בן 8 זרת ארוכה ועוד

אנונימי

_{הדיון הועבר מדף אלבאום דף חדש}

_{מומלץ, להיכנס ל מדור כירולוגיה}

טוב, מרימה את הכפפה (טרם החלטתי אם זו כפפת בוקסינג או כפפת תחרה ענוגה...)
ילד בן 8, סנדוויץ', יד מרובעת עם כל הפרמטרים המעשיים קלאסיים, זרתות ארוכות, הפרדה עמוקה, אינדיבידואליסט, אצבעות גמישות עד מתנתקות.
נמנע כמעט מכל פעילות גופנית, מעופף, מצייר מדהים - את כל התכנים של גבעת הפרדה - בפרטי פרטים.
קשיי קריאה. קשיי כתיבה. קשיי התנהגות (לא ממש מתפקד בביה"ס, לא מאורגן, שוכח ציוד, מכין שיעורים רק תחת "סחיטה ואיומים"...אין לו חברים)
מבחינתו - הכל בסדר, פחות או יותר, רוצה לשפר כתיבה בלבד.
אמא שיבטית, פסיכולוגית, פולנייה.
אבא די דומה לו ברוב התכונות.
הקושי שלי:
פער עצום בין תפיסת עולמו של הילד, לבין תפיסת עולמה של האם. ברור שהיו אינספור שיחות נפש עם האם.
הילד - נוטה לרציונליזציה ומתנגד לחלוטין לכל פעילות גופנית מעבר לכמה דקות. בקיצור, מתנגד די בנחרצות לכל הרעיון של הטיפול.
האם - אינה מוותרת, כואב לה לראות אותו מתבודד, כואב לה לראות אותו מתוסכל, היא חרדה שלא יסגל מיומנויות חברתיות נורמטיביות וכו' וכו'...
האב - יש לציין, אינו מעורב בטיפול, חוזר בשעה מאוחרת מעבודתו, היה באבחון ובהמשך קיבל מטלות ב"שלט רחוק" (מטלות בסיסיות של מעורבות בחיי בנו, ממלא אותן כנדרש).
מטופל כ-3 חודשים.
האמת היא שדי גיבשתי החלטה כיצד להמשיך, אבל אשמח לשמוע דעתכם. @}

מרימה את הכפפה (טרם החלטתי אם זו כפפת בוקסינג או כפפת תחרה ענוגה...) ????????????

פסיכולוגית פולניה, השם יעזור:-) , נראה שהפער "העצום" בינו לבין אימו בגיל כזה יכול לגרום רק לבלגאנים רגשיים,
ואולי כתוצאה, נטייה לראציונליזציות, ועופפות.

נראה שהצלחת ליצור איתו קשר, הוא ממשיך לבוא, (האם מכריחה?), יוצא לו משהו מהמפגש איתך, הייתי מנסה לברר מה,
ולהמשיך בעזרת ועם זה , ואם זה רק עניין שיפור הכתיבה,ללכת איתו, גם דרך זה אפשר להגיע די רחוק,כאמצעי.

עד כמה הוא מודע לפחדים ולחרדות של האם לגביו? או מזדהה לגמרי עם האב?,מקבל כוחות ממנו, ואולי זה דופק את הטיפול,

מה באמת הוא עצמו צריך?, התחושה שלי: זמן לגדול, כולה בן 8, זו התחושה שהעברת לי ממה שכתבת,
מה שכל כך קשה להורים מסוימים ולחברה שלנו לתת, זמן לילד לגדול בקצב שלו,
לדעתי ילד כזה צריך ללמד בעיקר איך לא להיפגע, שינהג בחכמה,
(במיוחד בהקשר של קשיי ההתנהגות),לא לתת שיכנסו בו, לתת לו את התובנה שהזמן שייך לו,
(ואם אפשר, גם להורים, וזה נראה כקושי העיקרי פה)

רציתי להוסיף שאולי גם ביה"ס פתוח או דמוקרטי יוכל להתאים לילד כזה,
אבל שם העניין החברתי מאוד משמעותי, בדוק, אז אולי לא מתאים עדיין.

שיחת הורים- (מה קורה בזוגיות) ובמסר שלהם כלפיו נראית במקום.

מקווה שתרמתי קצת,
בהצלחה.

תודה, מ.

מה באמת הוא עצמו צריך?, התחושה שלי: זמן לגדול,_ בקצב שלו,
לדעתי ילד כזה צריך ללמד בעיקר איך לא להיפגע, שינהג בחכמה,
(במיוחד בהקשר של קשיי ההתנהגות),לא לתת שיכנסו בו, לתת לו את התובנה שהזמן שייך לו,_

קלעת בוּל בכל מה שכתבת.
אמא'שלו מאד מתחברת לרעיון של homeschooling עבורו, אבל ממש אין לה אומץ ליישם, בעיקר בגלל הנושא החברתי.
כן, הוא קולט את החרדות שלה אחת לאחת, ואף מעצים אותן בתוכו.

בקיצור, אמא מחרבת.

בזוגיות - האב עושה מה שהאם מחליטה. מאד חם, טוב לב, סבלני ורגוע.

טוב, עוד הצעות?
שבת שלום בינתיים.

עדיין בג'טלג רציני לכן אתייחס בקצרה
התכונות של הזרת הארוכה מתהפכות כשהזרת מתנתקת. נראה שחשוב לשים לב לכל מה שעובר על הילד הזה, בעקר כי אין לו מערך כוחות לעמוד על שלו, וכשכבר כן הוא די פוגע בעצמו.
האם האגודל יציב? במיקרה וכן או לא, נראה שהטיפול שונה לחלוטין, לא?
האם לאם או לאב זרת ארוכה? נראה כחשוב ביותר להבין את זה לפני קביעת עמדה כלפי העשיה בטיפול הזה.
במידה והאם בעלת זרתות ארוכות ויציבות, העבודה צריכה להיעשות עם האם ולא עם הילד, עד שהיא לא תלמד לתת מקום ולאפשר לו להתחזק, הוא ימשיך ללחוץ על החלשת האני שלו. עד שהילד לא ירגיש ויבין שאת יכולה לעזור לו בבעייתו המרכזית, האם, הוא לא יוכל לנסות להשתנות.
נראה שציור הוא פעולה מאוד גופנית לא?

אני מסכים על כל מה ש מ אוריאל כתב

לאם אין זרתות ארוכות, אפילו מעט נמוכות...וגם קמיצה אחת קצרה...לאב יש זרת אחת ארוכה.
האגודלים של הילד - כמובן מתנתקים.
וכן, ציור יכול להיות מאד גופני, רק שבמקרה הזה - הילד מצייר בדיוקי הדיוקים, בעיפרון בלבד, סימטרי ומדהים...הוא הסכים "להשתולל" עם צבעים ועל גליונות ענק, זה היה לו קשה ביותר, לא היה מרוצה כלל מהתוצרים. מעבר לזה - עשיתי איתו תרגיל בשיתוף פעולה...הוא התחיל ציור ואני המשכתי...כך לסירוגין - עד שהיה נראה לנו מושלם, התהליך היה מדהים, בכל פעם שהוספתי משלי - הוא התבאס, כי תיכנן משהו שונה, לאט לאט זרם עם חוסר הוודאות של "מה הולך להיות", היה קשוב לשינויים.

עוד תרגיל שהוא מסכים לבצע אבל מתקשה בכל פעם מחדש - ערימת מיזרנים מסודרת, כריות מסביב, ומה שצריך לעשות זה - לקחת שוונג, לרוץ, להתעופף ולנחות על המזרנים (זה מה זה כיף, חבל"ז), הפואנטה היא - שבזמן שהוא באוויר, לפני הנחיתה - הוא צריך לצעוק מילה. אחת.
אז זהו - מסתבר שזה לא כל כך פשוט, הוא צועק מילה בדרך (תוך כדי ריצה) או אחרי שכבר נחת...
כשמצליח יוצאות לו מילים איומות (הצליח מספר פעמים מתוך 1000) ואז הוא ממש מרוצה.
תרגיל מדהים של איבוד שליטה, המילה שיוצאת כשהגוף ב"תעופה" - עפה מתוך הבטן.
אמא שלו מתפלצת בכל פעם כזו ומסרבת בתוקף לנסות בעצמה...

האם לדעתכם זרת נמוכה תנסה להנחית אחרים (מלשון נחיתוּת) מתוך צורך להרגיש שווה יותר?

עד שהילד לא ירגיש ויבין שאת יכולה לעזור לו בבעייתו המרכזית, האם, הוא לא יוכל לנסות להשתנות.
זאת בדיוק הנקודה שמקשה עלי מאד, זו אמא דומיננטית ביותר, ממש מתישה את סביבתה...וגם אותי.

תודה משה. לילה טוב

תמר
האם הקמיצה הנמוכה ביד הדומינתית? במקרה וכן, זה מסביר המון. אמא עם קמיצה קצרה פעילה,תחבל בהתפתחותו של ילדה באופן הכרתי או תת הכרתי, בכל פעם שהוא יתחיל להתפתח בכיוון המתאים לו שהוא אוהב. במידה והקמיצה הקצרה פעילה, הצורך שהדברים יתפתחו בכיוון של מחלה, קושי, פגיעה, טראומה ועוד, נמצא בנוי תוך המערכת ומניע אותה.
חשוב ביותר לנסות להבין מה בדיוק מניע את האם. הצורך לשלוט של קמיצה קצרה נובע מהצורך שלה לקלקל ולא לאפשר לדברים להיות בסדר.
במקרה כזה צריך לנתק את האם מהטיפול ולאפשר לילד לעבוד אל מול האב או אל מול עצמו, מה שיתאפשר יותר. בנוסף לכך מומלץ להקפיד לשים לב לעובדה שהאם במידה ותהיה מנותקת מהטיפול, (דבר שבוודאי תברך עליו במידה ואין לה אצבע ארוכה) היא תנסה לחבל בהתקדמות ברגע שהיא תראה את בנה מאושר ומצליח. (לכל המאמינים שהאם או אב אוהבים את ילדם בלבד ואינם מחבלים לעולם בהתפתחותו, אנא אל תגיבו לדבריי אלו)
לא צריך הרבה על מנת לחבל במאמצי הילד להצליח, למרות שלפעמים זה נראה כמאמץ כנה לעזור.
זרת קצרה אכן יכולה להנחית את האחרים, כי קשה לה מאוד לקבל הצלחות, תוסיפי זאת לקמיצה הקצרה ויכולה להיות הפרעת אימהות בסיסית. במקומך, הייתי יושב איתה לבד ומנסה לברר האם היא אוהבת את האימהות שלה, האם היא רצתה להיות אמא, מה היא באמת חושבת על התפקיד של בנה בחייה, עד כמה העובדה שהילד דומה לאב מפריעה לה. בירור של הנושאים הללו יכול להקל מאוד על האם לשנות את עמדותיה הבסיסיות. נראה שזה יכול לגרום לה להרגיש שאת מבינה אותה ושותפה שלה לדרך הקשה. האם זה מתאים בכלל? אולי כבר עשית זאת.

תמי, מדברייך עולה שהעיניים של הילד אינן מתפקדות היטב, נראה שחשוב ביותר לנסות ולהביאו לתרגול ולו מינימאלי. ללא תיקון העיניים לא ניתן לשפר את הדימוי.

בנושא הקפיצות, האם יכול להיות שהוא אינו יכול לבצע את הצעקה במקום כי הקורדינציה שלו אינה מאפשרת זאת?

בנושא הציורים, לדעתי אין קשר בין ציור מדויק לבין הפחד לאבד שליטה, נראה לי כחלק מהיד המרובעת הצורך לצייר מדויק מאוד.

נושא אחרון, האגודלים המתנתקים, ביחד עם האצבעות הגמישות מאוד על גבול מתנתקות, ביחד עם הפרדה עמוקה, ביחד עם זרת ארוכה - יוצרים מצב של ילד המנסה לשלוט בסביבתו באמצעות חולשות והגזמת הרגש הקשה או השלילי של סביבתו, ובעיקר באמצעות הניסיון לשגע את הסביבה באמצעות הרגישות הגדולה מאוד שלו.
סביר להניח שהילד הזה מומחה מעין כמוהו במציאת מה גורם למתח או קושי אצל האחר. הייתי ניזהר מללכת שולל אחר גילו הצעיר, שמונה שנים של יצירת מצווי לחץ הופך אותו למומחה ברמה גבוהה מאוד בנושא.

לת מ ר
_קשיי התנהגות (לא ממש מתפקד בביה"ס, לא מאורגן, שוכח ציוד, מכין שיעורים רק תחת "סחיטה ואיומים"...אין לו חברים) בנוסף לכל מה שנאמר,הייתי משייכת את קשייו הלימודיים גם לקשייו החברתיים..
חלק ממיומנות התקשורת החברתית קשורה לקשר אב/ילד.אותה הייתי מחזקת.
בנוסף.הייתי משתמשת בכשרון הציור והיצירתיות שלו.לחזוק הקשר החברתי.ע"י הפעלה קבוצתית באמצעות הציור.(אפשר לעשות יופי של פעילויות)כאשר הילד מפעיל ומתכנן בעזרתך את מוקדי הפעילויות בכתה.בהמשך,ניתן להוסיף פעילויות מוטוריות נלוות המשולבות עם הציור.
דבר שעשוי לדרבן את הילד בצורה משמעותית לבצע פעילויות מוטוריות בהמשך.(דחף רגשי ואנרגטי לעשייה)
חשוב לתכנן זאת עם המורה ולהזכיר לה לתת משוב לילד בשיתוף הילדים(ישנן כאלה שצריכות תזכורת)
מניסיוני זה עובד נפלא.
בהצלחה

טליה
נכן מה שאמרת בנושא ההתארגנות, אבל הנושא נראה כלא נכון כשמדובר על ילדים עם הרכב כף יד כשל הילד הזה.
כל זמן שהוא לא התחזק בכוח הרצון שלו, ועמוד השדרה הפנימי מובל על ידי הוויתור עקב תנאי החיים, הצורך המוביל את תפקודיו הוא הצורך לא להצליח גם כשזה נראה כאילו והוא מנסה הכל על מנת להצליח.

נראה כחשוב ביותר לחזק את כוח רצונו, אפילו העלאת שנייה אחת ביום, כך הוא לא ירגיש בכלל את התחזקותו, אבל לאחר חודש כזה עומדים לרשותו 30 שניות של התמודדות עם גפו בכל אחד מהתרגילים.
כמובן שהנושא מצורף למה שנאמר על הקשר עם האם.
נראה כברור, שהשילוב של שינויי הקשר עם האם ביחד עם התחזקותו ותיקון הקורדנציה שתאפשר מיצוי, יכולים להוביל לפירות טובים. היצירתיות קיימת בו כבסיס מולד, לכן היא תפרוץ בכל מקרה ברגע שהוא יוכל להיות מחובר לעצמו מעמדת קבלה.

תודה על הערה והארה .

דוגמא לטיפול המדגים גישה שיכולה לקצר תהליכי טיפול.
נער כבן 14, הגיע עקב קושי לשבת ולו לרגע בשקט, וקושי לקרא. הקריאה מעייפת ומעצבנת אותו, לכן למרות שהוא מאוד משתדל ורוצה, הוא מתקשה ביותר לעמוד במטלות לימודיות.
בגיל 12 אובחן כדיסלקטי הסובל מ ADHD . קיבל ריטלין שלא הצליח לשנות את מצבו בכלל, למרות שלא הורגשו תופעות לוואי שליליות. קיבל הוראה מתקנת ועזרה בלימודים, אימו מורה בבית הספר בו הוא לומד.
הבחור קיבל הקלות בכל תחום אפשרי, אך מכיון שהינו הישגי בטבעו, לא אהב את חוסר יכולתו.

באבחון נמצא שהנער אינו יכול להניע את עיניו בקו האופקי ברמה מספקת. בקו האנכי לא יכול היה להניען בקו ישר בכלל, העיניים נכנסו לפזילה מיידית. מה שמשונה היה שהוא שחקן כדורסל טוב, ולכן לא חשדו בכלל שעיניו אינן ממוקדות.
בבדיקת היציבה והגמישות נמצא, הנער לא יכול היה להתכופף לפנים כשרגליו ישרות, תוך כדי יסיון לגעת ברצפה בידיו, גם לא עשרה ס"מ. כל שרירי חלק גופו האחורי היו מכווצים מאוד.
להבנה של הקשר בין חוסר הגמישות לקושי לשבת רגוע, הגעתי בעקבות תשאול ממוקד על הגורמים שמפריעים לו לשבת. הושבתי אותו על כיסא, הוא התיישב, ומייד גלש לעמדת שכיבה כשראשו נח על מסעד הכיסא ורגליו פרוסות רחוק לפנים. עברנו על כל חלק של גופו, עד שהוא ואני הבנו בדיוק איזה אזורים בגופו גורמים לו לתחושה של המתח והקושי לשבת.

בבדיקת המוטוריקה העדינה התגלה שהוא סובל ממתח שרירי רב באצבעות, בניסיון לשלב את הנשימה. כתב ידו גרוע מאוד ומעצבן אותו, למרות שלא העלה את הנושא מיוזמתו בכלל, (הוא כותב במחשב גם בבית הספר ועל כן לא עניין אותו כתב ידו).

כמו כן מצאתי שהנער אינו יכול להישיר מבט מעבר למספר שניות. היה מוריד את עיניו וטוען שקשה לו להתבונן לבני אדם בעיניים. רק עם הכלב שלו קל לו.

בטיפול עבדנו פעמיים בשבוע 50 דקות, ובפגישות תרגלנו בסדר הבא.

כל פגישה החלה בעשר דקות התבוננות בעיניים. בזמן ההתבוננות הוא למד לפתוח את האינטליגנציה האנרגטית הנהדרת שבה נכון. החל לראות אותי בהשתנותי האנרגטית וליהנות ביותר מהכלי החדש לחיים שגילה, (הוא ניזכר שהיה מתבונן כך עד גיל שנתיים שלש ועוסק בזה כל הזמן, עד שהכריחו אותו להפסיק בגלל חולמנותו הרבה). מעניין האם קיים קשר בין הפסקת השימוש בעיניו ברמה האנרגטית לקשיי התנועה שלהן לאחר מכן?

לאחר תרגלי המבט, תרגלנו עשרים דקות תרגילי גמישות לגב ולחלק האחורי של רגליו. רוב הזמן התרגול היה להישאר בעמידה כשהרגליים ישרות, ולאפשר לגוף ליפול לפנים כשכפות הידיים מנסות להגיע כמה שיותר קרוב לרצפה. התהליך לווה בנשימה עמוקה ואיטית, כשהדגש היה על שחרור מודע של כל שריר קצר שכואב. בזמן תרגול התנועה שלו, הייתי מעסה את החלקים בגבו שהיה עובד עליהם.
מדי פעם עבדנו בתנועה על תרגילי כל החלק העליון של הגוף.
לאורך כל הטיפול קיבל שני עיסויים לכל הגב (בשכיבה, להבדיל מהעיסוים בזמן התנועה) , בהם שיחרר המון מתח ותסכול.
בבית התבקש להישאר בתנוחה העמידה תוך כדי ניסיון להגיע עם ידיו לרצפה, מספר דקות בבוקר ומספר דקות בערב. לאחר חודש וחצי הוא היה מסוגל להגיע לרצפה עם כל כף היד. כבמטה קסם היכולת לשבת רגוע על הכיסא הגיע גם כן. לאחר שחרור שרירי חלקו האחורי של הגוף, לא נוצר עוד מתח בישיבה והוא יכול לשבת לאורך כל יום הלימודים ללא קושי.

לאחר תרגול שריריו האחוריים, תרגלנו בפגישות עשר דקות שרירי עיניים. בשבועיים הראשונים תרגלנו פירוק של התנועה לרבעי עיגול. לאחר מכן תרגלנו כשבועיים חצאי עיגול, בכל פעם חצי עיגול אחר. עליון ותחתון, חצי עיגול אנכי מצד אחד ולאחר מכן מהצד השני.
לאחר חודש תרגלנו את כל התרגילים, אופקי, אנכי, עיגולים, התכנסות.
לאחר חודש וחצי, הנער שלט בכל תרגילי העניים ועל כן יכולתו לקרא ללא מאמץ או עייפות הייתה ללא דופי. (הרי לקרא ידע, רק לשחרר את היכולת היה צריך)

עשר הדקות האחרונות הוקדשו לתרגול אצבעותיו ויכולת גראפית.

הנער קיבל דף של כל צורות התרגול הבסיסיות (חצאי עיגולים אנכי ואופקי-משולשים מחוברים בצורות שונות-מרובעים מחוברים בצורות שונות-עיגולים בגדלים שונים-ספיראלות-שמיניות ועוד) כל יום היה צריך למלא דף אחד ולהביא את כל הדפים לפגישה הבאה.
את יכולת הכתיבה לא שחרר לחלוטין, אבל לאחר חודש וחצי היה כתב ידו ברור גם כשכתב מהר. לא עייף ולא עיצבן.

לאחר שבועיים מתחילת הטיפול, הנער החליט לבדוק את רצינותי, והתחיל עם "לא רוצה, לא בא לי, לא אוהב את התרגול". זה קרה לאחר ההתבוננות בעיניים.
קמתי, יצאתי מהחדר ואמרתי לו בנינוחות שלא יחזור יותר, כשחיוך על פני . מייד הוספתי בעדינות אך בנחישות רבה, שאין לי זמן לבזבז עם מי שאינו מעוניין להתפתח. ברור היה שהוא ימשיך, כי רמת הקשר שנוצרה בינינו במבט העיניים הייתה כל כך חזקה, שידעתי בתוכי שהוא לא יוותר על הטיפול. דמעות מילאו את עיניו. לאחר מספר שניות כשהבין כנראה שאני רציני, החל להתחנן והבטיח שהדבר לא יקרה בשנית.
המשכנו את הטיפול ובאמת לא היו כל קשיים עד סופו.
בביתי שק אגרוף גדול תלוי במרכז הבית. בכל פעם שהמתח עלה מעבר לרמה מסוימת, היה ניגש לשק ומשחרר את המתחים עליו. הנער שהינו בעל אינטליגנציה רגשית מפותחת, היה יכול לבכות תוך כדי תרגול, אבל התעקש שלא להפסיקו.

לאחר חודש וחצי בהם נפגשנו פעמיים בשבוע, הסתיים הטיפול בהצלחה מלאה. הנער, ההורים ואני היינו שמחים.

ברור שלא כל טיפול יכול להצליח בצורה וברמה כזו, אבל ככל שהמטפל יהיה ממוקד מטרה, כך הטיפול יסתיים מהר ובהצלחה.

ובכן, מכל מה שכתבתם לי כאן...דברים חשובים ונכונים...ממש כאילו הייתם נוכחים בטיפול איתי...נפלא @}
אז אני לוקחת את
לחזק את כוח רצונו, אפילו העלאת שנייה אחת ביום, כך הוא לא ירגיש בכלל את התחזקותו,
ונראה שגם אתעקש על -
להתחיל בעשר דקות התבוננות בעיניים. - למרות שמסרב, לדבריו - זה מפחיד אותו, אולי אני מפחידה אותו??? אולי הוא פוחד מהעוצמות של עצמו...
תודה, תודה, תודה.

למשה.
נשמע טיפול מאתגר ומספק.

אנונימי

Tamar, after reading the first page of this treatment, I believe that the father is an important key.
Can you try to have him in the meetings? The mother's basic character is far away deferent from the kid’s character. She will always have sum difficulties to understand her child needs. From the other hand the father have the same characteristics as his child. Does he have the same problems too? Does he believe in his kid? Does the mother will let the father to take over the child development

wooow Moshe
your english is almost better than your hebrew
Yes, the father believes in his son
ולא, אין לו שום בעיה, הוא אינדיבידואליסט ואין לו ממש צורך בחברה, נכון, חשבתי על זה, אבל מאד קשה להזיז את האמא הצידה, זה כאילו שהיא חושבת שעושים יד אחת נגדה או משהו. האבא די פסיבי כזה, לא יודע להתלהב, אפילו לא כהצגה...נראה...אני לא מתייאשת.
תודה.

אנונימי

?could it be that the father has given up, and feels hopeless in the relationship with his wife

אנונימי

Any individualist has a need for companionship and togetherness, but only on his own terms

אנונימי

בחלונית: מילים טובות מסלקות עננים שחורים.

"...איך, כמו מה, נראה הדיכאון שלך?"
"...באותה מידה הייתי יכול לשאול אותה, איך נשמע הדיכאון שלך? או איך מריח הדיכאון שלך? או איזה תחושה גופנית הדיכאון שלך מעורר? או איזו תנועה תבטא את הדיכאון שלך? כל השאלות האלה ייחודן בכך שהן כולן מעוררות את החשיבה הדימויית, המטפורית. אפשר לדמין לא רק באמצעות "כאילו לראות" אלא גם באמצעות "כאילו חושים" אחרים. יש אנשים שאינם מדמיינים מראה אלא ריח או קול: לבקשה לדמיין אולם קונצרטים, יש מי שידמיינו את הצלילים וישמעו את המוסיקה, התופים או השיעול של מי שיושב לידם. יש מי שידמיינו את המראה ויראו את האולם, הקהל, הנגנים, כלי הנגינה, המנצח. יש מי שידמיינו תחושות ויחושו את הרעד שהמוסיקה מעוררת בגופם...."
מתוך הספר "להיות פרפר" מאת עמוס צור.
שווה קריאה

הי תמר, מאוד נהנת ללמוד מנסיונך,ויחד עם זאת עלו לי כמה שאלות:ילד סנדוויץ- בני כמה אחיו ומה מינם?
קושי בכתיבה? אמ... מעניין מצייר בעיפרון ומדוייק...
(יכול להיות שלילד, עולם פנימי עשיר ונישלט על ידו, בעיקבות זרתות ערוכות, מול עולם חיצוני, רציונלי ומאיים,כמו כתיבת אותיות, ואו שליטה חיצונית מצד העולם: כמו מורים אמא,אולי אחים שרוצים להשתלט עליו , וכך הוא בורח ונכנס עמוקה יותר לחולמנות ולעולם הפנימי שלו,שם הוא השולט העיקרי ?)
אני מסכימה עם משה אוריאל על הקצב האישי שצריך לתת לילד החמוד הזה,וגם אם משה אלבאום וטליה על הכנסת האב לחדר הטיפול,מרגיש לי ששינוי הסביבה התומכת,תצבע את החדר בגוונים נוספים...

שבעים פנים לתורה,הכתובית מאירה ,וזאת לאחר ששבת אחרונה שמרתי שבת בפעם הראשונה בחיי... מה דעתך הדסה?

הי משה,
לא יודעת אם האב וויתר במערכת עם אישתו, זה נראה יותר כמו קבלה/השלמה...ולפי היכרותי את אימו...הוויתור אולי החל הרבה לפני שהכיר את אישתו...(-;
אני לא מתיימרת להכנס לשם בכלל. אבל בהחלט אנסה להתעקש יותר על מעורבות שלו בתוך חדר הטיפולים, לדעתי הולכת להיות אידילייה שבאופן מאד טבעי וזורם תזיז את האמא מעט הצידה, בקצב שלהם, הרי שניהם, גם האב וגם הבן, לא כאלה נועזים...הולך להיות תהליך מעניין, מקווה שלא מתיש מידי.
ל שרית פ - לילד הזה יש אח גדול - בן 14, שדי רודה בו...ואחות צעירה בת 4 , די מעצבנת. כלומר - אם יש תחושת בדידות, היא מתחילה בהחלט בתפיסת מקום בקונסטלציה המשפחתית.
וכן, בהחלט הוא מוצא את מקומו, הכי מדוייק וברור, בתוך עולמו הפנטזיוני.
יפה כתבת.
ול שותפה פעילה שכבר לא צופה מהצד (בבקשה בבקשה תקצרי את שמך...(-: ) - איזה ציטוט מקסים. בכלל יש לי חולשה לפרפרים...אני רצה למצוא את הספר.

תודה לכולכם - בהחלט חיזקתם אותי, אני חייבת להודות שכבר כמעט שילחתי את האמא הזאת ואת הילד שלה חזרה ל"פולניה"...
<ואז הזכרתם לי - שהילד הזה הוא גם קצת שלי...והרבה מאד גם של אבא שלו...>
כשיחזרו מהחופשה אעדכן כאן מה קורה.

אנונימי

Tamar, I love your decision

@} thanks

משה שלום אני מטפלת בשיטה בתחילת דרכי ... קראתי בשקיקה את סיפורך על הטיפול הקצר טוח בילד בן ה 14 תענוג לשמוע איך איתרת את הבעיה ועשית טיפול ממוקד כל כך .מי יתן ואגיע יום אחד לדרגה הזו . ניראה לי שדרך ארוכה ארוכה לפני. אבל אחרי חשיבה ובחינה וקריאה חוזרת על דברך צצה לי שאלה : הילד הזה חי עם הבעיות שצינת כבר 14 שנה , טיפלת כפי שספרת בגוף , ואנרגיה מה קורה עם כל המטענים הרגשיים השליליים שהוא סוחב 14 שנה בעיקבות בעיות גוף שציינת ? האם הם יכולות להפתר בחודש וחצי של טיפול ? או האם אנו כמטפלים בשיטה לא אמורים לטפל בהם ?

אנונימי

To Gilgul
First we have to remember that we are not psychologists and we do not pretend to be.
Second this particular adolescent came from a very healthy family with a lot of emotional support. All his life he had enough support to overcome his emotionall issues. Because of that support, when he solved his physical disabilites he overcame his past as well. There is no doubt that in many other cases where there is less family support and less strength in the trainee, we
would need to apply much more of the Elbaum Method

אנונימי

קראתי כאן התייחסויות מופלאות לטיפול קצר מועד בבעיות ארוכות שנים ...........
בשירה של אתי אנקרי היא שרה "את הכל את הכל מישהו תמיד זוכר "
אני חושב שאפילו אם בעיות נפתרות דרך הגוף -וחלקן אכן נפתרות ,הכל חייב \עם קו מודגש תחת המילה חייב (ושוב זו דעתי ונסיוני הצנוע ) להיות מלווה גם בעיבוד מילולי .....
אם מדברים על 4 אינטיליגנציות ...... לעיתים בעבודה הגופנית שוכחים אותה ונוהגים להתקשט במשפטים כמו "תחווה ,תרגיש ,אתה תבחן את זה" ועוד משפטים שכולנו מבינים .
כל אחד מהמטופלים מגיע לטיפול עם היסטוריה ארוכה שחלקה הקטן גלוי ,וזה מה שהוא מספר או דרך כפות הידיים אבל חלקה הגדול מכוסה ,נסתר ואולי נגלה ,ורק אולי .... במהלך הטיפול .
לכן חשוב גם להעלות לדיבור\כתיבה \ציור וכו.... אם באמת רוצים לעזור \או.... למי שלא רוצה לגעת בדברים שעולים ונמצאים לחייב את הטיפול הגופני בליווי אחר מקצועי כל שהוא .
הגוף זוכר ודברים עולים ולא תמיד חיזוק גופני מספיק על מנת להכיל את התהליכים הרגשיים .
אני לא מאמין המשפטים כמו הוא יתמודד ..... הוא הגיע אלינו לטיפול וחלק מהאחריות המקצועית שלנו זה ללוות את המטופל עד לפיתרון \או פיתרון חלקי של הבעייה .גם אם זה אומר שצריך סיוע או עזרה חיצונית .
אנחנו לא פסיכולוגים \לפחות לא אני ... (עדיין) אז אל לנו לעשות משהו שאנחנו לא .....
ובנימה אופטימית זו ...... אור ואהבה שלום ותקווה .
נער עם קשיים עצמיים ועם משפחה לא פשוטה \בוודאי דורש ראייה יותר רחבה והתייחסות לאבא \לאמא ואולים גם לאחים אחרת ... "עליסה צונחת שוב לבור הקסום שלה " . (טיפול משפחתי ,יעוץ זוגי וכו.... אולי יעזור )

ועוד דבר אחד חשוב אני רוצה להגיד \וזה מנסיון רב בטיפולים אנא גם אם איבחון כף היד הראה משהו ,קחו זאת לבדיקה .......אל תקבלו כל דבר כמובן מאליו .
לפעמים בחדר הטיפול וברצף הטיפול דברים משתנים ,חשוב להיות עם ה"אצבע על ההדק "(סתם ... ) לכל אורך המפגשים .
כמטפל בשיטה עלינו להיות צנועים ולדעת שוב עם קו מתחת מה אנחנו כן.... ויותר מזה מה אנחנו לא ......
ולא להיות יומרניים לטפל בכולם ......
הוראה מתקנת זה מישהו אחר ,פסיכולוג זה מישהו אחר ,ומתוך נסיון אישי אני אומר גם אבא זה מישהו אחר .... וזה המקום שאני לצערי לפעמים נופל אליו והכל מכוונות טהורות אבחל בהדרכות אני שם לב ולא הופך ל"עליסה " . אני לא רוצה למצוא את עצמי עמוק בלי לשאול שאלות בדרך .
לסיום אני מקווה שאני לא מרגיז אף אחד .... כוונותי טהורות ,נקיות ,ובאמת אוהבות .
גוד שבאס לכולם .....

לדנידין-אהוב-שמקודם-היה-מישהו-אחר...
יפה כתבת. כל הכבוד. מסכימה עם כל מילה.
ולא רק כ"מטפלבאום" נשתדל להיות צנועים, גם כבני אדם.
שבת שלום @}

אנונימי

לת-מ-ר
אדם נשאר אותו אדם ,כינוי או ניק ניים זה בולשייט \כיסוי זמני ....
דנידין הוא הילד הרואה ואינו נראה - מתאים לי מאוד הכיסוי ,כידוע אני לא מתבייש בדעותיי ,ואולי להיפך ....
אני הולך עם האמונות שלי ובדרכי .
אז בהכרזת שבוע טוב
דנידין הרואה (הכל) אבל לא תמיד מגיב ....
בכל מקרה תמיד שמח לעזור .

הי דנידין,
גם אם איבחון כף היד הראה משהו ,קחו זאת לבדיקה
דברים חשובים ונכונים, במיוחד כשמדובר בילדים שמתקנים
את עצמם-בכל ההיבטים, בצורות רבות ובמהירויות שהמבוגרים בד"כ שכחו,
כף היד מפגרת בשנים אחרי התפתחויות מסויימות.

נכון שאנחנו לא אמורים לעשות עבודה של פסיכולוגים, אבל לא לשכוח
שלפעמים אנחנו חוסכים למשפחות מסוימות טיפול כזה, כשההתערבות שלנו אחראית ומדוייקת,
ולפעמים אנחנו אלה שגורמים או יותר נכון מאפשרים למשפחה לפנות לעזרה פסיכולוגית
לאחר שעשינו את התיווך, להרבה אנשים טיפול פסיכולוגי משפחתי עדיין מהווה איום,
מתי המטפלבאום (תמי ,הזכויות שלך|Y|) לוקח על עצמו שיחת/הדרכת הורים ומתי הוא מפנה לאיש מקצוע?
תלוי רק בו, העיקרון הראשון יכול להיות "רק לא לגרום נזק למטופל"

היי, שמח לחזור לעיברית. עדיין בחו"ל.
אני בהחלט מסכים עם כל הנאמר. את הסיפור קצר המועד הבאתי, כי חשוב לי מאוד להעביר הלאה שלא תמיד העומק הטיפולי כולל עבודה רגשית. לא תמיד ישנה בעיה עמוקה כל כך שלוקחת המון זמן לטיפול, ודורשת עבודה רגשית עמוקה. במשך השנים, פגשנו כבר מקרים רבים שכל מה שנדרש היה, זה לתקן את החלקים של הגוף שתפקדו לא טוב. בעיקר כשמערך הכוחות של המטופל ברור וחזק, כשכל הנושא היה לתקן שריר אחד בעיניים וקצת גמישות שלא אפשרו לתפקד, הצורך להיכנס למקומות עמוקים, לא היה ולא יהיה צורך טיפולי באותו הטיפול.
במידה ומערך הכוחות חלש, והמטופל סחב איתו לאורך השנים קשים רגשיים מצטברים, המצב שונה ולכן היחס שונה. מכיוון שחלק נכבד מהמקרים הוא מהסוג הדורש עבודה עמוקה, נוצרה הילה לעבודה שלנו, כאילו וכל טיפול צריך להתעמק כך. כבר שמעתי מטפלים טוענים שכל טיפול צריך להתחיל בהוראת התנועה של שנה א' בשלמותה, מדוע?? במידה וצריך להתעמק בנושא היציבה, הגמישות וההרפיה של כל המפרקים, צריך להתחיל כך, במידה ולא, בשום אופן לא.
כך גם נכון לגבי העבודה הרגשית. הנושא הזה קשור קודם כל לעניין שההורים מגלים בטיפול, ומה הם רוצים לקבל. במידה והם אכן מעוניינים שבנם/בתם יעברו עבודה הכוללת עבודה רגשית עמוקה, הרי שהכלים עומדים לרשות המטפל (במידה והאבחון קבע שכך נכון וצריך, והגדיר את סדר העבודה). במידה וההורים אינם מעוניינים, גם עם המטפל חושב שכך נכון, והאבחון קבע שכך צריך, הרי שבשום אופן לא יכניס המטפל את המטופל לתהליך רגשי כלשהו.

כמפתח השיטה, חשוב לי במיוחד להעביר את המסר הזה, שנשכח כל כך הרבה פעמים על ידי מטפלים. הטיפול חייב להיעשות עד כמה "שניתן" קצר. לפעמים מספיקה פגישה אחת, לפעמים צריך שנתיים.
עד כמה שניתן קצר, זהו עיקרון חשוב ביותר בשיטה, ועל כן לא בטוח שתמיד צריך לנסות ולחפור. כשצריך, אנו נחפור עד למעמקים העמוקים ביותר, כשצריך ליווי כלשהו, נעשה הכול על מנת שהמשפחה תאפשר את הליווי. כאשר צריך טיפול להורים, נעשה הכול על מנת להסביר ולשכנע.
לפעמים חשוב גם להכניס עבודה עם ציור והבעות אחרות, כל מטפל על פי כישוריו בנושה. מכיוון שלרוב אני מצליח להסתדר ללא התוספות הללו, איני עסוק בללמד אותן כחלק מהשיטה, אבל זהו בהחלט נושא חשוב כשצריך אותו.

ל כבר לא צופה מהצד, ול שרית_ מתנצל שלא הגבתי בזמנו. כתיבת האנגלית קשה עליי עדיין.
צופה מהצד, ברוכה הבאה. תודה על ההמלצה על הספר.
שרית, תיסלם על שמירת השבת, בהצלחה.

(הדיון הזה הוא המשכו של דיון אחר... בן 8 זרת ארוכה ועוד)
בנושא הרגש בטיפול, גם כשהפוקוס לגמרי בטכניקה יש תמיד התייחסות למה שעולה. וויתור מול התמודדות, לגיטימציה להבעה רגשית, דימוי עצמי, חשיבה חיובית ועוד. הרי אי אפשר להתעלם משאר האינטליגנציות שמבצבצות מכל פעולה. והרי לכם אינטגרציה. לא ככה ?

נכו, כך אמור להיות בכל פגישה ופגישה. ובכל זאת ישנם טיפולים שהרגש אינו מעורב בהם כחלק ממיקוד העבודה.

מצד שני, היום היה לי טיפול בילד בן 7 שחזר אלי לטיפול אחרי שכבר טופל אצלי כחצי שנה על רקע של קשיים במוטוריקה גסה ועדינה. הוריו ביקשו לחזור לטיפול והפעם על רקע רגשי. הילד מאוד מפותח שכלית אבל רגשית כמו ילד בן 3.
בוכה ונכנס ללחץ מכל מטלה שקשה לו לבצע. בעל צורך ביצירת מצבי לחץ.
היום ביקשתי ממנו שנסתכל בעניים. הוא לא הצליח להשאר עם העניים בכלל,
נכנס ללחץ התחיל להתגרד, לבכות ואמר שהקול הרגוע שלי מעצבן אותו.
אבא שלו נכנס ללחץ ואמר שזה לא בסדר שאני מטריפה את הילד.(הילד נכנס לשירותים בזמן הזה). המשכתי לשבת מולו והוא התפתל והקצין את ההיסטריה.
שאלתי אותו מה הוא צריך בשביל להרגע, והוא ביקש מדיטציה מיים כחולים.
ואז עם אותו קול רגוע הוא נרגע. שאלתי אותו על זה והוא אמר שזה לא היה הקול שזה בגלל שהוא לא אוהב להסתכל בעניים.
בפעם קודמת שהיה בהיסטריה בגלל כוח ידיים דיברתי איתו על הצורך ליצור מצבי לחץ והוא אמר שהוא מפחד שאני יגלה את זה להורים שלו.
בקיצור זה נמשך כבר כמה זמן. הילד לא מוותר וגם אני לא. מה יהיה?

הי שרי,
על מה את לא מוותרת?

והילד, לא מוותר על ההיסטריה? בטח שלא, זו הדרך היחידה שהוא יודע להביא את עצמו לתחושת חיוּת, לא?
קול רגוע...מבחינתו, לא מכיר בו, לא מכיל אותו...אולי אפילו מפחיד אותו.
אז...על מה את לא מוותרת?
<יופי שאת כותבת>

תמי,
אני רוצה לכתוב שלא מוותרת עליו, אבל יודעת שלא מוותרת לו.
על הקול הרגוע כבר התגברנו במדיטציות. זה היה משהו בעניים. הוא לא יכל להסתכל לי בעניים ,כאילו אני יגלה שם את מה שאני כבר יודעת והוא יודע שאני יודעת.

שרי
הוא לא יכל להסתכל לי בעניים ,כאילו אני יגלה שם את מה שאני כבר יודעת והוא יודע שאני יודעת.
יכול להיות מצב בו בני אדם אינם מפחדים כלל, אלה מתקשים להישיר מבט עקב הקושי לעמוד מול מה שיראו בעיני האחר. האם יכול להיות שזה המצב אצלו? ראיתי כבר ילדים ובעיקר נערים המרגישים שעם הם מסתכלים בעיניים של האחר, הם מתמזגים איתו ומאבדים את עצמם. זה מאוד מפחיד אותם ולכן ימנעו. לרוב כאשר האינטליגנציה האנרגטית בתוספת לרגישות ייתר של העור ורגישות ייתר של העיניים פועלים ביחד, הם יכולים לגרום למצב הזה.

באופן טבעי

באופן טבעי