תינוק שדבוק להוריו

[זוג_מוטרד*]

בננו בן שבעה חודשים, ולא מוכן שאף אחד, מלבדנו, יחזיק אותו או יישאר איתו. כשהיה בן 4 חודשים, ניסינו להשאיר אותו אצל הסבתא (למשך שעה) והוא לא הפסיק לבכות כל השעה, עד שהוא ראה אותנו. פעם אחרת ניסינו את הסבתא השניה, אך גם כאן הוא לא הפסיק לבכות. ברגע שהוא רואה אותנו, הוא חייך ונרגע. אנחנו מוטרדים מכך כי אנחנו זקוקים לפעמים להתאווררות יחד (לבדנו), ואין לנו אפשרות כזו. מלבד זאת, הבעל עובד כל היום והאשה לומדת (פעמיים בשבוע) כך שאין ברירה ובננו צריך להישאר עם מישהו אחר מלבדנו. ניסינו בייביסיטר, ניסינו קרובי משפחה, אך זה לא הולך, הוא לא מפסיק לבכות. מה אפשר לעשות וממה זה נובע ? נודה על עזרתכן/ם.

[יונת_שרון*]

הילד שלכם הגיע לשלב שנקרא "חרדת נטישה". החדשות הטובות הן שזה דבר נורמלי, טבעי ובריא. החדשות הרעות הן שזה עלול להמשך עוד כמה זמן (בין חודשים לשנים), ושפרידות תכופות לא ממש עוזרות לו להתבגר ולעבור לשלבים הבאים. כתוב על זה קצת בדפים רק אימא יכולה ו-ילד שצמוד לאמא.

[ציפורי*]

תותרי או תדחי את הלימודים,זה מה שבא לי לומר לך.אל תכעסי זה יצא מהלב ומנסיון.אם את יכולה תשארי איתו ותתאוררי כשהוא ישן.הוא יודה לך עלכך זה בטוח.

[ענת_גביש*]

ההערה של ציפורי אולי מקוממת או מכעיסה אבל אני מודה שחושבת בדיוק אותו הדבר. אם כל כך קשה לו להפרד מכם כדאי לעשות ויתור. זה זמני, זה לא לכל החיים. יגיע שלב שבו יהיה לו קל יותר להפרד ואז אפשר להתפנות בראש שקט ללימודים. תינוק בגיל כזה לא אמור להפרד משני הוריו למרות שבחברה שלנו זה מה שהרוב עושים.

[ענת_גביש*]

פרידות תכופות לא ממש עוזרות לו להתבגר ולעבור לשלבים הבאים
אפילו יונת אמרה (-:
<פוחדת לחטוף לבד>

[תבשיל_קדרה*]

אני למדתי פעמיים בשבוע, קצרצר) כשילדי היו בני פחות משנה עד שנתיים.
אילו הייתי יכולה, זה היה נדחה, ולא מתחיל להפני שהם בני שנתיים-שנתיים וחצי.

> נעמדת ליד ענת <

[ענת_שן_לוי*]

יכול גם להצביע על דברים לא פתורים בזוגיות. (למי אין?...) אבל יש תינוקות שרגישים לזה יותר ומגיבים לזה יותר.
ילדים כאלו גם עשויים להזדקק לבייבי סיטר מאד מיוחדת ומקסימה במיוחד, "אישיות", וגם אז יהיה צורך בסטאג' - הכרות קצת יותר עמוקה - שהבייביסיטר תהיה עם הילד יחד איתך בבית כמה פעמים. ואז לשחרר בהדרגה - להעלם לכמה דקות ולהאריך בהדרגה.

[זוג_מוטרד*]

הגישה שלנו שונה מעט ממה שהצעתם כאן. גם אותנו מגיל שלושה חודשים השאירו בידי מטפלת/מעון ואנחנו לא חושבים (ובעצם יודעים) כי המשכנו להתפתח בסדר גמור ושום דבר רע לא קרה לנו. כמובן שהיינו רוצים שהוא ישאר איתנו כל היום ועד גיל 20 בבית אבל אנחנו גם צריכים להמשיך לחיות ולא לעצור את כל מה שהתחלנו. אני לא אומרת שאני הולכת להתחיל לעבוד מחוץ לבית, אבל אני חושבת שארבע שעות בשבוע בלעדינו, לא יגרמו לו נזק.

תינוק בגיל כזה לא אמור להפרד משני הוריו למרות שבחברה שלנו זה מה שהרוב עושים

לצערי הרב, בחברה שלנו ובמדינה שלנו, קשה מאוד להתקיים עם משכורת אחת, ובפרט לזוג צעיר. אמהות לעוללים חוזרות לעבוד כי אין ברירה. אולי יש ברירה אבל רמת החיים יורדת באופן משמעותי ואני לא בטוחה שזה כל כך בריא לתינוק, כי בין היתר, מצב כלכלי קשה מוביל לויכוחים קשים של ההורים ולעיתים לפרידות.

בכל מקרה, תודה על הכוונות הטובות.

[פלוני_אלמונית*]

אולי יש ברירה אבל רמת החיים יורדת באופן משמעותי
לפעמים רמת החיים יורדת ורק אז איכות החיים מתחילה לעלות.
מה עדיף לתינוק? אבא ואמא מתווכחים או אבא ואמא שלא נמצאים בבית כדי למנוע סיבה לויכוח?
אכן שאלה. שלא נשאלת בציניות דרך אגב.

[יונת_שרון*]

אנחנו גם צריכים להמשיך לחיות ולא לעצור את כל מה שהתחלנו
צריכים? אתם בוחרים. זו בחירה לגיטימית, כמובן, אבל זו עדיין בחירה ולא הכרח. אגב, גם הילד הזה זה משהו שהתחלתם, ואותו באמת אי אפשר לעצור (להבדיל מלימודים) -- אין מועד ב', אין אפשרות למחוק את החוויות שהוא צובר עכשיו; הן יהפכו לחלק מהאדם שהוא יהיה.

אני חושבת שארבע שעות בשבוע בלעדינו, לא יגרמו לו נזק.
יכול להיות. יחד עם זאת, אני מבינה שהבכי שלו כן נראה לך בעייתי. אם לא תמצאי דרכים אחרות להמנע מהבכי, תצטרכי לבחור בין להשאיר אותו בוכה, לבין לדחות את המשך הלימודים. אף אחת מהאפשרויות אינה משהו שאת צריכה לעשות. השאלה היא מה מששתיהן את מעדיפה?

ואני ממליצה לקרוא את הדיון על רמת חיים.

[פלוני_אלמונית*]

אני מאוד מבינה את הצורך שלכם לבילוי משותף לבד, גם אנחנו , אם לא יוצאים בעצמנו פעם בחודש מרגישים מאוד שחוקים. אין ספק שאני אמא הרבה יותר טובה כאשר אני חוזרת מהתאווררות קלה. אני גם לא מסכימה לחלוטין עם זה שלא "טבעי" שתינוק בגיל הזה יהיה ללא הוריו לזמן מה, הרבה יותר "טבעי" שהוא יחיה בחמולה וכאשר הוריו לא בסביבה יהיה מישהו מוכר וקרוב אחר. וכאן נכנסת תגובתי : עד כמה הבן שלכם בא במגע עם הסבתות? אל תסיקי מסקנות מהפעמיים שניסיתם להשאירו שם. אולי זה הזמן לחזק את הקשר. אולי לא כדאי שישארו בביתכם או בבית ה"זר" של הסבתא אלא ילכו לטיול בחוץ? אצלנו טיול בחוץ עושה פלאים. בניגוד לדעת קודמיי חשוב לדעתי ליצור עבור בינכם דמות נוספת שתהיה אמינה עליו. זה חשוב גם לחיי היום יום שלכם אבל גם למצבי חרום. כמו שכבר כתבו זה מחייב השקעה .לפגוש את סבתא/בייביסיטר על בסיס יום - יומי למשך כמה ימים ולהיפרד כל יום לקצת. וגם לא שאת תעזבי אותו אלא שהוא יעזוב אותך (הם יצאו מהבית) ייתכן שלאחר כמה ימים כאילו הוא יראה שאת תמיד תמיד חוזרת והחרדה שלו תפחת. לא בטוח שזה יעבוד אבל אם זה יצליח (ויש סיכוי די טוב לכך) הרי שהתועלת של הקשר החדש שיווצר גדולה לדעתי על הנזק שיגרם אם זה לא יצליח.

[אשה_ואמא*]

קודם כל, זה באמת טבעי בגיל הזה שתהיה חרדת נטישה, וזה באמת עובר עם הזמן, ככה שאני מקווה שזה יתן לכם תקווה.

בשלב הראשון הייתי מוותרת לתקופה קצרה על הנסיונות להשאיר אותו עם אחרים, ואני מדגישה - קצרה. דבר נוסף שמאוד עוזר לתינוקות להתמודד עם חרדת נטישה זה כמה שיותר להיות איתו, כמה שיותר לקחת אותו על הידיים. שיבין שאמא ואבא הם לא מוצר במחסור, אלא שהוא מקבל מכם בשפע, שהוא יכול לסמוך על נוכחותכם.

אחרי תקופה מסויימת, שבה הוא ירגע קצת מהצורך "לשמור עליכם" (אולי פעם אחת שהשארתם אותו והיה לו קשה השאירה אצלו זיכרון לא נעים), תנסו שוב לעשות נסיון. לא הולך? עוד הפסקה לפני הנסיון הבא. לא בכוח. ובינתיים, בזמן הזה, להשתדל לפתח כמה שיותר את הקשרים של עם הבייביסיטר המיועד, בנוכחותכם.

מנסיוני הפרטי לגמרי, שלא בטוח שרלוונטי עבורכם, כמה שיותר אנחנו מנסים "להרגיל" ילדים כנגד רצונם, ככה הם מתנגדים יותר וזה יותר קשה.

דבר נוסף, תנסו לחשוב בצורה יצירתית, איך אתם משלבים בין הצרכים שלכם ושלו. אולי, לדוגמא, תצאו אחרי שהוא כבר הלך לישון.

[פלוני_אלמונית*]

אני אמא חד הורית לתינוקת בת שנה מזה 3 חודשים הילדה לא יורדת לי מהידיים ברמות שלא מאפשרות לי לשעות דבר ,לא עבוודות בית מינימליות, לא מקלחת
פשוט אין לי רגע לעצמי יש לציין שהילדה יונקת וישנה איתי המיטה כולם מסביב אומרים לי שאני טועה ושצריך לשים גבולות האם דרכי היא הנכונה:?

[תזמורת_הים*]

פלוני,
באתר הזה כולם יגידו לך שאת צודקת, ונותנת לילדה שלך בדיוק את מה שהיא צריכה כדי לא להפוך לאדם מבוגר עם חסכים.

מה שכן, אפשר למצוא דרכים גם לתת לה את זה וגם לעשות עבודות בית, סידורים (ועקרונית גם מקלחת)- למשל לקנות מנשא גב טוב.
(ראי גם עבודות בית עם מנשא).

[תבשיל_קדרה*]

כולם מסביב שיגדלו את הילדים שלהם.
את תגדלי את שלך בדרכך

לדעתי ילדה שדבוקה לאמא זקוקה לאמא שתדבק אליה. בסוף זה יעבור.

[מניקה*]

בתחושה שלי בלי שקראתי הכל בעיקר לפי כותרת הדף - כשילד נדבק להשתדל לעשות רק מה שחייבים ולהדבק אליו.
להשאר רגישים וקשובים לפעמים ברגע שאני נכונה לתת לה את היחס הזה היא כבר משתחררת ואז לדעתי חשוב לא פחות גם לשחרר...
אין כמו השלווה הבטחון ותחושת האמון שהנתינה הזו מקנה להם ואיתם הם יוצאים לעולם. עלי צחקו כמה הילדה נצמדת והיום בת שנה וארבע היא מפלרטטת עם כל העולם עצמאית "בצורה יוצאת דופן" (ציטוט של אותן נשמות שירדו על הגישה הזו בעבר...)

יש כאן באתר הרבה הצעות איך לחיות יותר טוב עם ההצמדות. לדעתי עיקר ההקלה מגיעה עם ההשלמה והבטחון בדרך, כשלא מנסים כל הזמן להשתחרר אלא זורמים עם ההווה.

[גוגוגהגה*]

יש לנו תינוקת בת 4 חודשים. היא מאוד רגועה וחייכנית. חזרתי לעבודה לפני חודש, במשרה חלקית -- אני לא בבית 5-5.5 שעות ביום, בשעות הבוקר. היום, יום שבת, ואתמול, חזר על עצמו סצנריו חדש ומאוד מטריד: בערב היא התחילה לבכות בכי תמרורים, עד צווחות, ולא נרגעה במשך 30 דקות אצל אף אחד בידיים [בן זוגי, אמי, בת דודי שהיא סם הרגעה ידוע] עד שאני לקחתי אותה בידיים. התינוקת ישנה איתנו במיטה, וגם בשעות היום לא נמצאת לבד ומוחזקת הרבה מאוד בידיים. באופן כללי, היא נרדמת אך ורק בידיים,בתנועה, או תוך כדי יניקה [אם כי לצערי הירדמות תוך כדי יניקה נעשית קשה לה יותר ויותר].
האם ההתעקשות הזו על אמא קשורה לחזרתי לעבודה
קראתי קצת על חרדת נטישה ולפי מה שמצאתי, זו תופעה שמתחילה בגיל מאוחר יותר, לא 4 חודשים

[ג'וניפר_והמשפחה*]

מצטרפת לשאלה, מינוס העבודה...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בערב היא התחילה לבכות בכי תמרורים, עד צווחות, ולא נרגעה במשך 30 דקות אצל אף אחד בידיים [בן זוגי, אמי, בת דודי שהיא סם הרגעה ידוע] עד שאני לקחתי אותה בידיים
אני לא מבינה למה במשך חצי שעה התינוקת צריכה לעבור בוכה מיד ליד ורק לבסוף להגיע לאמא שלה (בממוצע 10 דקות לכל אחד מהמחזיקים?). ממה שהבנתי כל זה קרה כשהאמא בבית. מה המטרה של סדרת חינוך כזו?

האם ההתעקשות הזו על אמא קשורה לחזרתי לעבודה
ההתעקשות הזו על אמא קשורה להיותה תינוקת. לפעמים אנחנו יודעים מה עובר להם בראש, לפעמים מנחשים ולפעמים אין לנו מושג. אבל אם ידוע לנו מה עוזר - חיבוק מאמא עוזר, ואמא בסביבה - מה השאלה בעצם?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מצטרפת לשאלה, מינוס העבודה...
מה השאלה?

האמת שגם בני הקטן בגיל הזה בכה בידיים של סבתא. בכה בדמעות. הייתי חוזרת ולוקחת אותו מייד.
כשבכה ולא הייתי בסביבה (נאמר, 40 דקות ישיבת עבודה ) יצאתי אליו באמצע הישיבה, הרגעתי וחזרתי. נקרע לי הלב כמובן. מכל מקום אני כבר לא בג'וב הזה, עזבתי ועברתי הלאה, ואין יותר ישיבות - בין היתר מהסיבה הזו - לא מוכנה לשבת יותר בארשת פנים מקצועית כשאני יודעת שיש לי ילד מתגעגע בחוץ (למרות שעכשיו הוא כבר עבר את שלב הבכי, הוא אוהב טיולים בחוץ ושמח לקראת סבתא).

[תמרוש*]

יש ילדים כאלה.

הבת של חברה שלי היתה פשוט רגישה, במובן הזה, והיתה מאוד זקוקה לאמא.
פעם חברתי השאירה אותה שעתיים או שעתיים וחצי עם אבא שלה (אבא של הילדה, ואחד האבות הכי נפלאים שאני מכירה), וחזרה ומצאה אותה מייבבת ומשהקת מתוך שינה.
לילדה הזאת, ככל הנראה אפילו הפרידה הקצרה הזאת גרמה איזשהו נזק.
יש ילדים שיותר קל להם והם פחות פגיעים. הילד שלי, למשל. מאוד פתוח ללהיות עם אבא שלו, ואפילו אנשים אחרים באים בחשבון.

הגישה שלנו שונה מעט ממה שהצעתם כאן. גם אותנו מגיל שלושה חודשים השאירו בידי מטפלת/מעון ואנחנו לא חושבים (ובעצם יודעים) כי המשכנו להתפתח בסדר גמור ושום דבר רע לא קרה לנו. כמובן שהיינו רוצים שהוא ישאר איתנו כל היום ועד גיל 20 בבית אבל אנחנו גם צריכים להמשיך לחיות ולא לעצור את כל מה שהתחלנו. אני לא אומרת שאני הולכת להתחיל לעבוד מחוץ לבית, אבל אני חושבת שארבע שעות בשבוע בלעדינו, לא יגרמו לו נזק.

תלוי למי. אני מאוד סבלתי לפני שהכנסתי את הילד שלי לגן (שני בקרים בשבוע), לא ידעתי מה נכון ומה לא, ודיברתי עם חברתי הנ"ל. היא עזרה לי להבין שיש ילדים ושיש ילדים. את הבת שלה היא לא הכניסה לגן עד גיל ארבע וחצי, וגם לא נפרדה ממנה (אחרי האירוע הזה) די הרבה זמן, עד שהילדה היתה מוכנה לזה, בגלל הפידבק הספציפי שהיא קיבלה מהילדה הספציפית הזאת.
וזה לא הפריע לה לעודד אותי לשלוח את הבן שלי לגן, בכפוף להרגשתי, כי הוא ילד אחר עם צרכים אחרים.

אני מתארת לעצמי שמאוד מאוד מאוד קשה להיות עם תינוק שלא נותן שום מרחב תמרון. (זכורים לי הימים שבהם התינוק שלי היה בוכה כל בוקר בזמן שהתלבשתי, כי הוא רצה על הידיים, ולא יכול היה לחכות אפילו את החמש דקות האלה). אני לא יכולה להגיד לכם מה לעשות, חוץ מדבר אחד: תנסו לקבל את ההחלטה שמתאימה לצרכים הספציפיים של המשפחה שלכם ושל הילד שלכם, ולא מה ש"נכון" באופן כללי. כי אין באופן כללי. את היית מגיל 3 חודשים בגן וזה היה בסדר? יופי. נהדר. אבל את זה לא הוא.

(אני לא בקטע של עקרון הרצף. אני דוגלת בעקרון של להוציא את הילד שמח, את האמא מרוצה ואת המשפחה מתפקדת. בגבולות הסביר. איזה פתרון אתם יכולים לתפור שיענה על כל הצרכים הנ"ל?)

[נחל_לבן*]

תינוק שדבוק להוריו
ולמי אם לא להוריו אמור להיות התינוק "דבוק"?!?!?!
0-:

קרוטונית