איך לתקן טעות הורית ופגיעה בילד

בן הזוג שלי הוא אב נהדר, משקיען, מסור עד כלות נשמתו.
בזמן האחרון הילד המקסים והנבון שלנו בן השנתיים החל לקרוע ספרים. הוא מאד אוהב לקרא ספרים, ועכשיו גם לקרוע.
הבהרנו לו הרבה פעמים שאנחנו לא מרשים, לקחנו את הספרים, אמרנו לו שלא יהיו לא אחרים.
ובכל זאת הוא קרע היום שוב.

אני ישנתי בחדר סמוך, והתעוררתי למילותיו הקשות של בן הזוג.
הוא כעס מאד, ואמר לילד: אני מאד כועס עליך, אתה יודע שאנחנו לא קורעים ספרים. אני מאד מאוכזב ממך.
הוא חזר על כך כמה פעמים, ואני כמעט נחנקתי כששמעתי את המילים הנוראיות האלה.

הילד החמוד שלנו לא בכה. הוא בא לחדר השינה בו "ישנתי" על מנת לינוק.
חיבקתי אותו, נישקתי אותו, אמרתי לו שאני אוהבת אותו מאד מאד, שהוא ילד טוב שלי.
אמרתי ששמעתי שאבא כעס כי הוא קרע ספר, ונכון, הוא יודע שלא קורעים ספרים, אבל שאבא ואני אוהבים אותו כל כך ושהוא הילד האהוב והטוב שלנו.
אחר כך ניגשתי אל בן זוגי בעדינות, והסברתי לו כמה רע מילים כאלה יכולות לעשות, ושאנחנו לא רוצים לגרום לילד להרגיש שאנחנו מאוכזבים ממנו, ורגשות אשם.
הוא הבין ומאד הצטער, ניגש לילד וחיבק אותו, אמר שהוא אוהב אותו ושהוא מצטער שכעס.

אבל אני פשוט בוכה רק מהזיכרון של המילים הפוגעות עד עמקי הנפש האלה.
ניסיתי לדובב קצת את ילדי הרך לגבי הרגשות שלו, שאלתי אם נעלב. וכשענה שכן, אבא כעס בגלל ספר, השתדלתי לעזור לו לבטא את הרגשות.
אבל הוא לא בוכה.
איך אפשר למתן/ לתקן את הפגיעה הזו?

הֵיייי, לא צריך להיסחף(-:

אין בכוונתי לזלזל ברגשות שלך, אבל אני באמת מאחלת שזו תהיה הטעות הגדולה ביותר שתעשו. גם כשאנחנו מגדלים ילדים, אנחנו עדיין בני אדם ואסור לנו לשפוט עצמנו לחומרה על כל מילה שיוצאת לנו מהפה והיא לא מדויקת או קולעת לאידאלים שלנו. כאמא לבת 15 אני יכולה לספר לך שקורה לא פעם במהלך החיים שאנחנו אומרים דברים שאולי לא היינו צריכים לומר. זכרי שבסופו של דבר צריך להסתכל על התמונה הרחבה, על מכלול החיים. כוונות טובות והתבוננות ובחינה עצמית, כפי שנשמע שיש אצלכם, זה כל מה שאפשר לדרוש מאנשים. גם אם הם הורים.

קצת פרופורציות. אם זה לא משהו שכיח, אז דפדפו הלאה. ואל תתני לבן זוגך להרגיש כל כך רע עם עצמו...

_הבהרנו לו הרבה פעמים שאנחנו לא מרשים, לקחנו את הספרים, אמרנו לו שלא יהיו לא אחרים.
ובכל זאת הוא קרע היום שוב_
כדאי להשקיע גם במניעה - בגיל הזה קונים להם ספרים קשיחים, ואת הספרים הפגיעים מעלימים לכמה חודשים זו תקופה וזה עובר.
אם מדובר בספרים מתוך המדף, מצופפים מאוד את הספרים על המדף כך שידיים קטנות לא יכולות לשלוף ספר החוצה.

לעניין "מאוכזב" -
גם אני באמת מאחלת שזו תהיה הטעות הגדולה ביותר שתעשו.
וגם אם זו טעות גדולה מבחינתך, אין טעם לדובב את הילד יותר מדי - גם אם נפגע הוא לא יידע לספר לך על כך במילים שאת רוצה לשמוע.

(למה בעצם אסור להיות מאוכזב מילד? במקרה הזה, ברור שהציפייה לא לקרוע ספרים בגיל שנתיים היא ציפייה מוגזמת, וברור שבן שנתיים לא יכול לעמוד בהבטחתו במאה אחוז בעניינים כאלה ואחרים. אבל עקרונית - האם אסור לנו אף פעם להביע מורת רוח משום דבר שהילד עשה? אולי טון הדברים חשוב יותר מהתוכן?)

קודם כל, אני בטוחה שזה נראה לך איום ונורא אחרת לא היית פותחת את הדף הזה.
אני חושבת ש'הטעות' נתפסת כטעות משום שהיא נוגעת אצלך במשהו. אני גם חושבת שתקינתם את הטעות בדרך הטובה ביותר שאפשר:

חיבקתי אותו, נישקתי אותו, אמרתי לו שאני אוהבת אותו מאד מאד, שהוא ילד טוב שלי

וגם-

_אחר כך ניגשתי אל בן זוגי בעדינות, והסברתי לו כמה רע מילים כאלה יכולות לעשות, ושאנחנו לא רוצים לגרום לילד להרגיש שאנחנו מאוכזבים ממנו, ורגשות אשם.
הוא הבין ומאד הצטער, ניגש לילד וחיבק אותו, אמר שהוא אוהב אותו ושהוא מצטער שכעס_

אין יותר טוב מזה כדי לתקן טעות.
טעויות קורות, וברור שמבחינתך זו טעות נוראית.
הפלוניות שמעלי בעצם אומרות לך - אולי זו לא טעות כל כך נוראית, תכניסי דברים לפרופורציות. ואולי הן צודקות, אבל נראה לי שזה לא משנה לך עכשיו, את מרגישה רע.
אולי במשך הזמן זה יראה לך פחות נורא, ובינתיים תתנחמי בזה שתיקנתם את הטעות ככל שיכולתם, ושאולי הילד לא לקח את זה קשה כמוך, וש-
בן הזוג שלי הוא אב נהדר, משקיען, מסור עד כלות נשמתו

ברור לי שזה נוגע אצלי בנקודות רגישות. יש לי מדליית זהב אולימפית ברגשות אשם ושתי מדליות באכזבה של ההורים/ סבים.
ואני גם יודעת שסיטואציה כזו יכולה להשפיע לטווח ארוך מאד.

_הוא כעס מאד, ואמר לילד: אני מאד כועס עליך, אתה יודע שאנחנו לא קורעים ספרים. אני מאד מאוכזב ממך.
הוא חזר על כך כמה פעמים, ואני כמעט נחנקתי כששמעתי את המילים הנוראיות האלה._
אני אנסה להציע נקודת מבט אחרת.
אתם הורים נהדרים. מעולים. באמת!
אם זה ציטוט מדוייק שימי לב שהאבא לא הדביק תווית על התנהגות הילד, לא אמר לו שהוא "ילד רע" והקפיד (או לפחות ניסה) לדבר על עצמו ועל הרגשות שלו.
אני מאוכזב ממך הוא טוב אלף מונים מ- אתה מאכזב אותי /מכעיס/מרגיז וכו'.
והוא לא הרביץ!
אלה לא מילים רעות כ"כ! - אבא הראה לבנו שגם לו יש רגשות שהוא חווה תסכול וכעס וכו'...
נכון, ש- אני מאוכזב מההתנהגות שלך, היה עדיף בהרבה, אבל (תמיד יש אבל) - כדאי שתמיד ישאר לאן להשתפר... בפעם הבאה תצליחו יותר.

אני באופן אישי משתדלת להמנע גם מביטויים כמו "ילדה טובה" (יש לי רק בנות) כי הילדה-טובה הזה מכיל גם את ההיפוך שלו.
אבל זאת אני, את מוזמנת לקרוא עוד ב שימוש מודע בשפה בהורות

אני גם יודעת שסיטואציה כזו יכולה להשפיע לטווח ארוך מאד.
איך את יודעת?
אני חושבת שאם מדובר בעניין חד פעמי הוא לא משפיע לטווח כ"כ ארוך.
זכרי שלפעוטות יש תפיסת זמן אחרת, הם חיים בהווה, לא בעבר או בעתיד כמונו.
מצד אחד זה מאלץ אותך לבקש כל יום מחדש, מצד שני - כל יום הוא יום חדש!

אם תשתדלו לא לחזור על הטעות, אם תלמדו ממנה איך להשתפר - זה התיקון הכי טוב שאתם יכולים לעשות
לשנות את העבר אי אפשר.
(אולי כדאי לקרוא מחדש את אחריות מול אשמה)

נזכרתי במשהו:
מניעה, כמו שהציעו - לתת דפים שלא אכפת לכם שיקרע בהנאה, לא מתוך ספר.

אפשר לתת גם דפי זהב ישנים לקרוע. ולהסביר את זה אפשר...

אני באופן אישי משתדלת להמנע גם מביטויים כמו "ילדה טובה" (יש לי רק בנות) כי הילדה-טובה הזה מכיל גם את ההיפוך שלו.
אני ממש מתחלחלת כשאני שומעת מישהו אומר לילד "ילד טוב".
כל כך הטמיעו בי את "הילדה הטובה" הזאת ואיתה כמובן את הפחד מלהיות "ילדה רעה" שעד היום אני נאבקת להשתחרר מההתניות הכרוכות בזה.

עירית_לוי

רוצה להוסיף עוד זוית של העניין,
משהו שהבנתי ולמדתי על עצמי ומול הבת שלי בהקשר הזה.
אולי השיתוף יתרום לך במשהו:

אני חושבת שבאמת מצד אחד חשוב ללמוד, להתפתח כהורה, ולהתנהל באופן מודע על מנת להמעיט את הפגיעות הלא מודעות בילדים שלנו. לאפשר להם לבנות בתוכם מרכז פנימי חזק וכו'.
זה עומד בבסיס מה שאני עומדת לכתוב. אני לא מקלה ראש בזה בכלל, והאני מאמין שלי בגידול ילדים מתבסס על זה.

אבל מצד שני -
למידה מקבילה לזו ולא פחות חשובה, לדעתי, היא היכולת להכיל את עצם רעיון הפגיעה, והיכולת לסמוך על הילדים שלנו שהם יהיו בסדר "שם בחוץ", שהם חזקים ויציבים.
אני אישית עברתי עם עצמי תהליך של לסמוך על עצמי שאני אהיה בסדר מול מה שהחיים מביאים אלי, וזה איפשר לי בהמשך לסמוך גם על הבת שלי.
היתה בי זהירות-יתר מול החיים, והיא השפיעה גם על הזהירות בה גידלתי את הבת שלי.

הבנתי על עצמי שיש משהו בזהירות היתר הזאת, ודווקא בה, שעלול להפריע להיווצרות של חוסן פנימי, להפריע למרכז הפנימי להתפתח באופן חזק ויציב.
אם אני מול הבת שלי "הולכת על ביצים", היא "תלך על ביצים" מול החיים עצמם.
זה אסימון שנפל לי כשהיא היתה בערך בת שלוש וחצי. היום היא בת חמש ואני חושבת שאני יכולה לראות את ההבדל אצל שתינו בין אז לבין היום.

הרי לא הכל נמצא בשליטתנו. החיים "קורים" להם, לילדים. דברים מתרחשים, משפיעים, זורמים וגם ימשיכו לקרות. מישהו יגיד משהו, מישהו יעשה משהו וזה ישפיע במידה כזו או אחרת, או אפילו לא ישפיע. מי יודע. החיים קורים להם איתנו בבית וקורים עם אנשים אחרים, מוכרים או זרים. לא הכל קשור אלינו, וטוב שכך. וגם, אני חושבת שאין מתמטיקה מדוייקת של קשר ישיר בין כל פעולה שלנו לבין ההשפעה שלה עליהם.

בגדול אני מאמינה שאם החוויה הפנימית שלהם תהיה כזאת שהם יהיו בסדר עם זה, הם באמת יהיו בסדר עם זה.

את כל זה אני כאמור וכמובן אומרת - לא כדי לתת לגיטימציה להשתלחות חסרת רסן בילדים שלנו

,
אלא כדי לאפשר לנו יותר חופש להתנהל מולם בדרך שבאמת תחזק אותם ולא תחליש.

אני משתמשת בביטוי "ילד טוב" בכוונה, לעולם לא ישמע אותי אומרת "ילד רע". גם אם הוא עושה משהו שמרגיז אותי.
אני מעירה לו אבל חשוב לי שידע שהוא אדם טוב גם כשהוא נוהג שלא על פי רצוני/ רצון הסביבה.
שהטוב קיים בו בכל מקרה. שהטוב הוא חלק ממנו.
באמת נתתי לו דפים לקריעה...ואז ראיתי את העצה כאן.
לגבי ספרים בכריכה קשה, הם קצת בעייתיים אצלנו מפני שהוא מכיר ספרים שלמים לגיל 5-6 בעל פה, נראה לי שלהתחיל לקרא לו שוב את הזחל הרעב/ מעשה בחמישה בלונים/ מרים והים קצת קטן עליו מדי. הוא באמת מאד אוהב ספרים וחשוב לי שיהיו נגישים לו מאד.
(חוץ מזה שיש לנו בעיה של מקום, יש לו בסביבות 200 ספרים, ולא נראה לי שאם הם יהיו במדפים העליונים הוא יחוס על הספרים שלנו).

יש לו בסביבות 200 ספרים

זה לא עול קצת גדול לפעוט בן שנתיים?

אני משתמשת בביטוי "ילד טוב" בכוונה, לעולם לא ישמע אותי אומרת "ילד רע". גם אם הוא עושה משהו שמרגיז אותי.
אם את מזכירה לו שהוא ילד טוב גם כשקשה לך איתו, זה אחלה
אם את אומרת לו ילד טוב רק בחלק מהמקרים - כל פעם כשאת שותקת הוא שומע "ילד רע" או בצורה קצת פחות קיצונית "ילד לא טוב"
ולכן לדעתי האישית מאוד, עדיף לשתוק ולהעביר את המסר שהם אהובים וראויים בכל מצב, "טובים" או "רעים"

אני באמת אומרת לו שהוא ילד טוב גם כשקשה לי איתו.
זה בנפשי.
ולעניין ה200 ספרים - זו היתה הפסיכוזה שלי עוד הרבה לפני שבכלל נכנסתי להריון. עבדתי כמה שנים בחנות ספרים ואגרתי ואגרתי ואגרתי ספרי ילדים.
במזל, יצא שהילד פריק של ספרים לא פחות ממני. אני מניחה שאם לא, הייתי נאלצת לקרא אותם לעצמי.

עירית לוי תודה על המילים החכמות והחשובות שלך

עירית לוי תודה על המילים החכמות והחשובות שלך

נכון. הרבה תודה. מתלבטת אם להפנות גם את בן זוגי לקרא את הדף. (הוא לא אוהב שאני משתפת אחרים בעניינים משפחתיים).

מפני שהוא מכיר ספרים שלמים לגיל 5-6 בעל פה, נראה לי שלהתחיל לקרא לו שוב את הזחל הרעב/ מעשה בחמישה בלונים/ מרים והים קצת קטן עליו מדי. הוא באמת מאד אוהב ספרים וחשוב לי שיהיו נגישים לו מאד.

יש אפשרות לניילן ספרים. יש מקומות כאלה שנותנים שם ספרים, והם כל דף עוטפים בניילון, ככה שאי אפשר לקרוע, וזה גם נשמר להמון שנים.
אני מכירה מקום כזה בבני ברק, שנדמה לי שהוא גם די זול (כאן נותנים ספרים בקבלנות מכל מיני גני ילדים וכאלה...).
אם תרצי - אני יכולה לברר לך את הפרטים.

_אני אנסה להציע נקודת מבט אחרת.
אתם הורים נהדרים. מעולים. באמת!
אם זה ציטוט מדוייק שימי לב שהאבא לא הדביק תווית על התנהגות הילד, לא אמר לו שהוא "ילד רע" והקפיד (או לפחות ניסה) לדבר על עצמו ועל הרגשות שלו.
אני מאוכזב ממך הוא טוב אלף מונים מ- אתה מאכזב אותי /מכעיס/מרגיז וכו'.
והוא לא הרביץ!
אלה לא מילים רעות כ"כ! - אבא הראה לבנו שגם לו יש רגשות שהוא חווה תסכול וכעס וכו'...
נכון, ש- אני מאוכזב מההתנהגות שלך, היה עדיף בהרבה, אבל (תמיד יש אבל) - כדאי שתמיד ישאר לאן להשתפר... בפעם הבאה תצליחו יותר._

גם אני חושבת שלגיטימי להראות כעס לפעמים, במיוחד אם באמת כועסים! אם הולכים עם הילדים כל הזמן על ביצים (כמו שכתבה עירית לוי), איך הם ידעו מה אנחנו מרגישים? נכון שצריך לברור מילים, אבל בסה"כ לי לפחות נראה שאלו לא היו מילים פוגעניות מאד.
מותר לכעוס
מותר להגיד לא
ומותר להיות מאוכזבים.
אסור להפוך את עצמנו לסמרטוטים חוששים מול הילדים, אחרת איך נהיה עמוד תווך שעליו הם יכולים להישען?

(ואם את מי שאני חושבת שאת, אז האבא באמת עדין ורגוע, ההתנהגות המכבדת שקיימת כל הזמן היא שבסופו של דבר תשפיע על הילד. ואם אני לא מכירה אותך ורק נדמה לי, אז אני אסתמך על
בן הזוג שלי הוא אב נהדר, משקיען, מסור עד כלות נשמתו. )

אני הולכת לסתור את עצמי בענק...
המלצות קריאה:
האם כעס רלוונטי בגידול ילדים
לוותר על הכעס
מה נעשה עם הכעס הזה
פחד מכעס
קנאה וכעס

לפעמים אני שוכבת לי בחדר השינה, ושומעת את בן הזוג בדינמיקה עם הילדים- לפעמים זה מקסים אותי ולפעמים זה מזעזע אותי. ואני יודעת שאם הייתי מפצלת את עצמי והייתי שומעת את עצמי בדינמיקה עם הילדים, אבל יכולה להיות לי בחדר השינה וגם לצפות בעצמי מהצד הייתי לפעמים מוקסמת ולפעמים מזועזעת באותה המידה. סוג של דינמיקה.

לדעתי, מותר לכעוס. בטח שמותר.
מה שאנחנו לא רוצים הוא לשפוך חמתך בצורה אלימה: לצעוק, לקלל, להרביץ, לזרוק חפצים, לעשות את "טיפול השתיקה", להעניש וכו' וכו' וכו'.
מותר גם להתאכזב. כן, גם מתינוק בן שנתיים.
ובאותו זמן גם לדעת שזו ציפיה די מוגזמת שהוא לא יעשה אף פעם דברים כאלה,
ולכן, ברגע שזה קורה, אז אמנם אומרים לו שזה ממש לא מתאים, אבל גם מייד מונעים את האפשרות לחזור על זה, עד שיגדל וייצא מהקטע (שכל הילדים עוברים בגיל הזה כנראה), ובתור פטנט שלישי בסדרה, גם נותנים משהו שכן אפשר לקרוע "הנה, את העיתון של אתמול אתה כן יכול לקרוע. אם אתה רוצה לקרוע ניירות, אתה יכול לבקש מאבא ואמא וניתן לך כמה שאתה רוצה" (יש תמיד עלוני פרסומת בתיבת הדואר).

לעניין ה200 ספרים - זו היתה הפסיכוזה שלי
בכל זאת, הייתי ממיינת ע"פ גילו. מה שמתאים. לא צריך יותר מעשירית מזה, וגם זה הרבה.

ובתור פטנט שלישי בסדרה, גם נותנים משהו שכן אפשר לקרוע - בדיוק! אני אומרת לקטנתי כשהיא קורעת, מרביצה וכו', "אם את מרגישה שאת צריכה לקרוע/להרביץ אז בבקשה. קחי כרית/עיתון ישן/סתם נייר" זה גם נותן לגיטימציה לאנרגיה היצירתית בקריעה, לאנרגיה הבוקעת בעוז, אך מבהירה שיש לכוון אותה בעולם, ואת תעזרי לו בכך.

בגיל שנתיים ממליצים לתת לילד פעילויות שמשלבות עבודה של שתי הידיים למשל קריעת ניירות...
אז אל תתאכזבו כ"כ זה כנראה חלק מההתפתחות רק עדיף שיתרגל על עיתוני סוף השבוע...

חכי זוהי תחילת הדרך הטובה
לטעמי כן יש לומר משהו כמו
ספרים מיועדים לקריאה , תראה איזה יופי הדף הזה כשהוא שלם
ואז לתקן ביחד את הנזק
ולהציע אלטרנטיבה יצירתית , עדיף עם סימן שאלה בסוף:
מה אתה מציע שנקרע עכשיו ?אולי את העיתון הישן שלי, אולי את החוברת הזו?
אולי אתה רוצה לצייר בתוף הפרוספקט הזה או לגזור ולהדביק בעיתון?
יש המון דברים שאפשר לעשות עם חלק מהנייר המודפס בבית
ישנם לפעמים ספרי ילדים שיש להם עמודים ריקים לקורא
ואפילו להציע לאייר כמו ספר וליצור ספר אישי
יש מצב שזה ימחיש למה לא קורעים ספר ושזה כרוך בעבודה רבה וכו'
ולא יהיה הנחתה שרירותית, וגם ינתב את הרצון הנפרד,
חוצמזה הילד בן שנתיים, גיל ההתבגרות הראשון,
ועימותים סביב איסורים בעיקר אם הם בנפשכם (כמו הספרים במקרה שלך)צפויים ואפילו רצויים(ליצירת הנפרדות הראשונה)
מן הסתם זה תפקידו ההתפתחותי של הילד בשלב הזה לפעול בנגוד לציפיות לא תמיד מודע לגרימת אכזבה אך מודע לכוחו
החדש של האני רוצה ואני לא רוצה
זה גם מפגיש אותנו עם ההורים שלנו ותגובותיהם לביטוי האינדיבידואליות שלנו
ומביא את הקולות שלהם (הקולות הלא מודעים)לסוג של בחירה מחדש
כך שבשבילנו כהורים זוהי הזמנות לצמיחה אישית מהדפוסים שלא בחרנו אך מנחים חלקים כל כך רבים של חיינו

חוצמזה בעיני זו בעיה גם רק לומר ילד טוב
בגלל איך שהשפה מכוונת חשיבה
טוב זה לא כמו טוב לב או נדיב או רך
זוהי מילה שמיועדת לשפוט ולא לתאר ובדרך כלל נשלפת מתוך הניגודים טוב ורע
לטעמי דיוק שפתי יכול למנוע הסתבכות

אנחנו קוראים לילדים שלנו 'אוצר' - הם מאוד אוהבים את הכינוי הזה.
הבן שלי אוהב להזכיר לי: " את יודעת יודעת אמא, יש לך 4 אוצרות: אני, א', אבא ואת."
אולי זה יכול להחליף 'ילד טוב'?

אנחנו משתדלים לדבר על מעשה מתאים או לא (לא מתאים לקרוע ספרים למשל).
משתדלים (בלי פנאטיות) לא להכנס לנעלים של אלוהים בהדבקת תוויות טוב /רע

אוי.
אני קוראת את זה, ויודעת כל כך טוב שעשיתי מאות ואולי אלפי טעויות הוריות כאלה ואחרות.
ומאד מאד אהבתי את הדברים שהיו כתובים למעלה:

_*אני אישית עברתי עם עצמי תהליך של לסמוך על עצמי שאני אהיה בסדר מול מה שהחיים מביאים אלי, וזה איפשר לי בהמשך לסמוך גם על הבת שלי.
היתה בי זהירות-יתר מול החיים, והיא השפיעה גם על הזהירות בה גידלתי את הבת שלי.
הבנתי על עצמי שיש משהו בזהירות היתר הזאת, ודווקא בה, שעלול להפריע להיווצרות של חוסן פנימי, להפריע למרכז הפנימי להתפתח באופן חזק ויציב.
אם אני מול הבת שלי "הולכת על ביצים", היא "תלך על ביצים" מול החיים עצמם*._

זה שיעור שרק עכשיו אני מתחילה להבין כמה שהוא חשוב. מקוה שאצליח לסמוך על עצמי, מקוה שאצליח לסמוך עליהן, מקוה שאצליח לתת להן אמונה אמיתית שהן בסדר כמו שהן, ושהן תסתדרנה עם מה שיבוא. אני עדיין לא שם.

בגדול אני מאמינה שאם החוויה הפנימית שלהם תהיה כזאת שהם יהיו בסדר עם זה, הם באמת יהיו בסדר עם זה

להתנצל!
זה מאוד חשוב. אפילו בגיל שנתיים. להרגיל את עצמנו ואותם להבעת חרטה וסליחה הדדית.
(הוא התנצל? אני לא זוכרת כרגע אם ספרת, קבלי את סליחתי אם ציינתי את המובן מאליו שעשית, אין לי אנרגיות כרגע לחזור ולקרוא. תודה)

_הוא כעס מאד, ואמר לילד: אני מאד כועס עליך, אתה יודע שאנחנו לא קורעים ספרים. אני מאד מאוכזב ממך.
הוא חזר על כך כמה פעמים, ואני כמעט נחנקתי כששמעתי את המילים הנוראיות האלה._

לדעתי, אלה היו מילים מדויקות. קשות, נכון, אבל לא מעליבות ולא הורסות. מילים שמתארות מצב ומסבירות מה לא בסדר ולמה. וכעס שמובע במילים כאלה בהחלט יכול להיות כעס בונה, ולא כעס הורס.
והעובדה שהוא אמר את המילים לילד ולא צעק עליו - גם זו התנהגות בונה.
באמת באמת באמת, שאלה יהיו הטעויות הכי גדולות שלכם בהורות...

(ושוב: אני בכלל לא הייתי מתייחסת לזה כאל טעות. וגם, אני לא מאמינה שתהיה פה פגיעה בילד. ילד יכול לחוות בקצרה כעס "טוב", כעס הוגן ומוצדק שמובן לו והגיוני לסיטואציה, בלי להיפגע. הוא כמובן עשוי להרגיש לא-נעים לטווח הקצר, אבל בלי להיפגע ובלי להישרט)

וגם: תני קצת קרדיט לכמויות האופטימיות וההחלמה העצמית העצומות והענקיות של ילד בן שנתיים. יצא לך פעם לראות אותו נשרט או נחבל ואת השריטה מחלימה ונעלמת כמעט לנגד עינייך? מנגנון תיקון הנזקים שלהם מהיר כמו שד, ואני מאמינה שבמידה זו או אחרת זה נכון לא רק ברמה הפיזיולוגית. החברה האלה נופלים וקמים, נופלים וקמים... ולא נבהלים כל כך מהר מאירוע שלילי בודד.
(ההתמדה וההישנות של עלבונות וכעסים לא-קונסטרוקטיביים, הם אלה שנשארים)
(בגיל מאוחר יותר זה כבר קצת אחרת)

כותבת בלי לחשוב, מעניין אם ישלח...

אז איך מתקנים טעות הורית?
בתקופה האחרונה, הארוכה משחשבנו, בעקבות החלטה שלקחנו שאמורה לשפר את חיינו ולאפשר לנו לקיים אורח חיים מתאים יותר עבורנו, הילד חשוף לכל כך הרבה כעס וזעם (שלפעמים מופנים אליו רק כי הוא בסביבה או כי הוא מושפע מהאווירה ודורש תשומת לב בבכי או ב״דווקא״, מתנהג באופן מעצבן בדיוק ברגעים הקשים).
איך יודעים מתי ״לתקן״ ומתי לסמוך עליו ולתת לו לעכל ולהתמודד?
איך עוזרים לו?
ואיך לא מרגיש כל כך רע עם עצמך על מה שחוללת לו בבחירותייך?

הממממ. קצת יותר מדי מעורפל אבל אנסה בכל זאת, כמה רעיונות על רגל אחת:

תמיד "לתקן". השאלה היא למה הכוונה ב"לתקן". אף ילד (ולמעשה גם אף מבוגר) לא יכול להתמודד עם כמויות גדולות של כעס וזעם. תמיד רצוי לתקן.

אבל

לא ברור לי על מה את חושבת כשאת כותבת "לתקן", לא ברור לי מה בדיוק ההתנהגויות שלו ומה הקשר בדיוק לכעס ולזעם - הם מופנים בעיקר אליו? כי הוא מבטא יותר מצוקה בבכי או בהתנהגויות אחרות? מה זה "דווקא"? מה זה "מתנהג באופן מעצבן"? מה שמעצבן אותך לאו דווקא יעצבן אותי, וההיפך, אז אולי תתני דוגמא קונקרטית ונחשוב איתך איך להגיב?

אני הייתי חושבת על שתי דרכים עיקריות "לתקן": האחת, להגיד לו הרבה פעמים, כשיש כעס בסביבתו שהוא נחשף אליו אבל לא קשור אליו, שאתם בלחץ עקב קושי בעולם המבוגרים, זו לא אשמתו, אתם מתנצלים, ותנסו להתנהג בצורה יותר רגועה לידו (אבל לא תמיד מצליח לכם). פשוט להגיד את זה במפורש. השנייה, ליזום בלי קשר לכלום הרבה מאוד חיבוקים, נישוקים ופינוקים פיזיים. קירבה, מלים טובות, התכרבלות, דברים שיאזנו קצת יותר את עודף הכעס מהצד השני. ושוב: בלי קשר לכלום. סתם כי יש לכם רגע ואתם אוהבים אותו. שזה לא יתפרש כפרס או כשוחד או כלום.

איך עוזרים לו? דורש דוגמאות קונקרטיות.

איך לא להרגיש רע עם עצמך? כל פעם שאת מרגישה רע עם עצמך, להזכיר לעצמך שרגשי אשמה הם דבר מיותר ומזיק, לא מובילים לשום דבר טוב, את עושה כמיטב יכולתך בכל רגע נתון, אף פעם את לא יכולה לעשות יותר ממה שאת יכולה לעשות, ובמקום להתבחבש בהרגשה הרעה - לשאול שאלה מעשית: איך הייתי מעדיפה להגיב בפעם הבאה?

ואם אין לך מושג איך הכי כדאי להגיב בפעם הבאה - אז הנה פה אפשר להתייעץ.

תודה על התשובה המפורטת והקשובה.

צודקת, אני מעורפלת, גם אצלי אני מרגישה צורך לעשות סדר, אנסה להסביר...

אם הייתי יכולה ״לתקן״ משהו, זה את עצמנו, וזה הרי בדיוק מה שאנחנו עובדים עליו. יצאנו ל״מסע״ משנה חיים כדאי לגדל את עצמנו ואת ילדנו אחרת. אבל, רצונות יש, וחיים אמיתיים מולם- שהעמידו אותנו באינסוף מצבים מלחיצים וקשים. והילד שלנו, היקר, איתנו.
וראה אותנו בהתמודדות עם לחצים, וחווה איך אנחנו מביעים כעסים...(* ועוד המון דפוסים שאנחנו עובדים על עצמנו, אבל שני אלו שכתבתי, הם אלו שהכי קשה לי שהילד נחשף אליהם בתהליך).
ואילו התהליך כל כך איטי, חושפני, פגיע, רגיש וחשוב. אין איך להמנע מאלו, אבל הייתי שמחה ״לתקן״ את שנינו, בנזוגי ואותי, לפני שהיה נחשף אלינו ככה.
ועכשיו, שכבר מאוחר מדי, המסע התחיל ואין לחזור אחורה, ואני מאוד מרוצה מהמון דברים שעשינו נכון יחד במסע הזה, איך שהוא גדל, מה שאפשרנו לו ולעצמנו, אני מרגישה שהכעס והלחץ פגעו בו.
אני חוששת שהם תפסו מקום גדול מדי בנפש הקטנה שלו ושזה מנע ממנו איזשהו מרחב רגשי בריא לגדול בתוכו.
ברור שכשאנחנו מצליחים להרגע ולהתנהג מולו באופן הנכון בעינינו, כמו שהיינו רוצים לנהוג כל הזמן, ההתנהגויות ה״מעצבנות״ האלו, שכתבתי עליהן, נרגעות. כי אלו התנהגויות של קריאה לעזרה ובאותו הרגע ״הכל בסדר״.
אבל הן קיימות.
והייתי רוצה לעזור לו לשחרר אותן.

נכון לציין עכשיו שהוא בן 2.5.
ואתן שתי דוגמאות להתנהגויות האלו,

יציאה / עזיבה של איפה שלא נהיה או זריקת חפצים שהוא אוחז ברגע שאומרים לו ״לא״, בבכי.
ואין אצלנו הרבה ״לא״, והוא לרוב גם לא מוחלט...
בכלל, קושי פתאומי עצום בלקבל ״לא״... לא מרגיש שזה קשור לדרישת עצמאות של גיל שנתיים כרגע... למרות שאשמח לשמוע כל מה שעולה לכן בהקשר.

צורך מוגבר בתשומת לב, מוגבר מתמיד, באופן שאי אפשר לנהל שיחה לפעמים (....פעמים רבות) בלי שהוא יתפרץ בקול רם וירצה שנעצור הכל ונספר לו סיפור או נשחק איתו...

לגבי שאר הדברים שרשמת בשמת, תודה. אלו היו טיפים ראשוניים ״על עיוור״ מצוינים, שאת חלקם כבר אמצנוי וללא ספק עוזרים.

או. הסברת יותר. אין לי הרבה זמן כרגע אז נורא בקצרה:

אתם בתהליך, זה מצויין. אל תדאגי, כי ככל שהתהליך יתקדם ככה גם הוא יתנקה מדברים מן העבר ויספוג את ההתנהלות החדשה שלכם.

קושי עצום בלקבל "לא" בהחלט בהחלט שייך לגיל והוא סימן מוצלח מאוד של עצמאות, נפרדות, עמידה על דעתו, למידה שהוא שונה מכם ושיש לו רצונות שונים וזה ממש בסדר. מותר לו לבכות ומותר לו להיות מתוסכל. אבל בין השורות אני קוראת, שה"לא" שלכם הוא לא בדיוק תמיד "לא". אז אני מציעה, שבכל מצב שזה לא משהו חד משמעי, מוחלט וסופי (באמת אין כמעט שום דבר כזה) - תחשבו איך לנסח עם "כן". אני לוקחת את זה מהטריק של גמילה מהנקה שנקרא don't offer, don't refuse.

בטריק הזה, אף פעם לא אומרים "לא". נגיד שהוא רוצה לינוק בדיוק באמצע הקניון וזה לא מתאים? את לא אומרת "לא", את אומרת "כן, בטח חמודי, הנה אנחנו כבר הולכים הביתה לינוק". מתעקש? את אומרת "כן חמודי, אבל לא כאן, כאן אי אפשר לינוק, בוא נלך מהר הביתה כדי שתוכל לינוק" או "בוא לאוטו, אנחנו יכולים לינוק באוטו". רואה את הטריק? האמא המיניקה בדוגמא הזאת בעצם אומרת "לא", אבל הוא מנוסח כל הזמן בתור "כן". זה "כן" עם תנאים, התנאים מאוד ברורים. ברוב המכריע של המקרים גם אפשר להסביר אותם. את לא מסרבת אלא זורמת - אבל כמובן רק לכיוון המתאים ובתנאים המתאימים.

הצורך המוגבר בתשומת לב מוכר. הוא בדיוק מגלה את הצורך העז ביחס ובתשומת לב, הוא בן יחיד אז רק אליכם הוא יכול לפנות, כי הוא די תקוע (אני מנחשת) לבד איתכם במקרים האלה? וכמובן - זה ברור על רקע מה שאת מספרת (הלחץ והכעסים גורמים לו לחרדה וחוסר ביטחון והוא זקוק לכמויות גדולות מאוד של הרגעה, מכם במיוחד כי הלחץ מגיע מכם והוא דואג כל הזמן בתת ההכרה שזה בגללו, או קשור אליו). אז כן, צריך להתייחס אליו יותר, הוא כבר לא תינוק קטן שיכול לשכב בשקט ובפסיביות כשאבא ואמא מדברים לו מעל לראש, אלא רוצה לקחת חלק.

אפשר כבר מעכשיו לנסות לשלב אותו בדברים שלכם. במקום לשחק איתו בצעצוע, לשחק איתו בתליית כביסה או שטיפת כלים או דברים כאלה. לפחות ילמד משהו מועיל... אבל זה בדיוק הגיל. ואחת הסיבות לכך שחמישה ילדים קלים יותר מאחד P-:

בשמת תודה! ממש תודה!
אני בקושי מצליחה לנסח מילים מרוב תחושות קשות בנושא מעורבות בניסיונות שכנוע עצמי שהכל בסדר... והנה את באה, בקלות ועל הדרך מאירה את הדרך ונותנת מילים שעושות סדר בראש ומקום לנוח ללב.

רק תזכורת קצרה וקשובה וכבר רואים איך הילד נרגע, וגם אני.
אז שוב תודה...

וה״טריק של גמילה מהנקה שנקרא don't offer, don't refuse״ מעולה! גם מפתח גישה נכונה לחיים באופן כללי (;

(-:
נכון, זו גישה שעובדת בהרבה יותר מקרים מאשר "רק" בגמילה עדינה: מצד אחד לא יוזמים עידוד של מה שאנחנו לא רוצים לעודד (האמא רוצה לגמול), ומצד שני לא גורמים לילדים קטנים תחושה של דחייה או סירוב, לא גורמים להם להרגיש לא רצויים או לא בסדר. להיפך, מקפידים לתת לילד תחושה שהוא רצוי ואהוב, תוך כדי ששומרים באותו זמן על מה שחשוב לך

הורי יכולים לכעוס כמה שהם רוצים..הייתי שיאאאא ההזנחה בגיל 12-17 ...מה שיש זה מה שנתנו לי לשמוע
זה מה שיש להגיד למשפחה הזו
מפריע להם שאני הולכת ברגל בלילה ולחכות שעות בתחנה בהלילה לא אותו דבר??? בזמן הזה הרבה הדברים יכולים לקרות...אתם משפחה לא למופת כמו שחשבתי שאתםם...לא תגיד לי איך להתנהל....אני יושבת שעות בתחנה...אף לא יגיד מה מו ומי..לבדי בבית גדול גיל 9???שיא החוצפה למה מה קרה!!!!!
החיים שלי בתוך הראש,שלי איך אני מסתכלת עליהם מהצד...
לא היית שם !!!לצידי "שםםם" אז אתה לא קיים
לא היו שם לא קיימים

אם אני חיה בסרט נתתם לזה לקרות!¡!!!!

בגיל בין 27-33 לחכות בלילה בחושך שעות עד שמגיע אוטובוס לאסוף אותי מתחנת איסוף לאף אחד לא מזיז משפחה רובכם פשוט פחח גם בגיל לכו ל...יודעים לאן כל אלה שבאו בטענות עלייי...היא השאירה אותי לבד בגיל 9.…לבד בבית..ועוד לבוא בטענות. האמא הזו לא מבינה תכאב שלי של הילדה שלה המשפחה לא ראו לא תבדידות בגיל כה קטן...ועכשיו לאחר שנים אני מנסה לקום ...תמיד באים ושולחת משהו לעצור.. לא אכפת לי כבר!!!
החיים האלה הם רובם כמו פח אחד גדול!!!
ברוכים הבאים לדייסה שלא אני בישלתי...!!!!

חיבוק גדול ממני
נשמע כואב

יחס כן משפיע, את מוזמנת לכתוב פה. את מוזמנת לספר על עצמך ולדבר עם אנשים אחרים.
אבל כרגע את מציפה עם ההודעות של הרבה דפים, לא ברור מה את רוצה להגיד, וקשה להשתלב.

בתור התחלה, תבחרי לך דף שהכי מתאים למה שאת רוצה להגיד, או שתפתחי דף חדש משל עצמך (ראי הוראות ב דף חדש ו שם דף מתאים) ותמשיכי שם.
הודעות תלושות שמפוזרות בדפים שונים - יימחקו.

תודה @}