איפה הגבר בבית שלי

אני חושבת שישנו הבדל מהותי בין "התחתנתי עם גבר מדהים, היו לנו שנה שנתיים שלוש או עשר מאוד יפות ביחד, עברנו התמודדויות כאלה ואחרות, ראיתי במצבים שונים, של יותר תיפקוד ופחות, ראיתי מצבים בהם הרגשתי XYZ (יש לי שותף, הוא ידע בדיוק איך לפתור את הבעייה, חשבנו יחד והתמודדנו.. אחר) וראיתי גם מצבים יותר מורכבים. ופתאום יום אחד.. (דיכאון/נכות פיזית/מגבלה) כאשר ישנו אוצר משותף של רגש שעושה חשק להשקיע.
ובין "התחתנו, לאט לאט עם השנים אני מגלה יותר ויותר שבעצם אף פעם הוא לא היה שם בשבילי, שישנו שם משהו שלא ברור האם הוא פיזי או רגשי (או שכן ברור, לא משנה לצורך העניין), שבעצם לא מספיק הכרתי ופגשתי את עצמי ולא שמתי לב מה קורה לי. יש בו הרבה או קצת חלקים עדיין שאני מחבבת כי יש לנו מן המשותף, עברנו פרק זמן ביחד, חוויות חיים, אבל בעצם אני לאט ובהדרגה מבינה שמה שהיה לי - זה לא מה שיכול להיות, עשוי להיות, שגם לי יש חלק בזה כי איפשרתי לזה לקרות, אבל לא בא לי על זה בהמשך.."
אני עושה את זה מאוד סכמטי. והחיים אף פעם לא סכמטיים. אבל ישנו הבדל מהותי בעיני בין השניים.

וגם במקרה הראשון, ישנה לגיטימציה מלאה בעיני לבן הזוג שלא מעוניין להישאר במצב הנוכחי, לעזוב.
אבל זה סיפור אחר. שיקולי הדעת יהיו אחרים. הכל אחר.
נורא חשוב בעיני לעשות את ההפרדה שזה לא אותו סיפור.
זה לא: "ואם לאדם אהוב פתאום יהיה דכאון.."
(שבאופן סמוי זה גם: ואם לי, המתפקדת, האהובה, האדם שאני, פתאום יקרה משהו, האם כל אוהבי יזנחו אותי כי לפתע אהיה שווה אפס..)
(ואם לילד שלי יקרה אותו הדבר..)
זה כן סיפור אחר.

השלכות אחרות.
ברירות אחרות.

** בסוגריים: ראיתי אישה אהובה ויקרה שאיבדה את יכולת הדיבור בעקבות ניתוח לפרק זמן של קרוב לשנה, שבו לא היה ברור מה הצפי.
הייתי שם בבית שבו אמא שוכבת במיטה והבית הפוך לחלוטין. אין רצפה.
מעודי לא חוויתי אמא כל כך משמעותית לילדים שלה גם מהמיטה ובלי דיבור. היא פשוט היתה שם. והיה מאוד ברור מי היא עבור הילדים שלה.
היתה שם המון נתינה רגשית והמון אקטיביות בתוך מצב משתק.

אמאלה, יש לי עוד הרהורים ומחשבות אבל לא יכולה עכשיו. סליחה.

אוף טופיק
טפו טפו טפו זה לא "חס וחלילה"
טפו טפו טפו - זה בעצם "נגד עין הרע". המקבילה המילולית לשלוש יריקות מעבר לכתף. וחוששים מעין הרע כשיש מישהו מוצלח וטוב, למשל תינוק יפה, וחוששים מעין הרע עליו. וגם כשמזכירים אירוע שלילי. למשל, אומרים, אם הוא יקלע לתאונה (טפו טפו טפו) אז (המשך משפט).

ואם להיות עוד יותר מדוייקת, מבחינתי "טפו טפו טפו" זו התייחסות לכך שמילים יוצרות מציאות, ובעצם ביטול של הכוח הזה למילים מסויימות שלי.

ואם הנכות היא דכאון ? מחלה שפוגעת בדיוק ביכולת להתמודד עם עצמה, וביכולת להיות "מאושר, פעיל ושותף"?
בתור אחת שהיתה בדיכאון אחרי לידה קשה במשך שנה פלוס אני בהחלט מבינה את השאלה שלך.
לדעתי, אם רואים שיש היענות ורצון לשינוי והבראה מצד הבן זוג והשתדלות לתקן ולצלוח את התקופה הקשה ולא רק להתלונן וליפול כנטל על השני,
זה אחר לגמרי מאשר אדם דיכאוני שלא עושה כלום כדי לעזור לעצמו לבת זוגתו ומשפחתו, בגלל ההשלכות של הדיכאון שלו.

מדבריה של אמאלה נשמע שזה כך שנים ארוכות הקורבנות וההפיכה לנטל של בעלה וחוסר לקיחת האחריות שלו על מצבו ומצב המשפחה עקב התנהגותו.
כך שמדובר כבר במשהו אחר לגמרי, שאני אישית לא הייתי מוכנה לעבור עליו בשתיקה.
אמלה אולי סוג של אולטימטום (אפילו לא במילים מפורשות של אני עוזבת אם אתה לא מתחיל לקחת יותר אחריות ולתפקד, אלא רק בהסברת כמה שהמצב מאמלל אותך ומקשה עליך) ינער אותו. אצלי זה עבד באחד המשברים עם בעלי, שאומנם לא אמרתי לו חד משמעית אם א.ב. ג. לא יקרה אני עוזבת, אבל טרחתי להסביר שאני לא יכולה להמשיך כך אם א.ב. ג. לא ישתפר או לא תהיה השתדלות מבחינתו לשינוי והתחשבות בצרכי.

_. תמיכה רגשית- מחוץ לתחום.
אבל היום אני יודעת עוד כמה דברים. שהחברות שלי (איתן גידלתי זוגיות ומשפחתיות לצד המשפחה הגרעינית שלי) כן משמשות כתומכות. שהילדה שלי גם גדלה להיות כזאת. והכי חשוב- שאני גדלתי להיות התומכת הראשית של עצמי._
מזדהה ומתחברת מילה במילה!
בסופו של דבר האחריות לאושרנו היא שלנו בלבד.
אמאלה, איך את יכולה להיות מאושרת גם במצב הקיים? אולי יש דברים שאת יכוןלה לעשות למען עצמך שיהיה לך יותר קל ונעים גם אם הוא לא שותף?
למשל לצאת עם חברות לטיולים או לקחת עזרה בתשלום כשאת צריכה להעדר לטיול או זמן לעצמך.

אני מסכימה עם לב שומע ועם אחרות על כך שיש הבדל בין בן זוג אכפתי שנקלע למשבר לבין בן זוג שבעצם לא נוהג כשותף שנים רבות (ושזה גם האופי שלו עם אחרים כפי שאמא'לה מספרת).
במקרה הראשון הייתי תומכת בבן הזוג ללא מחשבה פעמיים. במקרה השני לא חושבת שהייתי מחזיקה מעמד.

ויש פה את העניין שרבות מעלות:העניין של האופי והגישה והמידה של אהבת החיים ושל ראיית הזולת.

אני לא רוצה אדם שמרגיש מוגבל. בעלך לא נכה בעיניי. כאבי גב עם לא מוגבלות, הם לא מונעים מאנשים לחיות חיים מלאים.מה שהופך את בעלך למוגבל זו הגישה שלו, ולי נראה שגם לו לא היו לו כאבי גב זה לא היה משנה את גישתו.

אמא'לה, נראה שמה שקשה לך מאוד איתו הוא לא הכאבים שלו. הרי את בכל מקרה סוחבת את המשפחה על גבך. מה שקשה לך הוא היעדר שמחת החיים והחברות והראייה שלך ושל צרכייך והרצון להעניק לך ולהיות שותף אמיתי.

אמאל'ה מה שלומך?
מקוה שלא נבהלת מהתגובות.
יום מקסים שיהיה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה שאת שואלת...
לא נבהלתי, רק לא מצאתי עדיין זמן לכתוב.

זה לא לזרוק מישהו בגלל נכות, אלא בגלל התנהגות, והבחירה שלו לא להתמודד, אלא לסבול בפולניות.
מסכימה לגמרי עם התפיסה שנכות היא לא מצב בריאותי ברובו, אלא תפיסת מצב. נכות היא הגדרה תפקודית, ולא גופנית. לכן יש לי בעיה עם העובדה שהוא מגדיר את עצמו כך. זה נשמע באוזני שהוא מקבל את זה כמצב סטטי, וכך זה ימשך.

הייתם פעם בטיפול זוגי?
לא ממש, היינו בטיפול קצר סביב העניין המיני (חוסר החשק המתמשך והקבוע מצידי), אבל זה לא היה טיפול טוב בכלל. אנחנו מחכים להתחלת טיפול זוגי בחודשים הקרובים.

אין לי עוד זמן כרגע, ויש המון דברים שכתבתן שאני רוצה להתייחס אליהם... אבל רציתי לומר (שלא אשכח!) שהסיפור של לב שומע היה כל כך מרגש ומעורר השראה עבורי-

_מעודי לא חוויתי אמא כל כך משמעותית לילדים שלה גם מהמיטה ובלי דיבור. היא פשוט היתה שם. והיה מאוד ברור מי היא עבור הילדים שלה.
היתה שם המון נתינה רגשית והמון אקטיביות בתוך מצב משתק._

בלתק, וסליחה אם אני חוזרת על דברי אחרות.

הדיון על מי הוא ומה הוא ומה מקור ההתנהגות שלו, מתמקד בו. זה דיון מעניין, אבל הוא עלול להשאיר אותך בלופ של בעד ונגד, אשמה והאשמה, שקשה מאוד לצאת ממנו.
זה לגמרי בסדר גם להבין אותו, וגם להבין שלך זה לא מתאים. לא הא בהא תליא.

ואם הנכות היא דכאון ? מחלה שפוגעת בדיוק ביכולת להתמודד עם עצמה, וביכולת להיות "מאושר, פעיל ושותף"?
בדיוק.
אבל שוב, גם אם כך, מותר לך להגיד לא רוצה חיים כאלה.
נניח שהבעיה נובעת מדיכאון, או מבעיה פיסיולוגית אחרת. ההנחה הזו לא יוצרת מחויבות מוסרית מצידך לחיות איתה.
את לא חיה עם הסיבות, אלא עם התוצאות.

הצעה -
קחי את עצמך לחדר שקט, וכשעולים הבעד והנגד - נסי להפנות את תשומת הלב למה שקורה בגוף.

בלי קשר - רעיון בשבילו:
מחסור בהנעה = מחסור במוליך העצבי דופאמין. (סליחה על הפשטנות והרדונדנטיות. זה באמת מורכב יותר מזה).
יש תוספים שמעלים דופאמין כמו l-tyrosine (חומצת אמינו), פנילאלנין (חומצת אמינו) ומוקונה (mucuna , צמח המכיל כמויות גדולות של l-dopa, החומר שממנו הגוף מייצר דופאמין).
יש גם תוספים שהם גרסאות של תרופות סינתטיות שעושים דברים דומים (מה שנקרא nootropics או smart drugs).
שווה לשקול לקחת משהו כזה לזמן קצר. גם ככלי איבחוני, וגם ככלי טיפולי אפילו אם מפסיקים לקחת ועושים דברים אחרים.
הסבר:
הניסיון שלי הראה שכשחיים בעמק הבכא במשך הרבה שנים (אצלי בגלל מחלות כרוניות), לא יודעים איך החיים יכולים להיראות. הצצה לחיים כפי שחווים אותם אנשים נורמליים, גם אם קצרה, מסוגלת לתת מוטיבציה אדירה. קשה להבקיע דרך למעלה והחוצה כשלא יודעים איפה זה נמצא ואיך זה נראה.
(דיסקליימר - אני לא רופאה, ואני תמיד בעד לעשות ניסויים בבני אדם בליווי מקצועי)

ניסיתי לערוך את ההודעה שלי ונראה לי שמחקתי את כל הדף בטעות. אז החזרתי את הגרסה הקודמת.
מתנצלת.

_** בסוגריים: ראיתי אישה אהובה ויקרה שאיבדה את יכולת הדיבור בעקבות ניתוח לפרק זמן של קרוב לשנה, שבו לא היה ברור מה הצפי.
הייתי שם בבית שבו אמא שוכבת במיטה והבית הפוך לחלוטין. אין רצפה.
מעודי לא חוויתי אמא כל כך משמעותית לילדים שלה גם מהמיטה ובלי דיבור. היא פשוט היתה שם. והיה מאוד ברור מי היא עבור הילדים שלה.
היתה שם המון נתינה רגשית והמון אקטיביות בתוך מצב משתק._
תודה גם ממני. משמעותי מאוד בשבילי.

<סליחה על האוף טופיק [-: אבל תמי גלילי, כמה טוב שבאת הביתה>

נזכרתי גם בניסויים של ג׳ון גוטמן John Gottman לגבי ניבוי גירושים (הניסויים עשו שימוש במיקרו-הבעות, שאותן חקר לעומק פול אקמן).
תציצי ותראי אם זה מדבר אלייך.

אמאל'ה 2
את עוד כאן? כמי שמתמודדת היום עם מצב דומה ווקראה את הדף כמה פעמים, מאד מעניין אותי לדעת איך התפתחו הדברים עם בן זוגך

לב שומע - את נהדרת.
ממש לומדת מלקרוא אותך. כל כך מלאת חוכמה תבונה ורגישות לדקויות ואי הכללות.
מאוד נרגעת ומזדהה עם מה שכתבת וזה מה שמנסה לעשות בזוגיות המאתגרת שלי. לפעול כדי שלי יהיה יותר טוב ורגוע בתוכה, גם אם בן הזוג לא ישתנה.

בנוסף, עוד לא קראתי את כל הדף, אבל מרפרוף שוב אני רואה את אותן שתי נשים דעתניות שמצליחות להתיש ולחרב דפים רבים פה בתפיסה הפסימית שלהן לגבי נישואים והתמודדות עם קשיים.
וזה אחרי כמה שנים שלא הייתי כאן, לא השתנה כלום. חבל.

באופן טבעי

באופן טבעי