כוח הרצון

אנונימי

_{דיון שהחל בדף אלבאום דף חדש והועבר לכאן}

משה, מכיוון שגם אני למדתי כנראה בתקופה דומה לשל רויוית אשמח אם תפרט את תהליך העבודה על כח רצון, כדי שהעניין יהיה ברור. גם לי נדמה יש ספקות באשר לשימוש בטכניקות השונות של השיטה, זו אחת הסיבות למה אני ממשיכה ללמוד.

ולגבי כח הרצון... אני במיוחד אוהבת את שלב הצגתו לילדים מטופלים.
"הצגתו" - כי מדובר באשכרה הצגה.
בסוף מפגש טיפולי כלשהו (די בהתחלה אני חייבת להודות), כשאני יודעת שבפעם הבאה תהיה עבודה על כח הרצון אני מספרת לילד שבגוף כל אחד ישנה נקודה שנקראת נקודת כח הרצון - כלומר קודם כל היכרות עם המושג, עם משמעות המילים...ואז אני מבקשת שבמהלך השבוע יחקור היכן בגוף היא נמצאת מכיוון שאנחנו עומדים להכיר, לזהות, לטפח ולגדל...
התשובות של הילדים שונות ומגוונות, לעיתים מפתיעות אבל רובן מכוון לראש או ללב.
מכיוון שכך, הגעתי די מהר למסקנה שאין לדחות את העבודה על כח הרצון עד ש...יתחזק, ישלוט בקפיצות 1,2,3,4 או ילמד לווסת חושיו...
הנושא של כח רצון, לטעמי, הוא כלי בסיסי לגיוס המטופל. ילדים מתים על זה.
וההצגה...כולנו מכירים אותה...הילדים "מתעלפים" ממנה כשבלי לזוז האגרוף הכי חזק שלהם ששוקע במעמקי (טוב..לא מעמקי..) הבטן שלי - עף כמו טיל החוצה ע"י כח הרצון שלי. מייד רוצים לנסות גם ולא מוותרים עד שמצליחים. ואז מתחילה העבודה.
ועל זה...משה יפרט.
שבת שלום @}

(ברור שאתה צודק...).

זרת ארוכה תמיד "צודקת":-)
אני מנסה לומר דבר פשוט מאוד, או אולי לראות את העניין מזווית רחבה יותר, הרעיון של אינטגרציה בין האינטליגנציות וקידומן במקביל נותן דרור לדמיונות פרועים לגבי לאן אדם יכול להגיע, הרי כל אינטליגנציה מסוגלת להגיע לרמות על דמיוניות בהינתן התנאים הנכונים, כולנו (כמעט) מוארים בפוטנציה, בקליניקה אנחנו מנסים ליצור תנאים אופטימאליים לגדילה , שוב, למיטב הבנתנו ויכולותינו התמיד מוגבלות, אבל כפי שהאדם בכוליותו אינו מוגבל בפוטנציאל, לכל טכניקה תמיד יש עוד הקשר, עוד הבנה, וכשיש מדריך מעל שיודע יותר, יחסית למודרך, זה מה שמעביר מעבר לטכניקות כפי שהן ידועות לנו, לטכניקות שעדיין לא ידועות לנו, או יותר נכון לאיכויות טכניות חדשות, משהו שהוא חדש עבורינו, לכל אחד ואחת ברמתם, פשוט, לא?:-)

למי שמעוניין במאמר טוב בנושא הכאוב של התאבדויות,
.http://www.psychom.com/forum.asp?id=36&article=1

תודה מ אוריאל המאמר באמת טוב. זרת ארוכה תמיד חושבת שהיא צודקת

וגם מוכנה להילחם על כך בחירוף נפש.
קורה גם שכשהיא נוכחת שאינה צודקת, היא מוכנה להודות בכך

כשמדובר בכוח הרצון, צריך לדבר קודם כל על אנרגיה פעילה (או לא) שניתן לכמת אותה ולטפח את רמתה בצורה ברורה ומדויקת.
במזרח נהוג לחבר את כוח הרצון לנקודת ה טאן דיאן שבבטן התחתונה, ולצאת מתוך נקודת הנחה שזוהי הנקודה בגופנית בה האנרגיה הזו מרוכזת, או הנקודה ששולטת באנרגיית כוח הרצון.
לאמיתו של דבר, כוח הרצון מופעל מהנקודה הזו, אך נשלט מהמוח כמו שאר הפונקציות. מה שחשוב באמת בנקודה בבטן היא שברגע שהנקודה מחוזקת ומודעת, הגוף הופך ליחידה פעילה אחת, בעלת מיקוד וכיוון ברור.
טיפוח כוח הרצון, אינו קשור ישירות לנקודה שבבטן אלה לידיעה איך להפעיל את המתגים (switch) במוח המספקים אנרגיה להמשך התמודדות ברגע נתון. רגע נתון הוא כל רגע בו האדם עומד בפני מצב בו הוא צריך לבחור בדרך פעולה. בהקשר לכוח הרצון הכוונה היא בדרך פעולה של להמשיך קדימה או לוותר. הקדימה או הוויתור אינו קשור להאים זה טוב או רע יותר, אלה לכמות הכוח שתעמוד לאדם על מנת לבצע את החלטתו. כמות האנרגיה שתעמוד לרשותו על מנת להתמודד עם הצורך להחליט, לאחר מכן עם ההחלטה עצמה ולאחר מכן עם ביצוע ההחלטה.
כל השלבים הללו צורכים וצריכים אנרגיה. כמות או רמת האנרגיה העומדת לרשותו של האדם על מנת לבצע, תהייה בעצם רמת כוח רצונו והגורם המכריע בכל התהליך. עד כאן התיאוריה.

מבחינה מעשית, הרגע של המשך או הוויתור, הוא רגע שניתן ללמוד לחוש אותו במדויק. כמו כן ניתן ללמוד איך להפעיל את כוח הרצון ברגע זה ללא וויתור במידה וצריך או בוויתור כשהצורך שונה. שני המצבים יכולים להיות קשים.

תרגולת:
במידה ומפעילים את הגוף כבסיס ללמידה ולמדידה של כוח הרצון, הרי שכל תרגיל שמאמת את האדם עם עייפות הגוף, יכול לשמש כתרגיל המפגיש אם רגע ההחלטה - האם אני ממשיך או מפסיק.
הרעיון העומד מאחורי טיפוח כוח הרצון, הוא שלא ניתן להיות חלש וחזק באותו הרגע בדיות. לכן כשהגוף מתעייף בתרגיל , על מנת להמשיך צריך לדעת איך לשאוב מאגרי אנרגיה ולמלא את האנרגיה הנדרשת לצורך המשך ההתמודדות, למרות העיפות ואולי גם הכאב הפיזי. רגע ההכרעה הוא בעצם הרגע שבו מתגלה המתג במוח. במידה והמתרגל אומר לעצמו אני ממשיך, למראת שכל גופו רועד והתחושה היא שאין יותר כוח ולא ניתן, קורה קסם מדהים מאגרי הכוח מתחדשים וניתן להמשיך בתרגולת. מכיוון שכך, נוצר חיבור בין התהליך הפיסיולוגי לתהליך המנטאלי רגשי, ומתפתחת שרשרת פסיכו פיסיולוגית.

חולשה-החלטה-הספקה מחודשת של אנרגיה גופנית לביצוע.

מבחינתי חשוב ביותר ללמוד להביא את הגוף למצבים בהם הוא מחויב להתמודד עם החולשה, על מנת ללמוד איך להרגיש את ההחלטה ממלא את מאגרי הכוח. זהוא מנגנון כוח הרצון.
ניתן להבין את זה בדרך אחרת במקצת.
ברגע שמחליטים לוותר על הרחמים העצמיים, ניתן לגיס כוחות עצומים לתוך יכולת התפקוד. הרגעים בהם הגוף נחלש, הם גם הרגעים המאמתים את האדם עם החולשות הרגשיות קוגניטיביות. באותו הרגע ממש עולים להכרה כל הפחדים והחרדות ומתחילים להתבטא בצורת מחשבות מעין אלו: בו נפסיק, למה לנו, אתה מזיק לעצמך (להיזהר עם זה, לפעמים האדם באמת מזיק לעצמו), מה אתה רוצה מעצמך ועוד כל מיני מחשבות שמטרתן היא לנסות ולהפסיק את ההתמודדות.
ברגע שהמתרגל מסוגל לגרום לעצמו לחשוב ולהחליט שהוא ממשיך, המחשבות הללו עוצרות לזמן מה, עד לניסיונן הבא.

במילים אחרות ניתן להגיד שהתמודדות עם מצבים גופניים קשים, מעלה מצד אחד את רמת האנרגיה ומלמדת איך להפעיל את המשאבים הנפשיים על מנת להמשיך ולהתמודד עם מה שרוצים. בנוסף לכך או בגלל זה, האדם לומד איך להפסיק לרחם על עצמו. מסתבר שהשילוב של הדברים הללו גורם למיקוד מודע של כוח הרצון ומאפשר להפוך את מודעות השליטה בו לאנרגיה מודעת ופעילה, המושלכת לנושאים שונים בחיי האדם.
התרגול יכול ללמד איך להתחזק או איך לוותר. תלוי מי המאמן של המתרגל ומה המיקוד שישים ברגע נתון. ברגע שהמאמן יראה שהמתרגל מוותר, ויהיה ממוקד בקליטתו האנרגטית, הוא יוכל לדעת במדויק ממה הוויתור נגרם, איזה רגש או חולשה מובילים את הוויתור.
ברגע שהאדם אינו יודע לוותר, המאמן יכול להתבונן ולראות את הגורמים לחוסר הוויתור ולאמת בו זמנית את המתרגל עם הגורמים לכך.
זהו בעצם התהליך הטיפולי הפסיכו פיסיולוגי בנושא כוח הרצון.
את תרגולת כוח הרצון בשיטה מבצעים דרך תרגילי כוח רגליים, לאחר מכן תרגילי בטן ולאחר מכן כשכל הגוף עייף מאוד, תרגילי כוח ידיים. הסדר הוא כזה על מנת להביא את האדם למקסימום תפוקות.
רק ברגע שגופו של המתרגל רועד ממאמץ והוא מאמין שאין באפשרותו להמשיך, מתחיל תרגול כוח הרצון. לפני כן זה תרגול כושר ולא יותר. חשוב מאוד אבל בשום אופן אינו תרגול של כוח הרצון.

משה תודה,
ההסברים שלך הופכים לכ"כ ממוקדים, תענוג.

שליחה על ידי שרי* » 29 אפריל 2006, 11:07

תודה משה. איזה כיף להתעורר ולראות ששום ענן לא מסתיר את השמש.
בהירות ודיוק והכל נהיה פשוט.

הסבר גדול ! ! !
מצטרפת לתודות.
רק ברגע שגופו של המתרגל רועד ממאמץ והוא מאמין שאין באפשרותו להמשיך, מתחיל תרגול כוח הרצון.
נא להפנים. ושכל אחד ינסה להזכר מתי בפעם האחרונה חווה תרגול כזה...

אנונימי

ישלי שאלות בנוגע לכוח הרצון.

אני לחלוטין מכירה את המקום שמרגיש אחרת ומסוגל לקבל אנרגיה וכוח רצון נוספים
בהחלטה גם אחרי שהגוף אומר לך די... תרגלתי ואני ממשיכה לתרגל כול רצון גם היום.

אתה משתמש במושג רחמיים עצמיים כמכשול רגשי שמונע מאיתנו לבצע פעולות בצורה מקסימאלית,
לוותר לעצמנו בנקודות חלשות, להישבר שקשה.

מתוך החוויה שלי- החיבור לנקודת כוח הרצון לא מגיעה מהמקום שמוותר על הרחמיים העצמיים.
אלה ממקום שהתחבר למסוגלות עצמית ולאופן בו אני תופסת את עצמי ואת המסוגלות הפיסית שלי.
אני מצליחה לצאת מהמקום של הכאב הפיסי החוצה, תוך כדי נשימה למרכז כוח הרצון והוצאתו החוצה גם.

נראה לי שרחמים עצמיים זה להכנס פנימה לתוך הכאב של עצמך, ומסוגלות עצמית מוציאה החוצה את היכולת שלך בלי גבולות.
תקן אותי אם אני טועה בראייה שלי - כוח הרצון הוא כלי משמעותי המחבר בין האינטיליגנציה הגופנית/הרגשית/הקוגנטיבית.

המקום של שליטה בטכניקה כטכניקה בלבד נראה לי מאולץ ועלול להכביד על מערכת ההדחקה לטעמי... וגם ליצור פערים בין
שלושת האינטיליגנציות שציינתי, אם נלמד את עצמנו טכניקה לויתור על רחמים עצמיים נתעלם מאיתות רגשי המדחיק חסך כלשהו.
ובכך ניצור עוד חומה המגנה עלינו מפני המקום שמרגיש, או המקום שנותן לגיטימיציה לחוות קושי.

מהחוויה שלי העבודה על כוח רצון ועמידת גדילה הביאו אותי להבין שיש לי מסוגלות לעבור דרך הכאב ולהמשיך להתקיים מבלי לוותר על כלום...
המערכת הסימפטיתית ה"אובר" הגנתית שלי למדה שלא כל כאב מאיים על הקיום שלי, וממקום של הבנה וקבלת המסוגלות החדשה שלי,
הרשיתי לעצמי להתחבר גם לכאבי רגשים שעד היום נראו כמאיימים על הקיום שלי, ובנקודות שבהן ממש קשה לי רגשית אני נעזרת בידיעה
שגופי חזק, ושאני מסוגלת להתמודד עם הכאב - והכי חשוב לנשום

מה דעתכם?

להבין שיש לי מסוגלות לעבור דרך הכאב ולהמשיך להתקיים מבלי לוותר על כלום...
מדובר בתרגול ולכן מן הסתם - תהליך.
ההבנה שיש מסוגלות מגיעה תוך כדי תרגול פיזי, ההתחזקות הפיזית מובילה לויתור על דפוס אחד (לדעתי רחמים עצמיים זו רק דוגמא לדפוס התמודדות עם קושי, יש עוד דוגמאות...) - הויתור על הדפוס הקיים מגיע כשיש "מסוגלות" להטמיע דפוס חדש, "מסוגלות" זו מילה (לטעמי - מדברייך) שמקפלת בתוכה את האינטליגנציות שהזכרת.
ומשה - בהסבר שלו פירק אותן והתייחס לכל אחת בנפרד - החולשה של הגוף המתרגל - ההחלטה הקוגניטיבית לא לוותר - הטעינה מחדש באנרגיה/כוחות בעקבות ההחלטה או הקושי הרגשי שגורם לנפילה - וחוזר חלילה - בתוך החוזר חלילה ובעקבות ההתחזקות הגופנית, הולך ונעלם הקושי הרגשי שכרוך בוויתור ונולד לו דפוס התמודדות אחר.
ובתוך החוזר חלילה מתרחש לו התהליך. תהליך ההתחזקות. ההתחזקות הזאת מאפשרת בחירה - להיות חלש ולוותר זו אופציה אבל לא יותר כורח המציאות. וזה הבדל גדול בדימוי הרגשי של האדם עם עצמו. לא?

ובקשר לדברים קודמים שכתבת - אילנית, אני לא יודעת במה מדובר, לא הייתי במפגש וכו', אבל רציתי לציין שכשנפגשים ומדסקסים נושא כאוב, טבעי שיש דעות שונות וגם מנוגדות...טבעי גם שיהיה שחרור של קיטוֹר כדי לפרוק משקעים. החוכמה היא במקרה כזה היא לתת לזה להיות, כי אז מתפנה מקום שדרוש למלא במטרות לשמן התכנסתם.
בהצלחה @}

נהנתי לקרוא את כל הנאמר על תרגילי כוח רצון.אין ספק ביעילותם . אתוודה.כי "רק"לפני כ-5 שנים ,הצלחתי להנות ,ולהפנים מתוך צורך אישי את תרגילי כוח הרצון.באמצעות :פילאטיס מכשירים. זוהי פעילות גופנית .שמטרתה:חיזוק הגוף. הגמשה..שיפור הקואורדינציה.הקשב מניעת כאבים.בריחת סידן ועוד...השיטה מבוססת על תרגילי נשימה מודעת..הארכת מיפרקים.גדילה ,יציבה.שווי משקל,חיזוק שרירי הבטן לנקודת ה-טאן דיאן (וחיבור לכח הרצון).למעשה,כל התרגילים מתבצעים מנקודת מוצא זו.
התירגול האינטנסיבי שיפר בי במידה ניכרת קשיים גופניים.גמישות.וחיזוק הגוף.העלה את רמת האנרגיה הגופנית
ועוד...
בחדר הטיפולים התנסיתי במספר מטופלים לא מועט, שלא שיפרו קשייהם בעקבות התירגול. למרות שתירגלו בעיקביות והגיעו לרמת יכולת ביצועית טובה.על צורותיה השונות.התירגול לא פתר את הקושי של ויתור.חולשה,הימנעות.כוח רצון מועט.וכ'ו.
מה שעזר להם במקרים מסויימים: חיבור לדחף ריגשי,אנרגטי,יצירתי והגיוני.
כל אחד והמקרה שלו.
לדעתי,ניתן לשפר את כח הרצון באמצעים שונים.תוך התאמה לאישיות המטופל(ניתן לראות זאת בעזרת איבחון)

תודה משה על עניין כח הרצון, ולכולם. בהחלט ברור יותר ופשוט. כשבכל כך הרבה טכניקות אני נתקלת בעירפול גם אלה שברורות נתקלות פתאום בהיסוס. הבטחון מתחזק.

בשנים האחרונות מתרבים המחקרים על כוח הרצון, ועולות מהם שתי מסקנות עיקריות:

כוח הרצון חשוב לבריאות והצלחה בחיים.

זה היכולת לבחור לאכול מה שטוב לנו ולא רק מה שבא לנו, להתאפק מלהתפרץ כשזה לא מתאים, להתאמן בשביל להגיע להשגים, לפעיל שיקול דעת, ואפילו לזכור דברים לטווח קצר (working memory).
אלה אוסף תפקודים שמשתמשים בחלקים הקדמיים של המוח, אלה שהתפתחו בזמן האחרון (מבחינה אבולוציונית).

כוח הרצון דומה לשריר.

הוא מתעייף כשמשתמשים בו לאורך זמן, ומצד שני אפשר לחזק אותו.
אז היכולת שלנו להתאפק, למשל, היא מוגבלת ולא תוכל להחזיק מעמד בלי סוף. מצד שני, אם נתרגל התאפקות בדברים קלים, נגדיל את היכולת הזו גם לדברים יותר מאתגרים.
וכמו שריר, אפשר לחדש את כוח הרצון באמצעות מנוחה והזנה. למשל שינה ואוכל, אם כי לא רק -- יש עוד דרכים להרפות ולהזין את השריר המיוחד הזה.

כוח הרצון בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים, אבל אני אזכיר רק שניים שקשורים להורות:

הראשון, זה שכוח הרצון שלנו כהורים מוגבל, ואם נשתמש בו יותר מדי הוא יתעייף ואז ״ייגמר לנו הסוס״. לכן לא כדאי להגזים בהתאפקות, הכלה, והתנהגות ״נכונה״. ככל שנתאמץ יותר להתנהג כמ ״שצריך״, ככה נקרב את ההתפרצות שתגיע ברגע שייגמר לנו כוח הרצון.

והשני, זה שהילדים שלנו מצמיחים את כוח הרצון שלהם כמו איבר שמתפתח בהדרגה, ולומדים להפעיל אותו כמו שלומדים ללכת. לא כדאי לעצור אותם רק בגלל שהם נופלים בהתחלה. אם לא יפלו, איך ילמדו?

אני אשמח לתוספות מכל מי שעולה לה משהו שקשור לנושא: תזונה ודיאטה, משחקי כוחות בין הורים וילדים, וכן הלאה.

יונת, את יכולה להגדיר בכמה מילים למה את מתכוונת בכוח רצון? מהו השריר הזה?

מסתבר שיש כמה דברים שונים שמפעילים את או ו ״שריר״, או משתמשים באותו משאב. אני אתן לך דוגמאות מניסויים שעשו:

נתנו לאנשים לזכור מספר וללכת לחדר אחר, ובדרך הפתיעו אותם והציעו להם כיבוד: תפוח או עוגה. מסתבר שהנטייה לבחור בעוגה עלתה ככל שהמספר היה ארוך יותר. כלומר, התאפקות באה על חשבון זכרון לטווח קצר ולהפך.

בדקו (בישראל) מה הסיכוי ששופטים יתנו הקלות להתנהגות טובה של אסירים. הסתבר שהסיכוי היה הכי גבוה בבוקר, והלך וירד עד שהגיע לאפס ממש לפני הפסקת הצהרים. אחרי ההפסקה הוא עלה שוב, אבל לא עד לרמה של הבוקר. ככה שנראה שהיכולת להפעיל שיקול דעת ואחריות יורדת או מתעייפת עם השימוש.

ניסוי המרשמלו: נותנים לילד מרשמלו, ואומרים לו שהוא יכול לאכול אותו עכשיו, או להתאפק כמה דקות ואז לקבל עוד אחד. ואז הנסיין יוצא מחדר ומשאיר את הילד לבד עם המרשמלו. מסתבר שהילדים שהצליחו להתאפק, גדלים אחר כך למבוגרים מצליחים יותר (פחות מאסרים, יותר בריאים, הכנסה בטוחה יותר).

אז כוח הרצון, בהקשר הזה, הוא היכולת להחליט משהו ולעמוד בהחלטה.

סיפורון שבעיני ממחיש תרגול של כל הרצון, לא מהצד של התאפקות אלא מהצד של לעבוד קשה בשביל משהו רוצים:
בשבת ישנו בצהריים וכשבני הקטן קם התחיל לצעוק שהוא רוצה לאכול עוגה. אני רציתי להמשיך לנוח וגם שלא יאכל עוגה.נשארתי במיטה. הילד נכנס למטבח, בכה וצעק שהוא רוצה עוגה ולאחר כמה רגעים נרגע.
הבנתי שהואהצליח להשיג לעצמו עוגה.
העוגה היתהבארון מטבח הכי גבוה שיש. מבלי שראיתי הוא עלה על כסא, משם לשיש, איכשהו הצליח להוריד את העוגה בלי שתיפול, וכשאני הגעתי למטבח הוא ישב על כסא ואכל עוגה בצורה מסודרת ונהנה מהחיים.
יותר משהתבאסתי מכך שהוא אוכל עוגה במקום אוכל שמחתי בשבילו על כך שניסה לעשות משהו כל כך מורכב לילד בן 3 וזה הצליח לו. זה היה נראה לי כמו לסמן מטרה, להתאמץ בשבילה, ולהצליח.
אגב על השיש עמדה גם פלטה חמה והוא ידע שהוא יכול לקבל כוויה אם יגע בה. (כבר קרה בעבר).

אוקי,
אז מה עושים עם ילד בן שמונה נטול כוח רצון? לזכותו יאמר שיש לו מלא כח רצון לעמוד מול לחצים חברתיים לעשות דברים (למשל, הוא לא יסדר את החדר גם אם כל החברה מאיימים עליו מסביב).

תפילה_לאם

מרתק! תמשיכו!

תזונה ודיאטה
בעיני תזונה ודיאטה לא קשורות לנושא, כי דיאטות לא עובדות. כלומר, אל עובדות ב-95% מהמקרים ולא נמצאה שום חוקיות ברורה במקרים בהם זה עובד. בעיני דיאטה קשורה לכוח רצון בערך כמו האפשרות לשרוד צניחה עם מצנח מקולקל.

מצד שני, רעיון העיוועים שיש קשר ביניהם, מזכיר לי את היחס החברתי שיש לכוח רצון בגישת היד הקשה, ואת העידוד להפעיל את כוח הרצון גם בצורה לא יעילה. כי כוח רצון זה טוב, ולכן להפעיל עוד ממנו זה טוב.

אני רוצה גם להעיר שיש הבדל מהותי בין להפעיל כוח רצון בשביל להשיג משהו שאני רוצה, לבין להפעיל כוח רצון בשביל "צריך".

אולי המחשבות האלו יתבשלו למשהו נרחב יותר אחר כך. אה, וסוכר מטעין את כוח הרצון! היה ניסוי דומה למה שיונת תיארה ב"לחשוב מהר, לחשוב לאט", אבל אין לי את הספר פה. אם למישהי יש או מישהי מכירה את הניסוי, אשמח אם היא תכתוב.

אני רוצה גם להעיר שיש הבדל מהותי בין להפעיל כוח רצון בשביל להשיג משהו שאני רוצה, לבין להפעיל כוח רצון בשביל "צריך".
זה ההבדל התהומי בין רצון חזק לבין משמעת עצמית.

הראשון, זה שכוח הרצון שלנו כהורים מוגבל, ואם נשתמש בו יותר מדי הוא יתעייף ואז ״ייגמר לנו הסוס״. לכן לא כדאי להגזים בהתאפקות, הכלה, והתנהגות ״נכונה״. ככל שנתאמץ יותר להתנהג כמ ״שצריך״, ככה נקרב את ההתפרצות שתגיע ברגע שייגמר לנו כוח הרצון.

כתתבי ארוכות בדף השני, כמה זה מועיל, העיצה הזו ואני מרגישה אותה ושמחה עליה. זה נכון כשאנחנו פחות או יותר מאוזנות.
אבל מה קורה כשהקלפים נטרפים?
כלומר כשמראש אין לנו יכולת להתאפק בכלל על שום דב רומצד שני אנחנו עם תינוקות בבית. אין דרך לעקוף את זה.

יש ימים שלקום מהמיטה בבוקר הוא מאמץ עבורי. למרות שאני בריאה בגופי ובנפשי רוב הזמן, יש ימים כאלה.
עכשיו בעבודה כשאת עובדת בחוץ- עוד אפשר לאסוף את עצמך, איכשהו. להתלבש, לשתות קפה להתנהל במינימום לשבת עם חברים בארוחת צהריים לשנות אווירה ולצאת מזה.
כשאת עם ילדים בבית - קשה מאוד. ומנקודה כזו נמוכה כל היום נראה זוועה. ההתאפקות שאת מדברת עליה- ביום כזה אני צריכה להתאפק עוד מרגע שהם קמים, סתם מסתובבים סביבי. כי בלי קשר אליהם אני כאן ועכשיו צריכה מרחב לטפל בדברים אחרים ולהחזיר לעצמי את הנשימה.
היום היה יום כזה.קיבלתי בשורה לא טובה בטלפון, הליך חשוב מאוד ירד לטמיון, הרגשתי איום ונורא, ומסביבי שני פעוטות שצריכים לאכול, חיתול, יחס, ויום שלם להעביר איתם כשאני הראש שלי והטלפונים והמיילים על הצוואר.
עוד כשהם התעוררו והגיעו אליי בקושי חיבקתי ולא אמרתי שלום כי הייתי בעיצומו של ויכוח קשה בטלפון. ואחרי שאת סוגרת טלפון את מבינה שיש לך הר בדמות יום שלם כזה.
מה קורה כשלפחות בחלק מהזמן אנחנו מלכתחילה לא יכולות להכיל או להיות מאופקות? כלומר לעצם הנוכחות של כולנו יחד ואני קוראת כל הזמן נשים שמדברות בדיוק על זה, על העצבים של איזה קצה שהן הגיעו אליו שלא באשמתן, הן לא יכלו לצפות אותו, זו מחלה שהתרגשה עליהן או טלפון קשה או חברה שדיברה מגעיל, או בן זוג שניהל ריב קולני או טרדות יומיות שאופפות אותך או קצה שלא צפית אותו.
להוריד הילוך זה הדבר הראשון (אני מדליקה טליזיה, נותנת לאכול מה שיש ומהיר וכו' אבל עדיין רחוק מאוד מלתפקד).

דוגמא: היום הדלקתי להם טלויזיה אבל זה גרם לבוקר שלם להתנהל מול הטלויזיה כך שהם לא הגיעו עייפים לצהרים, ובצהריים עצבנות שלי מול זה שהם לא נרדמים כברררר, ורגשות אשם על ההליך ההוא ומחשבות אינסוף ויסורי מצפון עליהם שהם תקועים איתי במצב כזה, ולמה הם לא נרדמים..., כי אני חייבת ואיכשהו החזקתי את עצמי למרות שכמה פעמים לקחתי אותם בניגוד לרצונם והנחתי במיטה עם מוצץ (והם טיילו החוצה בחינניות גדולה).

מה שחסר לי זה איפה מפתחים כח רצון או שליטה עצמית כשאין ברירה וכן חייבים להתאפק.

והשני, זה שהילדים שלנו מצמיחים את כוח הרצון שלהם כמו איבר שמתפתח בהדרגה, ולומדים להפעיל אותו כמו שלומדים ללכת. לא כדאי לעצור אותם רק בגלל שהם נופלים בהתחלה. אם לא יפלו, איך ילמדו?

לפעמים ההתעקשות שלהם מעוררת הערכה ובשמחה אני אוותר על משהו רק כי הוא יתעקש וכנראה זה מאוד חשוב לו, בנוסף לזה שאני רוצה לעודד התעקשויות כדרך להשיג משהו.

השאלה איך יודעים איפה ויתור מצידי עלול ליצור תחושה של חוסר ודאות כי הפעם ויתרתי ובפעם האחרת לא. לעומת ויתור משמעותי וחיובי עבורו.

לגבי דיאטות- זוועת עולם. לדעתי היה עדיף לעבוד קשה כדי להחזיר את אידיאל היופי של פעם, זה שכל אישה נושאת ירכיים עם נוכחות ותחת כמו שתחת אמור להראות וציצים וידיים עבות ולהניח לכולנו בשקט.

תפוח אדמה, אני מרגישה כאילו היה זה רק אתמול שדיברנו על זה שיש אנשים שמה שהם רוצים זה לעשות דברים ביחד עם אחרים, ואין להם הנעה לשום דבר לבד. (היום למדתי עוד קצת והתברר לי שהמונח העתיק לזה הוא... פלגמטי! זו אחת מארבעת המרות שכתבו עליהן הרמב״ם והיפוקרטס וכל החבר׳ה של אז.)

שואלת, זה באמת קשה. אובייקטיבית. לדעתי שניים קטנים זה הכי קשה.
אבל יש דברים שיכולים לעזור למלא את מאגרי הכוח, ואת חלקם אפשר לעשות אפילו עם הילדים. אלה דברים שונים לכל אחד, אבל אולי יעזור לך לקרוא על כמה מהדברים שעזרו לי כשהילדים שלי היו קטנים: כשאין לי כוח .

אני מרגישה כאילו היה זה רק אתמול שדיברנו על זה שיש אנשים שמה שהם רוצים זה לעשות דברים ביחד עם אחרים, ואין להם הנעה לשום דבר לבד.
העניין הוא שיש דברים שגם בחברה אין לו כח אליהם. למשל, ללמוד לקרוא זה עניין חברתי. לסדר את החדר, אצלנו לפחות, זה גם עניין חברתי, וכך גם ללכת לטיולים, ובכל זאת הוא לא מעוניין לעשות אף אחד מהדברים האלה.

[נהנית לי פה מהדיון, בינתיים אין לי מה לתרום]

לדעתי היה עדיף לעבוד קשה כדי להחזיר את אידיאל היופי של פעם, זה שכל אישה נושאת ירכיים עם נוכחות ותחת כמו שתחת אמור להראות וציצים וידיים עבות ולהניח לכולנו בשקט.
לא יעזור... במקומות בהם האידיאל הוא השמנה מאביסים כלות (לפעמים בכפייה) לפני החתונה. ושוקלים, לראות שהיא השמינה...
לדעתי יותר חשוב להקטין את מידת האידיאליות הנדרשת מהמראה החיצוני של האישה, ובעיקר להקטין את הדגש על המראה החיצוני. שיהיה אפשר לומר, כן היא מכוערת, בקלילות. כמו שאדם אחר יכול לומר שהוא לא יודע לחשב אינטגרלים. להוריד את המטען הרגשי העודף...

ולדעתי אחד הדברים היותר חשובים זה להתיר כבר את השיפוט המוסרי לפי מי שלא רזה מספיק. הקטע של שמן מקושר לנהנתן ומושחת ומנצל וחסר כוח רצון ועוד כל מיני שטויות. ובכלל, מי יודע כמה אסימוני כוח רצון (א)נשים מבזבזות כל יום במחשבות מיותרות על יופי? על מה לאכול ואיך לא לאכול ואיך להתאפק, ועל ספורט, ועל איפור ובגדים וקרמים ושיער. כמה כסף וזמן ובעיקר כוח רצון מבוזבז!

תפוח אדמה

מה זה ה"כלום" הזה שהוא לא רוצה לעשות? כי גם אני לא מעוניינת ללכת לטיולים (חוץ משתי תת קבוצות נדירות מאוד של טיולים, שאני נהנית מהם, שבמציאות קצת אחרת מעולם לא הייתי נתקלת בהם). ובטח שלא לסדר את החדר! כמה ילדים את מכירה שמסדרים את החדר מיוזמתם? אני לא מכירה ולו אחד.

ודווקא יש דברים שאני רוצה לעשות, וגם עושה. כלומר, זה שהחפיפה בין קבוצת הדברים שהוא רוצה לעשות לבין קבוצת הדברים שהוא מכיר היא כרגע הקבוצה הריקה, לא אומר שאין דברים שהוא רוצה לעשות. אולי הוא לא נתקל בה עדיין? מה, הוא באמת לא נהנה מכלום ולא רוצה לעשות כלום? קשה לי להאמין.

ולמה את קושרת את זה לכוח רצון, ולא סתם לרצון?

שליחה על ידי שואלת* » 01 מרץ 2017, 01:07

אני רוצה רק להוסיף לגבי כח הרצון.
לא חושבת שמצאו מתאם בין כח רצון להצלחה בחיים, אלא בין משמעת עצמית להצלחה בחיים.
כח רצון יכול להיות גם קצר מועד וזה לא מתאם להצלחה.
נאמר דיאטה- סוד ההצלחה הוא לדעת להתרומם מכשלונות, להתמיד לאורך זמן כי כשלונות מגיעים, נפילות, מכשולים, עליות וירידות, מלחמה ושלום - וואט אבור. זו
היכולת לעמוד איתן מול הסערה ולא לנוח על זרי דפנה כשמגיע השקט- זה סוד ההצלחה (הו הפיוטיות שנובעת ממני דקה אחרי שהגוזלים נרדמו. כן באחת בלילה, הידד לנו, אבל היה צחוקים, לפחות חלק מאיתנו צחק).

משמעת עצמית היא נושא מאוד טעון אצלי. אני זוכרת שבגיל מאוד קטן דרשתי מאמא שלי "שתפקח" עליי. כי גדלתי בבית מאוד חופשי, לא שאלו ואל התערבו, סמכו מאוד. זה הגיע לשלב שהתעקשתי שיקפידו שאכין שיעורים כי החברות שלי היו כאלה שקדניות עם ציונים טובים ולי עלה ביזע ודמעות לשבת וללמוד. רציתי סמכות חיצונית "שתאסוף" אותי ותקבע לי.
לכן כיום אני די מזדהה עם שימת גבולות כשזה נדרש. נקודתית. בעיקר לגבי מטלות אפורות. זה נחמד לתת לילד ללמוד מתוך הנאה אבל גם מתוך זה שצריך. כי אם היו נותנים לי ללמוד חשבון מתוך הנאה לא הייתי יודעת לבצע פעולות בסיסיות.

וגם מאמינה בזה שסדר יום מאוד תומך גם בילד וגם בהורים. שיש צורך באיסוף, בהתכנסות, במישהו מבחוץ יגיד עכשיו- לא. עכשיו- יושבים ומתכנסים גם אם לא נחמד או לא רוצים. וגם- כשיש סדר יום נעים וקל יורת להתנהל, הוודאות של מה קורה איתנו עכשיו ועוד מעט נותנת ביטחון. וכמו שבשמת אומרת לגבי ניקיון, סדר, יצירת הרגלים חדשים, הסוד טמון ביצירת שגרה קבועה.
אז גם אצל ילדים זה נראה לי חשוב מאוד העקביות.
בינתיים אין לנו בבית לא גבולות ולא התכנסות ולא סדר יום.
ראשית כי נראה לי שהם קטנים מאוד בשביל גבולות. שכרגע יותר חשוב לאפשר כמה שיותר לחקור, לבטא את עצמם, לפרוק, להתנסות. ובמילא בכל עשר דקות כשאני מגישה משהו או לוקחת משהו או מרימה מישהו - זה סוג של "גבול" והתערבות וזה מספיק עבורם.
לגבי סדר יום כבר מזמן רציתי רק שאני לא עומדת בזה, אני מנסה ולא מצליח לי. בדיוק כמו בילדות שרציתי שמישהו מבחוץ יבוא ויעשה לי סדר ביום. רק שעכשיו אני האמא

עובדים על זה (היעד הראשון כבר כמה חודשים זה שנקום כולנו בשעה נורמלית פחות או יותר ועוד לא הצלחתי ליישם).

אגב בפייסבוק בכל דף, ואני חברה בדי הרבה דפים של הורים אמהות וכו'- העניין של סדר יום קבוע טקס לפני שינה, חזרה על שגרה קבועה- הוא נר לרגלי רוב ההורים. מעורר פליאה והערכה גדולה. איך כל אחד מיישם - זה סיפור אחר, מי באלגנטיות ומי בכח ושררה, ואני מניחה שהרוב היכנשהו באמצע. אבל יש שעות מדוייקות לרוב הפעולות, התעוררות, פעילות, ארוחת בוקר, יציאה לחצר, ארוחת צהריים שינה בשעה מסויימת פחות או יותר, וכו'. ואני קוראת רק תשבוחות על השיטה.

שליחה על ידי שואלת* » 01 מרץ 2017, 01:15

יונת - קראתי את הקישור לבלוג שלך, ויצאתי עם הילדים חיש מהר החוצה לטיול הלילי שכבר נהיה קבוע, אצלנו לא מסתכלים על השמים, אלא על הקרקע, על פנסים בשוליים, חתולים, פרחים

הלוואי ולי היתה שולמית כזו.. לברוח אליה. אני די משתוקקת לחברה כזו כמו פעם בנעורים, שהיה על מי "להתרפק", לצערי שכחתי איך בונים את זה בגילי המופלג.
המסקנה שלי מהפוסט שלך היא שבמקום לשקוע באין כח, כדאי למצוא פתרונות שירימו אותנו או לכל הפחות יקלו עלינו ואל רק יעבירו את הזמן- שלשם אני נוטה (וזה כמעט תמיד גם מרוקן).

שליחה על ידי שואלת* » 01 מרץ 2017, 01:19

[נהנית לי פה מהדיון, בינתיים אין לי מה לתרום]

בשמת, כל פוסט שני שלך עוסק בזה בדיוק מכל כך הרבה זוויות שונות וייחודיות שברור שספציפית אין לך מה להוסיף כרגע אחרי כל מה שפתחת בפנינו

נאמר דיאטה - סוד ההצלחה הוא שאין סוד הצלחה. דיאטות לא עובדות! אין אף דיאטה, ולו אחת, שהוכחה כעובדת ליותר מחמישה אחוזים מהאנשים! ההנחה שיש קשר ביןכוח רצון להצלחה בדיאטה זה מיתוס!

לדעתי סוד ההצלחה הוא לבנות חיים שבהם רוב הדברים מסתדרים בלי כוח רצון, ואז נשאר יותר כוח רצון בשביל הדברים המעטים עליהם שווה לבזבז אותו.

לא חושבת שמצאו מתאם בין כח רצון להצלחה בחיים, אלא בין משמעת עצמית להצלחה בחיים.

אני חושבת שאת מדברת על grit, וזה לא משמעת עצמית אלא משהו שמורכב מכוח רצון, הנעה חזקה, אמונה ביכולת להשפיע על התוצאה (mindset) וכנראה עוד דברים.

אם היו נותנים לי ללמוד חשבון מתוך הנאה לא הייתי יודעת לבצע פעולות בסיסיות.

סביר שההפך הוא הנכון: היית יודעת פעולות בסיסיות, ולא היית פוחדת ללמוד עוד אם היית רוצה.
זה מה שאנחנו עושים ב-חינוך ביתי: נותנים לילדים ללמוד מתוך הנאה ורצון. כמה דוגמאות:
http://www.beofen-tv.co.il/alon/2010/10 ... rithmetic/
http://www.beofen-tv.co.il/alon/2010/10 ... rned-math/
http://www.beofen-tv.co.il/alon/2010/10/[po]math lesson[/po]/
http://www.beofen-tv.co.il/alon/2010/10 ... -syndrome/

לגבי סדר יום כבר מזמן רציתי רק שאני לא עומדת בזה, אני מנסה ולא מצליח לי.

גם לי לא הצליח.
זה עוד אחד מה״צריך״-ים האלה, שכדאי לוותר עליהם.
למי שמתאים -- יופי. אבל אם את לא אחת מאלה -- גם בסדר.
ויכול להיות שכרגע לא מתאים לך, אבל עוד שנה או חמש פתאום תגלי שאיכשהו הסתדר לכם סדר יום.

שליחה על ידי שואלת* » 01 מרץ 2017, 08:26

_גם לי לא הצליח.
זה עוד אחד מה״צריך״-ים האלה, שכדאי לוותר עליהם.
למי שמתאים – יופי. אבל אם את לא אחת מאלה – גם בסדר.
ויכול להיות שכרגע לא מתאים לך, אבל עוד שנה או חמש פתאום תגלי שאיכשהו הסתדר לכם סדר יום._

זה דווקא מסוג הדברים שישפיעו מהותית, אם יצליחו על אכות החיים שלנו, שלא לדבר על היתרון עבור הילדים, ללמוד להתנהל בתוך שיגרה.
כתבת פעם על חוק פרטו איפשהו באתר, אז זה בדיוק זה 20 אחוז מהדברים שישפיעו על 80 אחוז ושווה להתאמץ.

מה שכן למדתי, גם מבשמת, שכדאי להכניס שינוי קל וידידותי כל פעם, לא להתחרפן. אז השינוי שאני מנסה ליישם הוא לקום בשעה נורמלית ולעורר אותם. כבר יומיים שעובד לי לקום בשעה נורמלית ועכשיו הולכת להעיר אותם...

יש גם את העיקרון שאנחנו עושים הכל להימנע מכאב וליהנות מעונג.
זה משהו שיכול לעניין בהקשר לדיון על כח רצון.
לדעתי מי שיכול לשאת הרבה "כאב" דהיינו סבל, לא בטוח שזה טוב. אישה מוכה למשל. ולפעמים מתבוססים בצרה שמסבה לנו הרב הכאב אבל מתקשים לצאת ממנה.
ויש קשר לדעתי בין היכולת התמידית לשאוף לעונג (או שמחה או רווחה) ובין הנטייה הפוכה להתחפר בכאב.

אני חושבת שאת מדברת על grit, וזה לא משמעת עצמית אלא משהו שמורכב מכוח רצון, הנעה חזקה, אמונה ביכולת להשפיע על התוצאה (mindset) וכנראה עוד דברים
אולי. בכל מקרה, אותו כח בשתוף יכולת לעמוד בהרגל שמוביל אותך לתוצאה. זו לא משמעת עצמית? המונחים לא משמעותיים. אבל לזו הכוונה.

--- אישה במסע- תוכלי להרחיב על הקשר של סוכר לכח רצון? יש לי תחושה עמוקה שלסוכר כמו שהוא יש ערך גדול בחיינו (והילדים אוכלים די הרבה). למרות הקמפיינים נגד, בימינו. ההנחה שלי מתבססת על זה שכמעט רוב התרבויות והמסורות גדלו על מרכיב דומיננטי של סוכר בתפריט בצורות שונות ולא הגיוני שאם כולם שרדו, התפתחו וצמחו - כדי לספר, זה גרוע כמו שמדברים על זה. מקסימום כדאי לאזן כמויות בגלל אורח החיים הבטטי שלנו, אבל לא יותר מזה.

שליחה על ידי מצ'רה* » 01 מרץ 2017, 08:42

הדברים שעלו כאן מתייחסים לשני דברים שונים בקשר לרצון:

היכולת לעשות בהתמדה מה שצריך כדי להשיג תוצאה שרוצים, גם כשלא נהנים מהעשיה עצמה (נגיד בניית כושר)
היכולת להתאפק או להמנע כדי להשיג משהו שרוצים (כמו במבחן המרשמלו)

בעיני אלה שתי דינמיקות פנימיות שונות לגמרי. ודורשות אימון שונה לבניה שלהן.
אז כוח רצון זה מושג טיפה כללי.

שליחה על ידי מצ'רה* » 01 מרץ 2017, 08:51

ברור שבמשימות מורכבות בחיים האמיתיים יש צורך לערבב את שניהם, נגיד גם להמשיך ולעבוד בהתמדה כדי להשלים פרויקט בזמן וגם להמנע מלהתפזר ברחבי הרשת כל אותו זמן. אבל האימון הוא שונה במאמץ הפעיל ובהימנעות.

שליחה על ידי תמרה* » 01 מרץ 2017, 09:46

תפוח אדמה, יש משהו שהוא אוהב לעשות?
יש משהו שהוא כן רוצה?
לדעתי כדאי לחשוף אותו לדברים שאולי יתברר שהוא אוהב וככה יתפתח אצלו הרצון.
למשל- להכין איתו (או לידו) עוגיות, להשקות עציצים, לעבוד בנגרות, לשטוף רצפה... (נותת דוגמאות מהחיים שלי, תתאימי למה שיש אצלכם)
שיגיע למקום שהוא אומר למשל- אני רוצה להכין עוגה.
בטוח יש לו רצון ובטוח יש לו כח, רק שאולי כרגע הרצון קצת מנומנם, אז בגירוי עדין מנסים לעורר אותו, שהוא יחווה את הרצון שלו ואת המימוש שלו.
חוצמזה מסכימה עם כל מה שכתבה אישה במסע. (נראה לי שקצת חזרתי על דבריה במילים שלי)

לגבי סוכר: אכן, אבותינו אכלו הרבה סוכר. לא מעובד. פירות, עמילנים, דבש, זה מעולה. סוכר לבן ומעובד לעייפה- ממש ממש גרוע.

וכלי להרחיב על הקשר של סוכר לכח רצון? יש לי תחושה עמוקה שלסוכר כמו שהוא יש ערך גדול בחיינו (והילדים אוכלים די הרבה). למרות הקמפיינים נגד, בימינו. ההנחה שלי מתבססת על זה שכמעט רוב התרבויות והמסורות גדלו על מרכיב דומיננטי של סוכר בתפריט בצורות שונות ולא הגיוני שאם כולם שרדו, התפתחו וצמחו

אה... על איזה בדיוק מרכיב דומיננטי של סוכר את מדברת ועל איזה תרבויות? כי נניח בתרבות שלי, התרבות הרוסית, לא ממש היה סוכר. היה דבש, לא הרבה. והיו פירות, לרוב חמוצים. וזהו! היו דגנים, אבל זה לא סוכר. והיה חלב ובשר. אבל סוכר? היה קצת?

בכל מקרה, היה ניסוי שהתכוונו לבדוק בו כוח רצון. משהו ממש דומה למה שתיארה יונת. עשו משהו (נניח, לפתור שאלות? לא זוכרת) ואז נתנו לחלק לשתות שייק ולחלק משהו אחר, ללא סוכר. ואז נתנו להם לעשות משהו אחר שדורש כוח רצון. ואלו ששתו את השייק הצליחו יותר. אולי הייתה בחירה בין השייק למשהו האחר. ובהתחלה הסיקו מזה שהאנשים בזבזו את כוח הרצון שלהם על להמנע מהשייק. אבל אחר כך התברר שזה לא ככה (אולי היו שני שלבים לניסוי, אחד שבו יש בחירה ובאחר פשוט חילקו לקבוצות?). שמי ששתה שייק, התמלאו מאגרי כוח הרצון שלו, ולכן היו לו יותר אסימונים לבזבז על המשימה.

אבל כל זה מהזכרון שלי. אני לא זוכרת איפה אפשר למצוא תיאור מדוייק של הניסוי

מצ׳רה,
קלי מקגוניגל בספרה The Willpower Instinct מדברת על שלושה סוגי כוח רצון:

כוח לעשות willpower
כוח לסרב won't power
כוח להשיג want power

זה נכון שיש הבדלים ביניהם, אבל כנראה שכולם משתמשים באותם משאבים.

אגב, אחד הדברים שמצאו זה שכאשר אנשים זוכרים מה חשוב להם (למשל, כשנותנים להם לכתוב מה הערכים שלהם) אז כוח הרצון שלהם חזק יותר.

אגב, אחד הדברים שמצאו זה שכאשר אנשים זוכרים מה חשוב להם (למשל, כשנותנים להם לכתוב מה הערכים שלהם) אז כוח הרצון שלהם חזק יותר.
מזכיר לי את ההשפעה של חתימה על מחוייבות לקוד אתי כלשהו על העתקה במחנים. אגב, היותו של הקוד האתי הנ"ל מומצא ולא קיים בעליל לא שינתה את התוצאות...

שליחה על ידי שואלת* » 01 מרץ 2017, 18:40

לגבי סוכר: אכן, אבותינו אכלו הרבה סוכר. לא מעובד. פירות, עמילנים, דבש, זה מעולה. סוכר לבן ומעובד לעייפה- ממש ממש גרוע.
אז את אומרת שתפוחי אדמה, תירס, קמח לבן ואורז לבן זה אחלה?
כי יש תרבויות שלמות שגידלו וגדלו על זה. ולפי הפרשנות העכשווית כל אלה שווים לסוכר לבן מבחינת תגובת הגוף להם.

בכל מקרה, לתינוקות כל מה שלא מלא - קל יותר לעיכול ומצויין לספיגת ברזל. כי סיבים תזונתיים שהם מרכיב גדול בכל המלאים למיניהם מתחרים על ספיגת ברזל (שהיא אחת הבעיות אם לא ה- בגיל הינקות).

תפוח אדמה ותירס כן, בפרט אם אוכלים את תפוח האדמה עם הקליפה. קמח לבן ואורז לבן לא. אני מכירה את הפרשנות העכשווית. אני חושבת שיש הבדל משמעותי בין אוכל מעובד לאוכל לא מעובד. תפוח אדמה, קמח מלא שנטחן מגרעין החיטה בשלמותו, תירס, הם אוכל בצורה יחסית קרובה למקור, מה שאי אפשר להגיד על סוכר לבן וקמח לבן.
בכל מקרה, לתינוקות כל מה שלא מלא- קל יותר לעיכול ומצויין לספיגת ברזל. כי סיבים תזונתיים שהם מרכיב גדול בכל המלאים למיניהם מתחרים על ספיגת ברזל (שהיא אחת הבעיות אם לא ה- בגיל הינקות).
לפי מה שאני יודעת, זה לא נכון, או לפחות לא חייב להיות נכון. בתרבויות של לקטים ציידים אוכלים המון סיבים, הרבה יותר ממה שאנשים שאוכלים הרבה סיבים במערב אוכלים, וזה נכון גם לילדים. יכול להיות שסיבים מדגנים עושים בעיות, אני לא יודעת לגבי זה. אבל לא נראה לי שאכילה מרובה של פירות וירקות תפגע בספיגת הברזל, אלא להיפך.
אולי כדאי לפתוח דף על תזונה.

כי יש תרבויות שלמות שגידלו וגדלו על זה.
לחלוטין לא נושא הדף, אבל...

קמח לבן ואורז לבן זו המצאה חדשה. אין תרבויות שלמות שגדלו וגידלו על זה. כן יש תרבויות שהתבססו על קמח ואורז מלאים (שעובדו בצורה מסורתית ושונה משמעותית משלנו).

ומה זו הפרשנות העכשווית הזו? יש המון פרשנויות שונות ומשונות. יש כאלו שאומרים שפירות זה טוב ומצויין, יש כאלו שאומרים להגביל ואפילו להמנע. יש כאלו שאומרים שאורז הוא בסדר, יש כאלו שלא. שלא לדבר על זה שקמח שנטחן זה עתה בבית זה לא אותו הדבר כמו קמח קנוי, לפי אחת הדעות.

בקיצור, יש ספקטרום נרחב של דעות, שלמרות שמנקודת המבט הקונבנציאונלית הן דומות, מנקודת המבט שלי הן שונות מאוד, ונכונות לגבי אנשים שונים (שזה עוד שאלה, שאלת הגנטיקה האישית, שגם אליה לדעתי חשוב להתייחס).

לתינוקות כל מה שלא מלא- קל יותר לעיכול ומצויין לספיגת ברזל.
אולי כי בדגנים מלאים לא מעובדים יש דברים שמונעים ספיגה של כל מיני דברים? בתרבויות שאכלו אותם היו משרים את הדגנים לכמה ימים, או מתסיסים אותם, או מעבדים בצורה אחרת. מה שמעלים את הדברים האלו כמעט לחלוטין (אנטי-ניוטרינים? משהו בסגנון).
אצלנו לא עושים את זה, מה שבאמת יכול לגרום לבעיות. נניח, לחם שמרים במקום מחמצת, לא להשרות דגנים וקטניות, וכו'.

בעיני זה טיעון לטובת שיטות ההכנה המסורתיות, לא נגד המלאים.

שאלת הגנטיקה האישית, שגם אליה לדעתי חשוב להתייחס).
וגם איזה חידקים יש לך במעיים. אם כי שם יש גם לולאת משוב - כשאת אוכלת דברים מסויימים האוכלוסייה משתנה בהתאם.

שליחה על ידי שואלת* » 02 מרץ 2017, 18:15

תפוח אדמה בתרבויות קדומות חיו גם הרבה פחות ולא תמיד חיו טוב וכאלה. לא הייתי מסתמכת על כל דבר שהם עשו כתורה מסיני. להיפך, היום אנחנו יודעים יורת על משק הסידן והברזל ועל התפתחות המח וזו אחריות שלנו לשלב בין מה שעבד בעבר לבין מה שעובד כיום.
ויש לי עוד מה לכתוב על המלא והלא מלא אבל זה מסוג הדיונים השחוקים שאין לי כח אליהם בימים אלה

ורציתי להגיד עו ד משהו לגבי נושא הדף.
מתייחסים לכח רצון כמשהו שמאפיין עשייה אקטיבית או חתירה אליה.
ואילו אני יכולה להעיד שכח הרצון שלי מתגלה בשיאו כשאני מאוד רוצה להמשיך לישון ולא לקום ואכן מיישמת את זה גם כשהילדים מתעוררים, מסתובבים בבית או מגיעים אליי בעיני עגל ותלונות של מה נגמר אמאאאא.
כלומר לכולנו יש כח רצון אדיר, גם המובטל שלא עובד 7 שנים. זה לא שהוא לא עובד, הוא מפגין כח רצון אדיר במציאת מקורות מחייה חלופיים (אבא אמא, הלוואות, פתיחת חסכונות, עבודות מזדמנות) מהספה.
אז לכולנו יש כח רצון והרב הממנו, השאלה מה הבחירות שאנחנו מבצעים איתו.

תראי, זה לא קשור למלא או לא מלא או למה אכלו בתרבויות קדומות. יש המון מחקרים שמראים את נזקי הסוכר, החל מסוכרת וכלה בקרוהן, גם בילדים צעירים. אני מאד ממליצה לצרוך כמה שפחות סוכר, וזה הכל בעצם.

שליחה על ידי שואלת* » 02 מרץ 2017, 20:33

את יודעת, אני כל הזמן מנסה להבין ולא מקבלת את ההסבר שימלא את החור השחור שיש לי.
ואני שואלת ברצינות אמיתית וברצון כנה להבין מה הסיפור מאחורי סוכר כי או שאני לא מבינה את כל הסיפור או שהסיפור לא כזה רציני ואני מבינה היטב.

ממה שאני מבינה -
סוכר הוא רע כי - הוא גורם לצניחת סוכר וכל מיני הליכים לא טובים בגוף, משהו שקשור לערך גליקמי.
אבל ופה אני רגועה- אם אוכלים יחד עם עוד מזונות הערך הגליקמי מתאזן.

דבר שני סוכר הוא רע כי הוא בא במקום מזונות אחרים, ומאחר והוא "רק" פחמימה הוא משביע ותופס מקום של נאמר בשר או ירקות או משהו מלא שיש בו עוד דברים מלבד פחמימה. - וגם עם זה אני שלמה כי הסברתי למעלה שאני מעדיפה מאכלים לא מלאים, ואם הילד אוכל הכל מהכל זה בסדר מבחינתי אם כם סוכר יהיה בתפריט.

אני אשמח אם תבהירי לי מה חסר בשתי המסקנות האלה שאותן אני מבינה? יש עוד בעיה עם הסוכר?

כן. אולי כדאי לפתוח דף חדש על זה.
זה לא תמיד מתאזן, לא אצל כולם ולא בכל מצב.
אני לא יודעת להסביר בדיוק מה המנגנון הפיזיולוגי שמשתבש מצריכת סוכר, כמו שאני לא בדיוק יודעת להסביר למה סיגריות עושות כל כך הרבה נזק. אבל זה חד משמעי, ככל שהתזונה כוללת יותר סוכר לבן מעובד, שבהכרח בא גם על חשבון דברים אחרים, כך הנזק הבריאותי גדל. זה כמובן עניין סטטיסטי, לא כל מי שצורך הרבה סוכר יחלה, וזה לא תמיד פקטור יחיד וכולי, אבל זה בטח לא עושה טוב. אני לא בטוחה מה ההסבר, אבל זה בטוח יותר מורכב מהערך הגליקמי.

אוב, חיפשתי. אני אוהבת למצוא סימוכין באינטרנט.
מצאתי מאמר מnature על נזקי הסוכר, ובו הפיסקה מאירת העיניים הבאה:
(תרגום שתי הודעות למטה)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אם אוכלים עם דברים אחרים: הסוכר פוגע בלב, הסוכר פוגע בלבלב. הסוכר פוגע במוח. צריך לראות מה קורה לחולי סכרת, וכמה יש היום חולי סכרת, אנשים בשיא חייהם שהגוף שלהם משובש לגמרי.
וממש לאחרונה שמעתי מרופא בבית חולים בישראל שיותר ויותר ילדים מאובחנים לפתע עם סכרת סוג 1, אבל כזו שלא היתה שם בינקות והופיעה בפתאומיות בגיל בית ספר. ממש כמה ילדים כל שבוע.

שזה אומר בעברית (אפשר אחר כך למחוק את האנגלית):
ישנן עדויות רבות שלסוכר יש השפעה מזיקה מעבר להוספת קלוריות. סוכר מעורר את כל המחלות שקשורות לסינדרום המטבולי, וביניהן: יתר לחץ דם, פרוקטוז מעלה את רמת החומצה האורית, דבר שמעלה את לחץ הדם; רמות גבוהות של טריגליצרידים, עמידות לאינסולין, סוכרת שנוצרת מייצור עודף של גלוקוז בכבד בשילוב עם עמידות לאינסולין; הזדקנות מואצת שנגרמת בגלל נזק לליפידים, לחלבונים ולדנא, בגלל שפרוקטוז נקשר אליהן בקשירה לא אנזימטית. ייתכן גם שלפרוקטוז יש השפעה טוקסית על הכבד שדומה להשפעה של אלכוהול, שנוצר מהתססה של סוכר. מחקרים מסויימים גם קושרים צריכת סוכר לסרטן בבני אדם ולירידה ביכולות הקוגניטיביות.
הם גם טוענים שסוכר מוריד את עוצמת הסיגנל של דופמין במוח, מה שגורם לנו להיות פחות מרוצים ממזון, ומוריד את הרמות של לפטין שהוא הורמון שגורם לתחושת שובע.

לדעתי האישית - עניין של כמות. מי שאוכלץ כמות קטנה של סוכר, יכולה להמשיך לצרוך בבטחה. השאלה היא מה זה כמות קטנה - כי מי שאוכלת אוכל קנוי כנראה אוכלת המון סוכר שיש בדברים תמימים (לחם, פיתה). ומי שחושבת שפחמימות ריקות שקולות לסוכר (ובהקשרים מסויימים הן כן, כמו סכרת), אז זה מצטרף לספירת הסוכר הכללית.

יש סדרת כתבות מסויימת שבה אבא קונבנציאונלי מספרת על האתגר של לדאוג שהבן שלו לא יאכל יותר מעשר כפיות סוכר ביום, ואיך הוא לא הצליח (יש שם עוד המון דברים, אבל בעיקר זה).

ואגב, מה זאת אומרת שהערך הגליקומי מתאזן? הסוכר לא מתבטל. מקסימום הוא נספג לאורך יותר זמן, אבל עדיין יש נזק מהכמות שלו.

<אני אוכלת פסטה ריקה ושוקולד ולחם מלא ולא חושבת שאני מזיקה לעצמי>

יש תוכנית של ג׳יימי אוליבר על נזקי הסוכר, אם מחפשים משהו קליל יותר. הראיתי את חלקה לילדים (יש שם חלק ארוך על קטיעת גפיים שדילגתי עליו כשצפיתי איתם). זה היה כל כך מרשים שהם התחילו לבדוק את תכולת הסוכר בכל דבר ולוותר על דברים שפעם היו רוצים בתדירות גבוהה מדי לטעמי.
(יש את זה ביוטיוב. Jamie olive sugar rush)

שליחה על ידי שואלת* » 02 מרץ 2017, 22:40

קשה לשנות משהו בלי הסבר על איך הדברים עובדים.
מה שכן אם הנזקים הם נרחבים מעבר לאלו הפופולריים... שווה לצמצם גם בלי להבין לגמרי.
אגב מה לגבי סוכר שנמצא בפירות? הרי היום מזריקים סוכר למי ההשקייה.

האם יש להשיג סוכר לא מעובד? חובבת סוכר אנוכי.

שליחה על ידי תמי* » 02 מרץ 2017, 22:43

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סוכר לא מעובד = פירות ותמרים מהעץ.

סוכר לא מעובד = פירות ותמרים מהעץ.
ודבש (מהסוג הלא מחומם/מעורבב), ואפשר גם לנשנש קנה סוכר אם ממש רוצים...
ופירות יבשים טבעיים (כלומר מיובשים ללא סוכר מוסף או חומרים משונים).

שליחה על ידי שואלת* » 03 מרץ 2017, 07:01

האם יש להשיג סוכר לא מעובד? חובבת סוכר אנוכי.

התכוונתי סוכר בצנצנת? הבנתי שהחום הוא סתם קישקוש. מה זה מולסה? ושוב לפירות גם מזריקים סוכר.

דבש (מהסוג הלא מחומם/מעורבב),
מה כתוב עליו?

שליחה על ידי למ* » 03 מרץ 2017, 07:20

לגבי כח רצון
רצון צריך להיות בתיאום עם היכולת
ז"א טוב לשאוף אבל לקבל במקביל את הקיים ("לאהוב את מה שיש")
אחרת הרצון לא משרת אותנו אלא פוגע בנו כי פער גדול בין רצון ליכולת הוא עוד מקור לאומללות

דוגמא -יש לי רצון חזק מאד להיות אמא רגועה. זה רצון טוב אבל בלי האיזון של קבלה עצמית והבנה מה היכולת שלי הרצון הזה יגרום לי נזק כי כאשר פעם אצא מכליי לכמה שניות אתקשה מאד לסלוח לעצמי והכעס העצמי שיתפתח (ומן הסתם ייצא גם על אחרים) יגרום יותר נזק מהכעס המקורי.

הדרך היא לרצות אבל לקבל את המעידות ולהבין שמדובר בתהליך הדרגתי ואיטי שנמשך כל החיים.
במקביל לשמוח מכל הצלחה קטנה כמו רגע שבו הצלחתי לא לכעוס.

כך בכל נושא כמו סדר היום שעלה קודם וגם תזונה

תודה לכותבות על דיון מעניין

התכוונתי סוכר בצנצנת? הבנתי שהחום הוא סתם קישקוש.
נראה לי שסוכר קנים הוא הכי פחות מעובד מבין הסוכרים האלו. יש אפשרות להמתיק גם עם תרכיז תפוחים טבעי למשל (אני לא משתמשת באף אחד מהם אבל יודעת שאלו אופציות שנחשבות יותר טבעיות).

_דבש (מהסוג הלא מחומם/מעורבב),
מה כתוב עליו?_
על שלי כתוב ללא חימום או תוספות, מצוף פרחים בלבד.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4126080,00.html
ובקצרה:
http://www.mazon-izun.com/?[po]page id[/po]=6632

אולי להעביר את הדיון על סוכר לאיזה דף שקשור לתזונה ( סוגי סוכר ?)?

שני דברים ששכנעו אותי שכפי שחשבתי, סוכר הוא משהו שכדאי לוותר עליו ככל האפשר:

היומן הנהדר של שאול אמסטרדמסקי, יומן סוכר , שבו יש, נכון לכרגע, תשעה פרקים שמפרטים את השתלשלות פוליטיקת הסוכר בשלושים השנים האחרונות. גרם לי לשבת מול המסך וליילל בתדהמה.
ההרצאה המפורסמת של ד"ר רוברט לוסטיג, הרצאה מ 2009, שמסביר בפרטי פרטים איך הסוכר משפיע על המערכות בגוף ולמה זה רע מאוד (שעה וחצי ששווה כל רגע).

יומן סוכר זו סדרת הכתבות שהזכרתי מקודם. רק שהמסקנה שלי מזה היא לא שכדאי לוותר ככל שאפשר, אלא שבעולם המודרני רובנו אוכלות יותר מידי סוכר.

וממש לאחרונה שמעתי מרופא בבית חולים בישראל שיותר ויותר ילדים מאובחנים לפתע עם סכרת סוג 1, אבל כזו שלא היתה שם בינקות והופיעה בפתאומיות בגיל בית ספר. ממש כמה ילדים כל שבוע.
סליחה, לא קשור לנושא הדף, אבל אם את פוגשת שוב את הרופא הזה, שיש באפשרותו להציל חיים של ילדים כל שבוע, אז טוב אם תספרי לו, שהמחקר גילה שאם נותנים לילדים האלה קנאביס רפואי ממש מייד, ממש בגילוי הראשוני שמדובר בסכרת סוג 1, לפני שנהרסים כל התאים שמייצרים אינסולין בלבלב, אז הקנאביס מצליח להפוך את התהליך ולהציל את הלבלב. זה הפיך!
לפרטים שיפנה לד"ר ברקת שיף קרן היא בטח יכולה להפנות אותו למידע הרפואי העדכני וגם לפרטי הקנאביס (איזה זן, איזו כמות, ואיזו צורת צריכה, כי ברור שלא מדובר בעישון... ).

הרי היום מזריקים סוכר למי ההשקייה.
בתור אחת שגרה כל חייה בישובים חקלאים, בחיים לא שמעתי על זה. יכולה להביא לינק לגבי זה? נשמע לי כמו "פייק ניוז".

לי רצון חזק מאד להיות אמא רגועה. זה רצון טוב אבל בלי האיזון של קבלה עצמית והבנה מה היכולת שלי הרצון הזה יגרום לי נזק כי כאשר פעם אצא מכליי לכמה שניות אתקשה מאד לסלוח לעצמי והכעס העצמי שיתפתח (ומן הסתם ייצא גם על אחרים) יגרום יותר נזק מהכעס המקורי.

לגמרי. קלי מקגוניגל בספרה The Willpower Instinct מציגה תרגיל שעושים לגמילה מהתמכרות, ובו מתרגלים להרגיש את התשוקה לחומר הממכר (אלכוהול, סמים, סוכר) בלי לשפוט אותה ובלי להתקדם לתחושת אשמה. מתוך ההכרות הזו והקבלה של התחושה, אפשר למצוא דרכים להתמודד עם ההתמכרות. אבל באמת הקבלה צריכה להקדים את הפעולה.

שליחה על ידי מצ'רה* » 05 מרץ 2017, 08:55

תגידו, איך הדף הזה הפך ל(עוד) דף על סוכר?
כוח הרצון לא מספיק מתוק בפני עצמו?

שליחה על ידי שואלת* » 05 מרץ 2017, 14:22

מצ'רה אולי כי בפני סוכר קשה מאוד לעמוד וזו אחת ההתמודדויות הכי מאתגרות אם לא ה...

ובאתי לכתוב על זה שהבית שלי נראה כמו דיר ולא דירה ואיך זה שצריך לנקות ולסדר כל הזמן כל הזמן כל הזמן ולדעתי כח הרצון שלנו מתבזבז על ה% הזה בלי סוף

בחיים לא שמעתי על זה. יכולה להביא לינק לגבי זה? נשמע לי כמו "פייק ניוז".

ובאתי לכתוב על זה שהבית שלי נראה כמו דיר ולא דירה ואיך זה שצריך לנקות ולסדר כל הזמן כל הזמן כל הזמן ולדעתי כח הרצון שלנו מתבזבז על ה% הזה בלי סוף.
צודקת לחלוטין. פעם כתבתי אפילו רשימה על זה, שממש הסבירה ופירטה איך זה קורה. אבל לא פרסמתי אותה לדעתי (אולי שלחתי לרשימת הדיוור שלי ואולי לא).

ברגע שהבנתי את זה ברמה עמוקה, נעשה לי ברור איך למנוע את בזבוז כוח הרצון ואת ההתשה הזאת:

מינימום עומס בבית: כל חפץ בבית צורך מקום, צובר אבק, מושך חרקים, משחרר מזהמים לאוויר הבית, דורש ניקוי, דורש טיפול. לכן, בשיא הפשטות - ברגע שמבינים כמה עולה לי בכלל להחזיק בבית חפצים שאני אפילו לא זוכרת שיש לי, או שאני שונאת, או לא משתמשת, או שבורים או מקולקלים, לא רוצים להמשיך לסבול עוד רגע אחד.

פחות חפצים

פחות תחזוקת חפצים

פחות חפצים לתחזק

יותר קל לתחזק גם מפני שהנגישות לחפצים קלה יותר

פחות עומס פיזי

פחות עומס רגשי ושכלי

פחות עומס בעיניים ובתודעה = יש שפע כוח רצון להחלטות חשובות.

שיגרה שיגרה שיגרה. או אפשר גם רוטינה. זה נשמע לנו שלילי מפני שדור סוער אחד במאה העשרים המציא והפיץ את הסיסמא שהשיגרה "משעממת" בגלל רקע והקשר מסוימים מאוד (בעיקרון, אם אתה עבד בתעשייה לייצור נעליים או בתעשייה לייצור תלמידים המכונה בית ספר, או בתעשייה לייצור רופאים המכונה בית הספר לרפואה או בתעשייה שבה הרופאים האלה מייצרים משהו על אנשים חולים (אבל לא ברור מה הם מייצרים בדיוק, כי "בריאות" זה לא) המכונה "בית חולים" (הממממ. בהחלט ייתכן שבית חולים הוא מפעל תעשייה לייצור חולים. והרופאים והאחיות הם פועלי הייצור).

בשלב הראשון אני מפנה אפוא מביתי כל חפץ שאינני משתמשת בו, וחפצים שאיני אוהבת. המטרה היא שיהיו לי בבית רק חפצים אהובים שאני משתמשת בהם. ובכמות שמתאימה לגודל הבית ולצרכי.
בשלב השני אני מיישמת שיגרות לטפל בעצמי ובחפצים האלה. לפי אורח חיי, צרכי, מנהגי, איזה חפצים יש לי וכו' וכו'.
עם שיגרות חכמות ויעילות, לא מתבזבז שום כוח רצון כמעט על השוטף.
כשאין רוטינה (אני שומעת עכשיו באוזן את המורה לבלט במבטא רוסי קל) זה כמו אימון ראשון של הרקדניות על מחול חדש.
כשיש רוטינה, זה כמו לרקוד את המחול לאחר שהופעת איתו שנתיים בכל רחבי העולם, מול כנס של גני הילדים העירוניים.

ומחוץ לבית, הורדתי דראסטית את עומס ההתפזרות וההתרוצצות בחיי. מינימום עומס בחיים: לשחרר עבודות צדדיות שעולות לי יותר משמשלמות, לשחרר מערכות יחסים שכבר מתו מזמן, לשחרר מחשבות ישנות, לשחרר כאבי עבר, לשחרר את כל המטען המיותר.

ובמקביל, יצרתי רוטינה.
והבנייה הזאת נעשתה בצורה חדשה. בעקבות משל האבנים.
(המון גירסאות של המשל הזה מסתובבות ברשת אז על רגל אחת, מה שאני זוכרת: בהרצאה על החשיבות של ההחלטה על הדברים שהכי חשובים לנו, המרצה הדגים את הנושא כך: הוא לקח קערה גדולה. מילא אותה באבנים גדולות עד שאי אפשר היה למלא יותר. ואז שאל את הקהל: יש עוד מקום בקערה? הקהל אמר: לא. המרצה לקח חופן של חצץ ועוד חופן ועוד חופן והכניס והכניס והכניס לקערה עד שאי אפשר היה למלא יותר. ושאל: אז היה בקערה עוד מקום? הקהל אמר: כן. ועכשיו יש עוד מקום בקערה? הקהל אמר: לא. המרצה לקח חופן של חול ועוד חופן ועוד חופן והכניס והכניס והכניס לקערה עד שאי אפשר היה למלא יותר. ושאל: אז היה בקערה עוד מקום? הקהל אמר: כן.
ואז הביא קערה זהה לראשונה, שהיתה מלאה חול באותה כמות בדיוק שנכנסה בקערה הראשונה, וניסה להכניס לתוכה את האבנים הגדולות, אבל זה לא עבד, הרבה חול נשפך החוצה ורוב האבנים לא נכנסו.
והסביר לקהל, שאם קודם כל דואגים להכניס לקערה שלנו (=לחיים שלנו, ליום שלנו) את הדברים החשובים לנו ביותר, אז יש מקום גם לדברים הפחות חשובים, יש כוח גם להתמודד עם החצץ של החיים, יש מקום בשפע לימות החול שלנו. אבל אם ממלאים אותה קודם בזוטות היום יום, לא נשאר מקום למה שאנחנו באמת רוצים.

לכן בבנייה החדשה, התחלתי מאפס ושאלתי את עצמי: מה אני רוצה להכניס לחיים שלי וליום יום שלי?
מהן האבנים הגדולות שלי?
מהו החצץ?
מהו החול?
מה ייכנס ל"בית" שהוא החיים שלי ומה לא?
והתחלתי מלשבץ קודם את הזמן לדברים החשובים ואחר כך לפחות ואחר כך לפחות וכן הלאה.
וגם החשיבה שלי על "הדברים החשובים" השתנה לחלוטין.

הדברים החשובים, הם אלה שממלאים אותי בבריאות, חיוניות, שמחה ותמיכה.
החשוב הוא לחיות חיים שבהם טוב לי ואני מגשימה את עצמי ואת ערכי בשמחה.
השיגרה שלי תיבנה לפי התשובות לשאלה "מה טוב לי".

יש עוד תובנה שעולה ממשל האבנים.
התובנה היא שהזמן שלנו מוגבל והמשאבים שלנו מוגבלים ובכל יום אפשר "לדחוס" רק כך וכך דברים. אם בחרתי להקדיש את השעה שבין 07:00 ל-08:00 ליוגה אז אני לא יכולה באותו זמן להכין בה ארוחת בוקר. ואם אני מתרוצצת כל הזמן לכיבוי שריפות או נגררת מדבר לדבר (החול של החיים) אני אתעורר יום אחד ואגלה שהאבנים שהיו הכי חשובות לי, לא נכנסו.
לכן, כל יום, קודם כל האבנים הגדולות. ביניהן נכניס חצץ. ובחורים הקטנים שנשארים ייכנס בלי בעיה כל החול.

שליחה על ידי אורית* » 09 מרץ 2017, 00:09

כח הרצון.
זה כל כך חמקמק.
יש תקופות שהרצון מוביל אותי קדימה ואז... עייפות או עומסים מפרקים אותו לחתיכות.
וכל כך קשה לאסוף אותו מחדש.

שליחה על ידי שואלת* » 10 מרץ 2017, 00:56

האמת שמרוב שהדף מעניין לא שמתי לב שלא הבנתי את הרעיון המרכזי.
והשני, זה שהילדים שלנו מצמיחים את כוח הרצון שלהם כמו איבר שמתפתח בהדרגה, ולומדים להפעיל אותו כמו שלומדים ללכת. לא כדאי לעצור אותם רק בגלל שהם נופלים בהתחלה. אם לא יפלו, איך ילמדו?
אפשר דוגמא למשפט הזה?

כוח הרצון הוא המצב שבו אני מפעילה את הרצון בכוח
יש לנו אי הסכמה משמעותית על מונחים. ברמה כזו, שאין לי מושג איך אפשר לנהל ככה דיין. מה שבעיני אדום בעינייך בכלל סגול עם נקודות ורודות.
בעיני כוח רצון זה מצב שבו לרצון יש כוח שממש מחפש לפעול. יש רצון סתם, ויש רצון שמביא איתו כוח שמחפש איך להשתחרר, איך לעשות משהו. אם אפשר לעשות משהו עם הכוח הזה, אז דברים זורמים בצורה חלקה, אפשר לעבור מעל מכשולים שבדרך כלל יצרו התלבטות בלי מחירים. אם אין לאן לתעל אותו, אז זה פחות טוב. כי הכוח קיים.

מה שאת מדברת עליו? זה בעיני המשמעת העצמית ממקודם. זו שתמיד יש לה מחירים, אבל גם תועלת גדולה (שצריך להתקשר לביטוח לאומי למשל. או להתמודד עם בירוקטיות מטופשות אחרות).

שואלת, אני חושבת שה-דוגמה בה״א הידיעה היא התופעה של ״דובון לא-לא״ -- כשילד אומר ״לא״ על כל דבר, כולל דברים שהוא בעצם אוהב ורוצה. לפעמים זה יכול להיות מעייפות או דברים דומים, אבל הרבה פעמים רואים שזה פשוט תרגול היכולת לסרב.

אישה במסע, באמת אין לי הגדרה. מה שיש לי זה אוסף תצפיות וניסויים, ואיזשהו קו שנראה שמקשר ביניהם. אני לא חושבת שאנחנו יודעים מספיק בשביל הגדרה. זה לא צריך להפריע לנו להתבונן בתופעות, כי התופעות קיימות גם בלי שנצליח להגדיר אותן.

כי התופעות קיימות גם בלי שנצליח להגדיר אותן.

אבל בלי הגדרות, אין לי שום דרך לדעת אם אנחנו מדברות בכלל על אותו הדבר... לי יש את החוויה שלי. מה שמבדיל בין רצון סתם - שבאמת יכול לגרור או לא לגרור ביצוע, בהתאם לנסיבות, לרצון שיש בו כוח של ממש. כך, אחרי מחשבה, הצמדתי תוויות מדויקות ככל יכולתי לחוויות שלי.

אבל אפילו הדיוק הזה לא מאפשר לי לקשר בין החוויות שלי למה ששאר הנשים פה מדברות עליו.

שליחה על ידי תמי* » 10 מרץ 2017, 12:45

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צילי ההבחנה שלך מאוד מדוייקת עבורי.
עד עכשיו כל הדיון כאן היה מאוד עמום בעיני.
גם אצלי יש רצון ככוח מניע, שלרוב נחווה ככוח חיובי מאוד. ויש מצבים של הפעלה בכוח של הרצון, ושם החוויה לרוב לא נוחה והתוצאות גם כן בעייתיות.
נראה לי שאצל ילדים הנטייה הפשוטה היא לתת לרצון להפעיל אותם, והמסלול השני, של פעולה כוחנית על הרצון הוא נרכש בעקבות מה שהמבוגרים מלמדים ודורשים.

אני אישית רואה ארבעה מקרים שונים.

כוח רצון. יש רצון, והוא ממש רוצה להתמשש. כמו שיש ילדים שלא יכולים לשבת במקום, יש להם "קוצים בטוסיק" וכל ניסיון לגרום להם לשבת ידרוש הפעלת כוח מסויימת, גם אם עצמית? כי אם לא מפעלים כוח, אז הם יתרוצצו? זה כוח כזה. כוח שמניע מעצמו, ולהתנגד לו ידרוש הפעלת כוח. הוא יכול להיות לא במקום אם אי אפשר להשתמש בו - ולגרום למשל לילדים שמפריעים בכיתה. אבל ברוח מוחלט ל המקרים הוא מאפשר לדחוף קדימה ולרוץ מסביב למכשולים, לקפוץ מעליהם, ולשבור אותם, בלי לשלם מחירים.

רצון. פשוט רצון. אפשר לא למשש אותו, וזה לא יצור נזק לעולם. גם לרצון יש אנרגיה. יא התאמה בין כמות האנרגיה שמושקעת ברצון כלשהו (או בצורך. בהקשר של הדף הנוכחי אין הבדלה בינים) יכולה לגרום לנזק ישיר רק לכיוון אחד - השקעת עודף אנרגיה שמובילה לריקנות ועייפיות וכו'. אם לא ממלאים את הרצון, אז הוא לא מתמלא, וזהו.

דחיפה רצונית. אני רוצה משהו, אבל יש אי התאמה בין האנרגיה למה שצריך. מכל מיני סיבות. אז אפשר לדחוף. ואז יש כל מיני תוצאות. למשל, לפעמים, אחרי ההתחלה, מתברר בעצם שזה קל ואני שמחה שהכרחתי את עצמי להתחיל. לפעמים לא. לפעמים זה ממש שווה את זה. יש הרבה מקום באמצע, בהתאם לכמות ההתנגדות שצריך לדחוף נגדה, ביחס לזרימה.

משמעת. להכריח את עצמי לעשות משהו שאני בעצם לא רוצה, אבל צריך. כמו להשר לביטוח לאומי. זה מבאס ויש לזה מחירים, אבל יש מקרים שאם אין דרך אחרת, עדיף ככה.

עכשיו הזמן לחוויה מורכבת יותר.

זו החוויה שלי. היא מורכבת יותר. יש בה יותר מחלוקה בינארית לטוב ורע, ליד קשה ויד רכה. זה דף שמדבר על כוח רצון בצורה חיובית. בבקשה, אל תשטחי את המורכבות של החיים לבינאריות הרגילה שלך של טוב ורע (שכבר מוקדשים לה מספיק דפים אחרים!).

יש עוד אפשרויות, ואפשר במקום לפסול אותן ולטעון שהן לא קיימות, או לתייג אותן בתור רעות רק כי מצאת דרך שהיא טובה לך ואותן לא מצאת, לבדוק. אולי יש חוויה שאני לא מכירה?

ובבקשה, אל תהרסו את הדיון!

יש לו פטנציאל עצום. אפשר לדבר על מתי מתעורר כוח הרצון ומתי לא. למשל, אני שמתי לב שלמשימות טבעיות יש יתרון עצום בהקשר הזה, וכוח הרצון מתמודד מצויין מול מכשולים טבעיים. מכשולים לא טבעיים מעוררים יותר בעיות.
אפשר לדבר על מה הורס אותו, על איך ללמוד לזמן אותו לחיים, על איך להשתמש בו.

אפשר לדבר על איך לזהות את המקרים בהם יש התנגדות בהתחלה אבל אחרי שמתחילים הכל כייפי. כמו שהייתי קטנה ולא רציתי ללכת להתקלח, אבל כשכעבר הלכתי לא רציתי לצאת...

יש פה דיון מורכב שמחכה שידונו אותו. אז בבקשה אל תהפכו את הדף הזה לעוד מקום שבו חוזרים בפעם המאה על זה שלפעול בכוח זה פיכסה ורע (כלומר, יש לזה מחירים. ואם מישהי חושבת שאין לזה, אז היא פשוט לא מודעת מספיק כדי לשים אליהם לב. חס וחלילה שאולי לא תמיד יש לזה מחירים, ואפשר להקשיב וללמוד גם), ולפעול ברכות זה טוב.

בכלל, מה הקטע של לבוא לדף שעוסק בכוח רצון ובכמה שהוא טוב, ולהגיד שבעצם זה פיכסה, ולא מעניין אותי בכלל (ולמי אכפת מהמחקרים, לא צריך להתייחס להם)? בעיני זה כמו לבוא לדף על בלי חיתולים ולהסביר שצריך לחתל ילדים על גיל שלוש ואם לא אז עושים להם בעיות פסיכולוגיות כלל החיים. אין מספיק דפים לזה?

ומה הקטע של להגיד לאנשים שחושבים שיש יותר משתי אפשרויות, שבעצם הם טועים, ובמקום בו לדעתם יש שלוש (ויותר) אפשרויות בעצם יש רק שתיים? כל כך חשוב להכחיש את האפשרויות האחרות? באופן קבוע, ומתמשך, בכל דף שהן חס וחלילה מופיעות?

אני מבינה שלפני שנכנסתי לדף היתה פה מריבה גדולה?

כיוון שלי אין שום חשק להשתתף בה, אני רק אקווה שכל הצדדים הלוחמים יניחו את נשקם לפחות עכשיו, ומי שרוצה לדון ידון. אני מקווה שאף אחד לא ישתיק אותי הפעם.

אם לא ממלאים את הרצון, אז הוא לא מתמלא, וזהו.
הרהרתי בסוגיה הזאת ואני לא בטוחה שאני מסכימה. אני חושבת ש"להישאר ברצון" יש גם כן מחיר, ולפעמים הוא מאוד מאוד כבד. זה תלוי מה הרצון. יש רצונות קלילים מאוד, שעוברים. או מתמלאים בצורה אחרת ממה שחשבתי בהתחלה. שם יש מחיר קטן מאוד או אפילו להיפך, רווח לזה שהרצון ההוא לא התמלא. ולעומתם בקצה השני של הסקאלה יכולים להמצא רצונות מאוד כבדים, כאלה שמלווים את האדם כל ימי חייו, תקועים בלבו, ולא מתמלאים.

אני חושבת ש"להישאר ברצון" יש גם כן מחיר, ולפעמים הוא מאוד מאוד כבד. זה תלוי מה הרצון. יש רצונות קלילים מאוד, שעוברים. או מתמלאים בצורה אחרת ממה שחשבתי בהתחלה. שם יש מחיר קטן מאוד או אפילו להיפך, רווח לזה שהרצון ההוא לא התמלא. ולעומתם בקצה השני של הסקאלה יכולים להמצא רצונות מאוד כבדים, כאלה שמלווים את האדם כל ימי חייו, תקועים בלבו, ולא מתמלאים.
בדרך כלל, מדברים על רצון חזק או חלש. אם הרצון חזק (שזה לא אותו הדבר כמו כבד), אז אמור להתלוות אליו כוח שיאפשר להגשים אותו. לדעתי מצב בו רצון תקוע בלב וגם אין כוח שבא איתו, זה מצב שמראה על שיבוש כלשהו. לפעמים השיבוש הוא בסביבה.

<תודה רבה לך בשמת>

אני מבינה שלפני שנכנסתי לדף היתה פה מריבה גדולה?
לא ממש. אני כעסתי שצילי שוב הופכת את ה לדף על איך לא להשתמש בכוח רצון. היא לא כתבה לי כלום (ואין מריבה כאין צד שני) ופשוט מחקה. אולי בעצם הייתי צריכה להתעלם מקורין (מאוד לא מנומס לדעתי) ואז באמת היה אפשר פשוט להמשיך בדיון?

שליחה על ידי קורין* » 10 מרץ 2017, 22:42

אז מה היא עושה בדף שבו מדברים על כוח רצון זה טוב ואיך להשתמש בכוח רצון? את באמת חושבת שהדבר הנכון זה לבוא ולהגיד לכולן שכוח רצון זה רע, ובכלל לא צריך להשתמש בו?

אני חושבת שקשה לדעת מה צילי הייתה אומרת או חושבת או מה היא הייתה יכולה לתרום לדיון, כשהיא מחקה את עצמה ממנו בגלל התגובה התוקפנית שלך.

ואני גם חושבת שאף אחת לא הגדירה את הדף הזה כדף שבו "מדברים על כוח רצון זה טוב ואיך להשתמש בכוח רצון" בהכרח. שם הדף הוא כוח הרצון . התנהל כאן דיון על מהו בעצם כוח רצון, וממש בתחילת הדף עלתה השאלה הזו - מה זה בעצם? ואני חושבת שצילי ונוודית ניסו בדרכן לענות על השאלה הזו, ולא לענות עליה בשביל כולן אלא מנקודת המבט האישית שלהן. אני לא אומרת שאני לא מסכימה עם העמדה שלך או כן מסכימה עם העמדה של צילי. אני פשוט חושבת שזה לא פייר לתקוף מישהי בצורה אישית ולהשתיק את הדעה שלה כלא לגיטימית בכלל בדף. או להגיד שאין לה מה לחפש בדף כי הדעה שלה לא מתאימה למה שאת חושבת או לאיך שאת מגדירה את הדברים. וחבל לי שעכשיו יש שני קולות שלא ישתתפו כאן יותר. זה הכל.

שליחה על ידי קורין* » 10 מרץ 2017, 22:43

ועכשיו שאמרתי את שעל ליבי אפשר להמשיך בדיון
סליחה על ההפרעה.

קורין, אני לא מתכוונת לתת לויכוח שלי איתך להרוס את הדף. אני מעבירה אותו לדף הבית שלי, ואת מוזמנת להמשיך שם.

נוודית, מצטערת. הרצון שלי להיות מנומסת ולענות לקורין אכן מקומו לא כאן. מעבירה.

גם הדיון על סוכר יעבוד דירה אם לאף אחת אין בקשה לדף ספציפי, יעבור לדף ישראה לי מתאים.

שליחה על ידי קורין* » 10 מרץ 2017, 23:06

קורין, אני לא מתכוונת לתת לויכוח שלי איתך להרוס את הדף. אני מעבירה אותו לדף הבית שלי, ואת מוזמנת להמשיך שם.
סליחה, אבל אני לא מסכימה עם זה. אני רוצה שמה שאמרתי יישאר כאן, כי חשוב לי שיידעו שהיו כאן קולות נוספים שהושתקו. אין לי ויכוח איתך וגם אין לי מה להמשיך, כי כבר אמרתי שאין לי מה להוסיף למה שכבר אמרתי ורק רציתי שהדברים ייאמרו. והדיון יכול להמשיך. כך שאין לך מה לדאוג מכך שה"ויכוח" איתי "יהרוס" פה משהו. אני רק מבקשת לא להעביר את הדברים בשלב זה כי בעיני זה לטאטא במהירות רבה מדי את מה שהיה. יש משתתפות שאולי לא ראו את זה ולדעתי זה דווקא חלק חשוב מהדף. אין לי עניין וסיבה לדון איתך מעבר לזה בדף הבית שלך. תודה.

איך שאת רוצה. את יכולה להחזיר מה שבא לך. אני לא הולכת להעביר את הכל חזרה - זה לוקח יותר מידי נפח ודה פקטו משתלט על הדף.
אני מעדיפה לחזור לדון על כוח רצון.

יכולים להמצא רצונות מאוד כבדים, כאלה שמלווים את האדם כל ימי חייו, תקועים בלבו, ולא מתמלאים.
בעצם, זה יכול להיות, ולא בגלל שיבוש. לחשוב שלא יכול להיות זה סוג של wishful thinking.

אני חושבת שיש כאן דוגמה לכח רצון: מישהי כתבה בכיוון שהיה לא רצוי בעיני מישהי אחרת. השנייה הביעה את הרצון שלה בצורה שאי אפשר לפספס, כלומר בכעס. הראשונה, שמלכתחילה כתבה על איך לוותר על הרצון, ויתרה על הרצון. השנייה שדיברה על איך להישאר ברצון ואיך להגדיר אותו, נשארה ברצון שלה והמשיכה להגדיר אותו.

ובאמת מה איכפת לך מה אחרות כותבות? אם זה לא הקו שמעניין אותך, תמשיכי בקו שלך, את לא חייבת לקרוא הכל.