איך להרדים פעוט ותינוק במיטה המשפחתית

[נופלת_בכל_הבורות*]

איזה בלאגן הולך אצלנו כל לילה.
הבכורה מעירה את התינוקי, התינוקי מעיר את הבכורה.. שמייח.
בעיקר קשה עם ההרדמה. תינוקי עייף ורוצה לישון, יונק עלי. בכורה בוכה שגם היא רוצה לינוק לפני השינה. כל עוד היא בוכה אני לא יכולה להתפנות אליה כי הוא לא נרדם עם הצעקות שלה.
ניסיתי קודם להרדים אותו ואז אותה, אבל היא מעירה אותו ואז שוב מתחיל הבלאגן.
היא מוכנה להרדם רק איתי, ולא עם אבא שלה.
גם ביום כשהיא רואה את אח שלה יונק היא מתחילה לבכות "מתי תורי, מתי תורי". לפני הלידה היא ינקה אולי פעם ביום לפני/אחרי השינה. כמובן שאחרי הלידה היא התחילה לבקש יותר. אני מגבילה אותה לבוקר ולערב, אבל זה לא פשוט.
היא כבר כשנה מבקשת מיטה וחדר משלה, אבל אין לנו אפשרות כזו, יש לנו רק חדר שינה אחד.
אני מרגישה שאני נופלת בכל הבורות של הורות לשניים. אני מרגישה שאני מתרחקת רגשית מהבכורה ומוצאת את עצמי כל הזמן כועסת, גוערת ומהסה אותה. השיא הוא כמובן בשעת ההשכבה.
מה עושים?

[אינדי_אנית*]

אוי נשמע נורא קשה...
ניסית אולי להרדים אותה קודם? לתת את תינוקי לאבא ולהרדים אותה ואח"כ להתפנות אליו?
ודרך אגב, נראה לי שכולם נופלים לאותם הבורות של ילד שני, אלא בורות ממש רציניים או שבעצם

אני כשהייתי במצב דומה החלטתי להפסיק להעיר לבכור, התינוק מתעורר מהרעש בכל מקרה והיא בחיים לא תבין שאם היא רק תהיה בשקט לכמה דקות תוכלי להתפנות אליה, אז חבל על הכעס שלך ועל הגערות.
מאחלת לך שתמצאו מהר סדר חדש שיאפשר הרדמות קלה יותר..@}

[אמא_לשניים*]

מסכימה עם אינדיאנית.
אני קודם כל מניקה את הבכור במשך כמה דקות ואז מתפנה להרדים את התינוק, תוך כדי יכולה לספר סיפור לפני השינה, או סתם לשכב קרוב קרוב..
בהתחלה בהחלט הייתי זקוקה לעזרה בשעת ההרדמות, מישהו שיחזיק את התינוק (העייף) בזמן שאני מניקה את הגדול (כולה שנתיים כשנולד לו אח) אבל לאט לאט הצלחתי להתמודד עם האתגר.

[דנה_ה*]

אוף, גם אנחנו באותה בעיה, בעיקר כשבעלי לא בבית בשעת ההרדמה. כשהוא בבית אז עושים תוכנית חלוקה, כשהוא לא - אני מנסה קודם להרדים את הקטן ובשעה הזו מנסה או לגייס לעזרה שכנים נחמדים שיהיו קצת עם הגדולה (בת 5) או מוחלת על כל העקרונות ושמה לה איזה סרט קצר במחשב עד שהקטן יירדם.
ברוב המקרים זה מסתדר אבם יש גם לא מעט שלא והם מעירים אחד את השני ואז אני מתעצבנת וגו'.

אני מנסה לא להתעצבן ממה שלא ממש צריך, לפעמים מצליחה ולפעמים לא..

[נופלת_בכל_הבורות*]

תודה על התגובות!
צרת רבים חצי נחמה..
הכתיבה והתגובות פה עזרו לי מאד היום והייתי מאד מפוקסת וסבלנית - סוף סוף היתה לנו השכבה נעימה ונינוחה!!
החלטתי לא להעיר לה על רעש (זה באמת לא יעיל) ובמקום זה ללטף/לחבק/לומר מילים טובות.
כשתינוקי הראה סימני עייפות פשוט אמרתי "לילה טוב תינוקי הולך לישון" ושאלתי אם היא רוצה להצטרף. היא העדיפה להשאר עם אבא בסלון. בזמן שהרדמתי את תינוקי אבא הקריא לה סיפור בסלון. אחרי שתינוקי נרדם חזרתי לסלון והכנתי אותה מראש למה שהולך לקרות - נלך למיטה, יניקה, ואז שיר או ליטוף ואם תינוקי מתעורר הוא מצטרף אלינו, אני אניק אותו לידה.
וכך היה. (הכנה מראש עובדת אצלנו ממש טוב).
אמנם הוא באמת התעורר, והיא הלכה לסלון לכמה דקות וחזרה... וכל הסיפור לקח למעלה משעה... אבל זה היה באווירה טובה, בלי כעס מצידי ובלי טנטרומים מצידה, וזה מה שחשוב בעיני.

דנה,
אני מזדהה וכך רוב הזמן זה אצלנו, למרות שמשהו צורם לי עם תכניות חלוקה. הייתי שמחה אם היינו כולנו הולכים לישון יחד, ולא עושים "תורות על אמא". ומה אם היו לי ארבעה ילדים? הייתי מרדימה כל אחד בתורו? לא יודעת, זה לא מסתדר לי. זה נראה לי כמו בור שכדאי לי להרחק ממנו מבעוד מועד, לפני שזה מתקבע כרוטינה פה בבית.

דוקא אצלנו הולך לנו יותר בקלות בימים שאבא איננו... אין לה למי "לברוח" ואין ברירה אלא לישון כולנו יחד.
<בכלל, באופן מוזר, הרבה יותר קל לי בימים שאני לבד. אני מפוקסת ומתקתקת את כל היום. כנראה בגלל שאין למי להעביר אחריות/אשמה... אז אין לי ברירה אלא לתפקד היטב.>

בכל מקרה, מקווה טפו טפו שימשיך להיות ככה נעים ושיפול לי מתי שהוא האסימון איך לפתור את ענין חלוקת המשאבים.
לילה טוב

[אינדי_אנית*]

יופי @}

[רסיסים_של_אור*]

למה בעצם לא להניק אותם במקביל אחד בכל צד ?

[תזמורת_הים*]

אצלנו בחודשים הראשונים אבא היה לוקח את הקטן להרדם בטיול ואני הייתי מרדימה את הגדול בנחת. זה היה זמן האיכות שלנו ועזר לו מאד לשמור על הפינה הזאת בתוך העומס של היום.
אחרי כמה חודשים עברנו להרדם שניהם יחד במיטה, אני כבר לא זוכרת את הנוהל אבל בגדול הגדול כבר עבר את החלק הקשה של משבר האח הקטן ולא היה מפריע כשהנקתי את הקטן. בשלב כלשהו גם שעת ההשכבה שלהם כבר לא היתה זהה וגם זה הקל.
לא כתבת בת כמה היא אבל נשמע שהיא מאד צעירה. חשוב לזכור שבגילאים הצעירים (2-3) לא ריאלי לצפות שפשוט תשכבו כולכם יחד והיא תרדם. בטח לא אם עד הלידה היתה רגילה להרדם בהנקה. תני לה זמן, וגם זה יגיע.

[סיהרא*]

מה עושים עם ילדה בת שנתיים, שכל פעם שהיא מגיעה אלינו למיטה (יש לה מיטה משלה), בועטת בנו מתוך שינה ללא אבחנה? הלילה התעוררתי עם בעיטות באמצע הפרצוף, בעיטות בצלעות, ועוד. אוף!! אחותה הגדולה (3+) ישנה איתנו הרבה - בוכלל לא מרגישים אותה...

[שני_צו*]

אני קוראת אותך ופתאום קולטת שאצלנו אין דבר כזה השכבה לתינוקת.
אני משכיבה את הבכור (ואת עצמי ) התינוקת מיישרת קו.
זאת אומרת שאם היא עייפה קודם אז היא תישן במנשא, כמו בכל שלב במהלך היום. ואם היא עייפה אח"כ, אז היא תשכב לידי במיטה. עד שהוא ירדם. ואח"כ או שאאלץ לקום איתה, או שהיא תרדם.

אני בכלל לא חושבת על זה שצריך להשכיב אותה. היא תשכב כשתשכב, כשיתאפשר. כשיסתדר. ולכן אני גם לא מוצאת עצמי גוערת בבכור על כך שהוא מעיר אותה. וגם לא חושבת מחשבות של- הוא מעיר אותה וכן הלאה.
אני בכלל לא מצפה שיהיה מצב כזה שהוא ער והיא ישנה בשקט במיטה, לא במהלך היום ולא בלילה.

[אינדי_אנית*]

האמת גם אצלנו אין השכבה לתינוקת (כבר בת 1.10 אבל זה נחשב עדיין לא?). היא נרדמת על הציצי כשהיא עייפה. לפעמים היא מפריעה בהשכבה של הגדולים ,

[נופלת_בכל_הבורות*]

תודה על התגובות. ממגוון ההצעות אני מבינה שאצל כל משפחה עובד משהו אחר, וגם זה מנחם וטוב לדעת.
תזמורת ורסיסים,
מדובר בילדה שעוד מעט ימלאו לה חמש בוגרת ונבונה שהיתה רגילה עד עכשיו להרדם עם קצת הנקה (בגילאים האלה מדובר בשלוק של חצי דקה, כן?) ואחר כך ליטוף או סתם שכיבה לצידה.
היא מתעקשת לינוק בתנוחת ערסול ולא רוצה לשמוע על הנקת צמד (עוד בהריון היא הבהירה שנעשה "תורות" ושהיא לא רוצה לחלוק את רגעי הערסול האהובים עליה עם אף אחד).
שני,
גם אצלנו לא ממש מדובר בהשכבה של התינוקי.. אלא מדובר בזה שיהיו לי ידיים פנויות. כשתינוקי עלי במנשא/יונק אז אין לבכורה מקום להתרפק עלי ל5-10 דקות שהיא זקוקה להם. אני חושבת שאם היא מביעה רצון מפורש להיות עלי לכמה רגעים לפני השינה אז אני אשתדל לכבד את זה. ניסיתי להניח את תינוקי לידינו במיטה אבל אחרי דקה מגיעות רטינות שאחרי דקותיים הופכות לבכי. היו לי כבר מקרים הזויים שהיא עלי מנסה להרדם, והוא צועק ליד. ואז מה לעשות? להוריד אותה ממני כדי לקחת אותו? אצלנו זה רק גרם לזה ששניהם בוכים... וזה מצב שאני לא רוצה לחזור עליו. גם במנשא הוא לא יותר מדי שקט ולא מוכן לשבת שם סתם כך, ואם הוא ישן עלי רוב הסיכויים שהוא יתעורר ברגע שאני אתיישב/אפסיק להיות בתנועה. גם אצל אבא הוא לא מוכן להיות (להרדים אותה תוך כדי שהוא בוכה על אבא בסלון זה לא תענוג גדול)..

קראתי שוב את מה שכתבת אם היא עייפה קודם אז היא תישן במנשא, כמו בכל שלב במהלך היום. וקלטתי שגם במהלך היום זה לא פשוט אצלנו. תינוקי לא סתם נרדם במנשא, למען האמת עד עכשיו הוא די סרב לכל המנשאים (אני שמה במנשא רק אחרי שהוא נרדם) קשה לי להיניק תוך כדי תנועה (הוא מתנתק ומתעצבן) וכדי שיצליח לישון אני מתיישבת להיניק אותו. לפעמים זה אומר שהבכורה צריכה לחכות עד שאסיים. למזלי במהלך היום היא מאד סבלנית ועצמאית ולכן אין בעיה. בשעת ההשכבה שלה היא זקוקה לי יותר.
אולי זה עניין של זמן, כי תינוקי רק בן חודשיים, ורק בשבוע האחרון מסכים להיות במנשא ליותר מ10 דקות בלי לרטון. אולי כש"אעיף" אותו סופסוף לגב (נו, שיחזיק כבר את הראש..) אז יהיה יותר פשוט כי יתפנו לי הידיים. לא יודעת. אמשיך לנסות. התינוקות האלה כל הזמן משתנים ומה שלא עבד אתמול אולי כבר עובד היום.

[נופלת_בכל_הבורות*]

סתם מתוך סקרנות - אלה שכן עושים "תוכנית חלוקה" בזמן ההשכבה, האם החלוקה הזו מתבטאת גם במשך היום? אני מתכוונת, האם יש "תור לזמן אמא" גם במקרים אחרים במהלך היום?

<כל הדיון הזה על תורות לזמן אמא מזכיר לי את הסרט "מולייר", יש שם סצינה שהאמא מחפשת כינים לילד הקטן, עד שלחדר נכנס אחיו הגדול, והוא מפנה לו מקום, עד שעוד אח נכנס... ככה איזה ששה אחים עושים תור ל"זמן אמא" עד שהאבא נכנס לחדר, והבכור עוזב, והאבא מתיישב כדי שאמא תפלה לו כינים... קטע מעולה בסרט חובה.>

[תזמורת_הים*]

מדובר בילדה שעוד מעט ימלאו לה חמש
האמת? מהתיאור שלך חשבתי שהיא בת שנתיים...
אני לגמרי חושבת שחשוב לאפשר לבכור את הכמה דקות של ההתרפקות בלי אח קטן, לפחות בחודשים הראשונים. ומצד שני- בגיל חמש הייתי מצפה שאם רק את איתם והקטן צריך לינוק/להרדם היא תקבל את זה בלי טנטרומים. בשום אופן לא הייתי מאפשרת מצב שילד בן חמש צורח בזמן שאחיו מנסה להרדם.

אם היא עייפה קודם אז היא תישן במנשא, כמו בכל שלב במהלך היום
חייבת להגיב יש תינוקות שבאמת לא משנה מה קורה מסביב כשיהיו עייפים ירדמו במנשא, ואם יתעוררו ירדמו מחדש. ממש לא כולם! הרבה תינוקות (לדעתי- הרוב) לא ירדמו סתם ככה כי שמו אותם במנשא אם לא יהיו בסביבה שקטה ונטולת גירויים, ואם יעירו אותם תוך כדי שהם מנסים להרדם או לפני שגמרו לישון יתעוררו הפוכים וישארו הפוכים למשך שעות, יתקשו לחזור לישון ויגיעו לא עלינו לעייפות יתר והיפריות.
בתור אמא מאד מנוסה במנשאים, עם שני ילדים שהכלל של "אם יהיה עייף פשוט ירדם במנשא" לא תפס איתם בכלל (למרות שבהחלט ישנו במנשא, והרבה), אני רוצה להגיד לך שזה בכלל לא מוזר או חריג ליצור לקטן אוירת שינה ולהרדים אותו באופן יזום כשהוא מראה סימני עייפות, ושמבחינתי להפריע לתינוק להרדם או להעיר אותו שווה ערך פחות או יותר ללדחוף מזלג לשקע חשמלי, או במלים אחרות משהו שאני לא מאפשרת, נקודה.
ושוב- בגיל חמש בהחלט אפשר להסביר (ולצפות להבנה ושיתוף פעולה) שעכשיו אמא מרדימה את תינוקי, ואפשר לשכב לידה בשקט או לחכות בחדר אחר. צרחות הן לא אופציה. הנקת שניים בו זמנית- לדעתי- היא לא אופציה (לא בכזה הפרש גילאים, כשהבכור בהחלט מספיק גדול לחכות לתורו ולא סביר שאמא תקריב את הנוחות שלה כי לא בא לו לחכות עשר דקות).

[רסיסים_של_אור*]

רוצה להציע לך עוד הצעה, אם תרצי תקחי ואם לא - אולי יהיה רלבנטי למישהי אחרת שפעם תכתוב פה...

כיוון שכתבת שמודבר בילדה בת חמש, מרגיש לי שהפוקוס צריך לעבור ממנה, מהקושי שלה או הצורך שלה בזמן איכות עם אמא וכו' - אלייך. אלייך שהתרחבת רק לפני חודשיים להיות אמא לשניים, אלייך שהיית בסימביוזה כל-כך מיוחדת וממושכת עם הבכורה שלך ועכשיו, יש פתאם מישהו חדש (שהאמת, לפחות אצלי, עם כל הריח הנפלא וכו' וכו'.. מביא איתו גם הרבה קושי וחזרה לחיים אינטנסיביים ותובעניים וכו') וההסתגלות הזו דורשת את הזמן שלה וגם את הלגיטימיות או את המקום להציף תחושות פחות נעימות, געגוע לזמנים קודמים ועוד ועוד. אני חושבת שכאנחנו מצליחות לפנות מתוכנו כל מיני תסכולים שעולים בעקבות השינוי או לפחות מביעות איפה שהוא את הצער שלנו, הכאב על מה שנגמר וכבר לא יהיה עוד (וזה לגמרי לא סותר את השמחה בדבר החדש), את המורכבות שדורש השינוי הזה, אז גם ילדינו היותר גדולים מצליחים לעבד את השינוי ולזרום איתו יותר בקלות.
מדבר אלייך ?

[שני_צו*]

חייבת להגיב יש תינוקות שבאמת לא משנה מה קורה מסביב כשיהיו עייפים ירדמו במנשא, ואם יתעוררו ירדמו מחדש. ממש לא כולם!

חייבת להגיב- אכן מדובר בתינוקת מיוחדת במינה

[נופלת_בכל_הבורות*]

היום שוב היה יחסית מוצלח. אני מתכוונת, בלי כעס וטנטרומים, אבל זה עדיין לקח המון זמן. הפעם תינוקי היה איתנו ער רוב ההרדמה של הבכורה, ובאיזשהו שלב הנקתי אותו והוא נרדם גם. ניסיתי באמת להניח אותו לפרקים, (עם הכנה של הבכורה מה יקרה אם הוא ירצה לחזור לידיים..) וזה עבד טוב. הוא אפילו הקשיב קשב רב לסיפור וחייך במקומות הנכונים (טוב, זו לא חוכמה, תינוקי מחייך כל הזמן )

האמת? מהתיאור שלך חשבתי שהיא בת שנתיים...
מהרבה בחינות היא בוגרת לגילה, שופעת דמיון, יצירתיות והבנה. אבל כשזה נוגע למה שקוראים "מעברים" היא כמו בת שנתיים... זה אומר שקשה לצאת מהבית, זה יכול לקחת שעות, קשה גם לחזור הביתה, קשה להחליף בגדים, קשה להכנס לאמבטיה ואז קשה לצאת... וכו' וכו'... הכל דורש המון יצירתיות וסבלנות. למשל, כדי לשכנע אותה לעזוב משחק וללכת לעשות פיפי כי היא כבר רוקדת ריקודים וקופצת על רגל אחת מרוב שזה תיכף יוצא לה, אז אני מוצאת משהו שקשור למשחק העכשווי (נניח צבע ירוק וכחול כי יש אותם במשחק) ואומרת משהו כמו "בואי נראה אם נמצא משהו ירוק וכחול בשירותים"... אז זה טוב ויפה במהלך היום, אבל בלילה כשעייפים אני פחות יצירתית וסבלנית וכשיש עלי תינוקי שדורש תשומת לב אני בכלל במקום אחר. שינה זה "וואחד" מעבר. עוד לפני שנוסף תינוקי ללכת לישון היה דבר לא פשוט, ועכשיו בכלל.

גיל חמש הייתי מצפה שאם רק את איתם והקטן צריך לינוק/להרדם היא תקבל את זה בלי טנטרומים
האמת שבהתחלה זה היה בסדר ולא היו טנטרומים בכלל. זה התחיל כשהיא היתה חולה כמה שבועות אחרי הלידה, וכשהיא חולה אז היא צמודה-צמודה-צמודה אלי. לא יכלתי ללכת לשירותים בלי בכי היסטרי שלה, וזה בלי קשר לתינוקי (גם בהריון היתה לה מחלה כזו שפשוט השאירה אותי באפיסת כוחות). בזמן המחלה לא הצלחתי להרדים אותו כי היא כל הזמן בכתה, צעקה ורצתה להיות עלי. זו היתה הפעם הראשונה שגערתי בה שתהיה בשקט ותתן לו לישון. היה יום שהוא לא הצליח להרדם במשך תשע שעות והגיע לאובר עייפות. אז ממש כעסתי עליה. אני חושבת שבעיות ההרדמה והקנאה בכלל התחילו מאותו ארוע. אנחנו לאט לאט משאירים את ימי המחלה הנוראיים האלה מאחור.

רסיסים,
זה מקסים מה שכתבת לי, תודה על העברת הפוקוס אלי. אני חושבת שיש סוג של חוסר אונים בשלב הזה של ההורות, יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להספיק לעשות ואין לי שום סיכוי להצליח עם תינוקי שכל הזמן עלי (סתם דוגמא מהיום, רציתי להעיף בגדי חורף ולעבור על בגדי קיץ...אין לי מושג מתי אני אצליח להגיע לזה). אז אני כל הזמן בתחושה של המתנה ללילה, כי כשהם ישנים אז סוף סוף יש לי זמן (לסידורים, נקיונות ו... לעצמי..). אין לי ספק שזה משפיע גם עליהם. תודה על נקודת המבט הזו.

[תזמורת_הים*]

כדי לשכנע אותה לעזוב משחק וללכת לעשות פיפי
למה את חושבת שתפקידך לשכנע אותה לעשות פיפי, בגילה?
היא בת חמש. אני לא יודעת באיזה גיל גמלת אותה אבל אני בטוחה שזה היה מזמן. והיא יודעת מצוין מה זה פיפי ומה קורה אם מתאפקים יותר מדי.
בעיני- זה כבר לא תפקידך להתעסק עם זה. בגיל שנתיים כן, בגיל שלוש- נגיד, מדי פעם. בגיל חמש? ממש לא.
את תראי שאם תפסיקי להמציא מליון דרכים יצירתיות לשכנע אותה לעשות, אולי פעם פעמיים יברח לה כשהיא תחכה שתבואי לשכנע אותה, אבל היא תלמד שהיא לא צריכה שאמא תכרכר סביבה כדי ללכת לשירותים, והרבה יותר נעים פשוט ללכת לשירותים ולהשאר נקייה ויבשה מאשר לעשות על עצמה.

זו היתה הפעם הראשונה שגערתי בה שתהיה בשקט ותתן לו לישון.
במקום לגעור כשכבר יש שני ילדים בוכים- אפשר פשוט להציב עובדה מראש, ברוגע- את הולכת להרדים והיא נשארת עם אבא/יוצאת לטיול/נכנסת לאמבטיה/רואה סרט. בלי כעס ובלי גערות. וכמובן להזכיר מתי היא תקבל את זמן ההתרפקות הפרטי שלה. או לסכם איתה מראש שהיא נכנסת אתכם למיטה ועושה משהו שקט (נגיד מניקה ומרדימה את הבובה שלה?). ולהזכיר לה, ברוגע, שאם היא עושה רעש- היא יוצאת (כדאי לגייס כאן את אבא שיעזור אם נוצר משבר).

[דנה_ה*]

סתם מתוך סקרנות - אלה שכן עושים "תוכנית חלוקה" בזמן ההשכבה, האם החלוקה הזו מתבטאת גם במשך היום

דרך אגב, הבת שלך נשמעת מאוד דומה לבת שלי.. גם היא חכמה ומקסימה ושופעת יצירתיות אבל קשה לה במעברים..

לגבי תוכנית החלוקה, זה לא תמיד מתאפשר כי יש ימים שלמים שבעלי לא בבית (לעומת ימים שלמים שהוא כן בבית...) ואז שלושתינו יחד כל הזמן. אני חשבתי שזה בסדר לה אבל בשלב מסוים היא התחילה לבקש שיהיו לנו זמן שבו נהיה רק אני והיא בלי הקטן. זה ממש חשוב לה. אז אני מנסה, שכל יום יהיה זמן כזה, אפילו אם זה רק 10 דקות.
וכשיש זמן כזה אני עושה לו יחסי ציבור, כלומר מבטאת בקול רם שזה מה שקורה עכשיו, כדי שזה לא יתפספס.. אם למשל הוא ישן, אז אני אומרת - איזה יופי שהוא ישן, זה מאפשר לנו זמן פרטי, לך ולי עכשיו...
כך למשל, כשאני רוצה להרדים אותו ואני רוצה שהיא לא תפריע (ברגע שהיא נכנסת לחדר ולוחשת אפילו הוא ישר מתעורר בחיוך - רוצה להיות איתה..), אני מזכירה לה שאם הוא יירדם אז נוכל להיות ביחד, היא ואני.. בד"כ זה עובד.

[נופלת_בכל_הבורות*]

היום היה ממש אליפות. תינוקי נרדם ראשון (הוא פשוט התמוטט מעייפות לפניה) ואחר כך היא וזה לקח כלום זמן. לא היו עניינים, והיא היתה שקטה מאד ונרדמה בקלות.
ידעתי שהיה שווה לכתוב פה. תודה על התגובות והעצות, משהו באווירה התומכת פה מאד עוזר.

תזמורת, מה שהצעת זה בדיוק מה שעשיתי בימים האחרונים, וזה אכן עובד טוב.

למה את חושבת שתפקידך לשכנע אותה לעשות פיפי, בגילה?
צחקתי כשקראתי את זה כי כרגיל אני נותנת דוגמאות שמסיטות את הדיון (גם לבור הזה נפלתי אולי אני צריכה להחליף ניק)
אז זה באמת היה כדוגמא לקושי במעברים. אני לא כל היום יושבת לה על הראש שתלך לעשות פיפי. הרבה פעמים אני לא אומרת בכלל וזה בא מצידה (ועכשיו עם תינוקי אין לי בכלל קשב ויכולת לזה) ולפעמים אני כן מעירה לה, כי אם היא לא הולכת אז היא עצבנית עד כדי בלתי-נסבלת, וזה מפריע לי כי זה ממש מעכיר את האווירה בבית. אבל שוין, מסתדרים. שאלה יהיו הצרות שלי

דנה,
הן באמת מאד דומות אני מוצאת את עצמי מזדהה כשאני קוראת דפים שאת פותחת (כמו זה על החיברות והמשפחתון.. ברח לי שם הדף) ומרגישה שאני לא היחידה בעולם עם אותם הקשיים.
תודה על הפירוט של איך הולך לכם גם בשאר היום. אני עדיין לא בטוחה שאני יודעת מה אני מרגישה לגבי זמן רק עם הבכורה. אני צריכה עוד לחשוב על זה. אני חוששת שיש בזה משהו שכאילו עלול לשדר לבכורה "התינוקי הזה שנולד הוא מחסום/הר/מכשול ביני ובינך, ורק כשהוא נעלם אז יש לנו זמן אמיתי ביחד". ומה עם הזמן כמשפחה? זה לא זמן אמיתי ביחד?
אני נולדתי שנייה, לאח גדול שתבע המון תשומת לב מאמי. כשאני מנסה להזכר אחורנית הזמנים הכי טובים היו כשכולנו היינו יחד. אני לא חושבת שבכלל היה לי זמן רק עם אמא ולא זכור לי שהייתי זקוקה לו, אולי רק כבת עשרה היה לי חשוב שהיא תבוא איתי לכל מיני קניות וענייני בנות. אני זוכרת שהפריע לי שלאחי הגדול היה קשר מיוחד עם אמא, כזה שלא היה לה איתי. אולי זה רק "מכת בכורות/ים" הצורך לשמר את הסימביוזה הקודמת. אבל האם באמת אפשר לשחזר/לשמר אותה? לא יודעת, צריכה עוד לחשוב.

לילה טוב

[מירי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ביתי בת 4 עדיין נרדמת איתי תוך כדי הנקה ולמרות הקושי אני שמחה שאני עדיין מניקה אותה