האם יש סיכוי

אנונימי

הסיפור שלי הוא קצת ארוך אבל אשתדל כמה שיותר בקצרה. הייתה לי אהבה מטורפת עם בן זוג שהתממשה רק לאחר תקופה של שנתיים של חתול ועכבר. בפעם הראשונה הוא התחיל איתי כשבדיוק סיימתי קשר קודם ולא הרגשתי עוד מוכנה למשהו חדש, כעבור שבוע של דייטים מוצלחים זרקתי לו לא מתוך כוונה לחתוך אלא מתוך תחושה של אותו רגע ולשתף שאני חושבת שאנחנו לא מתאימים, הוא מאד נפגע, ולאחר שעשינו סקס (חלקי) לא דיברנו שבוע. לאחר שבוע ניסיתי ליצור קשר שוב כשאיני בטוחה מה אני רוצה והוא התחיל לשחק משחקי העלמויות, הוא בדיוק החליט לסיים חוזה בדירה בעיר ששנינו גרנו בה ולעבור לעיר אחרת בתואנה ש׳אין לו כלום בעיר הזאת׳ ובכל פעם שקבענו להפגש הוא היה מבטל ברגע אחרון. לבסוף הבנתי שמדובר בטיפוס חמקמק שמשחק משחקים וחתכתי לחלוטין. בין לבין לאחר כמה שבועות הייתה לנו עוד פאזה של מפגש אחד שמאד רציתי שיתפתח למשהו רציני יותר אבל הוא שוב נעלם לאחריו. כיוון שאנחנו עובדים יחד באותה חברה אך לא באותו מקום כעבור כמה חודשים יצא לנו שוב להפגש. אני נמנעתי משיחה איתו אבל הוא חיפש אותי וביקש לחדש את הקשר ושהפעם הוא מקווה למשהו רציני ושהוא בא ממקום אחר. יצאנו למשך 3 שבועות ואז הוא חתך ממני בתואנה שהוא לא מסופק מהסקס ושבאופן כללי אנחנו לא מתאימים. באותה תקופה סבלתי מוגיניזמוס כלומר חוסר יכולת לקיים יחסי מין באופן מלא, למרות שאיתו דווקא האמנתי שזה ייפתר כי הרגשתי חיבור פיזי מדהים, אבל הוא נבהל כנראה מהמקום הזה ומסיבות אחרות וחתך. בשלב זה כל הסביבה שלי כולל החברות ואמא אמרו לי שמדובר בטיפוס מאד בעייתי ולהתרחק ממנו, וכך עשיתי. בינתיים יצאתי עם גברים אחרים ונהניתי איתם אבל מעולם לא הצלחתי לקיים עמם יחסי מין מלאים והוא תמיד זה שנשאר לי בלב. בעצם הייתי בשלב זה כבר מאוהבת בו עד מעל הראש. אחרי אולי שנה שלא דיברנו שוב נאלצנו להפגש במסגרת העבודה. אני לא ניגשתי אפילו לדבר איתו או להגיד שלום ופשוט נמנענו אחד מהשנייה. כאשר הסתיימה התקופה של השבועיים שנאלצנו להיות בסביבת עבודה קרובה וחזרתי למשרד שלי, הוא התקשר. הייתה לנו השיחה הרומנטית ביותר שיכולתי להעלות בדעתי. הוא התוודה שהוא מאוהב בי ואני הבחורה שהוא רוצה. שהיו לו בעיות ובגללן הוא לא יכל לממש את הקשר קודם. נפגשנו ורצינו לקחת את הדברים לאט אבל נסחפנו לתוך הקשר מהר, הוגיניזמוס שלי נפתר איתו באורח פלא. מעולם לא חשתי כזו משיכה לאדם. הייתי מאוהבת באופן המלא ביותר שחוויתי. הייתי מאושרת באופן שלא הכרתי. כעבור כמה חודשים שהוא ניסה מאד לקדם ולזרז בזמן שאני פחות מיהרתי לשם כי היה לי טוב מאד כמו שזה, עברנו לגור ביחד. מרגע שעברנו לגור יחד, התחילו הבעיות, אני לא רוצה לפרט יותר מדי אבל רק אציין שהוא חשף צדדים שלו שאולי היו שם תמיד אבל באו לידי ביטוי הרבה יותר עדין לפני כן. אני רק יכולה להגיד שהוא התגלה כאדם אלים נפשית, היו לו התקפי כעס קשים, תסכולים ודרמות והרבה פעמים האשים אותי בדברים רבים והרגשתי מותקפת ושלא משנה כמה אני משתדלת תמיד לא אהיה מספיק טובה בשבילו. אני זוכרת את התסכול האדיר של אותה תקופה כי האהבה אליו לא שכחה המשיכה עדיין הייתה אדירה אבל כל הדברים האלה העכירו את הכל. לא יכולתי לעזוב כי אהבתי עד בלי די אבל גם לא היה לי טוב. בכל פעם קיוויתי שהדברים ישתפרו ואכן היה נראה כך, עד הריב הבא שבו הרגשתי מותקפת עד היסוד שלי, האופן שבו היה רב הרגיש לי ׳לא הגון׳ אני השתדלתי לשמור על כבוד כלפיו וכלפינו אך הוא תוך כדי ריב היה רק קוטל אותי ואותנו, פסימי עד בלי די, אומר שתמיד זה ככה ואף פעם לא ייפתר וכשהייתי מנסה להציע פתרונות הוא היה אומר שזה לא יעזור. כלומר, לא הותיר מקום לתקווה. הריבים האלה היו פוצעים אותי משאירים בי תחושות קשות ולאחריהם היינו ממשיכים כאילו רגיל, עד הריב הבא. משהו בו הרגיש לי לא בריא מהיסוד, אבל כיוון שגם אני גדלתי בבית עם אמא (רק אני ואמא, הוריי היו גרושים ואבי נהרג כשהייתי קטנה) שיש לה התקפי כעס כנראה לא ידעתי לשים את הגבולות. אני כותבת את כל זה מתוך מודעות כי הלכתי לטיפולים שונים אותה תקופה שהאירו לי את הסיטואציה באופן שאולי לי לבדי היה קשה לראות כיוון שגדלתי באופן שגדלתי. בסופו של דבר היה לנו ריב אחד שכנראה אפילו לי עם הגבולות הלא ברורים שלי היה כבר יותר מדי - הריב התחיל מזה שכל הדרך לארוחת ראש השנה אצל המשפחה שלי הוא התלונן כמה הזר שקנינו לסבתי היה יקר. אני יצאתי מהרכב לחנות לקנות את הזר לבדי ולא הייתה לי כוונה שהוא ישתתף, אבל לבסוף הוא יצא אחרי ושלף את הכרטיס שלו ליד הקופות אמרתי לו שלא צריך והוא התעקש בכל זאת, אז שילמנו חצי חצי. אחר כך בדרך הוא התלונן כמה הזר יקר וכשביקשתי ממנו שלא יחשוב על זה ושבכל זאת זה שווה את זה כי זו סבתא שלי הוא לא הפסיק. אז באיזשהו שלב אמרתי לו משהו כמו אני לא יכולה לשמוע את הבכיינות הזאת יותר ואז הוא התפרץ עלי וקרא לי שקרנית ושהכרחי אותו לשלם על הזר. זה גרם לי לבכות. באותה תקופה אני זוכרת שהייתי בוכה הרבה מאד בעקבות הריבים שלנו. הגענו לארוחת חג שיחקנו אותה הכל כרגיל ולמחרת נפרדתי ממנו. לאחר שנפרדנו הוא עוד נשאר בבית כך שיצא בסוף ש׳חזרנו׳ וניסינו לתקן אפילו החלטנו ללכת לטיפול לפתור את הבעיות שבינינו. אבל אז נסעתי לשבוע עם חברה לחופשה שאלתי אותו אם זה יהיה בסדר מבחינתו, זה נפל על יום כיפור, אני לא שומרת והוא כן אז חשבתי שזו תהיה הזדמנות שלו לבלות עם אצל משפחתו שתמיד טען שהוא לא רואה אותם מספיק, הוא הסכים ופרגן לי על הנסיעה. כשחזרתי לאחר קבלת פנים ממלכתית בשדה תעופה של חיבוקים ונשיקות ושואו שלם של אהבה ליד חברה שלי (היא אמרה לי שנראה כאילו עוד שנייה הוא מציע לי נישואים) כשחזרנו הביתה ואחרי סקס כייפי הוא פתאום עטה ארשת פנים מעונה ואמר לי שאם הייתי קוראת מה שהוא כתב כשהייתי בחול כנראה הייתי חושבת שהוא רוצה להפרד ממני ושלא הייתי שם בשבילו בכלל כשהייתי בחול, ובנוסף שהוא נפגע שנסעתי ביום כיפור. ניסיתי להבין יותר ואז הוא התחיל בהתקפות שלא עניתי לו מספיק להודעות ולא כתבתי לו מספיק (למרות שרוב הזמן לא הייתה לי קליטת ווטסאפ שם כי הייתי רק על ויפי אבל כשהייתה השתדלתי לכתוב לו) בכל פעם שניסיתי להסביר את עצמי הוא רק נכנס לדבריי יותר והאשים יותר. אמרתי לו שחבל שלא אמר מראש שזה מפריע לו, כיוון שפרגן, נסעתי אבל אם הייתי יודעת שזה מפריע לו לא הייתי נוסעת כמובן. שוב הרגשתי את המבוי הסתום ואיך אי אפשר לצאת איתו בסדר אף פעם. איני כבר זוכרת איך הדברים בדיוק התפתחו אבל בסוף נפרדנו והוא עזב להורים שלו. היו לי שבועיים קשים ואז התחלתי לקבל את זה והבנתי שזה הדבר הנכון. כיוון שאנחנו פשוט במבוי סתום. התחלתי לצאת עם בחורים אחרים כמובן שלא לשום דבר רציני וסתם להסחת דעת. לאחר עוד כשבוע הוא התקשר והציע שנלך לטיפול (מה שניסיתי להציע לו כשעוד היינו יחד) ושהוא לא רוצה לוותר עלינו. שמחתי כי זה צעד בלהודות שיש על מה לעבוד. הסכמתי והתחלנו.. אבל אז הוא גילה שיצאתי בזמן הזה לכמה דייטים זה העלה את חמתו, הוא ניסה לשים את זה בצד אבל בסוף זה השתלט עליו ולאחר שוב התפרצות של כעס עלי הוא קם ועזב, אולי לאחר שני מפגשים של טיפול. בשלב זה כבר הייתי פגועה מאד כי הוא הראה כזו מחוייבות לתהליך עבודה ורק מפני שגילה שיצאתי לכמה מפגשים לא מזיקים (הסברתי לו שלא היה שום מגע אפילו לא נשיקה ושזה היה חסר משמעות מבחינתי, שהוא היחיד) הוא קם ומוותר על הכל. נכנסתי לתקופת אבל, התבודדות מהעולם ולא רציתי דבר, כעבור כמה שבועות הוא הופיע בביתי אמר שהבין שזה לא צריך לעניין אותו בכלל אם יצאתי עם מישהו בכלל, שאני כל עולמו והוא חייב להיות איתי ושהוא יעשה הכל כדי שזה יעבוד בינינו. הוא חזר הבייתה והייתה לנו תקופת ירח דבש של כחודשיים, הרגשתי שיותר ויותר אני מקבלת את הזוגיות שאני רוצה, גם כשהיו חיכוכים איכשהו התקשורת מסביבם הרגישה יותר נכונה, במילים אחרות הרגשתי שיש תקשורת! ואז התרחשה השטות הבאה שפוצצה הכל מבחינתו. היה לנו יום נהדר ביחד ובסופו נכנסנו למיטה לישון. לא ציינתי שהוא לא הסוג החם ומחבק במיוחד והמגע שלנו כשהיה נסב יותר מסביב למין. הלכנו לישון והוא סובב גבו אלי ביקשתי חיבוק בעדינות והוא אמר משהו כמו כואב לי הגב מצטער, ביקשתי שוב בצורה נעימה וחמודה והוא לא הגיב וכשביקשתי שוב בפעם השלישית עדיין בחמידות ועדינות, הוא פשוט צעק עלי ׳תעזבי אותי כבר ! תני לי לישון!׳ או משהו כזה. אז יכול להיות שבדקתי את הגבולות שלי יותר מדי איתו אבל מדוע בעצם שלא אהיה זכאית לחיבוק מבן זוג או לפחות לאיזו תגובה אוהבת אחרת... או שזו אני והדרישות המוגזמות שלי? בכל אופן לאחר מכן כעסתי כל כך שהלכתי לישון בסלון ...נכון, תגובה קיצונית ואולי ילדותית... למחרת הוא קם ועזב את הבית על כך שהוא נפגע ממני שהלכתי לסלון.
יומיים אחרי זה הוא בא לקחת דברים מהבית ותלש את שלט הכניסה שלנו עם שמות שנינו. בטלפון כשדיברנו וניסיתי להפציר בו לחזור הוא צעק עלי לא להתקשר יותר אף פעם. שבועיים שהייתי שבורה ממנו ומזה... עד שהבנתי, הבנתי שלא אוכל להיות עם מי שמתנהג בכזו קיצוניות. בכל פעם שניסיתי לדבר איתו הוא רק ניסה לשכנע אותי כמה היה לו רע איתי וכמה לי רע איתו. שחררתי ונעלמתי לו מהחיים. ואז הוא חזר להופיע, במקום לשחרר גם מהצד שלו הוא התחיל לשלוח הודעות געגועים וכשראה שאני לא מגיבה הודעות זעם. הוא התחיל לבכות בהודעות שנקלע למצב כלכלי ונפשי קשה והתחיל להאשים אותי בגניבות רכוש שלו ובכך שכל הקשר שיקרתי לו וגנבתי אותו ושהוא שמח שסיים את הקשר כדי למצוא בת זוג טובה יותר. אחרי שהעברתי לו את כל הכספים שפתאום היה לחוץ עליהם (פקדון לדירה, כסף על רהיטים משותפים שקנינו בדירה שכשעזב אמר שהוא משאיר לי אותם ופתאום הוא דרש את הכסף עליהם) הוא חזר להתגעגע אלי ולהזמין אותי להופעות ולנסות לחדש איתי את הקשר. עם אותה אחת שהיא גנבת ושקרנית. כל התקופה הזו ניהלתי איתו קשר קורקטי בלבד כשדרש כסף אמרתי לו שאעביר לו ורק ביקשתי שיניח לי. כשהתגעגע וניסה לחדש קשר נמנעתי מכל תגובה וכאשר התחיל להבין לבד שאיני מעוניינת בקשר איתו אישרתי לו שאני מבקשת ניתוק מוחלט ואיחלתי לו בהצלחה.
בינתיים בכל הזמן הזה, מאז כחודש וחצי לאחר הפרידה נכנסתי לזוגיות חדשה ואינטנסיבית עם אדם מקסים, שבזכותו בעצם אני חווה חוויה מתקנת לחלוטין לקשר הקודם. מדובר באיש חיובי, יציב שגם אם נקלעים למצב של חיכוך זה נפתר תמיד בצורה נעימה והכי מכבדת, כי יש בינינו תקשורת ! וזה מדהים... אין בכלל קשר לדרמה והסערה המתמדת שחייתי בה קודם. אין בי פחד להיות מי שאני ולדבר על דברים שמפריעים.
אבל פה הבעיה, שלמרות כל מה שסיפרתי וכל מה שהיה לי עם בן הזוג הבעייתי... אני עדיין אוהבת אותו, עדיין כמהה אליו אחרי כל הזמן הזה ואחרי כל הרע שהיה בינינו ומרגישה שמשהו אצלי פשוט מקולקל ! איך להתגבר על אותו אחד ובאמת להמשיך הלאה כי ברור שלא אוכל יותר להיות עם אדם כזה אלא אם אני מעוניינת בחיים של אומללות.....
אשמח לעצמותיכם הנבונות...
לפעמים אני פשוט מרגישה שההיגיון והרגש לא מצליחים להסתנכרן ..
תודה לכל מי שקרא עד פה את הסיפור הארוך שלי

וואו, המון דרמה... לצערי מכירה חלק מהסיפור הזה. זיהיתי הרבה ממה שכתבת עליו מבן זוגי. רק עכשיו, אחרי 2 ילדים ועבודה רצינית על עצמי הבנתי שהכי נכון הוא להיפרד. רק עכשיו אני רואה שינוי אמיתי בהתנהגות שלו. בשליטה שלו על הכעס שלו.
אני חושבת שמה שאת אוהבת בו הוא את האפשרי שלו. את מלמדת עליו זכות בזכות הטוב שבו ולא מוכנה לראות רק את הקושי והרע שבו. את כל הדברים הטובים שבו את אוהבת וזה משהו שקיים.
עם זאת, לא נראה לי שהוא באמת ובתמים עובד על עצמו. הוא לא הולך לטיפול שיעזור לו לערוך שינויים עמוקים אלא מנסה, עם כוחות גדולים, להתגבר על הכעס העמוק וחוסר האמון שיש לו מהעולם, שמתבטא מולך ואז ברגע של חולשה הוא עף עליך, באלימות.
את לא צריכה את זה.
אני חושבת שאם לא היו לי ילדים, היינו כבר נפרדים מזמן. אבל מכיוון שיש לנו ילדים והזוגיות המסויימת הזו ממילא משאירה אותנו יחד כל החיים, אז אנחנו עושים השתדלות על כדי להצליח. לא יודעת אם נצליח ובדיעבד לא בטוחה שנכון להיות בכל כך הרבה קושי בזוגיות.
אדם שמתקשר איתך ולא כועס עליך ונותן לך ביטחון הוא כל כך הרבה יותר טוב לך ובמובן העמוק ביותר של הדבר- אוהב אותך.
יש בתוכנו מקום לאהוב כמה אנשים, כמה גברים. יכול להמשיך להיות לו מקום חם בלב שלך ואת יכולה להמשיך לראות את הגבר המהמם שהוא יכול היה להיות אם הוא לא היה מוותר לעצמו על עצמו, אבל את לא יכולה לעשות את הדרך שהוא צריך לעשות, במקומו. והכי נכון לעשות מה שממילא עשית. להרפות. לשחרר. לומר לו שלום באהבה. ולדעת שבאמת באמת, הוא פוגע בך ואת לא מוכנה לחיות את חייך ככה.

את נמצאת במקום מצויין. את לא איתו. מותר לך להמשיך ולחוש אליו רגשות. כשזה עולה תברכי אותו ותשחררי. זה לא פשוט, זה תהליך, אבל את בדרך הנכונה.

מישהי תודה על המילים, הן נוגעות עמוק. כואב לי לשמוע שאת עוברת דבר דומה רק שאצלך האופציה לפירוק החבילה הרבה יותר מורכבת. את אומרת שרק לאחרונה את מתחילה לראות בו שינוי ... מה גרם לו להתחיל בשינוי? האם הוא עובר טיפול?
זה נכון, למעשה נפרדתי זה עתה מהחבר הנוכחי שהוא באמת אדם מקסים כי הבנתי שאני מבולבלת מדי והרגשות שלי לבן הזוג לשעבר מציפים. אצטרך לעבור כברת דרך של עיבוד הרגשות. אחרי תקופה שחשבתי שהצלחתי להמשיך הלאה ולבנות זוגיות חדשה אני נוכחת שבן הזוג הקודם עוד זורם לי בדם, ויש בי את התקווה הטפשית שאולי הוא מיוזמתו יראה נכונות להשתנות ולעבוד על עצמו, יבין דברים ואז יחזור אלי כאדם חדש. אני פשוט חשה עדיין מאוהבת למרות חוסר ההגיון וההתנהגות הפוגענית שלו. ענ בל, תודה על מילים המחזקות, אחד הקשיים הגדולים הוא הכעס העצמי שעוד יש לי רגשות לכזה אדם, אני מקווה שעצם הקבלה של המצב תעזור לי לשחרר עם הזמן.

מה גרם לו להתחיל בשינוי? האם הוא עובר טיפול?

לקח לשינוי הרבה זמן להתרחש וזה כמובן היה תלוי בי. במשך שנים נתתי עוד סיכוי ועוד סיכוי. פיתחתי עוד יותר את מערכות ההגנה המתקדמות שלי, ידעתי שאני אישה חזקה ושאני יכולה לשאת את זה. אבל בתוכי הייתי מפורקת, הרגשתי אישה מוכה.
היינו גם בטיפול זוגי והיו בהחלט גם זמנים טובים שבגללם חשבתי כל הזמן שזה באמת יכול להיות אחרת.
עד שלפני כמה חודשים הוא העיף עלי משהו, ליד הילדים. ועדיין לא אמרתי לו לעוף מהבית. אז הבנתי שאני היא שצריכה לטפל בעצמי. בעקבות הטיפול שמתי את עצמי במרכז, הבנתי מה לא מאפשר לי לפרק את המשפחה, עלו הרבה דברים והתחלתי להשיל שכבה אחר שכבה ושמתי גבול אחר גבול. עד שאמרתי די, נפרדים. והסברתי הכל ואמרתי שלא מוכנה יותר למה שהיה. הוא ביקש הזדמנות נוספת ומאז יש שינוי. הוא לא הולך לטיפול, לצערי אבל אני מרגישה שמשהו בתקשורת שלנו השתנה, בעיקר כי אני לא מוכנה יותר לקבל שום בולשיט ובאמת, ממקום מאוד עמוק, אני לא חושבת שפרידה היא דבר נורא כל כך ואני לא מוכנה לחיות ככה את החיים שלי.
בקיצור, העבודה היא בעיקר שלך. את היא המגדירה מה את מוכנה לשאת בזוגיות שלך ומה לא. אני בשלב מסויים כבר לא יכולתי לשאת יותר התנהגויות מסויימות. פיזית לא יכולתי לשאת אותן יותר.
אם תסתכלי עמוק בתוכך, האם את מרגישה וחושבת שהוא הגבר הראוי והנכון לך?

כשאת אומרת שפיזית לא יכולת לשאת יותר התנהגויות מסויימות, ואם זה אישי מדי אינך צריכה לענות.. האם את מתכוונת שרק כאשר פגע בך פגיעה פיזית לא יכולת לשאת זאת יותר או שפיזית כוונתך שלא יכולת לשאת זאת באופן רגשי יותר?
כאשר אני מסתכלת עמוק בתוכי ותודה על השאלה היא מאד מחזקת ומחדדת את התחושות שלי ומעניקה מרחב של שקט פנימי לבחון את זה... אני לא חושבת שהוא הגבר הראוי לי כיוון שהוא חי באטימות ובחוסר יכולת לראות את העולם ואותי אלא הוא חי על פי תסריט של תסכול וקורבנות שאין לו קשר עם המציאות שסביבו. זה כאילו הוא בתוך אקוואריום סגור ואין לי שום דרך להושיט אליו יד ולחדור בעדו. זה מאד מתסכל כי אני יודעת שאלמלא זה יכול היה להיות בינינו משהו מאד יפה, אבל הזכוכית הזו חוצצת בינינו. היא חצצה גם כשהיינו יחד.
קשה כי יש לי רגשות חזקים אבל מן הצד השני כמעט בכל פעם שהוא ניסה ליצור איתי קשר מאז הפרידה רק חשתי בתקפנות ובהאשמות שלו כלפיי. איני יודעת מאין הצורך שלו לכעוס כל כך נובע כיוון שהוא זה שקם ועזב אבל זו עובדה, כך הוא נוהג בי. לכן אני עוצרת עצמי מליצור איתו כל קשר נוסף למרות האהבה הגדולה שלי.

וואו, המון דרמה... לצערי מכירה חלק מהסיפור הזה. זיהיתי הרבה ממה שכתבת עליו מבן זוגי
_אני חושבת שאם לא היו לי ילדים, היינו כבר נפרדים מזמן. אבל מכיוון שיש לנו ילדים והזוגיות המסויימת הזו ממילא משאירה אותנו יחד כל החיים, אז אנחנו עושים השתדלות על כדי להצליח. לא יודעת אם נצליח ובדיעבד לא בטוחה שנכון להיות בכל כך הרבה קושי בזוגיות.
אדם שמתקשר איתך ולא כועס עליך ונותן לך ביטחון הוא כל כך הרבה יותר טוב לך ובמובן העמוק ביותר של הדבר- אוהב אותך._
וואו, כאילו אני כתבתי את זה...
אני עוד לא אמרתי נואש וגם הילדים עוד ממש קטנים ויש לו יתרונות מאוד רציניים כמו החסרונות המאוד מאוד רציניים שלו ולכן כן מעדיפה להמשיך יחד כמשפחה ולנסות לשפר את התקשורת ולא להבהל ולהפגע מהתפרצויות הזעם שלו שכל כך מזכירות לי את אימי בילדות.

עצתי לך, זו שפתחה את הדף, ברחי הכי רחוק שאפשר.
כל עוד אין לכם ילדים יחד עדיף לבנות משהו הרבה יותר בריא, עם אדם ששולט בעצמו רגשית.

_לקח לשינוי הרבה זמן להתרחש וזה כמובן היה תלוי בי. במשך שנים נתתי עוד סיכוי ועוד סיכוי. פיתחתי עוד יותר את מערכות ההגנה המתקדמות שלי, ידעתי שאני אישה חזקה ושאני יכולה לשאת את זה. אבל בתוכי הייתי מפורקת, הרגשתי אישה מוכה.
היינו גם בטיפול זוגי והיו בהחלט גם זמנים טובים שבגללם חשבתי כל הזמן שזה באמת יכול להיות אחרת.
עד שלפני כמה חודשים הוא העיף עלי משהו, ליד הילדים. ועדיין לא אמרתי לו לעוף מהבית. אז הבנתי שאני היא שצריכה לטפל בעצמי. בעקבות הטיפול שמתי את עצמי במרכז, הבנתי מה לא מאפשר לי לפרק את המשפחה, עלו הרבה דברים והתחלתי להשיל שכבה אחר שכבה ושמתי גבול אחר גבול. עד שאמרתי די, נפרדים. והסברתי הכל ואמרתי שלא מוכנה יותר למה שהיה. הוא ביקש הזדמנות נוספת ומאז יש שינוי. הוא לא הולך לטיפול, לצערי אבל אני מרגישה שמשהו בתקשורת שלנו השתנה, בעיקר כי אני לא מוכנה יותר לקבל שום בולשיט ובאמת, ממקום מאוד עמוק, אני לא חושבת שפרידה היא דבר נורא כל כך ואני לא מוכנה לחיות ככה את החיים שלי.
בקיצור, העבודה היא בעיקר שלך. את היא המגדירה מה את מוכנה לשאת בזוגיות שלך ומה לא_
וואו מישהי, יש לך מייל אנונימי שאפשר ליצור איתך קשר?
נשמע שיש לי הרבה מה ללמוד ממך.

פלוני אלמונית, זה תמיד יהיה כך ברמות שונות. את כבר יודעת זאת. גישה לחיים הוא עניין מאוד עמוק ויסודי וכשהגישה קורבנית ומאשימה, חבל לבחור להיות העזר שנגדה. הפנטזיה שנוכל לשנות את הגבר שאיתנו היא לא רק לא מוסרית ופטרונית אלא גם ממש בלתי אפשרית, לעניות דעתי.
לגבי שאלתך, כשכתבתי שפיזית אני לא יכולה יותר לשאת האשמות והקטנות כלפיי, כוונתי היא שתמיד כשזה קורה אני מתכווצת ובולעת ונסגרת ונעצבת, אבל הגסות חודרת אותי ויוצאת החוצה כלפיו או כלפי הילדים או כלפי כל דבר שאני עושה אחרי שהוא מאשים אותי במשהו. מה שקורה לאחרונה הוא שאין לי יכולת לקבל את זה יותר, אני לא מצליחה להכיל את זה ואחר כך לשחרר על הילדים כמו שלצערי זה היה קורה תמיד. לפעמים נראה לי שאני יותר אגרסיבית כלפיו ומעמידה אותו מיד מול מה ואיך שאמר וזה בסדר מבחינתי. אני גם בוכה המון ומרגישה שזה מנקה ומשחרר אותי. אנחנו נעים בין חוסר אמון לתקווה ואני באמת לא יודעת מה יקרה בסוף.
פלוניתה, אין לי מייל אנונימי ונראה לי נורא מסובך להתעסק עם זה כרגע. אולי תכתבי כאן? מה שאני יכולה להגיד זה שאת צריכה לטפל בעצמך ומשם דברים יתחילו לזוז.

אף פעם לא חשבתי על היבט של מוסריות ופטרונית בהקשר הזה, אלא יותר על הרצון האינסופי שנוכל להיות יחד בזכות זה שהוא ישתנה... אבל דברייך גורמים לי להסתכל קצת אחרת על המצב, אולי באמת יש בי סוג של תחושת פטרונות עליו? אפילו חשבתי ללכת לדבר עם אמא שלו כי אני יודעת כמה היא משפיעה עליו ולספר לה קצת ממה שחוויתי איתו (היא מאד אוהבת אותי) כדי שאולי היא תוכל להגיע אל ליבו ולעזור לו או לשכנע אותו ללכת לטיפול...
האמת שהתקווה שלי שאני והוא עוד נחזור היא קלושה.. ההתפתחות האחרונה הייתה שבטעות נלחץ לי השם שלו בווטסאפ והוא ראה תמונה שלי ושל החבר החדש (שהייתה שם כבר הרבה זמן... היינו כבר 4 חודשים יחד באותו זמן) הוא האשים אותי שחייגתי אליו בכוונה כדי שייראה, משהו שלא הייתי עושה בחיים, ושזה אוכל אותו לחשוב שאני עם מישהו אחר. כחודש אחר כך (לפני שבועיים בערך) התקשרתי לא כדי להתנצל כי אין על מה אלא כדי לנקות את השטח להבהיר שלא עשיתי את זה בכוונה ולאחל לו טוב בהמשך דרכו....זה אחרי חצי שנה שניתקתי לחלוטין את הקשר איתו. איכשהו התקרית עם הווטסאפ גרמה לי להרגיש רע ועוררה בי מועקה שלא השתחררה. אבל, הוא מצידו, לא נתן לי להוציא מילה לאורך כל השיחה ורק תקף והאשים שעשיתי לו דברים בכוונה ושלא הייתי שם בשבילו לאחר הפרידה כיוון שניתקתי את הקשר (כאילו שהייתי אמורה להיות..) הוא ציין של שלהזכר בי עושה לו צמרמורת לא נעימה שהוא שם אותי מאחוריו ושסוף סוף הוא מצליח לצאת עם בנות אחרות. לאורך כל השיחה ניסיתי להיות חיובית למרות הדברים הקשים שהטיח איכשהו הצלחתי להשחיל כמה מילים בין לבין שהכל לטובה כשסיפר שהכיר מישהי אחרת וניסיתי לאחל לו בהצלחה אבל הוא ניתק את השיחה באמצע ו...זהו.
כמובן שאיני יוצרת קשר מאז וממשיכה בקו של הניתוק. ממשיכה לעבוד על עצמי להשתחרר ממנו בעיקר עכשיו כשהוא ממשיך הלאה. אבל עדיין, יש בי מקום של תקווה קלושה ולא הגיונית שיום אחד נחזור להיות יחד. לפעמים אני חושבת שתקרית הווטסאפ העצימה אצלי את תחושות האשמה ובעקבות כך את הגעגועים אליו. אולי איזשהו מכניזם שהוא יודע להפעיל אצלי בתור הדמות הקורבנית?

אני קוראת שוב את דברי וחשה שעדיין יש לו את הכח, אותו כח שהיה לו בתוך מערכת היחסים להפעיל אצלי תחושות אשמה וחרטה, רצון לפייס וכו׳ כמו בכל אחת מהפעמים שקם ועזב. היו 2 כאלה בסוף הקשר ועוד 2 כאלה בתקופה שלפני הקשר כשהיה מופיע ואז בורח בתואנה שמשהו שעשיתי גרם לו לברוח, כמובן שלא היה טוען כך באופן ישיר אלא מתוחכם מאד. אחרי כן בתקופות חלשות יותר שלו יכל להאשים באופן ישיר יותר כמו בשיחה האחרונה שלנו או תקרית הווטסאפ. התוצאה אצלי תמיד הייתה תחושות אשמה חזקים... וכשהאשים באופנים פחות מתוחכמים ויותר ישירים, תחושה של כעס ורתיעה ממנו והאופן המעוות שהוא חווה את עצמו והעולם. כמובן קל יותר לכעוס על מישהו כשהוא נוהג בבוטות מוחלטת, קל יותר להרגיש שהוא עושה עוול מאשר כאשר הוא מעביר את מסריו ביתר תחכום. אני חושבת שאצלי הייתה טולרנטיות לקשת ההתנהגויות שלו בגלל הבית שבו גדלתי שבו לא היו הגדרות ברורות ליחס מכבד ואימי פרצה גבולות אלה כלפיי לעיתים קרובות. אין ספק שאני חווה מורכבות אליו והמרכז שלי עוד לא מספיק יציב מולו. אבל עובדת על זה. אני מודעת לזה שחלק מהבעיה שלי מולו היא אני ולא הוא - מנגנוני האשמה המפותחים שלי והעדר הגבולות הפנימיים שלי הם שאפשרו מלכתחילה את כדור השלג הזה איתו. אני שמחה שהכדור נעצר ומתחיל להנמס, אבל עדיין יש בי כפי שאני רואה אפילו מתוך ההודעה שכתבתי למעלה רצון עיוור שימשיך לרצות אותי ולרצות שנחזור..... תהליך לפניי.....
מישהי, קראתי מאמר מצויין של אריאלה מלצר, אולי הוא יכול לעניין אותך- על השאלה האם מתעלל רגשית יכול להשתנות
www.daaton.co.il/Article.aspx?id=2954
האם את חשה שהתגובות שלך שהשתנו כלפיו - מהסתגרות וספיגה לתגובה ׳אגרסיבית׳ יותר כלפיו משנות את האופן שבו הוא נוהג?

מישהי? פלוניתה? אתן מדאיגות כיוון שלא כתבתן זמן רב... מקווה שהכל בסדר אצלכן
אני כבר במצב מתקדם יותר של שחרור בן הזוג הקודם... קוראת עכשיו את ׳למה הוא עושה את זה׳ של לני בנקרופט
מבינה שהיו רגעים שבאמת ובתמים פחדתי ממנו כשהיינו יחד .. וזה פשוט לא צריך להיות ככה.
אנא השמיעו קול

באופן טבעי

באופן טבעי