תמיכה לקראת לידה בודדה

פילונית את ממש רגישה ומקסימה.
אני מרגישה שיש הרבה בדבריך.
אנחנו הרבה פעמים מסתכלים על המציאות מיתוך הפריזמה המאוד צרה אישית וריגשית שלנו, ושוכחים שהתגובות של האנשים סביבנו מופעלים ממניעים וחוויות ריגשיות ואנושיות שונות לחלוטין משלנו, ולא מובנות לנו, ולא נראות לננו הגיוניות.
אנחנו צריכים להבין שיש שם צרכים שיש צורך להתיחס אליהם ולא להתעלם מהם ולחשוב שהדרך הנכונה להסתכל על העולם היא רק הדרך שלי.
כדאי לבוא מחדש לקשר אם נכונות להכיל את הבן זוג, ולהסתכל המציאות באור חדש.
קשה, שונה, אבל בהחלט אפשרי ומשתלם.

_אני גם מרגישה קצת תקועה, כי נגיד כשקראתי את ההמלצה של תמרוש רוש לפנות לנעמת, אז ישר נבהלתי,
כי מה פתאום שאני אלך ואגיד שהוא אלים (למרות שבלב אני יודעת שהוא כן), אולי גם אני אלימה, הרי גם אני נכנסת אתו למלחמות,
ומה פתאום שיעזרו רק לי, הרי שנינו צריכים עזרה ואנחנו משפחה._
יקירה,

נגעת ללבי.
אני אוהבת אותך.
אני יודעת שזה עלול להישמע אידיוטי, דרך האינטרנט ו"מי אני בכלל" ואנחנו לא מכירות וכו' וכו', אבל כשקראתי את המילים האלה שכתבת, כל מה שהתחשק לי זה לחבק אותך ולאהוב אותך.
כי את כל כך טובה.
טובה, טובה, טובה.
את טובה מבפנים, את מבינה? אין צורך להוכיח שאת היית בסדר בכל רגע נתון, וברגע ושאחריו, וזה שאחריו, וזה שלפניו. הטוב שבך בלתי ניתן לערעור או להכחשה. הנה, עד אלי הוא מגיע! לקצה השני של העולם.

שימי לב, בשמת (ואני) הצענו לך לפנות ל:
מרכז למניעת אלימות במשפחה של נעמ"ת
את מבינה? זה לא משטרה שחוקרת אלימות, זה לא בית משפט שקובע שיש אלימות. זה מרכז ששואף למנוע אלימות במשפחה.
אין צורך להגיד שהוא אלים. אין צורך להוכיח את זה. ואין צורך להוכיח שאת לא אלימה. זה לא העניין פה. כדי לפנות למרכז ולקבל שם תמיכה, מספיק להרגיש שאת במצוקה, שאת חוששת שיש או עשויים להיות מרכיבים אלימים ביחסים ביניכם.

בזה שאת הולכת לשם את מבקשת תמיכה לכל המשפחה, כי את עצמך חלק מהמשפחה, והאדם החשוב ביותר במשפחה - את האמא. (מישהו פעם כינה את האם "המרכז הרגשי של המשפחה"). וכשאת מקבלת עזרה "לעצמך", כשאת עצמך מרגישה יותר טוב - תיכף כל שאר המשפחה מושפעת ומורווחת מזה!
ומה פתאום שיעזרו רק לך? לא עוזרים "רק" לך, עוזרים למי שפונה. אם את זקוקה לעזרה, ואת קמה ועושה מעשה ומבקשת עזרה - יעזרו לך.
אם בן זוגך ירגיש שהוא זקוק לעזרה, ויקום ויעשה מעשה ויבקש עזרה (יבקש באמת, עם מוכנות לקבל את העזרה הזאת, ולא רק מהשפה ולחוץ) - גם לו יעזרו.
את חשה שאת זקוקה לעזרה? קומי, לכי, בואי ומצאי אותה. כל עזרה טובה שתקבלי באופן אינדיווידואלי, תעשה טוב לכל המשפחה שלך.

מה שכן, כנראה שהאינטואיציה שלך צודקת - ללכת לשם זה אומר להודות בקול רם שאת חיה תחת אלימות, משהו שאת מעזה עכשיו לדעת רק לפעמים, ובשקט - וזה קשה וכואב

אבל זו הדרך היחידה. אם את בוחרת לחיות בהכחשה של מצב, אין לך אחיזה בו, לא תוכלי לשנות אותו.

_הוא עונה לטלפון שלי, הוא מחזיר אסמסים לחברות שלי,
איכשהו המייל שלי לא בשימוש, כי הוא נותן את שלו בתור של שנינו ופתאום גם אני כבר נותנת את שלו ואז הוא קורא את כל המיילים שלי, אפילו שאני מבקשת שלא_
או.
אז בואי נחזור על כמה עובדות יסוד:
הזכות שלך לפרטיות היא צורך אלמנטרי.
הזכות שלך ליחסים עם אנשים שחשובים לך, ושליטה על ערוצי התקשורת שלך היא צורך בסיסי, חשוב כמעט כמו חמצן, אוכל ומים.
זכותך לענות לחברות שלך בעצמך, לשלוח להן סמסים בעצמך, לדבר אתן מתי שאת רוצה, על מה שאת רוצה ואיך שאת רוצה.
מגיע לך טלפון משלך.
עם קוד סודי שרק את יודעת.
כל הפלאפונים בימינו, אפשר להתקין בהם קוד סודי. זה פשוט
ויפה שעה אחת קודם

התחלתי לתת את המייל הפרטי שלי לאנשים
נפלא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
תמשיכי כך

@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}

_מגיע לך טלפון משלך.
עם קוד סודי שרק את יודעת._
משהו שחשוב לציין:
אם את קובעת קוד סודי לפלאפון שלך, זה לא נגדו - זה בעדך
סביר להניח שהוא ירגיש מאוים מזה, וגם יאשים אותך שאת פועלת כנגדו.
אל תיגררי לשם. אל תתפתי להאמין להאשמות האלה. את עושה את זה בשבילך. לא כדי לחמוס ממנו משהו, אלא כדי שגם לך תהיה אזושהי טריטוריה.
להפוך את הטלפון שלך לשלך, או את האימייל שלך לשלך, זה לא כמו פעולת תגמול אגרסיבית של להשתלט על הפלאפון שלו - אלא רק להחזיר לעצמך את עצמך. מקום שבו תוכלי להיות את.

תמרושרוש טוב שבאת. כל מילה.

תמרושרוש טוב שבאת. כל מילה.

_אבל מאיך שהוא מכיר אותנו,
לא נראה שבן הזוג שלי חזק ובשל מספיק (או רוצה מספיק) לשינויים_

ברור שלא

הוא פסיכולוג ולא מזהה שאת נשואה לבן זוג בעל דפוסים ילדותיים (שלא לומר "תינוקיים בגיל שנמדד בחודשים") ונרקיסיסטיים (פילונית דווקא תיארה יפה את הנרקיסיזם).

להערכתו כרגע רק אני מסוגלת לשינוי
ברור... ולכן אנחנו עוזרות לך בדף הזה.

לכן הוא ממליץ לי לתת לבן הזוג מה שהוא רוצה ומעריך שהוא מתוך הנתינה שלי, ירצה גם לתת
זו מסקנה שנובעת מזה שהפסיכולוג:
א. לא מתמצא בתחום ההתעללות המילולית-רגשית

ב. לא מבין את בן זוגך ואת המנגנונים הרגשיים שמפעילים אותו
זה גורם נזק אדיר. אדיר.

אי אפשר לתת למתעלל את "מה שהוא רוצה".
כמו שכתבת בצדק מייד אחר כך, אין דבר כזה "מה שהוא רוצה" - מה שהוא רוצה זה תמיד לשלוט ולחמוס ממך את הדבר הבא. מה שנתת, הוא כבר אכל מייד ולא "סופר" בכלל. את אמורה לתת את נשמתך ולוותר לחלוטין על עצמך, על כל שנייה בחייך, כל רצון, כל זכות אנושית בסיסית, כל צורך, הכל הכל הכל צריך להיות משועבד לצרכים הדחופים והמיידיים שלו, עכשיו ומייד ובאופן טוטאלי ואם לא - הוא מאשים אותך ומתנקם בך קשות.

_רק שאני לא מרגישה שזה כ"כ עובד, גם כי לפעמים אני לא יכולה לתת לו מה שהוא רוצה וגם כי לפעמים
אני כן נותנת מה שהוא רוצה, אבל אז הוא אומר שזה לא באמת מה שהוא רוצה ומציב דרישה אחרת
ולפעמים אפילו דרישות סותרות ונראה כי באופן לא מודע הוא מנסה לייצר מלחמות גם כשאני ממש מכוונת אליו
ומנסה להיטיב_
אחד הסימנים המובהקים ליחסי התעללות זה זה: שהוא מייצר מצבי מלחמה במיוחד כשהכל טוב.

לצורך העניין, לא איכפת לי שזה בגלל שהוא טובע בחרדות תינוקיות קיצוניות. זה רק אומר שהוא מתקיים במצב גבולי של שפיות ותיפקוד בעולם. וזה המצב שתיארה פילונית: מצב שבפועל מהווה אי שפיות. הוא רק נראה כמו אדם בוגר שמתפקד. בפועל, האדם הזה חי בעולם של החרדות שלו ומנותק מהמציאות הנורמלית.

האיש שלך מתחזק מזה שאת נחלשת
בדיוק.
וגם זה סימן מובהק.

_מה שכן, כנראה שהאינטואיציה שלך צודקת - ללכת לשם זה אומר להודות בקול רם שאת חיה תחת אלימות, משהו שאת מעזה עכשיו לדעת רק לפעמים, ובשקט - וזה קשה וכואב
אבל זו הדרך היחידה. אם את בוחרת לחיות בהכחשה של מצב, אין לך אחיזה בו, לא תוכלי לשנות אותו._
זה, וכל מלה של תמרוש רוש.

אין לכן מושג כמה עוזר לי לקרוא כאן- זה כאילו שולף אותי מהמציאות החולה שאני נמצאת בה,
נותן לי אפשרות קצת לא לחיות בתוך זה, אלא להתבונן מהצד.
הבן זוג שלי לא מאפשר לי להתפנות כרגע אפילו לכתוב כאן ומעסיק אותי בענייניו.
הזמנתי דרך האינטרנט את הספר "למה הוא עושה את זה" והוא הלך והביא את החבילה,
כי מאיזו סיבה מוזרה זה הגיע על שמו, למרות שמילאתי את הפרטים שלי וקניתי אותו דרך הכרטיס שלי...
הוא הביא אותו ונורא הזדעזע ממה שאני חושבת עליו (לדעתו) ומאז הוא נורא פגוע ומתנהג בצורה לא שפויה לחלוטין.
לא נותן לי לתפקד. מול הילדים טיפה מחזיק (למרות שמול הקטנים הרבה פחות, כי בעיניו הם "לא מבינים"), אבל ברגע שהם נרדמים,
זהו. אפילו לא עוזר לי לצאת להליכות- הוא מחכה שאני אחזור ואז זה מתחיל.
למשל, אתמול הלכתי לישון בשתיים וחצי. האמת שהייתה לי מטלה בקורס מקוון שהייתי צריכה להגיש ואיך שהתיישבתי לעבוד על זה
(אחרי יום מאד מתיש, שבו רב הזמן תפקדתי לבד בבית עם הילדים), אז הוא בחר להראות את הפגיעות שלו בדרכים לא שפויות לגמרי,
שאפילו כואב לי לפרט. ולמרות שהייתי סבלנית ותומכת והזכרתי שיש לי את המטלה ואם לא אגיש אותה אז האפשרות להגשה תיסגר
ומדובר בקורס שכבר פעם שניה אני לוקחת כי לא הצלחתי בפעם שעברה לסיים את המטלות, הוא לא הפסיק ואז כמובן זילזל בנזק שנגרם
ואמר "אני אדבר עם המרצה, אני אסדר לך את זה. מה חשוב לך יותר- עשירית מהציון שלך או אני?".
בקיצור, כרגיל, לא היה עם מי לדבר.

אני מפחדת שאם אגיד בקול רם שאני תחת טרור, אף אחד מהקרובים לא יקבל את זה ולא יאמין ועוד בסוף אני אהיה הנאשמת בבעיות שיש לנו בזוגיות.
ברור שאני צריכה דחוף להציל את מה שרק אפשר ואת הילדים ואין לי מושג איך.
אני צריכה קודם לנשום ולבנות תכנית של צעדים קטנטנים.
לכתוב כאן, זה חלק מהתוכנית.
תודה רבה על התמיכה, כי אין לי הרבה מזה בחיי הלא וירטואליים.

אוי, זה כל כך קשה

_אין לכן מושג כמה עוזר לי לקרוא כאן- זה כאילו שולף אותי מהמציאות החולה שאני נמצאת בה,
נותן לי אפשרות קצת לא לחיות בתוך זה, אלא להתבונן מהצד._
אין לך מושג כמה שמחתי לקרוא את המילים האלה

(())(())
את צריכה איזושהי נקודת עגינה חיצונית, כמו מנוף, שתעזור לך קודם כל לחשוב (ולהרגיש) מחוץ למערכת הדורסנית הזאת ולחוקים הדכאניים שלה, ובסופו של דבר גם לצאת ממנה ממש.
נהדר שאת מוצאת פה תמיכה התחלתית.
מאחלת לך שתוכלי להרחיב את מעגל התמיכה הזה. מי, בחיים הלא-וירטואליים שלך, יכול להיות בעדך, אוהד, תומך? למי היית רוצה לפנות?

הבן זוג שלי לא מאפשר לי להתפנות כרגע אפילו לכתוב כאן ומעסיק אותי בענייניו.
ברור. זה חלק מהניסיון שלו לשלוט בך ולהשאיר אותך בעמדה המוחלשת.

"מה חשוב לך יותר- עשירית מהציון שלך או אני?"
אוי. האופן שבו הוא מנסה להציג את זה, כאילו אין לך זכות לרצות גם דברים אחרים, נוסף אליו, כאילו את אמורה להסתפק רק בו וכל השאר חסר חשיבות, כאילו כל דבר אחר זה על חשבונו...
תזכרי שזה לא תקף. זה חלק מהשקר, מהתעתוע, מהמנגנונים שמנסים להשאיר אותך בתוך המלכודת הזאת. את זוכרת שיש לך זכות לחיים מלאים, שכוללים גם בנזוג הוגן וגם תמיכה מחברים ואנשים אחרים וגם חיים מקצועיים? האם את מרגישה שזה "יותר מדי לבקש"? כי אם כן, גם המחשבה הזאת היא תוצאה של הדיכוי. וזה לא יותר מדי, זו בקשה סבירה לגמרי, בעולם השפוי של יחסי אנוש מכבדים

אני מפחדת שאם אגיד בקול רם שאני תחת טרור, אף אחד מהקרובים לא יקבל את זה ולא יאמין ועוד בסוף אני אהיה הנאשמת בבעיות שיש לנו בזוגיות.
אוי

אני מאמינה לך. לחלוטין. העובדות זועקות לשמיים.
אנשים שיש להם מומחיות או ניסיון בדינמיקות של אלימות או ניצול - יאמינו לך גם.

כבר מזמן רצית לכתוב וסוף סוף אני מתפנה לזה.
יש בי הרבה רגשות מעורבים, מצד אחד יש בי שלווה מסוימת, שנובעת כנראה מתוך נפילת אסימונים.
מצד שני אני קצת מיואשת, מצד שלישי לא לגמרי.
אני מרגישה שהוא חש בחלק של השלווה ולכן מצדו יש הסלמה קשה: הוא מערב ביחסינו אנשים
שביקשתי לא לערב, כי הם לא יכולים לעזור בגלל מעורבות גדולה מדי בחיי היום יום שלנו.
מובן שרק הצד שלו נשמע ומובן שזה מאד פוגע בי שהוא לא מוכן לקבל עזרה מקצועית ומעדיף ללכת ו"ללכלך" אצל מי שלא יכול לעזור.
המעניין שזה לא פגע בי בצורה נוראית כמו שחשבתי שיפגע (למרות שזה מונע ממני אפילו לצאת עם הילדים לגינה),
היה בי סוג של יאוש והשלמה וקבלה וזה הפך את הכאב לקל יותר. אני לא יודעת אם זה יתפוצץ אצלי מאוחר יותר או שזה באמת קל יותר.
ברור שזה נועד כדי לבודד אותי וזה גם מצליח במובן מסוים, אבל אני מקווה שאתגבר.
מאיומים בגירושין הוא עבר לאיומים בהתאבדות. זה כל כך קשה.
אני עסוקה לשנן לעצמי שזה לא בגללי.
משתדלת להיות טובה אליו למרות הכל, בשבילי ובשביל הילדים יותר מאשר בשבילו.
כשאני מצליחה לא להיגרר אתו למלחמות, זה עושה הרגשה מאד טובה, למרות המצב הקשה.
אני מבינה את הקושי שלו גם, אבל יודעת שלא אוכל לפתור אותו בעצמי, הוא צריך להכיר בקושי האמיתי,
במקום להפיל את כל הצרות עלי ולמצוא דמות ניטרלית ומקצועית שתעזור.
לפעמים יש לו הבזקי הכרה, אבל בדרך כלל זה עובר מהר...
עוד משהו שקרה ואני תוהה אם היה מכוון, השארתי אתו את התינוקת כשהלכתי לעבודה,
מובן שהשארתי חלב שאוב ובקבוק והסברתי הכל לגבי הטיפול בה (וזו גם לא התינוקת הראשונה שלנו...).
בסוף כשחזרתי אחרי שמונה שעות, גיליתי שהוא לא נתן לה לאכול, כי השקית של החלב נקרעה,
כשציינתי שהיו כעשר שקיות נוספות במקפיא, הוא אמר שרצה לשמור את זה (?????) וחוץ מזה הוא נזכר שפעם אמרתי לו,
כשהיא לא רצתה בקבוק שהיא לא תיפגע אם לא תוכל (הוא שכח להשלים את המשפט שלי "כל עוד מציעים לה בתדירות גבוהה את החלב").
בקיצור, זה היה ביום די חם ונראה לי שהיא קצת התייבשה ומאז היא חולה. ברור שהוא טוען שהייתה כבר חולה קודם, לדעתו.
אני מרגישה שאי אפשר לסמוך עליו, מפחדת על הילדה ומרגישה אשמה שיצאתי לעבודה. מתסכל!

שלום לך,
אני קוראת כאן מהתחלה ורק עכשיו מגיבה
מאוד כואב לי לשמוע את מה שאת מספרת ואני מקווה (ודי בטוחה) שתמצאי את הדרך להיות בטוב שמגיע לך כל כך
ומצד שני גם "טוב" לשמוע את ההבנות שמתאספות להן,
אבל עכשיו עם מה שסיפרת עם הילדה שהוא לא נתן לה לאכול
זה עורר אצלי רמה חדשה של - דאגה, זו המילה? משהו מאוד מאוד מטריד. מפחיד במידה מסויימת.
לדעתי, אי אפשר לסמוך עליו.
את לא אשמה שיצאת לעבודה, ממש ממש לא. עשית הכל בשביל לדאוג לה, רק שהנחת שהוא יתנהג בצורה שפויה, והוא לא ממש עשה כך.
מעכשיו, לא הייתי משאירה אותו כאחראי עליה.
שולחת לך את כל האור והטוב שיש.

מה שהא עשה זה הרעבה של תינוקת קטנה למשך שעות ארוכות.
הרעבה.
של תינוקת.
אין לזה שום תירוץ בעולם.
זה חוצה את הגבול מהתעללות מילולית להתעללות פיזית.
וזה כלפי הילדים.
אם מוסיפים לזה דיבורים על התאבדות, הוא נשמע לא יציב.
אני לא הייתי משאירה אף אחד מהילדים איתו לבד יותר.

_זה חוצה את הגבול מהתעללות מילולית להתעללות פיזית.
וזה כלפי הילדים.
אם מוסיפים לזה דיבורים על התאבדות, הוא נשמע לא יציב.
אני לא הייתי משאירה אף אחד מהילדים איתו לבד יותר_
מסכימה עם קודמותי.
ורוצה קצת למקד אותך:

שימי לב מה קרה.
הוא התנהג בצורה ממש, אבל ממש לא נורמטיבית:

הרעיב את התינוקת שלו
שקית החלב נקרעה??? איך בדיוק? מה בדיוק קרה שם? והכל הכל נשפך? לא הצליח להציל דבר? זה נשמע לי חשוד. לא היה שם במקרה איזה התקף זעם כשלא היית, שבו הוא בעצמו פתח מרוב עצבים וחוסר סבלנות את שקית החלב בצורה אלימה וכך היא נקרעה?
שמונה שעות לא נתן לתינוקת שלו לאכול????!!!!! שקית החלב נקרעה אז הוא פשוט - ויתר?!?!?! יאללה לא צריך?
הוא אכל בכל השעות האלה?
מה הוא עשה עם התינוקת? היא לא היתה רעבה? לא בכתה? מה????
היא התייבשה?!
היא חולה מאז? זה לא חייב להיות מהתייבשות או מחוסר אוכל. מספיק שבמשך שמונה שעות המסכנה היתה מוזנחת בצורה קשה )-:

ומה את מרגישה וחושבת מול כל הזוועה הזאת?
התגובה שלך היא שאת אשמה כי יצאת לעבודה...
עצם העובדה שעולה בך מחשבה כזאת בכלל, מזעזעת.
הדבר העיקרי שאת עושה הוא להאשים את עצמך בהתנהגות הלא שפויה שלו.
את קולטת?
הרי זה מזעזע.

זה כמו אשה שבעלה חוזר הביתה וזורק עליה מגהץ לוהט, כי היא לא גיהצה לו מספיק טוב את החולצות - ומייד היא מאשימה את עצמה שזה באשמתה, כי היא באמת לא מגהצת מושלם.
הלו!
שום דבר פה הוא לא באשמתך.
אבל הרעל שחודר הכי עמוק הוא בדיוק ההצלחה לשכנע אותך, שבכל דבר נתעב ואלים שהוא עושה, את האשמה (ולא הוא... ).

בהחלט לא הייתי סומכת עליו עם הילדים, אבל לא בגלל שאת אשמה אלא מפני שהוא מסוכן.

רק רוצה להבהיר שגם מה שאני כתבתי הוא
לא בגלל שאת אשמה אלא מפני שהוא מסוכן

אלוהים, תחשבי כמה בוכה תינוקת שלא נתנו לה לאכול שמונה שעות.
והוא פשוט עמד מול הבכי והמצוקה שלה ו... לא עשה כלום!
עזבי את זה שבפריזר יש שקיות, הרי הוא יכל גם להזעיק אותך מהעבודה ויכל גם לתת לה בקבוק פורמולה.
אז הייתי אולי אומרת, וואללה, אולי זה "רק" שיקול דעת דפוק.
אבל פשוט לא לתת לתינוקת אוכל זה רוע. פשוט רוע טהור.

וזה גם לא משנה מה אמרת לו פעם ומה הוא זכר או הבין. ואם היית אומרת לו שהיא יכולה לא לאכול יומיים, הוא היה לא מאכיל אותה יומיים?
מה, אין לו היגיון משלו? (ברור שיש, הוא הרי סתם חיפש דרך להאשים אותך)

האמת שמה שאתן כותבות נשמע מאד הגיוני,
אבל בסיטואציה המשפחתית שלנו זה לא טריויאלי בשבילי לראות את זה כך.
איכשהו הוא מצליח לתמרן אותי למקום שממנו המעשים שלו לא כאלה נוראיים.
כשאמרתי לו בזעזוע: מה, אז היא פשוט לא אכלה בכלל שמונה שעות? אז הוא ענה שכן
וזה בגלל שהוא שאב את ההשראה מדבריי (כמו שכבר כתבתי קודם).
לגבי השקית, הוא אמר ששם אותה בתוך ספל של מים חמים ואז ראה שהיא דולפת,
הוא חשש לתת לה את החלב שבכל זאת נשאר בשקית כי חשב שיש בתוכו מים
(כן, עכשיו כשאני כותבת את זה, זה באמת נשמע לכל הפחות מאד מוזר). הוא שם אותה במנשא והיא הייתה שמחה
לדעתו ולכן חשב שאין צורך להאכיל אותה יותר ועדיף לשמור את האוכל לאחר כך (לא ברור לאיזה "אחר כך", כי את האוכל שהיא צריכה,
אני שואבת בעבודה). האמת שלפעמים הוא שם לב שהיא במצוקה רק כשהיא ממש בוכה. היא תינוקת מאד מאד נוחה
ולא פורצת בבכי בקלות, היא כן זזה באי נוחות וקצת מתלוננת, אבל לרב לא ממש בוכה. כשהיא ראתה אותי, היא כן בכתה וינקה המון.
היא בוכה, אני חייבת ללכת...

חזרתי, התינוקת נרדמה.
כששאלתי אותו האם הוא אכל במשך הזמן הזה שהיא לא אכלה, הוא מיד הסתגר והשתתק,
וזה סוג של עונש שהוא נותן לי כשאני "לא בסדר", כלומר, אומרת דברים שהוא לא אוהב לשמוע.
אני לא רוצה להשאיר אתו את התינוקת, אבל אין לי כרגע אפשרות אחרת (אני מחפשת),
אלא אם כן, אעזוב את העבודה וזה יפגע בי בצורה קשה מבחינת תעסוקה בעתיד.
אני כן רוצה לסיים את הלימודים וההתמחות, כי אני לא מרגישה שאוכל להרשות לעצמי להיות תלויה
כלכלית בבן אדם שקשה לסמוך עליו.
נראה לי שאני מזועזעת פחות מההתנהגות שלו: א. כי זה לא מפתיע אותי. ב. כי אני בתוך מציאות חולה
ג. כי אין לי למי לספר דברים כאלה ואני מקבלת משוב רק מבן הזוג
ניסיתי להעלות את הנושא אצל הפסיכולוג, לגבי ההזנחה של הילדים. כשסיפרתי לו, למשל שהוא שכח פעם
את התינוקת בתוך העגלה בחניון תת קרקעי ליד האוטו והבת הגדולה סיפרה לי על זה, הוא אמר "אהה, אז היא הלשינה
על בן זוגך?" וכשאמרתי שאני מפחדת להשאיר אתו את הילדים לבד לשעות ארוכות הוא שאל "האם אי פעם הילדים נפגעו
מכך?" וכשעניתי שלא בצורה קשה ולא נזקקנו לאשפוז (סתם ילדים רעבים, מלוכלכים ששיחקו יותר מדי במחשב בתוך בית הפוך, לפעמים ללא השגחה כלל),
הוא טען שמכך בטוח שבן הזוג הוא אחראי ואני חייבת לסמוך עליו.
בעצם הוא יותר מרמז שאני לא חייבת להתעקש שכל דבר יעשה בדיוק איך שאני רוצה.
על דבר כזה, המילים פשוט נעתקות מפי, כי זה לא סתם לא נכון- זה פשוט הפוך. גם לא מבוסס, לדעתי.
האמת שמהצד גם הפסיכולוג לא נשמע כל כך עוזר ותומך ומבין.
האמת שעכשיו אני נזכרת שכן היינו בבית חולים אחרי שהוא הפיל את התינוקת, אבל לא התאשפזנו,
ורק אני עברתי חקירה משפילה בגלל החבורה שהייתה לה על הראש )-:
מדכא אותי לחשוב על זה
אני רוצה שיהיה לי כוח לפנות לעזרה ממשית, לדבר עם מישהו הגיוני ושפוי על המצב הזה.

_כשאמרתי לו בזעזוע: מה, אז היא פשוט לא אכלה בכלל שמונה שעות? אז הוא ענה שכן
וזה בגלל שהוא שאב את ההשראה מדבריי (כמו שכבר כתבתי קודם)._

_כששאלתי אותו האם הוא אכל במשך הזמן הזה שהיא לא אכלה, הוא מיד הסתגר והשתתק,
וזה סוג של עונש שהוא נותן לי כשאני "לא בסדר", כלומר, אומרת דברים שהוא לא אוהב לשמוע._

שימי לב, למשל, שכל פעם שהוא "מפשל" - הוא מאשים אותך כדי לצאת צדיק בעיני עצמו.

לגבי הפסיכולוג. אלוהים איזה נזק. כל פעם את מוסיפה עוד פרט מזעזע 0-: מקווה שלא תחזרי אליו לעולם.

לגבי הפסיכולוג. אלוהים איזה נזק. כל פעם את מוסיפה עוד פרט מזעזע מקווה שלא תחזרי אליו לעולם.

_"אהה, אז היא הלשינה
על בן זוגך?"_
מה זה????????
לעוף משם, להתלונן, לא יודעת מה. הוא דפוק ולא מקצועי. מדבר ברמה של ילד בגן. אפילו לא בית ספר.
טוב, אז לא להתלונן, אבל לעוף משם.
סליחה אם אני מדברת במילים בוטות שלא מתאימות. את יכולה למחוק.

ובבקשה, בבקשה,
תמשיכי לכתוב

יקירה, מאחלת לך שיהיו לך כוחות לצאת מהפלונטר.
מהצד זה נשמע שבעלך רק מפריע ומקשה על חייך.
אך אני יודעת שלא תמיד דברים שרואים מכאן רואים משם ורק את יודעת מה הכי טוב לך ולמשפחתך.
בכל מקרה, לא הייתי סומכת עליו עם תינוקת לבד, אולי תחפשי ביביסיטר, אפילו להכניס אותה למשפחתון בימים שאת עובדת או לומדת נשמע לי עדיף מלהשאיר אותה איתו.
תזכרי שאת לא אחראית למצב שלו ושמגיע לך הרבה הרבה יותר ממה שהוא נותן לך ולילדים.

באתי להגיד שגם אני קוראת
אבל אין לי מילים, פשוט אין לי מילים.

שימי לב, למשל, שכל פעם שהוא "מפשל" - הוא מאשים אותך כדי לצאת צדיק בעיני עצמו.
באמת שמתי לב שכשהוא עושה משהו שמפריע לי ואני גם מעזה להעלות את זה, זה כמעט תמיד יסתיים במריבה,
שבה אני אהיה הנאשמת בזה שאני מאשימה אותו ו"מחפשת" אותו כל הזמן.

לעוף משם, להתלונן, לא יודעת מה. הוא דפוק ולא מקצועי. מדבר ברמה של ילד בגן. אפילו לא בית ספר.
אני לא מרגישה שזה בוטה מדי בשבילי בהקשר הזה(מאותו הפסיכולוג אני שומעת דברים בוטים בהרבה),
מצד שני, הוא באמת פסיכולוג קליני עם הרבה ניסיון ולמרות שלא בחרתי בו והוא נכפה עלי במובן מסוים,
כן שמעתי שיש לו הצלחות, מצד שני שמעתי גם שהוא מאד "מיוחד ולא קונבנציונלי" וזה בטח נכון.

_מהצד זה נשמע שבעלך רק מפריע ומקשה על חייך.
אך אני יודעת שלא תמיד דברים שרואים מכאן רואים משם ורק את יודעת מה הכי טוב לך ולמשפחתך._
לא תמיד הרגשתי כך, אבל היום זה באמת נכון שהוא בעיקר מקשה. קשה להתעלם מהעזרה שהוא נותן בבית,
כשזה מתאים לו, אבל אני מרגישה שזו עזרה ממש ממש יקרה, מבחינת המחיר שאני משלמת על נוכחותו.
יש גם את הילדים שזקוקים לו ואוהבים אותו, לכן אם הוא לא יהיה בבית זה יהיה בלתי נסבל גם.
אני מרגישה כלואה והבחירה היחידה שאני רואה, זה לחזק את עצמי, ללמוד להיות כמה שפחות תלויה בו,
פיזית ורגשית. לא כאקט לוחמני, אלא כדי להשיב לעצמי את השיווי משקל ולהצליח לחשוב בהגיון ולהחליט מה טוב לי ולילדים.
כרגע אני מרגישה שהוא עדיין מצליח לתמרן אותי למקומות שאני לא רוצה להיות בהם, אבל אולי אם קצת אצליח להתנתק,
אדע להישאר איפה שטוב לי ומתאים לי להיות גם מולו.

אני לא מאמינה! כתבתי תגובה ארוכה, והכל נמחק (ובלי להשאיר שום זכר בגרסאות קודמות)

אנסה לשחזר יותר מאוחר... בינתיים

אני רוצה שיהיה לי כוח לפנות לעזרה ממשית, לדבר עם מישהו הגיוני ושפוי על המצב הזה.
תפילתך נענתה.
יש לך כוח, עמוק עמוק עמוק עמוק עמוק בתוכך. זה הכוח שהביא אותך לפה, זה הכוח שאפשר לך להתחיל להסתכל על עצמך ועל מצבך מבחוץ, לראות, למשל דברים כמו:
ברור שזה נועד כדי לבודד אותי וזה גם מצליח במובן מסוים.
כן, אבל עכשיו את רואה את המנגנון הזה, את הטכניקות שבעזרתן הוא מנסה לבודד אותך, וקוראת לילד בשמו! זה נפלא.

אני עסוקה לשנן לעצמי שזה לא בגללי.
את טובה ומגיע לך יחס טוב
את טובה ומגיע לך יחס טוב
את טובה ומגיע לך יחס טוב
את טובה ומגיע לך יחס טוב.

_משתדלת להיות טובה אליו למרות הכל, בשבילי ובשביל הילדים יותר מאשר בשבילו.
כשאני מצליחה לא להיגרר אתו למלחמות, זה עושה הרגשה מאד טובה, למרות המצב הקשה._
נפלא.

אני מבינה את הקושי שלו גם, אבל יודעת שלא אוכל לפתור אותו בעצמי
מצוין.

יקירתי, הכוח שם. אין ספק.
את יכולה למצוא ולזהות את האדם המתאים, השפוי, האוהד, שייתן לך תמיכה מהסוג שאת זקוקה לה.

בינתיים, כאשה מאמינה, אני שולחת אלייך את השכינה שתחבק אותך ותזין אותך קצת.
(היא מעולם לא מסרבת לבקשות כאלה)
את לא צריכה לעשות כלום כדי שזה יקרה. רק לדעת שהיא שם.

<ודיק בלאק אם הפוסט הזה נמחק>

תמרושרוש, תודה על התגובה. מאד מחזק. אני באמת צריכה שכינה שתחבק אותי.
היו לנו ימים טובים בשבוע האחרון. אחרי שכתבתי כאן, דיברתי עם חברה לגבי המשך הטיפול שלנו,
שלהרגשתי לא ממש עוזר עד כה.
היא אמרה שאולי כדאי להחליף מטפל, אבל אולי קודם לנסות ללכת ביחד, כי ללכת לטיפול זוגי לבד,
לא תמיד עוזר.
אז החלטנו (אני מרגישה שיותר נכון לומר שאני דחפתי את זה) ללכת ביחד.
בן הזוג שלי דיבר על הניסיונות האובדניים שלו וזה קצת שחרר אותי.
בטיפול האחרון הפסיכולוג אמר שהוא מרגיש שלאורך כל הטיפול אנחנו מסתירים המון סודות,
ואני אמנם ידעתי את זה, אבל פתאום שמתי לב שאני ממש מגוננת על בן הזוג שלי בטיפול ולא
מצליחה לספר על הדברים הקשים שהוא עושה לי ומשתפת פעולה עם ה"סיפור" של הפסיכולוג,
שאומר ששנינו צריכים ללמוד לוותר וכל הבעיות שלנו נובעות מכך שאנחנו לא יודעים לוותר אחד לשניה.
והרגשתי שנוח לי לספר לעצמי שזה לגמרי הדדי, כי אז יש לי שליטה על הבעיה ואני יכולה לפתור אותה,
כמו שאומר הפסיכולוג- אם רק תתני לו מה שהוא רוצה, הוא יהיה יותר טוב ומתחשב כלפייך. מה גם שאני
מגיבה בצורות קשות לפרובוקציות מצד בן הזוג ויש לי רגשי אשמה על זה ובן זוגי יודע לנצל את זה היטב
ומיד להפוך אותי ל"אשמה הראשית".
אז בפגישה הזאת סיפרתי למה אני מסתירה: קודם כל אני לא מרגישה בנוח לספר דברים שליליים על בן הזוג שלא בנוכחותו,
כי אז אני מרגישה רע עם עצמי. דבר שני, לא קיבלתי מהפסיכולוג תגובות אמפאטיות על הדברים שכן סיפרתי ודבר שלישי, יש לפסיכולוג שלנו
סיפור מאורגן כל כך יפה בראש על הזוגיות שלנו, שקשה לי להתערב ולהגיד "לא נכון" ולקלקל לו.
ועוד דבר- הגעתי לטיפול בכפייה מניפולטיבית מצד בן הזוג (לא כי לא רציתי להגיע, אלא כי רציתי להתאושש שבועיים אחרי הלידה)
ולא הייתה שום התייחסות לזה מצד אף אחד, גם לא הייתה התייחסות לכך שהגעתי לטיפול שבוע אחרי הלידה, כלום.
וזה ממש מהדהד אצלי להתעלמות של בן זוגי מההריון שלי לכל אורכו, התעלמות מוחלטת מהעובדה שאחרי לידה מגיע לי לנוח,
להתאושש.
אז היום אני מאד כואבת, נזכרת בכל הרע שהיה ותוקף אותי יאוש והרגשת חידלון. כואב לי כל כך להיזכר, אני כל כך מנסה לשכוח,
אבל זה צף ועולה ולא נותן לי מנוח.
אני מזכירה לעצמי להישאר חזקה, לא להישאב למריבות, לא להראות עצב ותסכול. להאמין שהסוף יהיה טוב, ששנינו נהיה טובים אחד לשניה.
שתהיה שלווה במשפחה, שלא ארגיש בודדה.

שוב נפילה קשה. שוב נסחפתי עם המערבולת. ממש מתביישת בעצמי.
עכשיו יש איומים בגירושין.
אני מרגישה שהגעתי לסף.
מסנה לדמיין אותנו בנפרד- מפחיד נורא!
מה עם הילדים? איך אסתדר בעצמי כלכלית? איך אצליח לנהל את המשפחה לבד?
איך אעמוד במאבקים מולו?

תודה על החיבוקים.
אני אתאר לעצמי את מה שקרה, כדי לא לשכוח.
אולי אחר כך אמחק, כי זה חושפני מדי.
הייתי צריכה להגיע לאיזו פגישה והוא הסכים להסיע אותי.
ממש כמה דקות לפני שהיינו צריכים לצאת, אחרי שכל היום אירגנתי את הכל לקראת היציאה שלא נצא באיחור,
הוא החליט לצרף עוד מישהו לנסיעה. בגלל שמיהרנו, הסכמתי למרות שזה מעכב ונוספה עוד התארגנות,
קרו כמה תקלות בהקשר של הוספת עוד מישהו לנסיעה ויצאנו באיחור גדול ואז מעדתי וכעסתי מאד על האיחור,
אמרתי שכל היום התארגנתי לקראת זה ועכשיו בגלל שהוא החליט לשנות תוכניות, אני מאחרת לפגישה שממש חשוב לי לא לאחר אליה,
בגלל שהוא החליט לצרף עוד מישהו. הוא אמר שזאת אני שהצעתי לצרף את המישהו הזה. כשלא הבנתי על מה הוא מדבר הוא אמר,
טוב, את אירגנת בייביסיטר לילדה, אז הבנתי שאת רוצה לצרף את המישהו הזה וזה מה שאמרתי לך: האם ארגנת בייביסיטר כדי שהוא יצטרף?
ואמרת לי שכן. אמרתי שאני זוכרת שהודעתי לו שהילדה הולכת לבייביסיטר ואז הוא אמר: "אז שפלוני יסע אתנו" ואמרתי בסדר. הוא גילגל עיניים
נאנח ואמר שאני פשוט משקרת. אמרתי לו שגם לא היה קשר לוגי מחייב בין הבייביסיטר לבין הצירוף של מישהו והוא אמר שבאמת זה לא מחייב אבל כך הוא הבין.
ואז טעיתי בפעם השנייה ואמרתי שאולי הוא זה שמשקר. הוא אמר לי שהוא לא יכול לסבול את הקללות שלי וכששאלתי מתי בדיוק קיללתי אותו, הוא אמר שבאמת
לא קיללתי אבל האשמתי אותו האשמות קשות והן גם האשמות שווא וזה כמו לקלל והוא מבין שכמה שהוא לא ישקיע ויתאמץ בשבילי, זה אף פעם לא יועיל כי אני מטורפת.
כששאלתי אותו (טעות שלישית וגורלית) למה הוא כועס עלי הוא אמר שאלה דמיונות שלי והוא בכלל לא כועס. כשאמרתי שכואב לי שבאווירה כל כך טעונת כעס הוא אומר שהוא לא כועס
ואז הוא הוסיף ואמר בטון מצמית שהוא לא כועס, זה הכל המצאות שלי, אני חולה. ואז התחלתי לבכות ואמרתי שממש כואב לי שהוא לא מוכן לומר לי מה הוא מרגיש באמת ועושה ממני לא נורמלית, ולמה הוא מכאיב לי
ואז הוא צרח שהוא כועס עלי, הנה עכשיו הוא אמר מה שרציתי והכל קרה באשמתי, שאני גרמתי למריבה, שמהתחלה צרחתי ואיבדתי לגמרי שליטה והוא ניסה לספוג אבל כמה אפשר.
זה היה כואב כל כך שבאותו רגע רציתי למות, היינו תקועים יחד ברכב ללא שום אפשרות לעצור בצד ולצאת משם. לא יכולתי לבכות ממש כי הילדים היו מאחור, לא יכולתי להמשיך לדבר אתו,
אז צבטתי לעצמי חזק ובשקט את פנים הזרוע, כדי שיכאב במקום אחר. הוא אמר שאני מטורפת וצריכה עזרה והוא לא יכול לעזור לי. ואז הגענו לפגישה, נשמתי ויצאתי, נראה לי ששמו לב שאני לא בסדר בכלל,
אפילו שניסיתי להסתיר. כשיצאתי הוא הודיע לי שהוא מתגרש ממני. לא היה לי מה לענות, בכיתי בשקט כל הדרך.
כשהילדים הלכו לישון הוא העניש אותי בשתיקה, כשניסיתי לדבר הוא שוב חזר על הסיפור שלו, יותר מגובש, שאני יזמתי מריבה מכוערת, התעצבנתי עליו סתם, צרחתי ותקפתי אותו,
הוא לא יכול לחיות כך, הוא היה כל כך חזק וניסה לא להיגרר אחרי, אבל הייתי פשוט בלתי נסבלת.
מובן שהתנצלתי ואמרתי לו שהוא בסדר, ניסיתי להסביר את הכאב שלי שוב, אבל הוא לא היה מסוגל לשמוע (כיסה את האוזניים ועצם את העיניים כשניסיתי לדבר). כדי שזה לא ימשך,
אמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא בסדר ואני לא הייתי בסדר. בסוף הוא אמר שלא רוצה להתגרש אבל אסור לי להתנהג אליו כך.
ומה כאב לי כל כך וגרם לי להידרדר למקום שבו אני מכאיבה לעצמי? זה שהיה בו כל כך הרבה כעס והוא הכחיש וגרם לי להרגיש באמת מטורפת.

שליחה על ידי גשם* » 31 ינואר 2014, 11:52

hug-sad

זה נשמע נורא. מה עם טיפול לעצמך בלבד. לא טיפול זוגי.

יקירתי, טוב שכתבת את זה.
אני מקווה שלא תמחקי, כדי שתוכלי לחזור לתיעוד הזה מאוחר יותר, ולמצוא בו תובנות חדשות כשתזדקקי להן.
(בכל אופן, הסווית יפה את כל הפרטים כך שאין שום רמז למי את או איפה זה התרחש - אם כבר מדברים על חשיפה)
כשבשמת תיכנס לפה, אני אשנח מאוד לקרוא מה יש לה להגיד על זה, על הדינמיקה של התעללות, הכחשה, האשמה שלך, והתעתוע שבו את תמיד נלחצת להתשכנע שהמציאות היא אחרת ממה שאת מרגישה.
והאופן שבו הוא דוחף אותך לפקפק בעצמך, ברגשות שלך, בתפיסה שלך,בהבנה שלך את עצמך ואת העולם, על כל צעד ושעל.
הלשכנע אותך שאת משוגעת, הלגרום לך להרגיש משוגעת

יקירה, את טובה. ואת יודעת מה שאת מרגישה

ומה שאת מרגישה הוא נכון!

עכשיו אני רוצה להגיד משהו בקשר לגירושין.
פעם, בשנות העשרים שלי, חברה שלי סיפרה לי על היחסים שלה עם החבר שלה דאז, ועל הקשיים שהיו להם.
שאלתי אותה: את רוצה להישאר אתו? עד כמה הוא חשוב לך?
והיא אמרה שהיא רוצה להתחתן אתו.
אז אמרתי לה: אם כך, אני מציעה לכם להיפרד.

ומיד הסברתי:
לא בהכרח להיפרד ממש, פיזית.
אלא להיפרד, קצת, מבחינה רגשית.
זוג שרוצה להצליח במלאכת הזוגיות, צריך הרבה מאוד מרחב ועצמאות לכל אחד מבני הזוג.
המון מהבעיות בזוגיות ובנישואין קורות כשבני הזוג תלויים זה בזה, רגשית ומעשית.
אמרתי לה: תחשבי על פרידה. תחשבי על היכולת שלך להיות בנפרד ממנו, אינדיווידואל עצמאי, לחיות את חייך בעצמך ובאחריות מלאה על מה שקורה לך, על הטוב ועל הרע. על היכולת והצורך שלו להיות אותו הדבר - אדם בוגר שעומד בזכות עצמו ויכול לנווט את עצמו ואת חייו.
ומהמקום הזה תחזרי אליו - ותציעי לו נישואין.

אחת השיחות החשובות והמשמעותיות ביותר שהיו לי אי פעם עם בעלי, היתה שיחה על גירושין.
זה קרה שלוש או ארבע שנים אחרי שהתחתנו.
הטריגר היה די מטופש - היינו בהכנות לעבור (זמנית) לאוסטרליה, וזה היה יום לפני המבחן באנגלית שלי, ופתאום קיבלתי רגליים קרות ואמרתי לו: אולי אני בכלל לא רוצה להצטרף אליך לאוסטרליה? אולי אני בעצם רוצה לנסות לאשראם של X (מורה רוחנית שהכרתי באותו זמן)? בדיעבד, זה לא היה רציני, אבל באותו רגע התייחסנו אל זה ברצינות גמורה, וסקרנו את כל הפוטנציאל החדש הזה - מה קורה אם אנחנו פתאום מושכים לכיוונים שונים, איך מבצעים פרידה, איך מחליטים על גירושין, מה האופציות, מה המחויבות של כל אחד מאתנו לשני, אם דבר כזה יתרחש.
זה היה נפלא.
כי רק כשגמרנו הבנתי שעד אז, כל הזמן, באיזושהי פינה בראש שלי, פחדתי מגירושין.
וניסיתי לא לחשוב על זה, בנוסח "לי זה לא יקרה".
ופתאום זה קרה! ישבנו ודיברנו על גירושין בשיא הרצינות, כאילו אחחנו עשויים ליישם את זה מחר, מחרתיים.
והשיחה הזאת נתנה לי כל כך הרבה כוח - כי פתאום כבר לא היה לי ממה לפחד.
ידעתי שאני לא רוצה להתגרש.
ידעתי שאני רוצה לשמור על הנישואין ולהמשיך אותם.
ידעתי שאם נתגרש, זה יהיה כל כך עצוב לי, שרק המחשבה על זה גורמת לי להזיל דמעות.
אבל - ידעתי שאם יתעורר הצורך להתגרש - אנחנו יכולים לעשות את הצעד המכאיב הזה, ולעשות את זה בהגינות, ובכבוד הדדי, ונוכל גם לשרוד את היום שלמחרת.
כמה כוח שזה נתן לי!

אני חושבת שנישואין טובים, הם נישואין שאפשר לצאת מהם.
כמו אולם קולנוע, שבו דלת היציאה מסומנת היטב, עם שלט "יציאה" ירוק שזוהר בחושך.
למה זה? הרי כל האינטרס של בעלי הקולנוע זה שאנשים ירצו להישאר, לא ללכת.
כן, נכון. אבל רק אם היציאה מובטחת, רק אם האנשים יידעו שבשעת הצורך, אם קורה משהו רע באולם, הם יוכלו למצוא בקלות את הדרך החוצה - רק אז הם יוכלו להתרווח ולהירגע, להישאר בשמחה ולשכוח שהיציאה שם.
אותו דבר בנישואין.
אם שני בני הזוג אינם יכולים להיות פרודים זה מזה, נפרדים ועצמיים מבחינה רגשית, אז מה שיש להם איננו נישואין חבריים, אלא בית סוהר.
בית סוהר שבו שני בני הזוג הם כלואים, והסוהר הוא התלות ההדדית שלהם, והפחדים והחרדה שלהם מפני הפרידה.

ביחסים עם קווים אלימים, בן הזוג האלים בהחלט יכול לקחת את תפקיד הסוהר, הלכה למעשה: לנסות לשלוט על הכספים, המכונית, אמצעי התקשורת, המשאבים האחרים. לנסות לשלוט על לוח הזמנים של אשתו, כך שהיא לא תוכל לנהל את עצמה באופן עצמאי. לבודד את אשתו מבחינה רגשית וחברתית, כדי שפילו המחשבה על להיות בנפרד ממנו תהיה מחרידה - מחשבה על בדידות טוטאלית, בלי אף אחד לידך.
וזה כלא ממשי ואמיתי לגמרי, וגם חשוב מאוד להתייחס אליו!! אבל כרגע, רק כרגע, לא על זה אני מדברת.

כי גם נישואין שאין בהם התעללות יכולים להיות בית סוהר, שבו שני בני הזוג הם אסירים של הפחד להיות בנפרד, עצמאיים, אחראים לעצמם ולגורלם.

ממה שסיפרת לנו, אפשר לראות איך בעלך מנסה להיות הסוהר שלך בפועל: מגביל את הגישה שלך למחשב, לטלפון, לחברות, ללוח הזמנים שלך, ובעיקר (דרך האופן שבו הוא מערער את תפיסת המציאות שלך) למקורות הכוח ולמשאבים הפנימיים שלך: האמונה בעצמך. האמונה שאת צודקת, שאת יודעת מה קורה אתך, מה טוב לך ומה רע לך.

אבל... יכול מאוד להיות שגם הוא אסיר של הנישואין האלה, שגם הוא מת מפחד מהמחשבה על להיות פרוד, לא פחות ממך: כי אם לא תהיי שם בשבילו, את מי הוא יוכל להאשים? על מי הוא יוכל לשלוט? ממי הוא יוכל לשאוב כוח להתמודד עם המציאות?

ואם יום אחד תקומי ותגידי לו: "בסדר. אני רואה שאתה סובל בנישואין האלה ורוצה להתגרש, בוא נתגרש. אין לי בעיה עם זה. מחר אני אגש לבית המשפט לענייני משפחה" - ותרגישי בטוחה בעצמך, ונינוחה עם הצעד הזה, שבמקרה הכי גרוע יעורר בך רק רגשות צער, לא אימה ולא חרדה - לא הייתי מופתעת בכלל אם באותה השניה הוא יהפוך את עורו, יתחנן לפנייך שתישארי אתו, יחזור להיות מחזר מקסים, ויבטיח לך הרים וגבעות (ואפילו יקיים, לטווח הקצר), כדי שלא תפרקי את הנישואין.

אבל לא הוא מעניין אותי ברגע, אלא את

נחזור אלייך: כמו החברה שסיפרתי לך עליה, ועל אף ההבדלים ביניכן, אני מציעה לך בחום להיפרד ממנו.
לא היום ולא מחר...

אבל כן להציב את זה כמטרה לעצמך, מטרה לטווח ארוך: היכולת להיות אשה עצמאית, בנפרד ממנו.
להיות שלמה, להיות אחת, לדעת מה את ומי את, מה ערכך, לגלות עד כמה גדולה יכולתך להסתדר בחיים, להתמודד עם הקשיים והאתגרים שהם מציעים לך, להיות מסוגלת למצוא פתרונות, לעבור דרך תקופות של קושי ובדידות וגם לצאת מהן, לבקש עזרה כשצריך

לראות את עצמך דרך העיניים שלך, ולא דרך העיניים שלו.

אם תחליטו לשמר את הנישואין ולשקם אותם, היכולת להיות את, להיות שלמה ולספק את הצרכים הרגשיים של עצמך, מאוד מאוד תעזור לך ומאוד תחזק אותך, כל פעם שיש קושי או קונפליקט. היא תראה לך דרך. היא תמצא לך פתרונות. היא תאפשר לך לחיות אתו בלי להידרס ובלי לפחד, ולפתח אינטימיות חדשה, בריאה ואוהבת יותר.
ואם אי אפשר לתקן את הנישואין, אם יום אחד תיאלצי או תחליטי להתגרש, הרי ממילא תצטרכי את הנפרדות הזאת וליישם אותה - בחיים החדשים שלך.

(())(())(())(())(())(())(())

מה עם הילדים? איך אסתדר בעצמי כלכלית? איך אצליח לנהל את המשפחה לבד? איך אעמוד במאבקים מולו?
שאלות מצוינות אחת אחת

בא לך לבחור אחת מהן ולהתחיל לחשוב עליה?

תודה שכתבת.
חיבוק גדול.
וכל מה שתמרוש כתבה. האנלוגיה לפתח היציאה בקולנוע נפלאה.

מצטרפת למה שתמרוש אמרה.

ואם יום אחד תקומי ותגידי לו: "בסדר. אני רואה שאתה סובל בנישואין האלה ורוצה להתגרש, בוא נתגרש. אין לי בעיה עם זה. מחר אני אגש לבית המשפט לענייני משפחה" - ותרגישי בטוחה בעצמך, ונינוחה עם הצעד הזה, שבמקרה הכי גרוע יעורר בך רק רגשות צער, לא אימה ולא חרדה - לא הייתי מופתעת בכלל אם באותה השניה הוא יהפוך את עורו, יתחנן לפנייך שתישארי אתו, יחזור להיות מחזר מקסים, ויבטיח לך הרים וגבעות (ואפילו יקיים, לטווח הקצר), כדי שלא תפרקי את הנישואין.

למה את כל כך מתנגדת לגירושין? המצב אמור להיות הפוך! הוא זה שפוגע בך, למה את היא זו שמפייסת אותו במקום לקפוץ על ההזדמנות לברוח הרחק הרחק ממנו?

ובכלל, ממליצה לך לקרוא את כל מה שבשמת רושמת בדף סימני התעללות בזוגיות

כשבשמת תיכנס לפה, אני אשנח מאוד לקרוא מה יש לה להגיד על זה
בשמת פשוט מזועזעת לחלוטין מהסיפור הנורא )-:

ואחד הדברים שנגעו ביותר ללבי, הוא שאת יודעת בכל רגע לציין שעשית טעות.

אני לא אגיד כלום עדיין, חוץ מאשר להצטרף להמלצה של אישה במסע, שאני מקווה שאת קוראת במקביל
בדף סימני התעללות בזוגיות

כן הייתי רוצה לשמוע ממך ככה:
כל פעם שאת כותבת שעשית טעות - מה לדעתך היית צריכה לעשות נכון?
תני לי תסריט של התגובה הנכונה.
ולפני כיבוי המחשב ללילה, פשוט שולחת לך

כי את חיה בגיהינום.

הייתי צריכה להגיע לאיזו פגישה והוא הסכים להסיע אותי
טוב, כמעט כיביתי ואז חזרתי.
לא יכולה להירגע מהסיפור שלך.
שתדעי, שזאת הטעות הראשונה שלך.
"הוא הסכים להסיע אותי".
פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
למה הם תמיד כאילו "מסכימים" (טובי לב שכמותם, ממש חמודים ומקסימים) אבל אחר כך גורמים לך לשלם כזה מחיר כבד על ההסכמה שלהם, שאת מצטערת על היום שבו נולדת.

כמובן מומלץ יותר להצטער על היום שבו הוא נולד, או על היום שבחרת בו, אבל האמת, זו לא היתה אשמתו ולא היתה אשמתך. כל בחירה שלנו היא תוצאה בלתי נמנעת כמעט מהמצוקות שלנו ברגע הבחירה, והדבר החכם היחיד שיש לנו לעשות בחיים, הוא לזהות מה מצבנו כאן ועכשיו ולבחור מחדש כל יום.

לבחור בחיים

אז אני אתחבר ממקום אחר להצעה של תמרוש רוש לפרידה, ואגיד שתרגיל זוגי מעולה למצבים של זוגיות מהגיהינום עם בן זוג מתעלל, היא -
בכל מצב ומצב, לנסות למצוא פתרונות שלא כוללים אותו.
בלי עזרה ממנו.
לשלם על מונית ולא לקבל הסעה ממנו. לבקש מאבא שלך ולא לקבל הסעה ממנו. לבקש מחברה. לנהוג לבד. לא יודעת מה. לא לבקש ממנו. ללמוד לחיות בלעדיו. זה תירגול טוב גם להווה וגם לעתיד.
זו דרך להתחיל להתגבר על החרדות הענקיות.
חיים עם מתעלל כרוכים בתלות רגשית עמוקה מני ים. לא ברור מה היה קודם, התלותיות או ההתעללות, אבל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא להכיר בזה שאת כרגע במצב של תלותיות וחרדות תהומיים, ולהתחיל לטפל בזה.
שוב שולחת לך חיבוק

_*תרגיל זוגי מעולה למצבים של זוגיות מהגיהינום עם בן זוג מתעלל, היא -
בכל מצב ומצב, לנסות למצוא פתרונות שלא כוללים אותו.
בלי עזרה ממנו.
לשלם על מונית ולא לקבל הסעה ממנו. לבקש מאבא שלך ולא לקבל הסעה ממנו. לבקש מחברה. לנהוג לבד. לא יודעת מה. לא לבקש ממנו. ללמוד לחיות בלעדיו. זה תירגול טוב גם להווה וגם לעתיד.*_
וואו!
אהבתי את זה מאוד. מאוד מאוד מאוד.
בדיוק השלמת את מה שהיה חסר במה שכתבתי, את מה שלא ידעתי.

|Y||Y|
תודה.

ובכלל, ממליצה לך לקרוא את כל מה שבשמת רושמת בדף סימני התעללות בזוגיות
גם אני.

תודה על התגובות, הן מאד עוזרות לי. אני עדיין מנסה להבין את מה שקרה,
עם בן זוגי זה בלתי אפשרי כרגע לדבר על זה ואין לי חברות שאוכל לרדת אתן לפרטים עד כדי כך,
גם החברה שיודעת שיש לנו בעיות היא לא הכתובת, לפחות לא כרגע. אגב, אחרי שחזרנו ביקשתי ממנה
לצאת ביחד, כי רע לי מאד ובאמת זה עשה לי טוב. סיפרתי לה שאני חושבת על גירושין ודיברנו על זה באופן מאד כללי.

אני מאד מסכימה אתך, תמרושרוש שלעשות תרגיל כזה של פרידה זה רעיון טוב בין אם בוחרים להישאר לבין אם בוחרים בפרידה.
במצב שלי היום זה ממש קשה טכנית. אני דווקא מנסה, מנסה לארגן דברים כך שלא אזדקק לעזרתו, אבל למשל במקרה של הפגישה,
זה משהו קבוע ולא חד פעמי ולא נעים לבקש כל פעם ממישהו טובה. יש לי תינוקת קטנה שרק יונקת שאם אסע לבד, אצטרך למצוא מישהו שיבוא אתי
ויחכה אתה בחוץ, כי הנסיעה ארוכה והיא תהיה רעבה אם אשאיר אותה עם בייביסיטר בבית. לוותר על הפגישה אי אפשר, כי זה יפגע בי מאד בלימודים.

אני מנסה להיות עצמאית ולא תלויה עד כמה שאפשר, אבל בשביל זה צריך ממש לעשות מהפך יחסית לאיך שהחיים שלנו בנויים כרגע.
כרגע הוא המפרנס היחיד, אני רב הזמן בבית עם תינוקת, יוצאת רק ללימודים וקצת עבודה, נמצאת גם בשביל הילדים האחרים כשחוזרים מוקדם ממסגרות.
אין לי יכולת כלכלית למצוא סידור קבוע לילדים הגדול כדי להתפנות להתפתחות אישית יותר ממה שאני עושה כרגע. את התינוקת אני מעדיפה לא לשלוח למסגרת,
היא מאד קטנה וחשוב לי היות אתה רב הזמן. המשפחה המקורית שלי רחוקה פיזית, שני ההורים עובדים מאד קשה, מאד עמוסים, יש גם התמודדות בריאותית
וגם חוסר מסוגלות לתמוך רגשית. מבחינת חברות, אני די מבודדת, מנסה להרחיב את המעגל, אבל מוגבלת גם בעומס המטלות וגם נפשית.

_צטרך למצוא מישהו שיבוא אתי
ויחכה אתה בחוץ, כי הנסיעה ארוכה והיא תהיה רעבה אם אשאיר אותה עם בייביסיטר בבית. לוותר על הפגישה אי אפשר, כי זה יפגע בי מאד בלימודים._

לא שווא להשאיר בייביסיטר עם בקבוק של חלב שאוב במקרה כזה? אפילו בקבוק פורמולה יותר טוב מכמות הרעל שהתינוקת נחשפת אילו.

אני גם חושבת שהתלות הכלכלית שלך בעוכרייך. כמה זמן את עוד תלמדי ומה הסיכויים שלך להתחיל לעבוד כך שתוכלי לפרנס את עצמך? תתחילי לתכנן תוכניות עכשיו. אם אי אפשר לעזוב אותו עכשיו תבני תוכנית פעולה שתאפשר לך לעזוב אותו. יהיה לך גם זמן לחזק את עצמך.

פשוט שולחת לך hug-sad כי את חיה בגיהינום. לא מגיע לך לחיות כך. לא מגיע לילדיך לחיות כך. את באמת חושבת שכשתעזבי אותו מצבך יהיה יותר גרוע? כי אני לא חושבת שזה אפשרי. אה ותמשיכי לתעד ואולי אפילו להקליט.

שלום,
שולחת לך הרבה כוחות, אור חם וחיבוק.
את נשמעת לי אמא מדהימה.

_זה משהו קבוע ולא חד פעמי ולא נעים לבקש כל פעם ממישהו טובה. יש לי תינוקת קטנה שרק יונקת שאם אסע לבד, אצטרך למצוא מישהו שיבוא אתי
ויחכה אתה בחוץ, כי הנסיעה ארוכה והיא תהיה רעבה אם אשאיר אותה עם בייביסיטר בבית_
כן, כן, מכירה ומבינה.

אני ממש לא בדעתה של גשם. הבעיה היא בכלל לא החלב, אלא הפרידה...
אבל הנה כמה הצעות:

לא להשאיר עם בייביסיטר בבית אלא לקחת את הבייביסיטר איתך.

נכון, לא נעים לך לבקש ממישהו טובה.

אז אני רוצה להאיר את המקום הזה בפנס:

א. את כן מבקשת ממישהו טובה. את מבקשת מהגבר שלך, שמעניש אותך קשות על הטובה שהוא עושה לך.

ב. זו נטייה של נשים שחיות במערכת זוגית מתעללת, לשתף פעולה עם הבידוד שהוא איכשהו יוצר סביבה, וגם, לא לשתף אחרים במה שבאמת קורה בפנים. זה חלק מהסיפור. אז זה רעיון טוב לצאת מדי פעם מהבידוד הזה, להתחיל לטפח את רשת התמיכה שלך. את תזדקקי לה וכדאי להתחיל לבנות אותה.

ג. אחד המאפיינים של נשים במערכות זוגיות כאלה, הוא שקשה להן לקבל (לקבל עזרה, לקבל מתנות, לקבל טובות). נוח להן להיות בצד הנותן. והמרעיל מנצל בדיוק את הנקודה הזאת, כי הוא "לוקח". אז זה רעיון טוב להתחיל לתרגל קבלה, קבלת עזרה, בקשת טובה, קבלת טובה. תני לאנשים הזדמנות לעזור. אנשים טובים, שלא יענישו אותך על הבקשה. זה לא חייב להיות תמיד, אבל תשבחי את עצמך על כל פעם שהעזת וביקשת טובה ממישהו אחר.

ד. תוספת לגבי רשת התמיכה: יש שם עוד אספקט חשוב, והוא - שתתחילי להרגיש ראויה לתמיכה, ראויה ליחס טוב, ראויה לטובות, ראויה לעזרה. זה מאוד חשוב. וגם פה, זה רעיון טוב להתחיל מדי פעם לתרגל בקטנה את היותך ראויה לעזרה שאת זקוקה לה. כל תעוזה קטנה כזאת תבנה בך לאט לאט ובהדרגה את האמונה בעצמך, את התחושה שאת ראויה לתמיכה וליחס אוהב.

זה היה כואב כל כך שבאותו רגע רציתי למות
יש רגעים כאלה שבאמת כואב כל כך שהדבר היחיד שאפשר לרצות זה לא להיות שם יותר.
וזה הסימן הכי עמוק שאת עדיין חיה.
תחושת החוסר-נסבלות של העיוות המילולי, חוסר הצדק, וחוסר היכולת לצאת מהסיטואציה...
התחושה האבודה הזאת כאילו מה-כבר-קרה, כולה-כמה-מלים...
איך זה שאיבדתי את עצמי...
כל כך כל כך מכירה מבפנים. את הדברים האלה שיכולים להטריף עלייך את דעתך...

איך תסתדרי בלעדיו? יהיה לך הרבה הרבה יותר קל מאשר איתו.
את נשמעת כל כך חכמה, בוגרת, חזקה, יודעת.
איך תסתדרי כלכלית?
בואי תתחילי לתכנן מעכשיו. לחשוב.
יהיו מחירים?
בטח שיהיו. עדיף שאת תהיי המחיר?? שהילדים שלך, שאת משקיעה בהם כל כך הרבה, יראו אותך נמעכת, נרמסת?
ברור שבהתחלה אולי רמת היכולת לתת הורות של להישאר בבית עם תינוקת וכו' תרד, אבל בטווח הארוך... בסוף הילדים נפגעים יותר. אי אפשר לאורך זמן לחיות במערכת כזאת ולשמור על מי שאת, ואז הילדים נפגעים יותר אחרי שנים כשהיכולת הרגשית גם של ההורה שיש לו מה לתת נשחקת ונשחקת...

אני זוכרת את רמת החרדות שלי בהתחלה איך אסתדר לבד.
כלכלית.
כל כך יותר קל לבד, כל כך הרבה כוחות מתפנים...

אבל אל תחשבי על זה עכשיו בכלל.
תדעי רק שאת מדהימה, תדעי שאת חיה בגיהינום,
אני מרגישה אותו עד לקצות האצבעות שמקלידות על המקלדת עכשיו,
תזכרי את הידיעה הזאת מספיק חזק,
וזה הכל.
כשהידיעה הזו תהיה ברורה ומוחלטת, את תתחילי לאט לגשש לך את הדרך החוצה.

לי לקח כמעט שנה מהרגע שהבנתי שברור שאני חייבת להתגרש, ועד שהתחלתי את התהליך.
לפסיכולוגית שליוותה אותי אז (לבד, אחרי ייאוש מטיפול זוגי...) הסברתי: זה כמו שלפעמים חולה צריך להתאושש מספיק כדי שיהיה מסוגל לעבור ניתוח. אני לא יכולה מייד.
הייתי במצב גופני מזעזע ולא היו לי כוחות.
המצב הפיזי השתפר מייד אחרי הגירושין, אבל בלי שיפור לפחות חלקי לפניהם לא הייתי מסוגלת לעשות את הצעד הזה.
הנקודה היא לאט, בסבלנות, עם עצמך.
לזכור רק: יש פה הרבה נשים שחושבות שאת מדהימה. ושהחיים שאת חיה אותם עכשיו הם גיהינום.
הם לא אמורים ולא חייבים להיות ככה.
לזכור רק את הידיעה הזאת, ולאט לאט דברים יתחילו להסתדר.

הדבר היחיד שבו אני דואגת לך איך תסתדרי הוא הבדידות.
אני שומעת מחסום נורא חזק של בושה.
של צורך להסתיר.
באוזניים שלי נדמה כאילו כל כך ברור מהמבט בו את מתבוננת על דברים שאחרים לא אמורים לדעת, שברור שהכל חייב להיות מוחזק בפנים.
בעיני, ככל שתתחילי לטוות לך רשת יותר רחבה של נשים שאת לא מתביישת שהן ידעו מה עובר עלייך, אפילו חלקית, יהיה לך קל יותר.
הנקודה היא בכלל לא האם הן פנויות מספיק ומכילות מספיק ורגישות מספיק לתת לך תמיכה, הנקודה היא קודם כל לשבור את מחסום הבושה. מספיק בתור התחלה כאלה שהן טובות לב באופן בסיסי והעמדה שלהן היא לא נגדך. כמה שהרשת הזו תהיה יותר רחבה, ככה יהיה לך הרבה פחות קשה.

יש מצבים שבהם מותר גם לצאת מהאוטו אחרי נסיעה כזאת ולהתפרק מבכי. נכון שיש אנשים שיפגעו בך, אבל יש גם כאלה שיעזרו לאישה שמתפרקת להם מול העיניים. זה עניין של קשב פנימי וחיצוני, איפה את ומול מי את עומדת. וגם מול אנשים קשים, מותר לדמוע ולהגיד שעבר עלייך הרגע משהו נורא קשה בלי לפרט.

שולחת לך חיבוק ענקי.

הייתי שם, בתוך הסרט הזה שמאיים להטריף עלייך את דעתך, להפוך אותך ללא נורמלית.

רוצה להבטיח לך שהתגובה שלך היא התגובה הכי נורמלית שיכולה להיות למצב לא נורמלי.
(לא סותרת את העצות שקיבלת כאן על איך אפשר להגיב אחרת.
רק להדגיש מאוד מאוד שלהיכנס לסחרור שנכנסת אליו זה בעיני הדבר הכי טבעי שיכול לקרות,
ההיפך מזה הוא הדורש מאמץ, הפעלת כוח רצון, אינטלקט, וכל השאר...)

שולחת לך שוב חיבוק ענקי והרבה דמעות.

לא שווא להשאיר בייביסיטר עם בקבוק של חלב שאוב במקרה כזה? אפילו בקבוק פורמולה יותר טוב מכמות הרעל שהתינוקת נחשפת אילו.
אולי שווה, אבל עולה כסף (ואז אצטרך לשמוע שאני בזבזנית), היא לא מוכנה עדיין לשתות מבקבוק וקשה למצוא מישהי שאני סומכת עליה עם תינוקת קטנה,
לא הייתי משאירה עם נערה כמו את הגדולים.
יש לי עוד שנתיים עד לסיום סופי, במידה ואצליח לעמוד בכל המטלות. אילו הייתי פנויה יותר, הייתי יכולה לסיים בחצי מהזמן, אבל חשוב לי להיות כמה שיותר עם הילדים.
התלות הכלכלית היא באמת קשה, אבל בסיום הלימודים אפשר יהיה להתמודד עם זה בכבוד.

חיים עם מתעלל כרוכים בתלות רגשית עמוקה מני ים. לא ברור מה היה קודם, התלותיות או ההתעללות, אבל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא להכיר בזה שאת כרגע במצב של תלותיות וחרדות תהומיים, ולהתחיל לטפל בזה.
זה ממש מעסיק אותי, השאלה איך הגעתי לתהום כזאת. אני לא תופסת את עצמי כאדם חלש, גם הסובבים לא תופסים אותי כך. כרגע מול בן הזוג אני לגמרי חלשה, חסרת אונים ונורא תלותית. זה קשור הרבה בילדים,
בלי הילדים לא נראה לי שהייתי רוצה להמשיך לסבול, הייתי הרבה יותר פנויה להתפתחות מקצועית, לא הייתי תלויה כלכלית (בתחילת חיינו המשותפים, דווקא הוא היה תלוי בי).

את נשמעת לי אמא מדהימה.
תודה, אני מרגישה אמא די גרועה, כשאני מסכימה בעצם לחשוף את הילדים לחיים כל כך מעוותים. אחרי מריבות קשות אני גם לא תמיד סבלנית ופנויה אליהם נפשית.
אני רוצה להיות אמא טובה יותר.
אני קוראת את סימני התעללות בזוגיות. זה די מפחיד...

לגבי התרגיל עם הטעויות:
לא הייתי צריכה להיות כל כך נסערת מהאיחור, יכולתי להעיר משהו בסגנון "היה לי חשוב להגיע בזמן, חבל שהתעכבת" (למרות שלא בטוח שלא היה מתרגז גם מזה,
אבל היה לו יותר קשה להפוך אותי למטורפת).
לא הייתי צריכה להגיד לו שהוא משקר, הייתי יכולה להגיד שאני רואה וזוכרת את הדברים אחרת.
לא הייתי צריכה לשאול למה הוא כועס, השאלה הזאת חסרת תוחלת, הרי ברור שהוא כועס כי אני מעזה לחלוק עליו ויותר גרוע מכך- להעביר ביקורת, לדבר על קושי שיש לי מולו.
התגובה הייתה די צפויה והכעס שלו היה אמיתי מאד ומוחשי מאד למרות ההכחשה מצדו- הייתי צריכה לסמוך על מה שאני מרגישה, להסתפק בזה ולא לחפש את האישור שלו
ולשתף פעולה עם המשחק שלו.
הבעיה שלאחר מעשה אני יכולה להבין את זה, אבל תוך כדי ההתרחשות, אני מרגישה לא שפויה, קטנה וחלשה, מאד תלויה בחסדיו, זקוקה לאישורו ומעורערת לגמרי.
מבטי הבוז שלו, השתיקות שלו, הטון המזלזל והמבטל מכניסים אותי אוטומטית למגננה.
בקיצור, אכן גיהינום.

_חיים עם מתעלל כרוכים בתלות רגשית עמוקה מני ים. לא ברור מה היה קודם, התלותיות או ההתעללות, אבל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא להכיר בזה שאת כרגע במצב של תלותיות וחרדות תהומיים, ולהתחיל לטפל בזה.
זה ממש מעסיק אותי, השאלה איך הגעתי לתהום כזאת. אני לא תופסת את עצמי כאדם חלש, גם הסובבים לא תופסים אותי כך. כרגע מול בן הזוג אני לגמרי חלשה, חסרת אונים ונורא תלותית_
חבל שתתעסקי בזה.
החיים עם אדם מתעלל ומרעיל מחלישים.
מה שהוא עושה, זה כמו לשים לך קצת רעל עכברים באוכל כל יום. (יש סרט כזה, שכחתי את שמו)
כל יום כל יום כל יום מחביא לך באוכל רעל עכברים.
הרעל מצטבר לך בדם.
עכשיו את הולכת לרופאה ושואלת בפליאה "איך זה שאני כזאת חלשה, אני אף פעם לא כזאת" ומחפשת להאשים את עצמך בזה.
הלו! מישהו מחביא לך רעל עכברים באוכל! דאאאאא! אין צורך לחפש מעבר לזה...

_הבעיה שלאחר מעשה אני יכולה להבין את זה, אבל תוך כדי ההתרחשות, אני מרגישה לא שפויה, קטנה וחלשה, מאד תלויה בחסדיו, זקוקה לאישורו ומעורערת לגמרי.
מבטי הבוז שלו, השתיקות שלו, הטון המזלזל והמבטל מכניסים אותי אוטומטית למגננה_
נכון נכון נכון.
ולכן, התרגיל הוא תרגיל.
זה תרגיל שטוב לעשות, כי השלב החשוב לרגע הזה הוא:

לזהות איך את מרגישה תוך כדי ההתרחשות. בהתחלה - להתחבר לרגשות האלה בדיעבד, כשאת חושבת על הסיטואציה הקשה אחרי. בהמשך - תתחילי לשים לב לרגשות שלך ולתגובות שלך תוך כדי הסיטואציה. כל התחברות כזאת לרגשות שלך מחזקת אותך, כי היא פועלת נגד התעתוע, נגד הטישטוש, נגד המצב שבו את עוברת למצב אוטומטי. לאט לאט תישארי במצב ידני, תעבירי הילוכים באופן ידני, תהיי מחוברת בזמן אמת לרגשות שלך. זה משהו חשוב כל כך, ששווה להדגיש אותו שוב ושוב.

כאשר את משחקת בתרגיל "איך הייתי יכולה להגיב במקום איך שהגבתי" את עושה עוד שני דברים נוסף על התחברות לרגשות שלך: 1. את לוקחת את הכוח לידיים שלך בהדרגה. את מתחילה להתמקד במה שתלוי בך ובמה שאת יכולה לשנות בסיטואציה. זה עוזר בהדרגה לצאת ממסלול חוסר האונים. 2. את מפתחת חשיבה של אופציות. את מתחילה להגביר את היצירתיות שלך, להרגיש פחות במבוי סתום, לשים לב שבכל סיטואציה יש יותר מאפשרות אחת. יש לך אופציות. רק צריך למצוא אותן. בהתחלה זה אופציות בקטן (הוא יעשה משהו מכוער ותוקפני בכל מקרה, האופציות שלך הן איך להגיב לזה ואיך להתמודד עם זה).

בטווח הארוך - זה בונה את הכוחות שלך.
את מבינה שהוא מחביא רעל עכברים באוכל שלך.
ואת לומדת בהתחלה לזרוק את האוכל בהיחבא ולקחת לעצמך אוכל נקי מאותו מקום שהוא לוקח לעצמו.

_לגבי התרגיל עם הטעויות:
לא הייתי צריכה להיות כל כך נסערת מהאיחור, יכולתי להעיר משהו בסגנון "היה לי חשוב להגיע בזמן, חבל שהתעכבת" (למרות שלא בטוח שלא היה מתרגז גם מזה,
אבל היה לו יותר קשה להפוך אותי למטורפת)_
פה אני אציע הצעה למתקדמים, אוקיי?
אז תזכרי שזה למתקדמים, אני רק משרטטת את מפת מיטיבי הלכת, את עדיין לא שם, אבל רק כדי שתראי איך זה ייראה כמה חודשים מעכשיו, אחרי תירגולים בשלבים היותר מוקדמים:

"נסערת מהאיחור" - זכותך להיות נסערת מהאיחור. זה צודק ונכון ואין בזה שום דבר רע. חשוב להבדיל בין הרגשות שלך (להיות נסערת) לבין הביטוי החיצוני של הרגשות שלך (לבטא את זה מולו).
להרגיש, חשוב ביותר. חשוב שתרגישי לגמרי את הסערה שלך, תתני לה מקום ותקבלי אותה. תגידי לעצמך בלב: "אני מאוד נסערת עכשיו בגלל האיחור".

יכולתי להעיר משהו בסגנון
ובכן, פה תרשי לי להציע שלא היה צורך להעיר כלום.
מדוע?
כי אין בזה שום טעם. האם אי פעם "הערת" משהו וקיבלת תוצאות טובות איתו? הרי זה גבר מתעלל. כל ביקורת היא טריגר לאלימות נוספת נגדך. הוא לא יכול לשאת שום "הערה", אפילו לא מרומזת.
זה אף פעם לא מועיל.
זה תמיד מזיק.
לכן, בעצם, אם חושבים על זה - מה יש לומר לו? אין טעם לומר לו כלום. בסוף מתברר שמול ההתנהגויות הכי איומות, האופציה הפחות גרועה היא פשוט לשתוק, ובלב להתחבר לרגשות שלך, ולחשוב על רעיון יצירתי לפעם הבאה, תרגיל בתסריטאות לפעם הבאה, באיזו נקודה ובאיזו צורה היית יכולה למנוע את זה (למשל, להגיד שהיום לא מתאים לך לצרף עוד מישהו לנסיעה). לא כביקורת אלא לצורך הפקת לקחים. "בפעם הבאה אני אסדר את זה ככה". למשל - תבקשי עזרה מחברה, העיקר לא להיות תלויה בו.

אופס, נגמר לי הזמן. שולחת כמו שזה.

אה, וכל מלה של לב שומע.

_למשל במקרה של הפגישה,
זה משהו קבוע ולא חד פעמי ולא נעים לבקש כל פעם ממישהו טובה. יש לי תינוקת קטנה שרק יונקת שאם אסע לבד, אצטרך למצוא מישהו שיבוא אתי ויחכה אתה בחוץ, כי הנסיעה ארוכה והיא תהיה רעבה אם אשאיר אותה עם בייביסיטר בבית. לוותר על הפגישה אי אפשר, כי זה יפגע בי מאד בלימודים._

יקרה,
אני מבינה שקשה. בואי נעבוד על להרחיב את קשת האפשרויות שלך.

ברור לחלוטין שאת לא רוצה לוותר על הפגישה. זה חשוב וזהו זה.
הפגישה היא קבועה ולא חדפעמית ולא נעים לבקש כל פעם ממישהו טובה

כאן נדמה לי שאני מנחשת מה קורה אצלך. אנא תקני אותי אם אני טועה.
זה הולך ככה: בשבוע הבא יש לך פגישה. את מתחילה לחשוב מי יכול לעזור לך ללכת אליה.
אז את שוקלת לבקש מחברה X, אבל ממנה ביקשת משהו דומה לפני שובעיים, ולא נעים שוב.
אפשר את קרוב Y - אבל הוא גר רחוק יחסית ויצטרך לנסוע אלייך, נוסף על הנסיעה עצמה.
מכרה Z - אבל בדיוק היתה לה שפעת והיא עדיין מתאוששת
ידיד T - אפשר, אבל הוא לא כזה קרוב, מה פתאום שאבקש ממנו? והוא גם נורא עסוק בעבודה, ומתברר שיש לו ישיבה מאוחרת באותו יום.
וכך אחד אחרי השני הם נפסלים, מראש או מיד אחרי תחילת הפניה אליהם, ואת לא מסוגלת לעשות יותר משני טלפונים כאלה גג, כי זה מתיש ומשפיל ומדכדך ו... זהו.
אז מה עושים?
קודם כל, לפתוח יומן (או לוח שנה).
לסמן את כל הפגישות המתוכננות, מעכשיו עד תחילת השנה.
כמה זה יוצא?
ועכשיו לערוך רשימה של אנשים שאפשר לפנות אליהם. לא שאידיאלי לפנות אליהם, לא אלה שבטח-יסכימו-מראש-עם-חיוך, אלא שאפשר.
אחד האנשים האלה, דרך אגב, הוא זה שאתו את נפגשת, או (אם זו פגישה רבת משתתפים) המנהל, המארגן או המנחה שלה.

ואז את מתנפלת על הפרוייקט הזה, ופונה אליהם אחד אחרי השני, בלי לפסול מראש. ופורשת את המצב כמו שהוא: יש לי סדרה חשובה של פגישות, אי אפשר לוותר עליהן, ובעלי במצב נפשי קשה ולא מסוגל לעזור לי. ברור לי שלא תוכל לעזור לי עם כולן, אבל האם תוכל להתלוות אלי עם התינוקת מדי פעם, אולי פעמיים או שלוש, בין עכשיו לספטמבר? יש עוד כמה אנשים שאני מקווה שיעזרו, ועם כולכם ביחד אוכל להסתדר.
וכל מי שאומר "כן" - את כותבת ביומן, ומבקשת שהוא גם יכתוב ביומן, ונותנת לו תזכורת שבוע קודם.

אבל לפני כל זה, לדבר עם האדם / האנשים שמארגנים את הפגישה, להסביר את מצבך (תינוקת קטנה, בעל שאיננו זמין) ולבדוק את האופציה שלפחות לחלק מהפגישות את תצטרפי בסקייפ, ולאילו מהפגישות אפשר לבוא עם התינוקת - ובלי בייביסיטר.
אפשר! כן, אפשר!
לכל הפחות, אפשר לעשות שני ניסיונות (אחד סקייפ, אחד עם התינוקת) ולהחליט אחר כך מה אפשר ואיך.

אני חושבת ש:
א. אנשים ישמחו לעזור ולהתגמש - יותר ממה שאת מתארת לעצמך
ב. הם יהיו מוכנים יותר להתגייס אם הם יידעו את גודל המשימה, ויבינו שהם נדרשים למלא רק חלק ממנה
ג. יהיה להם קל יותר אם מבקשים מהם מראש (אם כי אולי יהיו כאלה שלא - אז אתם אפשר לדסקס מתי ואיך הם יכולים להתחייב, באופן שגם יאפשר לך מספיק תכנון), ואם הם יודעים שהם נותנים X ימים ולא יותר.
ד. אם אכן קשה לך לפנות לעזרה - זה יהיה חתיכת פרוייקט, סדנה אינטנסיבית כזאת ב"לבקש עזרה".
אבל למרות הקושי, האינטנסיביות היא הצד הטוב שבכך, כי כך יש לך הרבה הזדמנויות לתרגל ברצף, ולהיות יותר ויותר קולחת ובטוחה-בעצמך מפעם לפעם. אם יש לך ארבעה או חמישה טלפונים לעשות, את תופתעי לראות איזה הבדל יהיה בין הטלפון הראשון לחמישי. תהיה לך הרבה יותר מיומנות בהצגת הצורך שלך והפתרונות האפשריים והמשא-ומתן ההכרחי ("או.קיי, אז אני מבינה שלא נוח לך כך, מה בקשר ל......?" או "מה יקרה אם במקום לבוא אלי, אני אאסוף אותך?" וכן הלאה). בשעה שאם את עושה את הפניות האלה פעם בחודש, עד הפעם הבאה כבר שכחת איך זה, ושוב זה קשה ומייסר ולא-נעים בדיוק כמו פעם ראשונה.
ה. יצא לאחרונה מחקר בנושא קבלת עזרה, שגילה משהו מעניין: כשהסתכלו על נתינת וקבלת עזרה ואיך היא משפיעה על היחסים, התברר שאנשים נוטים לחבב את מי שהם עוזרים לו יותר מאשר את מי שעוזר להם. בקשת העזרה מאפשרת לאנשים להרגיש יותר קרובים אלייך, וגם להרגיש מועילים וחשובים ובעלי ערך. בנוסף, זה מגביר את הבטחון שלהם בקיומה של רשת התמיכה שהם חלק ממנה.
לתשומת לבך!! במובן מסוים, את עושה טובה לאנשים כשאת מבקשת מהם עזרה

ו. וכמובן, מה שלב שומ אמרה:
_בעיני, ככל שתתחילי לטוות לך רשת יותר רחבה של נשים שאת לא מתביישת שהן ידעו מה עובר עלייך, אפילו חלקית, יהיה לך קל יותר.
הנקודה היא בכלל לא האם הן פנויות מספיק ומכילות מספיק ורגישות מספיק לתת לך תמיכה, הנקודה היא קודם כל לשבור את מחסום הבושה. מספיק בתור התחלה כאלה שהן טובות לב באופן בסיסי והעמדה שלהן היא לא נגדך. כמה שהרשת הזו תהיה יותר רחבה, ככה יהיה לך הרבה פחות קשה._

מה דעתך?

כל מה שכתבה תמרוש רוש, ולגבי זה:

את עושה טובה לאנשים כשאת מבקשת מהם עזרה
תדעי לך שההבנה של זה, שינתה את חיי.

_א. את כן מבקשת ממישהו טובה. את מבקשת מהגבר שלך, שמעניש אותך קשות על הטובה שהוא עושה לך.

ב. זו נטייה של נשים שחיות במערכת זוגית מתעללת, לשתף פעולה עם הבידוד שהוא איכשהו יוצר סביבה, וגם, לא לשתף אחרים במה שבאמת קורה בפנים. זה חלק מהסיפור. אז זה רעיון טוב לצאת מדי פעם מהבידוד הזה, להתחיל לטפח את רשת התמיכה שלך. את תזדקקי לה וכדאי להתחיל לבנות אותה._
זה באמת כל כך נכון. יש לנו סיפור שלם סביב העזרה שהוא מגיש לי, כמה שאני צריכה להיות אסירת תודה, איך שהוא שונה מגברים אחרים שלא עוזרים. עזבו שזו עזרה שממש עולה בכוחות חיים,
אם אני מעזה לא להיות אסירת תודה עד אין קץ, אז אני כפויית טובה, יש לי דרישות מוגזמות למופרכות, כמו למשל שהעזרה תהיה מותאמת לצרכים שלי.
באמת הרבה פעמים כשאני משיגה עזרה חיצונית, בן זוגי מאד נעלב ושואל: למה לא ביקשת ממני?

איך שהוא שונה מגברים אחרים שלא עוזרים
רק להזכיר לך את המציאות, בניגוד לתעתוע שהוא מנסה לקדם:
רוב הגברים האחרים כן עוזרים לנשותיהם.
רוב הגברים האחרים עוזרים לנשותיהם על בסיס יומיומי.
רוב הגברים האחרים עוזרים לנשותיהם ברוח טובה ובחיוך.
רוב הגברים האחרים מדי פעם מסרבים לעזור לנשותיהם, אבל אז הם בדרך כלל מתנצלים, מסבירים למה או מציעים איזה פתרון חלופי.
גברים אחרים לפעמים מפשלים עם העזרה שהם נותנים, מתוך חוסר ידיעה, בלבול או מחשבה מוטעית, ואז הם מתנצלים בלי להאשים ומשתדלים לפצות על כך.
והנה, רק להמחשבה, דיאלוג ונרמלי שמהווה חלק ממערכת יחסים נורמלית:
אשה: אוי לא, אתה קנית את האבקת כביסה הלא נכונה! ביקשתי ממך לקנות את הכחולה-עם-הפקק!
גבר: מה? אוי, שיט. אני מצטער, הייתי בטוח שאת אוהבת את זאת.
אשה: לא, יש לי ניסיון רע אתה, היא מכתימה את הבגדים
גבר: אוף.
אשה: אוף אוף אוף (רגע של שתיקה עגומה). נו, טוב. נחליף אותה פעם באה. העגבניות שהבאת נהדרות.
גבר: (מחייך וניגש לערוך את השולחן, או למזוג חלב לילד)

<זה ביום טוב. כמובן שביום רע יהיו קצת יותר נביחות וטרוניות, אבל זה הבסיס, הביטוי לכך שבאופן יסודי בני הזוג הם אחד לטובת השני (שניהם!), בסיס של תקשורת בריאה ומכבדת, שממנו חורגים רק מדי פעם, ואליו אפשר לחזור>

באמת הרבה פעמים כשאני משיגה עזרה חיצונית, בן זוגי מאד נעלב ושואל: למה לא ביקשת ממני?
נו, ברור.
אם ביקשת ממישהו אחר, יצאת ממעגל התלות ואסירות-התודה-לאין-קץ, ומנעת ממנו את ההזדמנות להרגיש שהוא שולט בעניינים.
והנה עוד טיפ:
אדם נורמלי ומכבד, תמיד ישמח לגלות שביקשת עזרה ממישהו אחר והסתדרת טוב עם המצב.
אדם נורמלי ומכבד, עשוי להצטער בצערך או אפילו קצת לכעוס עלייך - אם לא ביקשת ממנו עזרה וסבלת כתוצאה מכך. (נניח, ניסית להרים משהו כבד ועכשיו כואב לך הגב)
אדם מתעלל או שתלטני ייעלב אם את מבקשת עזרה ממישהו אחר - וככל שהעזרה שקיבלת יעילה יותר, או התוצאה היתה טובה יותר, כך הוא ייעלב יותר.

ולמה? כי האדם הסביר רוצה לעזור כדי שלזולת יהיה טוב יותר. והאדם המתעלל רוצה "לעזור" כדי להרגיש טוב יותר בעצמו, בכל מחיר - גם אם זה על חשבון הזולת.

יש לנו סיפור שלם סביב העזרה שהוא מגיש לי, כמה שאני צריכה להיות אסירת תודה
כל כך נכון. הדוגמה שלי: התאשפזתי לרגל טיפול גניקולוגי לא נעים. יצאתי כולי רועדת והוא כמובן הסיע אותי הביתה. שנים אחר כך שמעתי ממנו בתור טיעון לזכותו שהוא הסיע אותי אז הביתה. וכמובן מה שזה אומר שזה בכלל לא מובן מאליו אצלו אלא מאמץ מיוחד שצריך להודות עליו. כמו שנכתב עזרה שממש עולה בכוחות חיים - גם שלו (המאמץ) וגם שלי לחיות עם זה)

האדם המתעלל רוצה "לעזור" כדי להרגיש טוב יותר בעצמו, בכל מחיר - גם אם זה על חשבון הזולת.. אצלי, הוא עושה הכול בבית! מבשל, מנקה, כביסה, קניות - וככל שעושה יותר, מרגיש שמגיע לו יותר "זכויות יתר" ומרשה לעצמו להיות גס ולא מתחשב בלי לראות בכלל את המשוואה הזאת.

בשמת, זה לגמרי נכון שכל הערה שיש בה שמץ של ביקורת, בלתי נסבלת עבורו ובאמת כשאני חושבת על זה, אף פעם לא צמחה לי שום טובה,
כשהבעתי חוסר שביעות רצון ממנו, גם אם זה הכי בעדינות. זה נורא מתסכל, כשאין שום אפשרות להגיד משהו שלא נעים.
בדיוק ניסיתי להסביר לו את זה (מובן שזה לא הועיל ולא היה חכם מצדי), כשחיים ביחד, מטבע הדברים לא תמיד אנחנו עושים דברים נעימים אחד לשני,
לפעמים אנחנו דורכים למישהו על איזו יבלת, שאולי אפילו נסתרת מעינינו וזו זכות בסיסית, לומר למישהו שכואב לך ושיזוז מהיבלת שיש לך שם.
הוא אמר שאני רגישה מדי, פרנואידית וכל הזמן מחפשת אותו, לכן כרגע (שאצלו זה בערך כל הזמן) אם אני רוצה לחיות אתו בשלום, אני יכולה לשמור את התלונות שלי לעצמי.
האמת שזו עצה טובה, לא כל כך מעודדת קשר נורמלי ובריא. להתלונן על כך שהוא מכאיב לי, בדרך כלל גורם לו להכאיב עוד יותר.
כמו שכתבה לב שומע, אני באמת מאד מתביישת במה שהולך אצלנו בבית, מרגישה המון אשמה. קשה לי לשתף בזה אחרים בעיקר בגלל הבושה.
_בעיני, ככל שתתחילי לטוות לך רשת יותר רחבה של נשים שאת לא מתביישת שהן ידעו מה עובר עלייך, אפילו חלקית, יהיה לך קל יותר.
הנקודה היא בכלל לא האם הן פנויות מספיק ומכילות מספיק ורגישות מספיק לתת לך תמיכה, הנקודה היא קודם כל לשבור את מחסום הבושה. מספיק בתור התחלה כאלה שהן טובות לב באופן בסיסי והעמדה שלהן היא לא נגדך. כמה שהרשת הזו תהיה יותר רחבה, ככה יהיה לך הרבה פחות קשה._
זה מאד מדבר אלי, אבל אין לי מושג אפילו איך להתחיל.

אדם מתעלל או שתלטני ייעלב אם את מבקשת עזרה ממישהו אחר - וככל שהעזרה שקיבלת יעילה יותר, או התוצאה היתה טובה יותר, כך הוא ייעלב יותר.
זה קרה לי ממש אתמול. מישהו התנדב להסיע אותי אתמול, אפילו יותר ממה שביקשתי ממנו. הרגשתי נורא לא נעים, כי הרי לא מגיע לי וזו טרחה גדולה בשבילו,
ואז אמרתי לעצמי, גם אם את מרגישה שלא מגיע לך, למרות שאת יודעת שזה לא נכון, אז לתינוקת שלך בטוח מגיע ונסעתי אתו ולמרות שזה לא היה מתוך הרגשה אמיתית
שאני ראויה לעזרה, עדיין הייתה בי כבר קבלה ולא התייסרתי כל כך בגלל זה. מה גם שאותו אדם לא עשה מזה עניין אלא נתן בפשטות.
כשחזרתי כך בכוחות עצמי, בן זוגי היה נראה ממש כועס על זה שהגעתי הפעם בקלות ומישהו עזר לי. מובן שהוא הכחיש את הכעס, אבל אני בטוחה שהרגשתי שם הרבה כעס
וטינה. הוא לא הישיר מבט, דיבר בשקט שקשה לשמוע (זו שיטה קבועה אצלו אגב, לדבר בלחישה מאומצת ואם אני אומרת שקשה לי לשמוע ומבקשת לדבר קצת יותר חזק,
הוא אומר שאני אונסת אותו וככה הוא מדבר) ונראה זועף. לא שיתפתי עם זה פעולה, לא ניסיתי לדובב אותו ולברר מה לא בסדר, אלא פניתי לעיסוקיי ולא נתתי לזה להטריד אותי,
שיננתי לעצמי "לא עשית שום דבר רע, את לא צריכה לחפש איפה פגעת בו ולא היית בסדר" וזה עבד. באיזשהו שלב הוא הפסיק לזעוף וחזר לדבר בקול רגיל. הרגשתי טוב עם זה,
אבל חשבתי לעצמי שזה ממש מתיש לחיות ככה.

אצלי, הוא עושה הכול בבית! מבשל, מנקה, כביסה, קניות - וככל שעושה יותר, מרגיש שמגיע לו יותר "זכויות יתר" ומרשה לעצמו להיות גס ולא מתחשב בלי לראות בכלל את המשוואה הזאת.
גם בן זוגי עוזר די הרבה בבית, אבל זה נעשה מתי שבא לו ובדרך שבא לו ורצוי שיהיה גם קהל מחוץ לבית, אז הוא נהיה מאד ייצוגי, אם כי אפילו מול אחרים הוא לא מצליח להעמיד פנים
שבאמת אכפת לו ממני.
יש לו מן מבט סלחני כזה כלפיי מול אחרים, נגיד אם היינו באמצע מריבה ומישהו הגיע ואני לא מצליחה להיראות שלווה ועליזה כמוהו, אז יש את המבט הסלחני והמתנשא,
כאילו, תסלחו לאשתי שהיא כזו לא מרוצה וכעסנית, אני אבל כל כך טוב לב ונחמד, תראו איך אני מגיש לשולחן ותראו איך אני לוקח ילד לשרותים והכל עם חיוך גדול על הפנים.
אני מרגישה ממש מרושעת לכתוב את זה, אבל ממש כך זה מרגיש.
תמרוש, מה שאת כותבת על הגשת עזרה נשמע כל כך מתאים לבן זוגי, אבל חשבתי לרגע מה היה קורה אם הייתי אומרת לו משהו כזה ומפחיד אותי לחשוב על התוצאות,
ולא שאני עומדת להגיד לו, אבל זה עצוב שאי אפשר לדבר כמו בני אדם רגילים שרוצים להיות טובים אחד לשניה.

תמרוש אני באמת מנסה לעשות תרגולים בלבקש עזרה, אבל לבקש הסעה קבועה זה גדול עלי כרגע לגמרי,
אז אני מבקשת שיחזיקו לי את התינוקת כשאני צריכה לשירותים, מבקשת שיעזרו לי לסחוב תיק כבד (נשמע פשוט,
אבל בשבילי זה לא טריוויאלי בכלל).

זה מאד מדבר אלי, אבל אין לי מושג אפילו איך להתחיל.
אני פשוט אוהבת אותך. מחבקת אותך חיבוק גדול גדול וענקי. אם רק את מרשה. לחבק.

אני יודעת מה עזר לי, להתחיל. אני לא יודעת האם זה יעזור לך.
אני יודעת רק, כמה אני זוכרת עדיין, עמוק עמוק, את תחושת הבושה וחוסר האפשרות לשתף.
ואני זוכרת מצויין מי יצר אותה. האדם היחיד שכן שיתפתי. דרך מסך שלם של תערובת אשמה ובושה.
(אמא שלי כמובן, שסיפרתי עליה לא מעט בדף סימני התעללות בזוגיות, שיצרה תחושה שהיא דווקא מבינה הכי בעולם ובאמת זה נורא, אבל מצד שני היא היחידה בעולם שמסוגלת להבין, אף אחד אחר לא יבין חוץ ממנה, וזו בושה נוראית לספר לאחרים, וכל הסלט הזה מעורבב בהמון תפיסות עולם על מה זה אישה ומה זה נישואים ולמי מספרים דברים [רק לה] ולמי לא [לכל שאר העולם] ומה המחיר הגבוה של לספר [יזכרו את זה לעדי עד גם אחרי שהבעיה תיפתר מזמן, ימשיכו לחשוב עלי ועל הנישואים שלי דברים רעים] ועוד ועוד. זו אמא שחינכה תמיד שלא טוב שיש סודות ולא טוב לשמור בבטן ותמיד יצרה תחושה שמותר לספר הכל, אבל בפועל דאגה שמה שהיא לא רוצה שיצא החוצה, מחוץ לגבולות התא המשפחתי, לא יצא).

מה אני רוצה להגיד לך כאן, מעבר לכל בליל המלים??
אחד, שאני עוד פעם פשוט אוהבת אותך.
ושני, שתחושות עמוקות של בושה ושל אשמה, תמיד יושבות על משהו.
הן תמיד תוצר של מחשבות או דעות או תפיסות עולם של מה יקרה אם כן תספרי.
(העולם יתפרק, מן הסתם, תהיי חשופה לגמרי, כאילו העור שלך שקוף כמו זכוכית, לא יודעת...)
(נו, טוב, למה אני עושה את העבודה שרק את יכולה לעשות אותה בשבילך, לספר לעצמך את המחשבות שלך...)
אולי, אולי, אם תספרי לעצמך את המחשבות שלך, אולי תפגשי כאן מראה הפוכה של נשים עם מחשבות אחרות על העולם ועל החיים ובכלל.

_זה באמת כל כך נכון. יש לנו סיפור שלם סביב העזרה שהוא מגיש לי, כמה שאני צריכה להיות אסירת תודה, איך שהוא שונה מגברים אחרים שלא עוזרים. עזבו שזו עזרה שממש עולה בכוחות חיים,
אם אני מעזה לא להיות אסירת תודה עד אין קץ, אז אני כפויית טובה, יש לי דרישות מוגזמות למופרכות, כמו למשל שהעזרה תהיה מותאמת לצרכים שלי.
באמת הרבה פעמים כשאני משיגה עזרה חיצונית, בן זוגי מאד נעלב ושואל: למה לא ביקשת ממני?_

אוף, מכירה, מכירה, מכירה...
לפעמים נדמה לי שאולי צריך לכתוב מן אינדקס כזה למלכודות רגשיות, מלכודת מס' 1, מס' 2, מס' 309... רק שלא נתבלבל, ליתר בטחון...
זה מצב שלא מאפשר חיים. כי הוא גוזר עלייך להישאר תמיד בין שתי חלופות בלתי אפשריות, שקשה לבחור איזו מביניהן יותר בלתי אפשרית מהשנייה: להישאר בלי עזרה, או לקבל עזרה שעולה בכוחות חיים ומשאירה אותך הרבה יותר חסרת כוחות ממה שהיית לפניה.
את מסכימה להזכיר לעצמך מיליון פעם ועוד אחת, עד כמה זו צורת חיים בלתי אפשרית???!
את מסכימה להזכיר לעצמך עוד פעם ועוד פעם, שהוא גוזר עלייך לחיות ככה, ששום צורת חיים אחרת לא מקובלת עליו, ולא תרצה אותו, לנצח???

ובעיני, להבין את הנקודה הזאת בהבנה עמוקה זה השורש להרבה דברים אחרים.
כי במקום שאין אפשרות לקבל עזרה מבחוץ, אין חיים. אדם נובל בתוך עצמו.

באמת הרבה פעמים כשאני משיגה עזרה חיצונית, בן זוגי מאד נעלב ושואל: למה לא ביקשת ממני?
את יכולה אולי לנסות לשחזר, ברמה של החוויה הרגשית, כשבן הזוג נעלב ושואל את ה"למה לא ביקשת ממני", אלו רגשות ומחשבות זה מפעיל אצלך? מה זה מעורר אצלך?
על איזה כפתור הוא לוחץ לך?
מה הוא מפעיל אצלך, דרך ההאשמה שלו?
בעיני, ההבנה של איזה רגשות ומחשבות ההיעלבות הספציפית הזו מפעילה זה מפתח להבנת הרבה דברים. להבין יותר טוב איזה מנגנון של אשמה הוא יודע כל כך מצויין להפעיל אצלך.

שולחת לך המון אהבה. חיבוק ענקי.
את תהיי בסדר. הכי בעולם.
את תראי.

שיננתי לעצמי "לא עשית שום דבר רע, את לא צריכה לחפש איפה פגעת בו ולא היית בסדר" וזה עבד. באיזשהו שלב הוא הפסיק לזעוף וחזר לדבר בקול רגיל. הרגשתי טוב עם זה,
מעולה, מעולה, מעולה, מעולה. מגיע לך מחיאות כפיים לעצמך.

אבל חשבתי לעצמי שזה ממש מתיש לחיות ככה.
נכון.

_יש לו מן מבט סלחני כזה כלפיי מול אחרים, נגיד אם היינו באמצע מריבה ומישהו הגיע ואני לא מצליחה להיראות שלווה ועליזה כמוהו, אז יש את המבט הסלחני והמתנשא,
כאילו, תסלחו לאשתי שהיא כזו לא מרוצה וכעסנית, אני אבל כל כך טוב לב ונחמד, תראו איך אני מגיש לשולחן ותראו איך אני לוקח ילד לשרותים והכל עם חיוך גדול על הפנים.
אני מרגישה ממש מרושעת לכתוב את זה, אבל ממש כך זה מרגיש._
את לא מרושעת אפילו בקצת.
הוא מרושע. מאוד.

שאלה למסלול למיטיבי לכת, דרגת קושי גבוהה: את מסכימה לחשוב למה את מרגישה מרושעת לתוב את זה?
כי זה מה שיתקע גם טיפול. אפילו לעצמך, לבד. התחושה שאין לך זכות לומר ולספר דברים לא נעימים שקורים.
כאילו, קורה לך משהו נורא רע, נורא מרושע, והמשהו הזה מפעיל אצלך תחושה שאת רעה אם תספרי אותו, כי דברים רעים שקורים בין שניים לא מספרים, לא אמורים לספר, הם אמורים להישאר קבורים עמוק בפנים. שוב אני עושה אותה טעות ומספרת לך למה זה קורה אצלך. את מסכימה את לחשוב, לנסות, מה מפעיל את תחושת המרושעת לכתוב את זה? איזה רגש או מחשבה או תפיסת עולם מפעילים אותה?

לב שומע, תודה על החיבוק, אני באמת צריכה את זה בדיוק.
לגבי בושה, אני באמת מנסה להבין מה המקור שלה. נראה לי שאני מתביישת בהתנהגות שלי בעיקר
וגם ממה זה אומר עלי שאני איפשהו מסכימה לחיות כך. הספקות: אולי אני לא מספיק מקבלת אותו,
אולי שופטת אותו? אולי ביקורתית כלפיו? הורסת אותו איכשהו? ואני מנסה ללכת להכי גרוע, נגיד שאני
גורמת בעצמי את כל הבעיות וזה יהיה גלוי וידוע לכולם, מה כבר יקרה לי? על מה אני שומרת בקנאות כזאת?
לא ברור לי.

_את יכולה אולי לנסות לשחזר, ברמה של החוויה הרגשית, כשבן הזוג נעלב ושואל את ה"למה לא ביקשת ממני", אלו רגשות ומחשבות זה מפעיל אצלך? מה זה מעורר אצלך?
על איזה כפתור הוא לוחץ לך?
מה הוא מפעיל אצלך, דרך ההאשמה שלו?_
אני מרגישה לא בסדר שלא הערכתי אותו נכונה, חשבתי עליו רעות ולא סמכתי עליו, אולי הוא באמת רוצה רק להיות טוב אלי ולתת ולעזור? אולי כשאני פונה לעזרה בחוץ אני בעצן
בוגדת בו? בזוגיות שלנו? הרי אני רואה אותנו כזוג.
למה אני מרושעת כשאני כותבת עליו דברים שמציגים אותו באור שלילי? קודם כל זה נבזי בעיני, זה כמו לרכל עליו מאחורי הגב שלו. דבר נוסף, אני שופטת אותו באיזשהו מקום, אפילו שאני
מתארת חוויה שהיא שלי ואני מסייגת שכמובן שזה לא מוחלט והוא כמעט בטוח חושב הפוך ממני על המצב.

כאילו, קורה לך משהו נורא רע, נורא מרושע, והמשהו הזה מפעיל אצלך תחושה שאת רעה אם תספרי אותו, כי דברים רעים שקורים בין שניים לא מספרים, לא אמורים לספר, הם אמורים להישאר קבורים עמוק בפנים. שוב אני עושה אותה טעות ומספרת לך למה זה קורה אצלך. את מסכימה את לחשוב, לנסות, מה מפעיל את תחושת המרושעת לכתוב את זה? איזה רגש או מחשבה או תפיסת עולם מפעילים אותה?
אני מרגישה שאני בטוח טועה איפשהו כי בבסיס אני מאמינה שאני כנראה לא צודקת והזולת כמעט בטוח צודק. זה באמת תוקע. לגמרי תוקע את הטיפול ואת החיים.
גם אם מישהו בוודאות עושה לי עוול וזה ברור לגמרי והצד השני גם מבין שעשה טעות ומבקש סליחה, אני מרגישה (לא חושבת אבל מרגישה) שאני בעצמי צריכה לבקש סליחה,
כי אם יש איזו צרימה בחיים שלי, אז בטוח אני לא מבינה נכון, לא מפרשת נכון או לא מתנהגת נכון.

שולחת אלייך עוד אחד חם מאוד (חיבוק) וים של אהבה. את כל כך ראוייה להערכה בעיני, כל כך... אין לי מלים.

_לגבי בושה, אני באמת מנסה להבין מה המקור שלה. נראה לי שאני מתביישת בהתנהגות שלי בעיקר
וגם ממה זה אומר עלי שאני איפשהו מסכימה לחיות כך._
מעולה. ברגע שהכרחת את המחשבות של עצמך לדבר איתך במלים, ולא רק לתקשר איתך דרך תחושות עמומות, את כבר במקום טוב במסע.
בושה בהתנהגות שלך - אני לא בטוחה שאני מדייקת בהבנה, סליחה שאני נכנסת, לאזורים הכי אינטימיים של מחשבות עם עצמן, בושה בהתנהגות שלך איתו? במצבים כמו אלה שסיפרת, שגורמים לך לא להיות מסוגלת להישאר מאופקת ומגיבה נכון תמיד?
אני זוכרת את עצמי לקראת סוף הנישואים שלי, ובעצם גם באמצעם ובתחילתם, מתנהגת התנהגויות שלא האמנתי שיצאו ממני, כי יש מצבים שהתחושה היא באמת של משהו בלתי נסבל ברמות-על שעומד להטריף עלי את דעתי, או שיכול לגרום להרגיש באותה שנייה לרצות למות, או לא יודעת מה... אני זוכרת אותי רבה עם הבנאדם על קופסת אורז במקרר(!!!) כי הטריף אותי שכאשר הוא מגיע הביתה, הוא מתמרן את הילד שלנו שהיה אז קטנטן עדיין והיה לי חיבור נהדר איתו מרגע שנולד להסכים לרצות לקבל אוכל ויחס רק ממנו. זה היה פשוט הזוי הקטע ההוא ורמת ההשפלה שהרגשתי, כאילו ההתנהגות שלי עצמי משפילה אותי, שלכאן הגעתי, זה.... זה בלתי ניתן לתיאור במלים.

ממה זה אומר עלי שאני איפשהו מסכימה לחיות כך
מבינה ומזדהה מאוד מאוד.
יש משהו שיא האכזרי בסוג כזה של יחסים, שאו שאתה מאשים את עצמך שהשני בסדר ואתה אשם, או שכשאתה כבר קולט מה קורה, אז אתה שוב פעם מאשים את עצמך.... ..........איך זה שלא ראית קודם. איך זה שהסכמת לחיות ככה זמן כל כך ארוך. כמעט חיים שלמים.
בדף סימני התעללות בזוגיות, אני ממש מתאבלת ומרגישה אשמה ולא שווה עם איך זה שרק היום אני מתחילה להסתכל לאחור על אמא שלי ומתחילה לזהות ולהבין מה היא עשתה לי. נעה כמו מטוטלת בין להטיל ספק ולהיות בטוחה שאני מגזימה כי בכל בית יש חוסר מושלמות ולקרוא לזה התעללות זה אולי הגזמה, ובין להרגיש אשמה, קטנה, חסרת ערך ולא שווה על כל השנים האבודות.
זה פשוט חלק מהדינמיקה של יחסים מהסוג הזה וזה חלק מאוד משמעותי מהמנגנון שמקבע אותנו בתוכם. המחיר של לראות מה קורה כל כך גבוה, כל כך יקר... לא רק הפחדים המעשיים של מה זה אומר אלא גם המחיר הפנימי, של מה אני אחשוב על עצמי...

_הספקות: אולי אני לא מספיק מקבלת אותו,
אולי שופטת אותו? אולי ביקורתית כלפיו? הורסת אותו איכשהו?_
מבינה, מבינה, מבינה, מבינה. עוד פעם מבינה.

_ואני מנסה ללכת להכי גרוע, נגיד שאני
גורמת בעצמי את כל הבעיות וזה יהיה גלוי וידוע לכולם, מה כבר יקרה לי? על מה אני שומרת בקנאות כזאת?_
מעולה. זה הרגע שבו התחלת לעזור לעצמך. אולי את לא מרגישה את התוצאות של העזרה הפנימית הזאת עדיין, אבל כאן עשית פניית פרסה. מותר לך להתחיל למחוא כפיים לעצמך. אחד הכלים הכי יעילים לטיפול במחשבות אחרי שקודם כל נותנים להן זמן לדבר (קודם כל!! אסור לדלג שלב! טוב בעצם מותר, לגמרי מותר, ואחר כך חוזרים אחורה ועושים השלמה...) זה לקחת אותן לקצה, למקום של מה הכי גרוע שיקרה אם...

_אני מרגישה שאני בטוח טועה איפשהו כי בבסיס אני מאמינה שאני כנראה לא צודקת והזולת כמעט בטוח צודק. זה באמת תוקע. לגמרי תוקע את הטיפול ואת החיים.
גם אם מישהו בוודאות עושה לי עוול וזה ברור לגמרי והצד השני גם מבין שעשה טעות ומבקש סליחה, אני מרגישה (לא חושבת אבל מרגישה) שאני בעצמי צריכה לבקש סליחה,
כי אם יש איזו צרימה בחיים שלי, אז בטוח אני לא מבינה נכון, לא מפרשת נכון או לא מתנהגת נכון._
מבינה ומזדהה, מבינה ומזדהה, מבינה ומזדהה, מבינה ומזדהה.
מאוד מאוד מכירה את התחושה הזאת מבפנים. בכל תחום, לאו דווקא זוגיות.
קודם כל מדהים בעיני שהצלחת לזהות אותה, להעניק לה מלים ולקרוא לה בשם.
לי לקח המון זמן עד שהייתי מסוגלת לתאר את התחושה הזאת, ועוד יותר זמן עד שהייתי מסוגלת להסתכל עליה לא רק בתור אמת אובייקטיבית, בתור הדרך הנכונה היחידה לחיות (אין עשן בלי אש, אם קרה לך משהו תבדקי את עצמך, איפה החלק שלך... ועוד ועוד...) אלא בתור משהו שמאפיין סוג מסויים של חשיבה שלי.
אני לא בטוחה שאני יודעת להגיב כאן, כי אני מרגישה עוד בשלב של לומדת ומתנסה בצורת חשיבה אחרת לגמרי.
לא בטוחה שאני יודעת מספיק טוב לדייק.
נראה לי שזה הרגע בשבילי להתיישב בקהל ולפנות את הבמה לבשמת ולתמרוש רוש ולאחרות כאן, ואני אצטרף בלהקשיב ולמחוא לך כפיים מהיציע.

אני רק יכולה וחייבת להגיד לך שכל משפט ממה שכתבת כאן הוא גם פרי של וגם נקודת מוצא ל- תהליך פנימי מאוד מאוד עמוק. מותר לך הכי בעולם לקחת את הזמן ולנשום את התהליך הזה לאט. או לרוץ אותו בדהרה, באיזה קצב שמרגיש לך טוב לך לרגע הנוכחי.

כל משפט פה מעורר אצלי המון הערכה על היכולת להסתכל עליו, וגם הזמנה לגעת בו ולפרק אותו לרכיביו.
ואגב הדבר האחרון שכתבת, האמונה הבסיסית שאת כנראה לא צודקת והשני כמעט בטוח צודק, זה בפני עצמו סיבה ענקית וטובה ומוצדקת לפחד מפני גירושין, כי זה תהליך שמפגיש בדיוק בדיוק עם המקומות האלה, של להיות מסוגלת להיות בצד של עצמך.
וכמה שלפחדים יש יותר שם וממשות ומלים שהם נוצקים לתוכן, ככה יש יותר כלים להתמודד איתם. ובכלל לא משנה מהי הבחירה הסופית. (לא נכנסת לזה, וגם באופן אישי מאוד מאוד מאמינה שאנחנו בוחרים לא רק את הבחירות שלנו, אלא גם את העיתוי שלהן. אני באופן אישי הבנתי מה קורה בנישואים שלי חודש אחרי שהבן שלי נולד. אני מאוד שמחה שלא התגרשתי מייד, כי אז זה היה עיתוי לגמרי לא נכון בשבילי. גם אם היום בדיעבד הייתי מרגישה אחרת וקמה והולכת, לא מסוגלת להישאר דקה אחת עם אותו איש מסויים.)

וגם ממה זה אומר עלי שאני איפשהו מסכימה לחיות כך

כמה ביקורת על עצמך )-: האם יש דמות כלשהי בחייך, בילדותך, שהתייחסה אלייך בחמלה? בהבנה עמוקה? באהבה? בחום? האם יש מישהי בחייך שאת יכולה לדמיין אותה לא שופטת את הילדה הקטנה החרדה שבתוכך, שכל כך רמוסה וחיה תחת דיכוי, אלא אוהבת אותה, מחבקת אותה, ורק רוצה טוב בשבילה?
אם אין אף אחת כזאת, האם תוכלי את לראות את עצמך גדולה ואוהבת, מחבקת אותך הקטנה שבפנים, שמרגישה כל כך לא ראויה?

_הספקות: אולי אני לא מספיק מקבלת אותו,
אולי שופטת אותו? אולי ביקורתית כלפיו? הורסת אותו איכשהו?_
זה יעזור לך לדעת שזה בדיוק התעתוע שגורם לנשים להמשיך לחיות איתו? שהן סופגות את ההאשמות שלו והופכות אותן להאשמה עצמית וכך מאפשרות לו להמשיך לדכא ולהרעיל?

_אולי הוא באמת רוצה רק להיות טוב אלי ולתת ולעזור? אולי כשאני פונה לעזרה בחוץ אני בעצם
בוגדת בו? בזוגיות שלנו? הרי אני רואה אותנו כזוג_
האם את מבינה שהוא בוגד בזוגיות שלכם כל הזמן, בכל מבט, מלה ומעשה שלו?
האם את מבינה שבמה שאת מתארת אין רגע אחד של רצון טוב כלפייך ויש המון רצון רע ואכזריות איומה?

ואני מסייגת שכמובן שזה לא מוחלט והוא כמעט בטוח חושב הפוך ממני על המצב
זה כל כך נורא ומתעתע לחיות עם אדם שמוחו מעוות, והיות ואת אדם הגון, את מנסה לשים את החשיבה המעוותת המרושעת שלו בקו אחד עם החשיבה ההוגנת והטובה שלך. זה התעתוע.
זה מה שגורם לך להמשיך לחיות איתו.
את מתקשה לראות את הרוע כרוע.

בודדה יקרה. אין לי מלים. ממש מאחלת לך להתעשת, להתחזק ולהתנער מהאדם המסוכן וחסר התקנה הזה. אל תשקיעי אנרגיה בלחשוב איך הייתי צריכה לנסח דברים אחרת מולו וכו' - זה לא משנה. הנפש שלו מעוותת ונכה לחלוטין וזה בכלל לא קשור אליך. את שבויה בעולם החולני שלו, ומספיק כתבו לך על זה קודם דברי חוכמה.

את אישה מדהימה עם ילדים מקסימים שראויים לחיות עם אמא פורחת ומשוחררת. ברור שאי אפשר ללחוץ על כפתור ולצאת לחופשי. אבל הלוואי שתמצאי את הכוחות ללכת בכיוון. שתכנית הפעולה תהיה לא איך לרצות אותו או לתקשר איתו אחרת וכו' - אלא איך לבנות לך חיים עצמאיים בלעדיו. להפחית את התלות בו. למצוא מקורות תמיכה. להתחזק. נורא קשה, אני יודעת. גם אני הייתי במערכת יחסים מחלישה, אם כי לא משהו שמתקרב לזה. ועדיין קשה ומפחיד לפרק. אבל זה צו השעה. לאט לאט אבל זה הכיוון הבריא היחיד.

הלואי שהייתי יכולה לבוא ולעזור לך לפחות עם ההסעה כל שבוע

חיבוק גדול

אני רוצה להוסיף ולחזק מה שאמרו. הוא באמת נשמע לא בן אדם הגיוני ולא נורמטיבי. ומערכת היחסים ביניכם לא נורמטיבית. במערכת יחסים נורמלית, גם אם היא לא מיטיבית ואידיאלית, לא צריך ללכת על ביצים כל הזמן ולהתחרט על כל מילה. וממש לא כולם חיים בזוגיות של אהבה והרמוניה, אבל מותר להגיד מה שחושבים בלי להענש קשות על כך,ומותר להעביר ביקורת, ואם מפגינים רגש וצער זה מתקבל לרוב בצורה יותר אוהדת.
את עושה כל כך הרבה וכל כך מתאמצת, ואת כל כך טובה. שאישית אם הייתי משתדלת כמו שאת ועושה כמו שאת אני משערת שמערכת היחסים שלי היתה משתפרת בהרבה, כי במערכת יחסית נורמלית המאמצים שלך מתקבלים בדרך כלל ומצמיחים קשר טוב יותר.
כותבת כדי שתדעי איך דברים נראים מבחוץ.

אני מקבלת הרבה כוח מלקרוא את התגובות.

_כמה ביקורת על עצמך האם יש דמות כלשהי בחייך, בילדותך, שהתייחסה אלייך בחמלה? בהבנה עמוקה? באהבה? בחום? האם יש מישהי בחייך שאת יכולה לדמיין אותה לא שופטת את הילדה הקטנה החרדה שבתוכך, שכל כך רמוסה וחיה תחת דיכוי, אלא אוהבת אותה, מחבקת אותה, ורק רוצה טוב בשבילה?
אם אין אף אחת כזאת, האם תוכלי את לראות את עצמך גדולה ואוהבת, מחבקת אותך הקטנה שבפנים, שמרגישה כל כך לא ראויה?_
יש לי דמות אחת כזאת בחיי, לא מהמשפחה, חברה. כיום אנחנו בקשר ממרחקים, לא ביום יום. אניט באמת "מזמנת" אותה, כשצריכה תדלוק של כוח. חייבת להגיד שאני לא מצטיינת בלאהוב את עצמי.

זה יעזור לך לדעת שזה בדיוק התעתוע שגורם לנשים להמשיך לחיות איתו? שהן סופגות את ההאשמות שלו והופכות אותן להאשמה עצמית וכך מאפשרות לו להמשיך לדכא ולהרעיל?
זה קצת עוזר, אבל מיד אני אומרת לעצמי שבטח שהנשים האחרות שחיות תחת דיכוי צודקות, אבל אני מכירה את עצמי ויודעת שכנראה שאיפשהו לא הייתי בסדר, אני יודעת שזה לפחות לא בהכרח נכון,
אבל זה האוטומט שלי, שאני חייבת לשנות, אם לא למען עצמי, אז למען הילדים.

את מתקשה לראות את הרוע כרוע.
כי יש בו גם טוב ואני רואה את הטוב, אני כבר מתחילה להבין שהרבה מהטוב הוא טוב לא אמיתי, טוב שעולה לי ביוקר, אבל עדיין, אם פתאום הוא מציע לי באופן מפתיע
כוס של תה, או פתאום שואל בחיוך מה שלומי אז אני חווה אותו כטוב. עזבי שאני גם יודעת שאלה מחוות קטנות ויומיומיות וכל כך מובנות מעליהן בהרבה משפחות טובות,
ואצלנו זה אירוע נדיר, עדיין באותו הרגע זה טוב. נראה לי שאני צריכה לחפש את הטוב הזה אצל מי שלא לוקח עליו ריביות כאלה גבוהות...
קשה לי לראות אותו גם כחסר תקנה, אני מאמינה שלכל אחד יש תקנה ואם אין לו תקנה, אולי גם לי אין.
טוב לי להזכיר לעצמי שזו מערכת יחסים חולה, אם כי עדיין אין לי פתרון. חשוב באמת באמת להכיר בבעיה כדי להתחיל לפתור אותה.
הדף הזה נותן לי כיווני חשיבה חדשים, מרגישה שיש לי הרבה עבודה לעשות עם דברים שנכתבו כאן.
במיוחד אני חושבת על הדרכים להיות פחות תלויה ויותר עצמאית ונפרדת. וגם חזקה יותר מבפנים.

מנסה לעזור מעט:)
מגיבה לפוסט האחרון שלך.
בקשר להאשמה עצמית ולמחשבות על הצד הטוב שבו.
לא הייתי מתווכחת עם הקולות הללו. יחד עם זאת לא הייתי מתמקדת בהם. אפשר לזהות אותם לשלוח אותם לדרכם בליווי אנרגיה של חמלה.
יכולה לנסות ליצור ערוצים חדשים למחשבות כמו: מה יחזק אותי עכשיו, מה יתן לי כוח?
בדיוק כמו שכתבת:
אני מקבלת הרבה כוח מלקרוא את התגובות.
ואז לנסות לדמין איך הכוח הזה ממלא אותך, לראות אותו נצבע בצבע אהוב ולהיטען בו.

במיוחד אני חושבת על הדרכים להיות פחות תלויה ויותר עצמאית ונפרדת. וגם חזקה יותר מבפנים.

מסכימה עם חני, לנסות להעתסק פחות במי אשם, ויותר באיך יוצאים מהמצב.

ה יחזק אותי עכשיו, מה יתן לי כוח?

אני בדיוק בתהליך כזה וגם אני פגועה כמוך (אם כי לא מבן זוגי) וגם אני נוטה להאשמה עצמית, אני חושבת שזה הדפוס הרגיל של קורבנות. אני כל כך עייפה רק מהויכוחים האלה עם עצמי. אז אני חושבת שאאמץ את ההצעה של חני ואחפש את מה שיחזק אותי במקום לחפש מי אשם.

הבעיה שאני כל כך עייפה שלא יודעת מאיפא להתחיל. חני, יש לך הצעות בשבילי?

אני כל כך עייפה רק מהויכוחים האלה עם עצמי
הייתי מחפשת דרך שתגרום למחשבות האלה להחלש בלי לגרש אותן.
מציעה לך לקבוע לעצמך מטרה חדשה- להתחזק, ולפעול בכיוון שלה.
אני מאד אוהבת את השילוב של טיפול חיצוני כמו שיאצו או דיקור שעובד על הרגעת הגוף וחיבור לאדמה
ביחד עם מה שמעורר השראה: שהייה בטבע במקומות שאת אוהבת או יצירה שמדברת אלייך

אניט באמת "מזמנת" אותה, כשצריכה תדלוק של כוח.
מעולה. זה כלי מאוד מאוד חזק, שיכול לתת המון כח.

חייבת להגיד שאני לא מצטיינת בלאהוב את עצמי.
כשיגיע הרגע שתרצי, תגלי פתאום, שאת מאוד מצטיינת בלהיות לומדת שלומדת לאט לאט ובעדינות רבה מאוד לאהוב את עצמה. (או במלים אחרות: גם אני... ואפשר אחרת... אפשר מאוד... בתנאי שלאט, בלי לחלק ציונים על אהבה עצמית...)

אבל אני מכירה את עצמי ויודעת שכנראה שאיפשהו לא הייתי בסדר
אני מכירה אותך. מכאן. ואני יודעת שהיית הכי בסדר שרק אפשר לדמיין בסדריות.
את יודעת? הבעיה של אנשי ה"בסדר" (אני, למשל...) זה שהם כל כך עסוקים בלהיות בסדר, שנשאר להם מעט מאוד לחיות. לכן קל כל כך לרמוס אותם, כי תמיד אפשר להוכיח להם שאולי הם לא היו בסדר, במשהו לפחות.
ההגנה היחידה שאני מכירה נגד התוקפנות העצמית הזאת היא דיבור פנימי של: נגיד שהייתי לא בסדר. נגיד. אז לאישה שהיתה לא בסדר במשהו, מגיע שידברו אליה ככה? שישפילו אותה ככה?? שיעשו לה הרגשה כזאת?? (כשתגידי לעצמך את המשפטים האלה, עוד דקה יגיע הבן-דוד של "אולי הייתי לא בסדר", שקוראים לו "אולי הייתי רגישה מידי, אולי הגזמתי בהיפגעות שלי" - נדבר עליו בהזדמנות אחרת. קודם כל עושים הפרדת כוחות. עם כל מחשבה מדברים לחוד, לא בבליל מעורבב משתק שלא מאפשר תגובה).
אם חולה יגיע לרופא ויתנהג לא בסדר, אז הוא לא יקבל טיפול? אם ילד יתנהג לא בסדר, אז הוא לא יקבל ארוחת ערב? מה הקשר בין להיות לא בסדר במשהו ובין צרכים בסיסיים בכבוד, בתקשורת הוגנת, בחוסר השפלה, בהיענות לצרכים בסיסיים שלך??

_אבל עדיין, אם פתאום הוא מציע לי באופן מפתיע
כוס של תה, או פתאום שואל בחיוך מה שלומי אז אני חווה אותו כטוב. עזבי שאני גם יודעת שאלה מחוות קטנות ויומיומיות וכל כך מובנות מעליהן בהרבה משפחות טובות_
ביום שבו הודעתי למי שהיה בעלי אז שאני רוצה להתגרש וזה סופי, הוא הציע לי פתאום כסא ושאל אם אני רוצה לשבת. זו היתה הפעם הראשונה בחיינו המשותפים שהוא עשה את זה. אמא שלי (ששנים דנה עם עצמה בשאלה האם למי שהיה בעלי יש פוטנצייאל שינוי או לא, ושכחה לדון איתי בשאלה האם נעים לי איתו או שמאוד לא נעים לי) התרגשה עמוקות מהמחווה ושאלה: אז אולי בכל זאת??
אין לי מושג מאיפה (הפסיכולוגית שעזרה לי להחליט, כנראה...) שאבתי את הכוחות לעזוב את מחוזות ארץ ה"אולי בכל זאת...".

נראה לי שאני צריכה לחפש את הטוב הזה אצל מי שלא לוקח עליו ריביות כאלה גבוהות...
נכון מאוד מאוד מאוד.

קראתי את כל הדף.
אוי. אוי ואבוי.

בודדה יקרה ומקסימה, את חיה בגיהנום של ממש. את בסדר גמור. אבל בעלך הוא רשע. הוא פשוט רשע. הוא גם לא לגמרי בסדר נפשית. מה שהוא עשה לך בהריונות זאת אכזריות פתולוגית.

בסוף כשחזרתי אחרי שמונה שעות, גיליתי שהוא לא נתן לה לאכול, כי השקית של החלב נקרעה
זה לא רק אכזרי, זה גם לא נורמלי.

הבעל המתעלל שלי לשעבר לא הגיע לרמות כאלה.

את מדהימה, חכמה ומתנסחת מקסים.
את ממש, אבל ממש, חייבת לעזוב אותו. כמה שיותר מהר. כל יום איתו יוצר נזקים. והכי חשוב, האחריות כלפי הילדים היא לא לתת להם לראות את אמא שלהם חיה עם מישהו כזה. אפילו אם זה אבא שלהם.

בודדה, זה אולי נשמע לך מהפכני. אבל הייתי פשוט עושה שלוש-ארבע, פונה לעורכת דין למזונות זמניים, אומרת לו לעזוב את הבית. כן, מהיום למחר. אם הוא לא יעזוב, לשכור דירה קטנה לך ולילדים. לעבור מיד. כן. לקפוץ למים.

הצילי את חייך!
מניסיון של חיה עם מתעלל, להתחזק ליד מתעלל זה כמעט בלתי אפשרי. הוא ימשיך להחליש אותך. את תמשיכי להיות מאוד מבולבלת לידו. את תמשיכי לחטוף, וגם הילדים.

הפתיעי את עצמך. פשוט לקפוץ למים. עכשיו. מיד.
בשניה שאת עוזבת, או שהוא עוזב, את מתחילה לקבל מזונות זמניים. החליטי היום שאת עוזבת.

אם את צריכה ליווי, אנחנו פה.

אולי כשאני פונה לעזרה בחוץ אני בעצם בוגדת בו? בזוגיות שלנו? הרי אני רואה אותנו כזוג
באמת?
את באמת חושבת שזוג אחד יכול להסתדר בעולם בכוחות עצמו, בלי עזרה מבחוץ?
בזוגיות טובה, כל עזרה שמתקבלת מבחוץ - מחזקת את הזוגיות.
בן הזוג, גם הטובים שבהם, לא יכול לדאוג לכל צרכנו.
אנחנו צריכים סביבנו קהילה תומכת. כולנו.
פנייה לעזרה של מישהו מבחוץ היא בלתי נמנעת.
בזוגיות שלכם, הפנייה שלך החוצה מאיימת עליו, כי היא מחזקת אותך. תזכרי מה שאמרת לנו קודם: שאי אפשר לרצות אותו כי הוא רוצה משהו בלתי אפשרי. הוא רוצה אותך חלשה וכנועה ונתונה לשליטתו, אבל גם חזקה כדי שתוכלי לעמוד בכל הדרישות שלו ולעשות כרצונו תמיד, בכל זמן, בלי להתעייף ובלי להתפרק. שכל המשאבים שלך, כל הזמן - יילכו אליו.

אז מה הוא עשה? חינך אותך, שוב ושוב ושוב לחשוב שכל פנייה שלך החוצה, לאדם שלישי, היא "בגידה". שכל דיבור עליו עם מישהו אחר (או עם מישהי אחרת) זו "רכילות" ו"השמצות". שכל פעילות שנותנת לך כוחות וממלאת אותך שמחה היא "בזבוז זמן", "בזבוז כסף", "מיותרת", "אידיוטית".
זוהי שטיפת מוח. כמו ב"1984". רע הוא טוב, טוב הוא רע.
(לא קראתי את הספר, אבל רק מכיוון שאני יודעת שלא הייתי עומדת בזה. יש גבול לחשיפה להרעלה)

האם אפשר לעזור לך להחליף את הקסטה הזאת, מלאת הרעל והאשמה, במשהו יותר אמיתי?

כל פנייה שלך לעזרה מחזקת אותך ואת הילדים שלך

כל קבלת עזרה מאדם שלישי נותנת לך כוח לחיות
כל שיתוף שאת משתפת את חייך עם מישהו מבין ותומך, נותנים לך חמצן. חמצן!!!!
כל פעילות שמשמחת אותך נותנת לך אויר לנשימה*

בעלך, אם להתבטא בפשטות, מנסה לשכנע אותך לנסות לחיות בלי חמצן. וגרוע מזה, מנסה לשכנע אותך שזה אפשרי.

עכשיו תגידי לי בכנות: האם את באמת יכולה לחיות בלי חמצן?
האם את רוצה לחיות בחנק?
מה את כן רוצה?
מה את רוצה?

בודדה יקרה ונפלאה,
אולי יעזור לך לדעת שכשקראתי את הדף, נשנקתי ממש. והייתי נשואה למתעלל! כך שאי אפשר כבר להפתיע אותי. ובכל זאת, רמות הרעילות של בעלך הן פתולוגיות וגבוהות במיוחד.

עכשיו, את והילדים שלך חיים רק פעם אחת.
יש לך שתי אפשרויות:
אחת, להמשיך להימחק אל מול הילדים שלך, ולהשקיע את כל הכוח שעוד נותר לך בלהתמודד עמו (שמירה על עצמך, ניתוחים אינסופיים, הבנה שלו, הבנה שלך, החלטות שונות ומשונות). ההתעללות שלו היא כבר עניין של שנים רבות מאוד. להתחזק בתוך הגיהינום הזה זה כמעט בלתי אפשרי, ותוך כדי זה תצטרכי להשקיע את רוב האנרגיה בלהתמודד עם התגובות שלו.

שתיים, לעזוב עכשיו ולהשקיע את הכוחות שלך בחיים חדשים. את תמצאי פתרונות להכול--לימודים, התמחות, עבודה, טיפול בילדים. הכול. כי יהיו לך המון כוחות חדשים.

קשה לי לראות אותו גם כחסר תקנה, אני מאמינה שלכל אחד יש תקנה ואם אין לו תקנה, אולי גם לי אין.
שטויות במיץ

אל תערבבי פה שמחה בשמחה.
התקווה שלך תלויה בך, ולא בו
(למרות שאני מתערבת אתך שהוא מנסה לכרוך אותך בו ואותו בך, ללא מוצא)

את לא חייבת לראות אותו כחסר תקנה, אם את לא רוצה. בטח שיש תקווה, פעם. ניסים קורים, אנשים משתנים, לכי תדעי. אם לא בגלגול הזה, אז בגלגול הבא או זה שאחריו. אולי עוד מאתיים שנה, למה לא? סיכוי יש תמיד.
אבל אין לסיכוי הזה שום קשר אלייך
ולהחלטות שלך.
כי עכשיו, אתך, הוא הגהינום בכבודו ובעצמו.
אז השאלה היא לא "האם יש לו סיכוי להשתנות"
השאלה היא: "האם אני מוכנה לשלם את המחיר, כאן ועכשיו, של חיים בגיהנום, חיים בלי חמצן ובלי תמיכה, חיים של טרור וחרדה ובדידות, למען הסיכוי שאולי, יום אחד, בגיל שמונים ושמונה, הוא יהיה קצת יותר טוב?"
זו השאלה.

ועוד שאלה: נניח, לצורך הדיון, שהוא אכן ישתנה ובגיל שמונים ושמונה יהיה קצת יותר טוב מאשר עכשיו.
האם תוכלי לשרוד, פיזית, להישאר בחיים עד אז?
יקירתי, אני לא מאמינה שתוכלי.

מצב של טרור, כמו שאת חיה בו, הוא מצב מסכן חיים.
אם זה לא התפרצות זעם, שמחכה לך מעבר לפינה, שעשויה לפגוע בך בכל רגע נתון, ולכי תדעי מתי זה יקרה -
ואם זו לא השחיקה הפיזית, שנגרמת מההכרח לעבוד כל כך קשה, להתאמץ כל כך כל הזמן, לשאת על עצמך ארבעה ילדים ובעל שמחבל בך ובלי שום סיוע, ואני בטוחה שלא היתה לך שום הזדמנות להשתקם פיזית אחרי הלידות -
ואם זה לא השחיקה של מערכת החיסון, שסובלת מאוד מלחיות במתח הזה ובאומללות הזאת, ואי לכך נפגעת יכולתך להתמודד עם וירוסים פשוטים, שלא לדבר על סרטן -
אז זו השחיקה הרגשית שגומרת לך את כל המערכות.

פעם, אחרי שפגשתי את המורה הרוחנית שלי, וקיבלתי ממנה יחס וחיבוק שלא היה לי מושג עד כמה היו חסרים לי, ונדהמתי מאיכותה של האהבה שהיא הציעה לי, פניתי לחברה שלי ושאלתי אותה: איך? איך אנשים יכולים לחיות בלי האהבה הזאת? זה כל כך נחוץ!
והיא אמרה לי, בשקט קורע לב: הם לא.
אנשים מתים בלי זה.

אז אני לא יודעת אם לו יש תקווה להשתנות מספיק מהר בשביל להציל אותך. סביר להניח שלא. גם לא רואים שהוא רוצה בכלל.
אבל לך - וודאי שיש תקווה להציל את עצמך.
בלי קשר למה שיקרה או לא יקרה אתו. את - תמיד יכולה להשתפר.
יודעת למה?
כי את רוצה
וכי יש בך אהבה.
ורצון לאהבה.
ותראי, רק תראי כמה אהבה את מעוררת באחרים!
כל הנשים פה שכותבות לך, שחושבות עלייך, שהיו מתות לבוא ולחבק אותך ולהסיע אותך לפגישות אילו רק יכלו - - -
זה הולך ברגל?
בטח שיש לך תקווה!

ואם כבר מדברים על שינוי, אז תחשבי על זה שגם כשפתחת את הדף, ב- 2008, כבר חיית תחת טרור, וגם לפני כן, בלידות הראשונות שלך, אבל אז לא היית חולמת לשתף ככה אנשים זרים, כמו ששיתפת עכשיו.
בודדה ככל שתהיי עכשיו - את פתחת פתח בחומת הבדידות והזמנת אותנו להיכנס.
וזה לא הולך ברגל

כל מילה של תמרוש רוש--זהב טהור.

אמת.

יש לי חברה שתקועה יותר מ20 שנה במצב כזה, וסובלת נזקים יותר ויותר חמורים בבריאות ובנפש. כולל מחלות כרוניות, פציעות ותאונות עקב מתח וחולשה, ודיכאון.
מנסה לצאת, ושוקעת. עוד ניסיון, ועוד דד-ליין, ועוד הזדמנות אחרונה, ועוד טיפול זוגי או אישי, וכלום לא עוזר. חיים שלמים שמתבזבזים. אני אוהבת אותה וכואבת עליה.
הלוואי שאת תצליחי להחלץ מהחול הטובעני הזה.

גם אני איתך. מקשיבה, קוראת, שולחת אהבה וכוח, וגם עדינות פנימה.
אני מאוד מעריכה את האנושיות שבך, הנדיבות, הרגישות.
אנא הפני כל זאת קודם כל אל עצמך. אל עצמך!

אני חושבת שגם אם את אוהבת אותו עדיף לך להתגרש ממנו.
לשחרר אותו להתפתחות אישית שלו (ובאותו זמן גם לאפשר את שלך).
ואז, אם יום אחד אחרי שנים שלעצמאות תרצי דווקא לחיות איתו (בהנחה ששניכם עברתם תהליך עמוק ויסודי של עצמאות אישית, צמיחה וריפוי), אז הייתי נמנעת בכל מחיר מנישואין.
עדיף לחיות בנפרד או ביחד, אבל עם יכולת לצאת.

_ש לי חברה שתקועה יותר מ20 שנה במצב כזה, וסובלת נזקים יותר ויותר חמורים בבריאות ובנפש. כולל מחלות כרוניות, פציעות ותאונות עקב מתח וחולשה, ודיכאון.
מנסה לצאת, ושוקעת. עוד ניסיון, ועוד דד-ליין, ועוד הזדמנות אחרונה, ועוד טיפול זוגי או אישי, וכלום לא עוזר. חיים שלמים שמתבזבזים._

חמותי נאבקת כבר יותר מ45 שנים עם גבר מרעיל.
הלוואי שאת תצליחי להחלץ מהחול הטובעני הזה. ולא תבזבזי את בחיים כמוה.

את יודעת? הבעיה של אנשי ה"בסדר" (אני, למשל...) זה שהם כל כך עסוקים בלהיות בסדר, שנשאר להם מעט מאוד לחיות. לכן קל כל כך לרמוס אותם, כי תמיד אפשר להוכיח להם שאולי הם לא היו בסדר, במשהו לפחות.

וכל מילה של לב שומע

קשה לי לראות אותו גם כחסר תקנה, אני מאמינה שלכל אחד יש תקנה ואם אין לו תקנה, אולי גם לי אין.

אני לא רואה את המשפט הזה ככריכה שלך ושלו ביחד, אלא כריכה יחד של כל המין האנושי <ואולי גם כמה מינים אחרים>
גם אני מאמינה שלכל אחד יש תקנה. גם לו. ואני מסכימה לכל מה שאמרה תמרוש, אבל לדעתי יש פה עוד נקודה שרוב האנשים או לא מתייחסים אלייה או לא מסכימים איתי בנקודה הזו.

בזה שאת נשארת איתו את פוגעת בו.
אני נוטה להאמין שהפוגע, האלים, המתעלל - פגוע יותר מהקורבן. הדרך שלו להבראה ארוכה וקשה יותר. זה לא אומר שאין לו תקווה - גם הוא יכול להתחיל ללכת בדרך הזו. ולדעתי ההליכה הזו, בעצם זה שהיא לכיוון הנכון, היא חשובה, היא מספיקה, היא מטרה ראויה בשם עצמה, גם אם אני יודעת שלדרך הזו אין שום סוף, לפחות לא בחיים האלו, ואולי אף פעם. אבל למרות אינסופיותה של הדרך אפשר לראות בה מרחקים, ואדם מרעיל שיתחיל ללכת בה, יהיה הרבה מאחורי הקורבן שלו, אם הם התחילו ללכת באותו רגע.

וכמו שהוקרבן נפגע ומשלם מחיר על התבנית ההתנהגותית שלו, גם המרעיל משלם. וכנראה מחיר יותר גבוה. והדבר הכי טוב שיכול לעשות כל מי שנמצא בסביבתו בשבילו, הוא להעמיד לו גבולות, ובכך לתרום להבנה שלו בנוגע למעשיו. המקום ההוא שבשמת סיפרה שהוא עזר לגברים מתעללים - הוא אילץ אותם לראות את התנהגותם. הם היו בחברתם של גברים כמוהם, וביניהם גברים שכבר התפכחו. ולא היה להם במי להתעלל, לא היה מי שהסכים לקבל את ההתנהגויות המרעילות שלהם.
הדבר הכי טוב שאפשר לעשות בשביל אדם מרעיל הוא לסרב לסבול את ההרעלה שלו.

כבר אמרתי את זה בדף סימני התעללות בזוגיות, ושם זה היה עם דוגמא קונקרטית - של מרעילה שברור לחלוטין שרע לה בחיים שלה. אבל היא לא משנה אותם, אלא מפיצה רעל סביבה. וסובלים אותה. אם לא היו סובלים אותה היא הייתה נאלצת להתמודד עם הכאב שלה - זה שאיתו היא מנסה להתמודד באמצעות הפצת רעל סביבה - ובכך היא הייתה עוזרת קודם כל לעצמה.

אני לא מאמינה שיש אנשים רעים ביסודם.ומי שמתנהג בצורה מרעילה - משלם על זה מחיר. אולי הוא מנסה לברוח מכאב, אולי מנסה להשיג כבוד והערכה עצמית שאין לו. אך אף אחד לא מצליח להשיג את מה שהוא רוצה בדרך זו - זו דרך ללא מוצא. היא לא מובילה לשום מקום ששווה להגיע עליו.

וכל אדם שמסרב לסבול התעללות מקרב את המרעיל לנקודה מה הוא עומד בפני קיר ורואה - זו דרך ללא מוצא. וזו הנקודה שבה הוא יכול לנסות לשבור את הקיר, או לשבת במקום, או במוקדם או במאוחר, להתייאש מהדרך הזו, ולפנות חזרה, לחזור אחורה ולחפש דרך אחרת.

אם תציבי לו גבול - תעזרי לו. אם תצילי את עצמך - תקרבי גם אותו בצעד קטן להצלה שלו.

קראתי את הכל התגובות החכמות וזה נתן לי הרבה חומר למחשבה.
אני עדיין נמצאת במקום הרע בזוגיות, אבל מתחילה לחשוב על תוכנית, איך לצאת מזה.
אמנם אין לי כרגע כוחות לפעולות ממשיות, אבל יש לי כוח לחשוב ולתכנן, אז אני חושבת.
אחת המשימות הקשות שלוקחות ממני המון כוח היא- לא להישאב למערבולות רגשיות שבן הזוג מציב בפני,
זה קשה מנשוא, יש הרבה נפילות קשות וכואבות, אבל לפעמים זה מצליח ואז אני מרגישה שיש לי תקווה
וגם בזמן הנפילה אני מזכירה את זה לעצמי.
אני בוחרת כרגע לא להיפרד, בעיקר בגלל הילדים ולא שזה טוב להם ככה כמו שזה היום, אבל האלטרנטיבה
לא טובה יותר כרגע, כי אני לא חזקה מספיק ואין לי תמיכה מספקת.
אז התוכנית שלי כרגע היא: לסיים את הלימודים ולמצוא עבודה (זה ייקח כשנתיים אם הכל יהיה כצפוי), במקביל אני
מתכננת להרחיב את המעגלים החברתיים שלי, ליצור יותר קשרים בחוץ, לראות בזה ערך, לא להרגיש אשמה על הזמן שזה ייקח
מהילדים- לראות בזה השקעה בעצמי וגם בילדים. לצאת לאיזה חוג באופן קבוע. לנסות להציע לבן הזוג גם לצאת, להנאתו,
כי במצב היום כשהוא נכנס לבית, אני נכנסת למתח איום (את זה לא להגיד, כי הוא לא מסוגל לשמוע שום ביקורת, אפילו לו טיפונת
וזה ישמע לו מאד ביקורתי ואז כמובן שהוא ינקום), אז אם הוא יצא, יהיו פחות שעות שהוא בבית.
לשכנע אותו שאני צריכה עזרה עם הילדים, עזרה חיצונית בתשלום, אולי להוריד הוצאה אחרת ולהשיג את העזרה, אולי לפנות להורים שלי, לבקש כסף?
לחשוב על דברים שבהם אני תלויה בו, כמו שכבר כתבו לי: ההסעות, השמירה על הילדים ולנטרל את התלות, למצוא מקורות אחרים לעזרה.
אני מנסה לסדר לעצמי את הדברים בראש, המטרה העיקרית היא לצמצם את המגע בינינו וגם את התלות.
כך אולי אצליח להתחזק ולחשוב בבהירות יותר, להגיב אליו נכון יותר.
אני מאמינה שבסופו של דבר זה יעשה טוב לכולם.
עושה לי טוב לשתף כאן.
אתמול היה לו רגע של בהירות כזאת שהוא פתאום התנצל על הכאב שהוא גורם לי ואמר שהוא חושב שיש לו בעיה,
שהוא רוצה לפנות לפסיכיאטר ולדבר אתו על המחשבות האובדניות שיש לו והיה בזה קטע של "תראי כמה אני טוב ואציל נפש כשאת כנועה וחלשה"
אבל הייתה בזה גם אמת, אני הרגשתי שיש בו חלק שבאמת מתכוון שהוא פתאום התבונן כאילו מהצד ונבהל כשראה את עצמו.
בדרך כלל הוא לא נבהל, בדרך כלל זו אני המטורפת אצלו, אבל הפעם היה נראה שהוא נבהל.
ולא שאני מאמינה שזהו, עכשיו הוא ישתנה, אבל אם הוא כן ילך וידבר על הבעיות שלו עם מישהו, על הבעיות האמיתיות ולא על העוול שאני עושה לו,
אולי זה יהיה פתח לשינוי.

לא להישאב למערבולות רגשיות שבן הזוג מציב בפני

_לסיים את הלימודים ולמצוא עבודה (זה ייקח כשנתיים אם הכל יהיה כצפוי), במקביל אני
מתכננת להרחיב את המעגלים החברתיים שלי, ליצור יותר קשרים בחוץ, לראות בזה ערך, לא להרגיש אשמה על הזמן שזה ייקח
מהילדים- לראות בזה השקעה בעצמי וגם בילדים. לצאת לאיזה חוג באופן קבוע_

לנטרל את התלות, למצוא מקורות אחרים לעזרה

<אני לא פה>

אחת המשימות הקשות שלוקחות ממני המון כוח היא- לא להישאב למערבולות רגשיות שבן הזוג מציב בפני

משימה מעולה. להתעלם, להציב חומה סינית. להתנהג כאילו את אדישה לגמרי. כשהוא מתחיל, פשוט לא להגיב, לא לענות. כאילו הוא לא שם. זאת עצה שקיבלתי בעבר, והיא עזרה. אוהו כמה שהיא עזרה.

אז התוכנית שלי כרגע היא: לסיים את הלימודים ולמצוא עבודה
חשוב מאוד! לממש את עצמך ולהיות עצמאית ככל האפשר. חשוב מאוד לביטחון העצמי וכדוגמה לילדים.

_לא להרגיש אשמה על הזמן שזה ייקח
מהילדים- לראות בזה השקעה בעצמי וגם בילדים._

יקרה, במצבך כיום כל השקעה בעצמך היא חשובה מאוד מאוד גם לילדים! אמא חזקה ומאושרת זה ממש הכרחי לילדים מאושרים.

המטרה העיקרית היא לצמצם את המגע בינינו וגם את התלות.
מינימום מגע. מינימום שיחות. ממש כאילו הוא לא שם. צריך להכניס שקט למערכת. במצב הנוכחי הוא תמיד תמיד ימשוך אותך למטה. לא לקחת שום סיכון כזה.

את גיבורה, חכמה, רהוטה. המשיכי לעדכן.

ועוד משהו, כשמתחילים בתהליך שבו לא נכנעים למתעללים הם פעמים רבות נכנסים מזה ללחץ ומציקים מאוד. היי מוכנה לזה, וגם מזה התעלמי.
שידבר ושיציק: את לא מתייחסת ועושה מה שאת צריכה לעשות וממשיכה בשגרת יומך. כאילו הוא לא שם.

בזה שאת נשארת איתו את פוגעת בו.

כל מילה זהב טהור.

אישה במסע, כתבת יפהפה.

בודדה,
כל הכבוד!!!
את נפלאה. את נהדרת. וואו, אני כל כך התפעלתי ממה שכתבת, וממך, את באמת אשה חזקה, נבונה ויפהפיה. רואים את זה.

התכנית שכתבת היא מעולה. אני בטוחה שהיא מתאימה בדיוק לצרכים שלך ולמה שאת יכולה וצריכה לעשות עכשיו. אני גם בטוחה שתוכלי למקד ולדייק אותה יותר בהמשך, אם יעלה הצורך.

_להרחיב את המעגלים החברתיים שלי, ליצור יותר קשרים בחוץ, לראות בזה ערך, לא להרגיש אשמה על הזמן שזה ייקח
מהילדים- לראות בזה השקעה בעצמי וגם בילדים. לצאת לאיזה חוג באופן קבוע._

|Y||Y||Y|

_לא להישאב למערבולות רגשיות שבן הזוג מציב בפני
משימה מעולה. להתעלם, להציב חומה סינית. להתנהג כאילו את אדישה לגמרי. כשהוא מתחיל, פשוט לא להגיב, לא לענות. כאילו הוא לא שם. זאת עצה שקיבלתי בעבר, והיא עזרה. אוהו כמה שהיא עזרה._
זה מזכיר לי התנסות שהיתה לי עם בוס מרעיל. הוא היה נחמד, כביכול, ואז עושה טוויסט מהיר ואומר משהו משפיל ומבזה, או צועק על העובדים שלו באופן משפיל.
התחלתי בזה שניתקתי קשר עין. לחלוטין. כל פעם שהייתי צריכה לדבר אתו, הייתי מסתכלת לכיוונו, אבל מתמקדת שני סנטימטר מעל למצח שלו.
והתנהגתי כאילו אני רובוט. אתה רוצה שאני אדפיס לך את המכתב הזה, אטלפן לאנשים האלה והאלה? בסדר. האם לטלפן לאדם הזה ראשון? האם לשלוח את המכתב מיד? או.קיי, בסדר. אני כבר עושה את זה. ואחר כך אלך לדואר. יופי. ביי. יוצאת, סוגרת הדלת. התקשורת שלי אתו היתה עניינית ויבשה, הקול שלי היה ענייני ויבש, ובלי שום תוספת של אישיות. בלי שום אמירה אישית. אני סירבתי להיות שם. לא נתתי לו כלום מעצמי.
החברות שלי קראו לי "האוטיסטית" כשסיפרתי להן, ודי נעלבתי, אבל הן לא התכוונו שאני מוגבלת במשהו, להיפך, הן רצו להחמיא ליכולת שלי להתנתק ולהיות "אוטיסטית" כשצריך.
וזה עבד! פשוט לא היה לו איפה "להיתפס" עלי.

תודה על התגובות.
אני ממש מתקשה לא להיסחף בימים האחרונים,
ממש קשה לי להתנתק ממנו באמת, כי דווקא כשאני מרגישה שאני מצליחה,
הוא נהיה ממש נחמד ומבין את הטעויות שעשה, אפילו שאני לא לוחצת ואז יש לי הרגשה
שהוא באמת מבין ורוצה להשתנות (וזה ממש לא נכון, הוא בעצמו אומר רב הזמן שהוא לא צריך להשתנות
וכל הבעיות הן שלי) ואז אני נפתחת בפניו ואז יש את הפיצוץ הבלתי נמנע, כי אני שוב נותנת לו חומר שיכול
"להיתפס" עליו.
ואז אני שוב שבורה ומרוסקת ויש לו סיפוק ממה שהוא עושה, אבל גם הוא בסופו של דבר סובל.
ברור שבהישארות אתו אני עושה לו עוול, מצד שני אם אעזוב ברגע זה, אני עושה לעצמי עוול וגם לילדים.
יש לזה הרבה סיבות, את חלקן לא אוכל לפרט כאן ולכולן משקל מכובד. אם אני מתכננת להיות לבד,
אני חייבת להיות מספיק חזקה וערוכה לזה, במיוחד למען הילדים.
אני חושבת שבשביל להיות אוטיסטית מולו, אני חייבת קשר חלופי משמעותי, קשר של קבלה, אמפתיה,
תמיכה. המטפל הזוגי שלנו, אגב, ממש לא עונה על ההגדרה הזאת. נראה לי שאנחנו צריכים לעזוב אותו.
הלוואי שיהיה לי כוח לעזוב אותו מהר ולחפש מישהו אחר.
המריבות האינסופיות אתו גומרות לי את הכוח.
השבת החלטתי להזמין אורחים (בתור צעד להרחבת המעגלים שלי וגם הכנסת גורם זר שימתן את ההתקפות שלו),
אבל הייתה מריבה לפני ומריבה אחרי ותוך כדי האירוח לא הייתי יכולה להיות אני, הייתי חייבת להחזיק בשביל לא להתפרק,
אז לא יצא לי לפתח קשרים מי יודע מה...
נראה לי שאני צריכה לעשות את זה בלעדיו בתמונה בכלל והשאלה הגדולה היא איך.
אני אשן על זה.

תפילה_לאם

אני לא קוראת פה באופן סדיר ומקווה שהתגובה שלי תהיה רלוונטית.

קודם כול בקשר לזה:
אני ממש מתקשה לא להיסחף בימים האחרונים
אני חושבת שסופי שבוע הם הקשים ביותר. נמצאים יחד הרבה יותר ויש הרבה יותר הזדמנויות חיכוך.
עכשיו התחיל שבוע חדש.

זכרי שכתבת גם:
_לפעמים זה מצליח ואז אני מרגישה שיש לי תקווה
וגם בזמן הנפילה אני מזכירה את זה לעצמי._

בעניין המטפל הזוגי: אם נראה לך שהוא רק מרע את המצב, לא נראה לי שיש איזושהי סיבה להישאר אצלו, אפילו אם אין לך חלופה טובה יותר. נראה שהפסקת הטיפול בכלל היא חלופה טובה יותר. ואם בהמשך תצליחי למצוא בל זאת מטפל מתאים ומועיל - מצוין.

נראה לי שאני צריכה לעשות את זה בלעדיו בתמונה בכלל והשאלה הגדולה היא איך.
זה נראה כיוון נכון.
כיוונים שעולים בדעתי בעקבות קריאה בדברייך:
להזמין אחה"צ חברים לילדים בצרוף אימותיהם. אפשר גם לקבוע להיפגש בספרייה/ בגן השעשועים/ בג'ימבורי. לרשום את הילדים לחוגים ולשבת בחוץ עם אימהות אחרות שממתינות שלושת רבעי שעה במקום לנסוע ולחזור.
ואולי במסגרת הלימודים שלך. אפשר להישאר יחד זמן מה אחרי הלימודים, לכין מטלה משותפת, לשבת בספרייה. הקשר יכול להתפתח גם בטלפון ובמייל.
וגם בחוג שתלכי אליו. אני חושבת שכשהולכים לחוג שנהנים ממנו (התחלתי בנובמבר האחרון ריקודי בטן, וזה מצוין!), ההנאה מהחוג יכולה להוביל ביתר קלות ליצירת קשרים מאשר מצב של התבוססות בנאחס ובקשיים של השגרה.

_ממש קשה לי להתנתק ממנו באמת, כי דווקא כשאני מרגישה שאני מצליחה,
הוא נהיה ממש נחמד ואז אני נפתחת בפניו ואז יש את הפיצוץ הבלתי נמנע_
בדיוק!
ולמה דווקא כשאת מרגישה שאת מצליחה הוא נהיה נחמד אלייך?
כי גם הוא מרגיש שאת מצליחה.
והוא מפחד מזה פחד מוות. הוא לא רוצה לאבד אותך, כי את המזון שלו.
אז הוא יעשה כל דבר שיעבוד, כדי להחזיר אותך אליו. ואם זה להיות "נחמד" אלייך, אז הוא יעשה את זה. ואם זה למכור לך כל לוקש אפשרי על שינוי, בלי להתכוון לזה במיל אבל להישמע משכנע מספיק כדי שההגנות שלך ייחלשו - הוא יעשה את זה.
ואז יחזור לשתות אותך רגשית.

אולי יעזור לך המשפט הבא:
"אני זקוקה למגן רגשי 100% מהזמן".
מגן רגשי - המסך הזה שיפריד אותך ממנו ויאפשר לך את הניתוק שאת צריכה.
ואחר כך:
"יש לי מגן רגשי שפועל 100% מהזמן".
גם אם אין לך

, כל פעם שאת מתפתה להוריד הגנות, תגידי לעצמך שיש. לאט לאט הוא ייבנה. עם תרגול

_אני חושבת שבשביל להיות אוטיסטית מולו, אני חייבת קשר חלופי משמעותי, קשר של קבלה, אמפתיה,
תמיכה._
כנראה שאת צודקת

פרט למילה "חלופי". תזכרי שקשר משמעותי שבו תקבלי תמיכה ואהדה איננו מחליף את הקשר שלך עם בעל, אלא אנטיתזה, ניגוד לקשר שלך עם בעלך. משהו אחר, על רמה אחרת.
תפילה לאם נתנה לך כיווני מחשבה יפים. אני מאוד סקרנית לשמוע על איזה כיוונים את תחשבי אחרי שישנת על זה.
לי יש כיוון נוסף: הוספת מימד של פתיחות, כנות, התגברות על הבושה, לקשרים קיימים. זוכרת את החברה שסיפרת לנו עליה, שתמכה בך לפני הלידה? עדיין לא סיפרת לה עשירית מהדברים המשמעותיים שקורים בחיים שלך. עם מה היית רוצה להתחיל?

_המטפל הזוגי שלנו, אגב, ממש לא עונה על ההגדרה הזאת. נראה לי שאנחנו צריכים לעזוב אותו.
הלוואי שיהיה לי כוח לעזוב אותו מהר ולחפש מישהו אחר._
החוצה.
תזכרי שטיפול לא טוב גוזל ממך באופן אקטיבי הרבה משאבים רגשיים. נראה לי שלהפסיק אותו, אפילו בלי למצוא אחד טוב יותר, כבר יקל עליך. כי לפחות לא תצטרכי יותר להילחם בשתי חזיתות - גם עם הבעל וגם עם הפסיכולוג.
החוצה. פסיכולוגים שהם פחות מטובים מאוד - הדבר הכי טוב שאפשר לעשות אתם זה להתרחק ככל האפשר. מגיע לך משהו טוב. לא בינוני-בערך, לא "אבל אמרו לי שהוא טוב, ויש לו ניסיון" (בשמת הצביעה כבר על כך שכנראה אין לו מספיק ניסיון עם דפוסי התעללות בזוגיות), אלא טוב. כל מה שפחות מזה - החוצה.

שווה גם לדמיין את המגן הרגשי שלך, לתת לו צורה מוחשית במחשבתך, עד לרמה שבו את מסוגלת כמעט לחוש את עצמך עוטה אותו, לחוש אותו על הגוף והעור שלך.
איך היית רוצה שזה ירגיש? איזו צורה, צבע, עובי, מרקם, ניחוח, צליל, דחיסות, מידת גמישות (או נוקשות) ותכונות אחרות (פיזיקליות ורגשיות) את רוצה שיהיו למגן כזה? ממה הוא עשוי?
ועוד: מגינים עתיקים היו רק פיסות של עור או מתכת שהגנו באופן פאסיבי על הגוף. מגינים עכשוויים ועתידניים הם דינמיים, ומגיבים על שינויים בסביבה. בואי ניתן לך את המגן הכי טוב שאפשר. איך מגן כזה מגיב לנחמדות של האיש שלך? איך הוא יגיב לביקורת? להאשמות? לציניות? לצעקה? לאיומים?

(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())

_אם אעזוב ברגע זה, אני עושה לעצמי עוול וגם לילדים.
יש לזה הרבה סיבות, את חלקן לא אוכל לפרט כאן ולכולן משקל מכובד. אם אני מתכננת להיות לבד,
אני חייבת להיות מספיק חזקה וערוכה לזה, במיוחד למען הילדים._

יקירה, סליחה על שאני אומרת את זה, אבל זה לא נכון. כל יום איתו הוא עוול לך ולילדים. שום סיבה בעולם לא יותר מכובדת מאשר לא לחשוף את עצמך לאכזריות כזאת ואת הילדים לכך שאמא סופגת אכזריות כזאת מאבא שלהם.
ההתחזקות תהיה בעיקר בלעדיו, גם אם אין לך אגורה והילדים כולם יצטרכו לגור באותו חדר. אי אפשר להיות ערוכה מראש, צריך לקפוץ למים הגועשים. זה נראה לפני שעוזבים כמו דבר בלתי אפשרי, מפחיד ונוראי. אבל הכוחות והתושיה יבואו כשתהיי בלעדיו.

שיהיה ברור, הסיפורים שאת מספרת מעידים על כך שהוא מתעלל קשה.

כשאני עזבתי, לא היה לי מושג איך אסתדר. הייתי בחובות, בלי כל עזרה כלכלית, לפני התמודדות מטורפת ועוד.
כמה ימים בלעדיו, וכבר פתאום היו לי כוחות להתמודד. כוחות שלא הייתי משיגה איתו בסביבה. והוא היה מתעלל פחות נוראי משלך. פתאום היו לי רעיונות איך להתמודד עם החיים והפרנסה. את כבר לא זוכרת מה זה לחיות שלא בחברת מתעלל.

מי היה מאמין שהיום אהיה במצב כזה טוב.

הדברים שהוא עושה לך הם איומים ונוראיים. הוא לא ישתנה. זה מאוד מאוד עמוק אצלו.

ולא ללכת לאף פגישה יותר של המטפל הזוגי. לי היו שני מטפלים זוגיים, נחמדים מאוד לכאורה, שעשו נזקים איומים כי לא איתרו את ההתעללות. פשוט להגיד שאת לא הולכת יותר. לא צריך כוח. לא ללכת. זהו.

כמה ימים בלעדיו, וכבר פתאום היו לי כוחות להתמודד
שווה ציטוט ושווה הדגשה

לא הגבתי כאן הרבה זמן.
אז קודם כל חשוב לי להגיד, שאמנם לא כתבתי, אבל כן קראתי, ומאוד מאוד היה איכפת לי.
והתרגשתי ושמחתי והצטערתי. רק שלמלים לקח זמן להגיע.

אני תוהה מה מתוך כל מה שרציתי לכתוב עדיין רלבנטי.

חשוב לי להגיד, שכל מה שאני כותבת כאן זה לא כוויכוח עם
כמה ימים בלעדיו, וכבר פתאום היו לי כוחות להתמודד

פשוט, אני זוכרת, את ההומאופתית שטיפלה בי בסימפטום פיזי בלתי נסבל בתקופה שהייתי נשואה.
ההקשבה שלה היתה מופלאה בסוג של חוסר שיפוטיות שלא הכרתי קודם, והתרופה או הרמדי או האיך-שלא-קוראים-לזה שהיא רשמה לי אז חולל פלאים איפה שלרפואה קונבנציונאלית לא היה מה להגיד.
וכל פעם ששאלתי אותה (היה ברור שהרמדי ממוקד במצב הרגשי שלי באותה תקופה, והשינוי שזה יצר היה הפסקה של כאב פיזי בלתי נסבל שמשככי כאבים חזקים של חדר מיון לא הצליחו להפסיק) - בפליאה, בהשתאות - איך זה שאת לא מנסה לשכנע אותי לצאת מהנישואים? (והיה ברור אז ששכנוע לא יעזור לי, כי בשבילי - ביכולת ההבנה שלי באותו שלב - זה לא היה אפשרי, בין היתר בשל מצב בריאותי) התשובה שלה כל פעם מחדש היתה בערך אותו דבר: זה כמו שלאדם יש רגישות לאבק, והוא חי בדירה מלאה אבק באופן מיוחד, אפשר להגיד לו לצאת מהדירה, ואפשר כרגע להקל עליו כשהוא נמצא בתוכה. אני יודעת שזה נשמע כמו דימוי לא הגיוני, אבל זה זכור לי עד היום כאחת החוויות הכי מיטיבות שחוויתי. שמישהו עוזר לי בהתאם לגודל הנוכחי שלי.
(במבט לאחור, נדמה לי שהדבר העיקרי שהיא עשתה בתשובה ההיא, היה לסרב בתוקף להיכנס איתי למעגל ההאשמות העצמיות שלי. לסרב להשתתף כשחקן בריקוד שלי שבו תמיד אני יוצאת אשמה. לתת לי מבט שלא קיימת בתוכו המילה "צריך")

מצד שני, אני חייבת לציין שהבעיות הבריאותיות שהיו מסובכות ולא מובנות התפוגגו סופית רק כשעזבתי את הבית. למרות שהעזרה שקיבלתי קודם עזרה לי מאוד לאסוף כוחות.

כשקראתי את ההודעה הקודמת שלך, הרגשתי בלב מן ריקוד קטן של שמחה:

_אני בוחרת כרגע לא להיפרד, בעיקר בגלל הילדים ולא שזה טוב להם ככה כמו שזה היום, אבל האלטרנטיבה
לא טובה יותר כרגע, כי אני לא חזקה מספיק ואין לי תמיכה מספקת.
אז התוכנית שלי כרגע היא: לסיים את הלימודים ולמצוא עבודה (זה ייקח כשנתיים אם הכל יהיה כצפוי), במקביל אני
מתכננת להרחיב את המעגלים החברתיים שלי, ליצור יותר קשרים בחוץ, לראות בזה ערך, לא להרגיש אשמה על הזמן שזה ייקח
מהילדים- לראות בזה השקעה בעצמי וגם בילדים. לצאת לאיזה חוג באופן קבוע. לנסות להציע לבן הזוג גם לצאת, להנאתו,
כי במצב היום כשהוא נכנס לבית, אני נכנסת למתח איום (את זה לא להגיד, כי הוא לא מסוגל לשמוע שום ביקורת, אפילו לו טיפונת
וזה ישמע לו מאד ביקורתי ואז כמובן שהוא ינקום), אז אם הוא יצא, יהיו פחות שעות שהוא בבית.
לשכנע אותו שאני צריכה עזרה עם הילדים, עזרה חיצונית בתשלום, אולי להוריד הוצאה אחרת ולהשיג את העזרה, אולי לפנות להורים שלי, לבקש כסף?
לחשוב על דברים שבהם אני תלויה בו, כמו שכבר כתבו לי: ההסעות, השמירה על הילדים ולנטרל את התלות, למצוא מקורות אחרים לעזרה.
אני מנסה לסדר לעצמי את הדברים בראש, המטרה העיקרית היא לצמצם את המגע בינינו וגם את התלות.
כך אולי אצליח להתחזק ולחשוב בבהירות יותר_

מעולה, מעולה, מעולה, מעולה!!!!!!! זה בערך מה שעבר לי בלב.
למה מעולה? מה כאן משמח?
כי עשית כאן צעד. כי מיקדת גם את המצב, וגם מה את מתכוונת לעשות בנוגע למצב הזה.
כי הגדרת צעדים שנוגעים בעיקר. בלב העניין

רק משפט אחד צבט לי עמוק, ולא מצאתי לי מלים לגשש ולשאול עליו:
_כי במצב היום כשהוא נכנס לבית, אני נכנסת למתח איום (את זה לא להגיד, כי הוא לא מסוגל לשמוע שום ביקורת, אפילו לו טיפונת
וזה ישמע לו מאד ביקורתי ואז כמובן שהוא ינקום),_
זה הטריד אותי מאוד. כי איך אפשר לשרוד ככה שנתיים??
נזכרתי בדברים שעזרו לי בזמנו, לשרוד את התקופה ההיא עד שאתחזק, דברים שלא היו נראים לי רלבנטיים לך. (למשל - ברגעים בלתי נסבלים, פשוט לצאת החוצה לשעתיים, לא חשוב לאן, להורים, להסתובב ברחוב, העיקר לא להיות בתוך אותו חלל, עד שארגיש מאופסת יותר)

_אני ממש מתקשה לא להיסחף בימים האחרונים,
ממש קשה לי להתנתק ממנו באמת, כי דווקא כשאני מרגישה שאני מצליחה,
הוא נהיה ממש נחמד ומבין את הטעויות שעשה, אפילו שאני לא לוחצת ואז יש לי הרגשה
שהוא באמת מבין ורוצה להשתנות (וזה ממש לא נכון, הוא בעצמו אומר רב הזמן שהוא לא צריך להשתנות
וכל הבעיות הן שלי) ואז אני נפתחת בפניו ואז יש את הפיצוץ הבלתי נמנע, כי אני שוב נותנת לו חומר שיכול
"להיתפס" עליו.
ואז אני שוב שבורה ומרוסקת ויש לו סיפוק ממה שהוא עושה, אבל גם הוא בסופו של דבר סובל._
אז הנה את עונה עכשיו על מה שרציתי לשאול אז.
חשבתי לשאול האם את יודעת למקד מה בו יוצר את המתח (כולו, כל הווייתו, ברור, ובכל זאת...)
והנה את ממקדת את הדינמיקה.

תראי:
_כי דווקא כשאני מרגישה שאני מצליחה,
הוא נהיה ממש נחמד ומבין את הטעויות שעשה, אפילו שאני לא לוחצת ואז יש לי הרגשה
שהוא באמת מבין ורוצה להשתנות (וזה ממש לא נכון, הוא בעצמו אומר רב הזמן שהוא לא צריך להשתנות
וכל הבעיות הן שלי)_
בעיני: מעולה, מעולה, מעולה, מעולה!!!!!!
למה? כי עם אדם מהסוג שאת מתארת, רק עבודה מאוד עמוקה שלך יכולה לחולל תגובה כזו, שפתאום לשבריר של רגע הוא לחצי שנייה קולט את עצמו.
זאת האינדיקציה הכי טובה שאני מכירה, שאת עושה ממש עבודת עומק אמיתית הכי בעולם.
המחיר שאת מתארת? בסדר. את עשית תהליך עמוק ואמיתי, ויש לך אינדיקציה דרך התגובה שלו.
בראש את כבר יודעת שהתגובה שלו היא שברירית ורגעית, מן משענת קנה רצוץ, שאי אפשר להישען עליו. בראש את כבר מזהה מצויין את הדפוסים ואת המעגליות ואת כבר לא צריכה עיניים של אחרים שיראו בשבילך.
מה נשאר? הבטן עדיין לא מזהה אוטומטית. הבטן עדיין עובדת על דפוס של אמון כלפיו.
בסדר, תני לה זמן, לבטן שלך. כשחיים בתוך מערכת כזאת זה כמו לרקוד על רצפה עקומה ולחפש שם שיווי משקל כאילו הבסיס קיים - והוא לא, תני זמן לתחושות שלך, הן יגיעו.
תני חיבוק ענקי לעצמך על עבודת העומק, על האינדיקציה שהיא פועלת, ועל היכולת של הראש לזהות את הדפוס. כל יתר החלקים של עצמך יגיעו בהמשך. אל תדאגי.

_אני חושבת שבשביל להיות אוטיסטית מולו, אני חייבת קשר חלופי משמעותי, קשר של קבלה, אמפתיה,
תמיכה._
נכון, נכון, נכון, נכון. חברה שאפשר לשפוך איתה את הלב, או טיפול בשבילך, טיפול שהוא מקום רק לך, הכי טוב שניהם. פחות משנה בעיני איזה סוג של טיפול בדיוק, ובעיקר שהוא יהיה בדיוק מה שכתבת: קשר חלופי משמעותי, קשר של קבלה, אמפתיה, תמיכה.

_המטפל הזוגי שלנו, אגב, ממש לא עונה על ההגדרה הזאת. נראה לי שאנחנו צריכים לעזוב אותו.
הלוואי שיהיה לי כוח לעזוב אותו מהר ולחפש מישהו אחר._
נכון. לעזוב. בהקדם.
היה לי כל כך הרבה מה לכתוב על ה"מטפל" הזה שפשוט נראה לי עדיף שלא להתחיל...
יש גבול עד כמה מטפל יכול להיות לא רק בינוני מאוד אלא גרוע.
לא צריך לחפש מישהו אחר.
קודם לעזוב את מי שעושה לך רע. אחר כך תחשבי בנחת מה עושה לך טוב.
המטפל הזה עושה הרבה רע.

השבת החלטתי להזמין אורחים (בתור צעד להרחבת המעגלים שלי
תני לעצמך חיבוק ענקי על הצעד.
והמסקנה מאוד מאוד נכונה:
נראה לי שאני צריכה לעשות את זה בלעדיו בתמונה בכלל

לא היה לי זמן להגיב, הילדים חולים וזה מעסיק אותי.
אני מגיבה במעורבב, קראתי את התגובות כבר אתמול והלכתי אתן בראש, עכשיו קראתי עוד פעם.
היו לנו כמה מריבות עם פוטנציאל הרסני שבסוף הצלחתי לעצור לפני הפיצוץ, היו גם כמה הרסניות עד הסוף,
זה מדהים, כי עד שהתחלתי ממש לכתוב את הדברים הרגשתי שאנחנו רבים הרבה פחות.
אתמול הייתה אחת אכזרית: היינו צריכים לצאת יחד מהבית בבוקר לרופא, פתאום ברגע האחרון הוא החליט
להתעכב, משהו בקשר לעבודה, השאיר אותי לבד בלי להגיב מתי בדיוק הוא יחזור, בינתיים ארגנתי את כולם בכוחות עצמי,
למרות שהרבה פעמים ביקשתי יפה שיגיד לי מתי הוא חוזר, זה חשוב לי ומועיל להתארגנות שלי, הוא מקפיד לא לומר,
ציינתי לעצמי שזה כבר פחות אכפת לי, יש בי כבר מן קבלת הדין על ההופעות הפתאומיות שלו והסתלקויות פתאומיות.
כשהוא חזר, די ברגע האחרון הערתי לו שהבטיח לרחוץ כלים ולא רחץ ושקשה לי להתארגן לבד, ברור שאני הייתי אשמה בזה שלא רחץ כלים,
כי כשהוא התכוון לרחוץ כלים ביקשתי ממנו לא לרחוץ (זה לא באמת מה שקרה) ואז התחיל ויכוח על עובדות שלא ידעתי לעצור כי ברוב תמימות אני
עדיין מאמינה שהוא יכול לראות את העובדות אם רק אזכיר לו ואז הוא התחיל את הטיפול השקט (פנים נפולות, הליכה אטית, מבטים עוינים מאד לעברי
וכמובן שתיקה שאחריה בוודאות תגיע ההתפרצות. ואז אני ממש מבוהלת ומנסה לחלוב ממנו, איך אוכל לתקן את מה שעשיתי, מה בדיוק הפריע לו.
ואז מגיעה תשובת המחץ "כל ההתנהגות המגעילה שלך!", כשאני מבקשת לדייק, אז הוא אומר בפנים הכי כנות שהאמת שרק הפריע לו שכעסתי על הכלים,
ואני שואלת "באמת?" כי הוא נראה אמין אבל לא נשמע הגיוני והוא אומר שבאמת אבל משהו לא בסדר ואז אני שואלת עוד כמה פעמים כי אני מאוד מבולבלת,
ואז הוא צורח: "מה נראה לך?" אני מרגישה שעוד רגע אפרוץ בבכי, ואז סוף סוף מצליחה לקחת צעד אחורה ומתרחקת. זה לא מוצא חן בעיניו, הוא מחכה כמה דקות
ואז מודיע על עונש "הנסיעה שמתוכננת להיום אחרי הרופא מבוטלת!" זה מאד כואב, גם כי קשה לי עם שינויי תוכניות, גם כי אני עדיין פגועה וגם כי זה עונש ואני חסרת אונים
מול זה. אני ממשיכה התארגן, שואלת בשקט אם זה עונש והוא אומר שמה פתאום. אני מקבלת את זה שאין נסיעה.
ואז כשאני מתארגנת ומנסה לא לבכות הוא ניגש אלי ומחבק אותי (אסור לי אף פעם להתרחק ממנו כשהוא מחבק- על זה מקבלים עונש קשה מאד) ואני לא מתרחקת, אבל לא עומדת בזה
ופורצת בבכי. הוא שואל בתמימות "מה קרה? " אני אומרת שהאמנתי לו כשאמר שהוא נפגע רק מדבר אחד קטן והוא שיקר רק בשביל לשחק בי, הוא מתנצל בעומק הלב ויש נסיעה,
כי כשאני פורצת בבכי וזה נראה לו מספיק כואב, אז אני מרוויחה זכויות, למשל הזכות לנסוע לעשות קניות לילדים שתיכננתי, או הזכות ליחס מכבד לכמה שעות אפילו.
בערב זה כבר עבר, הזכות הזאת כי הערתי עוד איזה משהו ביקורתי מדי לטעמו ושוב נאלצתי לפייס אותו כדי שהילדים לא יבהלו מהפרצופים שהוא עושה לי.
שנתיים ככה- זה לא טוב בכלל. מצד שני יש לי המון סיבות לא לעזוב כרגע, זה לא רק המצב הכלכלי, או ההתארגנות עם הילדים.
יש לבן הזוג שלי חושים מעולים כדי להרגיש עד כמה אני שלו, ברגעי התרחקות שלי הוא עובד מאד קשה כדי להבטיח את חורבני, כדי שלא אעז לעזוב אותו,
למשל הוא הבטיח לי מלחמה קשה על הילדים וציין בטוב טעם כי אני באתי ממשפחה ענייה והוא לעומת זאת בן למשפחה עשירה מאד, אנשים בעלי משרות בכירות מאד,
כאלה שקוראים עליהם בעיתונים ויש להם חוץ מכסף גם המון קשרים עם עורכי דין ממש טובים והוא ייקח לי את הילדים, כי אני לא ראויה להיות אמא.
כשזה לא היה נראה לו מספיק, הוא התלונן עלי לפקידת סעד, שאני עושה סצנות אובדניות מול הילדים (מה שלא ממש נכון ודווקא משהו שהוא אוהב לעשות),
אבל ברוב טיפשות לא העזתי להכחיש כי הוא ניהל אתה קשר כמה חודשים בסתר, בקשר הזה הוא התלונן על קשיים שיש לו אתי, שאני לא מתפקדת כראוי
ואז כשהיא כפתה עלי פגישה והתחילה לאיים שתיקח את הילדים פשוט פחדתי להכחיש, כדי לא להיות "לא משתפת פעולה" אלא הבטחתי להתנהג יפה וללכת לטיפול,
שהוא תנאי מבחינתה להישארות הילדים במשפחה. כל כך רציתי שתרד ממני, שהייתי מוכנה להודות גם ברצח ישו. אז גם לעזוב את המטפל לגמרי זו ממש בעיה, כי
עינה של הפקידה פקוחה והיא מקיימת אתי קשר מדי פעם.
ויש עוד דברים שאני לא יכולה לחשוף שלגמרי מונעים ממני את האופציה של עזיבה.
את הפרטים החושפניים אמחק בקרוב, זה מרגיש לי לא בטוח.
אז אני חייבת ללמוד לחיות אתו בלי למות כל יום מחדש. קשרי חברות קשה לי מאד ליצור כי אני מאד עמוסה ועסוקה, באמת.
אפילו לגינה אני לא יוצאת. בלימודים אני עם התינוקת, אז אני עסוקה בלפתח את הקשר שלי אתה ולא כל שייך להישאר אתה אחרי הלימודים.
אז אפשר רק בערבים (אם אין איזו מריבה) או בשבתות.
אני באמת זקוקה למגן רגשי, הרי כשאני מתבוננת למשל במריבה שתיארתי, ברור לי מהצד שאני לגמרי נסחפת, לא יציבה, מנסה לשכנע אותו שאני בסדר,
כאילו זה אפשרי בכלל, מתלוננת על דברים שהוא עושה, למרות שהוא כבר לימד אותי מזמן שזה לא יעזור, הוא לא מתכוון לשנות שום הרגל בשבילי,
להיפך, אם הוא יודע שמשהו חשוב לי , הוא יקפיד לעשות את ההיפך ואני כבר לא בטוחה שזה לא מודע.
אני באמת צריכה את המגן הרגשי שלי 100 אחוז מהזמן, כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי הוא חייב להכאיב, אני מנסה עוד מאתמול לחשוב על דברים שמגינים עלי.
עוזר לי לדמיין במריבה שהוא זר ואז יש את מעטה הזרות שמגן ואז אני לא מנסה לדבר אל ליבו, להסביר, לנסות להבין, הרי הוא זר, לא שווה לי להשקיע אנרגיה רבה כל כך
בסתם אדם זר. ואז גם אני לא מכאיבה לו, כי אין בינינו מחויבות, אין חיים משותפים, אף אחד לא חייב לאף אחד כלום, אין ציפיות ואין אכזבות.
בדמיון שלי זה הילה של אור סביבי.
שמתי לב גם שאני מתחילה להתלונן בקול כשנדמה לי שהוא בן זוג נורמלי וטוב ואז נראה לי שמותר להתלונן, כי אנשים מתלוננים לפעמים
ואין לי זכות להתלונן בכלל, על שום דבר, לא משנה אם גדול או קטן, לא משנה כמה כואב לי או קשה, לא משנה שאני אומרת בצורה מכבדת.
השבוע הברזנו מהפסיכולוג וזה עשה לי הרגשה טובה.
מה שמפחיד אותי שהוא ממש נהנה מהסבל שהוא גורם לי, מהשליטה שלו בי.
אני משתדלת לשחרר אותו כמה שיותר מהבית, לעבודה, סידורים, שנהיה כמה שפחות ביחד.

_למשל הוא הבטיח לי מלחמה קשה על הילדים וציין בטוב טעם כי אני באתי ממשפחה ענייה והוא לעומת זאת בן למשפחה עשירה מאד, אנשים בעלי משרות בכירות מאד,
כאלה שקוראים עליהם בעיתונים ויש להם חוץ מכסף גם המון קשרים עם עורכי דין ממש טובים והוא ייקח לי את הילדים, כי אני לא ראויה להיות אמא.
כשזה לא היה נראה לו מספיק, הוא התלונן עלי לפקידת סעד, שאני עושה סצנות אובדניות מול הילדים (מה שלא ממש נכון ודווקא משהו שהוא אוהב לעשות),
אבל ברוב טיפשות לא העזתי להכחיש כי הוא ניהל אתה קשר כמה חודשים בסתר, בקשר הזה הוא התלונן על קשיים שיש לו אתי, שאני לא מתפקדת כראוי
ואז כשהיא כפתה עלי פגישה והתחילה לאיים שתיקח את הילדים פשוט פחדתי להכחיש, כדי לא להיות "לא משתפת פעולה" אלא הבטחתי להתנהג יפה וללכת לטיפול,
שהוא תנאי מבחינתה להישארות הילדים במשפחה. כל כך רציתי שתרד ממני, שהייתי מוכנה להודות גם ברצח ישו. אז גם לעזוב את המטפל לגמרי זו ממש בעיה, כי
עינה של הפקידה פקוחה והיא מקיימת אתי קשר מדי פעם.
ויש עוד דברים שאני לא יכולה לחשוף שלגמרי מונעים ממני את האופציה של עזיבה.
את הפרטים החושפניים אמחק בקרוב, זה מרגיש לי לא בטוח._

טוב. עכשיו הבנתי.
הטיפול היחיד שיכול לעזור כאן הוא לחשוף עוד ועוד ועוד ועוד ולהוציא אל אור השמש את כל הסיפור הזה. בתור התחלה באינטרנט.
האם את מבינה כמה מעוות מה שהוא עושה לך?
האם את רואה שהוא מאשים אותך בנטיות שלו (אובדנות)?
האם את יודעת שהכל הפיך, וגם היום, עם היערכות רגשית נכונה, את יכולה להיות זו שתפנה לשירותי הרווחה ותספר מה עובר עליה??
יש הרבה הרבה דברים שאת יכולה לעשות. כדי לשמור עלייך במאבק עתידי.
יש הרבה.
ויש כאן באתר לא מעט נשים שיש להן ניסיון מול מערכות רווחה בתהליכי גרושין.
(גם אני. וזה כואב. אבל יש מה)
את שומרת את כל הכביסה המלוכלכת עמוק עמוק בסל למענו.
ומרשה גם לאנשי "טיפול" כבייכול, גם במערכת הפרטית וגם בציבורית, להתעלל בך.
הדבר היחיד הבטוח שאני מכירה במצב כזה הוא לשבור את מעגל הסוד, גם מול דינמיקה של התעללות של אנשי "טיפול", ולספר בפרטים הכי קטנים למישהו - מי שאת רוצה - מה עובר עלייך, ולהתייעץ. מגיע לך עזרה ממערכות ציבוריות. כתבו לך כבר על שירותים שאני באופן אישי לא מכירה של יחידה למניעה אלימות של נעמת.
אני כן מכירה מערכות רווחה (לצערי) גם כאדם פרטי ולא רק כאדם פרטי ויודעת איך הן עובדות, פחות או יותר.

מה שהוא מאיים זה איומים.
איומים!!
זה הכל.
אם תרצי, אכתוב לך איך באמת עובד תהליך גרושין, איך מתנהל התהליך שבו קובעים אצל מי תהיה המשמורת על הילדים. הוא לא יכול לקחת לך אותם. אין מצב.
אבל אם הוא יגיד שאת אובדנית ולא תכחישי, אז הוא כן יוכל.
את מה שקרה אצל פקידת הסעד אפשר לתקן.
יש דרך.
היא לא נעימה.
היא מאוד פשוטה.
לדבר.
לא איתה.
עם עובדת סוציאלית אחרת.
אולי מנהלת שירותי הרווחה אצלכם.
אולי מישהי מיחידה למניעת אלימות.
פשוט לפנות, ולספר את כל מה שכתבת כאן.
לקחת כסף, וללכת לטיפול בשביל עצמך שיעזור לך להתארגן לקראת שיחה כזאת.
זה לא באמת קשה.
זה רק דורש הכנה מאוד טובה שלך. יכולת להסביר את עצמך. מה שכאן בדף את עושה מצויין.

זה גם ממש לא דחוף.
את לא צריכה לעשות את זה מחר.
אבל לא כדאי רק בעוד שנתיים.
ממש עדיף עוד נגיד שבועיים או חודשיים או ארבעה חודשים.
תחשבי על פרק זמן שלא ילחיץ אותך.
אל תחשבי בכלל אל פרק זמן, רק תתחילי לפעול בכיוון.

את רוצה???

אני שוב מדגישה: כרגע האיום שלו ממשי מאוד כי הוא עשה צעד ואת לא הגבת.
אבל ברגע שתגיבי, האיום יתפוגג. בהדרגה.

הכי חשוב: לא יכול לקרות כלום רע מזה שמישהו יראה מה שכתבת כאן.
כלום.
אני יודעת בוודאות.
לכל היותר אם בן זוגך יראה, הוא יוכל לעשות עוד מניפולציה רגשית שהוא עושה ממילא ולסחוט ממך התחייבות לא לכתוב יותר. את זה הוא עושה ממילא.
הוא מחזיק אותך כלואה, בבידוד, בלי זכויות ביקור שיש גם לאסירים, עם איום ברקע לצינוק ולהפרדה שלך מילדייך. מתאים לך?