pdd ואוטיזם

אנונימי

_{הדיון הועבר מדף אלבאום דף חדש}

ראו גם: מדור אוכלוסיות מיוחדות ומקרים חריגים | המלכה קטרינה

שלום משה אני מטפלת בשיטה כשנה . מעניין אותי מאוד להתנסות בטיפול בילדים אוטיסטים . תוכל לשתף אותי בניסיונך בטיפול בילדים כאלה ? האם כדאי או נכון להכנס לזה ?

שלום לך גילגול (שם יפה מצאת לך) בחלונית המופלאה כתוב "בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה"
זה בדיוק מה שנראה שצריך להתחבר אליו על מנת לעבוד עם אוטיסטים. קיימת סברה שאני מקבלה, שאלו האנשים הרגישים ביותר על כדור הארץ, ומסיבה זו הם מחוייבים להתנתק. קשה מאוד לסבול אותנו או את המציאות ברגע שמרגישים אותה כשהחושים פתוחים ב 100% . מסיבה זו נראה שהם נסגרים על מנת למנוע את הכאב או את התחושה הבלתי נסבלת שהחוש יוצר. נראה שהכאב או התחושה הם הגורם המרכזי שמוביל את צורות ההתנתקות אותה בוחרים. כל חוש המתפקד בחישה פתוחה מדי, יכול להפעיל קשת של התנהגויות על מנת לנסות ולחסום את הכאב והתחושה שהחוש גורם.
נראה לי שהחוש הטלפאתי הוא החוש שמתפקד אצלם ברמה הגבוהה ביותר, ומסיבה זו הם יכולים להפוך למנותקים מאוד או תוקפניים מאוד ברגע שהם מרגישים רחמים או דו פרצופיות או כל סוג של צביעות.
נראה שגם אגרסיה יכולה לגרום להם להתנהגויות קשות, גם במידה והיא מוסווית.
אני ממליץ למקד מאוד את האינטליגנציה האנרגטית כבסיס לתקשורת תקינה או אפשרית איתם.

שליחה על ידי ת_מ_ר* » 14 יולי 2006, 09:05

גילגול
האם כדאי או נכון להכנס לזה ?
שאלה קשה. נראה שאת התשובה רק את תוכלי לתת בעצמך.
מהנסיון שלי,
זו עבודה מאד מאתגרת.
וגם סיזיפית.
צריך שיהיה אויר זמין למרחקים ארוכים.
המון סיפוק במיידי, לטווח הארוך - די מתסכל.
צריך שתהיה יכולת להתמסר טוטאלית - לקצב, לתדר, למימד...אחרים,
ועם זאת להוביל איזשהו תהליך.
אני דווקא מוצאת, שיצירת הקשר - היא העבודה היותר קלה, מה שקשה זה להפוך את הקשר הזה לעבודה מקדמת. מאד קל להשאב לעולם שלהם, להיות בו, איתם. זה אפילו עונג.
אם יש לך סבלנות אין קץ ויכולת הכלה אין קץ (גם של ההורים...) ויכולת כיוונון מדוייקת, וכוח רצון זמין וחזק, אז למה לא?
דרך אגב - נדמה לי שכולנו קצת אוטיסטים ברמה כזו או אחרת. @}

שלום משה,
האם השיטה שלך יכולה לעזור לילדים עם קשיי תקשורת (pdd, אספרגר)? האם היא יכולה להוות טיפול ריגשי במקום טיפול פסיכולוגי?
תודה,
מירב

אנונימי

ל מירב השיטה אכן יכולה לעזור לילדי PDD בתחומים רבים, בעיקר בכל התחומים הגופניים שאינם מתפקדים כראוי, ויכולים להוות בסיס וחלק עיקרי בסיבה לקשיים הרגשיים והמנטאליים שלהם.
במידה והקושי הגופני מהווה את הסיבה לקשיים הרגשיים, הרי שטיפול רגשי בלבד אינו יכול לשנות את המצב. רק לאחר תיקון של החלק הגופני המייצר את המצב הרגשי (בעיקר על ידי יצירת תסכול והימנעות), ניתן לשנות את הגישות הרגשיות של האדם לסביבתו ולעצמו.
לאורך השנים ילדיי PDD שונים טופלו בשיטה ומצבם השתפר.

משה, תודה רבה. אני פשוט מרגישה שיש לי התנגדות לא מוסברת לטיפול הפסיכולוגי, למרות שיש התקדמות רבה. אני חושבת שבשיטה שלך בונים את הכח והעוצמה הפנימית, הנפשית והגופנית אצל הילד. פחות מסתמכים על "כוחות חיצוניים" קרי המטפל. להרגשתי מתקבעת תלות מסויימת במטפל הפסיכולוגי, בעוד שבשיטה שלך הילד לומד לסמוך על עצמו. למרות שזו הרגשתי, הייתי חייבת לדעת אם יש נסיון בטיפול בילדים כאלו. שוב תודה,
מירב

אנונימי

מירב ,תודה על דבריך החמים.

במידה ותפני באימייל ותפרטי קצת יותר, אשמח להפנותך למטפל מתאים בסביבת מגורייך.

בוקר טוב לכל המשתתפים בפורום,
אני מטפלת כרגע בילד PDD והייתי רוצה לקבל טיפים לגבי הורדת האובססיה שיש לו בפה. כל דבר עובר דרכו: דבק, חול, עלים, צבעים, משחת שיניים ועוד.
מחכה לתשובה

לאורנה, אינני מתמצאת בטיפול בילד PDD אך כנראה הילד הוא היפוסנסטיבי למסרים אוראליים (תת תגובתיות). הוא זקוק לחשיפה האורלית התחושתית. ניתן לעבוד על רגישות זאת בדרכים שלמדנו כמו: עיסוי בתוך הפה ע"י ההורים והילד עצמו. תמצאי באתר הבא מידע מתאים:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.a ... yId=536699
בהצלחה

לאורנה בנוסף לסקירה הטובה מאוד בהפנייה של מיכל, אני ממליץ על הדברים הבאים:

לבעלי רגישות ייתר - מדיטציית אפור עם מיקוד בפה ובגרון (הגרון חשוב לא פחות מכיוון שהרגישות ממשיכה פעמים רבות גם לגרון). מוריד מאוד מהר את רמת הרגישות לרמות בהן ניתן לאכול ולגעת בקלות רבה יחסית. חשוב במיוחד ללמוד לשלוט בשינוי רמות הצבע האפור.
לבעלי רגישות חסר (תת רגישות) - מדיטצייה ממוקדת לאזור הפה והגרון, עם אנרגיה בצבעים - אדום, כתום, צהוב - לפי הסדר הזה, על מנת להעלות את רמת האנרגיה במקום, ולהצליח להביא לבשלות את המערכות שלא הגיעו עדיין לבשלות (תת רגישות).

בהצלחה.

שלום לכולם!!!!!!!!!!
אורנה, תבדקי עם מאכלים חריפים.תבדקי איך ואיזה זוג של אוכל(חריף, חלק,מחוספס)לתת לו לטעם חריף(סחוג) ולעלות את רמת החריפות עד שמרגיש את זה. אוזר לבדוק את רמת הגירוי שהוא צריך ולפי זה לטפל.

תודה לכולם ובמיוחד למיכל,
לצערי הילד לא מסוגל להיות בקשב יותר ממספר דקות מועט כל פעם, מכיוון שכפי שציינתי בעבר הוא אוטיסט ולא בצורה קלה. מדיטציה לדעתי לא באה בחשבון.
עיסויים מסביב לפה, פרצופים שונים, ניפוח הלחיים- אלו דברים שאני עושה איתו אך הייתי רוצה עוד רעיונות.

אורנה: כשמדובר ברגישות יתר ועוד כ"כ חזקה, צריך לעבוד עליה חלק נכבד מהמפגש וזה לא מספיק. ההורים צריכים כאן כמו בכל נושא טיפולי אחר, לקבל ממך הדרכה מה לעשות, כיצד וכמה, ולתרגל ולעבוד אתו הרבה בבית.
באשר לעבודה אצלך, אולי תנסי לשלב את העבודה על רגישות בתוך התירגול שאת מעבירה. לדוגמא: בסוף תירגול קפיצות יתבקש לשתות 5 שלוקים של רסק תפוחי עץ עם קש או להעביר בעזרת הפה בלבד חפצים לא רעילים ובעלי טקסטורות שונות מקערה אחת לשניה או במהלך עבודת מ. עדינה בסוף כל שורה ילעס 15 פעם צינור גומי (לא רעיל) שיעטוף את כלי הכתיבה. נסי וספרי איך הולך.

שליחה על ידי אני* » 28 דצמבר 2007, 14:13

היי שלום לכולם
יש לי שאלה בקשר למטופל PDD שלי אנחנו עובדים כבר שנתיים מגיל 5 כיום הוא בין 7 השנה הוא נכנס לכיתה קטנה ובמפגש האחרון היתה תופעה חדשה שחר התחיל לאכול את שרוולי החולצה באופססיה, האופססיה זה ברור בגלל הPDD אבל קשה לי להבין את הצורך של שרוולי החוצלה מס' ראיונות 1 חוסר של חומר בגוף 2 גבולות גוף 3 לחץ של עבודה היותי שמחה אם למשהו היה עוד ראיון ודרך עבודה לגבי זה

שאלה שניה ישבנו לצבוע עץ הילד דבר 1 צבע את העלים של העץ ואת הגזע רק על הקווים של הגזע
ועם למשהו יש ראיון לגבי זה אני אשמח לתשובה.

יום טוב
אני

אני בקשר לילד עם PDD. מה הסמפטומים הראשוניים, על מה עבדת ומה לדעתך צריך להמשיך לעבוד עליו. סביר מאוד להניח שהילד סובל משילוב של רגישויות ייתר חזקות, עם רגישות אנרגטית (אולי) ועם קשיים מוטוריים ברורים, אולי גם טונוס שרירים נמוך.
מה רמת ההתארגנות של ימין שמאל בכל רמות המוטוריקה? האם חציית קו האמצע ברורה בכל המערכות?
על השאלות הללו צריך לענות ביסודיות לפני שמבינים למה הוא אוכל את השרוול.

ילדי PDD לא חייבים להיות אובססיביים בכלל. לרוב האובססיה נוצרת כצורך ולא כמקור אובססיבי באישיות. הצורך נובע מהחרדה והצורך להתמודד איתה בצורה כלשהיא. החרדה יכולה לנבוע מכל אחת מהנושאים הנ"ל.

בנושא העץ, במידה וללילד אין עדיין גבולות ברורים, למה לבקש ממנו לצבוע משהוא ברור ו/או מובן לאחרים? הרי הכל משתנה בפנימיותו ותפיסתו כל הזמן. סביר להניח שהמקסימום שניתן לראות הוא את מצבו הנוכחי, בהקשר לתפיסת העולם שלו המשתנה מרגע לרגע .

בפינטוז חופשי על מה שהצביעה יכולה להראות, קווי המתאר של הגזע יכולים להראות את הקו היחידי שהוא כנראה מודע אליו בגופו, וזהוא העור, והעלים יכולים להיות המחשבות והרעיונות שלו, בהם הוא כנראה ברור לעצמו.
שווה לבדוק את הצבעים שהשתמש בהם, ולהשוות לצבעי הצ'קרות על מנת לראות האם ישנו רמז כלשהוא בצבע, (שימוש של האינטליגנתיה אנרגטית שלו ? ).

שלום אני,
יש לי נסיון בעבודה עם ילדים עם PDD והיו תוצאות מרשימות לעבודה עם הגוף. הילדים היו בגילאי 3 - + .
עיקר העבודה ולאורך זמן הייתה עיסוי ותנועה. חלק מהתנועה היה ע"י כך שאני הפעלתי אותם כמו: הצלבת ידים והצלבת רגליים כשהם בשכיבה. העיסוי היה עם שמן או בלי שמן (בהתאם לילד). יתכן שהמטופל שלך זקוק למגע חזק והוא מספק את עצמו ע"י לעיסת השרוול ויוצר לחץ עם השיניים. כייון שהילדים שעבדתי איתם גם לא דברו בהתחלה עבדתי הרבה על עיסוי הפה (בפנים, עם אצבע או עם מברשת שיניים, אפשר להוסיף משחת שיניים טעימה לילד). היום הם מדברים, אחד עבר בשלבים מהגן הטיפולי לגן רגיל.
עיבדי הרבה על גבולות הגוף בעיסוי, צד אחורי, קדמי והרבה מאוד את צידי הגוף לאורך כל הגוף. הרבה גלגולים וחיכוך הגוף בדרכים שגם הילד יכול להמציא.
יש לי הרגשה שאני מעלה דברים שאת בודאי עושה.
איך הילד במוטוריקה עדינה?
ההעבודה צריכה להיות לאורך זמן ולדעת שיש גם ירידות ואתנחתות. כמה פעמים בשבוע אתם נפגשים?
אשמח לעזור לך.
שבת שלום, נטע

_שאלה שניה ישבנו לצבוע עץ הילד דבר 1 צבע את העלים של העץ ואת הגזע רק על הקווים של הגזע
ועם למשהו יש ראיון לגבי זה אני אשמח לתשובה_.

אני,
בציור עץ כאמצעי אבחון מתארים את הגזע כמשקף את אישיות המצייר ואת הנוף כמתאר את פעילות המצייר
בחיי היום יום / או יחסי הגומלין שלו: בין העולם החיצוני לפנימי.

מאחר והילד לא צייר את העץ אלא רק העדיף להדגיש דברים מסויימים קחי את הכתוב בערבון מוגבל,

בנוף: עלים מסמלים פוריות, גדילה ולבלוב.

בגזע: קו חלק בציור הגזע מסמל כושר הסתגלות,גמישות, גישה כללית בריאה.
קו דק וחלש מסמל אישיות עדינה /חלשה, חוסר בחיוניות.

שווה לבדוק את הצבעים שהשתמש בהם,

למי שרוצה להכנס לנושא של אבחון העץ מומלץ הספר של זהבה אורון - גרפולוגיה ומבחן העץ.
ספר ברור ומובן שנותן עוד זווית על אישיות המאובחן.

שליחה על ידי אני* » 30 דצמבר 2007, 17:33

שלום לכולם ותודה על התשובות.
משה בקשר לשאולת הספטומים הראשונים על מה עבדתי ומה לדעתי צריך להמשיך לעבוד עליו?
הספטומים הראשונים שעבדנו עלהם א יצרת קשר , וקשר עין בננו תחושות גוף אפו מתחיל אפו נגמר הבנת סכמת הגוף ראש, צבר. כתפיים. חזה בטן, מוטניים, אגן,ישבן, רגליים. קושי ביכולת ההצלבה של הגפיים,קפצות לא על קפצית אלה התנתקות מהקרקע (רגשי)
גרפו מוטוריקה (עובר על גרפו שאני צירתי )
הנושאים שלפי דעתי צריך להמשך לעבוד הלהם חיזוק הגוף!!!!!!!!! לשחר יש פוטנצאל גופני גבוהה אך יש קושי במימוש.
כיום אני והפר המקצועי עובדים על נפרדות , צד דומננתי וחציית קן האמצע.
הטונוס שרירים של שחר גבוהה ולא נמוך.

בקשר לעץ לאחר חשיבה מאוד מעמיקה ולאחר תשובות בפורום עלתה לי מחשבה אני והצוות הרפאי עובדים על נפרדות עם שחר ועל גבולות הגוף יכול ליות שמתחיל להתגבש לשחר גבלות בנו לבין האחר.

בקשר לעלים הראש של שחר עובד שעות נוספות.

ושוב תודה על העזרה
אני

אני אני מתרשם מאד לטובה מעבודתך.
בקריאה נוספת של מה שכתבת, נראה כחושב לנסות ללמדו הרפיה של שרירי העיניים.
נסי שישכב, שינסה לדמיין את העיניים שוקעות לכיוון בסיס הגולגולת. ככל שיצליח לחבר את הנשיפה האיטית והעמוקה לתהליך ולתחושת שקיעת העיניים בארובות, המחשבות תלכנה ותפסקנה. מאוד חשוב שילמד להרפות את החשיבה. סביר להניח שכל זמן שהחושים לא יהיו מווסתים מספיק, הוא לא יוכל להרשות לעצמו את הרפיית החשיבה ולכן גם לא את הרפיית העיניים. החשיבה חשובה ביותר לתהליך הדחקת הרגשות ובעיקר החרדות הנוצרות מתחושות אובדן הגבולות המתלווה לרגישויות היתר.

כמו כן, במידה וטונוס השרירים גבוה מדיי, מומלץ מאוד לעבוד על עיסויים עמוקים ככל הניתן. זאת במידה ותחושת הכאב אינה חזקה מדיי. במידה ותחושת הכאב חזקה, חשוב להגיע לעומקים לאט, אבל לא לוותר על כך. חשוב לטפח את חווית הרפיית השריר בזמן העבודה עליו. הרפיית הכאב באמצעות הנשיפה והרפיית העיניים, משלבת טכניקות שונות הגורמות לתגובות חיוביות ביותר, כשהן מבוצעות ביחד.
נכון שנראה על פני השטח, שילד עם קשיים כאלה לא יוכל לבצע את מה שכתבתי. אני מאמין שכל טכניקה, גם כשהיא קשה ולא נראית מתאימה, ברגע שהיא אכן יכולה לעזור והמטופל חווה את פוטנציאל העזרה, מוחו ייפתח ויתפתח לנושא במוקדם או במאוחר.
כמו כן, עם אנשים בעליי טונוס גבוה, חשוב ביותר לתרגל את תנועת כלל המפרקים של הגוף, בתנועות מעגליות של העצמות המחוברות למפרק. ככל שטווח המעגל גדל, כך גדלה הרפיית הגידים והשרירים הקשורים.
במידה והוא בעל טונוס שרירים גבוה (היפר טונוס), הרי שזוהי סיבה נוספת לחרדות קיומיות רבות.

ל אני בנושא של האובססיביות שתקפה את הילד כשנכנס לכיתה קטנה. כתבת:

השנה הוא נכנס לכיתה קטנה ובמפגש האחרון היתה תופעה חדשה שחר התחיל לאכול את שרוולי החולצה באופססיה

ילדי PDD הינם ילדים חכמים מאוד, כשאר הילדים ואוליי רגישותם הופכת אותם לכחמים הרבה יותר בתחומי התקשורת והתפיסה של מהות האחר. סביר מאוד להניח שהחרדה נובעת גם מההימצאות בכיתה קטנה, מעצם ההימצאות.
האם הכיתה נמצאת בבית ספר רגיל? האם עד לפני השנה הוא היה במסגרות טיפוליות?

ההשפעה של מסגרות רגילות על ילדי PDD שגדלו במסגרות טיפוליות (גם על אלו שגדלו במסגרות רגילות) יכולה להיות הרסנית מאוד. רק לאחר שיגרגישו עצמם בעלי יכולת תחרות בילד הממוצע, יוכלו להרגיש רגועים יותר. סביר מאוד להניח, שחינוך ביתי מתאים הרבה יותר לילדים בעליי צרכים מיוחדים.
יאפשר להם להתפתח למקסימום ניתן, ללא איום של התמודדות מתמדת עם הרוע של הילדים הרגילים בבית הספר, ללא איום מתמיד מההשוואה העצמית עם הילדים הרגילים, ללא מורים שאינם מוכשרים מספיק על מנת לעבוד עם ילדים מהסוג הזה.

שליחה על ידי אני* » 01 ינואר 2008, 20:52

משה
תודה על התשובה
בקשר אם הילד לומד בכתה קטה בבית ספר רגיל אז כן, והוא מגיע מגן טיפולי לאוטסטים וPDD .
שחר ילד מאוד תחרותי ובערך מתחילת 2007 הוא גם משווה בינו לבין האחר ועיקר בנו לבין האחים שלו.
לצערי אתה צודק בקשר למסגרות החנוך אך בארץ עדין לא פתחו או הצלחו לצור מקום לילדם ע"פ צרכים האישים וכיתה קטנה בבית ספר רגיל היתה התשובה הנכונה מכול הבחרות שיש לילדים עם הצרכים של שחר ולשחר בעיקר לכן אני מאד רוצה ליות שם בבלו אני יודעת הוא יכול וגם הוא יודע לכן העבודה יותר קלה כי הוא יודע ואומר מה טוב בשבלו. לדוגמה הגרפו הוא הרגיש איך זה משפעה לטובה והוא פשוט מתרגיל את זה ומבקש לתרגיל ושאני יתן לו עוד שהיה בבית שיוכל לעבוד.
שחר ילד מדהים שמראה לי כמה השיטה עוזרת למגבן רחב של קשעים.
חשוב לציון שהצוות בבית הספר בקשו (וקבלו) הדרכה ממני. והם מכנסים תנועה כחלק משגרת היום של שחר (עקב הצורך של שחר לתנוע) .

ושוב תודה

אני

שליחה על ידי א.א.* » 27 מרץ 2009, 08:12

סוף סוף מצאתי את הדף על כך אני שמחה. שלום משה . אני מטפלת בילד בן שנתיים ושלושה חודשים אשר אובחן כסובל מ pdd. הילד מקסים חייכן, קונדסון, מתוק בקיצור ילד שובה לב. אינו משתף חברים למשחק ונמצא בעולמו. הייתי בגן וצפיתי בו במהלך היום. לצערי גם הגן לא מאורגן ויש שם כאוס הדבר משליך על התנהגות אלימה של הילדים וחוסר שקט שלהם שהילד הזה נכלל בתוכם, אותו לעיתים מכים. אין הוא יכול לשבת לאורך זמן מול מטלה, אך גם כאשר הם מושיבים אותו להרכיב פאזל זה פאזל נטול חלקים והוא נראה משועומם וקם מכסאו ובצדק. גם הריכוז לוקה בחסר וכן מס' ילדים קמים ומסתובבים ללא מעש. כך שלמעשה קשה לקבוע בודאות האם זה תוצר של חוסר אירגון או של הילד עצמו. מה שחשוב להבין שהוא אינו יוצר קשר עם חברים סביבו אך הוא משחק לידם, אלי הוא ניגש מחויך מראה לי חפצים ואמר שמות של חפצים שמכיר. יש לילד קושי עם חזרה אחורה המתבטא במכונית שנוסעת רק קדימה ואם מסיעים אותה אחורה הוא נלחץ, כאשר היה רץ לאימו היה מפנה לה את גבו וכך מבקש חיבוק. היא מספרת היום שזה קצת השתפר. ישנה רגישות גבוהה גם בחושיו זה ברור. בחצר שיחקתי איתו במלשה, לימדתי אותו לחכות ובספירה של 3 רק אז להתגלש ובקול תרועות ועידוד של מחיאות כפיים, פעילות זו נמשכה כ20 דקות. מערכת היחסים של הוריו רעועה הם רבים הרבה ליד הילדים ומחפשים מישהי שבבית תעסיק את הילדים. הסברתי להם שאני אלמד אותם מה לעשות והם יחד יצטרכו לספק לילד את הצרכים החסרים לו, אך האב מחפס ביביסיטר בלבד .
השאלה שלי היא איך מטפלים בקושי של הליכה אחורה, נסיעה אחורה מבלי שיהיה חרד?. אימו מאוד מתוחה ואין לי ספק שהלחץ עובר. שקלתי לותר על טיפול אם הם לא ישתפו פעולה.
איך עלי להסביר להם זאת כדי שיבינו את חשיבות הדבר?
איך אני עובדת איתו על קשר עם חברים? אני כרגע בונה את הקשר איתי ועד שזה לא יניב תוצאות נראה לי חסר טעם לנסות לחברו לילדים אחרים. הסברתי לאם שזה דורש הרבה מאוד זמן. ועדיין אשמח לקבל כלים לעבודה עם המתוק הזה.
אם יש לכם חברים עצות אשמח לקרא.
תודה.

Y.P הגעתי עד לסרט אך הוא אינו נפתח בשום דרך שניסיתי.

א.א בעבר טיפלתי במבוגרת שעור הגב שלה היה כל כך רגיש, שתפקד כרדר רב עוצמה. זה היה המקום הרגיש ביותר בגופה (מסתבר שישנם בין רגישים הייתר עוד כאלה) .
במידה והילד הזה בעל רגישות מיוחדת בגב, הרי שנסיעה לאחור יכולה לגרום לו לעומס ייתר גדול על מערכת הקלט.

אני מאוד ממליץ ללמד אותו את מדיטציית האפור בדרך יצירתית, שיוכל להבין את הנושא. אני סבור שאין לו הפרעת הבנה.
ניתן להתחיל במשחקי צבעים, לבנות את האפור על כל גווניו בצבעי ידיים או צבעים אחרים במידה והילד רגיש בידיו, לאחר מכן משחקי דמיון על נייר, לאחר מכן לבנות את הבועהבציור ולאחר מכן במציאות.
במידה והילד מתקשה בהפעלת גופו, מומלץ להתחיל לתרגל את גופו כבר בגיל הזה.

בגילאים צעירים מאוד, צריך להפעיל את הגוף באמצעות עבודה בזוגות בין הילד למטפל, המטפל משמש ככרית הדחיפות או הסד להישען עליו של הילד בכל התחומים.
למשל, חיזוק הרגליים באמצעות שכיבה על הגב, הרגלים כפופות אל הבטן המטפל אוחז בכפות הרגליים והילד צריך לדחוף כלפי מעלה.
ניתן לבצע את זה בכל רגל לחוד על מנת להתחיל לפתח מודעות הצלבה. לאחר מכן שיאחוז בהצלבה את כפות רגליו וידחוף אותן בעצמו בהתנגדות ידיו.
ניתן להמציא המון תרגילים להפעלת הגוף, אל תהססי.

ללא קשר לקושי הישיר, נראה שילד בעל רגישות תחושתית אינו יכול לתפקד בגן הזה בכלל. אני מאוד ממליץ להחליף את הגן.

גם הקשר בין ההורים נראה בעייתי מאוד. ילדים רגישים חיים את הוריהם בתוך גופם בעוצמות חזקות. אני ממליץ להסביר להורים "ביחד" את השפעת התנהגותם וגישתם על קשיי הילד. לגרום להם להבין שהמתח והיחס ביניהם יכול להוביל את הילד להתנתק לגמרי (גם לאוטיזם). שיקחו אחריות על כך. עשו ילדים, מומלץ שגם יבנו עבורם תנאים מתאימים.

השילוב בין הורים בעיתיים לגן שהילד אינו יכול לתפקד בו, אינו מאפשר לילד למצא פינה אחת שבה הוא מסוגל לנוח ו/או להרגיש אדם המסוגל לתפקד.
האם ישנם סבים בתמונה, נראה כאפשרות טובה למקרה מעין זה. מומלץ במידת הניתן להפעילם לפני שהילד יכניס עצמו למצב ממנו לא ניתן יהייה להחזירו.

בנוסף, האם נראית כאדם בעל פחד להתבגר, במידה וזה אכן כך, חייבים להסביר לאב שהשארת התפתחותו של הילד לאם או לביבי סיטר, יחמיר ביותר את המצב. כנראה שהאם לא תסכים לשום דבר שהאב יציע וסביר להניח שתעשה הכל על מנת להחמיר את המצב, למרות שעל פני השטח היא תנסה להיראות שהיא זו המנסה לשנות לטובה את המצב, והיא זו המשתדלת מאוד. למעשה, (במידה שהיא אכן בעלת פחד להתבגר) היא זו הגורמת למצב ודי בכוונת תחילה, כי הוא משרת את הצרכים הנפשיים שלה.

האב, נראה שכבר אינו מעוניין להשקיע מעצמו (עוד סימן לפחד להתבגר של האם, שלרוב גורם לבן הזוג השיני להתרחק ולאבד תקווה ועיניין) חשוב להבין מה גורם לאב לנסות ולהתרחק. במידה וזה האם, סביר להניח שהמצב ילך ויתדרדר. מומלץ לגרום לו להבין את נושא האחריות שלו על ילד, ללא קשר למצב הקשר שלו עם אישתו. ככל שיבין מהר יותר שכל מה שיקרה לילד הוא יצטרך לשאת בתוכו עד יומו האחרון, ייטב.

נשמח להמשך עידכון בנושא.

בהצלחה

שליחה על ידי א.א.* » 27 מרץ 2009, 20:11

משה, אני מודה לך. על כך חשבתי בדיוק תארתי לעצמי שיש רגישות גבוהה באזור הגב של הילד. לגבי ההורים אני יודעת שיהיה לי קשה להסביר להם בעיקר לאב שכן אינו מאמין בדבר , בחור נוקשה שאינו יכול הביע שביעות רצון על דבר. השבוע אני עורכת איתם מפגש אעדכן אותך. תודה רבה.

שליחה על ידי א.א.* » 26 אפריל 2009, 21:14

שלום משה
סיפרתי לך כי אני מטפלת בילד בן שנתיים וחצי הסובל מ PDD לדברי הנאורולוג. אני נמצאת איתו בגן פעם בשבוע למשך שעה, זוהי הפעם החמישית שאני שם והינה הוא מתקשר עם ילדים, אוסף צעצוע שנפל לילד ואני אומרת לו - תן לאביב תגיד לו קח, ולפתע המקסים הזה מסתכל על חברו מגיש לו את הצעצוע ואומר לו קח. החמאתי לו והתרגשתי עד דמעות. מקרה דומה קרה בשבוע שעבר בעת ששיחק ושיתף ילד עם כדור כאשר מסר לו את הכדור. קשה לו לשבת לאורך זמן בריכוז כיוון שהגננת מאוד משעממת גם אותי יש לציין, היא רק שרה ועושה תנועות עם הידיים אין הילדים רוקדים ורק מסתכלים עליה, לאט לאט חלקם קמים והוא לא היחיד אך כאשר אני יושבת איתו בריכוז ועובדת איתו יחד הוא נשאר כמעט עד הסוף. אני חושבת שזה מאוד קשור להתפתחות גילו נראה שאצלו זה מעט התעכב למרות שני חושבת שזה סביר הוא עדיין קטן,ונראה לי שלא חיכו מספיק עם הקביעה, עם ההורים יש בעיה עדיין , נראה כי הם מתחמקים משיחה. עלי למצוא דרך לשוחח איתם. אבדוק זאת.

א.א לפי מה שאת כותבת, חייבים להעביר את הילד הזה מהגן הגרוע, או להחליף בדחיפות גננת.

לפי התיאור שלך לא ניראה שיש לילד PDD .

את מוזמנת לדחוף את העיניין רחוק עד כמה שתוכלי. כל המציל...........

שליחה על ידי א.א.* » 30 אפריל 2009, 23:17

הי משה. בהמשך לילד המקסים-pdd. היום קיימתי שיחה עם הוריו, נראה שאביו רגוע יותר מפעם שעברה, ההורים מחפשים גן אחר עבור ילדיהם. בין ההורים יש המון כעסים וכול אחד מהם שטח בפניי את בעיותיו אל מול בן הזוג. חשוב היה לי להגיד להם שעליהם יהיה לעבוד יחד וכמובן אכוון אותם לעבודה. תדרש עבודה במגע עם ילדיהם.(תאומים). האב מאוד הסכים ומעיד על עצמו כי שם גבולות אולם האם מוותרת בקלות, האם טוענת כי מגדלת את ילדיה לבד ואין לה עזרה כיוון שהאב לא נמצא בבית אלא בשעות הערב ועוד.. הם שוקלים להעבירם לגן מונטוסורי. מה דעתך? אני חושבת שכדי יהיה להפריד בין הילדים יש שם תלות גדולה ואחד התאומים כאשר לא רואה את אחיו ממש נכנס ללחץ זה קרה בגן.ואולי הם זקוקים אחד לשני? ואם כן עד מתי?

אנונימי

א.א,שלום לך !
אני רוצה לשתף בדעתי האישית
מתוך ניסיוני והכרותי את האוכלוסיה.
(בעבר,עבדתי עם אוטיזים ועוד.
ובנוסף, באמצעות השיטה טיפלתי בילדים בעלי pdd.)

אני מגיבה אך ורק לתגובה הספציפית הזאת
מתוך הנחה שהילד הוא אכן pdd :

"ילד חריג" בבית לעיתים יוצר מתחים בין בני הזוג שלא חלילה באשמתו.
הנושא הזה מורכב ולא פשוט. הילד, מעמיד את ההורה ושאר המשפחה בלא מעט סיטואציות
מביכות, מכעיסות, מכאיבות המעמידות את הסביבה בחוסר-אונים ובתסכול עם המון קושי
הן מצד הילד עצמו והן מצד הילד -והסביבה ואל לנו לשכוח את הקושי "האישי והפרטי" של ההורים.
(אה רגע, לא שכחתי או התעלמתי יש גם את רגעי נחת,
אם כי הם מעטים יותר ביחס לאתגרים ולמכשולים שאנו נצבים בפניהם).

שאלתי היא- האם יש לך הכשרה בהדרכת הורים?
במידה ולא, אני חושבת שזה מקום מאוד נכון לחשוב על עבודה אינטגרטיבית עם עוד אנשי מקצוע
ואפילו להמליץ להורים לקבל הנחייה ולשתתף בקבוצות תמיכה של הורים לילדים pdd...שיכולות לתמוך, לעזור ולהעניק אינפורמציה חשובה מאוד.
איני יודעת, מה דרגת הpdd אך זה לא העניין.
מה שחשוב לדעת שישנם החלטות בגלאים הצעירים שהן
מאוד משמעותיות וקרטיות להמשך התפתחותם.
ואילולא לא ינקטו בצעדים נכונים ייתכן שמאוחר יותר זה יהיה רק יותר קשה או קשה מאוווווד.

יש עוד לא מעט דברים לומר, אך, ארחיב עליהם בהזדמנות אחרת.

שיהיה לך בהצלחה רבה,
וישר-כוח.

(בהזדמנות זו אני רוצה להפנות את תשומת ליבך לדף בית נפרד בתוך האתר של משה הדן ב pdd

בלבד- ייתכן ותמצאי שם עניין ואנשים שהתנסו בעבודה עם ילדים pdd.
PDD ואוטיזם)*

לילה-טוב
פומיקית

א.א אני לא כל כך בטוח שישנה דוקטרינה נכונה עבור גידול תאומים. ישנם הדוגלים בהפרדה וישנם הדוגלים להשאירם ביחד. אני בעד להשאירם ביחד מסיבות רבות ושונות. העיקרית ביניהן היא שהם בכל מקרה מחוברים האחד לשיני בקשר עמוק גם רגשי וגם נפשי, שאדם שאינו תאום אינו יכול להבין בכלל.

כל הכבוד על העבודה עם ההורים. אכן נראה שצריך להמשיך בכך הרבה מאוד. בעיקר לנסות וללמד את האם להתחזק ולנסות ולהבין מה החולשה הגרומת לוויתור שלא במקומו.
תרגילי לחיזוק כוח הרצון יכולים לעזור מאוד לאם לעמוד על שלה. כמובן במידה ואינם פותחים תהליכים נפשיים עמוקים, הדורשים התמודדות עם הנושא על ידי מטפל.

במידה ואת רוכשת את אמונם, ובעיקר את אמונו של האב, מומלץ לנסות ולעבוד קצת עם שניהם עד שיוכלו לתמוך האחד בשיני. בסופו של דבר לגדל תאומים לבד זוהי משימה קשה ביותר. אבות לרוב מסרבים לקבל ולהאמין עד כמה להיות אימה קשה הרבה יותר מכל עבודה שגבר יכול לעשות (מלבד לגדל את ילדיו).

בהצלחה

אנונימי

הי, משה איזה מגינב יצא לנו לכתוב ביחד.
אני מסכימה איתך- רק השאלה שלי עד כמה א.א פנויה ומסוגלת להשקיע בעבודה ובטיפול
בכל אחד מבני המשפחה שם? האם זה תפקידה?

(וא.א- שלא חלילה תקחי את זה אישית אני לא מפחיתה מכבודך
ובוודאי לא מיכולותייך -אני בטוחה שיש בך את הכוחות הללו).

נראה לי פשוט, שזה כל-כך מורכב ולא מעשי ברמה ברמה היום יומית
והרבה דברים עלולים להתפספס.
לדעתי, נכון היה אילו היו נמצאים שם בשביל הילד ממקום תומך, עוזר ומכוון.
שחלק מהעזרה זה גם להפנות הלאה...

אגב, תרגילי כוח-רצון להורים שמתמודדים עם קושי,
יכול הלהיות משהו מדהים שיוביל להתפתחות והעצמה משמעותית .

שליחה על ידי א.א.* » 01 מאי 2009, 08:02

תודה רבה לכול מי שמביע דעתו. להורים ולילדים יש מגוון של רחב של תמיכה. האם נעזרת בפסיכולוגית, הילדים נתמכים על ידי מרפא בעיסוק וקלינאית תקשורת, האב אינו מטופל . אני כבר יוצרת קשר עם הגורמים המטפלים, הנויירולוג שרוצה לשמוע על השיטה ועל עבודתי וכן עם הקלינאית. אני מתחילה לקבל הדרכה שכן עד עכשיו לא קיבלתי את האישור של שני ההורים לגבי ההמשך. ידוע לי שחשובה הדרכת הורים. ותודה- אפנה אותם לקבוצת תמיכה.
זוהי הפעם הראשונה שאני עובדת בהיקף כזה אך מזה כול הזמן פחדתי, ועכשיו אני לא מוותרת לא פשוט לי אבל זו מלחמתי שלי בעיקר כי אני מאמינה ביכולות שלי ובשיטה.
שבת שלום.

אנונימי

א.א- ישר כוח .
אני קוראת את דברייך ומעלה חיוך על שפתיי.
בהמשך את מוזמנת לדף PDD ואוטיזם נשמח להיפגש שם
וללמוד אחת מהשניה.
בהצלחה

הטיפול במשפחה הינו חלק אינטגראלי בטיפול של הילד בשיטה. מתחילת הדרך היה ברור וזוהי גם הדרך היחידה בה צריך לטפל בשיטה. אחרת קשה ביותר לסיים טיפול בעייתי בהצלחה.

גם במידה וההורים נמצאים במסגרת טיפולית אחרת, המטפל בשיטה אמור להיות המקשר בין כל הקצבות של הטיפל במשפחה. בנוסף לכך לדעתי המטפל חייב להיות זה המקשר גם למוסדות החינוך השונים בהם הילד לומד ומטופל.

לדעתי הטיפול בשיטה חייב תמיד להיות מערכתי ומשפחתי. הילד אינו גדל בווקום, והמטפל חייב לדעת מה הן נקודות התורפה של מערכת החיים של הילד. ככל שידע יותר, כך יוכל לעזור בצורה יסודית יותר.

לדוגמא:
בטיפול ב{{}}מלכה קטרינה, אני מדריך את ההורים, את המטפלות השונות של הילדה (שלש נניס שונות) את המרפא בעיסוק, המרפה בדיבור הנוירולוג והרופא המטפל במחלתה. כולם מודעים למה שאני עושה, להשפעות העבודה על הילדה. להשפעות שליליות אפשריות, למה צריך לקחת בחשבון ולהיות מודעים אליו על מנת לבדוק שהמלכה אינה מתדרדרת. כמו כן המרפאות השונות מטפלות בה עם תוכנית עבודה מתואמת לעבודה שאני עושה איתה. מתרגלות אותה על פי ההנחיות שאני מעביר דרך האם. מוטוריקה גסה, עדינה,עיניים, חיזוק השרירים והלשון.

ללא עבודה עם בקרה מערכתית כזו, לא הייתי מעז לקחת על עצמי את הטיפול הזה.

דוגמא נוספת:
אני בפגישה לפני אחרונה עם ילד בן 8-9, שנשאר שנתיים כהכנה לכיתה א' כי חשדו שהוא מפגר במקצת. הילד הזה מעופף כרוני, כי הוא יצירתי בצורה מטריפה מצד אחד, עם אמא ואבא לחצנים כל כך שהילד לא מסוגל להיות במציאות אלה בורח באופן קבוע לעולם הפנימי שלו.
על פני השטח תפקד כגבולי מפגר. לא קרא, לא כתב, בקושי היה מתקשר עם המציאות בצורה מתאימה, חסר ביטחון וכשהיה מדבר, היה מדבר ללא קשר למה שנשאל או נאמר לו.

אתם זוכרים את האבא שעבד שני משמרות והיה עייף ביותר כל הזמן כי לא יכול היה להיות בבית, כשהתירוץ שלו היה שהוא חייב לפרנס. זה האב של הילד הזה.

החלק הראשון של הטיפול, בשלשה חודשים הראשונים במקביל להתפתחותו המוטורית של הילד, עבדתי רוב הזמן על הקשר בין ההורים. לימדתי את האם איך להפסיק להיות לחצנית. הסברתי לה מה היא גורמת לבעלה ולילדים. (שני הילדים כבר היו בגללה עם צורך במצבי לחץ, מלבד האב).
מהרגע שהיא הבינה את הנזקים החמורים שהיא גורמת לכולם, ושסביר ביותר שאם תמשיך כך היא תאבד גם את בעלה, היא הצליחה לשנות את רמת המתח העצום שהייתה משדרת כל רגע ורגע. הפסיקה לדרוש בתוקפנות שהייתה דורשת. התחילה להקשיב במקום רק להגיד. בקיצור הצליחה להשתנות (השינוי דרש את כל יכולת המניפולציה שלי).

האב, למד עד כמה הוא מזיק בזב שהוא "קונטרול פריק" . החל להבין מה הנזקים שהוא עושה בזה שהוא אינו מאפשר לילדים שלו להתפתח ללא בקרה חמורה ביותר שלו. הפסיק לבקר כל הזמן את הבן ונתן לו מרווח מחייה. הקושי העיקרי היה לשנות את הבעת פניו הדוחא לכל מה שהילד היה עושה. בהתחלה שום דבר לא היה מסוגל לספק אותו, כי דפוסי ההתמודדות שלו עם אבא שלו לא הרפו ממנו. הוא הבין, הפנים סלח ושינה.

ההורים החלו לשוחח ביניהם על הבעיות הכואבות שביניהם. אמנם לקח המון אנרגיה ממני, אך השתלם. בהתחלה היו צריכים לכתוב כל מה שקשה להם האחד עם השיני ולהביא לי את הנושאים על מנת לדון בהם. עצם כתיבת הנושאים, הביא לשיחה ביניהם ולנסיון אמיתי לפתור את הקשיים השונים.
חל שיפור רב בתחום הזוגיות והמיניות וכתוצאה מכך כל חיי הבית השתנו.

הילד, שלמד שאין לו ערך בעיני הוריו, (למרות שאוהבים אותו מאוד) החל להתפתח היטב. כיום הוא תלמיד טוב, הנוירולוגית שינתה את ההבחנה שלה מגבולי מפגר לילד נורמלי לחלוטין, המורה האחרונה שלא סבלה אותו הורדה בהנחייתי מגבו, וכיום אינה מלמדת אותו בכלל.
הילד קורא וכותב ברמת גילו, ספורטאי טוב (לא עסק בספורט בכלל) כדורגל, ביסבול וקרטה. אוהב את הקרטה במיוחד ומתקדם מהר מאוד.

הבעיה היחידה שנשארה לילד החמוד הזה היא אחותו הצעירה. כל היום מציקה בכוונה והוא מתקשה לשמור על שלוותו. היא למדה ביסודיות את הצורך במתח מהאם ומפרקת עליו את כל רצונה במתח. כנראה שבקרוב אתחיל לעבוד איתה היא מתקרבת לגיל חמש.

מכיוון שהמשפחה מגיעה מרחוק, ואין להם כסף לביביסיטר, הילדה מגיע איתם מתחילת הטיפולים. רק בפגישות עם ההורים לבד לא הגיעו הילדים, קיימנו אותן בזמן בית ספר.

השתמשתי בעובדה שהיא לא רצתה להישאר בחדר ההמתנה שלי, (הוא קטן חשוך במקצת ולא מתאים לילדים) על מנת להתחיל את העבודה איתה. לאורך כל הפגישות, ניסתה כמובן להיות המרכז, ולא אפשרתי לה. בהתחלה הוצאתי אותה לחדר ההמתנה, ברוב הפגישות. הייתה משחקת עם הבובות והחוברות שלה, אך מנסה גם משם להפריע כמה שיכלה, שרה, דברה בקול רם מאוד, דפקה חזק על הדלת שלנו כל כמה דקות, כי ידעה שהפסיכולוגית השותפה שלי למשרד, אינה יכולה לסבול את הרעשים הללו וגם ידעה שהיא מפריעה למהלך הטיפול של אחיה.

לקח כחודש וחצי חודשיים בערך עד שהעדיפה להיות בחדר ללא שהפריע כל הזמן. לכשהפריע הייתי מקדיש לה זמן קצר ביותר והיא הייתה ממשיכה לשחק את משחקיה או שהייתי מוציא אותה מחדש. כיום, היא יכולה להישאר בחדר בשקט רוב הזמן. חלק מהשיחות שאני מנהל עם המשפחה ואחיה, מיועדות עבורה. היא חכמה ביותר וקולטת הכל. היא משתנה כל הזמן, למרות שכאילו ואין העבודה מכוונת אליה. מזווית העין אני רואה שהיא מנסה לתרגל את כל מה שאחיה מתרגל.

לכל ילד, המשפחה וסביבת החיים שלו.

אנונימי

הטיפול הוא מערכתי.
השאלה היא עד כמה מטפלים בשיטה יודעים לגשר ולנווט בתוך המערכת הזו.
אני יכולה לשתף מהנסיון שלי במהלך הלימודים שלא ניתן על כך דגש משמעותי וחשוב לסטודנטים!
ואני מתארת שכך גם במחזורים אחרים.
יש להעמיק ולרכוש ידע וראייה כוללנית כלפי שלושת המערכות (ילד,משפחה והסביבה) על מנת לכוונם ולהדריכם בצורה הטובה ביותר
על-מנת שהטעויות היו מעטות כל שניתן ולא מתוך חוסר ידע.
(מותר לטעות אנחנו רק בנ"א ,,,השאלה עד כמה)

שליחה על ידי א.א.* » 04 מאי 2009, 21:31

אהלן. שמחה לספר על התפתחויות עם הילדים איתם אני עובדת. המתוק שדיברתי עליו כבר פונה אלי כשרוצה משהו ומסתכל בעיני, זה קצת קשה אבל אני מקפידה ללמד אותו להסתכל בעיינים כשרוצה משהו. זמן ישיבה מול משחק התארך במעט. הוא ילד מאוד מהיר ואני עובדת איתו על הקוטב השני. תמיד סופרים עד שלוש ורק אחר כך אפשר להתגלש. היום הוא חייך הצחקתי אותו ממש שמחתי על כך לא היה פשוט להוציא ממנו חיוך. אחיו חשדן ורק לפני שני מפגשים התחיל ליצור איתי קשר, ילד מקסים . היום הוא אמר לי להתראות ונופף עם ידיו זו ממש התקדמות.
פומיקי אם את קוראת אשמח לשמוע את נסיונך בעניין.

אנונימי

כייף ומרגש לשמוע.
המשיכי לספר ולשתף.

האם נראה לך שאני יכולה להעביר לכאן את הדיון האחרון שהתקיים בדף של משה
על -מנת לשמור על רצף הדיון?

שליחה על ידי א.א.* » 10 מאי 2009, 20:54

פומיקי תודה . האם רק שתינו על הדף הזה?

אנונימי

לא, לאט לאט אנשים נחשפים לדפים החדשים.
אך אם יש לך חשש שאנשים לא נכנסים לכאן
אז מומליצה לך להשאיר הודעה בדף של משה ולהזמין את האנשים להיכנס לכאן.
(רצוי שאנשים יתחילו לאט לאט לנתב את ההודעות שלהם במקומות הנכונים
מכיוון שהדפים הראשיים נהיים מהר מאוד כבדים)

חוץ מזה, מה איתך ?
איך הולך לך?

סרטון מאוד מיוחד ומרגש, שעוסק בכל מה שאנחנו מנסים לעשות..
http://carlysvoice.com/?p=247

אוריאל,
תודה שחזרת מרתק כמו תמיד.
תודה על הסרטון המדהים על קרלי.

אנונימי

אוריאל, ברוך שובך

.
ותודה על השיתוף.
מעניין מאוד.

תודה אוריאל.הסיפור על קרלי מדהים,בד"כ המציאות עולה על כל דמיון...עוד דוגמא שאין להרים ידיים או לוותר...בטיפול הייתי מספרת למי שהתקשה... על שני צפרדעים שנפלו בתוך כד של שמנת...צפרדע אחת מיד התייאשה צללה בתוך הכד וטבעה...השניה לעומת זאת קפצה וקפצה עד ש...פשוט הפכה את השמנת לחמאה מוצקה ויצאה לחופשי...זה מאוד משכנע...

לאוריאל
הסרטון מרגש.
תוצאות הטיפול מרשימות מאוד.
כל הכבוד.

הסיפור של קרלי באמת מדהים, וגם מפחיד, כשחושבים על כמה אנשים כלואים במצב דומה
ולא מצליחים לתקשר ולהודיע לנו שהם לא מפגרים, שהם מבינים מה הולך.
לחשוב כמה אהבה, זמן, כסף, גיוס של אנשי מקצוע מכל התחומים היו דרושים, התוצאה נותנת פתח לכל כך הרבה אנשים
שכביכול תקועים במצבים שהוגדרו כחסרי תקווה.

אני מתנצל על שחתכתי את קן הדיונים שהיה וגם על כך שלא כתבתי מזה זמן, הייתי בלונדון בביקור אצל בני ומאוד נהנתי לא לעשות דבר. בנוסף לכך המתח והמאמץ של סיום הספר והאתר גרמו לקושי לרצות לעסוק בנושאים נוספים.

אוריאל תודה רבה על הסרטון של הילדה האוטיסטית הנהדרת הזו, אהבתי, התרגשתי והעברתי אותו כבר להורה שממש זקוק לו.
שנים שאני מנסה להעביר את המסר שהיא העבירה, ולא כל כך הלך לי. גם כשאני מרצה בפני הורים או מטפלים לילדים אוטיסטיים ואני אומר להם את מה שהיא ואוטיסטים אחרים שהצליחו לצאת מהנתק הנוראי שחיים בו אומרים, לא כל כך מאמינים וגם לא עושים עם האינפורמציה הזו דבר.
האמת היא שלא כל כך קל לעשות עם זה משהו. הקושי באמת עצום מכל הכיוונים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש לי בן משפחה עם pdd ורציתי לדעת אם זה עובר בשלב כלשהו והוא יהיה כמו ילד רגיל