אילמות סלקטיבית

[אנונימי]

ראו גם: מדור אוכלוסיות מיוחדות ומקרים חריגים | מדור ילדים ונוער

---

[אורנה*]

למשה ולכל הקוראים בפורום,
האם מישהו שמע/נתקל בילד עם בעייה שנקראת אילמות סלקטיבית?
הייתי רוצה לשמוע יותר פרטים והאם שיטת אלבאום יכולה לעזור?

[אנונימי]

אורנה שלום לך
וברוכה הבאה לבלוג.
אילמות סלקטיבית (Selective Mutism) - הינה הפרעה חרדה התנהגותית נדירה אצל ילדים המופיעה בגיל הילדות
ומתאפיינת בחוסר דיבור במצבים מסויימים או לאנשים מסויימים.
אך מה יחודי בהפרעה זאת ? שהקושי אינו נובע כתוצאה ממשהו פיזיולוגי, האדם\הילד הוא בעל יכולת דיבור.

האילמות סלקטיבית נקשרת לרב לחרדה חברתית. כלומר תופעה זו אנו נבחין בשלבי הילדות המאוחרת יחסית ולפני שלב זה אנחנו עדיין לא נבחין בזה כנורה אדומה....

מאפייניה-

• התנהגות עצורה כדוגמאת ביישנות ואיפוק עצמי.
• מאפיינים גופניים- אילמות (חוסר דיבור), כאבי בטן, כאבי פרקים, כאבי ראש, כאבי חזה, קוצר נשימה תחושת עצבנות ופחד.
• הופעתם החיצונית- הבעה קפואה, שפת גוף נוקשה ולעיתים הימנעות מקשר עין.
• מבחינה הרגשית, ככל שהילד גדל התופעה יוצרת מבוכה ואף עלולה להוביל להתנהגות שלילית.
• מבחינה התנהגותית, נטייה למצבי רוח, נטייה לדפוסי התנהגות שונים בבית לעומת בבית ספר (בבית יכולים להיות שטלתניים ואסרטביים ובחוץ ההפך).

התנהגותם לא פעם נראה לנו " מטופשת " ולא תואמת את המצב וכל זה חלק מניסיונותם להתמודד עם החרדה שאופפת אותם.

• קושי ביצירת תקשורת.
• ליקויים בעיבוד החושי וקשיים בעיבוד

לאחר שמניתי את מאפייני ההפרעה אין ספק שכל זה מוביל למאפיין המובהק והוא:

• קשיים בתיפקוד החברתי- לא מעט מהם אינם מסוגלים לתפקד במצבים חברתיים ואף נמנעים מכל אינטראקציה חברתית.

במפגש עם אדם זר או בלתי מוכר, הם יסגרו בתוך עצמם וימנעו ממגע עיניים ויאלמו, ינתקו מגע עם כל אדם אחר באותה סיטואציה.

חשוב להדגיש, שאנו נבחין בהפרעה זו כאשר הילד לא מכיר את האדם שמולו או את המצב המתרחש.

הייתי רוצה לשמוע יותר פרטים והאם שיטת אלבאום יכולה לעזור?

לדעתי (היות ולא טיפלתי באופן אישי בתופעה זו), שיטת אלבאום יכולה לתת מענה מאוד משמעותי לטובת הילד.
מעבודה על וויסות חושי ויכולת עיבוד ועד ללמידה והפנמת דרכים להפחתת החרדה.

שיהיה בהצלחה @}
אורנה פרידמן

[משה_אלבאום*]

שלום אורנה , לא שמעתי על כך, יהייה טוב לשמוע על הסלקטיביות קצת יותר, סביר להניח שיש לזה הסבר יחסית פשוט. האם תוכלי להרחיב מה היא האגרסיביות הסלקטיביות אצל הילד הזה?

בנושא אחר
היום נחשפתי לסיפור על מטופל בשיטה שאני אבחנתי בעבר. הילד סובל מבעיות רגשיות (כך זה נראה על פני השטח), אך גם סובל בהפרעות מוטוריות שונות ורגישויות ייתר.

מסיבות שאינן ברורות לי, המטפל שלו בחר להתמקד בנושאים הרגשיים קודם. שנה לאחר שהילד מטופל הקשיים המוטוריים והחושיים לא נפתרו בכלל.
ברור שהילד לא רק שלא פתר את בעיותיו, אלה שהן החמירו מאוד. הילד מיואש וגם ההורים כנראה.

לכל מי שעדיין לא הפנים את הנושא לעומק, אני חוזר ומדגיש:

אסור לטפל בנושאים רגשיים כלשהם לפני שפותרים את הקשיים המוטוריים והחושיים המקסימום שמותר הוא עבודה במקביל כשהדגש הברור הוא על החלק הגופני ולא על הרגשי.

אני יודע שחלק מאיתנו מעוניין להרגיש פסיכולוג או בעל יכולות פסיכולוגיות למיניהן. זה אולי גורם לנו להרגיש חשובים או ידענים, אך זה פוגע ביותר במטופל ובזכויותיו כמטופל. מה גם שזה מראה לרוב על חוסר הבנה יסודית של השיטה וכליה.

כל זמן שלמטופל ישנם קשיים מוטוריים וחושיים, בעיקר עם הוא ילד בעל פוטנציאל גבוה, המצב מחייב יצירה של מתח גופני רב ההופך לתסכול ההופך לנושא רגשי כזה או אחר. ככל שהילד בעל פוטנציאל גבוה יותר, כך המצב ילך ויחמיר עם כל שנה שעוברת בנושא המוטורי משנת חייו השנייה, ובנושא החושי מרגע לידתו.

איני יודע איך להסביר את הנושא בדרך ברורה יותר, שתגרום לנו להבין שאסור לנסות ולגעת בנושא הרגשי כל זמן שישנה סיבה לרתיחה בתוך המערכת הגופנית. קודם כל להוריד את החום, רק לאחר מכן ובמידה והורדת החום לא פתרה את המצב הרגשי (לרוב הוא משתרר מעצמו אצל ילדים לפני גיל ההתבגרות) צריך לעבוד על הנושא.

מה שנכתב כאן, אינו כולל את נושא העבודה עם ההורים על שינויי דפוסי התנהגות עם הילד והמשפחה. זה נושא המחייב טיפול מתחילת העבודה עם המשפחה.

כמובן שישנם חריגים, אך אלו באמת חריגים וצריך להתייחס אליהם ככאלו. החריגים הצורכים עבודה רגשית מהתחלה, אינם שייכים לרוב לילדים הסובלים מקשיים מוטוריים וחושיים.

[משה_אלבאום*]

לצערי הרב קראתי לא נכון את מה שאורנה כתבה ולכן התייחסתי לכך כ אלימות במקום אילמות. איתכם הסליחה.

מההסבר של אורנה פרידמן ניתן להבין שמדובר בסוג מסויים של רגישות ייתר. סביר להניח שהילדים הללו די קרובים לטלפאטיה ואינם מבינים בכלל למה לתקשר דרך מילים (עבורם כנראה שזוהי צורת תקשורת פרימיטיבית ולא יעילה).

ניראה לי שמצאנו נושא מעניין ביותר, אשמח לקרוא כמה שיותר נתונים על הילד הספציפי הזה. אולי נוכל לעזור.

[אנונימי]

אורנה ,
בנוסף הייתי ממליצה לך להיכנס " לקומונה " של תפוז אשר עוסקת ודנה בתופעה הספציפית הזאת.
מנקודת מבטם של ההורים, של הילדים עצמם ושל אנשי מקצוע
הנה קישור : http://www.tapuz.co.il/Communa/userComm ... 104&smsMsg

משה- רגישות יתר היא היא חלק ממנה אך לא תמיד מחייבת.

סביר להניח שהילדים הללו די קרובים לטלפאטיה ואינם מבינים בכלל למה לתקשר דרך מילים
קשה לי להתחבר להשערה הזאת מכיוון שלילדים אלו יש את יכולת הדיבור והם רוצים לדבר ולתקשר עם הסביבה באופן חופשי וללא תחושת חרדה.
ולמעשה, מתוך מצב זה שאולי, אולי לא בשליטתם הפאן הרגשי החברתי נפגע באופן משמעותי מה שיכול אולי להראות בשביל מה צריך לדבר אם אני יכול דרך טלפאתיה

[משה_אלבאום*]

אורנה פרידמן עד כמה שאני מבין, לא ניתן להרגיש מנותק יותר ובעל קשיי תקשורת קשים יותר מאשר להיות בחברת אנשים המדברים במקום מתקשרים. העובדה שילדים אלו מסוגלים לדבר ורוצים לדבר, יכולה להעיד על ההבנה העמוקה ביותר שלהם בנושא הפאר הענקי הקיים בין שני סוגי התקשורת. אחת מוארת, מרגשת, מדוייקת, מלאה, מחברת והאחרת חלקית בלבד במקרה הטוב.

אולי אני לא בכיוון הנכון בכלל, אך נראה לי שחשוב לנסות ולבדוק את הכיוון. לפחות באופן חלקי.

[רחלי*]

לגבי האילמות הסלקטיבית.
נקראת גם אילמות מרצון, מניסיוני ילדים אלה בוחרים מול מי לדבר ומול מי להסגר, לרוב מול סמכויות (גננת, מורה) אינם מדברים.
ברוב המקרים שינוי של דמות, מקום, מטיבים את המצב - קשה להם מאוד לשבור את קשר השתיקה ושינויים דוקא מסייעים להם "להתגבר".

[משה_אלבאום*]

בנושא אילמות/אלימות סלקטיבית, כל מה שאת מוסיפה רק מחזק את הסברה שלי שילד מתקשה ביותר לדבר עם אנשים שהוא מחליט שאינם ראויים מבחינתו לתיקשורת.

אני מטפל מזה שלשה חודשים בילד בן שבע, עם קשיי תפקוד מוטוריים רציניים ביותר. הוא נולד למישפחה שכנראה יש בה בעיות גנטיות והשרירים שלו במצב בעייתי ביותר. הילד חכם במיוחד, אך מתפקד הרבה מתחת לרמה נורמטיבית. עד שהגיעו אלי חשבו שיש להם עסק עם מפגר וכך גם התייחסו אליו. הוא לא יכל להרים עצמו מהריצפה לקפיצה בכלל או לרוץ בקושי הולך במהירות, לא יכל לבצע שום הפעלה מכוונת של האצבעות, העיניים לא ידעו היכן הן, כל ניסיון להפעלה של השרירים נעשה ברעדה שרירית ממש. כל קפיצה במקום הסתיימה בנפילה לרצפה.

הילד הסתכל לי בעיניים בפעם הראשונה שהגיע והחליט שהוא לא מדבר איתי. עד היום הוא לא הוציא יותר ממילא אחת לכיוון שלי.
לפני שבוע יצא לי להיות איתו לבד בחדר בעשר הדקות הראשונות, כי האם ניסתה למצא חנייה בסביבתי.
ניסיתי לדבר איתו, אך כמובן שהוא רק חייך אלי בחיוך המוזר שלו ולא התכוון בכלל לענות. עם כל האנשים האחרים הוא מדבר רגיל.
החלטתי לבדוק למה הוא לא מדבר איתי, ושאלתי אותו האם הוא מצפה ממני לקרא את מחשבותיו. הוא הגיב בהבעה מוזרה על פניו ולא הגיב, אך המשיך להסתכל בעיניי במישרין כפי שהוא תמיד עושה.
לאחר שלחצתי עליו שיענה בתנועות כן ולא בראש הוא הגיב בתנועה קצרצרה של כן והמשיך להתייחס כאילו והוא לא שומע אותי (למרות שהוא מבצע היטב כל מה שאני מבקש ממנו).
אמרתי לו שאיני יודע לקרא מחשבות, שאם לזה הוא ממתין ומצפה ממני, לא אוכל למלא את בקשתו אך לא ניראה לי שהוא התייחס לדברי ברציות רבה כי הוא המשיך לא לדבר. כשאימו הגיע, היסברתי לה מה היה ומה נאמר, והוא שוב חזר על הינהון הראש בתנועה של כן.
איני יודע מה הרצון שלו ולמה דווקא בי בחר אבל כנראה שזה בגלל שאני מזמן חיי עם התחושה שישנה דרך לפתח טלפאטיה בצורה תירגולית מכוונת.
בשבוע שעבר הרצאתי בבית ספר לאוטיסטים. בזמן שהיה לי לפני ההרצאה הסתובבתי בקומה בה התקיימה ההרצאה. הילדים בקושי התייחסו אלי ישירות, אך את הלחץ והחפירה שלהם בתוך ראשי על מנת לתקשר בדרך ישירה ואחרת, הרגשתי לאורך כל הזמן. מי מהם חיפש חזק ועמוק יותר ומי רק בדק ונעלם מייד מראשי. התחושה בראשי הייתה שהם מצפים לקשר ישיר וחופרים בי על מנת למצא את הדרך לבצע זאת. המצוקה על שאיני יכול לענות להם כי איני מכיר את המכשיר הנכון תסקלה מאוד. היכולת שלהם לשדר את המצוקה שלהם והרצון לקשר מאוד ברורה לי, התשובה אינה בנמצא (עדיין).

היכולות הטלפאטיות קיימות ברמות שונות, חשיבה ורגש יש להם מנגנונים נפרדים לתקשורת טלפאטית. קל לי הרבה יותר לתקשר עם הרגש של אנשים ולראות בבירור מה הם מרגישים ולמה (בעיקר בנושאי מצוקה) מאשר להתחבר לתחום של החשיבה. מי יודע, אולי זהו התחום הבא בו אתפתח בהמשך דרכי. אין ספק שהוא מרתק ביותר ואולי גם חשוב.

אולי הגיע הזמן להצליח לעלות מדרגה ולמצא את הדרך להגיע אל הילדים הללו בתקשורת המתאימה להם.

[טליה*]

הילדים בקושי התייחסו אלי ישירות, אך את הלחץ והחפירה שלהם בתוך ראשי על מנת לתקשר בדרך ישירה ואחרת, הרגשתי לאורך כל הזמן. מי מהם חיפש חזק ועמוק יותר ומי רק בדק ונעלם מייד מראשי. התחושה בראשי הייתה שהם מצפים לקשר ישיר וחופרים בי על מנת למצא את הדרך לבצע זאת.

נשמע מרתק .

[טליה*]

לגבי האילמות הסלקטיבית
אני נזכרת בסיפור שארע בהיותי גננת לפני הרבה שנים....עבדתי במעון של נעמת.
בגן היתה ילדה יפיפיה כבת 5 שלא דיברה כלל .גם כשהיתה שנה לפני כן בגן טרום חובה עם גננת אחרת .
רוב הזמן היתה עם עצמה לבדה. תמיד מצאה לעצמה עיסוקים ומשחקים ולפעמים שכבה בפינת הספר בוהה.
אף פעם לא שיחקה עם חבר/ה.מעולם לא הפריעה במהלך היוםגם במפגשים ישבה שקטה .היא ביצעה את הדברים הנחוצים לה כמו: אכילה. שרותים.סידור ואירגון הסביבה לאחר פעילות .משחקים בפינות השונות ומשחקי חצר.
שוחחתי עם האם שאמרה לי שהיא מודעת למצבה , בבית היא מדברת מעט רק עם אמא ,אבא ואחיה הבוגר ממנה. בעיקר על סיפוק הצרכים היומיומיים.
הפסיכולוגית שאיתה עבדתי המליצה לאבחן אותה איבחון פסיכולוגי דבר שהרתיע את האם וגרם להתנגדותה.
נותרו לי שתי אפשרויות : 1. להתעלם מהקושי ולהניח לילדה להתמודד עם מצבה עד לסיום השנה.
.2. לנסות ולחפש דרכים ושיטות איך וכיצד לתקשר איתה.
מאחר ולא הבנתי מהו שורש הבעיה ושום ניסיון וידע בנושא.
פניתי למספר אנשים שהביעו דעתם כי הילדה אוטיסטית .
החלטתי להשקיע בה מאמצים ולנסות לעזור לה.
התמקדתי בדברים שאהבה לעשות . היא היתה מאוד יצירתית ובעלת כישרון לציור.
קניתי במיוחד עבורה צבעים מסוג שונה והראתי לה אותם .היא ניסתה לחטוף אותם מידי.
אמרתי לה : "אם את רוצה לצייר בהם אמרי: "אני רוצה" . היא הביטה בי אך לא אמרה מילה.
לקחתי את הצבעים והכנסתי לארון . הילדה רצה אחריי ודחפה אותי לכוון הארון .
הייתי נחושה ובקשתי ממנה לומר: .אני רוצה. הילדה לא הגיבה . רק הביעה כעס רב בעיניים.
החלטתי לרכך את עמדתי ולהסתפק ב- "כן". המשכתי , אם את רוצה את הצבעים אמרי:"כן". הילדה הניעה את ראשה בחיוב ללא צליל . נתתי לה את הצבעים . היא חייכה וחיבקה אותי. הייתי מאושרת . ישבתי לידה כשציירה והבעתי את התפעלותי ממנה ומהציור. חיבקתי אותה.
אמרתי לה שאני מאוד אוהבת אותה ורוצה לעזור לה כדי שיהיה לה כיף בגן ..אך מאוד קשה לי להבין מה שהיא רוצה ומרגישה מבלי שתדבר אלי או תצייר לי מה היא רוצה ומרגישה ...היא התבוננה בי בעיניה הבורקות ושתקה.
המשך בפעם הבאה......

[משה_אלבאום*]

על מנת להוסיף קצת פלפל לנושא, סיפורי האישי:
לא דיברתי עד לגיל כמעת שלוש. אימי לקחה אותי לכל מקום אפשרי, כולל לבן דודה הרופא, (ארגנטינה 1957) הוא אמר לה שהכל בסדר איתי רק שאני עצלן. עבר זמן ואימי קבלה אומץ ונסתה לבדוק את ההשערה. גרנו בבית קטן , חדר אחד עם חצר משותפת למשפחה נוספת, הילדים שיחקו לרוב בחוץ, ואני רציתי לצאת כמו כולם. אימי החליטה שעל מנת שאוכל לצאת אני צריך לבקש במילים.
עד לאותו הרגע, הייתי מצביע על מה שאני רוצה, אומר צליל ההההה וכולם היו מגיבים אלי ונותנים לי או עושים עבורי את מה שרציתי. הפעם היא התנגדה ואמרה מפורשות, "עד שלא תבקש במילים לא אפתח את הדלת" בכיתי, צעקתי דחפתי ובכלל כל מה שיכולתי ללא מילים וזה לא עזר. לאחר מלחמה שנמשכה די הרבה זמן (כמה שעות) אמרתי "אמא, תפתחי לי את השער אני רוצה לצאת החוצה לשחק" זה היה הדיבור הראשון שלי.
אימי כמעת והתעלפה.
עד היום התקווה למצוא מתקשרים בצורה אחרת חדורה בתוכי.

[משה_אלבאום*]

טליה סיפור מרתק, אשמח לקרא את ההמשך (בקרוב) אני מאמין שלגרום לילדים האלה להבין "שלא ניתן לבין אותם מבלי שידברו במילים", זהו הדבר החשוב ביותר על מנת לגרום להם להבין שאנחנו מתקשרים אחרת מהם. ללא הבנה שלהם שאדם רגיל שכח כבר איך מתקשרים טלפאטית או אמפאטית, נראה לי שקשה להם לרצות ולתקשר במילים.

[אנונימי]

חזרתי לפורום לאחר ח,ל,ת .
עלי לציין שמעניין פה.מאוד מעניין אותי הנושא אודות היעלמות הסלקטיבית .
אשמח לקרוא את המשך הסיפור של טליה ומשה. אורנה מה קרה למטופל שלך?

[משה_אלבאום*]

david לאיזה חלק של הסיפור שלי אתה מעוניין לשמוע את ההמשך?

[אנונימי]

"_לאחר מלחמה שנמשכה די הרבה זמן (כמה שעות) אמרתי "אמא, תפתחי לי את השער אני רוצה לצאת החוצה לשחק" זה היה הדיבור הראשון שלי"

איך המשכת ליצור קשר בהמשך ?
האם שיתפת פעולה עם הסובבים אותך? יזמת דיבור על דעת עצמך ? כיצד יצרת קשר חברתי? האם היו לך חברים?


"עד היום התקווה למצוא מתקשרים בצורה אחרת חדורה בתוכי."
האם אתה מוצא אנשים, ילדים שמתקשרים אחרת?

[אורנה*]

שלום לכולם,
עדיין אין לי את כל הפרטים על הילדה ולכן לא עדכנתי. ממה שאני מבינה היא מדברת המון בבית ולפעמים אף יותר מדי. היא לא מדברת עם הגננת או עם מבוגרים אחרים.כמו כן היא מדברת 3 שפות. אני לא יודעת באיזו רמה השפה שלה אך היא מבינה ומתקשרת עם ההורים והמטפלת ב-3 שפות.

[אנונימי]

אורנה, צהריים טובים.
מה שאת מתארת כאן זה בדיוק המאפיין של ההפרעה הנדירה הזאת.
קחי בחשבון - שבמידה ואת מתחילה לטפל בה תהליך ההתקשרות והאימון יהיה ארוך ומטבע הדברים הטיפול הזה לא יהיה טיפול קצר.

טליה, פניתי למספר אנשים שהביעו דעתם כי הילדה אוטיסטית .
אכן בגלל שההפרעה הזאת הינה נדירה יש נטייה וחשש לעיתים לאבחן ילדים אלו כאוטסיטים.
ולכן, יש כאן חשיבות רבה לאבחנה מבדלת אשר תשלול- אוטיזים ומחלות על רקע פיזיולוגי.

[טליה*]

המשך הסיפור.....
_*חיבקתי אותה.
אמרתי לה שאני מאוד אוהבת אותה ורוצה לעזור לה כדי שיהיה לה כיף בגן ..אך מאוד קשה לי להבין מה שהיא רוצה ומרגישה מבלי שתדבר אלי או תצייר לי מה היא רוצה ומרגישה ...היא התבוננה בי בעיניה הבורקות ושתקה*._
שני .(שם בדוי)חיכתה לי כל בוקר ליד המחסן שבגן בו הייתי מאחסנת את חומרי העבודה.
עיניה שוטטו במהירות וסרקו את "הציוד" והאביזרים שהיו מונחים על מדפים ובתוך ארון המתכת . איפשרתי לה להסתכל ולבדוק את התכולה .
עיניה קלטו סוגי נייר ומשטחים מבריסטול שונים, קרטונים , חומרי עבודה רבים ומגוונים וגושי חימר.
שני הצביעה עליהם כרומזת "את זה אני רוצה".
אמרתי לה: כל דבר שאת רוצה עליך לומר במילים אחרת לא תקבלי. היא הביעה את מורת רוחה . יצאתי מהמחסן מבלי שנתתי לה את מבוקשה. שני לקחה ללא רשות את החומרים והלכה לשולחן העבודה. הסברתי לה שלא לוקחים ללא רשות ולקחתי את החומרים מידה.
והחזרתי אותם למקומם .בתחילה השמיעה גניחות . התעלמתי ממנה ולפתע השמיעה צעקות :"אני לא אוהבת אותך "...לא ידעתי אם לבכות או לצחוק.
הגבתי: אני יודעת שאת כועסת עלי , אני מאוד אוהבת אותך אך אינני מרשה לקחת מהמחסן דברים ללא רשות ...
שני , לקחה את ידי לכוון המחסן הצביעה על החומרים ואמרה: "את זה". הייתי נחושה הצבעתי על החומרים ואמרתי : אלה בריסטולים וזה חימר. שני השתהתה לרגע. עמדתי לצאת מהמחסן מבלי להעיף בה מבט . היא חזרה על המילים "בריסטולים וחימר את זה אני רוצה".
כך היה בוקר בוקר . מידי יום הוסיפה בקשות נוספות במשפטים מינימליים.
מאחר והאופי של הגן היה מאוד יצירתי . במרכז הגן היתה במה . מידי יום היתה קבוצת ילדים עולה ומציגה"מופע" לאחר תיכנון ושיתוף פעולה עם קבוצת ילדים בריקוד, תנועה, התעמלות , חיקוי, הצגה וכו'. הרגשתי ששני מאוד רוצה להופיע .תיכננתי עם קבוצת ילדים הצגה עם תלבושות, אביזרים , תפאורה,מוסיקה ותנועה. לשני נתתי תפקידים: 1. להכין את התפאורה בציור
ולהיות אחראית על הטייפ. להפעיל ולעצור כשצריך. שני עשתה זאת בהתלהבות רבה ומאוד נהנתה.
הבחנתי עד כמה היתה מרוכזת בתפקידה . מאחר וגילתה התלהבות מהבמה . הצעתי לה בהמשך תפקיד בריקוד ותנועה .
שני בחרה את המוסיקה הצטרפה לקבוצת "רקדנים" . לא האמנתי למראה עיני . יכולת ההבעה שלה עם הגוף והבעות הפנים היו מדהימים .
הבנתי , ששני התברכה בחוש מוסיקאלי יוצא דופן.
המשך יבוא.... .

[טליה*]

ל- אורנה פרידמן.
תודה על תגובתך . מאחר והסיפור ארע לפני כ- 20 שנים .
לא יכולתי לדעת על איזה קושי מדובר. ממה הוא נובע , כיצד לטפל בו.
לכן נהגתי בהתאם ליכולתי , עם האינטואיציה , אהבה ורצון רב לעזור לה .

[אורנה*]

תודה לכולם על השיתוף ואשמח לעדכן ולשתף כשאדע יותר פרטים.

[משה_אלבאום*]

david כילד וכנער, לא הייתי מהדברנים הגדולים, תמיד היה לי קושי לבטא את עצמי. היכולת לחשוב (חשיבה קוגניטיבית) תמיד הייתה לי קשה עד קשה ביותר. עד היום אין זה טבעי לי לחשוב. כשאין לי משהו שאני צריך לבצע, אין לי שום דחף או חשק לחשוב. עד היום זה תמיד ניראה לי מיותר למרות שזה חשוב ביותר ואני מודע לזה. כמו כן כשאני צריך לתכנן, הקושי העיקרי הוא להביא את עצמי לחשוב. כשאני כותב, אני שואב מבפנים את מה שנכתב, ללא שזה לרוב עובר מסננת קוגניטיבית כלשהי. אני כותב ללא מחשבה תחילה. הכתיבה היא תהליך החשיבה עבורי.
אני חושב רק לכשישנו צורך להגיב למשהו שלרוב הוא חיצוני.
כשאני צריך לחשוב, המצב לרוב הוא מאחד משני המצבים הבאים:

1. אני יודע, וזה אומר שאני יודע לרוב את כל מה שאני אמור לדעת על מנת להקיף את הנושא.
2. אני לא יודע.

במידה ומה שאיני יודע מעניין מספיק, אני מביא את עצמי למצב בו אני חושב. לרוב אני מצריך להתאמץ על מנת לחשוב. איני אוהב את זה יותר מדיי. לרוב זה מורגש כמעמסה מיותרת ודי קשה.

בשנים האחרונות המעמסה קלה יותר עלי, אך עד היום המצב המועדף עלי הוא ההקשבה השקטה.

למשל כשאני מקשיב למטופל, בגלל שאיני חושב בכלל כשהוא מדבר, לרוב תמונה די ברורה של מצבו עולה לנגד עיניי.
למשל כשאני מסיים לכתוב משפט, אני קורא אותו ויודע האם הוא נכתב בסדר או שאני אמור לתקן דבר כלשהו. הידיעה מגיעה אלי מבלי שישבתי לחשוב מה בסדר או מה לא בסדר במה שכתבתי.

כילד זה הביא אותי למקומות לא טובים מבחינה לימודית וחברתית.
מכיון שרוב התקשורת נעשית קוגניטיבית, רוב הילדות דיברתי שטויות שלא התאימו למה שאחרים ציפו לשמוע. לא רק שלא הבנתי את זה, אלה גם לרוב לא נעלבתי כשהגיבו אלי לא יפה או בזילזול. הפינה השקטה שלי תמיד עומדת לרשותי.

הקושי הנוסף שהמצב הזה החל לייצר לאחר שהתחלתי את תהליך ההתפתחות שלי כמורה לקרטה, הוא שהידע שלי החל להגיע אלי בכמויות גדולות מאוד ( בגלל ההקשבה של שעות רבות ביותר של אימונים כל יום, שהביא את ההתחברות של ההקשבה שלי לחומר הבונה אותי). זה גרם לכך שברגע שמישהו היה מדבר, הייתה עולה לנגד עיניי התמונה האחרת, זאת שהוא לא דיבר עלייה, האמת הפנימית של האחר. בגלל חוסר הידע שלי איך לתקשר עם האחר בצורה מקובלת, הייתי מסתבך בכך שאמרתי את מה שראיתי והבנתי. לרוב אנשים היו נפגעים ממני.
על מנת להבין שזה אכן כך ולשנות את המצב (עד כמה שהצלחתי) , הייתי חייב שנים רבות של אימונים בעבודה בהוראת השיטה וטיפול באחרים וביקורת נוקבת מצד הסטודנטים שלי, העובדים השונים לאורך השנים והמטופלים והוריהם.

היכולת להקשיב לקושי הייתה לא פשוטה בעיקר כי היה לי מאוד קשה להבין שמה שאני חושב ומרגיש אינו נכון פעמים רבות.
על מנת לחוש נכון ולא נכון צריך לשקול את המצב, ולי היה קשה ביותר לבצע את התהליך הקוגניטיבי של השקילה.
אני רואה במסות את המציאות, וזוהי כנראה התוצאה הישירה של מצב ההקשבה ואי החשיבה.

אני מקווה שלכך התכוונת בשאלתך. כמו כן אני מקווה שלא הטרחתי ייתר על המידה במידה מיותר.

[אנונימי]

טליה, חלילה לא באתי לבקר אותך...
ההפך הוא הנכון אני מחזקת את ההנחה שהייתה אז...וכפי הנראה גם היום.
כלומר, גם היום כשהמודעות לכך יותר מבעבר עלולים חלילה " לשגות " ולאבחן אילמות סלקטיבית = אוטיזים או pdd.

המכנה המשותף של שלושתם הוא- קשיי תקשורת.

טליה, כל-כך יפה לראות את האינטואציה הפנימית שלך שמלווה אותך לכל אורך הדרך.
והמדהים הוא שזו אכן הדרך שבה עובדים בשנים האחרונות עם pdd, אוטיזים קשיי התנהגות חריפים ועוד....

[משה_אלבאום*]

טליה התגובה שלך הייתה נהדרת. נראה לי שזוהי בדיוק התגובה היחידה המתאימה לכך. האם שאלת את עצמך מדוע זה הילדה לא רצתה לדבר בנוכחותך? יכול להיות שהיא הרגישה משהו חשוב בתקשורת ביניכן שבזמנו לא היית מוכנה עדיין להיחשף אליו?
אני מתכוון שיכולות האנרגטיות המדהימות שגילית בשנים האחרונות ושאיפשרת לעצמך להתחבר אליהן. אולי הן מקפלות בתוכן משהו נוסף??

[משה_אלבאום*]

david על מנת להבין קצת יותר למה הכוונה, כל מה שכתבתי כתגובה לשאלתך, היה כתיבה ספונטאנית ללא מחשבה תחילה וללא ששיניתי דבר ממה שנכתב בפעם הראשונה, מלבד כמה טעויות כתיב.
לכך אני מתכוון.

לרוב, רק כך אני כותב. מהתחלה יוצא כל מה שאני מעוניין לכתבוב ללא שאני יושב לחשוב על כך מראש. שאיבה מבפנים.

[משה_אלבאום*]

אורנה פרידמן כל כך קל להתייחס לתקשורת כקוגניציה והבעתה בדיבור כתקשורת הנכונה והמתאימה ביותר. כמה זה מוטעה.

אני חוזר וטוען את מה שטענתי פעמים רבות. היכולת תקשורתית הקוגניטיבית לרוב הינה היכולת הנמוכה ביותר הקיימת לאדם. האדם חייב להסתפק בה בגלל שהפחידו אותו כל כך כתינוק וילד צעיר, שלא נישארה לו ברירה אלה לבחור בדרך הפרימיטיבית והלא מדוייקת או נכונה הזו.
מה שמפחיד את התינוק הוא שהוא בעל יכולת תקשורת אדירה (לא קוגניטיבית) והוא מחוייב לפתח ולהסתפק בתיקשורת ברמה נמוכה ביותר ולא מדוייקת על מנת שהוריו וסביבתו יבינו אותו.

אלו שקל להם להסכים עם הגזירה, מתפתחים מאוד יפה תקשורתית (קוגניטיבית) וחברתית (קוגניטיבית) תוך כדי רמיסה כמעת מוחלטת של האני הפנימי המתקשר.

אני יודע שאני נשמע מאוד קיצוני, אך לדעתי כך בעצם המצב בחברתינו. מי יודע, אולי יום אחד החברה לא תהייה מושתתת על הטעייה, שקר שתלטנות והפחדה ולכן לא נפחד להקשיב.

בתוכי אני עדיין יודע על התקשורת האחרת, אני רואה את הפוטנציאל הטמון באדם ומאמין שניתן לחשפו. אחרית הימים.

אין זה נכתב כביקורת, אלה כהתייחסות כללית לאדם בכללותו במצבו ההתפתחותי הירוד כיום.

[משה_אלבאום*]

david אני אכן מוצא ילדים המתקשרים אחרת, בעיקר אמפאטית אך גם טלפאתיים.

בעבר סיפרתי על אחד המטופלים שלי שהיה מודע כל הזמן למחשבות ולרגשות של האחרים. ידע בדיוק מה חושבים ולכן התקשה ביותר לרצות ולתקשר איתם. זה כלל את המשפחה ואת בית הספר. עבורו המסכה החברתית שלנו הייתה שקר כל כך בלתי נחוץ שזה הוציא ממנו את החשק לתקשורת.

בסופו של דבר בסביבות גיל 13 ההורים אישפזו אותו במחלקה סגורה והוא יצא משם רק לאחר מספר שנים. לצערי הרב הוא לא מצא עצמו בינינו בכלל.
האישפוז גרם לנזק בלתי הפיך, ולא ניתן היה לחבר אותו למציאות הפנימית שלו יותר. הוא הפך לאדם בינוני ביותר חסר שמחת חיים ויכולות.

לפני כן בשתי הפגישות שהיו בינינו כשהיה עוד ילד בסביבות גיל 9-10 (אם זיכרוני אינו מטעה) הוא סיפר לי על כך שהוא זוכר את הגילגולים השונים שלו ורואה את של האחרים, שהוא רואה הילות ואנרגיות בצורות שונות, שהוא מדבר עם הטבע ועם חיות ועוד.

כל זה הלך לאיבוד ולא יהייה יותר. על זה נאמר "טעות, טועים, טטטט-טעינו" אופסססססססססססססססססססססססס.

[אנונימי]

למשה
דבריך מעניינים ומרתקים.
הלוואי והיתה מתפתחת תודעה וניסיון עם ילדים שכאלה.
האם אלה נקראים ילדי האינדיגו או ילדי הקריסטלים.
נראה לי שישנה מודעות מעט גדולה יותר בנושא וגם דרכי טיפול כשהוא מגיע לידיים הנכונות.

[משה_אלבאום*]

איני יודע אם הילדים האלה אכן ניקראים אינדיגו או קריסטלים, כי אני חושב שכל אחד יכול להיות כזה בתנאי שהוא יגודל מהתחלה בתנאים הנכונים. יכול להיות שאני בכלל לא בכיוון, אך כך זה ניראה לי כיום.

ילדי האינדיגו והקיריסטלים, כנראה שלא יכולים להפסיק את הרגישויות שלהם, ולכן הם שומרים עליה והופכים למי שהם הופכים. המזל שלהם יכול בקלות להפוף בחברתנו לקללה.

[אנונימי]

משה, אינני מתייחסת אל התקשורת כקוגנטיבית בלבד.
אנחנו יודעים שלתקשורת מעלות נוספות חלקיינו מרגישים יותר וחלקיינו פחות.
אך, אני חושבת שבעולם חברתי כפי שאנו חיים כאשר בנ"א הם מטבעם ייצורים חברתיים השואפים ליצירת קשר ושייכות חברתית.
יש מקום לפתח אצל אנשים שאנו משערים שהתקשורת שלהם היא בלתי אמצעית או במילים שלנו אנרגטית בלבד ואין לנו דרך {אינני מתכוונת למי שניחן ביכולות אנרגטיות גבוהות...}

לתקשר איתם בשפתם... עלינו למצוא את התקשורת המשותפת על-מנת שנגיע להגדרות מצב משותפות = כלומר, ניתן את אותם הפירושים והמשמעויות למצבים מסויימים, לסימנים, הבעות פנים , שפת גוף ועוד...
מה לעשות ??? שהשפה היא המרכיב התרבותי, חברתי המשותף לכולם.
חלילה וחס שלא ישתמע לרגע " שאין מקום לבעלי התקשורת הבלתי אמצעית במקומינו".
רק מה יש מקום לשאוף בטיפול להגיע לאיזשהוא איזון תקשורתי אשר תאפשר יכולת הסתגלות נינוחה בחברה.
יש הבדל בין אדם שהוא רק בעל יכולת אנרגטית גבוהה,
לבין אדם שהוא אינו בעל יכולת אנרגטית,
לבין אדם שיש לו גם יכולת אנרגטית.

[טליה*]

_*שני בחרה את המוסיקה הצטרפה לקבוצת "רקדנים" . לא האמנתי למראה עיני . יכולת ההבעה שלה עם הגוף והבעות הפנים היו מדהימים .
הבנתי , ששני התברכה בחוש מוסיקאלי יוצא דופן.*_ המשך......

הפעילות על הבמה היטיבה מאוד עם שני . רוב הפעילויות שהפעילה היו עם עצמה. לעצמה.
קיפצה, רקדה, הפעילה תאטרון בובות ללא הגה . עמדה מול המראה ועשתה פרצופים.
התלבשה בכל מיני תלבושות ואביזרים מפינת התחפושות .(התאפשו כל השנה)
לאט לאט התקרבו אליה מעט ילדים כדי להצטרף אליה . שני לא שיתפה פעולה והתעלמה מכל מי שהיה מצוי סביבה. ניסיתי לתווך ולשתף חברה או שתיים.
לצערי לא הצלחתי למצוא מועמדת שהסכימה לשתף איתה פעולה ולשחק איתה. לכולן היה נימוק . "שני לא מדברת אז גם אנחנו לא רוצים לדבר איתה".....
החלטתי , להשתמש בטכניקה של : פנטומימה שהתמקדה בהבעת רגשות .(חשיבות הפנטומימה בין השאר למיקוד הקשב והריכוז)
כמו : עצב, שמחה, כעס, אהבה , פחד וכו'. על הבמה הנחתי אביזרים שונים כך שהילדים יכולים היו להשתמש בהם בשילוב תנועות פנים וגוף כמו:
פרח, בובה, מקל, מסכה ועוד....כל אחד מהמשתתפים יכול היה לבחור בין הצגת פנטומימה עם אביזר או ללא....
היכולת של שני להביע את עצמה היה מופלא. היא נטלה בובה .חיבקה אותה, עירסלה ונישקה.....בהמשך רקדה איתה. הילדים היו צריכים לנחש איזה סוג רגש היא מביעה .במידה ותשובתם היתה נכונה היה על המציג/ה לקוד קידה לעבר "הקהל".. שני עשתה זאת בהצלחה וזכתה למחיאות כפיים כמקובל .
בהמשך , הזמנתי חברה שהסכימה לשתף עם שני פעולה בפנטומימה
הנושא ששתי הבנות הציגו היה : חברות (זה היה נושא החודש .).דברים שאוהבים לעשות עם חבר/ה חברים .
על הבמה היו אביזרים כמו .: בובה, ספר, כדור, מכוניות , קוביות ,חטיפים ועוד......
כל כך היה מרגש לצפות בשיתוף הפעולה בין שתי הבנות .(כמובן ללא דיבור)
הן בנו בקוביות במשותף, הכניסו את הבובה ל"בית". התכבדו בחטיפים . שיחקו בכדור . אינני זוכרת מה עוד.....
שוב זכו השתיים למחיאות כפיים . שני החלה לחייך .
הייתי כה מאושרת וכבר המשכתי לחשוב ולתכנן איך מתקדמים הלאה......
המשך יבוא....

[חלי*]

אורנה - לגבי האילמות הסלקטיבית
יצא בעברי לטפל בילדה עם קושי זה. קשר התחלתי שיצרתי היה דרך תאטרון בובות. ההצגה שבחרתי למשחק מוכרת לכל ילד: "כיפה אדומה".
הדיבור שהשמיעה היה דל אך זה הספיק לי. בהמשך היו עוד הצגות אך תוך כדי תנועה, לדוגמה קפיצות על טרמפולינה או מסירת כדור. לאחר שני טיפולים הילדה נפתחה ושיתפה פעולה. אני זוכרת שהייתה לה רגישות יתר בעור אשר מנעה ממנה לקבל מגע מאימה ומכל הסביבה. היו לה כאבי שיניים, היא הייתה מסוגלת לסבול בשקט מכאבים ולא לגשת לרופא שהפריד אותה פעם, עד כדי כך שסגרה את הפה ולא הצליח לטפל בה.
לדעתי ילדים עם אילמות סלקטיבית, הם ילדים מאוד אנרגטים ועם רגישויות יתר רבות. הם מתקשים למצוא דרך תקשורתית מתאימה להם.

[מימי*]

טליה
נהנתי לקרוא את הסיפור על שני.
הסיפור מעניין ומסקרן .המשיכי בבקשה....

[משה_אלבאום*]

טליה , חלי תודה על הסיפורים, נהנתי לקרא אותם ואשמח להמשכים.
בנושא הילד שלא מדבר איתי, אתמול לאחר מעל לשלשה חודשים, הוא אמר כמה מילים, בהתחלה לאם ולאחר מכן אלי. החמאתי לו מאוד על קולו הערב והעדין, והוא ניראה נהנה ביותר מהמחמאה.

הוא עושה כל מיניי דברים בכוונה. למשל כשאני מבקש ממנו לעשות דברים מסויימים, הוא ניראה כלא שומע ולא מגיב, אך לאחר מכן הוא מניע בראשו לכן או לא (זוהי התקשורת בינינו עד אתמול). לאחר מכן הוא עושה במדויק את מה שאני מבקש ממנו. הוא מודע לגמרי שהוא מתקדם ביותר בעקבות הטיפול שלו אצלי, והוא מודה בכך. זהו אחד הכלים הטובים ביותר על מנת לגרום לו לשתף פעולה, "המודעות שלו שהוא מתקדם".
לאט ובהתמדה הוא מתחיל לחזק את גופו הרועד והחלש. אתמול הראה לי שהוא מסוגל כבר לבצע קפיצת הצלבה אחת במקום עם הרגליים בלבד מבלי שהוא נופל. לאחר הקפיצה השלישית הוא קיפל את הקרסול ולא יכל להמשיך.
למרות הכאב בקרסול, הוא היה מאושר שהצליח להראות לי את הקפיצות. הילד אינו מתלונן בכלל על כאבים או קושי, לפחות לא אצלי.
כמו כן אתמול בפעם הראשונה שהוא היה מוכן להראות לי איך הוא כותב. כשבקשתי ממנו לאחוז את כלי הכתיבה בעדינות ולכתוב ללא לחץ, כף ידו החלה לרעוד ולמנוע ממנו את יכולת הכתיבה.
מסתבר שלא כל החזקה מאוד נוקשה בכלי הכתיבה נובעת מחוסר תחושה, יכול להיות גם מצב שההחזקה הנוקשה היא היחידה המאפשרת לאצבעות לבצע את הכתיבה.
מאתמול האם תעשה במדוייק את מה שבקשתי ממנה בתחילת הטיפול והוא לתרגל את סגירת האצבעות חזק על כדור לחץ בכדי לחזק את האצבעות. יכול להיות שנוכל להוריד כך את הרעידה באצבעות.
קשה מאוד כשההורה המגיע עם הילד אינו אינטליגנטי במיוחד וגם מפחד להיות עצמאי ויצירתי בעשייתו (בעיקר הורים שגודלו ללא זכויות). זה מעמיס ביותר על המטפל (עלי) וגורם לעיקובים מיותרים בהתקדמות. הורים כאלה יכולים גם להיות נוקשים מדיי עם ילדיהם כי הם לא גמישים בכלל. מי שמפחד להיות יצירתי, יכול להתקשות מאוד לזרום עם מה שקורה ולשנות על פי הצורך וההבנה. כשאין גמישות יצירתית, פעמים רבות גם אין הבנה של מה שקורה בשטח וגמישות לשנות על פי כך.

[טליה*]

בהמשך , הזמנתי חברה שהסכימה לשתף עם שני פעולה בפנטומימה

הביטוי על הבמה גרמו לשני להעלות חיוכים ולהגיע לגן בשמחה.בגן , לשתף פעולה ולבצע פעילויות ומשימות שונות בסידור הגן ואירגונו וכן,
למלא משימות לימודיות שונות . כפי שציינתי , התקשורת שלה (איתי ועם הסייעת ) הייתה מינימאליסטית טון הדיבור שלה היה עדיין כעין לחישה צורמנית.
יום אחד ניגשה שני לפינת הרופא ושיחקה בתפקיד הרופאה. לפינה הזדמנה ילדה שבקשה לשחק איתה.
שני הורתה לה בסימנים לדבר איתה בטלפון . הסיטואציה גרמה לי להקשיב מן הצדולצפות בהן. הייתי מאוד סקרנית להקשיב למתרחש.
הילדה "התקשרה" אל שני "הרופאה" ואמרה כי הבובה חולה עם חום גבוה. שני החלה לדבר בטון צרוד :" היכנסי לחדר ונבדוק את "הילדה".
לאחר הבדיקה הודיעה כי הבובה התקררה ועליה לקבל תרופות, זריקות וסירופ,
היא רשמה"רצפט" נתנה לה תרופות וניהלה שיחה עם הילדה .
התרגשתי כל כך שלא יכולתי להתמקד בשאר התוכניות הרבות שתכננתי באותו היום.
בצהרים סיפרתי לאם המאושרת את מה שארע.
הארוע גרם לי לנסות להתמקד בתקשורת שיצרה שני באמצעות הטל'.
הרעיון שעלה במוחי היה: להתקשר עם שני באמצעות טלפון מהבית ולנסות לשוחח איתה.
התקשרתי לביתה של שני . דיברתי עם האם ובקשתי לדבר עם שני. זו מיהרה לטל ' ודיברה איתי בשטף .אומנם בקולה הצרוד והמעצבן
שהפך לגביי לצליל נגון מתוק. היא סיפרה לי על התוכנית בטלויזיה . על המשחקים ששיחקה עם אחיה ועל השמלה החדשה שקנו לה.
הרגשתי דמעות חונקות את גרוני לא הייתה מאושרת ממני.
למחרת , הצעתי לשני לנהל שיחות איתי ועם הילדים באמצעות הטל' . הבאתי לגן מכשירי טל' רבים . לכל פינה אפשרית .שני הסכימה ושיתפה פעולה.
התקשורת שפיתחה עם הסובבים אותה השתפרה מיום ליום . מספר לא מועט של ילדים בקשו את חברתה. היא הזמינה והוזמנה
לבקר בבתי הילדים . יזמה להביא כיבוד ולכבד את הילדים .הילדים מאוד אהבו אותה . השנה הסתיימה . בסיומה הביעה שני את הרגשתה : "שהיה לה כיף בגן והיא עצובה להיפרד מהגן."
בחופשת הקיץ , עברה המשפחה דירה באופן פתאומי ללא הודעה ושיתוף. הייתי מאוד סקרנית לדעת מה עלה בגורלה. איך הסתגלה לביה"ס.?
חשבתי עליה רבות . היא היתה בליבי במשך שנים.
חלפו כ- 15 שנים ואז יום אחד......
המשך יבוא.....

[משה_אלבאום*]

טליה אני אוהב ממש את הדרך שעבדת עם הילדה הזו וממתין ללא סבלנות להמשך. חיבוק אוהב על כל מה שעשית עבורה. כן ירבו.

[טליה*]

• _בחופשת הקיץ , עברה המשפחה דירה באופן פתאומי ללא הודעה ושיתוף. הייתי מאוד סקרנית לדעת מה עלה בגורלה. איך הסתגלה לביה"ס.?

חשבתי עליה רבות . היא היתה בליבי במשך שנים.
חלפו כ- 15 שנים ואז יום אחד......*

באחד מימי חמישי רקדתי באוניברסיטה בת"א רקודי עם. החוג מכיל מאות אנשים בגילאים שונים .
בין רקודי המעגל ישבתי לנוח מעט מתבוננת ברוקדים. לפתע , נגשה אלי בחורה יפיפיה וחייכה לעברי . "שלום טליה , את זוכרת אותי" , שאלה?
תארתי לעצמי שזו אחת מתלמידות הגן אך לא הצלחתי לזהות ולקשר בינה לבין הילדה שלמדה בגן..
אני "שני" מהגן שלך .זוכרת אותי ? ההתרגשות היתה כל כך גדולה . חיבקתי אותה בחום .שמחה רבה מילאה את ליבי .
שני , התישבה לידי . שאלתי לשלומה ולשלום משפחתה, עיסוקה ומה עבר עליה מהיום שעזבה את הגן.?
בקול בוטח ונעים כשמידי פעם נאלצה להגביר את טון הדיבור בשל המוסיקה הגבוהה שנשמעה באולם סיפרה לי :
"עזבנו את פ"ת . הורי התגרשו לאחר תקופה ארוכה של מריבות וצעקות בבית. התחלתי ללמוד בכתה א' .
המעבר וההסתגלות היו קשים לי מאוד ...כל כך התגעגתי אליך ואל הגן.
הייתי תלמידה ממוצעת סגורה , ביישנית ומאוד ומופנמת . למדתי בחוגי ריקוד וציור . המשכתי את לימודי בחטיבה . שם , הרגשתי יותר משוחררת . היו לי מספר חברות שעם חלקן המשכתי ללמוד בתיכון . הציונים שלי השתפרו . הרגשתי תמיד משיכה ללמודי האומנות .במקצועות הריאליים הייתי חלשה.
סיימתי את הצבא והמשכתי ללמוד ב"בצלאל " ציור , פיסול ואומנות .
כיום אני יוצרת סרטי אנימציה ועובדת ב...אוהבת מאוד את העבודה ורוקדת להנאתי פעמיים בשבוע רקודי עם .
ישבתי מרותקת . בעיני הבזיקו תמונות וזכרונות מן בעבר .השינוי בין "שני" הילדה לבחורה היו כל כך גדולים .
הוספתי לשאול מתוך סקרנות רבה ." האם את זוכרת שלא רצית לדבר בגן "?
שני השיבה בחיוך רחב. "בטח שאני זוכרת . הפסקתי לדבר מגיל 3 . הורי רבו ביניהם בצעקות , קללות . שתיקות ועלבונות. היתה גם אלימות פיסית.
הרגשתי שאני נחנקת בבית. נהגתי לברוח לפינה ולהניח כרית על הראש כדי לא לשמוע את הצעקות בבית.
זו היתה תקופה נוראית בחיי.
אני זוכרת את כל מה שעשית בשבילי .הגן היה המקום הכי בטוח והכי מהנה . הציור היה כל עולמי ואת איפשרת לי לבטא את עצמי בדבר שכל כך אהבתי "
שני הזכירה פרטים רבים מהחוויות שחוותה בגן שאת רובם שכחתי .
המרקיד נתן תזכורת קצרה להתחלת רקודי זוגות .
בשלב זה נפרדנו לשלום .
המפגש עם שני הותיר בי תחושה נפלאה של התרגשות . אנרגיה עצומה שמילאה את ליבי. סיפוק רב ואושר.
אין לי ספק ששני גרמה לי לחשוב , ליצור ולהקשיב לצרכים המיוחדים שלה ושל אחרים בהמשך עבודתי.
למדתי , שהאמונה היא דבר הכרחי לכל שינוי וחלום שרוצים להגשים.
למדתי לאהוב ולהנות מכל ילד שהגיע אלי עם קשיים ובעיות . ידעתי שע"י אהבה , התמדה, הקשבה וידע אצליח לשפר את מצבו.
המקרים שבהם לא הצלחתי לעזור ולשפר כפי שרציתי וקוויתי, גרמו לי להמשיך ללמוד, לבדוק ולנסות . עד עצם היום הזה.

[משה_אלבאום*]

טליה איזה כייף זה, ההההההההה כל הכבוד לה ולך על מה שעשיתן ביחד.

יצא לי לפגוש מטופלי עבר כסטודנטים במכללה, זה היה מוזר ומעניין. איזה השפעה חזקה יכולה להיות על מישהו שעברנו בדרכו ועשינו משהו עבורו.
לא רק שלא שוכחים, לרוב הם זוכרים את החוויה בפרטי פרטים. צריך רק לקוות שלטובה בעיקר.

הייתי רוצה לפגוש גם מישהו שלא הצלחתי איתו ושלמוע מה הוא חושב ומרגיש לגבי חווית הטיפול.

[מימי*]

לטליה.
קראתי את הסיפור על שני בעניין רב.
אין ספק שבזכות האינטואיציה הטבעית שלך הצלחת לתקשר איתה ולעזור לה .
השארת בה זיכרונות טובים שהשפיעו בהמשך על חייה.
כל הכבוד