סימני התעללות בזוגיות

[לב_שומע*]

מרגישה צורך להתנצל בפני כל באי ובאות הדף.
עצם הכתיבה על הנושא לקחה גם אותי, שהייתי שם, כאילו לפלנאטה אחרת, עם חוקים אחרים.
שאותם לא אני קובעת.
חשוב היה לי כן להיכנס לפרטים ולתת מידע מפורט, גם כדי להרגיע פחדים (אותי, לפחות, מידע, בנושאים כאלה, יכול להרגיע...) וגם כדי לתת מידע מעשי למי שזקוקה לו.
אני מרגישה שנכנסתי למקום שעצם ההיזכרות בו לא עושה לי טוב.
אבל אני חייבת לציין שביהמ"ש לענייני משפחה ממש לא היה יותר נעים.
רק מאוד מאוד אחר.
מתנהל דרך מנטאליות הרבה יותר קרובה לעולמי, ובסוף, במקומות הכי רגישים לי, בשם ערכים שיוויוניים, פונה כנגדי. על המערכת המעוותת שם <שהפסיקה מזמן לשפוט, ורק מסמנת וי על המלצות של אנשי טיפול> נראה לי שכבר הבעתי את דעתי.

בקיצור, יאללה, ג'יפה שם, תתחילי כבר ותגמרי מהר...

ויבורך הרב <לא זה שהזכרתי אותו כאן, אחד אחר...> שפנה אלי ביוזמתו, וביקש לדעת מה קרה, ולמה נפרדנו, והקשיב כמה שעות טובות, וקלט, בדרכו, וצייד אותי בכמה משפטים מנחמים ובמכתב לביה"ד הרבני שלדעתו אין טעם "למשוך" אותנו. עורך הדין שלי טען שאין שום משמעות למכתב כזה, והדיינים ממילא לא יתייחסו למכתב, אבל לי עזר, לפחות בהרגשה, הוריד קצת פחדים, ובעיקר- זה היה לפגוש אדם טוב באמצע הדרך, במקום שאתה לא ממש מצפה לו. מישהו שמוכן לקחת מעורבות במקום שבו אנשים לפעמים נמנעים. סוג של עד מואר, במובן זה שהוא היה מוכן לקחת צד ולא להתכסות באיצטלה של חוסר שיפוטיות ו"אני לא מתערב..."
מאוד מאוד עזר לי אז.

אני זוכרת שיצאתי מהדיון ברבני והרגשתי שאני בוחרת להמשיך להיות דתייה, כי זה ממש לא מובן מאליו...

[לב_שומע*]

ובעיקר אוסיף, שאני מאוד מאוד מבינה אותך, מאוד מבינה את הצורך בהגדרות, מאוד מבינה את הקושי של הוויתור על ה"יש" והקיים כבייכול.
אגיד לך מאוד בקצרה - הגדרה מילונית כבר יש לך. איך קוראים למה שאת? פרודה.
מסכימה עם בשמת, ובעיני הדיוק בהגדרה כן חשוב.

מה שאין, וחסר, זה אולי הגדרה במובן הרחב יותר שלה - סוג של צפי, פרוגנוזה. ומאוד מאוד קשה לתת צפי במצבים האלה, ובחיים בכלל. וזה אכן קשה.
זה סוג של להשלים עם חוסר הידיעה. עם העובדה שאת הולכת להיכנס לתהליך שאין לך מושג איך הוא ייגמר.
אני כן יכולה להגיד לך שבדרך כלל עם גברים מהסוג שמתואר פה בדף, ואם את מתנהלת נכון, זה לא יותר משנתיים-שלוש, כל הסיפור, ובדרך כלל משמעותית פחות, אבל עדיין - הזמן הזה יכול להיות מלווה בתחושות נוראיות ובלתי נסבלות. מה להגיד לך? איך לנחם? לא יודעת.

פשוט לזכור שהחיים איתו הם גיהינום, והדרך החוצה מהם היא הדרך החוצה מהגיהינום, ושום שביל שמחובר למקום כמו גיהינום לא יכול להיות מקום נעים, וגם כשמתחילים לצאת מכאב שמשתק ומקהה את היכולת להרגיש לפעמםי כואב יותר, אבל זה השביל החוצה. את רוצה להישאר לעולמים בתוך הגיהינום?

יש לי עוד מה להגיד על הצורך בדיאלוג עם כל אחת מנקודות הוויתור, אבל זה יחכה כנראה לפעם אחרת, הילד שלי מרגיש לי צמא לצומי...

[לב_שומע*]

קראתי עכשיו בדף ישן כותבות באתר כותבות על התמודדות עם ביקורת של הורים.
וזה הציף בי שוב תובנות ומחשבות על שני הורי הפרטיים.
אני חושבת שחלק ממה שמייחד את אמא שלי, זה שאין הרבה תגובות שיעילות איתה.
הדבר היחיד שאפקטיבי לטווח ארוך זה כשהיא מפחדת.
אם היא מרגישה שאני מתרחקת מאוד, פלוס קולטת שאני נטולת יסורי מצפון על הריחוק, היא מבינה שאין לה כוח יותר עלי, ואז היא בחרדה מלאבד אותי סופית. כשהיא מבינה שהיא באמת חסרת משמעות לחלוטין מבחינתי, שאין לי בעייה לאבד אותה, אז היא חוששת מאוד מלאבד אותי.
ואז היא משתדלת.
זה לא אומר שתמיד מצליח לה, שלא יוצא לה בטעות ארס מהפה, אבל היא לגמרי משתדלת.
ואם יוצא בכל זאת ארס הוא בדרך כלל לא ארס שמופנה ישירות כלפי, אלא יותר ברמה של תפיסות מעוותות על העולם והחיים.
בכל מצב אחר עוד לא ראיתי משהו שחזק מספיק עליה.
אני מסכימה לגמרי שהשיחה האחרונה שלי איתה היתה טעות.
אבל, אם בכל זאת היא היתה, מה שאני יכולה ללמוד ממנה הוא ש:
אין דבר שנתפס בעיני אמא שלי כטריטוריה פרטית שלי.
נדהמתי כשקראתי במלים הורגות שאחת ההגדרות להתעללות רגשית היא הסגת גבול.
חדירה לטריטוריה של האחר.
אני כל כך רגילה להיות מוסגת גבול...
אני זוכרת את דפוסי היחסים האלה בין אבא שלי לאמא שלו, שכבר עם אלצהיימר קשה. בביקורים שלנו אצלם.
אני זוכרת את ה"מה כבר אמרתי..."
אני זוכרת את הביקורת של הורי על דוד שלי שהיה "נכנס" בסבתא שלי כשהיא היתה מסיגה לו את הגבול. הם כעסו. למה הוא מדבר לא יפה. להורים. הוא היה די אנטיפת בעיני כילדה, אז לא היתה לי בעייה להסכים איתם. זה נשאר במשפחה במשך שנים, מן שם קוד כזה. "תסמונת....", שמו של הדוד.

רציתי לומר בעצם, שעל אף שאותה שיחה בדיעבד היתה טעות, מה שאני יכולה ללמוד ממנה -
אני חושבת שמלבד הטעות הבסיסית שבכלל דיברתי, ולא חתכתי,
הייתי נהדרת לאורך השיחה הזאת, ביכולת לא להיבהל, כן להתעצבן, להפעיל לוגיקה ולהראות לאמא שלי מכל מיני זוויות שונות שהיא נכנסת לתוך טריטוריה פרטית שלי.
והיא נורא לא התרשמה.
הדבר היחיד שהזיז לה זה שגם היא רצתה לגמור יפה. לכן היא התנצלה.
אבל היא לא חשבה שאולי היא נכנסה למקום לא שלה.
ממש בסוף השיחה, כששאלתי אותה, בטון יפה: תגידי, אמא, את יכולה אולי לדמיין מצב שבו אני עושה משהו שלא נראה לך, שלא סתם לא נראה לך אלא שהוא נגד הקונספט הבסיסי שלך, שלא מסתדר עם התפיסה הבסיסית שלך את העולם, ושאת אומרת לעצמך משהו כמו: או.קיי, לא הייתי חושבת שזה ככה, אבל טוב, אני מבינה שזה שלה, לא שלי?
ניסיתי [ואני חושבת שהבהרתי, הייתי מ-א-ו-ד ברורה, ואני יודעת להיות מורתית...] להציג לה זווית התייחסות אחרת: מופתעת, לא ממהרת להסכים, אבל לא פולשת.
התגובה שלה היתה, בטון מרוחק כזה, כמו מתוך חלום, על איזה גן עדן שאינו: את שואלת אם יש דבר כזה קבלה ללא תנאי...?? כן, אולי יש דבר כזה, אולי.. בספרים יש. בטח לא כל הזמן, בחיים...
עניתי לה: [בטון מה זה תקיף! ומה זה באמונה עצמית! בלי להתבלבל...]: אמא, אני לא מדברת איתך על קבלה ללא תנאי. אני לא גרה אצלך בבית עכשיו, שאת צריכה להחליט איך את מגיבה אם השפרצתי כמה טיפות של מים בדרך למגבת. (צרחות אימים - זו היתה התגובה הרגילה. לפני שטיפת ידיים במטבח, ח-ו-ב-ה לזכור למקם מגבת צמוד אליך בשיש, כי אם אתה ניגש למגבת, עם ידיים טיפה לחות, זה נקרא שהשפרצת את כל הטיפות שבדרך על הרצפה...). זה שלי. זה אירוע שלי. זה שמחה שלי. זה לא משהו שלך.
מה היתה התגובה? באמת שאני לא זוכרת. לא משהו ראוי לציון.
זה פשוט חוסר יכולת לקלוט הפרדת טריטוריות.
מבחינתה - אני, חיי, כולי - שלה. כל דבר שלא נתתי, זה משהו שנלקח ממנה, ובחוסר צדק מוחלט, מבחינתה. אהממ......

טוב לי לשפוך פה. ואני משתדלת לא להתנצל שכתבתי המון.

ואולי עוד דבר שקשור להסגת גבול: כשהתגרשתי, בתקופה הראשונית, על כל סכום שהוצאתי [והיא תמיד ידעה, כי היא הרי היתה התמיכה שלי, רגשית ופיזית, בעזרה עם הילד שלי, המהמם... מתה עליו] היא גרמה להרגיש אשמה, כאילו אני לא בסדר. כל פעם שהתקלקל משהו בבית שצריך לתקן, היא היתה מגיבה בתגובת אבל סופנית, כאילו מישהו מת, שיעלה כל כך הרבה כסף לתקן...
כשהערתי לה על כך (אני מדברת על לפני למעלה מעשור, ובמצב מודעות שונה לחלוטין, ושהיא מקור התמיכה שלי...) שהכסף שיעלה לתקן זה כסף שלי, לא שלה, היא היתה עונה לי: "זה אותו דבר, זה לא משנה. כסף שלך הוא כמו כסף שלי. הרי אם חלילה תצטרכי נעזור לך. אז זה אותו הדבר".
איכשהו אינטואיטיבית הבנתי שהתפיסה הזאת עושה לי רע, היא הופכת אותי לאשמה כל פעם שאני רוצה לקנות לעצמי משהו קטן, כי זה כאילו אני מוציאה את הכסף מהכיס שלהם.
התנהגותית פשוט הכרחתי אותה להפסיק לדבר ככה.
והיא הפסיקה, באיזשהו שלב. לא לחשוב אבל לפחות לדבר פחות בוטה.
ואני מדברת על תקופה שעבדתי בה משרה מלאה פלוס במקביל למאבק גרושין קשה של בימ"ש ובי"ד. החזקתי את עצמי.
עד היום, כשמתקלקל משהו בבית זה עושה לי הרגשה נורא רעה, כאילו עוד שנייה אני הולכת להיות ענייה...

[אמא_קטנה*]

לב שומע, קראתי הכל ורציתי להגיד תודה רבה, על השיתוף והכנות...
ברור לי שלא קל להיזכר, ובטח מחזיר לזמנים שרצית לשכוח, ואני באמת מודה לך שכתבת לי, ולבנות האחרות פה.
לי זה עזר לקרא, ובעיקר- לשמוע את האמת.
ואני מניחה שבימים הקרובים, אחרי שאקרא שוב הכל, והדברים קצת ישקעו, גם אגיב.

שוב, תודה..

[לב_שומע*]

שמחה לשמוע!
(-:

[סוזן_סוזן*]

הוא יצא מהדירה

[אישה_במסע*]

הידד!!!
|יש||יש|

[פלונימית_אלמונימית*]

יש! בבקשה ספרי לנו איך...

[בשמת_א*]

אני חושבת שחלק ממה שמייחד את אמא שלי, זה שאין הרבה תגובות שיעילות איתה
ברור שלא.
אבל אני רוצה להסב את תשומת לבך למה שאמרת פה:
את בכלל רוצה ומצפה לתגובה "שתהיה יעילה איתה".
זו הסגת גבול לגביה, את מבינה?
הרי זו מניפולציה עליה. הרי זה רצון ש היא תהיה כמו שאת רוצה אותה, שהיא תהיה אחרת ממי שהיא, ממה שהיא, מאיך שהיא.
אבל זכותה להיות מי שהיא בדיוק כפי שהיא. בדיוק בדיוק כמו שהיא ככה זה טוב!

ואיך היא בדיוק?

טיפות של מים בדרך למגבת. (צרחות אימים - זו היתה התגובה הרגילה
את מבינה שאת מתארת אשה חולה בנפשה, נכון?

אז איך היא בדיוק?
היא אשה מאוד חולה בנפשה.
שהצליחה להסוות את מצבה במשך שנים, באמצעים שונים. ואת אחד הקורבנות.
אין חוק שאוסר על חולי נפש להביא ילדים לעולם, ואין אף אחד שמגן על הילדים האלה שנולדו. גם להוציא אותם מחזקת אמם חולת הנפש, לא מציל אותם מהפגיעה ולעתים קרובות פוגע בהם פי כמה.

אז מה המסקנה?
שהיא חולה, ומותר לה להיות חולה, וזכותה להיות מופרעת ככל שתרצה.
אבל אם את רוצה להציל את חייך-שלך, מוטב שתתרחקי ממנה כמו ממגיפה. כל מגע איתה מכל סוג, גורם לך להידבקות ואחרי זה את חולה כמה זמן.

הוא יצא מהדירה
נהדר! בשעה טובה!

[קוראת*]

_הוא יצא מהדירה
נהדר! בשעה טובה!_

איך זה קרה?

[אמא_קטנה*]

סוזן, איזה חדשות מעולות! אי זה קרה? תספרי בבקשה , איזה יופי

[קוראת*]

וכמובן כל מילה של בשמת החכמה ללב שומע

אם את רוצה להציל את חייך-שלך, מוטב שתתרחקי ממנה כמו ממגיפה. כל מגע איתה מכל סוג, גורם לך להידבקות ואחרי זה את חולה כמה זמן.

(אני פחות מסכימה עם
זכותה להיות מופרעת ככל שתרצה.
כי אני חושבת שלא זכותה להיות כל כך אכזרית, וזה כבר קשור לאופי ולא רק למופרעות. יש מופרעים לא אלימים. אבל אני מאוד מסכימה עם התמונה הכללית).

[סוזן_סוזן*]

הוא יצא לבד.. מבלי שהתחלנו הליך משפטי של צו פינוי. הוא כנראה הרגיש שהוא מותח את הזמן יותר מדי וכנראה פחד מתביעה..
גם לפני כן פניתי הרבה פעמים לחברים ולמשפחה שלו ואולי הוא כבר הרגיש לחץ ומבוכה מהעניין...
יש עוד תשלומים של ארנונה חשמל וכו של החודשיים האחרונים- הוא הבטיח שישלם על הכל
אני מקווה שיהיה בסדר
יש לו כבר דירה חדשה ופקידת הסעד צריכה לבקר שם בימים הקרובים.
מאז שיצא הוקל לי ואני פחות שנאת אותו. אני כבר לא שונאת אותו בכלל.. ומרגישה שהגירושים יכולים להיות יותר קלים ו"נעימים" אם אפשר לקרא לזה ככה.
פשוט נורא כעסתי על זה שאמא שלי נתנה לי לגור בעודי רווקה בדירה ששייכת לה, ואז הכרתי בחור, הכנסתי אותו לדירה , התחתנתי איתו ואז אני ברחתי משם כי היה בלתי נסבל- והוא ברוב חוצפתו נשאר לחיות שם ולא סיפר מה הוא מתכוון לעשות.. השאיר אותנו בחוסר וודאות- האם יצא או לא, האם נצטרך לקחת עו"ד ולשלם הרבה כסף... נוראה כעסתי על החוצפה הזו
עכשיו כשזה השתחרר אז אני מרגישה יותר טוב ואני כבר פחות מוצאת את עצמי מקללת סתם כך ... נרגעתי

[אמא_קטנה*]

סוזן, שמחתי לשמוע, אולי הוא גם הרגיש שאת חזקה, איתנה בדעתך, לא מתכוונת לחזור אליו/ לדירה והבין את עצמו (איכשהו).
לא משנה איך, העיקר שיצא, ואני מאחלת לך שגם יתר הדברים יסתדרו.. לא ארשום מהר, אלא - על הצד הטוב ביותר.. בשבילך.
שמחה בשבילך, אבל - אל תחשבי אפילו לרגע שנעשה אדם טוב יותר, ובטח שאל תחשבי על חזרה אליו!
תעדכני מה שלומך ומה שלום ביתך.

[סוזן_סוזן*]

היום הוא כתב לי מייל שהוא חושב שאני צריכה טיפול, שמשהו לא בסדר איתי, שמאז שהתחתנתי איתו השתניתי לרעה ואין לו מושג מדוע. שהוא חושב שמשהו לא יציב אצלי ושגם חברים שלו וקרוביו חושבים שמשמהו השתבש אצלי, ושהוא רוצה שאעבור טיפול בשביל שאהיה אמא טובה חזקה ויציבה
ת'אמת אני מאוד שמחתי לקבל ממנו את המייל הזה- מייל זה חותם ומאשר לי את אופיו כמתעלל וכמי שלא רואה את הדבשת של עצמו
חג פורים שמח לכולכן- אוהבת אתכן

[קוראת*]

היום הוא כתב לי מייל שהוא חושב שאני צריכה טיפול, שמשהו לא בסדר איתי, שמאז שהתחתנתי איתו השתניתי לרעה ואין לו מושג מדוע. שהוא חושב שמשהו לא יציב אצלי ושגם חברים שלו וקרוביו חושבים שמשמהו השתבש אצלי, ושהוא רוצה שאעבור טיפול בשביל שאהיה אמא טובה חזקה ויציבה

הוא לא יאומן, הבנאדם הזה.

עלייך לשמור את כל המיילים. ולא לענות לו! זה בור ללא תחתית.

[אמא_קטנה*]

הוא לא יאומן, הבנאדם הזה
מסכימה עם כל מילה.
הוא מטורף על כל הראש!

[אמא_קטנה*]

סוזן, את עונה לו? מדברת איתו?

[גשם*]

שהוא רוצה שאעבור טיפול בשביל שאהיה אמא טובה חזקה ויציבה

סוזן, הוא בונה תיק נגדך ומנסה לאיים עלייך דרך הילד/ים. תיזהרי מאוד. צריך לדבר עם העו"ד ולהגן על עצמך. בטח יש פה נשים שימליצו מה לעשות אבל אני חושבת ששורש העיניין הוא לתעד את ההתנהגות שלו ולהיות מאוד מאוד זהירה.

אני כל כך שמחה שיצא! מזל טוב!

[קוראת*]

סוזן, הוא בונה תיק נגדך ומנסה לאיים עלייך דרך הילד/ים.

נכון מאוד. לא להשיב! כל דבר להעביר לעורכת הדין.

[לב_שומע*]

_את בכלל רוצה ומצפה לתגובה "שתהיה יעילה איתה".
זו הסגת גבול לגביה, את מבינה?
הרי זו מניפולציה עליה. הרי זה רצון ש היא תהיה כמו שאת רוצה אותה, שהיא תהיה אחרת ממי שהיא, ממה שהיא, מאיך שהיא._
קשה לי הפעם להסכים, בשמת.
זה בדיוק מה שאמא שלי טוענת כלפי.
אני חושבת שיש הבדל בין לרצות ולצפות שהיא תהיה משהו מאוד מסויים, איזשהו תסריט ספציפי שיש לי בראש על איך היא אמורה להיות אלי,
ובין להאמין שיכול להיות בעולם כזה מצב, שמישהו מגיב אלי, לרצונות שלי, לזרימה שבאה ממני, לא בהכרח בתואם מושלם (זהות של אחד לאחד בין הרצונות שלי או השדר שלי לתגובה שלו) אבל כן ישנה בחלל בינינו איזושהי תגובתיות, תנועה, ריקוד של אנרגיה שעוברת בין שני בני אדם.
לאו דווקא הסכמה, אבל תגובה.
נגיד, אם קר לי, יש מטפל שידליק חימום. חשוב לו להתאים את הסביבה שלו אלי במאה אחוז. יש חברה, שאם קר לי, היא לא בהכרח תדליק חימום אצלה בבית, אבל כן תשאל האם אני רוצה סוודר. היא תגיב אלי. ויש מי שיאשים אותי שתמיד קר לי כשנורא חם כאן אובייקטיבית. או ישאל מתי עשיתי בדיקות דם לאחרונה.
מכל האנשים בעולם שאני מכירה, שני הורי הם ההכי פחות תגובתיים אלי.
אחים שלי במקום השני.
מפתיע אותי לגלות שאפילו האדם שממנו התגרשתי, שבעיני נתפס עם פוטנצייאל התעללות רציני, הרבה הרבה יותר תגובתי אלי מאשר שני הורי. זה לא אומר שאם משהו איתו תופס אותי ברגע של חולשה לא יוכלו להיווצר מצבים לא נעימים, שעם אדם אחר אולי עלולים הרבה פחות להתרחש, גם כשאני ברגע של חולשה. אבל כשאני במיטבי, בחלל שבינינו יכולה להתרחש תגובתיות.
עם הורי, קשה לזה הרבה יותר לקרות. ואצל אמא שלי, ההתבצרות יותר חזקה מאשר אצל אבא שלי.
אני מרגישה שנכון לי להאמין שיכול להיות מצב כזה ביחסי הורים ילדים שהורה מגיב לילד שלו.
ושנכון לי לחשוב שאם אמא שלי תבחר להיות מודעת אולי בקטן זה יוכל לקרות גם אצלה.
במידה מסויימת אולי נוח לי יותר שזה לא קורה, איתה, כי אם היא תהיה יותר מגיבה אלי אני ארגיש מצפונית מחוייבת לתת לה פידבק שזה נעים לי, פידבק שמתייחס ומגיב אליה כאדם, ומה שהפידבק הזה ייקח ממני כנראה לעולם כרגע [לעולם כרגע! מתאים לי המונח...] יהיה הרבה יותר מתגובתיות מוגבלת שבכוחה לתת. לעולם כרגע זה לא יהיה שווה את זה, ייקח ממני יותר משיעניק לי.

לכן מסכימה מאוד עם ניתוח המצב באופן מעשי - להתרחק.
אני ממש מזכירה לי שמה שאני מנסה לעשות הוא לגמרי לא מה שהיא עושה לי.
אני לא מנסה לשלוט עליה. אני בתהליך של גישוש ובדיקה, נעה בין גלים של הרפייה ורשות לעצמי לעשות מה שבא לי באותו רגע מולה בלי להיות נורא ממוקדת על צורך להיות עקבית איתה [זה לא עיצוב התנהגות פה, לא משלמים לי, אני לא חייבת להיות עקבית...] ובין גלים של גיוס כוחות ומיקוד רצון ומאמץ להיות ברורה מולה איפה שבא לי [ברורה זה יכול להיות גם חוסר קשר, הכוונה היא מצב צבירה מאוד ממוקד ומדוייק בציר של רצון-כוונה-פעולה/איכות דיבור].
ומותר לי.

אני מרגישה שאת כן שומעת אותי מבפנים על אף שיכול להישמע כאילו בעיני לא מבחוץ, ומודה לך. על השמיעה. על הלהיות.

מרגישה צורך לומר שהייתי מספר ימים בלי אינטרנט, לא נכנסתי לאתר...
עם מודם חדש, אני מקווה שזאת התקלה האחרונה לתקופה הקרובה...

[לב_שומע*]

רוצה לשתף עוד בתחושה חזקה שליוותה אותי הערב...
מישהי מכירה את התחושה הזאת, כאילו אתה חוזר למקום מוכר, ופתאום מה שהיה כילד כל כך גדול, פתאום אתה גדול יותר, והעולם קצת קטן?
כאילו, גדלתי כל כך השבוע, לא שמתי לב בכלל שפתאום אני לב שומע גדולה יותר.
כשנכנסתי לאתר אחרי מספר ימים בלי אינטרנט, פתאום תפסו את העין שלי דפים בכלל אחרים, פתאום מוזר היה לי, לדחוס את עצמי לתוך איזשהו מן "אני" קודם, ישן יותר, קטן יותר...
לא יודעת האם מישהי מכירה את ההרגשה, ובכל זאת... ותודה לכן.

[בשמת_א*]

_קשה לי הפעם להסכים, בשמת.
זה בדיוק מה שאמא שלי טוענת כלפי_
יש הבדל גדול.
אמא שלך טוענת שהיא בסדר כמו שהיא, ושאת צריכה להמשיך להיות איתה בקשר ולהתאים את עצמך אליה. NOT !
אני טוענת, שהיא חולה בנפשה עד מאוד, אבל זכותה להיות מעורערת בנפשה ולא לרצות להירפא ואת לא צריכה להמשיך להיות איתה בקשר ובוודאי לא להתאים את עצמך לחולי הנפשי הזה!

אין דרך להיות איתה בקשר - ולהכריח אותה להפוך לאדם בריא בנפשו. גם לא ראוי להכריח אותה. גם אי אפשר. היא מאוד חולה.

אני מרגישה שנכון לי להאמין שיכול להיות מצב כזה ביחסי הורים ילדים שהורה מגיב לילד שלו.
ברור! המצב הבריא והתקין ביחסי הורים-ילדים הוא המצב שההורה מגיב לילד שלו, אין שאלה בכלל
אבל את מתארת זוג הורים מאוד פגועים בנפשם.
הם לא בריאים ולא תקינים.
הם פגועים ופוגעים. הם מסוכנים לבריאותך. שומר נפשו ירחק. שיישארו שניהם ביחד במחלתם. מספיק הזיקו לך במשך שנים רבות. ואיזה נזק! נזק עמוק שלוקח לך שנים להשתקם ממנו!

לכן את חייבת להבין שלא יעזור איתם להיות "ברורה איתם".
כואב לי הלב על המאמץ שתשקיעי שם.
מאמץ שכולו יירד לטמיון. כי אין שם באמת בן אדם בצד השני. יש משהו מאוד מעוות וחולה. אין אפשרות להפוך את ההורים שלך להורים אמיתיים ומתפקדים. הם מאוד חולים. נפשם חולה מאוד. לא רואים מבחוץ וזה מבלבל, אבל אין שם מה לשקם. זה בלתי הפיך, איך שהם פגועים.
לעומת זאת, אותך ניתן לשקם.
אותך ניתן להציל.
את זכאית לחיים טובים של חום ואהבה.
ולחופש ושחרור מנוכחותם של פגועי נפש שפוגעים בך שוב ושוב בדברים הכי בסיסיים, ביחס האנושי הכי בסיסי, שאפשר לצפות לו מהזר הכי רחוק.

[סוזן_סוזן*]

עכשיו כשחזרתי לגור עם אמא שלי, אני מבינה שלא סתם בחרתי בן זוג מתעלל. אני נולדתי למציאות בה חוויתי התעללות רגשית מאמא שלי.
עכשיו כשהיא עושה לי שוב את המניפולציות הרגשיות שלה- שאני כבר לא נופלת למלכודות האלו- אני מבינה שחייתי רוב חיי בתחושה של "בכל רגע יכול להיות מצב בו יכעסו עלי או יטיחו בי אשמה בלי שאדע מדוע ולמה ואיך ומתי" סוג של חוסר וודאות כזו מתי מגיעה "המכה" (הרגשית) ואם תגיע בכלל ואיך יהיה ומתי יגמר.. תחושה של חוסר אונים, ותחושה של מצב לא צפוי..
אמא שלי עושה לי כל מיני סוגים של ברוגזים, התעלמויות, שתיקה רועמת, לא מדברת איתי.. וכל זה על דברים קטנים שאני ממש לא מבינה מה עשיתי..
סוג של תחושה של ללכת על ביצים בשביל לרצות אותה.
אני כבר לא מתרגשת מהנושא, אלא רק רואה את זה מהצד ומנתחת את הסיטואציה
אני כבר ממש לא שם, ולא נותנת שיקרבנו אותי, וממש לא אכפת לי מהברוגזים האלו. ממש לא!!
פשוט זה פותח לי את העיניים ואני מתחילה לראות תמונה יותר גדולה של מציאות חיי
הפעם אני כבר יותר חכמה ומנוסה- יש לי מחברת שבה אני רושמת את כל מעלליה של אימי- בשביל להבין את זה "מהצד"
אני גם לא באה אליה ושואלת אותה- מה קרה? למה את כועסת? עשיתי משהו? סליחה (?!?) מה עשיתי? וכו וכו - ממש לא!!! את רוצה להיות ברוגז- אז בבקשה!!! את רוצה לדבר כמו ילדה גדולה ולהסביר את עצמך- בבקשה!! אבל לא בבית ספרי המשחקים האלו!!!! פעם כשהייתי קטנה הייתי מנסה לרצות אותה, ולהתחנף אליה ולבקש את אהבתה.. היום ממש לא, זה ממש פתאטי!!
כרגע אני מבחינה כלכלית לא עומדת על הרגליים ולא יכולה לעזוב את בית אימי.. לכן עלי להשאר כאן- למרות שהתחושה לא נעימה כשאר היא כועסת עלי- תחושה של ריחוק ואשמה ושאני לא רצויה פה... אבל עד שלא יהיה לי בסיס כלכלי אני חייבת לגור פה..

[הצעה*]

סוזן סוזן
אולי תפתחי דף תמיכה לעצמך?
ככה תקבלי הרבה יותר עזרה ותמיכה מאשר כאן.
וכל מי שמלווה אותך כאן יוכל גם להציע לך שם עזרה.

[קוראת*]

כרגע אני מבחינה כלכלית לא עומדת על הרגליים ולא יכולה לעזוב את בית אימי.. לכן עלי להשאר כאן- למרות שהתחושה לא נעימה כשאר היא כועסת עלי- תחושה של ריחוק ואשמה ושאני לא רצויה פה... אבל עד שלא יהיה לי בסיס כלכלי אני חייבת לגור פה..

לא פשוט, סוזן יקרה. את ממש גיבורה. ומה שלמדת לעשות עם אמא שלך הוא מרשים מאוד.
אין אפשרות לגור בדירה שלה?

[סוזן_סוזן*]

אחרי שאמא שלי הוציאה 45 אלף שקל לעו"ד שלי... אז לגור בדירה שלה זה קצת טו מאץ'.... וחוץ מזה היא גם עוזרת לי פה ושם כספית.. אני לא יכולה לקחת יותר מדי..
היא צריכה את הדירה הזו כעזרה בפרנסה במיוחד עכשיו כשיש יותר הוצאות...

[לב_שומע*]

סוזן,


כל כך כל כך מעריכה ומכבדת אותך על הדרך שלך להתבונן על עצמך ועל מערכות יחסים.

ואני מתחילה לראות תמונה יותר גדולה של מציאות חיי
מרגישה כאילו מכירה ממש מבפנים את התחושה הזו.
ויודעת עד כמה זה רגע משמעותי, רגע לנצור אותו, המקום הזה שפתאום המבט רואה תמונה גדולה יותר.

[לב_שומע*]

איזה כייף!!!!
זה כאילו לא קשור לדף, אבל בשבילי זה כן קשור -
אני מרגישה שאני מצליחה לנהל את הבר מצווה של הבן שלי בדיוק בדיוק כמו שהייתי רוצה שתהיה.
אני זוכרת את הבר מצוות של אחים שלי. אני זוכרת שהורי השקיעו הרבה, אבל לא נראה לי שדרך ההשקעה שלהם גרמה לילד שלהם להרגיש יותר אהוב, או יותר חשוב, או יותר במרכז. גם אם לכאורה נער בן 13 שעושים לכבודו אירוע או שבת כאילו נמצא במרכז. אבל כשתשומת הלב היא לאיך ההורה רוצה שהאירוע ייראה, ומה מדבר להורה, לא יודעת מה מתוך כל הכוונות הכאילו משקיעות נספג לחיוב...
שנים הייתי ב"טראומה" מבר מצוות כאירוע חיצוני, שהמוקד בו הוא על השמלה שהאמא של הילד תפרה במיוחד לכבוד האירוע.

אז ככה: בתיאום עם הילד שלי, אנחנו לא עושים לו באולם או ב"דמוי-אולם".
תהיה בע"ה שבת עם המשפחה אצלנו ביישוב, ויהיה ערב אחה"צ של על האש עם חברים.
בערב עם החברים יבוא מישהו לנגן ולספר קצת סיפורים ואולי גם קצת ריקודים (כאלה של בנים, דוסים...).
והמישהו הזה יהיה אדם שאני מכירה טוב, הוא טיפל לי תקופה בקרסול, טיפול פיזי ורגשי.
כרגע הטיפול הסתיים, ואין לי בעייה שהוא יהיה זה שינגן שם.
כדי שהבן שלי יהיה רגוע מבחינתו שלא הולכת להיות לו פדיחה עם חברים,
הפגשתי ביניהם,
הסברתי איזה סגנון של שירה וסיפור אני רוצה (לא סיפורי צדיקים! סיפורים מהחיים, על עצמו, על אנשים שהוא מכיר, על העולם, על החיים... "שיהיה יותר דומה למן טקס מעבר שבטי שבו מישהו מבוגר פותח את המקרר שלו ומזמין חבר'ה צעירים לשים בתרמיל שלהם מה שהם אוהבים מתוך מה שיש לו לפני יציאה למסע, פחות דומה למשהו "תורני" בתוך הקובייה שהם כבר מכירים..." ניסיתי להסביר למה אני מתכוונת, "פחות על זה שעכשיו הם חייבים במצוות ויותר על זה שמעכשיו המצוות שלהם הן שלהם, וגם הם עצמם של עצמם..." ניסיתי להסביר עוד, בעזרת כמה ציטוטים מהרב קוק ומרבי נחמן, הוא הבין מצויין למה אני מתכוונת...)
אחרי חמש דקות, משותפות, שבהן הסברתי מה אני רוצה, הגיע תורו של הילד שלי להסביר מה הוא רוצה, וכשראיתי שהוא נבוך (מה שהיה ברור לי שיקרה, איך הוא יכול להציג את עצמו למישהו שהוא לא מכיר, כשאני תקועה לו מול הפרצוף? יש לנו קשר מאוד טוב, אבל ידעתי שיהיה לו יותר נוח להיפתח אם אני אלך...) שאלתי האם הם צריכים אותי או יסתדרו יותר טוב בלעדי, והלכתי, לאפשר להם שיחה גברית יותר...

מה שיצא לבן שלי, מכל זה, זה שעה קסומה עם אדם בראש שלו.
כשנכנסנו לאוטו, הוא הבהיר לי בשלושה משפטים קצרים שהוא מבסוט עד השמיים,
ולפי הפרצוף שלו ראיתי שממש לא כדאי לנסות לשכנע אותו רק בשביל הסקרנות שלי לתרגם חוויה למלים.

ומה שיצא אחר כך, זה הזמנה של אותו אדם, אם הבן שלי ירצה, להגיע אליו שוב, לעוד כמה מפגשים, לפני הבר מצווה. וכמובן שהבן שלי רצה.
אני קיבלתי מה שלא חשבתי שיקרה - בדיוק את מה שרציתי כאמא - שהבר מצווה תהיה תהליך, לא רק ערב.
הבן שלי קיבל משהו קסום מבחינתו, לא מטיפני בשום צורה, לא דידקטי, לא "תהליכי" במובן מהסוג שיכול לעצבן אותו.

ואני מרוצה!!!!!!
דברים שאני רוצה - כן יכולים לקרות!!!

[לב_שומע*]

ואני יודעת שלפעמים אני כמו ההורים שלי.
אולי לא בדיוק זהה להם, אבל עושה דברים לא נכונים מאותו סוג.
אבל לפעמים אני לא!!! ממש לא!!
בחלק גדול מאוד מהזמן אני ממש אחרת.
וגם אם לפעמים אני דומה, למרות שהייתי רוצה לא להיות,
אני לא אכנע לאיום הסמוי (איך את מעיזה לחשוב עלינו דברים לא טובים??? אולי גם הבן שלך יום אחד יחשוב עלייך מחשבות מהסוג שאת חושבת עלינו, אפילו שאת חושבת שאת שונה מאיתנו?? אולי עדיף לך לחשוב שהכל יחסי בעולם, ופשוט כל הורה עושה כמיטב יכולתו, וכמיטב ידיעתו באותו רגע?? הספור האהוב על סבתא שלי, אמא של אמא שלי, כילדים, בכל פעם שביקשנו לשמוע סיפור, היה הסיפור על האפרוח שהלך לחפש לו אמא אחרת...)
ואני כן אמשיך להסתכל עליהם, בקצב שלי, בקצב שנוח לי, בלאט-מהר שלי,
ולאפיין לי אותם בראש, ולקטלג התנהגויות שלהם, ולתת שם וכותרת לדברים שהיו חסרי-שם.

כי זה עושה אותי אדם יותר שלם.
כי כל פעם שאני מבינה חתיכה מהפאזל הזה, זה עושה אותי אמא הרבה יותר טובה,
אמא שפחות צריכה להתאפק כדי לא לחזור על אותם דפוסים, אמא שמחוברת לילדה שהיא היתה בצורה כזו שהיא כבר כמעט ולא מסוגלת לחזור על אותם דפוסים, חוץ מברגעי לחץ בודדים. וגם אז היא רואה איך הילד שלה מתכווץ ונעצרת.
וכי אם באמת הבן שלי יגיד עלי פעם רשימה ארוכה של דברים איומים (אני לא חושבת שהרשימה שלו תהיה מזעזעת באותה מידה כמו שלי, אבל אני כן בהחלט יכולה להכניס כמה סעיפים לרשימה דמיונית כזו) אז אני אדע שהייתי אמא הרבה יותר טובה מהם. עובדה, איפשרתי לו לראות אותי כדמות לא-מושלמת. לא גרמתי לו להרגיש אשם במעשה נתעב מעצם ההתבוננות שלו בי.
ואני בכלל לא בטוחה שאני ברמה כזאת גבוהה, שמשהו בתוכי מאפשר את זה עכשיו, כשהוא נכנס לגיל ההתבגרות, איזה סוג כזה של ביקורתיות קצת בוטה, מהסוג המוטח בפרצוף. רוב הזמן אנחנו זורמים לנו על מי מנוחות, ובחוויה שלי - זה כי גם אני יודעת להכיל ולווסת מצבי קונפליקט בינינו, וגם כי קשה לי מול בוטות אז אני כמעט ולא מאפשרת אותה, חוץ מברגעים נדירים שאני מרגישה מסוגלת להכיל בלי שזה ידליק בי געש-כעס, אז אני מזרימה קונפליקטים למקום שבו לא צריך אבל גם לא כל כך אפשר סגנון של דיבור בוטה.
וזאת אני. וזה ההכי טוב שאני יודעת, לעכשיו.

[בשמת_א*]

מקסים הסיפור על הבן

והמרגיעון: האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר.

[אישה_במסע*]

מוטב מאוחר מלעולם לא...

_אישה במסע, יקרה, כבר שבוע אני תוהה שאיך זה קורה לא בפעם הראשונה, שאחרי שאת כותבת לי משהו שמשמעותי לי, ויותר מהתוכן - אני מרגישה את הנוכחות שלך מאוד נוכחת איתי ומאוד טובה לי, קשה לי לענות ואני נתקעת...
אז - אהה... הבנתי! פשוט, כנראה יש רגעים, שבא לי מבפנים להישאר עם הטעם של המלים שלך, לא עם אלה שאני אגיד במענה עליהן, <וזה לא שאין לי מה לומר כמובן, תמיד כמעט יש לי עוד חמישה דברים לפחות להגיד..> להישאר עם מה שהאוזן שמעה._

מקסים! אני לרוב נוטה לענות מייד, או לפחות לרצות לענות מייד, אם הנסיבות לא מאפשרות לענות. ואז אני אומנם לא כותבת תגובה, אבל כבר חושבת עליה. ובזמן האחרון קורה יותר ויותר שאני בכלל לא רוצה לענות. התיאור שלך, של להישאר עם הטעם של המילים, פשוט מקסים.

אז תודה heart על מה שאמרת. והתנצלות - כי זה מרגיש לי לא מתאים, שתיקות ממושכות...

לי אישית אין בעיה עם שתיקות ממושכות. אם כבר, הייתי אומרת שיש בעולם בכלל, ובישראל בפרט יותר מידי רעש ריק, ומעט מידי שקט.

וואלה, מה זה תודה ששיתפת! עשה לי אז ממש טוב, לשמוע מגובה העיניים <של אישה שאני מעריכה>

תודה! נעים להיות אישה שמעריכים אותה

ויפה מצידך ששמת לב שאנחנו לא באותו מקום.

ואני כשכתבתי הרגשתי קצת נדחפת - כי מה אני מספרת על החוויה שלי כשברור לחלוטין שהיא לא רלוונטית למקרה שלך?

בחוויה שלי, אמא שלי ^{לא מסוגלת} לנהל ריב הוגן.

אז מה המטרה שלך בריבים איתה? להכריח אותה לנהל ריב בדרך שבעינייך היא הוגנת? ללמוד לעמוד מול חוסר ההוגנות שלה בלי להיגרר? אפשרות אחרת כלשהי?
מדגישה שוב את זה שאמרת שהיא לא מסוגלת. היא לא סתם לא רוצה, כרגע - היא לא יכולה. ריב הוגן כולל הודאה בטעות, ונראה מהתיאור שלך שזה מעבר ליכולתה, להודות בטעות. היא חווה הודאה כזו כמסוכנת ומפחידה, ולא תודה גם אם היא תהיה בטוחה לחלוטין שהיא טועה.

_אז למה בא לי למות, כפשוטו, אחרי שיחה כזאת??
[למען האמת והדיוק ההיסטוריים: הפעם הייתי מוכנה שהיא תמות. וואלה, לב שומע? הקטנה, של פעם, זאת שאין לה אלוהים ויודעת בפנים שהיא צודקת, מתחילה לבצבץ לה מבעד לשכבות...]_

הנה מה טוב!

באותו רגע שזה קרה, מה שהיה חשוב לי זה קודם כל לעגן את הדברים, ושהיא לא תכחיש בעוד שנייה שהיא אמרה זאת.

אממ, ברור לך שניסיונות לשלוט בבני אדם אחרים לא מסתיימים טוב? את יכולה לעגן את הדברים בשביל עצמך, את לא יכולה לגרו לה לא להכחיש.

אם הייתי מגיבה - אין לי ספק, בדיעבד, שהיא היתה מכחישה שזה נאמר, שהיא התכוונה, וכו'.

היא בכל מקרה תכחיש ותתחמק. אז בשביל מה להתאמץ?

מסכימה כמובן עם בשמת <ועם הדרך העדינה שלך להגיד את אותו הדבר בדיוק...> שהיה מטומטם לא לחתוך את השיחה הרבה קודם, או באותו הרגע.

דווקא לא התכוונתי להגיד שהיה מטומטם לא לחתוך את השיחה. אני, כמו שאמרתי, הייתי ממשיכה את השיחה עוד זמן מה. פשוט במסלול אחר.

לפעמים גם בדיאלוג איתה, אם אני עדינה מספיק ורק מסתפקת ב"חשיפת" הנחות היסוד <נגיד: אמא שלי: "תאכלו את העוגה, היא ממש מעולה, בדיוק כמו של סבתא, למרות שלא יצא לי בדיוק כמו של סבתא, אפילו שנורא התאמצתי... אני: חייב לצאת כמו של סבתא? אמא שלי: בטון מהורהר - מעניין, אף פעם לא חשבתי על זה, לא כל כך יצא לי לראות בתים של אחרים, בתור ילדה... לא כמוך...> כי אם אני ישירה - היא פשוט מכחישה את המשמעות.

הנה, את בעצמך מראה באיזו דרך היא יכולה להרשות לעצמה להודות בטעות. אם את לא אומרת ישירות שהיא טועה אלא שואלת.

_במקום היא אמרה שאני *#@%7 חוק ההיפוך קובע: היא אישה שאומרת על הבת שלה דברים ^%$&8%. זה מנטרל את רוב הארס די מהר, עד הפענוח המדוייק.
חסרון יחיד של חוק ההיפוך: תופעות לוואי של ריפוי מהיר ואפקטיבי מידי. לא תמיד הכלי, הגוף והנפש שלי, יכול להכיל בתוכו את כל המשמעויות, את העיבוד השלם של זה, את ההשלכות שמעבר ללוגי, ואז זה מתפוגג. לא נורא._

איזה מגניב!

וואלה, על זה לא חשבתי בחיים!!! <ליתר דיוק, אולי בחודש האחרון משהו במוח התחיל לפזול לכיוון...> כל ימי חיפשתי מישהו שיגיד לי איזה אמת אובייקטיבית ומוחלטת בנושאים מהסוג הזה. מגמתית כרצוני - לקבל את התגובה שאני רוצה - אהבתי!!

אני יכולה להגיד אמת אובייקטבית ומוחלטת - שאמת כזו לא קיימת במקרים כאלו. האמת האובייקטיבית, אם היא קיימת, היא פשוט תיאור של המציאות. ונניח יהיה לך אותה - מה תעשי איתה? איך תחליטי איזה ערך יותר חשוב? נניח, מישהי אומרת משהו שיותר קרוב לאמת אבל בצורה יותר בוטה ופחות עדינה, ומישהי אומרת דברים פחות מדוייקים בצורה יותר עדינה. מה עדיף? משנה לפי מה מה את מודדת.

_אמא שלי שתקה, כאילו פירקו אותה לגזרים, מלמלה משהו וסיימה את השיחה. היא לא חשבה שככה זה ייגמר. אין לי מושג למה היא ציפתה, אבל לא לתגובה הזו שלי, שמבהירה לה מאוד ברור - איך נעים לי שמדברים אלי.
זה היה יותר מידי בשבילה. קשה לה מידי._

אני לא חושבת שהיה לה קשה מהתגובה שמבהירה מה נעים לך, אלא מזה שהתגובה שלך הייתה טוב, הודיה מרוכזת. למי שעסוקה בלברוח מעצמה, תגובה כזו היא קשה מאוד. מעט מהאור דוחה הרבה מהחושך... רק שלמי שנמצאת בחושך זמן רב מידי האור מסנוור.


הנה, סוף סוף עניתי. אחרי שבועיים. מוטב מאוחר מלעולם לא

[אישה_במסע*]

_אני זוכרת שהורי השקיעו הרבה, אבל לא נראה לי שדרך ההשקעה שלהם גרמה לילד שלהם להרגיש יותר אהוב, או יותר חשוב, או יותר במרכז. גם אם לכאורה נער בן 13 שעושים לכבודו אירוע או שבת כאילו נמצא במרכז. אבל כשתשומת הלב היא לאיך ההורה רוצה שהאירוע ייראה, ומה מדבר להורה, לא יודעת מה מתוך כל הכוונות הכאילו משקיעות נספג לחיוב...
שנים הייתי ב"טראומה" מבר מצוות כאירוע חיצוני, שהמוקד בו הוא על השמלה שהאמא של הילד תפרה במיוחד לכבוד האירוע._

מסכימה ממש! אני עוד זוכרת איך ביום ההולדת האחרון שחגגתי עם המשפחה <נסענו לחוף הים> ההורים שלי הזמינו חברים שלהם באירוע לא רק בלי לשאול אותי אם אני מסכימה, אלא אפילו בלי להודיע לי! והאנשים האלו כמובן לא הכירו אותי ונתנו לי במטרה איפור מה שהוציא ממני נאום פמיניסטי. ההורים שלי הטיפו לי שזה לא יפה, אבל במבט לאחור אני רק מצטערת שלא הצלחתי לנאום ברור יותר. אבל מה לעשות, לא יוצא לי לדבר על פמיניזם ברוסית, ובכלל לא יוצא לי לדבר הרבה ברוסית, כך שלא מפתיע שזה מה שקרה. את קופסת האיפור נתתי לאמא ולא ברור לי מה היא עשתה איתה.
אחרי זה החלטתי שזה יום ההולדת האחרון שאני חוגגת עם המשפחה. למה שאני אהיה בעונש ביום ההולדת שלי? ומאז אני חוגגת ימי הולדת לעצמי - קונה לעצמי מתנה, יוצאת לטבע למקום שאני אוהבת ועושה דברים שאני אוהבת.
וזה לא שההורים שלי בכלל לא התחשבו בי. הם שאלו אותי איזה סוג של אירוע זה יהיה - אירוע בבית או נסיעה ליער או לים. הם פשוט לא חשבו שביום הולדת שלי אני אשכרה אמורה לבחור מי אני רוצה שיבוא

וזה מזכיר לי ששנה שעברה אמא קנתה לי לכבוד ראש השנה האזרחי <או לכבוד יום ההולדת שלי? אני כבר לא זוכרת, וזה לא משנה> את המתנה הכי חסרת תועלת - תיק רחצה. היא קנתה אותו כי היא חשבה שאני צריכה תיק רחצה. למרות שאמרתי לה יותר מפעם אחת שאני לא צריכה. בסוף כמובן לא השתמשתי בו, ואמא לקחה אותו לעצמה.
חבתי על המתנה הזו כשקראתי את המאמר הזה: http://www.aish.co.il/c/seen/92036334.html
השנה נראה שהיא למדה מהטעות וקנתה <ואני שוב לא זוכרת אם לכבוד השנה האזרחית או לכבוד יום ההולדת שלי> משהו שתכננתי לקנות בעצמי בערך חודש והתייעצתי איתה לגבי קנייתו - הארד דיסק חדש. כך היא ידעה בדיוק מה אני רוצה, ובעצם קנתה מתנה שאני בחרתי לעצמי.

מדהים איך אפשר לקחת דברים כמו מתנות וימי הולדת, שמטרתם היא להסב הנאה למישהו אחר, ולהשתמש מהם להאדרת עצמך. ומדהים לא פחות שיש נשים מקסימות כמוך, שעושות בדיוק ההפך, מתאמצות, ומצליחות!

לבן שלך יש מזל גדול שאת אמא שלו

[לב_שומע*]

בשמת, @} תודה!

[לב_שומע*]

ומדהים לא פחות שיש נשים מקסימות כמוך, שעושות בדיוק ההפך, מתאמצות, ומצליחות!
[-: [-: [-:
עכשיו אני ממש מחייכת, חיוך כזה מן של ילדה מבסוטה מעצמה לגמרי, ומתמוגגת לי...

<חייבת לקלקל ולהצהיר, שאני ממש מתחייבת שעד לפני כמה חודשים הייתי צנועה כזאת, שמרגישה מאוד נבוכה מול משפטים כל כך מחמיאים, וגם אם נהנית מהם, אז בטח ובטח שלא מרשה לעצמה ליהנות מהם בקול רם!! ועוד מול קהל... תקשיבי, אישה במסע, את, בשמת, עוד כמה נשמות טובות כאן שמתוכן את טלי ב אני מאוד מאוד זוכרת, הזזתן לי משהו בהארד-דיסק של הבפנים...

עכשיו:
איזה כייף לפגוש אותך כאן!!
עדיף מאוחר - ברור!!
איזה כייף שהבנת בדיוק את הלהישאר עם הטעם של המלים.
נעים לי להרגיש כל כך מובנת וגם מקובלת, במובן של מקבלים אותה. לגמרי.

אם כבר, הייתי אומרת שיש בעולם בכלל, ובישראל בפרט יותר מידי רעש ריק
D-: מתחברת.

אז מה המטרה שלך בריבים איתה?
טוב, באמת שאני כבר לא זוכרת.
מסוג הרגעים שאני מרגישה כאילו עברה שנה ממשהו שלפני יומיים עוד העסיק אותי.
אבל אם כבר לרגע אני חופרת, אני דווקא זוכרת מאוד בבהירות:
המטרה שלי באופן עקרוני היא בכלל לא לריב איתה. לא להגיע למצבים האלה. ואם כן, אז לחתוך.
באותו רגע לא היתה מטרה, סתם נתקעתי.
אם בכל זאת אני חופרת עוד, אני יכולה לזהות את הרגע ההוא: המטרה שלי באותו רגע היתה להיות אדם שלם, על כל החלקים של עצמו, בדרך שבה אני חווה באותו רגע את עצמי כשלם, גם אם זה סותר איזה מזכירון שקופץ לי במוח שאני אמורה לצאת מהסיטואציה. וחלק מזה - לבטא בעולם את הצורך שלי בקשר איתה, שהשיחה תיגמר ממקום רך ולא חותך ("טוב, ביי, אני צריכה ללכת...") וגם לבטא את הגבול שאני שמה לה - אני שכחתי בכלל, בזכות לקיחת המרחק ממנה, עד כמה מקובעים הדפוסים שלה בנוגע לסבתא שלי, ובנוגע ליכולת שלה לנהל שמחות ואירועים אצלי בתא המשפחתי הגרעיני שלי בכלל (אני בת בכורה, אז כל דבר זה אצלי בפעם הראשונה, עבור כל בני המשפחה, והיא חושבת שמתפקידה לעצב את האירוע ואופיו...) - פשוט שכחתי לגמרי. ואני ממש גאה בי, לחלוטין, על היכולת שלי לשכוח!!!!!!! זה אומר שהתנתקתי קצת.
בקיצור: את מכירה את הילד החמוד הזה, שחייב ללחוץ על כפתור, רק כי זה עומד לו מול העיניים???? אפילו שהוא יודע שאולי זה יפעיל רעש חזק נורא של אזעקה, או מכבי אש, או משהו יותר גרוע???
אז אני אף פעם בחיים לא הייתי אפילו בטיפה הילד הזה. להרשות לי בגיל 12 להגביר או להנמיך את הכפתור של העוצמה של הווליום בטלוויזיה זה היה יותר מידי בשביל אמא שלי, כי אולי הטלוויזיה תתקלקל. לא מדברת על להעביר ערוץ, חלילה וחס.
נו, אז מה אם אני מבוגרת??? אם לא עכשיו, מתי אני אעשה קצת שטויות, ולא אהיה תמיד מנומקת??
אני עכשיו במקום רגשי של רגע שיא בתהליך של כמה שנים שבו מתפרקות כל ההבנות שלי על עצמי ועל החיים שלי, ובמקום להיעלב נורא (כמה מטומטמת הייתי, איך לא ראיתי...) אני מתעקשת מידי פעם ליהנות מהתהליך, ולהסתכל על הסיטואציה כעל אדם לומד.
לומדת את עצמי, לומדת את אמא שלי, בודקת, מנסה.
[ובבקשה רק אל תזכירי לי ש-בשביל מה אני בודקת, הרי כבר אמרו לי, אני כבר יודעת....... דיברתי על הילד ההוא עם הכפתור, נכון??? אני מרגישה שאני מרשה לעצמי להתנהג ככה רק באזורים שאיפהשהו אני יודעת שהם לא מסוכנים. לא הייתי מתנהלת ככה מול האבא של הילד שלי, למשל, בחיים, בניסוי ותעייה. לא בשדה שעלול להיות מסוכן. מול אמא שלי - הכי גרוע שיכול לקרות זה שאני ארגיש זוועה, ואבין בפעם המיליון שתמיד מרגישה כמו הפעם הראשונה, שככה בעצם הרגשתי מרבית שנותי. נו, לא נעים, לא כדאי "להזמין" את זה לעצמי, אבל לא נראה לי שאמות מזה יותר משמתתי מיליון פעם... אין לי הסכם גרושין, עם הסדרי ראייה, ומזונות, וילד משותף, איתה...]

ואחרי שזה כבר קרה, ובאופן-מה-זה-לא-מפתיע-לכולם-חוץ-ממני, אני מרגישה זוועה, אני לוקחת לי את הזמן לעכל, לספר מיליון פעם, כמו איזה סיפור-לידה, לנתח, להבין...

את מבחן מר"י של מלים הורגות - מבחן מודעות, רצון, יכולת - שבודק פוטנצייאל לשינוי - אמא שלי לא היתה עוברת בחיים, כי היא לא עוברת כבר את השלב הראשון.
היא נורא מוכנה להיות מודעת בדרך שתשים את הרע כאפיזודי ואת הטוב כדבר העיקרי.
אולי אפרט על זה קצת יותר פעם.
היתה פעם אחת, שהיא לגמרי הכירה במה שהיא עשתה, אבל בדרך שהיתה הרסנית לגמרי עבורי.

זה היה ממש בתחילת תהליך הגרושין, גרתי אז לכמה חודשם אצלם בבית פשוט כי נאלצתי לעזוב את הבית שלי בפתאומיות, ולא היה לי מקום אחר.
היא נעמדה, ובטיימינג שבו הייתי צריכה להתאפס על החיים שלי, עורך דין, להגיש תביעה, משמורת והסדרי ראייה ומזונות והכל, למצוא מקום לגור בו, להמשיך לעבוד משרה מלאה פלוס כשכל הקלסרים של החומר של העבודה שלי שוכבים בערימה אחד על השני במדף בחדר קטן שבו גרתי כנערה, אוף... (פשוט, כמה זה לא נוח לעבוד, כשהם שוכבים אחד על השני, כשאין אפילו מקום איפה להעמיד אותם, זה לצד זה...) היא התחילה נאום ארוך שהתמצית שלו היתה כאילו תחושה שמשהו בה פגום, נוראי, מקולל, ועובר אלינו בדנ"א, היא התחילה לנאום שהיא ואבא שלי גידלו אותנו נוקשה מידי, ולכן יצאנו ככה, ולכרוך בחבילה אחת את הצרות שלי, ואת חוסר הנישואים של אחים שלי, ואת כל הבעיות של אחותי איך שהיא רואה אותן, (אני לא ראיתי בעיות), הכל בחבילה אחת, שהמסר הוא שמשהו במשפחה שלנו דפוק.
עכשיו, היא כנראה צדקה, ועד היום כשאני שואלת את עצמי האם היא היתה מתעללת, או שאני איפשרתי את ההתעללות בי, אחרי הרבה ניתוחים ודיונים וחפירות עם עצמי, פתאום נזכרתי בסיטואציה הזאת, ושאלתי את עצמי למה לעזאזל הגבתי כמו שהגבתי, והבהרתי לה שלא נכון ושהיא אמא נפלאה ושיש קשר (חיובי) בין הנוקשות אולי שבה גידלו אותנו ובין תכונות בנו שאני דווקא אוהבת ומעריכה.
וברור לי מאוד: כשאת מתגרשת מבעל מתעלל, את זקוקה מאוד לאמונה שאת נורמלית יותר. לפחות חלקית. שהוא לא מראה שמשקפת לך את כל מה שפגום בך ("את לא יכולה לאהוב אף אחד") ולא להיזכר עכשיו בכל הבדידות החברתית מגיל 10, את זקוקה לאמונה שמגיע לך טוב יותר. שאולי את שרוטה, אבל השריטות שלו לא מרפאות אותך, אלא רק שורטות הרבה הרבה יותר עמוק. ואין לך עניין יותר ודיאלוג יותר עם השריטות שלו, הן לא קשורות אלייך, הן לא משהו ש"הזמנת" לעצמך באיזושהי דרך.
אז דווקא ברגע הרגיש הזה, היא בחרה לנכון ו"התנפלה" עלי עם התובנות שלה על החיים של עצמה....
מה שכמובן גרם לי להזדעק, ולשכנע אותה מיידית שהיא דווקא אמא מדהימה.

אגב, באותה שיחה, היא גילתה לי לראשונה, שלפני שהתחתנתי, כאשר מי שהיה בעלי ואני נפגשנו, ונפרדנו אחרי כמה חודשים כי אני לא רציתי, היא יצרה איתו קשר טלפוני בלי ידיעתי ונתנה לו כל מיני עצות איך "להחזיר" את ליבי אליו.
אני ידעתי רק שהיא הפעילה עלי לחץ חזק ביותר אחרי שנפרדנו תוך הודעה: "יש לך יצר הרס עצמי" וגרוע משם.
שוב, הייתי אדם מבוגר, מעל גיל 18. מה היה בבחירתי? מה לא? מה איפשרתי? מה לא קשור לזה שאפשרתי או לא איפשרתי, היא חדרה גם כשאני לא הרשיתי?? נכון, לא הייתי חייבת לגור איתה באותו בית. אבל היא הזמינה אותי לחזור הביתה אחרי 3 שנים של לימודים לתואר מחוץ לבית, והתחלתי עבודה שרק התחילה לשקם את הבטחון העצמי שלי כי הייתי מאוד טובה בה, במקצוע שקשור לרגשות, והעבודה היתה קרובה לאזור המגורים של הורי, ואם הייתי שוכרת דירה - האפשרויות היחידות הריאליות היו באזור אחר לגמרי בארץ, ולעזוב עבודה באמצע שנה זה היה לא סביר, ובסוף השנה מאוד לא רציתי לעזוב...

אני מתכוונת: אני חושבת שבגיל 16, לא איפשרתי כלום. היא עשתה לי. כשהיא שמה לי כמויות של אוכל בצלחת וקבעה כמה מותר לי לאכול, באמת שלא יכולתי לעשות כלום. דווקא עשיתי, נגד, אז התגובה האוטומטית היתה שהיא השפילה אותי הרבה יותר מול כולם. זה היה נוראי. היא התנהגה לגמרי כמו בקן הקוקיה, כל מילה של התנגדות שלי התפרשה בקול רם כהוכחה יותר חותכת לפתולוגיה שלי.
אני כן איפשרתי, כשבגיל 20 איש אחד &^%4&8@ בלימודים שלי של מקצוע טיפולי אמר לי כמה דברים דומים למה שהיא אמרה, על סופר אגו נוקשה ונוקשות, (טוב, מה יכולתי להיות בדיוק, עם הסביבה בה גדלתי, חוץ מסופר אגו נוקשה?? אה??) ובאותו טון סופני כמוה, כאילו זאת פתולוגיה אישיותית נורא קשה. שמה אני ממש זוכרת רגע של בחירה, רגע שבו הנשמה שלי בחרה להאמין לו, מתוך מחשבה שאם משהו שאני שומעת כבר כמה שנים וחושבת שזה סתם זבל פסיכולוגיסטי של אמא שלי נאמר מעוד כיוון, כנראה יש פה איזו אמת שאני לא ראיתי ואני צריכה לעבוד עליה. אני זוכרת את הרגע שבו הנשמה שלי בחרה למות, פשוט כי הסבירו לה שהכנפיים שיש לה זה סוג של פתולוגיה שצריך לעבוד עליה, לשנות אותה. הוא התייחס לצורך שלי ברוחניות כמוזרות ואמר את זה במלים, לאישה צעירה בחברה מאוד שמרנית. לגרום לה ללמוד להיות יותר מסתגלת, יותר דומה למבנה הנפשי הפנימי של אחרים. אהממ..... .......
כשבחרתי להתחתן עם מי שבחרתי, אני יודעת בוודאות שזה היה מצב שבו הופעל עלי המון לחץ שבאותו זמן הייתי מודעת ללחץ, אבל לא הייתי מודעת לחומרתו. בסוף אני בחרתי להשלות את עצמי לאיזה פרק זמן קצר שנדרש שאני כן אוהבת אותו (כל כך לא אהבתי, אלו-הים כמה שלא אהבתי......... ולא היתה לי שום בעייה להיפרד ממנו....) אבל בשונה מגיל 16, שאמא שלי כן יכלה ועשתה את זה בפועל פשוט להכריח, היא לא יכלה באמת להכריח אותי להתחתן איתו. ותאמינו לי שאם היא רק היתה יכולה, בכייף היא היתה מכריחה...

טוב, נו, איך הגעתי לכאן, חוץ מההסבר הגיוני לגמרי שכבר שבועיים שלושה כל הסיפור הזה והשאלות הללו מסתובבים לי בראש???
השאלות של האחריות, של הבחירה, של להבין טוב טוב איפה אני לא בחרתי כלום, רק נאנסתי, מטרידות אותי כבר הרבה זמן. בעיקר כי פעם חשבתי גם על גיל 16 שהיתה לי שם מידה של בחירה, והיום - ההבנה שלא, שהיתה לי אפס בחירה, ושבמה שלא היה - כן השתמשתי, כן התנגדתי, ששילמתי מחיר על משהו שלא עשיתי כלום רע, שלא הייתי נאנסת פסיבית, שכן צרחתי שאני לא מסכימה, שעשיתי הכל מה שנכון לילדה מתבגרת לעשות והיא פירשה תגובות נורמטיביות כפתולוגיה - אוף... כבר אין לי כוח לדבר על זה, אבל כן, זה מרפא משהו.

אני מבינה היום, שיש חלקים בחיים שבהם הבחירה היחידה, שיש, היא להבין (בהווה או במבט לאחור) שלא היתה שם שום בחירה, לזהות את זה, להפנים טוב טוב, ולהבין למה, ואת ההשלכות... <חוק ההיפוך, מה זה מלמד על מיהי אמא שלי...>

אני יכולה להגיד אמת אובייקטבית ומוחלטת - שאמת כזו לא קיימת במקרים כאלו. האמת האובייקטיבית, אם היא קיימת, היא פשוט תיאור של המציאות. ונניח יהיה לך אותה - מה תעשי איתה? איך תחליטי איזה ערך יותר חשוב? נניח, מישהי אומרת משהו שיותר קרוב לאמת אבל בצורה יותר בוטה ופחות עדינה, ומישהי אומרת דברים פחות מדוייקים בצורה יותר עדינה. מה עדיף? משנה לפי מה מה את מודדת.
נכון ממש. מאוד.
<מפנימה....>

תודה שסיפרת על יום ההולדת שלך.
זה מעניין לי לשמוע, זה לקבל הד מתוך עולם פנימי של מישהו אחר, שמכבד את השונות ואת המשותף בין שני העולמות.

לבן שלך יש מזל גדול שאת אמא שלו.
אני מרשה לי שוב:
[-:

שולחת חיבוק ותודה.

[אישה_במסע*]

שאלתי על המטרה שלך לא חס וחלילה כדי להאשים אותך במשהו. אלא כדי לשאול.

אני נכנסת לוויכוחים האלו במטרה מאוד ברורה, לשכנע את אמא שלי, להוכיח לה שאני צודקת. להוכיח את עצמי. אני רואה איך כשהצורך הזה נעלם אז גם כמות הריבים קטנה, ומקבלת לחלוטין את זה שאני אכנס לריבים כאלו לפחות בכמה השנים הקרובות. זה לא רע. מותר לי.

בכלל, אני נוטה להאמין שמאחורי מעשים של אנשים עומדים צרכים לגיטימיים שכדאי לכבד ולהעריך. למשל הצורך הזה:
המטרה שלי באותו רגע היתה להיות אדם שלם, על כל החלקים של עצמו, בדרך שבה אני חווה באותו רגע את עצמי כשלם, גם אם זה סותר איזה מזכירון שקופץ לי במוח שאני אמורה לצאת מהסיטואציה. וחלק מזה - לבטא בעולם את הצורך שלי בקשר איתה, שהשיחה תיגמר ממקום רך ולא חותך ("טוב, ביי, אני צריכה ללכת...") וגם לבטא את הגבול שאני שמה לה.

וממש לא באתי להגיד לך ובבקשה רק אל תזכירי לי ש-בשביל מה אני בודקת, הרי כבר אמרו לי, אני כבר יודעת.... בטח לא בתור מישהי שחוזרת לבדוק דברים מסויימים בעצמי. אם זה וויכוח עם אמא ואם זה שביסקוויט מסויים שאכלתי פעם אחת לפני שנים בזמן שהייתי ממש מאושרת, והוא היה לי טעים מאוד אז, לא באמת טעים. ובדקתי את זה יותר מחמש פעמים בשנים האחרונות. אני מאמינה שהאלגוריתם של התת מודע לא סופר רק פעמים, הוא נותן משקל שונה לכל מקרה, לפי הרגשות. רגש האושר בפעם ההיא היה בהיר וחזק, והאכזבה בפעמים שבהן טעמתי לא הייתה חזקה מספיק. נניח, הביסקוויט קיבל מאה נקודות טעם טוב בפעם ההיא, וכל פעם מאז ירדו עשר נקודות. אז עכשיו יש לו חמישים נקודות טעם טוב.
באותה המידה, יש לך מספיק סיבות להמשיך ולבדוק. מה אם אחרי עוד איזה פעם תגלי שאין לך כוח להתווכח ופשוט תחזרי על איזו תשובה שוב ושוב, ואז אחר כך פתאום תגלי שהשתמשת בשיטת תמרוש לעצור וויכוח? מה אם תגלי מתישהו שבעצם המילים שלה לא פוגעות בך? או שהצלחת להעמיד גבול בצורה שהיא טובה בעינייך? או להתבטא ברכות? או להביע את כל החלקים שלך בשיחה?

יש מספיק סיבות טובות לשוחח. ובשום נקודה שהיא לא חשבתי שאת מטומטמת. בכלל לא! אני חושבת שאת פועלת לטובתך בדרך הכי טובה שיש לך כרגע, והדרך הזו משתפרת ומשתכללת מיום ליום ומרגע לרגע.
כך שאת מוזמנת לא לחשוב שאת מטומטמת אך פעם, ותמיד תמיד להינות מהתהליך, ומהחיים בכלל!

[אמא_קטנה*]

והתחלתי עבודה שרק התחילה לשקם את הבטחון העצמי שלי כי הייתי מאוד טובה בה, ועוד,
כשבחרתי להתחתן עם מי שבחרתי, אני יודעת בוודאות שזה היה מצב שבו הופעל עלי המון לחץ שבאותו זמן הייתי מודעת ללחץ, אבל לא הייתי מודעת לחומרתו. בסוף אני בחרתי להשלות את עצמי לאיזה פרק זמן קצר שנדרש שאני כן אוהבת אותו (כל כך לא אהבתי, אלו-הים כמה שלא אהבתי......... ולא היתה לי שום בעייה להיפרד ממנו....)
לב שומע, לפעמים כשאת כותבת, אני שומעת את עצמי, מרגישה כאילו את מספרת את הסיפור שלי.. מדויק, לפרטי פרטים, יותר טוב ממה שיכולתי אני לכתוב.
חוץ מזה, אני שמחה שבר המצוה של הבן שלך נעשה כרצונך וכרצונ, ושאת מרגישה שזה שלכם... זה הכי חשוב, מזל טוב:)

[אמא_קטנה*]

וברור לי מאוד: כשאת מתגרשת מבעל מתעלל, את זקוקה מאוד לאמונה שאת נורמלית יותר. לפחות חלקית....ולא להיזכר עכשיו בכל הבדידות החברתית מגיל 10, את זקוקה לאמונה שמגיע לך טוב יותר...
שוב, התיאור שלי. כולל הבידוד החברתי, כמעט מאותו גיל. זה הסיפור שלך.. ובכל פעם שאת מספרת עוד קצת, אני מזדהה יותר.

[לב_שומע*]

טוב, אני הולכת עכשיו להיות גיבורה, ולא להתחיל ישר לבכות מאיך שנראה היום כל היום שלי...

_שאלתי על המטרה שלך לא חס וחלילה כדי להאשים אותך במשהו. אלא כדי לשאול.
אני נכנסת לוויכוחים האלו במטרה מאוד ברורה, לשכנע את אמא שלי, להוכיח לה שאני צודקת. להוכיח את עצמי. אני רואה איך כשהצורך הזה נעלם אז גם כמות הריבים קטנה, ומקבלת לחלוטין את זה שאני אכנס לריבים כאלו לפחות בכמה השנים הקרובות. זה לא רע. מותר לי._
תודה. ותודה שאת משתפת. ומספרת עלייך. זה נותן פרופורציות ועושה לי כוח.

בכלל, אני נוטה להאמין שמאחורי מעשים של אנשים עומדים צרכים לגיטימיים שכדאי לכבד ולהעריך
מסכימה שוב. ממש. תודה על ההד.

אני מאמינה שהאלגוריתם של התת מודע לא סופר רק פעמים, הוא נותן משקל שונה לכל מקרה, לפי הרגשות. רגש האושר בפעם ההיא היה בהיר וחזק, והאכזבה בפעמים שבהן טעמתי לא הייתה חזקה מספיק.
מסכימה מאוד. האלגוריתם שלך עוזר לי להבהיר לעצמי דברים...

באותה המידה, יש לך מספיק סיבות להמשיך ולבדוק. מה אם אחרי עוד איזה פעם תגלי שאין לך כוח להתווכח ופשוט תחזרי על איזו תשובה שוב ושוב, ואז אחר כך פתאום תגלי שהשתמשת בשיטת תמרוש לעצור וויכוח? מה אם תגלי מתישהו שבעצם המילים שלה לא פוגעות בך? או שהצלחת להעמיד גבול בצורה שהיא טובה בעינייך?
נכון, נכון מאוד. וזה בהדרגה קורה.

ובשום נקודה שהיא לא חשבתי שאת מטומטמת. בכלל לא! אני חושבת שאת פועלת לטובתך בדרך הכי טובה שיש לך כרגע, והדרך הזו משתפרת ומשתכללת מיום ליום ומרגע לרגע.
טוב, על זה הכי תודה!!!! (-: זה עקב אכילס, הנקודה הרגישה ביותר... תודה (-:

עכשיו אני לא מתאפקת, ועוברת לתיאור היום המזעזע שהיה לי:
[הרגשתי שנכתבו לי פה כאלה דברים מדהימים, שפשע לא להגיב אליהם, רק כי אני ב- ]

אז ככה...
דווקא היום, כשהייתי צריכה את עצמי...
אני אתחיל אחרת, שיהיה יותר ברור: לאמא שלי יש את היכולת לגרום לתחושה אצל בני משפחה אחרים שאם דיברתי איתם עליה, שיחה פרטית שלי, שהמטרה שלה היא להבין את עצמי מולה טוב יותר, לבדוק אם גם לאחרים קורים או קרו בעבר דברים דומים, לוודא שאני לא ממציאה או מדמיינת, שיחה שיכולה להיות על ההווה או על העבר, או שניהם מעורבבים, יש לה היכולת (וכנראה גם הרבה מוטיבציה ורצון) לגרום להם לתחושה שהם עשו משהו לא בסדר, איזה סוג של פשע נתעב, דיברו עליה מאחורי הגב.
היא משתמשת בשביל זה הרבה בטכניקה של ערפול ויודעת לירות לכל עבר משפטים בנוסח: "אני יודעת שדיברתם עלי עם..." בטון שנשמע כאילו היא דיברה על... לא יודעת, סוג של מפלצת מוטציונית שצומחת בלא-יודעת-איפה, מדברת על זה כאילו על סוג של מן חומר אפל, שלא אמורים לדבר עליו, על זה שדיברו עליה.
בקיצור - לדבר עליה בעיניה זה פשע.

אני כבר מזמן התייסרתי ביסורי אשמה והגעתי למסקנה שזה לא פשע.
האחרים, זה פחות בוער להם הצורך, ויש להם בני זוג, וחיים משל עצמם שלא בכל פינה בתוכם יש לה דריסת רגל, וזה פחות צורך מבחינתם, הרשות לדבר עליה.

ובנוסף, כמו שאמרתי היום לאחותי - כשהיא אומרת: "אני יודעת שדיברתם עלי!!" כמו הרבה דברים אחרים, שהיא מחליטה משהו לפי אינטואיציה ומחליטה שזוהי אמת אובייקטיבית שידועה לה ובלתי ניתן להסתרה, סטטיסטית, ב-50% מהמקרים היא יכולה להיות צודקת, גם בלי איזה כוחות על-טבעיים.
ויש לה אינטואיציות דווקא די טובות, מה שמעלה את הסטטיסטיקה.

אז אחרי אותה שיחה עם אמא שלי, שעליה אני מדסקסת כאן במידה שלא חשבתי שנשאר עוד משהו שאפשר לנתח, בזמנו, הרגשתי צורך לדבר עם אחותי ועשיתי את זה.
היום קיבלתי את הריקושטים...
הייתי צריכה דחוף לברר איתה משהו טכני, שהיה לי דחוף, לגבי פגישת עבודה, כשאני בתוך יום עבודה מבחינתי, ופתאום שמעתי משפט, שאם אני אכתוב אותו כאן אף אחד בעולם כולל יושבי דף זה - אני חוששת שלא יבין מה כל כך הקפיץ אותי שם, אבל מה שהקפיץ אותי היה בדיוק הפער, בין הטון, שיצר אצלי כמויות עצומות של מתח, נפשי, ובין התוכן - שהיה כל כך... "אמא אמרה לי שהיא יודעת שדיברנו עליה".

עכשיו, ניתוח תוכן קצר למשפט הזה:

1. מה זה "יודעת"? איך היא "יודעת"? אחותי לא אמרה לה. גם אני לא אמרתי. היא לא יודעת. היא שערה. זו חשיבה ספקולטיבית, שלפעמים מצליחה לה והיא קולעת בול, ולפעמים כבר קרה שהיא אמרה לאחותי עלי דברים שהיא "יודעת" שלא היה להם שחר. זה שבמקרה הפעם ההשערה שלה היתה נכונה לא הופך אותה ל"יודעת". להציג את זה כך זה עיוות, מניפולציה, ויותר מזה - מיועד ליצור תחושת נרדפות, של האח הגדול יודע הכל.

הייתי בקריזה יום שלם, עד שווידאתי שהמסר שהאוזניים שלי קלטו ולא הבנתי למה אני כל כך (כן, מטומטמת, שוב...) מגיבה כל כך קשה למשהו מגוחך - נו,אז היא מנחשת שדיברו עליה, מה קרה?? רצחנו מישהו?? - כן, הבנתי אותו נכון. זה המסר שמיועד לחלחל.
"אני יודעת ש.." זה גם שימוש בסוג של ערפול מכוון, כי היא לא אומרת איך היא יודעת, ומשאירה פתח להשערות ולניחושים. אולי כי אחת מאיתנו לא היתה נאמנה לשנייה ואמרה לה? אולי כי היא ניסתה להתקשר והקו היה תפוס הרבה זמן, אז היא החליטה שהיא יודעת??
שוב, זה שילוב בין הדפוס שלה להשתמש בחשיבה ספקולאטיבית כמציאות אובייקטיבית מוכחת, דפוס של האשמה דרך מסר כבייכול עובדתי, והחרפת ההאשמה דרך ערפול - "אני יודעת ש..." בטון של שלא-תחשוב-שאפשר-להתחמק-ממני.

ואני לא מבינה: עשיתי משהו רע שדיברתי עליה??? כתוב באיזה ספר שאסור??
באופן עקרוני, אני מאוד משתדלת אף פעם לא לדבר על אנשים סתם, לא דברים רעים ולא טובים, בעיקר לא רעים, פשוט זה לא נכון לי. אבל פה זה לא סתם, זה כדי לעזור לעצמי.
הנקודה היא שאני רואה אותה כפוגעת בי וזקוקה לשיחה כעוד כלי לעזור לעצמי, והיא רואה אותי כיוצרת קואליציות נגדה.

ואני טוענת שעצם הראייה שלה אותי ככזאת, היא תגובה לא מותאמת להורה. כאילו, מה ציפית?? שהילדים שלך אף פעם לא ידברו עלייך??

קשה לי, קשה לי נורא להסביר בדיוק מה חירפן אותי בשיחה ההיא, אני רק יודעת שהיא הוציאה אותי מאיפוס טוטאלי לכמה שעות טובות.
הדבר היחיד שהרגיע אותי, לא עוד שיחה עם אחותי, לא לכתוב לעצמי במחברת ולנתח את הלוגיקה העקומה, לא לעשות מקום לזעם שהציף אותי כמו כתם אדום ענקי (הלוואי שהייתי יודעת מה לעשות עם הזעם הזה, יש לי איזו תחושה עמומה שהוא דווקא חלק מאוד בריא, שלא כדאי למהר ולהשליך אותו, שזה חלק יקר שאני זקוקה לו, שאמא שלי לימדה אותי לפחד מפניו, לרמוס אותו, יש לי הרגשה שהרבה חלקים בגוף שלי חסומים איפה שהרגש הזה נחסם... אבל כשהוא מופיע, הוא מזעזע... אני רק רוצה שילך...........) וגם לא לנסות פשוט להתעסק בדברים אחרים.

הדבר היחיד יחיד יחיד שעזר זה פשוט עוד שיחה עם אחותי, שבה הבנתי שמה שהבנתי אינטואיטיבית, בחצי שנייה, בלי לאפשר לה לגמור משפט, בשיחה הראשונה שלנו - זה מה שאכן היה שם. לא המצאתי. זה קיים...
והיכולת של שתינו לדסקס את זה, וגם את המקומות המאוד שונים שבהם זה פוגש כל אחת מאיתנו, עם צרכים מאוד מאוד שונים כיום.

אוף..................

מי אמר שקל להיות ילד שלוחץ על כפתורים ובודק מה יקרה...

ולמה לעזאזל רק עכשיו, בגיל כל כך כל כך כל כך מאוחר.......

[לב_שומע*]

לפעמים כשאת כותבת, אני שומעת את עצמי, מרגישה כאילו את מספרת את הסיפור שלי..

אמא קטנה, תודה. מאוד. נגעת לי עמוק בלב בפנים. זה מאוד נוגע בי, המלים שלך.

[קוראת*]

ולמה לעזאזל רק עכשיו, בגיל כל כך כל כך כל כך מאוחר.......

לב שומע יקרה, חשבתי עלייך ועל המשפט הזה. לדעתי, בניגוד לבני זוג עתידיים, אמא שלך כבר צריכה לצאת מהחיים שלך גם מבחינה רגשית. היא גורמת לך לחיות בעבר. חיים רק פעם אחת וחבל לבזבז זמן על הורים מרעילים.
אבא שלי הוא לא טיפוס מתעלל, אבל הוא קר ואנוכי בצורה קיצונית ואני לא ממש סובלת אותו. אני בקשר איתו, אבל אדישה אליו. הוא העבר שלי, ואני רוצה לחיות עם הפנים קדימה. צריך להיפרד מההורים מתישהו אם הם מושכים אותנו אחורה. הורדתי ציפיות לאפס ממנו. ואני כמעט לא מתעסקת בו יותר. חבל להעביר את החיים בנבירה בעבר. כדאי לחפש בן זוג ולהרגיש מלאת חיים ומתחדשת.

אמא שלך היא כל כך מרעילה וחולה שחבל לבזבז עליה אפילו שניה אחת. לדבר פעם בחודש. בכלל לא להתייחס אליה. אפס ציפיות. היא העבר. את מסתכלת לעתיד.

[בשמת_א*]

"אמא אמרה לי שהיא יודעת שדיברנו עליה"
מה שהיא מנסה לשדר: "תפסתי אתכן על חם! פושעות שכמותכן! עשיתן מעשה אסור ועכשיו תיענשו!"

הפשע - לא חשוב מהו, בעצם. הרי זה אחד המאפיינים של מתעללים. זכרי מה שכתבתי למעלה: אם המתעלל מחליט שהוא נפגע באופן אישי מזה שאת נושמת בקול רם מדי בחדר, זה פשע.
הבנת?
אין "הגיון" בפשע הנבחר. זה רק סממן לאיבחון מתעללים.
העונש - במקרה שלה, העונש טמון בהאשמה עצמה. תראי כמה את מרגישה רע כשאת שומעת את ההתנייה הזאת. בזאת, נענשת.
היא מענישה אפילו מרחוק.
אפילו באמצעות שליח.
תרשי לי להקיא (איפה האייקון). איכס איכס איכס. היא פשוט מתעללת, ובאופן אכזרי. רק חסר שתדביקי לה צחוק מרושע כמו שיש ל"רעים" בסרטים עם גיבורי העל וכדומה ותקבלי תמונה מושלמת של המתעללת. בעעעע

אני חוששת שלא יבין מה כל כך הקפיץ אותי שם
קודם ל בטח שאנחנו מבינות.
הגבת בעוצמה גבוהה לטריגר מהילדות, טריגר של התעללות. את רק שומעת את המשפט הזה, זה מחבר אותך לשוט שאמא שלך השתמשה בו. שנים על גבי שנים.

הפתרון?
לנטרל את הכפתור הזה. לנטרל את הטריגר.
כי היא לא משתמשת בברזל מלובן ולא בשוטים ולא בעקרבים ולא בעיקול חשבון הבנק שלך - רק במלים. וזה הנושא בה"א הידיעה של הדף הזה: התעללות מילולית. וכיוון שהיא משתמשת במלים, אז אפשר להפוך אותה למלכת הלבבות מתוך עליסה בארץ הפלאות: היא אומרת על כל אחד "עירפו את ראשו!" אבל היא בסך הכל מלכת קלפים ואף ראש לא נערף ובטח לא של עליסה.

העבודה לנטרל את הטריגר היא עבודה פנימית שלך.
ולהלן הצעותי המעשיות כשהן מחוברות למה שאת כבר עושה:

היכולת של שתינו לדסקס את זה, וגם את המקומות המאוד שונים שבהם זה פוגש כל אחת מאיתנו.
תמיכה מאחותך שיצאה מאותו גיהינום ומבינה אותך.

1. תמיכה תמיכה תמיכה מכל סוג שהוא - למשל הדף הזה. את באה הנה ומספרת ואנחנו מבינות אותך וזה תומך בך ואת מבינה שהעולם הלא שפוי הזה הוא שלה ולא שלך, את מקבלת ולידציה שזה באמת מטורף ולא שפוי, אכזרי ומתעלל, ולאט לאט את תתחילי לראות את זה כך. זה לא יערער אותך אלא שתסתכלי בזה מתוך ריחוק ותגידי לעצמך "מסכנה, היא באמת מאוד חולה בנפשה ואין לזה שום תרופה".

לא לכתוב לעצמי במחברת ולנתח את הלוגיקה העקומה.
אני דווקא בעד. שוב ושוב לכתוב ולראות את זה כתוב ולהבין שכל החלקים פה מטורפים. ממש מלכת הלבבות שצורחת "עירפו את ראשו". ממש. מטורף, חסר היגיון, מתעלל, מלא תאוות שליטה מטורפת ומוגזמת להרעיל את הילדים שלה.

לוואי שהייתי יודעת מה לעשות עם הזעם הזה, יש לי איזו תחושה עמומה שהוא דווקא חלק מאוד בריא, שלא כדאי למהר ולהשליך אותו, שזה חלק יקר שאני זקוקה לו, שאמא שלי לימדה אותי לפחד מפניו, לרמוס אותו, יש לי הרגשה שהרבה חלקים בגוף שלי חסומים איפה שהרגש הזה נחסם... אבל כשהוא מופיע, הוא מזעזע... אני רק רוצה שילך...........
ללמוד להקשיב לזעם הזה.
הוא צודק.
הוא נכון.
הוא הסימן שהחיים חוזרים לגוף שלך.
הוא מאותת לך מה נכון ומה לא.
הזעם אומר לך: "עד כאן! היא מטורפת! היא לא צודקת! זה מעוות!"
תקשיבי לו.
כשאת נלחמת בו, את מתנגדת לעצמך, את מפריעה לעצמך להגיע לתובנות בעצמך, את חוסמת את הגוף שלך מלדבר, את מפריעה לו לנטרל את הטריגר. תקשיבי לו, תרגישי אותו ממלא את כל הגוף, תביני שהוא בן הברית שלך, הוא הכי מבין אותך, הוא מבטא את הרגשות הצודקים והאותנטיים שלך, הוא אמיתי.
חשוב להרגיש אותו עם כל הקושי. כשתעברי דרך טבעת האש הבוערת שהיא הקושי הזה - תצאי מטוהרת מהצד השני. ככל שתצליחי להרגיש יותר חזק ועד הסוף את הרגשות האלה, בלי לעשות כלום, רק להרגיש: איפה זה בגוף? באיזה מקומות? כמה חזק? איך זה מרגיש? איפה יותר ואיפה פחות? בראש? בבטן? בגרון? ממש לחפש איפה את חשה את כל התחושות של הזעם ואיזה צבע יש להן או מרקם או כל דבר. להרגיש עד הסוף - ככל שתעשי את זה יותר ככה תתחזקי יותר.

1. לנסות פשוט להתעסק בדברים אחרים

לא. זו בריחה וזה מאריך את משך הניטרול של הטריגר.

ולמה לעזאזל רק עכשיו, בגיל כל כך כל כך כל כך מאוחר
להיפך: עכשיו יש לך כוחות. עכשיו התעצמת. עכשיו התחזקת. עכשיו את מסוגלת להתמודד ולכן עכשיו זה סוף סוף מתבהר, כשיש לך כל התמיכה והכוחות להתמודד ולנטרל את הטריגר.

ובעיקר, להתנתק ממנה.
כל מטרתה בחיים היא רק להתעלל בך.
למצוץ את דמך כדי שהיא תיזון ממנו.
איכס כבר אמרתי?

[לב_שומע*]

_ללמוד להקשיב לזעם הזה.
הוא צודק.
הוא נכון.
הוא הסימן שהחיים חוזרים לגוף שלך.
הוא מאותת לך מה נכון ומה לא.
הזעם אומר לך: "עד כאן! היא מטורפת! היא לא צודקת! זה מעוות!"
תקשיבי לו.
כשאת נלחמת בו, את מתנגדת לעצמך, את מפריעה לעצמך להגיע לתובנות בעצמך, את חוסמת את הגוף שלך מלדבר, את מפריעה לו לנטרל את הטריגר. תקשיבי לו, תרגישי אותו ממלא את כל הגוף, תביני שהוא בן הברית שלך, הוא הכי מבין אותך, הוא מבטא את הרגשות הצודקים והאותנטיים שלך, הוא אמיתי.
חשוב להרגיש אותו עם כל הקושי. כשתעברי דרך טבעת האש הבוערת שהיא הקושי הזה - תצאי מטוהרת מהצד השני. ככל שתצליחי להרגיש יותר חזק ועד הסוף את הרגשות האלה, בלי לעשות כלום, רק להרגיש: איפה זה בגוף? באיזה מקומות? כמה חזק? איך זה מרגיש? איפה יותר ואיפה פחות? בראש? בבטן? בגרון? ממש לחפש איפה את חשה את כל התחושות של הזעם ואיזה צבע יש להן או מרקם או כל דבר. להרגיש עד הסוף - ככל שתעשי את זה יותר ככה תתחזקי יותר._

אני קוראת כל מילה. ובא לי לבכות. בכי טוב. בכי שמטהר.
כל מילה, כל מילה כאן נכונה לי. מאוד.
להתחבר לזעם הזה, ולהפסיק לחסום אותו.
אפילו כשהוא מבהיל אותי, כשהוא ממלא לי את הקרסול ואני מפחדת שעוד שנייה הוא יתחיל להתנפח או לכאוב. הוא לא כאב בסוף, הקרסול, למרות שהוא בהחלט היה על גבול.
זה זעם אדום שממלא את כולי, שאין שום דרך להרגיע אותו, חוץ מאמפתיה אנושית שמבינה שהוא צודק.
מבינה ברמת הפרטים הקטנים. מדוייק.
ואז הוא נרגע פתאום.
כשהייתי זועמת על אמא שלי זעם כזה, זה רק היה הולך ומסלים, ככל שכעסתי יותר ככה היא היתה עסוקה יותר בלהוכיח שמשהו דפוק אצלי, שבאמת משהו חולה אצלי בנפש. לכן הזעם הזה הוא מקום שממלא את כולי במן צביר כזה שמתפוצץ, כי הוא רגיל שאין לו שום תעלה החוצה. שלעמוד מול מי שהיה לא הוגן כלפיו, חוסר הוגנות רגשית, חוסר הוגנות ביחסים, רק יחמיר ויסלים מאוד את חוסר ההוגנות ויעלה אותה לשיאים מטאוריים.
זה צבע אדום שממלא את כל הגוף, ואפשר להרגיש אותו הכי בחזה, בצלעות, למעלה, באזור של הלב.
אזור שגם הוא פגיע. (הגוף עדיין מסוגל להיזכר בכאב פיזי ישן שם, כאב שלימד אותי להכיר הומיאופתיה...)

הוא הכי מבין אותך, הוא מבטא את הרגשות הצודקים והאותנטיים שלך, הוא אמיתי.
כל כך, כל כך, כל כך נכון.

_כל מטרתה בחיים היא רק להתעלל בך.
למצוץ את דמך כדי שהיא תיזון ממנו._
דווקא אני אשמח שתסבירי עוד.
כאילו, יש לי דימוי מנטאלי בראש, שעדיין לא יושב שם לגמרי יציב, הוא בא והולך, אבל הוא קיים, הוא בהתגבשות כמעט שלמה, של הצורך שלה בשליטה. של לראות את הצורך שלה לשלוט בי ובכל מי שמשמעותי לה, וככל שהוא משמעותי יותר הצורך לשלוט גבוה יותר. צורך לשלוט גם בתודעה שלי, ברגש, בעולם הפנימי שלי. בכולי.
דיברת איתי פעם על סוהרסן, ששואב ממני את החיות.
הרגשתי גם אז כאילו משהו עובר ליידי, אני יודעת שהוא נכון, ולא מצליחה לקלוט אותו: כמו חלום כזה מרפרף שאתה יודע שפגשת משהו שהוא שלך אבל לא תדע לתאר אותו, לתת סימנים, לספר באיזה צבע הוא היה.
זה נשמע לי מאוד הגיוני, אם אני מנסה לפרק את זה לעצמי בראש, להשתמש בעצמי כדי להסביר לעצמי, אני יכולה להסביר - בפשטות - שהיא זקוקה לי (ולאחרים, ולדעתי במיוחד לי) כדי לקבל הזנה להיותה נותנת, משקיענית, אוהבת, מזינה, מעניקה ומושלמת באימהותה גם.
אני לא חושבת שהיא פגשה אי פעם את הילדה הקטנה הדחוייה והלא אהובה שבתוכה. זאת שגם חטפה את רוב המכות מאבא אלים וחלק נכבד מהרעל המילולי של אמא שלא הגנה עליה (רעל מילולי נשאר בכמויות גדולות גם בשביל האחיות שלה, אל דאגה... מזה היה מספיק לכולן...) וגם היתה הכי פחות אהובה מכולן. רק בשנתיים-שלוש היא סיפרה לי לראשונה בהבזק-משפט על חוויית החיים הזו שלה, שמי שחוטף מכות והתעללו בו אז גם אוהבים אותו פחות אחר כך. בדרכה שלה אני חושבת שהיא אפילו עשתה תיקון. היא כן אוהבת את הילדים שלה. וודאי אותי. (אוהבת - אני לא נכנסת לשאלה האם אהבה צריכה להתבטא במעשים. אני מתכוונת לרגש החם ששוטף מבוגר כשהוא רואה את הילדה הקטנה שלו, גם אם שנייה אחר כך אין לו חשק להיענות לצרכים שלה, והוא רק רוצה שתשב בשקט ותעסיק את עצמה. מהמעט שהיא זרקה באותו הבזק משפט - לא בטוח שהיא קיבלה גם את זה, ואם כן - במנות מוגבלות בהרבה ממה שהיה לה להעניק). והיא אהובה ע"י אבא שלי. (שוב, אהבה עקרונית. לא התכוונתי שהוא חושב שזה גם אומר להקשיב לה, לדבר איתה, לשים לב לצרכים שלה מעבר למאוד קונקרטי וגם זה לא בהכרח בדרך שנראית לה). מה שאני מתכוונת להגיד - אני לא חושבת שהיא פגשה אי פעם את החלל בתוכה שמבקש להיות אהובה, בהגיון ובהיקשים שלי - אני לא בתוכה, אני לא יודעת - אני יכולה רק להתבונן בה, במי שהיא, ולהקשיב לשברי משפטים שהיא זורקת/זרקה, ולעשות חיבורים איפה שנראה לי הגיוני - אני מתארת לי שבאופן אוטומאטי את הצורך העצום והחלל בתוכה בלהיות אהובה, היא תרגמה בלי השתהות ובלי עצירה לצורך להעניק ולתת ולהיות מושלמת בנתינה שלה. היא גם בחרה לעצמה מקצוע של נתינה, רגשית. שהיא מנהלת יחסי אהבה-שנאה איתו (בהווה היא הרבה יותר אוהבת ללמד מלטפל וזה מה שהיא עושה רוב הזמן), אבל היו זמנים שהעבודה בהחלט העניקה לה את התחושה שהיא מופלאה. וכנראה יש בה חלקים שהם כאלה.
אני מנסה להסביר לי, שוב, את מה שכבר הסברתי לי פעם, מזמן: (זה אפילו אי שם, בתחילת הדף...): היא שואבת ממני חיות, ומאחרים גם, ע"י הצורך העצום שלה בנתינה ובהחלשת מישהו כדי שיהיה למי לתת ואז להעצים אותו בחזרה.
[והאישה הזאת עוד העזה להגיד לי יותר מפעם אחת, שאבא של הילד שלי סובל מתסמונת מינכהאוזן, והיא התכוונה לזה, כפשוטו, וברצינות... יש רגעים שאני באמת רועדת מזעם]

תרשי לי להקיא (איפה האייקון). איכס איכס איכס.
מרשה לך. תודה. שאת מקיאה בשבילי, שאת מזדעזעת ומזעזעת גם בשבילי.
הזכרת לי את העורך דין הראשון שהגעתי אליו, ורצה לדעת למה אנחנו מתגרשים. (הגעתי בלי מי שהיה בעלי, כמובן, כי זה היה בשלב שכבר לא היה עם מי להגיע...). לקח לי המון זמן להסביר. מה בכלל מפריע לי. כמה שעות. בסוף השיחה, הוא התנצל שאמנם לוקח הרבה זמן להבין אבל הוא מרגיש כאילו צריך להקיא...
הוא היה איש שלא יודעת האם הייתי בוחרת כמצטיין בנחמדות ובסימפטיות, אבל אני זוכרת את זה עד היום כחוויה של הבנה עמוקה, לפרטים. במשפט הקצר הזה, שאחריו הוא חזר לענייניו...

תודה תודה תודה על כל מה שכתבת לי כאן.
תודה עמוקה, מהלב.
הכל נכון.

הטריגר הספציפי הפעם היה הסיטואציה שזה בא דרך אחותי, שמצד אחד אני מעוניינת בתמיכה שלה, ומצד שני הרגשתי באיזשהו שלב בשנים האחרונות שיש לה מחיר, ש"קופץ" כל פעם מחדש בדמות ה"אמא אמרה לי שהיא יודעת שאנחנו מדברות עליה". כאב לי שזה בא דרך מישהי שאני אוהבת, ומעריכה. כשדיברנו אחר כך, וקיבלתי תגובה חזקה לדרך שבה אני רואה את הדברים - מותר לנו לדבר עליה. זה לא פשע. אלה לא שיחות שהמטרה שלהן היא לנסות להשיג שליטה עליה. זה שמותר לנו לדבר עליה זה לא אומר שמותר לה לפנות לאחותי ולדבר עלי בדרך שבה היא דיברה (לא בא לי לפרט כאן). זאת ציפייה לא הגיונית של הורה שלא ידברו עליו. אף פעם. לא צודקת, לא הוגנת ולא ריאלית. [אגב, לא מפריע לי שהיא תדבר עלי, למרות שבעיני זה לא אותו דבר, מפריע לי הפעלת לחץ בדרכים עקיפות שלא ידברו עליה. את ההבדל בין שני סוגי הדיבורים היה לי קשה באותה שנייה שזה קרה להסביר, אפילו לעצמי. וזה חלק מהטריגר]

ונכון, נכון, נכון מאוד שאצלה ההאשמה היא עצמה העונש. לגמרי ותמיד.

תודה, בשמת.

[לב_שומע*]

לדעתי, בניגוד לבני זוג עתידיים, אמא שלך כבר צריכה לצאת מהחיים שלך גם מבחינה רגשית.
קוראת, תודה. תודה גם לך, על האמפתיה וההבנה מבפנים. שאני מרגישה.
מסכימה מאוד עם מה שכתבת לי כאן.

תודה ששיתפת על אבא שלך. זה עוזר. לי. לשמוע נקודת מבט, אחרת משלי. זווית הסתכלות.

היא גורמת לך לחיות בעבר.
אני מרגישה שבעבר שלי תקוע המון כאב שמפריע לי לחיות בהווה.
אולי בפעם אחרת אשתף יותר, ואשמח לשמוע את נקודת המבט שלך ושל בשמת, ושל אחרות.
כואב לי מאוד הלבד. כואב וקשה. אני הרבה תוהה האם אני חזקה מספיק מבפנים כדי לבנות מערכת יחסים אחרת. בפועל כשיש הזדמנות אני נפגשת, אבל במקום העמוק ביותר שממנו צומחות בקשות, אני לא בטוחה האם הבקשה העמוקה ביותר בתוכי, שהיא בן זוג, לא לעתים קרובות מידי מתערבבת עם כאב שמושך למטה ואומר שהוא עוד לא מיצה את מה שיש לו להגיד. זאת שאלה גדולה, על החיים בכלל, ועל מערכות יחסים, והאם נכון להיכנס למערכת יחסים זוגית במצב שאדם מרגיש עדיין זקוק לסוג של מטפל.
וזאת שאלה שאני שואלת את עצמי הרבה. בעיקר: כי אני מרגישה שזוגיות טובה זה אומר יכולת קצת להרפות מעצמי, וממה שיש בתוכי, ולתת למה שקורה בחלל בין שניים להתהוות. זאת חוויה מאוד לא מוכרת לי כי אף פעם לא חוויתי אותה, ואני מרגישה לא מסוגלת עדיין להיות בתוכה ממש, כי בתוכי יש הרבה חלקים פצועים שצועקים - צומי.
בקשר משמעותי זוגי שהיה לפני קצת יותר מחצי שנה, הרגשתי קשה עם חוסר היכולת שלי להיות במקום שרואה אותו, מקום מעניק כלפיו. הייתי זקוקה למה שהיה לו לתת לי. בסוף, איפהשהו הקשר ההוא התפוצץ, ונדמה לי שזה היה חלק (לא כל) ממה שפוצץ אותו. בעבר הרחוק, לא הייתי מסוגלת להיפתח בקשר זוגי לנתינה של בן זוג אלי. לא איכפת היה לי להעניק, מן סוג כזה של הענקה שבדיעבד אני רואה אותה כחיצונית, כי היא בלי הסכמה להיות בהזדקקות, להיות צריכה משהו מבן הזוג.
בדיעבד מאוד ברור לי למה הייתי שם. כשהכל בפנים מאוד פצוע, ורגילים שמי שנכנס רק פוגע יותר, נראה לי ברור לא לאפשר לאף אחד להיכנס פנימה, בטח שלא באינטנסיביות שזוגיות יכולה לזמן.

אז הנה, נסחפתי וגלשתי וכן כתבתי, בתמצית.

אמא שלך היא כל כך מרעילה וחולה שחבל לבזבז עליה אפילו שניה אחת. לדבר פעם בחודש.
נכון. מסכימה מאוד. תודה לך

[בשמת_א*]

_כל מטרתה בחיים היא רק להתעלל בך.
למצוץ את דמך כדי שהיא תיזון ממנו.
דווקא אני אשמח שתסבירי עוד._
אה יקירתי אני לא כאן, זוכרת

קשה לי להסביר עוד. רק על רגל אחת אסביר, שאצלה יש בור פנימי עמוק מאוד, שהיטבת לתאר.
את הבור הזה היא מנסה למלא על ידי "לקיחה" של משהו ממך.
כאשר היא מחלישה אותך היא מרגישה שולטת וחזקה וזה מעניק לה אשלייה רגעית שהיא התמלאה והבור שלה התמלא.
אבל האמת היא, שהתעללות איננה מחזקת אף אחד. היא לא שולטת ולא חזקה. היא מדכאת אותך אבל זה לא מכניס אליה שום דבר חיובי. רק נדמה לה לרגע כאילו הבור (שהיא לא ממש יודעת על קיומו) מתמלא, אבל אחרי שנייה הרי היא מרגישה עוד יותר מרוקנת, וחייבת לרמוס אותך עוד יותר כדי לשאוב מזה כוחות אשלייתיים.

הכל אשלייה, כי הדרך היחידה להתמלא באהבה היא ב מתן אהבה. כלומר ההיפך ממה שהיא עושה.
מתן אהבה, טיפוח, טיפול, חיבה, חום, עזרה, תמיכה, פירגון, נתינה, חיוך, עדינות, רכות, חיבוק, הבנה - כל אלה ממלאים.
כאשר את צינור להזרמת אהבה לזולת, זה מעצים וממלא. זה ממלא באמת. זה ממלא את הבור העמוק של החסר, הדיכאון, החסך מהילדות וכן הלאה.

היא מרוקנת את עצמה כל שיחה איתך בצורה קשה והופכת להיות יותר ויותר שבר כלי אבל ממשיכה להתעלל כי היא לכודה בדרך היחידה שהיא מכירה.

[אמא_קטנה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אמא קטנה, תודה. מאוד. נגעת לי עמוק בלב בפנים. זה מאוד נוגע בי, המלים שלך
בבקשה... זה כי אני באמת מרגישה ככה... תודה לך שאת עוזרת למילים שלי לצאת.
וקראתי גם את כל מה שכתבת אחר כך, ורציתי לקוות בשבילך שיהיה לך פחות איכפת מכל מילה, וקצת פחות תיפגעי...
נראה לי שלמרות כל מה שאת עוברת איתה, את מאוד קשורה אליה, ולכן את מאוד נפגעת מכל מה שהיא אומרת....

סוזן, מה שלומך?

[לב_שומע*]

בשמת, תודה.
אני מבינה את מה שאת אומרת.

ובקשר להתחלה - מותר לך לגמרי לא להיות כאן.
או להיות וללכת כי התעייפת...
הרגשתי אותך כאן מאוד מאוד נוכחת.

[לב_שומע*]

אמא קטנה, תודה. שוב.

אני עדיין קשורה אליה, ובמישורים מסויימים מאוד קשורה.
ולכן אני נפגעת, לא כל כך ממה שהיא אומרת דווקא, כמו מעצם העובדה שעדיין קיים איפהשהו חיבור רגשי ביני ובינה. החדירה שלה לחלל הפרטי שלי, למקום שהוא ביני ובין אדם אחר במשפחה, היא שפוגעת.

ואני בוחרת כרגע די במודע להיפגע (אולי בטיפשות, מי יודע...) כי אני עייפה מאוד כבר ממספר שנים של תהליכי גדילה, שבהם הרגשתי כל הזמן כאילו אני מחזיקה 24/7 את הקירות והתקרה והרצפה של עצמי, שלא יתפרקו לי. כאילו כל הזמן אני מחזיקה משהו, לא חשוב אם זה קירות ששומרים עלי מולה שלא תחדור או קירות של מחשבות חיוביות שאמורים לשמור עלי מהתהומות שבתוכי, שזה אותו דבר בדיוק - בכל אופן, עייפתי ממאמץ יתר. מי שיהיה בן הזוג שלי בסוף, יפגוש [אני רוצה!!!] את המקום שמאחורי הקירות, ובא לי לפגוש אותו כשהמקום הזה עבר איזשהו ניקוי מרעל. מכיוון שכרגע אני עדיין לא בזוגיות, למרות הרבה חיפוש ורצון, נראה לי נכון לפחות לנסות בטיפול או באינטרנט או עם חברות להפגיש כמה שיותר [במינון שנעים לי ושמתאים לי ,כמובן] אנשים טובים, אנשים מאירים, אנשים שמוכנים לראות את התהום הזאת גם כחלק ממני אבל גם לא ככולי, עם החלקים האלה, בתקווה שיום אחד משהו מעוצמת הרעל פשוט יתאדה, והמקום הפנימי בתוכי יהיה נעים יותר וראוי יותר למגורי אדם - אני והקרובים לי.

[חוזרת_לחיים*]

נמצאת כבר 30 שנה בסיטואציה של התעללות נפשית מצד האדם איתו אני גרה בבית (סוף סוף קיבלתי אישור שמה שאני חווה ומרגישה הוא אמיתי)ופשוט פוחדת לעזוב ולא יודעת מה לעשות.עדיין גרה באותו בית עם אותו אדם וזה מאוד קשה.
כל השנים הייתי בטוחה שאני מספיק חזקה כדי שזה לא יחדור אליי(הוא היה אומר כל הזמן "אז אמרתי,זה רק מילים").לאחרונה עברתי התמוטטות נפשית ואני חייבת להחלים כמה שיותר מהר.בבקרים יש לי רעידות בגוף ולפעמים גם דפיקות לב.

[סוזן_סוזן*]

הי חוזרת לחיים!! ספרי קצת יותר... אתם נשואים? יש ילדים? אם כן אני מניחה שילדים גדולים- הם גרים עדיין בבית? את עובדת? מהם משאבי הכוח שלך? יש לך משפחה, חברים שיכולים לעזור לך? ספרי בשביל שנוכל לקבל תמונה רחבה יותר ואולי נוכל לעזור

[פלונימית_אלמונימית*]

חוזרת יקרה,
לבי לבי לך. אני הייתי תקועה יותר מ-30 שנה. "הייתי" למרות שפיזית אני עוד שם אך נפשית כבר לא. והתחלתי בתהליכי עזיבה. השלב הכי חשוב עבורך הוא זה שכבר מאחוריך, כי הבנת באיזה סיטואציה את נמצאת. ההתמוטטות הנפשית שלך מעידה כנראה (?) על הטראומה שחווית בעצם ההכרה שזה לא יכול להמשך. את כותבת שאת פוחדת לעזוב, אולי אין לך כל האינפורמציה הדרושה. ידע הוא כוח! חפששי חומר ברשת על תהליכי היפרדות/גירושין ותתחילי להפנים לקראת מה את הולכת. כי את הצד השני, בתוך מה את חיה, את כבר מבינה.
מהם משאבי הכוח שלך? יש לך משפחה, חברים שיכולים לעזור לך?זו אכן שאלה חשובה מאוד! מעכשיו תשנני לך שאת חייבת להציל את חייך. ויש לך עוד חיים לחיות! שימי את עצמך בראש סולם העדיפויות.

[חוזרת_לחיים*]

כן אנחנו נשואים ויש לנו 3 ילדים,בחצי שנה האחרונה הם חיים איתנו בבית ,בני התחתן וחזר לגור איתנו יחד עם אשתו כדי להיעזר ,אני עובדת במקום ציבורי שבשלב הראשוני של ההתמוטטות הנפשית מאוד הבינו אך כרגע אני חייבת לאסוף את עצמי רק בשביל להגיע למקום העבודה ולהחזיק בה. יש לי משפחה אך לא כ"כ עם אפשרות תמיכה,אחותי אמרה לי לבוא אליה לכמה ימים כדי להתאושש וכך עשיתי בשלב מסויים,אך אני לא יכולה להיות שם יותר מדי כיוון שהיא גרה רחוק ממקום העבודה שלי.לגבי חברים אין לי יותר מדי,2 חברות בעבודה שיודעות אך מאוד עסוקות עם החיים שלהן,חברה אחת נוספת שהיתה החליטה להיעלב ממני בדיוק בתקופה הקריטית של חיי ,וכמה שניסיתי להסביר שזה בגלל מצבי הנפשי באותה תקופה, זה לא עזר ואני מרגישה ריחוק ממנה.
כדי לעזוב את הבית אצטרך להשכיר דירה ואין לי בדיוק את המשאבים לכך,החשבון שלנו משותף וכל הזמן נמצא במינוס ,לאחרונה לקחנו הלוואה גבוהה רק כדי לכסות שוטף.

[חוזרת_לחיים*]

פלונימית אלמונימית בבקשה ספרי לי,מה זה אומר שאת עדיין פיזית שם אך התחלת בתהליכי עזיבה,כיצד?זה נראה לי כ"כ קשה ומסובך.במה זה כרוך?ואיך מתחילים?כרגע אני מרגישה כ"כ חלשה נפשית ופיזית וללא אנרגיות והוא מנצל את המצב כדי להחליש אותי עוד יותר.תמיד הוא אמר "אני אגיש לך נקמה קרה" לא הבנתי ולא ייחסתי לזה יותר מדי משמעות.כיצד ניתן לגור באותו מקום ונפשית כבר לא להיות ההתנהלות הכללית בכל זאת משפיעה.מה לעשות בעניינים הכספיים של הבית?אותו זה אף פעם לא עניין והוא מושך כספים כפי שנראה לו ואין עם מי לדבר .

[פלונימית_אלמונימית*]

אנסה להסביר : אני עדיין פיזית שם, אך רוחי ונפשי השתחררו ממנו ומהשפעתו הרעה עלי. זה תהליך ארוך וקשה שעברתי לגמרי לבדי. הייתי מאוד מותשת מהמאבק המתמיד מהצורך להיות כל החיים על המשמר ולא לדעת מתי תבוא הנפילה הבאה. וכבר לא יכולתי להנות מהזמנים הטובים שהיו בין לבין כי תמיד חרדתי מתי זה יגמר, ואיך. והתחלתי להיפרד ממנו מבפנים. והיום הגעתי למצב שאני עושה הפרדה בינו לביני, הוא שולח אלי "קרן מוות" (דימוי שעולה לי בראש) ואני לא שם, זו רק השתקפות שלי.... אני כבר לא שם. אני חוזרת לעצמי, לאדם שהייתי פעם לפני שנקברתי מתחת לכיסויים ועטיפות של הגנה והתגוננות. ובהליך שחרור מהפחדים שבלמו אותי שנים. ובהחזרת האמון בעצמי ובחיים! זה תהליך ויש באמת צורך בתמיכה ולו רק כדי לשוחח עם מישהו. וגם חשוב שעוד אנשים (במשפחה?) ידעו על המצב. לגבי המצב הכלכלי אין לי הרבה תובנות, האם החשבון נמצא במינוס בגלל התנהלות שלו?

[חוזרת_לחיים*]

ההתנהגות שלו הינה של חוסר התחשבות,הוא יכול למשוך כספים במזומן ולא לשלם את החשבונות כגון: מים וחשמל .והוא עוד הסתבך בשנה האחרונה עם סיפור של נהיגה בשכרות ולקח עו"ד כדי שיוציא אותו מהמצב בצורה טובה יותר . בחצי שנה האחרונה עקב מצבי לא שילמנו חשבונות בכלל כך שהם הצטברו ואציין שכל השנים אני הייתי עושה את זה, פשוט בחצי שנה האחרונה הייתי במצב של הרמת ידיים ולא היה אכפת לי כבר מכלום ,גם לא עקבתי ממש אחרי החשבון בנק רק רציתי שהמצב אליו נקלעתי יסתיים.אולי זה פתאטי אבל הייתי הולכת לישון בלילה ומתאכזבת לקום בבוקר אל אותה מציאות.

[סוזן_סוזן*]

הי חוזרת לחיים- האם אפשר לתת הוראה לבנק שצריך 2 חתימות שלך ושלו בשביל לבצע פעולות? (זה מה שהפרוד שלי עשה "כשפחד" שאוציא כסף כשהתחלנו הליך משפטי)
אולי כדאי לגשת ליחידה לאלימות במשפחה- יש שם עו"סים שיכולים לחלוק מנסיונם איך להתמודד ואיך לסיים קשר מתעלל כשיש "סיבוך" כלכלי.
אני בטוחה שיש דרך, למרות שזה נראה כרגע בלתי אפשרי במיוחד בגלל הקשר הכלכלי...
הבית שאתם חיים בו הוא שלכם?
אולי אם תתחילי הליכי גירושים לא את זו שתצטרכי לעזוב- אלא הוא..אולי הוא זה שיצטרך להשכיר דירה...
בטוח יש פיתרון
יש בנעמ"ת עו"ד שממוצלים, או דרך היחידה לאלימות
צריך להתייעץ עם עו"ד ממש טוב שמכיר מקרי אלימות ודיכוי ויודע איך לטפל בגברים כאלו
אני בטוחה שיש דרך לעצור את הבזבזנות שלו...
יש עורכי דין מהסיוע המשפטי בחינם

[חוזרת_לחיים*]

היי,תודה לכל מי שכותבת,תומכת ועוזרת אני ממש צריכה את זה,מרגישה שבדף הזה יש מי שמתייחס ברצינות לחרדות שלי

[סוזן_סוזן*]

הי חוזרת לחיים, אני בזכות הדף הזה מצליחה לעבור את התהליך של הגירושים בצורה שפויה

[אישה_במסע*]

בשמת, אץ בטוחה ש:
_ הכל אשלייה, כי הדרך היחידה להתמלא באהבה היא ב מתן אהבה. כלומר ההיפך ממה שהיא עושה.
מתן אהבה, טיפוח, טיפול, חיבה, חום, עזרה, תמיכה, פירגון, נתינה, חיוך, עדינות, רכות, חיבוק, הבנה - כל אלה ממלאים.
כאשר את צינור להזרמת אהבה לזולת, זה מעצים וממלא. זה ממלא באמת. זה ממלא את הבור העמוק של החסר, הדיכאון, החסך מהילדות וכן הלאה._
?

אני רואה בנפש האדם <ולא רק אדם, אבל כרגע אנחנו מדברים על בני אנוש> מעיין נובע. המים נובעים מעמקו, מהניצוץ האלוהי שהוא נשמת האדם. לא צריך למלא, אלא לתת למעיין לנבוע, לא לחסום אותו במיני מכשולים, לא להרעיל את המים שלו. זה הכל. לתת למים החיים הללו לזרום - זה ממלא. אבל צורת הזרימה לא חייבת להיות נתינת אהבה לאחרים. זה סותר את הניסיון האישי שלי. מניסיוני, לעשות משהו שלדעתי הוא נכון - זה ממלא. אבל גם לעשות דברים כמו לשמוע מוזיקה, לצאת לטייל, לשבת בטבע, לאסוף ניירות ובקבוקים ריקים למחזור. לבטא את המחשבות שלי בכתב. לקבל תגובות חיוביות מאנשים. ברשימת הדברים הממלאים שלי אין נתינת אהבה. אולי אם יהיו לי ילדים זה ישתנה. מדייקת: הקדשה מזמני לאנשים שלדעתי ראויים לזה, גם ממלאת. אבל זה ערך תמורת ערך בגישה האגואיסטית ע"ע ראנד. כרגע נתינת אהבה יכולה להכלל בקלות תחת הקטגוריה של "דברים שראוי לעשותם" - מי שזה ממלא אותה מאמינה בכך שזה דבר שנכון לעשות.

אני מאמינה שמה שממלא זה לעשות את מה שנכון ומדוייק לאישה מסויימת לעשות. והדבר הזה יכול להיות לצייר, או לצאת לריצה, או כל פעולה שלא חוסמת את נביעת המעיין. אין צורך למלא - המעיין מלא ולא יתייבש לעולם. יש רק צורך לתת למימיו לזרום.

[בשמת_א*]

אישה במסע, זה לא היה "דברי הגורו על האמת בחיים".
זה היה משהו שכתבתי בהקשר ספציפי לאשה ספציפית.

אבל בקטן:

מתן אהבה, טיפוח, טיפול, חיבה, חום, עזרה, תמיכה, פירגון, נתינה, חיוך, עדינות, רכות, חיבוק, הבנה - כל אלה ממלאים.
זה המשפט המדוייק.
והוא מכיל בתוכו את כל מה שכתבת... פשוט אין לי זמן להסביר לך.


כאשר את צינור להזרמת אהבה לזולת, זה מעצים וממלא
זו רק דוגמא פרטית למשפט שמעליו.
בתור התייחסות ספציפית למקרה שלה. איך היחסים ביניהן מהווים ריקון במקום מילוי, כי אמא שלה באשלייה שהיא מתמלאת ממה שהיא עושה בזמן שהיא בעצם מתרוקנת.

לא כל אהבה היא אהבה לזולת.
רק בדוגמא הפרטית הזאת, אני שמה זה מול זה הזרמת אהבה לזולת - מול דיכוי ורמיסה של הזולת.

[אישה_במסע*]

אם אין לך זמן להסביר אולי תוכלי להפנות אותי לאנשהו? למשל, דפים אחרים שכתבת בהם? אין לי בעיה לקרוא דפים ארוכים, כשהצטרפתי לדפי החיוניות כבר היו לפחות שניים וקראתי אותם לפני שהצטרפתי

כי אני לא מבינה איך ב- מתן אהבה, טיפוח, טיפול, חיבה, חום, עזרה, תמיכה, פירגון, נתינה, חיוך, עדינות, רכות, חיבוק, הבנה נכללים ציור, כתיבה, מוזיקה, קריאה, טיול בטבע, וכל הדברים שמיועדים להתנאתי האישית ולאו דווקא מועילים לעולם <לפחות לא בצורה ישירה. אני נוטה להאמין בתועלת רוחנית של דברים כאלו, אבל זו אמונה לא מוכחת מדעית בעליל>. אלא אם כן הכוונה לעזרה עצמית, נתינה לעצמי, וכו'.

אני מסכימה לחלוטין שאמא שלה מרוקנת את עצמה. רק שלו הייתי מייעצת לה נתינת אהבה לא הייתה נכללת בעצות שלי. הייתי מייעצת לה ציור מוזיקה קריאה וכו' - כל התחביבים שלה, דברים שנותנים לה ביטוי עצמי. אהבה עצמית, שבברור חסרה לה. אני לא חושבת שיש לה מה לתת בלי שהיא תצטרך לקרוע את זה מליבה, ולחשוב שהאהבה הזו - היא צריכה אותה, וממש חייבת לתת אותה לעצמה, ואם היא תתן אותה לאחרת זה יהיה על חשבונה. למרות שאהבה היא לא משחק סכום אפס - אני לא מרגישה שלתת יהיה הדבר הנכון לה.

אולי אני טועה. אחרי הכל, היא אמא. ויכול להיות שאני פשוט משליכה עליה את הניסיון שלי. אבל גם בהקשר הספציפי של האישה הספציפית, הייתי אומרת לה ללכת לחפש אהבה. מישהו שיקשיב לה, למשל. לא לתת אותה. אין לה ממה.

[בשמת_א*]

נכללים ציור, כתיבה, מוזיקה, קריאה, טיול בטבע, וכל הדברים שמיועדים להתנאתי האישית ולאו דווקא מועילים לעולם <לפחות לא בצורה ישירה. אני נוטה להאמין בתועלת רוחנית של דברים כאלו, אבל זו אמונה לא מוכחת מדעית בעליל>. אלא אם כן הכוונה לעזרה עצמית, נתינה לעצמי, וכו'.
אהה אהה. בדיוק. זו אהבה לעצמך.

אני מסכימה לחלוטין שאמא שלה מרוקנת את עצמה. רק שלו הייתי מייעצת לה נתינת אהבה לא הייתה נכללת בעצות שלי
חחח
לאמא שלה אין אפשרות לייעץ.
אני רק מראה ללב שומע איך אמא שלה פוגעת בשתיהן...
כדי שהיא עצמה תבין את המנגנון ההרסני, ובעיקר תציל את עצמה ותברח מהרעל הזה מהר.
ולעולם לא הייתי מייעצת לאמא משהו כמו "נתינת אהבה". יכולתי באותה מידה לייעץ לה במנדרינית שוטפת... חחח

[סוזן_סוזן*]

הי אמא קטנה, מה שלומך? יש חדש?

[אמא_קטנה*]

הי סוזן, הכל מאוד לאט, יש עו"ד אבל הכל איטי מאוד. הלוואי שדברים היו זזים קצת יותר, אבל מסתבר שהיציאה מהכלא / גיהינום קשה, ארוכה ומתישה...
מה שלומך? איך את? מה חדש? הוא יצא מהבית, ולא חזר, אני מקווה?

[סוזן_סוזן*]

הי אמא קטנה, הוא יצא מהדירה וכבר שכר לו דירה, הפקידת סעד היתה שם בביקור ואמרה שיש חדר לילדה והכל בסדר.
אני שמחה בשבילך שלקחת עו"ד

[אמא_קטנה*]

יופי...שיצא ולא חזר אז, מה איתך עכשיו? יש עוד משפטים? קיבלת גט? מה המשך הדרך? ואיך את מבחינת ההרגשה שלך והרגשות כלפיו?

[אישה_במסע*]

בשמת

עכשיו הבנתי. ועכשיו אני גם חושבת - האם באמת אי אפשר לייעץ לאמא? לא בתור לב שומע, אלא בתור מכרה שלה. וחשבתי על כמה מקרים בהם יכול להיות שתשנה את חייה.
קודם כל - סרטן כנקודת מפנה. קלאסי.
דבר שני - דוגמא אישית של מישהי שחייה אחרת. נניח, מישהי בעבודה שלה שמאושרת מחייה ומראה בצורה ברורה מאוד איך יכול להיות אחרת.
והדרך השלישית - בהדרגה. מישהי <אולי אותה אחת מהעבודה> שמייעצת לה עצות קטנות ופרקטיות, של אהבה עצמית.
ובעצם יש גם דרך רביעית, משבר שהוא לא סרטן.

[סוזן_סוזן*]

הי אמא קטנה\ כרגע אני מחכה לתביעה הכספית שעומד להגיש לי.. ואחרי זה יהיה משפט.
קצת אני חוששת מזה.. כי מדובר על כמה מאות אלפי שקלים..
מקווה שיסתדר אבל יש עוד זמן עד לזה
עוד כ 8 חודשים יהיה משפט מחודש על משמורת, וכרגע המגמה של פקידת הסעד היא משמורת משותפת. שום דבר לא משכנע אותה. מבחינתה הוא אבא טוב, ומה שהיה בינינו היה ונגמר וכרגע מסתכלים על "טובת הילדה" כאשר המגמה היום בנושא היא משמורת משותפת מגיל שנתיים
לגבי מזונות- הוא משלם אבל לא את כל מלוא הסכום שאמור לשלם לכן אני צריכה לגבות בדרכים המקובלות...

[סוזן_סוזן*]

היום כשאסף את הילדה, ראיתי שהוא ממש רזה. הוא לבש חולצה קצרה והידיים שלו היו ממש רזות.
הג'ינס היה נראה רופף עליו
ממש ריחמתי עליו, וראיתי שגם נוספו לו מלא שערות לבנות על הראש... והוא רק בן 34 והיה נראה כאילו נוספו לו כמה וכמה שנים....
אני מניחה שממש קשה לו, גם נפשית וגם כספית...
התחלתי לחשוב אולי לא לגבות ממנו את הכסף של המזונות, ולאפשר לו לשלם כמה שיכול..
אבל מצד שני- גם העו"ד שלי תהרוג אותי אם אוותר לו, וגם הוא הולך לתבוע אותי על כמה מאות אלפי שקלים, אז למה אני מרחמת עליו?
אפילו עדיין לא שילם את החשבונות של הדירה של אמא שלי בחודשיים האחרונים.... וגם גר שם חצי שנה בלי ליידע אותנו מתי עוזב, ועוד התחצף בטלפון לי ולאמא שלי ואמר שהוא לא חייב לנו כלום... גרם לנו להיות במתח...
אבל כשאני רואה אותו ככה גמור- זה מאוד קשה
אבל הוא ממשיך להלחם.... אז גם אני חייבת.
מילא- אם לא היה מתכנן להגיש לי תביעה כספית אז זה משהו אחר, אבל הוא- מותר לו לעשות הכל, ואני צריכה לרחם?
ככה אני כנראה וזה קשה לי

[בשמת_א*]

התחלתי לחשוב אולי לא לגבות ממנו את הכסף של המזונות, ולאפשר לו לשלם כמה שיכול..
חס וחלילה.
שלא תעזי.
אל תמכרי את עצמך בזול שוב. תזכרי שהמתעלל תמיד תופס את עצמו כקורבן ולא רואה בכלל מה הוא מעולל לזולת. למשל לך ולילדה. הוא ניצל אותך ואת אמך בצורה מכוערת (ואני כותבת בנימוס) ואת עדיין רוצה ללכת לקראתו ולתת ולתת ולתת???

[אישה_במסע*]

שלא תעזי.

[קוראת*]

_התחלתי לחשוב אולי לא לגבות ממנו את הכסף של המזונות, ולאפשר לו לשלם כמה שיכול..
חס וחלילה.
שלא תעזי.
אל תמכרי את עצמך בזול שוב. תזכרי שהמתעלל תמיד תופס את עצמו כקורבן ולא רואה בכלל מה הוא מעולל לזולת. למשל לך ולילדה. הוא ניצל אותך ואת אמך בצורה מכוערת (ואני כותבת בנימוס) ואת עדיין רוצה ללכת לקראתו ולתת ולתת ולתת???_

[גשם*]

ככה אני כנראה וזה קשה לי

נכון, ככה את, ונכון זה מאוד קשה. השאלה היא האם טוב לך כמו שאת? את יודעת שהתכונה הזו רעה לך. זה כמו הנטיה שלי לכעסים. ככה אני וזה עושה לי רע אז אני מנסה להכיר בזה, להתבונן בזה ולנסות לשחרר. תקבלי את התכונה הזו אבל גם תיזכרי שזו תכונה שעושה לך רע. לאט לאט תעבדי על זה ותלמדי לתת לזה לא להשפיע על החיים וההתמודדות שלך.

[סוזן_סוזן*]

תודה בנות גם העו"ד שלי ניערה אותי היטב. אני הולכת לגבות מה שמגיע לי, ואם זה קשה לו או לא- זו בעיה שלו. זה מה שהשופט פסק וזה מה שיהיה.
אם כ"כ קשה לו- שיפנה לבית המשפט ויבקש להוריד
בנתיים זה מה יש- ואני הולכת לדבוק בזה
הינה- אני מתחילה להשתנות
חג חירות שמח לכולנו

[אמא_קטנה*]

הי סוזן, מה שלומך? הוא לא מוותר על משמורת משותפת? מה זה אומר גביית מזונות "בדרכים המקובלות"? איך וממי את תובעת אותם?
אני מצטרפת לשאר הבנות, אל תוותרי ואל תרחמי עליו... זה שלך ושל הילדה שלך ומגיע לך...
אני יודעת שאולי זה לא המקום לשאול, אבל אולי פשוט נכתוב באיזה מייל אבל... רציתי לשאול אם את מרוצה מעו"ד שלך והאם את סומכת עליה? (אני
קצת לא בטוחה ששלי לגמרי מתנהלת בצורה נכונה) והאם אפשר המלצה לעו"ד אם אפשר? (אם את לא רוצה לכתוב פה האם יש איזה מייל שאוכל לדבר בו איתך?)

תודה וחג שמח לך ולמשפחתך
חג שמח גם לך לב שמוע, ולכל הבנות כאן....!

[אמא_קטנה*]

הי סוזן, עוד שתי שאלות...
מה הסדרי הראיה שלכם כרגע? כמה פעמים בשבוע הילדה אצלו? האם גם ישנה אצלו בסופ"ש?
האם שינוי ההגדרה למשמורת משותפת תרחיב את הסדרי הראיה שלו? מה יהיה ההבדל אם זו תהפוך למשמורת משותפת?

[בשמת_א*]

תרגמתי עוד מאמר קצר של ד"ר איירין:
http://www.drirene.com/[po]with an abuser[/po].php

איך להתמודד עם מרעיל בלי להתגונן או להצטדק (7 במאי, 2000)
מאת ד"ר איירין.
"כל צורות הפחד מייצרות תשישות", ברטראנד ראסל.

רייצ'ל הכינה ללארי ארוחה מיוחדת הערב. כמו תמיד, ניסתה לרצות אותו, ולכן בילתה שעה בשוק בחיפוש התוצרת הטרייה ביותר. היא מצאה בקבוק קברנה נפלא! רייצ'ל ציפתה בהתרגשות לארוחה ואז שמעה חבטה כבדה בבית... לארי הטיח את הירחון שקרא ברצפה, ושאג: "תסתכלי בבית הזה! הוא מגעיל! מה את עושה כל היום, ריי? ישנה?" הוא שלף צעצוע פלסטיק קטן של הילד מתחת למושב הכסא שלו. הצעצוע צבט אותו. "אני עובד כל היום ואני לא צריך את זה. את כל היום בבית. את לא מצליחה לשמור שהבית יהיה נקי, את לא מצליחה לשמור שהילדים יהיו בשקט! את לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך! את עושה לי את זה בכוונה?"

מצב הרוח הטוב של רייצ'ל נשבר. "בבקשה אל תעשה את זה עכשיו", התחננה בפניו בזמן שהוא ממשיך להתלונן. כשהוא נכנס למצב רוח כזה, הוא האשים אותה בכל מיני דברים שבחיים לא חלמה אפילו לעשות. "איך הוא יכול לסלף את הכוונות שלי ככה?" היא חשבה בעצב, והתחילה להסביר את עצמה כדי שהוא יבין.

[שימו לב: בעברית חייבים לבחור מין בתרגום, לכן בחרתי להמשיך בקו של הגבר המרעיל ובת זוגו. כל אחד ואחת יקראו לפי מה שמתאים - מרעיל/ה ובן/בת זוג].

עצרי!
כשאת מתגוננת, את מנסה להצדיק את פעולותייך לאחרים. את מחפשת הבנה, הסכמה, אמפתיה, הכרה במה שבאמת קורה וכו'. זה בסדר במערכת יחסים נורמלית. זה לא בסדר במערכת יחסים מרעילה:

• כי כל מה שתגידי עלול לשמש נגדך, ואכן ישמש
• כי התגוננות מורידה אותך בדרגה לעומתו, כאשר את מבקשת אישור, הסכמה, רשות וכו'.
• כי המרעיל מחפש לריב, לא להבין.
• כי את נוגסת ב"פיתיון" ומכניסה את עצמך למצב שאי אפשר לנצח בו.

להלן תמצאי כמה תגובות לא מתגוננות להערות מרעילות טיפוסיות, שמונעות היגררות לריב. המטרה של המרעיל היא לא לספק הבנה. בן הזוג שלך עושה פרובוקציה. המטרה שלך היא להישאר שלווה ולא מעורבת. היגררות לריב לא תיגמר טוב!

"אין על מה לדבר". אוקיי (תחשבי: בן הזוג שלי חוסם. אני לא יכולה לעשות שום דבר בנדון. אז שיהיה).
"נמאס לי. אני עוזב!" אוקיי (תחשבי: הנה הדלת. אני לא רוצה אותך כאן אם אתה לא רוצה להיות כאן).
"למה שאגיד לך? את ממילא לא מקשיבה לי!" אוקיי (חשבי: שיחשוב מה שהוא רוצה, זה מה שהוא יעשה ממילא).
"את טועה!" אוקיי. "מה זאת אומרת אוקיי?" זאת אומרת אוקיי. (תחשבי: למי איכפת מי צודק ומי טועה!)
"מעולם לא אמרתי דבר כזה". אוקיי (תחשבי: אין טעם להיגרר לריב. שנינו יודעים את האמת).
"את רגישה מדי". נכון. תכבד את הרגישות שלי. (תחשבי: זה בסדר להיות רגישה!)
"את קופצת למסקנות". אולי (תחשבי: זה בסדר לקפוץ למסקנות).
"את לא לובשת את זה!" אוקיי.
"נמאס לי כבר מהדרישות והתלונות שלך". אוקיי (תחשבי: אז תעזוב).
"את לא מבינה בדיחות". נכון. בבקשה תכבד את חוסר חוש ההומור שלי. (תחשבי: זה בסדר שאין לי חוש הומור!)
"את תמיד מתלוננת". נכון (מותר לי).
"יש לך תירוצים לכל דבר". מצטערת שאתה מרגיש ככה.

אלה תשובות פשטניות שמיועדות לעזור לך בתור התחלה.

[אחת_פלונית*]

ומה לגבי אלו שמגלגלים עיניים, מנענעים ראשם במרץ ונושפים בקול - אבל ככה שכולם יבינו היטב עד כמה את דפוקה ועצבנת?

[אחת*]

לפי התאור, נשמע שעדיף לא להגיב בקול (בלב: מגיע לי יותר)

[סוזן_סוזן*]

מנסיון שלי- ממש לא עוזר!!! כי אם הבנזוג רוצה לריב ולהכעיס, ואל לא נותנת לו את העונג- הוא כבר ימצא את הדרך להכאיב
לפחות אצלי
אני לא חושבת שיש דרך להתמודד עם גבר מתעלל אלא רק לצאת מהקשר
שום טריק ושום שינוי אסטרטגיה לא עובד
כי גם הוא ישנה את האסטרטגיה שלו בהתאם וזה יכאב בכל מקרה

[אנונימי]

מספרי טלפון של סיוע בשעת מצוקה:
ל.א. – לחימה באלימות נגד נשים 1800-353-300 24 שעות
קו חרום ארצי לאלימות במשפחה 1-800-22-0000
ויצ"ו - קו -חרום לנשים מוכות 1-800-39-39-04
מרכז למשפחה -- אלימות במשפחה במשפחות דתיות, שייך ליד שרה.026444566

שי"ל- שירות יעוץ לאזרח. סוזן סוזן: יש להם טלפונים של עורכי דין שנותנים יעוץ ראשוני בחינם. את יכולה לגשת ולברר האם העו"ד הספציפי הזה מבין בעינייני אלימות במשפחה, אלימות נפשית וכו' ולשכור את שירותיו. לפי מה שהבנתי, עורכי הדין ששי"ל ממליצים עליהם הם עורכי דין שיש להם ניסיון עם טיפוסים כאלו.

דף זה התחיל בדף התוכן והדיון באופן:סימני התעללות בזוגיות.
הדף המקורי גדול וחולק לשני חלקים. החלק הראשון נשאר באתר באופן טבעי, והחלק השני הועבר לאתר זה, המיועד לדפי שיתוף ותמיכה הדדית.

[אמא_קטנה*]

הי סוזן, מה שלומך?
אני לא יודעת אם שמת לב, שאלתי אותך כמהשאלות לפני כמה ימים...
אשמח לשמוע ממך... לגבי המשמורת... אני רוצה לדעת מה מקובל כי בקרוב תהיה החלטה גם בענייננו...
תודה רבה וחג שמח!
אשמח גם לשמוע מבנות אחרות, אם אתן יודעות, מה מקובל... תודה רבה !

[סוזן_סוזן*]

הי אמא קטנה, לגבי משמורת יש המלצה מגיל שנתיים משמורת משותפת. זו המלצה בלבד ולא עבר עדיין בתור חוק, אבל אם הוא אבא טוב אז יש לו סיכוי גדול לקבל. סה"כ זה בדר"כ לפי המלצת פקידת סעד שעושה ביקורים ופגישות ומגישה תסקיר, וגם תלוי כמובן בהחלטת השופט. אז כנראה זה כל מקרה לגופו. מה העו"ד שלך אומרת על זה? יהיה משפט אצלכם? כבר מונתה אצלכם פקידת סעד?
לגבי מה ששאלת אותי לגבי העו"ד שלי- אז היא כבר יצאה לגמלאות ולוקחת איתה רק את התיקים האחרונים שהתחילה...
יש לך עו"ד מהסיוע המשפטי או שלקחת פרטי? אם את לא מרוצה אולי אפשר להחליף? כבר שילמת לה? העו"ד שלי עלתה 45 אלף ש"ח. הבנתי שהמחיר נע בין 45 ל50 ולפעמים גם קצת יותר..
לפעמים בהתחלה העו"ד מאפשר לשלם סכום חלקי בשביל לראות אם אפשר לגשר ולהגיע להסכם, ואם לא- אז משלמים את שאר הסכום...
אם את עוד יכולה להחליף עו"ד אז אולי כדאי לברר עם נעמ"ת - יש להם רשימה של עו"ד טובים שמתמודדים עם אלימות במשפחה. קחי מישהו שמבין את הנושא
בהצלחה
אצלנו בגיל שנתיים יהיה שוב משפט עם ההמלצות של פקידת הסעד, ולפי מה שהשופט אמר במשפט הקודם- שהוא בעד משמורת משותפת בגיל שנתים ושהוא רואה שהתסקיר מאוד חיובי כלפי האבא ולכן יכול להיות שזה מה שיהיה..

[אמא_קטנה*]

הי סוזן!
ממש תודה רבה שענית!
מה שלומך? איך היה החג? האם יש לכם גם הסדר לחגים?
רציתי שאול מה הסדרי הראיה המקובלים בגיל הזה והאם במשמורת משותפת הבעל יקבל יותר ימים?
תודה לגבי העצה עם עורכי הדין... נעמת זה באמת אולי רעיון טוב:)
חג שני שמח:)

[סוזן_סוזן*]

הי אמא קטנה, עד כמה שאני יודעת משמורת משותפת זה חצי חצי. גם אם זה משמורת שלך אז הסדרי הראייה יכולים להגיע עד כמעט חצי חצי.
היום אם הבעל רוצה משמורת משותפת אין כל כך מה שיעצור אותו, אלא אם כן משהו לא תקין בהורות שלו
אבל שווה לנסות להלחם... הכל תלוי בשופט ובהתרשמות פקידת הסעד. שווה להגיד את מה שאת חושבת, אבל היום נוטים כן ללכת לכיון משותפת.
אצלנו לגבי החגים - החלטנו להמשיך כרגיל את הימים ולא להסתכל על החגים ומה שיוצא יוצא. בליל הסדר הוא היה איתה, בחג שני אני איתה. ככה זה יצא ואני סבבה עם זה. לא מתאים לי לשנות את הסדר של הימים.

[אמא_קטנה*]

מה זה אומר חצי חצי? יומיים עם לינה (??) אצל הבעל ושלושה אצל האישה וכל סופ"ש שני?

[סוזן_סוזן*]

הסדרי הראייה אצלנו הם: שני רביעי וכל שבת שנייה - הכל עם לינה

[אמא_קטנה*]

הי סוזן, תודה על תשובתך... ואיך לילדה עם זה?
זה בעצם אומר שתצטרכו לגור במרחק קרוב זה לזה כל הזמן?
חג שמח!

[אמא_קטנה*]

אגב, אני חשבתי שאלו הסדרי הימים במשמורת המשותפת ושכשזו משמורת של האם אז יש פחות ימים...
אז מה בעצם משתנה כשזו משמורת משותפת? האבא משלם פחות מזונות? וגרים במרחק קרוב כל החיים..?

[סוזן_סוזן*]

אצלי זה עדיין משמורת שלי, לפחות עד שתהיה בת שנתיים. כשיש משמורת משותפת אז משלמים 75 אחוז מהמזונות אם אני לא טועה. ולגבי מגורים- אני חושבת שיש איזה עניין עם מגורים בקרבת מקום. לגבי חלוקת הילדה והימים במשותפת אני לא יודעת כי אני עוד לא שם. בכלל, אני לא ממש מעורה בנושא של משותפת כי יש לי עוד זמן.. אבל אולי מישהי אחרת כבר חוותה פה את נושא המשמורת משותפת בכפייה, שאולי יכולה לחלוק מנסיונה..