אלבאום דף נוסף

"ניראה לי שיש משהו בזה. מה דעתך?"
משהו יש בזה. אך אינני חושבת שמטפל "רגיל" יכול לקחת אחריות ולדעת בוודאות מתי הסתיים תהליך הסליחה של המטופל עם הגורם שפגע בו.
הרי תהליך הסליחה כל כך עמוק , מורכב ומסובך לפעמים.
על עצמי אני יכולה להעיד שלמרות תהליכי הסליחה שעברתי מידי פעם אני מוצאת "שדים" שמתפרצים בי מידי פעם.(לעיתים רחוקות).
כפי שציינת גם ההורים צריכים לעבור תהליך סליחה אחרת לא היו מתנהגים לילדיהם כפי שהתנהגו.
שינוי דפוסי ההתנהגות בבית ללא התהליך נראים בעיניי שטחיים וזמניים בלבד.
איך הדבר ישפיע על המטופל ללא עקירה מוחלטת של דפוס התנהגותי רעיל???
הורים רבים לא יסכימו לעבור ולהשקיע בתהליך זה מסיבות שונות .
לכן, נראה לי שזו עבודה סזיפית ואולי אני טועה??

אנונימי

התכוונתי כמובן לנעמי, והיא צודקת שוב, חוץ מהאמירה שזו עבודה סיזיפית, זו עבודה קשה ,ארוכה,
ואמורה להיעשות ע"י אנשי מקצוע.

שלום לכולם
לדעתי נעמי וליסבת כתבו נכון אבל מחטיאות את העיקר, אין מטפלים "רגילים" ומטפלים "מיוחדים", יש כאלו שהמשיכו ולמדו
מקצועות תומכים לשיטה, כהדרכות הורים, טיפול בפרחי באך, שיאצו וגם פסיכולוגיה, ואז מרשים לעצמם לטפל
במקרים שמטפלים אחרים לא נוגעים, מה רע בכך?

לאורנה.
הכוונה למילה מטפלים "רגילים" היא: מטפלים שלא למדו פסיכולוגיה ברמה מקצועית.(לעומת קורס קצר מועד)
עם כל הכבוד ל"פרחי באך" אותם למדתי ואף אני משתמשת בהם לעיתים. הם אינם תחליף לבעיות רגשיות קשות . למרות שהם "מתיימרים" לתת מענה גם לבעיות נפשיות קשות . וכאחת שעוסקת בתחום את מודעת לכוונתי . מבחינתי זאת שערוריה הגובלת בחוסר אחריות משוועת..
הם בהחלט יכולים להיות תוספת מחזקת ומאזנת למספר בעיות וקשיים ...
.גם " שיאצו" עם כל הכבוד לא יפתור בעיות מסוג זה.
שמעתי רבות על מצוקות שנגרמו למטופלים בגלל חוסר מקצועיות של מטפלים שמרשים לעצמם לקחת אחריות במקרים שאינם אמורים לטפל.
צריכה להיות פה מידה של צניעות וענווה לגי הנושאים שאנו לוקחים עליהם אחריות.
ולדעתי מומלץ מאוד לעבוד בשיתוף עם איש מקצוע נוסף בתחום.
ישנם נושאים של בין הורים לילדים שבהחלט גם מטפל "רגיל" או כזה שלמד הדרכת הורים יכול לעסוק ולעזור כמו: בנושא גבולות. הקשבה לצורכי הילד. כבוד , רגישות והערכה וכו'.

נעמי,
את צודקת, לא הסברתי את עצמי נכון, כשציינתי שיש מטפלים שהלכו ולמדו מקצועות נוספים
כפרחי באך ושיאצו לא התכוונתי לומר שזה מכשיר אותן לטפל בבעיות רגשיות, זה מכשיר אותן לטפל בתחום אותו
הן למדו, ידוע לי שיש מטפלים ומטפלות שהלכו והשקיעו בלימודי הדרכת הורים וגם פסיכולוגיה, להם התכוונתי.
אמרתי שאני מסכימה עם ליסבת, שכתבה קצת בחריפות אבל בצדק על חוסר ההכשרה הפסיכולוגית של מטפלים בכל הנוגע לטיפול במשפחות,
ולכן אני מסכימהגם איתך, "מבחינתי זאת שערוריה הגובלת בחוסר אחריות משוועת"..

לליסבת, נעמי, ואורנה אני חושב שכל מה שאמרתן נכון מאוד, אבל מהזווית שלי כמפתח השיטה, זה יחס חלקי בלבד.

מה שבעצם נאמר על ידכן הוא שהכלים של השיטה לא טופחו מספיק לעומק ועל כן קשה להפעיל אותם.

תמיד חשוב לזכור שעל המורה בשיטה ללמד את החומרים ולהמריץ את התלמידים לחדור לתוכם עד כמה שיוכלו, אך אחריותו של התלמיד לא לוותר לעצמו ולטפח את יכולותיו תוך כדי התמודדות עם הנושאים השונים.
לא נכון להגיד שתרגלנו נושא כזה ואחר כמה פעמים וזהו. נכון להגיד, לא עשינו מספיק על מנת להפנים את הנושאים הללו עד הסוף. אין לזה קשר כלשהו לקורס או למורה.

אותי לא לימדו תהליכי סליחה בכלל. לקחתי את הרעיון מלואיז הייז (בסדנא שאשתי לשעבר השתתפה בה LRT למדו את הנושא ונידלקתי עליו), שהיא עובדת על הסליחה בדרך הקלה ביותר שניתן, מבלי לחדור לעומקים כלשהם. מכיוון שהרעיון שלה נהדר אך לא נעשה לטעמי נכון ו/או מספיק לעומק, פיתחתי את תהליך הסליחה, תוך כדי התמודדות איתו לעומקי העבר האישי שלי. לקח לי אמנם לא מעט זמן, והשדים יכולים עדין לחזור, אבל אני מסוגל להתמודד איתם בקלות רבה בגלל התהליך שעברתי (בכוחות העצמי)

נכון שיהיו שיגידו, אבל זאת לא חוכמה, הוא משה אלבאום. אני לא מקבל את זה בכלל. המקום הבודד והרחוק מעצמי בו הייתי שרוי כשהתמודדתי עם התהתליכים הללו, היה קשה ביותר, לבד, מפחיד, מרחיק, מרוקן מכעיס מאוד עוד כל מיני שדים שבני האדם נוהגים להרגיש.
למרות זאת, מכיוון שזה היה חשוב לי, התמודדתי עם זה, וניראה לי שהצלחתי לבנות תהליך סליחה שבמידה ומפעילים אותו, הוא עובד לא רע בכלל.

לידעת כל הקוראים, פסיכולוגים לא עובדים על תהליך הסליחה, גם לא במקרה. מה שהם כן עושים הוא לאפשר למטופל להתמודד עם הזכרונות שלו ועם הכעסים שלו, מתוך חשיבה (לא נכונה בכלל) שאם מתמודדים עם הכעסים ומבינים למה פגעו בנו, הסליחה תגיע. אך אין זה כך. הסליחה היא תהליך בפני עצמו, שאינו קשור בכלל לרמת ההתמודדות עם הכעסים או הזיכרונות.

מטופלים וסטודנטים רבים בשיטה סיפרו שלאחר שנים רבות של התמודדות עם המצב הרגשי בטיפולים פסיכולוגיים ולמדו לחיות עם העבר די טוב, הם לא יכולים להבין איך זה שכשנכנסו לתהליך הסליחה בדרך של השיטה, או עבדו לעומק בתהליכי עיסוי ותנועה אל הרגש, כל הכעסים חזרו לחיות כאילו ולא עבדו עליהם בכלל. כמו כן סיפרו שבעקבות תהליך הסליחה, נפתחו זכרונות באופן חיי הרבה יותר מכל מה שזכרו כשעברו בהם בתהליך הפסיכולוגי.

מסיבה זו, אני מאמין שנכון לעשות את תהליך הסליחה עם מטופלים, אבל רק בזמן המתאים, תוך כדי התחזקות מתאימה, פתיחת הרגשות בקצב המתאים ועוד.
כמובן שכל זה יכול לחול רק במידה והמטפל חושף את עצמו לתהליכי הסליחה בעצמו והתמודד איתם ברמות העמוקות של התהליך.

השילוב בין תיקון גופני מוטורי וחושי, לטיפוח כוח הרצון, לפתיחת תהליכים רגשיים וזיכרונות, וסגירתם באמצעות תהליך הסליחה, מהווה עבורי מעגל אחד, שניתן לסגרו היטב.

מי שמעוניין לקבל הדרכה על מנת להגיע לרמת עבודה כזו בשיטה, אשמח להדריכו. למי שהבסיס של השיטה ברור, לא יתקשה ייתר על המידה להשלים את מה שצריך.

בשנת 1991 הוזמנתי להעביר סדנא פרטית לדר' אלקסנדר לאוואן, מפתח Bio Energetic Analysis במכון שלו בניו יורק.

הנושא ריתק אותו, אבל תהליך הסליחה בילבל אותו והכניס אותנו לשיחה/וויכוח לאורך כארבע שעות על החשיבות של נושא הסליחה הממוקדת כחלק מהתהליך הטיפולי. בסופו של דבר הוא הסכים איתי שנכון לסלוח, ושבכלל לא מובן מעליו שהעבודה על הכעסים והזיכרונות מולידים סליחה.
ממנו למדתי שהתהליך שפותח בשיטה חשוב ביותר, ובלעדיו, לא ניתן באמת לסיים תהליכים נפשיים קשים.

כיום אני עובד עם אישה שעברה עונסים רבים על ידי אביה, מגיל ינקות עד לגיל שש עשרה.
עד לפני שנים מעטות, הזיכרונות היום סגורים וחסומים, אך התנהגותה הייתה כל כך קשה, שהיא טיפלה בעצמה כל הזמן בטיפולים פסיכולוגיים ואלטרנטיביים.
באחד מהטיפולים האלטרנטיביים העוסק בעיסויים עמוקים (לא שלנו) החל להיפתח הזיכרון הטראומטי. היא החלה לעבוד על זה במרץ מתוך החלטה חזקה מאוד, שהעבר לא ימשיך לחיות בגופה, והיא תתנקה ממנו לחלוטין.
כשהגיע אלי לטיפול, היא כבר למדה לחיות בשלום עם העבר בדרכים שונות והייתה די שמחה על כך. למרות זאת, בגלל שעדיין היה לה קשה בתחומים שונים בחייה, היא הגיע אלי.
לטענתה, היא כבר סלחה ולמדה לחיות טוב עם עברה. כשהתחלנו את תהליך הסליחה, היה צריך להפסיקו על מנת לאפשר לה להתחזק, כי כל מה שעשתה עד היום, לא הכין אותה לעוצמת הכעסים שהיו חבויים מתחת לעבודה הנהדרת שעשתה עם הפסיכולוגים והאלטרנטיביים.

בעוד אני כותב דברים אלו, היא עסוקה בתהליכי התחזקות בעיקר דרך מדיטציית הרחם, שהוא כלי חשוב במיוחד לנשים שעברו התעללויות למיניהן ובגלל זה פתחתי אותו. כל יום היא מתחזקת, ובעוד פגישה או שתים היא כבר תוכל להתחיל את תהליך הסליחה מחדש.

מה שחשוב בסיפור שלה הוא, שהנחישות שלה "שהעבר לא ישאר בתוך גופה" כל כך ברורה וחד משמעית, שאין בליבה ובליבי ספק שהיא תצליח להתנקות עד הסוף ולסלוח.

אנונימי

משה, מה שאתה בעצם אומר זה מי שמעוניין לקבל הדרכה על מנת להגיע לרמת עבודה כזו בשיטה, אשמח להדריכו.ההמלצה מראה שאתה יודע שהלימודים לא הכשירו את המטפלים לטפל טיפול רגשי במשפחה.

ליסבת אני לא מסכים עם הקביעה שלך. לאורך כל עשרים וחמש השנים בהם אני מלמד אנשים, אלו שהיו מעוניינים להגיע לרמה גבוהה, לקחו אחריות והפכו למודרכים לאורך הזמן הנידרש
האם לדעתך פסיכולוג שמסיים את לימודיו בתואר MA יודע איך לעבוד עם כל החומרים שלמד? את מכירה פסיכולוג רציני שאינו לוקח הדרכה צמודה לאורך שנים?

התפקיד של הלימודים הוא ללמד בנושאים השונים של השיטה, את כל ארגז הכלים אין זה מתפקידו של המורה לקחת אחריות על הסטודנט ולהכריח אותו להפוך לבעל מקצוע טוב או מעולה. זוהי אחריותו של הסטודנט בלבד, ורק שלו.

אם תראי לי מקצוע טיפולי כלשהו הלוקח אחריות על היותו של הסטודנט בעל מקצוע מעולה, אשמח ללכת אחריו. לדגמא, רופא לומד 7 שנים
, האם ההוא רופא מומחה? בשום אופן לא. לאחר מכן במידה והוא מעוניין, הוא ממשיך את הכשרתו לאורך מספר שנים נוספות, תחת הדרכה ישירה של אנשי מקצוע בכירים, תוך כדי שהוא נחשב למתמחה.
הוא אינו חייב להמשיך, הרי הוא כבר רופא ומותר לו לעסוק ברפואה. אלו המעוניינים להפוך למומחים בתחום כלשהו, לוקחים לעצמם את האחריות להמשיך את חוק הכשרתם. אם תשאלי רופא על המאמץ שהוא צריך להשקיע על מנת להפוך למומחה, הרי שתביני שמה שהשיטה שלי דורשת הוא כל כך מינימאלי, וגם את זה חלק מהאנשים לא עושה.
לדוגמא, אם תבדקי את מספר השעות שרופא משקיע על מנת להבין את הנושאים השונם בכל אחת מהשנים, תמצאי שהשעה וחצי שעתים שהשיטה דורשת מדי יום מתחילת הלימודים על מנת להבין (עדין לא להפנים) את הנושאים השונים זה מעט מאוד.
גם על כך חלק גדול מהסטודנטים מתלונן ואינו עושה לאורך השנים. כמה מהסטודנטים בשיטה מתאמן במשך הזמן הדרוש על מנת שיוכל הגיד לעצמו שהוא הבין לעומק את הנושא, ולא ניתן ללמדו דבר נוסף על החלק הספציפי שהתאמן מספיק?

לדעתי, והבעתי אותה פעמים אין ספור, מי שמעוניין להפנים את השיטה, חייב (אין אופציה אחרת) לתרגל לפחות שעתים כל יום לאורך כל השנים של הלימודים ולהמשיך לתרגל כל יום שעתים לפחות, שנתים שלש לאחר סיום הלימודים. זה המינימום ולא המקסימום.

סטודנט שעשה זאת ויטען שהוא לא קיבל הכשרה מספקת, אשמח להיפגש איתו על מנת להבין את הקושי האישי שגרם לו לא להבין. סטודנט שלא עשה זאת מתחילת הקורס, למה שיתלונן על ההכשרה?
השיטה היא שיטה גופנית שלא ניתן להבין את מעמקיה או הקשריה ללא תירגול קבוע מדי יום

אני יודע שאני במיעוט, כי הדרך של חלק מבני האדם היא לקחת רמזים, כלים חלקיים, התחלות, ולחשוב שהוא מבין הכל וכבר מומחה. מה לעשות וזה לא כך.

נכון שאותי לא היה צריך להמריץ ללמוד, כי היה לי ברור מהתחלה שהבנה היא פונקציה ישירה של כמות השעות המושקעות. מכיוון שרציתי להבין, השקעתי את המקסימום האפשרי. נעשה ונשמע.

במשך שש שנים התאמנתי בקרטה בין שבע לשבע עשרה שעות ימיות. לאורך כל שש השנים. זוהי רמת הידע והמודעות הגופנית שלי והבנתי בנושאי כוח הרצון. בהתחלה זו היתה קריעת ים סוף, ככל שהזמן התקדם, הקושי להשקיע את השעות הנידרשות המשיך להיות קשה, אך המוטיבציה והיכולות גדלו.
כשלמדתי רפלקסולוגיה, למדתי במשך שנה שלש פעמים בשבוע שלש שעות עם מורה פרטי והתאמנתי המון כל יום.כל מי שיכולתי לתפוס, קיבל טיפול. כל יום לפחות שניים.
כשלמדתי ביו אנרגיה אצל רפי רוזן, ארגנתי קבוצה קטנה והמשכתי להתאמן עם רפי שלש פעמים בשבוע שלש שעות לפעם. בנוסף מכיוון שכבר הייתי בקיבוץ, הפכתי למטפל (בהתנדבות) של כל אלו שסבלו מכאבי גב וראש וכל מיני קשיים אחרים. גם כאן מעבר לעבודה שעשיתי בקיבוץ כנגר, עבדתי אל תוך הלילה לאחר העבודה.
כשהתחלתי לטפל בשיטה, טיפלתי לאורך שנים במשך עשר שתים עשרה שעות ביום כל יום , בכל נושאי השיטה, על מנת להבין לעומק מה נכון ומה צריך לעשות.
מלבד האימונים הגופניים, תרגלתי המון מדיטציה, קראתי ספרים רבים בנושאים שהיו חשובים לי להמשך ההשתלמות בגישה שלי, ועברתי סדנאות רבות.כמו כן, לקחתי לעצמי אנשי מקצוע בנושאים שעינייו אותי, ותחקרתי אותם עד שהבנתי. זה דרש המון זמן, ארגון, כסף (שלא היה לי) ובעיקר השקעת זמן בהבנה של הנושאים שעיניינו אותי כנוירולוגיה, פסיכולוגיה אנטומיה ופיסיולוגיה ועוד. הייתי מתחבר לבעל מקצוע (נוירולוג, פסיכולוג....) , משלם לו על מנת שילמד אותי וכך מתקדם.

כך ורק כך אני תופס את הרצון לידע. אני לא מבין אחרת, ואולי אני לא חיי במציאות. אבל ידע אינו אינפורמציה. את האינפורמציה מקבלים בזמן הלימודים עם מורים. הפיכת האינפורמציה לידע תלויה בשעות שמשקיעים על מנת להבין ולהפנים כל אחד מהכלים שקיבלנו. אם כלי אחד לוקח שעה על מנת להפנים ולהבינו לעומק, זה מה שהוא דורש, אם כלי אחר לוקח שעתים עד עשר שעות לאורך שש שנים, זה מה שהוא מצריך. כל סטודנט יקבע לעצמו את הדרישות שלו מעצמו ועל פי כך הוא יתקדם.

אני מקווה שנושא הידע (לאומת הלמידה) ברור. אמנם כתבתי על כך פעמים רבות באתר הזה, אך ניראה לי שאף פעם לא מספיק.

דבר נוסף, לכל החכמולוגים שחושבים שלעבור מבחנים מראה על הידע שלהם, חשוב שיבינו שאין ולו דבר בין מעבר מבחנים ליכולת לעבוד בשיטה. מאוד מומלץ להפנים את המושג
שעות מנוע - נעשה ונשמע

אנונימי

משה, הדיון נסב על הכשרתו או אי הכשרתו של מטפל "רגיל" (כפי הגדרתה המדוייקת של נעמי) לבצע טיפול רגשי משפחתי.
כל מה שכתבת לא רלוונטי לנושא.
מובן מאליו שמטפל "רגיל" שישקיע זמן ומאמץ יוכל להיות להיות המון דברים, בין היתר מטפל רגשי מקצועי במשפחות.
מיציתי.

ליסבת כל מטפל הוא מטפל רגיל, אפילו אני. אין יוצאים מהכלל.

לדעתי, כן עניתי לנושא ובמדויק. מבחינת הגישה של השיטה עד כמה שאני מבין אותה (במידה ואני אכן מבין אותה) , אין צורך בהכשרה מעבר להכשרה האמורה להינתן, במידה והסטודנט עושה מה שנידרש ממנו על מנת להפנים את החומרים השונים, כשנושא העבודה עם משפחות תלוי בעיקר בעבודה הגופנית/רגשית והפנמתה.

מה שלדעתי מטפל צריך על מנת לעבוד עם משפחה בגישה של השיטה, הוא להבין לעומק את כל החומרים, ולאפשר לעצמו לזרום עם "צורכי הילד במשפחה". את זה לומדים לעומק, וכל החומר שצריך והרבה מעבר, מועבר. במידה ובזמן הלמידה הייתה הקשבה רבה לסיפורים של כל אחד מהסטודנטים, ולתהליך שעברו כיחידים וכקבוצה בהנחייתו של כל אחד מהמורים, הרי הידע יכול להיות רחב מאוד.

האם עושים את ההקשרים?? זה תלוי ברמת התרגול. ההבנה של הקשרים לעבודה גופנית והשלכותיה לעבודה עם משפחות, קשורה בהפנמה של העבודה הגופנית, ולא בתיאוריה כזו או אחרת.
מי שמעוניין להרחיב את ידיעותיו בגישות שונות לעבודה עם משפחות, חייב להכשיר את עצמו בנושאים נוספים וזה רצוי ומקובל, למרות שהעבודה בשיטה יכולה לדעתי להספיק.

אין הבדל רב בין עבודה עם משפחה לעבודה עם יחיד, בתנאי שמבינים את הנושאים השונים לעומק. כמובן, שמי שאינו מכשיר את עצמו בידע של האבחון בשיטה, יכול לסבול ביכולתו להפעיל את השיטה.
מכיוון שקורס המאבחנים פתוח לכל (בהקבלה להכשרתו של רופא לאחר סיום לימודיו להכשרה כמומחה, או לקיחת ההדרכות במשך שנים של פסיכולוג לאחר שהחל לעבוד בעצמו) הרי שהציפיה של המטפל להבין לעומק איך להפעיל את הנושאים השונים של השיטה, תלויה ישירות ברמת ההכשרה שהוא לוקח לעצמו. כמובן שגם נושא זה באחריותו בלבד.

לדוגמא, נושא התקשורת והיכולת להבין את מה שרואים בקשרים המשפחתיים. נושא זה קשור ישירות ותלוי בהתפתחות של האינטליגנציה האנרגתית והרגשית. במידה והסטודנט לא הפך עצמו לבעל יכולת חישה אנרגטת, והאמפטיה האנרגטית לא התפתחה, קשה להבין מיידית מה הקשרים בתוך משפחות. קשה לראות באופן מיידי את השינויים החלים בזמן העבודה עם המשפחה, קשה לדעת מה התגובה הרגשית של המטופל או משפחתו לנושא זה או אחר.
נכון שניתן לנסות ולהחליף את הידע הישיר הזה בתיאוריות כאלו ואחרות, אך הן לעולם לא תצלחנה להתאים במדויק למה שקורה בחדר העבודה עם משפחה, כמו המידע החד משמעי הניראה לעיני המתבונן דרך האינטליגנצתיה האנרגטית/רגשית.

אני מקווה שאני לא כבד מדיי, אך כך אני רואה את הנושאים השונים. נכון שלאורך השנים אני משתלם כל הזמן בידע נוסף, אך הידע הפסיכולוגי אינו בין הנושאים שאני משתלם בהם. זה נכון עבורי, וכל אחד צריך לדעת איפה הצורך שלו להוסיף ידע ולהשלימו. אם בתרגול אישי של נושאים, אם בהשתלמויות בשיטה ואים בהשתלמויות חיצוניות לשיטה.

אני לא הייתי עושה הבחנות או הגדרות במושגים:"מטפל רגיל או לא רגיל".בכל מטפל יש משהו לא רגיל ומיוחד בו ובאישיותו . לא כך????
כן הייתי מבדילה בין מטפל שלמד אך ורק את ה"שיטה" לבין מטפל שהוא גם מאבחן. אין ספק שלאחרון כלים ויכולות רבות יותר.
כפי שנכתב כאן רבות. היידע הנלמד בשיטות השונות והניסיון בעבודה מקנים אפשרויות רבות יותר בטיפול.
לתהליכים הגופניים, האנרגטים והרגשיים שהמטפל חווה יש השפעה רבה על יכולותיו , הבנתו ורגישותו בכך אין ספק.
יחד עם כל אלה, חשוב להבין ש"תהליך הלמידה וההתנסות אינם מסתיימים כל עוד האדם חי".(ציטוט של משה).
ככל שלומדים יותר מבינים עד כמה אנו זקוקים להבנה עמוקה וידע רב יותר.
איש איש בדרכו וצרכיו.

בנושא הילדה בת ה 12 עם כאבי הראש
היום בתרגול היא מספרת שהכאבים כמעת ואינם נמצאים עוד (בעבר רק הוריה אמרו שהיא לא מתלוננת יותר) . התקדמותה בתרגול העיניים נהדרת, היא מסוגלת כבר להניע את העיניים בהתכנסות כשאצבעה נוגעת באפה בגובה העיניים לאורך שלש שניות מבלי להזיז או לרעוד בעיניה. כמו כן שאר תרגילי העיניים בהתקדמות יפה (הסיבובים עדיין כואבים לה די הרבה לכן עברה למעויינים והפסיקה לתרגל מעגלים) היכולות החדשות הן כניראה הסיבה המרכזית לשינוי המצב.
כמו כן היא ספרה שהיום בבית הספר בשיעור התעמלות היא הרגישה שהיא מסוגלת לשחק יותר זמן מרוכזת וללא התעייפות כבעבר, הכדור בכדורגל לא בורח לה עוד בביטות כבעבר ובנגיחות היא לא מפספסת את הכדור (מיקוד ראייה תקין יותר). משמח הההה

למשה
זה הרבה יותר ממשמח, מי כמוני יודעת.
ליסבת
הלימודים באלבאום הם תחילת דרך, דלת הנפתחת לעולם הטיפול. בשום פנים ואופן לא ניתן להסתפק בזה, ולא מפני שאין בהם ים של ידע.
ברגע שעוצרים ולא ממשיכים ללמוד ולהתפתח, מתחלים את הנסיגה. שלא לדבר על הדרכה שהיא מחוייבת המציאות.

אנונימי

טליה, ניצה,
אתן חוזרות במילים אחרות על מה שמשה כתב, למה?
קראו בבקשה, לאט, את מה שנעמי כתבה כתגובה לאבחונו וטיפולו הפסיכולוגי של משה, ואת תגובתי האחרונה.
אני בטוחה, מבלי להכירכן, שתוכלו להביע דעה עצמאית.
מיציתי 2(-:

ליסבית הבלוג הזה הוא עבור דיאלוגים ולא קביעות חד סיטריות. גם אם מצית, מין הנעימות לאחרים יהיה אם לא ננסה לחתוך את מה שלאחרים יש להגיד על מה שכל אחד אחר כותב, כולל מה שכתבת.
אם מצית, האם הכוונה היא שאין יותר מה להגיד בנושא? האם מה שאחרים כתבו כולל אותי זה מוחלט? איני חושב וניראה לי גם שזו לא רוח הכתיבה אצלנו.
כמו כן, ניראה לי שחיזוק של מה שאחד כתב על ידי האחרים, זו הבעת דעה בפני עצמה, האין זה כך? אם כוונתך היא רק לנסות ולרדת עליהן, איני מבין למה?
האם את בטוחה שהן לא הבינו את מה שניכתב לפני כן "קראו לאט את מה שנעמי כתבה" זה נשמע יותר כהתנשאות מאשר כניסיון הדברות על נושא.

בהקשר לתגובתה של נעמי
מתמיד נאמר על ידי ועל ידי המורים, שמי שאינו מסוגל להתמודד עם קושי כזה או אחר, חייב לעבוד בחפיפה למטפל מתחום המתאים, פסיכולוג, רופא, פסיכיאטר ועוד.
זו לא רק הכוונה קבועה אצלנו, אלה גם נכון מבחינה מקצועית בכל הרמות ובכול השיטת.

למרות זאת, אני מאמין גדול שמי שהתמודד ברמות העמוקות ביותר בקשייו והצליח לצאת מהצד השיני של קשייו עם סליחה אמיתית, עם הבנה של הקשרים בין התנהגות הסביבה הקרובה שלו בילדותו ינקותו, לדפוסי התנהגותו וקשייו העכשויים, בין האופי של הוריו ואחיו לקשיים שהוא מתקשה בהם כיום ולאורך הדרך.
מי שהצליח לשנות את דפוסי התנהגותו החשיבתיים והרגשיים מתוך התמודדות מתמדת עד שהצליח לשנותם, ועשה כל מה שנדרש על מנת להצליח בכך.
מי ששיכלל את יכולת הראיה והחישה שלו לעצמו ולאחרים.
מי ששיכלל את כוח רצונו ויכולת ההתמודדות שלו והפנים את הקשר בין היכולת הזו ליכולת לעזור לאחר.
מי שמסוגל להכניס את עצמו ואת האחרים לתהליכים רגשיים שונים ולצאת מהצד האחר שלהם מחוזק.

מי שהצליח באלו, והוא שולט בכלים של השיטה (או שיטה אחרת) לרוב (אך לא תמיד) מסוגל לעזור לאחרים איך להנחות את עצמם להתמודד עם הנושאים השונים שעבר בינקותו ילדותו.
לרוב (אך לא תמיד) הנושאים הגופניים הללו (עבורי הם לא פסיכולוגיים אלה קשיים אנושיים גופניים, כי ההדחקות הן בגוף) ניתנים להבנה עמוקה ביותר ולהתמודדות, על ידי מי שמסוגל לעמוד בהתמודדות. זהו לרוב מטפל שהכשיר עצמו בדרך שאפשרה לו לא רק להתמודד אלה גם להפנים את מה שצריך לעשות עבור כך.

מעבר לכך. כל מי שמרגיש שהכלים בשיטה אינם מספיקים לו, נכון, חכם וחובה לו להמשיך את הכשרתו. מעבר לכך, כפי שכבר נאמר, לעבוד בחפיפה עם אנשי המקצוע המתאימים.

אני, למרות כל הניסיון והיכולת לעזור בנושאים רבים, עובד עם אנשי מקצוע בתחומים שונים לאורך כל השנים. אני מצפה שכך יעשו גם המטפלים שהוכשרו בשיטה.
בכל פעם בה אני מרגיש לא בטוח, לא מבין או לא מסוגל, אני לוקח לעצמי את העזרה המתאימה ו/או מפנה לבעל המקצוע המתאים. רק כך צריך לדעתי להתייחס למקצוע.

אנונימי

קראתי לאט, אני תמיד קוראת לאט, מומלץ לכולנו, בבקשה לא להעלב כל כך מהר, אני תחקירנית במקצועי העכשווי, מיד מזהה כשמוציאים דברים מההקשר,
אבל על זה ניתן לנעמי להגיב, אם יבוא לה, היא זו שפתחה את הנושא, ואני נקלעתי אליו.

משהו קטנטן עבור הנושא שנקרא מודעות עצמית -

הבלוג הזה הוא עבור דיאלוגים ולא קביעות חד סיטריות.

לדעתי, והבעתי אותה פעמים אין ספור, מי שמעוניין להפנים את השיטה, חייב (אין אופציה אחרת) לתרגל לפחות שעתים כל יום לאורך כל השנים של הלימודים ולהמשיך לתרגל כל יום שעתים לפחות, שנתים שלש לאחר סיום הלימודים. זה המינימום ולא המקסימום.

שום קביעה חד סטרית, ממש מופת לעידוד ולדיאלוג.

ויש אופציות אחרות, אחרת לא היו מטפלים בשיטה.

מיציתי 3 ואחרון.
נהנתי { }

ליסבת עדין לא מציתי ולכן התייחסות פעם שלישית

במידה ועדין למישהו לא ברור, עיסוק בתרגול גופני הוא עיסוק בבניית רשתות נוירולוגיות, תחזוקתן ובנייתן מחדש במידה וניזוקו. לרוב לא ניתן גם אם מאוד מעוניינים, לטפח רשתות נוירולוגיות באמצעות, חשיבה, משחק, דיונים ו/או תהליכים אחרים. אלו מושתתים ומתפתחים על המיבנה הנוירולוגי שבונים בתהליך התרגול הגופני.

הקביעה הזו היא חד משמעית, גם על ידי העולם המדעי של היום, וגם ובעיקר (ללא קשר למה שאנשי המדע יחשבו) עקב הניסיון בעל אלפי השנים של המתאמנים ביוגה, אומנויות הלחימה, טאי צ'י, צ'י קונג ועוד.

מכיוון שהייתה לי הזכות להיחשף לנושאים הללו, ומכיוון שהשיטה פותחה ככלי גופני בלבד וניתנת להבנה רק באמצעות התרגול הגופני, אני מרשה לעצמי בצניעות הרבה ביותר שניתן, לקבוע חד משמעית

הבנת השיטה והיכולת להפעיל את כליה השונים הינה תוצר ישיר של שעות מנוע בכלים השונים ולא עקב שום דבר אחר. עם כל מי שחושב ו/או מאמין אחרת הסליחה.

הדיאלוג הוא על השיטה, ולא האם צריך לתרגל כמה שיותר על מנת לפתח את המערך המוחי שיאפשר את ההבנה שלה. יכול להיות שלאנשים שונים ישנו ספק לגבי התרגול הנידרש, לגבי אין ספק לגבי אמיתות הידע הזה.
אם צריך לתרגל בדרך כזו או אחרת, על זה ניתן לדון. האם צריך לתרגל אלפי שעות מנוע על מנת להפנים את נושאי השיטה השונים, אין על זה עוררין. אם כן, לא על ידי אנשי השיטה.

בחזרה לכאילו נושא ניפרד:
מכיוון שהתרגול הרגשי הוא תרגול גופני קודם לכל (רגש הוא תהליך ביוכימי גופני והלגיטימציה להבעתו הינה גופנית ונישלטת על ידי אובדן הפחד מהפחד וכוח הרצון שגם הם נושאים גופניים טהורים) , הרי שגם אותו אני מכניס בתוך מסגרת שעות המנוע. מסיבה זו, אני מאמין שמי שמכשיר עצמו באמצעות שעות מנוע רבות בנושאים השונים של השיטה וההקשרים בין הנושאים השונים, יכול להיות בעל כלים לעזרה ברמות הגבוהות ביותר, גם להורים.

לאלו שחושבים קרוב או דומה למה שאני חושב, המעונינים לחשוף עצמם יותר ולקבל עזרה בהבנת ההקשרים על פי הנסיון שרכשתי, לאלו התכוונתי בדברי שאשמח לתת הדרכות.

בנושא חוסר האחריות המשוועת שדובר בה, אני באמת ובתמים חושב שהאחריות להפנמת הכלים של השיטה, כולל העבודה עם ההורים, הנגזרת מהתמודדות אישית בנושאים השונים של השיטה חלה על המטפל. מבחינתי, הכלים השונים של השיטה ניבנו על מנת להוביל את הסטודנט ולאפשר לסטודנט/מטפל להגיע להבנות שהגעתי אליהן, בתנאי שישקיע את מה שצריך.

מסיבה לא ברורה, כתוב במשפט החכם "המתנה הגדולה הראשונה שאנו יכולים להעניק לזולת היא להיות לו דוגמא אישית" (כריסטופר מורלי)

שלום למשתתפים,
מסקנה שלי בקשר לדיון שהיה,, מטפלים שרוצים לטפל טיפול רגשי עמוק צריכים הכשרה נוספת, היה לכולם ברור שככה צריך להיות מהתחלת הדיון לא?
משה, ברשותך אני רוצה לשאול 2שאלות (אולי קצת טפשיות..) , אחת, למה יש ילדים שהולכים בהצלבה באופן טבעי ולא יכולים לקפוץ בהצלבה?
השאלה השני דומה, למה מי שיכולים להזיז את העיניים במעקב כשאני מזיזה את העיפרון מולם, לא יכולים להזיז אותם לבד?

אורנה
תודה על שאלתך, היא אינה טיפשית בכלל. זוהי השאלה ששאלתי את עצמי ביום הראשון ובגללה קיימת השיטה.

במוח ישנה רשת נוירולוגית שונה לכל אחת מהפקודות. אחת היא פקודה הקשורה לאוטומציה, פקודות המעקב והן נעשות באופן אוטומאטי, והן ברמת תפקוד נמוכה יותר מבחינה התפתחותית. השנייה שייכת לתחום המודע, ומחייבות מודעות רצופה לאורך התנועה, והיא מצריכה רמת תפקוד גבוהה יותר, ולכן גם רישות נוירולוגי המושתת על היכולת הבסיסית במעקב אך מפותח יותר. את שתי היכולת צריך לפתח כי לא מובן מאליו שהתינוק יוכל לעקוב בעיניו ולאחר מכן שיפתח תנועה רצונית ומודעת, או לפתח הצלבה בזחילה שתיהפך להצלבה בהליכה.

במעקב, המוח מתחיל להפעיל את התנועה באמצעות הוראה לעקוב באופן מודע ולאחר מכן המשך התנועה היא אוטומאטית. היכולת תתקים במידה והיכולת הבסיסית התפתחה (רישות נוירולוגי מתאים) הוא יוכל לבצע את התנועה אוטומאטית. המיקוד במעקב הוא בחפץ, וזה מוביל את התנועה ללא שימת לב לשרירים.
כשהעיניים מבצעות תנועה ללא מעקב, המוח צריך להישאר בתפקוד מודע לאורך כל התנועה, הווה אומר לפתח רישות נוירולוגי אחר ונוסף המושתת על היכולת הקודמת שהתפתחה בתנועות המעקב אך ברמת תפקוד גבוהה יותר. המיקוד בתנועות ללא מעקב הוא בשרירי העיניים וזה מצריך רמת מודעות גבוהה יותר.

בהליכה, מפעילים את מרכז שיווי המשקל ברמה האוטומאטית, ולכן תנועות ההצלבה מגיעות משם ובאופן ספומטאני שאינו מצריך מחשבה מודעת ורצופה, בתנאי שהתינוק פיתח את ההצלבה בזחילה.
כמו כן הפעלת השרירים של הגוף כשישנה נקודת היאחזות בקרקע, שונה מאוד וקלה הרבה יותר מהפעלתם באוויר.
בקפיצת ההצלבה במקום, נידרשת רמת שליטה גבוהה בהרבה מהיכולת לצעוד. היכולת כוללת התנתקות מהקרקע, שיווי משקל באוויר המצריך שליטה בכמות שרירים עצומה, יכולת מודעת לחציית קו האמצע, יכולת מודעת של התקשורת בין ימין לשמאל ועוד. למי שכלל היכולות הללו לא הגיעו עדיין לאוטומאטית, לא יוכל לבצעה כי הרישות הנוירולוגי הנידרש לא נבנה עדיין או שלא הגיע לבגרות.

בניית רישות נוירולוגי הוא כל נושא ההתפתחות של האדם. התינוק/ילד/נער/מבוגר רוצה לעשות משהו ואינו מצליח, בדרך להצלחה הוא מאמן את עצמו ומייצר את היכולות הנוירולוגית/שרירית. כל נושא שהתינוק, ילד, מבוגר לא מאמן את עצמו הוא לא בונה עבור אותו נושא את הרישות הנוירולוגי הנידרש ועל כן לא יוכל לבצע את הפעולה.

כל חוסר דיוק מוטורי או חוסר אינטגרציה עם ממערכות אחרות, נשימה, חשיבה, רגש, מראה על חוסר בגרות של הרישות הנוירולוגי בהקשר הנתון. לאחר שהרישות הגיע לבגרות, היכולת האוטומאטית יכולה להתקיים ולא יהיה קושי לבצע בדרך שתיבחר.

בגרות נוירולוגית

יכולת

ידע

התפתחות של הרישות הנוירולוגי ושליטה בו

התפתחות המוח

התפתחות האדם

תהליך למידה[/b]

תודה @}

אורנה אולי את יודעת למה לי בכלל לא ברור מה שכל כך ברור לך וכניראה גם לאחרים?

משה, אני לא יכולה לדעת, אבל כן לחשוב על תשובה שאולי טובה, כל מה שכתבת, על ההסטוריה של ההתפתחות שלך
כמטפל וכמפתח השיטה, זה מרשים, ולכן אתה עושה דברים כפי שאתה עושה, אני אמנם למדתי את השיטה, אבל לא טיפלתי שנים, עכשיו חזרתי לטפל (לא במשרה מלאה) ולא עברתי את מה שאתה, ולכן לא עושה את הדברים כך, או בכלל לא.

"אולי את יודעת למה לי בכלל לא ברור מה שכל כך ברור לך וכניראה גם לאחרים"?

כי אתה חווית ולמדת על עצמך מתוך הקשיים בהם ניתקלת ומתוכם ודרכם פיתחת שיטה.
אנו למדנו דרכך ומהניסיון שצברת והתנסית .קבלנו הכל כמובן וברור.
תודה.

אנו למדנו דרכך ומהניסיון שצברת והתנסית .קבלנו הכל כמובן וברור.
מה הכוונה???

דוגמא: כל קושי הנובע מתנועות עיניים לא תקינות.חי בעולם של המנעות.תיסכול.כעס.דימוי עצמי נמוך ועוד..
כלים ודרכים שונות שלא טופלו באמצעות תיקון וחיזוק השרירים לא היו מגיעים לאותה תוצאה כמו בתירגול עיניים.
קבלתי את הידע(למרות שלא היו לי מעולם קשיים מסוג זה)האמנתי.ניסיתי וראיתי עד כמה הוא יעיל..

לצערי לא הבנתי, מכיוון שאני מרגיש שישנה כוונה ברורה וטובה בכתיבה הזו, אשמח אם תוכל/י להסביר יותר לעומק.

אנונימי

בקשר לדיון הקודם, אני חושבת שכל מאבחן שלמד אבחון כירולוגי יכול לטפל נושאים רגשיים. מכוון שדרך האבחון ניתן לראות ולהבין הסיבות שגורמות את בעיה הרגשית של המטופל. במקרים אלו, רצוי לטפל בכל המשפחה, מפני שהשינוי הראשון מחכה להורה לעשות ולאחר מכן המטופל מצטרף.

למשה
גם לי כמוך קשה לקבל את הנאמר. אומנם זה מחשיד אותי בחזרה על דברך או כפי שנכתב
אתן חוזרות במילים אחרות על מה שמשה כתב, למה?
האם זה אומר שבנפגעות אונס יטפלו מי שחוו אונס ובניצולי שואה יכולים לטפל פסיכולוגים ניצולי שואה וכו'.

ועדיין בקשר לסוגים השונים של המטפלים ולסוגיה שעלתה ,אני רוצה לצטט את Mcfhael Mahoney שהוא אחד הפסיכולוגים הידועים בארצות הברית.
"הבן אדם שהוא התרפיסט והברית הטיפולית שהוא או היא מסוגלים לתמוך ביצירתה, מרכזיים הרבה יותר לאיכות ולאפקטיביות של השרות המקצועי, מאשר טכניקות ספציפיות, אינטרפרציות, וביסוס תיאורטי לטכניקות טיפול...
השורה התחתונה פה היא שבני אדם אכן יכולים לעזור לאחרים להישתנות. זו איכות הקשר שלנו עם אחרים, שבצורה העוצמתית ביותר משפיעה על איכות חייהם של אחרים, וכן על קצב וכיוון ההתפתחות המתרחשת בתוכם.

וכותבת ד"ר ליליאן ב' רובין גם היא פסיכולוגית ידועה
"שהרי לב ליבו של הטיפול, מעבר לכל אבחנה נבונה שהמטפל עשוי להעניק למטופל, מעבר לחקירות והדרישות בתת מודע, הוא ביחסים, במה שמתרחש בין שני אנשיםחושבים ומרגישים היושבים בחדר."

אני האחרונה שמזלזלת בידע ובודאי בידע המביא ליכולת להבין ולעזור. לא זכורה לי שנה בה לא למדתי מאז שסיימתי את למודי באלבאום וזה היה ממש מזמן הרבה יותר מעשור. אבל אני יודעת ומאמינה שגם עם הידע שניתן באלבאום יש מקום ויכולת לעזור גם למשפחה כמשפחה ולא רק למטופל שהוא לצורך העניין "הפציינט המזוהה" .

מבחינתי, הכלים השונים של השיטה ניבנו על מנת להוביל את הסטודנט ולאפשר לסטודנט/מטפל להגיע להבנות שהגעתי אליהן, בתנאי שישקיע את מה שצריך
משה וניצה, שניכם מחזקים את מה שאני אומרת, ואומרים שלא מבינים, או שאני ממש לא מבינה אותכם!
אני לא המשכתי בלימודים אחרי שלמדתי במכללה, לא יכולתי, אבל זה לא העניין נכון?, אני לא מרגישה מוכנה לטפל בבעיות רגשיות
מורכבות כבעיות במשפחה, אני חושבת שלא הוכשרתי לכך, ולא רק אני, אני לא חושבת שמי שלמדו איתי מסוגלים או מספיק יודעים חומר כדי לעשות טיפול כזה,
אם הם למדו אחר כך או השתלמו אז או קי אבל אם לא אז לא.
הציטוט של מה שמשה כתב, הבאתי אותו כדי להדגיש, "בתנאי שישקיע את מה שצריך" מסכימה, צריך תנאי, כשצריך תנאים זה אומר שאם התנאי לא מתקיים
אז לא מגיעים להבנות שמשה הגיע אליהן.

אנונימי

כל מה שמשה מאמין ומלמד גם פסיכולוגים אומרים.
היה יום עיון בנושא :
"סליחה כמוקד טיפולי"
תראו ההזמנה
http://www.betipulnet.co.il/event/[po]סליחה כמוקד טיפולי[/po]/

ניצה תודה
ר.ד תודה על ההפניה

אורנה נכון, ללא "התנאי" לא ניתן להבין לעומק את האפשראויות שבשיטה, אבל זה נכון לגבי כל מקצוע אחר.
מי שלומד רפואה ואינו ממשיך להתעמק בנושאים השונים, לעולם לא יגיע לרמת מקצועיות מספקת על מנת לטפל בנושאים מורכבים, אותו הדין לגבי פסיכולוגים ונגרים.

אני מעלה בהזדמנות זו את נושא רמת האחריות שלוקח אדם על מנת לדעת, מבלי שיצטרכו להנחותו כל הזמן בנושאים שונים.

האם אדם הלוקח על עצמו אחריות לידע, ועושה כל מה שנידרש על מנת להבינו, יכול לאחר מכן במידה והוא מעוניין להשתמש בדיע להשתמש בו נכון?
השאלה הנגזרת מכך היא " האם האדם צריך להמתין שיגישו ויסבירו לו בפרטי פרטים את כל הידע שהוא צריך על מנת לבצע דבר כלשהו, או שהוא אמור לקחת את הידע בעצמו ולהפנימו"?

מכיוון שישנם אנשים משני הסוגים ובוודאי גם סוגים נוספים, כל אחד צריך לדעת בעצמו לאיזה סוג הוא שייך ולהתאים את רמת הלמידה, ההתנסות והמסגרת שהוא קובע לעצמו, לרמת הידע והיכולת אליה הוא מעוניין להגיע.

אנונימי

לאורנה@}

ליסבת

אנונימי

מצטרפת באיחור רב לדיון שנערך כאן.
לא אחזור ואוסיף אך אני חושבת שאורנה סיכמה וחידדה את העיקר הדיון.
איננו מדברים על מטפלים טובים או לא טובים,
איננו מדברים על ידע או העדר ידע,
איננו דנים האם אדם שהוכשר לטפל בשיטה חייב ללכת להכשרות נוספות,
השאלה שנשאלה בראשית הדיון היא:
האם בסיום 4 שנות לימודים בשיטת אלבאום המטפלים ראשיים לקחת על עצמם טיפול זוגי, משפחתי , מיני, פסיכולוגי ועוד.
מתוך הנחה שהוכשרו לכך - לא נראה לי .
יש עוד הרבה מה ללמוד על שיטות התערבות וטיפול מערכתיים מתוך דגש והכוונה לנושאים ספצפיים שהלימודים בשיטה ולאו דווקא השיטה לא מכוונים לכך.
רבים מהמטפלים והמאבחנים ביננו המשיכו הלאה מתוך הצורך המקצועי להשתלם הן מבחינת ידע והן מבחינת נסיון.
לא סתם ,משרד הבריאות החריף את מערך הפיקוח על כלל המטפלים באומנויות [תנועה, אומנות ועוד...].
,דיון חשוב מאאוד

בשבוע שעבר אבחנתי ילד בן 10, נזכרתי באבחון אחרי שקראתי את הדיון החשוב שהיה פה, (ואולי צריך להימשך?)
בכל מקרה, מי שהיה מעניין זה האב , כשבקשתי לבדוק לילד דומיננטיות של האזניים הוא הזדקף בחשדנות,
הוא שאל בשביל מה, הסברתי וכנראה שהסתפק בזה, אח"כ הוא אמר שבעבר, במסגרת עבודתו כטכנאי סאונד הוא היה בעל שמיעה
מצויינת, אחרי שחלה ואיבד את השמיעה באוזן אחת הוא הפסיק ועבר למקצוע אחר.
מה שמוזר, הוא סיפר, זו העובדה שהוא שומע מצויין באוזן אחת אבל הוא איבד את היכולת לשמוע את המובן הרגשי של צלילים רבים!
שירים שבעבר ריגשו אותו כיום נשמעים אותו דבר, אך ללא הרגש הנלווה וזה מדכא אותו.
כלומר, כמו שיש חשיבות לשתי העיניים ע"מ לקבל ראיית עומק ומרחק תקינים כך יש חשיבות לשמיעה סטריאופונית להבנה מלאה של הצלילים,

אז איך ההקשר למה שנכתב פה בדיון? כל אחד שומע אחרת את אותן מילים, לא נראה שכולם מבינים על מה דובר ומה המסקנה,
זה אני אומר כתגובה קצת מאוחרת למה שר.ד כתבה בקשר לדיון הקודם, אני חושבת שכל מאבחן שלמד אבחון כירולוגי יכול לטפל נושאים רגשיים.
אף אחד לא הגיב לאמירה הזו ,אני חושב שזו אמירה לא נכונה.
אגב, המקרה של האב באבחון מופיע כמעט אחד לאחד בספרו של הנוירולוג אוליבר סאקס, עם הסברים מאירי עיניים, הספר נקרא "מוזיקופיליה" מרתק.

אוריאל
ממש מעניין וחשוב כל נושא השמיעה באוזן אחת בלבד. כמה הוא יכול להבחין באינטונציה? או לחילופין להשתמש בה. כי אנחנו מדברים עם הרבה רגש. מהמקום הרך ועד הקשה. איך זה משפיע עלי ומה אני משדר לסביבה. כאשר הדגש הוא(שלך כמטפל של הילד) על הסביבה הקרובה כלומר המשפחה.
אני יודעת שכשומעים באוזן אחת נוצרת רגישות מאוד גדולה לרעשים וקולות , עוד הרבה יותר מאשר כשיש רגישות שמיעתית. דבר שבאופן אוטומטי משנה התנהגות.

אוריואל וניצה תודה על העמקת נושא השמע באוזן אחת, חשוב ביותר ומלא בזוויות מתחלפות. נכון שכל אחד שומע קצת אחרת, ונכון שישנם כאלו שלא שומעים את אותם דברים שנאמרו כאחרים. מאוד יכול להיות שרמת השמיעה בכל אוזן היא האחראית לכך. גם נושא זה נכון שביחן מהזווית של האם זה המצב הפיזיולוגי או שזה תוצר ישיר של מערכת ההדחקה. כאן ניכנס הקשר לנושא הקודם.

במידה והנושא קשור למערכת ההחקה, שגרמה לילד לסגור את השמע באוזן אחת על מנת להתחמק מהרגשות הקשים המשודרים על ידי טון הדיבור של הוריו, האם מטפל אלבאום יכול ומוסמך להתמודד עם הנושא?

לדעתי לא רק שהוא מוסמך (אם הכשיר את עצמו בתוספת.....) אלה שלדעתי לא יהיו רבים מבעלי המקצועות האחרים שידעו בכלל על מה מדובר (אבחונית וטיפולית).

כאן מתחברים למה שאורנה אמרה, האם סטודנט שעבר ארבע שנים באלבאום יוכל לטפל במצב כזה, או בכל נושא מודחק אחר. הרי ההדחקה של נושאים רגשיים חלה בעיקר ברגע שהמערך הרגשי אינו יכול לעמוד במאורעות הרגשיים הקשים שעוברים על האדם. וגם חשוב לזכור שכשפותחים הדחקה, הרגשות שהיו מודחקים עולים במלא עוצמתן על פני השטח, ומה עושים עם זה?????

לדעתי, וכך חשבתי כשפיתחתי את הנושא, במידה ובשנה א' התחזקו באמת, בשנה ב' במידה והסטודנטים והמורים לוקחים את האחריות על ההתמודדות עם התהליכים העמוקים, הסטודנט אמור לחוות ולהבין את המנגנון הגופני שמוביל להתמודדות נכונה עם התהליך הרגשי, ואת ההקשרים הטראומתיים/משפחתיים שגורמים לכך. חשוב לזכור שאין יותר מדי אפשרויות לתהליכים משפחתיים ורגשיים היכולים לבנות מערכת הדחקה נצורה. לרוב התהליכים דומים מאוד אצל האנשים השונים, כי מה שחשוב הוא להבין לא מה גרם לקושי (זה חשוב אך לדעתי משני) אלה מה ההשלכות של זה על היחיד המתקשה.

כניראה, שאני לא כל כך מבין את התהליכים שעוברים על המתמודד בתהליכי הלמידה של השיטה, כי מה שמובן לי שאמור להיות, חלקכם טוען שלא רק שלא ברור, אלה שזוהי שערוריה ממש לבקש שידעו להפעיל את מה שעבורי אמור להיות מובן מאליו.

השאלות שאני שואל את עצמי הן: "האם ישנו תהליך שיכשיר את הלומד להפעיל את תהליכי העבדה הרגשית בשיטה, כפי שאני מבין אותם"????
האם אני יחיד סגולה שלא ניתן לשכפלו (כפי שחלק מהפרופסורים ואנשי המקצוע שניתקלתי בהם טוענים)??
האם השיטה אינה עובדת נכון???
האם צריך ללמד את החלק הרגשי של השיטה רק לאנשים בעלי תואר ראשון לפחות בפסיכולוגיה, ובתנאי שהם ממשיכים למסטר???
האם צריך להשאיר את השיטה כנושא טכני בלבד שאינו נוגע ברגש, כי לא ניתן להעביר את הנושא אלה ליחידי סגולה???

אני מאוד מעוניין להבין מה דעתכם.

במשפט החכם כתוב "אין חכם כבעל ניסיון"

משה,
שאלות כבדות ומורכבות לתשובה פה, אבל אנסה..

לדעתי הדיון עוסק במהם גבולות השיטה, לא במיומנויות של מטפלים, או שלך.

כך אני אני מבין ממה שכתבו אורנה, ליסבת, פלוני ואחרים, ומהתשובות שלך,
ממסע החיפוש החוויתי והאישי שלך התפתחה שיטה שבכוונתה לאפשר לאחרים לשחזר את התוצאות אליהן אתה הגעת,
אחריותם של התלמידים להצלחה תוארה על ידך בפירוט.
התוצאות בשטח, וזו כבר דעתי, מראות שהרוב לא רוצים,או לא יכולים, או מליון סיבות אחרות שמונעות להעמיק במה שדרוש.
כך שלשאלה אם השיטה עובדת או לא אין משמעות, כי אנשים הם אלו העובדים לא השיטה..

זה ביחס לעבר,

אם מסתכלים קדימה באופטימיות זהירה..

האם צריך ללמד את החלק הרגשי של השיטה רק לאנשים בעלי תואר ראשון לפחות בפסיכולוגיה, ובתנאי שהם ממשיכים למסטר???

לא, צריך ללמד אותם להכיר את עצמם, להבין מה הם מסוגלים ומה לא, ובהקשר שלנו, רגשית, ושעליהם להמשיך ללמוד ולהתפתח בנושא.

איך?, לפי מה? שאלות שצריך לענות עליהן.

.האם צריך להשאיר את השיטה כנושא טכני בלבד שאינו נוגע ברגש, כי לא ניתן להעביר את הנושא אלה ליחידי סגולה???

לא ולא.

למשה
_שאלות כבדות ומורכבות לתשובה פה
אני מסכימה מאוד עם אוריאל.
לשאלתך :"האם ישנו תהליך שיכשיר את הלומד להפעיל את תהליכי העבדה הרגשית בשיטה, כפי שאני מבין אותם"????
יתכן מאוד וישנן שיטות נוספות כמו: השיטה של ד"ר "נאדר בוטו" .שנקראית : "שטיפה אנרגטית." התנסיתי בה והיא מדהימה.מביאה את המטופל לתהליכים רגשיים מידיים בטיפול אחד או שניים.
כמו כן הוא משתמש בשיטה של רפי רוזן ומצליח לראות בצורה מדוייקת טראומות שאדם חווה והשלכותיהן . הוא מציין באיזה גיל התרחש המשבר. .
אני מתארת לעצמי שישנם נוספים בעלי יכולת דומה עם שיטות שונות.

האם אני יחיד סגולה שלא ניתן לשכפלושאלה שצריכה להיות מופנית לאלה שעוסקים בשיכפול גנטי...

האם השיטה אינה עובדת נכון???השיטה טובה ונכונה . חשוב איך מטפלים ומי המטפל. דיברנו על כך רבות.
ניתן ל-5 מטפלים לטפל באותו מטופל . האם התוצאות יהיו שוות??.יחד עם זאת אני מאמינה שהשיטה לא תמיד מתאימה לכל אחד.
כמו: לילדים ששזקוקים להוראה מתקנת. אומטופלים שתירגול מוטורי/טכני משעמם אותם . ידוע לכולנו שקיימות שיטות טיפול נוספות ורבות עם תוצאות נפלאות.

האם צריך ללמד את החלק הרגשי של השיטה רק לאנשים בעלי תואר ראשון לפחות
התשובה היא: לא. חשוב ללמד את החלק הרגשי למטפלים שלקחו על עצמם אחריות לעבור שינוי ותהליכים רגשיים ברמות גבוהות.
השקיעו זמן, תירגולים והרבה מאוד אנרגיה. הבינו את חשיבות התהליך ואיפשרו לעצמם להשתנות ולהתחזק הן מבחינה גופנית, רגשית ואנרגטית
כאלה שיכולים להצביע על שנויים משמעותיים בחייהם לאחר התהליכים..
לימוד הכירולוגי חשוב ללא ספק אך ללא ניסיון רב, ייעוץ והבנה מעמיקה עם אנשי מקצוע הוא אינו מספק .גם זו השקעה נחוצה להתפתחות והתמקצעות.

"האם צריך להשאיר את השיטה כנושא טכני בלבד שאינו נוגע ברגש, כי לא ניתן להעביר את הנושא אלה ליחידי סגולה"
חס וחלילה. האושר והסיפוק הגדול מבחינתי הוא היכולת לשלב את התחום המוטורי והרגשי ולראות תוצאות.אלה הם התחומים שנותנים איזון והרמוניה לטיפול.
אילו היה מדובר רק בנושא הטכני . הייתי מחזיקה מעמד זמן קצר ביותר.על אף הערכתי לשיטה.

ניצה, המפגש היה קצר וחוץ ממה שהאב סיפר על מה שקרה לו אני לא יודע,
אבל סיפרתי לו על שיטת טומטיס, הם מתייחסים לשמיעה כתפקוד גופני ויש להם טיפול מעניין לשיקום.

אנונימי

מסכימה מאוד עם משה אוריאל.
הרבה מהשאלות ששאלת [משה אלבאום] לדעתי חשובות ויש מקום לדון בהם [לא יודעת אם כאן המקום]
אך, וודאי לקראת הבאות רצוי לתת להם מענה.

"האם צריך ללמד את החלק הרגשי של השיטה רק לאנשים בעלי תואר ראשון לפחות בפסיכולוגיה, ובתנאי שהם ממשיכים למסטר???"
אינני מזלזלת חלילה במי שלמד תואר ראשון בפסיכולוגיה אך זה עדיין לא מקנה לו את הזכות לטפל אלא רק לאחר תואר שני .
כאשר ידוע שבמסגרת הלימודים הוא מחוייב להעמקת הידע וההתנסות - סטודנט מחוייב לפרקטיקום , לטיפולים אישיים והדרכות צמודות ועוד...
הפיקוח אחר אותו סטודנט הינו רציף ומעמיק ומבחינת המערכת ביום שהוא יוצא לשטח הסטודנט הוא בבחינת "שופרא דשופרא".
המערכת לא מצפה באחריותו האישית של הסטודנט אלא יש דרישות המשותפות שמטרתן לצמצם עד כמה שאפשר פגיעה באנשים אחרים.

כמו-כן, אינני חושבת שכיום יש מי שרואה גוף לחוד ורגש לחוד.
אין עניין להתעלם מהנושא הרגשי ויש להתייחס אליו- השאלה היא האם כל מטפל בשיטת אלבאום יכול וראשי להתערב בצורה מעמיקה בהיבט הרגשי.
עדיין יש פער כל שהוא בין חווית הרגש האישי שכל מטפל עובר במהלך לימודיו לבין למידה של דרכי התערבות רגשיים.
יש מי שידע להתמודד עם ההיבטים הרגשיים ולטפל בהם בצורה מקצועית ויש מי שיבין שכאן המקום להפנות לגורם מקצועי נוסף...

אנונימי

אגב, שלא חלילה ישמע מדברי שמטפלים אלבאום פחות טובים.
אך, היה לי חשוב להבהיר את הנקודה לגבי האקדמיזציה- לדעתי, אין שום הבחנה בין לימודי תעודה לתארים כאלו ואחרים.
המטרה בעיניי משותפת לכל המוסדות המכשירים דורות של מטפלים.
עליהם מוטלת החובה והאחריות למקסם את יכולותיהם של המטפלים עד כמה שאפשר ולהגדיר את גבולות השיטה וההתערבות.

נושא של דרגות , שלבים , רמות בתהליכי הלמידה מעידים לא פעם על רמת נסיון וידע.
כפי שברור לנו שעל-מנת להתקבל לקורס אבחון בשיטה יש קודם כל ללמוד ולהתנסות בשיטה.

אנונימי

אוריאל, ניצה טליה ואורנה,

אתם לא עונים לשאלות, בגלל השאלות האלו אני החלטתי שאני לוקחת את מה שעברתי בלימודים ולא מטפלת, הרווחתי
והסתפקתי. (אני בזוגיות עם מטפלת שפגשתי בקורס, זה הרווח העיקרי(-: כך שאני כן מעורבת, מבחוץ)
ואוריאל, כן מדובר בבני אדם! השיטה הזאת בלי אנשים לא קיימת, היא סתם תיאוריה.

וגם חשוב לזכור שכשפותחים הדחקה, הרגשות שהיו מודחקים עולים במלא עוצמתן על פני השטח, ומה עושים עם זה?????

הסטודנט אמור לחוות ולהבין את המנגנון הגופני שמוביל להתמודדות נכונה עם התהליך הרגשי, ואת ההקשרים הטראומתיים/משפחתיים שגורמים לכך.

התשובות שלכם מעורפלות ומכובדות מדי לטעמי, לכתוב משפט מפוצץ כמו המשפט השני מראה על חוסר הבנה לגבי יכולתם של הסטודנטים, חלקם היו צעירים וחסרי מושג בחיים, ולהגיד שסטודנט כזה אמור גם לחוות וגם להבין זה פשוט אבחנה לא נכונה של היכולת שלו ואני בכלל לא נכנסת לעניין של מי התקבל ללימודים, { 3 תשובות --- כסף, כסף, כסף!!!!!!! (לא אישי כלפיך משה, המערכת הדפוקה)

אנונימי

ליסבת, על אלו שאלות לא עונים?
אלו תשובות את מעוניינת לשמוע?

ובצורה הכי כנה, מה מציק לך ומקומם אותך בשיטה או בלימודי השיטה ?

אנונימי

אורנה,
חברה שלי מתפלצת שוב ושוב שאני כותבת אצלכם,
אני פורשת.

אנונימי

תם ולא נשלם ...

בכל אופן, תמיד מוזמנת לחזור לבאר את דברייך.

לילה טוב.

"_חברה שלי מתפלצת שוב ושוב שאני כותבת אצלכם,
אני פורשת_"
ליסבת
זו דוגמא טובה לאחת שלא חוותה מספיק תהליכים רגשיים ולא הפנימה אותם.
את כותבת :"שהחברה שלך מתפלצת".....ואת פורשת...
מדוע ההרגשה של חברתך גורמת לך לפרוש????
שאלה למחשבה......
חוץ מזה , מי שמרגיש שאינו מסוגל לטפל או שהתחום אינו מתאים לו , מוטב שא יעסוק בו.

אנונימי

לטליה.
אהבתי.
ליסבת.

"אני פורשת_" ולא פורשת. "מיציתי"....3 פעמים מיצית וחזרת על דבריך..
נראה לי שכאשר נוח לך את מבקרת ומשמיעה את דבריך.
כשלא נוח לך את מתבטאית במילים הנ"ל ובורחת מעצמך.

"אתם לא עונים לשאלות",.....
אולי את ל מבינה את התשובות?????

_"אני תחקירנית במקצועי העכשווי, מיד מזהה כשמוציאים דברים מההקשר".....
גם אני....

"אתן חוזרות במילים אחרות על מה שמשה כתב, למה?"
מותר לכל אחד להזדהות להביע ולהתנגד .......רשמי זאת בתחקירנות שלך.

כולם הביעו את עצמם התייחסו אליך בסבלנות וכבוד והקדישו לך תשומת לב .

אנונימי

הולדינג, השיטה שאמורה להיות כלי טיפול יעיל במקרים קיצוניים, הפכה לכלי מסוכן שפוגע בילדים והסיבה היא שמי שמשתמש בה לא מספיק מיומן ולא מודע לגמרי לעקרונות השיטה ולדרך השימוש בה, במצב כזה השיטה רק הורסת את הילד ופוגעת בטיפול, ראיתי כמה דוגמאות לכך בשטח, מה דעתכם, כיצד ניתן לפקח על כך? ומה האלטרנטיבות

מהם עקרונות השיטה?

אנונימי

מוזמנת לעיין ב שיטת אלבאום

שאלתי את y.p, אני מכירה מה זה הולדינג שזו טכניקב להחזיק ילד מתפרע בחיבוק, לא שמעתי שיש שיטה כזו, מעניין.

אנונימי

אופס,,,
מצרפת לכם קשור שנדון בעבר על הטכניקה הזאת לעיונכם.
חיבוק דוב טיפול ברחוב

אנונימי

פלוני אלמוני, הולדינג, מעבר לשיטה, אלו עקרונות, ההולדינג הכל כטכניקה לוויסוט אוטיסטים, שמאוחר יותר נתגלתה כשגויה עקב חוסר הבנה והתאמה בין מה שהיו אמורים להשיג לבין מה שהושג בפועל. גישה אחרת נקראת גישת ההתקשרות, לא מדובר על הגישה של בולבי, אל אך שישנם עקרונות דומים, בגישה זו הקשר הוא בין הילד למי שמפעיל את האחיזה.
עקרונות ההולדינג, הם לעזור לילד שיצא מכלל שליטה ומסוכן לעצמו או לסביבה, לאסוף ולווסת את עצמו.
מכיוון שהילד לא מצליח להרגע לבד, עוזרים לו ע"י חיבוק מאחור, בעמידה ישיבה או בשכיבה (תלוי בסיטואציה ובכוחו של האוחז).
מטרת האחיזה היא למנוע מהילד לפגוע בעצמו או בסביבה, להרגיע אותו, להכיל אותו, ולהעביר לו מסרים חיוביים של הגנה ובטחון.
המההלך מביא את הילד להשתוללות גדולה ואגרסיבית יותר, במטרה לנסות להחלץ מהאחיזה, אח לבסוף הוא נכנע ונרגע.
המהלך אמור להסתיים כאשר הילד נרגע, הרפה את שריריו, ונשאח מחובק בידי המטפל, כאשר יש חשיבות גדולה מאוד ליצירת קשר עיין בסיום.
לאחר מכן, מדברים עם הילד על הדברים שיצאו כתוצאה מהמהלך ויוצאים הרבה דברים כי זה מביא את הילד לחסיפה מוחלטת ואובדן הגנות כך שיוצאים כל החומרים הכי "איכותיים" לטיפול.
במידה והפעולה מתבצעת כך, זה מביא לשינויים משמעותים לטובת הילד והטיפול, במידה ואחד השלבים לא מבוצע כראוי או עם ההתכונות הנכונה, זה לרוב רק פוגע בילד.
הדעות על שיטה זו בקרב אנשי המקצוע, חלוקות מאוד, חלקם טוענים בעד השיטה וחלקם נגד, מתרחישים שראיתי בשטח, הבעיה היא שחיקה של אנשי המקצוע וחוסר הבנה מספקת שלהם, את עקרונות הגישה ודרך הפעלת. (אני מדבר מתוך ניסיון במסגרת כזאת)
בחלק גדול מהמקרים, ראיתי אנשים בפנימיות שקיבלו "אישור" להשתמש בשיטה, ללא כל רקע טיפולי או רפואי.
הגישה אסורה לשימוש בבתי ספר (למרות שיש מחשבות להכניסה לשימוש) והשימוש בה מצריך הכשרה ואישור של גופים שונים.
חלק מהמוסדות אוכפים אישורים אלו ע"י שינוי השם ואין ממש פיקוח רציני על הנושא.
מצרף כתבה, למה שלצערינו קורה בשטח.
לא לבעלי לב חלש

http://www.youtube.com/watch?v=qqhoY7-pRas

אהבתי את הדיון, כמובן שקשה לי עם בריחות ממנו בעיקר לאחר ניסיון להסבר "שאחרים לא מבינים".

אני מקווה שהדיון רק בתחילתו, כי ניראה לי שנכון לעסוק בזה עד שיצא עשן לבן, במידה ואכן יעסקו בו ללא פשרות וללא ניסיון לטייח. מבחינתי, אין שום ספק שסטודנט שרק סיים את לימודיו, ללא הדרכה מסיבית והעמקות בכל תחומי הלמידה ובעיקר באלו שהוא מעוניין לטפח, אין לו סיכוי להפוך למטפל שמבין את הקשרי השיטה (כבכל שיטה טיפולית המכבדת את עצמה).

כיום אני עוסק בהדרכות של מספר מטפלים טובים מאוד. אני יכול להגיד שלמרות הרצון העצום שלהם לדעת, העבודה המסיבית בשיטה עם מטופלים רבים שעשו, יכול לקחת למטפל בעל רצון ויכולת זמן רב עד להפנמה של הנושאים השונים שלמד. זאת על ידי אלו המעוניינים להתקדם ועושים המון על מנת להתפתח אם בשיטה ואם בנושאים משלימים.

אני מאמין גדול שנושאים רגשיים הם פלטפורמה שניתן להבינה מתוך התנסות. כמובן שלא נוכל באמצעות התנסות אישית להבין את הגורמים הרבים הקיימים והגישות השונות אליהם, הרי עברנו מספר קשיים בלבד ובוודאי שלא את כל מה שצריך לדעת.
למרות זאת, אדם בעל רצון ואומץ (ללא אומץ קשה לטפל בנושאים רגשיים) יכול להבין באמצעות התמודדותו בנושאים רגשיים את העיקרונות של תהליך ההתחזקות, תהליך הפתיחה ותהליך הסגירה , שהם אבן היסוד של העבודה הרגשית.

אם מישהו חושב שעבודה עם תהליכים רגשיים עם בעלי מקצוע מהמקצועות הטיפוליים רגשיים למיניהם מכשיר את האדם להתמודדות עם הסליחה למשל, הרי דוגמא קטנה מני רבות שניתקלתי בהן בדרך.

הבוקר, טיפלתי באישה, אם לארבע ילדים, שמזה שנים רבות עוסקת בתהליכי התפתחות, הכוללים סדנאות וקורסים שונים ועבודה עם פסיכולוגית לאורך ששת השנים האחרונות. בתוך העבודה היא עבדה על הסליחה כשלדעתה היא סלחה לעומק, ולדעת הפסיכולוגית שלה אין עוד צורך לנסות ולסלוח כי הנושא טופל. גם קורס לתהליכי סליחה עם פסיכולוגית מיוחדת לנושא שהגיע מארה"ב היא עברה.
מכיוון שלאישה הזו ישנם דפוסי התנהגות שונים המראים שהיא אולי למדה לחיות עם הקשיים מהעבר, אך טרם למדה לסלוח (למרות כל עבודתה), היכנסתי אותה לתהליך הסליחה (לאחר הכנה של מספר שבועות לנושא) דרך ארבע האינטליגנציות. בזמן התרגול של תהליך הסליחה, היא הרגישה טוב וחשבה שהיא אכן סלחה, אך כשבאה לעמוד, כחמש דקות לאחר סיום התהליך, היא לא יכלה להזיז את גופה, הוא היה כל כך כבד וחנוק, שלא יכלה לתפקד.
ביקשתי ממנה להיכנס לתוך גופה ולספר מה היא רואה ומרגישה. התיאור שלה היה של כעס עצום, שינאה תהומית וחוסר יכולת או רצון לסלוח. בנוסף היא אמרה, לא ידעתי שהילדה שבי כל כך כועסת (את כל הסליחה היא תרגלה מגיל שנתיים עד ארבע, כשהיא בתוך הרחם. דוגמא לעבודה גופנית/רגשית)

ההבדל היחידי הוא שהסליחה נעשתה מהמקורות הגופניים רגשיים והאינטליגנציות שלהם (זיכרון גופני רגשי), ולא דרך הקוגניציה והרגש המתפרץ (במידה והוא מתפרץ) כפי שהוא מתורגל במקומות אחרים. עד כמה שידוע לי אין פסיכולוגים העוסקים בתהליכי הסליחה כבשיטה.

האם המטפלים בשיטה אמורים להתעסק בכך. כן, אך רק אלו שהכשירו עצמם מספיק.
תזכורת, הלימודים מהווים פלטפורמה לקבלת אינפורמציה, ועל הסטודנט להפוך את האינפורמציה באמצעות תרגול והעמקה לידע ויכולת.

אני מקבל את הגישה שהגוף המכשיר צריך לקחת על עצמו את האחריות לתרגל את הסטודנט עד כמה שהוא יכול, ובמידה והסטודנט אינו מפנים ומסוגל, להוציאו מההכשרה ולא לתת לו תעודה. כמו כן חשוב ביותר מי מתקבל ללימודים, כפי שכבר דובר כאן רבות בנושא.

אנונימי

בנוגע לדיון הקודם על השיטה, אני חושב שחשיבות גדולה יותר לאיכות האדם המטפל ולא לתארים שיש לו, ולהתאמה של הטיפול הנכון והמתאים ביותר לכל אדם, בכל דרך שתתאים לו ביותר.
אני מטפל צעיר מאוד, ללא תארים מפוצצים מידי, אך עם ידע רב בתחומי טיפול ובתיאוריות שונות, והשגתי תוצאות טובות מאוד במקום שפסיכולוגים דגולים ומוכשרים לא הצליחו, הכל קשור בשילוב הנכון והמדוייק ביותר, בין אופי האדם, הידע שלו (ללא קשר לשמות ולתארים מפוצצים) והתאמתו למטופל.
כמו כן חשוב לכולנו לזכור שתמיד יש מה לללמוד, לכל אחד ומכל אחד, ללא הבחנה בשיטה, השכלה או גיל, ומי שיגיד שהוא כבר יודע הכל (ושמעתי גם כאלו) כנראה צריך לבחון מחדש את היותו מטפל

וכמה לא מפתיע שהציטוט למעלה הוא "אין חכם כבעל ניסיון"
יום טוב לכולם ותמשיכו לגדול ולהתפתח, למען המטופלים ובמיוחד למען עצמכם

תודה Y.P

בשבוע הבא ימלאו ארבע שנים שקדם אינו
ובכל עשרים לחודש תוקפת הבדידות, הגעגוע
ויש כאלו האומרים
שהזמן ירפא את הפצעים
ואולי זה נכון, אך האם להכל?
את פצע הגעגוע לילד שאינו
הזמן לא רק שאינו מרפא
אלה מחמיר ומחדד, מנקר
פותח מחדש את הכאילו גלדים
מורח מחדש את העצב בכל תא ותא
לוחץ את הלב והריאות לצעקת מעמקים
שאינה נענית כי אינו.

החיוך השובב, הריקוד הפרוע
השירה הקולנית, הנגינה היחודית
הראיה שאין שיני לה
העזות, השונות, היחודיות, הבדידות
הלכת ואתה כאן
הלכת ואני כאן
הלכת לעד לא מובן
ארבע שנים כאילו שנייה.

אנונימי

משה לא מצאתי את המילים לתאר את מה שרציתי להעביר לך, אז אני פשוט שולח חיבוק והרבה אנרגיה של ריפוי ואהבה.

משה
דברים היוצאים מעומק הלב ונכנסים אל עומקי הלב.אכן המילים נגמרות ואף מיותרות. חיבוק ואהבה.

למשה

ליבי איתך.

y.p
תודה

אני רוצה להגיב (קצת באיחור) על הדיון המרתק שהתקיים כאן.
איכות הטיפול כמו גם גבולות הטיפול, תלויות במידה רבה במטפל. זה קשור לא רק להכשרה שלו אלא גם לנסיון שמצטבר, לאומץ ולבטחון שנרכש בהתנסות.
הנושאים שעלו כאן בקשר לתהליך הרגשי בטיפול ולהדרכת הורים והשאלה האם הוכשרנו לכך או לא קשורה לדעתי
בעיקר לסמן הראשי והוא הגוף.
אנחנו מטפלי גוף. לכך הוכשרנו בידע ובחוויה האישית שכל אחד מאיתנו עבר בלימודים.
כאשר האוריינטציה הגופנית נשמרת, יש לנו מנדט.
ברגע שאין אחיזה בגוף אפשר להתפזר לגמרי ואז אנו חורגים מהכשרתנו.
אני יכולה להעיד על עצמי שכאשר מתחילים הדיבורים בטיפול, יש מן קול כזה בתוכי שמסמן לי שאני חורגת מתפקידי.
וכשאני חוזרת לטכניקות הגופניות ומשתמשת בהן כעוגן לחוויה ולתובנות שעולות ממנה, אני מרגישה מצויידת היטב.
בתחילת עבודתי כמטפלת, התקשתי מאוד עם ההורים. איך שהוא בטיפולים שלי ההורים לא היו בחדר.
חשבתי שזה אני והילד וביחד נשנה את העולם. לקח לי זמן עד שהבנתי את החשיבות של ההורים בתהליך. ואז חיפשתי ידע. הלכתי לסדנאות, קראתי ספרים ובהדרגה גיבשתי אסטרטגיה של הדרכת הורים.
כיום הם חלק בלתי נפרד מהטיפול.
אז מה שאני רוצה להגיד למטפלים חדשים או לאלה שמרגישים חסכים בהכשרה, זה קודם כל להצמד למה שכן מוטמע.
להיות צנועים ולא להתיימר מעבר למה שאנחנו יודעים. עם הנסיון אפשר לרכוש עוד ידע ולהרחיב את המינעד.

אנונימי

שרי, התהליך של פחד מהורים והתגברות עליו מוכר לי גם כן, אך היום אני מבין את החשיבות הרבה של ההורים בטיפול.
כאשר אני עובד עם הורים, אני משתדל לא לתת תשובות חד משמעיות, אלא מפנה אותם להסתכלות פנימה ולמצוא בעצמם את מקומם בטיפול, לפעמים הדבר מביא אף את ההורים לטיפול.
בנוגע לדיבור יתר בטיפולים, אני רואה חשיבות רבה לחלק הגופני בטיפול, אך לא פחות חשוב גם הביטוי המילולי/ רגשי של עבודה זו.
אפשר להדגים זאת במידה מסויימת, במה שכתבתי על הולדינג, האקט ההתחלתי הוא גופני מאוד, אך במקביל משתחררות הרבה אנרגיות רגשיות שיש לתת להן ביטוי, כן לפעמים גם באופן מילולי.
הבסיס הגופני אומנם קיים, אך ניתן להתאים לכל מטופל את דרך הביטוי המתאימה לו ביותר (עפ"י הידע והנסיון של המטפל) לחיבור כלל האלמנטים והאינטלגנציות. לפעמים ניתן להשתמש במילים, ציור, תיאורים אנרגטיים ועוד.
כמו כל דבר צריך להיות איזון, לא רק גוף ולא רק שכל, רגש או אנרגיה, קצת מהכל.
כאשר יש נטיה מוגזמת לאחד הכיוונים, זו יכולה להיות דרך טיפול שתתאים לבן אדם מסויים, אך צריך לבחון האם עדיין מדובר בטיפול "אלבאום" והאם זה באמת משרת את כל היבטי הטיפול הנחוצים לאותו אדם.
מה שאנחנו כמטפלים צרכים לבחון בכל רגע מחדש הוא את העובדה שתמיד יהיו מטופלים שמאיזו סיבה יעדיפו לדבר במקום לעבוד,
וכך גם תמיד יהיו מטפלים שיעדיפו לדבר במקום לעבוד, אך כאן שוב יש לבחון מחדש את מטרת הטיפול והטיפול האלבאומי בפרט.

מה דעתכם?
יום טוב לכולם

אהבתי

מחר בבוקר בשעה 6.40 בגלי צה"ל בתוכנית של דליק וולניץ, אתראיין בנושא תחליפי ריטלין ומה יש לשיטה להציע בנושא
אתם מוזמנים לשמוע ולהעביר הלאה לכל מי שלדעתכם חשוב שישמע.

Y.P אהבתי

שלום לכולם.
יש לי שאלה של מודעות.
ישנם דברים שמאוד מפריעים לי בקשר הבין אישי בין אם מדובר במטופלים או עם סביבתי.
לדוגמא: אנשים/מטופלים שמאחרים באופן תדיר.
אנשים גסי רוח.
אנשים/מטופלים שאינם שומרים על ניקיון גופם.
נאמר לי שעליי לשנות בעצמי את דפוסי החשיבה ולעבור תהליך סליחה. כיוון שכל מה שמפריע לי אצלם קיים בי.(כל הפוסל , במומו פוסל)
או שאני בקורתית מידיי.
אינני מוצאת כל דימיון וקשר בין הדברים. כי אני אינני כזו כלל וכלל. ממש ההיפוך של הטיפוסים הנ"ל.
מה ששקורה בפועל. אני מתנתקת מהם בדרך כלשהיא.

לגבי מטופלים ואיחורים, דברתי איתם רבות הם תמיד מתרצים את איחוריהם ולי נמאס. לגבי אנשים אחרים שמאחרים אינני מוכנה לקבוע איתם פגישות
שמחייבות שעה מדוייקת כמו: הליכה לסרט או הצגה.
אלה שאינם שומרים על הגיינת הגוף.(אני מאוד רגישה לריחות ולמראה.)לא יכולה להתקרב אליהם ולא לגעת.בקשתי שיגיעו אליי רחוצים. אך ממסיבות שונות אינם עומדים בציפיותיי.
על גסי הרוח שמדברים בקולניות ומשתמשים בגסויות תרחקנה אוזניי מהם.
השאלה שלי היא: האם אני באמת צריכה "לתקן" את עצמי. או להימנע מקשר של אנשים שגורמים לי להרגיש רע?
תודה מראש לכל מי שיתייחס לשאלתי

דפני תודה על הנושא המעניין

לדעתי מה שנכון הוא שאת צריכה לדעת מה הגבולות שלך, מה את מוכנה ומה את לא מוכנה. לקבוע איך נכון להתנהג לידך ומה מותר ואסור למטופלים ולעמוד על כך בנינוחות ובנעימות.

המטופלים חייבים לכבד את הגבולות והצרכים שלך, בדיוק כפי שאת צריכה לכבד את שלהם. לא פחות ולא יותר. את חייבת להגדיר גבולות וצרכים במדויק ולהגיד זאת במדויק (האם את יכולה)

הנושא של כל הפוסל..... אינו שייך בכלל למה שהעלית, בעיקר אם את אינך כזו ואת מודעת לכך. ישנם דברים שאף אחד אינו חייב לסבול.

בהצלחה

אנונימי

כתוספת למה שמשה אמר יש לי עוד כמה דברים להוסיף.
אמרת שאת לא כזאת ואפילו ההיפך, זה בחלק גדול מהמקרים הנקודה שיש לשים לב אליה.
במשך זמן רב מאוד היה לי קושי עם אנשים מסויימים, שהייתי בדיוק ההיפך מהם וכו וכו, לא אהבתי אותם, ניסיתי להתרחק מהם ואפילו במקרים מסוימים שנאתי אותם וכעסתי על כך שהם כאלו. כמובן שהתירוצים היו רבים, הם כאלו וכאלו, ולמה הם לא יכולים לעשות ככה ולהיות ככה. אבל כשבדקתי באמת, מסתבר שהקושי שלי איתם הוא פנימי ביותר, בין אם הם יצגו חלקים לא מודעים שלא אהבתי בעצמי, ובין אם הם יצגו חלקים שלא אהבתי בהורים או אנשים אחרים מסביבי.
כאשר הבנתי את מקור הקושי ועשיתי תהליך פנימי עם עצמי, יכולתי להגיע לאנשים אלו, להיות בחברתם ואם היה לי משהו להגיד להם, זה הגיע, ממקום נקי של שיקוף ועזרה אמיתית, מתוך אבהב ולא מתוך כעס.
לכלוך וסירחון אומנם באמת מפריעים, אך שמתי לב שאת חלק מהאנשים אני אוהב גם כשבם הכי מלוכלכים והכי מסריחים ואת חלקם לא, מה זה אומר?
וכך התחלתי לבדוק עם עצמי עד שהגעתי לתשובות, כיום אין הרבה אנשים שאני לא יכול להיות ליידם, או שקשה לי איתם, וכל פעם שאני נתקל באחד כזה, אני בודק למה ומאיפה הקושי, לא תמיד אני מוצא, אבל זה בהחלט יותר בריא לכולם, גם אני מודע לכך שיש לי מה לבדוק בעצמי, וגם האדם השני לא סובל מהשלכה של התסכולים והכעסים שלי עליו לחינם

כך שאולי בכל זאת יש מקום לחשיבה ובדיקה פנימית.
המשך שבוע טוב ומלא חוויות

תודה משה על תשובתך.מאוד היה לי נוח להזדהות איתה.
ל y.p

"היה לי קושי עם אנשים מסויימים, שהייתי בדיוק ההיפך מהם וכו וכו, לא אהבתי אותם, ניסיתי להתרחק מהם ואפילו במקרים מסוימים שנאתי אותם וכעסתי על כך שהם כאלו"....
לא מדובר בכאלה שאני אוהבת או שונאת.אינני שונאת אותם כלל וכלל.ההרגשה שלי היא כפי שמשה ציין :אלה הם הגבולות שלי" מי שעובר את הגבולות האלה
מפריע לי. בדיוק כמו שלא מתאים לי שאנשים יגיעו אליי בכל עת שירצו ללא תאום. או, אדם שהגיע מלולכלך ישב ע"י שולחן האוכל מבלי להחליף בגדים ולרחוץ ידיים...
זה קשור לכל קבוצת האנשים שאני מכירה. ואינני אובססיבית לסדר וניקיון.
אשמח אם תסביר לי מהו מקור הקושיי הפנימי שלי. או איך אוכל להגיע לזה...
אני מציינת שוב. שהסברתי למטופלים , שהאיחור הוא על חשבונם והם כעסו אחרים לא הגיעו....
כאלה שהייתי צריכה לעשות להם עיסוי , נדף מהם ריח מצחין של זעה וריחות אחרים. הסברתי להם שאליי מגיעים אחרי רחצה. חלקם שינה את ההרגל אחרים לא.
מה לדעתך עליי לשנות בעצמי כדי להמשיך עם דפוסים אלה ולהרגיש טוב עם עצמי.??

אנונימי

דפני אינני מכיר אותך מספיק כדי לתת פתרונות חד משמעיים, וגם איני נוהג לעשות זאת, אני תמיד מפנה ומכוון להתבוננות פנימית:
באיזה מקרים הקושי מפריעה והאם יש מקרים בהם אותו קושי לא מפריע, האם כשאת אומרת לאנשים שזה מפריע לך, זה מלווה בכעס, או שזה ממקום של גבולות ורצון לעזור למטופל ולשקף לו שאם כך את מרגישה סביר להניח שגם לאחרים לא נוח איתו בגלל זה (כמו במקרה של ריח).
לגבי שונאת לא שונאת, זה משפט שכתבתי על עצמי, לא התכוונתי אליך

.
איני חושב שאת צריכה בכוח לעשות עיסוי לאדם שאינו מריח טוב, כמובן שיש גבולות שהמטפל והמטופל יוצרים במהלך הטיפול ואין סיבה לפגוע בגבולות של אחד מהם.מה לדעתך עליי לשנות בעצמי כדי להמשיך עם דפוסים אלה ולהרגיש טוב עם עצמי.?? המטרה להיא לא לשנות את עצמך בכפייה או לסבול כדי להמשיך עם דפוסים אלו, זה לא יהיה טוב לאף אחד, המטרה היא למצוא את הדרך שתביא לשינוי בהתיחסות של שני הגורמים שלך ושל המטופל.
לדוגמא: אם היו אומרים לי איחרת זה על חשבונך (אני בכוונה מקצין) גם אותי זה יה מרגיז, אבל אם היו אומרים לי אני רוצה שתגיע בזמן כדי שנוכל להספיק יותר, הייתה לי מוטיבציה. אינני מאשים אותך חס וחלילה באיחורים שלהם, אך אם זה קורה באופן תדיר, צריך לעשות חושבין מדועה זה קורה וכיצד ניתן לשנות זאת משני הצדדים.

יכול להיות שזה לא לגמרי מובן עדיין, כי אין באמת תשובה אחת של נכון או לא נכון במצבים אלו, וכמו שאמרתי איני מכיר אותך מספיק ולכן לא אתיימר לשנות אותך, כמו כן יש להתייחס לכל הכתוב כניסיון לעזור מתוך אהבה וקבלה ולא מתוך ביקורת חס וחלילה

חלק מהאנשים שבדקתי איתם סיטואציות דומות, חזרו עם תובנות רק לאחר שבועות וחודשים, בהם המשיכו לבדוק את הסיטואציות בחייהם, לכן כל שיש לי לאחל לך זה המשך למידה, צמיחה והתפתחות אישית מהנה וומלאת חוויות.
ותמיד צריך לזכור שלפעמים חיוך זה רק חיוך ולא צריך לחפור יותר מידי

מכווה שתרמתי במשהו, אשמח לדבר איתך ולהמשיך דיון זה

המשך שבוע טוב

אם היו אומרים לי איחרת זה על חשבונך (אני בכוונה מקצין) גם אותי זה יה מרגיז, אבל אם היו אומרים לי אני רוצה שתגיע בזמן כדי שנוכל להספיק יותר, הייתה לי מוטיבציה. אינני מאשים אותך חס וחלילה באיחורים שלהם, אך אם זה קורה באופן תדיר, צריך לעשות חושבין מדועה זה קורה וכיצד ניתן לשנות זאת משני הצדדים.
y.p
אני נהנית מהמשוב וההתייחסות שלך.
ברצוני להתייחס למשפט שציינתי. כאשר מטופל מאחר יותר מפעמיים.(הורה עם ילד) אני מסבירה לו:

עד כמה חשוב להגיע בזמן .(מספיקים פעילויות רבות. גבולות וכו')
דוגמא אישית שהוא מראה לבנו.
אין באפשרותי להספיק את כל מה שתכננתי לבצע במפגש כשהוא מאחר.
אין באפשרותי להמשיך את הטיפול אחרי השעה שנקבעה לו כיון שאחריו יש מטופל נוסף ולא נאה לתת לו לחכות בגלל האיחור שלו.

לאחר ההסבר וההבטחה שיגיע בזמן. עוברים שבועיים סבירים. בפעם השלישית חוזר על עצמו עם אותו דפוס התנהגות.(יוצר מצבי לחץ)

אני מסבירה לו מהו הקושי שלו והצורך שלו ליצור מצבי לחץ. את ההשלכות לגבי אנשים ומצבים אחרים.

בסיטואציה הזו במקרה של איחור אני אומרת לו: חבל שאחרת . אנו נסיים בשעה הרגילה. ז.א. פחות רבע שעה מהטיפול הרגיל.
כאן מגיעה תגובתו. "זה לא פייר"... "אני משלם לך לשעת טיפול" וכו'.
אינני כועסת על התנהגותו . אך כשהיא הופכת להפרעה ממשית מבלי שהאיש ישנה את דרכו. אני מוכנה לוותר עליו.

לגבי ריח. יש כאלה שנעלבים. אחרים לוקחים לתשומת ליבם ומשנים הרגליהם.

y.p לא היה מדובר במה עליי לעשות עם מטופלים או אנשים כאלה. אני בחרתי בדרך שמתאימה לי גם במחיר "הפסד" האנשים הללו.
התכוונתי האם אני צריכה להשתנות או לקבל אותם כפי שהם. ???
מאוד התחברתי לתשובה של משה.(היה לי נוח)

אנונימי

דפני

אוקי כנראה שלא בדיוק דיברנו על אותו דבר ואיני מצפה ממך להשתנות למען אף אחד אלא רק למען עצמך

נהנתי להתכתב איתך, אהבתי את שכתבת על מה שאת אומרת למטופלים שמאחרים.
שנמשיך להתכתב וללמוד אחד מהשני ומכולם,
בהערכה רבה והמשך שבע טוב.

אהבתי

אנונימי

חומר למחשבה נסעתי במכונית לאחר מפגש עם ילד, וחשבתי על...
מדיטציית האפור, אמורה לאזן את החושים ולהרגיעם, ממליצים לילד, לדמיין אפור, לצייר באפור ואפילו ללבוש אפור, וכך הוא ירגע.
מצד שני החורף כולו מלא בצבעים של אפור ודווקא בחורף עולה מספר האנשים שנכנסים לדיכאון, מספר האנשים שמתאבדים והמצב רוח ירוד יותר לחלק מהאנשים, בגלל הצבאים האפורים, או אולי בגלל חוסר צבעים שמחים.
האם מדיטציית האפור משפיעה הפוך על רגש? האם אפור למי שכבר מאוזן עושה רק תגובה הפוכה? האם בכלל יש קשר בין חורף ומדיטציית אפור?
אשמח לשמוע דעתכם

יום טוב, חורפי וחמים לכולם.

למה לדעתך קבעתי שלאנשים שאין להם רגישויות ייתר בחושים לא טוב לתרגל מדיטציית אפור?

אנונימי

אז יש קשר בין צבעי החורף האפורים, לדיכוי יתר של הרגש?

אנונימי

יש קשר וקשר זה הוכח במחקרים רבים וכן מבחינה סטטיסטית.
נמצא, שבמקומות ששעות האור מעטות או באזורים קרים יש עלייה במקרי הדכאונות ולצערי אף התאבדויות.
יש המכנים זאת "דיכאון חורף".

אנונימי

כן את המחקרים האלו אני מכיר, עניין אותי לדעת איך והאם יש קשר בין מדיטצית האפור לבין אפקט זה או שהקשר הוא מקרי בלבד ומדובר על מנגנונים שונים

בנושא האפור, הכל אנרגיה, ולכן האנרגיה האפורה של החורף, משפיעה על האנשים ללא רשיגויות יתר באותו האופן שמדיטציית האפור תוכל להשפיע.

הבנות חדשות בכף היד האוטיסט התקשורטי

שילוב בין קמיצה דקה וכפיתית ל אדוגל אינדיווידואליסטי במיוחד ל כל האצבעות עם הדפס אפידרמיס קונצנטרי

קמיצה דקה מקשה ביותר להרגיש את הרגשות האישיים (את כל השאר הוא יכול) הכפיתית עוקף עליו להתמקד במצבו הרגשי המנותק.
אגודל אינדיווידואליסטי במיוחד בתוספת להדפס קונצנטרי בכל האצבעות, יוצר אדם המרוכז בעצמו ומתקשה ביותר להרגיש או להתחשב באחרים.

כשמוסיפים את שלושת התכונות ביחד, זה יכול ליצור אדם שאינו מודע בכלל עד כמה הוא לא שם לב למה שעובר על אחר, מה האחר עושה עבורו, עד כמה אוהבים אותו או רוצים לטובתו.
כמו כן הוא יתקשה ביותר לשים לב לפגיעות שהוא גורם לאחרים בעקבות המצב הרגשי שלו והניתוק הרגשי "המעשי" בינו לאחרים.

בזוויות שונות הוא יוכל להיחשב לאוטיסט בתקשורת הרגשית הבין אישית.

_הבנות חדשות בכף היד האוטיסט התקשורטי
למשה.
תודה. אשמח לכל חידוש והארה.

שלום לכולם, אני לרוב לא מרבה לקחת חלק פעיל בדיונים אבל מאד נהנית לקרוא.
הפעם עלתה בי תהייה שרציתי לשתף בה...
האם לפי דעתכם ייתכן ורגישות יתר מתעוררת כמענה לצורך ביצירת מצבי לחץ? (רגישות יתר=מצב עוררות גבוה, דריכות, מתח...)

אילת אין להוציא את האפשרות הזו מהצורך בבחינה של הנושא ברמה האינדיווידואלית. יכול להיות.

לרוב, הצורך במתח ולחץ יתפתח בעיקר בעקבות המתח שהילד חיי בו בביתו בין הוריו, ובין הוריו לאחיו הגדולים.
במידה ואחד ההורים מייצר מתח ולחץ באמצעות אגרסיה, כפי שניראה פעמים רבות, הרי שהצורך הטבעי להתגונן יכול לגרום להתפתחות של רגישות יתר בחושים על מנת להתכונן להתקפה מוקדם ככל הניתן.

שאלה טובה, תודה.

תודה משה על תשובתך. אולי הצורך ביצירת מצבי לחץ יותר מאשר יכול ליצור רגישות יתר יכול לעכב ולהקשות בניסיון לווסת אותה.

אנונימי

איילת, למה שילד שנמצא במתח/ לחץ או כמו שמשה כתב, במתקפה, יוותר על מנגנוני ההגנה שלו כל כך הקלות

הוא פיתח אותן לאורך זמן וגם כשכבר אין סכנה קשה לוותר עליהן, ולפעמים אפילו יוצרים מטח ולחץ, כדי להצדיק את שימורם של מנגנונים אלו...מניסיון

אולי בהמשך ארחיב יותר אבל אני אחרי יום ארוך בחקירות משטרה עם אחד הילדים חחחח
יום טוב

תודה Y.P ומשה אך אני התכוונתי לאפשרות שאדם ייצר לעצמו רגישות יתר (או לא יוותר עליה) כדי לספק לעצמו מצב של עוררות מוגברת ומתח ולא כתוצר של הצורך להתגונן ממצב של התקפה או אגרסיה.

מכיוון שעוררות היתר (אדרנלין) עקב רגישות יתר של החושים הינה אפשרות טובה ככל אפשרות אחרת, הרי שרק באבחון יסודי יהיה ניתן להבין את המניעים. במידה ולא באבחון, הרי שלאורך הטיפול אולי יהיו נקודות אור שיאפשרו למטפל להבין לעומק מה הגורם.
בכל מקרה, חשוב לווסת את המצב. אם המטופל אינו מעוניין לווסת את המצב, חוסר הרצון יכול אולי להראות על האפשרות שהוא משתמש בתחושות למתח ולחץ, אך אין זה מחוייב המציאות

שליחה על ידי אילת* » 01 מרץ 2011, 16:12

תודה

היום, אבחנךתי ילד בן 6 אמא ואבא עם רגישויות יתר חזקות. על פי הכתוב למעלה, בדיוק הגיע אלי אם שהיא בנוסף לרגישויות גם בעלת צורך ליצור מצבי לחץ חזקים, והבן כבר הפנים את הנושא לחלוטין ומתפקד עם צורך חזק ליצור לחץ.

לאחר האבחון, כששאלו מה ניתן לעשות, חילקתי את הנושא לשנים, עבודה עם הקשיים הגופניים של הילד וההורים (מוטוריקה וחושים) ועבודה עם האם על הצורך להפסיק את הצורך ביצירת מצבי לחץ, כבסיס לכך שהילד ירצה בכלל להשתנות.
נתתי לה חודש ימים לפחות, על מנת שתבדוק האם היא יכולה להחליט "החלטת לוחם" (יהרג ובל יעבור) בנושא התמודדות עם הצורך הזה, על מנת להפסיקו.
הבהרתי עד כמה שאני מסוגל, שללא השינוי שלה לא ניתן להפסיק את הצורך של הילד בלחץ. כמו כן ציירתי את העתיד האפשרי בגיל 9 ובגיל ההתבגרות. גם את שאר שתי האחיות הצעירות הכנסתי למשוואה.
אני מקווה שניתן יהיה לשנות את המצב של האם. האב ללא צורך כלשהו במצבי לחץ, והלחץ הסביבתי של משפחתו מפריע לו מאוד. הוא העוגן שאיתו ניתן יהיה לשנות את המצב, במידה והאם תחליט להתמודד עם הנושא.
אין לה שום קושי להגיד שהיא תתמודד עם ההתמכרות, אך היא מבינה שאמירתה ללא כיסוי בינתים. גם האב והבן מודעים לכך שאמירתה ללא כיסוי.