איך מתחילים לזוז

אם יש דף רלוונטי, אני מתנצלת. אשמח "להיערך" אליו.

אני מנסה לנסח את הבעיה שלי...

כרגע אני מובטלת. שנים רבות הייתי מוכרת ספרים ולאושרי הרב פוטרתי לפני שלושה חודשים מ"סטימצקי". (זו אני מ עוול והונאה בעולם הספרים.)
לשמחתי כי אני מקבלת דמי אבטלה. לשמחתי כי מאוד רציתי לשנות מקצוע. בד בבד עם העבודה לקחתי קורס להכשרת מורים לעברית ואני מנסה למצוא עבודה בהוראת עברית בחודשים האחרונים.

אני נוחלת הצלחה מסוימת. הבעיה היא שאני מוצאת לי שעות הוראה פה ושעות הוראה שם ואף אחד מהאולפנים הרציניים לא מסכים לקבל אותי כי אין לי נסיון.
מצאתי לי שני אולפנים שבכל אחד אלמד מספר שעות בשבוע, שניהם מתחילים עוד חודש. זה לא מספיק.

בעצם כרגע אני אמורה לעסוק בשיווק עצמי אינטנסיבי ובמציאת עוד אולפנים שאוכל ללמד בהם. הבעיה היא שאני משותקת כליל.
אני לא מצליחה לזוז. בקושי רב אני מצליחה להכין לעצמי רשימות של דברים שאני צריכה לעשות וגם אז, הן מונחות כאבן שאין לה הופכין ובוהות בי.
מאז ומתמיד הייתה לי בעיה של "תזוזה". זה לא חדש. אבל עכשיו אני חייבת לזוז, אין דרך אחרת בה אוכל להתקדם, ואני פשוט לא מצליחה.

המרגיעון שואל אותי מה יניח את דעתי ואני חושבת: לזוז. לזוז לפני שאני משתגעת.
רק שאין לי מושג איך להתחיל. זה קצת כמו לנוע בבוץ.

עזרה. בבקשה.

בתור אחת שלא זזה, כבר כמה חדשים, אני חייבת לציין שזו תקופה מאוד פוריה בחיים שלי (גם אם לא במדדים הקונבנציונאלים).
השאלה שלי היא האם את "חייבת" במובן שאת חייבת כסף או כי את רוצה להתקדם או כי את לא אוהבת את ההרגשה של התקיעות או משהו אחר. זאת אומרת האם יש שאלה בעניין ה"חייבת" או שאת חייבת-חייבת (מפרנסת יחידה- אין לך שקל-יש לך 5 ילדים-ההורים לא יכולים לעזור-חייבת).
זאת שאלה חשובה לדעתי, כי בדרך כלל ל"חייבת" יש סדקים. ולעצור זה הרבה פעמים צורך אמיתי (במיוחד בתהליכים של שינוי) ולא סתם בעיה של תזוזה

ובכל זאת, בעניין התזוזה, אם את אדם משימתי אני מציעה לך (קצת בנאלי).

להכין כבר מחר רשימת משימות שעולות על דעתך, שיקדמו אותך,
לבחור כל כל יום אחת ולבצע, ויהי מה!

בהצלחה.

כיוון שאוגוסט הוא חודש די מת - רוב האנשים לוקחים חופשות בזמן זה או אחר, ואלו שנמצאים נוטים לדחות דברים לאחרי החגים, וספטמבר גם הוא לא ממש חודש, כי כולו מלא באותם חגים;
יכול להיות שזה לא זמן רע כל כך לא לזוז, אלא סתם לשבת במקום ולהנות
ולהתחיל לזוז מחדש כשהכל יצטנן קצת, באוקטובר
(כמובן שהצעה זאת מסויגת בכך שאני לא מכירה אותך ואת מצבך, יכול להיות שזה ממש לא לענין לחכות)

היי מיכל,
נמצאת במצב דומה. יודעת שצריך... משהו וודאי צריך לעשות... מין תקיעות שכזו. כבדות מסורבלת.
במקרה (או שלא

נפל לי ליד הספר "איש לומד לעוף" של רונה רענן שפריר.
מדבר אליי ועליי עמוקות.
מבין אותי.
ובעדינות - מתניע.
לאט, בלי להרגיש, מתחילה לה תזוזה חזונית שכזו.
אולי תעיפי מבט גם?

המרגיעון - לפעמים הדרך לנצח היא להיכנע. בדיוק הפואנטה של הספר, רק ששם מדובר על היכנעות מודעת שכזו.
המון בהצלחה (-:.

חוזרת לשאלה - למה את חייבת לזוז? עכשיו? מיד?
שלושה חודשי אבטלה זה מעט. אם את יכולה להרשות לעצמך עוד קצת זמן של א/בטלה - למה לא בעצם?
מישהו ממכרי הקרובים היה מובטל תקופה ארוכה. כל התקופה הוא היה לחוץ כי הוא לא מנצל את הזמן לעשות דברים שחשובים לו ושלמענם, כביכול, הוא מובטל (כלומר כדי לעסוק באמנות שלו). אחר כך הוא התחיל להיות לחוץ למצוא עבודה שתהיה בגדר התקדמות מהעבודה הקודמת שלו. הוא כמעט לקח עבודה כזאת, אבל לא הסכים להתפשר על משהו וויתר עליה ברגע האחרון. בסוף, אחרי שנה, הוא חזר למקום העבודה הקודם שלו, בשיפור קל של התנאים.
מהסיפור הזה כל אחד יכול לגזור את המסקנות שמתאימות לו...

אני הייתי מובטלת שנתיים לפני שהייתי מסוגלת ומבושלת להתיישב לעשות את הדבר שאני רוצה לעשות מאז ומעולם. זה עדיין לא בגדר פרנסה, כי זה לא מכניס לי כסף, אבל זה הדבר הכי חשוב לי לצד גידול הילדים בחינוך ביתי - שגם זה לא היה מתאפשר כל כך אם הייתי ממשיכה לעבוד בעבודה שכבר לא יכולתי לשאת.

בהצלחה! שינויים זה כיף. @}

חוזרת לשאלה - למה את חייבת לזוז? עכשיו? מיד?

כי אני צריכה את הכסף. אבל לא רק. זו לא האמת המוחלטת, כי אנחנו מסתדרים. בן זוגי מרוויח טוב ואני מקבלת דמי אבטלה.

כי זה לא מוסרי לא לעבוד. זהו. זו תשובה גרועה, אני יודעת, אבל אני מרגישה כל הזמן רע וכל הזמן אשמה על זה שאני לא עושה למעני, לא מקדמת את עצמי, לא מתעמלת, לא מנצלת את הזמן, לא עושה כלום.
אני לא מגדלת ילדים, כך שאין לי סיבה ממשית והאמת היא שאני די איומה עכשיו.
אני לא יודעת אם יש מישהי שמסוגלת לדמיין ימים שלמים של חוסר עשייה טוטאלי, כמעט דכאוני. אלא שאני לא מדוכאת, פשוט לא מסוגלת לזוז.

לא מסוגלת לזוז ולא מצליחה לסלוח לעצמי על זה.

מיכלי, אני מבינה אותך. קודם כל, זה בסדר!!!! זה בסדר לנוח קצת מהמרוץ, זה בסדר לקחת נשימה, לעצור.
אם את מעוניינת להזיז עניינים תקדישי 15 דקות היום ותכתבי לעצמך, מהם התחומים בהם את רוצה להתמקד. זהו, צעד קטן.
אגב קראתי מחקר שדיבר על חוסר עשייה- שילמו לסטודנטים כסף לא לעשות כלום, להימנע מגירויים ולקבל תשלום , (פעם חשבתי שבזה אני רוצה לעבוד

) בקיצר- אף אחד לא החזיק יותר מ 3 ימים, ומי שהחזיק הרבה זמן נהיה דיכאוני וקצת הזוי... נכנסת למעגל - התבטלת קצת, מה שהכניס אותך לבאסה - מה שהכניס אותך לבטלה יותר. החדשות הטובות- אפשר לצאת מזה בקלות!! תקדישי 15 דקות לכתוב מה על הפרק. זו התחלה טובה. בהצלחה:-)

ממליצה גם על הספר "איש לומד לעוף". דיבר אליי מאוד ואולי יכול לתת לך כיוונים חדשים ואור אחר לראות בו את הדברים.

שאלה פשוטה: האם נהנית מהקורס להוראת עברית? האם שינוי הכיוון להוראת מבוגרים הוא משהו שמלהיב אותך, או משהו ש"התבקש" מתוך העיסוק רב השנים בספרות, עברית ומילים?
אני לא רומזת ששם טמונה התשובה בוודאות, אבל הייתי בודקת עם עצמי מה הוביל אותי לפנות אל התחום, האם זה באמת מה שרציתי, ואם כן, מה חוסם אותי בדרך (האם את רוצה מאוד כבר להתחיל לעבוד בתחום והשיווק העצמי והבעיות הטכניות עומדות בדרכך?).

שאלה פשוטה: האם נהנית מהקורס להוראת עברית?

לא. לא מהקורס עצמו. אבל כן נהניתי ללמד וזו תגלית חדשה בשבילי ודי מסעירה. אני לא בטוחה שאני אדבוק דווקא בלימוד עברית, אבל ללמד זה מרגש למדי. זה מתאים לי.

אני קצת מפחדת להתחיל. אני לא חושבת שהכשרה שקיבלתי היא מספקת ויש עוד איזה עניין... אני לא כל כך טובה בלשון. באמת! יש אנשים ש"רואים" את זה, שקולטים את זה, שמצליחים לראות את המבנה מאחורי השפה. לי יש אוצר מילים רחב, אבל לא ממש הבנה דקדוקית. זה קצת מפחיד אותי. זה מאוד מפחיד אותי.

ועדיין, אני בטוחה שאני אהיה מורה טובה. אוף! אני מבלבלת אפילו את עצמי!
ובין לבין קצת שוקעת. קשה לי כבר למשוך את עצמי משורשי שערי ולצוף מעל לכל זה.

אם את מעוניינת להזיז עניינים תקדישי 15 דקות היום ותכתבי לעצמך, מהם התחומים בהם את רוצה להתמקד. זהו, צעד קטן.

מה זאת אומרת?
כלומר, איך אני יודעת מה הם התחומים בהם אני רוצה להתמקד ומה לכתוב ברשימות?
בבקשה, מקדי לי.

תודה רבה.

קודם כל, אני מודה שאני כותבת לך קצת בחשש, כי מרגישה שאין לי תובנות ועצות מדהימות כרגע (ביחס לדברים הכ"כ חכמים שכותבים פה באתר). יכול להיות שמה שיש לי להציע זאת בעיקר הזדהות איתך ועם ה"כבדות" והקושי לזוז.

אני חושבת שזה נהדר שמצאת תחום חדש שמסעיר אותך, וזאת בהחלט תגלית. זה שעכשיו עוברת עלייך תקופה קשה באמת לא מפחית בכלום מהתגלית הזאת. אולי להיפך. הירידה הזאת היא משהו טבעי שהרבה פעמים בא אחרי שיש מין "וואו" כזה, תחושה של חיות גדולה וזרימה. נראה לי שצריך להחזיק חזק והמשיך להאמין בעצמך כדי להתרומם שוב למעלה. זה עוד יקרה.

אני שוב ממליצה לך על הספר, ובאמת חושבת שהוא שווה הליכה לחנות ספרים וקנייה שלו. הוא ספר די חדש ועליי הוא השאיר רושם גדול. בדיוק השאלתי אותו לחברה ככה שקצת קשה לי לשלוף הכל מהזיכרון, אבל מצאתי את האתר של המחברת ובו פרק המבוא לספר : http://www.focusingflow.co.il/home/book
הוא לא דומה לספרי הדרכה אחרים שנתקלתי בהם. הרגשתי שהוא הרבה יותר עמוק, נכון, לא עובד בשיטות של "שלבים" וקסמים למיניהם אבל כן נותן רעיונות ועצות חכמות לתזוזה והתקדמות (עוד יחשדו בי שאני עושה פירסומת. אני לא.). נראה לי שבמקום שאת נמצאת בו כרגע הוא יכול להיות ממש מועיל ומשמח.

טרוש קה, תודה רבה. אני באמת אלך לקנות אותו, אולי אפילו ברגעים אלה ממש.

(יש! יש לי פעילות לעת ערב!)

טוב. לא הלכתי.

משונה הקטע הזה של לא לזוז.
נראה כאילו הראש שלי מבולבל ועמוס מדי עד כדי כך שאני פשוט משותקת.
או פחדים? או חרדה?

כל כך הרבה פעמים האתר הזה פתח לי את הראש. רעיונות מקוריים, זוויות הסתכלות חדשות.
והנה גם אני מבקשת עזרה (ואין דבר שמביך אותי יותר מזה בעולם כולו.)

שליחה על ידי מיכל* » 28 יולי 2010, 18:46

למיכל בז?,
אם את במקרה מאזור טבעון, אז אולי יש לי תלמידה בשבילך.
מאיפה את?

מתל אביב...

והנה גם אני מבקשת עזרה (ואין דבר שמביך אותי יותר מזה בעולם כולו.)
אני חושבת שנהדר שפתחת דף. זו התחלה מעולה. את מקבלת הרבה נקודות הסתכלות על המצב שאת נמצאת בו ויכולה להסתכל עליו בעיניים יותר רעננות. זה שפתחת את הדף זו תחילת התזוזה.

כי זה לא מוסרי לא לעבוד
אני מאוד מכירה את ההרגשה הזו, מפעם מזמן... את במקרה קיבוצניקית במקור?
ברגע שתביני שזה שאת לא עובדת לא בא על חשבון אף אחד (וזה בתנאי שחוסר ההכנסה הזמני מקובל על בן זוגך. נשמע סביר לפרגן לבנזוג דבר כזה. היום זו את מחר זה עלול להיות הוא. בשביל זה חיים בזוג) תשתחררי בהדרגה מההרגשה הזאת. בפני מי עוד את צריכה לתת דין וחשבון? זה החיים שלך!

חוסר המעש שמביא לדכאון... שמעת על ויפסנה? בעצם כשלא כופים על המוח תעסוקה מסויימת אז הוא מתחיל לשלוף כל מיני דברים שנמצאים שם ורק מחכים להזדמנות להישלף. חלקם דברים קשים ומייסרים. אפשר להפיק מזה המון תועלת עם עבודה נכונה. בתור התחלה צריך לא לפחד מזה אלא להבין שזה מה שקורה לך עכשו וזה בסדר.

מזדהה

חוץ מזה ששווה לדעתי לברר על מה ולמה את מרגישה כ"כ אשמה
ואם האשמה היא לא בעצם כיסוי לפחד, אז לברר על מה ולמה הפחד
במישור המיידי- אולי תחשבי על התנדבות, גם דרך לצבור נסיון וגם להרגיש יותר טוב
(באתר "שתי"ל" בטח אפשר למצוא התנדבויות בתחום שלך)

חוסר המעש שמביא לדכאון... שמעת על ויפסנה? בעצם כשלא כופים על המוח תעסוקה מסויימת אז הוא מתחיל לשלוף כל מיני דברים שנמצאים שם ורק מחכים להזדמנות להישלף. חלקם דברים קשים ומייסרים. אפשר להפיק מזה המון תועלת עם עבודה נכונה. בתור התחלה צריך לא לפחד מזה אלא להבין שזה מה שקורה לך עכשו וזה בסדר.

אני לא יודעת... זו לא הפעם הראשונה שאני מובטלת בשנה האחרונה. ואני סובלת. סובלת מאוד.

אם הייתי מצליחה לכתוב, או להתעמל, או לעשות יוגה... אלא שאני לא מצליחה לעשות כלום. אני מרגישה קצת כמו משקפת אטומה. קשה לי להסביר. כלום לא צף, רק חוסר סבלנות איום.

חוץ מזה ששווה לדעתי לברר על מה ולמה את מרגישה כ"כ אשמה.

כי זה לא הוגן, לא? לא הוגן שבן זוגי יפרנס את שנינו. לא הוגן שאני לא אתרום כלום לכלכלת הבית.
אני חושבת שיש אשמה ויש פחד. שניהם שם. כל אחד כבודו במקומו מונח, ברוך השם יש מקום לכולם. (ולקצת שנאה עצמית, קורטוב של חוסר בטחון, משפחה של ספקות והמון חרדה.)

נראה כאילו כל כך הרבה שנים אני רק חופרת וחופרת וחופרת. כל כך הרבה שנים אני נאבקת בתקופות האלה של פאסיביות משתקת. עברתי טיפול, עברתי תקשור, בניתי זוגיות נפלאה ועדיין, הקטע הזה לא נפתר.

_במישור המיידי- אולי תחשבי על התנדבות, גם דרך לצבור נסיון וגם להרגיש יותר טוב
(באתר "שתי"ל" בטח אפשר למצוא התנדבויות בתחום שלך)_

וזה כמובן רעיון מצוין. כתבתי לכמה ארגונים של עובדים זרים ולא חזרו אלי. בשת"יל אני לא מוצאת כלום.
אני דווקא אשמח ללמד בהתנדבות, נראה לי מקום טוב להשתפשף בו.

תודה רבה. לכולכן.

אני חושבת שיש אשמה ויש פחד. שניהם שם. כל אחד כבודו במקומו מונח, ברוך השם יש מקום לכולם. (ולקצת שנאה עצמית, קורטוב של חוסר בטחון, משפחה של ספקות והמון חרדה.)

או! בדיוק לזה התכוונתי! אז למה אומרת
כלום לא צף, רק חוסר סבלנות איום
(-;

נראה כאילו כל כך הרבה שנים אני רק חופרת וחופרת וחופרת. כל כך הרבה שנים אני נאבקת בתקופות האלה של פאסיביות משתקת. עברתי טיפול, עברתי תקשור, בניתי זוגיות נפלאה ועדיין, הקטע הזה לא נפתר.

מיכל יקרה, יש לי שתי המלצות בשבילך בתור בוגרת חפירות ארכיאולוגיות אינסופיות בכל מיני מישורים:

אימון- אני נפגשתי פגישה אחת עם מאמנת שהיוותה התנעה מאוד טובה לעשייה. יש משהו מאוד ממוקד באימון ומאוד לא חופר, להציב מטרות קצרות וארוכות טווח ולבדוק מה הדרך המתאימה ביותר להגשים אותן.
הומאופטיה- טיפול מדהים שמשפיע על המון רבדים, שחרר אותי מדפוסים עמוקים מאוד וארוכי שנים כבמטה קסם.

אני אומרת די להלקאה העצמית! חפרת וחפרת... יופי העבר נהדר, באמת! ובתור אחת שלומדת פסיכולוגיה, אני מאוד מעריכה את העבר ומודעת להשפעותיו .
מכירה את הסיפור על אשת לוט ? היא הסתכלה אחורה והפכה לנציב מלח...
את העבר אי אפשר לשנות ומה שהיה- היה!
זה לא טוב זה לא רע, זה פשוט קרה. זו גם לא אשמתנו, החיים מתגלגלים, ונשמת היקום, הטבע ההרמוני,הבורא,היד הנעלמה ,הכוח הקוסמי (או איך שלא תקראי לזה ) מכוונים את הדברים בהרמוניה מושלמת. בקבלה אומרים- לפני מעשה תאמר לעצמך- "אם אין אני לי מי לי" אחרי המעשה תאמר- "אין עוד מלבדו"
(אגב קבלה אני לומדת דרך קבלה לעם- אני לא יודעת אם שמעת יש להם ערוץ 66 ביס והוט, אבל אין לי טלויזיה- אז אני לומדת באתר, זה המקום היחידי שנותן הכל בחינם אין כסף! ולא עושים מקבלה מסחרה אלא שיטה לתיקון האדם במטרה שכולנו נהיה מאושרים יותר- לי זה עזר מאוד מאוד בתקופות קשות והפיח בי חיים חדשים) עכשיו אני עושה קורס קואצ'ינג בנוסף ללימודי התואר- ולמדתי שם עצות פרקטיות להתמודדות בחיים ה"גשמיים". אז לגבי השיטה המעשית-
תכתבי לעצמך 3 הוקרות ביום! הוקרות אלה הדברים שהם מובנים מאליהם שאת עושה - אבל הפעם תטפחי לעצמך על השכם! לדוג'- הכנת אוכל, זרקת את הזבל אמרת לבנזוגך שאת אוהבת אותו,תרמת צדקה, ניקית את השירותים וכוו' וכו'
זה אימון מעולה לחשיבה חיובית.
לגבי הרשימות התכוונתי שתעבירי לדף את ה"בלבלות" שיש לך בראש- את כותבת מבולבל, את מרגישה שהגיעו מים עד נפש ויוצרת סלט גדול! תעבירי את -מה שאת צריכה לעשות ולא עושה לדף-, זה קל! פשוט תכתבי בנקודות מה את צריכה לעשות ולא עושה! אפילו כאן על גבי האתר. והכי חשוב- תחייכי

עכשיו. הרגע. עוד טיפ טיפונת. חיוך מאולץ עובד! זה בדוק! ויאללה לעבודה

מיכל שלום.
ממליץ לך לשלב גם תמציות פרחי באך.
לדעתי יכול לסייע לך.
7,12,13,17,23,37
הגדרות פרחי באך
בהצלחה

פרח שמש, אני אעשה את זה פה, בסדר?

אני צריכה לעשות כמה דברים במקביל:

למצוא עוד אולפנים או/ו תלמידים פרטיים. בשביל זה אני צריכה ל:

א. לפרסם מודעה על שיעורים פרטיים באתרים המתאימים.
ב. לדבר עם כמה אולפנים שחשבתי עליהם.
ג. לבקש המלצה מהמורה שאצלה עשיתי סאטז'ון.

להירשם לאוניברסיטת ת"א לתואר שני ולקבוע פגישה ליעוץ. בשביל זה אני צריכה:

א. לרצות את זה.
ב. ללכת לנוירולוג כדי לאבחן אם באמת יש לי ADD. כי אם כן אני רוצה עזרה, נורא קשה לי ללמוד ככה.

לעבור דירה. אבל ת'כלס אני רק צריכה להשיג ארגזים ולהתחיל לארוז.

לראות מקומות לחתונה - אחרי שנעבור דירה! אחרי! די. לא לחשוב על זה יותר.

אני לא רוצה ולא יכולה להוציא כסף על טיפולים שלא יהיו מאוד ממוקדים ויעילים. אולי שיאצו, אולי דיקור, משהו מנקה וממרכז. ובגוף, בגוף!

תודה לכולכם, באמת.
גם לכתוב ממקד.

הי מיכל
הערונת שבאה מתוך ניסיון מאד דומה לשלך:
פתאום בקטע האחרון הכנסת את ענין הפרעת הקשב. אם אכן יש לך אחת - מאד יכול להיות שהרבה מהקשיים שאת מספרת עליהם כאן קשורים להפרעה, וטיפול בה יכול לעזור. הפרעת קשב (למרבה הצער, ושוב, מניסיון אישי) לא משפיעה רק על לימודים, אלא על כל החיים.
ואם את מתכננת ללמוד באוניברסיטה - כדאי לך לבדוק עם איזה מאבחנים הם עובדים, כי אם תאובחני על ידי מאבחן אחר לא תוכלי לקבל את ההטבות המגיעות לבעלי הפרעות קשב (תוספת זמן למבחנים ועוד כל מיני).

אוקיי, אז מחר יש לך משימה!
תפרסמי מודעה ב 3 אתרים שונים !

שליחה על ידי tאמא* » 30 יולי 2010, 05:07

היי התחלה טובה הרשימה. לי עזר שרשמתי אותה ביומן של הטלפון הסוללרי שלי לפי תאריכים. הוספתי גם דברים קטנים כמו להסתפר או דברים אחרים ש"הזנחתי". כל פעם שפתחתי את יומן הטלפון הייתה לי תזכורת. כמו כן אם לא עמדתי ביעדים לא כעסתי האשמתי את עצמי , חילקתי את זה שוב ליעדים אוליי קטנים יותר. ופתאום נוכחתי לדעת שעמדתי ברוב היעדים שהצבתי לעצמי, ויש לכתוב יעדים אחרים..
עוד דבר בעוד חודש את אמורה להתחיל לעבוד מס' שעות באולפן. זה לא כלום ! גם אם זה לא מספיק. ברגע שתתחילי לעבוד הדברים יכלים להוות דחיפה לעתיד.. אוליי יתנו לך אחר כך למלא מקום של משהיא חסרה. כך תצברי ניסיון . כמובן שתמשיכי לחפש אל ותתיאשי מדחיות .
אולי בעקבות ההכרות איתך יפתחו דרכים נוספות. ? בנתיים תנצלי את החודש הזה להתקדם עוד ביעדים הנוספים שהצבת לעצמך... יש לך חתונה לתכנן

ככל שתתקדמי תראי שב"כלום" שאת עושה יש דברים שמקדמים אותך...
ודבר אחרון שאלה : עד כמה ה"השיתוק" והייעדים שאת מציבה הם שלך וכמה הם כאלה שאת רוצה ל"ענות" לציפיות מהסביבה?
ב ה צ ל ח ה !

_הי מיכל
הערונת שבאה מתוך ניסיון מאד דומה לשלך:
פתאום בקטע האחרון הכנסת את ענין הפרעת הקשב. אם אכן יש לך אחת - מאד יכול להיות שהרבה מהקשיים שאת מספרת עליהם כאן קשורים להפרעה, וטיפול בה יכול לעזור. הפרעת קשב (למרבה הצער, ושוב, מניסיון אישי) לא משפיעה רק על לימודים, אלא על כל החיים.
ואם את מתכננת ללמוד באוניברסיטה - כדאי לך לבדוק עם איזה מאבחנים הם עובדים, כי אם תאובחני על ידי מאבחן אחר לא תוכלי לקבל את ההטבות המגיעות לבעלי הפרעות קשב (תוספת זמן למבחנים ועוד כל מיני)._

אני מאמינה שיש לי. הפסיכולוגית שלי בטוחה שיש לי ואני ראיתי איך עם כדורים שעוזרים גם להפרעות קשב אני פתאום ממוקדת יותר ומצליחה לעשות הרבה יותר במשך היום.
אלא שאני לא רוצה לקחת כדורים פסיכיאטרים על בסיס קבוע, אני מרגישה כאילו יש דוק של ערפל ביני לבין עצמי ובפשטות, התגעגעתי אלי כשנטלתי אותם.

אולי אני צריכה לחקור מה עוד אפשר לעשות. בטח יש אסטרטגיות התמודדות שלא כוללות כדורים.
זה די חדש לי העניין הזה כי ההישגים האקדמים שלי לא רעים. היום אני יודעת שפשוט ידעתי עם מי ללמוד ומחויבות לאנשים מאוד עוזרת למקד אותי.

_אוקיי, אז מחר יש לך משימה!
תפרסמי מודעה ב 3 אתרים שונים !_

את הכי מתוקה בעולם.
אבל היום יש לי אזכרה, אז מחר זה גם טוב?

(אחחח... כל מה שאני צריכה זה מישהו שיגיד לי מה לעשות.)

ודבר אחרון שאלה : עד כמה ה"השיתוק" והייעדים שאת מציבה הם שלך וכמה הם כאלה שאת רוצה ל"ענות" לציפיות מהסביבה?

האמת היא שמאוד קשה לי להפריד. היום בדיעבד אני יודעת שהתואר הראשון שלי היה תשובה על ציפיות ממני. מצד שני, אני לא מתחרטת עליו בכלל.
יש גם את העניין הזה שבגלל שכל כך קשה לי לזוז, הרבה פעמים דווקא הציפיות ממני (של המשפחה, חברים או סתם מה שמוחי הקודח הוגה) נותנות לי מוטיבציה.

זו שאלה קשה. יש לי המון רעב וצורך עצום בגירויים מהסביבה ובאינטרקציה עם אנשים. אני ממש זקוקה לזה. מצד שני, הבושה על זה שאני לא מצליחה לזוז היא תוצר לוואי של ציפיות חברתיות וזה סתם משתק. זה הכי משתק.

תודה רבה לכולכן.
זה באמת עוזר מאוד.

שלום מיכל, נכנסתי עכשיו וראיתי כמה דברים שאת כבר ערה להם אבל אני מנסה לאסוף ולמקד.

"שיתוק" או מחשבה על שיתוק יכולים להגיע מפחד מאוד גדול, ואולי גם פחד לפחד.
כאב נגרם מחיכוך של שני גורמים, מה שאת מתארת הוא:
א) אני משותקת, לא עובדת,
ב) אני כועסת על עצמי שאני לא עובדת, אומרת לעצמי שאני לא מוסרית אם אני לא עובדת.
והחלק השני הוא זה שגורם לכאב ולחיכוך.

את יכולה לשאול את עצמך, מה מפחיד אותי כל כך? איזו מחשבה מפחידה אותי עד שאני לא מסוגלת להניע את עצמי.
מתוך המחשבה שאת מתקרבת אליה את בעצם מתקרבת לעצמך.

ממליצה להזמין לכאן את עירית לוי שהיא מאמנת נפלאה ועזרה כאן בהמון דפים.

_אולי אני צריכה לחקור מה עוד אפשר לעשות. בטח יש אסטרטגיות התמודדות שלא כוללות כדורים.
זה די חדש לי העניין הזה כי ההישגים האקדמים שלי לא רעים._
שוב אני - בהמשך למה שכתבת: אני גיליתי שיש לי הפרעת קשב (רצינית) רק בגיל 35, אחרי שסיימתי תואר ראשון.
ראשית - יש הרבה מה לעשות, יש מאמנים מיוחדים לנושא ואפשר ללמוד אסטרטגיות שעוזרות להתמודד. ושוב - גם באוניברסיטה, אם תלכי ללמוד, יש עזרה בנושא. לא ניסיתי, אז אני לא יודעת להמליץ. אני נעזרתי במאמנת אישית מומחית להפרעות קשב למבוגרים, ולמרות שלא הייתי מאד מרוצה מהטיפול, בהחלט למדתי הרבה שיטות חדשות שעוזרות לי.
שנית - לגבי רטלין ודומיו. ברור שאם התנסית ואת לא מרוצה ממש לא חייבים לקחת. אני יודעת שלי זה מאד מאד עוזר. עוד צריך לזכור לגבי רטלין - זאת לא תרופה שלוקחים כל יום ושנשארת במחזור הדם. לוקחים רק כשרוצים, וההשפעה מאד נקודתית. אני למשל, לא צריכה רטלין לימי לימודים (גם ארוכים מאד) באוניברסיטה, וגם לא כשאני לומדת בספריה, ששם קל להתמקד. אבל כשאני בבית זה מאד עוזר לי, וממש מכפיל (בלי להגזים) את הפרודוקטיביות שלי.
ושלישית, מילות עידוד - כאמור, יש לי ניסיון ממש דומה לשלך מבחינת הקושי לזוז. אבל הצלחתי להכנס לתחום חדש, ולמרות שלא קל, ואפילו מאד קשה, דברים הולכים ממש טוב. זה יכול לקרות, וזה קורה. אל ייאוש.

בעניי אל תיקחי כדורים! אני מבינה את ההרגה שמפריד בינך לבינך משהו. כדורים משתיקים את הקול הפנימי , מטפלים בסימפטום , את עוברת תקופה לא משהו, את נשמעת אחלה בחורה עם ראש על הכתפיים וזה קורה לכולנו שמגיעים לאפיסת כוחות ויש קושי לזוז, בייחוד בתרבות רודפת התענוג שאנו חיים שברגע שמגיעים לסיפוק זה נעלם. (מגיעים לשיא ו- פוק זה נעלם... משחק מילים שכזה ) את ברת מזל שיש לך מקצוע שאת אוהבת, יש לך בנזוג שאת מעוניינת להתחתן איתו!! אני מכירה המון בחורות שהיו שמחות להתחלף איתך. אז לוקחים נשימה, נשענים לאחור, אומרים לעצמנו- אוקיי, אז מה יש לנו פה?
היתה לך אזכרה? בסדר גמור. אבל תתני את המילה שלך שמחר ב31.7 את מפרסמת את עצמך ב 3 אתרים. 3. ואין לי ספק שתעמדי במשימה בהצלחה.
ואל תשכחי שברגע שלקחת החלטה, את דבקה בה ויהי מה. מילה זה בנאדם ובנאדם זה מילה . (מעולם הקואצ'ינג)

מה החלטת?

שלום לך מיכל,

קראתי את כל הדברים הנפלאים שכתבו לך, ואני חושבת שכבר יש לך פה המון חומר לעבודה.
עוד אפשרות היא לכתוב על הבוקר, לפחות איזה רבע שעה, של כתיבה. פשוט לכתוב. את כל מה שבא לראש. אמרת כבר כאן שהכתיבה ממקדת. אז תעשי את זה. ממש זרם תודעה, כל מה שבא לראש. וככה במשך מספר ימים, ומעניין יהיה לראות איך זה יהיה בשבילך. זה יכול להיות מאוד טוב.

עוד אפשרות היא להכין רשימה ארוכה מאוד מאוד של כל הדברים, גם הקטנים ביותר, שהיית רוצה לעשות כרגע. ממש בחתיכות קטנות. לא סעיפים כמו "לחפש עבודה" אלא סעיפים כמו "לבדוק את אתר הומלס" או "להתקשר לשמוליק ולשאול אותו כך וכך". ואז תוכלי לבחור לך פה ושם משימונת קטנה כזו ולבצע.

כוון אחר יותר מהפכני הוא לצמצם את ערוצי הבריחה. הרי את עושה משהו כל היום, נכון? את לא שוכבת במיטה ובוהה בתקרה? אז מה זה, טלויזיה? גלישה? אפשר לקחת כמה ימים של לוותר לגמרי על הדברים הללו. ואז יעלה מה שאת מדחיקה. ואז יש לך מקום - הטיפול הפסיכולוגי - להתמודד עם מה שעולה. כתבתי כמה קטעים בנושא הזה בדף שלי. זה יכול להיות ממש מהפכני.

בהצלחה @}

את יכולה לשאול את עצמך,מה מפחיד אותי כל כך? איזו מחשבה מפחידה אותי עד שאני לא מסוגלת להניע את עצמי.

זו האמ'אמא של השאלות.

לפני שלוש שנים בערך החלטתי ללמוד כתיבה. אני כותבת כבר די הרבה שנים במין בלוג קטן ומצחיק ומתה על זה, כמובן.
גם התגובות שקיבלתי, במהלך השנים, היו טובות מאוד. (למרות שהיום אני יודעת שככה זה באינטרנט, הכל קצת קיצוני.)
בקיצור, מפה לשם, החלטתי ללמוד כתיבה ולמדתי (בין השאר) בסדנת כתיבה יוצרת.
בסוף הסמסטר היינו צריכים להגיש עבודת סיכום ואני הגשתי סיפור שכתבתי בהמשכים בבלוג שלי. (בסדנה עצמה כמעט לא הצלחתי לכתוב חומרים חדשים.)
כשחזרנו ללימודים, המנחה של הסדנה לקחה אותי לשיחה ואמרה לי במילים כאלה או אחרות שאני סופרת.
"את סופרת. את צריכה לשבת ולכתוב. את צריכה לפנות לך זמן ולעשות את זה. הנה, אני אומרת לך את זה. את סופרת."

אני לא יכולה לתאר את השמחה שאחזה בי אז ובד בבד את השיתוק שלא מרפה עד עכשיו.
כי אני לא סופרת, אני כותבת טובה מאוד. ואין בי שום יכולת לשבת ולכתוב. לא באמת. לא במשך שעות, לא עם עלילה ודמויות, לא שלא בהבלחים של מוזה מסנוורת.
רק במהירות, רק מקצות האצבעות.

אני לא סופרת כמו שאני לא לשונאית כמו שאני לא הרבה דברים. כי הכל אפוי עד החצי, כי הכל לא לגמרי שם.

ומה הפחד העצום?
שמישהו יקרע את המסיכה מעל פני ויראה כמה פתאטית אני בעצם. כמה קטנה.
(אבל אני אפילו לא בטוחה שזה ה-פחד האמיתי.)
(ויש סיכוי שסיפרתי את כל הסיפור הזה בשביל להשוויץ.)

המון שנים היה לי נוח במקום הזה של ה"פוטנציאל". תמיד הצלחתי למרות: למרות שלא הגעתי לשיעורים, למרות שלא למדתי מספיק. (היום אני יודעת שהמוח שלי פשוט עובד קצת שונה, זה הכל. לא הצלחתי למרות, הצלחתי בגלל.)
אמא שלי, יותר מכולם, תמיד הייתה נחושה לקדם את המיתוס הזה. תמיד היה את מה שיכולתי להיות אם רק הייתי עושה מספיק. תמיד הייתה איזו מיכל אחרת מאחורי מי שאני, זו שיכולה לעשות הכל אם רק... אם אני רק אזוז.
אבל האמת היא שבמקומות שכן השקעתי, כמיטב יכולתי, איפה שהיה לי באמת קשה, מה שהראש שלי לא קלט בשניות לא נקלט אחר כך. לא כשלמדתי סטטיסטיקה, לא כשלמדתי דקדוק ותורת הצורות וכל העונש הלא מובן הזה. לאט-לאט הביטחון שלי התערער. אולי זה כל מה שיש? לא שזה רע, אבל זה כל מה שיש.

לפעמים אני חושבת שאני משותקת מעוצמת הפוטנציאל. ואולי גם מזה שאני לא באמת גרועה בשום דבר ותמיד יכולתי לעשות "משהו" כדי להיות טובה יותר. אבל אולי המשהו הזה זו עבודה בעיניים? כי כשלא פחדתי ובאמת השקעתי (במגבלות הADD) לא תמיד הנבתי כאלה פירות. אוף. אוף.

ושלישית, מילות עידוד - כאמור, יש לי ניסיון ממש דומה לשלך מבחינת הקושי לזוז. אבל הצלחתי להכנס לתחום חדש, ולמרות שלא קל, ואפילו מאד קשה, דברים הולכים ממש טוב. זה יכול לקרות, וזה קורה. אל ייאוש.

תודה רבה, זה באמת מעודד.
איך הצלחת לזוז כדי ללכת לאבחון? כי כרגע אפילו זה קצת גדול עלי, למרות שזה נראה לי חיוני.

_אבל תתני את המילה שלך שמחר ב31.7 את מפרסמת את עצמך ב 3 אתרים. 3. ואין לי ספק שתעמדי במשימה בהצלחה.
ואל תשכחי שברגע שלקחת החלטה, את דבקה בה ויהי מה. מילה זה בנאדם ובנאדם זה מילה . (מעולם הקואצ'ינג) happy
מה החלטת?_

שאת משהו:) באמת, את נורא משמחת אותי.
אני אפרסם היום בשלושה אתרים. מבטיחה.

כוון אחר יותר מהפכני הוא לצמצם את ערוצי הבריחה. הרי את עושה משהו כל היום, נכון? את לא שוכבת במיטה ובוהה בתקרה? אז מה זה, טלויזיה? גלישה? אפשר לקחת כמה ימים של לוותר לגמרי על הדברים הללו.

מהפכני זו לא מילה! ולא לגלוש באינטרנט?
מה אני אעשה עם עצמי???

זה רעיון גאוני, סאלי. אני אנסה.

תודה רבה-רבה לכן. מדהים כמה הגלגלים שלי מסתובבים במרץ מאז שפתחתי את הדף הזה...

זה רעיון גאוני, סאלי. אני אנסה.

אשמח לשמוע @}

(לא, זאת ממש לא התכונה הראשית שלי, אבל זה מה שרלוונטי לדיון כאן)
אני מפרטת, כיוון שביקשת וכיוון שנדמה לי שזה יכול לסייע לעוד אנשים:
אני בת 36. בתיכון, בצבא וגם בתואר הראשון די הצטיינתי (התואר הראשו היה קצת מורכב, כי הוא היה גם מעשי, אבל בדברים אקדמיים פרופר - הצלחתי מאד). זה דרש מאמצי על, ממש לירוק דם לפעמים, בעיקר על מה שלא עניין אותי, אבל זה הצליח.
יצאתי לחיים והתחלתי לסבול. החלפתי עבודות, לא החזקתי מעמד בשום מקום. כל דבר היה מרתק בהתחלה, ואחרי כמה חודשים שיעמם אותי עד מוות.
עברתי טיפול, בקשר לזה ולעוד דברים, ויום אחד המטפלת שלי אמרה לי שמהתאורים של הדברים שמפריעים לי בחיי, היא די משוכנעת שיש לי הפרעת קשב. זה היה כל כך מופרך שצחקתי במשך איזה שבוע. זה כל כך לא הסתדר לי עם עצמי. אבל לפי הצעתה, בדקתי באחד השאלונים (המקצועיים) בנושא ברשת. ויצא שאני עמוק עמוק באזור של אנשים שממליצים להם להבדק (כמובן, רק אם הם לא מרוצים מחייהם והבעיה מטרידה אותם). עשיתי את מסלול הבדיקה המלא - נוירולוג (לפסול בעיה פיזית), מכון מתמחה בנושא (שיחות, קורות חיים, שאלונים ומבחן טובה), ופסיכיאטר מומחה בתחום. והמסקנות היו חד משמעיות.
השילוב של הבנת הבעיה והכרה בקיומה, אימון בנושא, ותרופות כשצריך מאד מאד עוזר. שיניתי כוון, ודי התחלתי מחדש. ושוב - זה לא שהולך לי חלק, ואני משקיעה מאמצים עצומים. אבל ברור שהכוון מצויין, ויש יש גם הרבה תגובות טובות מסביב, כך שנראה לי שאני בדרך הנכונה.
ואגב - אני מכירה כמה וכמה אנשים מסביבי עם סיפור דומה (גילוי מאוחר ומפתיע, שיפור גדול בחיים ברגע שמבינים את המצב בצורה יותר טובה).

יצא ארוך, אני מתנצלת.
כאן אפשר לקרוא מאמר של פסיכיאטר על הנושא:
http://www.thingsonmymind.com/?p=682

_ומה הפחד העצום?
שמישהו יקרע את המסיכה מעל פני ויראה כמה פתאטית אני בעצם. כמה קטנה._
אני חושבת שזה פחד שמלווה רבים מאיתנו, בכל תחום אפשרי כמעט- שיגלו שאני לא כזאת מקצועית/רצינית/משקיענית, שיגלו שאני לא באמת חכמה כמו שאני נראית ועוד ועוד.
בלי להכיר אותך אני נוטה להאמין שאת אכן סופרת, או לפחות אדם שיודע לכתוב ונהנה מזה ולא משנה אם תקראי לזה כך או כך, אני גם לא בטוחה שאת צריכה להתחייב לקחת את זה כמקצוע לחיים אבל כדאי שתאמיני לעצמך שיש לך את זה ושאם תחליטי שכן ללכת בדרך הזאת את יכולה.
אני חושבת שבאופן כללי בגלל שבילדות אנחנו ערים בעיקר לכשלונות שלנו ומשוים את עצמנו לסביבה כל הזמן מאוד קשה לנו להאמין בבגרותינו שיש לנו יכולות, שאנחנו אשכרה טובים בכל מיני תחומים.
אני יכולה לשתף אותך שאני עד היום לא הלכתי לאקדמיה כי אני מתה מפחד שלא אדע איך ללמוד, כיוון שהאינטילגנציה שלי מעולם לא הוטלה בספק אבל משהו באופן שבו לומדים בבית הספר, בעיקר בתיכון, לא עבד אצלי טוב ונותר בי חותם של פחד עמוק מלימודים ומדרישות לימודיות.
למזלי מצאתי את עצמי בתחום שאני מאוד אוהבת שלא הצריך מעבר במוסדות אקדמאים אבל זאת לא הנקודה.
לפי איך שאת נקראת לי פה את בשלב מעבר, התבשלות, שקיטה על השמרים רגע לפני הפריצה הגדולה. זה זמן מעולה אבל מפחיד, אין אפס.

נראה כאילו כל כך הרבה שנים אני רק חופרת וחופרת וחופרת. כל כך הרבה שנים אני נאבקת בתקופות האלה של פאסיביות משתקת. עברתי טיפול, עברתי תקשור, בניתי זוגיות נפלאה ועדיין, הקטע הזה לא נפתר.
קראתי אותך בתשומת לב, ויש לי עוד המלצה בשבילך:
"רוח פנימית" מאת אייל פוליטי.

אוי, אני כ"כ מזדהה עם עניין הפוטנציאל, שיותר קל להשאיר אותו בגדר פוטנציאל, כי אז הוא שם. אם מנסים לממש אותו, לא בטוח שזה יעבוד..
והאמת היא שאני מתחילה לאט לאט לצאת מזה. קשה לי להגיד איך בדיוק, כי זה תהליך ארוך שעברתי ועדיין עוברת, אבל זה אפשרי!
זה קשור איכשהו להבנה שגם אם אני מנסה ולא מצליחה, זה נותן לי תמיד הרגשה יותר טובה מאשר אם לא ניסיתי. וגם שבעצם אפחד לא מצפה ממני לדעת איך לעשות משהו שעוד לא עשיתי אףפעם, צריך להתחיל, לטעות, לתקן את הטעות, ללמוד, להשתפר... שומדבר לא בא אינסטנט... וזה בסדר שזה ככה, כי ככה זה...
בכלמקרה, הבלחי המוזה המסנוורת שלך הזכירו לי את הסרטון הזה: http://www.ted.com/talks/[po]elizabeth gilbert on genius[/po].html
אני מסתובבת עם התובנות שלו בראש.

לגבי העצות הפרקטיות של איך לעשות משהו במהלך היום, אני גיליתי לאחרונה שבתקופות כאלה, מה שממש עוזר לי, זה לקום, לא משנה באיזו שעה, אבל ברגע שקמתי, אני מתלבשת- ממש, לא בבגדים של בית, בבגדים של לצאת החוצה ולהתרועע עם אנשים.., לאכול ארוחת בוקר טובה, ומשם אני כבר מצליחה להיות הרבה יותר מתפקדת, גם אם זה רק לשלוח אימייל, או לשטוף כלים, או כל משימונת קטנטונת אחרת, בכל מקרה, אלו דברים שהרבה פעמים לא הייתי מצליחה לעשות אם הייתי נשארת מרוחה בפיג'מה. אותי זה ממש הפתיע כמה שזה עובד.

בכלמקרה, שיהיה בהצלחה! (הזכרת שהיו לך הרבה תקופות כאלה, אם אני לא טועה, מה שאומר שתמיד יצאת מהן, מה שאומר שסביר להניח שגם מזאת תצאי...

_בכלמקרה, הבלחי המוזה המסנוורת שלך הזכירו לי את הסרטון הזה: http://www.ted.com/talks/[po]elizabeth gilbert on genius[/po].html
אני מסתובבת עם התובנות שלו בראש._

ג'ני תודה! מצאתי את עצמי מוחאת כפיים בסוף ההרצאה יחד עם כולם.
אני הולכת עכשיו להרצות את כולה לחבר שלי ואז אולי לתת לה להדהד קצת יותר.
אני אוהבת את הרעיון שהשראה היא משהו חיצוני, אלוהים שמתקיים בי לרגעים, לעיתים כל כך רחוקות. באמת יש בזה משהו משחרר.

תודה רבה.

לפי איך שאת נקראת לי פה את בשלב מעבר, התבשלות, שקיטה על השמרים רגע לפני הפריצה הגדולה. זה זמן מעולה אבל מפחיד, אין אפס.

המון המון המון זמן אני בשלב הזה, כבר כמה שנים טובות.
אולי פשוט עוד לא מצאתי את הדבר הזה, המתאים בדיוק, זה שישחרר אותי.
אפילו המטפלת שלי אמרה שזה כבר משהו בגוף, משהו שתקוע בגוף. אנא ערף.
היום אני אופטימית יותר ומזכירה לעצמי כל הזמן: שום דבר לא נשאר כמו שהוא. החיים משתנים כל הזמן.

המרגיעון אומר לי: "הספק מבורך" ואני אומרת לו, היי! גם הידיעה! אפשר קצת ידיעה בבקשה? גם עליה שורה מעט ברכה.

_קראתי אותך בתשומת לב, ויש לי עוד המלצה בשבילך:
"רוח פנימית" מאת אייל פוליטי._

אני אנסה גם אותו. תודה!

זו שאלה קשה. יש לי המון רעב וצורך עצום בגירויים מהסביבה ובאינטרקציה עם אנשים. אני ממש זקוקה לזה. מצד שני, הבושה על זה שאני לא מצליחה לזוז היא תוצר לוואי של ציפיות חברתיות וזה סתם משתק. זה הכי משתק.

המילים שלך מזכירות לי תופעה רווחת בדור שלנו. אנשים מוכשרים, עם שכל ואינטליגנציה רגשית מפותחת, שמאוד אוהבים אינטראקציה עם אנשים, אוהבים גיוון בעבודה, ורק בגלל דעות קדומות וסטיגמה חברתית לא חושבים אפילו על הכיוון של הוראה, בדיוק המקצוע שמשלב את כל אלה.

ג'ני תודה! מצאתי את עצמי מוחאת כפיים בסוף ההרצאה יחד עם כולם
באמת מקסים
הזכיר לי את הספר "דרך האמן" של ג'וליה קמרון.

מיכל, מה שכתבת מאוד הזכיר לי את עצמי. בייחוד מה שכתבת על הפוטנציאל, על ההרגשה שאם רק היית עושה קצת יותר מאמץ היית כבר מגיעה למשהו. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי כזו. לא מתאמצת, לא זזה יותר מדי (עד נקודה שאין כבר ברירה), ובכל זאת טובה בהמון דברים, אבל לא ממש טובה, בדיוק כמו שכתבת.

אני מספרת לך את זה כי מהמקום שלי אני תוהה מה קורה לך כשאת כן מצליחה. מהדוגמה שהבאת (הסופרת) נשמע שמצד אחד את שמחה ומרוצה מעצמך ויודעת בתוך עצמך שאכן יש לך כישרון אבל מצד שני ישר עולה הספק, כאילו את לא מסוגלת להאמין שאת טובה. כאילו התקבעת כבר במקום הזה של הפוטנציאל, את מסרבת לעזוב אותו, להיפרד ממנו. מה יקרה אם תפרדי ממנו, לאיזה מקומות זה יחזיר אותך?

אני חושבת שכדאי לך לדמיין את עצמך מאוד מאוד מצליחה במשהו ולראות מה מפחיד בזה כל כך. אולי שידחו אותך? שיצחקו עלייך, ילעגו? אולי שיקנאו בך ותרגישי אשמה? אולי יש משהו בבולטות שמפחיד אותך. סתם זורקת...

תגידי לי מה את חושבת, אם תרצי אוכל לשתף אותך יותר בתהליך שאני עברתי ועדיין עוברת (גם אצלי יש סוג של כאילו הפרעת קשב וריכוז אבל המומחים טענו שמקורה רגשי, שהיא לא באה לידי ביטוי תמיד, אלא רק במצבים בהם אני חווה לחץ ואז שום דבר לא נכנס לי לראש - האבחון היה מזמן, מאז השתנו הרבה דברים).

בכל מקרה תודה לך על הדף, חושבת שהרבה אנשים מרגישים ככה וזה יכול לעזור להם.

אני חושבת שכדאי לך לדמיין את עצמך מאוד מאוד מצליחה במשהו ולראות מה מפחיד בזה כל כך.

אני לא מצליחה. כלומר, כבר הצלחתי בחיי. קודמתי בעבודות, הצלחתי בתואר, קיבלתי ציונים גבוהים. אבל לדמיין את עצמי ממש מצליחה אני לא יכולה. זה שווה ערך לתחושת הפאניקה שאוחזת בי כשאני חושבת על כישלון.
אולי מבחינתי זה היינו הך?

ואני מדברת על פאניקה אמיתית, בגוף. אפילו ברגע זה.

אני חושבת על סרט הגמר שעשיתי כשהייתי בי"ב. כי הוא מעשה היצירה האחרון שלי שהיה פתוח לקהל. אבל אפילו בו לא התחייבתי עד הסוף. דווקא אני, שכוחי בכתיבתי, לקחתי תסריט של מישהו אחר. ועדיין. הסרט ההוא הכניס אותי למערבולת כזו... פיזית ונפשית.
בסופו של דבר הוא היה בינוני ביותר.

קל לבלוט במקומות בהם אני כותבת: באתר הקיקיוני בו אני מפרסמת, או ב"מנשר" בין כל הילדים. אבל מה קורה בליגה של הגדולים? אני כותבת טוב כמו? יותר טוב מ? פחות טוב מ?
ההשוואות האלו מייסרות אותי.

בבית בו גדלתי זה תמיד היה ככה. אנחנו ארבעה ילדים וכל הזמן מושווים אחד מול השני על כל מיני סולמות: מי מהיר תפיסה יותר? מי עמוק יותר? מי יפה יותר? מי רזה יותר? מי שנון יותר? מי מצליח יותר? מי יציב יותר?
ואני: נערת הפוטנציאל. (שזה כמו נערת גומי רק בלי אפשרויות קידום.)

פתאום עברה בי המחשבה הזו, אבל אולי היא חפירתית מדי. כשהיינו ילדים, אני ואחי הגדול, לפני שהאחים הקטנים שלי נולדו, הושוותי כל הזמן אליו ו"ניצחתי" אותו שוב ושוב. זה לא היה חכמה, כן? אחי הגדול מפוצץ בליקויי למידה שאז לא ידעו עליהם. אני אהבתי אותו אהבת נפש. הערצתי אותו כמו שרק אחיות קטנות מסוגלות להעריץ אחים גדולים. זו אהבה מטורפת, מלאת כמיהה עדינה כזו ורוחב לב שרק ילדים קטנים מסוגלים לו. הוא היה האליל שלי ואני הייתי הסיבה להשפלה החוזרת של האליל הזה.

אולי בגלל זה? אולי בגלל זה אני רוצה ושונאת לנצח? רוצה ומפחדת להצליח? ואולי אני סתם חופרת פה כאילו אין אלוהים על הבוקר?

אני כל כך לא רוצה להיכנס שוב לכל הפינות האלו, דווקא כי נורא קל לי. אני כל כך אוהבת להיות בטיפול שאני יכולה להמשיך שם לנצח. אבל בזה זה פשוט לא עוזר לי. זה לא מזיז אותי. מעניין אם אפשר איכשהו לנשום לתוך הפאניקה בלי לחשוף אותה, לפרק אותה, להבין אותה ולשהות בה עכשיו איזו תקופה.

מעניין אם אפשר איכשהו לנשום לתוך הפאניקה בלי לחשוף אותה

שאלה מרתקת שאני לוקחת לעצמי לשאול

חושבת שמה שאולי יכול לעזור זה לא לנסות לחשוב למה את מרגישה פאניקה אלא לנסות לזהות מה עומד מאחוריה, מה בדיוק את מרגישה, ממה בדיוק את מפחדת. מה את חושבת שיקרה אם תצליחי מאוד. כלומר לא להיות ב"למה", אלא להיות ב"מה". כשתביני בדיוק מה את מרגישה, מה עומד מאחורי הפחד המשתק, מבלי לנתח את הסיבות ואיך הגעת למצב הזה שאת מרגישה ככה, אולי תוכלי קצת יותר לנשום לתוך הפאניקה מבלי שהיא תשתלט עלייך לגמרי.

ממה שכתבת על אחיך נראה שאולי את מרגישה אשמה כשאת מצליחה וממה שכתבת על אמא שלך נראה שאולי יש לך משם חוויה קשה של אני לא מספיק טובה, כלומר אני לא שווה, ואם את מצליחה מאוד אז ישר זה מעלה אצלך את התחושות הקשות האלה. אלו השערות שלי מתוך מה שכתבת. בכל מקרה חושבת שעירית לוי יכולה מאוד לעזור לך בזה ולתת לך את הכלים איך לקחת את הדברים שמהם את מפחדת למקום שיאפשר לך לזוז. מאוד ממליצה עליה.

פירסמת את עצמך?

אני מבינה אותך- ממש ממש. ומזדהה.
ואני חושבת שאת כותבת מדהים, שאת אינטלגנטית שיש לך יכולת ניתוח, שאת מבינה עניין,שיש לך אינטלגנציה רגשית מפותחת וגם שאת פרפקציוניסטית. כי וואלה, הצלחת כ"כ טוב בחיים, והגעת להישגים, ומה הכי קטע? שאפילו לא התאבדת על זה. את קולטת? זה פשוט הגיע לך, ככה, בקלילות .
הגעת להישגים מרשימים ובעצם, אפילו לא התאמצת!
אז מה יקרה אם תתאמצי...? אם לא תנסי לא תדעי.
אני מבינה את החפירות בעבר, האשמה על האח, האופי התחרותי של הבית ואני מאמינה שיש לזה חלק במקום שאת עומדת בו היום, מן הסתם. אז מה?
כרגע יש לך אפשרות לשנות את חייך, לשפר אותם, להפוך אותם למלאים יותר לטובים יותר עבורך.
תקפצי על ההזדמנות לשינוי.

תעדכני אם פירסמת ....

תעדכני אם פירסמת ....

לא... אני בן אדם מתיש, דעי לך. מאלה שאומרים תמיד: "כן, כן, אני באמת צריכה לעשות את זה..." ולא עושים כלום.
אבל! מצאתי עבודה ממש טובה לספטמבר ואולי להמשך הסמסטר. כבר הייתה לי עבודה לספטמבר, אבל מצאתי אולפן שמשלם מ-מ-ש טוב. לראשונה בחיי אני הולכת להרוויח לא רע, כך נראה. וזה משמח אותי מאוד.

אני פחות בדאון ממה שהייתי, אבל אני חולה. יש לי ספק דלקת בדרכי השתן ספק חול בכליות. מה שזה לא יהיה זה מתיש אותי כליל.
אני צריכה להזכיר לעצמי שהרבה פעמים התקיעות הזו היא באמת פיזית. אני חולה ומותשת לעיתים קרובות מדי.

פרח שמש, תודה על כל המילים החמות. את נורא נחמדה ומחממת את לבי. אני מנסה לקפוץ על ההזדמנות לשינוי, אבל ת'כלס תמיד הייתי יותר מהמדדים על ההזדמנות, לא המזנקים.
שינויים קשים לי.

עירית_לוי

הי מיכל,
תודה על ההזמנה לנסות ולתרום לך. לקח לי זמן אבל הגעתי...

שני הדברים שנראה לי שיכולים לשחרר את חוויית התקיעות שאת שרויה בה כעת, הם אלה:

האחד - וזו הצעה שעלתה כבר לא מעט בדף - זה להפסיק להתנגד כל כך לעצמך.
להפסיק להתנגד לכל פיפס שעולה מההוויה שלך.
אפילו - ובעיקר כרגע - להפסיק להתנגד לתקיעות עצמה. גם לתקיעות, וגם אלייך כמי שמתנהלת בתוך המצב התקוע.
להפסיק להתנהג כמו רודנית כלפי עצמך. רודנית נחמדה וחביבה ולעיתים חייכנית, אבל בבסיס – רודנית

.

ברור לי שהצעה מסוג כזה מופיעה כמו דבר שקל להגיד וקשה ליישם.
יחד עם זאת, הוא דבר אפשרי לגמרי, ואני מזמינה אותך לצעוד איתי, כרגע בתוך השיחה הזאת, בַּשביל שיכול להוביל לשם.

דמייני כעת שאין בך אף טיפה של התנגדות אל מי שאת ואל דרך ההתנהלות הנוכחית שלך. שאת חווה את המציאות ואת עצמך כ-הכל הכל בסדר. ממש ממש בסדר. אין פה ואין בי שום דבר שהוא לא בסדר.
מצב כזה, של חוסר התנגדות, הוא משחרר בפני עצמו. במהותו, הוא פותח את הדרך, חושף אותה, ויוצר בה בהירות.
הוא מצב מאפשר. הוא פותח דלתות שלפני כן נראו נעולות. הוא מצב שמייצר קסמים והפתעות.

נדמה הרבה פעמים שכדי לשחרר תקיעות נדרש להפעיל כוח, להילחם במשהו, במישהו, או בעצמנו - ואז התקיעות תשחרר. זו אשליה שכבני אנוש אנחנו נכבשים בה שוב ושוב, ונשאבים אליה באופן אוטומטי

.
האמת היא שהפעלת שרירים הולכת וגוברת, ברוב המקרים, רק מעצימה את התקיעות. זה העניין. שזה גם לא באמת מקדם כפי שנדמה, ולעיתים גם לוקח לכיוון ההפוך.
זה הרבה פעמים בעצם רק "לעשות קולות" של לקדם, כאשר זה למעשה נעשה רק על מנת להרגיש שאנחנו בשליטה מול החוויה הלא נעימה, ולא חסרי אונים וחלשים מולה.

ולעומת זאת - אי-התנגדות, פתאום, כמו במטה קסם, יכולה לשחרר את התקיעות.

לפני 'איך' עושים את זה,
תבדקי אם זה שביל שנכון לך לבדוק אותו, ולנסות לצעוד בו.
אם כן, ואת רוצה, אוכל להציע כיצד.
.

הדבר השני שצף כאן, וגם כבר הוזכר על ידי קודמותיי,
ובעיני גם קשור קשר הדוק לנטייה שלך להתנגד כל כך לעצמך,
זו חווית רגשית פנימית שמלווה את חייך, וקשורה לערך העצמי. חוויה שגורמת לך להרגיש "לא מספיק טובה" ו"שמה ואיך שאני עושה זה לא זה",
ושגורמת לך לנסות למדוד ולהעריך את עצמך ביחס לאחרים - כי האינדיקציה הפנימית אינה מבוססת מספיק, ואינה יציבה, ולא נותנת תחושה מסַפקת של ערך עצמי משמעותי.

אם תשימי את הפוקוס שלך על שחרור פנימי של החוויה הזאת, את תגלי שסיטואציות של תקיעות יופיעו פחות ופחות בחייך.
כל עוד החוויה הפנימית הזאת תלווה אותך, כך גם, סיטואציות חיצוניות של "אני לא יכולה", "אני לא מסוגלת", ו"אני לא באמת מספיק" או "לא באמת ממש ממש ממש טובה בדבר הזה" יצוצו שוב ושוב.

מה שמופיע בחוץ, בעולם שלך (נניח כרגע סיטואציית התקיעות, חוסר הבהירות, וחוסר היכולת לבחור תחום עיסוק) הוא אינדיקציה לפְּנים. אינדיקציה למצב הוויה פנימי. הוא משקף את הפְּנים.
על מנת לשנות את הסיטואציה החיצונית, גם הנוכחית וגם את אלו שעשויות לבוא בעתיד, נדרש לשנות את הפְּנים. את חוויית החיים הפנימית, משום שחוויית החיים הפנימית שלך יוצרת את זו החיצונית.

עד אז, סביר להניח שהפְּנים יזמין את אותן סיטואציות שוב ושוב, כדי לתת לך כל פעם מחדש הזדמנות לשינוי הזה שהוא חוזר ומבקש ממך

.

גם כאן, עוד לא עברתי לתכלס.
אם זה מדבר אלייך, ספרי לי מה עולה לך מול זה, ואפשר יהיה להעביר את זה לאט לאט לפסים יישומיים יותר.

הי עירית, תודה רבה שבאת...

_דמייני כעת שאין בך אף טיפה של התנגדות אל מי שאת ואל דרך ההתנהלות הנוכחית שלך. שאת חווה את המציאות ואת עצמך כ-הכל הכל בסדר. ממש ממש בסדר. אין פה ואין בי שום דבר שהוא לא בסדר.
מצב כזה, של חוסר התנגדות, הוא משחרר בפני עצמו. במהותו, הוא פותח את הדרך, חושף אותה, ויוצר בה בהירות.
הוא מצב מאפשר. הוא פותח דלתות שלפני כן נראו נעולות. הוא מצב שמייצר קסמים והפתעות._

אבל זה לא הגיוני. כלומר, אני מבינה את ההגיון השכלתני שבזה אבל משהו צועק בתוכי: "אבל את לא בסדר! את ממש לא בסדר. את לא עושה את מה שאת צריכה לעשות, את לא מי שאת אמורה להיות. את לא בת זוג מספיק טובה, את נכדה איומה ואפילו אל עצמך את לא ממש טובה."
וגם המציאות לא משהו.

הייתי מאוד מאוד רוצה להרגיש ככה. אפילו לקצת. יש בי איזו מרירות של המון שנים שנובעת בדיוק מהפער הזה, מהתחושה שלא המציאות ולא אני בסדר. אף פעם לא.
_לפני 'איך' עושים את זה,
תבדקי אם זה שביל שנכון לך לבדוק אותו, ולנסות לצעוד בו.
אם כן, ואת רוצה, אוכל להציע כיצד.
._
אני אשמח מאוד. תודה רבה.

_מה שמופיע בחוץ, בעולם שלך (נניח כרגע סיטואציית התקיעות, חוסר הבהירות, וחוסר היכולת לבחור תחום עיסוק) הוא אינדיקציה לפְּנים. אינדיקציה למצב הוויה פנימי. הוא משקף את הפְּנים.
על מנת לשנות את הסיטואציה החיצונית, גם הנוכחית וגם את אלו שעשויות לבוא בעתיד, נדרש לשנות את הפְּנים. את חוויית החיים הפנימית, משום שחוויית החיים הפנימית שלך יוצרת את זו החיצונית._

אני לא לגמרי מבינה את זה... כלומר, שיש לי איזה תסריט בראש של עצמי ואני משליכה אותה על המציאות כל הזמן?
אבל ככה אני. כלומר, על טורים גבוהים. קשה לי ליצור מרחק ביני לבין המציאות, זה העניין? מוזר לי לא להבין את מה שכתוב. אני אנסה שוב.

תוכלי לחדד לי את הנקודה הזו בבקשה?

עירית_לוי

משהו צועק בתוכי: "אבל את לא בסדר! את ממש לא בסדר. את לא עושה את מה שאת צריכה לעשות, את לא מי שאת אמורה להיות. את לא בת זוג מספיק טובה, את נכדה איומה ואפילו אל עצמך את לא ממש טובה."
אוקיי, בואי ננסה לבדוק מה יש מתחת לזה.
כלומר נתחיל לחפש מהו הדבר שיוצר את הצעקה הזאת, מי זה המשהו הזה שצועק בתוכך.

אז ככה:
שימי לב שזוהי צעקה אוטומטית לגמרי. היא עולה מאוד חזק, ולך כביכול אין מה לעשות מולה. היא נחווית לך כחזקה ממך, כחזקה מכל חשיבה הגיונית, ומכל רצון אחר.
ומשום כך, התחושה שלי היא שאותה צעקה מתפקדת כאן כמנגנון הגנה. היא עולה על מנת להגן עלייך מפני מפגש עם משהו עמוק יותר בתוכך. לחפות ולטשטש משהו. מנגנוני הגנה רגשיים הם אוטומטיים, נחרצים, ונחושים להגן. ולכן הם "צועקים"

.

סביר להניח שמה שהם באים להגן עלייך מפניו הוא מפגש עם איזשהו כאב ישן, מתמשך, שלא קיבל את הטיפול הראוי לו ונשאר בתוכך כמו פצע פתוח, או - בצורך עמוק, בכמיהה, שלא באה על סיפוקה.

כדי להתחיל לגשש שם, ולבדוק במה מדובר,
נסי לענות על השאלה הבאה:

מה מפחיד במצב הדמיוני בו את אומרת לעצמך: "הכל בסדר, אני בסדר, אני בסדר בדיוק כפי שאני"?

אם לא עולה לך תשובה נסי לומר את המשפט הזה - בלב או בקול רם - ואז להקשיב היטב פנימה,
ולבדוק האם יש שם פחד כלשהו, או תחושה לא נעימה אחרת. או רגש לא נעים. או תחושה פיזית כלשהי בגוף כמו כיווץ או כאב או לחץ. או כמה מהדברים הללו ביחד.

עשי זאת ברגע של שקט, בו את מרגישה שאת באמת פנויה לפגוש את השאלה הזאת. לא סתם כדי לעשות עליה "וי". זה חשוב.
בסדר?

.
הייתי מאוד מאוד רוצה להרגיש ככה. אפילו לקצת. יש בי איזו מרירות של המון שנים שנובעת בדיוק מהפער הזה, מהתחושה שלא המציאות ולא אני בסדר. אף פעם לא.
זו מרירות שנובעת מכאב, וטבעי שהיא עולה.
מכאיב מאוד מאוד לחיות כל החיים בחוויה אינסופית של "אני לא בסדר", וגם גוזל הרבה מאוד אנרגיה שיכולה היתה להיות מנותבת למקומות אחרים.

במובן מסויים, טוב שהמרירות הזאת עולה!

כי לחיות כך זה סוג של עוול שאת עושה לעצמך.
כמובן לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך הרגל ישן ומוטעה שאימצת לעצמך אי שם בדרך.
ואת לא צריכה להמשיך את העוול הזה. את ראויה, כמו כל אדם, לחיות בתחושה שאת טובה ונפלאה באופן בסיסי, בדיוק כפי שאת.
זו סוג של חוויה שחלק גדול מהאנשים נדרשים, כבוגרים, ליצור עבור עצמם. מי יותר ומי פחות, אבל רובנו נגועים איכשהו בעוול הזה.

תהליך היצירה הזה, בעיני, הוא מסע חשוב מאין כמותו לעשותו.
לגבי האיך - התחילי כאמור מהעבודה עם השאלה שהצעתי. אם תגלי שאת מתחברת לזה ושזה מדבר אלייך, זה יוכל לסלול לך את הדרך לשם.
.
אני לא לגמרי מבינה את זה... כלומר, שיש לי איזה תסריט בראש של עצמי ואני משליכה אותה על המציאות כל הזמן?
בדיוק כך! תסריט פנימי שמוקרן החוצה

.

_אבל ככה אני. כלומר, על טורים גבוהים. קשה לי ליצור מרחק ביני לבין המציאות, זה העניין? מוזר לי לא להבין את מה שכתוב. אני אנסה שוב.
תוכלי לחדד לי את הנקודה הזו בבקשה?_
המציאות הפנימית שבתוכה את חיה, בוראת את המציאות החיצונית.
המציאות החיצונית שכל אדם מוצא עצמו בתוכה אינה מקרית אלא מהווה שיקוף של מה שקורה אצלו בפנים.
המקור הוא תמיד פנימי, למרות שהנטיה האנושית היא לראות את זה להיפך - שהמקור הוא בחוץ, ואז לקרוא לזה נסיבות, מזל או גורל.

נקודת האור כאן היא שהמצב הפנימי הוא אף-פעם אף-פעם לא מצב סופני

, אלא מצב דינאמי ומתפתח.
כלומר, בכל רגע ורגע, המציאות החיצונית מספקת לך הזדמנות ליצור שינוי במציאות הפנימית שלך. להתפתח. לצמוח ולפתח את המערך הנפשי.

אם החוויה הפנימית שלך, כרגע, היא "אני לא בסדר", או "אני אף פעם לא מספיק טובה" - את תמצאי את עצמך שוב ושוב בסיטואציות חיים שישקפו לך את זה. שיחזירו לך את זה כמו במראה, ויתכן שכל פעם מזווית קצת אחרת. ויותר חשוב - הם יספקו לך קצה חוט להיכנס באמצעותו פנימה אל עצמך וליצור שינוי.

בלי טריגרים מטרידים כאלה מהמציאות, אי אפשר בעצם להגיע למעמקים הללו.
זה נראה רוב הזמן כמו נסיבות חיים מטרידות או "תיקים" שנופלים עלינו. למעשה אלה הן הזדמנויות פז לפיתוח פנימי!

זו תפיסת עולם שאני חיה בתוכה שנים רבות והיא איפשרה לי, ועודנה מאפשרת, ליצור שינויים פנימיים מרחיקי לכת ומפתיעים, וכמובן גם ללוות אנשים רבים אחרים בעודם יוצרים שינויים מסוג זה.
זו תפיסה שמהווה בעיני מפתח חשוב ומאוד יעיל לשקט פנימי, לשלווה וליציבות.
תראי איך התיאור הזה פוגש אותך. ספרי מה זה מעלה בך, ונוכל, אם תרצי, להמשיך יחד את החקירה הפרטית שלך אל תוך הרעיון הזה.

אבל את לא בסדר! את ממש לא בסדר. את לא עושה את מה שאת צריכה לעשות, את לא מי שאת אמורה להיות
אה, אני אגיד עוד פעם "רוח פנימית", אייל פוליטי (-:

תשמעי, לפני כמה ימים כתבתי את המשל הבא, על עצמי (הוא מאוד פשטני, זה ממש שרטוט בקוים גסים, אבל אני עובדת להיפטר מהפרפקציוניזם, אוקיי?).
חשבתי עליו כשקראתי את עירית לוי מדברת על ההתנגדות לעצמי (חלוקית נחל, אם את קוראת, אז הנה דליפת אנרגיה ענקית...).
אני מעתיקה:
_כל החיים הייתי בין זאבים לכבשים.
הזאבים לפעמים אמרו לי שאני זאב, ולפעמים שאני כבש.
הכבשים לפעמים אמרו לי שאני כבשה, ולפעמים שאני זאב.
ואני כל הזמן הרגשתי, שאני משהו אחר. אבל לא היו שם מראות ואני רק ראיתי פה ושם את הזנב שלי או אחת הכפות.
ואף אחד לא היה מוכן להגיד לי מי אני, ואני הייתי במצוקה כי או שניסו לשכנע אותי שאני זאב או כבשה, או שאמרו לי להפסיק להתעסק בזה. שני הדברים הרגישו לי לא נכונים.
ופתאום גיליתי שאני חתול.
ואז קראתי ספר, שמסביר לי כמה צדקתי כל השנים.
אני בסך הכל ידעתי שאני לא כבש או זאב. לא ידעתי שאני חתול, זה הסביר כל כך הרבה דברים! הכל מסתדר לי לפי זה! אני לא צריכה יותר להתווכח עם המציאות ולהתנגד לעצמי ולנסות בכוח להיות זאב או כבש. אני לא! אני חתול!_

אז יקירתי, האם את יודעת מי את?
האם מי שמקיף אותך ואוהב אותך יודע מי את?
או שאת חיה בין הרבה כבשים וזאבים וכל הזמן מרגישה לא בסדר כי את לא כבשה ולא זאב? (או כלבים וסוסים, זה ממש לא משנה, אין ממש משמעות לחיות במשל שלי).
(אני מבינה היום, באיחור של יותר משלושים שנה, ששני הגברים של חיי - הראשון והאחרון [האחרון הוא הנוכחי] - ידעו תמיד מי אני. הם אוהבים את המהות שלי, הם רואים פנימה ישר לתוך הלב שלי. הם פשוט לא ידעו להסביר לי את זה במלים שאני אבין, כי מלים הן לא הכלי שלהם. והדבר הכי חזק שהם ניסו להגיד לי היה, שהכלי האמיתי שלי הוא הידיעה בלב, הקול הפנימי. אני פשוט לא האמנתי לקול הפנימי שלי, עוד הייתי זקוקה להוכחות "הגיוניות". לא הבנתי איך זה פועל).

(אני לא פה, אני בחו"ל, באיזה אינטרנט גנוב (-: )

היי מיכל,
כמו שאת רואה השעה ממש מוקדמת בבוקר, שעה לפני זריחה
התעוררתי לפני שעה וחצי והתגלגלתי ,פעם שניה, אל הדף הזה
אז קודם כל תודה על הדף ועל השם שלו
השאלה הזו
איך מתחילים לזוז, כנראה נשאלה ממקום מאד פרטי שלך
אבל נוגעת בכל כך הרבה אנשים
גלשתי לקישור שנתנו לך לספר "איש לומד לעוף",
ואני אלך לקנות לי אותו
זה ממש נגע אצלי עמוק,
אני אעיין ואולי אקנה לי גם את "רוח פנימית"של אייל פוליטי שבשמת המליצה עליו
רק בגלל שאני מסוקרנת ומרגישה שאולי גם שם טמון אוצר,
אין לי כרגע הרבה דברים חכמים לומר, רק
שזה מוכר לי מאד המקום הזה,
ושלמדתי להיות עדה שלא מתערבת , מין עין צופיה, חומלת, דווקא בתקיעות הזו
וזה באופן פרדוקסלי , היה הסטרטר להתחיל לזוז,פעמים רבות,
זה עדין ומרתק, ולא רק מפחיד ומשתק
המפחיד ומשתק נובע אצלי לרוב משיפוטים,
ואם אני מצליחה רק לשמוע אותם עם מרחק של עד
משהו מתמוסס לאט לאט ,
תודה על הדף

מה מפחיד במצב הדמיוני בו את אומרת לעצמך: "הכל בסדר, אני בסדר, אני בסדר בדיוק כפי שאני"?

חשבתי שאני אתן לזה זמן ואני אחכה קצת ואעשה עם המשפט הזה כלים או לפחות אסדר איתו את הבית. אבל אני לא מצליחה. אין לי באמת רגעי שקט, כי יש לי רעש פנימי בלתי נגמר.
אז אני אתחיל, בסדר?
עכשיו למשל יש בי איזו תחושת פאניקה. לא התקף חרדה, אבל קושי מסוים לנשום ותחושה מטפסת במעלה הגרון.

והמילה הראשונה בין המילים שעלו לי היא תבוסתנות. המשפט הזה מרגיש לי תבוסתני. אני יודעת שהוא נפלא, אני יודעת שהוא חכם, אני יודעת שהוא שלם, אבל זו המילה הראשונה שעולה בי: תבוסתנות ואיתה תחושת פאניקה. ואני גם עצובה מאוד-מאוד. את זה אני בכלל לא מצליחה להבין. אני עצובה. (אולי כי כלום לא בסדר?)

מה ישאר ממני בלי חוסר המנוחה זה? בלי הרצון לחפש כל הזמן? בלי המס שאני משלמת לעצמי בדמות הלקאה עצמית? (כן. אני יודעת שזה מס.)
אם הכל יהיה בסדר, אם אני אהיה שלווה, אני לא אמות?
כי פתאום חשבתי, כל ההשתוקקות הבלתי נגמרת הזו, כל ה"אני רוצה, רוצה, רוצה..." זה חיים. מה יהיה בלי זה? אם הכל יהיה בסדר, למה אני אשתוקק? מה יניע אותי?
איך אני אדע שאני חיה?

בחיי! המשפט הזה עושה לי כאב ראש! (טוב, נו. אני דרמטית. כנראה שהחום הזה עושה לי כאב ראש...)

ואני קוראת שוב ושוב בא לי לבכות ועולה בי עצב עצום כזה. בעיקר כשאת מדברת על זה:

_את ראויה, כמו כל אדם, לחיות בתחושה שאת טובה ונפלאה באופן בסיסי, בדיוק כפי שאת.
זו סוג של חוויה שחלק גדול מהאנשים נדרשים, כבוגרים, ליצור עבור עצמם. מי יותר ומי פחות, אבל רובנו נגועים איכשהו בעוול הזה._

חשבתי שאני כבר אוהבת אותי.

זו תפיסה שמהווה בעיני מפתח חשוב ומאוד יעיל לשקט פנימי, לשלווה וליציבות.
למה?
כי אם אני אחראית על הכל אז כלום לא יכול להפתיע אותי?
אבל הרי יש מציאות חיצונית! כשהייתי ילדה ומתו מסביבי הרבה בני משפחה וההורים שלי התגרשו, זו הייתה מציאות חיצונית שנכפתה עלי.
יש נסיבות חיים, יש טרגדיות. יש סְחְלֵה. יש די הרבה סחלה.

לא. אני מבינה. אני מבינה את העניין הזה של תפיסה יוצרת מציאות. שיש לי השפעה פנימית על מהלך העניינים. אבל רוב הזמן זה לא מרגיש לי ככה. זו אותה מרירות מקודם. זו התחושה שהחיים קצת גדולים עלי, כאילו הם כל הזמן מפילים עלי את עצמם ולא שואלים אותי בכלל. ואני גם חולה כבר תקופה אחרונה, זה בטח קשור.

אני מאוד רוצה להמשיך. אני רוצה להיות אני שמחה ומאוזנת ובסדרית. אני רוצה כלים להתמודד גם עם התקופות האלו ולא רק להפנות להן גב עקשני, זועף ופולני.

תודה רבה עירית. ממש תודה.

_אז יקירתי, האם את יודעת מי את?

אני חושבת שכן. אולי. אין לי מושג. לפעמים. לפעמים כן.
אני קוראת לזה "תחושת חלוק הנחל הפנימי". כאילו מתחת לכל מי שאני המעורערת, בלתי יציבה, נסחפת, יש משהו מאוד חזק, מגובש וקטן.
כשהרגשתי את זה בפעם הראשונה חשבתי שאני מבינה מה זה אלוהים. אבל זה היה מזמן ולאחרונה, כבר די הרבה זמן, אני לא לחלוטין מוצאת את עצמי שוב. לפחות לא את זה. וגם אם אני יודעת שיש את זה, אני לא יודעת מה זה.

אני ברורה באיזושהי צורה?

האם מי שמקיף אותך ואוהב אותך יודע מי את?_

האהוב שלי, כן. בצורה מאוד אינטואטיבית ולא ממש מתקשרת. כלומר, כשהוא לא משליך עלי את הפחדים שלו. אבל לזכותו יאמר שהוא עושה את זה לעיתים מאוד רחוקות.
יש בו משהו כל כך... שידרתי בגבר הזה. כאילו הוא יודע בדיוק מה הוא והוא מצליח לראות אותי.

כל השאר: נההההההה. לא ממש. אבל אני גם לא מצפה מהם.

אה, אני אגיד עוד פעם "רוח פנימית", אייל פוליטי happy

עכשיו אני כבר סקרנית לגמרי. אני אכתת עצמי לסנטר היום, בטח יש להם בצומת למעלה.

_שלמדתי להיות עדה שלא מתערבת , מין עין צופיה, חומלת, דווקא בתקיעות הזו
וזה באופן פרדוקסלי , היה הסטרטר להתחיל לזוז,פעמים רבות,
זה עדין ומרתק, ולא רק מפחיד ומשתק
המפחיד ומשתק נובע אצלי לרוב משיפוטים,
ואם אני מצליחה רק לשמוע אותם עם מרחק של עד
משהו מתמוסס לאט לאט ,_

כן. אני רוצה את זה בדיוק.
בדיוק ככה.

מה פתאום תודה! מזל שלי שפתחתי את הדף הזה. אין לך מושג מה זה בשבילי, בתוך שממת התקיעות הזו, שאנשים מגיבים לי ואלי.
תודה רבה.

אני עוקבת אחרי הדף הזה מתחילתו וקורים פה דברים מאוד מעניינים.
אני מאוד מתחברת לדברים ש{{}}עירית לוי כתבה לך.

_מה ישאר ממני בלי חוסר המנוחה זה? בלי הרצון לחפש כל הזמן? בלי המס שאני משלמת לעצמי בדמות הלקאה עצמית? (כן. אני יודעת שזה מס.)
אם הכל יהיה בסדר, אם אני אהיה שלווה, אני לא אמות?_
אני חושבת שבמשפט הזה יש המון תובנות והמון דברים להתבונן בהם.

באופן אינטואיטיבי וכמובן מתוך האהבה שלי לדבר אני ממליצה לך בחום על תרגול יוגה, היוגה נותנת כלים מאוד פשוטים להתבוננות פנימית ללא שיפוט או ביקורת וגם מתניעה הרבה פעמים, באופן פיזי ממש את הגוף והתודעה שלנו לפעולה.

ובעודי בוהה ב"כוכב נולד" (דיאנה גולבי! תעשי לי זמר!) עלתה בי המחשבה הבאה:
חשבתי שאולי הגיע הזמן דווקא להפסיק עם חמלה עצמית. זו מחשבה שבאה בתגובה מיידית להלך הרוח הפייסני שנפל עלי בדיוק לשניה כשלא השגחתי בו.
פתאום הרגשתי איך הגוף שלי מתרפה ודמיינתי את עצמי עושה כלים, משום מה.

אלא שיש לי איזו חוברת שאני אמורה להכין ולא מצליחה לאולפן שמתחיל בספטמבר ועיניי בדיוק נפלו על ספר ללימוד עברית. באותו רגע חשבתי לי, אולי הגיע הזמן דווקא לתקיפות כי החמלה הזו הרי לא עובדת. אבל אז חשבתי (כן, כן, אני הולכת לכתוב את כ-ל הלך המחשבה...): "שטויות במיץ עגבניות! בחייאת מיכל, מתי אי פעם נתת לעצמך חמלה אינסופית כמו שצריך? על מה את מדברת בכלל? הרי להאשים את עצמך זו ברירת מחדל אצלך. לי את לא תמכרי חמלה. חמלה! פחחח!"

אז מה אני בעצם רוצה להגיד? שבהעדר כל שיטה אחרת שאני יכולה לומר שהצליחה, אני הולכת לנסות את השיטה המהפכנית הזו של להיות סבבה עם עצמי.
לא בטוחה שאני אצליח ליותר מדקה בזמן שאני בוהה בטלוויזיה, אבל אני אנסה.

והמחשבה הזו משמחת אותי מאוד.

איזה יופי
מיכל(())
אני שמחה כי הרמת את הכפפה
תראי כל הרעש הזה בראש, כל השיפוטים , הם לא שלנו
אלא קולות ששתלו בנו כל חיינו
"זה בסדר וזה לא בסדר, " ובעיקר לא בסדר
הרים של לא בסדר , שהולידו עכברים רבים של אשמה ועוד
אז אולי תחליטי כמה מס את מוכנה לשלם מול משקל האשמה הכללית הזו
ואיך לשלם אותו, אחת ולתמיד,
נגיד , תמצאי תלמיד שצריך ללמוד עברית ותתני לו חמישה שעורים חינם, האם זה שקול להר ההוא,
אולי עוד מעשה או שניים שתצטרכי ל"שלם" מול תחושת האשמה הבלתי מוסברת הזו, כמו להחזיר אוברדרפט לבנק,
ןאז די, ואז תצאי נקיה , ומרוחצת, וחומלת במלואך,
אז יחדל התעתוע, שמניח שככה את זזה,
מתוך
חוסר המנוחה זה? הרצון לחפש כל הזמן? המס שאני משלמת לעצמי בדמות הלקאה עצמית? (כן. אני יודעת שזה מס.)
שהרי את קבעת ששם הדף הוא" איך מתחילים לזוז"
וברור שזה לא מזיז אותך יותר
להיפך
אם הכל יהיה בסדר, אם אני אהיה שלווה, אני לא אמות?
ואם את בעצב ובחוסר שלווה?
האם את חיה יותר ככה?
בעיני זה תעתוע,יקרה, מוכר וידוע,אבל תעתוע|L|

רק כשתעמדי במקום אחד וממש ממש לא תזוזי תהיי מספיק יציבה להרים רגל אחת באויר, לקחת אותה אחורנית ולבעוט בכל התרוצים: בהפרעת קשב, בזה שבתחום שאת פונה אליו את פחות טובה במשהו ויותר טובה במשהו אחר (חוקי הדקדוק), בקול הזה של אמא שלך שעוצר אותך מלזרום אותך. ובזה שאת מתבטלת כרגע. ובלי רחמים בבקשה. למה- מכירה מישהו שמושלם בכל? יופי, אז גם את לא!
במצב רגישות של הפרעה (ADHD?) את חייבת ואקום מוחלט כדי להקשיב לעצמך בלי להיות מוסחת מגרויים שבחוץ, ואם את מבינה את זה- יקל עליך. את פשוט בשקט רגע, וזה אכן מפחיד. את זקוקה לחום, מגע ותגובה כל הזמן- אבל מוצאת את עצמך שוב בלי החיכוך המחיה. דברים משתנים ככל שאת מתבגרת- ועדיין הבור הזה...
תכתבי על דף מאה פעם: אני מספיק טובה.
ואם בעיניני הספק וספק -לשם הולכת האנרגיה שלך. סמכי על עצמך.
ועכשיו ידיעה מרעישה: יש דרכים שונות לעשות דברים. הדרך שלך , למשל- היא שונה, מרעננת ומעניינת לאנשים לקרוא. זה נותן להם משהו חדש לחיים. יש לך כוחות.
יש סופרים שכותבים כל יום כמה שעות, ויש כאלה שמשפריץ להם מקצות האצבעות. זאת הדרך שלך ותלכי עליה.
תקראי את השיר של ביאליק; "לא זכיתי באור מן ההפקר" על תהליך הכתיבה שלו- זה עליך.

מתפרצת לדף.

מרגישה גם שזקוקה לאיזושהי הנעה והתנעה שכרגע נראה שאני פועלת ככל יכולתי על מנת לעכב אותה.
התנאים הבשילו לפתיחת העסק שאני רוצה כל כך הרבה זמן. מכל הבחינות כמעט.

אז למה, באמת למה, שדוווקא שדברים מגיעים לכדי ביצוע אני נסוגה לאחור?
כבר שנה שאני מדקלמת את "אני מספיק טובה" ומאמינה בזה.
ועכשיו?
ספיקות פחדים וחוסר בטחון תהומי.
חושבת כמו מספר 2 ולא כמו מספר 1.
מרגישה כמו "רק אמא".
כבר 4 שנים שלא עבדתי מחוץ לבית.

איך יוצאים מזה?

וסליחה אם התפרצתי לדף...

וסליחה אם התפרצתי לדף...

שום סליחה. ברוכה הבאה! זה נורא כיף לי שבאת, למרות שלעזור לך אני לא יודעת איך... אבל עוד מעט עירית לוי תחזור ועוד כמה נשים חכמות ובטח יהיה להן מה להגיד.
בכל מקרה, את רוצה לספר קצת על העסק הזה? זה נשמע מעניין.

_אז אולי תחליטי כמה מס את מוכנה לשלם מול משקל האשמה הכללית הזו
ואיך לשלם אותו, אחת ולתמיד,_

זו עצה ממש מעניינת. הבעיה שאני מרגישה שאת המס הזה אני צריכה לשלם לעצמי. לאיזה עצמי-עליון (הסופר אגו ימח שמו?) ששופט אותי כל הזמן ולא נראה לי שאפשר לפייס אותו במעשים. נראה לי שאני צריכה למצוא פטנט חדש... אבל זו הפעם הראשונה שאני חושבת על זה ככה, כלומר בחיפוש אחר משהו פרקטי שיוציא אותי מהברוך הזה, אז תודה רבה.

_ואם את בעצב ובחוסר שלווה?
האם את חיה יותר ככה?_

כן! או לפחות, אני לא מכירה שום אופציה אחרת. אני חושבת שפרויד אמר שיצר המוות הוא גם הרצון להגיע לנירוונה, לשלווה מוחלטת.
אבל הרי רק כל עוד זה מגרד, כל עוד אנחנו רוצים- אנחנו בחיים. אם אני אהיה מרוצה אני אפסיק לרצות? אבל למה בעצם? מי אמר שמפסיקים לרצות?
אבל כן, אני לא יודעת אם אני תוצר של התרבות שלי, אבל המשוואה היא כזו: חוסר

רצון

חיים. הבעיה מתחילה כשזה גם לא עובד וגם מה זה מאמלל אותי.

למה- מכירה מישהו שמושלם בכל? יופי, אז גם את לא!

את יודעת מה התעורר אצלי מול המשפט הזה והצחיק אותי מיד? "את לא תגידי לי שאני לא מושלמת כמו כולם! אני הכי לא מושלמת! את לא תקחי לי את המקום הזה, את שומעת? אני הכי לוזרית פה בשכונה!" כנראה שגם לוזריות זה סוג של מקום בעולם...

יש סופרים שכותבים כל יום כמה שעות, ויש כאלה שמשפריץ להם מקצות האצבעות. זאת הדרך שלך ותלכי עליה.

אבל הם אף פעם לא מספרים את זה... הם תמיד מספרים איך הם קמים בחמש בבוקר, יושבים על התחת ומתחילים לכתוב. הם תמיד מספרים כמה זו עבודה. יש לי דודה שתמיד מספרת לי על איך מאיר שלו קם בארבע בבוקר, כמו אבותיו החקלאים בנהלל, רק שבמקום ללכת לחלוב את הפרות הוא קם לכתוב. כאילו בשביל להיות אמן רציני אתה חייב להוכיח עבודה קשה.

והמרגיעון אומר: בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום.
מגניב!

לא זכיתי באור מן- ההפקר

לא זכיתי באור מן- ההפקר,
אף לא- בא לי בירושה מאבי,
כי מסלעי וצורי ניקרתיו
וחצבתיו מלבבי.

ניצוץ אחד בצור ליבי מסתתר,
ניצוץ קטן-אך כולו שלי הוא,
לא שאילתיו מאיש, לא גנבתיו-
כי ממני ובי הוא.

ותחת פטיש צרותי הגדולות
כי יתפוצץ לבבי, צור- עוזי,
זה הניצוץ עף, ניתז אל עיני, ומעיני- לחרוזי.

ומחרוזי יתמלט ללבבכם,
ובאור אשכם היצתיו, יתעלם,
ואנוכי בחלבי ובדמי
את הבערה אשלם.

יש פה איברים שונים המוזכרים בטקסט, כגון: לב ועין. לא מדובר פה על ישיבה ממושכת על התחת מהבקר, אלא על שפריץ. כל יוצר מכיר את זה. תסמכי על זה שאת סידרתית בעיניין הזה. 100% איכות צרופה. זרימה תבוא מקלילות, לא מקושי. קשה זה תקוע. מת.

ממה שכתבת עולים בי שני דברים. אחד, שהצלחת להיות בפאניקה הזו, בתחושת העצבות והדכדוך, הצלחת להרגיש את הרגשות הקשים שתיארת על עצמך, אלה שאת מנסה להתנגד להם וזה אולי מה שאיפשר לך פתאום להרגיש יותר כוח ולהגיד לעצמך אני הולכת לנסות את השיטה המהפכנית הזו של להיות סבבה עם עצמי. כותבת לך את זה כדי שתראי. שאפשר לנשום לתוך הפאניקה, להיות בה, לחוש אותה בכל גופך ולצאת מזה בטוב, זה אולי לא נעים אבל זה משחרר. בתחושה שלי זה שיחרר אצלך משהו, גם אם קטן, גם אם זמני. לפעמים באות אלינו מחלות כדי להזכיר לנו שזה בסדר להיות קצת בסחלה (כמו שאת קוראת לזה) ויותר מזה זה משהו הכרחי עבורנו כדי שנוכל להמשיך הלאה. הגוף צועק למנוחה, כופה עלינו לעצור רגע ולשחרר את מה שתקוע אצלנו.

הדבר השני הוא שהרגשתי שאת כועסת ויוצאת להגן על המקום שלך, המקום של אני הכי לא בסדר, הכי לא מושלמת. כאילו את מתווכחת עם אלה שרוצים לעזור לך, ואומרת להם שלא יעיזו לקחת לך את המקום הזה. שימי לב כמה התנגדות יש לך, לכל הדברים הנפלאים שבתוכך. רק תשימי לב, אל תהיי קשה עם עצמך, אני כל כך מבינה את המקום הזה שמפחד לפרוץ החוצה כי הוא חושב שהוא יחטוף על הראש. לא פשוט לוותר על המקום שמראש מתקפל רק כדי לא לחטוף.

ועוד משהו קטן, לדעתי תמיד אנחנו רוצים דברים והחוסר מכוון אותנו לדברים האלה, לא חושבת שזה משהו שנעלם לגמרי שחוסר מסוים מתמלא. פעם ראיתי בערוץ 8 תוכנית שבדקה מהו האושר ואחרי שראיינו מלא אנשים הגיעו למסקנה שהאושר הוא להשלים משימות, להציב יעדים ולהשיג אותם, אפילו (או בעיקר) דברים קטנים כמו לנקות את הבית או לבשל ארוחה לחברים. הם מצאו בתוכנית שהאנשים הכי מאושרים היו אלה שהצליחו ביום יום שלהם כל ההזמן להשיג מטרות. נחמד לא?

עירית_לוי

_עכשיו למשל יש בי איזו תחושת פאניקה. לא התקף חרדה, אבל קושי מסוים לנשום ותחושה מטפסת במעלה הגרון.
והמילה הראשונה בין המילים שעלו לי היא תבוסתנות. המשפט הזה מרגיש לי תבוסתני. אני יודעת שהוא נפלא, אני יודעת שהוא חכם, אני יודעת שהוא שלם, אבל זו המילה הראשונה שעולה בי: תבוסתנות ואיתה תחושת פאניקה. ואני גם עצובה מאוד-מאוד. את זה אני בכלל לא מצליחה להבין. אני עצובה. (אולי כי כלום לא בסדר?)_
תראי,
מה שקרה לך כאן זה שהתחלת לפגוש בכאב שיושב מתחת לתפיסה של "אני לא בסדר", או של "אני לא מספיק טובה".
זה מכאיב מאוד מאוד לחיות בתוך התפיסה הזאת! זה מכאיב לבטל ולכווץ למימדים זעירים את הישות האמיתית שאת.

ולכן עולה העצב הגדול.
וטוב שהוא עולה. תני לו. זה עצב פוקח עיניים.
את סוף סוף נוכחת לעוול. לעיוות.
סוף סוף נוכחת להסכמה (הלא מודעת) לחיות בתוך תפיסה שמעוותת בצורה כל כך בוטה את מי שאת באמת, להסכמה לחיות חיים נטולי שמחה בכל מה שקשור למימוש העצמי שלך.

ולכן גם עולה הפאניקה.
הכאב שרוחש מתחת לפני השטח שלך הוא עצום, ומפחיד מאוד לפגוש בו. לא סתם ביומיום את לא פוגשת אותו. מנגנוני ההגנה שלך קברו אותו היטב כדי שלא תאלצי לכאוב אותו שוב ושוב בכל רגע ורגע. הוא קבור היטב אבל בהחלט ניתן לראות את קצה החוט שלו בתפיסות העולם שלך. בתפיסת העצמי שלך.

תני לעצב ולפחד מקום.
הם הפנס שלך כרגע. הם אלה שמעירים אותך ומאירים את עינייך להכיר במציאות הפנימית שלך.
הם הצעד הראשון שלך בדרך לשנות אותה.
.
.
.
_מה ישאר ממני בלי חוסר המנוחה זה? בלי הרצון לחפש כל הזמן? בלי המס שאני משלמת לעצמי בדמות הלקאה עצמית? (כן. אני יודעת שזה מס.)
אם הכל יהיה בסדר, אם אני אהיה שלווה, אני לא אמות?
כי פתאום חשבתי, כל ההשתוקקות הבלתי נגמרת הזו, כל ה"אני רוצה, רוצה, רוצה..." זה חיים. מה יהיה בלי זה? אם הכל יהיה בסדר, למה אני אשתוקק? מה יניע אותי?
איך אני אדע שאני חיה?_
התזזיתיות וההשתוקקות הללו שלך הן לדעתי תחליף שהאישיות שלך יצרה. תחליף לערך העצמי האמיתי שלך.
תחליף אשלייתי שבא כדי לחפות על החוויה הבלתי נסבלת של הערך הנמוך, וכדי למלא את החלל הריק שנותר כאשר וויתרת שלא במודע על אמונה בערך העצמי האמיתי שלך.

ואת אומרת,
רגע, ואם אני אוותר על התחליף?
אם אני אוותר על האשליה שגורמת לי להרגיש איכשהו בעלת ערך. איכשהו מתקדמת ונעה וזזה ורוצה משהו אחר, אז מי אני אהיה?
אם גם אני לא חווה את עצמי כבעלת ערך, וגם אוותר על התחליף שיצרתי, אז מי אני?

זה אכן מרגיש כמו למות.

ומה שאני רוצה להציע לך לראות זה שמה שאת תוותרי עליו הוא אשליה אחת גדולה. הוא תחליף. תחליף בלתי מספק בעליל. את לא באמת שמחה איתו. את לא באמת שלווה או שקטה מבפנים.
ואני רוצה להציע לך גם לראות באותה נשימה, שיש לך כאן בצומת החשובה הזאת בחייך - צומת שנראית כמו בעיה אחת גדולה - בעצם הזדמנות גדולה ליצור בתוכך את הדבר האמיתי. ולהתבסס עליו. ובהדרגה, לאט לאט, להתחיל לחיות את חייך עם ערך עצמי אמיתי ומהותי.
.
.
.
_אבל הרי יש מציאות חיצונית! כשהייתי ילדה ומתו מסביבי הרבה בני משפחה וההורים שלי התגרשו, זו הייתה מציאות חיצונית שנכפתה עלי.
יש נסיבות חיים, יש טרגדיות. יש סְחְלֵה. יש די הרבה סחלה.
לא. אני מבינה. אני מבינה את העניין הזה של תפיסה יוצרת מציאות. שיש לי השפעה פנימית על מהלך העניינים. אבל רוב הזמן זה לא מרגיש לי ככה. זו אותה מרירות מקודם. זו התחושה שהחיים קצת גדולים עלי, כאילו הם כל הזמן מפילים עלי את עצמם ולא שואלים אותי בכלל._
נסי לבחון את התפיסה שהצעתי, לרגע אחד, במנותק ממה שזה אומר עליך. לא דרך המשקפיים של האגו.
כלומר מבלי לתת פרשנות חיובית או שלילית לכך שהפנים שלך יוצר את החוץ. מבלי להתייחס לפנים שלך כאל "לא טוב מספיק."
ותראי אם מבצבץ שם משהו חדש.
.
.
.
_בחייאת מיכל, מתי אי פעם נתת לעצמך חמלה אינסופית כמו שצריך? על מה את מדברת בכלל? הרי להאשים את עצמך זו ברירת מחדל אצלך. לי את לא תמכרי חמלה. חמלה! פחחח!"
אז מה אני בעצם רוצה להגיד? שבהעדר כל שיטה אחרת שאני יכולה לומר שהצליחה, אני הולכת לנסות את השיטה המהפכנית הזו של להיות סבבה עם עצמי.
לא בטוחה שאני אצליח ליותר מדקה בזמן שאני בוהה בטלוויזיה, אבל אני אנסה.
והמחשבה הזו משמחת אותי מאוד._
יופי,
מרגע שאנחנו מסכימים להביט על משהו בכנות בלתי מתפשרת - מסכימים להכיר בקיומו - מרגע זה משהו חדש יכול להתחיל לחלחל אלינו לאט לאט, בלי שנכוון אותו בכוח או מתוך מאמץ גדול.
ואז מתחיל בתוכנו דיאלוג פנימי אינטואיטיבי עם הדבר החדש.
ואין לנו מושג לאן הוא יקח אותנו. זה מה שיפה בכל זה

.

נקודה נוספת היא, ההבחנה בין חמלה עצמית לבין רחמים עצמיים. הבחנה שחשוב לעשותה.
את הזכרת גם האשמה עצמית. רחמים עצמיים והאשמה עצמית, במהותם, הם היינו הך. חמלה ורחמים הם שני דברים שונים באופן מהותי זה מזה, וקיימת נטייה אנושית לערבב ביניהם.

רחמים מחלישים ומקטינים אותך. חמלה מעצימה ומאפשרת לך לחוות את עצמך במימדים האמיתיים שלך. היא לוקחת בחשבון את היכולות והאיכויות שלך ולא מיישרת קו עם תפיסה עצמית של ערך נמוך.
רחמים עצמיים משמרים חווית קיום שיש בה סבל. חמלה וסבל לא הולכים יחד, היא לא מאפשרת לו להתקיים לאורך זמן.
לרחם על עצמך זה להשאיר את עצמך בחוויה של ערך עצמי נמוך. להתייחס בחמלה לעצמך זה להתחיל לבסס בתוכך חוויה של ערך עצמי גבוה. זה להסכים לעזוב את הדפוס הישן והמוכר מאחור, ולקחת את עצמך ביד אל עבר דפוס פנימי חדש.

אז תתחדשי על ההסכמה, על הנחישות השמחה,
ניתן להמיר ולהתמיר הלקאה עצמית בחמלה אמיתית.
ובכל מקרה, לכי עם זה לאט לאט ועם הרבה סבלנות.

עירית_לוי

או רורה,

_ספיקות פחדים וחוסר בטחון תהומי.
חושבת כמו מספר 2 ולא כמו מספר 1.
מרגישה כמו "רק אמא".
כבר 4 שנים שלא עבדתי מחוץ לבית.
איך יוצאים מזה?_
קודם כל, מציעה לך להפסיק להילחם בהם ולהתנגד להם.
הם עולים, לא סתם. הם עולים כדי להגן עלייך מפני משהו. משהו שלמערך הפנימי שלך יש התנגדות עזה לפגוש. וזה בסדר.

מציעה לעצור רגע את הפעלת השרירים של "יאללה תפתחי כבר את העסק",

ולבדוק - מה מפחיד אותי שם? להעמיק את ההבנה של מה זה הדבר הזה שמפחיד.
להבין אותו. ולא פחות חשוב - לכבד אותו. להביט עליו בחמלה. להביט עליך בחמלה.

ורק אז, לאט לאט להתחיל לכוון את עצמך אל עבר הסכמה לפגוש את מה שמפחיד.
לא בכוח. בהסכמה אמיתית מבפנים.
הבנה של הפחד, כבוד אליו, וקבלה מלאה שלו - כמו גם קבלה שלך כמי שמתנהלת מולו בדרך הספציפית והייחודית שבה את מתנהלת מולו – יקלו עלייך ליצור הסכמה כזאת.

עירית, תודה.

_תראי,
מה שקרה לך כאן זה שהתחלת לפגוש בכאב שיושב מתחת לתפיסה של "אני לא בסדר", או של "אני לא מספיק טובה".
זה מכאיב מאוד מאוד לחיות בתוך התפיסה הזאת! זה מכאיב לבטל ולכווץ למימדים זעירים את הישות האמיתית שאת._

אבל, אבל! הישות האמיתית שלי לגמרי פה. אני מאוד חיונית, אני מאוד בחיים. כלומר, זה משהו שמאפיין אותי. אני רק לא מצליחה לזוז.
(זה מצחיק להגיד את זה ככה, לא? כאילו יש בתקיעות הזאתי משהו שהוא "רק"...)

זה מאבק אימתנים של שני כוחות, ככה זה מרגיש לי. משהו מאוד סוער, מאוד יצירתי, מאוד חי ועוד משהו כבד, תקוע, דכאוני. אבל אולי לזה את מתכוונת.

_התזזיתיות וההשתוקקות הללו שלך הן לדעתי תחליף שהאישיות שלך יצרה. תחליף לערך העצמי האמיתי שלך.
תחליף אשלייתי שבא כדי לחפות על החוויה הבלתי נסבלת של הערך הנמוך, וכדי למלא את החלל הריק שנותר כאשר וויתרת שלא במודע על אמונה בערך העצמי האמיתי שלך.

ואת אומרת,
רגע, ואם אני אוותר על התחליף?
אם אני אוותר על האשליה שגורמת לי להרגיש איכשהו בעלת ערך. איכשהו מתקדמת ונעה וזזה ורוצה משהו אחר, אז מי אני אהיה?
אם גם אני לא חווה את עצמי כבעלת ערך, וגם אוותר על התחליף שיצרתי, אז מי אני?

זה אכן מרגיש כמו למות._

אבל זה אכן תחליף?
ואם זה תחליף מה יש מתחתיו? כי לעצמי אני מרגישה אמיתית מאוד.
כל זה מדכא אותי מאוד-מאוד. כי יש מזהו שאני כן אוהבת בחוסר מנוחה הזה, בעיניים שפקוחות כל הזמן לקלוט ובראש שרץ... לא הייתי רוצה לוותר על כולו

אני לא יודעת אני לא מצליחה להתייחס לזה. אולי זה עדיין כואב מדי, אולי אני פשוט לא שם עדיין. לא מוכנה לוותר על התחליף?
ואולי זו המילה הזו: "תחליף". כי אני זו אני, גם כשאני סובלת.
_רחמים מחלישים ומקטינים אותך. חמלה מעצימה ומאפשרת לך לחוות את עצמך במימדים האמיתיים שלך. היא לוקחת בחשבון את היכולות והאיכויות שלך ולא מיישרת קו עם תפיסה עצמית של ערך נמוך.
רחמים עצמיים משמרים חווית קיום שיש בה סבל. חמלה וסבל לא הולכים יחד, היא לא מאפשרת לו להתקיים לאורך זמן.
לרחם על עצמך זה להשאיר את עצמך בחוויה של ערך עצמי נמוך. להתייחס בחמלה לעצמך זה להתחיל לבסס בתוכך חוויה של ערך עצמי גבוה. זה להסכים לעזוב את הדפוס הישן והמוכר מאחור, ולקחת את עצמך ביד אל עבר דפוס פנימי חדש._

כן! כן! תודה על זה. תודה רבה.
_אז תתחדשי על ההסכמה, על הנחישות השמחה,
ניתן להמיר ולהתמיר הלקאה עצמית בחמלה אמיתית.
ובכל מקרה, לכי עם זה לאט לאט ועם הרבה סבלנות._

תודה רבה, אני אנסה. לאט-לאט.
יותר מכל התחלתי לפנות לזה מקום, למחשבת ה"אני בסדר". עכשיו היא רק צריכה לחלחל וליצור את הדפוסים שלה.

תודה רבה, עירית. על הזמן וכל החכמה הזו.

עירית_לוי

בשמחה גדולה ומעומק הלב

.

.
_אבל, אבל! הישות האמיתית שלי לגמרי פה. אני מאוד חיונית, אני מאוד בחיים. כלומר, זה משהו שמאפיין אותי. אני רק לא מצליחה לזוז.
(זה מצחיק להגיד את זה ככה, לא? כאילו יש בתקיעות הזאתי משהו שהוא "רק"...)_
כשהשתמשתי בצמד המילים "הישות האמיתית" שאת, הכוונה שלי היתה לערך-העצמי-האמיתי שלך ולא לחיוניות שלך (שמשמח מאוד שאת חווה!).
הכוונה שלי היתה לערך העצמי המשמעותי - זה שקיים מתחת ולפני ההקטנה וההלקאה התמידית.

הנקודה המהותית כאן היא שההקטנה העצמית הזאת מכאיבה. היא לא צודקת. היא מהווה עווֵל. כי את לא באמת כזאת לא-בסדר, ואת לא באמת כזאת לא מספיק טובה. את ההיפך הגמור מזה.

ולגבי היכולת לנוע קדימה -
ההשערה שלי היא שאת לא מצליחה לזוז בדיוק בגלל ההקטנה הזאת, בגלל ה"מכות" החוזרות ונשנות שאת נותנת לעצמך על הראש. התחושה שלי היא שזה מה שחוסם, שזה מה שחונק אותך. במהות. בבסיס.
ולכן, שככל שתקטיני את מידת ההתנגדות העצמית הזאת, כך תשתחרר התקיעות.

עכשיו,
בדרך כלל לא מספיק סתם להגיד לעצמך, "טוב, אני אפסיק לרדת על עצמי". כי זה אוטומט חזק, רגשי, שלהחלטה רציונלית לבדה אין את היכולת למוסס.
כדי לעשות זאת באמת, באופן יסודי, כדי ממש להיגמל מההלקאה עצמית - נדרש לבוא במגע עם ההַקטַנה הזאת.
כלומר נדרש לפגוש אותה לכל רוחבה ועומקה: לראות אותה, לזהות אותה, להכיר בה, ו-לתת לכאב שכרוך בה לצוף אל פני השטח שלך.

ותראי, זו חוויה מגעילה ומג'וייפת לפגוש כאב.
כשאני נתקלת בטעות, או בכוונה, בכאב פנימי שלי, כל תא בגוף שלי צועק לי לברוח ולסגור מהר מהר את הפקק עליו. ברור. כי זה בלתי נסבל.
וכמובן שלא מדובר פה על מזוכיזם חלילה וחס.
העניין הוא שכדי לשחרר כאב נדרש לפגוש בו. כתבתי פה פעם באחד הדפים - שלפעמים עוברת לי המחשבה שהלוואי שהיה אפשר לעשות את השחרור של כל כאבי העבר בהרדמה מלאה

.

מה שכן, אפשר ללמוד להקטין מאוד את מידת הסבל שכרוך במפגש עם הכאב. אפשר לפגוש בו בדרכים גבוהות יותר. ויעילות הרבה הרבה יותר.
אבל קודם כל צריך להסכים לפגוש.
לרצות לפגוש.
לרצות לפגוש אותו בדרך חדשה ויעילה, מתוך ידיעה שזה נתיב יעיל לגמילה מדפוס ההלקאה העצמית.
(וזה נכון כמובן לגמילה מכל דפוס אנושי באשר הוא).
.
.
.
זה מאבק אימתנים של שני כוחות, ככה זה מרגיש לי. משהו מאוד סוער, מאוד יצירתי, מאוד חי ועוד משהו כבד, תקוע, דכאוני. אבל אולי לזה את מתכוונת.
זהו בדיוק הדיאלוג בין שני החלקים בתוכך: חלק אחד הוא הליבה, המהות האמיתית והחיה שמעולם לא נשרטה ולא נפגעה, החלק הגבוה שלך ששום דבר "לא יכול לו".
החלק השני הוא החלק שנפגע, שחווה כאב ושמאמין מאז שהוא פגום, נחות, לא טוב מספיק.

כי כ"שנותנים לך מספיק זמן על הראש", את משלב מסויים מאמינה לזה ונחסמת. נחסמת מלהעיז, נחסמת מלקחת סיכון, נחסמת.
ולכן, כשתתחילי לפנות מתוכך את ההלקאה העצמית, וכשתתחילי להזרים כלפי עצמך חמלה והתייחסות רכה באמת:. אהבה, קבלה, רוך, סלחנות - כאלה מן דברים - בעקביות ובמשך מספיק זמן - את משלב מסויים תאמיני לזה והחסימה תיפתח! אני מבטיחה לך.

_אבל זה אכן תחליף?
ואם זה תחליף מה יש מתחתיו? כי לעצמי אני מרגישה אמיתית מאוד._
מתחת לתחליף יש קודם כל כאב. כאב שקיים כאשר את מאמינה שאין שם כלום.

מה שקורה לנו הרבה פעמים זה שברובד של השכל וההיגיון אנחנו חווים את עצמנו כבעלי ערך. השכל מאמין. הוא אומר לך: "אני כזאת וכזאת. יש לי איכויות כאלה וכאלה. יכולות כאלה וכאלה. הישגים כאלה וכאלה. ואוו. כל זה הוא ממש בעל ערך!".
אבל כשיורדים לרובד הרגשי חווייתי, מתגלה הפער. הרובד הזה לא תמיד מיישר קו עם ההיגיון. הרובד הזה זוכר שפעם הוא נפגע. הוא זוכר את כל החבטות שהעצמי שלך ספג במהלך החיים, והוא זה שמשמר את הפגיעה של ערך עצי נמוך. הוא לא מאמין להיגיון, לשכל הישר.

עכשיו,
כמובן שמתחת לכאב ולפגיעה הזה נמצא הדבר האמיתי: הערך העצמי המהותי שלך. הוא לא הלך לשום מקום.
כדי לתת לו להוביל את העניינים ולאפשר לך לחיות בתוך חוויית חיים של ערך עצמי גבוה - נדרש לשחרר את האמונה שצרובה ברובד החווייתי-רגשי.

_כל זה מדכא אותי מאוד-מאוד. כי יש מזהו שאני כן אוהבת בחוסר מנוחה הזה, בעיניים שפקוחות כל הזמן לקלוט ובראש שרץ... לא הייתי רוצה לוותר על כולו
אני לא יודעת אני לא מצליחה להתייחס לזה. אולי זה עדיין כואב מדי, אולי אני פשוט לא שם עדיין. לא מוכנה לוותר על התחליף?
ואולי זו המילה הזו: "תחליף". כי אני זו אני, גם כשאני סובלת._
כדאי להבחין בין אנרגיית החיים החיונית שבך, האש הזאת ששוכנת בך ושדוחפת אותך קדימה - לבין תזזיתיות חסרת תוחלת שרק מייצרת לך רעשים והסחות דעת בתוך הראש.
אני מאמינה ששתיהן שוכנות כעת בתוכך, זו לצד זו. נסי להבחין בין השתיים.
.
.
.
_תודה רבה, אני אנסה. לאט-לאט.
יותר מכל התחלתי לפנות לזה מקום, למחשבת ה"אני בסדר". עכשיו היא רק צריכה לחלחל וליצור את הדפוסים שלה._
יופי!

זה הרגל חדש שצריך להפנים.
וכאמור - שימי לב שהחל מרגע מסויים הפינוי שאת עושה לכבוד ההרגל החדש ידרוש לעבור מעבודה ברובד של השכל/הראש - לעבודה מקבילה גם ברובד החווייתי-רגשי. ולזה, אגב, יש אינסוף דרכים, כלים ושיטות.

התחילי עם הראש, זה הכלי הכי נגיש לנו כבני אדם.
את יכולה לשתף מה קורה לך עם זה, ונוכל לכוונן ולדייק את ההתנהלות שלך מול זה.

כשיגיע הרגע (היום או בעוד תקופה) להיכנס לרובד העמוק יותר, וכשתגיע המוּכנות הפנימית לכך, את כבר תדעי.
(וכמובן שכשתרצי ותצטרכי את הכלים לכך תגידי. אני כאן).

כמה דברים, לפני שאני מגיבה לטקסט עצמו:

זה לא יאמן כמה קשה לי לקרוא את זה. אני ממש יושבת ומכריחה את עצמי. ואני הרי קראתי אותך בשקיקה רבה בדפים אחרים אבל אני מרגישה שאני ממש "מסתנוורת", לא מצליחה להסתכל על המחשב.
יש אפשרות להתחיל לדבר עם הכאב ולהמשיך לתפקד? כי אני אמנם בקושי רבע מתפקדת אבל זו תקופה כזו שאני זקוקה מאוד למעט התפקוד שלי. (למרות שבאמת יש המון-המון רעש. גם בתוכו.)
אני אומרת תודה כללית אחרונה, בסדר? כי אני מרגישה קצת נודניקית כל הזמן להודות אבל אי רוצה שתדעי שאני לא לוקחת את כל זה כמובן מאליו ואם יש משהו שאני יכולה לעשות בשבילך (משאבים: אוטו וחן רב), אז רק תגידי.

התחלתי היום להרגיש את העצב הגדול-גדול הזה.
פתאום הבנתי עד כמה אני לא מאושרת, אבל יותר מזה, עד כמה אני לא נוגעת בלא-אושר הזה. פשוט זורמת. קמה בבוקר וחיה.
וחשבתי כמה ריקה אני - כי אני לא מתמלאת כמעט מכלום. כל השעות האלה של לבד בבית, עם עצמי. כאילו לאט-לאט אני מאבדת את היכולת לדבר עם העולם.
וזה לא נכון, ברור שלא. אני מדברת ופוגשת חברות ומשפחה ואני חיה עם בן זוג, אבל ההרגשה היא אקווריומית כזו, איטית ונואלת, כאילו הפכתי לאצה.

עירית, הכאב הזה שאת מדברת עליו, שצריך להסכים לפגוש אותו, נראה לי שאין לי ברירה אלא להסכים לו. כי הוא כבר מציף אותי כולי.
כל הזמן הזה חשבתי לי: מחר יהיה אחרת, מחר אני אזוז. ופתאום הגיע מחר ואני תקועה בבוץ עד הברכיים ולא מצליחה להפסיק לבכות.

והמרגיעון המצחיקול הזה, איך זה יכול להיות שהוא תמיד מתאים? כותב לי: האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר.

לא יודעת, די בוצי פה, די קודר לי פה בצנצנת הקטנה מדי. אני רוצה לצאת.

הכאב הזה שאת מדברת עליו, שצריך להסכים לפגוש אותו, נראה לי שאין לי ברירה אלא להסכים לו.
גם מנסיוני אין ברירה אחרת. אבל כל כך הרבה דברים טובים ומקדמים קורים אחרי שמסכימים לפגוש אותו.
חזקי ואמצי @}

לא יודעת, די בוצי פה, די קודר לי פה בצנצנת הקטנה מדי. אני רוצה לצאת.

הייתי היום אצל המטפלת שלי.
ואצלה הבנתי את התקיעות הזו. הרי זו לא פעם ראשונה שאני נתקעת וגם אז, בפעמים קודמות, זו הייתה תוצאה של צרימה קשה מדי. משהו אמר לי שאני לא יכולה להמשיך ופשוט נתקעתי. איזשהו אינסטינקט די בריא (אני מקווה) של מישהי שלא תמיד מצליחה להיות בקשר עם הרצונות והצרכים שלה, עם מי שהיא.

בפעם שעברה שנתקעתי, החלפתי עבודה ובפעם שלפניה, יצאתי ממערכת יחסים לא טובה, אבל הפעם הזרקור מתמקד, הפעם זה משהו שביני לבין עצמי.
הבנתי שיש צרימה עצומה בין ההתנהגות שלי בהמון תחומים שהיא התנהגות של אהבה עצמית לבין היחס שלי אל עצמי. הפסקתי לעשן, אני אוכלת נכון, אני לא מתפשרת על עבודה, לא מתפשרת על זוגיות. בכל מה שהוא חיצוני, במעגלים החיצוניים והקשורים לי עשיתי שינויים עצומים. לא הסכמתי להתפשר, לא הסכמתי לעמוד במקום, לא הסכמתי להמשיך עם התנהגויות הרסניות שהיו לי. אבל בכל מה שקשור אלי, לדיאלוג שלי עם עצמי, חטאתי לעצמי חטא עצום. העוול שעירית מדברת עליו. כי הסכמתי להתפשר על האהבה שלי את עצמי, על הקבלה שלי את עצמי. אפילו הסכמתי להתפשר על שמחה, כי האמת היא שכשאת מתפשרת על עצמך, את לא יכולה לשמוח באמת-באמת, לא מעומק בלב.

ונתקעתי. כי הצרימה גדולה מדי. את לא יכולה להמשיך לשנות את החיים שלך מקצה אל הקצה על איזה דלק חיצוני ולא להרגיש מותשת, עייפה. משהו בי אמר: חלאס. עכשיו את עומדת עד שפותרים את זה, עד שאת נותנת לעצמך קצת חסד.

אז עכשיו אני עצובה-עצובה. באמת, ים של עצב. אבל ברור לי שאין לאן לחזור, אחרי שהבנתי כמה חטאתי לעצמי אני לא יכולה לחזור לשם, זה יהיה יותר מתקיעות, זה יהיה הרסני.
אני רוצה לחשוף את עצמי האהובה לאט-לאט, לתת לה מקום.

עירית, בבקשה, אז מה עושים עכשיו?

עירית_לוי

מיכל יקרה,

מה שקורה לך מול המילים והרעיונות האלה הוא מאוד טבעי ואנושי.

את פוגשת מילים שנוגעות בכאב ששוכן אצלך עמוק בפנים.
בהתחלה את מסתנוורת מהמפגש עם הכאב, ונרתעת, והעיניים שלך נעצמות באופן אינסטינקטיבי,
ואחר כך עולַה בתוכך לאט לאט הסכמה לפקוח אותן ולהרגיש את מה שאת מרגישה. לפגוש את מה שאת פוגשת.

ההתנגדות האינסטינקטיבית לפגוש - הופכת לאט לאט להסכמה לפגוש.

חשוב שזה יהיה תהליך של הסכמה אמיתית.
לא כי "צריך" ו"חשוב" לפגוש כאב, ולא כי אין לך ברירה. בטח שיש לך ברירה!

עד היום השתמשת היטב בברירה הזאת, ואף נעזרת בכל מנגנוני ההגנה הרגשיים שלך לשם כך, והצלחת יפה להימנע מלפגוש אותו.
חשוב שתהיה כאן בחירה פנימית עמוקה.

זו בדיוק הסיבה שהצעתי לך בסוף התגובה האחרונה שלי להתחיל לאט, מהראש, ולתת למוּכַנוּת הפנימית שלך לעבור לרובד החווייתי-רגשי להבשיל בקצב שלה.
זה מאוד חשוב עבורך, גם כאן, לא להתנגד לעצמך אלא ללכת איתך בקצב שלך. לא לדחוק בעצמך.
ולהיות קשובה לעצמך ולבחון אם המינון הזה נכון לך עכשיו או שהוא יותר מדי, אם את יכולה להכיל כעת או שמוצפת מדי, אם נכון כרגע להמשיך או אולי לעצור לרגע. זו הקשבה שנדרשת בתהליך כזה שמשלבים בו עבודה ברובד הרציונלי עם עבודה שנוגעת ברובד הרגשי.

וזה התפקיד שלך כאן. להיות קשובה ולתת כבוד לקצב שלך, בסדר?

יש אפשרות להתחיל לדבר עם הכאב ולהמשיך לתפקד? כי אני אמנם בקושי רבע מתפקדת אבל זו תקופה כזו שאני זקוקה מאוד למעט התפקוד שלי. (למרות שבאמת יש המון-המון רעש. גם בתוכו.)
כן. אפשר.
אבל כאמור מתוך הקשבה שלך ליכולת ההכלה שלך בכל רגע ורגע נתון.
ההקשבה הזאת תספר לך מהו המינון שנכון לך לפגוש, מינון שמצד אחד לא ישתק אותך - ושמצד שני יאפשר לך שחרור וצמיחה.
.
.
בפועל, מה שאני מציעה כרגע זה כך:

אם כבר עולה עצב וכאב, אם הוא כבר מציף, בצורת בכי או תחושה אחרת -
מה שאת עושה זה אומרת לעצמך כך:

"הכאב הזה עולה כעת מתוכי על מנת להשתחרר ולצאת ממני. אני מלווה אותו בדרכו החוצה".

תתחילי מאמירה טכנית של המשפט, גם אם את לא מרגישה את זה, תגלגלי אותו על הלשון, תִתרגלי אליו,
והוא, מצידו, יחלחל אלייך לאט לאט וישפיע את השפעתו המבורכת.

הרעיון כאן הוא שאת ממצבת את עצמך בתוך התהליך הזה בתור זאת שמתנקה ולא בתור הדבר שמתנקה, כמו שאנחנו נוטים באופן אוטומטי להתייחס לעצמנו במצבים כאלה.
את היא המֵיכַל שמתנקה מהכאב. את לא הכאב עצמו.

כל זה מאפשר שני דברים חשובים וטובים:

קודם כל וחד משמעית – האצה משמעותית של הניקוי ושחרור הכאב. את נותנת תוקף ליציאה של הכאב. את לא מתבחבשת בו, אלא את מראה לו את הדלת.
את פחות סובלת כי את מתמקמת כמי שמובילה את התהליך ולא כמי שמובלת. את הופכת מלהיות קורבן פסיבי של הכאב - ללהיות זאת שמנצחת על חגיגת הניקיון שלו.

מה דעתך לנסות?

.
.
אני אומרת תודה כללית אחרונה, בסדר? כי אני מרגישה קצת נודניקית כל הזמן להודות אבל אי רוצה שתדעי שאני לא לוקחת את כל זה כמובן מאליו ואם יש משהו שאני יכולה לעשות בשבילך (משאבים: אוטו וחן רב), אז רק תגידי.
תודה יקרה. לא יודעת כרגע מה לבקש. הלב שלי פתוח אלייך לגמרי וקולט אל תוכו את התודה שלך באופן מלא, וזה כבר מאוד משמעותי לי. ...אם ניפגש אי פעם תני לי חיבוק

.

עירית_לוי

מיכל, כתבנו יחד.
התגובה שלי התייחסה להודעות של אתמול.
אשתדל עוד הערב לקרוא ולהגיב גם לאחרונה, אבל מאוחר יותר.

עירית_לוי

אבל בכל מה שקשור אלי, לדיאלוג שלי עם עצמי, חטאתי לעצמי חטא עצום. העוול שעירית מדברת עליו. כי הסכמתי להתפשר על האהבה שלי את עצמי, על הקבלה שלי את עצמי. אפילו הסכמתי להתפשר על שמחה, כי האמת היא שכשאת מתפשרת על עצמך, את לא יכולה לשמוח באמת-באמת, לא מעומק בלב.
האם את מסכימה לסלוח לעצמך על העוול הזה?
עוול שנעשה לא מכוונה רעה ולא מחוסר תשומת לב. הוא נעשה בתום לב ובאופן אוטומטי לחלוטין. והוא נמשך עד עתה כי רק כעת - רק אחרי כל הדרך המרשימה שעשית, והשינויים שיצרת מול העולם - הבשלת להביט עליו בעיניים פקוחות, להכיל את הכאב שכרוך בהכרה הזאת, ולבסס בתוכך אהבה עצמית.
אז תבדקי - האם את מסכימה לסלוח לך?

תראי מה עולה לך באופן אותנטי מול השאלה הזאת. אי אפשר לסלוח בכוח. תבדקי מה עולה, ועם זה נעבוד, אם יהיה צורך.
זו אבן דרך ראשונה בדרך לאהבה-עצמית, אבן שכדאי לא להשאיר לא-הפוכה.

_אז עכשיו אני עצובה-עצובה. באמת, ים של עצב. אבל ברור לי שאין לאן לחזור, אחרי שהבנתי כמה חטאתי לעצמי אני לא יכולה לחזור לשם, זה יהיה יותר מתקיעות, זה יהיה הרסני.
אני רוצה לחשוף את עצמי האהובה לאט-לאט, לתת לה מקום._
כאן, שני דברים:

האחד –
התרגול שהצעתי כאן למעלה שיוצר הֵקשֵר של ניקוי למפגש עם הכאב.
תשתמשי במילה 'כאב' או 'עצב' בהתאם למה שעולה לך באותו הרגע.
זה יאיץ את הניקוי של כאב העוול וכאב הניכור רב השנים, וכאמור יפחית באופן ניכר את מידת הסבל שלך מול כל מה שעולה ויעלה.

תקראי בתשומת לב את ההנחיות שלו,
תראי אם את מתחברת לזה,
ואם נדרשת לך הבהרה או פירוט נוסף ביחס אליו – אמרי לי.
.

והשני –
תתחילי לזהות - בכל רגע שאת זוכרת לעשות זאת - כיצד את מדברת אל עצמך, כיצד את מדברת על עצמך, כיצד את חושבת על עצמך, ומה את חושבת על עצמך.
בין אם הדיבור נעשה בשקט, בלב, ובין אם זה מול אחרים.

ובכל פעם שאת תופסת את עצמך מדברת לא יפה עלייך או כלפייך – את מזהה, ואם את יכולה את גם עוצרת את זה. אם את לא מצליחה לעצור את זה אז את רק מזהה. מה שחשוב זה הזיהוי.
בכל פעם שאת שומעת ביקורת, או חוסר כבוד, או חוסר הערכה, או לעג, או הקטנה – את מזהה את זה כיחס לא-ראוי כלפי עצמך. את קוראת לילד בשמו. את מסיבה את תשומת לבך לכך שזה יחס שלא ראוי לך.

נקודה חשובה: אל תכעסי על עצמך על הדיבור הלא-יפה כי אז את רק מוסיפה רעל על רעל. גינוי עצמי בגלל גינוי עצמי. רק תזהי אותו. זה אוטומט. אל תכעסי על עצמך בגלל אוטומט.
כמו כן, יש סיכוי שבהתחלה את תזהי את רק לאחר מעשה, ולאט לאט זה יתאפשר גם תוך כדי.

מה שזה יאפשר לך - זה להתחיל להרגיל את האוזן שלך להיות רגישה ליחס הזה, יחס שעד היום עבר לידה כי היא היתה רגילה אליו.

השאיפה שלנו היא שתיווצר בך בשלב הראשון והמיידי אי-סבילות ליחס עצמי שלילי. אי-סבילות להרעלה עצמית. אי-סבילות להזנה עצמית לא ראויה שכזאת. אלרגיה לסוג המזון הזה

.
זה יסלול לנו באופן יעיל את הדרך להמשך,
לשינוי עמוק יותר של זה ולביסוס יחס אוהב.

מה את אומרת?

_עוול שנעשה לא מכוונה רעה ולא מחוסר תשומת לב. הוא נעשה בתום לב ובאופן אוטומטי לחלוטין. והוא נמשך עד עתה כי רק כעת - רק אחרי כל הדרך המרשימה שעשית, והשינויים שיצרת מול העולם - הבשלת להביט עליו בעיניים פקוחות, להכיל את הכאב שכרוך בהכרה הזאת, ולבסס בתוכך אהבה עצמית.
אז תבדקי - האם את מסכימה לסלוח לך?_

אני יכולה לנסות.
יש בי המון כעס, אבל הוא לא ממש עלי. אני כועסת על זה שלא ראו אותי כשהייתי ילדה. כל כך לא ראו אותי שאני עכשיו, כמעט בכוח, חייבת לראות את עצמי.
ואני כועסת על כך שזה כל כך קשה לי. על שהמון שנים היה לי קשה אפילו להבין מה אני באמת רוצה וצריכה ועדיין אני הרבה פעמים מתבלבלת.

אני יודעת שלא עשיתי את זה בכוונה, אפילו לא במודע ואני מאוד-מאוד רוצה לסלוח לעצמי. אם אני רוצה ללמד את עצמי חמלה, הרי שאני אהיה חייבת לסלוח.
אני לא יודעת. אני לא יודעת עדיין. כל כך הרבה שנים אני כועסת על עצמי, זה כמעט הרגל.
_ובכל פעם שאת תופסת את עצמך מדברת לא יפה עלייך או כלפייך – את מזהה, ואם את יכולה את גם עוצרת את זה. אם את לא מצליחה לעצור את זה אז את רק מזהה. מה שחשוב זה הזיהוי.
בכל פעם שאת שומעת ביקורת, או חוסר כבוד, או חוסר הערכה, או לעג, או הקטנה – את מזהה את זה כיחס לא-ראוי כלפי עצמך. את קוראת לילד בשמו. את מסיבה את תשומת לבך לכך שזה יחס שלא ראוי לך._

יש לך איזה משפט שאני יכולה להגיד לעצמי? מאוד אהבתי את המשפט בקשר לכאב ואני כבר מנסה להשתמש בו כשעולה בי משהו. למרות שבימים האחרונים אני קצת קהה רגשית.
נקודה חשובה: אל תכעסי על עצמך על הדיבור הלא-יפה כי אז את רק מוסיפה רעל על רעל. גינוי עצמי בגלל גינוי עצמי. רק תזהי אותו. זה אוטומט. אל תכעסי על עצמך בגלל אוטומט.

נקודה מאוד חשובה, עד היום זה בדיוק מה שהיה. אלוהים! כמה כעס האכלתי את עצמי!
_השאיפה שלנו היא שתיווצר בך בשלב הראשון והמיידי אי-סבילות ליחס עצמי שלילי. אי-סבילות להרעלה עצמית. אי-סבילות להזנה עצמית לא ראויה שכזאת. אלרגיה לסוג המזון הזה happy.
זה יסלול לנו באופן יעיל את הדרך להמשך,
לשינוי עמוק יותר של זה ולביסוס יחס אוהב.

מה את אומרת?_

אני אומרת: תודה רבה.
ואני אומרת שאני רוצה בזה מאוד-מאוד-מאוד. ואפילו, שזה מרגיש לי כמו התהליך הכי חשוב שעשיתי עד כה. (ועשיתי המון. אני מתה על תהליכים.)
ואני אומרת שבניגוד למה שהיה כשרק פתחתי את הדף, הדרך בהחלט מתבהרת לה. להתנהגות שלי יש שם, יש לה הסבר. אני מזהה מה שעובר עלי וזה המון בשבילי.
אני גם רואה כבר את הדמות המשוחררת שאני אוכל להיות בסוף ומאוד רוצה להגיע אליה. כאילו היא קוראת לי מקצה השביל...

עירית_לוי

_יש בי המון כעס, אבל הוא לא ממש עלי. אני כועסת על זה שלא ראו אותי כשהייתי ילדה. כל כך לא ראו אותי שאני עכשיו, כמעט בכוח, חייבת לראות את עצמי.
ואני כועסת על כך שזה כל כך קשה לי. על שהמון שנים היה לי קשה אפילו להבין מה אני באמת רוצה וצריכה ועדיין אני הרבה פעמים מתבלבלת.
אני יודעת שלא עשיתי את זה בכוונה, אפילו לא במודע ואני מאוד-מאוד רוצה לסלוח לעצמי. אם אני רוצה ללמד את עצמי חמלה, הרי שאני אהיה חייבת לסלוח.
אני לא יודעת. אני לא יודעת עדיין. כל כך הרבה שנים אני כועסת על עצמי, זה כמעט הרגל._

תני לכל הכעס הזה שהצטבר במשך כל כך הרבה שנים לצאת החוצה, על מנת להשתחרר.
אל תעצרי אותו ואל תדכאי אותו.
הכעס הזה הוא ביטוי של כל הכאב שהצטבר בתוכך זמן כה רב ולא טופל. הוא כאב שביעבע בתוכך, לא קיבל ריפוי ומענה הולם, ואז הפך לתסכול ולכעס.

אבל! - וזה 'אבל' חשוב מאין כמותו - אל תתני לו סתם "להשפריץ" לכל עבר ללא הכרה (וגם אם זה קורה כך, זה לא נורא כמובן, אין בן-אנוש שזה לא קורה לו

) -
אלא נתבי אותו כך שבאמת תתנקי ממנו, שבאמת תשתחררי מכל הרעל הזה.

לכן, מציעה שגם איתו תעבדי בדיוק כמו עם הכאב.
תצרי לו את ההקשר של הניקוי בכל רגע שהוא עולה.
שלבי אותו במשפט ההוא במקום המילה כאב.

משהו נוסף לגבי כעס:

כעס בדרך כלל מחפש כתובת.
המחשבה שלנו אוהבת סדר והגיון, וכשעולה כעס הוא מנותב בדרך כלל אל עבר מישהו, בגלל משהו שהוא עשה/לא עשה/אמר וכו'.
המישהו הזה יכול להיות את עצמך או כל אדם אחר סביבך. לעיתים הוא מנותב אל אלוהים, או היקום או הנסיבות או הגורל.
זה תמיד נראה מאוד הגיוני שהאדם שמולי גרם לי לכעוס עליו. ותמיד המחשבה מוצאת סיבה הגיונית שמסבירה כיצד, ועושה לנו סדר.

ואגב - ברגע שלכעס שלך יש כתובת, זה מיד ממקם אותך בעמדה קוֹרבַּנִית, ומקבע ומשמר את תפיסת החיים הקורבנית (שהיא עוד נטייה מאוד-אנושית, שמשמרת את הסבל האנושי).

מאוד משחרר ומאוד מאוד מחזק את ה-עצמי ואת חווית החוסן הפנימי,
להתחיל לקלוט תוך כדי החיים (בזמן אמת או לאחר מעשה) -
שכל כעס שעולה, אינו קשור באמת למה שקורה במציאות. כלומר שהמציאות החיצונית איננה המקור לו, היא רק טריגר שגירה ודיגדג משהו בתוכך. שהמקור לו הוא הכאב הלא מטופל.

הכעס מחפש כתובת.
יש לו רק כתובת מוצא

. אין לו באמת כתובת להגיע אליה.
והוא לא באמת צריך כתובת. זו אשליה. הוא צריך אך ורק להתנדף החוצה מתוכך בצורה המהירה והיעילה ביותר.
שחרור שלו החוצה - דווקא ללא כתובת - הוא זה שיכול לשחרר אותך מסבל.
.
.
.
יש לך איזה משפט שאני יכולה להגיד לעצמי?
"אופס, דיברתי עכשיו לא יפה אל עצמי. אני לוקחת את המילים הללו בחזרה. מגיע לי רק יחס ראוי, מכבד ואוהב".
מה דעתך? את כמובן יכולה לדייק לך את הניסוח.
.
.
אני גם רואה כבר את הדמות המשוחררת שאני אוכל להיות בסוף ומאוד רוצה להגיע אליה. כאילו היא קוראת לי מקצה השביל...
מרגש!

_אני גם רואה כבר את הדמות המשוחררת שאני אוכל להיות בסוף ומאוד רוצה להגיע אליה. כאילו היא קוראת לי מקצה השביל...
מרגש! happy_

וקשה נורא.

עברתי תקופה קשה מאוד עכשיו. כי אני אולי עדיין לא מוכנה להתחיל לזוז, אבל החיים, הם מזיזים אותי.
עברנו דירה וזה היה קשה. (קשה מנשוא אפילו. היינו רעים ורחוקים. היינו קשים ולחוצים. לא אהבנו ופחדנו והתגוננו. ובעיקר, היינו עייפים מאוד.)
אני מתחילה לעבוד ומפחדת מזה פחד מוות.

כי הדמות הזו, שבקצה השביל, אני עדיין לא שם. מצד שני, אני גם לא מוכנה להיות 'אני' שוב. אני לא יכולה לחזור אחורה.
אני נמצאת בלימבו עכשיו ואין שם הרבה אושר.
אין הרבה הכרות עם עצמי. כאילו, עברתי את השכבה הראשונה של להכיר אותי ועכשיו אני קצת בין השכבות. אני יודעת פחות או יותר מה אני רוצה, אבל לא יודעת עדיין לחיות עם עצמי.

כאילו עצמי זה משהו שקשה מדי לחיות איתו. כאילו זה קצת בלתי נסבל להיות עם עצמי. כאילו, הסיבה היחידה שאנשים יכולים להיות איתי היא בגלל שיש לי הומור וחן (וגם זה לא תמיד.) כשהייתי ילדה אבא שלי היה אומר לי: "יש לך מזל שאני מת עלייך." המשפט הזה מקפל בתוכו הרבה 'למרות'. ופעמים רבות אני מטיחה בגבר שלי שאני מרגישה שהוא איתי 'למרות' ולא 'בגלל'.
אני מרגישה חסרת ערך לחלוטין בחיים האלה, לפעמים.
כאילו יש לי המון חוזקות שהן מתנת טבע ומעט מאוד יכולת לממש אותן. ואני שקופה אפילו לעצמי כי אני יודעת שזו ממש לא חכמה לחשוב שכל החוזקות שלי הן מתת אל ואילו את כל החולשות שלי אני יצרתי בעצמי.

אני לא מבינה מאיפה יש לי את החוצפה להיות כל כך קשה עם עצמי.

ועדיין, לעיתים כל כך רחוקות אני מצליחה להיות רכה עם עצמי וסולחת. אני לא מצליחה לגדל את עצמי. אולי עדיף עכשיו פזוט להסיט את המבט מכל זה ולהמשיך לחיות?

(וכל השטף הזה הופך את הדף הזה לדף בלוג?)

וכל השטף הזה הופך את הדף הזה לדף בלוג??)
לא.
את לא מתארת לעצמך לכמה אנשים אחרים את משמשת פה.
ודרך לקבל תשובות.

איך מתחילים לזוז, מקרה מבחן:

אני חייבת להכין איזו חוברת לאולפן שאני מתחילה בספטמבר. זה מרגיז אותי נורא. חבורת קמצנים! לשבת ולצלם כל מיני חומרים וליצור יש מאין חוברת כשיש ספרים טובים בשוק...
ויותר מזה, אני הרי חדשה! נורא חדשה! ירוקה ממני אין. אני לא יכולה לעשות את זה, לא יודעת לעשות את זה.

כל השבוע אני נעה בין גלים של תקווה ויאוש. יכולה-לא יכולה. מתיישבת כמה שעות עם מערכי שיעור ופתאום השד לא נראה לי כל כך נורא, נפגשת עם הרכזת של האולפן והשד גדול ויורק אש. אני צריכה להראות כאילו אני מבינה מה זה אומר: "לעשות דפי סיכום לפעל ע"ו", "לעשות חתך של האותיות" וכאלה מין. בבית, אני מנסה לתרגם את זה לעצמי, אבל אני בפאניקה. ממש. הלב שלי דוהר. גם המטפלת שלי לא ממש עוזרת ואני מרגישה שאנחנו משחיתות את הזמן על דיבור פרקטי שאני לא יכולה לקלוט כי אני לא יכולה לקלוט. אני בפאניקה.

המטפלת שלי אומרת לי, ובצדק: תחפפי. את לא כזו. את לא יכולה להכין את כל החומר מראש. אבל תאמיני לי, ברגע שתכירי את הכיתה שלך כבר תדעי מה לעשות. אני חושבת שהיא נותנת לי יותר מדי קרדיט. הרבה-מדי. היא לא רואה שאני עובדת על כולם ולא באמת יש לי מושג מה אני עושה? כשאני אראה את הכיתה שלי אני בטח אהיה קצת מטומטמת. היא בכלל לא יודעת כמה אהבלה אני יכולה להיות. כמה מגושמת.

ואני לא יודעת איך לעשות את החוברת הזו! לא יודעת. וזה אדיוטי בעיני שאני צריכה לעשות אותה. ושוב יש לי קצת מרירות על החיים שלי. כי למה לא התקבלתי לאולפן של האוניברסיטה אחרי הקורס והכל היה יכול להיות הרבה יותר קל?

ועכשיו אני רואה את כל מה שחוסם אותי ברור מאוד:
הפאניקה, הכעס, המרירות.

ואללה יופי!

http://www.haderech.co.il/Isha93.html

תנועת המים, זה לא נפתח לי:(

יש לי את אחד המרגיעונים האלה שגורמים לך לשאול את עצמך אם באמת מדובר באנשים שכותבים אותם, או שמא אלוהים התחיל לכתוב בצהוב: "שמיכל ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו."

מה זה אומר?

עירית_לוי

ועדיין, לעיתים כל כך רחוקות אני מצליחה להיות רכה עם עצמי וסולחת. אני לא מצליחה לגדל את עצמי. אולי עדיף עכשיו פזוט להסיט את המבט מכל זה ולהמשיך לחיות?
תראי, זה ברור וטבעי שכרגע, בנקודה בה את נמצאת, שכך יהיה – שרק לעיתים רחוקות תצליחי להיות רכה וסולחת, ושברוב הזמן תתני לעצמך על הראש

.
ממש לא כיף, לא נעים לשהות בזה,
אבל סביר וטבעי והגיוני.

ולמה חשוב לי להתעכב על זה ולהגיד לך שזה סביר והגיוני?
כי ההבנה הזאת בפני עצמה יכולה להקל עלייך את השהייה במקום בו את נמצאת.

כי אם תביני, ותקבלי את זה - את גם תתנגדי לזה קצת פחות,
ואם תתנגדי לזה קצת פחות - כבר תחושי הקלה.

[כמה מילים לגבי זה: חלק ניכר מהסבל שלנו, מתברר, הוא לא פועל יוצא של המקום שבו אנחנו נמצאים, אלא של עצם ההתנגדות שלנו להיות במקום ההוא. הסבל הוא תוצר לוואי של עצם הויכוח הפנימי עם המציאות הנוכחית שלנו. ומשום כך, ההקלה בתחושה המטרידה שאת חווה בימים אלו יכולה להגיע כבר עכשיו, בעודך עומדת על המדרגה הנוכחית שלך בהתפתחות, ולא מתישהו, כאשר תהיי רכה וסולחת, או כזאת, או אחרת. יש מן אשליה כזאת שאם נהיה במדרגה הבאה שלנו (ולא משנה מהי) אז נהיה שלווים ומסופקים סוף סוף. כל עוד יש בתוכנו התניה של התנגדות לעצמנו, אנחנו נתנגד למדרגה הנוכחית שלנו באשר היא. זו התניה מאוד אנושית שמוטבעת בנו. כולנו חולקים אותה, בכל מדרגה. מבטיחה לך. את לא לבד

. ו-כמובן שאפשר למתן את ההתניה הזאת. וכך להקל באופן ניכר על הסבל שנלווה אליה].

אוקיי?
אז בואי נחזור ל-למה זה הגיוני וטבעי וסביר שזו הנקודה שבה את מוצאת את עצמך כרגע:

ראשית, הנטייה שלך להיות קשה עם עצמך מלווה אותך רוב חייך. אימצת אותה מן הסתם בשלב מוקדם יחסית, וזה הרגל רב שנים שמבוסס היטב בתוכך. לא קל לשנות הרגלים.
שנית, זהו לא סתם הרגל אלא הרגל ששימש אותך כמנגנון הגנה רגשי. זה משהו שנבנה בתוכך כאקט הישרדותי לגמרי. ועכשיו, אחרי כל השנים הללו את באה ורוצה לשחרר את עצמך ממנגנון הגנה.

וזה יופי. הרצון הנחוש הזה הוא אקט מבורך מבחינת התהליך שאת עושה, אקט מבורך עבור החופש הפנימי שלך –
אבל! האם נראה לך שהמנגנון הרגשי-נפשי שלך יוותר כלאחר יד על מה ששמר עליו במשך מרבית שנותייך?

.
ממש לא.
להיפך. הוא יתכווץ מאוד מול השינוי המאיים לבוא עליו. הוא יתכווץ ויהדק את אחיזתו בך.
את, עם המודעות החדשה שהתעוררה בך, כאילו הכרזת עליו מלחמה. והוא, בתגובה, "עושה לך שריר". ולכן את מוצאת את עצמך נותנת לעצמך על הראש, אולי אפילו יותר מהרגיל.

האישיות, ה"קליפה" שלנו, תמיד מתנגדת לשינוי שהמהות הפנימית העמוקה שלנו מבקשת לחולל ולהוביל. זה תמיד כך.
השינוי העמוק הזה הוא תהליך. זו דרך. אין דבר כזה שינוי-אינסטנט של מנגנון עמוק בתוכנו.

תפיסות ומחשבות אפשר לשנות מהר יחסית כתוצאה מהבנה ומהחלטה. הראש שלנו יכול לרוץ מהר יחסית קדימה. אך על מנת לשחרר מנגנוני הגנה שיושבים ברבדים עמוקים יותר בתוכנו נדרשת יותר סבלנות.
(עדיף כך, אגב. אם מישהו היה בא כעת, ומסיר ממך בבת-אחת את כל מנגנוני ההגנה, סביר להניח שלא היית מצליחה לשרוד מבחינה רגשית. השחרור של המנגנונים הללו מתרחש בדיוק בקצב שנכון לך ובהתאם ליכולת ולהבשלה שלך להסתדר בלעדיהם).

עכשיו.
מתוך התיאור הזה את יכולה להבין למה את נמצאת בדיוק היכן שאת נמצאת. למה לא יכולת להיות כרגע במקום אחר.

נקודה נוספת -
עבורך כל זה נחווה כמו "אני לא מצליחה להתקדם ולצמוח".
בעיני- זה לא שאת לא מצליחה לגדול – את מצליחה מאוד! רק שמול ההחלטה הבהירה והנחושה שלך קמו "מתנגדים מבית" (האישיות, מנגנוני ההגנה), מתנגדים שהאינטרס שלהם מובן וברור. ועצם זה שהם קמו ועלו ביתר שאת - זה סימן לכך שאת כן מצליחה. זה סימן מובהק לכך שאת התעוררת להבנה חדשה שבעקבותיה המהות הפנימית שלך דורשת שינוי.

כי הדמות הזו, שבקצה השביל, אני עדיין לא שם. מצד שני, אני גם לא מוכנה להיות 'אני' שוב. אני לא יכולה לחזור אחורה.
נכון.
זו נקודת ביניים חשובה מאין כמותה, מכיוון שהיא נקודת-אל-חזור. אפשר ללכת ממנה רק קדימה.
זוהי אבן דרך שהמהות שלה היא התעוררות.
בלי ההתעוררות הזו ומבלי למצות אותה עד תום, מבלי להבין לעומק, כפי שהבנת, איזה עוול את עושה לעצמך כבר כל כך הרבה זמן - לא היה לך טריגר ודלק ומניע חזק מספיק לשינוי הזה. ההתעוררות הזאת לא נעימה אבל חיונית לך. היא מרכיב חשוב בצמיחה שלך, והיא זו שיוצרת עבורך כרגע את כל התשתית להמשך.
נסי לקבל את אבן הדרך הזאת במסע שלך.
להבין אותה. להבין אותך

.

תראי אם כל זה יכול ליצור לך בהירות והבנה – ובכך אולי להקל קצת.
.
.
_ועכשיו אני רואה את כל מה שחוסם אותי ברור מאוד:
הפאניקה, הכעס, המרירות.
ואללה יופי!_
עכשיו זה בדיוק הרגע להשתמש בכלי ההוא שתיארתי - ולנקז את כל זה החוצה.

הכנת החוברת הציפה החוצה קצה חוט. אל תוותרי עליו. אל תתנהגי איתו כרגיל. הנה הזדמנות ליצור בתוכך תפנית.
תפסי את קצה החוט הזה ותצרי לכל מה שעולה בתוכך הֵקשר של ניקוי.
במקום לעמוד מול שלושת אלה (פאניקה, כעס, מרירות) כמישהי קטנה וחלושה וחסרת אונים - הזכירי לעצמך שהם עלו כדי להשתחרר (ולא כדי לחסום) ו-הראי להם את הדלת.
אם בא לך - תנסי

.
נראה לי שזה יוכל לחזק אותך.

זה לא נפתח לי:(

תנסי כאן
http://en.wikipedia.org/wiki/[po]Impostor syndrome[/po]
או תכתבי "סינדרום האני המזוייף" בגוגל

_תנסי כאן
http://en.wikipedia.org/wiki/[po]Impostor syndrome[/po]
או תכתבי "סינדרום האני המזוייף" בגוגל_

אני חושבת שזה עניין אחר. או אולי אותו דבר ואני לא יודעת? יש ילדים שההורים שלהם לא ידעו להחזיק תפיסה רציונלית שלהם. אצלי בבית הייתי איומה וגאונה בו זמנית.
אגואיסטית ומבריקה, עצלנית ויצירתית, פרזיטית וחכמה נורא.

היום אני יודעת שאני לא זה ולא זה. יש לי המון חוזקות והמון חולשות, כמו לכולם. אלא שאני יודעת את זה בשכל, בפנים

עירית, תודה-תודה-תודה רבה. את באמת ובתמים מרגשת אותי. תודה על ההתייחסות הארוכה והמפורטת הזו.
_אוקיי?
אז בואי נחזור ל-למה זה הגיוני וטבעי וסביר שזו הנקודה שבה את מוצאת את עצמך כרגע:

ראשית, הנטייה שלך להיות קשה עם עצמך מלווה אותך רוב חייך. אימצת אותה מן הסתם בשלב מוקדם יחסית, וזה הרגל רב שנים שמבוסס היטב בתוכך. לא קל לשנות הרגלים.
שנית, זהו לא סתם הרגל אלא הרגל ששימש אותך כמנגנון הגנה רגשי. זה משהו שנבנה בתוכך כאקט הישרדותי לגמרי. ועכשיו, אחרי כל השנים הללו את באה ורוצה לשחרר את עצמך ממנגנון הגנה.

וזה יופי. הרצון הנחוש הזה זה אקט מבורך מבחינת התהליך שאת עושה, אקט מבורך עבור החופש הפנימי שלך –
אבל! האם נראה לך שהמנגנון הרגשי-נפשי שלך יוותר כלאחר יד על מה ששמר עליו במשך מרבית שנותייך? happy._

אבל למה? למה דווקא זה כמנגון הגנה? מפני מה זה הגן עלי להיות כל כך קשה עם עצמי?
רגע! אני יודעת! כי אם הייתי רכה, הייתי יכולה להפגע הרבה יותר בקלות. רכות היא תמיד מקום של פגיעה.

_קודה נוספת שחשובה להבנה של היכן את נמצאת:
עבורך כל זה נחווה כמו "אני לא מצליחה להתקדם ולצמוח".
בעיני- זה לא שאת לא מצליחה לגדול – את מצליחה מאוד! רק שמול ההחלטה הבהירה והנחושה שלך קמו "מתנגדים מבית" (האישיות, מנגנוני ההגנה), מתנגדים שהאינטרס שלהם מובן וברור. ועצם זה שהם קמו ועלו ביתר שאת - זה סימן לכך שאת כן מצליחה. זה סימן מובהק לכך שאת התעוררת להבנה חדשה שבעקבותיה המהות הפנימית שלך דורשת שינוי._

כן. אני חייבת לזכור שבאמת התעוררתי ואי אפשר לחזור אחורה. אני כל הזמן מפחדת שזו רק הייתה 'עבודה בעיניים' ועוד שנייה אני שוב חוזרת לאותו מקום. ויש את הפחד השני, הגדול יותר, הפחד שזה לא באמת משנה, שאני אתקע פה לנצח, בין שני מימדים.

_הכנת החוברת הציפה החוצה קצה חוט. אל תוותרי עליו. אל תתנהגי איתו כרגיל. הנה הזדמנות ליצור בתוכך תפנית.
תפסי את קצה החוט הזה ותצרי לכל הג'יפה שעולה הֵקשר של ניקוי.
במקום לעמוד מול שלושת אלה כמישהי קטנה וחלושה וחסרת אונים - הזכירי לעצמך שהם עלו כדי להשתחרר(ולא כדי לחסום) ו-הראי להם את הדלת.
אם בא לך - תנסי happy.
נראה לי שזה יוכל לחזק אותך._

ניסיתי אתמול. דווקא בהקשר אחר. אני לא כל כך בריאה וזה משפיע על הרבה תחומים בחיים שלי ושוב עלתה מרירות כזו של: "למה דווקא אני???" אז אמרתי לה: "שלום מרירות, נעים להפגש בדרך למעלה. היי שלום."
זה היה מפחיד ומעייף. אני לא יודעת בדיוק מה זה עשה לי, אבל זה היה משונה. המון דימויים, המון דברים בגוף.