איך מתמודדים עם מושג 'מוות'

אנונימי

תשובות לשאלות ילדים בנושאים כאובים

מדור אובדן ומוות

קרוב משפחה נפתר ממחלה קשה של סרטן הכבד.
אחרי הלוויה חזרתי הביתה וילדיי רואים את מצב הרוח המזופת שלי.
הגדולה (בת שש) שאלה שאלות והסברתי לה,
אך הקטנים לא מבינים.
אין לי מושג מה ואיך להסביר להם, בעיקר שהשבוע אני אהיה הרבה בשבעה בלעדיהם.
אני רק מקווה שנדע פחות כאב

אלה שלום,
הכל תלוי במה את מרגישה ומאמינה לגבי המוות. את תתפלאי לדעת כמה ילדים קטנים מבינים ויודעים באופן טבעי.
עד עתה לא הייתה לי התמודדות כל כך ממשית כמו שלך - מאז שילדותיי נולדו לא נפטר אף אדם קרוב אלינו אז השיחות שלנו הן בעיקר תיארטיות ובעיקר לגבי הסבים והסבתות שלי ושל רונן שכבר אינם ביננו.
המוות המוחשי היחידי שבכורתי (כמעט בת 4) התמודדה איתו היה המוות של הכלב של ההורים של רונן. היא שאלה היכן נושי ולפני שסבתה החלה להתפתל ולהמציא איזו שטות מיד אמרתי לה שהוא מת. היא שאלה מה עשו עם הגוף שלו, ואני הסברתי לה שסבא שלה והדוד שלה קברו אותו ביער. ואז היא שאלה איפה הראש שלו. הפניתי את השאלה חזרה אליה והיא אמרה שהראש לא נמצא באדמה.
מאז כבר היו לנו שיחות על מתי מתים ומה קורה כשמתים אבל זה כבר לדיון אחר.
מה שחשוב הוא שמה שלא תגידי להם זה יהיה מהלב ואמיתי. אל תנסי לפברק כדי שהם לא ידאגו/ייבהלו וכו' תסמכי עליהם שהם מוכנים לשמוע את האמת שלך.
שלא תדעי עוד כאב,
איתך,
ויויאן

אלה

אלה, צר לי...
מזכירה לך את דף תשובות לשאלות ילדים בנושאים כאובים - אולי תוכלי למצוא שם משהו שיעזור לך - כולל הדברים שכתבת בעצמך (-:
ענת - עכשיו קראתי (שוב?) מה שגאיה שאלה...
מזכיר לי שאני שאלתי כילדה את אמא שלי, האם כשהיא תמות אני אוכל לקבל את התכשיטים שלה... זכור לי במעורפל שגם הבכורה שאלה אותי משהו דומה לאחרונה (-:

תודה

האמת היא שההתמודדות עם המוות בעיקר עם מוות של קרוב היא קשה.
קשה להבין שהכרת מישהו ופתאום הוא לא נמצא (לפחות לא מוחשית).
הילדה שלו קראה הספד ובו היא סיפרה כמה אבא מחבק הוא היה וכמה החיבוק יחסר לה
כמה הפיסיות שלו תחסר לה.

אלה יקרה,
כשאבי נפטר הדס היתה בת 9 חודשים בלבד.
ובהתחלה היא לא הבינה איפה הוא, כי היא היתה מבלה עם ההורים שלי יום יום במשך שעות (אנחנו גרים אצלם).
לילה לפני שהוא אושפז עליתי איתה לחדר של ההורים שלי שתגיד להם לילה טוב.
היא רצה לאבא שלי שהיה מחובר לחמצן, חיבקה אותו וממש נזהרה לא להפיל לו את הצינור חמצן שהיה מחובר אליו.
היא לא משכה בזה כאילו הבינה את חשיבות העניין.
הוא אושפז במצב של קריסת מערכות למשך 11 ימים עד שנפטר. והדס כל יום מהימים האלו חיפשה אותו, וגם את אמא שלי שהיתה צמודה למיטתו בטיפול נמרץ.
בלילה שהוא נפטר, הבית שלנו המה באנשים בוכים, כל הישוב היה אצלנו בבית, כולם בהלם. (הוא היה רק בן 50..)
הדס ראתה את כל הבלגן העצום הזה ובמקום להלחץ מזה, את יודעת מה היא עשתה ??? בגיל 9 חודשים בלבד!! היא החליטה שהיא תצחיק את ככככככולם!
ומאותה שניה בדיוק הנשמה הזו חייכה לככככככולם, ועשתה הצגות ודברים מצחיקים, שיחקה בהתלהבות, ממש "הפכה את עורה" למשימה הזו.
והיא היתה תינוקת שלא מחייכת לכל אחד, רק מי שהיא מכירה ואוהבת זכה ממנה ליחס.
את מבינה עד כמה הם מבינים הקטנים האלה ?
זה הדבר היחיד שהחזיק אותי בטירוף הזה. תינוקת קטנה בת 9 חודשים שכל מטרתה היה לשמח אותי.

היום היא בת שנתיים כמעט וחצי, והיא מדברת על סבא שהוא "מאוד אוהב אותי, וחיבק אותי ושיחק איתי. וסבא עכשיו בשמים, הוא בעננים, אנחנו לא יכולים לראות אותו, אבל הוא איתנו ואוהב אותנו ואנחנו אותו " - ציטוט של הדס.
אנחנו מדברים עליו המון, ומראים תמונות (הרבה תמונות שלו עם הדס כך שהיא יכולה לחוש דרך התמונה את האהבה שלו),
ואני רק אמרתי לה שסבא נפטר ולכן לא נוכל לראות אותו, הוא נמצא במקום טוב גבוה בשמים ומלווה אותנו, ואוהב אותנו כמו תמיד.
הדיבור על העניין מאוד עוזר. ובכלל ילדים זו הנחמה הגדולה ביותר והשמחה נשארת בזכותם למרות הכאב והצער.
אני מקווה שתהיי חזקה, ותתחזקי ככל שהזמן יעבור יותר ויותר. הגעגוע לא נעלם עם הזמן אבל לומדים לחיות עם זה.
שלא תדעי עוד צער, אני איתך.
אורית.

אבא שלי נפטר לפני עשרה חודשים מלוקימיה. לי זה מאוד מאוד קשה.
בני היה אז בן 5 וביתי בת שנה - הוא נפטר בדיוק שבוע אחרי שערכתי להם מסיבת יום הולדת שאליה הוא לא הגיע וגם לא אמי כי היתה לידו.
הקטנה לא זוכרת אותו אבל הבן הגדול זוכר מאוד. הוא מצטט אותו לעיתים מאוד קרובות וגם רוצה לבוא לבקר בקיברו - אני רוצה לקחת אותו - אך עדיין לא מסוגלת. הוא גם מאוד דואג לסבתא שנשארה לבד.
חשוב לי מאוד מאוד שהוא - וגם האחיינים שלו לא ישכחו את סבא שלהם.
אני מנסה להראות להם תמונות - אך רוב התמונות בבית אמי וזה גורם לנו תמיד לבכות אני מתלבטת אם זה טוב או לא.

אמא שלי אומרת שזה מאוד משחרר ועוזר לה ללכת לקבר, לדבר איתו.

האם כדי לקחת ילד לבית קברות? האם זה לא עלול להשאיר חויה טראומטית?
אשמח לקבל תשובות

אין לי נסיון במצב כזה, אבל אם הילד רוצה ללכת לקבר, הייתי מאפשרת לו. לא נראה לי שזה יגרום טראומה.
אם את עדיין לא מסוגלת, אולי את יכולה לאפשר לו ללכת עם סבתא ?

אפרת
הילד שלך מלמד אותך להתמודד עם מוות ועם פרידות.
ההזכרות מכאיבה פחות מה"שיכחה" (לא לראות תמונות כי בוכים). מותר לכאוב, מותר לבכות. זו הדרך להתמודד עם האובדן.
הילד שלך לא יחווה את בית הקברות כמקום טראומטי, אם את תצליחי לשמר את הביקור כחוויה כואבת אך לא מפרקת. ילדים מתייחסים אל מעגל החיים בטבעיות, אם אנחנו הגדולים לא "מקלקלים" להם.

אבי ניפטר כשהייתי בת 3 ואחותי בת 4. פשוט הלך לרופא ולא חזר יותר.
אף אחד לא דיבר איתנו יותר מדי על המקרה. כולם ריחמו עלינו אבל לא דיברו איתנו.
לא לקחו אותנו לבית הקברות.
אחותי במשך שנה חיכתה לו בחלון שהוא יחזור מהעבודה.
החיים שלנו די התחרבנו. יש לי חור שחור גדול. עד היום ניפרדתי מיותר מ-15 אנשים, חברים וקרובים. רוב הזמן אני דואגת לסבתי בת ה-97, עד 120.
חייבים לדבר עם ילדים, להסביר להם, לספר להם - מוות זה חלק מהחיים שלנו. כולנו פה רק אורחים לרגע.

חגית, יש ספרות נהדרת בנושא. אחד מהספרים האהובים עלי נקרא "המוות חשוב לחיים" וכתבה אותו אליזבת קובלר-רוס. מכירה?

כשהלכתי להלוויה של אדם קרוב, והנכד שלו בן ה-8 ביקש להשתתף בהלוויה, אחותי הזדעקה ואמרה "אל תיתנו לו! כשאני הייתי בת 15 הלכתי להלוויה וזאת היתה טראומה איומה!"

הילד הלך ללוויה, חיבק את אבא שלו שבכה בכי תמרורים אחרי שאמר קדיש, היה עד לכל ההתרחשות הטקסית הזאת, ויצא שלם וגדול יותר בחוויה חשובה.

אחותי הניחה שבת 15 יכולה להתמודד יותר טוב עם לוויה כאילו יש לה יתרון מסוים על פני ילד בן 8, ואני חושבת שלהיפך.

להרגשתי היחס של ילדים למוות הוא הרבה יותר פשוט ומקבל משלנו.
הגיל שבו הכי קשה להתמודד עם מושג המוות ועם המפגש איתו, הוא לדעתי, גיל העשרה. אז המחשבות מתרוצצות בטרוף עם מעט מאד נקודות אחיזה, ואז מפגש עם דבר גדול ומופשט כמו מוות יכול לזעזע, במיוחד אם לא היה מפגש קרוב קודם עם מוות וטקסי מוות בגיל יותר מוקדם.

אני בעד לקחת ילדים להלווית לפחות מגיל שילדים יכולים לדבר ולהבין - ואלי אפילו בכל גיל. אבל אך ורק ללוויות של אנשים קרובים באמת.
בלוויות של פחות קרובים הדבר עלול הן להתפרש כפוגע מצד האבלים, והן פחות מובן לילד כי הוא יחווה את זה עם ריחוק מסוים.

Ella. I have no answers, just a story to convey..

When my son was 3 (and my little girl 6 months) his baba (grandmother) died. Here, in Japan, bodies are cremated rather than burried. This was the first Japanese funeral for me and I had no idea what to expect. I was a bit worried about taking my son along since he was very close to baba and there was an open casket...
But for my husband it was the natural thing to do,so he joined along.
My husband held him all the time and just talked him throught it, in a very matter of facty way.
My son put some flowers next to her face, helped knock a nail to close the casket and later after she was cremated, helped move her bones with chopsticks.
My son did not express any horror, shock, or any other discomfort (which I can't say for my self ..) he simply followed in his dad's arms with great interest in his eyes. He has always accepted her death and became very interested in death after that, with millions of questions. I just hope I did him justice with my replies...

וואו מנטי, איזה סיפור. בן כמה בנך היום?
בעיני, מה שיכול להיות הכי קשה לילד בהלוויה זה לראות איך זורקים את הגוף העטוף לתוך הבור, כמו איזה שק תפוחי אדמה.
לי זה עושה בחילה, פיזית.
קבורה בארון נראית לי יותר קלה לעיכול כשמדובר בילדים, אבל לדאבוני זו לא ברירת המחדל במחוזותינו.

אמא של אורי - לא, תודה על המידע.

אני חושבת שמרגע שבן אדם מבין שהוא עתיד למות - בערך בגיל 7? - החיים שלו נהפכים להתמודדות עם המוות ובעצם עם מותו שלו, עם רגע העלמותו ואי היותו בעולם הזה.
משום כך מתפתחת כל התרבות שלנו. השיגרה יוצרת לנו התמודדות מזוייפת עם המוות, כאילו כל יום יחזור על עצמו עד אין קץ. אנשים דבקים בשיגרת יומם כי חו"ח אם היא תופר זה מזכיר שגם המוות מחכה מעבר לפינה.
מייצרים בריחות של סרטים, ספרים, שירים וכד' - מוצרים עם התחלה, אמצע וסוף - הכל כדי לשכוח שאנחנו הולכים, הכל לטשטש את אי-הוודאות הקיומית של החיים שלנו, מה יקרה עוד 5 ד"ק.
שלא נשתגע.

מוות זה חלק מהחיים שלנו. כולנו פה רק אורחים לרגע.
אז בואו לא נברח מהידיעה הזו. נפתח את המחשבה אל המוות שלנו ושל היקרים לנו. נפתח את המחשבה אל נצחיות הנשמה שלנו, אל השיעור שלנו.
כשאני לא מפחדת למות, אני גם לא מפחדת לחיות.

כשאני לא מפחדת למות, אני גם לא מפחדת לחיות.

נכון. וכשאני חי - אני לא מפחד למות.
כשרע לי אני לא מוכן למות בשום פנים ואופן.

_מאדם שיודע שהוא עומד למות הייתי מצפה שידאג לסדר את המגרות
ולהשאיר אחריו משהו._

כולנו עומדים למות ומה שאנחנו משאירים אחרינו זה חוליות בשרשרת, שרצוי שהן תהיינה שלמות ושמחות..

סבתי בת 97. נותרה לה חברה אחת, דוברת אותה שפה, מדקלמת אותם שירים. השבוע אותה חברה ניפטרה.
לאט-לאט נעלם הדור שלה, האנשים שהיא מכירה ואוהבת ומתגברת הידיעה שלנו שגם היא לא תישאר איתנו לנצח.
כואב הלב. אני מרגישה שאני ניכנסת איתה לתקופת פרידה בלי רצון להיפרד. ומודה לאל שמאפשר לנו תקופה כזאת.
אין מילים. @}

אין מילים.

אמא של אורי - תודה על המילים הטובות - אני מאמינה שאת צודקת.
ערן, הבן שלי, הוא מאוד אמיתי ומאוד ישיר, ואני באמת מנסה לא לקלקל לו את הגישה הבריאה שלו - ואפילו ללמוד ממנו.
תודה שוב

חגית ל , לפני מספר שנים סבתי שהייתי מאוד מחוברת אליה הלכה לעולמה .
בטרם השבץ שהרגשתי כי זוהי התקופה האחרונה בחייה שבו אוכל עוד לשבת לצידה ולשוחח הרבתי לבקרה ,ובעיקר למשוך אותה לספורי חייה ,אני זוכרת שזה מאוד הקל עליה לספר על התקופה הצעירה של חייה .דבר נוסף שהרביתי לעשות היה לשאול ולהתיעץ איתה בכל מיני עינינים שבהם נחשבה למבינה .תחושה זו של שייכות ,של אנחנו צריכים אותך לדעתי נתנה לה תחושת חיות .
התהליך האחרון של הפרידה נמשך כתשעה חודשים מרגע השבץ ועד היום שבו בחרה לעצום עיניים .
הרגשתי שהיא מאפשרת לי את הזמן להפרד ,ללמוד לשחרר את הכבל שמחזיק אותנו באותה המציאות . אני חייבת לומר שספר אחד מאוד עזר לי ללמוד לשחרר ,ספר החיים והמתים של הטיבטים . הוא הראה לי את הדרך להפוך את הפרידה לחלק טבעי יותר של חיי .
זה לא לקח את הכאב שבפרידה לחלוטין ,אך זה בהחלט עזר לי להרפות .
ודבר אחרון היום ארבע שנים אחרי היא שבה אלי בחלומות לא פעם ,כך אני מרגישה אותה תמיד לצידי ,יודעת שהיא שומרת עלי גם מהמקום שהיא נמצאת בו היום .

אני מאחלת לך למצוא את הדרך הנכונה לך , ממקום של הזדהות מלאה .

מ.שלווה - תודה לך על דבריך. גם אצלינו זה ככה. אני לא מכירה את הספר הזה.
אני מרגישה כ"כ חסרת אונים וחוסר צדק עולמי כזה - אבל מי יודע, אולי אנחנו אח"כ נהפכים לפרפרים?

אמא של אורי? את יכולה קצת לספר יותר על הספר "המוות חשוב לחיים", ולפרט איזה עוד ספרים את מכירה בנושא?

ממליצה מאוד על ספר ילדים
מולי החתול שהיה לי מאת מגי סמית.

ילדים ביריאם הם יצורים חזקים שלוקחים את החיים כפשוטם
אני מציע לספר להם את האמת
הם יהיו עצובים
קצת
ויעבור מהר לסדר היום
אני מציע להביאם באופן הכי טבעי גם אל השבעה
הם לא תופסים זאת כמשהו חריג
זה חלק מהחיים
הכי פשוט
עברתי זאת
יותר קשה לנו
[email protected]

_הילה מהלבנה
הספר "המוות חשוב לחיים" /אליזבת קובלר רוס, עוסק בעיקר בעזרה לעומדים למות ולאלו שעומדים לאבד את היקרים להם. בספר אסופת הרצאות, שבהן המחברת מתארת את דרכה הטיפולית והאישית.
יש לאליזבת קובלר-רוס ספרים נוספים, כולם טובים ומעניינים (חיים בצל המוות, מומלץ אף הוא).
אינני יודעת איזה תחום מעניין אותך, אבל ספרים מומלצים שעוסקים במוות באופן כללי:
ספר המתים והחיים הטיבטי / סוגיאל רינפוצ'ה - מתאר בצורה ברורה ומרתקת את חכמת הטיבטיים בכל הקשור אל החיים ואל המוות.
שורשים ושיעורים בזמן/ בריאן וויס - עוסק בגילגול נשמות ובמה שבין הגילגולים, נכתב על ידי פסיכיאטר.
בלעדיך/ תמר גרנות - השפעות אובדן על ילדים ונוער.
אם תהיי יותר ספציפית, אולי אוכל לתת המלצות מתאימות יותר.

אמא של אורי
המקרה הוא למעשה מוות לא צפוי בתאונה, ואני שואלת את עצמי איך ממשיכים בצל האובדן והגעגוע. בכל מקרה תודה על ההמלצות אני אבדוק אותם.

הילה מהלבנה

איך ממשיכים בצל האובדן והגעגוע ?

לאט לאט, בכאב גדול, לומדים לחיות מחדש...
כרגע זה זמן לכאוב ולבכות. אם האובדן טרי, כמו שאני מבינה, עזבי עכשיו ספרים. יהיה להם זמן אחר כך. כתבי בעצמך, דברי עם משפחה וחברים. נסי לתת ביטוי לכל ההצפה שאת מרגישה.
מוות פתאומי מפגיש אותנו עם הארעיות של החיים. דווקא בשל כך, רבים מצליחים להפוך את ההתמודדות למנוף.
אין לי הרבה דברים חכמים לומר לך, מעבר לחיבוק חם.

_מוות פתאומי מפגיש אותנו עם הארעיות של החיים. דווקא בשל כך, רבים מצליחים להפוך את ההתמודדות למנוף.
אין לי הרבה דברים חכמים לומר לך, מעבר לחיבוק חם_

גם ממני.

תודה, חיבוק חם בחזרה לשתיכן

שליחה על ידי לירון* » 19 מרץ 2005, 23:05

שלום לכולם.
יש לי ילדה בת שנתיים, שמתחילה לשאול שאלות, על אח של אבא שלה, שנהרג באסון המסוקים בדרך ללבנון.
אני מחפשת הסבר על איפה הוא נמצא עכשיו, מה קורה כשמתים, מה הוא עושה עכשיו וכו'
תודה על עזרתכם.

אמא של אורי
מאד חשוב לי לקרוא וללמוד יותר לעומק מהו מוות ולמה אנשים יקרים לנו ככה נעלמים לנו פתאום. ולכן אני כבר קראתי את הספר "התקדשות" , "המוות חשוב לחיים" שהוא נפלא, אגב. ואני לקראת סיום "שורשים ושיעורים בזמן". עד שהתחלתי לקרוא המושג גלגול נשמות היה מושג בלי הרבה משמעות. הספרים האלה תרמו לי המון ואני חושבת שיש להם הרבה ערך מוסף מעבר לקבלת מושג על גלגול נשמות.
הרגשתי צורך לשתף אותך בחוויות הקריאה. זה חיזק אותי מאד ועזר לי לקבל את המוות כחלק מהחיים. תודה רבה@}

הילה מהלבנה, איזה כייף! שימחת אותי מאד.
תודה לך! @}

לירון,
לא ביקרתי כאן זמן מה, וכולי תקווה שלא התייאשת.
נשמע לי הגיוני, שכדי לענות לביתך, את צריכה לענות קודם כל לעצמך: איפה את מרגישה שהוא נמצא עכשיו?, מה לדעתך קורה כשמתים?
תוכלי לענות לה בהתאם לאמונה שלך. ואם את מרגישה "לא יודעת", אז זו התשובה המתאימה ביותר.
תני לה להוביל, ועני לשאלותיה. ילדים שואלים עד למקום שבו הם יכולים להתמודד עם התשובות.
למשל: אם היא שואלת: "מי בתמונה?" ,
לענות "__ אח של אבא"
"ואיפה הוא?"
"הוא מת"
"מה זה מת?"
"מת זה שהגוף שלו כבר לא חי, ולא מרגיש כלום, ולא יחזור להיות חי"
וכן הלאה.
כשהיא מפסיקה לשאול, את מפסיקה לענות. היא תעכל את הדברים, ותמשיך לשאול כשתוכל.
העיסוק במוות הוא חלק מההתפתחות הטבעית של ילדים.
ישנה ספרות ילדים מצויינת, וזו דרך טובה להתקרב אל הנושא.
בהצלחה.

ילדי בן השנתיים וחצי שואל "איפה סבא?"
סבא נפטר לפני שלושה חודשים
מה ואיך לענות

פלוני אלמונית, תנחומי על אובדן הסבא (אביך או אבי בת זוגתך).
אני לא מבינה גדולה, אבל מאמינה גדולה בלספר את המציאות - סבא מת. אני מניחה שילד בגיל הזה אולי בלתי אפשרי לתפוס את המובן של חידלון אבל צריך לספר. אפשר לספר על מחזוריות החיים, על דרך הטבע. אפשר ללכת לקבר לשים פרחים ואפשר להעלות זכרונות על סבא, ולהיות עצובים על האובדן יחד עם הילד.
לי יש זכרון מאד עתיק על מות סבה של אימי. לא רצו שאני הישתתף בהלוויה ושמרה עלי באוטו בת דודתי. כמובן אף אחד לא סיפר לי מה קרה שם בבית הקברות. לאן כולם הלכו, לאן נעלם סבא הגדול (ככה קראנו לו)...דוקא אולי בגלל המיסתוריות וחוסר ההבנה שלי שאפף את הארוע הוא נחרט לי כל כך בראש.

את האמת
אצלנו במשפחה אין אבא כי : וכאן נכנסת האמת שלכם
או אבא שלך לא גר איתנו
זהירות לא לסבך את הילד עם שקרים או חצאי אמיתות
יש לי חברה ששתקה בקשר לאבא ויום אחד שמעה בין ביתה לחברותיה שיחה כשהילדות שאלו את הבית איפה אבא שלך ? והציעו הוא מת אז הילדה ענתה כן הוא מת
לכי אחר כך תסבירי שיש אבא הוא רק גר בארץ אחרת ולא מכירים אותו

משתתפת בצערכם!
גם אני חושבת שצריך לומר לילד שסבא מת, ואם נפטר ממחלה קשה - לציין גם את זה.
עם הזמן הילד יבין את המשמעות וישאל עוד שאלות.
אחי נפטר לפני שהתחתנתי והבנות שלי שלא הכירו אותו שואלות המון שאלות,
באזכרה הן באות איתי ושמות פרחים על הקבר, הן דווקא גורמות למשפחה להתנהג באיפוק אל מול הקבר.
מדהים ומצחיק לראות את התפיסה שלהן והאימרות שקשורות לכך כשאנחנו באים אל בית הקברות:
"באנו לבקר אותך .... (שמו של אחי ז"ל)",
"אמא,חשבנו שהוא יחכה לנו כאן על הקבר כשאנחנו באות לבקר",
"אתה החבר הכי טוב שלנו",
"אמא, הנה מטוס, מה הוא שם במטוס שבשמיים??"
" גם אתה חושב עלינו ומתגעגע??"

כיוון שלא הועלה פה עד עכשיו- חרדה מפני מושג המוות.
אלה מתעסקת בזה כבר כמה חודשים אבל זה מחמיר לאחרונה.
היא שואלת שאלות כמו "איך מרגישים כשמתים?" "מתי אני אמות?" ומיד זה מלווה בהיסטריה ובכי "אני מפחדת" "אני לא רוצה למות" וכו'.

אני לא רוצה לענות תשובות כמו "רק זקנים וחולים מתים" כי זה לא נכון והאמת היא שאני גם לא מצליחה להגיע לשיחה של ממש בגלל החרדה שלה. היא חולמת בלילה שהיא או אחד מהקרובים אליה מת, או מפחדת להירדם שמא לא תתעורר.

איך מתמודדים עם כל זה?

חגית, היא בדיוק בגיל - מין ומוות

דווקא התייחסתי לזה בזמנו - לכי תזכרי באיזה דף

בכל מקרה, זו חקירה. כל ילד מגיע לזה סביב גיל 5 פלוס-מינוס
החרדה היא של ההורים בדרך כלל - היא מועברת לילדים בפעם הראשונה שהם שואלים....

האם היה לכם מקרה מוות של מישהו שהיא מכירה?

היו לי שיחות מרתקות עם יהונתן בזמנו - שיחות לילה.
המסר שאני העברתי שמוות הוא לא יותר מאשר מעבר למימד אחר.
כמו שעוברים דירה או עולים כיתה.
אבל זו לא חכמה, עבורי המוות מעולם לא היה מקור לחרדה - החיים הרבה יותר מפחידים לפעמים.

אנסה להתקשר אליך עוד היום או לכל היותר בימים הקרובים

חגית, תציצי ב-תשובות לשאלות ילדים בנושאים כאובים וגם כאן
(בהמשך יש תגובה עם קישורים לדיונים נוספים בנושא).

מצרפת גם קישור למאמרים של דרורית אמיתי דרור על magazine]תפיסת המוות בגיל הרך details[/po].asp?id=33 ועל תיווך מציאות של טרור לילדים

ואחרי כל הקישורים, אני עצמי לא הצלחתי עדיין למצוא דרך טובה לתווך את מושג המוות לבתי בת השלוש-ורבע.
לא מזמן היא שאלה למה לאבא אין סבא וסבתא. חשבתי שנכון לספר לה את האמת, באופן ענייני שמתאים לגילה. אחרי שנתתי הסבר לא מבריק במיוחד
("הם מתו".
"מה???"
"לפעמים, כשאנשים מאוד מאוד מאוד זקנים וחולים, הם הולכים לישון ולא מתעוררים יותר")
היא שאלה "אבל סבא וסבא שלי לא ימותו אף פעם, נכון?"
אמרתי "חמודה שלי, הם ימותו עוד המון המון זמן, כשכבר תהיי גדולה כמוני."
והתשובה שלי הכניסה אותה למצוקה גדולה עד כדי כך, שהיא פחות או יותר אילצה אותי לקחת את דבריי בחזרה...

יהונתן שאל אותי באחת מאותן שיחלות ליליות: "אימא, את תמותי?"
ואמרתי לו: "בסופו של דבר, כולנו מתים"
הוא בכה ואמר שהוא לא יוכל לחיות בלעדיי וכאלו (וחשוב ולתת גם לעצב הזה מקום)
נתתי לו לשחרר קצת ואמרתי לו:
"אתה יכול לבכות כי יום אחד רחוק מהיום אני כנראה אמות, ואתה יכול לשמוח כי עכשיו אני איתך.
אין לי כוונות למות בזמן הקרוב, ואני מאמינה שהיום הזה עוד רחוק מאיתנו, אז בוא נחיה את הביחד שלנו עכשיו"
חיבקתי אותו והלכנו לישון.

ולפעמים דיברנו על הנשמה שלמעשה לעולם לא מתה. רק הגוף מת.
הנשמה ממשיכה את הדרך שלה...

והיה גם עניין של:
מה יקרה לי אם תמותי? ומה יקרה לבית שלנו (השכור

) אם שנינו נמות?
ואני תמיד עם האמת (מישהו אחר ימשיך לגדל אותך), וגם שאלה כשאפשר: "אצל מי היית רוצה לגדול אם יקרה לי משהו?"
והבטחה: אני אשתדל לא לעשות את זה לפני שתהיה מוכן (כאילו שאפשר...)
אצלי למשל, זה מורכב ובעייתי: אין "אבא שלך יגדל אותך" וגם לא "סבא וסבתא" (כי הם בני 70+)
וגם האחיות שלי לא ממש נראות לי מתאימות - פשוט אין! אני חייבת לחיות עד שיגדל

בכל מקרה,
תמיד, תמיד חשוב להדגיש שזה משהו שרחוק מהיום - היום זה לא קורה!

"חמודה שלי, הם ימותו עוד המון המון זמן, כשכבר תהיי גדולה כמוני."
מה תעשי אם זה יקרה קודם?
חשוב להזיז את העניין לעתיד אבל לשמור על עירפול כי את לא נביאה.

ובסימן מרגיע קצת...
השבוע דיברנו על סבתי - היא באה אל אימא שלי במצב כזה של חלום חצי מודע.
לאחר שהיא סיפרה לי, הכנתי סלט חצילים - כמו שסבתי נהגה להכין ועם הכלים שלה.
החלפנו כמה משפטים בשיחה בנאלית לחלוטין: "מאמא (כך קראנו לה) ביקרה את סבתא היום.
סבתא חושבת שהיא באה כדי להתפלל בשבילי, אני חושבת שהיא באה אל סבתא בשביל סבתא"
והוא עבר עם זה אל סדר היום - כנראה שהנושא באמת עובד נכון איכשהו (בכל זאת מדובר בילד בן 10)
הוא עסק בנושא מגיל 3 בערך ועד גיל 7 לדעתי...

נאוה, השיחה שלך עם יהונתן הזכירה לי סיפור קטן. לפני כשנה וחצי נפטר אצלנו ביישוב אדם יקר בן 40 בערך, מסרטן. יש להם ילד שהיה אז בן 4-5. כשנה וחצי לפני שהאב חלה, הילד שאל את אמא שלו - "אמא, אבא ימות?" והיא, מבוהלת, ענתה לו - "מה פתאום? אבא לא הולך למות!".
כשהאבא מת לבסוף, הילד ניגש לאמא ואמר לה - "את שיקרת לי! את אמרת שאבא לא ימות!" (זה מדהים שהוא זכר שיחה מגיל שנתיים וחצי בערך).
אחרי כמה חודשים, הילד שאל את האמא הפעם - "אמא, מה יקרה לי אם גם את תמותי?". הדחף הראשוני שלה היה לומר - "מה פתאום, אני לא אמות בקרוב", אבל אז היא נזכרה בשיחה ההיא וישבה עם בנה במשך שעה ארוכה והסבירה לו שהיא צעירה ובריאה אבל אם בכל זאת יקרה הבלתי צפוי, יש לו אפשרויות כאלו וכאלו וכו'. בעצם היא נתנה לו את המענה שהוא היה צריך וגם אמרה לו את מלוא האמת.

ואגב, יש מספר משפחות שאני מכירה שהסדירו את העניין בצוואתם. כלומר - עשו הסכם עם משפחה אחרת שכלל את כל מה שיקרה במידה ושני ההורים ימותו - הילדים יעברו אליהם, הבית יימכר והכסף יופקד בקרן שתממן את גידול הילדים ובסופו של דבר תעבור לרשותם וכו'. הסכמים מאוד מפורטים.
אני חושבת שאם יש דבר שיכול להפוך אדם שנפטר לרוח רפאים משוטטת חסרת מנוח, זו העובדה שהוא מת וגורל ילדיו אינו בטוח ואינו ברור.

זה מזכיר לי עוד סיפור (כבר אמרתי שמוות הוא חד הנושאים החביבים עלי?). כמה ימים לפני מותו של חבר יקר אחר מן היישוב, ישבנו בביתו כל ה "צוות הרפואי" של היישוב (2 אחיות ורופא) ע עוד כמה חברים, ודיברנו על המוות. הרופא סיפר לנו שבילדותו הוא יום אחד הבין בגן שיש כזה דבר שנקרא מוות. הוא חזר הביתה ממרר בבכי ושאל את אימו אם היא ואבא גם ימותו. תשובתה היתה - "מה פתאום! זה לא נכון בכלל! אמא ואבא אף פעם לא ימותו!".
סיפור אחר שעלה שם היה, שיום אחד מת לו הכלב, אבל הוריו לא סיפרו לו על כך ואמרו שהכלב ברח. כששמע את זה הוא עמד על כך שילכו לחפש אותו, וכך, הוא ואביו הסתובבו בכל העיר עד שעה מאוחרת בלילה, קוראים בשמו של הכלב. בסופו של דבר, האבא סיפר לילד שהכלב מת.

הסיפורים הללו ממחישים בעיני עד כמה הגישה של ההורים יכולה לבנות תפיסת חיים שלמה בילד, שאח"כ קשה מאוד לשנות, ובעצם, צריך להתכונן טוב טוב לשאלות בנושא ולא לפחד מהן כל כך. זה בסך הכל מוות, ידידנו הטוב.

נ.ב. בכל הקשור להתמודדות ילדים עם מושג מוות, אני רוצה להמליץ (בפעם האלף) על "המוות חשוב לחיים" של אליזבט קובלר-רוס. ספר חובה לכל המתעניינים בחיים ובמוות.

אני חושבת שלפעמים אפשר ליפות את המציאות.
אם אלה פוחדת אין סיבה לטפוח לה את האמת המרה בפנים...
אני הייתי כן אומרת לה שמתים רק זקנים זקנים זקנים. החיים קשים ומפתיעים לא אחת, אז בנתיים למה לא להקל.
אני ספרתי לאורי שסבא וסבתא מתו זקנים זקנים זקנים , ושסבתא אסתר עוד לא זקנה זקנה זקנה ושבנתיים אין לו מה לדאוג כי היא כאן ואוהבת אותו הכי בעולם.
חוץ מזה יש את מופאסה עם נאום המוות שלו לסימבה שאני אוהבת במיוחד.
ואורי יודע שסבא אורי בשמיים וסבתא מלכה וסבא יוסקה והוא אפילו מתקשר איתם לטענתו , אפילו ניסהללמד אותי את טכניקת התקשור:-).
וחוץ מזה כשמתים לא נפרדים רק לא נפגשים פיזית, אבל בלב תמיד נהייה ביחד.
"ןנשאר יחדיו לנצח מעכשיו לנצח לנצח...."

כשחברה שלי היתה בת חמש, כל הילדים בגן דיברו על מוות ועל כמה שזה מפחיד. והיא לא הרגישה פחד.
הילדים לא האמינו לה. "איך זה שאת לא מפחדת?" "לא יכול להיות!".
היא חשבה רגע ואמרה: "אם זה קורה לכולם - לא יכול להיות שזה דבר רע".

המון פעמים אנחנו מתייחסים אל המוות כאל עונש. "לא הגיע לו למות"
זה באמת כזה עונש?

אם זה קורה לכולם - לא יכול להיות שזה דבר רע

איזו גישה מדהימה!

וואו, תמרוש!

וואו,מדהים! זה מזכיר לי שאחיינית של חברה שלי שהיתה קטנה ושמעה שכולם מתים אמרה 'אני אברח מהר עם האופניים שלי'.

מה שחשבתי בזמן האחרון זה שהמוות בעצם הרבה הרבה יותר ארוך מהחיים. חיים פחות ממאה שנים והמוות כ"כ הרבה יותר ארוך כך שהחיים הם בעצם חלק קטן מאוד מהמוות.

וואו, תמרוש!

זאת לא אני, זאת היא !!!
האמת היא שזה חולל גם אצלי מהפך מחשבתי קטן.
זה גם עזר לי יותר להאמין באלוהים מתוך אהבה, כי פתאום אין ממה לפחד. יש מוות, וזה דבר טוב. איך בדיוק זה טוב? לא יודעת. אבל בטוח שיום אחד אני אדע.

תחשבו על הסצנריו הבא: אתם נחטפים על ידי טרוריסט. הוא מאיים עליכם עם אקדח או רובה או משהו. ואז, באמצע כל הפאניקה, אתם מצליחים לעצור ולחייך אליו, ליצור קשר עם הבנאדם שמאחורי הטירוף, כי הוא לא יכול לאיים עליכם. כי המוות הוא לא איום אלא חלק מהתכנית הגדולה.
(אני לא אומרת שאין בו את צער הפרידה. יש. אבל אין את האימה הנוראה הזאת).

_המון פעמים אנחנו מתייחסים אל המוות כאל עונש. "לא הגיע לו למות"
זה באמת כזה עונש?_

כן.

"אם זה קורה לכולם - לא יכול להיות שזה דבר רע".
נכון. מאד! זה שם את המוות מעל, ומעבר לטוב ולרע.

אבל בואי נתקדם עוד כמה צעדים.
אם זה קורה לא לכולם, רק לחלק, אולי זה כן רע?

למות בגיל חמש, זה לא עונש? או בגיל חמש עשרה? אפילו עשרים וחמש. זה קורה לכולם?

אבא,

דיאלוג שהיה לי פעם עם אדם שאחותו נפטרה מסרטן ושנה אח"כ אביו נפטר משברון לב:

אני: מה קורה?
הוא: חיים את המוות
אני: זה חלק מהחיים

מוות הוא לא עונש, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים - זה הצד השני של לידה

קודם כל אני מבקשת להודות על התגובות והתמיכה.
גם לי קשה לקבל ולהתחבר לרעיון המוות כ"חלק מהחיים" ואת ההסברים בשבוע האחרון שנתתי לאלה נתתי בלב כבד ובחוסר השלמה.
יכול להיות שהפחד שלי ממוות גרם להיסוס בתגובות שלי עד כה אליה, ואז לפחד שלה. אני מקבלת את זה.

עוד עבודה רבה לפניי, במיוחד בשעת ההשכבה לישון היא בוכה "אני לא רוצה למות" ונרדמת מתוך בכי. ככה זה כבר בערך שבוע וכל ההסברים שלי לא נשמעים בכלל.

חשבתי לפנות לעזרה מקצועית.

חגית,
מעניין שזה מה שעובר לה בראש כשהיא הולכת לישון

השינה נקראת ביהדות "מוות קטן" - לכן נטילת ידיים על הבוקר.

למות בגיל חמש, זה לא עונש? או בגיל חמש עשרה? אפילו עשרים וחמש. זה קורה לכולם?
זאת סוגיה מאוד מעניינת.

אני אישית מאמינה שהמוות, כל מוות, בכל גיל ובכל צורה, מתואם עם הרצון של הנשמה. כך שהאדם לפני שנולד היה מוכן לקבל (או רצה לקבל) את התסריט של למות בגיל צעיר, מסיבה כזאת או אחרת.
אבל זאת אמונה קצת רדיקלית...
אה, כן. והיוצא דופן היחיד זה התאבדות. התאבדות בעיני נעשית שלא בתיאום עם הרצון הנשמתי. לכן עדיף לא לעשות את זה, אפילו כשקשה מאוד, כי זה סתם יוצר עוד בעיות אחר כך (ופה אנחנו נכנסים לסוגיות של גלגול נשמות... אולי נעזוב את הנושא בנקודה הזאת ונמשיך אותו ב החיים אחרי המוות).
(זאת טענה שמביאה שאלות מוסריות קשות, כי מה בקשר למוות אלים שנגרם על ידי אדם אחר? אין לי תשובות טובות לזה. אבל בכל זאת האמונה הזאת לא גורמת לי להשלים עם רצח או תאונות עבודה או תאונות דרכים)

שמעתי פעם טענה מעניינת, שמוות בגיל צעיר הוא מחווה מהמת לאנשים הקרובים לו, שלפעמים זו הדרך שלו לעזור להם להיכנס לתהליך של שינוי או של התפתחות עצמית או משהו כזה. האיש שאמר את זה ציין שיש שינויים בחיים שאנשים עושים אותם רק מתוך כאב גדול, או חוויות קשות, שפשוט מכריחות אותם להתעמת עם מה-שזה-לא-יהיה.
גם זו טענה רדיקלית.

בכל מקרה, אני דיברתי על המוות עצמו. במוקדם או במאוחר, זה קורה לכולם. ולכן המוות עצמו, ברמה הבסיסית ביותר, איננו עונש. זה שלב הכרחי וחלק מהחיים.
אני חושבת שכשאנחנו עושים הבחנה כזאת בין למות בגיל צעיר, שזה "רע", לבין למות בגיל מבוגר שזה "בסדר", אנחנו עדיין מתחמקים מהעובדה שמוות הוא חלק בסיסי מהחיים, ומנסים להדחיק אותו, להשתדל לא לחשוב עליו כי "זה לא רלוונטי לחיים שלנו כרגע". "זה לא אמור לקרות לנו, בעצם". זה חלק מהיחס הלא בריא שלנו למוות.

עוד הרהור: אפשר אולי להשוות את החיים לעבודה: יש אנשים שיחזיקו באותה משרה במשך שנים רבות, ויש אנשים שיחזיקו במשרה מסוימת רק שנתיים או שלוש, ואחר כך ימשיכו הלאה לעבודה אחרת, מסוג שונה.
האם העזיבה שלהם את העבודה הטובה, עם השכר המעולה והתנאים הטובים והסיפוק המקצועי - היא עונש בשבילם?

האם יש לילדים ספרים מומלצים בנושא המוות?

אני אישית מאמינה שהמוות, כל מוות, בכל גיל ובכל צורה, מתואם עם הרצון של הנשמה. כך שהאדם לפני שנולד היה מוכן לקבל (או רצה לקבל) את התסריט של למות בגיל צעיר, מסיבה כזאת או אחרת.

ויש תפיסה שאומרת שמוות /נכות /מחלה בגיל צעיר (הדעות נחלקות על גיל 7,8 וביהדות מדברים על 12,13)
שם זה בכלל שעור של ההורים.
התפיסה הזאת אומרת שהנשמה באה לכזה ניסיון כדי לתת להורים שעור מתנה ולפעמים גם כדי "לשחרר" קצת קרמה עודפת.
כשהחיים לוקחים את הנשמה לבגרות עם הבעיה / מחלה / נכות אז זה שעור משותף.

חחחח
כתבתי את זה ואז הגעתי לחלק הזה של מה שכתבת:

שמעתי פעם טענה מעניינת, שמוות בגיל צעיר הוא מחווה מהמת לאנשים הקרובים לו, שלפעמים זו הדרך שלו לעזור להם להיכנס לתהליך של שינוי או של התפתחות עצמית או משהו כזה. האיש שאמר את זה ציין שיש שינויים בחיים שאנשים עושים אותם רק מתוך כאב גדול, או חוויות קשות, שפשוט מכריחות אותם להתעמת עם מה-שזה-לא-יהיה.

נועה, אני מאוד אהבתי את "מולי, החתול שהיה לי". ספר מקסים ורגיש.
גם אלה בהדרגה מתאהבת בו והוא מעביר מאוד יפה את הרעיון של להמשיך הלאה אחרי מות מישהו אהוב בלי לשכוח אותו.

תודה. יש עוד המלצות?

האם יש לילדים ספרים מומלצים בנושא המוות
זוכרת כשהתחלתי לשאול את ההורים שלי על הנושא של מוות, בתור ילדה אמא שלי הביאה ספר (באנגלית, ההורים שלי אנגלים) שעסק במוות לילדים.
בסיפור היה עץ צעיר ועליו עלים ירוקים וצעירים, ובמשך הסיפור העלים עברו שינויים עם עונות השנה, החליפו צבעים עד שאחד אחד נשרו מהעץ.
אני חושבת שהיה מעקב על עלה אחד, מהיווצרותו גדילתו "התבגרותו" - הבשלתו החלפת צבעים ועד מותו=נשירתו. עם התקווה והידיעה שעלה חדש וצעיר יצמח עליו בעונה הבאה.
אהבתי את הסיפור כי הוא נותן תחושה של תקווה והמשכיות, אבל עוד כילדה, הפריעו לי מעט 2 דברים בסיפור:
העובדה שסופר על עץ ולא על בע"ח או בנ"א, יוצר ריחוק מסויים. ואין התמודדות מלאה, וכן יש תחושה ש"לא נורא יבוא עלה חדש" , כלומר, לא צריך להרגיש עצב, אפשר לברוח מההתמודדות עם המוות, ולשמוח בעלה החדש שיבוא במקום. (ובמציאות זה אף פעם לא במקום)
ובכל זאת אני זוכרת שבכיתי בסוף הסיפור. איכשהו יוצרים הזדהות עם אותו עלה שהכרנו מההתחלה עד שהזדקן ונשר.
אני לא זוכרת את שם הספר, האם מישהו מכיר או זוכר?

גם אנחנו עכשיו מתמודדים עם המושג הזה , השבוע היה לנו אזכרה לאח של בעלי, והבת שלי (6) התחילה לשאול המון המון שאלות על מוות, (היא לא הכירה אותו וגם אני לא)
הוא נפטר מסיבוך רפואי נדיר, גם מחלה נדירה, גם בעוצמה לא צפויה, וגם גילוי מאוחר (בגלל חוסר תשומת לב גם שלו עצמו).
היא שאלה אם גם היא תהיה חולה יום אחד ותמות? וכדי להרגיע אותה רציתי להגיד משהו כמו מה שקרה לו היה במקרה, והיה יכול להימנע, אבל לא רציתי ליצור אצלה תחושה שצריך לחפש מיחושים ולפחד ממחלות, קצת נתקעתי בהסבר.

בהמשך השיחה דיברנו על בני המשפחה הקרובים למת, ועל העצב שהם מרגישים, והקושי להמשיך הלאה והמסקנה שלה האינסינקטיבית היתה
"כשאהיה גדולה, אני לא רוצה ילדים, כי אני לא רוצה שהם ימותו לי" - דיברתי איתה על כך שלפעמים אוהבים מישהו מאוד ואז הוא מת, אבל זה לא אומר שמפסיקים לאהוב, ואפילו שמתגעגעים אליו, ומצטערים שהוא מת, אנחנו לא מצטערים שהכרנו אותו. וגם זה יצא קצת מסובך תקוע ולא ברור.
מה שבעצם רציתי להגיד לה זה שכל אחד מת בסוף, אבל כדאי לשים את הדגש על החיים ולא על החשש מצער הפרידה.

זה נושא לא פשוט, ואני מאמינה שצריך מספר שיחות כאלה,כדי ליצור הפנמה.
זו לא הפעם הראשונה שזה עולה אצלה, כשאני הייתי חולה הנושא עלה מעט באופן עקיף, אבל ככל שהיא גדלה, אני יכולה פחות לגונן עליה.

ברור לי שהנושא היה עולה במוקדם ובמאוחר, וזה הגיל שבו הוא מתחיל לעלות, אני מגמגמת לפעמים כי על כל דבר שאני אומרת אני חושבת, האם להגיד? איך זה יתקבל אצלה? מה היא מבינה מזה? מה היא תסיק מזה?

וגם זה יצא קצת מסובך תקוע ולא ברור.

לא נורא.
זהו נושא מורכב וקשה לתפיסה - גם למבוגרים.
היא תעבד את המידע שקיבלה ותעלה שאלות נוספות.
זה יכול לקחת שעה, יום, שבוע או חודשים אבל יהיו לך הזדמנויות להבהיר את זה לה ולעצמך.

אני מקווה שאני לא חוזרת (לא קראתי הכל)
יש לדבורה עומר סיפור "החתולה מיצי מתה" - מופיע בספר ובקלטת שמע של "הנשיקה שהלכה לאיבוד".
מתמודד באופן מאוד ישיר עם מוות אצל ילדים,לפעמים היה לי קשה לתת לילדים להאזין אבל הילדים מסתבר מקבלים את המוות בצורה יותר טבעית מאיתנו המבוגרים...

חגית פ , אני עוברת משהו דומה כרגע עם בתי. אשמח לשמוע איך התקדם אצלכם.

סיגל,
כמו שזה בא- זה הלך .
ניסיתי להכיל כמה שיכולתי, לאפיתחתי איתה שיחות בענין גם בגלל שלא ידעתי מה להגיד

וגם כי היא לא יכלה לשמוע מתוך המקום שהיתה בו.
ואחרי בערך חודש- חודש וחצי מטורף, זה הפסיק לגמרי.

אתמול היתה סיטואציה שאני לא כל כך יודעת איך להתייחס אליה:
בני בן כמעט 4. כשבאתי לקחת אותו מ גן חברים בצהריים, בדיוק אחד החברים אמר לו (לא ברור לי באיזה הקשר) שכולם מתים. כולם כולם. גם הוא ימות אחרי שהוא יהיה
מבוגר וזקן... משהו כזה.
בני ענה לו שזה לא נכון ובא לשאול אותי. אישרתי את העניין... הסברתי לו שזה יקרה עוד המון המון זמן וכו'...
הוא פרץ בבכי קורע לב "אני לא רוצה למות!!!! אני לא רוצהשאת תמותי!!! אני לא רוצה למות!!!" חיבקתי אותו וניסיתי להסביר לו שזה לא יקרה בקרוב ויש לנו עוד המון שנים ביחד וכו'... לא עזר הוא היה ממש מבועת.
בסופו של דבר אמרתי לו - אתה יודע מה? בסדר. אתה לא תמות. - וגם את לא? -וגם אני לא. זה הדבר היחיד שהרגיע אותו. והוא הלך להודיע לחברים שהוא לא ימות.
אני ממש לא שלמה עם התשובה הזאת. בעיקר כשבבוקר הדבר הראשון שהוא עשה היה לספר לאבא מה היה וש"אני לא אמות. וגם אמא לא." אז הבנתי שהנושא ממש
מעסיק אותו ושזה לא נגמר.
היחס שלנו בבית למוות הוא מאד פשוט ורואים אותו כחלק מהחיים. כשהכלבה האהובה והיקרה שלנו מתה מאד בכיתי והוא ראה אותי ואותה. הסברתי לו אז שהיא מתה וכבר לא תהיה איתנו וכו' נזכור אותה בלב שלנו וכו'... הוא לא הגיב אז באופן מיוחד (הוא היה בן 3).
ואחות של אבא קבורה בבית הקברות של היישוב, שם אנחנו מטיילים הרבה ומסתובבים בין הקברים די בטבעיות.

מצד אחד אני חושבת שצריך לדבוק בעובדות, גם אם הן קשות.
מצד שני אני מרגישה שזה מכניס לו כל כך הרבה חרדה, הוא נראה לי כל כך צעיר ולא בשל להסברים המופשטים האלה. למה הוא צריך לפחד מהמוות בגיל רבע ל 4 ???
אבא שלו אומר להשאיר את זה כך. אם הוא מתמלא בכזה פחד מהמחשבה שהוא ימות, נגיד לו שהוא לא. עד שיגיע הזמן שהוא יבין שזה לא ככה ויהיה מסוגל להתמודד עם זה...
אני לא יודעת. לא מרגיש לי נכון, למרות שזה מה שעשיתי ברגע האמת.

מה דעתכן\ם? אשמח לשמוע עצות או הרהורים בנושא...
תודה.

הילד קרא את ספרי הפסיכולוגיה.
גיל 4 זה הגילש לאלות קיומיות כאלה על מוות ואלוהים.

אצלנו זה הגיע קצת לפני - ובדיוק כמו שאת מתארת..
בכי קורע לב של: "אני לא רוצה למות" "אני לא רוצה שתמותו" "אל תשאירו אותי לבד" "תבטיחו לי שאף פעם לא תמותו" וכו'..

היא כן מודעת למושג המוות עוד מלפני כן כי מאז שנולדה הולכת איתנו לאזכרות.
אבל רק קצת לפני גיל 4 פתאום הנושא חילחל כנראה.

הסברנוש כולם מתים ואת זה אין, נכון לכרגע, איך לשנות.
אבל הסברנו גם שאין לנו כוונות למות בקרוב ושאנחנו מאד רוצים להיות בחתונה לשה, ולפגוש את הילדים שלה ושל אחיה וכד'..
ונתנו עוד דוגמאות דומות של אירועים מהעתיד הרחוקש אנחנו מאד מקווים להיות בהם.
הסברנוש זה לא לגמרי בשליטתנו ולכן אנחנו לא יכולים להבטיח אבל שאנחנו בהחלט מקווים.

בתשובה לשאלות ספציפיות יותר [היא מודעת שיש מוות בתאונות דרכים גם של ילדים וגם של חיילים וגם מוות בפיגועים וממחלות בגלל סיפורים מהמשפחה] הסברנו שלכן אנחנו נוסעים רק בכיסאות, ושומרים על כל כללי הבטיות בכביש.
ונכון שלא הכל תלוי בנו אבל שאת כל מה שתלוי בנו אנחנו משתדלים לשמור.
הסברנוש לא מכל מחלה מתים, ולא כל זקן מת אבל ממחלות קשות לפעמים מתים ושי אנשים זקנים שהלב שלהם כבר קשה לו ואז הוא מפסיק לפעום.

דיברנו המון על גוף ונשמה - לא לגמרי במושגים האלה אבל כן על זה שהגוף מת ואותו קוברים אבל בעצם בזה שאנחנו
זוכרים וממשיכים לדבר על מיש מת משהו ממנו עדיין חי ביננו ובתוכנו.

ודיברנו על זה שגם כשאמא ואבא ימותו אחיה עדיין יהיה פה והיא לא תהיה לבד וגם מנינו שמות של חברים, בני משפחה צעירים יותר מאיתנו וכד'..
זה הכי הרגיע אותה...

יצא לי ארוך..
מקווה שעזרתי במשהו..

שם הדף נורא לא מוצלח בעיניי.
מציעה איך להסביר מוות לילדים או משהו כזה.

כשביתי היתה בת שלוש וחצי היא התחילה להתענין במוות.

הסברנו לה שכמו שלפני שהיא נולדה- הנשמה שלה היתה מתחת לכסא הכבוד של אלוהיםעד שהוא החליט להעניק לנו אותה במתנה,

כך לאחר שהנשמה עוזבת את הגוף היא חוזרת אל מתחת לכסא הכבוד של אלוהים.

כשהיא שאלה למה סבא מת-עניתי שאלוהים החליט שהוא רוצה את הנשמה שלו בחזרה מתחת לכיסא הכבוד.

הסברתי את התהליך כתהליך טבעי,חלק ממחזור החיים.

היא הבינה שיש אפשרות לא להיות קיים ולחזור לשמיים.

היום היא בת חמש, ובמספר הזדמנויות בהם היא כעסה עלי במיוחד היא הודיעה לי שהיא "רוצה למות ולא להיות כאן יותר".

ברור לי שהיא לגמרי מבינה את מושג ה"איין" ואת זה שזה חלק טבעי של מעגל החיים. אני מאמינה שהיא באמת רוצה באותם רגעים לא להיות.

אני לא לגמרי בטוחה שאני יודעת איך להתייחס להצהרות כאלו, וחוששת שמשהו ברצון "לא להיות" יתקבע.

אני חושבת שזה טבעי, הצהרות כאלה... אם כי אני לא בטוחה לגבי הגיל.
אני זוכרת את עצמי מרגישה ומכריזה כך בגיל 7-8-9 (?) ומעלה
ואמא שלי, שלא התרגשה משום דבר, הביעה אמפתיה קלילה ונתנה לזה לעבור. זה עבר.
אבל אולי מישהי אחרת תדע לענות לגבי הגיל, מקווה שאני לא מטעה אותך.

היא כועסת. מה זה אמפתיה קלילה?

מין מסר כזה שהיא מבינה מה אני מרגישה ושזה יעבור.

היום היא בת חמש, ובמספר הזדמנויות בהם היא כעסה עלי במיוחד היא הודיעה לי שהיא "רוצה למות ולא להיות כאן יותר".
אמאל'ה, תגידי ת'אמת, ואת אף פעם לא מרגישה את רוצה לקבור את עצמך, ונשנמאס לך מהכל ואת רוצה להיעלם? אלו אפילו לא מחשבות אובדניות אלא מחשבות טבעיות שעוברות בראשו של כל אחד ואחת לפעמים. סביר להניח שלזה היא מתכוונת . גם בתי, כשהייתה בסביבות גיל 4 ביטאה לא אחת מחשבה כזאת. למותר לציין שהיא חיה עד היום והיא ילדה שמחה בריאה ומאושרת. זה בסדר שזה מטריד אותך, אבל בבקשה... לא יותר מידי...

היום היא בת חמש, ובמספר הזדמנויות בהם היא כעסה עלי במיוחד היא הודיעה לי שהיא "רוצה למות ולא להיות כאן יותר".
אני מניחה שהיא הבינה אחרי פעם או פעמיים שהיא אמרה את זה שזה נוגע באיזשהו עצב אצלך ומעורר תגובה חזקה.
ולכן היא ממשיכה.

יש סיכוי טוב שהיא התכוונה "ללא רוצה להיות כאן יותר כרגע".
גם הגדולה שלי שבת 5 כועסת לפעמים ויכולה לומר לנו שהיא לא רוצה שאהיה אמא שלה יותר או שהיא לא רוצה שיהיו לה אחים ושתי שניות אח"כ חוזרת לשחק עם אחיה.

זה בסדר שזה מטריד אותך, אבל בבקשה... לא יותר מידי...

איך כדאי לדעתכם לדבר עם ילדה, שבמקרה תהיה בקרוב בת 5, על המחלה של סבתה (סרטן) ועל מה שצפוי. איננו יודעים, מן הסתם, מה בדיוק צפוי ובאיזה "לוחות זמנים". הסבתא חולה כבר שנים רבות, וכרגע יש הרעה. יתכן שיהיה שיפור (אמן!), אך גם יתכן שצריך להתכונן לפרידה.
בינתיים הילדה שומעת שסבתא חולה, ולכן היא לא באה יותר לבקר. וכשהילדה אצל הסבים (לא גרים בסמוך, אז בערך אחת לחודש) היא רואה שסבתא בעיקר שוכבת במיטה.
בשבוע האחרון סבתא התאשפזה. אני תוהה אם יש מקום שהילדה תבקר בבי"ח.
בגדול, אני מאמינה שנושא המוות צריך להיות מדובר ביושר ובכנות, עד כמה שידיעתנו משגת. כשהכלב של השכנים מת- זה מה שנאמר (התברר, בדיעבד, שדווקא לילדה של השכנים סיפרו סיפור שלם על איזה מקום של כלבים. המילה "מת" לא נאמרה שם). אבל האם יש מקום לומר לילדה שסבתא עומדת למות? להכין לפרידה?

הכן גם אני אבדתי אם לפני כ 4 חודשים בגין מחלת סרטן וזה נורא עדיין לא הקלתי את המצב שאמי חולה בסרטן ועכשיו היא לא בעולם אייך אפשר להתמודד אם מוות כל כך אכזר שכזה שילדה בגלי הכי צריכה אוזן קשבת אהבה תקווה אבדתי את כל חיי אני מרגישה כל כך רעה !!...

שליחה על ידי א* » 23 יוני 2011, 22:36

כאב אין סופי זועק משתי השורות שכתבת.
להיות עם מישהו שאיתו אפשר לפחות לבכות על זה -זה צורך אנושי.
יש לך מישהו כזה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לי ממש קשה לאבד אבא אני מרגישה הרגשה רע ה וזה לא קל לא כולם מביניםן שזה קשה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מנסה להיות חזקה אבל איפשר אבא שלי חסר מאוד הוא בן אדם טוב בחיים לא פגע בי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בת 19 אני נערה

http://shinuytodaati.co.il/%D7%9E%D7%95 ... %95%D7%AA/

אני צריכה עזרה
לפני כמה שעות סבא שלי מת ואמרו לי את זה בהתחלה לא האמנתי וכל הזמן אמרתי לעצמי זה לא נכון הוא חי הוא חי ואחר כך כשההורים שלי הלכו להלוויה לא הלכתי איתם רציתי אבל הייתי צריכה לשמור על אחי הקטנים הם לא יודעים עדין שהוא מת.
כשהם הלכו עדיין לא הבנתי את זה אני לא מרגשיה עכשיו רע ואני לא בוכה ואני מרגישה מפלצת על זה שאני לא עושה משהו , אני חושבת שאולי שיספרו לאחים שלי אני ירגיש משהו ויבין אבל אני מפחדת שאני לא
מישהו יכול להגיד לי למה אני לא בוכה או לפחות לשאר
תודה זה נורא חשוב לי (אני בת 13)

בבקשה תענו !!

קרן
כל אדם מגיע זמנו למות
כמה שזה כואב ואני מבינה לכאבך גם אני לא בכיתי כששני הורי מתתו בתאונה
פשוט כי זה קרה והבנתי שזה קרה
אפשר לקבל את המוות גם בשקט בלי דרמה
למרות שזו הדרמה הכי גדולה החיים כל יום אני מתכוננת אליה
את לא מפלצת את בסדר גמור

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום,
אני ילדה הלומדת בכיתה ו ורציתי לספר לכם.
אני אולי לא עוברת מוות של בן אדם,אבל אני עוברת מוות של בעל חיים.
לפני כפחות משבוע הכלבה שלי מתה.
ההורים שלי החליטו להרדים אותה כי סבלה מאוד מזקנה,כול האיברים שלה קרסו לאט לאט
הלכתי אם ההורים שלי לוטרינר,לא הרשו לי לשמוע על מה הם מדברים אבל הבנתי שהם דיברו על להרדים אותה.
בכיתי מחוץ לדלת הכניסה של הוטרינר.
לא הצלחתי להפסיק לבכות,ואז אח שלי יצא מהוטרינר עם שירלי הכלבה שלי,שכחתי לציין ששמה היה שירלי.
אח שלי אמר לי:"נטלי,אני חושב שכדי לך להפריד ממנה."
בכיתי
הכלבה שלי חיה עם ההורים שלי כבר 21 שנה,אני יודעת שזה הרבה וחלק מהאנשים לא יאמינו אבל זה נכון.
לא ניפרדתי כראוי מהכלבה שלי.
אני רק החזקתי אותה בידים ובכיתי,
היא לא הייתה צריכה לזכור אותי ככה.
אח שלי לקח מידיי את שירלי ונתן לוטרינר.
אמא שלי ואח שלי יצאו מהחדר של הוטרינר,כולם בכו בחוץ אבל אני לא האמנתי שזה באמת קורה.
הוטרינר קרא לאח שלי לקחת את הכלבה שלי הביתה,כי אמא שלי החליטה שהיא רוצה לקבור אותה ליד הבית.
אח שלי נכנס ואני רציתי כול כך לראות אותה,אז הצצתי לחדר של הוטרינר,ואז ראיתי אותה.
אבל זה לא היה כמו תמיד זה היה שונה!
ראיתי אותה מתה.
היא שכבה על השולחן של הוטרינר עם עיניים פתוחות,היא לא זזה.
אח שלי לקח אותה אם שמיכה כול הדרך הביתה,מתה
אמא שלי ביקשה מהשכן שלנו אט חפירה,בשביל לקבור אותה.
חיפשנו כול הלילה מקום טוב לקבור אותה ליד הבית ובסוף מצאנו.
קברנו אותה ליד פארק יפה אם הרבה פרחים ועצים שהיא תוכל לנשום את האדמה,ולהמשיך לחיות מלמעלה.
אח שלי לא הסכים לי לראות אותה או להחזיק אותה כשהיא ככה,אבל אז הוא היה צריך לשים אותה בתוך הקבר,
ראיתי אותה שם
שוכבת אם עיניים פתוחות ולא זזה.
אני יודעת שהיא שומרת עליי מלמעלה,
אבל אני לא יודעת איך לעבור את זה אני כול יום זוכרת איך שהיא שכבה שם.
איך אני יכולה לעבור את זה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מישהו יכול לעזור לי?

שלום לך. כמה נוגע ללב ומרגש מה שתיארת כאן! כל מי שגידל אי פעם חיית מחמד ואהב אותה יוכל להבין אותך ולהזדהות. לי למשל הייתה חתולה שחיה איתנו 22 שנה! הרדמנו אותה כשהיא כבר גססה. אני והאחים שלי בכינו והיינו עצובים כל כך, למרות שהיינו כבר אנשים מבוגרים. אחר כך הייתה לי גם כלבה שהזדקנה ומתה. בן זוגי ואני קברנו אותה יחד בחצר וזה היה נורא עצוב. היא הייתה ממש כמו בת בשבילנו. אין לי הרבה עצות עבורך, רק רציתי לשתף אותך ושתדעי שאת לא לבד. נשמע שכל המשפחה אהבה את שירלי, ושכולכם ניסיתם להיפרד ממנה בצורה הכי טובה שאפשר ולקבור אותה ברגישות ובמחשבה, וגם לשמור זה על זה וזה מקסים. זה קשה ועצוב. זה בסדר לבכות ולהיות עצובה, אל תיבהלי מזה, תרשי לעצמך להתאבל. בסופו של דבר הזמן עוזר להקהות את התחושות ולהתמודד עם הכאב

שליחה על ידי נטלי* » 06 יולי 2015, 13:53

אוקי.
תודה על שיתופך,עזרת לי מאוד, תודה.

שלום לכולם ,
אני בת 11 ופוחדת פחד תמידי מהמוות . אני פוחדת לא להרגיש יותר , פוחדת לא לראות יותר אף אחד . עולות לי דמעות בעיניים . מעניין אותי מאוד מה קרובי משפחתי שמתו עברו במוות , או לא עברו בכלל . אשמח לתגובות .