לא נעתרו ברצון בכלל. ממש הרגשתי כאילו אני הורגת יצור חי. אבל לא מהר, לאט לאט. אאוץ'
אני מקווה שהן סלחו לי.

[יעלי_לה]

(אומרים 'חמניה' או 'חמנית'?)
חמנית.

[סוסת_פרא*]

ידעתי שלא תתאפקי....

[סוסת_פרא*]

---

אז מתברר שהוא באמת שכב איתה בסוף.
זה היה צפוי.
היא לפני כן אמרה שהיא בחיים לא תעשה לי דבר כזה.
אבל נראה שהיא לא עמדה בפיתוי.
אני זו שדרבנתי אותו לנסוע אליה לעזור לה.
רק אח"כ עלה בדעתי לאן זה עשוי להגיע.
וזה הגיע.

אני מרגישה מין כאב כזה. |
בבטן. בחזה.
לפרקים שורף לפרקים עמום.
ועל מה? על מה?

ידעתי ממילא שאינו איתי בלבו. ידעתי. |
ואין לבו נתון באמת לאף אחת.
אז על מה הכאב?
מה נדמה לי שהפסדתי?

אולי לא על המשכב עצמו. |
אולי על מה שזה אולי ישליך על ההמשך.
אולי על הפחד לאבד את המקום שלי אצלו.
את החשיבות והייחודיות שלי עבורו.
את מנת הזמן והמחשבה שהקדיש לי.
עכשיו, כשיש עוד אחת....

אוי ! והרי כל זה לא היה קיים לי באמת. |
לא חשיבות ולא ייחודיות ולא מקום מיוחד בשבילי.
תעתועים של רגש.
זה הרי ממילא לא היה.
אז מה ההפסד?

אולי על המעט שכן היה. |
המעט שהגדלתי אותו עבורי, לחשוב שאני טיפונת אהובה.
טיפונת מיוחדת.

ואני, איני כועסת עליה, שהייתה זקוקה לזה. |
בוודאי לא עליו, שאינו יודע להיקשר.
לא כעס. לא באמת.
אני חווה כאב.

הנטישה של אמי חוזרת אליי שוב ושוב. |
לא חשובה אני.
לא מיוחדת.
דחויה.
דהויה.
לא עיקר עבור אף אחד בעולם.
הנה כל דבר תופס בקלות את מקומי המדומה.

והלא עוד קודם לכן הרגשתי נוח כשכמה ימים לא התקשר
והלא עוד קודם לכן הרגשתי נוח במחשבה שהקשר ידעך לו מאליו
מנת מרורים שבעתי בקשר הזה
עם כל בדל טוב שהיה בו -
מעט הטוב שאליו נקשרתי
ועליו בניתי דמיונות

ולו חדל הקשר כך מעצמו, אולי נוח לי היה בכך? |

ובכל זאת, עכשיו, כשנודע לי ששכבו
פתאום הכאב
כאילו עולם ומלואו שם בשבילי.
כאילו כן היה שם משהו.
כאילו כן יכול להיות.
כאילו אני רוצה שיהיה.

ולא היא. |
במחשבה צלולה הרי יודעת אני שלא.

אז על מה הכאב?
על מה?
על מה?

על מה אני נלחמת,
נאחזת בציפורניים בקשר לא קיים?
ברגש לא קיים?

רק כדי להכריח את אמי, ולו לרגע אחד
להתייחס אל קיומי. |
רק כדי
ולו לרגע אחד לחשוב שאני קיימת.
להיות קיימת !

פחד האובדן גדול מאוד.
הפחד לאבד את מה שיש (האם?).
הפחד לאבד את מה שלא היה.
הפחד לאבד את מה שיכול היה להיות.

הפחד להרגיש לא קיימת. (פרדוכס?) |
הפחד לאבד את הכל.
את עצמי.
אהבה מדומה שנותנת לי אישור לקיומי.

שם הכאב.

[סוסת_פרא*]

ואני כן אוהבת אותו.
אולי אני פוחדת לאבד אותו.
אולי עכשיו כשיקרא את זה יתנתק ממני לגמרי ויאבד לי.
אולי בגלל זה היא באמת תהפוך לעיקרית כרגע בחייו.
(גם שם הוא כנראה לא יגיע עמוק, אבל זה לא משנה.)

האם יש מה לאבד?

<המחכימון שהיה לי: 'ישנו רק אדם אחד. הוא קיים בכל אחד מאתנו, והוא לא אף אחד מאיתנו'>

[סוסת_פרא*]

מראה מראה שעל הקיר,
מי היפה,
המיוחדת,
החכמה,
המקסימה,
הטובה,
האהובה -
בכל העיר?

והמראה מתנפצת....

[סוסת_פרא*]

איזה קטע !
אחרי שהוספתי את הקטע האחרון, הדף רופרש, ואיזה גריין מופיע בראש הדף? -

זה יכול להיות נורא רומנטי, ללדת בבית החמים, מסביב הכל שלג לבן ורומנטי, ולא תהיה בעיה למצוא לה שם, שלגיה!

[סוסת_פרא*]

מבוקשת מראת קסמים
שיודעת לשקף
יופי, טוּב, חוכמה, אהבה, נדיבות-לב, שמחה, עומק, רוח
וכל דבר טוב שמולה
בהגדלת כפל-כפליים

מבוקשת מראה שלא מתנפצת
כשהיא רואה רגש
ואפילו רגש עמוק מאוד

מבוקשת מראָה שיודעת לדבֵּר טובות

[פלוני_אלמונית*]

כלומר, לשלוח אותה אליו זה לא בריא כלפי עצמך. אסור לעשות דברים שהמחיר עליהם גבוה מדי, כי אז את רעה לעצמך במחיר להיות טובה לאחרים (כלומר, את רעה למישהי--את)

[סוסת_פרא*]

פלוני אלמונית, תודה לך, אבל סליחה ששכחתי לכתוב בעצם שאני לא רוצה שייכַּתבו כאן שיפוטים על הצדדים.
(אהבה אליי, זה כן )

היא לא מגעילה.
ולא שלחתי אותה אליו.
'שלחתי' אותו אליה (הצעתי לו) לעזור לה במשהו, לפני שעלה בדעתי שעשוי לקרות ביניהם משהו.
בגלל שהוא מלכתחילה לא רואה את עצמו מחוייב אליי (הבהיר זאת במפורש לכל אורך הדרך), אז הבנתי שהוא כן חושב על אפשרות שיקרה משהו ביניהם כשייפגשו.
בהתחלה היה לי מאוד קשה עם זה. אך הבנתי שאני לא יכולה להתנגד לזה.
ואז אמרתי לה עוד לפני שהגיע שאם יהיה משהו ביניהם זה בסדר מצידי ! אמרתי לה את זה במפורש !
היא לא התכוונה שיקרה, אבל הרגשתי שזה בלתי נמנע.
לא יכולתי למנוע את הקשר ביניהם שהלך והתהדק בטלפון עוד קודם.

יכולתי לנסות לעשות שרירים שזה לא יקרה, אבל זה לא היה עוזר לי הרבה גם ככה.

טוב, צריכה ללכת, תיכף אמשיך...

[סוסת_פרא*]

אוף. לא ממש רציתי להיכנס להסברים.

(המחכימון מתאים כאן אולי: 'הצדק לעולם מחייב את שתי כפות המאזניים'. אז אולי בגלל זה אני כן צריכה להסביר).

בקשר ביני לבינו עד עכשיו היינו כמעט רק אני והוא. לא בגלל החלטה על בלעדיות, אלא בגלל שפשוט כך יצא.
אך ידעתי שלא ימנע עצמו במקרה של אפשרות.
כשהאפשרות הזו עלתה הרגשתי קנאה גדולה. אך ידעתי שאין לי כ"כ על מה לבסס אותה, כי ביני לבינו ממילא לא יהיה קשר זוגי.
מה גם, שהיו ביני לבינו כ"כ הרבה אי הבנות, שבכלל לא הייתי בטוחה שאני רוצה בקשר איתו.
אז אמרתי לעצמי, אם כך, למה אנסה בכוח לשמור אותו רק לעצמי?
ואולי זה יעשה לה טוב.
אז הנחתי לקנאה, ואמרתי לה שמצדי זה בסדר גמור. וזהו.

זה לא אומר שעכשיו זה לא כואב לי.
אבל אני לא חושבת שיש את מי להאשים.

(אולי אם הייתי יודעת מלכתחילה, הייתי נמנעת מלהציע לו לעזור. אבל, האם זה היה משפר את המצב במשהו? מה זה היה נותן לי באמת?)

[סוסת_פרא*]

פלונית, סליחה שוב. מחקתי הודעה אחת שלך, כדי שאף אחד לא ייפגע.
את בטח תביני...

[סוסת_פרא*]

וזה לא אומר שאני מוכנה להתנהלות כזו בקשר זוגי.
אבל זה לא היה קשר זוגי.

בקשר זוגי אני בהחלט רוצה בלעדיות !
אני ראויה לקשר שהבלעדיות בו היא טבעית, ואפילו לא עומדת בסימן שאלה.

אני רוצה להרגיש ראויה לבלעדיות.
אבל, כתבתי כבר: גם אם עדיין איני מרגישה_ ראויה במאה אחוז, בכל זאת, כבר עכשיו, אני _ראויה במאה אחוז !

[סוסת_פרא*]

הוא לא מקנא. אני כן.
הוא אומר: 'אני לא מבין למה את צריכה לקנא. למה אני לא מקנא?'

אני חושבת שמי שמעולם לא ידע קנאה אין לו במה להתגאות.
שיגיד פשוט תודה לאלוהים שחסך ממנו ייסורים אלו, וינצור את לשונו.
זה אינו נזקף לזכותו. זוהי מתנת-אל.

ומוטב לו אפילו ללמוד להעריך את המתמודדים עם קנאתם.

מי שכן ידע קנאה, אך מצא את הדרך החוצה ממנה, אליו אטה אזני.
לו יבוא נא וילמד אותי.

*************

ואני חושבת גם, שאין זו חוכמה גדולה לא לקנא, כאשר גם אינך יודע להיקשר, או עומק רגשי בין שני אנשים מהו.

[סוסת_פרא*]

מהדף משולש רומנטי דילמה (לאחר שניתקה קשר עם מישהו שאוהבת, כי הוא נמצא בזוגיות):

_אני מנסה לחשוב על מה שעשיתי כמו על מישהו שצמא, שמציעים לו רק מיץ מאוד ממותק שיודע שיהיה לו טעים אבל יצמיא אותו עוד ועוד.
יש לו שתי אפשרויות: לשתות את המיץ כי זה טעים לו ובא לו כי הוא ממש צמא כרגע.
או להתאפק עד שימצא מים חיים ונקיים. כי הוא אומר לעצמו: המיץ הזה ירווה אותי לכמה דקות אבל יצמיא אותי מאוד בעוד עשר דקות....וכאן באה האמונה. האמונה שעוד אמצא מים חיים וטובים שירוו אותי._

ואני בעבר המצאתי דימוי דומה. רק שזה היה לא עם מיץ ממותק, אלא עם מי ים.

העיקר שאהבתי בציטוט הנ"ל:
האמונה שעוד אמצא מים חיים וטובים שירוו אותי.

[מי_מה*]

נכנסתי לסשן השלמות אצלך. טרם קראתי הכל, אבל חייבת להגיב לחיבוטי הנפש שלך אחרי היומעיון. זה כל כך טבעי להיות במרכז. זה הרי הסרט שלך. לפני קצת יותר משנה ציטטתי מהבלוג של תמרוש רוש את זוט, בעלה שאמר "היום אני מבין שבסרט של חיי אני השחקן הראשי אבל לא הבמאי" (ציטוט חפשי מהזיכרון, מתנצלת אם נפלו אי דיוקים). אז ככה כולנו. למרות שאין לנו שליטה על התסריט והתפניות בעלילה, אנחנו השחקניות הראשיות בסרט שלנו וכשיש סצנה רבת משתתפים - ברור שניהיה במרכז!
את נשמה טהורה ומקסימה. זהו. חוזרת לקרוא.

[פלוני_אלמונית*]

יפה לך הכתיבה בשפה מליצית ורהוטה.
פעם נהגת לומר ששפתי יפה מדי מכדי לענות לי באותה שפה.
אך הנה דבק בך היופי הזה של אהבת השפה ונצורותיה.
שאי ברכה
בנימין

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

יפה לך הכתיבה בשפה מליצית ורהוטה.

גם אני אוהבת. וזה נשמע אמיתי כשזה בא ממך.

[בן_עמי*]

בס"ד
_הנטישה של אמי חוזרת אליי שוב ושוב. |
לא חשובה אני.
לא מיוחדת.
דחויה.
דהויה.
לא עיקר עבור אף אחד בעולם.
הנה כל דבר תופס בקלות את מקומי המדומה_
אולי לא היה כדאי לדהור רק כדי לגלות שדהרת היישר אל מציאות זהה לזאת שיצאת מימנה?
אולי זה להחליף קשר שמכאיב והורס אותך בקשר זהה?

_על מה אני נלחמת,
נאחזת בציפורניים בקשר לא קיים?
ברגש לא קיים?_
איך תרגישי אחרי כמה שנים איתו, איך תרגישי שהוא מרגיש כלפייך?

_ואני כן אוהבת אותו.
אולי אני פוחדת לאבד אותו.
האם יש מה לאבד?_

ועזבי מחשבות.
את לא צריכה לשנות כלום.
את רק צריכה לחכות שתיפגשי את סוס הפרא שלך.
כשתרגישי שאתם דוהרים יחד, ושאת לא צריכה לוותר, או להשתנות, תדעי שזה הוא.

אולי כדאי שתשליכי, כל מי ומה שעוצר אותך מלדהור.
אחרי כמה שנים של קשר איתו, אולי תגלי שנפלת לאותו בור מוכר, רק בגלל הפחד להמשיך לדהור לבד?
טוב, ואולי לא..

[בן_עמי*]

בס"ד
אולי את צריכה סוס פרא, שתדעי שגם כאשר הוא שועט, הוא שועט לצידך, רק איתך?
אולי ל-ת יש צרכים ודרך, שמתאימה לו, ולנשים אחרות, והרסנית עבורך?
אולי הוא מתאים לך בתור ידיד, אך לא בתור סוס הפרא שלך?

זה לא אומר שעכשיו זה לא כואב לי.
אולי כואב גם לסוס הפרא שלך שהוא עדיין לבד?
את בטוחה שאת דוהרת בנתיב שבו גם הוא יעבור?
אולי צריך לעצור, אים את זקוקה לקשר יותר מלדהרה, ולחשוב איך ואיפו תוכלי לפגוש את סוס הפרא שלך?

[בן_עמי*]

שיר אהבה בדואי דיויד ברוזה
מילים: יצחק ויינגרטן
לחן: יצחק קלפטר

צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח
ליטף הוא את גופה הרך והסופה טרפה הכל
חדל להיות כמו החולות אני רוצה אותך כמו סלע
אז הבטיח לא לנדוד שוב כמו החול

כשהרוחות אותו ליטפו בעוז אחז במוט האוהל
אוזניו אטם הוא לא לשמוע לא לנשום כלל את הצליל
אתה נווד לחש מדבר אתה נקבר באוהל צר
והכבשים פעו בואדי כמו חליל

הו הו הו הו הו קול קורא לנדוד לנדוד
הו הו הו הו הו קול קורא לנדוד לנדוד

וכשפרצו השיטפונות שכח את כל מה שהבטיח
אל הצלילים של החליל הושיט ידיים בסופה
במחול טרוף בקני הסוף נסחף שיכור כמו חול ברוח
גם הסלעים פרסו כנפיים כמו אנפה

וכשחזר שוב על סוסו להעמיק את מוט האוהל
על היריעות היא בחוטים ובצבעים מילים רקמה
ברוך שובך בוגד אחוז היטב במוט האוהל
כי גם אותי סופה נודדת סחפה

[סוסת_פרא*]

תודה על התגובות !

מימה, שמחתי לראות שאת שוב אצלי. תודה על ההבנה ועל מה שכתבת.

בנימין, גם אותך אני שמחה לראות כאן. לא ידעתי שאתה עדיין בסביבה. תודה על המחמאות.

תודה גם לך קיזי. כה נעים לשמוע. השפה הזו, זה לפעמים יוצא לי ככה לבד. או כדברי פו הדב - 'זה נקרֶה לי לפעמים'. ("אתה חיברת את השיר הזה? - כי כן, אני ככה חיברתי אותו - אמר פו. - זה לא עניין של שכל - המשיך בענווה - כי אתה יודע מדוע, שפן; אבל זה נקרה לי לפעמים" ).

בן עמי, את מאוד צודקת בדברייך. ותודה.
אל תדאגי, אין לי כוונות להתחתן איתו.
אני מקווה שדברייך יגיעו מעלה מעלה, וישלחו לי משם את סוס הפרא שלי.
אם את זקוקה לקשר יותר מלדהרה - אני זקוקה גם לקשר וגם לדהרה. אני רוצה את שניהם יחדיו. (כדברי הכתוב 'אחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידך' ). הרי לשם כך סוס הפרא שלי הוא סוס פרא - כדי לדהור איתי, הלא?
אולי כואב גם לסוס הפרא שלך שהוא עדיין לבד?
את צודקת, אולי כדאי שאני אחשוב עליו ועל מה הוא מרגיש.
פעם שמעתי עצה לאנשים שרוצים לקדם את מציאת הזוגיות שלהם - לחשוב על בני הזוג העתידים שלהם שהם עדיין לבד, ולדאוג להם. כלומר, להתחיל להתחיל לחשוב כבר מראש מתוך אהבה אליהם - מה הם מרגישים. לא רק מה אני מרגיש. ולהתפלל בשבילם שימצאו אותי .

[סוסת_פרא*]

כמו תמיד, הצטברו לי כמה עשרות דברים לכתוב עליהם (לא היה לי אינטרנט כמה ימים), והדבר היחיד שכתבתי עליו בינתיים באריכות, זה הדבר היחיד שבכלל לא היה לי בתוכנית לכתוב עליו.

[בן_עמי*]

בס"ד
_אני זקוקה גם לקשר וגם לדהרה. אני רוצה את שניהם יחדיו.
(כדברי הכתוב 'אחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידך' ).
הרי לשם כך סוס הפרא שלי הוא סוס פרא - כדי לדהור איתי, הלא?_
ולהתפלל בשבילם שימצאו אותי

[סוסת_פרא*]

איזה כיף, מי שאני מתארחת אצלה עכשיו, גם היא לא ידעתי שקוראת אצלי.
והיא אמרה שמאוד אוהבת לקרוא בבלוג, שאני כותבת בשפה עשירה ויפה, ושאני מתעסקת בחומרים מהחיים שלא הרבה מעזים להתעסק בהם. (מקווה שאני מצטטת נכון )

[סוסת_פרא*]

ולהתפלל בשבילם שימצאו אותי

כמובן, הכוונה, להתפלל בשבילו שימצא אותי.

(גם אתם יכולים להתפלל בשבילו. מי יודע, אולי בשבילו יקשיבו לכם שם למעלה? )

[בן_עמי*]

בס"ד
כשאתה קם בבוקר, פו, אמר חזרזיר לבסוף, "מה הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?"
"מה יש לארוחת הבוקר?" אמר פו.
"ומה אתה אומר, חזרזיר?"
"אני אומר, מענין איזה דבר מרגש עומד לקרות היום?"
פו הנהן בכבד ראש.
"זה אותו דבר", הוא אמר..

כשמילן חיפש מאייר קישר אותו ידיד משותף עים שפארד ..
מילן העריך מאוד את ציוריו של שפארד.. סמוך לצאת הספרים לאור כתב:
כשאלך לעולמי תנו לשפארד לעטר את מצבתי
ואים יהיה מקום לחרוט על האבן שתי תמונות
של חזרזיר הנושף בסביונים ושל פן וחזרזיר בשקיעה מהלכים..

[סוסת_פרא*]

עכשיו אני רוצה לספר על חלום מהלילה.
(בן עמי בטח תספיק להשחיל עוד הודעה לפני שאני אשלח את זו )

לצערי הרבה פרטים שכחתי.
אך מה שאני זוכרת:

במהלך המסע אני מתארחת באיזה מקום.
בתוך התרמיל שלי יש מזוודה גדולה (שפלא איך היא נכנסה לתרמיל, היא אחת מהפריטים בתרמיל) - שכנראה שכל המסע עד לאותו רגע הייתה סגורה.
אני מתחילה לפתוח אותה בשלבים.
יש בתוכה בן אדם.
החלום מספר שזה אח שלי.
המזוודה כאילו יכולה להיפתח כמו שפותחים בקופסת קרטון את כל הקיפולים, עד שהיא נראית כמו קרטון שטוח.
אפשר לפתוח את המזוודה ולפרוש אותה ככה שתיראה שטוחה.
האיש בפנים הוא כאילו חלק מהמזוודה. וכאילו דבוק אליה כשהיא במצב שטוח, והוא מתקפל ביחד עם הקיפולים של המזוודה.
אני בהתחלה לא פותחת אותה לגמרי. רק קצת קצת.
אני חוששת לפתוח אותה לגמרי, כי אז הוא ייצא לגמרי מהמזוודה ולא תהיה לי שליטה עליו.
בסופו של דבר אני פותחת אותה כמעט לגמרי. כך שהגוף שלו במצב ישר, לא מקופל.
לא זוכרת אם בשכיבה או בעמידה.
כשהוא עדיין במזוודה הכמעט פרושה, הגב שלו עדיין צמוד למזוודה, הוא מצמיד אותי אליו, או שאני נצמדת אליו. גוף אל גוף. נשיקה צרפתית.
הוא מאוד להוט אליי. וגם אני מרגישה איזו בְּעֵרה - בחזה, באיזור החלציים.
אני מזכירה שבחלום הוא אח שלי.
אני מרגישה תשוקה. אבל יחד עם זה מתחיל לעלות גם גועל.
לא מפריע לי שהוא אח שלי. זה בסדר לי מהבחינה הזו שתהיה שם תשוקה.
אבל משהו בו דוחה אותי.
הוא מין חנון כזה. הוא להוט מדי. כמו נער מתבגר.
הוא פשוט נצמד אליי ולא רוצה לעזוב. כמו תינוק כזה.
בָּעֵרות, כשאני משחזרת, התחושה שלי מזה היא כאילו הוא עומד להיצמד אליי ולשאוב ממני את החיים. כאילו אין לו חיות משל עצמו.

זה לא נעים לי.
משהו בי מרגיש תשוקה, אבל האיכסה מתגבר.
אני רוצה להכניס אותו חזרה למזוודה, אבל הוא לא מסכים.
כבר יש לו חיים משלו. (אופס, זה נשמע הפוך ממה שכתבתי לפני כמה שורות. אבל זה לא חיים משלו במובן של 'חיות משל עצמו', אלא רצון משלו, שאין לי שליטה עליו).
אני לא יודעת מה אני אעשה, כי אני כבר צריכה לארוז את החפצים שלי כדי להמשיך הלאה למקום אחר, והוא לא מסכים להיכנס למזוודה.
ויש לי הרגשה שאני צריכה אותו איתי, או אמורה לקחת אותו איתו.

המקום שאנחנו נמצאים בו זה מין חדר גדול וריק, שיש בו רק קירות חשופים ומרצפות, נראה נטוש כזה (איפה המארחים גרים? אם יש בכלל מארחים?), אולי אפילו מאובק באבק לבן עם שאריות של חתיכות קרטון על הרצפה או משהו, די נטוש, ובמרכז החדר על הרצפה התרמילים שלי, וכל החפצים מפוזרים, ושם אנחנו.

אני משום מה הולכת להסתובב בינתיים עם שתי בחורות נדמה לי, אולי בנות של האנשים שאירחו אותי. (?) (צריכה אולי לעזוב רק בערב, או למחרת?), והוא והתרמילים שלי נשארים בינתיים בבית.
אולי אני הולכת להסתובב כדי להסיח את הדעת מהעניין הזה. משהו שם קשה לי ומציק לי, וכנראה קשה לי להתמודד עם זה, אז אני צריכה 'לנקות את הראש'.
אנחנו מסתובבות, ואני נהנית, ובאמת מצליחה קצת לשכוח. ('הסתובבות' עירונית כזאת ממש לא אופיינית לי. וגם הסוג של הבנות שהלכו איתי. קצת עממיות כאלו. מהסוג שכן מתאים להן 'להסתובב'. מוזר שבחרתי בזה כדרך התמודדות.)
אבל בערב, כשאנחנו עומדים לחזור לבית, אני מתחילה לפחד שבתור נקמה הוא ישחית לי את החפצים שבתרמילים, ומשתפת אותן בחששותיי.
הכי אני דואגת על הפנקסים שלי, שכתובים בהם הרבה דברים חשובים (למשל, מה לכתוב בבלוג ).
אנחנו חוזרים, ואני רואה שהוא לא עשה שום נזק לדברים שלי. הוא דווקא היה בסדר.
אבל הוא נעלם.
הוא כאילו נפגע, והוא הלך.

אני חושבת אולי בכל זאת להגיד לו שאני רוצה אותו.
אבל מבינה שבכל זאת הגועל שלי יותר גדול מהתשוקה, ושלא כדאי לי.

***************

היו עוד המון המון המון פרטים, אבל לצערי נשכחו ממני.

כמובן שאשמח לכל פירוש או בדל-פירוש לחלום הזה.
אני מרגישה שיש בו המון,
אבל אני ממש מתקשה לפרש לעצמי חלומות, או כמאמר המשורר "כל פירוש לחלום הוא מעל לכוחי" .

[סוסת_פרא*]

בן עמי בטח תספיק להשחיל עוד הודעה לפני שאני אשלח את זו
איך ידעתי?

בקשר לחלום, אני מתארת לעצמי שהוא מדבר על דברים בתוכי.
אבל, כשכתבתי שהוא נצמד אליי כמו תינוק, ושזה הגעיל אותי, ושהרגשתי שעומד לשאוב ממני את החיות - אני חושבת שזה יכול גם קצת להתקשר למחשבות שלי על הבאת ילדים. (דברים שאני מתעכבת כבר הרבה זמן מלכתוב )

[סוסת_פרא*]

אני מקווה לכתוב עכשיו עוד הרבה דברים. אז בבקשה תזכרו לחזור לחלום לפרש לי (אם בא לכם כמובן).
מתחדשת, אני סומכת עלייך ! (וגם אמא ללי, אם את פה... ובעצם, כל מי שיש לו מה לומר)

[בן_עמי*]

בס"ד
בן עמי בטח תספיק להשחיל עוד הודעה לפני שאני אשלח את זו
הולכת לנשנש כריך טונה צהל"י.. ש"נפל לי מהשמיים"..
אחלה כריכים יש להם שם, חבל על הזמן..

[סוסת_פרא*]

אני הגעתי היום למסקנה שרוב החלומות שלי הם ברמת תודעה מאוד נמוכה.
זה מפליא אותי, כי במציאות אני מרגישה שאני בן אדם עם רמת תודעה מאוד גבוהה (לא הכי גבוהה, אבל מאוד). והחלומות שלי לעומת זאת הם כל-כך לא.

קודם כל, בדרך כלל הם זכורים לי כחשוכים.
תמיד כשאני נזכרת בסיטואציות מהחלום הן כאילו מתנהלות במין אופל כזה. כמו 'סרט אפל'.
אני לא זוכרת אור מהחלום.
לא זכור לי שרואים שם דברים כמו שמיים. (השמיים היחידים שזכורים לי מחלום שחלמתי, הם שמיים קודרים ומאיימים של מלחמה).
גם קורים שם דברים נורא 'ארציים' ו'גסים' - כמו הרבה אוכל וממתקים שאני מנסה לאכול, או שאני מחפשת שירותים ולא מוצאת, או מגע מפוקפק עם אנשים לא ברורים...
דברים מבולבלים וגסים שלא עושים לי טוב. ולא מצליחים ללכת לשום מקום.
לו לפחות הצלחתי לאכול את הממתקים שאני רוצה , או סוף סוף למצוא שירותים , או שהמגע עם הגברים היה נעים ומשאיר לי טעם טוב - אז מילא. התנסויות ארציות אבל מספקות.
אבל ההתנסויות הן גם ארציות, וגם לא מספקות.
והכול כל כך אפל.
אפילו אם אני כאילו עפה, זה רק שני מטר מעל האדמה, וגם זה מרגיש אפל, כאילו נכנסים בי כוחות מיסטיים חשוכים, לא משהו טוב.

אני תוהה על מה זה ולמה.
איך זה שאני מכירה את עצמי כל-כך רוחנית (ברור שגם מאוד ארצית, אבל לא רק) - ובחלום התודעה שלי מתבררת ככל-כך מלוכלכת?
כאילו כל הטינופת יוצאת לי שמה.

המורֶה שלי ליוגה בהודו בטח היה קורא לחלומות שלי 'חלומות סוודיסטניסטיים' - כלומר חלומות שבאים מה'סוודיסטנה' היא הצ'אקרה השנייה, צ'אקרת המין. לטענתו הצ'אקרה הזו בצד השלילי שלה היא גם מקום מושב הרגשות 'הכבדים'. הוא שייך אותה - לפחדים, ולקנאה, ולחוסר ביטחון ותלותיות ובלבול ועוד ועוד, כל מיני מרעין בישין.

אני מרגישה שבאמת החלומות שלי באים מהצ'אקרות הראשונה והשנייה, והם מאוד 'כבדים' ולא נוסקים בלשון המעטה.

אני מקנאה באנשים שיש להם חלומות מאירים ומוארים, מלאי תובנות (בתוך החלום עצמו, לא רק אח"כ בפירוש החלום). חלומות רוחניים בעליל. (ויש לי כמה דוגמאות באתר. )

אשמח לשמוע תובנות גם על זה.

[סוסת_פרא*]

תיאור המסלול לאחרונה:
כזכור, הייתי במושב ליד אשקלון. הייתי שם שמונה ימים. ועזבתי ביום רביעי האחרון.
משם עברתי לגבעת ברנר. גרה שם עכשיו חברה שלי מהאתר, שהתארחתי אצלה בתחילת הטיול כשעוד גרה ליד ירושלים.
הייתי שם כ-4 ימים.
היום עברתי למקום אחר באזור רחובות.

[סוסת_פרא*]

התחלתי לאחרונה לחוש עייפות כלשהי מהטיול. מיאוס.
היו לי ימים של דכדוך מסוים.

הרגשתי שקצת נמאס לי להיות תלויה באנשים, וכל הזמן לנסות להתאים את עצמי. זה מאוד מעייף.
כל הזמן כל הזמן כל הזמן לדפוק חשבון.
שזה מה שאני הכי טובה בו בעולם. לדפוק חשבון.
גם אם המארחים הם הכי בסדר בעולם, עדיין אני מרגישה חייבת משהו. מצופה למשהו. לעזור בבית. להיות 'בסדר'.
זה כל הזמן אצלי ברקע.

וגם, הרגשתי לאחרונה שאין לי כל-כך סבלנות לְילדים. הכי מקסימים שלא יהיו, פתאום הבכי הכי קטן מקפיץ אותי. עושה לי בפנים מין בזזזז כזה.
אולי גם כי אני מרגישה מצופה לעזור או לעשות משהו. אולי לא נעים לי שאני ישנה כשההורים קמים לילד. כל מיני דברים כאלה.
הצורך להתכווץ. להמעיט את עצמי. הרגשה מוכרת.
מרגישה לא נעים בעצם קיומי.

ובכלל, מוזר, אולי דווקא בגלל המפגש עם הרבה ילדים בטיול הזה, הולך הרצון להביא ילדים ומוטל יותר ויותר בספק.
אהממממ....
ולא שהיה דופי באיזשהו ילד. פשוט, בתוכי, הולך החוסר סבלנות ומתגבר, ומשהו בתוכי צועק 'לא רוצה, לא רוצה, לא רוצהההההההההההההההההה !!!!!'
(ושוב, על כך בוודאי ארצה להרחיב בפעם אחרת)

ואולי סתם מצב רוח כזה. נמאסות מהכול.
קול שאומר: זה לא זה. יש משהו אמיתי יותר. אמיתי יותר !

לא שזה ההפך מאמיתי. זה בַּדרך לאמיתי.
אבל אני צריכה להמשיך את מה שזה מתחיל.
הלאה...
אל הנדודים האמיתיים....

די לי מבתים וחפצים, ומנוֹחוּת וביטחון מדומים.
די לי מהיות תלויה בבני אדם.
די לי מעשות רצונם.
די ליייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי !!!!

גם לעבוד ולשכור דירה זוהי עבדות בעיניי. גם לחיות בבתים של אחרים זו עבדות.
אני רוצה להיות חופשייה.
תלויה רק באלוהים.

אני רוצה לחיות בטבע.
לחיות לבדי, או עם סוס הפרא שלי.
מבלי להיות חייבת דבר לאף אחד.
עושה את הבחירות שלי, ושלי בלבד.

אני רוצה ללמוד איך חיים בטבע.
אני חייבת את זה....

[סוסת_פרא*]

ולפני כמה ימים, פעמיים כשרציתי להוציא את הטלפון מהתיק, הוא נשמט מידי ונפל לרצפה.
הייתה לי הרגשה שכאילו רציתי להפיל אותו.
בצורה לא מודעת, אבל חצי מודעת.
כאילו נמאס לי גם ממנו. (רק שלא ייעלב . אני עוד צריכה אותו בכל זאת....)

כלומר, אפילו אם אני בהתארחויות, עד כמה כמהה הייתי שהטיול יהיה ספונטני יותר.
כל-כך מעייפים אותי כל הבירורים, התיאומים, האסטרטגיות, הלוגיסטיקות, הבחירות וההחלטות.
אי-מיילים, טלפונים, רשימות, בירורים באגד, מפות, ועוד ועוד....

נכון, זה לא כל הזמן. זה רק לפני המעברים. אבל המעברים הם כל כמה ימים. וזה כל פעם מהתחלה.

והתרמילים. התרמילים שלי כל-כך גדולים.
כמה שלא ניפיתי, כבר כמה פעמים, הם כל פעם תופסים נפח מחדש.
זה כל-כך מסרבל את ההתנהלות.

היה מתחשק לי להתהלך רק עם תיק לא גדול, בלי טלפון ובלי כלום, בלי לתאם שום דבר מראש, בלי לדעת מי ומה, לתפוס טרמפים לאן שלא יהיה, לסמוך על היקום שיהיה לי איפה לישון, שיהיה לי אוכל.
'להיזרק'.
אבל כמה שאני לא כזו.
הפוך מהטבע שלי.

ואיך הייתי רוצה.

[סוסת_פרא*]

---

אני בהלם.
ירדתי לרגע למטה כי הייתי רעבה. אני בד"כ לא אוכלת באמצע הלילה, אבל זה הציק לי.

קודם כל, יש להם בית ממש יפה וגדול ורחב ידיים. המשפחה עם הילדים בקומה העליונה, והסבים בקומה התחתונה. (סידור מקסים )
ובכל קומה יש חדרים גדולים ומבואות וכל מיני כוכים וחדרונים. וואו. עצום.
ולי נתנו חדר גדול ומואר לעצמי, בקומה האמצעית, עם אמבטיה ושירותים משלי ! וכמה פרטיות שאני רוצה...

ולמטה ! במקרר ! ובארונות-האוכל ! יש ! הכוללללללללללל !!!!!!!!!!!!!!
ואני מוזמנת לאכול מכל מה שאני רוצה !!!

אז ירדתי קודם למטה, וכשחיפשתי מה לאכול, עיינתי באדיקות במקרר ובארונות.

קודם כל, המקרר מלא מכל טוב סלה.
קופסאות מלאות תבשילים.
גבינות מכל הסוגים - לבנה וקוטג' ובולגרית ושמנת וקרם-יוגורט ומה לא.
ויוגורטים, שמנות, ומעדני חלב מכל מיני סוגים.
וכמובן, וזה נפלא בשבילי, חובבת הסלט הידועה, המון המון ירקות. (פירות שכחתי לבדוק )
פשוט מקרר שלא נגמר.

גם הפריזר מפוצץ - בלחמים, בורקסים, מלוואחים (נדמה לי) וכל מיני כאלה.

ויש ארון מיוחד לדגני בוקר - ובו כל סוגי דגני הבוקר האפשריים !

ו...השוס ! ארון שלם של ממתקים !!!
הכל בכל מכל כל !
שוקולדים, ופלים, עוגות, עוגיות, פסק-זמנים, חלבה, ואפילו 'חטיפי בריאות'.
הכ----ל.

טוב, אני יודעת שזה נשמע קצת מאוד הפוך להודעה הקודמת שלי.
אבל, מה לעשות.
זו בדיוק הדילמה.

אוי אוי אוי. כמה ממתקים....
כמו בחלומות הלילה שלי.

(אני רק מקווה שיבוא לי עליהם בְּמידה.)

[סוסת_פרא*]

וואו, הגריינים משחקים היום.
מה יצא לי עכשיו?

להתייחס למזון כאל מזון לגוף ולא כאל מזור לנפש (מתוך להתנקות מסוכרים בהנקה מלאה)

[סוסת_פרא*]

הקושי שלי הוא לעזוב א. נוחות ב. ביטחון.
והרבה פעמים שני אלה קשורים זה בזה.

השבוע, כשהייתי אצל החברה בגבעת ברנר (כמה ימי מנוחה ללא ילדים )
היא הציעה ללכת לטיול למעיין ליד ירושלים ולישון שם.
החלק הראשון של ההצעה נשמע נחמד, אם כי הייתי צריכה להתגבר על איזו רתיעה ועצלות.
החלק השני - נשמע די מאיים.
אין לנו אוהל ולא כילה.

ומה אם יהיו יתושים?
ומה אם יהיו נחשים?
ומה אם יהיה קר?
ומה אם יהיו חזירי בר?
(איזה יופי, יוצאים לי חרוזים שלא במתכוון....)

אני מתבאסת מעצמי.
כל הזמן מדברת טבע טבע טבע, אבל כשזה מגיע למציאות - איפה אני ואיפה זה.
רק בלה בלה בלה.

אני מתביישת מהחברה שאני כזו 'מפונקת' ו'כבדה'.
בסוף היא נזכרת שהיא במילא צריכה לעבוד מחר. אני נושמת לרווחה....

[סוסת_פרא*]

אני לא מרגישה רצון לְבית.
אני חושבת שאני לא מתחברת לרעיון של בית.

אולי אני מוצאת עצמי שוב ושוב נמשכת להתאכסן בבתים בגלל הצורך שלי בנוחות ובביטחון, אבל באמת, בִּפנים, אני לא אוהבת בתים.
אני מסתכלת על בתים, ואני מרגישה שמשהו בזה לא נכון.
לא ככה זה היה צריך להיות.
כל הקוביות האלה ש'נשתלות' על הטבע.
ובשביל מה?
בשביל כל ההיקשרויות וההיצמדויות וכל מה שכרוך בזה.....

בלב שלי, מתחת לפחדים, אני מתחברת לנדודים.

מאז שהייתי ילדה היו קוסמים לי סרטים על בדואים, על מונגולים נודדים. נודדים בערבות, במרחבים אינסופיים.
נודדים עם כל מה שיש להם.
נודדים....

גם סרטים על סאדהוּ הודיים, שבגיל 60 עוזבים הכול ויוצאים לדרך רק עם מקל נדודים הציתו את דמיוני.

כבר שנים רבות אני מוקסמת מהומלסיות, מחיי טבע, מחיים שלא קשורים אל מקום אחד.
ככה, בלי תכנונים, בלי דאגות, בלי חומר, בלי היצמדויות, בלי התחייבויות....
פשוט ללכת.
ללכת ולסמוך.

**************

כן. זוגיות אני רוצה. מאוד. חיבור כזה כן.
אבל איני נמשכת לְבית. איני נמשכת לגור במקום אחד בין ארבעה קירות.
אולי זה כן יקרה מתישהו.
היו לי פעמים שהרגשתי שאני כל-כך זקוקה לביטחון של בית, שחשבתי אולי פשוט זה הטבע שלי. אולי אכנע לזה.
אז ניסיתי להיכנע לזה, ולא להרגיש רע עם עצמי.
אבל מתחת לזה, מעולם לא חדל לפעפע הרצון לנדודים.

אם כך, מה הטבע האמיתי שלי?!

<והמחכימון: 'אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה' - כן, אני יודעת, יודעת....>

[סוסת_פרא*]

מעתיקה חלק מדבריו של שחר יומטוב בדף מסע לפשטות (ההדגשות הן שלי + הפרדה שונה לפסקאות):

_והנה, כבר חצי שנה אנחנו נודדים. נודדים ממש, לא מדירה לדירה או מעיר לעיר, נודדים ממקום למקום.
בכל מעבר מנסים כמה שיותר להצטמצם, להשיל מעצמנו הרגלים ישנים ובעיקר ציוד.
יש לי וידוי הייתי מכור לציוד. ציוד להישרדות, ציוד ליצירה ציוד להריסה. ציוד.
והנה, החודשים חולפים ומתברר לי יותר ויותר שכל ציוד "הכרחי" שכזה הוא תוספת, תוספת שלימדו אותנו (בשיטתיות ובעקשנות) שבלעדיה רמת החיים שלנו לעולם לא תהיה כתמול שלשום.
זה באמת מעלה מספר שאלות, על הבדל בין איכות לרמה. המון שאלות.
והתשובות כלכך פשוטות "באופן טבעיות" אפילו אבל מצד שני לא נגישות כמו כל שאר הרעיונות של תרבות הצריכה.
זה כנראה ההבדל והקושי של מי שרוצה להשתחרר ממעגל הצריכה. המידע אודות איך לחיות ומה לעשות לא נגיש.
לצד השני יש כמובן המון אטרקציות - תלמד.... תעבוד..... תרוויח.... תקנה.....תהנה.!
אז זהו, שלא. בתור אדם שהיה "שם", עבד הרוויח וקנה, אני מבין שזה לא מקור ההנאה, לא העתיד, לא תהליך בר קיימא. [...]

רוצה לספר קצת על התהליך הפיזי, השלבים של המסע שלי ושלנו כמשפחה. מאז שאנחנו יחד אני ובת זוגתי נודדים ממקום אחד למשנהו. התחלנו בתור נוודים מטרופולטניים. היינו עוברים מעיר לעיר - פעם בדירה, פעם בקרוואן ופעם ב"זולות" פחות מקובלות כמו מחצבה או חדר בחניון. [...]

לפני כחצי שנה החלטנו לעשות שינוי שנחשב אולי לקיצוני אצל אנשים רבים אבל בשבילנו הוא הגיע בצורה טבעית כמו מעבר לשלב הבא בחופשה הבלתי נגמרת של החיים - החלטנו להשיל מעלינו את ה"בית" ולחזור ולחיות לפי ההבנה שכל העולם הוא הבית שלנו וההיסגרות וההיקשרות לקופסה אחת ויחידה היא פשוט מגבלה ולא נכס.
יצאנו עם הרכב שלנו עמוס ציוד והתחלנו במסע שלנו..._

וואו !
זה המשפט שכבש אותי:
החלטנו להשיל מעלינו את ה"בית" ולחזור ולחיות לפי ההבנה שכל העולם הוא הבית שלנו וההיסגרות וההיקשרות לקופסה אחת ויחידה היא פשוט מגבלה ולא נכס.
זהו זה !

יצא לי להכיר אותם. זוג צעיר וילד קטן. הזמינו אותי לנדוד איתם. (נדמה לי שעכשיו אפילו גם רכב אין להם)
ישנים בטבע. אפילו לא באוהל. לפעמים עם כילה.

ואני?
מתי?

האם זה באמת יכול להיות כל-כך פשוט?

[סוסת_פרא*]

אני לפעמים חושבת כמה הביטחון שלי הוא מדומה.
אני חיה באשליה של ביטחון.

נכון שרוב הזמן איני חשה פחד באמת.
אני במין אופוריה כזאת של ביטחון. ש'הכל בסדר'.
כי אני בתוך בית. כי אני בתוך מכונית. כי אני בתוך עיר. כי אני בין אנשים. כי אני בקרבת רופאים ובתי חולים. כי יש סוּפֶּר בסביבה. כי 'המדינה דואגת לזה'. וכו' וכו'.

אז רוב הזמן באמת אין לי סיבה לפחד מגשם, מקור, מזאבים, מאריות, מנחשים, מאנסים, מרוצחים, מרעב, מצמא.
יש סביבי כל ההגנות האפשריות. עד כמה שאפשר כמובן.

אבל זו לא חוכמה גדולה.

• כל העיטופים האלה, הם הגורמים לי לחוש 'ביטחון'.

ולולא הם - מה נשאר לי?*

מה נשאר לי כשאני לבד, בטבע, בלי בית, בלי קירות, בלי כבישים, בלי אנשים, בלי רופאים, בלי מיכשור....

איזה ביטחון רעוע !
הכול חיצוני !

ומעולם לא לימדו אותנו איך להתמודד עם אף אחד מאלה.
איך מתמודדים עם נחש?
איך מתמודדים עם רעב?
איך מתמודדים עם קור?

במקום שנלמד להתמודד, עטפו אותנו טוב טוב והרחיקו אותנו מגורמי 'הבעיות'. או שמא הרחיקו אותם מאיתנו.

ברגע שייפלו המחיצות הדקות האלו, האשלייתיות האלו, מה יישאר לנו?
מה אנחנו יודעים לעשות?

[סוסת_פרא*]

ולפני סיום להיום:

בלב שלי, מתחת לפחדים, אני מתחברת לנדודים.

_פשוט ללכת.
ללכת ולסמוך._

"ענבלים במרעה ושריקות
ושדות בזהב עד ערב
דומיית בארות ירוקות
מרחבים שלי
וָדרך

העצים שעלו מן הטל |
נוצצים כזכוכית ומתכת

• להביט לא אחדל

ולנשום לא אחדל
ואמות
ואוסיף ללכת*"

(אלתרמן)

[סוסת_פרא*]

ובגלל שכתבתי עוד כל-כך הרבה אחרי החלום, אני שוב מזכירה, שאשמח מאוד לעזרה בהבנת החלום (מהיום בשעה 1:12).

[סוסת_פרא*]

דרך אגב, בעניין החלום,
נזכרתי בפרט נוסף (נמנעת מעריכות ):

הדמות של 'האח שלי', כשאני נזכרת בחלום, מורגשת לי כדמות לא אמיתית. כלומר, שהוא לא איש אמיתי. הוא כמו 'הגולם מפראג' שיצרו אותו מאדמה והכניסו בו חיים.
הדמות בחלום משאירה בי מין תחושה של גולם שהתעורר.
גולם שהתעורר ועכשיו מאוד חשוב להרדים אותו שוב. (כמו עם הגולם מפראג, שהתחיל לצאת משליטה, והיה צריך בסוף לנטרל אותו). להכניס אותו חזרה למזוודה ולסגור אותה ושיישן שם, עד עת קץ הימים, או עד שארצה להוציא אותו שוב.

[בן_עמי*]

[מתחדשת*]

יש לי המון מה לכתוב לך, אבל ממש חטפתי את הקריאה כאן בגניבה בדקות שאין לי. (מכורה או לא?!)
אז לא עכשיו.
אם אני מתעכבת, תזכירי לי בבקשה.

[חני_בונה*]

מעניין אותך לשמוע השערה על הקשר בין אהבת החיים בטבע לגלגולים קודמים?

[סוסת_פרא*]

תודה יקרות.

מתחדשת, מחכה בכליון עיניים. והפעם לא אוותר לך >:)

חני בונה, מאוד מעניין ! אנא כתבי לי.

[חני_בונה*]

נשמע לי שאת מדברת בגעגוע חזק מאד לחיים בטבע.
כאילו שאת מתגעגעת למשהו שכבר חווית אותו
יכול להיות מאד שזה גלגול שבו חיית כך בדיוק כמו שאת מתארת שאת רוצה. בפשטות ובזרימה.

[סוסת_פרא*]

אה, חני, תודה. רק חשבתי שאת מתכוונת להיכנס לנושא יותר לעומק.
מה שאת אומרת מאוד מתקבל על הדעת.
אני מתארת לעצמי שכולנו חיים כך באי אלו גלגולים אחרים מעטים או רבים, כי רוב ההיסטוריה האנושית הייתה כזו, לא?

זה בעצם געגוע לטבע האמיתי של עצמנו.

[סוסת_פרא*]

איזה כיף. יש לי חברה מהאתר שמתכתבת איתי במייל.
והיא הציעה לי מתישהו במהלך המסע, שאם יש משהו שאני לא יכולה מאיזושהי סיבה לכתוב בבלוג - שאני אכתוב לה.

הרגשתי שהצעתה באה לי ממש כמו מים קרים על נפש עייפה - כמה שאני זקוקה לזה.
אמנם לא עשיתי את זה הרבה, מעצלות כמדומה, אבל טוב לדעת שזה אפשרי. וכמה פעמים באמת הסחתי בפניה את לבי.

אז היום יצא לי שוב לכתוב לה איזו מגילה, על כל הדברים שהרגשתי לאחרונה או דברים שקרו שלא יכולתי לכתוב בבלוג.
זה כזה חשוב שיש למי להסיח. ממש עזר לי.

(דרך אגב, אם יש עוד מישהם שרוצים שאשלח להם מדי פעם מייל אישי כזה, עם דברים שאני יכולה לספר רק בצורה אישית-חברית, אז תכתבו לי - בדף בית, או במייל.
לא מבטיחה שזה יהיה עקבי, או לכתוב לכולם באותם נושאים, אבל יהיה נחמד לדעת שיש למי).

[סוסת_פרא*]

אני אנסה להתקדם קצת עם הנושאים שאני רוצה לכתוב עליהם.

הנושא הבא גם קשור קצת לנושא של 'חיי טבע':
כשהייתי אצל ת', מאיזושהי סיבה לא היה לו מקרר, ונאלצתי בעל כורחי לתרגל את לחיות בלי מקרר.

האמת, היה בזה משהו נחמד. יותר טבעי.
אבל זה גם היה די מסורבל.
כי היה צריך כל יום לקנות קצת לאותו יום, אחרת די מהר זה נהיה קווץ'. ולא תמיד היה חשק ללכת לחנות. זה קצת רחוק.
למזלי, זה היה בעיקר פירות וירקות. לא היה מדובר כ"כ במוצרי חלב.
אבל מה עושים נגד נמלים? ונגד זבובים?
אז נגד הנמלים והזבובים הכנסנו את זה לאחסון למיקרוגל !
אבל לא תמיד יש משהו שאפשר בו לסגור הרמטית.
אפשר בשקיות פלסטיק, נכון. אך נדמה שבתוך השקית הדברים נרקבים יותר מהר, הלא כן?
במיוחד משהו פתוח, כמו אבטיח.
ואם הייתי רגילה להכין סלט גדול מראש לכמה ארוחות (נכון, פחות בריא לחתוך מראש, אבל הרבה יותר נוח), עכשיו זה כבר מתקלקל מהערב לבוקר. אפשר רק לכמה שעות. ולשים בארון, שישמור על קרירות. אבל שלא יתחיל להסריח בארון....

בקיצור, הרבה דילמות. לא הכי נוח.

אני כבר המון המון זמן רוצה לקרוא את לחיות בלי מקרר. מתארת לעצמי שיש שם אי-אלו פתרונות. בטח אעשה זאת כשיהיה יותר רלוונטי.

<סוסת פרא לומדת לאט לאט....>

[סוסת_פרא*]

---

הייתי עכשיו ילדה פויה פויה פויה, ובמקום לעשות את ה'עבודה' שלי - הווי אומר, לכתוב בבלוג, ולעבוד על קובץ חשוב שאני עובדת עליו -
עשיתי 'מנוחה' עם איזה עיתון שמצאתי פה (מה לי ולעיתונים), ונתקעתי כמה שעות עם איזה 'סופּר סודוקו', שלמרות שהתקדם כ"כ לאט, אני התעקשתי להגיע לסוף.
ובכלל עד היום לא ידעתי מה זה סודוקו. התעקשתי לא להיסחף אחרי הטרנד. הקטע, שגיליתי שזה סודוקו (סוג של, אבל משוכלל יותר כמדומה) רק אחרי שסיימתי את זה, מה שזה לא יהיה שחשבתי שזה.
היה סיפוק בלהצליח.
אבל אוף, כמה יכולתי להספיק בזמן הזה.

אז חזרתי לכאן לנסות לפחות לכתוב משהו אחד קטן נוסף להיום. לפחות זה.

(ועוד אוף, הרגע נזכרתי שעדיין לא עשיתי היום את הנשימות שלי. כבר תכף 3 בלילה)

[סוסת_פרא*]

אולי אני אכתוב דווקא על הביקור האחרון לפני פה, בגבעת ברנר, ואם דילגתי על כל מיני דברים קודמים, אחזור אליהם אחר כך.

כתבתי שזה היה אצל חברה רווקה מהאתר שהתארחתי אצלה עוד בתחילת הטיול כשעוד גרה ליד ירושלים, ועכשיו הזמינה אותי שוב.
דירה קטנטונת בקיבוץ, ופרשנו לי מזרון על הרצפה לידה.
רק חזְרה מחו"ל, אז גם הדירה לא כ"כ מצויידת. שמיכה, סדין, הכול אלתורים. מגבת - נשתמש באותה מגבת, מה הבעיה...
מטבח קומפקטי למהדרין (דירות קיבוץ של פעם, כשעוד היה חדר אוכל... ), מקרר קומפקטי, מאוורר קומפקטי....
הכול בדירה הזו קטן, אבל לא חסר מאום.

מול הדירה המון דשא, ועצים. בפרט עץ אחד בעל גזע עבה ונפתל, ורחב צמרת, ששבה את ליבי.
חשקתי לטפס עליו, כל-כך מזמין הוא. אבל לא כָּשרה השעה. (שוב, הנוחות ניצחה...)

הדשא רך ונעים ומזמין, ורובו מוצל רוב שעות היום. ניצלתי אותו לתרגול יוגה, ללא צורך במזרון. וגם סתם כך, למנוחה, לבהייה....

חברתי אמרה שעלה פתע בדעתה שהיא גרה בכפר נופש.
כך זה מרגיש באמת.

והאמת, קיבוץ יפהפה, המון דשא ועצים. המון ירוק בעיניים.
לולא שתיעבתי מגורים כה צפופים, כשכל בית ממש תקוע בתוך הפרצוף של רעהו - כמעט כמו מחנה אוהלים, אולי הייתי חושבת שזה רעיון טוב לגור בקיבוץ.
אני אוהבת מרחב, ופרטיות. ולהיות יכולה לפתוח את החלון לרווחה מבלי שכל עובר ושב יוכל לתהות על קנקני.
שלא לדבר על התהלכות בעירום מול חלונות פתוחים. אז בכלל....

אבל, אין מה לדבר, נהניתי.

[סוסת_פרא*]

ביום הראשון למחרת הגַעתי אני וחברתי יצאנו לטיול.
כתבתי כבר אתמול, שהיא הציעה לי לישון בטבע, אבל אני חששתי, והיא נזכרה שאינה יכולה להישאר לבוקר, אז בסוף ויתרנו על רעיון השינה ופשוט יצאנו לטיול נחמד.
הטיול בכלל לא היה באזור הקיבוץ, כי אם באזור ירושלים, לשם תפסנו טרמפים.
מהתחנה האחרונה על הכביש, לא הרבה ברגל אל המעיין.

תמיד היה נדמה לי שמעיין זה כמו נחל. פתאום הבנתי שזה ה'עין' - המקום שממנו יוצאים המים.
וחברתי הסבירה לי איך זה קורה, ואיך המים מחלחלים באדמה עד שהם מגיעים לסלע, ושם הם מוצאים פתח לצאת.
כך שמעיין יכול לנבוע באמצע ההר, אבל נחל - זה תמיד למטה. קפיש?
משום מה, כל המעיינות שביקרתי בהם לאחרונה, הם בעצם מין ריבוע בנוי כזה שאליו נאגרים המים. בכלל לא כמו שדמיינתי משהו שנקרא 'מעיין'.
נאמר לי שאת רובם בנו אנשים דתיים (כנראה לצורך מקווה?), אבל בחוץ לארץ יש מעיינות של ממש, עם בריכות טבעיות. צפוי, לא? (וזה בטח יותר דומה למה שציפיתי)

כשהגענו הייתה משפחה בתוך בריכת המעיין, אז ירדנו לנו בינתיים קצת למטה מזה.
שם יש איזו זולה מדהימה, שאנ'לא יודעת מי בנה אותה.
מיטת ברזל שעליה מזרונים תלויה בצל כערסל מתנדנד מעל מורד ההר, ויש מקום של מדורה, ומסביבו ספסל מגזע עץ, ועוד מזרון.
הכול כל כך נחמד.

המשפחה פינתה לנו את הבריכה, וחברתי פנתה לרחוץ.
אני לא מיהרתי, כי שם היה בחור חמד אחד מבני משפחה זו, שממש מצא חן בעיניי.
משיחה קצרה התברר שהוא ישראלי ירושלמי, ובאותו יום לקח את בני משפחתו שהגיעו מחו"ל לטיול מעיינות.
הוא נראה ממש ממש טוב, עם פרצוף כזה שאני אוהבת, ועיניים טובות. ונראה אחד כזה לעניין ומבין עניין.
ועל אף שנראה טוב, היה רושם שאינו שחצן.
שוחחנו קצת, והוא נראָה מעוניין בַּשיחה, אז הרשיתי לעצמי לתהות אם אולי אני מוצאת חן בעיניו.
קצת קיבלתי פיק ברכיים, מכיוון שהוא די חתיך, וכבר כתבתי על חוסר ביטחון מסוים אצלי בעניין הזה.
אך החלטתי שלא אתקפל.
אני ראויה לבחור שנראה טוב. אין שום סיבה שלא. (לא שאני מחפשת דווקא יפים, אבל אין סיבה שאם הם יפים אז לא אהיה ראויה להם)
די קיוויתי שלפני שיילכו יבקש ממני מספר טלפון.

אך כשפנה ללכת, אמר בצורה מהוססת 'טוב, שלום', והתחיל לעלות בהר אחרי בני משפחתו.
לא ידעתי אם לא ביקש כי אינו רוצה, או כי מתבייש.

חברתי כבר הייתה שוב מחוץ למעיין, ישבה יחד איתי על ספסל העץ, ואני לחשתי לה כמעט בצעקה 'תעצרי אותו ! קחי טלפון !'
הבנתי שזה לא יעזור ועוד רגע מאוחר מדי, אז אזרתי את כוחותיי, ואיזו מידת אומץ שגייסתי במהירות הבזק, וקראתי אחריו 'הֵיי'.
הוא הסתובב.
'איך קוראים לך?'
'יואב'
'יואב, אתה יכול לבוא רגע?'
הוא יורד חזרה כמה צעדים לעברי.
'אני יכולה לקחת את מספר הטלפון שלך?'
הלב שלי
הולם
הולם
הולם

הוא: 'יש לי חברה'.
אה.



לכו תדעו אם יש לו חברה. אבל בעצם, הוא נראה כמו טיפוס כזה שכן.
אם הוא שיקר, אז האגו מתבאס. ואם לא, אז נו מילא. זה אומר שכנראה גם זה הוא לא בשבילי.

הייתי סמוקה והלב שלי המשיך להלום בחוזקה עוד כמה דקות אחרי שהוא הלך.
בכל מקרה, אמרתי לחברתי, אני גאה בעצמי.
גאה בעצמי על האומץ לעשות את זה, ובמיוחד גאה בעצמי על שהיה לי אומץ למרות שהוא יפה.
וזה גם טוב שהעזתי, כי כך לפחות אני יודעת שלא החמצתי כלום. שלא החמצתי בזה הרגע את אהבת חיי.
חסכתי מעצמי 'ייסורי החמצה'.

היו לי על כל זה גם מחשבות.
מחשבות שקצת נמאס לי לחפש וליזום.
הייתי רוצה שהאיש שלי, הוא דווקא זה שיגלה אותי בין ההמון (ולא ההפך), וייזום, והכול.
הייתי רוצה שזה יהיה נטול מאמץ מצידי.
רק שהרבה פעמים אני חושבת שאולי הצד השני רוצה אך מתבייש, ואז אני מרגישה צורך ליזום ולא לפספס. 'לעזור לו' להגיע אליי.
ואני חושבת לעצמי: 'אולי אבין פעם אחת שאני לא צריכה כאלה ביישנים וזהו?'
בין שמישהו לא רוצה, בין שהוא מתבייש - מה אני צריכה.
אני במילא מעריכה דווקא סוג של אנשים שיודעים ליזום, שיודעים לחזר, שיודעים מה הם רוצים, לא פחדנים ולא חסרי ביטחון.
למה אני יכולה לגייס אומץ והצד השני לא.
והכי חשוב - למה אני צריכה להיות במאמץ על זה.
אני רוצה שזה יבוא אליי, בלי שאצטרך אפילו לתת על זה את דעתי.

אני רוצה לבוא למעיין, ורק לרחוץ במעיין. וגם אם יש שם בחור חמד - לא לחשוב על בחור החמד בכלל בכיוון הזה. שזה לא יהיה במחשבותיי בכלל.
פשוט להיות במעיין וליהנות מהמעיין.
ואם זה נועד לקרות - שהוא זה שיתחיל איתי. ללא מאמץ או מחשבה מצידי.
כך הייתי רוצה שהדברים יקרו.

***************

בכל מקרה, אני מאוד מאוד גאה בעצמי.
לא מכירה הרבה אנשים שמעזים ככה.

**************

הייתי צריכה קצת זמן התאוששות אחרי ההולם-לב הזה.
ואז הלכתי לרחוץ במעיין....

[סוסת_פרא*]

כבר היינו שם לבד עכשיו, חברתי ואני, ורחצנו לנו בעירום.
המים היו ירקרקים (חברתי הסבירה שזה קורה בקיץ. בשמש משגשגת ירוקת המים), קרירים ונעימים.
מכיוון שהשתכשכנו התפזרה לה הירוקת, ופתע גיליתי שאנחנו לא לבד במים.
איתנו שכשכו להן בשמחה גם תולעים אדמדמות, ותולעים אפרפרות.

לא ממש אהבתי את מה שנגלה לנגד עיניי, והחלטתי לצאת מן המים.
התחלתי לחשוש איזה מין יצורים הם אלה, ואם הם אולי מסוג האלה שחודר לך לפות או לפי הטבעת וכיוצא בזה. (אולי יש כאן מישהו שזה מזכיר לו משהו מפו הדב? אם זה מן המין שאתה דורך עליו, או מן המין שמתיישב לך על החוטם בטעות? )
(אשמח למידע על טיבן של התולעים, אם מישהו יודע)
קצת דאגְתי.

הסטתי דאגָתי, התייבשתי והתלבשתי, וירדתי מטה עם חברתי אל הזולה לאכול ואף לנוח.
הזמן חלף לו בנעימים, מלבד ריבוי זבובים טורדניים.
לפני שיצאנו משם, רציתי לראות את הנביעה עצמה, שהייתה בקרבת מקום אל הבריכה.
לרוב הנביעה עצמה טובה לשתייה יותר מן המים האגורים בבריכה.
רק שנביעה זו נראה שהילכה לאט כל-כך כל-כך, שלא ברור היה מה טיבה.
חברתי אמרה שטעמה מן המים, ושנראה לה שהם בסדר.
הלכתי והצצתי. שם לא היו תולעים אדמדמות כמדומני, אך כן נתקלתי שוב בחברותיי האפרפרות.
ובכל זאת, שאבתי מעט מים בכף היד וטעמתי.
המים היו טעימים.

אלא, שמיד ברגע הבא אמרתי לעצמי 'טעות !'
אם לא לומר סכלות ממדרגה ראשונה.
מה חשבתי לעצמי לשתות ממים כאלה?
אדם שלא מבין כלום בטיב מעיינות, ורואה מים עם תולעים, ויש לו עדיין מים באמתחתו, ישתה מהמעיין או לא ישתה?

התהלכתי לא רגועה כל אותו היום ובבא אחריו.

ואכן שלשלתי יומיים.
אבל לא ברור כלל אם מזה, ואולי מהמים של גבעת ברנר, או מכל מיני דברים לא מזוהים שליקטתי בדרך.
על כל פנים, דומה שהסכנה חלפה.
אנחת רווחה.

************

בדרך חזרה סמוך לקיבוץ עברנו ליד שורת דקלים על הכביש, ואני מצאתי לי תמרים וליקטתי בשמחה.
חברתי טענה שזה סמוך מדי לתחנת הדלק ושהיא לא הייתה מסתכנת.
אבל זו פעם ראשונה בטיול שיצא לי ללקט תמרים, אז לא רציתי לוותר עליהם.

מצאתי גם סוג כזה של פרי, שקצת דומה לתמר, והעץ שלו קצת דומה לדקל, אבל אין לו טעם של תמר.
הוא צהוב, וקשה, וקצת יותר עגלגל, והוא סיבי, ויש לו טעם חמוץ-מתוק נורא נורא טעים, והוא נורא דביק. וגיליתי שהכי טוב פשוט להכניס את כולו לפה, ולמצוץ כמו סוכריה, כי אם רוצים לאכול בנגיסות הסיבים שלו מפריעים.
והייתי מאוד שמחה לדעת גם מה היה הפרי הזה... (בכל זאת סוג של תמר?)

[יעלי_לה]

לדעתי, תמיד אפשר לשתות מים היישר מהנביעה (איפה שהם יוצאים). גם אם בהיקוות שלהם יש תולעים.

תולעים אדומות אני מכירה. הן בסדר. שתיתי כבר מים שהיו בהם תולעים כאלה - אחרי סינון כמובן.

תולעים אפורות אני לא מכירה.

בגדול, חיים במים (בעיקר שבלולי מים, עלוקות, תולעים אדומות) הם סימן שהמים לא מזוהמים.

[בן_עמי*]

בס"ד
_ונאלצתי בעל כורחי לתרגל את לחיות בלי מקרר.
האמת, היה בזה משהו נחמד. יותר טבעי._
"משפחת רובינזון השווצרית" בזמן ה"מושבות"
התארגנות להפלגה ארוכה שעוד לא היה מקרר.
התארגנות לחיים באי והישרדות עד שחולצו.
ספר מדהים.

גם "אי הילדים".

[סוסת_פרא*]

בשבילי ובשביל דניאל תמיד תהיי מיוחדת וראויה לאהבה
<אחרי שעזבת הוא אמר: "אמא, נראה לי שפראית עוד תחזור אלינו הבייתה"

[חדשה_ישנה*]

אויש, שכחתי לשנות את הכינוי P-:

[סוסת_פרא*]

חדשה ישנה, איזה מותק.
גם את וגם דניאל. (התאהבתי בו)

"אמא, נראה לי שפראית עוד תחזור אלינו הבייתה"
אולי יש לו רוח הקודש.

[סוסת_פרא*]

מישהי פה מהאתר רצתה להכיר לי מישהו.
אלא מה, כשהתקשרתי אליה התברר שהיא איבדה את מספר הטלפון שלו.

אם זה משהו טוב, אני מקווה שהיא תמצא.

על כל פנים, היא הפנתה אותו לדף הזה.
אז אם אתה קורא כאן, אני כאן.

[סוסת_פרא*]

אני צריכה כל הזמן לכתוב במעורבב דברים שקורים עכשיו ודברים שכבר קרו. כי אני לא עומדת בקצב.

זה מוזר, כי לרוב אני פעילה בסה"כ די מעט שעות ביום.
על כל חוויה קטנה יש לי תילי תילים של התרשמויות ומחשבות לכתוב עליהם.

[סוסת_פרא*]

דברים מהיום:
יצאתי לטיול בעיר רחובות.
נדמה לי שמעולם לא הייתי בעיר הזו.
אמרו לי דברים טובים עליה. שזו עיר נחמדה, ושיש בה איזורים יפים.
המליצו לי ללכת לאיזור של השוק ובהמשכו לאיזור של בתים ישנים.
אז הלכתי.

השוק היה סגור כי יום שלישי, ולא ידעתי.
אז המשכתי לַרחובות שסיפרו לי עליהם - רחוב יעקב ורחוב בנימין. (איזה שמות פשוטים ונחמדים. לא כמו 'ארלוזורוב', 'טשרניחובסקי' וכאלה).
אלו רחובות עוד מתחילת ימי העיר רחובות, כך הבנתי.
אמנם לא היו כ"כ הרבה בתים ישנים, הרוב הוחלפו שם בחדשים, וגם הרחובות לא היו מרהיבים ביופיים באופן כזה מיוחד, אבל היה נחמד.
שדרות של פיקוסים ענקיים (מאז?) ופה ושם יש איזה שלט שמסביר מה יש פה או מה היה פה.
בהתחלה נתקלתי באיזה בית נחמד שעכשיו הוא משמש כגלריה. והוא בנוי על מקום שנקרא 'גבעת הפעמון', כי יש שם פעמון גדול שהיו מצלצלים בו כל פעם שהיו רוצים לכנס את כל בני המושבה. והפעמון שוחזר ועדיין שם.

---

בהמשך ראיתי כניסה לגן צמחים יפה, שנקרא 'גן רינה סמילנסקי' - שהייתה בת של אחד מראשוני המושבה.
זהו גן שהוקם רק לאחרונה.
יש שם הרבה צמחים מסוגים שונים, והיו שם שלטים שהסבירו את קטגוריות הצמחים שנטועים בגן:

• עצים מראשית המושבה.
• עצי פרי למאכל (ובתוכם הקטגוריה של 'שבעת המינים').
• צמחי מים.
• עצי חורש ויער.

לכל קטגוריה יש שלט נפרד, שמות הצמחים ממוספרים, והסברים על הצמחים.
וליד כל צמח יש שלט קטן עם שמו, ומספר בצבע מסוים שמפנה לשלט המתאים.

עמדתי וקראתי בעיון אחד מהשלטים בניסיון להבין מה זה מה, פתאום אני שומעת קול קורא: 'או, סוף סוף מישהו אינטליגנטי'.
הסתכלתי מסביבי וראיתי שהעוברים ושבים אכן עוברים ושבים - מבלי להתעניין במיוחד, ואני המתעניינת היחידה.
התברר שהיה זה חזי, אחד מהיוזמים של הגן, והוא זה ששתל במו ידיו את הצמחים והתקין את השלטים.
שמחתי להיעזר בו להסברים.

קודם כל, זה היה יפה. יש שם עצים עתיקים מראשית המושבה – כמו אקליפטוס, אזדרכת, קזוארינות (הסברים תכף ).
ויש שם כל מיני צמחים צעירים שזה עתה נשתלו. כל אחת מהקטגוריות בשטח שלה.
אבל בין הצמחים ה'רשמיים' יש גם המון כל מיני נחמדים שמוסיפים, כמו סוגים של קקטוסים, מרווה, נר לילה וכל מיני כל מיני.

[סוסת_פרא*]

חזי הראה לי את העץ 'קַזוּאֲרִינָה דקיקה'.
אני די התפלאתי. כי עד היום הייתי בטוחה שזה עץ אורן. איזו בורות.
כשמסתכלים מקרוב זה באמת לא כל-כך דומה.
גם לה יש לה עלים דקיקים כמו המחטים של האורן אבל יותר ארוכים והרבה יותר נעימים למגע.
וגם אין לה אצטרובלים, אבל פירות קטנים כאלה, חמודים, שקשה לי לתאר את הצורה שלהם.
אה, טוב, מצאתי בגוגל: פירות הקזוארינה (או שמא פרחים הם אלו?)
וככה נראה העץ

ועכשיו גם נפתרה התעלומה, מי זו הקזוארינה הזו המפורסמת, ששמענו עליה עוד כשהיינו ילדים.
"שם כל השרות והדליות והרינות
פסעו לאט בתוך שדירת קזוארינות
עם כל האור וכל הפנאי
אשר ראיתי בעיניי..."
(נעמי שמר 'בהיאחזות הנח"ל בסיני')

---

על העץ הזה היה רשום בַּהסברים: 'דו-ביתי'.
שאלתי את חזי מה זה דו-ביתי.
חזי הסביר שהכוונה שיש עצים נפרדים לזכר ולנקבה. כלומר שכאילו לכל איבר הפריה – זכרי או נקבי יש 'בית' (עץ) אחר, ולא שניהם גרים באותו 'בית'.
(בניגוד לכך, עץ האורן למשל הוא 'חד-ביתי' – כי יש לו גם את הזכרי וגם את הנקבי על אותו עץ.)
ובאמת ראיתי שם גם קזוארינה וגם קזוארין.

---

בנוסף, ראיתי סוף סוף איך נראה עץ אזדרכת. כלומר, קישרתי בין השם לפרצוף.

ככה נראים העלים של האזדרכת (לא מצאתי תמונה של כל העץ),
וככה הוא נראה Chinaberry]בשלכת at fall bearing fruit with no leaves[/po].jpg/412px-Chinaberry at fall bearing fruit with no leaves.jpg כשרק הפירות נשארים.

[סוסת_פרא*]

באזור של צמחי המים הייתה בריכה קטנה.
מעליה מעין מגש, כנראה להניח שם שאריות לחם יבש עבור הציפורים, ולידו שלט 'המסעדה של ציפורה'.
היו שם כל מיני קנים וסוף וגומא, וחזי הסביר לי את ההבדל ביניהם. האמת בלבלתי בדמיוני בין סוף לגומא, והתברר שסוף נראה כמו עשב, וקנים, באמת נראים כמו קנים. והתפלאתי שזה שני דברים שונים. אבל את השאר שכחתי.
אני מאוד אוהבת צמחי מים, כי ישר הם עושים לי אסוציאציה של נחלים. משהו קריר ומתוק כזה....

סמוך לשם היה שיח פטל. קוראים לו 'פטל קדוש'. לא הספקתי להתעניין למה.
התפלאתי לראות עליו פירות גדולים ואדומים. כי בטבע עדיין אין פטל. הפירות שעליו לא סתם היו גדולים, הם נראו לי ענקיים. יותר גדולים מתות עץ. בטבע כפי שזכור לי מהעבר, הפירות היו קטנים הרבה יותר.
הם נראו נורא מפתים, אבל האדומים עדיין חמוצים. היה נראה שהילדים קטפו את כל הטובים, והצטערתי. והנה, חזי מצא לי שלושה שחורים גדולים ועסיסיים מתחבאים בתחתית.
הפרי באמת היה עסיסי, אבל ציפיתי לטעם יותר מתוק כמו של תות עץ. (אולי בטבע הם מתוקים יותר?)

---

הוא גם הסביר לי למה לאקליפטוס קוראים גם 'עץ היהודים'.
כך קראו לו הערבים, משום שזה העץ הראשון שהיהודים הביאו איתם לארץ.

אקליפטוס זה אחד העצים האהובים עליי.
גם בגלל שהוא כזה גבוה וחסון, וגם, כי אני מאוד אוהבת עצים שהעלים שלהם נשפכים. זה עושה לי נעים כזה בלב. אני לא יודעת להסביר למה.
ואני גם אוהבת להתלטף בעלים האלה כשאני עוברת לידם.

בדומה, אני גם מאוד אוהבת .]ערבה בוכייה מאותה סיבה.
זה מצחיק שכשחיפשתי תמונה של ערבה בוכייה בגוגל, זכרתי את הערבה הבוכייה הראשונה שהתוודעתי אליה, אצל בית משפחת לבב, שנזכרה לי כמשהו מתוק מאוד בליבי. והנה, אני רואה שבגוגל יש הפניה לתמונה של roll]ערבה בוכייה בבית לבב beitlevav 2001 10[/po]&FrameID=09120002. הפלא ופלא.

מעניין שקוראים לה 'בוכייה'. הבנתי שעצים נשפכים כאלה נקראים 'בכותיים'.
(אפילו ראיתי בגוגל שיש תות לבן בכותי).
לי המראה שלהם נותן תחושה של משהו זורם כזה, ויש בהם משהו מלטף, והם כל-כך נכנעים לרוח כשהיא באה בין עליהם, ובכך גם מניחים לשמש לרצד בהם, ובכפיפתם יש גם משהו עניו, משהו שליו. ואולי אפילו איזו כניעה – במובן הטוב.
והם תמיד מזכירים לי מים.
אני כל-כך אוהבת עצים 'בכותיים' !

---

עוד היה מעניין שם – עץ שנקרא http://www.hadarnoy.co.il/_Uploads/189du.jpg]דולב[/img] מזרחי והוא משום מה למבט ראשון נראה לי כמו עץ גפן. במיוחד שהעץ שם היה קטן. העלים שלו נראים מאוד דומים.

וראיתי עץ שנקרא אשל הפרקים
ויש לו מין עלים דקים וארוכים שגם הזכירו לי קצת את העלים של הקזוארינה.

היה שם גם עץ צפצפה, והוא נראה שונה ממה שחשבתי. http://www.hadarnoy.co.il/_uploads/extraimg/צפצפה%20מכסיפה2.jpeg]העלים[/img] שלו נראים קצת משוננים כאלה. (צריכה לברר לי איך נקרא העץ שחשבתי אותו לצפצפה...)

[סוסת_פרא*]

והיה שם גם עץ פיקוס גדול, כנראה עוד מראשית המושבה, שהוא הפיקוס המוכר שנקרא http://www.hadarnoy.co.il/_Uploads/1598.jpg,]פיקוס[/img] השדרות שיש לו את כל הפירות השחורים הקטנים המעצבנים האלה שנדבקים לרגליים.
כמו כן, התפלאתי לראות שליד התאנה היה כתוב 'פיקוס התאנה'.
אמנם, חברתי הסבירה לי לאחרונה שפיקוס זה מאותה משפחה של עץ התאנה. אבל הייתי בספק.
ובאמת, אם פותחים את הפרי הקטן של הפיקוס, יש לו מרקם מאוד דומה לפנים של פרי התאנה.
בדומה, הסבירה חברתי, גם עץ השקמה הוא מאותה משפחה של הפיקוסים. ובעצם, הוא מיובא מאפריקה. ושם באפריקה יש חרק שעוקץ את הפירות הקטנים של העץ ולכן הם מתפתחים לפירות גדולים וטעימים. אבל כאן בארץ אין את החרק הזה, לכן אין לשקמה פירות שנוכל לאכול.
בדומה, מסתבר, כך קורה גם עם עץ התאנה. יש חרק (זבוב?) שעוקץ את פירות התאנה, כפי שהבנתי הוא כך מעביר להם את הזרעים מהזכר, וכך הפירות מתפתחים, ובזכות זה יש לנו פירות תאנה נפלאים כאלה.
אולי חבל שלא ייבאו לארץ את החרק ביחד עם עץ השקמה. ואולי לא חבל. מי יודע איזה מין חרק זה.

כשחיפשתי בגוגל, התברר שיש מלא מלא סוגים של עצי פיקוס פשוט מקסים.
אני מאוד מאוד אוהבת פיקוסים. למרות הפירות הדביקים. במיוחד אלו הגדולים העזים וחסוני הגזע.

בגן שהייתי בו, בהסבר על הפיקוס, היה כתוב 'ממשפחת התותיים'.
שאלתי את חזי, והוא אמר שאכן התות והפיקוס מאותה משפחה.
הממממ.... זה מתחיל להיות מבלבל.
הפיקוס והשקמה עוד מילא. הבנתי. הם דומים.
אח"כ הצטרפה אליהם גם התאנה. למרות שאיני רואה דמיון בעץ, יש דמיון בפירות.
עכשיו הצטרף גם התות? מה הקשר אליו?
ומה זה אומר, שתאנה ותות הם מאותה משפחה? (לוגיקה פשוטה, לא?)
מעניין....

דרך אגב, גיליתי שפירות פיקוס השדרות הם מאוד טעימים.
אורי יורמן כבר גילה על כך את אוזני בעבר, אך אז עדיין לא היה הפרי, ולא נזדמן לי לבדוק זאת.
לאחרונה בדקתי – ואמרתי כי טוב !
הם באמת טעימים.
אם רק מוצאים מהיכן לאסוף אותם לפני שדרכו עליהם.
אני אוספת אותם מגדרות, או ממשטחים שלא עוברים בהם בני אדם.
הם יכולים להיות טעימים כפי שהם כשרק נפלו מהעץ, אך גיליתי שלא פחות מזה – כאשר הם כבר קצת התייבשו, אולי אם היו מונחים שם כמה ימים. יש לזה טעם של פרי מיובש טעים במיוחד. (לי, בכל אופן)
אם יש לי הרבה בתוך קופסא, אז זה ממש חטיף כזה.

בכל מקרה, אני מדברת על 'פיקוס השדרות' דווקא.
כי יצא לי לטעום פירות של פיקוס אחר, שיש לו עלים גדולים יותר ופירות גדולים יותר – ולפירות היה טעם מעופש.
אבל של פיקוס השדרות – מממממ...

זה נחמד לדעת שאם אסתובב לי אי פעם רעבה – אז יש את הדבר הזמין הזה !
אך הקטץ' הוא – שהם מאוד קטנים ולוקח זמן רב ללקט אותם. במיוחד אם מלקטים מהאדמה ולא מגדר.
דבר נוסף, גיליתי שלפעמים הם מתולעים. זה הגיוני, אם הם מהמשפחה של התאנים. (נדמה לי שעד שגיליתי, כבר כמה וכמה תולעים נגרסו בין שיניי. אאוץ'...)
ולפתוח כל פרי קטן כזה כדי לבדוק – גם זו הרבה עבודה.

היום למשל, כשחזרתי מהטיול הזה, הייתי רעבה, אז ליקטתי לי פירות פיקוס.
אמנם את העשרים הראשונים פתחתי, אך משלא היו בהם תולעים, אכלתי את כל השאר בלי לפתוח.
(אולי צריך לפתוח איזה עשרה ראשונים כדי להתרשם, ולהחליט אם אפשר פשוט לאכול אותם כפי שהם. כי באיזור אחר שליקטתי, הרבה מהם היו מתולעים).

דרך אגב, איך נראה בן אדם שעומד ברחוב ומלקט פירות של פיקוס היישר אל פיו?
בחברה שלנו הפירות האלו נחשבים ללכלוך ולמטרד. אף אחד לא יחשוב לאכול אותם.
ומהגדר עוד מילא, גם קרה שליקטתי מהמדרכה.

[סוסת_פרא*]

ביליתי הרבה זמן בגן, גם אחרי שחזי הלך לדרכו, ולבסוף הלכתי גם אני.

זה היה מוזר, כי אחרי שהתרגלתי שליד כל עץ יש שלט עם שמו, אז כשראיתי עצים ברחוב ורציתי לדעת את שמם, חיפשתי את השלט.
באמת קצת חבל שאין שלט ליד כל עץ שמסביר עליו. מצד שני, לו היה כך זה היה קצת לא טבעי, מה?
ואני דווקא מאוד סקרנית להכיר עצים וצמחים.

---

יש עץ שאני מאוד אוהבת, וכבר הרבה זמן אני רוצה לדעת מה שמו. וגם אותו ראיתי היום ברחוב בדרך חזרה.
אז נדמה לי שמצאתי אותו
נדמה לי שזה זה מה שחיפשתי.
(אבל אם אני זוכרת נכון, זה אותו עץ שגדלים עליו כמו כפות חומות קשות שנפתחות כמו צדפה, ובתוכן יש זרעים שחורים. או שאני מבלבלת בין שני עצים שאני אוהבת. מישהו יודע?)
בכל מקרה, העלים של העץ הנ"ל נראים ככה
הוא נקרא 'אנתרולוביום כפוף פרי'.
אוף איזה שם... כבר חשבתי שאמצא משהו שמצלצל מוכר.

(פעם ראיתי במגדיר צמחים צמח שנקרא 'אהרונסוניית פקטורובסקי'. מסכן. וזה אפילו לא היה עץ, אלא רק פרח נדמה לי. הרסו לילד ת'חיים... )

מה שאני אוהבת בעץ הזה במיוחד, זה שיש לו עלים נעימים נעימים כאלה, גם קצת נשפכים, ואני כל כך אוהבת להתלטף איתו.
אני עוברת לידו, ובכוונה מעבירה את הזרוע, כך שילטף אותה לכל אורכה (אני אוהבת להרגיש במיוחד בשקע המרפק ). או מעבירה את הפנים. או חופנת כמה ענפים ומעבירה בהם את הפנים, מנשקת את העלים.

---

כך אני אוהבת לעשות עם העץ הזה. וכך גם עם אקליפטוס ועם ערבה בוכיה.
אני אוהבת להתלטף בצמחים ולנשק אותם.

[סוסת_פרא*]

בכלל, זה מוזר, שאני הולכת לטיול בעיר – ומה שהכי מעניין אותי, ומה שאני באופן מיוחד מבחינה בו – זה דווקא הצומח.

וזה למשל היה ממש מעניין לגלות כמה עניין אותי לדעת ולהבין על כל עץ ועץ בגן.
לא ידעתי שעד כדי כך. ממש שתיתי את המידע בצמא.

אני שמתי לב שאני פשוט מאוהבת בצומח.

אם אני אומרת שאני אוהבת את הטבע – אז אני מתכוונת בדרך כלל לאדמה, למים, ולצומח. במיוחד במיוחד הצומח.
אבל בעלי חיים אני לא במיוחד אוהבת.
או שאלו חיות בטבע שאני פוחדת מהן.
או שאלו חיות בית שסתם לא מעניינות אותי או מעצבנות אותי, ואני מעדיפה ללטף אותן קצת ולהמשיך הלאה.
כן אכפת לי מרווחתם של בעלי החיים, אבל אני מעדיפה לאהוב אותם מרחוק.

אם היו שואלים אותי, אני הייתי משאירה בטבע רק – אדמה, מים, צמחים וציפורים (לא מסוכנות כמובן).

הצומח לעומת זאת, זה סיפור אחר. סיפור אהבה.

(זה נחמד לגלות באופן מחודד יותר אל מה ליבי נמשך ואל מה לא).

[סוסת_פרא*]

---

יא אללה, זה כבר לא בלוג, זו עבודת דוקטורט !

---

כשאני חושבת על זה, לא נראה לי שהאהבה שלי לצומח קשורה לגינון ולחקלאות.
כי לאלה אני פחות נמשכת.
אני יותר נמשכת להיות בטבע, כפי שהוא, ולהיות בקירבה אל הצומח.
להכיר אותו, לדעת עליו, ליהנות מיופיו, ללקט ממנו, לחבק ולנשק אותו, להודות לו....
כפי שהוא.
כפי שהוא מוגש לי.

אולי מתישהו אמַשך גם לגדל גידולים. כי גם בזה קסם גדול.
ואולם כרגע, לא בזה אני מוצאת את הקסם.
הקסם הוא פשוט בהוויה שלי בטבע בקרבת הצומח...

[סוסת_פרא*]

אם אני כותבת כל-כך הרבה על משהו שקרה ביום אחד, אולי במשך שעה אחת -
פלא שמצטברים לי כל-כך הרבה נושאים?
ואיך אני יכולה להספיק עוד לכתוב דברים אחרים שמחכים להיכתב כבר הרבה זמן?

(אז אתם מבינים למה אני לא יכולה 'לעבוד'? )

[סוסת_פרא*]

ואתם ידעתם שאם מוסיפים יותר מ-7 קישורים בהודעה אחת, אז מקבלים הודעה באדום שאומרת 'נא לא להוסיף יותר מ-7 קישורים בהודעה'?

[סוסת_פרא*]

מוסיפה עוד דבר שאופק אמר לי. כלל בליקוט:

• כל צמח שהוא טעים - שומה עליו שאינו רעיל. (זה מהניסיון של אופק, למי שרוצה להסתמך עליו)
• כל צמח שהוא רעיל - הוא לא טעים

(האם השני נובע מהראשון?
תרגיל בלוגיקה...)

יחד עם זאת, לא כל צמח שהוא לא טעים - הוא רעיל. (הלוגיקה מסתבכת... )

צמח שאינו טעים - זה יכול להעיד עליו שהוא רעיל. אבל לא בהכרח.
כאן יש חילוק בין:

• צמח שהוא רעיל באמת,
• לבין צמח שהוא טוב לאכילה ואפילו בריא, אך בגלל אורח החיים הלא בריא שלנו, קשה לגופנו ליהנות מטעמו.

אפשר להתרגל אליו לאט לאט, עד שבמשך הזמן הוא הופך לטעים (כך טוען אופק).
בצמחים שאינם טעימים צריך כן לוודא אם הם מותרים למאכל.

---

כללי ליקוט נוספים שלמדתי פעם מאורי:

• עלים של עץ כמעט אף פעם לא אכילים.
• כמעט כל הפרחים אכילים. בפרט פרחים של עלים אכילים.

[סוסת_פרא*]

אני אוהבת את הבלוג הזה !

[רוצה_להיות_אני*]

אני אוהבת את הבלוג הזה !
גם אני!

האם השני נובע מהראשון?
לא בהכרח והשלישי בכלל, וואו גירית אותי לנסות למצוא כלל מ3 הכללים הציינת.

[טליה_אלמתן*]

_אם אני כותבת כל-כך הרבה על משהו שקרה ביום אחד, אולי במשך שעה אחת -
פלא שמצטברים לי כל-כך הרבה נושאים?_
בכל פעם שאני קוראת בבלוג אני בטוחה שלא קראתי המון זמן. רק היום נפל לי האסימון שאני דווקא מתעדכנת קבוע, אלא שכל פעם את מספיקה לכתוב המון

טוב, בקשר לחלום. אני אכתוב בקצרה מאוד כי אני על זמן שאול, מבחינתמתי יציקו לי, אז אני מתנצלת מראש על השטחיות.
אני קיבלתי את ההרגשה שמדובר בתחילת החלום על "נסיך החלומות"! ארוז במיוחד בשבילך, קיים רק למענך, את האחת שלו, הוא האחד שלך ("אח" תאום נפש?), מעורר תשוקה, כרוך אחריך לחלוטין.
במהלך החלום את מבינה שגבר כזה הוא לא נסיך חלומות, אלא נסיך סיוטים! מרוב שאת האחת והיחידה בשבילו אין לו אישיות משל עצמו, והוא שפוט וחנון מרוב שהוא כרוך אחריך. את חוששת שמאחר ואין לו עתיד בלעדיך, הוא ייקח אותך איתו אל האבדון (יהרוס את כל חפצייך - ישמיד את הפיזיות שלך).

[סוסת_פרא*]

אחד הדברים שאני נורא אוהבת בטיול הזה - זה האנשים המקסימים שאני פוגשת.

בכלל, אנשים שמוכנים לפתוח את הבית ואת הלב.
כל-כך הרבה אנשים כאלה.
וזה כזה שפע.
אני מלאה הודיה.

אנשים שלא מכירים אותי ומזמינים אותי באתר.
אנשים שאני מדברת איתם בטלפון כדי לתאם, ועדיין לא נפגשנו, והם נשמעים כאלה לבביים.
ואפילו אנשים שלא מכירים אותי מהאתר, רק חבר עשה בינינו את הקישור - והם שמחים לארח.

והנה, אתמול קיבלתי מייל מפתיע מבחורה שכתבה לי שהיא קוראת אותי קבוע למרות שלא כותבת, וכשקראה בבלוג שאני באזור רחובות שמחה, כי היא גרה ממש קרוב.
והיא מזמינה אותי לפגישה, או לארוחה או ללילה. והכי נוח יהיה לה ביום חמישי (היום).
וזה יצא כל-כך במקום, כי בדיוק היום אני אמורה לעזוב כאן. אז קבענו שאלך אליה היום.

ואני גם מאוד אוהבת את האישה שאני מתארחת אצלה עכשיו.
היא כל-כך לבבית, ומלאה חיות.
ומתייחסת לילדות שלה כל-כך מדהים, מלא אהבה וסבלנות, ותמיד בקול שמח כזה.
וגם לי היא קוראת 'מתוקה שלי'.
וכשהרגשתי לא טוב 'מסכנה שלי' (כמו שאני אוהבת ).
והיא סיפרה לי על תהליכים שעברה עם האימהות, ועם הסבלנות וכל זה. ממש ראוי להערכה.
היא מקסימה.
וגם הילדות מתוקות מתוקות מתוקות.

זהו. אז זה כיף.

התחושה הזו של השפע.
של הלבביות.

[סוסת_פרא*]

ואני מודה שחברויות לא ממש יוצאות מזה.
למרות שאני חושבת שהייתי רוצה.
ולפעמים זה מתסכל אותי.
הרבה פעמים נדמה לי שיש פוטנציאל, וזה לא קורה. פשוט לא קורה.

אני כבר קצת מיואשת מלהבין למה.
אם אחרים לא רוצים, או אולי אני זו שלא באמת רוצה.
אולי זו האנרגיה שאני משדרת בצורה לא מודעת.
אולי אני פשוט מין 'זאב בודד' כזה בהוויה שלי?

אני מודה שאני לא משקיעה יותר מדי בחברויות. זה קשה לי.
וגם לא עם כל אחד אני מרגישה רצון להתחבר לעומק.
אבל גם כשיש מצב שאני כן מרגישה שאני רוצה - אני לא מצליחה לגרום לזה לקרות.
כאילו זה לא מצליח להגיע אל העומק, ששם הדברים מצליחים להתיפס.
כאילו הקרס נתפסת רק על פני השטח, ואז היא מגרדת את פני השטח ומשתחררת. כי היא לא תפסה עמוק מספיק.
(לפעמים נדמה לי שהקרס ששלחתי לא הצליחה לתפוס עמוק מספיק אצלם ואני מתוסכלת, אבל יכול להיות שדווקא הקרס שלהם לא הצליחה לתפוס עמוק מספיק אצלי (אולי אני לא אפשרתי - ?), או שבאמת הם מלכתחילה שלחו את שלהם אל פני השטח. ואולי שנינו לא אפשרנו לקרס להיתפס בעומק. מי יודע.)
לפעמים זה נראה שזה כן מתחיל, לפעמים נראה שזה ממש קורה, הנה נוצר קשר עמוק ונפלא... אבל אז פתאום מתקלקל בגלל משהו. בד"כ די מהר.
ולפעמים זה מתחיל, אבל בהמשך מתמסמס.

ובשורה התחתונה - *זה בד"כ פשוט לא קורה.
לא לפני המסע הזה, ולא במסע הזה.*

אני מרגישה שכשאני פוגשת אנשים - אז נוצר קשר טוב. אבל הקשר הוא רק לאותו רגע. אין לו המשך.
זה כמו שמדביקים משהו ברוק. באותו רגע זה נדבק, ואז זה נושר.
כך אני מרגישה.

ולפעמים זה כן נמשך איזה כמה זמן, נגיד כמה חודשים, אבל אין בזה עומק.
החברוּת לא מגיעה לעומקה. רק על פני השטח.

וקרה לי כן שהיה לי קשר שנמשך כמה שנים, עם ידיד - אך זה היה בעיקר בטלפון.
וגם, איכשהו, לא הרגשתי שאני מעריכה אותו במיוחד, פשוט היה לי נוח שהיה לי למי לספר דברים.

ככה, שגם אם נוצר איזשהו קשר, זה לאו דווקא עם האנשים שהייתי רוצה שייווצר קשר, אלא עם מי שזה יותר קל.
(כמו בזוגיות למשל, שקשה לי להאמין שאני ראויה לגברים שנראים טוב, או שבטוחים בעצמם, ואז 'נדבקת' דווקא לגברים שלא הכי מושכים אותי, כי איתם יותר קל)

יש גם כאלה שאפשר להגיד שהן 'חברות' שלי, למרות שאנחנו מדברות פעם בכמה שבועות.
ואולי אם אני אצטרך משהו הן יעזרו לי.

ויש כמובן קשרים וירטואליים, שהם גם מאוד חשובים לי, אבל גם הם לא סוג הקשר שאני מדברת עליו.

ומהמסע הזה, נראה לי ש-ת' הוא היחיד שנשארתי איתו בקשר לאורך כל הטיול, בשיחות ובמפגשים תדירים.
אבל אני לא יודעת אם זה ממש נחשב, כי הקשר איתו למרות שהוא גם ידידותי, הוא גם ברמה של גבר-אישה... שזה משנה את התמונה.
אני לא מזלזלת בזה, כי אולי גם את זה בעבר לא הייתי מצליחה ליצור. המשכיות כזו. אז אני חושבת שגם זו התקדמות, שאני שמחה עליה.
ובכל זאת...

אז כן, יש פה ושם כל מיני סוגים של קשרים כאלה ואחרים.
אני לא אומרת שאין בכלל בכלל קשרים.

אבל באמת, הרוב המוחץ של ה'קשרים' שלי - הם קשרים לרגע.
מפגשים נעימים, שלא ממשיכים לשום מקום.
וכפי שכבר אמרתי, גם אם הם כן ממשיכים - עדיין אני לא יכולה ממש לקרוא להם 'חברויות'.

מה שחסר לי זה - קשרים: 1. רציפים (בתדירות ובעקביות) 2. יציבים לאורך זמן 3. עמוקים וקרובים. 4. וכמובן, טובים.
בקיצור, קשר של ממש !
מה יש כאן כל-כך לדבר.
בטח כמעט לכל מי שקורא כאן יש לפחות קשר אחד כזה. (גם אם לא מושלם, אבל עדיין, קשר חברוּת שאפשר לקרוא לו חברוּת).

*************

רוב הזמן אני חיה עם זה בסדר. ואולי אפילו נוח לי כך.
לפעמים זה עצוב לי.

אז נכון שהרבה פעמים אני מרגישה שנוח לי כך, אבל אני תוהה אם זה בעצמו לא נובע ממצב לא מאוזן של הנפש.
למשל, אולי כי אני מרגישה מתח בחברת אנשים, צורך לרצות - ואז יותר קל לי לבד, אולי כי אני משתעממת מהר, אולי כי אני שיפוטית, אולי פחד מציפיות, או פחד מלהיות חייבת משהו למישהו, פחד ממחוייבות.... כל מיני סיבות של נפש לא מאוזנת.
שאם הנפש הייתה מתאזנת, אז אולי כן הייתי רוצה חברויות, ומצליחה ליצור אותן.
כך שאי אפשר לומר שאם נוח לי כך אז זה בסדר שזה כך.
אני חושבת שמשהו צריך להשתנות.
אני רק לא יודעת מה ואיך.

מצד שני, אולי זה כן הטבע שלי. אולי זה לא משהו שצריך להשתנות.
אבל אם כן, אז למה מדי פעם עצוב לי שזה כך? למה אני מרגישה שזה חסר לי? למה אני מרחמת על עצמי?
אולי עצוב לי רק כי נדמה לי שזה צריך להיות אחרת?
אולי אני פשוט יכולה ללמוד לקבל את עצמי כך וליהנות מהבחירה שלי....

ושוב, האם זו באמת בחירה שלי???!!!, או שאני יוצרת את זה ממקום לא מודע שאין לי שליטה בו.
אולי זה עצוב לי כי באמת היה ראוי שיהיה אחרת? כי באמת נפש בריאה היא נפש שרוצה להתחבר?

וחוצמזה, שהרבה פעמים אני לא יודעת אם אני זו שלא רוצה, ונדמה לי שאחרים לא רוצים.
ואז זה אפילו עוד יותר עצוב.
רק שבמחשבה עמוקה יותר אני מאמינה *שאני זו שיוצרת את המציאות שלי.
כך שגם אם אחרים מרגישים שהם לא רוצים, זה כנראה בגלל משהו שאני משדרת.*
בכלל שאני בעצמי עדיין לא מוכנה לזה.

בקיצור, משהו צריך להשתנות !!!!
(או ללמוד לרצות להתחבר וללמוד להתחבר, או ללמוד לשמוח על המצב כפי שהוא)

אני רוצה שינוי !!!!!!!

[סוסת_פרא*]

על כל פנים, למרות שחברויות של ממש כמעט לא נוצרות במסע הזה,
אני עדיין מודה מאוד על השפע ועל האנשים המקסימים שאני פוגשת.

• גם אם זה רק לרגע.

זה גם חסד.*

[הגבירה_בחום*]

פראית יקרה
אני חושבת שקשר צריך לתחזק. כדי שהוא יתקיים צריך לשמור עליו. וכדי שהוא יהיה עמוק, תדיר ויציב הוא דורש השקעה של זמן ואנרגיות. הוא גם מתגמל בהתאם בזמן ואנרגיות כשהוא טוב. השאלה אם את משקיעה את אותם זמן ואנרגיות בקשרים שנוצרים עם אנשים. כשאת נודדת במסע שלך, את פוגשת כל מיני סוגים של אנשים, ונוצרים כל מיני קשרים. לפעמים הם קשרים לרגע ושם הם נשארים, לפעמים נוצר חיבור מאוד טוב באופן מקומי שברור שלא יהיה לו עתיד ולפעמים נוצר חיבור מיוחד ועמוק, אבל גם אם את והצד השני מרגישים את זה, כדי שזה ימשיך ויתפתח זה דורש השקעה מסויימת. אולי בגלל שאצלך מראש הזמן והאנרגיות שלך למשפחה מסויימת או למקום מסויים הם זמניים וקצובים וידוע לכולם שאת נודדת ואת באת כדי לחלוף - אולי בגלל זה קשה יותר לחבריות של ממש עם עוגן להתפתח. קשה לאנשים להפתח באמת ואולי גם לך. לפעמים קשר יכול להיות מאוד עמוק גם אם לא נפגשים או מדברים הרבה אבל גם לזה צריכה להיות תקופת גדילה שמאפשרת לקשר הזה להגיע לעומקים. לי יש חברים שיש לי איתם קשרים מאוד עמוקים (אני מדברת על יותר מעשור) ואנחנו לא נפגשים הרבה ולפעמים יש תקופות שמדברים פחות בטלפון ובכל זאת הקשר ממשיך להיות עמוק וזה ברור לכולנו וכשאנחנו נפגשים, זה נראה כאילו לא נפרדנו - אבל זה אפשרי כי בתחילת הקשר היה משך מסויים של חברות הדוקה שאיפשר לקשר הזה להיות עמוק ולהתקיים גם בתקופות הפיסיות פחות שלו.
אולי באמת, יש משהו בך שעוד לא מוכן, שמשדר תזזיתיות או שלא משקיע את האנרגיות שלו בבניה של קשר שהיא מן סוג של קינון לפעמים, ואולי....אולי זה פשוט עוד לא קרה, אבל יקרה בקרוב (-:
חיבוק בינתיים @}

[סוסת_פרא*]

רוצה להיות אני - תודה לך.
חשבתי על זה וחשבתי, ולי דווקא נראה שהכלל השני דווקא כן נובע בהכרח מהראשון. (אני מבינה למה, אבל קשה לי להסביר )

טליה אלמתן,
בכל פעם שאני קוראת בבלוג
מצחיק, בכלל לא ידעתי שאת קוראת פה.

_אני קיבלתי את ההרגשה שמדובר בתחילת החלום על "נסיך החלומות"! ארוז במיוחד בשבילך, קיים רק למענך, את האחת שלו, הוא האחד שלך ("אח" תאום נפש?), מעורר תשוקה, כרוך אחריך לחלוטין.
במהלך החלום את מבינה שגבר כזה הוא לא נסיך חלומות, אלא נסיך סיוטים! מרוב שאת האחת והיחידה בשבילו אין לו אישיות משל עצמו, והוא שפוט וחנון מרוב שהוא כרוך אחריך. את חוששת שמאחר ואין לו עתיד בלעדיך, הוא ייקח אותך איתו אל האבדון (יהרוס את כל חפצייך - ישמיד את הפיזיות שלך)._

תודה לך על הפירוש לחלום.
אני לא בטוחה אם אני מתחברת לזה, כי בניגוד למה שהרגשת, אני מהתחלה לא הרגשתי שהוא נסיך החלומות שלי.
סתם עלתה בי תשוקה רגעית, אבל בהמשך גיליתי שהוא 'דֶבֶק' אז לא רציתי.

לפי מה שאת כותבת, החלום הזה אמור להפריך לי את הדמות של 'נסיך חלומותיי'. אבל לשמחתי אני ממש לא מרגישה שהוא הפריך אותה, כי זו מלכתחילה לא הייתה ההרגשה או הציפייה בחלום בקשר אליו.

במציאות אני כן מאמינה שיש אחד מיוחד בשבילי, שאני מרכז עולמו וכרוך אחריי לחלוטין.
אבל לא מתוך 'דבקיות' וחוסר עמוד שדרה, אלא דווקא מתוך עוצמה ובחירה - כי הוא רואה מה יש בי, הוא רואה את הייחודיות והעוצמה האינסופיות שבי, והוא יודע שהוא מצא את הדבר הטוב באמת, לכן הוא רוצה מאוד את קרבתי. רוצה. מתוך בחירה.
בגלל שהוא בעצמו מלא עוצמות רוחניות - הוא יכול לבחור מתוך ראייה צלולה.

אנשים חסרי עמוד שדרה אני מלכתחילה לא רוצה, וגם לרגע לא חשבתי שהם יכולים להיות 'נסיכי חלומות'.

אז, במידה מסוימת את צודקת בהבנות שכתבת.

אבל, אני לא חושבת שזה צריך להיות או-או:

• או אחד שהוא דֶבק ושפוט - וכרוך אחריי.
• או אחד בעל עוצמה - שאינו במיוחד כרוך אחריי.

בחברה שלנו יש התייחסות לעניין כ-או זה או זה. ואני לא חושבת כך.

• יש מַשהו אחר - מישהו שכרוך אחריי מתוך עוצמה ובחירה - מבלי לאבד שם את עצמו.

מישהו שבוחר לשים אותי כמשהו מאוד מאוד עיקרי בעולמו, אולי אפילו מרכז עולמו, אבל לא כל עולמו. וזה שונה. וזה מתוך רצון ומתוך ראייה צלולה.

גם אם תהיה כאן הזדקקות במידה מסוימת, זה יהיה רק אנושי.
אבל לא הזדקקות ברמה בלתי נסבלת. כי אז זה לא יהיה בשבילי.

אז אמנם, לא ממש התחברתי שזה הפירוש לחלום שחלמתי, לעומת זאת, זה פָּתַח לי כאן פֶּתַח לכמה הבהרות.
תודה.

אני מרגישה שהחלום דווקא יותר מדבר על חלקים שונים בתוכי. רק שאני לא מצליחה לשים את האצבע.
(מתחדשת, אני עדיין מחכה בסבלנות.... )

<נא לא לכתוב לי השגות על הדברים שכתבתי בעניין זוגיות. חיזוקים כן.>

[מתחדשת*]

לא שכחתי אותך.
הפירוש שלי אכן בכיוון של חלקים שונים בתוכך (אני אומרת פירוש כאילו יש כבר משהו מגובש, עוד אין)
בעזרת ה' הלילה.

[טליה_אלמתן*]

מה שחסר לי זה - קשרים

בחברה שלנו יש התייחסות לעניין כ-או זה או זה. ואני לא חושבת כך.
הממ.. מעניין... אני אקדיש לזה עוד מחשבה. זו באמת קביעה שטחית, עכשיו שאני חושבת על זה.

אני מרגישה שהחלום דווקא יותר מדבר על חלקים שונים בתוכי.
כלומר, שהאח הזה מייצג חלק רדום/קבור בתוכך שאת רוצה, אבל פוחדת, שיתעורר? וואו החלום הזה באמתממש מסקרן!

מצחיק, בכלל לא ידעתי שאת קוראת פה.
התפלאתי, כיאני זוכרת שהגבתי, אבלעכשיואני חושבת שיכול להיות שהגבתי כ"אלמוני" כלשהו. כבר לא זוכרת מה ואיפה (ועם קצב הגדילה של הבלוג הזה ... גם אין מצב שאמצא!)

[סוסת_פרא*]

תודה מתחדשת. תמיד שמחה לתובנותייך.

טליה, תודה גם לך.
אני שמחה שראית במה שאמרתי נקודה למחשבה.
ובהחלט נעים לי לדעת שאת קוראת פה.

[סוסת_פרא*]

אני עכשיו אצל מישהי אחרת ברחובות.
זו שכתבתי עליה היום, שהזמינה אותי במייל במפתיע.
היום היא באה לקחת אותי מהבית שהייתי בו.
היא באה עם הילדים שלה, והמארחת הקודמת שלי הזמינה אותם להיכנס, כי יש להם ילדים באותו גיל.

איכשהו דאגתי שמתביישים, והרגשתי שאני צריכה לתווך, ולדאוג שלכולם יהיה נעים.
כאילו זו אחריות שלי.

אני הרבה פעמים מרגישה ככה.
בגלל זה הרבה פעמים בחיים היה לי קשה להפגיש חברות.
והפעם, שאת המארחת החדשה לא הכרתי, אז בכלל.

על כל פנים, אחרי קצת זמן הקרח נשבר, והיה נעים.

ועכשיו אני כאן.

[סוסת_פרא*]

אתמול כשעוד הייתי בבית הקודם, אז נסענו עם הילדוֹת ל'עמק הטל' שברחובות.
זוהי חווה אקולוגית ממש יפה.
בנה אותה איש ושמו אמיליו בתוך פרדס שקנה לפני 15 שנה. הוא גר שם עם אשתו והילדים.
הוא גם אמן, אז יש שם פסלים מדהימים שלו בכל החווה (במיוחד כמה ענקיים ויפים בכניסה לחווה, שאי אפשר לפספס אותם), וגם גלריה של ציורים.
יש שם המון עצי פרי. (אכלנו קצת ענבים סגולים שכבר הבשילו. הירוקים עדיין לא...)
ויש עיזים.
הכול עשוי נעים כזה ובטוב טעם.
(מאוד מומלץ לבקר).

יש אצלו מתנדבים. ולפעמים הם גרים אצלו.
לפני כן חשבתי שאולי ארגיש רצון להיות שם קצת לכמה זמן, אבל נדמה לי שלא.
בכל זאת, סגור לי מדי, להיות בחווה כזאת, שלמרות שהיא יפה, זה מקום קטן יחסית בין חולות כורכר מכוערים באזור בנייה של רחובות.
משהו מרגיש לי צפוף מדי.
וגם לא בא לי לעבוד.

בתוך הבית שמשמש כגלריה, בחדר הפנימי, יש סבכת ברזל גדולה על פתח עגול ברצפה, ופתאום האור נדלק מתחת, ומתגלה באר מים ע-נ-ק-ית. גם הקוטר שלה נראה לי גדול יחסית, וגם עמוקה לאין שיעור.
בבאר אין מים. אני מתארת לעצמי שזו באר די עתיקה.
המנורות מאירות את כל הבאר עד למטה. כך שאפשר ממש לראות את רוחבה ואת עומקה.
כשאתה עומד מהצד ומתקרב, אז רואים רק את הדופן, וככל שאתה מתקרב אתה רואה את הדופן יותר ויותר לעומק ומתפלא איך עדיין לא רואים את התחתית, ואתה מציץ מלמעלה ואתה כמעט חוטף שבץ. לא ידעת עד לאיזה עומק כבר באר יכולה להגיע.
כבר ראיתי באר כשהייתי בהודו. אבל היא הייתה בעלת קוטר הרבה יותר קטן, וגם כיוון שהייתה חשוכה לא ראיתי עד להיכן הגיע עומקה.
ראשי היה עליי סחרחר מעט מן המראה. ובפרט כשניסיתי להתהלך על סבכת הברזל כשהבאר מתחתיי (הילד שלהם הבטיח לי שגם פיל יכול לעמוד שם בבטחה ), ומאוד בהססנות הצבתי רגל אחרי רגל ודרכתי.
חוויה מפעימה.

[סוסת_פרא*]

לפני שיצאנו משם, גיליתי מאחורי הבית עץ ענק ויפהפה, שלדברי אמיליו נקרא 'פרקינסוניה'. (זה עשה לי קונוטציה לא חיובית, אבל מתברר שזה על שם מישהו. כנראה שהיה יותר מפרקינסון אחד. ואולי זה אותו אחד? )
לי, משום מה, מראה העץ הזכיר את האשל שראיתי יום קודם. אותו סוג עלים דק דקיק, כמו מחטים, אבל רכות ונעימות.
והיה לו גזע עבה ויפה. (עם קוצים, התברר לי מאוחר מדי... )
http://flora.huji.ac.il/static//3/00/0018003.010.jpg]זו[/img] התמונה הכי מוצלחת שמצאתי. (משום מה בהרבה אתרים אמרו שזה שיח. והתמונות לא נראו דומות. לא ברור...)

הוא נראה נוח לטיפוס, ואמרתי לעצמי, סוף סוף אהיה קצת אשת-טבע אמיתית ואטפס על העץ.
לא שהיה הרבה לאן לטפס לגובה, בסך הכול טיפסתי לגובה איזה מטר וחצי, עמדתי שם לרגע, אמרתי לעצמי: 'הנה, עשיתי את זה', ואז התכוננתי לרדת.

התברר שלרדת זה פחות קל מלעלות.
'אבל יש גם את עניין הירידה, בבקשה ממך' - כפי שאמר נמיר לרו אחרי שהשתחצן לו שנמירים מוצלחים מאוד בטיפוס על עצים וגילה שהסתבך.... אתם יודעים באיזה ספר... .

אז טוב, אני לא הייתי במצבו של נמיר, כי הייתי כולה מטר וחצי מהקרקע, אך כשרציתי לרדת לא מצאתי לי כ"כ אחיזה לרגליים. מה גם, שגיליתי פתאום שבמקומות מסוימים ולא צפויים, על הגזע ועל הענפים יש קוצים. (ראו תמונה)
הצלחתי כמעט לרדת לגמרי, ואז את האולי-פחות-מחצי-מטר-האחרון הייתי צריכה לקפוץ.
נו טוב, למרות שלפני כשנה שברתי את כף הרגל ומאז די נזהרתי מלקפוץ, זה נראה לי באמת שטויות לקפוץ 40 סנטימטר. אז קפצתי.

מה אני אגיד לכם, כמעט שברתי עכשיו את כף הרגל השנייה.
התברר שתחתית הגזע הייתה בשיפוע, וכך כשכף רגלי הימנית נחתה עליה, היא קיבלה עיקום כלפי מעלה. עם המשקל של הגוף שלי - זה היה אאוץ'.
התיישבתי על האדמה להירגע, והודיתי לאלוהים שזה נגמר רק בזה.
הרגשתי שעוד טיפה לחץ - וזה כבר היה יכול להיות נקע, או אפילו שבר.
וממה? מכלום.

זה מה שכל-כך מבאס אותי.
אני שברתי רגליים מכלום.
בעבר בטיול דרכתי על אבן עגולה, וכף הרגל הימנית שלי התעקמה פנימה - וכך, גם שברתי את הקרסול וגם קרעתי רצועות. (זו אותה הרגל שהפעם דרכתי עליה לא טוב).
ולפני כשנה דרכתי לא טוב בבור קטן בכביש, ושברתי 4 עצמות בכף רגל שמאל. למרות שהתאוששה, היא עדיין כואבת.

מה שהכי מבאס אותי זה שאני מרגישה כזו מגושמת.
אני תמיד חולמת על חיי טבע, ועל גמישות וקלות תנועה.
ומול זה - יש אותי. עם גוף גדול, ולא קל תנועה בכלל.
עם כאבי גב (דיסק ועוד), וכאבי שרירים, קלה לעקם רגליים, או להגיע למצב של גב תפוס, וכשכל מכה קטנה יכולה להיגמר לא טוב.

קשה לי עם הגוף שלי.
וקשה לי עם ההתנהלות שלו בהקשרים האלה.

נכון שאני מתרגלת יוגה, ועשיתי בעבר כל מיני דברים שהיו אמורים לשפר את המצב. נניח גם בקואורדינציה ובשיווי משקל וכאלה דברים.
אבל למרות שמתישהו בחוג קראטה לפני הרבה שנים חל שינוי גדול בקואורדינציה (לפני כן הייתי הולכת ברחוב ונתקלת לעצמי ברגליים של עצמי ), ועוד דברים שיפרו במידת מה - עדיין זה מאוד רחוק מהתנהלות בסיסית שמתאימה לחיי טבע. ואפילו לחיים בעיר.

ניסיתי לרקוד קונטאקט.
אבל הרגשתי כזו מגושמת, גם בגלל שאני גדולה וגם בגלל כבדות התנועה שלי.
פחדתי להניח משקל על אנשים, קרה שדרכתי לאנשים על הרגליים או נפלתי עליהם לא טוב, והיה לי מאוד לא נעים מזה.
והכי גרוע - לא הצלחתי לתמרן טוב עם הגב, וכל הכיפופים האלה עשו לי כאבים רעים מאוד בגב ובברכיים.
כלפי חוץ אולי לא נראיתי מאוד מגושמת, אבל הרגשתי את זה בגוף שלי היטב היטב.
אז, למרות שחשבתי שקונטאקט למשל יכול להוסיף לי לקלות התנועה - לא הצלחתי להגיע לזה. כי כבר בהתחלה נתקלתי בכל הקשיים האלה, וקשה לי להתמודד עם העניין.
(שלא לדבר גם על זה שבקונטאקט יש את העניין הרגשי - של להתאים את עצמי למישהו אחר, וה'צורך' לעמוד בציפיות וכד', שגם קשה לי).

אני מרגישה *שהגוף שלי כבד כבד.
הוא כמו בוגד בי.*
הוא לא זז איך שאני רוצה שיזוז, לאן שאני רוצה שיזוז.
והוא אפילו מסוכן לי.

אז אתמול הרגל מאוד כאבה, והיום תודה לאל היא הרבה יותר בסדר. באמת תודה לאל.

אבל אני עדיין מאוד מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להיות כזו קלה כפי שהייתי רוצה,
ומזה שעליי כל הזמן להיזהר,
ומזה שאני כל הזמן (במיוחד בטבע) מתהלכת באופן קבוע עם פחד מליפול (כי, כמתברר, הגוף שלי נוטה ליפול לא טוב), ולא יכולה להתהלך לי חופשי ובקלילות.

מתסכל. מתסכל. מתסכל.

[סוסת_פרא*]

כבר החברה שלי בגבעת ברנר, אמרה שאני מאוד לא עונה על התדמית שלכאורה יצרתי. של סוסת פרא ששועטת בדרכים, קלת תנועה ספונטנית וגמישה.
את זאת אמרה בעקבות 'הכבדות' שלי, לאחר שהציעה שנישן בטבע.
ונראה לי שגם מה שכתבתי לעיל - ממש לא עונה על התדמית הנ"ל.

מה אני יכולה לעשות?

סוסת פרא צולעת .

[סוסת_פרא*]

טוב, משהו אחר.

היום דיברתי עם מישהי מבאופן שהזמינה אותי בעבר.
היא נשמעה מתוקה מאוד, ואמרה שהיא כמעט לא מכירה אותי מהאתר ונראה לה שאנחנו בכלל לא נכנסות לאותם דפים (מזה אני מבינה שהיא לא קוראת בבלוג), אבל היא זוכרת דף אחד שפתחתי בעבר של לבנת כנף שמחפשת זוגיות, שהיה נורא חמוד בעיניה.
ושהיא אמרה אז לעצמה, סוף סוף מישהי שמפרגנת לעצמה, ולא מפחדת להגיד על עצמה מילה טובה. שזה מאוד נדיר.

מאוד הוחמאתי, ושמחתי שהיא זכרה את זה לטובה.

*********

כמו כן, זו שאני מתארחת אצלה עכשיו סיפרה לי שהיו כל מיני דברים בבלוג שלי שהשפיעו עליה לטובה.
גם על זה מאוד שמחתי.

אני שומעת את זה לפעמים מאנשים, וזה עושה לי טוב לדעת.