תקופה שכזאת

[זוכרת_נזכרת*]

תקופה שכזאת.
אוטוטו תשיעי,שמירת הריון כבר שבועיים,כמעט אפשר לחזור למסלול....
והילדות רגישות רגישות,והבית החדש(בשכירות)יקר יקר(ואני בדיוק הפסקתי לעבוד בגלל השמירה....)
ובעלי לחוץ לחוץ,ובכל זאת-התנועות מבפנים מנעימות לי בין לבין,והפרחים בחצר מרחיבים את הלב,והעץ זית שנשטף שוב ושוב בגשמי הברכה מזכיר שאפילו כאן בעיר,מצאנו פיסת חלום,פיסת נחמה.
תקופה שכזאת.
צריכים להתפלל,לבקש,לזכור כל הזמן את הנקודה,את המרכז,לזכור שעדינות והבנה,הן לתפוס את השוני שבמציאות,את השוני שלי והשוני שלך,את ריבוי הפרטים המבטים הפרשנויות הרגישויות,
וצריך לזכור,שהכל,הכל בהשגחה פרטית מופלאה.

(נכנסתי קצת לשפוך ת'לב,קצת לבכות או לספר,יוצאת קצת מעודדת,נזכרתי תוך כדי בכמה דברים חשובים,אז תודה:-) )

[זוכרת_נזכרת*]

הלילות הופכים להיות ארוכים,אני מתעוררת כל שעה,שעתיים...מדי פעם לשרותים,מדי פעם ציר מציק...מעניין עוד כמה זמן זה ימשך ככה.
הבוקר פתחתי את כל הדלתות של המרפסות והחצר,נתתי לקור המרענן להכנס,לאוורר.
יש בי מקום שרוצה כבר כל כך להיות אחרי,ללדת,להחזיק את התינוק(או תינוקת?אני לא יודעת...)להריח אותו,להניק,לפגוש אותו סוף סוף.
ויש מקום שלוחש בפנים עוד קצת,עוד טיפה עם הקצב שלך,עם הציפיה המתוקה הזו.
כבר אמרתי תקופה שכזאת.
סביב חודש תשיעי תמיד מתחיל אצלי מן מזג אויר שכזה,מתעתע,פעם שמש,פעם גשם,פעם קצת אפור,מתחלף ומתגלגל,ואני בתוכו,כמו בתוך בועה שקופה,
אני כאן ולא כאן,אני מנסה לאחוז במציאות ולהיות "בשליטה",לארגן ולהספיק,ומצד שני,לא יכולה-בשמירה...אז לומדת לשחרר,ולקבל,ככה את מה שיש.
את העזרה,את האוכל שהוא לא "שלי",והנקיון שהוא לא "שלי",ובכלל,שבעצם,מאותתים לי ששום דבר הוא לא בידיים שלי.....אלא רק שלו יתברך.

(פוווווווווווווווווווווווווווווווו................נושמת עמוק,כמה שאפשר.מישהו פה קורא?...)

[זוכרת_נזכרת*]

בתוך שבוע 38.אף אחד לא חשב שאחזיק מעמד כל כך רחוק...בטח לא אני.
כותבת ומוחקת כותבת ומוחקת
כבד לי,בגוף ובנשמה.
מפחדת ממה שמביא איתו העתיד ונעה בין אמונה גדולה ושמחה,בין הרצון לפרוץ סוף סוף עם כל הכוחות שיש בי,לבין רצון להתקפל קטן ולברוח מהכל כמה שיותר מהר ורחוק.

[פלוני_אלמונית*]

חחחח

[פלוני_אלמונית*]

כלומר חחחיזקי ואימצי....
את נשמעת נהדרת.

[פלונית*]

אני קוראת.... גם כן במיטה בחודש תשעי בבקשה תכתבי עוד!

[נגיעה_רכה*]

מפחדת ממה שמביא איתו העתיד ונעה בין אמונה גדולה ושמחה,בין הרצון לפרוץ סוף סוף עם כל הכוחות שיש בי,לבין רצון להתקפל קטן ולברוח מהכל כמה שיותר מהר ורחוק.
לא בחודש תשיעי אבל מזדהה מאוד...
זה נראה לי קשור גם לאביב המתפרץ הזה שמעורר את הנפש.
קוראת אותך ומאחלת לידה קלה וטובה@}

[זוכרת_נזכרת*]

פלוניות ונגיעה,תודה <3
(עדיין לא למדתי את האייקונים פה איך עושים אותם....חוץ מסמיילי )
וכן,האביב הזה מעורר משהו רדום בנשמה,מזיז אותה,מטלטל,ויש מין קו תפר כזה בין עננים אפורים ורוח קרירה לשמש המלטפת....
אנחנו בתקופה כזו,לפני התחייבויות גדולות-עוד ילד,משכנתא,עסק חדש...אני מסתובבת בתוך הבועה הזו,או תהומות של לפני הלידה,כמו שבעלי אומר,
ומשתדלת להנות מהמתיקות של הפשטות-מזר פרחים שבעלי היקר הביא ועדיין נראה רענן(כפית סוכר באגרטל-עושה פלאים!),מהריח של הכביסה הנקיה(אחרי שהקטנה הרטיבה גם את המיטה שלה וגם את שלי...)
מהשמש הנעימה שמסתננת לה בין הוילונות הזהובים,ואפילו מהבלאגן שיש בבית-בלאגן כזה של סדר פסח,שמזיזים דברים ממקום למקום,ומה שנקי עומד בערימות בצד הסלון,תופס לבנות את "המחבוא" שלהן בין הספריה לספה ויוצר להן עולם חדש לדמיין בו...
ויש לנו עגלה,שהוצאה אחר כבוד מעליית הגג של ההורים,כבר נקיה,הכיסוי מכובס ומתייבש בשמש,והבנות מתרגשות ממנה,כי הן באמת באמת היו כאלה פיצפונות ופעם העגלה הייתה שלהן,ועכשיו הן משחקות בכאילו כבר יש תינוק בתוכה ומסיעות אותו לטיולים ברחבי הסלון....והוא(או היא) זזים לי בעדינות בתוך הבטן,ואני גם מתחילה להתרגש,עדיין חוששת לכבס את הבגדים הקטנטנים שעברו מיון,את המנשא את השמיכות....הכל מחכה ומונח במקום,ואני צריכה רק לזכור לנשום....
בין מועקה לרווחה,בין ציר להקלה,בין הכיור לבישולים לכביסה למשחקים,למקלחות ארוכות ללילות שבהם אני לא נרדמת,ביני לבין עצמי,לבין בעלי,לבין בורא העולם,כל כך הרבה קורה שם,והצהוב הזה למעלה מזכיר לי-
החסרונות הם היתרונות....