שיר חדש

[ריש_גלית*]

אני הפלונית אלמונית שלעיל @}.

[ריש_גלית*]

אני הפלונית אלמונית שלעיל @}.

[אמא_ללי*]

תנו טיפה ועוד טיפונת לד....לגנים"

[אמא_ללי*]

תנו טיפה ועוד טיפונת לד....לגנים"

[אשה_שמחה*]

צחקתי פה כמו מטורפת, יש לי דמעות בעיניים וממש ממש תודה על זה,
אחח..תענוג לקרוא

כשאת רוצה -...את ממש מצחיקה!

במקרה הזה זה ממש לא אני.
מה שנקרא- ישר מהחיים...

דוקא שמעתי שזה סימן טוב לחלום על דגים אני אגיד את זה לבתי, אולי זה יעזור, היא די אוהבת כסף P-:


תודה ל אשה שמחה שהזכירה לי להודות!
משמח אותי מאוד.


ותודה לכולכן על הביקור והפרחים והחיבוקים. מחמם את הלב על הבוקר

[אשה_שמחה*]

צחקתי פה כמו מטורפת, יש לי דמעות בעיניים וממש ממש תודה על זה,
אחח..תענוג לקרוא

כשאת רוצה -...את ממש מצחיקה!

במקרה הזה זה ממש לא אני.
מה שנקרא- ישר מהחיים...

דוקא שמעתי שזה סימן טוב לחלום על דגים אני אגיד את זה לבתי, אולי זה יעזור, היא די אוהבת כסף P-:


תודה ל אשה שמחה שהזכירה לי להודות!
משמח אותי מאוד.


ותודה לכולכן על הביקור והפרחים והחיבוקים. מחמם את הלב על הבוקר

[עדינה_ניפו*]

:-D:-D

[עדינה_ניפו*]

:-D:-D

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

רוצה להגיד לך שני דברים: (את סופרת? (-:)

1. הדף שלך נהיה ארוך ולוקח זמן להוריד אותו...
2. כדאי להוריד את הדף as is , ל-word , וככה גם ישמר לך פה פרק יפה מן החיים וגם יש לך פה לא מעט חומרים לעבד

לכתיבה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

רוצה להגיד לך שני דברים: (את סופרת? (-:)

1. הדף שלך נהיה ארוך ולוקח זמן להוריד אותו...
2. כדאי להוריד את הדף as is , ל-word , וככה גם ישמר לך פה פרק יפה מן החיים וגם יש לך פה לא מעט חומרים לעבד

לכתיבה.

[אשה_שמחה*]

נקודות תודה על העצה, יבוצע

[אשה_שמחה*]

נקודות תודה על העצה, יבוצע

[מי_מה*]

ואני פה מחייכת בכל פה ורק רוצה להגיד לך (כי זה בטח יצא לפני הטלפון) שבאמת הדברים מסתדרים הרבה יותר טוב ממה שהיה נראה שהם הולכים להיות וכמו תמיד מתברר שטוב שיש מי ששולט בענינים ושזה לא אנחנו.
נשיקות ואהבה לך ולכל בנות ובן ביתך.

[מי_מה*]

ואני פה מחייכת בכל פה ורק רוצה להגיד לך (כי זה בטח יצא לפני הטלפון) שבאמת הדברים מסתדרים הרבה יותר טוב ממה שהיה נראה שהם הולכים להיות וכמו תמיד מתברר שטוב שיש מי ששולט בענינים ושזה לא אנחנו.
נשיקות ואהבה לך ולכל בנות ובן ביתך.

[אהבת_עולם*]

_ואז תמר אומרת שגם היא רוצה להגיד תודה על עשרה דברים משמחים שקרו היום.
בסדר, יופי.
אחד, תודה שהיינו בנחל, שתיים, תודה שהתגברתי על הפחד מהדגים הקטנים, שלוש, תודה התגברתי על הפחד מהדגים הגדולים, ארבע, תודה שהלכתי עם אמא במים והתגברתי על הפחד מהדגים...
תמר, עכשיו כדאי שתגידי תודה על דברים אחרים
בסדר.
היא מסיימת את התודות שלה, ואני מציעה לשיר להן שיר ערש עד שיירדמו.
אני מתחילה עם שיר ליקינטון, ובסוף הבית הראשון תמר עוצרת אותי, רגע אמא, נזכרתי בעוד משהו!
תודה שליטפתי את הדג המת החמוד הזה, הוא היה כזה נעים..._

איזה קורע !!!
והרגת אותי בסוף עם היקינטון.

כבר מלא זמן לא צחקתי צחוק בריא וממושך כזה.

אז %D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D_%D7%95%D7%AA%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%A2%D7%9C[/u]%D7%94%D7%93%D7%92%D7%99%D7%9D]היי שלום ותודה על הדגים

[אהבת_עולם*]

_ואז תמר אומרת שגם היא רוצה להגיד תודה על עשרה דברים משמחים שקרו היום.
בסדר, יופי.
אחד, תודה שהיינו בנחל, שתיים, תודה שהתגברתי על הפחד מהדגים הקטנים, שלוש, תודה התגברתי על הפחד מהדגים הגדולים, ארבע, תודה שהלכתי עם אמא במים והתגברתי על הפחד מהדגים...
תמר, עכשיו כדאי שתגידי תודה על דברים אחרים
בסדר.
היא מסיימת את התודות שלה, ואני מציעה לשיר להן שיר ערש עד שיירדמו.
אני מתחילה עם שיר ליקינטון, ובסוף הבית הראשון תמר עוצרת אותי, רגע אמא, נזכרתי בעוד משהו!
תודה שליטפתי את הדג המת החמוד הזה, הוא היה כזה נעים..._

איזה קורע !!!
והרגת אותי בסוף עם היקינטון.

כבר מלא זמן לא צחקתי צחוק בריא וממושך כזה.

אז %D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D_%D7%95%D7%AA%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%A2%D7%9C[/u]%D7%94%D7%93%D7%92%D7%99%D7%9D]היי שלום ותודה על הדגים

[אסנת_ש*]

(-:

[אסנת_ש*]

(-:

[אשה_שמחה*]

כבר מלא זמן לא צחקתי צחוק בריא וממושך כזה.

איזה כיף לקרוא! ( היי שלום ותודה על הדגים - חשבתי באמת לסיים עם זה את הקטע )

אסנת-

[אשה_שמחה*]

כבר מלא זמן לא צחקתי צחוק בריא וממושך כזה.

איזה כיף לקרוא! ( היי שלום ותודה על הדגים - חשבתי באמת לסיים עם זה את הקטע )

אסנת-

[אשה_שמחה*]

בשבועות האחרונים אני לא מבקרת כאן כמעט. וגם כמעט לא כותבת בבלוג. אבל היום עברתי על המחברת שלי מהחודשיים האחרונים ומצאתי כמה קטעים שהתחשק לי לפרסם כאן.


אני אבודה בתוך עצמי. לא מוצאת את מקומי. מלאה הרהורים מיותרים, על החינוך הביתי ועל עצמי, בלבולים על גבי בלבולים. מחשבות שסותרות זו את זו, רגע נרגעת ושוב חוזרת לבלבול.
אני נזכרת ברבנית שאמרה בשיעור האחרון- מוח ריק. לסגור את המוח. יותר ויותר לעבוד ביומיום על מוח ריק. זה נשמע קל אבל כשהראש מלא הרהורים כל כך קשה לעצור. שוב ושוב אני נסחפת אליהם, מתערבבת אתם, עם ההתלבטויות והביקורת העצמית והטיעונים והתכנונים.
נושמת עמוק. מבקשת שלווה. מבקשת להיות בכאן ועכשיו, בפשטות של הרגע הזה. בלי לחשוב, רק להיות.
ברגע שאני עוצרת את הכתיבה מיד חוזרות המחשבות לקשקש לי במוח.
"איך יודעים שזה קשקושים? כי יש לי מצוקה מזה". עוד ציטוט מהשיעור האחרון.
אז אלו שמסתחררים בי כבר כמה ימים בהפסקות הם בטוח קשקושים. הם גורמים לי למצוקה, לתחושה שאני לא מספיק טובה, שאני אבודה. שאני רוצה תשובות מיידיות. חוסר סבלנות וחוסר מנוחה.
הכתיבה היא כמו הדיבור לאלוהים. מסיחה את הדעת מההירהורים ומאפשרת לחזור שוב ושוב אל הרגע, אל המקום הזה, אל המעשה של היד הרושמת, אל הנשימה.

אני מבקשת לגדול מתוך הכאב הזה. מתוך הבלבול והמצוקה.מבקשת שתגדל אותי בורא עולם, שתאיר עלי ואורך הרחום יאפשר לי מנוחה ושקט.
כבר עכשיו שקט יותר בתוכי. היד הכותבת ממלאת את כל הרווחים, בתנועתה מאפשרת לשקוט ולנוח, לא לחזור אל הסערה, להישאר מוגנת בתוכה. לסגור את המוח ולהשאר בתוך לבי, שיודע מעצמו את הדרך. אתה מדבר אל לבי ולבי מדבר אלי, מספר לי סודות הצמיחה-
הנבט לא יודע. הוא גדל לכיוון האור. יונק מן האדמה את מה שנחוץ לו, מן החושך והמעמקים הדחוסים.
הנבט לא יודע את הפרח שיהיה. הוא רק ממשיך לגדול ולגדול, מעט בכל יום.
וגם אני לא יודעת, לא יכולה עדיין לראות את הפרחים שייצאו מהנבטים שגדלים בלבי עכשיו.
ולא את הפרחים שייצאו מהנבטים של שירה.
אלוהים, אני אמא. אני אמא. לפעמים זה כל כך מפחיד.
כל כך הרבה בלבול ופחד. כל כך מעט בהירות. כרגע, לפחות. ערפל גדול מכסה את הכל ולכן אני לא יכולה להתקדם. חייבת להשאר במקום ולא לזוז. וזה קשה כי אין סבלנות, כי יש רצון להתקדם ופחד שהערפל לא יתפוגג לעולם.
והטעויות שאני עושה, הן בלתי נסבלות בשבילי כרגע. מרגישה כמו כשלון, כמו טעות בעצמי. טעות גדולה ומכוערת ומגושמת.
אני מבקשת ממך שתאיר לי קצת. תן לי סימן שאתה אתי. שאתה שומע. שאתה מכוון, גם אם עכשיו הדברים לא ברורים.
אתמול, הנה הזכרת לי, היה אור גדול.
לתת לזה מקום- לטוב הזה שקורה. יש מקומות חשוכים אבל יש גם מקומות מוארים, רגעים מוארים, של שקט, של אמונה ושלווה. יש אהבה רבה, יש נעימות של בית ומשפחה, יש ידיעה שקטה של הדרך שכבר עברנו ביחד,הכשלונות וההצלחות, הכאבים שהצמיחו פירות, ומתיקות הפירות נמצאת אתנו, גם אם לרגעים אני מרגישה רק מרירות.
איזה יופי שאנחנו ביחד כבר כל כך הרבה שנים.
איזה יופי שאנחנו יוצרים ביחד משפחה, אבא ואמא ושלוש ילדות.
איזה כיף להיות אשתו של אורי, לגדול אתו ביחד לכיוון האור.
כמה טוב להיות אמא, טועה ונכשלת אבל נשארת אתך. יודעת שהכל לטובה, עושה מלאכתי על אף הנפילות, צומחת בכל רגע. מתקרבת אליך דווקא בגלל הנפילות, בגלל הטעויות שמחזירות אותי הביתה, אליך.
שבתי בבית ה' לאורך ימים.
הנה חזרתי. הנה אני אתך. קרוב קרוב.
אני הולכת לעשות יוגה.

[אשה_שמחה*]

בשבועות האחרונים אני לא מבקרת כאן כמעט. וגם כמעט לא כותבת בבלוג. אבל היום עברתי על המחברת שלי מהחודשיים האחרונים ומצאתי כמה קטעים שהתחשק לי לפרסם כאן.


אני אבודה בתוך עצמי. לא מוצאת את מקומי. מלאה הרהורים מיותרים, על החינוך הביתי ועל עצמי, בלבולים על גבי בלבולים. מחשבות שסותרות זו את זו, רגע נרגעת ושוב חוזרת לבלבול.
אני נזכרת ברבנית שאמרה בשיעור האחרון- מוח ריק. לסגור את המוח. יותר ויותר לעבוד ביומיום על מוח ריק. זה נשמע קל אבל כשהראש מלא הרהורים כל כך קשה לעצור. שוב ושוב אני נסחפת אליהם, מתערבבת אתם, עם ההתלבטויות והביקורת העצמית והטיעונים והתכנונים.
נושמת עמוק. מבקשת שלווה. מבקשת להיות בכאן ועכשיו, בפשטות של הרגע הזה. בלי לחשוב, רק להיות.
ברגע שאני עוצרת את הכתיבה מיד חוזרות המחשבות לקשקש לי במוח.
"איך יודעים שזה קשקושים? כי יש לי מצוקה מזה". עוד ציטוט מהשיעור האחרון.
אז אלו שמסתחררים בי כבר כמה ימים בהפסקות הם בטוח קשקושים. הם גורמים לי למצוקה, לתחושה שאני לא מספיק טובה, שאני אבודה. שאני רוצה תשובות מיידיות. חוסר סבלנות וחוסר מנוחה.
הכתיבה היא כמו הדיבור לאלוהים. מסיחה את הדעת מההירהורים ומאפשרת לחזור שוב ושוב אל הרגע, אל המקום הזה, אל המעשה של היד הרושמת, אל הנשימה.

אני מבקשת לגדול מתוך הכאב הזה. מתוך הבלבול והמצוקה.מבקשת שתגדל אותי בורא עולם, שתאיר עלי ואורך הרחום יאפשר לי מנוחה ושקט.
כבר עכשיו שקט יותר בתוכי. היד הכותבת ממלאת את כל הרווחים, בתנועתה מאפשרת לשקוט ולנוח, לא לחזור אל הסערה, להישאר מוגנת בתוכה. לסגור את המוח ולהשאר בתוך לבי, שיודע מעצמו את הדרך. אתה מדבר אל לבי ולבי מדבר אלי, מספר לי סודות הצמיחה-
הנבט לא יודע. הוא גדל לכיוון האור. יונק מן האדמה את מה שנחוץ לו, מן החושך והמעמקים הדחוסים.
הנבט לא יודע את הפרח שיהיה. הוא רק ממשיך לגדול ולגדול, מעט בכל יום.
וגם אני לא יודעת, לא יכולה עדיין לראות את הפרחים שייצאו מהנבטים שגדלים בלבי עכשיו.
ולא את הפרחים שייצאו מהנבטים של שירה.
אלוהים, אני אמא. אני אמא. לפעמים זה כל כך מפחיד.
כל כך הרבה בלבול ופחד. כל כך מעט בהירות. כרגע, לפחות. ערפל גדול מכסה את הכל ולכן אני לא יכולה להתקדם. חייבת להשאר במקום ולא לזוז. וזה קשה כי אין סבלנות, כי יש רצון להתקדם ופחד שהערפל לא יתפוגג לעולם.
והטעויות שאני עושה, הן בלתי נסבלות בשבילי כרגע. מרגישה כמו כשלון, כמו טעות בעצמי. טעות גדולה ומכוערת ומגושמת.
אני מבקשת ממך שתאיר לי קצת. תן לי סימן שאתה אתי. שאתה שומע. שאתה מכוון, גם אם עכשיו הדברים לא ברורים.
אתמול, הנה הזכרת לי, היה אור גדול.
לתת לזה מקום- לטוב הזה שקורה. יש מקומות חשוכים אבל יש גם מקומות מוארים, רגעים מוארים, של שקט, של אמונה ושלווה. יש אהבה רבה, יש נעימות של בית ומשפחה, יש ידיעה שקטה של הדרך שכבר עברנו ביחד,הכשלונות וההצלחות, הכאבים שהצמיחו פירות, ומתיקות הפירות נמצאת אתנו, גם אם לרגעים אני מרגישה רק מרירות.
איזה יופי שאנחנו ביחד כבר כל כך הרבה שנים.
איזה יופי שאנחנו יוצרים ביחד משפחה, אבא ואמא ושלוש ילדות.
איזה כיף להיות אשתו של אורי, לגדול אתו ביחד לכיוון האור.
כמה טוב להיות אמא, טועה ונכשלת אבל נשארת אתך. יודעת שהכל לטובה, עושה מלאכתי על אף הנפילות, צומחת בכל רגע. מתקרבת אליך דווקא בגלל הנפילות, בגלל הטעויות שמחזירות אותי הביתה, אליך.
שבתי בבית ה' לאורך ימים.
הנה חזרתי. הנה אני אתך. קרוב קרוב.
אני הולכת לעשות יוגה.

[הגבירה_בחום*]

טוב תקשיבי...
מעולם! מעולם לא התאפקתי מלצטט פוסט שלם. את כולו!
רת פשוט לא מבינה. גם אני מאז שבתי מהפס הרחב לבורא עולם, מדברת איתו שעות במחברת שלי והמילים שנכתבות שם זהות כמעט אחד לאחד למילים שלך... ברגע שאני סוגרת את המחברת יש תחושת הקלה קלה וכוח ללכת בדרך ואז שוב, המועקה הזו. חוסר השקט והסבלנות...
ואז אימון יוגה, ושוב שקט זמני, ושעור יוגה... ושוב מועקה ושוב מחברת...
כמה עבודה יש בלשחרר...
כמה ליכלוך יש בניקיון..(-:

[הגבירה_בחום*]

טוב תקשיבי...
מעולם! מעולם לא התאפקתי מלצטט פוסט שלם. את כולו!
רת פשוט לא מבינה. גם אני מאז שבתי מהפס הרחב לבורא עולם, מדברת איתו שעות במחברת שלי והמילים שנכתבות שם זהות כמעט אחד לאחד למילים שלך... ברגע שאני סוגרת את המחברת יש תחושת הקלה קלה וכוח ללכת בדרך ואז שוב, המועקה הזו. חוסר השקט והסבלנות...
ואז אימון יוגה, ושוב שקט זמני, ושעור יוגה... ושוב מועקה ושוב מחברת...
כמה עבודה יש בלשחרר...
כמה ליכלוך יש בניקיון..(-:

[אשה_שמחה*]

כמה עבודה יש בלשחרר... אינסוף...

[אשה_שמחה*]

כמה עבודה יש בלשחרר... אינסוף...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני אבודה בתוך עצמי. לא מוצאת את מקומי. מלאה הרהורים מיותרים, על החינוך הביתי ועל עצמי, בלבולים על גבי בלבולים.
אוי! אני בהזדהות מוחלטת (והאוי הוא גם עלי וגם עלייך (-:)

אני מבקשת לגדול מתוך הכאב הזה. מתוך הבלבול והמצוקה.מבקשת שתגדל אותי בורא עולם, שתאיר עלי ואורך הרחום יאפשר לי מנוחה ושקט.
אמן ואמן , כן יהי רצון.


_הנבט לא יודע. הוא גדל לכיוון האור. יונק מן האדמה את מה שנחוץ לו, מן החושך והמעמקים הדחוסים.
הנבט לא יודע את הפרח שיהיה. הוא רק ממשיך לגדול ולגדול, מעט בכל יום.
וגם אני לא יודעת, לא יכולה עדיין לראות את הפרחים שייצאו מהנבטים שגדלים בלבי עכשיו.
ולא את הפרחים שייצאו מהנבטים של שירה.
אלוהים, אני אמא. אני אמא. לפעמים זה כל כך מפחיד._
הכל פה כל כך נכון.
שנחזק ונאמץ
שבוע טוב, יקרה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני אבודה בתוך עצמי. לא מוצאת את מקומי. מלאה הרהורים מיותרים, על החינוך הביתי ועל עצמי, בלבולים על גבי בלבולים.
אוי! אני בהזדהות מוחלטת (והאוי הוא גם עלי וגם עלייך (-:)

אני מבקשת לגדול מתוך הכאב הזה. מתוך הבלבול והמצוקה.מבקשת שתגדל אותי בורא עולם, שתאיר עלי ואורך הרחום יאפשר לי מנוחה ושקט.
אמן ואמן , כן יהי רצון.


_הנבט לא יודע. הוא גדל לכיוון האור. יונק מן האדמה את מה שנחוץ לו, מן החושך והמעמקים הדחוסים.
הנבט לא יודע את הפרח שיהיה. הוא רק ממשיך לגדול ולגדול, מעט בכל יום.
וגם אני לא יודעת, לא יכולה עדיין לראות את הפרחים שייצאו מהנבטים שגדלים בלבי עכשיו.
ולא את הפרחים שייצאו מהנבטים של שירה.
אלוהים, אני אמא. אני אמא. לפעמים זה כל כך מפחיד._
הכל פה כל כך נכון.
שנחזק ונאמץ
שבוע טוב, יקרה

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

איזה פוסט יפה.
מזדהה עם כל מילה...
גם עם הבלבול. אוגוסא הוא תמיד חודש לא פשוט...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

איזה פוסט יפה.
מזדהה עם כל מילה...
גם עם הבלבול. אוגוסא הוא תמיד חודש לא פשוט...

[אשה_שמחה*]

אוגוסט הוא תמיד חודש לא פשוט...
אכן לא פשוט, אבל הקטע הזה הוא מיוּני (שמסתבר גם הוא לא היה פשוט, לפחות בחלקו ). אני פשוט מפרסמת כאן לקט ממה שמצאתי במחברת.

_שנחזק ונאמץ
שבוע טוב, יקרה_

גם לך, אמן

[אשה_שמחה*]

אוגוסט הוא תמיד חודש לא פשוט...
אכן לא פשוט, אבל הקטע הזה הוא מיוּני (שמסתבר גם הוא לא היה פשוט, לפחות בחלקו ). אני פשוט מפרסמת כאן לקט ממה שמצאתי במחברת.

_שנחזק ונאמץ
שבוע טוב, יקרה_

גם לך, אמן

[רסיסים_של_אור*]

תודה לך אשה שמחה ויקרה על השיתוף הזה שמחזיר לי את שפיותי ומזכיר לי שנאי לא לבד בדרך, זה מרגש כל-כך כל-כך !!

כשקראתי את המילים שלך חשבתי על הדיסק האחרון של עידן רייכל שאני מוצאת בו הד לנשמתי לא פעם ובמיוחד הזכיר לי את השיר הזה:

הכל עובר / עידן רייכל

כבר הייתי די רחוק ממך
ולא נותרו לנו מילים לדבר
ורוח סחפה מפרש בודד
בסוף הפכה אותו בודד יותר
מכל חלום ורחש מתעורר
הכל עובר.

כל מה שפעם היה ונשכח
היום הוא לא חוזר
זה רק כל קמט שבעור נחרט
שהיום הוא כבר בוער יותר
מתוך שאין דרך חזרה
והכל עובר.

כל עוד יום רודף לו יום ולילה לילה
וכל עוד אין חדש על פני האדמה
טוב שרק נשארנו יחד
וטוב שיש לנו למי לספר
למרות הכל אין דרך חזרה
והכל עובר.

כל פצע שהגליד ושוב נפתח
היום צורב יותר
הוא מתאחה ומתחדש מעצמו
ושוב פורץ הכל ומתגבר
כבר לא נשבר והופך למשבר
והכל עובר.

ואת זוכרת איך פעם היינו
מול הרוח וכוחה הגובר
ואחרי כל השנים הרעות
חזרו שנים טובות רבות יותר
למרות הכל אין דרך חזרה
והכל עובר


הולכת לחפש אם יש את השיר עצמו לקשר לכאן שבוע טוב

[רסיסים_של_אור*]

תודה לך אשה שמחה ויקרה על השיתוף הזה שמחזיר לי את שפיותי ומזכיר לי שנאי לא לבד בדרך, זה מרגש כל-כך כל-כך !!

כשקראתי את המילים שלך חשבתי על הדיסק האחרון של עידן רייכל שאני מוצאת בו הד לנשמתי לא פעם ובמיוחד הזכיר לי את השיר הזה:

הכל עובר / עידן רייכל

כבר הייתי די רחוק ממך
ולא נותרו לנו מילים לדבר
ורוח סחפה מפרש בודד
בסוף הפכה אותו בודד יותר
מכל חלום ורחש מתעורר
הכל עובר.

כל מה שפעם היה ונשכח
היום הוא לא חוזר
זה רק כל קמט שבעור נחרט
שהיום הוא כבר בוער יותר
מתוך שאין דרך חזרה
והכל עובר.

כל עוד יום רודף לו יום ולילה לילה
וכל עוד אין חדש על פני האדמה
טוב שרק נשארנו יחד
וטוב שיש לנו למי לספר
למרות הכל אין דרך חזרה
והכל עובר.

כל פצע שהגליד ושוב נפתח
היום צורב יותר
הוא מתאחה ומתחדש מעצמו
ושוב פורץ הכל ומתגבר
כבר לא נשבר והופך למשבר
והכל עובר.

ואת זוכרת איך פעם היינו
מול הרוח וכוחה הגובר
ואחרי כל השנים הרעות
חזרו שנים טובות רבות יותר
למרות הכל אין דרך חזרה
והכל עובר


הולכת לחפש אם יש את השיר עצמו לקשר לכאן שבוע טוב

[רסיסים_של_אור*]

http://www.youtube.com/watch?v=[po]4CBxM 9Di[/po]-A

[רסיסים_של_אור*]

http://www.youtube.com/watch?v=[po]4CBxM 9Di[/po]-A

[אשה_שמחה*]

וואו..שיר יפה. לא הכרתי. תודה @}

[אשה_שמחה*]

וואו..שיר יפה. לא הכרתי. תודה @}

[פלונית*]

שבוע טוב(-:

[פלונית*]

שבוע טוב(-:

[עדינה_ניפו*]

אוי! אני בהזדהות מוחלטת

תודה לך אשה שמחה ויקרה על השיתוף הזה שמחזיר לי את שפיותי ומזכיר לי שנאי לא לבד בדרך, זה מרגש כל-כך כל-כך !!

תודה יקירתי, כן גם אני בהזדהות מוחלטת כותבת לך מתוך הבועה שלי, הבועה הצרה שמתרחבת לפעמים ומשנה צורה,
שמתוכה אני מדברת עם אלוהים ומבקשת שיושיט לי יד, יתן סימן...
הדיבור עצמו כבר מרגיע, נותן לי להרגיש שאני לא לבד ומנחם.
אבל קשה קשה הזמן הזה, רב הזמן מגששת באפילה, מנסה להתרגל לראות בחושך...

אני מבקשת לגדול מתוך הכאב הזה. מתוך הבלבול והמצוקה.מבקשת שתגדל אותי בורא עולם, שתאיר עלי ואורך הרחום יאפשר לי מנוחה ושקט.
אמן
"איך יודעים שזה קשקושים? כי יש לי מצוקה מזה".
תודה שאת מזכירה לי.

שיר יפה רסיסים.

[עדינה_ניפו*]

אוי! אני בהזדהות מוחלטת

תודה לך אשה שמחה ויקרה על השיתוף הזה שמחזיר לי את שפיותי ומזכיר לי שנאי לא לבד בדרך, זה מרגש כל-כך כל-כך !!

תודה יקירתי, כן גם אני בהזדהות מוחלטת כותבת לך מתוך הבועה שלי, הבועה הצרה שמתרחבת לפעמים ומשנה צורה,
שמתוכה אני מדברת עם אלוהים ומבקשת שיושיט לי יד, יתן סימן...
הדיבור עצמו כבר מרגיע, נותן לי להרגיש שאני לא לבד ומנחם.
אבל קשה קשה הזמן הזה, רב הזמן מגששת באפילה, מנסה להתרגל לראות בחושך...

אני מבקשת לגדול מתוך הכאב הזה. מתוך הבלבול והמצוקה.מבקשת שתגדל אותי בורא עולם, שתאיר עלי ואורך הרחום יאפשר לי מנוחה ושקט.
אמן
"איך יודעים שזה קשקושים? כי יש לי מצוקה מזה".
תודה שאת מזכירה לי.

שיר יפה רסיסים.

[אסנת_ש*]

מקסים @}
במיוחד אהבתי את התהליך מ:

אלוהים, אני אמא. אני אמא. לפעמים זה כל כך מפחיד.

והטעויות שאני עושה, הן בלתי נסבלות בשבילי כרגע. מרגישה כמו כשלון, כמו טעות בעצמי. טעות גדולה ומכוערת ומגושמת.

ל:
כמה טוב להיות אמא, טועה ונכשלת אבל נשארת אתך. יודעת שהכל לטובה, עושה מלאכתי על אף הנפילות, צומחת בכל רגע. מתקרבת אליך דווקא בגלל הנפילות, בגלל הטעויות שמחזירות אותי הביתה, אליך.

אני רוצה לזכור את המשפט האחרון הזה שלך כשאני חושבת שאני טועה. תודה @}

רסיסים באמת שיר יפה.

[אסנת_ש*]

מקסים @}
במיוחד אהבתי את התהליך מ:

אלוהים, אני אמא. אני אמא. לפעמים זה כל כך מפחיד.

והטעויות שאני עושה, הן בלתי נסבלות בשבילי כרגע. מרגישה כמו כשלון, כמו טעות בעצמי. טעות גדולה ומכוערת ומגושמת.

ל:
כמה טוב להיות אמא, טועה ונכשלת אבל נשארת אתך. יודעת שהכל לטובה, עושה מלאכתי על אף הנפילות, צומחת בכל רגע. מתקרבת אליך דווקא בגלל הנפילות, בגלל הטעויות שמחזירות אותי הביתה, אליך.

אני רוצה לזכור את המשפט האחרון הזה שלך כשאני חושבת שאני טועה. תודה @}

רסיסים באמת שיר יפה.

[אשה_שמחה*]

תודה יקרות

[אשה_שמחה*]

תודה יקרות

[אשה_שמחה*]

אני ממשיכה בלקט מתוך המחברת. הקטע הבא נכתב לפני כמה חודשים כשהייתי אצל חברתי איילת בתל אביב. הגעתי ביום שישי אחר הצהריים, ואחרי שדיברנו קצת היא הייתה צריכה ללכת לארוחת ערב ואני נשארתי לבד. הלכתי לטיול, וכך כתבתי על החוויה בערך שבוע אחרי- (זה קצת כמו קטעי קישור בתכנית לילית עם אהוד מנור ז"ל, "התודעה של אשה שמחה- לקט", דמיינו אולפן עם תפאורה מצ'וקמקת כזאת מהאייטיז של ערוץ 1)-
כמה לבד הייתי, כמה הלכתי כדי לא להרגיש את הלבד, את הפחד, הלכתי והלכתי, שעתיים שלמות הלכתי, בלי לעצור, לא יכולתי. ניסיתי לתכנן מסלול- עד לבאזל לראות את המסעדות סושי כי חשבתי לקפוץ בערב לאכול לבד א-לה גבי ניצן בספר דיוטי פרי, ואחר כך לים לעשן את הג'וינט (רק שגיליתי שהחוף עמוס אנשים, בכלל לא כמו שדמיינתי) אז חזרתי לשדרות בן גוריון ושם, ממש כשכבר ירד הערב, עישנתי אותו ישובה על ספסל, השדרה הייתה די ריקה ורק פה ושם עברו אנשים.
עישנתי כדי לא להרגיש את הפחד, וזה רק העצים אותו עוד יותר. ואחר כך עליתי לדירה הריקה, וקראתי המון אגי משעול ושמעתי מוזיקה ואכלתי כמו ניצולה את הסושי, שבסוף הזמנתי לדירה, בלעתי את כולו לבד, מאוד לבד, בחושך בדירה בתל אביב, למרות שהדירה הייתה מוארת כמובן אבל זה מה שאני זוכרת.

וזה מה שכתבתי בדירה, באותו לילה (קצת מביך וחושפני, אבל אותי בדיעבד גם קצת הצחיק)-

יום שישי בערב ואני לבד בדירה של איילת, אחרי הליכה של שעתיים ברחובות של תל אביב, כמו תיירת.
ועכשיו אני פה. קראתי שירים של אגי משעול, הם נורא יפים. אני לבד ואני מודה שאני פוחדת. עישנתי (כאן יש קטע של קשקושים היסטריים עם העט, כי נכנסתי לפאראנויות מזה שכתבתי את המילה ג'וינט), גם מרגישה שהסיגריה החלישה אותי, מבלבלת אותי. מה אני רוצה לעשות? סרטים ובלבולים ופחדים. לא אפקט מי יודע מה, אבל אני נאלצת להיות בזה עכשיו, בתקווה שזה יחלוף. שאני אתאושש וארגע קצת ואהיה ברגע הזה אתך, ועוד רגע אתך, ועוד אחד ועוד, ככה שהנשימה שלי תחזיר אותי אליך בכל פעם מחדש, ואדע שאתה אתי, שאני לא לבד אף פעם.
מה, אני צריכה אנשים כדי להרגיש שאני נהנית? שאני חיה, חווה?
לא. אני יודעת שלא. אני פה, עכשיו פה, פה מתקרבת לאלוהים, בסלון הזה הנעים עם כורסת עיגולים ושטיח ורדרד ועמיר לב ודיבורים מבתים אחרים.
לא חשוב מה אעשה העיקר שאהיה אתך. הנה אמת. אני מזהה כי לרגע הלב נרגע ושקט, לרגע ידעתי, שאין עוד מלבדך, אין עוד כלום, הכל זה אתה.
אני צורחת בתוכי, למה אני, לא, לא חשוב, לא אשמה, הכל זה אתה, אתה רצית שזה יהיה ככה בדיוק, שאני פה מעושנת קצת מדי ומרגישה קצת משותקת כאילו לא יכולה לזוז, מרגישה שאני ריקה או מלאה מדי במשהו צורח, שַקט, צורח אבל בשקט.
בדממה שכאן בלי מוזיקה, קולות מבחוץ, משטרה, דיבורים, ושעון מתקתק, לא חשוב, לא חשוב, זו אני? לא לא לא זו לא אני זה אתה. אתה השולחן ואתה הכורסא והשקט אתה ואני זה אתה שהבאת אותי לחוות דרכי את העיר הזו את הפחד הזה את השֶקט הלא שַקט הזה שסוער בתוכי.
נשימה, נשימה אחת איטית יותר, שהכל יאט. אתה אתי, שומע את תפילתי שנכתבת כאן בעט ירוק שזז על פני הדף. כותבת ולא אומרת את הפחד, כאב אולי, לא, פחד טהור במידתו, לא במידתו, הרבה מעבר למידתו, או שלא?
האם אני פה כותבת שטויות מוחלטות? האם אני אגי משעול? אני לא, אז אולי תביא את מה שאני לפה, שאוכל לחוות דרכו דרך עצמי את דרכו אותו האם אתה מבין? כן בוודאי, איפה אני אלוהים פשוט תעזור לי, אני פשוט מדי, כן, מדי, אני לא יכולה לדעת מה אני. כן יודעת שאתה אתי גם עכשיו, אתה הבאת אותי לכאן אז תסיח את דעתי, תסיח, אני מחכה לך שתסיח.

<רווח שורה, בכתב מסודר פתאום>

אז אני לבד.
הזמנתי לי סושי ואני מחכה. אוף, כמה עלוב זה נשמע. אני נושמת. אני מקווה לא לרצות יותר כלום. אני נושפת. רק רוצה להיות שמחה. להיות אתך.
זה הכל. שואפת להיות אתך. בשקט. בתוך המרחב שלך, בהיכלך.
כל כך הרבה פחד כשאתה לא אתי.כשאני שוכחת שאתה אתי. הראש שלי כבד על כתפיי, אני מרפה אותן ורוצה להשיל מעלי את אגי, את כל הפחד הזה, את כל הכיווץ שבי, להרפות את הגוף ולשמוע אותך בשקט שאפשרי, בערסל הנפשי שעליו אני נחה. יכולה לא להיות יכולה, להיות קטנה, להיות לא.
אני מקשיבה ושומעת אותך במיתר שבתוך הדממה
שדרוך בי בשקט הזה
מהדהד מה שנשמע כמו מה שנשמע
דיבורים ונביחה של כלב. אתה נשמע. אני אשלייה. אני אתה. מבקשת אותך. לבוא אליך. להיות אתך עכשיו.
אני מחכה לסושי וגם לך. לא, כי אתה כבר פה.
איפה? פה.


אכלתי סושי. הרבה.

[אשה_שמחה*]

אני ממשיכה בלקט מתוך המחברת. הקטע הבא נכתב לפני כמה חודשים כשהייתי אצל חברתי איילת בתל אביב. הגעתי ביום שישי אחר הצהריים, ואחרי שדיברנו קצת היא הייתה צריכה ללכת לארוחת ערב ואני נשארתי לבד. הלכתי לטיול, וכך כתבתי על החוויה בערך שבוע אחרי- (זה קצת כמו קטעי קישור בתכנית לילית עם אהוד מנור ז"ל, "התודעה של אשה שמחה- לקט", דמיינו אולפן עם תפאורה מצ'וקמקת כזאת מהאייטיז של ערוץ 1)-
כמה לבד הייתי, כמה הלכתי כדי לא להרגיש את הלבד, את הפחד, הלכתי והלכתי, שעתיים שלמות הלכתי, בלי לעצור, לא יכולתי. ניסיתי לתכנן מסלול- עד לבאזל לראות את המסעדות סושי כי חשבתי לקפוץ בערב לאכול לבד א-לה גבי ניצן בספר דיוטי פרי, ואחר כך לים לעשן את הג'וינט (רק שגיליתי שהחוף עמוס אנשים, בכלל לא כמו שדמיינתי) אז חזרתי לשדרות בן גוריון ושם, ממש כשכבר ירד הערב, עישנתי אותו ישובה על ספסל, השדרה הייתה די ריקה ורק פה ושם עברו אנשים.
עישנתי כדי לא להרגיש את הפחד, וזה רק העצים אותו עוד יותר. ואחר כך עליתי לדירה הריקה, וקראתי המון אגי משעול ושמעתי מוזיקה ואכלתי כמו ניצולה את הסושי, שבסוף הזמנתי לדירה, בלעתי את כולו לבד, מאוד לבד, בחושך בדירה בתל אביב, למרות שהדירה הייתה מוארת כמובן אבל זה מה שאני זוכרת.

וזה מה שכתבתי בדירה, באותו לילה (קצת מביך וחושפני, אבל אותי בדיעבד גם קצת הצחיק)-

יום שישי בערב ואני לבד בדירה של איילת, אחרי הליכה של שעתיים ברחובות של תל אביב, כמו תיירת.
ועכשיו אני פה. קראתי שירים של אגי משעול, הם נורא יפים. אני לבד ואני מודה שאני פוחדת. עישנתי (כאן יש קטע של קשקושים היסטריים עם העט, כי נכנסתי לפאראנויות מזה שכתבתי את המילה ג'וינט), גם מרגישה שהסיגריה החלישה אותי, מבלבלת אותי. מה אני רוצה לעשות? סרטים ובלבולים ופחדים. לא אפקט מי יודע מה, אבל אני נאלצת להיות בזה עכשיו, בתקווה שזה יחלוף. שאני אתאושש וארגע קצת ואהיה ברגע הזה אתך, ועוד רגע אתך, ועוד אחד ועוד, ככה שהנשימה שלי תחזיר אותי אליך בכל פעם מחדש, ואדע שאתה אתי, שאני לא לבד אף פעם.
מה, אני צריכה אנשים כדי להרגיש שאני נהנית? שאני חיה, חווה?
לא. אני יודעת שלא. אני פה, עכשיו פה, פה מתקרבת לאלוהים, בסלון הזה הנעים עם כורסת עיגולים ושטיח ורדרד ועמיר לב ודיבורים מבתים אחרים.
לא חשוב מה אעשה העיקר שאהיה אתך. הנה אמת. אני מזהה כי לרגע הלב נרגע ושקט, לרגע ידעתי, שאין עוד מלבדך, אין עוד כלום, הכל זה אתה.
אני צורחת בתוכי, למה אני, לא, לא חשוב, לא אשמה, הכל זה אתה, אתה רצית שזה יהיה ככה בדיוק, שאני פה מעושנת קצת מדי ומרגישה קצת משותקת כאילו לא יכולה לזוז, מרגישה שאני ריקה או מלאה מדי במשהו צורח, שַקט, צורח אבל בשקט.
בדממה שכאן בלי מוזיקה, קולות מבחוץ, משטרה, דיבורים, ושעון מתקתק, לא חשוב, לא חשוב, זו אני? לא לא לא זו לא אני זה אתה. אתה השולחן ואתה הכורסא והשקט אתה ואני זה אתה שהבאת אותי לחוות דרכי את העיר הזו את הפחד הזה את השֶקט הלא שַקט הזה שסוער בתוכי.
נשימה, נשימה אחת איטית יותר, שהכל יאט. אתה אתי, שומע את תפילתי שנכתבת כאן בעט ירוק שזז על פני הדף. כותבת ולא אומרת את הפחד, כאב אולי, לא, פחד טהור במידתו, לא במידתו, הרבה מעבר למידתו, או שלא?
האם אני פה כותבת שטויות מוחלטות? האם אני אגי משעול? אני לא, אז אולי תביא את מה שאני לפה, שאוכל לחוות דרכו דרך עצמי את דרכו אותו האם אתה מבין? כן בוודאי, איפה אני אלוהים פשוט תעזור לי, אני פשוט מדי, כן, מדי, אני לא יכולה לדעת מה אני. כן יודעת שאתה אתי גם עכשיו, אתה הבאת אותי לכאן אז תסיח את דעתי, תסיח, אני מחכה לך שתסיח.

<רווח שורה, בכתב מסודר פתאום>

אז אני לבד.
הזמנתי לי סושי ואני מחכה. אוף, כמה עלוב זה נשמע. אני נושמת. אני מקווה לא לרצות יותר כלום. אני נושפת. רק רוצה להיות שמחה. להיות אתך.
זה הכל. שואפת להיות אתך. בשקט. בתוך המרחב שלך, בהיכלך.
כל כך הרבה פחד כשאתה לא אתי.כשאני שוכחת שאתה אתי. הראש שלי כבד על כתפיי, אני מרפה אותן ורוצה להשיל מעלי את אגי, את כל הפחד הזה, את כל הכיווץ שבי, להרפות את הגוף ולשמוע אותך בשקט שאפשרי, בערסל הנפשי שעליו אני נחה. יכולה לא להיות יכולה, להיות קטנה, להיות לא.
אני מקשיבה ושומעת אותך במיתר שבתוך הדממה
שדרוך בי בשקט הזה
מהדהד מה שנשמע כמו מה שנשמע
דיבורים ונביחה של כלב. אתה נשמע. אני אשלייה. אני אתה. מבקשת אותך. לבוא אליך. להיות אתך עכשיו.
אני מחכה לסושי וגם לך. לא, כי אתה כבר פה.
איפה? פה.


אכלתי סושי. הרבה.

[פלונית*]

אשה יקרה
קודם כל חיבוק ממני
אין לנו על מי לסמוך רק על אבינו שבשמיים

[פלונית*]

אשה יקרה
קודם כל חיבוק ממני
אין לנו על מי לסמוך רק על אבינו שבשמיים

[אהבת_עולם*]

איזה קטע יפה. מרגש. כזה אמיתי. מהקישקעס.
(וגם מצחיק, צודקת. אבל במידתו )

[אהבת_עולם*]

איזה קטע יפה. מרגש. כזה אמיתי. מהקישקעס.
(וגם מצחיק, צודקת. אבל במידתו )

[מתחדשת*]

מרוב הזדהות אין לי מלים

<רווח שורה, בכתב מסודר פתאום>
בהתחלה קראתי את זה רוּח שוֹרה

[מתחדשת*]

מרוב הזדהות אין לי מלים

<רווח שורה, בכתב מסודר פתאום>
בהתחלה קראתי את זה רוּח שוֹרה

[הגבירה_בחום*]

מאוד מאוד מזדהה @}

[הגבירה_בחום*]

מאוד מאוד מזדהה @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ממתי ג'וינטים מורידים פחד ובלבול? ממתי?

וכמה זה סימבולי למצוא את עצמך באמצע החיים הכל כך מלאי משפחה שלך, לבד בדירה ועוד בתל אביב הכל כך סימבולית ולהתבלבל שם בתוך החלל הלא ברור הזה.
מכירה את זה מכל מיני הזדמנויות בחיים...
מה שחשה מהפוסט הזה הוא בעיקר לבד ובלבול , אבל מאוד מקומי ורגעי. @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ממתי ג'וינטים מורידים פחד ובלבול? ממתי?

וכמה זה סימבולי למצוא את עצמך באמצע החיים הכל כך מלאי משפחה שלך, לבד בדירה ועוד בתל אביב הכל כך סימבולית ולהתבלבל שם בתוך החלל הלא ברור הזה.
מכירה את זה מכל מיני הזדמנויות בחיים...
מה שחשה מהפוסט הזה הוא בעיקר לבד ובלבול , אבל מאוד מקומי ורגעי. @}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

בוינא איזו סטלה
(-:

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

בוינא איזו סטלה
(-:

[אהבת_עולם*]

בהתחלה קראתי את זה רוּח שוֹרה

[אהבת_עולם*]

בהתחלה קראתי את זה רוּח שוֹרה

[מי_מה*]

בוינא איזו סטלה
ואיזה קטע, במחברת שלי, שעטופה בעטיפה ירוקה (שאריות של הבכור מכתה ב' ) אני כותבת בעט ... ירוק (רק שכבר בלי סיגריה ירוקה עם עשן ירוק).
הרבה אהבה יקירה.

[מי_מה*]

בוינא איזו סטלה
ואיזה קטע, במחברת שלי, שעטופה בעטיפה ירוקה (שאריות של הבכור מכתה ב' ) אני כותבת בעט ... ירוק (רק שכבר בלי סיגריה ירוקה עם עשן ירוק).
הרבה אהבה יקירה.

[ריש_גלית*]

[רבאק, היית מטר ממני, לא יכולת להרים טלפון? P-:]
[הקטע הזה פשוט עשה לי כזה חשק להיות איתך שם, במקום אגי].
[תל אביבים מבוזבזים כולכם].

(-:

[ריש_גלית*]

[רבאק, היית מטר ממני, לא יכולת להרים טלפון? P-:]
[הקטע הזה פשוט עשה לי כזה חשק להיות איתך שם, במקום אגי].
[תל אביבים מבוזבזים כולכם].

(-:

[אשה_שמחה*]

פיו...זה היה משחרר לפרסם את זה, מין התגברות. אז תודה לכן על התגובות התומכות, הן מאוד שימחו אותי

מה שחשה מהפוסט הזה הוא בעיקר לבד ובלבול , אבל מאוד מקומי ורגעי.

לגמרי. זה היה לגמרי מקומי ורגעי, ולמחרת השמש זרחה והיה אחלה יום, גם כשהייתי לבד וגם כשלא. אבל טוב, אצלי הבוקר הוא תמיד יותר קל.


בוינא איזו סטלה
כן...אחר כך הסתבר שהג'וינט היה מיועד לשני אנשים... לא ממש במידתו


רבאק, היית מטר ממני, לא יכולת להרים טלפון?
נו, כבר סיכמנו שזה מה שאעשה בפעם הבאה.. למרות שבתכל'ס, במצב הזה זה לא שבאמת היה מצב...
תל אביבים מבוזבזים כולכם

[אשה_שמחה*]

פיו...זה היה משחרר לפרסם את זה, מין התגברות. אז תודה לכן על התגובות התומכות, הן מאוד שימחו אותי

מה שחשה מהפוסט הזה הוא בעיקר לבד ובלבול , אבל מאוד מקומי ורגעי.

לגמרי. זה היה לגמרי מקומי ורגעי, ולמחרת השמש זרחה והיה אחלה יום, גם כשהייתי לבד וגם כשלא. אבל טוב, אצלי הבוקר הוא תמיד יותר קל.


בוינא איזו סטלה
כן...אחר כך הסתבר שהג'וינט היה מיועד לשני אנשים... לא ממש במידתו


רבאק, היית מטר ממני, לא יכולת להרים טלפון?
נו, כבר סיכמנו שזה מה שאעשה בפעם הבאה.. למרות שבתכל'ס, במצב הזה זה לא שבאמת היה מצב...
תל אביבים מבוזבזים כולכם

[עדינה_ניפו*]

איי, הצחקת אותי כל כך.
מזדהה נורא,
למרבה המבוכה מזדהה לא מתוך טריפים שהיו לי בעברי אלא כי ככה פחות או יותר נשמע הפסקול בראש שלי יום יום בימים אילו.
כמו טריפ אחד ארוך ומתמשך...

בדממה שכאן בלי מוזיקה, קולות מבחוץ, משטרה, דיבורים, ושעון מתקתק, לא חשוב, לא חשוב, זו אני? לא לא לא זו לא אני זה אתה. אתה השולחן ואתה הכורסא והשקט אתה ואני זה אתה שהבאת אותי לחוות דרכי את העיר הזו את הפחד הזה את השֶקט הלא שַקט הזה שסוער בתוכי.
זה חזק מאד


כל היום מסתובבת ואומרת לעצמי
"מוח ריק, מוח ריק...."
ונרגעת.
ברוכה היא הרבנית פישר!

[עדינה_ניפו*]

איי, הצחקת אותי כל כך.
מזדהה נורא,
למרבה המבוכה מזדהה לא מתוך טריפים שהיו לי בעברי אלא כי ככה פחות או יותר נשמע הפסקול בראש שלי יום יום בימים אילו.
כמו טריפ אחד ארוך ומתמשך...

בדממה שכאן בלי מוזיקה, קולות מבחוץ, משטרה, דיבורים, ושעון מתקתק, לא חשוב, לא חשוב, זו אני? לא לא לא זו לא אני זה אתה. אתה השולחן ואתה הכורסא והשקט אתה ואני זה אתה שהבאת אותי לחוות דרכי את העיר הזו את הפחד הזה את השֶקט הלא שַקט הזה שסוער בתוכי.
זה חזק מאד


כל היום מסתובבת ואומרת לעצמי
"מוח ריק, מוח ריק...."
ונרגעת.
ברוכה היא הרבנית פישר!

[רסיסים_של_אור*]

רציתי להגיד לך תודה על ההשראה הרבה שאת נותנת לי בכתיבה שלך - לפעמים זה עושה לי נקיפות מצפון שאני בעצמי לא כותבת... - בכל מקרה, תודה גדולה, הכנסת לחיים שלי הרבה אלוהים ואמונה

[רסיסים_של_אור*]

רציתי להגיד לך תודה על ההשראה הרבה שאת נותנת לי בכתיבה שלך - לפעמים זה עושה לי נקיפות מצפון שאני בעצמי לא כותבת... - בכל מקרה, תודה גדולה, הכנסת לחיים שלי הרבה אלוהים ואמונה

[אשה_שמחה*]

תודה אהובות @} שבת שלום
}ם לי בראש במהירות ובמקביל, תוך שניות).
ואז עלו לי כל המחשבות האלו על פורים, ועלה זכר החמיצות של כל האכזבות, והבנתי שאין ממה להתרגש במיוחד, ואין למה לצפות, חוץ מלעד דלא ידע. עדלאידע אמיתי, עמוק ומהותי, של לא לדעת יותר שום דבר חוץ מאת הדבר היחיד שחשוב. אין עוד מלבדו. העולם הזה הוא אשלייה. להיזכר שאני לא יודעת שום דבר- מה טוב, מה רע, וכל מה שנדמה לי שאני יודעת דמיוני כמו כל השאר. הפרטים הכי מוחשיים של המציאות, ואלו שאפשר לחוש רק בנימי נימים, ברגעים שקטים מאוד.
והשימחה היא רק מזה. מהאפשרות לאי ידיעה. זה הקסם הסודי של פורים- הרמז הגדול שמקבלים על החיים שלנו, על איך הכל עובד.
אני לא יודעת שום דבר. הכל יכול להשתנות ברגע. כל מה שנדמה לך שהוא ככה יכול להתגלות אחרי רגע כהפוך לגמרי.
ההצלה מסתתרת במקום הלא צפוי, הנחבא, המתענה ומתאבל שלושה ימים אבל ממשיך להאמין.

אני רוצה לשמוח בפורים, מבפנים. לראות את האמת שמאחורי התחפושות. והווסת תעזור לי להישאר בפנים, תאלץ אותי להישאר בפנים. פחות רוקדת ויותר מחוברת, פחות צוחקת או משתטה או מצלמת, יותר רואה את הדברים ומשתייכת אליהם כי ככה זה טוב, מתוך בחירה, ללא האשליה שעוטפת את כולי ומסתירה ממני את אלוהים, בעולם הזה שנדמה לי כל כך אמיתי, כל כך קיים, שאני שוכחת ונעלמת בתוכו, מתרחקת ושוב חוזרת.
האמת הנסתרת בתוך הארמון הזה של האני, של מלך טיפש ששנתו נדדה וכך התגלתה לו האמת, האמת היא שהכל זה אלוהים. "אלוהים דורך על אלוהים, אלוהים קוטף את אלוהים, אלוהים נותן יד לאלוהים", כמו שתמר אומרת בזמן האחרון.

[אשה_שמחה*]

תודה אהובות @} שבת שלום

[חבצלת_שרון*]

אשה שמחה ויקרה, הגעתי לכאן ממש ב"מקרה", וזה מקסים, קוראת בשקיקה, ושואלת, כיצד נפסק לו פתאום כל היופי הזה??
האם עודך כותבת היכנשהוא? כמה השראה.. מתחשק לי לכתוב את חיי. למרות שנראה שאת כותבת אותם במקומי, וכלכך יפה.
פתאום תם לו הבלוג, שבת שלום, לפני כשנתיים. האם את חוזרת לכאן? נא תני סימן. רוצה גם להיות חלק.
רק בשורות טובות

[ריש_גלית*]

יה, איזו נוסטלגיה הבלוג הזה...
חבצלת, לא נראה לי שהיא תחזור לבלוג הזה בקרוב. אבל אני מניחה שהיא תענה בעצמה אם יתאים לה (-:.

[אשה_שמחה*]

שלום חבצלת
אם את מחפשת עוד חומר קריאה, אז לפני הבלוג הזה כתבתי את סיפורים מעכשיו , ואחריו את בלוג אשה שמחה .
בינתיים שיניתי את הניק, ואני כותבת לעיתים רחוקות ב פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך

תודה על המחמאות הנעימות!

[שיר*]

איזה בלוג יפה
תודה לך על התיאורים שלך על האמונה באלוהים ואיך את עושה את זה.
זה מלמד מאוד ומעודד מאוד פנימית
תודה

[ציפורי*]

שיר, תודה לך @} (הייתי אשה שמחה ועכשיו אני ציפורי )

[לימונדה*]

אתמול בלילה חזרתי מאוחר ממסיבת יום הולדת של חברה במסעדה. בשעה האחרונה במסעדה ממש התענתי, ולא הפסקתי לפהק ולהסתכל עלהשעון וכל הזמן דימיינתי את המיטה שמחכה לי וספרתי שעות שינה. רגע לפני שהלכתי לישון הצצתי במחשב מתוך הרגל, פותחת את "מה חדש". ואז גיליתי את הבלוג הזה ואת הבלוג האחר (בגוף שלישי) ונשאבתי...הזדהתי, קראתי ונהנתי כל כך. אפילו ששילמתי על כך בשעות שינה, קמתי מוקדם מהרגיל וישר התיישבתי לנסות להמשיך לכתוב את מה שהתחלתי.
תודה @}

[ציפורי*]

לימונדה! איזה כיף למצוא אותך כאן
ואיזה יופי שהמשכת לכתוב @} ממש משמח.