[spoiler=דיון על מצויינות ומוטיבציה{{}}]
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-10T13:51:46):
אחרי שנים של נבירה באוצרות הדפים הישנים, פותחת דף חדש בנושא. לאחרונה התחלתי לראות בהיותי אמא בחינוך בייתי יותר מקצוע ופחות "משהו שאני פשוט עושה". בעקבות השינוי בתפיסה התעורר בי הצורך לקרוא, ללמוד, להחכים, להשכיל במגוון תחומים הקשורים לחינוך. אז ספרים יש בשפע - הושט היד וקרא בם, אבל חסר לי הדיון עליהם. אני מוצאת עצמי ממרקרת משפטים ורעיונות אבל בהיותי חושבת יחידה חסר לי הדיון שימלא תוכן בסיסמאות היפות. ולכן הדף. מקווה לפתוח פה במה מאירת עיניים ומעודדת חשיבה לרעיונות שקראתם/שמעתם אך מעצם תמציותם משוועים לבירור, לניתוח, להרחבה.
ובכן, אני פותחת, בבעקבות ספר שקראתי עכשיו "פריצת דרך במוטיבציה - 6 סודות שיעוררו מוטיבציה אצל ילדכם" של ריצ'ארד לאבוי. כל תיאורטיקן בתחום הלמידה מפיאז'ה ועד גארדנר ציין שתהליך הלמידה הלמידה מתחיל עם מוטיבציה. פיאז'ה כתב שברגע שאתה מלמד ילד אתה מונע ממנו את הגילוי. הקשר בעייניי ברור: חדוות הגילוי [h=4] שמירה על אש הסקרנות [/h] מוטיבציה.
מאידך, ישנם תחומים בהם נדרש תרגול על מנת להשתפר ולהתקדם וכאן נכנסת לתמונה מחוללת המוטיבציה השניה - הצלחה.
אמשיך מאוחר יותר...
[b][po]נ ע מ ה[/po][/b] (2010-07-10T14:15:04):
קוראת,
מעניין,
תמשיכי...
הצלחת ליצור אצלי מוטיבציה+סקרנות לגלות את החדש- מהם 6 הסודות?...
אשמח לשתף בהגיגים משלי לכשיבשיל הדף...
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-10T21:15:19):
...ממשיכה.
בבתי הספר פיתחו מנגנוני מדידה ותגמול המבוססים על המוטיבציה שיוצרת תחושת ההצלחה: מבחנים, ציונים, תחרותיות. שיטה שמעודדת להיות "הטוב ביותר" וזו אחת הסיבות שאני נגדה. אם אני צריכה להיות הטובה ביותר יש לי אינטרס ברור שהאחר יהיה פחות טוב ממני. בזה תלויה הצלחתי. זו גם מוטיבציה חיצונית ללמידה (אני צריכה ללמוד את החומר כדי להצליח במבחן ולא כי אני רוצה לדעת) השוללת את החדוה מתהליך הלמידה ומזקקת אותה לרגע אחד קצר של קבלת הציון, גם זה רק במידה והוא טוב יותר משל אחרים.
השאלה היא איך גורמים למוטיבציה פנימית ללמידה, כזו המעודדת למצויינות מסוג "הכי טוב שאני יכול" אבל לא גורמת לילד להרים ידיים מול אתגרים שההצלחה בהם אינה מיידית. איך גורמים לילדה בת 7 להציב בפני עצמה מטרות ריאליות שיהוו אתגר והתקדמות מצד אחד אך לא ירפו את ידיה מצד שני? איך מעודדים מוטיבציה ללמידה בתחומים שאינם "הצד החזק" של הילד, שההנאה מהם אינה ברורה לו בשלב ראשוני?
אלו המחשבות בנושא זה עד כה. אשמח לתגובותיכבם והארותיכם
[b][po]בלה שנדמה לה[/po][/b] (2010-07-10T22:21:11):
הי שירי, יופי של דף! {@
[u]השאלה היא איך גורמים למוטיבציה פנימית ללמידה.[/u]
אני מוצאת סתירה במשפט הזה. אני חושבת שאי אפשר לגרום למוטיבציה פנימית. אם היא פנימית היא נוצרת מאליה. יכול להיות טריגר חיצוני (ראיתי משהו מעניין, בא לי לעזור למישהו), אבל אי אפשר ליצור אותה. זה ההבדל בין הנעה פנימית להנעה חיצונית. רוב ההנעה שיש לילדים בבי"ס היא חיצונית - ציונים, שבחים, דירוגים....
[u]כזו המעודדת למצויינות מסוג "הכי טוב שאני יכול" אבל לא גורמת לילד להרים ידיים מול אתגרים שההצלחה בהם אינה מיידית.[/u]
מצוינות היא דירוג - אתה יכול להיות מצוין יחסית לאחרים.
אם אתה לומד משהו לבד אתה יכול להנות ממנו, או כמו שכתבת - הכי טוב שאני יכול.
לי לא חשוב לגרום לילד/ללמד את הילד לא [u]להרים ידיים מול אתגרים שההצלחה בהם אינה מיידית.[/u]
זה עניין של בשלות, של תחום (הנושא יכול למשוך פחות עכשיו ויותר אחר כך, או להיפך), של אופי, ובעיקר: [b]זה שלו[/b]. זאת ההצלחה או הכישלון שלו, העשיה שלו, הלמידה שלו, האתגר שלו..... אני מוצאת את עצמי מיותרת במשוואה הזאת, וסתם מוסיפה לעצמי תסכולים וטרדות מיותרים.
אני בטוחה שכשמשהו יעניין אותו באמת, ימשוך אותו ממש ממש, אז הוא לא ירים ידיים מול אתגר, גם אם ההצלחה בו אינה מיידית.
וגם: אם הוא הרים ידיים, אז כנראה שהוא כבר הגיע למצוינות מסוג [u]"הכי טוב שאני יכול"[/u] (-;
[u]איך מעודדים מוטיבציה ללמידה בתחומים שאינם "הצד החזק" של הילד,[/u]
ושוב: למה לעודד מידה בתחומים האלה? למה לא להקדיש 100 אחוז מהזמן למה שמעניין, מושך, מאתגר, מספק הנאה והצלחה?
<או: למה הייתי צריכה ללמוד תנ"ך והסטוריה כל שנות בית הספר??? )-:>
[b]טלי[/b] (2010-07-10T22:24:11):
מה זה תימות?
[b][po]בלה שנדמה לה[/po][/b] (2010-07-10T22:52:37):
[u]מה זה תימות?[/u]
מאנגלית: theme
ביחיד: תימה
בעברית: נושא / נושא לדיון
הוגים כמו את המילה 'שמות'. כותבים עם יוד אולי בגלל שזה מאנגלית...
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-10T23:18:42):
תימה, מאנגלית theme, נושא, טקסט.
בלה -
_השאלה היא איך גורמים למוטיבציה פנימית ללמידה
אני מוצאת סתירה במשפט הזה._
מסכימה איתך ולכן מנסה לדייק יותר. הנעה פנימית, כשמה כן היא ולכן ניתנת לייצור ר על ידי האדם/הילד עצמו. עם זאת, אני חושבת כי יש תנאים בהם הילד יטה לפתח אותה יותר מאשר בהעדרם והייתי רוצה לנסח אותם לעצמי על מנת שאוכל ליישמם.
בספר אותו ציינתי למעלה, אשר נכתב מתוך המערכת ועבורה, מתעסק הכותב דפים רבים ב"הכיתה המעוררת מוטיבציה". מתוך ששת המפתחות שהוא מציין שם, אני מסכימה עם שניים: יצירתיות (במובן של לחשוב מחוץ לקופסא) וקהילה. על יצירתיות אין לי הרבה מה לכתוב אבל בנושא הקהילה - אני מאמינה שכל אדם הנמצא ב"קהילת לומדים" ירצה ללמוד. קהילת הלומדים של ילדיי היא משפחתם ועליה יש לי השפעה.
[u]מצוינות היא דירוג - אתה יכול להיות מצוין יחסית לאחרים.[/u]
עם זה אני לא מסכימה. מצויינות היא שאיפה. הצבת מטרה המרוחקת ממך והתאמצות להגיע אליה. דוגמא שאהבתי לכך היא רצי מרתון. במרתונים בערים הגדולות בעולם משתתפים אלפי רצים. רק מאות מהם שואפים להגיע לקו סיום במקום מדורג. רובם המכריע של הרצים בעצם מתחרה בעצמו. ברצון לשפר את הזמן האישי, ברצון בכלל לסיים את המרתון, להגיד "עשיתי את זה".
[u]למה לעודד למידה בתחומים האלה? למה לא להקדיש 100 אחוז מהזמן למה שמעניין, מושך, מאתגר, מספק הנאה והצלחה?[/u]
כי יש מיומנויות שלא כיף ללמוד אבל ברגע שרכשת אותן השמיים הם הגבול. למשל קריאה. שני הגדולים שלי רכשו את המיומנות הזו בקלות רבה, כל אחד בדרכו, וכשהיו מעוניינים בכך, ועדיין בשלב מסויים הם הגיעו ל"נמאס" שלולא דחיפה קטנה מאיתנו היה מעכב מאוד את רכישת הקריאה. בזמנו היו לנו (ההורים) כמה ויכוחים אם כן או לא לדחוף בשלב המדובר, והיום אני שמחה שעשינו זאת כי הקריאה ממלאת חלק חשוב ויקר מחייהם כיום וקשה לי לחשוב על מי מהם בלעדיה.
[b][po]בלה שנדמה לה[/po][/b] (2010-07-11T09:16:14):
[u]הצבת מטרה המרוחקת ממך והתאמצות להגיע אליה.[/u]
סבבה, את יכולה להגדיר את זה כיעד חשוב אבל זאת אינה מצוינות!
[u]ברצון לשפר את הזמן האישי, ברצון בכלל לסיים את המרתון, להגיד "עשיתי את זה".[/u] - כל זה טוב ויפה, אבל לא קשור למצוינות.
מציעה פשרה - לקרוא לזה 'מצוינות אישית' (-:
[u]בשלב מסויים הם הגיעו ל"נמאס" שלולא דחיפה קטנה מאיתנו היה מעכב מאוד את רכישת הקריאה[/u]
את יכולה להגיד שלולא הדחיפה הקריאה היתה [b]מעוכבת[/b], ואני אומרת שלולא הדחיפה הקריאה היתה נלמדת בקצב אחר ממה שראיתם, לכל ילד בקצב שלו. לא טוב יותר או רק יותר, לא מעוכב או מתקדם - רק אחר.
ואולי, רק אולי, אם לא הייתם דוחפים אז, אחד הילדים היה מגלה בזמן ההפוגה מלימוד הקריאה איזה עיסוק או תחום עניין שהוא לא הגיע אליו קודם. או שהוא היה מגלה דרך מקורית משלו להתגבר על הנמאס שתיארת ויוצא מזה בתחושת מצוינות (-;
אני לא אומרת שפספסתם משהו ענק, אלא רק שלא בטוח שאם לא הייתם מתערבים או "מעוררים מוטיבציה ללמידה" אז התסריט כיום היה שלא היתה להם הקריאה כמיומנות חשובה ויקרה. {@
[u]קהילת הלומדים של ילדיי היא משפחתם ועליה יש לי השפעה.[/u]
בנקודה הזאת אני מוצאת שמילת המפתח היא דוגמא אישית.
[b][po]או רורה[/po][/b] (2010-07-11T09:51:28):
כן, אבל מה עם מתימטיקה בסיסית? (שכן זקוקים לה...), מה עם אנגלית? (שמי שמתכנן לחיות בחול זקוק לה?()
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-11T10:11:12):
[u]מציעה פשרה - לקרוא לזה 'מצוינות אישית'.[/u]
בהחלט. הלעומתית לא אהובה עליי במיוחד, לא כי זה רע להיות טוב אלא בגלל הספיחים הנילווים לזה. (פרטתי קצת כשכתבתי על התחרותיות בבית הספר).
אני רוצה להוסיף משהו בקשר ללמידה טבעית. בהריוני ה 3 הייתי בשמירת הריון, מאושפזת, זמן ממושך. את ימיי העברתי בקריאה מהתחלה ועד הסוף של סדרת "שבט דוב המערות" (לא ספרות מופת אבל בכ"ז בית חולים...(-:). מאוחר יותר קראתי את מעגל האבנים ולאחרונה את האוהל האדום. אף אחד מהם איננו אקדמי אך עולה מהם תמונה מאוד ברורה של פעילות הילדים, תמונה שמקבלת חיזוקים במחקרים עכשויים על חברות לקטים-ציידים וחברות חקלאיות קדומות, והיא שהילדים עשו את מה שהמבוגרים עשו. בגיל ינקות במנשא, בגיל פעוטות וילדות צעירה מאוד הם בעיקר היו ליד, אך מרגע שיכלו לבצע עבודה כל שהיא הם נדרשו לה. אני לא למדה מכך שיש להעביד ילדים קטנים חלילה וגם מאמינה בכל ליבי באי כפייה ולמידה מתוך רצון. אני כן למדה מכך שילדים באופן טבעי לומדים את מה שסביבתם מציעה להם (אמרת דוגמא אישית? קיבלת (-: ). אם אספק לילדיי סביבה עשירה במלל, בספרים (לא אלה שרק יושבים על המדף), של מבוגרים הקוראים לעצמם ולילדיהם, העוסקים בכתיבה - הם יקראו ויכתבו. אם אספק להם סביבה עשירה בגרויים כמותיים הם יגיעו למשחקי החשבון מעצמם וכו'... ילד לא יכול לרצות ללמוד דבר שאיננו מודע לקיומו ולעיתים רחוקות מאוד הוא ימצא עניין בדבר שאיש מסביבתו אינו עוסק בו. (לכן המשחקים אהובים ביותר הם כלי העבודה של אבאמא).
[u]או שהוא היה מגלה דרך מקורית משלו להתגבר על הנמאס שתיארת.[/u]
זו אכן דרך שעוד יש לי ללכת בה. אני עדיין נוטה לפתור להם בעיות אבל נגמלת מזה לאט לאט @}
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-11T10:27:00):
אורורה, כתבת בזמן שניסחתי את תשובתי לבלה. אנסה לענות לך בדוגמאות מנסיוני הפרטי. בתי הגדולה הבינה מעצמה את המבנה העשרוני בקיץ שעבר בחוף הבונים בהיותה בת 6. היא אספה המון צדפים ורצתה לדעת כמה יש לה. מספר פעמים היא ניסתה למנות אותם ובשלב מסויים התבלבלה. לאחר זמן היא הגיעה לפתרון של קיבוצם לקבוצות. היא קיבצה אותם לחמישיות, אך כשהגיעה לשלב הספירה מנתה בקפיצות של 10. בדרך הביתה מהים נשמע קול מהמושב האחורי: "אמא, אני יודעת למה שלוש-עשרה כותבים 1 ו 3. ה 1 כי יש בו פעם אחת עשר וה 3 כי יש לו שלושה לבד"
לפני מספר חודשים היא ביקשה חוברות חשבון כמו של חברתה ההולכת לביה"ס. קנינו לה את אותן החוברות (כיתה ב) והיא עובדת בהן לפי רצונה. בחוברות יש הנחיות ללימוד בע"פ של לוח הכפל. היא בקשה שנכין לה משחק זיכרון. שיחקנו בו כשביקשה. היום גם היא וגם אחיה (בן 5.5) יודעים את לוח הכפל בע"פ.
[b]ביתית[/b] (2010-07-11T11:28:32):
לאור נסיוני בבית, הפכתי לחסידת ה'דחיפות הקטנות פה ושם'. יש דברים שאני רואה שהילד רוצה, אבל לפעמים בהתחלה יש מהמורות קטנות כאלה, שאם ההורה נותן 'פוש' של כמה ימים, הילד מוצא את עצמו 'בצד השני של המנהרה', ואז זה כבר נעשה קל וזורם והוא טס קדימה. ראיתי את זה בקריאה, בכתיבה, בציור, במסירות בכדור, רכיבה על אופניים, תכנות משחקים ב-GAME MAKER.... מצד שני, כשדוחפים משהו טרם זמנו, זה סתם קשה. מצאתי שהתזמון מאד חשוב. פתאום מגיע מין רגע של בשלות, שאז הדחיפה הנדרשת נורא קטנה והכל קל.
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-11T12:49:42):
ביתית, את 'איך ילדים לומדים' ואת 'בלמידה מתמדת' של ג'ון הולט קראתי לפני שנים, באנגלית, בטיול אחרי צבא בארה"ב, אצל משפחה בחינוך ביתי שהכירה לי בכלל את האפשרות. הספרים השפיעו עלי מאוד אך אינני זוכרת מהם ציטוטים. לפני מספר ימים אשה אהובה שלא אסגיר את שמה ציינה תוך שיחה שג'ון הולט בספריו מתאר ישיבה של מבוגר עם הילד על חוברת עבודה. לא זכרתי את זה. מה שאני זוכרת ממנו זה העניין של העדר כפייה (ולא העדר גרוי או העדר הצעות לפעילות) והעניין של לימוד הקריאה מתוך כתיבה דווקא ולא ההפך. כך למדה בכורתי לקרוא והיה תענוג לעבור איתה את התהליך. היא נזקקה לדחיפה בתחום האמונה העצמית ולא לפחד מטעויות. כל הזמן שאלה אותנו שאלות איות ואיך כותבים את האותיות, גם כשהיה ברור שהיא יודעת. בסוף קנינו פלקט גדול של אותיות דפוס וכתב והפנינו אותה אליו. זה לקח כמה פעמים והיא כבר לא נזקקה לשירותנו. הקריאה באה מעצמה. אחיה למד איכשהו, כנראה תוך צילום גלובלי של המילים, בגיל צעיר מאוד. בגיל 3 בערך התחיל לשאול "מה כתוב פה" על כל טקסט שראה. בגיל 4 הבנו שהוא קורא. ה"משבר" שלו הגיע כשהתחיל לנסות לקרוא לבד ספרים של ראשית קריאה. הניקוד בלבל לו את העיניים. בהיותו פיינשמקר, הוא התנגד להצעתנו להתעלם מהניקוד. אז ישבנו איתו ולמדנו ניקוד. השלישית שלי בכמעט בת 4. לא מראה בנתיים שום עניין באותיות ומילים, למרות שמרבה 'לכתוב' ביצירותיה בקווים ונקודות. אנחנו מסתכלים מהצד. אני חושבת שמדובר בשילוב של אופי ובשלות.
[b][po]לילה טוב[/po][/b] (2010-07-11T13:48:47):
מצוין - שמישהו מציין אותו, נותן לו ציון. לכן זה לא ממש קשור למוטיבציה פנימית..
[u]מה עם אנגלית? (שמי שמתכנן לחיות בחול זקוק לה?()[/u]
גם מי שחי כאן. אחד הדברים שאצלנו היתה לו מוטיבציה פנימית מאוד חזקה והשקעת זמן ואנרגיה - בדרכים לא שגרתיות אבל יעילות, כמו צפייה בסרטים וסדרות ללא תרגום, שמיעת שירים באנגלית, קריאה בספרים שמעניינים אותה, לאו דוקא לימודיים... והשוואה לתרגום וכו'.
דוקא עם מתמטיקה זה עוד לא קרה - אבל בינתיים לא מגביל אותן - יש להן את הבסיס והן מסתדרות איתו (גם לי אין הרבה יותר מזה...)
מסכימה עם זה שחשיפה לדברים זה טוב. כל השאר כבר יקרה או לא יקרה מעצמו.
[b][po]לוטם מרווני[/po][/b] (2010-07-11T14:03:14):
[u]אני כן למדה מכך שילדים באופן טבעי לומדים את מה שסביבתם מציעה להם (אמרת דוגמא אישית? קיבלת happy )[/u]
אם כל יום תשבי ותכתבי ביומן, ילדייך יחקו אותך.
אם כל יום תמצאו את עצמכם קוראים כל אחד לעצמו, הקריאה תיהיה חלק ממנהגי הבית.
כשאני בסופר ואני משווה מחירים של מוצרים שונים, ומחשבת מה יותר משתלם וכמה גרם מוצר יש בכ"א, הסביבה מציעה לילדיי מתימטיקה שימושית.
ומצד שני, אני לא יושבת וכותבת יומן במחברת. אני כותבת בלוג כחלק מהחיים. כתיבה ביד היא אימון חיוני ולא שימושי בכלל בעידן הנוכחי.
[b][po]לוטם מרווני[/po][/b] (2010-07-11T14:05:35):
[u]מסכימה עם זה שחשיפה לדברים זה טוב. כל השאר כבר יקרה או לא יקרה מעצמו.[/u]
אכן. ולא בעצמו, ולא רק החשיפה. גם העשיה.
כשאני יוצרת שיעור ומלמדת אותו, אני מקבלת בהבנה מצב שהילד קם והולך. או הילדה. אבל בד"כ ההתלהבות שלי מלהיבה גם את הקהל שלי:-]
[b][po]אילה בשדה הדגן[/po][/b] (2010-07-11T15:37:13):
תודה על הדף.
ראיתי את הספר הזה בסיפריה מזמן וממה שהבנתי מהריפרוף שלי , קודם כל לעשות ניקיון רציני באגף הציפיות וברמקולי התיקשורת ,שדרכם מושמעת הביקורת , החוסר התיחסות למה שכן הילד עושה היטב וכ'.
אני חושבת שזה טוב שיש ספרים שמזכירים לנו את זה.סדנאות, מאמרים וכל מה שרק אפשר.
אני אישית מתלבטת הרבה בשאלות האלה.מבחחינתי האן סקולינג או הלמידה ללא שיעור , היא התנהלות שנראית לי מאוד מרגיעה, משחררת.עד לפני לא הרבה זמן האמנתי בזה בכל ליבי.
פתאום התחלתי לחוש לא ממש בנוח.התחלתי לחפש גירוים, דרכים,
אולי התלמיד מוכן?וגם אם הוא לא ממש מוכן, האין זו אחריותי להיות עם היד על הדופק ?
האין זו אחריותי לברר מה מפריע שם לעסק להפתח ?
לשחק בחול ובאבנים, לחלום בהקיץ, זאת פעילות נפלאה, הענין הוא ש..די , כבר לי נהיה אי שקט.
כדי להשתלב בחברה, כדי לחיות בה כאדם שבונה את עצמו ומגשים את יעודו, כן רצוי לרכוש כמה מיומניות, כן כדאי לדעת כמה עובדות, להפעיל את הדימיון כדי לצור פיתרונות או לבטא את עצמך ,לדעת להשתמש בחשיבה ביקורתית כדי לא לפול באין ספור הפיתויים .לדעת.
יכול להיות שהדברים האלה מתפתחים מאליהם וכאמא אני רואה את ההבשלה בתחומים שלא היו שם קודם.
מצד שני - לא הכל קורה מעצמו.הדוגמא עם הקריאה -אותו הדבר גם אצלנו,אבל עם הרבה דחיפה ועזרה מקצועית.
אני גם חושבת שעם כל הביטחון העצמי שלי-אולי בעיה אישית שלי-שחשבתי שאני יודעת ללמד , גיליתי שאני לא מסוגלת לצור את ההדרגתיות בחומר הלמידה וחזרות.
העינין הוא שכשמקדישים ללמידה מהסוג הזה כל כך מעט זמן(בניגוד לפעילות הרגילה בבית ומפגשים ואירועים ,נסיעות וטיולים)- הדברים נשכחים והילד באמת לא יכול להתקדם לשלב הבא .
אני רואה כמה כן זה נדרש. אולי לא לחזור בדיוק על אותה אות,או מספר שוב ושוב- אבל כן לצור הזדמניות כדי שהדבר יופנם היטב ורק אז לעבור לשלב הבא.
וכמובן עולה כל עניין הליקויי למידה, במקרה כזה יותר קשה להורה בכלל לדעת מה עוצר את הילד, האם מתחבא שם תסכול .לי כמי שאינה בעלת ניסיון בהוראה היה קשה להבין את זה. אני רק ראיתי הרבה תסכול שמקציף על פני השטח.
עוד עניין שכאמא הבנתי - הזמן קצר והמלאכה מרובה - הילדים נתונים לסמכותנו , אבל זה לא יהיה כך לאורך זמן. גיל ההתבגרות מגיע מהר מאוד ואז כבר הרבה פחות קשובים. יש הורמונים ויש דברים הרבה יותר מענינים.
לא חשוב לי לדחוס 6 שיעורים וידע בכל התחומים לראשים שלהם. אבל כן חשוב לי שידעו דבר או שנים.
בכל זאת ישנם ערכים שהייתי רוצה שנדון בהם.
הרגלי חיים שטוב לאמץ.קצת נימוס .
[hr]
שם הדף:
הייתי מציעה את 'דיונים בחינוך ביתי למתקדמים'.
ב"ה כבר השארנו מאחור את ההתלבטות האם לבחור בח"ב,אז זה מענין מה הלאה ואיך.
[b][po]אמא של יונת[/po][/b] (2010-07-11T16:04:57):
ב [po]מדור חינוך[/po] וב [po]מדור חינוך ביתי[/po] יש המון דפים רלבנטיים לדיון שמתנהל כאן.
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-11T16:06:09):
תודה אילה. ניסחת בבהירות דברים שאני עוד מתבחבשת בהם. אני מזמן הבנתי שאני לא יודעת ללמד (כי יש לי מורה מדהים מול העיניים, שגם ישן איתי באותה מיטה (-: , וכי אני מכירה אנשים כמו [po]לוטם מרווני[/po] שהם מדריכים ומורים מעצם מי שהם - יודעים להפוך כל פיפס קטן ביום יום לשיעור מרתק).
לעומת זאת, [b]אני יודעת ללמוד[/b]. זו מיומנות שהייתה לי מתמיד. לבני השני היא באה בטבעיות אבל לבכורתי לא ואני מנסה להראות לה את הדרך. יש נושאים לימודיים, למשל חשבון, שבהם המדרג חשוב. ממליצה בחום על הספר [b]חשבון להורים[/b]. הוא מבהיר מאוד את חשיבות המעבר מהמוחשי למופשט ונותן הרבה רעיונות. גיליתי שכשיש להם מספיק מהמוחשי ההקשה אל המופשט נעשית בקלות. צריך רק להיות די עירני כדי להבליט את המתימטיקה השימושית ביום יום, להראות להם שהיא נמצאת כל הזמן כמעט.
[hr]
לגבי שם דף - לי ממש לא חשוב, מה שנראה למי שיודע איך משנים
[b]ביתית[/b] (2010-07-11T20:20:56):
שירי, את רוצה לחדד אולי במה ספציפית את מרגישה שחסרה לילדים שלך מוטיבציה?
[b][po]לילה טוב[/po][/b] (2010-07-11T20:33:19):
לא חושבת שצריך לדעת ללמד בחינוך ביתי.
אני לא יוזמת שום שיעורים וכל פעם שאני מנסה ממש מתנגדים לי.
מה שעובד הכי טוב הוא מה שאותנטי, לי ולהן.
רציתי גם להגיד שחנוך לנער על פי דרכו: וזה שאינו יודע לשאול - אתה פתח לו (זה מרסיסים_ [po]של אור[/po]). וזה שכן - תענה לו, וזה שצריך דחיפה קטנה - תדחף אותו, וזה שהדחיפה רק גורמת לו להיסגר - תעזוב אותו בשקט ותן לו בקצב שלו ובזמן שלו ובתחומי העניין שלו.
[b][po]לילה טוב[/po][/b] (2010-07-11T20:34:04):
וגם - זה שצריך תרגול יתרגל - וזה שלא לא.
[b][po]ניצן אמ[/po][/b] (2010-07-11T21:09:33):
[u]כותבים עם יוד אולי בגלל שזה מאנגלית... [/u]
לדעתי היוד מסמנת מקור בצירה בכתיב מלא חסר ניקוד.
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-11T21:27:02):
אני לא חושבת שחסרה להם מוטיבציה. הדיון במוטיבציה התחיל בגלל ספר שקראתי על מוטיבציה אצל ילדים (פרטיו בתחילת הדף) המיועד למחנכי בית-ספר, אך חלק מהרעיונות בו עוררו אצלי מחשבות על יצירת סביבה לילדיי המעודדת למידה יותר מזו הקיימת היום. זו פשוט שאיפה לשפר, גם אם אין משהו מקולקל לתקן.
[b][po]לוטם מרווני[/po][/b] (2010-07-11T22:38:26):
אין מקולקל לתקן אצלך שירי.
אני לא חושבת שחסרה להם מוטיבציה. אני חושבת שלפעמים לנו, כאימהות בחנ"ב חסרה לנו מוטיבציה.
מבחינתי,אגב, לא ליזום בכלל שיעורים זה חוסר מוטיבציה.
מבחינתי, ליצור שיעורים, ולתכנן ולקיים עשיה משותפת וסדר יום זו מוטיבציה לי, כהורה בחינוך ביתי. זה עושה לי חשק ללמוד, חשק ללמד, חשק להיות חלק מהגילוי.
[b]חינוך לנער על פי דרכו[/b]
אבל חינוך. לפתוח בפניו תחומי עניין. ללא כפיה. רוצה- יאכל. לא רוצה לא יאכל (מהבדיחה עם פולי הקפה במכס).
[b][po]לילה טוב[/po][/b] (2010-07-11T23:03:13):
[u]מבחינתי,אגב, לא ליזום בכלל שיעורים זה חוסר מוטיבציה.[/u]
מבחינתי אגב, ליזום שיעורים זה נוגד את כל אמונתי לגבי דרך הלימוד של ילדים ודרך החינוך הביתי שאני מאמינה בה - אנ-סקולינג.
[b][po]ניצן אמ[/po][/b] (2010-07-11T23:12:16):
אני הבנתי את לוטם אחרת. המוטיבציה היא משהו שלה בכלל, לא של הילדים. זה הטיפוס שהיא.
הדרך שהיא 'מלמדת' מוטיבציה היא דרך של אנסקולינג, כלומר, היא נהיית מוטיבציה. אי אפשר ללמד מוטיבציה בדרך אחרת מאשר להיות מוטיבציה בעצמי. המוטיבציה אצלה מתבטאת בחשיפה לתחומי עניין רבים ועיסוק בידע שמדבר אליה.
למען הסר ספק, גם אני לא מאמינה בשיעורים מובנים (בלשון המעטה, אני אפילו חושבת שלרוב מדובר בפגיעה בלמידה טבעית ספונטנית ולא יותר מזה. וגם אין לי בכלל מוטיבציה לעשות את זה... ;-)) אבל נראה לי שהעיקרון פה סה"כ משותף.
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-11T23:23:38):
[po]לילה טוב[/po], הייתי רוצה להבין למה ליזום פעילות, כשלילד מוצע להשתתף בה אך סירוב יתקבל בהבנה ובשוויון נפש נוגד את עקרונות האנסקולינג. אני לא שואלת מתוך רצון להרים להנחתה או ההפך, אלא מתוך רצון לשמוע ולהבין השקפות ורעיונות שונים. כששואלים אותי אנשים מבחוץ לגבי גישתי החינוכית והלימודית אני מגדירה עצמי כמאמינה גדולה [po]בחינוך ביתי חופשי[/po]. אני לא מוצאת את הסתירה בין קיומו לבין קיום סדר יום מסויים (לא דקדקני כמו בי"ס אבל בכ"ז - 3 ארוחות וביניהן פעילות כזו או אחרת שבמשך הזמן קיבלה אופי ברור מעצם ההתנהלות של הבית, מחשב מותר צהריים וערב לשעה כל פעם, לאבא ואמא יש את הזמן הזוגי המוגדר שלהם בלילה וכיו"ב), כמו גם את הסתירה במחשבה ותכנון של פעילויות ותכנים שהיית רוצה לחשוף את ילדיך אליהם (אם המילה שיעור מקפיצה אותך, הרי זה רק עניין של סמנטיקה. אפשר לבחור כל שם אחר). כפי שכתבתי קודם, ילד לא יכול ללמוד משהו שאיננו זמין לו. אז אני, כמחנכת ומתווכת בתהליך הלמידה מזמינה אלינו את הנושא. ימצא בו עניין - יתפוס בשתי ידיים, לא ימצא בו עניין, ישים בצד ואולי יחזור אל זה פעם. לפחות זה הפך למשהו שהוא "יש".
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-11T23:25:09):
[u]אי אפשר ללמד מוטיבציה בדרך אחרת מאשר להיות מוטיבציה בעצמי.[/u]
ניצן, זה משפט נהדר.
[b][po]גילי חן[/po][/b] (2010-07-12T01:16:12):
דף מרתק מאד.
עולים נושאים, תהיות ותשובות מסתעפות.
יכולה לומר מנסיוני, שלדעתי ביה"ס "הורג" את המוטיבציה הטבעית בתחומים רבים בגלל הצורך ליישר קו וללמוד בדרך מסוימת. כמו כן, וכפי שנאמר, ביה"ס במתכונתו הנורמטיבית מחנך לתחרותיות ולא להישגיות ופה יש בעיה (אם נתעלם לרגע משאר הבעיות...).
בכל מקרה, ילדיי רואים אותי קוראת המון ובעצם כל דבר שיש ובכל הזדמנות ופעם אחת כשקראתי איזשהו ספר ופתאום פרצתי בצחוק בגלל פסקה מצחיקה בתי ניגשה אליי ושאלה מה מצחיק. הקראתי לה את הפסקה והסברתי את הקשרה הכללי והיא ענתה: 'תשמרי לי את הספר הזה. אני רוצה לקרוא אותו כשאהיה גדולה.'
לי זה מספיק.
יחד עם זאת, דוגמא אישית לא מספיקה ולראייה נוכל לומר שגם הורים שאינם שוחים או רוכבים על אופניים דואגים שילדיהם ילמדו זאת.
לכן, צריך ליזום מבחינת הצעות ואפשרויות: למשל להשמיע כל מיני סוגים של מוזיקה, להציע מיני מאכלים, להציע משחקים שונים שוב ושוב, ללכת לשיעור ניסיון גם בחוגים שרחוקים מעולמו של הילד לכאורה וכך נפתחות אופציות חדשות שמובילות למוטיבציה פנימית טבעית.
שנית, אני מאמינה בחלוקה ל"מוח שמאלי" ו"מוח ימני" וכל מי רוצה "להחדיר מוטיבציה" או "להרביץ תורה" מוזמן לבדוק באילו דרכים לעשות זאת. יש הבדלים רבים בין ה"מוחות" ונקיטה בגישה הנכונה תעשה פלאים. יש ילדים ויזואליים וילדים שמיעתיים, ילדים שמעדיפים ללמוד ליד שולחן וכאלה שמעדיפים על השטיח ועוד ועוד הבדלים.
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?entryid=879923&r=1
שלישית, המוטו 'החיים והבית הם ביה"ס הטוב ביותר' כמובן נכון וכשקונים איזשהו מוצר להרכבה נותנים לילד להרכיב - כל אחד לפי גילו. ילד שאוהב לבשל יש להעמיק איתו את התחביב ולנסות להתפתח גם שם. ילד שפוחד מחיות יש לקחת למשל לראות גור כלבים קטנטן או חתלתול אצל חברים ולהשאיר את הילד לבד איתו כמה רגעים - ללא עין בוחנת.
או לקנות דג קרב או חוות נמלים (או מה שהוא יבחר מחנות חיות בה מבקרים פיזית!) ולתת לו לטפל וללמוד עליו בלי שיצטרך לגעת. לבנות עם הילד בהתאם לגיל בית בובות או מוסך או חווה וכו' שזה סוג של ארכיטקטורה עם חומרים מושקעים ותכנון הבנייה.
רביעית, אני משתדלת בחברת ילדיי (בני הקטן בח"ב) 'לחשוב בקול רם'.
כלומר, חישובים כמו שצוינו של מחירים ומבצעים בסופר, איך מפרידים כביסה, מה עושים כשיש פנצ'ר או מה עושים אם מישהו מתעלף - את כל זה אני לא "מלמדת" אלא מספרת או מתארת או שואלת או מראה כתבות מעניינות בעיתונים כו'. אנחנו, אגב, עושים את הציור לילד בעיתון כל סופ"ש וזה בעיניי יופי של פעילות מוחית.
יש ספר שנקרא I SPY וצריך למצוא בו פריט מתוך תמונה מלאת פרטים. נהדר.
דבר אחרון, לגבי אנגלית, אני מדברת אנגלית עם ילדיי בערך מגיל שנה וחצי. קצת מכניסה מילים קלות כמו ספר, מים, שמש וכו' ועם השנים מגדילה את המינון. גם מקריאה מגיל קטן ספרי ילדים באנגלית קצרים מאד. זה מספיק. בתי הבכורה בת 13 וקוראת ספרים באנגלית בני 200 עמודים ורואה תכניות וסרטים ללא תרגום. התרגול המתמיד מתוך היומיום הרגיל אותה לשפה האנגלית והיא "שוחה" בה כמו דג במים.
לגבי העברית: תליתי פתקים בכל הבית עם שמות החפצים על כל דבר: קיר, מקרר, חלון, שולחן, כסא, דלת וכו'. הויזואליות תחלחל עם הזמן.
תסלחו לי על האורך.
מקווה שהוספתי עניין.
לילה טוב.
אגב, ממליצה בחום על הספר 'משעמם לי' (השם עושה עוול לתוכן) שמעניק 300 אפשרויות למשחקי ילדים שונים על הגוף, הרגשות והחברה. חביב מאד.
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-12T02:53:07):
אני שואלת את עצמי: מול מה את עומדת שירי? מול השאלה עד כמה להתערב? או האם להתערב? או איך להתערב?
שאלות:
עד כמה הידע רלוונטי לנו אם הוא לא בשימוש?
מהי למידה? בסופו של דבר אם לא נעסוק בנושא ספציפי נשאר לנו ממנו פיסות מידע. מה הכוח של פיסות מידע אלה בחיינו, במבנה אישיותנו?
לפי מה שאת מספרת, ילדייך לומדים בקלות והעזרה מצידך ממש לא מחוייבת. ככל הנראה שכשיתבגרו מעט יתעמקו בעצמם במה שיעניין אותם, האם בכוונתך ללמד אותם נושאים שלמים מעבר לדברים הבסיסיים? (כגון: גאוגרפיה, היסטוריה, תנ"ך)
[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2010-07-12T06:03:04):
[u]הייתי רוצה להבין למה ליזום פעילות, כשלילד מוצע להשתתף בה אך סירוב יתקבל בהבנה ובשוויון נפש נוגד את עקרונות האנסקולינג.[/u]
ליזום פעילויות לא סותר אנסקולינג. לנסות לקבוע לילד מה יהיה בתוך הראש שלו -- כן נוגד.
למשל, אם אני מראה לילד איך לקפוץ ראש או איך לעשות תרגילי כפל ארוך -- זה לא סותר אנסקולינג. אם אני מנסה לוודא שהוא ידע לקפוץ ראש או לעשות תרגילי כפל ארוך -- זה כן. זה כמו ההבדל בין להזמין מישהו לארוחה לבין להכריח אותו לאכול מה שבישלת.
[u]כן, אבל מה עם מתימטיקה בסיסית? (שכן זקוקים לה...), מה עם אנגלית? (שמי שמתכנן לחיות בחול זקוק לה?()[/u]
האם את מציינת את התחומים האלה כי זה דברים שהם לא חלק מהחיים שלך ולכן את לא יודעת איך הילדים שלך יחשפו אליהם?
במקרה זה אני מציעה אחד משני דברים:
[list=1]
[*] להכניס את הדברים האלה לחייך.
[*] לתת לילדים להיפגש עם אנשים שהדברים האלה הם חלק מחייהם.
[/list]
ספציפית במקרה של מתמטיקה, מאוד חשוב בעיני לא להעביר להם את הטראומה שיש לרוב האנשים מהלימודים. גם אם הם לא ידעו לחשב נגזרות חלקיות של פונקציות מרוכבות, לפחות לא יהיה להם PTSD שימנע מהם ללמוד את זה בעתיד אם ירצו.
מזמינה אותך לראות גם מה כתבתי לגבי 'איך מוודאים שילדים בחינוך ביתי לומדים כל מה שצריך': http://ootips.org/horut/hs-faq/cover.html
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-12T09:39:53):
יונת
[u]ליזום פעילויות לא סותר אנסקולינג. לנסות לקבוע לילד מה יהיה בתוך הראש שלו – כן נוגד.[/u]
מסכימה ב 100% ! ולכן לא מבינה את תשובתה של [po]לילה טוב[/po]. מרגישה כאילו האנטי היא למילה שיעור ולטעמי זו סתם מילה. אפשר באותה מידה לקרוא לזה פעילות, משחק, סיפור, טיול, סיור ופתאום זה יהיה "כשר" למאמיני אנסקולינג.
[hr]
לגבי מתימטיקה בסיסית - התשובה שלך היא לאורורה, לא אלי. זה דווקא אחד התחומים שילדיי אוהבים ודוהרים בו קדימה.
[hr]
תודה על ההזמנה. (-:
[hr]
נקודות, לגבי תחומי ידע נוספים - המחשבה שלי היא בעיקר איך להכיר להם אותם בדרך מחבבת ומלבבת. למשל עכשיו, לפני ט' באב, החלטנו (ההורים) ליצור ציר זמן של ההיסטוריה היהודית ולתלות אותו במסדרון הא-ר-ו-ך שלנו. הגדולה נרתמה לתהליך היצירה מהרגע הראשון. השני נרתם לפרוייקט כשהתחלתי לחפש באינטרנט תאריכים ותמונות. הוא מאוד אוהב לגגל....השלישית שואלת על התמונות. אז כשהיא שואלת אנחנו מספרים את הסיפור המתאים. הם אוהבים סיפורים. אני מקווה שכשזה יהיה תלוי על הקיר תהיה בזה התעסקות כמו שהיתה עם הפוסטר של האותיות, שזמן קצר אחרי תלייתו שני הגדולים כתבו בדפוס ובכתב.
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-12T14:00:36):
יפה מה שסיפרת. בכלל, נראה לי שאחד הדברים היפים שיכולים להיות בחינוך ביתי הוא הלמידה המשותפת. למשל פתיחה של פרק בגאוגרפיה על סוגי אדמות וקריאה [b]משותפת[/b], חקירה בשטח [b]משותפת[/b] שאלת שאלות בנושא של [b]כל המשתתפים[/b] זו מן חוויה כזו ממש כמו ללכת עם כל המשפחה לסרט/טיול וכולי.
ממשיכה לשאול שאלות:
לימוד מעמיק לאורך זמן, שכרוך בו מאמץ, התגברות על קשיים, תקיפת הנושא מצדדים שונים ומחוייבות של הלומד - עד כמה כל זה חשוב לאדם? האם זה מתאים לילד צעיר או שמא רק לילד בוגר? האם הוא יכול להחליט על כך בעצמו? עד כמה הוא יכול להיות לעשות זאת בעצמו? האם כל אחד יכול בעצמו?
[b][po]לילה טוב[/po][/b] (2010-07-12T18:06:33):
[u]אפשר באותה מידה לקרוא לזה פעילות, משחק, סיפור, טיול, סיור ופתאום זה יהיה "כשר" למאמיני אנסקולינג[/u]
זהו שלא. שיעור הוא משהו מובנה, מתוכנן מראש. זו ממש לא סתם מילה. זו מילה שיש לה משמעות. לי ולבנות שלי אין מוטיבציה ליזום שיעורים אבל אני יכולה למלא כאן רשימה ארוכה מאוד של דברים שיש לנו מוטיבציה לעשות.
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-12T19:46:51):
[u]שיעור הוא משהו מובנה, מתוכנן מראש. זו ממש לא סתם מילה. זו מילה שיש לה משמעות[/u]
ברור שיש לה משמעות. המשמעות הביצפרית היא מסגרת זמן מוגדרת בה מוקנה (מילה איומה) ידע בתחום מסויים במטרה לקדם את התלמיד מידיעה A של החומר לידיעה A+.
גם טיול הוא מתוכנן מראש ומובנה במידה רבה, גם פעילות יצירה שדורשת חומרים מיוחדים וכוללת מספר שלבים, גם קריאת סיפור בהמשכים וגם הרבה פעילויות אחרות. היות ורובנו בוגרי המערכת אנחנו עדיין רואים אותו כדרכה.
האמת היא שאם את מסכימה עם
[u]ליזום פעילויות לא סותר אנסקולינג. לנסות לקבוע לילד מה יהיה בתוך הראש שלו – כן נוגד[/u]
כפי שכתבה יונת, אז למעט ניואנסים קטנים אנחנו די חושבות אותו הדבר, כנראה.
[hr]
לגבי השאלות של נקודות בנושא
[u]לימוד מעמיק לאורך זמן, שכרוך בו מאמץ, התגברות על קשיים, תקיפת הנושא מצדדים שונים ומחוייבות של הלומד[/u]
ילדיי עוד צעירים ולא ממש התעמקתי בזה עדיין. לאמונתי, מה שחשוב זה לדעת איך ללמוד. איך שואלים שאלות. איך מוצאים מידע. הרבה פחות חשוב בעיני המה, שהוא אינדיבידואלי לכל אדם לפי אופיו, נטיותיו וכישוריו. אני מאמינה שאופי השאלות (ובהתאם עומק הלמידה), היותן מנוסחות יותר, מעמיקות יותר, מקיפות יותר, מורכבות יותר מתפתח עם הילד ויכולותיו (וכמובן גילו) כל זמן שלא סוכרים את המעיין.
[b]אלה[/b] (2010-07-12T20:53:18):
דיון מרתק.
בעניין שיעור מובנה, שמעתי סיפור מעניין מחברה שהילדים שלה בבית.
הבן התחיל להתעניין מאוד בחשבון סביב גיל 7-8 והתלהב מכל מה שקשור למתמטיקה שימושית.
הוא כמובן קיבל בבית הרבה תמיכה והכוונה, כולל תרגולים עם ההורים בכל מיני הזדמנויות וגם חוברות.
לאחר כמה חודשים הציע לו חבר להצטרף לשיעור פרטי
והילד חזר המום ומרוגש.
השיעור פרש בפניו כל מיני כללים בחשבון,
דברים התחברו זה לזה והוא חווה, כנראה, "גשם של אסימונים".
ההורים הבינו שלילד הזה, לפחות בכל הקשור לחשבון ואולי בכלל,
שיעורים מובנים ויזומים הם [b]נהדרים[/b] וזוהי דרכו ללמוד.
צריך לזכור גם שעצם הלמידה בשיעור יזום היתה חוויה חדשה עבורו, וחיובית במיוחד.
לא הבנתי למה שיעור מובנה ויזום הוא לא טוב?
הרי יש מיליון דרכים ללמוד.
אם יש דרך אחת, או כמה, שמתאימה לילד ומהנה עבורו,
למה להניח מראש שהדרך הזו היא לא טובה רק בשם איזה אידאל?
בהנחה, כמובן, שלא מנסים [u]לקבוע לילד מה יהיה בתוך הראש שלו[/u]
[b][po]אילה בשדה הדגן[/po][/b] (2010-07-12T22:40:14):
אהבתי מה שכתבת אלה.וגם כולכן.
[u]מה שחשוב זה לדעת איך ללמוד. איך שואלים שאלות. איך מוצאים מידע. הרבה פחות חשוב בעיני המה,[/u]
אני חושבת שפה טמון המטמון. זה העתיד.
הרוב מניחים, שבעידן המידע הזמין החוכמה הגדולה היא איך להפריד את התבן מן המוץ .איך לישם וכ'
בעידן שבו רובנו(לפחות מי שכאן) לא נצטרך לעבוד עבודה פיזית קשה ויומיומית בשדות כדי להתפרנס , יש חשיבות למציאת משמעות מיוחדת לחיים, לגלות את היעוד הפנימי , כדי לא ללכת לאיבוד מרוב רוב.
אני חושבת שדרוש לאדם [b]התנסות[/b] .להבין שאפשר לחקור לעומק , שישבו אנשים והגיעו להשגים בתחום הזה (תחומי המדע , האומנות וכ'),ושגם נשאר אולי מה לשאול ולחקור ולפתח .
זה יכול להיות בכל תחום שהוא.הצבע לא משנה.
מה שחשוב זה שתהיה תנועה.
לדוגמא :הבת שלי (5) עוסקת בחצי השנה האחרונה בלכתוב הזמנות ליום ההולדת שלה.היא מכירה עכשיו הרבה יותר אותיות והיא מוצאת לה פתקים כדי לשרבט עליהם.
לי חשוב שבחויות שלהם ירשמו כמה מקרים כאלה - של ניסיונות ,של חיפוש אחר תשובה או אחר הסבר וכ'
ואולי ,לא פחות חשוב מהתחום הקוגניטיבי- התחום של העשיה בשביל עצמך ומשפחתך ובחברה שבה חיים.
[hr]
לדעתי , אחד הדברים שמפריעים למחקר זה לענות על שאלות .(אצלי שגיאה נפוצה )
לענות מספיק טוב כדי שהאי נוחות שבאי הידיעה תמשך עד כדי כך שהיא אולי תעורר מוטיבציה.
[b][po]לילה טוב[/po][/b] (2010-07-12T22:42:27):
[u]לא הבנתי למה שיעור מובנה ויזום הוא לא טוב?[/u]
זה טוב מאוד אם זה טוב ומתאים ואותנטי להורה ולילד. זה פשוט לא הכרחי. ואם אין שיעורים מובנים זה לא אומר שאין מוטיבציה. המשפט הזה פשוט הקפיץ אותי קצת ואליו הגבתי.
[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2010-07-12T23:53:31):
מעולם לא לקחתי אחריות על ההשכלה של ילדי.
זה לא אומר שלא הצגתי בפניהם משהו שעניין אותי, או אפילו משהו שהיה לי נדמה שיכול לעניין אותם.
זה לא שלא עניתי על שאלות.
זה לא שלא כתבתי להם תרגילים בחשבון כשהם בקשו.
זה לא שלא שיחקתי איתם.
זה לא שלא לקחתי אותם לפעמים לקונצרט ולפעמים (מאד) למוזיאון.
זה לא שלא טיילתי איתם.
זה לא שלא קראתי להם אף פעם לראות את אדום החזה שגר לידינו בחורף
אבל לא הרגשתי שזאת האחריות שלי מה הם ידעו ומה לא.
אני לא מכירה ילדים חסרי מוטיבציה וסקרנות. לעניות דעתי עוד לא נולד ילד כזה.
אני חושבת שהשיפוט שלנו את דרכם של ילדינו עושה להם עוול, ומייצר (בענינו) ילדים חסרי מוטיבציה וסקרנות רק משום שהם לא מתעניינים במה שלנו נראה שהם צריכים להתעניין. ילד שהוריו מאמינים שהוא חסר מוטיבציה ברבות הימים יאמין בזה בעצמו, (כמו שאנחנו התרגלנו להאמין במה שהורינו האמינו).
היום ברוך השם כולם (הבוגרים מביניהם) משכילים דיים כדי לעשות בדיוק את מה שהם רוצים לעשות. (כולל לימודים גבוהים)
[u]זה טוב מאוד אם זה טוב ומתאים ואותנטי להורה ולילד. זה פשוט לא הכרחי.[/u]
מסכימה.
[b]אלה[/b] (2010-07-13T00:15:27):
_זה טוב מאוד אם זה טוב ומתאים ואותנטי להורה ולילד. זה פשוט לא הכרחי.
מסכימה._
מה כולם פה מסכימים? יהיה משעמם (-:
<אלה גם מסכימה>
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-13T01:08:53):
[u]מעולם לא לקחתי אחריות על ההשכלה של ילדי.[/u]
קשה לי עם המשפט שלך אורנה. כי אני מרגישה יומיום ש[b]כן[/b] לקחנו אחריות על השכלתם, כמו גם על חינוכם. אחריות מלאה. כבדת משקל לא פעם. בעצם זה שבחרנו שלא יהיו במערכת, בעצם זה שבחרנו לא לחיות עם האשליה שבהיותם בבית-ספר 5-8 שעות ביום בהן "ירביצו בהם תורה" הם יהיו מלומדים, בעצם זה שבחרנו לתת להם ללמוד מעצמם, מעצם היותם מי שהם, מעצם זה שאני אומרת להם "השעמום שלכם כמו גם העניין שלכם הוא באחריותכם, אני פה אם יש לכם צורך או רצון בהשתתפותי". לקחתי את האחריות עלי. ועם האחריות באה החובה. החובה להיות זמינה, החובה להיות קשובה, החובה להכיל את רצונם ללמוד ולתמוך בו גם כשהנושא רחוק מליבי, החובה לכבד את דרך העבודה שלהם ולאפשר אותה גם כשהיא אחרת מזו שסיגלתי לעצמי.
אם היית כותבת מעולם לא לקחתי אחריות על הידע של ילדי, היה לי מאוד קל. המחשבה שיש למישהו שליטה על מה שבראשו של אחר היא איוולת בעיני, אבל מרגע שבחרנו בחינוך ביתי אני חושבת שהאחריות לכך שיהיו להם התנאים המתאימים ביותר לרכישת ידע היא כולה שלי. איזה ידע ובאיזו דרך ירכשו אותו - באחריותם, אך חובתי לאפשר להם.
[b][po]לילה טוב[/po][/b] (2010-07-13T14:41:23):
[u]הייתי רוצה להבין למה ליזום פעילות, כשלילד מוצע להשתתף בה אך סירוב יתקבל בהבנה ובשוויון נפש נוגד את עקרונות האנסקולינג.[/u]
אני רוצה לנסות להסביר. קודם כל - מהניסיון שלי, בפעם היחידה שניסיתי, ובאמת היתה לי מוטיבציה ורציתי מאוד (לקרוא ביחד פרקים בתנ"ך ולדבר עליהם) זה נענה בהתנגדות עזה.
וכיוון שלא רציתי לעשות את זה בכפייה, למרות שזה נראה לי מאוד חשוב ומאוד מעניין ואפילו מהנה, הפסקתי עם זה.
מה שקורה בדרך כלל הוא פשוט שאנחנו עושים את הדברים שלנו, בבית ומחוצה לו, ומתוך כל זה נחשפים לכל מיני עניינים, ומתוך כל זה אם מישהי רוצה להרחיב או להעמיק היא עושה את זה, ואם היא צריכה את עזרתנו אנחנו עוזרים לה, בכל מיני דרכים.
אנחנו גם מציעים כל מיני עיסוקים אם עולה צורך (אמא משעמם לי אני רוצה שוקולד/חברים/סרט), ומשתדלים להיענות לכל מיני בקשות שעולות חדשות לבקרים.
(אני יכולה לפרט אם תרצי)
וכמובן יש למידה שנעשית במסגרות של חוגים וכד', על פי תחומי העניין השונים שלהן.
לכן, גם אם אולי הידע שלהן לא זהה לזה של ילדים שהולכים לבית ספר, אני לא מרגישה שהן לא משכילות. הן פשוט לומדות בקצב שלהן ובדרך שלהן את הדברים שמעניינים אותן.
אני חושבת שהקושי שלנו, שלי, הוא להבין שהלמידה נעשית בכל כך הרבה דרכים שונות שלא דומות בכלל לזו שאנחנו מכירים מבית ספר, וגם בנושאים שונים מאלה שנלמדים בבית ספר, שקשה לנו להפנים שבאמת יש למידה.
ואז אנחנו מתחילים לדאוג. אז אם השיעור היזום נעשה מתוך הדאגה הזו, זה מפספס את המטרה בעיני. ואם, כמו שאמרתי קודם, הוא נעשה מתוך עניין משותף והנאה של ההורה והילד כאחד, אז סבבה.
<אה, וגם, בהחלט יש סדר יום. זה ממש לא קשור>
[b][po]בלה שנדמה לה[/po][/b] (2010-07-13T23:43:01):
[u]מעולם לא לקחתי אחריות על ההשכלה של ילדי.[/u]
[u]קשה לי עם המשפט שלך אורנה.[/u]
גם לי היה קשה עם המשפט הזה של אורנה אחרי שקראתי אותו לראשונה לפני כמה שנים, כאן במקום אחר באתר.
והיום אני מבינה כך: [u]בעצם זה שבחרנו לתת להם ללמוד מעצמם, מעצם היותם מי שהם, מעצם זה שאני אומרת להם "השעמום שלכם כמו גם העניין שלכם הוא באחריותכם,_ - בזה עשית -ועוד רבים מאיתנו עשו- צעד גדול. כי _בעצם זה שבחרנו לא לחיות עם האשליה שבהיותם בבית-ספר 5-8 שעות ביום בהן "ירביצו בהם תורה" הם יהיו מלומדים,_ החזרנו [b]להם[/b], לילדים עצמם, את האחריות להשכלה שלהם. לא עצרנו באמצע ולא לקחנו את האחריות על עצמנו, ולכן רובנו לא יושבים ללמד אותם מה שהחלטנו שחשוב השנה, אלא עשינו את כל הדרך, ומהאשליה שהאחריות יכולה להיות בידי המערכת, עברנו 180 מעלות אל הכי פשוט - לתת להם להחליט ולקחת אחריות. ולא _לקחת את האחריות עלינו,[/u] כמו שכתבת.
[u]אבל מרגע שבחרנו בחינוך ביתי אני חושבת שהאחריות לכך שיהיו להם התנאים המתאימים ביותר לרכישת ידע היא כולה שלי.[/u]
אז זהו, שלהבנתי גם זאת האחריות של הילדים- פשוט לקחת מהעולם כל מה שיש, כל מה שמעניין אותם. כמו שוק עמוס בדוכנים, במידע ובידע.
מה הם התנאים המתאימים לרכישת ידע?? חומרי יצירה? מחשב עם אינרנט, דפי חשבון זמינים, עפרונות, שולחן ומשחקי חשיבה? אנציקלופדיה? טיול אחת לשבוע? ביקורים במוזיאון הם התנאים המתאימים לרכישת ידע? אני באמת שואלת. מבולבלת בעצמי.
אני חושבת שהעולם, כמות שהוא היום ברגע זה, וכמות שהוא יהיה מחר, אלה התנאים. זה מה יש.
אני חושבת שגם בזה אני מעדיפה לשחרר את האחריות - אני פשוט לא יודעת מהם התנאים המתאימים לרכישת ידע בכל רגע נתון לכל אחד מילדיי.
ואם הסכמנו שהם אחראים על הידע - ואני לא תמיד אפילו יודעת מהו הידע שהם עסוקים ברכישתו, וגם הם לא... - אז איך אני יכולה להיות אחראית על התנאים?
[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2010-07-13T23:44:08):
[u]אחריות מלאה. כבדת משקל לא פעם.[/u]
אולי הניסוח שלי באמת לא ממש מתאים. אבל לא משום שאני מרגישה שאני כן לוקחת אחריות על השכלת ילדי.
מבחינתי האחריות שלי להשכלת ילדי דומה לאחריות שלי שילדי ידעו ללכת.
הרי יש לי על כך אחריות מסויימת. אם אקשור את התינוקות שלי למיטה למשך שנות חייהם הראשונות יש סיכוי שלא ידעו ללכת. או לחילופין, אם אגדל אותם בין זאבים ולא בין בני אדם, הם ילמדו ללכת על ארבע ולא ילמדו להזדקף.
ולמרות האחריות הזאת רובם המכריע של ההורים בעולם מיצרים בעבור ילדיהם את האפשרות ללמוד ללכת. והם עושים זאת בקלות רבה, ללא כל בעיה, וודאי שהם לא משקיעים בזה הרבה מחשבה ומרגישים את עול האחריות הזאת. (ויש גם מקרים של ילדים שלא ילמדו ללכת באופן ספונטני ואז הם זקוקים לעזרה ברכישת המיומנות הזאת - אבל כדאי לזכור שהם מעטים ביותר)
מבחינתי, רכישת השכלה דומה ללמידה של ילד ללכת. אין כאן אחריות כבדת משקל. הרעיון הזה נטמע בנו כי כאשר מונעים מילדים את הסביבה שנחוצה להם ללמידה, עניין זה הופך מורכב ומסובך ואז מתחילים לצוץ ליקויי למידה, ומוממחים שונים לפדגוגיה כותבים ספרים ומחפשים רעיונות יצירתיים איך להחזיר חיים לסביבה הסטרילית שיוצרו בעבור ילדים כדי שסקרנותם לא תאבד והמוטיבציה הפנימית שלהם לא תחנק. ואיך לטפל בליקויי הלמידה שלא היו, אלא נוצרו בגלל הסביבה הלא מתאימה.
אפשר להשוות את בית הספר להליכון. הורים ששמים את הילד שלהם בהליכון מפריעים להתפתחות המוטורית הטבעית והספונטנית של הילד. אז מתחילות להווצר בעיות ואז נזקקים למומחים שיתקנו את הבעיות שנוצרו - לא בגלל הילד אלא בגלל ההפרעה לילד.
כך גם בנושא ההשכלה.
כאשר ילד חי בסביבה משכילה, סביבה אוריינית, סביבה לומדת, סביבה סקרנית ופעילה הסיכויים לכך שלא ירכוש השכלה הם מזעריים. ילד צריך לסבול מקשיים גדולים ביותר כדי לא להשכיל.
הצעה למי שרוצה להתנסות בלמידה חופשית (אנסקולינג) ולא מרגיש בטוח:
לשבת בסוף כל יום לרשום את הפעילויות בהם הילד עסק ולנסות להבין מה הוא למד במונחי הלמידה הרווחים: למד חשבון, קריאה היסטוריה וכו'.
בדרך כלל הורים פועלים הפוך . הם רוצים שהילד ילמד חשבון, אז הם מנסים לחשוב מה יעודד את למידת החשבון של הילד ואז מלמדים אותו לשחק שש-בש. או שולחים אותו למכולת.
ואני מציעה את ההפך. לתת לספונטניות של הילדים ושל ההורים להוביל את העיסוקים של היום ורק לאחר מכן לנסות להבין מה הילד למד. לפעמים זה לא פשוט לגלות מה הילד למד. לפעמים זה לא במערכת המושגים שלנו, כי בשם "למידה" אנחנו נוהגים לכנות תחומי ידע מאד מאד ספציפיים.תחומים רבים משמעותיים לא פחות מחשבון וקריאה אנחנו בכלל לא מזהים כלמידה כי הם שקופים לנו. למשל: למידה של תנועה, למידה רגשית, למידה של הדמיון וכו'
אני מאמינה שאם מכינים רשימה כזאת מתוך הפעילות הספונטנית של הילד מגלים שהוא לא הפסיק ללמוד לרגע במשך כל היום.
ואז אולי הדעת תוכל לנוח.
[b][po]בלה שנדמה לה[/po][/b] (2010-07-13T23:45:50):
[u]אם היית כותבת מעולם לא לקחתי אחריות על הידע של ילדי, היה לי מאוד קל.[/u]
אני חושבת שבמילה [b]השכלה[/b] אורנה כוללת הכל: ידע, מיומנויות, למידה, כישורים.... {@
[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2010-07-14T06:17:17):
_הצעה למי שרוצה להתנסות בלמידה חופשית (אנסקולינג) ולא מרגיש בטוח:
לשבת בסוף כל יום לרשום את הפעילויות בהם הילד עסק ולנסות להבין מה הוא למד במונחי הלמידה הרווחים: למד חשבון, קריאה היסטוריה וכו'._
[u]אני מאמינה שאם מכינים רשימה כזאת מתוך הפעילות הספונטנית של הילד מגלים שהוא לא הפסיק ללמוד לרגע במשך כל היום.[/u]
באותו אופן הייתי מציעה לכולנו לשבת בסוף היום ולנסות לכתוב או לתעד מה [b]אנחנו[/b] למדנו היום - מהחיים, מדברים שעשינו וגם מהתבוננות בילדינו.
[u]בדרך כלל הורים פועלים הפוך . הם רוצים שהילד ילמד חשבון, אז הם מנסים לחשוב מה יעודד את למידת החשבון של הילד ואז מלמדים אותו לשחק שש-בש. או שולחים אותו למכולת.[/u]
התיאור הזה מתמצת מבחינתי את מה שהרגשתי כשהתחלתי לקרוא את הדף הזה
[u]השאלה היא איך גורמים למוטיבציה פנימית ללמידה, כזו המעודדת למצויינות מסוג "הכי טוב שאני יכול" אבל לא גורמת לילד להרים ידיים מול אתגרים שההצלחה בהם אינה מיידית. איך גורמים לילדה בת 7 להציב בפני עצמה מטרות ריאליות שיהוו אתגר והתקדמות מצד אחד אך לא ירפו את ידיה מצד שני? איך מעודדים מוטיבציה ללמידה בתחומים שאינם "הצד החזק" של הילד, שההנאה מהם אינה ברורה לו בשלב ראשוני?[/u]
לי השאלות האלה עושות מין קווצ' בבטן, יש בהן אמירה לגבי מה הנכון ומה צריך להיות (מוטיבציה פנימית, מצוינות, הצבת מטרות ריאליות וכו' וכו') ושימוש בכל מיני מילים שלא פוגשות אותי ומושכות אותי חזרה להשוואה בין מה שקורה בחיים שלנו למה שקורה במסגרת. שוב ניסיון לעשות או לממש את המסגרת בבית ולי אישית זה ממש לא עושה טוב ואפילו שומט את הקרקע מתחת כל העשייה שלנו (שוב מדגישה שזה אישי שלי !) יש כאן שוב איזה חוסר כבוד לילד , למי שהוא, לתהליכים שמתחוללים בתוכו בלי שאנחנו נהיה מעורבים או בהכרח חשופים אליהם וניסיון לדעת לאן הוא אמור להגיע ולנתב אותו לשם בעדינות ובלי שהוא ממש ישים לב.
אני מרגישה שבמערכת היחסים שלנו עם הילדים (ובכלל?) הכנות היא דבר מאד חשוב ולכן עדיף שאשחק שש-בש עם הילד שלי כשאני באמת רוצה לשחק שש-בש ולא כדרך להוביל אותו בלי שישים לב לאנשהו ועדיף שאומר לו אני רוצה ללמד אותך איך עושים כפל ארוך ואתה תחליט אם להשתמש בזה או לא ולא אנסה להביא אותו לזה בכל מיני דרכים פחות ישירות וגלויות. או כמו שאמרו פה לא פעם: אם יש משהו שחשוב לי ללמד את ילדיי - לעשות זאת בצורה גלויה וברורה.
וגם אני מודה על הדיון הזה {@
[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2010-07-14T07:41:58):
[u]השאלה היא איך גורמים למוטיבציה פנימית ללמידה, כזו המעודדת למצויינות מסוג "הכי טוב שאני יכול" אבל לא גורמת לילד להרים ידיים מול אתגרים שההצלחה בהם אינה מיידית. איך גורמים לילדה בת 7 להציב בפני עצמה מטרות ריאליות שיהוו אתגר והתקדמות מצד אחד אך לא ירפו את ידיה מצד שני? איך מעודדים מוטיבציה ללמידה בתחומים שאינם "הצד החזק" של הילד, שההנאה מהם אינה ברורה לו בשלב ראשוני?[/u]
איזה דברים גרמו לך להמשיך אל מול אתגרים? מה עודד אותך להתעסק בתחומים שאינם הצד החזק שלך?
ומצד שני: מאיזה דברים למדת הכי הרבה והתקדמת הכי טוב?
[b]הילה[/b] (2010-07-14T08:12:07):
_אפשר להשוות את בית הספר להליכון. הורים ששמים את הילד שלהם בהליכון מפריעים להתפתחות המוטורית הטבעית והספונטנית של הילד. אז מתחילות להווצר בעיות ואז נזקקים למומחים שיתקנו את הבעיות שנוצרו - לא בגלל הילד אלא בגלל ההפרעה לילד.
כך גם בנושא ההשכלה._
אהבתי את ההשוואה - היא שמה לי את התחושות האינטואיטיביות שלי במקום, תודה.
_הצעה למי שרוצה להתנסות בלמידה חופשית (אנסקולינג) ולא מרגיש בטוח:
לשבת בסוף כל יום לרשום את הפעילויות בהם הילד עסק ולנסות להבין מה הוא למד במונחי הלמידה הרווחים: למד חשבון, קריאה היסטוריה וכו'._
בדיוק עלה לי הרעיון הזה יומיים לאחר תחילת הדיון הנ"ל (שוב מקבלת חיזוק על התחושות שלי...)
[po]שירי ג[/po], תבורכי על פתיחת הנושא!!!!!!! המון תודה!!
[b][po]מ י[/po][/b] (2010-07-14T10:32:59):
[u]ואני מציעה את ההפך. לתת לספונטניות של הילדים ושל ההורים להוביל את העיסוקים של היום ורק לאחר מכן לנסות להבין מה הילד למד. לפעמים זה לא פשוט לגלות מה הילד למד.[/u]
זאת הצעה טובה בדרך לשחרור. בסופו של דבר, לדעתי, מגיעים למקום שמתייחס ללמידה כמשהו אישי, אינטימי, שאינו טעון בקרה ופיקוח.שאין צורך להטיל עליו בקרה ופיקוח, כמעט מתחשק לומר: שאסור להטיל עליו בקרה ופיקוח.
מישהו ישב שלוש שעות בשיעור מתמטיקה של כפל ארוך, ואני אשב עכשיו לנסות להבין מה הוא למד. אין לי מושג מה הוא למד. האם הוא למד כפל ארוך? או אולי איך להיראות מקשיב כשהוא בעצם חולם? או אולי איך להרפות את הגוף שלו כדי שיוכל לשבת שלוש שעות בלי לזוז יותר מדי? ואולי הוא למד בכלל שהמורה מסמיקה כשהיא מתעצבנת? ואולי הוא למד שלוקח שלוש שעות לסלול קטע כביש של עשרה מטר, מאחר וזה מה שקרה מעבר לחלון...
האם יש לנו דרך לדעת מה הילדים למדו? בקושי אנחנו יודעים מה אנחנו למדנו היום.
ולכן אני מציעה להתבונן בשאלה: למה אני חושבת שחשוב לי לדעת מה הילדים שלי למדו. ובשאלה: איך אני יכולה, מתוך אמון מוחלט, שמחה ושלווה, לשחרר את השאלה הזאת.
[b]מזדמנת[/b] (2010-07-14T10:50:33):
נראה לי שזה הצורך בשליטה. וכשנבין באמת שאין לנו שליטה על האחר נוכל לשחרר את המקום הזה
ובאותה נימה של [po]מ י[/po]: כדי להבין שאין לנו שליטה על האחר כנראה שצריך להבין שאין לנו שליטה מלאה עלינו. האמנם?
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-14T11:28:21):
[u](מוטיבציה פנימית, מצוינות, הצבת מטרות ריאליות וכו' וכו') ושימוש בכל מיני מילים שלא פוגשות אותי ומושכות אותי חזרה להשוואה בין מה שקורה בחיים שלנו למה שקורה במסגרת. שוב ניסיון לעשות או לממש את המסגרת בבית ולי אישית זה ממש לא עושה טוב ואפילו שומט את הקרקע מתחת כל העשייה שלנו[/u]
שומט את הקרקע? אני אנסה להסביר את דברי אבל ראשית, אחד הדברים המאפיינים את המסגרת היא קביעת יעדים ומדדים שרירותיים אחידים לכולם. אני חושבת שלתת לילד לבחור ולסמן את מטרותיו בעצמו שונה לחלוטין. עצם קיומה של מטרה לא הופך את זה דומה לבי"ס. בעיני, היכולת לבחור את מטרותיך ולהגדיר לעצמך את הדרך להשגתן היא מיומנות חשובה לא פחות מקריאה וחשבון בסיסי. הבעייתיות עם מה שקורה בבית ספר היא שהמטרות מונחתות מלמעלה, אינן מתאימות לכולם ואינן מעניינות לכולם ולכן רבים חווים במשך 12 שנים רצופות כישלון תמידי, שעמום מתמשך, תסכול תמידי או שילוב שלהם. השאלה שלי היא מהכיוון שכתבה אורנה (בתשובתה המאלפת - תודה!!!):
[u]כאשר ילד חי בסביבה משכילה, סביבה אוריינית, סביבה לומדת, סביבה סקרנית ופעילה הסיכויים לכך שלא ירכוש השכלה הם מזעריים. ילד צריך לסבול מקשיים גדולים ביותר כדי לא להשכיל.[/u]
או כמו שאמרה אמא שלי בהיותה סוקרת את ספרייתנו ומתפלצת: "אם אתם בחינוך ביתי אתם חייבים אטלס ומילון בבית". (-:
זו השאלה בה אני מוצאת עצמי מתעסקת. מה תכלול הסביבה הטובה ביותר, שאני רוצה או יכולה לספק לילדי. כי מטבע החיים יש הרבה דברים שבמצב אידאלי הייתי בוחרת בהם, אבל ביומיום הכוחות, המרחב והכסף לא מאפשרים את כולם וצריך לבחור, לסנן את החשובים לנו ביותר.
ברור לי שהתשובה לשאלה משתנה מבית לבית ובכל זאת...
[u]הם רוצים שהילד ילמד חשבון, אז הם מנסים לחשוב מה יעודד את למידת החשבון של הילד[/u]
אני נעצרת פה, בלי ההמשך של
[u]ואז מלמדים אותו לשחק שש-בש. או שולחים אותו למכולת[/u]
(ודווקא חשבון הוא לא בעיה אצלנו (-: )
כלומר, ברגע שאחד מילדי מראה עניין בתחום מסויים אני מנסה שיהיה בסביבתו עוד ועוד ממנו. שיפסיק לצעוד בדרך הזו כשהיא תמאס עליו אבל שלא יפסיק כי היא נגמרת.
[u]למה אני חושבת שחשוב לי לדעת מה הילדים שלי למדו[/u]
לא חשוב לי. בכלל לא. חשוב לי להבין שהם לומדים. בעיני זה סימן לכך שהם מאושרים ובריאים.
[b][po]לילה טוב[/po][/b] (2010-07-14T12:14:26):
[u]היכולת לבחור את מטרותיך ולהגדיר לעצמך את הדרך להשגתן היא מיומנות חשובה לא פחות מקריאה וחשבון בסיסי. הבעייתיות עם מה שקורה בבית ספר היא שהמטרות מונחתות מלמעלה.[/u]
כשיש להם מטרה שהיא שלהם, הם לגמרי יודעים איך להשיג אותה. לא צריך ללמד את זה כמו שלא צריך ללמד איך ללכת.
מה שאת הצעת כאן בהתחלה, הוא פשוט להחליף את בית הספר - במקום ששם יחליטו מה המטרה, כאן את מחליטה מה המטרה. מה שרסיסים נדמה לי ניסתה להגיד לך, ובלה ועוד, זה שהרעיון של אנסקולינג הוא לשחרר את העניין הזה של המטרה המונחית מלמעלה.
להניח לזה ולראות איך זה קורה לבד.
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-14T12:31:22):
אני כתבתי בהתחלה
[u]איך גורמים לילדה בת 7 להציב בפני עצמה מטרות?[/u]
ממש לא
[u]כאן את מחליטה מה המטרה,_ או _המטרה המונחית מלמעלה.[/u]
לגמרי היא המחליטה.
[u]כשיש להם מטרה שהיא שלהם, הם לגמרי יודעים איך להשיג אותה. לא צריך ללמד את זה כמו שלא צריך ללמד איך ללכת.[/u]
ופה נכנס העניין של מטרה ריאלית. ואת זה הם לא תמיד יודעים. לא פעם יש צורך בשיקוף המציאות. אם הם מציבים לעצמם מטרה לא ריאלית יש באי היכולת לעמוד בה משום ריפוי ידיהם וזה בהחלט חונק את ההנעה הפנימית שלהם.
יש מקום בחים גם לחווית כישלון, כמו שיש גם מקום להנחיה, להגנה ולריכוך על ידי ההורה. זה תלוי גיל ובשלות, וכבמובן שגם תלוי משפחה.
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-14T12:44:03):
...וגילוי נאות - אנחנו לא אנסקולינג ולא סקולינג ולא שום דבר מוגדר. אנחנו משתנים ומשנים כל הזמן ומערבבים וטועמים ואם משהו טוב ועובד עבור כולנו אז עושים עוד ממנו. וכשמשהו מפסיק לעבוד בשבילנו או שלא מתאים לנו מלכתחילה אנחנו מפסיקים לעשות אותו. בגלל זה אני כל כך אוהבת דיונים. הרעיונות שעולים בהם מעשירים את חיינו ואותנו ואנחנו לומדים כל הזמן. איזה כיף שבחרנו לחיות ככה.
[b][po]לילה טוב[/po][/b] (2010-07-14T14:22:58):
[u]איך גורמים לילדה בת 7 להציב בפני עצמה מטרות?[/u]
כאן יש מטרה שלך שאת מנסחת לעצמך ורוצה להשיג עבור ילדתך בת ה-7.
[b][po]בלה שנדמה לה[/po][/b] (2010-07-14T15:28:19):
[u]חשוב לי להבין שהם לומדים. בעיני זה סימן לכך שהם מאושרים ובריאים.[/u]
האם כל הזמן צריך ללמוד?
אני צריכה להזכיר לעצמי לפעמים שאם ילד ממוצע בבי"ס יושב כל יום חמש או שש שעות ו"לומד", אסור שזה יטעה אותי. כשבאמת רוצים
ללמוד משהו, לרכוש איזה ידע או מיומנות, אז צריך בשביל זה מעט מאוד זמן. והילדים שלנו הרי לומדים גם בחופש הגדול, אז זה מתאזן (-;
ואיך תדעי שהם לומדים? זה הרי רוב הזמן סמוי כל כך מן העין...
[u]מה תכלול הסביבה הטובה ביותר, שאני רוצה או יכולה לספק לילדי[/u]
אני חושבת שהסוד הוא לא בחומר אלא ברוח.
[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2010-07-14T17:00:45):
[u]מה תכלול הסביבה הטובה ביותר, שאני רוצה או יכולה לספק לילדי[/u]
בעיניי נמספיק שהסביבה תהיה טובה, ולא הטובה ביותר. ואני מצטערת על הקטנוניות אבל זה לא סתם שאני נעצרת כאן, דווקא בגלל שלפעמים, כיוון שהם איתנו בבית, אנחנו נוטים לחשוב שיש לנו את האחריות הזו כאילו שבחוץ זה מתקיים וגם אם לא, הרי לשם כך הם עמנו, לא ?
אז זהו, שאני לא בטוחה שכן... (מקווה שיוצאת ברורה בערפילי עייפותי ומח שעוד לא חזרלעצמו אחרי הלידה)
בעיניי דווקא לפעמים ממש טוב שהסביבה היא לא הכי טובה, ככה כל אחד מבני המשפחה יכול לבחון מה באמת חשוב לו ומה הוא רוצה וצריך ולהתעקש על כך או להתאמץ לצורך כך. אנחנו כולנו יחידה לומדת, גם הילדים וגם ההורים וכמשפחה אנחנו מתבוננים ביומיום ומתאימים את עצמנו. ממילא לעולם לא נוכל לספק לילדים שלנו את כל האפשרויות שיש בעולם או לפתוח בפניהם את כל תחומי הידע ולכן עדיף בעיניי לא לקלק ולהשאיר להם את ההזדמנות להתנסות, להתעניין, להציב לעצמם כל מיני מטרות, אפילו לא ריאליות ולגלות בעצמם אם זה ריאלי או לא (לפעמים משהו שנראה לי לא ריאלי בוא בהחלט כן ישים ורק המח הצר שלי צמצם או הגביל את הריאליות !!). כמה שפחות לחסום, להתערב, לתחום ולפעמים דווקא התלהבות יתר ונסיון יתר להעשיר או לפתוח במקום שהילד רק העז להכניס שבריר של רגל, עשוי לרמוס ולסגור !
אני רואה את זה כל פעם שהילדים שואלים שאלה ובעלי עוטה על פניו את פרצוף ה"הנה באה לי הזדמנות להרביץ בהם תורה" וזה כבר הפך למעין בדיחה משפחתית שאבא עושה סימנים שהוא רוצה להתחיל לנאום ואנחנו ישר מסבירים לו שיעצור כאן.
אני מרגישה שבאמת מאד מאד קשה לעפמים להתרחק ולהתנתק מכל נושא הלמידה והידע כפי שהכרנו אותו וכפי שהוא הוטמע בתוכנו .
[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2010-07-14T17:27:19):
[u]זאת הצעה טובה בדרך לשחרור. בסופו של דבר, לדעתי, מגיעים למקום שמתייחס ללמידה כמשהו אישי, אינטימי, שאינו טעון בקרה ופיקוח.שאין צורך להטיל עליו בקרה ופיקוח, כמעט מתחשק לומר: שאסור להטיל עליו בקרה ופיקוח.[/u]
נכון. לבדוק מה הילד לומד זה רק תמיכה בדרך לשחרור מלא. כי למידה היא אכן [u]כמשהו אישי, אינטימי, שאינו טעון בקרה ופיקוח,[/u] כמו עיכול. אף אחד לא נכנס לקרביו של הילד לבדוק איך הוא מעכל את התפוח שאכל.
[u]זו השאלה בה אני מוצאת עצמי מתעסקת. מה תכלול הסביבה הטובה ביותר, שאני רוצה או יכולה לספק לילדי.[/u]
זה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה. הסביבה שמתאימה לך מתאימה גם לילדים שלך. באיזה סביבה [b]את[/b] רוצה לחיות?
ככלל, כל שאלה לגבי ילדינו שאין לנו עליה תשובה (כי באמת איננו יכולים לדעת מה טוב לאנשים אחרים - גם לא לילדנו) אנחנו יכולים להפנות לעצמנו. אז נוכל לדעת את התשובה (ואם אניננו יכולים לדעת מה אנחנו צריכים איך נדע מה ילדינו צריכים), נוכל לחיות בתחושת סיפוק כי אנחנו עושים את מה שמתאים לנו. זה נכון לא רק לגבי חינוך ילדינו. זה נכון לגבי כל סוגי הקשרים שלנו עם אנשים. מה נכון לנו, מה אנחנו רוצים, למה אנחנו זקוקים - זה מה שאנחנו יכולים לדעת.
כאשר אנחנו מנסים לחיות את חיינו באופן שהכי יתאים לאנשים אחרים - ילדים, בני זוג, הורים וכדומה, אנחנו חיים בשאלה מתמדת, בחיפוש מתמיד, בחוסר שקט, בחיפוש אחרי התוצאות העתידות לבוא. אין לנו מנוחה כי אנחנו עסוקים בעתיד. והרי אף פעם אי אפשר לדעת מה ילד יום.
לעניות דעתי ילדים יכולים לגדול בבית שאין בו אטלס ומילון. כמו שאתם חיים בבית שאין בו אטלס ומילון. ואם יום אחד מילים או ארצות יענינו את מישהו מכם - הורים או ילדים, אני מניחה שתמצאו את הדרך להשיג מילון או אטלס.
[u]שלא יפסיק כי היא נגמרת.[/u]
אני לגמרי סומכת על ילדי שהדרך לא תגמר להם. הם פי אלף מוכשרים בזה ממני. לא כי הם כל כך מוכשרים ואני לא. כי לילדים לא נגמרת הדרך. זה קורה רק לנו, למבוגרים, שלא נתנו להם לסלול בעצמם את דרכם. ילדים שלא מפריעים להם יודעים לסלול לעצמם דרך.
לכן אני מאמינה שהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות למען ילדי הוא לא להפריע להם. לא לייצר להם קביים שהם לא זקוקים להם ולא להציב להם מטרות לא שלהם.
אחת הדרכים היעילות ביותר להגשמת מטרותי אלה הוא לחיות את חיי. להיות עסוקה בחיים שלי - מה מעניין אותי, מה משמח אותי, במה אני רוצה לעסוק, אלה שאלות מפרות לעניות דעתי. ואם אני מוצאת משהו מעניין ומרתק, מטבע הדברים ארצה לחלוק אותו עם ילדי, לא כדי להשכיל אותם, אלא מתוך הנטיה הספונטנית שלי להתלהב ביחד, לשמוח ביחד, להנות מהגילוי.
מכיון שחלק מילדי כבר בגרו ויש לי מידה מסויימת של פסרפקטיבה אני יכולה לומר שאני לא מפסיקה ללמוד מילדי, וגם נושאים שבראשית הדרך אני הייתי מקור האינפורמציה בשבילם, היום נשארתי הרחק מאחוריהם ואני נהנית עד בלי די ללמוד מהם ואיתם את כל מה שהם עוסקים בו.
אני נהיתי ממש משכילה מכל הסיפור הזה של החינוך הביתי.
[b]מזדמנת[/b] (2010-07-14T18:36:27):
אפשר ללמוד מהילדים, להשכיל ולהנות גם לא בחינוך ביתי. לא?
האם הבלעדיות למקור האינפורמציה בראשית הדרך והמהפך בהמשך מעצימה את ההנאה
האם זה לא שליטה נסתרת?
<שואלת כדי להבין יותר טוב. אנו בדרך לחינוך הביתי>
[b]ביתית[/b] (2010-07-14T21:23:07):
מה יש לכם לומר על ילדים שרוצים שעות על שעות של משחקי מחשב? למישהו יש ניסיון ארוך טווח עם זה ולמה זה הוביל - טוב או רע? להגביל... לא להגביל...
[b]אלה[/b] (2010-07-14T21:25:21):
[u]זו השאלה בה אני מוצאת עצמי מתעסקת. מה תכלול הסביבה הטובה ביותר, שאני רוצה או יכולה לספק לילדי.[/u]
זה משהו שמגלים כל הזמן לא?
אם פעם אחת שאלו אותך מה זה רוסיה או איפה זה ולא היו לך מפה או אטלס,
סביר להניח שתרצי להשיג אטלס כדי לענות על השאלה.
והנה, יש אטלס בספרייה.
כמו שאורנה ציינה, זה תלוי בתחילה בתחומי העניין [b]שלך[/b]
ואחר כך כשתחומי העניין במשפחה מתרחבים, הסביבה הלימודית מתרחבת איתם.
לא נראה לי שיש מה להתכונן לכך מראש
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-14T23:00:59):
בעניין האטלס והמילון.
מה קורה אם נשאלת השאלה ובגלל שאותו מילון לא בנמצא, עוזבים את זה ולא מקבלים תשובה? לא חבל?
[b][po]בשמת א[/po][/b] (2010-07-14T23:15:09):
[u]מה קורה אם נשאלת השאלה ובגלל שאותו מילון לא בנמצא, עוזבים את זה ולא מקבלים תשובה?[/u]
בעידן האינטרנט????
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-15T00:22:22):
טוב, זו הייתה שאלה עקרונית.
האינטרנט לא תמיד נותן תשובות מקיפות או מדוייקות. בטח שאין בו המשכיות (בהשוואה לספר הבנוי פרקים פרקים) - זה אולי לא נכון כשמדובר באטלס או מילון אבל כן יהיה נכון כשמדובר בנושא רחב כמו היסטוריה נגיד.
[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2010-07-15T01:24:41):
[u]האם הבלעדיות למקור האינפורמציה[/u]
אין בלעדיות. ילדים שלא הולכים לבית ספר אינם מנותקים מהעולם.
[u]האם זה לא שליטה נסתרת?[/u]
שליטה עודפת בחיי ילדינו איננה נחלתם של הורי החינוך הביתי בלבד. אפשר למצוא רבים כאלה ששולחים את ילדיהם לבית ספר ואפילו לפנימיות.
כמו בכל עניין - השאלה היא פחות מה אנחנו עושים כהורים ויותר מאיזה מקום אנחנו פועלים כהורים.
[u]מה קורה אם נשאלת השאלה ובגלל שאותו מילון לא בנמצא, עוזבים את זה ולא מקבלים תשובה? לא חבל?[/u]
בעיני זה לא חבל.
סקרנות של ילדים היא מוצקה ויציבה. היא לא נעלמת בגלל שעל שאלה אחת לא ניתנה תשובה. אם השאלה תמשיך להעסיק את הילד הוא ימצא לה תשובה. אולי יש אטלס בבית של סבא וסבתא למשל?
לדעתי זה ממש לא נורא ואפילו טוב שילד יצטרך לעשות מאמץ כלשהו כדי למצוא תשובות לשאלות שלו. ככה לומדים ללמוד.
[b][po]אילה בשדה הדגן[/po][/b] (2010-07-16T00:41:54):
הרבה אני לומדת מהמורות הטובות והנהדרות שלי.(משתתפות הדיון, אתן לא נעלבות שככה אני מכנה אתכן, אני מקווה)
הנה מה שכתבה אורנה על הסקרנות היציבה של הילדים.
חברה אחרת שאני מכירה מתחילת דרכי בח"ב ,אומרת שאם ילד יחזור 3 פעמים לפחות על בקשה לאיזה חוג (או משהו שדורש הרבה משאבים),וגם במרווחי זמן כלשהם בין בקשה לבקשה , היא תתחיל לבדוק אפשרות להענות לבקשה.
ועדין לפנות לתחום כלשהו , להיות מצויד ע"י ההורים ולקבל מהם את ברכת הדרך (בכלי נגינה למשל,)ולחזור כלעומת שבאת-זאת אומרת שהילד לא נתפס לתחום, עבר תהליך שטחי, או טעם טעם של כישלון, חווה הדרכה לא מתאימה , שיעמום,תיסכול ועוד כל מני חויות - זה אפשר לומר , גם כן חלק מהחיים.
ללמוד איך להתומדד, איפה להשלים, איפה להתעקש , איפה לעודד, איפה למקד .
ואני לא חושבת שההורים יודעים את התשובות לשאלות הללו , אבל אפשר לראות איך הילד מגיב אליהן.
אני חושבת שמבחינתי, כל עוד הילד הבין מה הוא חווה מהחויה /הזמן/מהמפגש עם האנשים הקשורים בתחום -יש לכך ערך ללמידה שלו.
או אולי אני מנסה לנסח איזו תובנה : אם הילד יכל לשוחח עם ההורה, או אחר משמעותי על מה שקורה בחיים שלו ולראות איך הוא צומח משם- זה מה שצריך.
נניח, הילד ביקש ללמוד לנגן. ביקש כמה פעמים ואחר כך קנינו כלי נגינה ומצאנו מורה , קיבל כמה שיעורים, אבל הוא לא מתאמן, לא ממש חשוב לו להפסיד שיעור,לא מוכן להתאמץ בכלל ורואים שהוא לא בעינין ,ואז אפשר לשוחח על זה. ללמוד מה בעצם אנחנו רוצים מעצמנו
באופן אישי, לנו היה ניסיון של שיטת לימוד שלא התאימה לבן שלי, בשיטה אחרת זה היה נהדר.
יש לי כמה חברות שטוענות שמשחקי המחשב תורמים רבות להרחבת האופקים של ילדיהן. וזאת בגלל שהם [b]משתפים בחויות שלהם[/b] ובכל משחקי הדימיון האלה את חבריהם.אחר כך רואים אותם רצים במדשאה ומשחקים בתפקידי הדמויות, חרבות עץ בידים שלהם וכ' (ואז זה גם נהיה פעילות ספורט)
באיזה שלב גם משתפים את אמא , אם היא מספיק פנויה ו'ראש פתוח' ולא מגלה ישר אנטי טוטאלי מכל מה שקרוי משחקי מחשב.ואם אמא מצליחה לשים יד על איזה ספר שקשור לתקופה ההיסטורית ,משהו שקשור ומוגש בצורה מתאימה לעיכול, זה כאילו נפתח מועדון מעריצים , ההתלהבות בשיאה .
הדיון והשיתוף. זה גם לא חייב להיות דיון רציני וממושך, גם הבעת פנים - הבנה / אי הבנה , קריצה וחיוך /אף מעוקם ..
איך הרגשת /מה חשבת ...?
אני חושבת שהורים מכל סוג (גם הח"ב וגם אלו ששולחים לבי"ס ), לא מספיקים לדבר עם הילד על הכל.יש חברים ויש סבתות(גם אם הן צריכות אטלס בסיפריה וגם כאלו שלא מסוגלות לנסח משפט מורכב ).
זה בדיוק כמו שלא מגיעים לכך שמתבוננים במה הילד למד באופן ספונטאני במהלך היום -הצעה הנהדרת .
אני רוצה לקוות שבין כל הריצות שלנו , בכל זאת אנחנו מוצאים את הזמן המענג הזה . זה באמת הכי כיפי ולא דורש שום כרטיסי כניסה ושום ציוד מיוחד.
רק הזמן והנחת ורק להיות במקום כמו החצר שלנו אחר הצהרים עם אוסף הכיסאות העקומים מתחת לעץ - ברכה מאלוהים.
[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2010-07-16T08:50:48):
[u]או אולי אני מנסה לנסח איזו תובנה: אם הילד יכל לשוחח עם ההורה, או אחר משמעותי על מה שקורה בחיים שלו ולראות איך הוא צומח משם - זה מה שצריך.[/u]
אחד מהמתכנתים הגדולים בעיני (קנט בק) אמר פעם שלמידה היא פעולה המשתקפת במחשבה. באנגלית זה נשמע יותר טוב:
Learning is action reflected
אני חושבת שיש בזה הרבה מאוד אמת, גם בחלק של הפעולה וגם בחלק של המחשבה. אני לא אומרת שזו הדרך היחידה ללמוד, אבל יש משהו חזק בשילוב הזה של פעולה ומחשבה עליה, משהו שמאפשר ללמוד מכל דבר שעושים.
[b][po]לוטם מרווני[/po][/b] (2010-07-17T21:06:02):
מצטטת:
Education is not the filling of a pail,
but the lighting of a fire
-- W. B. Yeats
[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2010-07-18T17:45:09):
[u]איך גורמים לילדה בת 7 להציב בפני עצמה מטרות?[/u]
איך מונעים מבת 7 להציב לעצמה מטרות?
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-18T18:28:13):
[u]איך מונעים מבת 7 להציב לעצמה מטרות?[/u]
למה למנוע? הרי הרצון ללמוד, לראות תוצרים שייצרת בעצמך, לקבל משוב, להשוויץ במשהו שהוא לגמרי ממך ושלך, ליצור בעצמך תהליך שיש לו התחלה אמצע וסוף הוא כל כך טבעי ומלמד מעצמו, ובסביבה תומכת גם הנאה צרופה. זו הרי בדיוק
[u]שלמידה היא פעולה המשתקפת במחשבה.[/u]
אז למה לעצור בעדה?
[b][po]בשמת א[/po][/b] (2010-07-18T20:15:35):
_איך מונעים מבת 7 להציב לעצמה מטרות?
למה למנוע?_
מה שאמרה [po]תבשיל קדרה[/po], אם תרשי לי לתרגם, היה:
אין שום אפשרות [b]למנוע[/b] מבת 7 להציב לעצמה מטרות.
ולכן מגוחך לשאול איך לגרום לה לעשות כן. לא צריך לגרום לה. צריך רק לאפשר לה.
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-18T21:38:07):
שום דבר לא מגוחך בלחשוב על הדברים ולהפוך בהם עד שהם נהיים ברורים. ממש כפי שלא היית אומרת לילדתך שזה מגוחך לחשוב שכשהיא תגמור את החיים אז לא יהיה עולם (או כל דוגמא אחרת...)
ואני שואלת וחושבת בקול רם (גם אם יגידו לי בחוסר רגישות שאני מגוחכת):
האם ילד מציב בפניו מטרות?
האם עידוד של הצבת מטרות באופן עצמאי בגיל הצעיר מפתחת בן אדם מתמצא יותר או אבוד יותר?
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-18T21:58:22):
[u]צריך רק לאפשר לה[/u]
ואם יורשה לי לחפור, מה זה אומר?
[b][po]לוטם מרווני[/po][/b] (2010-07-18T22:13:40):
נקודות, אני חושבת שאין לנו מדגם מייצג סטטיסטית בכדי להסיק מסקנות.
יש לנו מקרים פרטיים, וכל מקרה לגופו.
אני הייתי ילדה שמציבה בפני עצמי מטרות. בתי מציבה בפני עצמה מטרות. אולי אינה קוראת להן בשם, אך כצופה מן הצד אני רואה איך היא מנגנת שוב ושוב את אותה מנגינה בפסנתר עד שהמנגינה מלוטשת ונעימה לאוזן.
מה ש [po]תבשיל קדרה[/po] אומרת זה שלא צריך לגרום לילדה בת 7 להציב לעצמה מטרות. היא כבר חיה את זה. אלו מטרות פנימיות, כמו מוטיבציה.
אני אגב מאמינה שככל שיותר מידע יפתח בפני הילדים - כן יטב.
לגבי הצבת מטרות- אני לא מתערבת במטרות הפנימיות, אבל כמובן שיש מטרות חיצוניות (לדוגמא קריאה שוטפת, ערכים, מסורת, ועוד) שחשובות לי ונכללות במטרות הלימודיות שאני מציבה לעצמי ולילדיי.
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-18T22:45:12):
[u]מה ש [po]תבשיל קדרה[/po] אומרת זה שלא צריך לגרום לילדה בת 7 להציב לעצמה מטרות. היא כבר חיה את זה. אלו מטרות פנימיות, כמו מוטיבציה.[/u]
לגרום היא באמת מילה לא מתאימה. טעיתי בניסוח. אבל אני מאמינה שקל נורא להרוס ולהפריע, גם ללא כוונה או ללא מישים. אם אנסה להמשיל, אז כמו צמחי בר - יש חזקים, שיצמחו ויפרחו כמעט בכל מקום ותנאים ויש עדינים, שלולא היו "פרחים מוגנים" לא היו שורדים. בין ארבעת ילדי יש כאלה ויש כאלה אז אני מנסה לנסח לעצמי "כללי הגנה על הצומח" מתאימים.
לגבי מטרות חיצוניות - לקח לי זמן להבין שכל עוד הדבר לא הופך לרצונו של הילד, אני ורצונותי יכולים לעשות שמיניות באויר. עם זאת, כשהנחנו את הרצון ללמד ופשוט הצפנו ושיקפנו כל הזמן את הנושא במעשים וביומיום שלנו הם התחילו לרצות בכך מעצמם. כמו [po]שלוטם מרווני[/po] כתבה
[u]אני אגב מאמינה שככל שיותר מידע יפתח בפני הילדים - כן יטב.[/u]
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-18T23:24:13):
[u]שחשובות לי ונכללות במטרות הלימודיות שאני מציבה לעצמי ולילדיי.[/u]
אם כך בנוסף לכך שהיא מציבה בפני עצמה מטרות את מציבה בפניה גם.
כשאני נזכרת בהיותי ילדה בבי"ס יסודי, לא חשבתי ולא תהיתי על היותי בבית ספר, או מה אני עושה שם (למרות שברוחי הייתי ילדה מרדנית כבר מגיל גן חובה וחוש הביקורת שלי כלפי אנשים ומעשיהם הייתה מפותחת למדי).
סבלתי מיהירות של המורים, מחוסר רגישות שלהם (הייתי ילדה מאוד מקובלת בכיתה וגם הרבה מורים אהבו אותי ועדיין חשתי מצוקה נוכח התנהגותם), מהרצון שלהם לקבל כבוד כשלא מגיע להם לקבל ועוד מהמון דברים אחרים שלא קשורים לנושא הנדון. מה שאני רוצה לאמר שילדים הם כמו ספוג. מגישים להם היצע והם לרוב לוקחים - אם דרך יצירה, אם דרך משחק, אם דרך לימוד דידקטי, אם דרך תוכנית בטלוויזיה (כמה אהבתי את הטלויזיה הלימודית - אולי בגלל שזה היה ע"ח בי"ס?). מה שאני מנסה לשאול זה:
האם צריך לתת לילד קטן לבחור? האם הגישה האנתרופוסופית לא יותר נכונה לגיל ילדות הצעיר (עד גיל 10 נגיד)?
[b][po]לוטם מרווני[/po][/b] (2010-07-19T19:15:32):
נקודות, את מסכימה לחדד את הגישה האנתרופוסופית?
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-19T20:39:59):
כן, עד כמה שאני מבינה ויודעת וכמובן שאעשה זאת בקצרה כדי שלא נפתח פה הרצאה על השיטה האנתרופוסופית.(שהיא כוללת המון המון דברים חוץ מחינוך. שטיינר התייחס באופן נרחב גם לארכיטקטורה, עיצוב, רפואה, תזונה, התפתחות הנפש ובוודאי יש עוד..)
רודולף שטיינר כמו גרמני טוב חילק את השנים לשלבי התפתחות:
עד שמתחלפות השיניים יש לאפשר ולפתוח בעיקר ערוצים רגשיים. (במידה ונותנים לאינטלקט להתפתח בשלב זה, זה על חשבון התפתחות רגשית)
מגיל 7 ועד נדמה לי 13 (?) נותנים גם לאינטלקט להיכנס לסיפור. אבל - הילד נמצא במצב בו הוא נשמר כמו בצמר גפן, מאוד מגונן מן העולם החיצון : הוא לא יראה טלוויזיה ורצוי גם לא מחשב , כמה שאפשר לנתק אותו מהרעות החולות של תרבותנו המנווונת. במקביל הדמות הבוגרת היא מרכז רציני בחייו ורצוי שתהיה נערצת. הילד ילמד דברים המתאימים לשלבי התפתחותו (לדוגמא הוא בשלב הגדילה, לכן ילמד איך הצמח נובט וצומח ובזמן שיהיה בהתבגרות מינית, ילמד איך הצמח מתרבה). הילד אינו קובע עדיין כלום בעולמו והמבוגר הוא זה שמנחה אותו.(לגבי אוכל, זמני שינה, נושאי לימוד וכולי)
לפי השיטה האנתרופוסופית כולם לומדים מלאכות יד (מאוד ברצינות כמו גרמנים...) : סריגה, תפירה, ריקמה, עץ, רתכות, קדרות (הכל מותאם גיל כמובן), הוא ילמד תאטרון ודיקציה ושירה ולנגן על כלי נגינה כל זה במקביל ללימודים עיוניים.
גם בשיטה האנתרופוסופית יש שאיפה לתת כבוד לילד, לא לבחון אותו , לא להשוות אותו ולא ללחוץ עליו.
מגיל 13 הילד הופך לבוגר ומתחיל להנחות את חייו ולקבוע לעצמו. (אני פחות מכירה את הגישה בגיל ההתבגרות)
אבקש מ [po]רוקדת לאור ירח[/po] להיכנס אם יש לה הערות.
אני עכשיו בתוך ההתלבטות שלי, [b]מאוד[/b] שואלת את השאלה: האם זה נכון לתת לילד קטן לבחור?
אני מאפשרת לילדיי לבחור רוב הזמן. באופן טבעי הגישה שלי היא מאוד פתוחה וליברלית ולא מעט סובלת מסוג של חולשה, אבל זו בהחלט גם גישה.
אבל הגישה האנתרופוסופית ששנים עוררה בי אנטגוניזם חריף (יש שם כל מיני תופעות מאוד גרמניות, יותר מדי ניתוב, יותר מידי כולם אותו דבר וכולי). פתאום מהדהדת בתוכי.
[b][po]רוקדת לאור ירח[/po][/b] (2010-07-19T22:08:03):
קראו לי אז באתי.
לגבי שלבי ההתפתחות זה פחות או יותר נכון, כמובן שגם בגיל 13 לא מתייחסים לילד כאל בוגר. גם קודם, זה בשלבים.
היום בדיוק דיברתי עם חברה שחיתה בעבר בקהילה אנתרו' באנגליה. בארץ היא לא מוכנה לשמוע על בי"ס אנתרו' לילדים (הבכור שלה היה כאן בכזה בכיתה א', היום הוא בגיל ההתבגרות) למרות שבאנגליה היה לה מאד טוב עם בית הספר של הקהילה והיא אומרת שמבחינתה בארץ מיישמים את האנתרו בדרך יותר נוקשה, גרמנית ,בעוד שבאנגליה זה יותר חופשי, כך שצריך לזכור שתמיד גם תלויה הגישה ולא רק "הגישה".
באשר לילדים קטנים בגיל הרך, ברור לכולנו שהם לומדים מחיקוי. האמירה היא שתינוקות הם אחד עם העולם. גם בהקשר החושי, אם תדגדגו תינוק הוא לא יגיב, כי הוא חלק מהכל ואם הגירויים רבים מדי הוא ירדם כי הוא חווה הכל בעוצמה. לכן, בגלל שהוא מחקה הכל ואנחנו בדרך כלל מבחינים בדיבור ובהליכה (אנשים שגדלו עם חיות בר לא התרוממו על שתי רגליים , ככל שאני יודעת, גם כאשר הגיעו לחברת בני אנוש ולא הצליחו לדבר) אבל זה קיים גם ברוח ובנפש לכן המחנך והאדם המבוגר שנמצא ליד הילד , כדאי שיהיה אדם ראוי לחיקוי. לכן זה קורא קודם כל להורים לנסות להיות אנשים ראוים לחיקוי ככל הניתן, גם בהלך הרוח והמחשבה.
מאד משמעותי עבור הילד הריתמוס. האמירה שאנו מחוברים לטבע, לעונות השנה, לחגים ולשעות ביום. ילד צריך לאכול בשעות קבועות ולישון בשעות קבועות, ככה יתחזק בגופו ורוחו, וכמובן שאפשר לחרוג ולשבור את הריתמוסים אך לשם כך יש צורך בריתמוסים. גם מטפלים אלטרנטיביים מציעים מהי השעה הכי מאוחרת שכדאי לאכול בה, מהן שעות העיכול בהן פועל הכבד ומהי השעה בה הריאות בפעילות. אני חושבת שרבים מאד מהילדים בארצנו, אלה שאינם בחינוך ביתי, סובלים ממחסור חמור בשעות שינה בגלל חוסר התייחסות לריתמוסים. בתור אמא שמנסה לשמור על ריתמוסים קבועים (לא כולל יולי-אוגוסט, או לפחות הרבה פחות) אני יודעת כמה זה קשה וכמה זה תובעני, זה לא נוח בכלל אבל בתחושה שלי מאד מאד נכון.
עוד דבר הוא שהילד הרך מתפתח בעיקר בגפיים ולכן עד גיל 7 יש להתרכז בהתפתחות זו ולא לעכב אותה על ידי מידע או פיתוח חלקים אחרים. חשוב לטפס, לרוץ, ובגיל מאוחר יותר אפשר עבודות יד בהתאם ליכולת של הילד הספציפי.
מה שאני רואה זה הרבה סבלנות להבשלה של הילד. לא כולם צריכים להיות אותו הדבר. נכון שלמשל בגן עושים עבודות יד דומות. אז ראיתי שלגדולים יותר נתנו לתפור בובה עם שק שינה, לקראת עלייתם לבית הספר בגיל 7 והקטנים יותר קיבלו עבודות אחרות. הם התחילו סריגת אצבעות ובתי לא הצליחה, הגננת על מנת לא לתסכל הציעה לה עבודה יותר קלה, על אף שהיו בגן בנות צעירות ממנה שכן הצליחו. כל זאת הן מתוך כבוד לאינדיוידואל, רצון לא לתסכל את הילד וליצור אצלו חוויות של הצלחה. וגם- ביטחון שמה שמוכן יבשיל, הרי אין סיכוי שאם נעמוד מעל זרע שזרענו ונצעק עליו שיגדל יותר מהר, הוא ינבט מהר יותר ואם נזרז אותו באמצעים כימיים לא בטוח שזה מה שהתכוונו אליו.
לגבי בית הספר יש לי פחות ניסיון אבל כן יש לי התבוננויות. אני גם חושבת שנקודות הקצינה כשהיא אמרה שהילד לא מחליט כלום, בגדול לא שואלים אבל ברור שיש ילד שיקבל את זה ויזרום עם זה ויש ילד שידרוש משהו אחר, וזה בסדר שגם להורים יש מה לגדול ולהתפתח וללמוד, זה לא שהמילה נאמרת וזהו.
כמו כן יש יחס שונה לילד בן שנתיים לעומת ילד בן חמש, נכון שמדובר על שלבים, אבל ההתפתחות היא איטית והדרגתית ולכן יש שינוי. למשל כשבתי היתה במשפחתון בגיל שנתיים לא שאלו מה הם רוצים לאכול ושמו להם בצלחת אותו דבר. בגיל גדול יותר ראיתי ששואלים: מה לתת לך ? וברור שהילד לא ממציא שהוא רוצה אבטיח אם אין אבל כן נותנים לו רק מלפפונים אם הוא לא אוהב עגבניות כי סומכים יותר על זה שידע מה הוא רוצה.
[b][po]אילה בשדה הדגן[/po][/b] (2010-07-19T23:45:26):
הצילו תבשיל!
נשים טובות מנסות לפענח אותך, בואי ותסבירי.
(אני מכירה את תבשיל, אבל אני מתאפקת ומחכה שתפתח את הדף).
[hr]
אני אתיחס לעינין של ילדה בת 7.
אני מסכימה עם לוטם :_אין לנו מדגם מייצג סטטיסטית בכדי להסיק מסקנות.
יש לנו מקרים פרטיים, וכל מקרה לגופו._
אני מניחה שרוב הילדות בגיל הזה מראות עינין בתחום כלשהו.
לא כולן ירצו להגיע להשגים בתחום , משהו בסיגנון נגינת מנגינה בצורה מלוטשת ונעימה.
לא כולן אפילו ידעו שיש דבר כזה 'השג' בתחום הזה , כי מבחינתה של הילדה (אם היא לא נחשפה לטלויזיה , מדריכים תחרותיים וכ')כל מה שהיא עושה זה לשחק.
זה משחק שיקר לליבה היא מאושרת לעסוק בזה ולפעמים מאוד עצוב לה שזהו צריך לסיים כי עכשיו לילה ומאוחר או כי החבר צריך לנסוע .
ואני רוצה רגע להתבונן במקרה של ילד/ה שיש לה עינין אדיר במשחקי חברה ,ובחברים .
כי זה נחשב אולי ל'רק רוצה לשחק כל היום'. היא נחשבת בעיני כעת, כמי שהיעוד שלה בחיים כמי שתעסוק ביעוץ,עבודה עם לקוחות ומנהיגות. אולי .
אולי כדי להגשים את היעוד שלה היא זקוקה להתנסות החברתית המאסיבית הזו ,להבין איך זה עובד, איך היא בסיגנון התיקשורת שלה והכריזמה שלה יכולה לגרום למשהו.
[list]
[*] עד כאן מקרה פרטי.
[/list]
אני גם חושבת שיש הרבה הבדל בין 1.מוטיבציה של מישהו לעשות את המטרות שיעד לעצמו ביום קניות וסידורים (אפילו שהמישהו הזה למד פלי לידי והמטרות שלו ריאליות ), ל2.בין אמן שמלטש יצירה /כותב סימפוניה וכ'
להרגיש את הזמן שטס בנעימות לא מוסברת ,לרצות לדלג על כל מהמורה וכל קושי לרחף עם הקסם.
אני חושבת שהיכולת לעשות את 1 , היא יכולת שמקנה פרופורציה וצניעות בחיים.זה כמו לטאטא את השביל בגן של המנזר מתחת לעץ המצוי בשלכת, לעשות מדיטצית סלט/שטיפת כלים ..(יש דפים מאוד מענינים בנושאים הללו).
זה חיבור לקיום הבסיסי, הביולוגי-איך הגוף והנפש יוכלו לתפקד אם לא תזין את עצמך כראוי,תשב במקום ראוי נקי ומסודר.
אני מודעת לכך שיש אנשים שנולדו/הקנו להם מגיל צעיר את הקשר הזה . אני מודעת לכך שעל זה אני וילדיי נצטרך לעבוד .
[list=1]
[*] זה כבר עינין אחר.וירטואוזיות.
[/list]
סגידה ליציר הרוח החסר בסיס גשמי.
ובשלב זה אילה הולכת לישון(התעיפה מקניות וסידורים , בריכה וכל שאר הדברים )
[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2010-07-20T00:12:03):
[u]ליצור בעצמך תהליך שיש לו התחלה אמצע וסוף הוא כל כך טבעי ומלמד מעצמו,[/u]
אצל ילדים צעירים הצורך לסיים תהליך לא בהכרח קיים. במקרים רבים אלו המבוגרים שדוחקים בהם לסיים תהליכים.
ילדים בניגוד למבוגרים לא רואים כישלון בזה שלא סיימו מה שהתחילו בו. לעיתים הם פשוט מאבדים עניין ועוברים לפעילות הבאה שלהם.
המבוגרים שרגילים למדוד את החיים על פי התוצאות הרבה יותר מעוניינים בתוצרים. ילדים נהנים מהתהליך.
[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2010-07-20T06:28:13):
[u]האם זה נכון לתת לילד קטן לבחור?[/u]
רק כשהוא בוחר לבחור. לדעתי לא נכון להפיל בחירות על ילד לפני שהוא מראה שהוא רוצה לבחור בתחום מסוים. (ולא נכון למנוע ממנו בחירה ברגע שהוא כן.)
[b][po]רוקדת לאור ירח[/po][/b] (2010-07-21T12:52:57):
[u]ולא נכון למנוע ממנו בחירה ברגע שהוא כן.[/u]
מה עם ההשלכות של הבחירה שלו? הרי ילד בחינוך ביתי שבוחר שרוצה גן/בית ספר משליך על כל המשפחה שחייבת לשנות סדרי חייה בשל כך.
מה עם ילד/ה שרוצה עגילים והורה שמודע לשלמות הגוף, סיבוכים עם אינפקציות ו/או נקודות הדיקור הסיניות?
ילדה שמחליטה שרוצה רק נעלי עקב ואינה מודעת או יכולה לקחת בחשבון את ההשפעות על הגב שלה? או את ההשלכות הכלכליות של קנית זוג נעליים בכלל...
והאם לתת לילד לבחור אינו מוריד את האחריות שלנו כהורים?
או שהתכוונת למשהו אחר ואני מפספסת, אשמח אם תרחיבי.
[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2010-07-21T13:31:12):
בשמת תרגמה אותי מצוין.
זו היתה שאלה רטורית.
לדעתי צריך להתאמץ מאוד כדי למנוע (מילדים להציב לעצמם מטרות). ולכן (אלא אם מישהו מאוד התאמץ) אין שום צורך לגרום.
לי נותר לשבת, לשתוק, לנשוך את הלשון, לעסוק בעניני, לחבק, לאהוב, ולראות את הילדה (במקרה שלי - הילדים) מגיעה (מגיעים) למקומות מפתיעים.
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-22T02:01:43):
תבשיל ויונת.
בהמשך לשאלותיה של רוקדת, האם זכות הבחירה היא בכל תחום או שמא רק בתחום ה'לימודי'.
האם ילדכם יכול לעשות ניסוי כמה טבלאות שוקולד אפשר לאכול ביום? האם הוא בוחר מתי ללכת לישון, או כמה לשבת מול טלוויזיה/מחשב?
אני משערת שאתן בהחלט מגבילות ומנתבות את תפקוד ילדכן על פי אמונתכם. האומנם?
ולגבי המחקר והלימוד העצמי: האם ילד כשהוא סקרן ורוצה לדעת, לא צריך איזה ניתוב? לאן לפנות, מה לחפש, איך הוא יודע על האפשרויות השונות? האם הוא לא צריך אז איזה מדריך שייקח אותו אל תוך הפרוזדור ויראה לו לפחות את תחילת הדרך/קצה החוט?
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-22T02:42:52):
אוקי.
נזכרתי פתאום בדף שפתחתי לפני שלוש שנים.
חייבת לקרוא אותו ולהיזכר בדבריו.
לשירי ולמי שרוצה לקרוא או להיזכר: [po]למידה מובנית בחינוך ביתי חופשי[/po]
[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2010-07-22T06:21:22):
[u]מה עם ההשלכות של הבחירה שלו?[/u]
אפשר לספר לו עליהן.
[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2010-07-22T20:48:17):
[u]האם ילדכם יכול לעשות ניסוי כמה טבלאות שוקולד אפשר לאכול ביום? האם הוא בוחר מתי ללכת לישון, או כמה לשבת מול טלוויזיה/מחשב?[/u]
אני חושבת שלשאלות הללו אין תשובה "חינוכית" או אידאולוגית. התשובה להן היא לגמרי אישית.
יש הורים שבסוגיות האלה נותנים לילד להחליט ויש שלא. תשובה טובה היא תשובה שמתאימה להשקפת העולם של ההורים, היא לא קשורה לטובת הילד. מובן שהשקפת העולם ההורית לוקחת בחשבון את טובת הילד. אבל ייטב לכולנו אם נזכור שגם ההחלטות הכי מגובשות שלנו, הכי מגובות בדעות/מחקרים/נסיון וכו' בעניין טובת ילדינו, יום אחד יעמדו למבחן בין אם על ידנו או על ידי זולתנו שעשויים להיות אפילו ילדינו, ולא יעברו אותו (את המבחן כמובן).
ההחלטות שלנו נשענות על אמונות. אני כמובן מאמינה לאמונות שלי. וגם שמחה להסביר אותן למי שרוצה לשמוע. אבל איני טוענת לידיעת האמת המוחלטת. ואני מקווה שגם מי שקורא את דברי לא יקח אותם כאמת, אלא יבדוק את התאמתם לאמונותיו הוא.
[u]ולגבי המחקר והלימוד העצמי: האם ילד כשהוא סקרן ורוצה לדעת, לא צריך איזה ניתוב? לאן לפנות, מה לחפש, איך הוא יודע על האפשרויות השונות? האם הוא לא צריך אז איזה מדריך שייקח אותו אל תוך הפרוזדור ויראה לו לפחות את תחילת הדרך/קצה החוט?[/u]
אספר מנסיוני -
העיסוק של ילדים בסוגיות שונות לא דומה תמיד למה שאנחנו מדמיינים. זה יכול להיות מאד אקראי, לא שיטתי בכלל, קופץ מנושא לנושא, לא מעמיק בכלל, על פי רוב סמוי מן העין.
אתן דוגמא אחת -
בדרך כלל ילדים (ילדי לכל הפחות) לא מבקשים ללמוד לקרוא. גם לא ללמוד חשבון. הם יכולים לשאול מה כתוב כאן, או כמה זה 3+3 או לכתוב "בכאילו" או לעשות חשבון כמה עולה דבר מה. אפשר כשנתקלים בזה להסיק מכך שילד רוצה ללמוד חשבון או לדעת לקרוא, ואז לנתב אותו ללמידה שנדמה לנו שהוא מחפש. ואפשר גם באופן הכי נקודתי או לענות לו על שאלותיו, או לשחק איתו בשאלותיו - על פי היכולת, הפניות ומצב הרוח שלי.
ואז אי אפשר לראות ילד למוד לקרוא. אפשר לראות ילד שמשחק מפעם לפעם באותיות או במספרים, ויום אחד מגלים שהוא יודע לקרוא.
בחרתי בדוגמא הזו כי אפשר להגיד אותה במילים. אבל את רוב תהליכי הלמידה של ילדי אינני יכולה להגדיר במושגים המקובלים לתאור למידה.
יש מי שיאמר שהזנחתי את ילדי. שאולי עם ניתוב היו יכולים להגיע הרבה יותר רחוק. יתכן שכך הדבר לפחות בעיני אנשים מסוימים.
בפועל, אלו מהם שלומדים באקדמיה מצליחים לעשות זאת ללא קושי מיוחד, והם עצמם מזהים כמה וכמה יתרונות שיש להם על פני בוגרי מערכת החינוך.
וליד כל זה - יש סוגיות בהן מתרחש לימוד מובנה, באמצעותי או באמצעות אחרים - במוסיקה.
אבל גם אלה שכשהיו קטנים לא למדו מוסיקה בצורה מובנית מגיעים להשגים מוסיקלים, אם באופן פרטי לגמרי או ממש באופן מקצועי.
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-22T22:00:12):
האם את יכולה להבהיר את המשפט הזה, משהו בתחביר שלו לא ברור:
[u]אבל גם אלה שכשהיו קטנים לא למדו מוסיקה בצורה מובנית מגיעים להשגים מוסיקלים, אם באופן פרטי לגמרי או ממש באופן מקצועי.[/u]
וכמובן יש לי שאלה של מיינסטרים מעצבן אבל איך הם נכנסו ללמוד באקדמיה? האם עשו בגרות?
ורק כדי להבהיר שוב : אני לא רואה במבחני הבגרות סמן לשום דבר, רק מבינה שאלה כללי המשחק הטפשיים של החברה. כן, אני מבינה שאפשר וגם עדיף ללמוד למבחנים האלה כשרוצים במרטון בגיל הבגרות ולא לשגע את הילד מגיל 6, יש בי התנגדות גדולה למה שנעשה בבתי הספר - אבל עדיין הפולניות...
ועוד שאלות: האם החינוך הביתי לא גורם לילדים להיות כאלה מפונקים מידי, כאלה שכל כך רגילים ללכת אחרי רצונותיהם, שאין בהם את היכולת לעשות כשצריך דברים גם כשלא בא? אולי אגוצנטרים מידי. מה עם להתגבר על קושי? להתאמץ וכולי?
[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2010-07-22T23:24:24):
[u]האם החינוך הביתי לא גורם לילדים להיות כאלה מפונקים מידי, כאלה שכל כך רגילים ללכת אחרי רצונותיהם, שאין בהם את היכולת לעשות כשצריך דברים גם כשלא בא? אולי אגוצנטרים מידי. מה עם להתגבר על קושי? להתאמץ וכולי?[/u]
בעיניי שאלה שלא בהכרח קשוה לחינוך הביתי אלא לסגנון הורי וכו' אבל רוצה לתת דוגמא קצת שונה ואולי מסבירה :
כשידעתי שאני בהריון עם תאומים חשבתי כל הזמן איך אני צריכה להכין את הילדים והמשפחה כי אחרי שהם יוולדו אני אהיה מאד מאד מוגבלת ולכן, בקרים רבים (רבים מדיי) נלחמתי בילדיי הגדולים שימרחו לעצמם את החמאה על הטוסט (וממילא, אמהות שבאמת נחשבות ויודעות לחנך כבר מזמן לא היו מורחות לילד שלהם את הטוסט כי איפה החינוך לעצמאות ומסוגלות וכו' - זו אחת האמונות שנוטה להפעיל אותי חדשות לבקרים). העיסוק הזה הפך את ארוחות הבוקר לחוויה מעצבנת ומרגישה ומתישהו נטשתי אותו כשאחת לאיזה זמן חזר וניטש הקרב (לפי רף הלחץ שלי מהעתיד או מהציון שלי כאמא).
בקיצור... עכשו התאומים כאן, בהתחלה עדיין מרחתי טוסטים וכריכים ואז יום אחד, הבנים היו רעבים ואני ישבתי והנקתי צמד (חוויה שמבחינתי כרגע לא מאפשרת קימה ופעילות רבה מעבר לדברים שאפשר לעשות בישיבה מוחלטת...) ואז השני מרח לעצמו, ומרח גם לאחים שלו היותר קטנים ומאז הוא מורח לעצמו ולפעמים בכל זאת כשוראה שנאי פנויה מבקש שאמרח גם עבורו.
לפני כמה ימים כשישבנו לאכול שיתפתצי את הילדים בסוגיה הזו כשהכרזתי מראש שיש דברים שאני לומדת מילדיי וזה אחד מהם - לא צריך בהכרח להכין אותם לעתיד, הם יהיו בו ויתפקדו בהתאם כשהוא יגיע !
[b]רישגלית[/b] (2010-07-22T23:48:57):
[u]ליד כל זה - יש סוגיות בהן מתרחש לימוד מובנה, באמצעותי או באמצעות אחרים - במוסיקה.[/u]
אשמח אם תפרטי למה, ובעיקר איך.
האם זה ככה מפני שהם מבקשים את זה? מאיזה גיל? איך בדיוק מתרחש הלימוד המובנה?
(כן, שוב אני מנג'סת באותו נושא P-:).
[u]מה עם להתגבר על קושי? להתאמץ וכולי?[/u]
מצד אחד, אני שואלת את עצמי את השאלות האלה בקשר לילדי; מצד שני, ביליתי את כל ילדותי ועוד כמה שנים אחריה ב"לא להתמיד", "לא למצות את הפוטנציאל" וכו'. אז קודם כל, לא גדלתי בחינוך ביתי אלא בקיבוץ, שזה בערך ההפך הגמור; ועם זאת, באמת לא היתה הישגיות בלימודים אצלנו, לא למדנו לעבור מבחנים וכד'. ובכל זאת עשיתי תואר ראשון ועברתי מבחנים בציונים סבירים ומעלה. זה קרה שנים אחרי שרוב האנשים עושים את זה, ובדרכים עקלקלות מאוד.
מסקנות? לא יודעת.
[b]רישגלית[/b] (2010-07-23T00:00:30):
[u]בעקבות השינוי בתפיסה התעורר בי הצורך לקרוא, ללמוד, להחכים, להשכיל במגוון תחומים הקשורים לחינוך.[/u]
אני דווקא מרגישה שבעיקר הייתי רוצה ללמוד כל מיני דברים שלא קשורים לחינוך - לנגן, לסרוג, לעשות כסף - ואם זה יעניין גם את הילדים כולם ירוויחו.
אצלנו בבית הדברים שאנחנו, ההורים, מתעניינים בהם, הם חלק מהדברים שמעניינים את הילדים: אני קוראת וכותבת - הילדים רוצים לקרוא ולכתוב; הוא מנגן ושר - הילדים רוצים גם.
הדברים האחרים שמעניינים אותם באים מתוכם או מחברים - ללכת מכות, להיות בחבר'ה, לרקוד, לצייר וכו'.
[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2010-07-23T07:39:29):
[u]האם החינוך הביתי לא גורם לילדים להיות כאלה מפונקים מידי, כאלה שכל כך רגילים ללכת אחרי רצונותיהם, שאין בהם את היכולת לעשות כשצריך דברים גם כשלא בא? אולי אגוצנטרים מידי. מה עם להתגבר על קושי? להתאמץ וכולי?[/u]
החיים מספקים כל כך הרבה הזדמנויות לתסכול, לקושי, ולאכזבות. ממש לא צריך מסגרת בשביל זה. מה שחשוב זה לא לדאוג לתסכל את הילדים מספיק פעמים, אלא מה עושים כשהתסכולים האלה עולים ממילא.
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-23T15:10:17):
[u]ממש לא צריך מסגרת בשביל זה.[/u]
הי, אני ממש לא מדברת על מסגרת. לפחות לא בית ספרית. אבל כשרוצים להעמיק במשהו צריך ללמוד עליו באיזה סדר, עם המשכיות , שקוביה תעמוד על קוביה.
האם זה לא דורש איזה מאמץ ומחוייבות שמאמנת אותנו להיות אנשים שעושים מאמץ כדי להגיע לאנשהו? האם החינוך הביתי במתכונת האנסקולינג, לא משדר לילד- איפה שיש מאמץ ולא נעים לך - תלך. לא חייבים לעשות דברים שלא רוצים, או שקשה בהם.
אנסה לתת דוגמא, מקווה שתהיה מספיק טובה:
ילד שרוצה להעמיק ברזי המתמטיקה, אני לא מדברת על מתמטיקה בסיסית שמבינים אותה מהחיים, אלא יותר מזה- האם הוא לא יזדקק לעזרה? לשיעור הבנוי זה אחרי זה, לעזרה מגורם חיצוני, לחשיפה לחומר מגורם חיצוני , למחוייבות כלשהי מצידו וכולי?
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-23T16:06:28):
אני מרגישה שאני נשמעת מבלבלת בין כמה דברים. יכול להיות שאכן.
בכל מקרה אנסה לשאול את שאלתי שוב:
האם זה מספיק שילד שרוצה להתנסות או לדעת או לחוות דבר כלשהו : יטעם טעימות? האם החוויה הממושכת, המסודרת, המובנית, המעמיקה, שדורשת לפעמים גם להתגבר על מהמורות, אך גם מובילה לחוויה מסעירה של עולם שלם בתחום אחד, של התמקצעות, התמחות -
איך כל זה מתיישב עם האנסקולינג?
[b][po]לילה טוב[/po][/b] (2010-07-23T16:23:07):
אני חושבת שככל שהם גדלים הם לא מסתפקים בטעימות - יכולה להיות למידה מאוד מעמיקה ואינטנסיבית - ממש צלילה לעומק של איזשהו נושא והתמקדות בו. היכרות עם כל ההיבטים שלו וכו'. העניין הוא שלנושאים האלה לא תמיד יש רייטינג כמו של מתימטיקה - זה יכול להיות מוסיקת רוק או כדורגל או סדרת ספרים מצליחה או היכרות עם תוכנת פוטושופ או היכרות עם יצירה מסוימת שהיא גם מחזה וגם יצירה מוסיקלית שנכתבה על פיו וכן הלאה.
לעתים גם יבקשו (או ינסו אם נציע להם) ללמוד את זה בצורה מובנית יותר עם איש מקצוע שיכול להעמיק ולהרחיב את הידע שלהם בתחומים מסוימים, מן הסתם היותר קונבנציונליים.
כל עניין ההתמחות לדעתי מתחיל בגילאי העשרה לכל המוקדם. עליהם את שואלת?
כי לגבי צעירים יותר זה כמו שרסיסים אמרה - אין טעם להקדים את המאוחר.
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-23T17:33:10):
אז טענתך לילה טוב, שהבשלות ללמידה מובנית ומעמיקה מגיעה רק בגיל העשרה. כן?
[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2010-07-23T17:49:13):
אני מסכימה עם [po]לילה טוב[/po] שחלק מזה זה עניין של גיל, אבל חלק זה הנושא. ילד שלומד לדבר יכול לשגע את השכל לכל הסביבה בפטפוטים ובשאלות "למה?" ו"זה?". תינוק שלומד לזרוק יכול לבלות זמן אינסופי בהפלת חפצים. ואם תקשיבי למשחקי הדמיון של ילדים שלומדים חשבון תגלי שהם משקיעים שעות על גבי שעות בחישובי נקודות או רמות קסם או כל מה שעולה על דעתם. אז גם אצל ילדים צעירים יש מאמץ והשקעה לאורך זמן, פשוט זה לא באינטגרלים של פונקצות מרוכבות.
[u]האם החינוך הביתי במתכונת האנסקולינג, לא משדר לילד- איפה שיש מאמץ ולא נעים לך - תלך. לא חייבים לעשות דברים שלא רוצים, או שקשה בהם.[/u]
אני לא בטוחה שזה כלל אצבע רע. אני יודעת שאצלי באופן אישי, אני יכולה להתקדם המון כאשר משהו שהולך לי בקלות, ולהיתקע ללא שום תוצאה כשלא. אני מעדיפה לנצל את הזמנים והתחומים שזורמים מהר ולעקוף את אלה שתוקעים אותי. אמנם לא תמיד, אבל לדעתי בהמון מקרים עדיף להתעסק במה שהולך בקלות ומתקדמים בו מאשר להיתקע בקשיים ולא להתקדם.
[u]ילד שרוצה להעמיק ברזי המתמטיקה, אני לא מדברת על מתמטיקה בסיסית שמבינים אותה מהחיים, אלא יותר מזה- האם הוא לא יזדקק לעזרה? לשיעור הבנוי זה אחרי זה, לעזרה מגורם חיצוני, לחשיפה לחומר מגורם חיצוני , למחוייבות כלשהי מצידו וכולי?[/u]
אני מכירה די הרבה אנשים שטובים במתמטיקה. בשבילם זה משחק, לא עבודה או "מחוייבות". אני לא מצליחה להעלות בדעתי כרגע אף אדם שטוב במתמטיקה ולא נהנה ממנה כמשחק. אני לא מאמינה שמישהו יצליח להתעמק במתמטיקה בלי באמת לאהוב את זה.
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-23T22:15:33):
[u]בשבילם זה משחק, לא עבודה או "מחוייבות". אני לא מצליחה להעלות בדעתי כרגע אף אדם שטוב במתמטיקה ולא נהנה ממנה כמשחק.[/u]
גם כשנושא הוא כמו משחק, הוא דורש איזו הנחיה של מישהו אחר שיעשה לנו את קיצור הדרך, אבל נדמה לי שדווקא לילה טוב עונה לי פה.
אולי באמת העמקה קוראת באופן טבעי כשהאדם מבקש זאת והוא יכול לבקש זאת רק כשהוא כבר בשל לכך - בגיל העשרה.
עד אז הוא למד לפי הגישה האנסקולינגית באופן מפוזר ולא מסודר מפה ומשם. האם זו גישתכן - אלה שדוגלות באנסקולינג?
[b]רישגלית[/b] (2010-07-23T22:35:58):
[u]גם כשנושא הוא כמו משחק, הוא דורש איזו הנחיה של מישהו אחר שיעשה לנו את קיצור הדרך,[/u]
דווקא קיצור הדרך זה משהו שעלול להפריע להעמקה בנושא שמתעניינים בו. דני לסרי מדבר על זה לא מעט בספריו, כמדומני.
[b][po]בשמת א[/po][/b] (2010-07-23T23:32:54):
_אולי באמת העמקה קוראת באופן טבעי כשהאדם מבקש זאת והוא יכול לבקש זאת רק כשהוא כבר בשל לכך - בגיל העשרה.
עד אז הוא למד לפי הגישה האנסקולינגית באופן מפוזר ולא מסודר מפה ומשם. האם זו גישתכן - אלה שדוגלות באנסקולינג?_
לא. אני ראיתי אצל שני ילדי העמקה באופן טבעי כבר בגילאי הילדות.
גם אני לא חושבת שאפשר לדבר על "לימוד באופן מפוזר". ממש לא.
כשהילד שלי מחליט ללמוד משהו, שום דבר לא יעצור אותו. הוא מתאמן למשל בקריאת התרגום בסרטים מספיק מהר כדי לקרוא הכל. והוא משקיע ומתקדם מהר מאוד. או בגיל שהוא בקושי ידע לכתוב בעברית, הוא כבר התחיל לחפש בגוגל באנגלית ולהיכנס לאתרים שעניינו אותו, באנגלית. ולפענח מה צריך לעשות שם. והוא ממש טוב בזה. שעות על שעות הוא יושב ומתאמן ומשתפר.
מה שלדעתי הכי מאפיין את הלימוד בחינוך הביתי הוא עניין הנושאים: הנושא שהילד בוחר ללמוד אינו חופף בהכרח את נושאי בית הספר. ולכן, לאנשים שכבולים בחשיבה של תוכניות הלימודים, הדברים האלה "לא נראים".
[b][po]לילה טוב[/po][/b] (2010-07-24T00:06:30):
[u]שהבשלות ללמידה מובנית ומעמיקה מגיעה רק בגיל העשרה[/u]
לא. דיברתי על הרצון להתמחות בתחום מסוים. אבל עכשיו אני חושבת שגם זה לא בהכרח נכון - אני רואה למשל ילדות שמתייחסות להתעמלות קרקע כמו אל מקצוע לכל דבר בגיל הרבה יותר צעיר, וממקדות שם הרבה השקעה ומאמץ.
אני מבינה שזה יכול היה להתפרש ככה, אבל חלק מהדוגמאות שהבאתי למעלה הן דווקא של ילדים צעירים יותר, בני שבע ושמונה (למשל הבת שלי שלמדה את פר גינט, או ילד אחר שלמד על כל הנבחרות במונדיאל).
יש בהחלט יכולת, ובעיקר הרבה יותר זמן חופשי להתעמק במה שמעניין אותך.
[u]הנושא שהילד בוחר ללמוד אינו חופף בהכרח את נושאי בית הספר.[/u]
וגם את זה אמרתי. זה מאוד משמעותי. כי ברוב הנושאים האלה זה לימוד שיכול לבוא גם מכל מיני אנשים (הבת שלי למשל השאילה הרבה דיסקים מאח שלי) אבל היא גם קוראת באינטרנט, גם שומעת את המוסיקה, גם ראתה סדרת על תולדות הרוק וכן הלאה..
זה כאילו לא מובנה, אבל מאוד מקיף ומעמיק, בדיוק עד לנקודה שבה זה מעניין.
[u]מישהו אחר שיעשה לנו את קיצור הדרך[/u]
דוקא זה נראה לי כמו רעה חולה של החינוך הרגיל, והזדמנות גדולה למי שיכול לחקור בעצמו ולהגיע לדברים מתוך לימוד אמיתי של התהליך ובלי קיצורי דרך.
אני חושבת שהקושי כאן הוא להבין שיש המון דרכים ללמוד, ורובן יותר מוצלחות מהדרך הבית ספרית המוכרת לנו. אני חושבת שאפשר ממש להבין את זה רק כשרואים את זה קורה, וגם אז רוב התהליך נעלם מן העין.
[b][po]בשמת א[/po][/b] (2010-07-24T01:07:39):
[u]אני חושבת שהקושי כאן הוא להבין שיש המון דרכים ללמוד, ורובן יותר מוצלחות מהדרך הבית ספרית המוכרת לנו. אני חושבת שאפשר ממש להבין את זה רק כשרואים את זה קורה, וגם אז רוב התהליך נעלם מן העין.[/u]
לגמרי מסכימה.
[u]זה כאילו לא מובנה, אבל מאוד מקיף ומעמיק, בדיוק עד לנקודה שבה זה מעניין[/u]
גם לזה אני לגמרי מסכימה, ורוצה להוסיף, שבתור מי שבעצמה צריכה ללמד, אני לא בטוחה שיש דרך אחת לעשות את "החומר" - "מובנה". מה זו העמדת הפנים הזאת שיש רק מסלול אחד לגשת אל - לצורך העניין, פר גינט או כל דבר אחר? (כשהבת שלי רוצה לשמח אותי היא מנגנת לי את [url=http://www.youtube.com/watch?v=iVbq-7o84jU]זה[/url] בחליל שלה)
זה אחד הדברים שאני הכי שוברת עליו את הראש, וברור לי לגמרי שכל בחירה שלי היא רק אחת האופציות. היא משקפת אותי ואת סדר העדיפויות שלי, זה ברור, אבל לאו דווקא את המבנה שכל מרצה אחר קולגה שלי היה מארגן בו את לימוד אותם העניינים.
[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2010-07-24T05:07:15):
[u]גם כשנושא הוא כמו משחק, הוא דורש איזו הנחיה של מישהו אחר שיעשה לנו את קיצור הדרך[/u]
הנושא לא "דורש" כלום. בטח שלא מתמטיקה. ממליצה לך לקרוא קצת סיפורי חיים של מתמטיקאים גדולים בשביל להתרשם.
נכון שהרבה פעמים כדאי ללמוד מאחרים, אבל גם למידה מאחרים לא חייבת להיות מובנית, והיא לאו דווקא יעילה יותר כשהיא מובנית. קשה מאוד להכניס תשובות לראש של מישהו שעדיין לא הגיע לשאלה. למעשה, יש שיטות הוראה שהרעיון המרכזי בהן הוא בכלל לוותר על כל הרעיון של לתת לאנשים תשובות, ובמקום זה לנסות לעורר בהם שאלות. בהקשר הזה אני ממליצה בחום לקרוא [url=http://www.nrg.co.il/online/15/ART/928/568.html]דרכו של הגשש[/url] של טום בראון ואת הדיאלוגים של אפלטון (במיוחד "מינון").
[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2010-07-24T05:08:03):
אגב, "דרכו של הגשש" זה ספר קטן, ו"מינון" זה ספרון דק מאוד. באמת מומלץ לקרוא.
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-24T09:10:46):
יונת, יש לך מושג איפה משיגים אותם?
[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2010-07-24T11:54:31):
את דרכו של הגשש אפשר לקנות בהוצאה (פראג) 1-800-773355 ואת מינון אפשר למצוא בספריה במדף הפילוסופיה (או כספרון נפרד, או בתוך הספר "דיאלוגים", כרך 1 או 3, לא זוכרת בדיוק).
[b][po]אמא בבית[/po][/b] (2010-07-24T18:13:25):
הי, תודה על הדיון המרתק כאן.
לי יש את דרכו של הגשש. אם את מכירה מישהו מקבוצת רחובות גזר או אם את עוברת בדרך לירושלים, אני באזור שער הגיא ואשאיל לך אותו בשמחה.
אני מרגישה שיש דברים שבאמת קשה להסביר אם לא רואים אותם. זה כמו להסביר צבע או חיה לא מוכרת.
אי אפשר באמת לתאר איך לומדים בבית גם כי הרבה פעמים הלמידה לא נראית או לא מובנת באותו רגע ופתאום רואים שהילד יודע משהו וגם כי כשחיים עם הילדים בבית, פתאום מגלים שבאמת לכל ילד יש את הדרך שלו וכל מה שאני אגיד מתאים רק לילד הספציפי הזה.
אני זוכרת שכשהתחלתי להיות עם הילדים בבית, גם אני חשבתי שצריך ללמד אותם או לפחות שצריך לחשוף אותם לתחומים שהם בטח לא יגיעו אליהם לבד.
עם השנים הבנתי שאם לוקחים ילדים וסוגרים אותם בחדר כיתה באמת צריך לבוא ולהכניס לתוך החדר את החומר כי איך הם ילמדו אחרת כשהם סגורים ומנותקים מהחיים?
אבל אם מלכתחילה לא לוקחים את הילדים מתוך החיים, לא צריך להכניס להם שום דבר כי הם בתוך העולם והכל מלא וגדוש. צריך פשוט לא להפריע להם להקשיב לעולם ולעצמם.
זה לא פשוט, לא להפריע.
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-24T18:28:43):
אמא בבית היי
אני עד כה עם ילדיי בבית. יש לי בת קרובה לגיל 6 ואצלה אני רואה את תהליכי הלמידה היטב. כמו נס, הרוב קורה לבד. אני ממש לא חושפת ולא חודרת ולא עושה שיעורים וזה קורה. נכון לכרגע מדובר בקריאה כתיבה וחשבון בסיסי.
אצל הקטן זה אפילו עוד יותר מפתיע, כי הוא ממש לא מבקש שיסבירו לו ולא לומד לכאורה בכלל (בניגוד אליה שמבקשת הסברים) וגם הוא לא מפסיק להפתיע אותי (בן 4.5).
אבל אני ממשיכה לתהות ועוד מאוד חסרת ביטחון בכל מה שקשור ללעזוב אותם. יש לי איזו דילמה, האם צריך לתת לילד קטן לבחור. כבר כתבתי פה על זה למעלה.
תודה על השיתוף@} זה עוזר להבין איך זה באמת ולא בתאוריה. לא מכירה אנשים בוגרי חינוך ביתי. ז"א מכירה את הראשונים פה בישראל, אבל כרגע לא בקשר איתם כדי לשאול אותם במבט לאחור ובמבט להווה מה איתם.
[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2010-07-24T22:58:46):
_אני זוכרת שכשהתחלתי להיות עם הילדים בבית, גם אני חשבתי שצריך ללמד אותם או לפחות שצריך לחשוף אותם לתחומים שהם בטח לא יגיעו אליהם לבד.
עם השנים הבנתי שאם לוקחים ילדים וסוגרים אותם בחדר כיתה באמת צריך לבוא ולהכניס לתוך החדר את החומר כי איך הם ילמדו אחרת כשהם סגורים ומנותקים מהחיים?
אבל אם מלכתחילה לא לוקחים את הילדים מתוך החיים, לא צריך להכניס להם שום דבר כי הם בתוך העולם והכל מלא וגדוש. צריך פשוט לא להפריע להם להקשיב לעולם ולעצמם.
זה לא פשוט, לא להפריע._
איזה תיאור יפה ומרגש !!!
חוצמזה אני חושבת שבאמת חלק גדול מהקושי שלנו או מהשאלות שמתעוררות בדף הזה באות מכך שיש לנו הנחה בסיסית לגבי איך צריכה להראות למידה. אין מה לעשות, כולנו תוצר של שנים במסגרות וכמובן שהכי קשה להוציא את בית הספר מתוכנו ! יש בנו פחד לאפשר את החירות הזו וגם לפעמים קולות שמנסים לבחון את הילדים שלנו למול ילדי בית ספר וכו' וכו'. אני זוכרת דברים שאורנה חלקה איתי לגבי זה שגם כשמושיבים ילד בכיתה ומלמדים אותו שעות על גבי שעות "חומר" כלשהו, עדיין אין לנו מושג מה בדיוק הוא למד כי למידה היא דבר שמתרחש רק אצל הלומד עצמו וכל אחד יכול לעשות עם זה דברים אחרים.
אני רואה מה הילדים שלי עשו מהמונדיאל, ואיך אפילו השלישי כבר שולט בדגלים של מדינות שלא על כולן שמעתי אפילו, ואיך השני, חרש את כל עיתוני המונדיאל שוב ושוב ושוב ושוב ואחר כך ישב באינטרנט שעות וקרא אחרוה וקדימה על נבחרות שונות והתחיל להישמע ממש כמו אריק איינשטיין ברמת השליטה שלו בהיסטוריית המונדיאלים בעבר ואני גם יודעת שמאד יכול להיות שבעוד שנה הוא לא יזכור שום דבר מזה. כמו שבעבר הוא שלט בסמלים של כל המכוניות ואחר כך זה הפסיק לעניין אותו. מה שמרשים אותי בעיקר זה החירות שיש לו בלמידה, החופש שהוא מרגיש שמאפשר לו למשל לקרוא את אותו דבר שוב ושוב ושוב, לגלגל בפה שמות של שחקנים, להגג בכל מיני נתונים שבעיניי הם לגמרי חסרי ערך וכמתבוננת מהצד אני מבינה שברגע שמשהו יעניין אותו הוא ילמד אותו לפני ולפנים בתנאי שלא יפריעו לו ! וזה בדיוק מה שמנסים לכאורה לעורר אצל ילדי בית ספר בכל מיני הנחיות ל"עבודות חקר" וכו' וכו' אבל זה כבר מגיע אחרי שרמסו את הסקרנות ואת זכות הילד להתנהל בקצב שלו ולהיות האחראי הבלעדי ללמידה שלו.
וראיתי עכשיו את בן הארבע וחצי מתחיל להתעניין מאד מאד באותיות, ישר רציתי לרוץ לקנות לו חוברות עבודה וכו' וכו' אבל ריסנתי את עצמי אחר כך היתה איזה רגיעה בהתעסקות שלו ורציתי ביוזמתי "להזכיר" לו להתעסק במה שקודם עניין אותו אבל למזלי ריסנתי גם את זה - זה בדיוק הקושי הגדול לא להפריע אבל זה הולך ומשתפר ;-)
ובכלל הרבה פעמים יש לנו צורך לראות אותם עסוקים במשהו כדי להצדיק את עצמנו ...
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-24T23:40:30):
הי, אני ממש פה רק שמתמוגגת מהקריאה ולא ממהרת לכתוב. ובכל זאת בנושא הבחירה ובנוגע להעמקה -
אני חושבת שהרבה מהבחירה נעשית עבור ילדינו ברגע שהם נולדים להורים שלהם. למה אני מתכוונת? ילדים שנולדים לבית שעשיר מאוד במוסיקה כמו של אורנה או של בשמת ושנשחשפים לרמות ביצוע גבוהות ולמה שנדרש כדי להגיע אליהן הסיכוי שיבחרו להתעמק במוסיקה וירצו ללמוד אותה באופן מסודר ולהשקיע ברכישת המיומנות גדול בהרבה משל ילדיי שאינם חשופים לכך. מאידך, הידע והעניין שמגלים ילדיי בנושאי מדע כמו מתימטיקה, ביולוגיה, בוטניקה, גיאולוגיה, גיאוגרפיה והיסטוריה הוא עצום משום שאלו תחומי העניין שלנו ההורים והם חשופים להם דרך שיחות שלנו, ספרים שאנחנו קוראים, פודקאסטים שאנחנו שומעים לעצמנו, המון המון המון טיולים, שהם עיסוק הפנאי האהוב עלינו ההורים עוד לפני שהפכנו להורים.
אני עושה כאן הפרדה ברורה בין כל תחומי הידע שנכללים בהגדרת "ידע עולם" או "ידע כללי" לבין מיומנויות יסוד שהן שפה (דיבור, קריאה וכתיבה) וחשבון בסיסי. אלו הן בעיני מיומנויות שנלמדות כמעט לגמרי מעצמן אם לא לחלוטין כל זמן שהילד חשוף לקיומן, וכאן כן יש לנו אחריות לדאוג שיהיו קיימים בסביבתו (כלומר לחשוף לספרים מגיל צעיר, לעסוק בעצמנו בקריאה, להזמין אותם להשתתף איתנו כשאנחנו עוסקים בפעילות חשבון יומיומית כמו אפיה לפי מתכון, מיון זוגות גרביים, ספירת עגבניות לסל בסופר, למנות בקול רם בסיטואציות שבהן אנחנו רגילים למנות בלב).
אני חושבת שאחת הסיבות שרוב המבוגרים ששומעים "חינוך ביתי" מנופפים קודם כל במיומנויות אלו (ובעניין החברתי) היא בדיוק יתר ההנחיה, "ההבניה" וקיצורי הדרך שהם חוו במסגרת לימודיהם בבית הספר, שגרמו להם לא להנות מהן, שלא לומר לשנוא. אולי אני טועה כי אני מאוד אוהבת מתימטיקה וכך גם ילדיי אבל לאמונתי, כשהמעבר מהמוחשי - אותם משחקים לא מודרכים, שנולדים מעצמם ביומיום ואינם מופרעים וכוללים ניסוי, טעיה ותיקון שהילד עושה לבד - למופשט נעשה מעצמו על ידי הילד (כלומר, שמה שנכון לכמות של חתולים נכון גם לכמות של מכוניות, של אבנים, של עוגות וכו' וניתן לכתוב את זה בקיצור רב כל כך, בצורה אחידה כתרגיל או נוסחה וכולם מבינים מה כתבת) אי אפשר שלא לאהוב את זה ולהמשיך לבדוק ולהרחיב את גבולות הידע המתימטי ולראות איך ועל מה עוד אפשר להפעיל את החוקיות הזו, וכשהיא לא פועלת לנסות למצוא חוקיות חדשה, ו"לשבור את הראש" ולהצליח. אבל שוב אולי זו "סטיה" שלי (-:
לגבי העמקה - אני חושבת שיש להפריד בין העמקה להתמדה. העמקה בעיני היא תלויית בגרות מכיוון שהיא מגיעה בעקבות שאילת שאלות והיכולת לנסח את השאלות שיביאו להעמקה היא תלויית קוגיציה, שלמיטב הבנתי מפתחת עם הגיל, כל ילד והקצב שלו. לעומתה, התמדה היא לדעתי תלויית סביבה. אם זה מה שהילד רואה בסביבתו ורואה ומבין את תוצאות ההתמדה, וכשהוא מתמיד במשהו הוא מקבל הרבה חיזוקים חיוביים על כך, זה יגיע.
אני מוצאת שעיקר ההתערבות שלי בלמידתם של ילדי (מעבר למה שכתבתי למעלה בנושא הבחירה) היא עידודם לשאול עוד ועוד שאלות. לעיתים אני מועלת בתפקידי וגם מציעה פתרונות, אבל אני מאוד מתאמצת להמנע מכך.
[b][po]בשמת א[/po][/b] (2010-07-25T00:28:45):
[u]לבית שעשיר מאוד במוסיקה כמו של אורנה או של בשמת.[/u]
D-:
אולי התבלבלת ביני לבין מישהי אחרת? הבית שלי עשיר מאוד במוסיקה מאז שהילדה המוסיקלית דרשה ללכת לקונסרבטוריון, ביקשה לשיר במקהלה באופן עקבי במשך כמה שנים, וכן בחרה לנגן בכלי.
עד שהילדה בחרה בחליל, אני לא הבחנתי בין כלי הנשיפה השונים...
מה שקרה בחינוך הביתי שלנו היה, שכל המשפחה התחילה להתמצא במוסיקה בעקבות העניין של הילדה. אני לומדת לראשונה בחיי דברים שבעצם רציתי תמיד לדעת, והרגשתי בחסרונם, אבל לא הגעתי לזה. מאחת שלא ידעה מה זה "כלי נשיפה מעץ" ולא ידעה בדיוק איך נראה חליל צד, הפכתי לאחת שמבדילה [b]בשמיעה[/b] בין חליל, חלילית, פיקולו, אבוב, בסון, קלרינט וסקסופון. מי היה מאמין (לא אני).
האם למדתי בצורה מסודרת?
לא, מה פתאום. זה הילדה למדה.
אני רק נחשפתי, בלי משים, על הדרך, תוך כדי, בכל מיני צורות. כולל מלחפש לה ביוטיוב קטעים שהיא בדיוק מנגנת או לומדת לשיר.
הילד שר קטעי אופרות ושירים ברוסית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית; האיש, השונא מוסיקה קלאסית, מגיע לקונצרטים, ומזהה שהצלצול שיצא לו בברירת המחדל של הנייד הוא האריה השנייה של מלכת הלילה מ"חליל הקסם" של מוצרט, מפני שהבת שלו שרה אותה.
הילדה שלי לומדת מוסיקה באופן שיטתי (ונהנית עד השמיים, ומביאה תעודות מצטיינות),
ואנחנו לומדים מוסיקה בחינוך ביתי (-:
[b]רישגלית[/b] (2010-07-25T19:10:16):
[u]אני לומדת לראשונה בחיי דברים שבעצם רציתי תמיד לדעת, והרגשתי בחסרונם, אבל לא הגעתי לזה[/u]
נו, אז יש תקווה! אולי בעקבות הילדים המוזיקליים שלי אני אצליח יום אחד להבין איך בנוי אקורד, ואולי אפילו אלמד לנגן בפסנתר (אבל כוכבת רוק אני כבר לא אהיה, זה בטוח).
[b][po]אמא של יונת[/po][/b] (2010-07-27T01:47:23):
[u]ואנחנו לומדים מוסיקה בחינוך ביתי[/u]
בדיוק.
ועל זה - שכל המשפחה לומדת משהו מפני שאחד הילדים עוסק בו ברצינות - בכלל לא חושבים כשמזכירים חינוך ביתי.
רישגלית,
[u]ואולי אפילו אלמד לנגן בפסנתר[/u]
היה פעם דף בעניין זה בשם [po]לעולם לא מאוחר מדי לנגן בפסנתר[/po] או משהו דומה, אבל לא מצאתי אותו.
[b][po]רועי שרון[/po][/b] (2010-07-27T07:24:37):
[u]זה קורא קודם כל להורים לנסות להיות אנשים ראוים לחיקוי ככל הניתן, גם בהלך הרוח והמחשבה.[/u]
אחת מהאכזבות הגדולות של חיינו זה שהורים הם תמיד מושא לחיקוי. מי מאיתנו לא חווה את הרע שבו משתקף בילדיו?
אבל הדינמיקה הזו היא גם אחת מהתקוות הגדולות של חיינו. זוהי מוטיבציה גדולה להשתנות.
[u]האם לתת לילד לבחור אינו מוריד את האחריות שלנו כהורים?[/u]
תסלחו לי על האנלוגיה אבל נראה לי שאפשר להשוות אנסקולינג לבטחון המדינה: יש לי חובה מוסרית לתרום לה ולהרתם אליה, אבל אין לי אחריות עליה.
[u]לדעתי לא נכון להפיל בחירות על ילד לפני שהוא מראה שהוא רוצה לבחור בתחום מסוים. (ולא נכון למנוע ממנו בחירה ברגע שהוא כן.)[/u]
בניגוד למה שאמרתי בפסקה הקודמת, ועל אף שיש לי אלרגיה קלה למילה "גבולות", אני חושב שיש בחירות שהילד מבצע שאני צריך למנוע. לא ברור לי איך זה מסתדר עם אחריות הילד על עצמו ועם החופש שלו לבחור, אבל כאשר הוא בוחר לאכול דברים מתוקים בערב אני מרגיש שמחובתי למנוע את זה ממנו. אני מרגיש שהוא רוצה בגבול הזה שאני מציב, שהוא צריך את זה. אני אפילו יודע מדיונים איתו בשעות הבוקר שהוא מבין את ההשפעה השלילית של אכילת מתוקים בערב, ושהוא לא רוצה בתוצאות השליליות האלו עבור עצמו. אבל כשמגיע הערב הצורך שלו בסיפוק המיידי של הסוכר גובר על כוח החשיבה שלו, ואני מרגיש שהוא צריך אותי בשביל לחזק אותו. אבל יחד עם זאת זה כל פעם מחדש מרגיש לי כמו דריכה גסה בטריטוריה האישית שלו.
[b][po]נעמי בן שיטרית[/po][/b] (2010-07-27T08:39:17):
[u]אבל כשמגיע הערב הצורך שלו בסיפוק המיידי של הסוכר גובר על כוח החשיבה שלו, ואני מרגיש שהוא צריך אותי בשביל לחזק אותו.[/u]
במצב הזה מדוע שלא תחזק אותו על ידי הסבר ועצה ותאפשר לו לבחור?
האין הצבת הגבול על ידי [u]דריכה גסה בטריטוריה האישית שלו.[/u] מונעת ממנו לפתח את כוח החשיבה שלו בעצמו?
יש מצבים אשר הפיתוי מהווה סכנה רבה או מסכן אחרים ואז נכון להתערב ולהגן, אבל דווקא המצבים מהסוג הזה , בעזרת הנחייה והכוונה מאפשרים לילד ללמוד על סיבה ותוצאה ולפתח אחריות אישית.
[b][po]בשמת א[/po][/b] (2010-07-27T09:57:59):
[u]אבל כשמגיע הערב הצורך שלו בסיפוק המיידי של הסוכר גובר על כוח החשיבה שלו, ואני מרגיש שהוא צריך אותי בשביל לחזק אותו. אבל יחד עם זאת זה כל פעם מחדש מרגיש לי כמו דריכה גסה בטריטוריה האישית שלו.[/u]
הסיבה שהדילמה הזאת מופיעה היא מפני שאנחנו חיים בזמנים מלאכותיים שיש בכלל סוכר מלאכותי שקיים סביבנו בצורת סם אך חוקי וכשר למהדרין ונמצא בכל מקום.
הילד לא אמור היה להזדקק לתמיכה כאן, כי הוא אמור היה, מבחינת הביולוגיה והעולם שסביבו, לאכול באופן חופשי פירות שקטף סביבו, בכל שעה משעות היום, ללא כל בעיה.
אבל לא היה שום דבר בגנים שהכין אותו לזמינות של סוכר מזוקק במקום פירות. ולכן יש פתאום מאבק בין הצרכים של הגוף להבנה של השכל, ולכן יש פתאום חוסר התאמה בין העולם לבין הביולוגיה.
בעולם המעוות הזה, צריך לפתח כל מיני דברים עם שמות קוד כמו "אחריות אישית" או "משמעת עצמית". אוי כמה נזק גרמתי לעצמי עם אלה במשך שנים )-:
אני דווקא בצד של [po]רועי שרון[/po].
אני רואה בדברים האלה סם, כי לי לא משנה איזה תווית נורמטיבית החברה של היום שמה עליהם. אני מתבוננת בהרכב של זה ובמודוס אופרנדי של זה ואני מזהה שזה סם.
וכל ה"אחריות האישית" לא אמורה לעזור לילדים להתמודד עם סמים. זה גדול עליהם.
והתפקיד שלי כאמא, כהורה, הוא להגן על הילדים שלי ולדעת מתי משהו "גדול עליהם". לא להפקיר אותם לזה. ובטח לא להפקיר אותם לצורך להפעיל כוח עצום שאין להם, כדי להגן על עצמם, כי ההורים זרקו עליהם את האחריות והסתפקו במשהו שנשמע יותר כמו הטפת מוסר.
אני היום חושבת, שאני צריכה להיות שם בגופי, בנוכחות מלאה, אם אני רוצה לעזור לילדים.
כוח החשיבה מתפתח יפה מאוד בכל מקרה. בוודאי כשיש דיון מושכל עם ההורים בענייני תזונה. אני רואה את זה היטב. הילדים שלי יודעים לתת הרצאות.
אבל כש
[u]הצורך שלו בסיפוק המיידי של הסוכר גובר על כוח החשיבה שלו[/u]
גם אני מרגישה בדיוק כמו רועי, שתפקידי כאמא הוא [b]להרגיש[/b] (דגש על להרגיש) אם הוא זקוק לי לעזרה, והוא זקוק לי.
כשלא יזדקק לי, לא יהיה צורך להתערב.
אגב, זה הדדי.
הילדים שלי מתערבים לעזור לי ולמנוע ממני לעשות שטויות (-:
"אמא, את יודעת שזה לא טוב לך!"
[b]ממ[/b] (2010-07-27T10:14:18):
_אני רואה בדברים האלה סם, כי לי לא משנה איזה תווית נורמטיבית החברה של היום שמה עליהם. אני מתבוננת בהרכב של זה ובמודוס אופרנדי של זה ואני מזהה שזה סם.
וכל ה"אחריות האישית" לא אמורה לעזור לילדים להתמודד עם סמים. זה גדול עליהם.
והתפקיד שלי כאמא, כהורה, הוא להגן על הילדים שלי ולדעת מתי משהו "גדול עליהם". לא להפקיר אותם לזה. ובטח לא להפקיר אותם לצורך להפעיל כוח עצום שאין להם, כדי להגן על עצמם, כי ההורים זרקו עליהם את האחריות והסתפקו במשהו שנשמע יותר כמו הטפת מוסר._
בשמת, את כרגיל כותבת דברי טעם!
הדף הזה כל כך מעניין וכל הזמן מתפתח. לא מספיקה לקרוא.
[b][po]נעמי בן שיטרית[/po][/b] (2010-07-27T10:55:02):
בשמת,
אין לי ספק שסוכר זה סוג של סם.
לגבי "גדול עליהם", אני לא בטוחה. תלוי בילד, בגיל, ובסיטואציה.
לעיתים העברת ההתמודדות אל הילד עם סם קטן תאפשר לו להתמודד בעתיד עם סם גדול,
ודוקא המסר "אתה לא יכל להתמודד עם זה" עלולה להחליש ולייצר תלות בהורה.
כבר ראיתי ילדים שאיבדו את הקשב הפנימי והכוח לנתב את עצמם ופיתחו תלות בדעת ההורה.
לעיתים זה אף מוביל להתנגדות של הילד מתוך רצון לשמר עצמאות בכל מחיר.
אני אומרת, לבדוק, להקשיב ולהיות גמישים על מנת לדייק.
בנוסף אני רואה את הדברים ממקום רוחני, ומאמינה כי הילד בוחר, לפני הגעתו לעולם, את הנסיבות שמהם יוכל להתפתח.
הוא לא קורבן של המצב והוא תמיד מגיע מצוייד בכוחות הדרושים לו להתמודד עם מה שדרוש.
הכוחות האלה יכולים להיות גם הורים מודעים המכוונים אותו.
הבעייה היא שבדרך כלל מערכת השליטה והפחד של ההורים מחלישה את הילד ומפריעה לו לפתח עצמאות וקשב פנימי.
לכן אני דוגלת יותר בלהיות שם בנוכוחת מלאה, כמו שאמרת, אך דרך הענקת הבנות ועצות ולא דרך שליטה.
כפי שציינתי קודם: [u]יש מצבים אשר הפיתוי מהווה סכנה רבה או מסכן אחרים ואז נכון להתערב ולהגן[/u]
וכמו תמיד הסוד הוא בהפעלת שיקול הדעת והאינטואיציה נכון לאותו הרגע ולא לפעול מתוך חוקים שרירותיים.
[b][po]בשמת א[/po][/b] (2010-07-27T12:08:47):
[u]וכמו תמיד הסוד הוא בהפעלת שיקול הדעת והאינטואיציה נכון לאותו הרגע ולא לפעול מתוך חוקים שרירותיים[/u]
בזה יש בינינו הסכמה מלאה.
[b]דניאלה[/b] (2010-07-27T13:05:24):
_אחת מהאכזבות הגדולות של חיינו זה שהורים הם תמיד מושא לחיקוי. מי מאיתנו לא חווה את הרע שבו משתקף בילדיו?
אבל הדינמיקה הזו היא גם אחת מהתקוות הגדולות של חיינו. זוהי מוטיבציה גדולה להשתנות._
רועי, כל כך מדויק ונכון. תודה
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-28T00:15:00):
[u]העלת כאן אחת הנקודות החשובות ביותר לדעתי, ועם הזמן אני רואה אותה יותר ויותר: חופש וגירויים זה לא מספיק; צריך גם אהבה. אני רואה את זה על הילדים שלי: נכון שהגירויים מושכים אותם ללמוד והחופש מאפשר להם את זה, אבל האהבה היא מה שמניע אותם והתמיכה זה מה שמחזק אותם ועוזר להם להתגבר על קשיים. אלה דברים ברורים מאליהם במשפחה (בריאה), אבל נראה לי שקשה להעניק אותם כשמנתקים את הילדים מההורים והסביבה הקרובה. והאכפתיות, כולל גם דאגה לפעמים, זה חלק מהאהבה.[/u]
[po]יונת שרון[/po] כתבה דברים אלה בדף [po]בתי ספר דמוקרטים[/po].
[b]אמירה חזקה ביותר. מאוד מאוד נכונה, כל כך נכונה שאני שוקלת לכתוב אותה בגדול על איזו חולצה[/b] (-:
במעלה הדף הזה (תימות), מישהי כתבה על ההתאפקות לא לדחוף ולא לקנות חוברות. אז רציתי לספר שאצלי יש חוברות (גם ירושה וגם קנויות) וביתי (5.5) יושבת עליה ממש כשהיא מבקשת - יחד איתי.
לאחרונה אחרי הפסקה מאוד ארוכה היא החלה לבקש ושראיתי שהיא עקבית התיישבנו.
בחשבון היא מסתדרת מצויין, אבל בעברית אנחנו בחוברת ב' של תמר פיש (שלדעתי המאוד הדיוטית, היא טובה- החוברת), אבל זו חוברת קריאה. היא מסתדרת טוב עם כתיבה וזיהוי אותיות, אך עדיין קשה לה בעיקר עם הניקוד. מבחינתי היא יכלה להתחיל יותר מאוחר - מי צריך תסכולים? אבל היא מתעקשת ומבקשת- אז כניראה שיש לה מזה איזה סיפוק ובעיקר רציתי לאמר שאולי היא אוהבת לחוש אותי איתה דרך הלמידה שלה ואז קראתי דברים אלה של יונת והם קלעו בדיוק בדיוק לתחושה שלי.
בכלל אהבה זה מצרך מאוד מבריא ומחיה בכל רגע בחיינו ומוטב שנחלוק בו ככל שנוכל.
@}
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-28T00:26:04):
לגבי המתוקים [po]שרועי שרון[/po] העלה.
פה אני בדיוק רוצה לשאול:
אז למה במתוקים אתה שם גבול ומבקש מהילד להתגבר ובלמידה אתה נותן לו לפתח כוח רצון?
אולי גם פה הוא צריך להתגבר על חוסר הרצון ולעשות משהו שלא כל כך נעים לו למען העובדה שאחר כך יקל עליו שהוא כבר למד ולא צריך להשלים חומרים כדי להיכנס ללימודי מקצוע כזה או אחר?
ברור שיש בתי ספר גבוהים לא מועטים, הדורשים ברוב טפשותם את תעודת הבגרות האומללה הזו. למה דווקא פה את נותן לילד מרחב?
שאלה לדיון לא תוכחה.
[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2010-07-28T01:42:27):
[u]אולי גם פה הוא צריך להתגבר על חוסר הרצון ולעשות משהו שלא כל כך נעים לו למען העובדה שאחר כך יקל עליו שהוא כבר למד ולא צריך להשלים חומרים כדי להיכנס ללימודי מקצוע כזה או אחר?[/u]
לעשות בחינות בגרות לוקח בין חודשים ספורים לשנתיים (כשהבחינות הן בשפה זרה.) אפשר לעשות את הבחינות לפני הכניסה ללימודים גבוהים ואפשר גם תוך כדי ואז אפילו לא "מבזבזים" זמן. ומכיוון שאי אפשר לעשות את הבחינות בין הגילאים 6-8 אפשר לדחות את זה לגיל 18 ומעלה. לכן, אם יש איזה רצון ללמד ילדים זה לא בשביל בחינות הבגרות.
ככלל אני חושבת שזכותם של הורים לגדל את ילדיהם על פי אמונותיהם היא חובתם המוסרית. גם בעבור ילדיהם וגם בעבור עצמם.
ולכן השאלה הפוריה תהיה (לעניות דעתי) מה אנחנו עושים למען ילדינו ומה אנחנו עושים למען האמונות שלנו, לא בהכרח כדי לשנות את האמונות שלנו. לפעמים ממש ממש קשה לנו לוותר על כל מיני רעיונות חינוכיים, ואז אם אנחנו בוחרים בכל זאת "לכפות" על הילד משהו נדע לפחות שאנחנו עושים את זה למען עצמינו ולא למען ילדינו. הכנות הזאת מאד עוזרת גם לנו וגם לילדים.
המרגיעון: כבד את עצמך.
כן. לכבד את עצמינו על כל הסגולות שלנו ונקודות החולשה שלנו זה לא פחות חשוב מאשר לכבד את ילדינו.
[b][po]רועי שרון[/po][/b] (2010-07-28T08:40:12):
[u]במצב הזה מדוע שלא תחזק אותו על ידי הסבר ועצה ותאפשר לו לבחור? האין הצבת הגבול על ידי דריכה גסה בטריטוריה האישית שלו. מונעת ממנו לפתח את כוח החשיבה שלו בעצמו?[/u]
ברורה לי הדילמה כאן, ויפה ניסחה את זה [po]נעמי בן שיטרית[/po]. אבל במקרה הזה אני יודע מניסיון שההסבר והעצה עובדים בבוקר, כשגופו של הילד רגוע ומסופק, ולא מספיקים בערב, כשהגוף צריך את השינה וצועק את זה בכל הדרכים שהוא יכול -- בין השאר על ידי מה שנתפס אצל המוח בתור רצון לסוכר. כל הילדים שלי מכירים את סיפורי הלילה האלה שיונת ואני מספרים להם תוך כדי חיבוק עוטף ומרגיע: "הגוף שלך אומר 'אני עייף, אני רוצה לישון, אני צריך לנוח', ואילו המוח שלך אומר 'אני צריך משהו בגוף, אני צריך לאכול, אני צריך לנוע', ואז הגוף אומר 'אם לא תקשיב לי אני אפגע בעצמי, אקבל מכות מדברים, אפצע', והמוח מתרגם 'אני צריך לקפוץ, אני צריך מתוק, אני צריך לעשות גלגלון'...".
ולאורך זמן אני רואה השפעה של הסיפורים האלה. הילדים לומדים כבר לזהות את המצב הזה בעצמם, ומוכנים ללכת לישון ביוזמתם בשלב מוקדם יותר. אבל עוד לפני כן, בערב, כשהעייפות עדיין לא מספיקה בשביל ללכת לישון אבל כן מספיקה בשביל לשבש קצת את שיקול הדעת שלהם, הם רוצים סוכר.
[u]אם אנחנו בוחרים בכל זאת "לכפות" על הילד משהו נדע לפחות שאנחנו עושים את זה למען עצמינו ולא למען ילדינו. הכנות הזאת מאד עוזרת גם לנו וגם לילדים.[/u]
אני מסכים עם זה לגמרי, ויודע לזהות בהתנהגותי מצבים כאלה. ובטח יש עוד כאלה שאני עושה אבל לא מזהה. אבל בסיפור הזה עם איסור המתוקים בלילה אני מרגיש שיש כאן משהו עמוק יותר מאשר כפיה על הילדים למען עצמי. אני אנסה להסביר:
מכירים את החווייה של לימוד דרך הרגליים? כולנו חווינו את זה בשלב זה או אחר של חיינו: אנחנו עושים משהו שוב ושוב, ומתוך העשייה הזו לומדים משהו. דבר אחד שמאד אופייני ללמוד ככה זה את גבולות הגוף. עוד דבר זה משמעת עצמית. בלימוד נגינה משתמשים בזה הרבה וזה מאד יעיל. בצבא משתמשים בזה בשביל ללמד חיילים ביחידות קרביות איך להמשיך להיות בשליטה ולקבל החלטות כשהגוף מתאמץ מאד. ולמצער, משתמשים בזה גם בבית הספר בשביל ללמד מתמטיקה ולשון.
לרבים יש טראומות מהפעלת השיטה הזו בתחומים שלא עניינו אותם (כמו מתמטיקה בבי"ס), כשהמוטיבציה ללימוד היתה חיצונית. אבל השיטה הזו טובה מאד כשהמוטיבציה באה מבפנים, מתוך האדם הלומד.
במקרה של איסור המתוקים בלילה אני מרגיש שהמוטיבציה הבסיסית באה מתוך הילד: הוא רוצה לנהל אורח חיים בריא, והוא רוצה להקשיב לגוף שלו. אבל הוא צריך עזרה בזה, הוא צריך שמישהו ילך איתו ביחד עד שהוא ילמד דרך הרגליים איך לאכוף על הגוף שלו המתאווה לסוכר את המשמעת של המוח. הוא צריך שמישהו יתן גיבוי לכוח הרצון שלו, שבעת הזו עדיין לא מספיק חזק בשביל להשתלט על הגוף. הוא צריך שמישהו יראה לו שיטה איך לעשות את זה: מנסחים כלל קל לזכירה ("לא אוכלים מתוק בלילה"), מתחייבים אליו (מקבלים החלטה בבוקר כשקל יותר), ומזכירים אותו לעצמנו בכל פעם שצריך (אומרים אותו בקול רם בערב כשהרצון בסוכר מציג את עצמו). הוא צריך מישהו שיראה לו דוגמא אישית, ובאמת אנחנו לא אוכלים דברים מתוקים בלילה. בקיצור, הוא צריך את העזרה שלי בתור הורה. ומתוך הצורך הזה שלו, דווקא מתוך האוטונומיה הזו של הילד, אני נדרש לסייע.
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-29T00:16:12):
ואתה רועי לא אוכל מתוקים בלילה? גם לא פירות?
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-29T00:18:52):
קפה? עם סוכר?...
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-29T00:26:03):
כן, אורנה את צודקת. קשה לחשוב על הסיוט הזה בגיל 18, אבל אין ספק שלא צריך בגלל זה לסבול 12 שנה.
[b][po]אמא בבית[/po][/b] (2010-07-29T07:13:35):
[u]קשה לחשוב על הסיוט הזה בגיל 18, אבל אין ספק שלא צריך בגלל זה לסבול 12 שנה.[/u]
הבת שלי בת 17, לומדת בבית ספר סדבארי בירושלים (דמוקרטי פתוח) ועושה מיוזמתה בגרות אקסטרנית. זה לחלוטין לא סיוט בשבילה. יותר כמו חידון או אתגר שהיא רוצה להצליח בו.
היא החליטה לבד לעשות בגרות ולומדת כמעט לבד כי אין בבית ספר שלה שיעורים מסודרים לבגרות.
בבגרויות בקיץ האחרון היא קבלה ציונים מאוד גבוהים בזמן למידה קצר.
זו ילדה שהלימודים הם לא מרכז עולמה ואף פעם לא היו כאלה, היא אוהבת הרבה יותר להיות בים מאשר ללמוד מתמטיקה.
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-29T11:29:58):
[po]אמא בבית[/po] תודה על כתיבתך. יש לי מספר שאלות הנובעות מחוסר היכרות עם מתבגרי ובוגרי חנ"ב ואשמח אם תעני.
האם בתך למדה במסגרות אלטרנטיביות כל השנים? האם היא היתה בחנ"ב לפני כן? אם כן, עד איזה גיל? איך נעשה המעבר? איך היא הסתדרה עם צורת הלמידה השונה הנדרשת לבגרויות?
תודה
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-29T11:39:36):
ונקודות יקרה, מי צריך ניקוד? אם היא כותבת היא יכולה להבין את המילים הבעיתיות מההקשר. הרי ככה אנחנו "הגדולים" קוראים. ניקוד זה נחמד אבל לעיתים קרובות מהווה קביים שמקשים על הילד לקרוא דברים שמאוד מעניינים אותו אך אינם מנוקדים (התרנגול שלי למשל אוהב בעיקר לקרוא בטבע הדברים ונשיונל גאוגרפיק ובתקופת המונדיאל את עיתון הספורט). גם רוב מקורות המידע באינטרנט אינם מנוקדים. למה להתעקש על זה?
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-29T16:00:45):
[po]אמא בבית[/po],
אני עומדת לגריין אותך בשביל כל הפולניות שרוצות עם ולהרגיש בלי... או להפך (-;
ובכל מקרה תודה. זה מאוד עוזר/מעודד לקרוא, אני מצטרפת אל שאלותיה של שירי אלייך ורוצה להוסיף עוד שאלה:
האם היא נעזרת בך?
שירי,
מה, זה לא א' ב' של העברית הניקוד? צריך לדעת את זה לא?
אני בכלל טוענת שזה מחדל שמבקשים מאיתנו לדבר שפה תקנית כשמוותרים בספרות ובעיתונות על החלק הכי חשוב בדקדוק שלה - הניקוד.
אם מוותרים על הניקוד אז צריך לוותר גם על הדקדוק עם כל הדגש בבגד כפת, וכל הריקושטים המאוד מסובכים של השפה העברית.
ממש אנומליה של השפה (לקרוא אותה ככה) - כבר היו כמה צחוקים פרועים של גיסתי ששמעה איך אני הוגה כל מיני מילים שקראתי פה לראשונה ולא ידעתי לבטא כמו למשל : טליה טקאוקה.
[b][po]אמא בבית[/po][/b] (2010-07-29T16:39:20):
הבת הספציפית הזאת היתה רק עד גיל שלוש בבית ומאז בכל מיני מסגרות אלטרנטיביות יותר או פחות. לבית הספר סדבארי הגיעה בגיל 14.
זה בהחלט לא מקרה של ילדה שגדלה בחינוך ביתי והחליטה לעשות בגרות.
זה כן מקרה של ילדה שלא חייבת לעשות בגרות וכבר שלוש שנים נמצאת במקום בו יש לה בחירה מוחלטת מה לעשות עם הזמן שלה ועדיין החליטה לנסות לעשות בחינות בגרות וראתה שהשד לא כל כך נורא ואפשר ללמוד חודש חודשיים לכל בחינה ולעבור אותה בציונים גבוהים.
שירי, היא לא ממש נעזרה בי כי מתמטיקה שכחתי ואנגלית אין מה להעזר רק לקרוא עוד ועוד סיפורים ואנסינים. בהיסטוריה קצת קראתי איתה ודיברנו על התקופה ושאלתי אותה שאלות כי אני אוהבת היסטוריה. אה, גם בלשון עזרתי לה קצת.
דרך אגב, אני הפסקתי ללמוד בבית ספר בתחילת י"ב ואת כל הבחינות של סוף י"ב עשיתי אקסטרני כשלמדתי לבד בחוף הים. זה לגמרי לא היה סיוט.
אני חושבת שסיוט מתאפיין בחוסר אונים.
כאן יש בחירה ויכולת לסגת ממנה בכל זמן נתון.
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-29T16:55:31):
אמא בבית.
זו אני שהגדירה זאת כסיוט. אני חוויתי זאת כך והרגשתי שאני חייבת בשביל הוריי, בשביל העתיד או משהו כזה.
זו הייתה חוויה מאוד לא נעימה ובכלל למידה למבחנים אף פעם לא עשתה לי את זה.. (גם בנושאים שמאוד מאוד עניינו אותי- לא אוהבת ללמוד בע"פ)
[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2010-07-29T20:06:59):
[u]ניקוד זה נחמד[/u]
ניקוד הוא לב העברית. אפשר לא לאהוב אותו, אבל אני חושבת שדוברי עברית רבים קשורים אליו רגשית באופן מאוד חזק, ובצדק. ללמד ילד עברית בלי לדבר על ניקוד זה כמו ללמד שפה חצי-זרה.
כשאנחנו גדלנו היתה השיטה של "קמץ אלף = א" (אין לי כוח לעשות את הסימנים במחשב כרגע, אמור להיות קמץ מתחת לאלף..). זו השיטה המתאימה והיעילה ביותר ללמוד קרוא וכתוב עברי.
[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2010-07-29T22:29:01):
[u]אני חושבת שסיוט מתאפיין בחוסר אונים.[/u]
אם ככה אז בחינות הבגרות שלי, שנעשו לאחר שתים עשרה שנות לימוד מאד מושקעות, במסגרת רגילה לגמרי, היו ממש ממש סיוט !!
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-30T11:01:55):
[u]ניקוד הוא לב העברית[/u]
[u]ללמד ילד עברית בלי לדבר על ניקוד זה כמו ללמד שפה חצי-זרה.[/u]
[u]כשאנחנו גדלנו היתה השיטה של "קמץ אלף = א" (אין לי כוח לעשות את הסימנים במחשב כרגע, אמור להיות קמץ מתחת לאלף..). זו השיטה המתאימה והיעילה ביותר ללמוד קרוא וכתוב עברי.[/u]
איך אני אוהבת שאומרים לי מה צריך ומה הכי נכון...זה מוציא ממני את המיטב (-:
במציאות, הרוב המוחלט של בוגרי מערכת החינוך הממלכתית והממלכתית דתית מקום המדינה ועד היום למדו לקרוא עם ניקוד ועדיין חלק גדול מהם מסרסים ואונסים אותה חדשות לבקרים אם לא כל היום.
אלה שעדיין מלמדים בשיטה "המתאימה והיעילה ביותר" לא משתמשים בעברית בחיי היום יום ומבחינתם טוב היה אם היתה מפרפרת את פרפורי הגסיסה שלה בין כותלי בית המדרש ובית הכנסת.
אינני מלמדת את ילדי עברית. היא חלק ממה שהם. שפת אמם. הם נהרו בה, נולדו אליה וחיים איתה כל הזמן. אם בסביבתם ידברו עברית נכונה הם ידברו בה, ואם לא - שום ניקוד שבעולם לא יגרום להם לדבר נכון.
קריאה היא דבר זורם וחי כמו שפה מדוברת. אם רכישת הקריאה נעשית בקלות ובחדווה הילד יאהב לקרוא. אם בגלל התעקשות על ניקוד לימוד הקריאה הופך קשה, משעמם וסיזיפי הילד ישנא את זה. אני מעדיפה ילד שקורא בשמחה. גם בלי ניקוד. כשיתעורר הצורך בניקוד (אולי לקראת בר/בת מצווה וקריאה בתורה, אולי קודם) הוא ילמד.
הגדולה שלי למדה לקרוא מתוך כתיבה. הניקוד ממנה והלאה. הוא בעיקר קישוט אותיות בעינייה והיא מאוד אוהבת שהוא נמצא אבל לא מתייחסת אליו בקריאה. היא קוראת ומדברת נכון, עשיר ומדוייק. אחיה למד לקרוא איכשהו מעצמו, בגיל מאוד צעיר. לא היינו ערים לתהליך. יום אחד שמענו אותו קורא קונטרס של חב"ד שחילקו לנו באיזה צומת. ברגע שהשתלט על הקריאה, ובגלל אופיו הדקדקני, התעקש גם על הניקוד. היום, בן 5 וחצי, הוא קורא הכל ומכל כיוון.
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-07-30T11:10:40):
ונקודות, למיטב הבנתי טקאוקה הוא שם משפחה יפני. (-:
[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2010-07-30T11:22:46):
[u]איך אני אוהבת שאומרים לי מה צריך ומה הכי נכון...זה מוציא ממני את המיטב[/u]
לא אמרתי ולא ניסיתי לומר. כתבתי על תחושותיי.
[u]אם בגלל התעקשות על ניקוד[/u]
בעיניי להתעקש על ניקוד זה כמו להתעקש על אהו"י.
[u]זו השיטה המתאימה והיעילה ביותר ללמוד קרוא וכתוב עברי.[/u]
זו דווקא כן קביעה אובייקטיבית שנבדקה והוכחה, לא בהשוואה לאנסקולינג :-P אלא בהשוואה לשיטות לימוד מוסדיות אחרות (השפה כמכלול, בלי סודות, או לא יודעת איך קוראים לזה).
[u]קריאה היא דבר זורם וחי כמו שפה מדוברת. אם רכישת הקריאה נעשית בקלות ובחדווה הילד יאהב לקרוא.[/u]
נו? לא על זה דיברתי. בנושא זה אין לנו ויכוח.
[b][po]ניצן אמ[/po][/b] (2010-07-30T12:27:04):
[sub]אני רק כדי להגיד שאני מאושרת שרועי חזר לכתוב.[/sub]
[sub]וגם כדי להגיד שילדים שלומדים לקרוא [b]לבד לגמרי ולהפתעתם המוחלטת של הוריהם[/b] עושים את זה עם התייחסות מפתיעה לניקוד, כמו כל ההתייחסות המפתיעה שלהם לאותיות, למילים, לרווחים או להעדרם בין מילים/אותיות, לסימני-קריאה ועוד.[/sub]
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-30T14:43:52):
כן כן, טקאוקה זה ביפנית. אבל בכל שפה נורמלית אותיות הניקוד מסמנות לך איך לקרוא ואת יודעת לקרוא גם אם את רואה את המילה בפעם הראשונה. בעברית, את צריכה לשמוע אותה כדי לדעת ועד אז זה נתון לאינטרפטציות שלך (ושלי לפעמים מעניינות במיוחד...) וככה מתעוותת לה השפה ולכן אני טוענת שזה מחדל שהעיתונות והספרות והתרגום בטלוויזיה לא מנוקדים. אם היו שפתנו הייתה כפי שצריך וככה השפה הולכת ומתעוותת (שפה היא בסיס התרבות)
[b][po]ניצן אמ[/po][/b] (2010-07-30T15:07:00):
_זו השיטה המתאימה והיעילה ביותר ללמוד קרוא וכתוב עברי.
זו דווקא כן קביעה אובייקטיבית שנבדקה והוכחה, לא בהשוואה לאנסקולינג_
בכל זאת מתייחסת ככה, ללא מאמצי התנסחות כבדים. מתנצלת.
גם מה ש"הוכח", אם הוכח, ובהנתן המוגבלות העצומה של אופני ההוכחה ובהנתן זה שכל ילד לומד לקרוא רק פעם אחת אז באמת קשה להשוות וכו וכו', הוכח [b]סטטיסטית[/b].
כלומר, ייתכן שלקבוצה מסויימת של ילדים, למול קבוצה אחרת, הוכח. אולי אפילו ניתן לחזור על זה.
אבל מה קורה כשהילדים בקבוצה כן בשלים, או לא בשלים, או כשהם קוראים דברים שמעניינים אותם או פחות מעניינים אותם? כשזה בוער בהם ללמוד מעצמם? מה קורה כשלא מתערבים?
ולדני, הילד הספציפי, [b]משנה[/b] שרוב הילדים לומדים טוב יותר בשיטה אלף על פני בית אם הוא לומד הכי טוב כשהוא על עץ?
ומה זה "יעיל"? מהר? לעומק? לרוחב? לבוחן? ומה אם דווקא "יעיל" זה לא בראש מעיניי כשדני לומד? ובמיוחד, מה אם זה לא בראש מעיניו של דני?
[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2010-07-30T20:40:03):
ניצן, אני לא חושבת שנאמר שהשיטה הזו הכי מתאימה לכל הילדים שלומדים לקרוא, אלא שהיא הכי מתאימה ללימוד קריאה [b]בעברית[/b] (לעומת שפות אחרות חסרות ניקוד). מי שלא מוכן, לא מוכן, מה לעשות.
[b][po]ניצן אמ[/po][/b] (2010-07-30T22:45:30):
קרוטונית, אני לא התייחסתי לילדים שלומדים לקרוא בשפות אחרות. תצטרכי להסביר את דברייך יותר לעומק, אני לא הבנתי.
(אגב, במקרה או שלא במקרה, דני לומד לקרוא ספונטנית בשתי שפות... :-P)
[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2010-07-30T23:19:23):
[u]זו השיטה המתאימה והיעילה ביותר ללמוד קרוא וכתוב עברי[/u]
בסך הכל נאמר ששיטת "קמץ אלף = אה", שמתייחסת ישירות לניקוד, עדיפה על שיטות כמו השפה כמכלול. [b]בתוך החינוך המוסדי[/b]. - [u]בהשוואה לשיטות לימוד מוסדיות אחרות[/u]
עדיפה מפני שהיא נולדה מתוך אופן החשיבה של העברית (אות+ תנועה = הברה) ולא מנסה לעשות ממנה משהו אחר.
השיטה הזו כמובן לא תקפה לשפות אחרות כי אין בהן ניקוד.
ונכון, ילדים יכולים ללמוד בעצמם לקרוא (אני למדתי בעצמי, מהספרים של אחי) ואולי בעצם כולם לומדים רק בעצמם. אבל אם הילד ישאל את אמא, כפי שהוא שואל על דברים אחרים, "מה כתוב פה?" ו"מה הסימנים האלה?" אז היא תבחר להתייחס לניקוד או לא להתייחס בתשובה שלה. ואישית בוודאי הייתי מתייחסת לניקוד ולא מבטלת אותו כסרח עודף. בעיניי הוא חיוני לעברית. עוד מישהו רוצה לקפוץ פה עם "באנסקולינג הכל מותר"? מותר, מותר, בסדר, תלכו לים :-) פושטקים.
<חם לי. וכן, אני הייתי הפלונית הזאת>
[b][po]סמדר נ[/po][/b] (2010-07-30T23:25:03):
[u]ניקוד הוא לב העברית. אפשר לא לאהוב אותו, אבל אני חושבת שדוברי עברית רבים קשורים אליו רגשית באופן מאוד חזק, ובצדק.[/u]
[u]אם בגלל התעקשות על ניקוד לימוד הקריאה הופך קשה, משעמם וסיזיפי הילד ישנא את זה. אני מעדיפה ילד שקורא בשמחה. גם בלי ניקוד. כשיתעורר הצורך בניקוד (אולי לקראת בר/בת מצווה וקריאה בתורה, אולי קודם) הוא ילמד.[/u]
אני חושבת שמדברים כאן על שני דברים שונים.
[po]פלוני אלמונית[/po] מדברת על מהות, [po]שירי ג[/po] מדברת על פרקטיקה.
גם אני כמו [po]פלוני אלמונית[/po] הרגשתי התקוממות עולה מאליה למשמע הקביעה "ניקוד זה נחמד אבל". אני אפילו חושדת שמי שאמון על הקביעה הזאת לא ממש מבין ניקוד ומשמעותו, ולאיזה עומק של הבנת שפה אפשר להגיע בעברית כשיודעים ניקוד. זו לא רק הידיעה איך הוגים את המילה, זו גם הידיעה, למשל, מהו המשקל שלה, אילו עוד מלים קיימות במשקל הזה ומה משמעותו. לומר ש"לפעמים זה רק קביים" זה כמו לומר שכל מיני תחיליות וסיומות באנגלית כמו ous ize de re הן לפעמים רק קביים. זה לא קביים, זה לב העניין.
אנו גרים בארה"ב ובני עומד ללכת לראשונה בחייו לגן חובה דו לשוני אנגלית-עברית. בסיור בגן, כשראיתי מלים בעברית תלויות בכיתה ומנוקדות לא נכון עמדו לי השערות, רבאק, למדו כמו שצריך או אל תלמדו בכלל (נסו לקרוא "השבת אבידה" ב-ד' סגולה -- מן הסתם מורשת אידישאית כזו או אחרת, שגרמה לי מייד לקרוא "אביידה" במלעיל מצלצל כמו "נביילה"), וזאת למרות שבני נוטה לקרוא כמכלול ולהסתכל על ניקוד רק אם הוא לא בטוח במשהו, ואני בספק רב אם היה מזהה שהניקוד מסורס או מאמץ את ההגייה שהוא מכתיב (גם אישי היה צריך לקרוא את המילה לפחות חמש פעמים עד שהבין מה אני רוצה ומה לא בסדר). אני בהחלט מתכוונת לשנות את זה אחרי שנתאקלם בגן (בררר...).
עד כאן לגבי המהות.
אבל לגבי הפרקטיקה של "איך מקנים", אם בכלל, או יותר נכון "איך קונים", שעליה שירי מדברת, אני פחות נחרצת. ברור שאם ניקוד הופך למחסום בלימוד הקריאה משהו צריך להשתנות, אני לא יודעת בדיוק מה. אבל זה לא מפני שהניקוד [b]מיותר[/b]. אגב, גם בוגרים שמסרסים את השפה אף על פי ש"למדו" לקרוא עם ניקוד -- לא הייתי ממהרת להאשים בזה את הניקוד דווקא. הרבה יותר נראה לי ההסבר שהוצע ודוסקס פה במעלה הדף ובעוד לא מעט דפים אחרים שעוסקים בלמידה חופשית -- שזה שמישהו ישב שש שעות ביום על התחת עדיין לא מבטיח שהוא "למד" דווקא את מה שהתכוונו "ללמד" אותו, ושהבעייתיות נעוצה בניתוקם של הדברים מכל הקשר רלבנטי ומוטיבציה פנימית.
[b][po]אמא של יונת[/po][/b] (2010-07-30T23:49:13):
[u]זה לא א' ב' של העברית הניקוד?[/u]
בהחלט לא.
הא-ב של הכתיב העברי הם העיצורים.
למעשה, הכתיב העברי התחיל ככתיב של עיצורים בלבד, כולל אותיות אהו"י, ועם הזמן נוספו בהדרגה התנועות (אותיות אהו"י כשאינן נשמעות כעיצור). למשל מלה כמו "מאורות" נכתבה קודם מאֹרֹת, אח"כ מאֹרוֹת ואח"כ מאוֹרוֹת.
התהליך הזה נמשך עד שהעברית חדלה להיות שפה חיה ויומיומית והפכה לשפת קודש בלבד.
הניקוד עצמו הומצא אלפי שנים מאוחר יותר ( הוא התגבש במאה התשיעית, אם אינני טועה).
הסקירה ההיסטורית הזאת היא רק כדי לומר: אפשר לקרוא גם בלי ניקוד.
יותר [b]קל[/b] לקרוא עם ניקוד (בתנאי שיודעים איך לקרוא אותו...). אז יש פחות מקום לבלבולים בין מלים באותו כתיב שנשמעות זהות אבל מנוקדות שונה (כמו המשפט הידוע "אשה נַעֳלָה נָעֳלָה נַעֳלָהּ") וגם בין מלים שנכתבות באותו כתיב אבל נשמעות שונה (כמו סַפָּר, סְפָר וסֵפֶר, מֶלַח ומַלָח וכו').
לשאלה אם צריך לדעת לנקד - לדעתי חשוב לדעת [b]לקרוא[/b] את הניקוד, הן כדי להעזר בו והן כדי להיות מסוגל לקרוא תנ"ך, שירה ושאר טקסטים מנוקדים קנוניים.
[b]רישגלית[/b] (2010-07-30T23:56:09):
השיחה על הניקוד כבר מזמן חרגה מ [po]תימות בחינוך ביתי[/po], ובכל זאת אני רוצה לומר רק שיש אנשים (וילדים, כמובן) שהניקוד פשוט מפריע להם בקריאה. הפרעה פיזית ממש. זה סוג של דיסלקציה או דיסגרפיה או אני לא יודעת מה - אבל אני יודעת שזה קיים. כמו שיש אנשים שתמיד יכתבו בשגיאות כתיב ולא ישנה כמה יקראו ויכתבו ובאיזו שפה.
חוץ מזה אני מזדהה ומסכימה עם דברי [po]סמדר נ[/po] על הניקוד, ובכלל.
[b][po]אמא של יונת[/po][/b] (2010-07-31T00:02:23):
[u]יש אנשים (וילדים, כמובן) שהניקוד פשוט מפריע להם בקריאה. הפרעה פיזית ממש.[/u]
מכיוון שאינני מכירה אנשים כאלה באופן אישי, אני משערת שמדובר באנשים/ילדים שלמדו לקרוא ללא ניקוד. הניקוד נוסף אצלם אחר כך, ואז הוא באמת סרח עודף ואינו תורם להם להבנה.
[b][po]אמא של יונת[/po][/b] (2010-07-31T00:04:21):
[u]השיחה על הניקוד כבר מזמן חרגה מ [po]תימות בחינוך ביתי[/po],[/u]
נכון, אבל זה קורה באתר הזה כל הזמן, כמו בשיחה בבית, על כוס קפה. משוחחים, והשיחה סוטה לכיוונים בלתי צפויים.
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-31T00:28:11):
אז למי שמבינה בשלבי תחילת הקריאה:
אם בתי מתקשה להבין את הניקוד, למרות שהיא מתמודדת ולא שוברת את הכלים וגם הספר עולה על המכשולים ומתרגל ועדיין כל פעם מחדש בורח לה שקמץ זה אה וכולי.
מה לדעתכן אני צריכה לעשות? היא בתחילת הקריאה (יודעת את כל האותיות לזהות ולכתוב)
[po]אמא של יונת[/po]
הממת אותי עם הנתון הזה. אם כך השפה בוודאי הייתה יותר קלה והסתבכה עם בוא הניקוד? כי לעניות דעתי זו שפה כל כך מתוסבכת וקשה להפנמה - איך אפשר להפנים את כל חוקי הניקוד? ובפרט אם הם לא בשימוש יומיומי.
[b][po]ניצן אמ[/po][/b] (2010-07-31T05:26:16):
אני מאד אוהבת ניקוד, ואני אוהבת לנקד, ו"דני" לומד לקרוא עם ניקוד ומתעניין ומקבל תשובות שבפירוש לא מבטלות את נושא הניקוד. אני פשוט לא חושבת שזה הכרחי [b]ללמידה[/b] ולרכישת שפה ולזה התייחסתי. אני חושבת שמה שאש"י כתבה מתייחס יפה לעניין ה"ענייני" של הניקוד עצמו, אבל גם אליו לא התייחסתי. אני חושבת עוד, ש"אלף קמץ = אה" זה נחמד מאד, כי ככה אני למדתי וזה עבד לא רע, כבר בגיל שלוש, מבלי לעורר עליי התנגדות לנושא. אבל הנה מפתיעים אותי פה יום יום שעה שעה ולומדים בלי שאני אתערב בכלל, ובצורות אחרות. [b]המון[/b] צורות אחרות יחד! פעם ככה פעם ככה, פעם מימין פעם משמאל, למעלה, למטה, פעם הניקוד רלבנטי ופעם מטרד שמתעלמים ממנו כליל, ובמקביל לעוד שפה (לבד לגמרי! בי נשבעתי) והנה, שום דנה עמה לא נדרשת. התחילו פה עם טריסטרמית ועם בן-חצב יקינתוני. מדריכים עם תמונות של בעלי חיים ושל פרחים, עצים ועוד... אז גם התמונה פה רלבנטית, ויש גם למידה "צילומית" של המילים. ערב רב וממושמש, בלתי מובנה בעליל.
בקשר ל"שיטה מוסדית אלף עדיפה על שיטה מוסדית בית" עם זה כמובן הסכמתי, ואני מכירה את הנושא מעט, ועדיין חושבת ששיטות מוסדיות ומחקרים כגון אלה הם סטטיסטיים ולכן רלבנטיים להחלטות [b]מוסדיות[/b] איך ללמד כמות גדולה של ילדים כדי להבטיח רמה נמוכה של אנאלפביתיות באוכלוסיה, ובכלל לא רלבנטיים לשום בחירה לגבי ילד יחיד בבית, ובוודאי לא לילד שלומד למידה חופשית. לזה התייחסתי על רגל אחת. התיזה, להזכירך, לא התחילה ב"למול שיטות מוסדיות" אלא ב{{}}[u]ללמד ילד עברית בלי לדבר על ניקוד זה כמו ללמד שפה חצי-זרה.[/u] שעם כל תחושתי האישית-הרגשית שזה נכון, בגלל אהבתי את השפה על מורכבויותיה, אני לא חושבת שזה נכון אובייקטיבית לכל מי שלומד לקרוא. זה עוד רובד.
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-31T13:56:17):
וואלה ניצן. תודה@}
[b][po]ניצן אמ[/po][/b] (2010-07-31T14:15:41):
_אם בתי מתקשה להבין את הניקוד, למרות שהיא מתמודדת ולא שוברת את הכלים וגם הספר עולה על המכשולים ומתרגל ועדיין כל פעם מחדש בורח לה שקמץ זה אה וכולי.
מה לדעתכן אני צריכה לעשות?_
לעניות דעתי ומנסיוני מה שעלייך לעשות מיד ולאלתר הוא - שום דבר.
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-07-31T14:57:51):
כן, כן הבנתי זאת מדברייך בפוסט הקודם.
תודה מותק @}
[b][po]אמא של יונת[/po][/b] (2010-08-01T00:11:59):
[u]השפה בוודאי הייתה יותר קלה והסתבכה עם בוא הניקוד?[/u]
לא יודעת.
כנראה שהיה בכל זאת קושי לקרוא עיצורים בלבד, אחרת מה גרם לתהליך התמלאות הכתב - תוספת יו"דים וו"וים שלא נכתבו קודם?
גם הניקוד הוא מכשיר עזר לקריאת התנועות, כי בעברית אין למעשה אותיות בתפקיד התנועות.
[u]איך אפשר להפנים את כל חוקי הניקוד?[/u]
לא יודעת.
אף פעם לא לימדו אותי ניקוד ואינני יודעת את חוק הניקוד (נדמה לי שקוראים לו "חוק ההברות"). אני פשוט יודעת לנקד.
זה קרה מעצמו, כנראה דרך צילום המלים המנוקדות. אני חושבת שזה אפשרי כאשר מרבים לקרוא, בעיקר טקסטים מנוקדים, ומנוקדים נכון - או לפחות בעקביות.
מסקנה: למי שלומד היום לקרוא יהיה יותר קשה ללמוד מעצמו. חלק גדול מהטקסטים אינם מנוקדים, ואלה שכן - מנוקדים ברמות שונות מאד של ידיעת ניקוד. וזה מבלבל ולא מאפשר לצלם את תמונת המלה המנוקדת.
[b][po]רוקדת לאור ירח[/po][/b] (2010-08-01T01:01:27):
[u]מכיוון שאינני מכירה אנשים כאלה באופן אישי, אני משערת שמדובר באנשים/ילדים שלמדו לקרוא ללא ניקוד. הניקוד נוסף אצלם אחר כך, ואז הוא באמת סרח עודף ואינו תורם להם להבנה.[/u]
למדתי תקרוא בלי ניקוד וכשהגעתי לבית הספר והוסיפו לי ניקוד הוא לא הפריע לי. עם הזמן גם למדתי לנקד נכון. לא בטוחה שהיום אני עדיין מסוגלת, אבל בבירור היתה תקופה שעשיתי את זה לא רע, בעיקר חוש לזה, כי חוקים בדקדוק מעולם לא היו הצד החזק שלי בשום שפה.
[b]דניאלה[/b] (2010-08-01T08:17:39):
בעניין התווספות הניקוד לשפה -
זה נכון שהוא נוסף בשלב היסטורי מאוחר יותר ואני לא יודעת לומר לעומק איך ולמה,
אבל הניקוד מקפל בתוכו כל כך הרבה מידע על הדקדוק העברי,
שלדעתי לא לדעת ניקוד זה פשוט לא להכיר חצי שפה. ממש כך.
זה לא אומר כלום על [b]איך[/b] צריך ללמוד לקרוא,
וגם לא על האם צריך לדעת [b]לנקד[/b] או לא,
אבל העובדה היא שמי שאפילו רגיל מעט לקרוא עם ניקוד יכול לדעת באופן אינטואיטיבי מה ההבדל בין מילים שונות,
ואפילו יהיה לו מושג למה ומה זה אומר. וזה נהדר בעיניי.
אגב, הניקוד באמת התפתח בסביבות המאה העשירית לספירה,
ועבר כמה גלגולים, וריאציות ומערכות סימנים עד ש"הוחלט" להשתמש בניקוד שאותו אנחנו רגילים לקרוא היום.
חוקי הניקוד באמת נקראים "חוק ניקוד ההברות",
ומנקדים לפי מיקום הטעם במילה ולפי אופי ההברה (סגורה/פתוחה).
כמובן, יש בערך מיליון יוצאים מהכלל.
[b][po]סמדר נ[/po][/b] (2010-08-01T09:33:06):
_ה לא אומר כלום על איך צריך ללמוד לקרוא,
וגם לא על האם צריך לדעת לנקד או לא,_
או, והנה דניאלה באה וניסחה מה שחשבתי עליו אחר כך וכבר היתה שבת ולא יכולתי להוסיף.
גם אני מאמינה שהיכרות עם ניקוד מביאה איתה ידע בהרבה דקויות של השפה העברית, ומי שאין לו היכרות כזו חסר את הידע הזה.
[b]אבל[/b] אין לי שום מושג באיזו רמה "צריך" לדעת עברית, בדיוק כשם שאין לי מושג באיזו רמה "צריך" לדעת מתימטיקה, תנ"ך, אנגלית, אסטרונומיה או שחייה. אני מסכימה עם [po]שירי ג[/po] כשהיא אומרת שהצורך אינדיבידואלי ונקבע, בסופו של דבר, ע"י החיים עצמם.
אני תוהה אם "צורך שעולה בחיים עצמם" יכול להיות מגולם גם בהורים שמבחינת אמונות וערכים חשוב להם שהילד יידע דברים מסוימים -- לאו דווקא כי יש להם תועלת פרקטית. כלומר, אם חשוב לי כמי שמחנכת בן לתרבות העברית שהוא יכיר תנ"ך, האם גם זה צורך ש"עולה מן החיים" (בהנחה שתנ"ך נוכח בבית) ואם כן, מה ההבדל העקרוני בין להנחיל את זה בבית ולהנחיל את זה בביה"ס.
>לא מתנסחת ברור. אוף. לילה.<
[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2010-08-01T09:50:58):
_זה לא אומר כלום על איך צריך ללמוד לקרוא,
וגם לא על האם צריך לדעת לנקד או לא,
אבל העובדה היא שמי שאפילו רגיל מעט לקרוא עם ניקוד יכול לדעת באופן אינטואיטיבי מה ההבדל בין מילים שונות,
ואפילו יהיה לו מושג למה ומה זה אומר. וזה נהדר בעיניי._
בדיוק :-)
[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2010-08-01T11:03:43):
_אבל הניקוד מקפל בתוכו כל כך הרבה מידע על הדקדוק העברי,
שלדעתי לא לדעת ניקוד זה פשוט לא להכיר חצי שפה. ממש כך._
מסתבר שמעל 90% מדוברי העברית לא מכירים חצי שפה. האמת היא שמעל 90% מדוברי העברית גם לא מכירים סינית, יוונית עתיקה, ונוואחו. אין ספק שאלה בורות גדולים בהשכלה, אבל החשיבות שלהם לחיי היומיום -- אפסית.
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-08-01T11:50:43):
[u]"אשה נַעֳלָה נָעֳלָה נַעֳלָהּ"[/u]
מבלי להפחית מהיופי ומהמשמעות של הניקוד בשפה העברית הכתובה, כמה מיודעי ואוהבי הניקוד, בהינתן להם רק אחת מהנעלות, כשהיא מנוקדת, ידעו בדיוק את משמעותה?
אני חושבת שמעטים. מאוד. יתכן שרובם אפילו מומחים שהעיסוק בשפה היה תחום לימודם או עיסוקם תקופה מסויימת. וכאן אני חוזרת לצורך. אפשר בהחלט ללמוד קריאה ללא ניקוד. הבנת חלק מהמילים נעשית במקרה זה מתוך מיקומן והקשרן במשפט. איכות הקריאה (ברמת ההבנה, השטף וההנאה) אינה נפגמת מכך לדעתי. לכשיתעורר הצורך או העניין ילמד גם הניקוד. מנסיוני (עם 2 הקוראים שלי) החיבור בין סימן הניקוד לתנועה נעשה מעצמו במשך הזמן. אם יש להם שאלות הן לרוב נוגעות ליוצאים מהכלל (כמו ח במילה תפוח או המילה כל שנהגית כול ולא כאל למרות הניקוד ). מתוך קריאה ומתוך הבנה אינטואיטיבית של השפה הם יודעים מתי יש לכתוב ה' או א' בסוף מילה (וטועים בהן לעיתים רחוקות מאוד) ומתי ה ת' היא הסופית, כשהיא מנוקדת. אני לא מוצאת צורך בשלב רכישת הקריאה והכתיבה לנסח להם את הכללים. (אגב, באותו אופן כשהם אומרים 3 פעמים 8 זה 24 אני לא מתקנת לכפול ושווה. כשיגיע הזמן הם יכירו גם את המינוחים האלה. העיקר בעיניי שהם מבינים את מהות הפעולה).
[u]אבל הניקוד מקפל בתוכו כל כך הרבה מידע על הדקדוק העברי[/u]
נכון, אבל לידיעת חוקי הדקדוק העברי על בוריים, המאפשרת שימוש במידע זה, יש לדעתי מעט מאוד השפעה על הקורא בעברית ולו מעצם המציאות בה רוב הטקסטים - החל מהשילוט בדרכים, דרך העיתונות, הדואר הרשמי, מקורות המידע האלקטרונים וכלה בספרי הקריאה משלב מסויים (להוציא ספרי שירה וכתבי קודש) אינם מנוקדים.
להערכתי רוב הציבור עושה בהם שימוש בבגרות בלשון ואז שוכח אותם.
[b][po]בשמת א[/po][/b] (2010-08-01T12:23:33):
[u]מסתבר שמעל 90% מדוברי העברית לא מכירים חצי שפה. האמת היא שמעל 90% מדוברי העברית גם לא מכירים סינית, יוונית עתיקה, ונוואחו. אין ספק שאלה בורות גדולים בהשכלה, אבל החשיבות שלהם לחיי היומיום – אפסית.[/u]
אם הם חיים איתי, אז החשיבות של הבורות שלהם לחיי היומיום - ענקית.
(-:
(אני אישית מאוד סובלת מתקשורת עם אנשים שלא מסוגלים להבין 90% ממה שאני אומרת, ושאני כל הזמן צריכה להקטין ולצמצם את עצמי כדי לדבר איתם).
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-08-01T16:40:02):
[u]אני אישית מאוד סובלת מתקשורת עם אנשים שלא מסוגלים להבין 90% ממה שאני אומרת, ושאני כל הזמן צריכה להקטין ולצמצם את עצמי כדי לדבר איתם[/u]
לא מבינים את שפתך העברית או הלועזית? אגב, את יכולה לא להקטין את עצמך, אלא להגדיל אותם ולפרש (אני מבינה את המצוקה, גם אני כשאני פוגשת כאלה בתחילה מגלה חוסר סבלנות בתוכי ותחושת זרות שאין לנו אותו אוצר מילים, אבל יודעת ששפה תלויית סביבה ויש אנשים שלא קולטים את זה וקולטים דברים אחרים, משתדלת לא לתת לזה להשפיע עלי - אם כי זה קשה)
[b][po]אילה בשדה הדגן[/po][/b] (2010-08-01T16:49:15):
סמדר נ:
_אני מסכימה עם [po]שירי ג[/po] כשהיא אומרת שהצורך אינדיבידואלי ונקבע, בסופו של דבר, ע"י החיים עצמם.
אני תוהה אם "צורך שעולה בחיים עצמם" יכול להיות מגולם גם בהורים שמבחינת אמונות וערכים חשוב להם שהילד יידע דברים מסוימים – לאו דווקא כי יש להם תועלת פרקטית. כלומר, אם חשוב לי כמי שמחנכת בן לתרבות העברית שהוא יכיר תנ"ך, האם גם זה צורך ש"עולה מן החיים" (בהנחה שתנ"ך נוכח בבית) ואם כן, מה ההבדל העקרוני בין להנחיל את זה בבית ולהנחיל את זה בביה"ס._
אני ממש שמחה שכתבת את המשפט הזה . התפתחה כאן פניה(במקום לומר סטיה)לנושא ספציפי של ניקוד- כנראה כדי שיעלו התובנות הללו.
באופן אישי,אני חושבת שמכל הדברים שחשוב לי ,ושאני רוצה להנחיל לילדים שלי זה,זה לו דווקא ידע מסויים.
כמות הידע היא אין סופית והרלונטיות של הידע היא גם כן נתון בלתי ידוע.
צריך הרבה ענווה , כאמור.
ההתעסקות בתחום מסויים של מידע לעומק ולרוחב ,מחככת אותנו עם האבסורד שסוקרטס דיבר עליו: 'ככל שאני יודע יותר , אני מבין שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.'
מצידי שידעו רק את זה.שלא יקנו כל חתול בשק ושיבינו שיש הרבה מה לעשות.
הרעיון הוא להכנס לים המידע מתוך מוטיבציה פנימית ,לזרום עם הכישרון והנטיה הטבעית שלך ולקבל תמיכה רגשית .
בניגוד לשיטת בי"ס שאני זוכרת מנעורי: לטחון/לעבור/לשנן/ל.. מידע לבחינות,שיטות הוראה לא מגונות ותחרות וביקורתיות .
ובכל זאת , אם יש משהו שחשוב לי , אני מנסה להביא ממנו טעימה לחיים שלנו-למשל, איזה סיפור מהתנ"ך שקשור לתחום, סיפור מהמיתולוגיה היונית - לשם השוואה ,התבוננות בטבע או ניסויים-כדי להבין איך המדע עובד,משהו שמוצאים בויקיפדיה וגוגל.
בהתחלה , בחרתי בחינוך ביתי כי היה לי חשוב לדעת מה קורה עם הילדים שלי ולהכיר אותם.
מדהים אותי לראות את הכישרונות והנטיות הטיבעיות שהם מגלים ופועלים לפיהן .
ואולי אני מצליחה ואולי לא - להביא את הערכים שלי ואת המסקנות שלי על החיים לדוכן בצורה כזו שאולי משהו מזה יעבור לדור הבא.
כבר אמרו חכמים ממני שכל אחד יצטרך לעשות את הטעיות שלו.
[b]דניאלה[/b] (2010-08-01T22:04:43):
[u]מסתבר שמעל 90% מדוברי העברית לא מכירים חצי שפה. האמת היא שמעל 90% מדוברי העברית גם לא מכירים סינית, יוונית עתיקה, ונוואחו. אין ספק שאלה בורות גדולים בהשכלה, אבל החשיבות שלהם לחיי היומיום – אפסית.[/u]
קודם כל יש הבדל בין דובר עברית שלא מכיר עברית על בוריה לדובר עברית שלא מכיר יוונית.
דבר שני, הרבה פעמים ידיעה מעמיקה של השפה מאפשרת הרחבה של כושר הביטוי, כושר ההבנה וכושר ההתבטאות,
ולא תמיד הדובר מודע לכך, ואלה בהחלט כישורים שמשמשים אותנו ביום-יום.
חוץ מזה, אני לא חושבת שצריך לדעת רק דברים שחשובים ליום-יום.
אני חושבת ש-90% מהאנשים לא יודעים להבדיל בין דרור לבין פשוש. אלה פשוט "ציפורים". אז מה?
בעיניי זה ידע מעניין.
והוא מלמד אותי לא רק את ההבדל המסוים הזה, אלא פותח בפניי את הדלת לעולם שבו לא כל הציפורים הן "ציפורים",
אלא יש שחרורים וחסידות ובזים וכו' וכו',
כמה קטגוריות ותתי קטגוריות ומידע מרתק על עולם החי גלום שם!
אפשר להתווכח על החשיבות של המידע הזה לחיי היום-יום,
אבל בעיניי אי אפשר להתווכח על כך שזה מידע יפה, מעניין ואפילו שימושי.
וחוץ מזה
[u]אם הם חיים איתי, אז החשיבות של הבורות שלהם לחיי היומיום - ענקית.[/u]
ובעיקר בכל מה שקשור לעברית.
[b][po]סמדר נ[/po][/b] (2010-08-01T22:21:07):
[u]בניגוד לשיטת בי"ס שאני זוכרת מנעורי: לטחון/לעבור/לשנן/ל.. מידע לבחינות,שיטות הוראה לא מגונות ותחרות וביקורתיות .[/u]
נכון, אבל השיטות האלה הן לא [b]עקרוניות,[/b] אלא נובעות ממבנה המערכת (כווולם נמצאים באותו זמן באותו חלל ועושים פחות או יותר אותו הדבר). אני לא חושבת שלמישהו שם היתה התנגדות לעשות את זה אחרת [b]לו הוא היה יודע איך.[/b] קשה לרובנו, ובפרט לאנשי מערכת, לחשוב מחוץ למבנה המערכתי הזה. אני בכל מקרה מאמינה שאפשר לדמיין מערכת אידיאלית, בלתי מוגבלת בתקציב ובכוח אדם איכותי, שהיתה מוצאת דרכים יצירתיות ונפלאות במקום השיטות העבשות האלה.
אבל אני רוצה לשים את המתודה בצד רגע. הנקודה היא שיש משהו שאני כמבוגרת מחליטה שהילד "צריך" לדעת. בדיוק כמו שמערכת החינוך החליטה שהילד "צריך" לדעת. כלומר, נקטתי בדיוק אותה עמדה פטרונית שהמערכת נוקטת. אז נכון, המערכת בנתה תכנית לימודים בתנ"ך ודרכי הוראה ושיטות מדידה ואני רק הנחתי את כרכי "התנ"ך שלי בתמונות" במקום בולט ומפתה ודיברתי על זה בהזדמנות הראשונה (נניח, היה פסח או משהו כזה. אני מקצינה -- הדיבור "על זה" הוא ספונטני בדרך כלל, לא מתוך מחשבה "הבה נלמד תנ"ך"). אז נכון, הבדל אחד הוא שזה מונח כהצעה, ולא כחובה, אבל אישית אני מרגישה שבניגוד לאורנה למשל, לא הייתי חיה בשלום עם העובדה שילדי אינם מכירים תנ"ך (או כל דבר אחר -- תנ"ך זה רק לצורך הדוגמה). לכן אני מאמינה שהייתי חוזרת "להציע". אני לא מאמינה שהייתי מגיעה לכפיית לימוד, אבל בהחלט מבהירה ש [b]בעיני[/b] (ולאו דווקא בעיניך) זה חשוב. בן החמש הפרטי שלי, אגב, אינו ממהר לסרב להצעות.
מה שמחזיר אותי לשאלה -- במקרה כזה מה באמת ההבדל בין ביה"ס להורים, מעבר לעניין השיטה. הרי גם ביה"ס בעצם אומר " [b]בעיני[/b] זה חשוב (ולאו דווקא בעיניך)" -- הוא רק אומר את זה, הרבה פעמים, בצורה לא נעימה ולא יעילה.
אבל גם אמא יכולה לדבר בצורה לא נעימה ולא יעילה...
[b][po]לי אורה[/po][/b] (2010-08-01T22:23:02):
_אבל הניקוד מקפל בתוכו כל כך הרבה מידע על הדקדוק העברי,
שלדעתי לא לדעת ניקוד זה פשוט לא להכיר חצי שפה. ממש כך._
לדעתי, זה הפוך. כלומר, צריך לדעת דקדוק לעומק כדי לדעת לנקד בצורה מדויקת ונכונה. ורק כשיודעים דקדוק לעומק, ניתן לקבל מהניקוד מידע על הדקדוק. זה שלא שניתן ללמוד מהניקוד על הדקדוק, בלי ידיעה קודמת של הדקדוק.
ולא חושבת שניקוד הוא חצי מהשפה. הוא [b]חלק[/b] מהשפה [b]הכתובה[/b]. ובעברית התפתחו 2 כתיבים: הכתיב המנוקד והכתיב חסר הניקוד. ושניהם תקינים ושניהם משקפים את העברית לדורותיה.
ומסכימה מאוד לזה:
_אבל הניקוד מקפל בתוכו כל כך הרבה מידע על הדקדוק העברי
נכון, אבל לידיעת חוקי הדקדוק העברי על בוריים, המאפשרת שימוש במידע זה, יש לדעתי מעט מאוד השפעה על הקורא בעברית ולו מעצם המציאות בה רוב הטקסטים - החל מהשילוט בדרכים, דרך העיתונות, הדואר הרשמי, מקורות המידע האלקטרונים וכלה בספרי הקריאה משלב מסויים (להוציא ספרי שירה וכתבי קודש) אינם מנוקדים._
[u]אני אישית מאוד סובלת מתקשורת עם אנשים שלא מסוגלים להבין 90% ממה שאני אומרת, ושאני כל הזמן צריכה להקטין ולצמצם את עצמי כדי לדבר איתם).[/u]
משום שאת כותבת על "מה שאני [b]אומרת[/b]" וגם "כדי לדבר [b]איתם[/b]" אני מבינה שאת עוסקת בשיחות בעל פה, כלומר בעברית המדוברת ולא הכתובה.
האמנם הבעיה היא אי ידיעת הניקוד? זה מה שגורם לבעיות בתקשורת [b]מדוברת[/b] ולצורך שלך להקטין ולצמצם את עצמך "כדי [b]לדבר[/b] איתם"? בעברית המדוברת יכולות להיות אי הבנות בשל בעיות אחרות לגמרי, למשל אוצר מילים, תחביר וכו'. וכמובן, בשל "איתגורים שכליים" :-)
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-08-01T23:14:07):
_מה שמחזיר אותי לשאלה – במקרה כזה מה באמת ההבדל בין ביה"ס להורים, מעבר לעניין השיטה. הרי גם ביה"ס בעצם אומר " בעיני זה חשוב (ולאו דווקא בעיניך)" – הוא רק אומר את זה, הרבה פעמים, בצורה לא נעימה ולא יעילה.
אבל גם אמא יכולה לדבר בצורה לא נעימה ולא יעילה..._
ופה הנחת לדעתי את הסקאלה עליה "מסתדרות" משפחות החנ"ב. בקצה אחד שלה משפחות שעושות סקולינג מלא - כלומר סדר יום הכולל שיעורים קבועים, תכנית לימוד מוגדרת, מטרות ומדדים. לכאורה הבדל קטן מאוד מביה"ס. אבל רק לכאורה. משום שהלימוד עדיין נעשה בבית ולכן המורה-ההורה אינו אדם אובייקטיבי וילדו בהכרח איננו אובייקט מתוך קבוצה גדולה והטרוגנית שנכפית עליה הומוגניות על ידי המערכת, אלא ילדו שלו, עם כל המעורבות הרגשית של הורה וילד.
בצד השני של הסקאלה נמצאות משפחות הנונסקולינג/אנסקולינג המלא. אצלן (בהכללה גסה) אין כל התערבות של ההורה בלמידת הילד,החל בבחירת נושאי הלימוד, דרך אופן הלימוד וכלה בעומקו, אלא אם הילד מבקש זאת, וגם אז עד הגבול שנקבע ע"י הילד. תפקיד ההורה הוא להתבונן מהצד ולתווך רק אם נדרש לכך ובמידה בה נדרש. אין כל דמיון לביה"ס.
באמצע יש המון אפשרויות של "ערבוב". יש מי שמאמין שמחובתו ללמד את ילדיו מיומנויות יסוד כמו קריאה/כתיבה וחשבון בסיסי אבל ביחס לשאר התחומים הוא נוהג בשיטת האנסקולינג. יש מי שמאמין (אנחנו במידה רבה) שיש להציף בגירויים ולהציג לילד כמה שיותר נושאים והוא כבר יבחר מעצמו מה ואיך ללמוד (כמו שכתבת לגבי תנ"ך), יש מי שמבקש מהילד בכל יום לבחור לעצמו מס' מטלות "לימוד", אך אינו מכתיב לו אותן (מתוך היכרות עם משפחה שעובדת כך, אנחנו נקטנו בשיטה תקופה קצרהזו כדי להקל על בננו את המעבר מהמסגרת הביתה).
ויש עוד המון גישות. קשה למצוא שתי משפחות שמתנהלות בדיוק אותו דבר ולכן בלתי אפשרי לענות על השאלה
[u]מה באמת ההבדל בין ביה"ס להורים, מעבר לעניין השיטה[/u]
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-08-01T23:20:10):
[u]לא הייתי חיה בשלום עם העובדה שילדי אינם מכירים תנ"ך (או כל דבר אחר[/u]
זאת אומרת שכדי לחיות בשלום עם עצמך תיכנסי אולי למלחמה עם ילדייך? האם היית מוכנה לכפות עליהם את הידיעה? אני מעלה עוד שאלה למחשבה:
אם התנ"ך היה חי בחייך והיית פותחת וקוראת בו וכולי, אולי בנך היה מצטרף מתוך סקרנות להבין במה את עוסקת, אולי הייתם קוראים ביחד ומדברים על הפרק וכולי. אבל ממש להגיש את כל החומר לילד ולאמר לו: תלמד?
נו, יש את המשפט המפורסם: אפשר להביא את הסוס עד השוקת אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות.
אני חושבת בקול רם.
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-08-01T23:31:38):
נקודות, אני חושבת [po]שסמדר נ[/po] דיברה במפורש על "להציע" ולא על "לכפות", ותהתה אם בעצם ההצעה אין משום פטרונות של המבוגר כלפי הילד ואז מה כבר ההבדל לעומת בי"ס.
[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2010-08-02T06:39:07):
דניאלה, מההודעה שלך נשמע שתחומי הידע שחשובים בעיניך הם אלה שבמקרה את יודעת, ואילו את התחומים שבהם את בורה גמורה את לא מחשיבה כחשובים. אין שום ראיה שחשוב יותר לדעת ניקוד מאשר להיות מסוגל לקרוא את אפלטון בשפת המקור, או שעדיף לדעת את ההבדל בין דרור לבין פשוש יותר מאשר את ההבדל בין פונקציה מתכנסת לפונקציה מתבדרת.
[b][po]ניצן אמ[/po][/b] (2010-08-02T07:38:33):
_אני חושבת ש-90% מהאנשים לא יודעים להבדיל בין דרור לבין פשוש. אלה פשוט "ציפורים". אז מה?
בעיניי זה ידע מעניין.
והוא מלמד אותי לא רק את ההבדל המסוים הזה, אלא פותח בפניי את הדלת לעולם שבו לא כל הציפורים הן "ציפורים",
אלא יש שחרורים וחסידות ובזים וכו' וכו',
כמה קטגוריות ותתי קטגוריות ומידע מרתק על עולם החי גלום שם!
אפשר להתווכח על החשיבות של המידע הזה לחיי היום-יום,
אבל בעיניי אי אפשר להתווכח על כך שזה מידע יפה, מעניין ואפילו שימושי._
במקרה, דני מבדיל בין פשושים ובין דרורים ומזהה כוריזיות בקבוקיות ברחוב. ככה אמא שלו למדה את ההבדלים בין הציפורים ובין ועצים ובין הפרחים (שתמיד חשבה שיותר חשוב לראות אותם ולהנות מהם ומקיומם מאשר "לזהות" אותם. עודה חושבת ככה.)
אני חושבת שכל התורה כולה היא זו -
[u]זאת אומרת שכדי לחיות בשלום עם עצמך תיכנסי אולי למלחמה עם ילדייך? האם היית מוכנה לכפות עליהם את הידיעה?[/u]
מה שחשוב לי ומעניין אותי, הוא לא יותר מאשר מה שחשוב [b]לי[/b] ומעניין [b]אותי[/b]. מטבע הדברים, הרבה מזה יהיה חלק מעולמם התרבותי והרוחני של הילדים שלי. אבל בזה המעורבות שלי נגמרת. אני לא יכולה להכריח אותם להיות מוזיקליים, לא להכריח אותם להיות ספורטיביים ולא להכריח אותם להבדיל בין פשוש ובין דרור (אני עשויה בהחלט להמאיס עליהם לנצח נצחים את כל אלה אם אני אנסה)
[u]לא הייתי חיה בשלום עם העובדה שילדי אינם מכירים[/u]
אני חיה בשלום עמוק עם העובדה שהם לא מכירים דברים. יש דברים שהם פוגשים שקשה לי לחיות בשלום עם זה שהם [b]כן[/b] מכירים אותם. השלום מתחיל בתוכי. :-P
[b][po]ניצן אמ[/po][/b] (2010-08-02T07:47:18):
[u]זאת אומרת שכדי לחיות בשלום עם עצמך תיכנסי אולי למלחמה עם ילדייך? האם היית מוכנה לכפות עליהם את הידיעה?[/u]
ומכיוון שזו כל התורה כולה...
אני חושבת שעל השאלה הזו נסוב כל הדיון. ושיש מי שעונה עליה "לא" ושיש מי שעונה עליה "כן" ושבזה לב השוני בין התיזות, וחשוב שהשאלה הזו תעמוד חשופה באור לרגע.
אחד חושב שהכבוד לילד והשלום איתו עומדים לפני הקניית הידע הספציפי, והשני חושב שההיפך נכון.
אפשר להדיין על מה ועל למה, להצדיק ולהצטדק מדוע ולשם מה מתעדפים כך ולא אחרת, וזה לא יעשה אף אחת מהאפשרויות ליותר "נכונה" אלא רק ליותר "מתאימה" להורה.
[b][po]שירי ג[/po][/b] (2010-08-02T12:45:27):
[u]האם היית מוכנה לכפות עליהם את הידיעה?[/u]
האם בכלל אפשר לכפות ידיעה? אני חושבת שזו אשליה של כח.
[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2010-08-02T13:00:31):
יש פה איזושהי היתממות שלא ברורה לי לגבי הדברים של דניאלה. כאילו הציעה לקשור את הילד לכיסא, שלא יזוז עד שיוכל לדקלם את השם הלטיני של הפשוש.
ברור שכל אמא תקרב את ילדיה לעולמות התוכן שחביבים עליה. שאלת הכפייה בכלל לא קשורה פה (אולי יש הורים שיעשו זאת בכפייה, אבל הלא זה היה קורה בכל מקרה, במידה זו או אחרת). זו הרי אחת הדרכים המוצהרות בחינוך הביתי - להתערב וללמוד מהעשייה ומגוף הידע של ההורים (ולמשל בשמת, סתם דוגמא, כתבה על זה ארוכות ותיארה איך ילדיה התקרבו לסיפורי התנ"ך ולקשר שלו לחיי היומיום, פשוט כי זה חלק מהחיים שלה).
ואגב, למה זה "בסדר" באנסקולינג/רצף לשתף את הילד בסידור הבית, קניות, התכוננות לקמפינג, או כל מטלה משפחתית אחרת, וזה "לא בסדר" לשתף אותו במשהו שההורה יודע? (שוב, בנפרד מהשאלה אם כופים או לא. אני חושבת על שיחה יומיומית בין הורה וילד, כשהילד שואל וההורה עונה, ואני לא רואה בזה שום כפייה).
[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2010-08-02T13:20:47):
[u]האם בכלל אפשר לכפות ידיעה? אני חושבת שזו אשליה של כח.[/u]
אמא שמנגנת בפסנתר / תופרת בגדים / עוסקת באפייה מקצועית, וכמובן עושה את כל אלה כשהיא בבית - האם לדעתך היא כופה על הילד שלה ידיעה לגבי סולמות שונים? ידיעה לגבי חוטי מכלב וההבדל בינם לבין חוטים אחרים? ההבדל בין אבקת אפייה לשמרים? צריך ממש לכפות כדי שהילד [b]לא[/b] יידע את הדברים האלה... :-)
[u]שתמיד חשבה שיותר חשוב לראות אותם ולהנות מהם ומקיומם מאשר "לזהות" אותם. עודה חושבת ככה[/u]
לדעתי - מי שעוסק באופן מובנה, ומתוך אהבה, בתחום ידע מסוים, לא מבדיל בין ההנאה לבין ה"זיהוי". בין הטעם של העוגה שנאפתה זה עתה לבין ההבחנה בכך שהיא עוגת שמרים ולא עוגה בחושה. זה מובנה, זה חלק מהחיים, וילד של אופה יידע להבדיל, ועדיין ייהנה מטעם העוגה.
[b][po]נקודות ורודות אגדיות[/po][/b] (2010-08-02T13:52:33):
[u] זה חלק מהחיים, וילד של אופה יידע להבדיל, ועדיין ייהנה מטעם העוגה.[/u]
נראה לי, אם יורשה לי, שניצן התכוונה שרק צריך להיזהר לא לאבד את ההנאה וההתבוננות מרוב רצון לדעת שמות והגדרות.
[u]יש פה איזושהי היתממות שלא ברורה לי לגבי הדברים של דניאלה. כאילו הציעה לקשור את הילד לכיסא, שלא יזוז עד שיוכל לדקלם את השם הלטיני של הפשוש.[/u]
לא, אין התממות. הוזכר למעלה באחד הפוסטים (נדמה לי שבדבריי),שמה שקורה בבית באופן טבעי ייספג גם בקרב הילדים. הדיבור הוא דווקא על סוג של לימוד יותר דידקטי ואם דניאלה לא התכוונה לזה, לא נורא, אף אחד פה לא מעמיד אותה למשפט, בכל מקרה הדיון על לימוד איך כמה ולמה - רלוונטי.
[b]דניאלה[/b] (2010-08-02T14:04:22):
[u]דניאלה, מההודעה שלך נשמע שתחומי הידע שחשובים בעיניך הם אלה שבמקרה את יודעת, ואילו את התחומים שבהם את בורה גמורה את לא מחשיבה כחשובים.[/u]
לא ברור לי איך [b]זה[/b] מה שנשמע מההודעה שלי...
אז אנסה שוב.
טענתי כמה טענות.
טענה ראשונה התייחסה לחשיבות של הידע [b]לחיי היום-יום[/b], והיא היתה שידע מעמיק בעברית
הוא יותר רלוונטי לדוברי עברית מאשר ידע ביוונית או בכל תחום אחר שכמעט בכלל אינו נוגע לחייהם היום-יומיים
כמו [u]אפלטון בשפת המקור[/u]
זה נכון שאפשר להסתדר מצוין בחיי היום-יום בלי ניקוד בכלל,
אבל דקדוק עברי רלוונטי לחיי הרבה יותר מלטינית.
ומהבחינה הזו גם פשוש ודרור יותר רלוונטיים לחיי מקנגורו, כי אני רואה אותם כל יום כמעט (דרורים לפחות).
הטענה השנייה שלי הייתה שידע בדקדוק יכול לבוא לידי שימוש מעשי ויום-יומי באמצעות תקשורת טובה יותר,
הבנה טובה יותר של הסביבה ושכלול הביטוי ועוד כהנה וכהנה שימושים שבעיניי משפרים את חיינו.
לא שאי אפשר לשפר כשרים כאלה באמצעים אחרים,
אבל הבנה בדקדוק ושליטה בשפה הם בהחלט דרך אחת לעשות זאת.
והטענה השלישית הייתה שלא רק ידע יום-יומי חשוב לנו,
אלא גם ידע שהוא בגדר העשרה, פנאי, עניין טהור, משחק, הרחבת אופקים ועוד מיני תאורים שקולעים רק בערך למה שאני מנסה להגדיר.
[b]עכשיו[/b]
לכל אחד יש תחומי הידע החשובים לו,
(ואין לי ממש תחומי ידע שאני [u]לא מחשיבה כחשובים[/u] אם כי אני בהחלט בורה בתחומים רבים ומתעניינת רק במסוימים).
לא יודעת איך ולמה עלה מדבריי שכדאי לכפות על ילדים ללמוד ניקוד O-:
אני בהחלט לא מתכוונת לכפות כזה דבר על הילדים הפרטיים שלי בבוא העת.
אבל אני לא מבינה למה לא [u]ברור שכל אמא תקרב את ילדיה לעולמות התוכן שחביבים עליה[/u]
[u]שאלת הכפייה בכלל לא קשורה פה[/u]
כמו שקרוטונית אמרה, הילדה שלי יודעת מה זה עורב ומה זו בוגנוויליה וצריך יהיה ממש לכפות עליה אם רוצים שלא תדע את הדברים האלה (-:
וזה בלי שקשרתי אותה לכיסא והכרחתי אותה לשנן מדריכי צמחים
(אפשר לחשוב איזה בוטניקאים אנחנו כן? מכירים את מה שיש בגינה ובסביבה)
האם זה כך גם עם שפה וניקוד? לוידעת
[b][po]ניצן אמ[/po][/b] (2010-08-02T14:37:48):
[u]ואגב, למה זה "בסדר" באנסקולינג/רצף לשתף את הילד בסידור הבית, קניות, התכוננות לקמפינג, או כל מטלה משפחתית אחרת, וזה "לא בסדר" לשתף אותו במשהו שההורה יודע? (שוב, בנפרד מהשאלה אם כופים או לא. אני חושבת על שיחה יומיומית בין הורה וילד, כשהילד שואל וההורה עונה, ואני לא רואה בזה שום כפייה).[/u]
מישהו אמר משהו על לא לחשוף או לא לשתף?? בטח האנאלוגיה הזו עלתה למעלה ואני רק חוזרת עליה, כי בכל זאת, מח הנקה, אבל בשורה התחתונה זה בסדר גמור להכין ארוחה שנראית לי טעימה, אני רק לא יכולה להכריח אותם לבלוע. וזה יהיה קצת לא מתחשב מצידי להכין שוב ושוב דברים שהילדים אמרו שלא טעימים להם גם אם חלבה עם גבינה צהובה מביאה דמעות נוסטלגיה לעיניי (אגב, זה בהחלט יכול להביא דמעות לעיניי, אבל לא מהתרגשות או מנוסטלגיה. :-)) לטעון שההיפך מלא לדחוף אוכל לגרון זה להרעיב זה גם דמגוגי.
בשיחה היומיומית בין הילד להורה, אני מעדיפה שהילד יהיה זה שמוביל עם השאלות שלו ולא אני עם התשובות שלי. בא-רור שממילא כל עולם התוכן וכל המציאות הם אלה שאני מביאה לפתחו.
[b][po]ניצן אמ[/po][/b] (2010-08-02T14:46:14):
הנה, יש לי אולי דוגמה יותר טובה להמחיש למה אני מתכוונת...
עכשיו אנחנו שומעים שירים בכל מיני שפות בזמן נסיעה. איטלקית, יוונית, צרפתית, רוסית ועוד, כולל כל מיני דברים איזוטריים.
אז זה לא שאני לא יושבת ומכינה תקליטור כזה והילדים שלי יושבים בחושך בחדר סגור וממציאים הכל בעצמם, וזה לא שאני לא אקטיבית מביאה דברים לפתחם.
אז מה ההבדל?
ההבדל הוא שהמוטיבציה לעריכת התקליטור הזה היתה הילדים עצמם. במקום שאני אגיד משהו לגמרי חיצוני כמו "טוב, הילדה כבר בת ארבע, יש לחשוף אותה לשפות. זה מאד חשוב להחשף לשפות." אני אומרת משהו כמו "אני מזהה שהיא ממש ממש מתעניינת בשפות עכשיו, אז אני אנסה להכין ארוחת-שפות." <תאכל תאכל, לא תאכל, יישאר יותר בשבילי. :-P>
באותה המידה, אני יכולה לא להכין ארוחת שפות. כך או כך זה בסדר. מה שאני לא מתחברת אליו זה לבוא עם ארוחת שפות למי שבדיוק באטרף לימוד של זריקת חפצים למרחק.
[b][po]רועי שרון[/po][/b] (2010-08-02T19:26:38):
אופטופיק: פרסום חדש של האקדמיה ללשון העברית: [url=http://hebrew-academy.huji.ac.il/sifriyya/ReadingHall/Documents/shapira.pdf.]מאה שנים לכתיב העברי[/url] ציטוט נבחר:
[u]דוברי עברית רבים יופתעו לשמוע שלא בהר-סיני ניתנו כללי הכתיב הדקדוקי (="הכתיב החסר", "הכתיב המנוקד") אלא במושבה גדרה בחודש אלול תרס"ד (1904), ונותן הכללים היה המורה, חוקר הלשון העברית ושירת ספרד, דוד ילין (1942-1864).[/u]
[b][po]בשמת א[/po][/b] (2010-08-02T20:08:28):
[u]דוברי עברית רבים יופתעו לשמוע שלא בהר-סיני ניתנו כללי הכתיב הדקדוקי (="הכתיב החסר", "הכתיב המנוקד") אלא במושבה גדרה בחודש אלול תרס"ד (1904), ונותן הכללים היה המורה, חוקר הלשון העברית ושירת ספרד, דוד ילין (1942-1864).[/u]
פה יש בלבול אדיר בין הניקוד העברי, שהתגבש סביב האלף הראשון לספירה (עם כללים בהשפעת הדקדוק הערבי), לבין הכללים שיזם דוד ילין. לא צריך לטעות ולחשוב שדוד ילין המציא את הניקוד העברי... P-:
[b][po]אורנה שפרון[/po][/b] (2010-08-02T22:09:33):
אני חושבת שלרובנו ממש קשה לדמיין את כושר הלמידה של ילדים, את הסקרנות שלהם, את ההנעה הפנימית שלהם, ואת הכוח שלהם ללכת אחרי ליבם.
ברור שזה לא אומר שאנחנו לא צריכים לשתף אותם במה שמרגש אותנו, או אפילו להכין להם "ארוחות" על פי מיטב הבנתנו.
אבל ליד כל זה צריך לזכור שהילדים שלנו הם אנשים נפרדים מאיתנו, ולמרות החשיבות הרבה שאנחנו מייחסים לדרך גידולם, וההשפעה הגדולה שיש לנו עליהם, ובצדק, תמיד יהיה בהם משהו שהוא הרבה מעבר לנו. לדעתי חשוב מאד מאד מאד לכבד את האחרות שלהם. זאת בעיני האחריות הגדולה שלנו.
כך נגלה שילדינו לא מפסיקים להפתיע.
מודה ומתוודה שנדמה לי שלמדתי מילידי הרבה יותר ממה שהם למדו ממני: שבעה אנשים לעומת אדם אחד - זה לא חוכמה.
אבל, מאז שילדי לא הולכים לבית ספר הפסקתי להזדעזע מאנשים שלא יודעים דברים "נורא חשובים". כי זה לא העניין אם הם יודעים או לא. העניין הוא אם הם מסוגלים ללמוד. וכמובן אם זה מעניין אותם.
לפני שנים, השתתפה אחת הבנות שלי בטיול לא עם בני המשפחה. אחת מהנוכחות בטיול (שלימים הפכה לחברה טובה) הזדעזעה שבתי לא ידעה מה זה וו החיבור, או הא' הידיעה - איני זוכרת בדיוק מה זה היה.
ואתם יודעים מה קרה? שאלו אותה מה זה והיא לא ידעה, אז הסבירו לה בדקה וחצי מה זה ולמרבה הפלא מאז ועד היום היא יודעת מה זה.
ומעבר לכל שאלת ההשכלה - ישנם היבטים אנושיים לא פחות חשובים מהשכלה, שיש לנו נטיה להמעיט בערכם או אפילו לא להבחין בהם. וילדים שנחנו ביכולות כאלה לעיתים יכולים להדאיג אותנו כי הם לא "לומדים". אצלנו במשפחה קוראים לזה (בצחוק ובהערכה) "אנשים לא מתענינים". לא כי הם באמת לא מתענינים, אלא כי מה שמעניין אותם לא בהכרח נחשב "מעניין".
[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2010-08-03T07:34:59):
[u]אבל דקדוק עברי רלוונטי לחיי הרבה יותר מלטינית.[/u]
יכול להיות שאת מאמינה בזה רק כי את לא יודעת לטינית?
[b]דניאלה[/b] (2010-08-03T07:56:45):
יכול להיות
[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2010-08-03T08:56:12):
רועי העיר לי שהנקודה שלי לא ברורה, אז אנסה להסביר:
לטינית מופיעה בחיי היומיום שלנו הרבה יותר מאשר ניקוד, בהמון מונחים לועזיים שאנחנו משתמשים בהם.
השאלה אם פונקציה היא מתכנסת או מתבדרת חשובה להבנת התנהגות מערכות. חיינו מושפעים ממערכות כאלה הרבה יותר משהם מושפעים מפשושים.
ואני יכולה להמשיך ככה עם תחומים אחרים...
הנקודה היא שיש הרבה תחומי ידע שחשובים לחיים שלנו יותר מאשר ניקוד, ושרוב האנשים לא רק שלא יודעים אותם, אלא אפילו לא מודעים לחשיבותם ואולי גם לא לקיומם. זה לא שאני אישית יודעת מה התחומים החשובים ומה לא, אני פשוט אומרת שצריך להיזהר מהיומרה לקבוע מה הם התחומים החשובים האלה, כי יש לנו נטיה לפספס בגדול, במיוחד בתחומים שאנחנו עצמנו בורים בהם.
[b][po]תמרול ה[/po][/b] (2010-08-03T09:41:56):
רוצה לומר בשלב זה רק משפט אחד:
התנ"ך, שאהוב עלי מאד (גם בזכות כמה מורים טובים דווקא, אותם מורים בודדים ולא נשכחים שהולכים איתך בלב הרבה שנים) והיה אהוב מאד על בנותי לפני כניסתן לבית הספר, הפך לנושא לא אהוד כלל, בלשון המעטה.
[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2010-08-03T09:58:18):
[u]במקום שאני אגיד משהו לגמרי חיצוני כמו "טוב, הילדה כבר בת ארבע, יש לחשוף אותה לשפות. זה מאד חשוב להחשף לשפות." אני אומרת משהו כמו "אני מזהה שהיא ממש ממש מתעניינת בשפות עכשיו, אז אני אנסה להכין ארוחת-שפות." <תאכל תאכל, לא תאכל, יישאר יותר בשבילי.[/u]
אבל אין על זה שום ויכוח.
אני לא דיברתי על "חשיפה מאורגנת" אלא על חשיפה שמתרחשת באופן ספונטני כחלק מהחיים עצמם. בכל מקרה הילדים לוקחים מזה מה שמתאים להם.
[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2010-08-03T09:59:53):
[u]זה לא שאני אישית יודעת מה התחומים החשובים ומה לא, אני פשוט אומרת שצריך להיזהר מהיומרה לקבוע מה הם התחומים החשובים האלה, כי יש לנו נטיה לפספס בגדול, במיוחד בתחומים שאנחנו עצמנו בורים בהם.[/u]
להבנתי דניאלה קבעה מה קרוב ללבה, לא מה חשוב אובייקטיבית.
היא כתבה בפירוש:
_אפשר להתווכח על החשיבות של המידע הזה לחיי היום-יום,
אבל בעיניי אי אפשר להתווכח על כך שזה מידע יפה, מעניין ואפילו שימושי._
[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2010-08-03T12:04:49):
תודה אורנה, רציתי להתחיל לצטט בסוף ראיתי שהייתי מצטטת די את כל מה שכתבת {@
[b]דניאלה[/b] (2010-08-03T14:02:54):
תודה קרוטונית.
בהחלט אין לי שום [u]יומרה לקבוע מה הם התחומים החשובים האלה[/u]
וגם יש הבדל בעיניי בין חשיבות לבין רלוונטיות לחיי היום-יום
[/spoiler]
[spoiler="בוגר לגילו"{{}}]
[/spoiler]
תימות בחינוך ביתי
-
אנונימי
תימות בחינוך ביתי
טוב....מעוניינת לפתוח דיון חדש, הפעם בשאלה שמעסיקה/מצחיקה אותי רבות בזמן האחרון:
למה רוב האמהות בטוחות שהילד שלהן (לפחות מבחינה חברתית) בוגר לגילו?
מה לעזאזל זה אומר? ואם כל בנות ה 5 בוגרות לגילן, אז למה הן לא משחקות יחד במשחקים שבוגרים לגילן ומניחות לבנות ה 8 לשחק משחקים (בוגרים לגילן כמובן) בלעדיהן?
או בניסוח אחר - למה רבות מאיתנו יגיעו בשמחה למפגשים בהם ילדם קטן בשנה ואף יותר משאר הילדים אבל במפגשים בהם הוא גדול בשנה משאר הילדים "הילדים במפגש נורא קטנים" לטעמן?
עכשיו - לגבי בכורתי אני יכולה להעיד, שהיות והיומיום שלה מלא ב"להיות הגדולה" הן לאחיה והן לחבריהם המבקרים בביתנו, אני שמחה מאוד שבמפגשים היא נוטה לשחק עם בנות גילה ואף עם גדולות יותר, מכיוון שבעיניי מדובר בחוייה ובמיומנות חברתית אחרת שאני שמחה שהיא מחפשת ומוצאת לעצמה. אני מיחסת לכך חשיבות רבה יותר מאשר לשאלה עם מי משחקים #2 ו #3 ולגבי #4 אני בכלל לא שואלת, אלא שמחה כשהיא לא עלי.
אני מאמינה גדולה בחברת ילדים רב גילאית. לאמונתי זהו המבנה החברתי הנכון והבריא ביותר, כאשר לילד יש הן את חווית הקטן והן את חווית הגדול, אבל לתחושתי, אמהות רבות שמחות יותר אם ילדן הוא מהקטנים שבחבורה (אבל בוגר לגילו, זה בטוח) ולא מהגדולים בה.
למה רוב האמהות בטוחות שהילד שלהן (לפחות מבחינה חברתית) בוגר לגילו?
מה לעזאזל זה אומר? ואם כל בנות ה 5 בוגרות לגילן, אז למה הן לא משחקות יחד במשחקים שבוגרים לגילן ומניחות לבנות ה 8 לשחק משחקים (בוגרים לגילן כמובן) בלעדיהן?
או בניסוח אחר - למה רבות מאיתנו יגיעו בשמחה למפגשים בהם ילדם קטן בשנה ואף יותר משאר הילדים אבל במפגשים בהם הוא גדול בשנה משאר הילדים "הילדים במפגש נורא קטנים" לטעמן?
עכשיו - לגבי בכורתי אני יכולה להעיד, שהיות והיומיום שלה מלא ב"להיות הגדולה" הן לאחיה והן לחבריהם המבקרים בביתנו, אני שמחה מאוד שבמפגשים היא נוטה לשחק עם בנות גילה ואף עם גדולות יותר, מכיוון שבעיניי מדובר בחוייה ובמיומנות חברתית אחרת שאני שמחה שהיא מחפשת ומוצאת לעצמה. אני מיחסת לכך חשיבות רבה יותר מאשר לשאלה עם מי משחקים #2 ו #3 ולגבי #4 אני בכלל לא שואלת, אלא שמחה כשהיא לא עלי.
אני מאמינה גדולה בחברת ילדים רב גילאית. לאמונתי זהו המבנה החברתי הנכון והבריא ביותר, כאשר לילד יש הן את חווית הקטן והן את חווית הגדול, אבל לתחושתי, אמהות רבות שמחות יותר אם ילדן הוא מהקטנים שבחבורה (אבל בוגר לגילו, זה בטוח) ולא מהגדולים בה.
-
ה_עוגיה*
- הודעות: 3541
- הצטרפות: 15 יוני 2003, 00:44
- דף אישי: הדף האישי של ה_עוגיה*
תימות בחינוך ביתי
אני לא חושבת ששתי הגדולות שלי בוגרות לגילן מבחינה חברתית. יש להן כישורים חברתיים שונים וכישורים אינטלקטואליים שונים.
יש לי קושי עם מפגשים בהם אין ילדים גדולים יותר כי אז ניתן מענה לחלקים מסוימים באישיותן ולא לאחרים. נכון במיוחד עבור זאת עם האינטלקט המפותח שפשוט תיקח ספר ותיעלם.
אני אוהבת שיש קטנים מהן וגדולים מהן. זה מאוזן.
יש לי קושי עם מפגשים בהם אין ילדים גדולים יותר כי אז ניתן מענה לחלקים מסוימים באישיותן ולא לאחרים. נכון במיוחד עבור זאת עם האינטלקט המפותח שפשוט תיקח ספר ותיעלם.
אני אוהבת שיש קטנים מהן וגדולים מהן. זה מאוזן.
-
חלוקית_נחל*
- הודעות: 1626
- הצטרפות: 15 אוגוסט 2007, 08:01
- דף אישי: הדף האישי של חלוקית_נחל*
תימות בחינוך ביתי
אני חושבת שזה תלוי בילד ובגיל. פער של שנה בגילאים של עד ארבע משמעותי יותר מאשר הפער בין גיל שש לשבע לדוג'
אני רואה הבדלים גם בן ילדים בני אותו גיל אבל במיצוב שונה במשפחה, בכור לעומת אמצעי או קטן לדוג'
הבדלים תלויי אופי ואישיות
אני הייתי שמחה אם הייתה לבנותיי גם חברה קבועה של בני גילן.
אני נתקלתי באח הקטן של "בוגר לגילו" כשאירחתי מפגשים אצלי בבית והגיעו אמהות לתינוקות עד שנה, אבל "מאוד חברותיים" שמאוד נהנים מחברת ילדים גדולים וכו'
אמהות רבות שמחות יותר אם ילדן הוא מהקטנים שבחבורה (אבל בוגר לגילו, זה בטוח) ולא מהגדולים בה. לדעתי משקף חשש שמא לא יתפתחו כראוי או רצון לקדם ולהשיג יותר, במיוחד בחנ"ב כשאתה בעמדת הוכחה לעומת הסביבה ונבחן בשבע עיניים. טוב לזכור שגם במסגרת עלול להיות פער של שנה ואפילו יותר בקבוצת הגיל. (אומרת את זה גם לעצמי)
אני אוהבת שיש קטנים מהן וגדולים מהן._ ובני גילן _זה מאוזן.
תודה על הדיון וחג חירות שמח
אני רואה הבדלים גם בן ילדים בני אותו גיל אבל במיצוב שונה במשפחה, בכור לעומת אמצעי או קטן לדוג'
הבדלים תלויי אופי ואישיות
אני הייתי שמחה אם הייתה לבנותיי גם חברה קבועה של בני גילן.
אני נתקלתי באח הקטן של "בוגר לגילו" כשאירחתי מפגשים אצלי בבית והגיעו אמהות לתינוקות עד שנה, אבל "מאוד חברותיים" שמאוד נהנים מחברת ילדים גדולים וכו'
אמהות רבות שמחות יותר אם ילדן הוא מהקטנים שבחבורה (אבל בוגר לגילו, זה בטוח) ולא מהגדולים בה. לדעתי משקף חשש שמא לא יתפתחו כראוי או רצון לקדם ולהשיג יותר, במיוחד בחנ"ב כשאתה בעמדת הוכחה לעומת הסביבה ונבחן בשבע עיניים. טוב לזכור שגם במסגרת עלול להיות פער של שנה ואפילו יותר בקבוצת הגיל. (אומרת את זה גם לעצמי)
אני אוהבת שיש קטנים מהן וגדולים מהן._ ובני גילן _זה מאוזן.
תודה על הדיון וחג חירות שמח
תימות בחינוך ביתי
זה נושא שמעסיק גם אותי. הבן שלי מרגיש לי קצת פחות מדי מפותח לגילו. לפעמים זה טוב לו להיות עם בני גילו (פחות או יותר), אבל אני רואה שהוא מפיק הנאה מילדים קטנים יותר, שאז אפשר סתם להשתולל בלי שצריך "סיפור מסגרת".
גם בחוגים שנערכים בקהילת החינוך הביתי, אנשים מעדיפים לרשום את הילדים לקבוצה שבה הילדים הגדולים יותר.
מעניין אם כל זה נכון גם לילדים שאינם בכורים, ושממילא נמצאים באופן קבוע בחברת ילדים גדולים יותר. לתחושתי יש הגיון בסוג הזה של החיפוש כשמדובר בבכורים, אבל זה קצת פחות חשוב בקטנים יותר.
גם בחוגים שנערכים בקהילת החינוך הביתי, אנשים מעדיפים לרשום את הילדים לקבוצה שבה הילדים הגדולים יותר.
מעניין אם כל זה נכון גם לילדים שאינם בכורים, ושממילא נמצאים באופן קבוע בחברת ילדים גדולים יותר. לתחושתי יש הגיון בסוג הזה של החיפוש כשמדובר בבכורים, אבל זה קצת פחות חשוב בקטנים יותר.
-
ה_עוגיה*
- הודעות: 3541
- הצטרפות: 15 יוני 2003, 00:44
- דף אישי: הדף האישי של ה_עוגיה*
תימות בחינוך ביתי
לתחושתי יש הגיון בסוג הזה של החיפוש כשמדובר בבכורים, אבל זה קצת פחות חשוב בקטנים יותר.
מסכימה.
מסכימה.
-
שירי_ג*
- הודעות: 206
- הצטרפות: 08 ינואר 2009, 09:26
- דף אישי: הדף האישי של שירי_ג*
תימות בחינוך ביתי
אני נתקלתי באח הקטן של "בוגר לגילו" כשאירחתי מפגשים אצלי בבית והגיעו אמהות לתינוקות עד שנה, אבל "מאוד חברותיים" שמאוד נהנים מחברת ילדים גדולים וכו'
אלו החלקים שמצחיקים אותי (-:
לתחושתי יש הגיון בסוג הזה של החיפוש כשמדובר בבכורים, אבל זה קצת פחות חשוב בקטנים יותר.
מסכימה לגמרי ורוצה להרחיב.
בכורתי בת ה 71/2, משנה את אופי האינטראקציה החברתית שלה לנגד עיניי במהירות מפתיעה (מתאים פיקס לגישתי שגדילה והתבגרות מתרחשות בקפיצות מדרגה ולא בקו ישר). עד לפני כמה חודשים הפעילות החברתית העיקרית שלה היתה משחק. בעיקר משחקי דמיון ותפקידים, ולכן כל זמן שהיה מי שיקח בהם חלק, לא הפריע לה מה גילו/גילה. גם עם צעירים ממנה בהרבה ואולי אפילו יותר, מכיוון שזה השאיר אותה במקום המוכר והנוח שלה מהבית - הגדולה הדומיננטית. לאחרונה הפעילות החברתית האהובה עליה נסובה סביב דיבורים/בירבורים. היות וכך, היא מחפשת הרבה יותר חברה של בנות גילה ומעלה איתן היא יכולה לקשקש שעות על כל הדברים שמעניינים אותה. לראשונה גם נוצרה העדפה ברורה לבנות בחנ"ב, כי עם ילדות ביה"ס, ששיחקו איתה, יש לה פחות על מה לדבר. הן לא שותפות לאותו עולם אסוציאציות ותחומי עניין. אין לה מושג מי זה ג'סטין ביבר ומהם גוגוס וכו', ולהן אין סבלנות ל"חפירות" שלה על חלומות ולשאר השאלות הטורדות את מוחה אבל לא את מוחן, פשוט כי בין ביה"ס לשעורי הבית ולמאמץ להיות רלוונטיות מבחינה חברתית אין להן זמן לחשוב על דברים שכאלה. גם בבית היא מתנתקת לעיתים קרובות מהאחים שלה, שעדיין נמצאים בשלב משחקי התפקידים.
אני גם רוצה לחדד את שאלתי - האם אין סתירה בכך שאמא מצפה מחד שילדים גדולים יותר ישתפו את ילדה בעינייניהם ואפילו יתאימו את משחקם לכך שהוא צעיר יותר (בבית אני בפרוש מצפה מהם לפעמים לעשות זאת) ומאידך, לא מצפה ממנו לאותו הדבר - למצוא דרך להשתתף במשחק עם קטנים ממנו. מקרה חצי תיאורתי לדוגמא: אם בתי הגדולה לא מעוניינת לשחק עם בת ה 5 (שזה בהחלט פוגע ומאכזב לבת ה 5, אין ספק), למה לא לעודד את בת ה 5 לשחק עם ילדתי השלישית, שהיא בת 4? בסה"כ, הן הרבה יותר קרובות בגיל.
אלו החלקים שמצחיקים אותי (-:
לתחושתי יש הגיון בסוג הזה של החיפוש כשמדובר בבכורים, אבל זה קצת פחות חשוב בקטנים יותר.
מסכימה לגמרי ורוצה להרחיב.
בכורתי בת ה 71/2, משנה את אופי האינטראקציה החברתית שלה לנגד עיניי במהירות מפתיעה (מתאים פיקס לגישתי שגדילה והתבגרות מתרחשות בקפיצות מדרגה ולא בקו ישר). עד לפני כמה חודשים הפעילות החברתית העיקרית שלה היתה משחק. בעיקר משחקי דמיון ותפקידים, ולכן כל זמן שהיה מי שיקח בהם חלק, לא הפריע לה מה גילו/גילה. גם עם צעירים ממנה בהרבה ואולי אפילו יותר, מכיוון שזה השאיר אותה במקום המוכר והנוח שלה מהבית - הגדולה הדומיננטית. לאחרונה הפעילות החברתית האהובה עליה נסובה סביב דיבורים/בירבורים. היות וכך, היא מחפשת הרבה יותר חברה של בנות גילה ומעלה איתן היא יכולה לקשקש שעות על כל הדברים שמעניינים אותה. לראשונה גם נוצרה העדפה ברורה לבנות בחנ"ב, כי עם ילדות ביה"ס, ששיחקו איתה, יש לה פחות על מה לדבר. הן לא שותפות לאותו עולם אסוציאציות ותחומי עניין. אין לה מושג מי זה ג'סטין ביבר ומהם גוגוס וכו', ולהן אין סבלנות ל"חפירות" שלה על חלומות ולשאר השאלות הטורדות את מוחה אבל לא את מוחן, פשוט כי בין ביה"ס לשעורי הבית ולמאמץ להיות רלוונטיות מבחינה חברתית אין להן זמן לחשוב על דברים שכאלה. גם בבית היא מתנתקת לעיתים קרובות מהאחים שלה, שעדיין נמצאים בשלב משחקי התפקידים.
אני גם רוצה לחדד את שאלתי - האם אין סתירה בכך שאמא מצפה מחד שילדים גדולים יותר ישתפו את ילדה בעינייניהם ואפילו יתאימו את משחקם לכך שהוא צעיר יותר (בבית אני בפרוש מצפה מהם לפעמים לעשות זאת) ומאידך, לא מצפה ממנו לאותו הדבר - למצוא דרך להשתתף במשחק עם קטנים ממנו. מקרה חצי תיאורתי לדוגמא: אם בתי הגדולה לא מעוניינת לשחק עם בת ה 5 (שזה בהחלט פוגע ומאכזב לבת ה 5, אין ספק), למה לא לעודד את בת ה 5 לשחק עם ילדתי השלישית, שהיא בת 4? בסה"כ, הן הרבה יותר קרובות בגיל.
תימות בחינוך ביתי
למה לא לעודד את בת ה 5 לשחק עם ילדתי השלישית, שהיא בת 4? בסה"כ, הן הרבה יותר קרובות בגיל.
לדעתי אין שום סיבה. שתיהן יכולות להרוויח. אני כאמור נתקלת בזה במפגשים חברתיים, וגם לי יש מחסום רגשי בעניין של לעודד את הילד לשחק עם הקטנים יותר. אני מנסה להתגבר עליו
פעם סיפרתי לחמותי שהילד שיחק עם ילד קטן יותר, והיא אמרה לי: "אבל מה הוא מפיק מזה??!!"
זה היה הרגע שבו הבנתי שמשהו פגום בהנחת היסוד שלי שאומרת שצריך לדחוף אותו לשחק עם בני גילו, וניסיתי להרפות מהדחיפות והעידודים, ולתת לו לבחור בעצמו (קשה, קשה...)
עד היום אני נופלת בפח. גם קשה שלא לעודד אותו לשחק עם חברים כשיש חברה, אע"פ שהוא לפעמים מעדיף לשחק לבד.
(אגב, הוא נשמע לכן נורמלי? (מי אמר שאין חרדתיות והשגיות בחינוך ביתי?))
לדעתי אין שום סיבה. שתיהן יכולות להרוויח. אני כאמור נתקלת בזה במפגשים חברתיים, וגם לי יש מחסום רגשי בעניין של לעודד את הילד לשחק עם הקטנים יותר. אני מנסה להתגבר עליו
פעם סיפרתי לחמותי שהילד שיחק עם ילד קטן יותר, והיא אמרה לי: "אבל מה הוא מפיק מזה??!!"
זה היה הרגע שבו הבנתי שמשהו פגום בהנחת היסוד שלי שאומרת שצריך לדחוף אותו לשחק עם בני גילו, וניסיתי להרפות מהדחיפות והעידודים, ולתת לו לבחור בעצמו (קשה, קשה...)
עד היום אני נופלת בפח. גם קשה שלא לעודד אותו לשחק עם חברים כשיש חברה, אע"פ שהוא לפעמים מעדיף לשחק לבד.
(אגב, הוא נשמע לכן נורמלי? (מי אמר שאין חרדתיות והשגיות בחינוך ביתי?))
-
לילך_רוכל*
- הודעות: 153
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 12:10
- דף אישי: הדף האישי של לילך_רוכל*
תימות בחינוך ביתי
מצטרפת בשמחה לדיון...
עם שני הגדולים שלי, הייתי מאד גאה כשראיתי שילדיי מ-א-ד בוגרים לגילם.
היום, ממרחק השנים אני זוקפת זאת דווקא לחולשות שלי כאמא ורואה את החסרונות שבזה עבורם. נקודה ארוכה וכואבת. ומנסה לאלה שבאו אחריהם, דווקא לאפשר להשאר בילדות ובילדותיות עד כמה שניתן (ושאני מסוגלת. בכל זאת - אותה האמא...)
מאמינה כמוך, שירי, כידוע לנו, בחברה טבעית רב גילאית, (וכתבת על זה ממד יפה באחת ההתכתבויות בבלוג שלי. אם תרשי, אצטט אותך כאן בהקשר הזה)
לנסיוני, תמיד במפגשים מעורבבים נוצרים קשרים קרוס גילאיים בהם גם הגדול וגם הקטן מרוויחים.
אצלי בבית, גם 'הגדולה' שבבית היא קטנה אז יש את כל הטווחים והקומבינציות. ולכן אולי אני ממש שמחה כשבאים 'רק קטנים', מפגשים שהיו נפוצים בחודשיים האחרונים עם ילדים בגילאי 0-2.
ומחזקת אותך שאנו צריכים לסמוך עליהם ולבטוח בתחושות שלהם לגבי הצרכים שלהם בהקשר הזה.
וכמובן, גם לפקוח עין, ואם נניח ילד בן 4 משחק כמעט בלעדית עם קטנים\גדולים ממנו וזאת הבחירה הקבועה שלו, אז לחשוב, לראות מה הצרכים וחוסר האיזון שמאחור ולנסות לתמוך, לשקף להרחיב את האפשרויות, בעדינות.
אבל, מסכימה עם הארומה שרמזת עליה. לדעתי זה נובע שאנו אמהות בחינוך ביתי, עדיין לא לגמרי בטוחות וצריכות אישושים (ושיקופים) מהסביבה. ולכן, כשהילדים 'בוגרים' יותר קל להרגיש את המוצלחות המכומתת שלהם.
זו עוד דוגמא לאיך שאם אנו בהקשבה ובדיוק, נוכל לגדול ולצמוח מתוך וביחד עם החינוך הביתי.
תודה
עם שני הגדולים שלי, הייתי מאד גאה כשראיתי שילדיי מ-א-ד בוגרים לגילם.
היום, ממרחק השנים אני זוקפת זאת דווקא לחולשות שלי כאמא ורואה את החסרונות שבזה עבורם. נקודה ארוכה וכואבת. ומנסה לאלה שבאו אחריהם, דווקא לאפשר להשאר בילדות ובילדותיות עד כמה שניתן (ושאני מסוגלת. בכל זאת - אותה האמא...)
מאמינה כמוך, שירי, כידוע לנו, בחברה טבעית רב גילאית, (וכתבת על זה ממד יפה באחת ההתכתבויות בבלוג שלי. אם תרשי, אצטט אותך כאן בהקשר הזה)
לנסיוני, תמיד במפגשים מעורבבים נוצרים קשרים קרוס גילאיים בהם גם הגדול וגם הקטן מרוויחים.
אצלי בבית, גם 'הגדולה' שבבית היא קטנה אז יש את כל הטווחים והקומבינציות. ולכן אולי אני ממש שמחה כשבאים 'רק קטנים', מפגשים שהיו נפוצים בחודשיים האחרונים עם ילדים בגילאי 0-2.
ומחזקת אותך שאנו צריכים לסמוך עליהם ולבטוח בתחושות שלהם לגבי הצרכים שלהם בהקשר הזה.
וכמובן, גם לפקוח עין, ואם נניח ילד בן 4 משחק כמעט בלעדית עם קטנים\גדולים ממנו וזאת הבחירה הקבועה שלו, אז לחשוב, לראות מה הצרכים וחוסר האיזון שמאחור ולנסות לתמוך, לשקף להרחיב את האפשרויות, בעדינות.
אבל, מסכימה עם הארומה שרמזת עליה. לדעתי זה נובע שאנו אמהות בחינוך ביתי, עדיין לא לגמרי בטוחות וצריכות אישושים (ושיקופים) מהסביבה. ולכן, כשהילדים 'בוגרים' יותר קל להרגיש את המוצלחות המכומתת שלהם.
זו עוד דוגמא לאיך שאם אנו בהקשבה ובדיוק, נוכל לגדול ולצמוח מתוך וביחד עם החינוך הביתי.
תודה
-
אילה_בשדה_הדגן*
- הודעות: 880
- הצטרפות: 16 אוקטובר 2006, 18:24
- דף אישי: הדף האישי של אילה_בשדה_הדגן*
תימות בחינוך ביתי
הנושא ששירי העלתה:
אני חושבת שאם כל היום אנחנו רק עוסקות בשאלה מה הילד מפיק ו'מה חדש הוא למד בגן'- הרי שאין שום טעם בלהפגיש אותו עם ילד שנמצא בשלב התפתחותי קודם בהרבה משלו או ההפך.צריך לשבת לו על הראש ולטחון לו ולשים אותו במרכז העינינים ,כאילו הוא איזה סולטן.
אבל אנחנו לא עוסקות בכך.
אנחנו רק עוסקות בלהיות בחיים שלנו ותוך כדי כך עולות הזדמניות.הזדמניות שמשמעותן עמוקה ומופלאה .
למשל- שילד יכיר תינוקת ,שיתעורר בו הרצון והיכולת לרכך את עצמו ,לאחוז בה ביד בוטחת .מה זה עושה לנשמה? -חיבור שמעבר לביטוי המילולי(שכל כך מחשיבים אותו,מעבר לאוצר מילים וליכולת מתמטית.)הגוף חש ומגיב והאינטואיציה לוקחת פיקוד.
כשעבדתי במחלקות יונקים בבית חולים ראיתי המון הורים טריים שפשוט לא היה להם מושג איך לאחוז את התינוק שלהם ומה לעשות איתו.הילדים בחברה רב גילאית שלנו מקבלים שיעור הכנה להורות ומכניסים את כולם בכיס הקטן.
הם מתבוננים באמא שבאה למפגש אחרי משכב הלידה, או מבקרים בבית,ורואים עליהם שהם באטצמנט אחד גדול.
זה לא משנה אם זה אח קטן או ילד של חברים.
כמו להקה של זאבים- הבוגרים אחראים על הגורים .
החברה שלנו תראה אחרת לגמרי אם לא משנה באיזה גיל אתה יתיחסו אליך יאמצו אותך בחום בלב פתוח .גם אנשים קשישים.
כל אמא שילד גדול שיעשע והשתעשע בעצמו בחברת הפעוט שלה תזכור את הזמן הזה כזמן חסד.
פתאום לפעוט הדביקי הזה יש חבר ומישהו שמעסיק אותו.
הילד הגדול יותר לומד שבחיים הדברים הקטנים והפשוטים-לרוץ ,לקפוץ,להתמסר בכדור שמגלגים על הרצפה,לעשות 'קוקו'-הם דברים שגורמים אושר והסיפוק מידי- הפעוט צוחק ומחוייך .זוהי העצמה גדולה .
אני חושבת שאם כל היום אנחנו רק עוסקות בשאלה מה הילד מפיק ו'מה חדש הוא למד בגן'- הרי שאין שום טעם בלהפגיש אותו עם ילד שנמצא בשלב התפתחותי קודם בהרבה משלו או ההפך.צריך לשבת לו על הראש ולטחון לו ולשים אותו במרכז העינינים ,כאילו הוא איזה סולטן.
אבל אנחנו לא עוסקות בכך.
אנחנו רק עוסקות בלהיות בחיים שלנו ותוך כדי כך עולות הזדמניות.הזדמניות שמשמעותן עמוקה ומופלאה .
למשל- שילד יכיר תינוקת ,שיתעורר בו הרצון והיכולת לרכך את עצמו ,לאחוז בה ביד בוטחת .מה זה עושה לנשמה? -חיבור שמעבר לביטוי המילולי(שכל כך מחשיבים אותו,מעבר לאוצר מילים וליכולת מתמטית.)הגוף חש ומגיב והאינטואיציה לוקחת פיקוד.
כשעבדתי במחלקות יונקים בבית חולים ראיתי המון הורים טריים שפשוט לא היה להם מושג איך לאחוז את התינוק שלהם ומה לעשות איתו.הילדים בחברה רב גילאית שלנו מקבלים שיעור הכנה להורות ומכניסים את כולם בכיס הקטן.
הם מתבוננים באמא שבאה למפגש אחרי משכב הלידה, או מבקרים בבית,ורואים עליהם שהם באטצמנט אחד גדול.
זה לא משנה אם זה אח קטן או ילד של חברים.
כמו להקה של זאבים- הבוגרים אחראים על הגורים .
החברה שלנו תראה אחרת לגמרי אם לא משנה באיזה גיל אתה יתיחסו אליך יאמצו אותך בחום בלב פתוח .גם אנשים קשישים.
כל אמא שילד גדול שיעשע והשתעשע בעצמו בחברת הפעוט שלה תזכור את הזמן הזה כזמן חסד.
פתאום לפעוט הדביקי הזה יש חבר ומישהו שמעסיק אותו.
הילד הגדול יותר לומד שבחיים הדברים הקטנים והפשוטים-לרוץ ,לקפוץ,להתמסר בכדור שמגלגים על הרצפה,לעשות 'קוקו'-הם דברים שגורמים אושר והסיפוק מידי- הפעוט צוחק ומחוייך .זוהי העצמה גדולה .
תימות בחינוך ביתי
הילדים שלי בהחלט לא בוגרים לגילם. אם כבר, אז תמיד אני נדהמת מאיך שילדים אחרים בוגרים הרבה יותר מהם... הילדים שלי מאד אוהבים לשחק עם כאלה שקטנים מהם בערך בשנתיים. לא רק, ובהחלט גם עם כאלה בגילם, אבל בעיקר עם קטנים יותר. נראה ששם הכימיה טובה יותר. ואין לי בעיה עם זה. אני לא שואפת שיהיו עם גדולים יותר. (סתם תגובה זריזה לדבר הראשון שנכתב בעמוד ב-17 לחודש, כדי לתרום את חלקי לתמונה המלאה. לצערי אין לי כרגע זמן לקרוא את שאר מה שכתבו... אבל נשמע נושא מעניין)
-
לילך_רוכל*
- הודעות: 153
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 12:10
- דף אישי: הדף האישי של לילך_רוכל*
תימות בחינוך ביתי
אילה, נהדר! אהבתי מה שכתבת
-
שירי_ג*
- הודעות: 206
- הצטרפות: 08 ינואר 2009, 09:26
- דף אישי: הדף האישי של שירי_ג*
תימות בחינוך ביתי
מצטטת מספר שאני קוראת "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיבים במיוחד" (נקנה בגלל השם המצחיק):
"בטווח הקצר במערכת חברתית מלאכותית, כמו בית הספר, אתה עשוי להסתדר אם תדע לתמרן בחוקים מעשה ידי אדם, אם תדע "לשחק לפי הכללים". במרבית יחסי הגומלין קצרי המועד, אפשר להשתמש באתיקה של האישיות כדי להסתדר וכדי ליצור רושם טוב בעזרת הקסם האישי והמיומנות ובהעמדת פני מתעניין בתחביביו של הזולת....אולם במערכות יחסים מתמשכות אין ערך בר קיימא לתכונות המשניות. בהעדר יושר אישי ואופי מוצק, יחשפו אתגרי החיים בסופו של דבר את המניעים האמיתיים...אנשים רבים, אלה הזוכים להכרה חברתית בכשרונותיהם, חסרים את תכונות האופי העיקריות. אישיותם חסרה אותו טוב בסיסי".
חשבתי להדגיש את המילים שגרמו לי לחייך בקטע, אבל החלטתי להשאיר ככה.
בהמשך הספר הוא מדבר על עקרון הפוטנציאל - בבסיסו הרעיון שאנחנו בחזקת עוברים ויכולים לגדול ולהתפתח ולשחרר עוד ועוד יכולת, לפתח עוד ועוד כשרונות, ובעקבותיו עקרון הצמיחה - תהליך שחרור הפוטנציאל ופיתוח הכשרונות והצורך הנלווה של זה בעקרונות הסבלנות, הטיפוח והעידוד.
מעורר מחשבה...
"בטווח הקצר במערכת חברתית מלאכותית, כמו בית הספר, אתה עשוי להסתדר אם תדע לתמרן בחוקים מעשה ידי אדם, אם תדע "לשחק לפי הכללים". במרבית יחסי הגומלין קצרי המועד, אפשר להשתמש באתיקה של האישיות כדי להסתדר וכדי ליצור רושם טוב בעזרת הקסם האישי והמיומנות ובהעמדת פני מתעניין בתחביביו של הזולת....אולם במערכות יחסים מתמשכות אין ערך בר קיימא לתכונות המשניות. בהעדר יושר אישי ואופי מוצק, יחשפו אתגרי החיים בסופו של דבר את המניעים האמיתיים...אנשים רבים, אלה הזוכים להכרה חברתית בכשרונותיהם, חסרים את תכונות האופי העיקריות. אישיותם חסרה אותו טוב בסיסי".
חשבתי להדגיש את המילים שגרמו לי לחייך בקטע, אבל החלטתי להשאיר ככה.
בהמשך הספר הוא מדבר על עקרון הפוטנציאל - בבסיסו הרעיון שאנחנו בחזקת עוברים ויכולים לגדול ולהתפתח ולשחרר עוד ועוד יכולת, לפתח עוד ועוד כשרונות, ובעקבותיו עקרון הצמיחה - תהליך שחרור הפוטנציאל ופיתוח הכשרונות והצורך הנלווה של זה בעקרונות הסבלנות, הטיפוח והעידוד.
מעורר מחשבה...
-
צפונית_במקור*
- הודעות: 4
- הצטרפות: 27 מאי 2011, 06:10
תימות בחינוך ביתי
הבעייתיות שיכולה לנבוע מעידוד הגדולים לשחק עם הקטנים: מכניסים להם למערכת ציפיות שלנו מהם- ומעודדים בכך קשב לגורם חיצוני (אנחנו) במקום לעצמם. וגם מכניסים אותם בצורה קיצונית לתפקיד של "מבוגרים" (כנגזרת של המשחק עם קטנים יותר, שמן הסתם יש צורך בהתחשבות רבה יותר בצרכיהם). נראה לי שתמיד עדיף לנסות ליצור אפשרויות טבעיות לתקשורת ומשחק בין קטנים לגדולים... ואם זה מתאים, זה כבר יקרה מעצמו!
-
אילה_בשדה_הדגן*
- הודעות: 880
- הצטרפות: 16 אוקטובר 2006, 18:24
- דף אישי: הדף האישי של אילה_בשדה_הדגן*
תימות בחינוך ביתי
ילדה או ילד שלא מענין אותם להיות עם קטנים מתרחקים.
הם ישר יגידו.אני חושבת שב99% מהילדים שאני מכירה בח"ב אפשר לסמוך עליהם שיהיו כנים.
הרעיון של דרישה ממישהו לבצע תפקיד ולא משנה אם זה תפקיד ביביסיטר,תפקיד השוטף כלים או מוציא האשפתות- זה חלק מהחיים,שבחיים האלה יש דברים שנדרש מאיתנו לעשות .
הורה יכול לברר עם הילד שלו מהו הזמן שמתאים יותר, איך אפשר להנות מזה יותר, כמה ואיזה משך .כל העינין הוא ללמוד איך להתחשב אחד בשני.ולא לוותר מראש.
אפשר לברר עם הילד אם הוא מבין את המשמעות של שיתוף הפעולה שלו ,לתת לו דוגמא טובה למה שאנחנו מחשיבים לטוב ולדבר על זה ולציין את זה כשיש הזדמנות.
הם ישר יגידו.אני חושבת שב99% מהילדים שאני מכירה בח"ב אפשר לסמוך עליהם שיהיו כנים.
הרעיון של דרישה ממישהו לבצע תפקיד ולא משנה אם זה תפקיד ביביסיטר,תפקיד השוטף כלים או מוציא האשפתות- זה חלק מהחיים,שבחיים האלה יש דברים שנדרש מאיתנו לעשות .
הורה יכול לברר עם הילד שלו מהו הזמן שמתאים יותר, איך אפשר להנות מזה יותר, כמה ואיזה משך .כל העינין הוא ללמוד איך להתחשב אחד בשני.ולא לוותר מראש.
אפשר לברר עם הילד אם הוא מבין את המשמעות של שיתוף הפעולה שלו ,לתת לו דוגמא טובה למה שאנחנו מחשיבים לטוב ולדבר על זה ולציין את זה כשיש הזדמנות.
-
שירי_ג*
- הודעות: 206
- הצטרפות: 08 ינואר 2009, 09:26
- דף אישי: הדף האישי של שירי_ג*
תימות בחינוך ביתי
היום הרדמנו את חמוד.
חמוד היה כלב קטן וחום, שללא ספק הכיר בית, אבל נזרק ממנו, ואימץ אותנו בחום לפני שבוע בתחנת דלק. אנחנו בתגובה אימצנו אותו בחום בחזרה. כשפגשנו אותו לראשונה הוא היה כחוש מאוד עם דלקת עיניים איומה ובבדיקה של וטרינרית התברר שגם דלקת חניכיים קשה, תולעים במעיים, פטרת באזניים ועוד כל מיניי קטנים. בשבוע החולף טיפלנו בו במסירות בכמות תרופות שחמשת ילדיי יחד לא הגיעו אליה עד היום. הוא הגיב נהדר לתרופות ולכולנו והיה אסיר תודה ומלא חיים ובקיצור - חמוד. הילדים נקשרו אליו בכל נימי נפשם. היום במהלך טיול הבוקר שהתחיל שיגרתי לגמרי הוא פשוט התמוטט. נשכב על הריצפה וסירב/לא הצליח להתרומם. נשאתי אותו על הידיים הביתה. את מהלך המפגש עם הוטרינרית לא אתאר, אך הוא נגמר בהסכמה משותפת ועצובה על המתת חסד.
וכאן בעצם אני מגיעה לשאלה בה אני רוצה לדוש - לוטרינרית היה מאוד מוזר שאיפשרתי לילדים (גילאים 8 ש' 6.5 5 ו3 ש'),שמאוד רצו בכך, להיות חלק מהתהליך. היא אמרה שהוא הולך לישון ואני התעקשתי לומר שהוא הולך למות. בזריקת הטשטוש היא עוד עמדה איכשהו וענתה על שאלותיהם, בזריקת ההמתה היא לא יכלה והוצאתי אותם החוצה, אבל אח"כ הם חזרו ונתתי להם ללטף אותו ולדבר אליו, ולקחנו את גופתו וקברנו אותה יחד, בגשם שוטף, בגינה. בהעדר פרחים הילדים אספו המון עלים וענפים והניחו על תלולית האדמה לאחר מעשה. בן ה 6 מיאן להנחם ובכה שעה ארוכה. בת ה 3 דיברה כל היום על כך שהיא עצובה כי רצתה שחמוד יגור איתנו. בנות ה 8 וה 5 הלכו כל היום את המסלול מהבית לקבר וחזרה, שוב ושוב ושוב ושוב....ועדיין אני מאמינה שזה היה נכון. לאפשר להם להיות שם. גם הצד הזה קיים בחיינו. הוא קשה ועצוב ומכאיב, אבל הוא שם. ההגנה שאני נותנת לילדיי היא התיווך שאני עושה להם לעצם קיומו אבל להעלים אותו? נראה לי כמו לשקר. לא יכולה. כמו שהם ראו את סבתי ז"ל בשנת חייה האחרונה הולכת ודועכת (וזה לא היה מחזה מלבב) ואלף אלפי הבדלות כמו שהם ראו אותי בכאב ציריי הלידה עם אחיהם הקטן שעות ארוכות ושני הדברים לא היו להם קלים בעת ההתרחשות אך בהחלט לא נחוו כטראומתיים. על סבתי הם מדברים באהבה ובגעגוע ומשעות הצירים הם זוכרים ריקודים ועינטוזים ושאמא היתה מצחיקה מאוד. הילדים שלי, בחינוך בייתי, ללא טלוויזיה ושעות מחשב מוגבלות בהן גם התכנים מסוננים היטב , גדלים במידה רבה בבועה שכולה טוב. האם חשיפה שכזו לקיומו של כאב היא מוגזמת?
חמוד היה כלב קטן וחום, שללא ספק הכיר בית, אבל נזרק ממנו, ואימץ אותנו בחום לפני שבוע בתחנת דלק. אנחנו בתגובה אימצנו אותו בחום בחזרה. כשפגשנו אותו לראשונה הוא היה כחוש מאוד עם דלקת עיניים איומה ובבדיקה של וטרינרית התברר שגם דלקת חניכיים קשה, תולעים במעיים, פטרת באזניים ועוד כל מיניי קטנים. בשבוע החולף טיפלנו בו במסירות בכמות תרופות שחמשת ילדיי יחד לא הגיעו אליה עד היום. הוא הגיב נהדר לתרופות ולכולנו והיה אסיר תודה ומלא חיים ובקיצור - חמוד. הילדים נקשרו אליו בכל נימי נפשם. היום במהלך טיול הבוקר שהתחיל שיגרתי לגמרי הוא פשוט התמוטט. נשכב על הריצפה וסירב/לא הצליח להתרומם. נשאתי אותו על הידיים הביתה. את מהלך המפגש עם הוטרינרית לא אתאר, אך הוא נגמר בהסכמה משותפת ועצובה על המתת חסד.
וכאן בעצם אני מגיעה לשאלה בה אני רוצה לדוש - לוטרינרית היה מאוד מוזר שאיפשרתי לילדים (גילאים 8 ש' 6.5 5 ו3 ש'),שמאוד רצו בכך, להיות חלק מהתהליך. היא אמרה שהוא הולך לישון ואני התעקשתי לומר שהוא הולך למות. בזריקת הטשטוש היא עוד עמדה איכשהו וענתה על שאלותיהם, בזריקת ההמתה היא לא יכלה והוצאתי אותם החוצה, אבל אח"כ הם חזרו ונתתי להם ללטף אותו ולדבר אליו, ולקחנו את גופתו וקברנו אותה יחד, בגשם שוטף, בגינה. בהעדר פרחים הילדים אספו המון עלים וענפים והניחו על תלולית האדמה לאחר מעשה. בן ה 6 מיאן להנחם ובכה שעה ארוכה. בת ה 3 דיברה כל היום על כך שהיא עצובה כי רצתה שחמוד יגור איתנו. בנות ה 8 וה 5 הלכו כל היום את המסלול מהבית לקבר וחזרה, שוב ושוב ושוב ושוב....ועדיין אני מאמינה שזה היה נכון. לאפשר להם להיות שם. גם הצד הזה קיים בחיינו. הוא קשה ועצוב ומכאיב, אבל הוא שם. ההגנה שאני נותנת לילדיי היא התיווך שאני עושה להם לעצם קיומו אבל להעלים אותו? נראה לי כמו לשקר. לא יכולה. כמו שהם ראו את סבתי ז"ל בשנת חייה האחרונה הולכת ודועכת (וזה לא היה מחזה מלבב) ואלף אלפי הבדלות כמו שהם ראו אותי בכאב ציריי הלידה עם אחיהם הקטן שעות ארוכות ושני הדברים לא היו להם קלים בעת ההתרחשות אך בהחלט לא נחוו כטראומתיים. על סבתי הם מדברים באהבה ובגעגוע ומשעות הצירים הם זוכרים ריקודים ועינטוזים ושאמא היתה מצחיקה מאוד. הילדים שלי, בחינוך בייתי, ללא טלוויזיה ושעות מחשב מוגבלות בהן גם התכנים מסוננים היטב , גדלים במידה רבה בבועה שכולה טוב. האם חשיפה שכזו לקיומו של כאב היא מוגזמת?
-
אילה_בשדה_הדגן*
- הודעות: 880
- הצטרפות: 16 אוקטובר 2006, 18:24
- דף אישי: הדף האישי של אילה_בשדה_הדגן*
תימות בחינוך ביתי
וואו!
אני מסירה את הכובע.
אם הילדים מגיבים על המוות שראו וצער הפרידה מהכלב בכך שהם עצובים במשך היום , הולכים לבקר בקבר שלו - נראה שהם מעבדים את העינין, נותנים מקום לרגשות שלהם .
כולם מפחדים מתגובה לא בריאה לאובדן.תגובה שהיא לא פרופורציונית, פגיעה עצמית וכ'.לא עושה רושם שזה מה שקורה להם מתוך דבריך.
אני גם לא בעד להעלים ולשקר לגבי מה שקורה בעולם שלנו.אם הם טיפלו בכלב אומלל ומוכה בכל הטפילים הללו- זה כבר רמה גבוהה של התמודדות.לא כל אחד היה מוכן בכלל להתקרב ולהוציא הרבה כסף אצל הוטרינרית.
מצד שני , אני מבינה את הקושי שלה לעשות את המלאכה הזו לפני הילדים ולפני אנשים בכלל.
אני יודעת שהרבה אנשים לא רואים בהמתת חסד טיפול מקובל . אם היא התפתלה או דיברה בצורה שהיתה לא נעימה עבורכם , זה אולי בגלל שהיא לא סגורה על עצמה .או שהיא לא מכירה ילדים שחיים בלי לראות כל אחר צהרים 20 דמויות שמוצאות את מותן במיתות שונות ומשונות בטלויזיה..
אני מסירה את הכובע.
אם הילדים מגיבים על המוות שראו וצער הפרידה מהכלב בכך שהם עצובים במשך היום , הולכים לבקר בקבר שלו - נראה שהם מעבדים את העינין, נותנים מקום לרגשות שלהם .
כולם מפחדים מתגובה לא בריאה לאובדן.תגובה שהיא לא פרופורציונית, פגיעה עצמית וכ'.לא עושה רושם שזה מה שקורה להם מתוך דבריך.
אני גם לא בעד להעלים ולשקר לגבי מה שקורה בעולם שלנו.אם הם טיפלו בכלב אומלל ומוכה בכל הטפילים הללו- זה כבר רמה גבוהה של התמודדות.לא כל אחד היה מוכן בכלל להתקרב ולהוציא הרבה כסף אצל הוטרינרית.
מצד שני , אני מבינה את הקושי שלה לעשות את המלאכה הזו לפני הילדים ולפני אנשים בכלל.
אני יודעת שהרבה אנשים לא רואים בהמתת חסד טיפול מקובל . אם היא התפתלה או דיברה בצורה שהיתה לא נעימה עבורכם , זה אולי בגלל שהיא לא סגורה על עצמה .או שהיא לא מכירה ילדים שחיים בלי לראות כל אחר צהרים 20 דמויות שמוצאות את מותן במיתות שונות ומשונות בטלויזיה..
-
תמי_גלילי*
- הודעות: 2628
- הצטרפות: 17 מרץ 2006, 17:18
- דף אישי: הדף האישי של תמי_גלילי*
-
שירי_ג*
- הודעות: 206
- הצטרפות: 08 ינואר 2009, 09:26
- דף אישי: הדף האישי של שירי_ג*
תימות בחינוך ביתי
תודה תמי. אבל השאלה שלי היא לא איך מתמודדים עם מושג המוות, אלא למה ואיך אנחנו חושפים את ילדינו. דווקא מתוך המקום הזה של חנ"ב, בו הילדים גדלים לחלוטין בתוך ההוייה של ההורים - המבוגרים, ולכן נחשפים הרבה יותר ל"עניינים של גדולים". למי שחי במיינסטרים הרבה יותר פשוט לנתק אותם מרוב העניינים האלו כי יש המון מערכות תומכות ש"שומרות על הילדים" כשהמבוגרים עסוקים בעינייניהם, ואצלנו, ואני מניחה שאצל משפחות חנ"ב רבות אחרות, הנחת המוצא היא שהילדים איתנו. הילדים שלי הולכים איתי לסידורים (בנק/דואר/רופא וכו') ונחשפים בדרך למבוגרים שמתווכחים ורבים בתור, להומלס על המדרכה. ורואים שזה אותו אחד כל פעם, ומרגישים שקצת מכירים אותו אז אומרים לו שלום או בוקר טוב, והוא עונה להם ומדבר איתם בהתאם לרמת הסם שבגופו. גם בהבדל הזה הם מבחינים. ושואלים. הקטנים שלי עוד ישנים איתנו במיטה, וגם ללא כל קשר לסקס, זה סוג של חשיפה. ואלו רק הדוגמאות הבנאליות. יש עוד הרבה. שכיחות יותר או פחות. למשל לפני זמן מה נפגשנו עם חברה שלי שעברה לידה שקטה. הם זכרו אותה בהריון והיו צריכים להתמודד עם זה שאין לה תינוק (וגם היא, אבל נפגשנו רק כשהיא היתה מסוגלת לכך, והיא אישה בוגרת). או כששכנה נכנסת בסערה לביתנו ושופכת את מררתה על בנה או בעלה, פשוט כי היא יודעת שאצלנו תמיד יש מישהו בבית והיה לה צורך בוונטילציה. אז גם סיפורים כאלה הם שומעים. אז מצד אחד בחרנו לנתק אותם מהחוויה היומית של "המערכת", המכילה בין השאר לצערי מאבקים מכוערים על רלוונטיות חברתית, וניתקנו אותם במודע מחווית הטלוויזיה ושלל משחקי המחשב הכוללים אלימות לרוב, ומאידך הם נחשפים ביתר שאת למציאות שלי כמבוגר, הכוללת מצבים ואירועים שאולי נפשם ומוחם טרם הבשילו כדי להתמודד איתם. זו שאלה.
אילה, הוטרינרית היתה מקסימה ונעימה. פשוט היה לה מוזר שהילדים נחשפים לכל העניין. היא חזרה ושאלה אם אני בטוחה שכדאי שהם יראו את זה.
אילה, הוטרינרית היתה מקסימה ונעימה. פשוט היה לה מוזר שהילדים נחשפים לכל העניין. היא חזרה ושאלה אם אני בטוחה שכדאי שהם יראו את זה.
-
מאי_הקטנה*
- הודעות: 60
- הצטרפות: 24 אפריל 2010, 16:31
תימות בחינוך ביתי
הזכרת לי סיטואציה מהעבר.... לנו היה חתול (במקרה שלנו לא כל כך אהבנו את החתול - הוא היה תוקפני כלפי הילדים) שהיה על סף המוות, וכחסד אחרון לקחנו אותו לוטרינר שיקצר את סבלו. כשהגיע הרגע, הוטרינר כחכח בגרון ברוב משמעות, וחיכה שנוציא את הילדים. בחרנו שהם יישארו. לא רצינו לכבס להם את המציאות, מה גם שהרגשנו שזה באמת הדבר הכי טוב בעבור החתול.
בכלל, ילדים שחיים בבית עם חצר נחשפים למוות, במיוחד אם יש להם גם חתול.... יש כל מיני חיות מתות שמוצאים, החל מחיפושיות ועכברים וכלה בחתולים עצמם, שנוטים לא לשרוד יותר מדי זמן. כשאחת החתולות שלנו נדרסה הבן הגדול היה מאד עצוב, ומדי פעם הוא היה נזכר בה ובוכה (קצת).
אני מרגישה תמיד שעדיף להיחשף ככה לרעיון של המוות, כי מוות הוא חלק מהחיים.
בכל מקרה אצל רוב האנשים המתים גם נוכחים - מהו השניצל אם לא תרנגולת שמתה? אבל אנשים לא אוהבים להתעמת עם המציאות הזאת, ומתפלאים שמישהו בוחר לחשוף את הילדים שלו לזה.
בכלל, ילדים שחיים בבית עם חצר נחשפים למוות, במיוחד אם יש להם גם חתול.... יש כל מיני חיות מתות שמוצאים, החל מחיפושיות ועכברים וכלה בחתולים עצמם, שנוטים לא לשרוד יותר מדי זמן. כשאחת החתולות שלנו נדרסה הבן הגדול היה מאד עצוב, ומדי פעם הוא היה נזכר בה ובוכה (קצת).
אני מרגישה תמיד שעדיף להיחשף ככה לרעיון של המוות, כי מוות הוא חלק מהחיים.
בכל מקרה אצל רוב האנשים המתים גם נוכחים - מהו השניצל אם לא תרנגולת שמתה? אבל אנשים לא אוהבים להתעמת עם המציאות הזאת, ומתפלאים שמישהו בוחר לחשוף את הילדים שלו לזה.
-
מאי_הקטנה*
- הודעות: 60
- הצטרפות: 24 אפריל 2010, 16:31
תימות בחינוך ביתי
ובאותו הקשר, אמא שלי בדיוק סיפרה לי שבצנע, אמא שלה היתה שוחטת את התרנגולות ומבשלת.
יום אחד, כשהיא ישבה ומרטה נוצות, אמא שלי שאלה אותה: "אמא, זו עדיין תרנגולת או שזה כבר עוף?"
יום אחד, כשהיא ישבה ומרטה נוצות, אמא שלי שאלה אותה: "אמא, זו עדיין תרנגולת או שזה כבר עוף?"
-
אנונימי
תימות בחינוך ביתי
בדיוק הגעתי הנה מהדף חינוך ביתי בתקשורת עם ההפניה לטור של יאיר לפיד, שכותב שלא חשוב ללמד חשבון אלא צריך ללמד זוגיות, יחסים -- דברים שכל אחד צריך בחייו.
נראה לי שגם מוות זה חלק חשוב מתוכנית הלימודים הזאת.
נראה לי שגם מוות זה חלק חשוב מתוכנית הלימודים הזאת.
-
לילה_טוב*
- הודעות: 1543
- הצטרפות: 24 נובמבר 2002, 23:01
- דף אישי: הדף האישי של לילה_טוב*
תימות בחינוך ביתי
אני מרגישה תמיד שעדיף להיחשף ככה לרעיון של המוות, כי מוות הוא חלק מהחיים
גם אני. ובאופן כללי מעדיפה לא להסתיר דברים.
וזה נורא חשוב להתאבל. ולא לשקר. מה הייתם אומרים? שלאן נעלם הכלב? אני זוכרת גם בתור ילדה שהייתי שותפה להרדמה של כלבה מאוד מבוגרת וחולה שהיתה לנו המון שנים, ואחר כך לקחנו אותה הביתה וקברנו. הייתי אולי קצת יותר גדולה אבל האחים שלי היו קטנים, וזה שהדברים ידועים זה נותן איזשהו סדר בעולם, התחלה אמצע וסוף, והרבה פחות מפחיד מהבלתי ידוע.
לבת דודה שלי לא סיפרו שהמטפלת שגידלה אותה כל שנות ילדותה נפטרה. ולא שהחתול שלה מת. עד היום זה טראומטי בשבילה אני חושבת. ולא ברור לי מה באמת משיגים בזה חוץ מחוסר אמון ואיזשהו.. לא יודעת מה. מגינים על הילד ככה? לא יודעת. לדעתי זה הרבה יותר גרוע. נ.ב החתול שלך מת. בת דודה שלי שנאה את זה. ואני עד היום שונאת סודות ושקרים בתוך משפחות.
כל החוסר טקט שבעולם עדיף על זה.
גם אני. ובאופן כללי מעדיפה לא להסתיר דברים.
וזה נורא חשוב להתאבל. ולא לשקר. מה הייתם אומרים? שלאן נעלם הכלב? אני זוכרת גם בתור ילדה שהייתי שותפה להרדמה של כלבה מאוד מבוגרת וחולה שהיתה לנו המון שנים, ואחר כך לקחנו אותה הביתה וקברנו. הייתי אולי קצת יותר גדולה אבל האחים שלי היו קטנים, וזה שהדברים ידועים זה נותן איזשהו סדר בעולם, התחלה אמצע וסוף, והרבה פחות מפחיד מהבלתי ידוע.
לבת דודה שלי לא סיפרו שהמטפלת שגידלה אותה כל שנות ילדותה נפטרה. ולא שהחתול שלה מת. עד היום זה טראומטי בשבילה אני חושבת. ולא ברור לי מה באמת משיגים בזה חוץ מחוסר אמון ואיזשהו.. לא יודעת מה. מגינים על הילד ככה? לא יודעת. לדעתי זה הרבה יותר גרוע. נ.ב החתול שלך מת. בת דודה שלי שנאה את זה. ואני עד היום שונאת סודות ושקרים בתוך משפחות.
כל החוסר טקט שבעולם עדיף על זה.
-
אמא_בבית*
- הודעות: 1078
- הצטרפות: 21 דצמבר 2003, 15:17
- דף אישי: הדף האישי של אמא_בבית*
תימות בחינוך ביתי
_ואני עד היום שונאת סודות ושקרים בתוך משפחות.
כל החוסר טקט שבעולם עדיף על זה._
כשהייתי בת תשע, ההורים שלי החליטו למסור את לקי שהיתה כלבה שלנו במשך שנתיים. כדי לחסוך עימותים, הם אמרו לנו שהיא נעלמה. אח שלי היה כבר בתיכון ולא היה קשור אליה במיוחד ואחותי היתה קטנה.
אני הלכתי וחיפשתי אותה וצעקתי את השם שלה עם עוד ילדים מהכיתה שלי כל יום במשך חצי שנה, ועוד שנתיים אחר כך התייחסתי לכל מיני ילדים גדולים שאמרו לי שהם ראו אותה דרוסה ודברים כאלה.
בגיל שלושים, הייתי עם אמא שלי בים ודיברנו על כלבים שהיו לנו והיא אמרה: לקי הייתה נורא גדולה והיה קשה להסתדר איתה בדירה אז טוב שמצאנו למי למסור אותה. עד היום אני בהלם.
כל החוסר טקט שבעולם עדיף על זה._
כשהייתי בת תשע, ההורים שלי החליטו למסור את לקי שהיתה כלבה שלנו במשך שנתיים. כדי לחסוך עימותים, הם אמרו לנו שהיא נעלמה. אח שלי היה כבר בתיכון ולא היה קשור אליה במיוחד ואחותי היתה קטנה.
אני הלכתי וחיפשתי אותה וצעקתי את השם שלה עם עוד ילדים מהכיתה שלי כל יום במשך חצי שנה, ועוד שנתיים אחר כך התייחסתי לכל מיני ילדים גדולים שאמרו לי שהם ראו אותה דרוסה ודברים כאלה.
בגיל שלושים, הייתי עם אמא שלי בים ודיברנו על כלבים שהיו לנו והיא אמרה: לקי הייתה נורא גדולה והיה קשה להסתדר איתה בדירה אז טוב שמצאנו למי למסור אותה. עד היום אני בהלם.
-
שגית_רי*
- הודעות: 499
- הצטרפות: 13 אוגוסט 2004, 19:49
- דף אישי: הדף האישי של שגית_רי*
תימות בחינוך ביתי
וניתקנו אותם במודע מחווית הטלוויזיה ושלל משחקי המחשב הכוללים אלימות לרוב, ומאידך הם נחשפים ביתר שאת למציאות שלי כמבוגר, הכוללת מצבים ואירועים שאולי נפשם ומוחם טרם הבשילו כדי להתמודד איתם. זו שאלה.
אני חושבת שילדים נולדו להיות חלק מהחיים של משפחתם, כפרם, עירם. פעם לא היתה דרך אחרת ללמוד על החיים והילדים היו נוכחים תמיד, בלידה, במוות, בסקס, בכעס..
נכון שיש דברים קלים יותר לתפישה ועיכול ממוות ונכון שכמבוגרים אנחנו אולי (אולי!) מתמודדים עם העניין אחרת אבל לא בהכרח קל יותר או שהמבוגרים בשלים יותר.
והתפישה היום שהילד כאילו לומד כל מה שהוא צריך לחיים בביה"ס היא המוטעית, בעיניי.
מהתיאור שלך נשמע שילדייך התמודדו עם המוות בפשטות ובדיוק, כל אחד בדרכו ולפי יכולתו..וההחלטה להרדים חיה היא החלטה קשה אז אולי הם גם למדו שלפעמים החלטות ובחירות יכולות להיות קשות וכואבות ובכל זאת צריך לעשות אותן ..
שכותב שלא חשוב ללמד חשבון אלא צריך ללמד זוגיות, יחסים – דברים שכל אחד צריך בחייו.
אני אלך לקרוא את המאמר אבל למה לבחור או או?
החיים הם עסק מורכב, כדאי לבוא מוכנים
חשוב ללמוד גם וגם..
אני חושבת שילדים נולדו להיות חלק מהחיים של משפחתם, כפרם, עירם. פעם לא היתה דרך אחרת ללמוד על החיים והילדים היו נוכחים תמיד, בלידה, במוות, בסקס, בכעס..
נכון שיש דברים קלים יותר לתפישה ועיכול ממוות ונכון שכמבוגרים אנחנו אולי (אולי!) מתמודדים עם העניין אחרת אבל לא בהכרח קל יותר או שהמבוגרים בשלים יותר.
והתפישה היום שהילד כאילו לומד כל מה שהוא צריך לחיים בביה"ס היא המוטעית, בעיניי.
מהתיאור שלך נשמע שילדייך התמודדו עם המוות בפשטות ובדיוק, כל אחד בדרכו ולפי יכולתו..וההחלטה להרדים חיה היא החלטה קשה אז אולי הם גם למדו שלפעמים החלטות ובחירות יכולות להיות קשות וכואבות ובכל זאת צריך לעשות אותן ..
שכותב שלא חשוב ללמד חשבון אלא צריך ללמד זוגיות, יחסים – דברים שכל אחד צריך בחייו.
אני אלך לקרוא את המאמר אבל למה לבחור או או?
החיים הם עסק מורכב, כדאי לבוא מוכנים
חשוב ללמוד גם וגם..
-
אנונימי
תימות בחינוך ביתי
כדי לחסוך עימותים, הם אמרו לנו שהיא נעלמה.
אוי )-: הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
יצא אכזרי כלפייך.
אוי )-: הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
יצא אכזרי כלפייך.
-
נקודות_ורודות_אגדיות*
- הודעות: 3625
- הצטרפות: 19 יוני 2007, 18:46
- דף אישי: הדף האישי של נקודות_ורודות_אגדיות*
תימות בחינוך ביתי
כשהייתי ילדה קטנה היה לי בית קברות לנמלים. הייתי הורגת אותם ואז שמה בקופסאות גפרורים וקוברת . מצבות היו מקלות ארטיק. (זו הייתה ההתעללות היחידה שלי בחיות כילדה).
אני חושבת שמאוד העסיק אותי המוות ומה קורה לגוף אחר כך וכו'. זו הייתה דרך קלה יחסית ואפשרית להתעסק בזה
אני חושבת שמאוד העסיק אותי המוות ומה קורה לגוף אחר כך וכו'. זו הייתה דרך קלה יחסית ואפשרית להתעסק בזה
-
אנונימי
תימות בחינוך ביתי
כשהייתי ילדה קטנה היה לי בית קברות לנמלים.
כשאני הייתי ילדה הייתי צופה שעות בנמלים. לפעמים הייתי מביאה קצת סוכר לשים להן, כדי לצפות בהן לוקחות גרגיר גרגיר אל הקן שלהן. הייתי מעלה אותן על ענף או עלה קטן או על היד, לעזור להן להגיע לקן, במיוחד כשלקחו משא כבד.
כשאני הייתי ילדה הייתי צופה שעות בנמלים. לפעמים הייתי מביאה קצת סוכר לשים להן, כדי לצפות בהן לוקחות גרגיר גרגיר אל הקן שלהן. הייתי מעלה אותן על ענף או עלה קטן או על היד, לעזור להן להגיע לקן, במיוחד כשלקחו משא כבד.
-
דנה_ה*
- הודעות: 1160
- הצטרפות: 13 אפריל 2004, 22:21
- דף אישי: הדף האישי של דנה_ה*
תימות בחינוך ביתי
נראה לי שגם מוות זה חלק חשוב מתוכנית הלימודים הזאת.
חברה שלי היא גננת והיא סיפרה לי שמשרד החינוך אוסר על העלאת הנושאים הבאים בגן: מוות, מין, אלוהים.
כלומר - חלק עצום מן הדברים הבאמת מעניינים והבאמת חשובים שיש בעולם.
חברה שלי היא גננת והיא סיפרה לי שמשרד החינוך אוסר על העלאת הנושאים הבאים בגן: מוות, מין, אלוהים.
כלומר - חלק עצום מן הדברים הבאמת מעניינים והבאמת חשובים שיש בעולם.
-
נקודות_ורודות_אגדיות*
- הודעות: 3625
- הצטרפות: 19 יוני 2007, 18:46
- דף אישי: הדף האישי של נקודות_ורודות_אגדיות*
תימות בחינוך ביתי
חברה שלי היא גננת והיא סיפרה לי שמשרד החינוך אוסר על העלאת הנושאים הבאים בגן: מוות, מין, אלוהים.
אני לא בטוחה שזה באמת בריא שגננת תדבר על דברים כאלה כי כל הורה ותפיסת העולם שלו.
אני לא בטוחה שזה באמת בריא שגננת תדבר על דברים כאלה כי כל הורה ותפיסת העולם שלו.
-
אילה_בשדה_הדגן*
- הודעות: 880
- הצטרפות: 16 אוקטובר 2006, 18:24
- דף אישי: הדף האישי של אילה_בשדה_הדגן*
תימות בחינוך ביתי
עכשיו דיברתי עם אחותי שגרה באנגליה-היא סיפרה סיפור עצוב מאוד:
ילד,6, בבית הספר של ביתה נפל ממתקן טיפוס בחצר בי"ס על הראש ומת. ככה בהפסקה , כולם היו שם.
הזמינו אמבולנס, אבל ההחיאה לא הצליחה.
עושים נתיחות , אז לא היתה הלויה , לא היה טקס, לא כלום.
משפחה עניה מניגריה.
אפילו לא באו מצוות ביה"ס לבקר את המשפחה-למה להתעסק עם ילדים מתים?
כל הילדים סובלים מחרדות , חוזרים לישון עם ההורים.בקושי הביאו לכיתה יועצת .
אחותי , שהיא כזו נשמה טובה , באה אליהם הביתה כמה פעמים.אף אחת מהאמהות הבריטיות לא היתה מסוגלת.
ילד,6, בבית הספר של ביתה נפל ממתקן טיפוס בחצר בי"ס על הראש ומת. ככה בהפסקה , כולם היו שם.
הזמינו אמבולנס, אבל ההחיאה לא הצליחה.
עושים נתיחות , אז לא היתה הלויה , לא היה טקס, לא כלום.
משפחה עניה מניגריה.
אפילו לא באו מצוות ביה"ס לבקר את המשפחה-למה להתעסק עם ילדים מתים?
כל הילדים סובלים מחרדות , חוזרים לישון עם ההורים.בקושי הביאו לכיתה יועצת .
אחותי , שהיא כזו נשמה טובה , באה אליהם הביתה כמה פעמים.אף אחת מהאמהות הבריטיות לא היתה מסוגלת.
-
נועה_ברוך*
- הודעות: 1074
- הצטרפות: 18 יוני 2004, 15:22
- דף אישי: הדף האישי של נועה_ברוך*
-
נקודות_ורודות_אגדיות*
- הודעות: 3625
- הצטרפות: 19 יוני 2007, 18:46
- דף אישי: הדף האישי של נקודות_ורודות_אגדיות*
תימות בחינוך ביתי
ועוד בנושא המוות:
כשהייתי בהודו, הגעתי לורנאסי, שם יש משרפות של גופות ורואים את כל הפולחן סביב המת וכו'. לראות שרפת גופה הייתה אחת החוויות המזככות שחוויתי.
ההתבוננות בגופה נשרפת נחוותה לי כמשהו מאוד חזק, משמעותי ששם אותך במקום.
כשהייתי בהודו, הגעתי לורנאסי, שם יש משרפות של גופות ורואים את כל הפולחן סביב המת וכו'. לראות שרפת גופה הייתה אחת החוויות המזככות שחוויתי.
ההתבוננות בגופה נשרפת נחוותה לי כמשהו מאוד חזק, משמעותי ששם אותך במקום.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
תימות בחינוך ביתי
אני חייבת להגיב על הדיון הזה כי הוא מזעזע אותי. לא מזעזע לרעה, וגם לא לטובה, פשוט מזעזע. קשה, לא קל לי.
אמא שלי חולה. סרטן. אנחנו מאוד קרובות. אמא חולה כבר שנתיים ובאופן אירוני שוברת סטטיסטיקות ותחזיות רפואיות. ניבאו לה מוות תוך שבועות ספורים לפני שנה וחצי. בלילה שילדתי את ביתי השניה היא היתה בקריסת מערכות. מאז עברו כמעט שנתיים, לילדה קראנו עימנואל.
ישנם שני משפטים שחקוקים לי בראש ששמעתי במהלך ההתמודדות עם המחלה שלה, שהיא יומיומית:
את הראשון אמר לי הרופא המטפל שלה, איש יקר במיוחד , הוא אמר: "צריך לחיות כל עוד חיים". ככה, פשוט. משפט מאוד לא ברור מאליו ומי שמסוגל להבין את המשמעות העמוקה שלו רק ירוויח בחיים. לא תמיד זה פשוט לביצוע
המשפט השני, אני לא זוכרת איפה שמעתי אותו, אומר שהמוות הוא לא חלק מהחיים, הוא הסוף שלהם. ככה. קר, אכזרי ונכון. מאוד נכון. המוות הוא חלק מהחיים של מי שצופה בו מן הצד, אבל יש מי שמת ובשבילו זה לא חלק משום דבר.
אמא שלי, שתהיה בריאה עד מאה ועשרים, נמצאת אצלנו המון. ישנה אצלנו גם הרבה והילדים חיים את המחלה כמו כולנו. הם יודעים, למעשה, כל מה שקורה כי אי אפשר ואין סיבה להסתיר. לפעמים ישנן חוויות מזעזעות,לדוגמא הקטנה שלי הביאה ספר לסבתא שתקריא לה סיפור ומעדה עם הספר עליה. הספר שרט את זרועה של אימי וקרע את העור לחלוטין בגלל שהעור כל כך עדין וחלש. הרבה דם, לסבתא כואב, בלילה הקאות וחום, בבוקר דחוף לבית חולים. אני לא רואה בזה משהו שיש להימנע ממנו. לא ברור לי איך זה קורה, אבל הילדים מכילים את זה בטבעיות הרבה יותר טובה מרוב המבוגרים שאני מכירה. הם עוברים בצורה טבעית לחלוטין משגרה שבה סבתא חווה יום/שבוע/חודש טוב ואפילו מצויין למצב שבו היא יותר חלשה ופגיעה.
מצד שני, יש בעיני לפחות, הבדל עצום שבין היחלשות הדרגתית לבין מוות פתאומי כתוצאה מטראומה, כגון תאונה חס וחלילה. זה הרבה יותר קשה לעיכול לדעתי וגם להבנה. פה אני בהחלט מכניסה את המוות היזום. הרעיון הזה, שנשמה נוכחת ולפתע לא, שלגוף אין עוד ייחוד, הוא ריק מתוכן, היא קשה, קשה קשה.
אני, אשה בוגרת עם נסיון כלשהו בחיים, מתקשה לקלוט את נושא המוות במלוא עוצמתו. החיים הם קדושים בעיני. ממש ככה, ערך עליון ונס בלתי נתפס. המהות הזו, שפועמת, נוכחת, נמשכת, חיה.עד שלא.
אני, אישית, לא יודעת מה הרגשתי לגבי המתת חסד, ואני מתלבטת בנושאים יותר גדולים מהמתת חיית מחמד, ואינני מזלזלת בשום אופן.
יש משהו לא תקין, לתחושתי, בגרימת המוות הזו, בקלות הביצועית של פעולה כל כך ענקית שמשהו בתוכי, לא ההגיון, לא אפילו הלב, משהו שאני לא יכולה להסביר מרגיש שזה לא בסדר לחשוף את הילדים אליו.
לא הפרידה, לא המוות עצמו, לא ההתמודדות עם החוסר שנוצר, כל אלה בהחלט חלק מהחיים של הילדים כמו שלנו ואני לא חושבת שצריך לשנות עבורם את המציאות, יהיו בכל גיל, אין לזה חשיבות בעיני.
ההמתה, התהליך עצמו, לקיחת החיים בכוח מן הגוף באופן מכאני כל כך, אני עצמי לא יכולה להכיל את זה ופה, אני חושבת, שזו חוויה מיותרת עבור הילדים. לכוונה שמאחורי המעשה,גם אם היא נכונה ומתאימה למקרה מאוד, אין חשיבות. לדעתי, טוב שהם יצאו החוצה. הכל קורה לסיבה, וטוב שכך.
אמא שלי חולה. סרטן. אנחנו מאוד קרובות. אמא חולה כבר שנתיים ובאופן אירוני שוברת סטטיסטיקות ותחזיות רפואיות. ניבאו לה מוות תוך שבועות ספורים לפני שנה וחצי. בלילה שילדתי את ביתי השניה היא היתה בקריסת מערכות. מאז עברו כמעט שנתיים, לילדה קראנו עימנואל.
ישנם שני משפטים שחקוקים לי בראש ששמעתי במהלך ההתמודדות עם המחלה שלה, שהיא יומיומית:
את הראשון אמר לי הרופא המטפל שלה, איש יקר במיוחד , הוא אמר: "צריך לחיות כל עוד חיים". ככה, פשוט. משפט מאוד לא ברור מאליו ומי שמסוגל להבין את המשמעות העמוקה שלו רק ירוויח בחיים. לא תמיד זה פשוט לביצוע
המשפט השני, אני לא זוכרת איפה שמעתי אותו, אומר שהמוות הוא לא חלק מהחיים, הוא הסוף שלהם. ככה. קר, אכזרי ונכון. מאוד נכון. המוות הוא חלק מהחיים של מי שצופה בו מן הצד, אבל יש מי שמת ובשבילו זה לא חלק משום דבר.
אמא שלי, שתהיה בריאה עד מאה ועשרים, נמצאת אצלנו המון. ישנה אצלנו גם הרבה והילדים חיים את המחלה כמו כולנו. הם יודעים, למעשה, כל מה שקורה כי אי אפשר ואין סיבה להסתיר. לפעמים ישנן חוויות מזעזעות,לדוגמא הקטנה שלי הביאה ספר לסבתא שתקריא לה סיפור ומעדה עם הספר עליה. הספר שרט את זרועה של אימי וקרע את העור לחלוטין בגלל שהעור כל כך עדין וחלש. הרבה דם, לסבתא כואב, בלילה הקאות וחום, בבוקר דחוף לבית חולים. אני לא רואה בזה משהו שיש להימנע ממנו. לא ברור לי איך זה קורה, אבל הילדים מכילים את זה בטבעיות הרבה יותר טובה מרוב המבוגרים שאני מכירה. הם עוברים בצורה טבעית לחלוטין משגרה שבה סבתא חווה יום/שבוע/חודש טוב ואפילו מצויין למצב שבו היא יותר חלשה ופגיעה.
מצד שני, יש בעיני לפחות, הבדל עצום שבין היחלשות הדרגתית לבין מוות פתאומי כתוצאה מטראומה, כגון תאונה חס וחלילה. זה הרבה יותר קשה לעיכול לדעתי וגם להבנה. פה אני בהחלט מכניסה את המוות היזום. הרעיון הזה, שנשמה נוכחת ולפתע לא, שלגוף אין עוד ייחוד, הוא ריק מתוכן, היא קשה, קשה קשה.
אני, אשה בוגרת עם נסיון כלשהו בחיים, מתקשה לקלוט את נושא המוות במלוא עוצמתו. החיים הם קדושים בעיני. ממש ככה, ערך עליון ונס בלתי נתפס. המהות הזו, שפועמת, נוכחת, נמשכת, חיה.עד שלא.
אני, אישית, לא יודעת מה הרגשתי לגבי המתת חסד, ואני מתלבטת בנושאים יותר גדולים מהמתת חיית מחמד, ואינני מזלזלת בשום אופן.
יש משהו לא תקין, לתחושתי, בגרימת המוות הזו, בקלות הביצועית של פעולה כל כך ענקית שמשהו בתוכי, לא ההגיון, לא אפילו הלב, משהו שאני לא יכולה להסביר מרגיש שזה לא בסדר לחשוף את הילדים אליו.
לא הפרידה, לא המוות עצמו, לא ההתמודדות עם החוסר שנוצר, כל אלה בהחלט חלק מהחיים של הילדים כמו שלנו ואני לא חושבת שצריך לשנות עבורם את המציאות, יהיו בכל גיל, אין לזה חשיבות בעיני.
ההמתה, התהליך עצמו, לקיחת החיים בכוח מן הגוף באופן מכאני כל כך, אני עצמי לא יכולה להכיל את זה ופה, אני חושבת, שזו חוויה מיותרת עבור הילדים. לכוונה שמאחורי המעשה,גם אם היא נכונה ומתאימה למקרה מאוד, אין חשיבות. לדעתי, טוב שהם יצאו החוצה. הכל קורה לסיבה, וטוב שכך.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
תימות בחינוך ביתי
ההמתה, התהליך עצמו, לקיחת החיים בכוח מן הגוף באופן מכאני כל כך, אני עצמי לא יכולה להכיל את זה ופה, אני חושבת, שזו חוויה מיותרת עבור הילדים.
אני מאד מבינה אותך, גם אני הרגשתי ככה פעם.
אבל דעתי השתנתה, דוקא בעקבות המודעות לכך שחיות שאנחנו אוכלים הן חיות, ואז הורגים אותן כדי שנוכל לאכול אותן. ואנחנו מנותקים מהתהליך הזה.
לדעתי אכילת בשר היא דבר טבעי עבור בני אדם, אבל חלק הכרחי מהתהליך הזה הוא ההריגה של החיה. פשוט ככה. כשאנחנו מתנתקים מזה אז אנחנו מרגישים כמו שתיארת, ומצד שני אנחנו מעקרים את המוות מתוכן, כי ההרג הוא מיכני, בלי שום רגש - ולא משנה אם זה הכרת תודה על זה שמצאנו אוכל, או חמלה כלפי היצור שמת.
אני מאד מבינה אותך, גם אני הרגשתי ככה פעם.
אבל דעתי השתנתה, דוקא בעקבות המודעות לכך שחיות שאנחנו אוכלים הן חיות, ואז הורגים אותן כדי שנוכל לאכול אותן. ואנחנו מנותקים מהתהליך הזה.
לדעתי אכילת בשר היא דבר טבעי עבור בני אדם, אבל חלק הכרחי מהתהליך הזה הוא ההריגה של החיה. פשוט ככה. כשאנחנו מתנתקים מזה אז אנחנו מרגישים כמו שתיארת, ומצד שני אנחנו מעקרים את המוות מתוכן, כי ההרג הוא מיכני, בלי שום רגש - ולא משנה אם זה הכרת תודה על זה שמצאנו אוכל, או חמלה כלפי היצור שמת.
-
אילה_בשדה_הדגן*
- הודעות: 880
- הצטרפות: 16 אוקטובר 2006, 18:24
- דף אישי: הדף האישי של אילה_בשדה_הדגן*
תימות בחינוך ביתי
אני לא הייתי רוצה שהמתת חסד תהיה עינין שבשיגרה .לא לגבי שום יצור חי.
החיים הם קדושים בעיני. ממש ככה, ערך עליון ונס בלתי נתפס. המהות הזו, שפועמת, נוכחת, נמשכת, חיה.עד שלא.
גם אני מרגישה וחושבת ככה.וככה אכילת בשר נתפסת בעיני-מיותרת,לפחות עבורי.
מצד שני האדם הנוטה למות יכול לחשוב כל מני מחשבות -ישנם שיחשבו שכל נשימה באפם היא משהו שיש להלחם עליו .כל הטראומה והטיפול הנמרצים למניהם- מה זה ?-לנסות בכל דרך ולו הקשה ביותר להעלות את סיכויי ההשרדות.
התרופות הכי אפקטיביות ועם תופעות הלואי הקשות ביותר,ההנשמה ,צינטורים מכל איבר בגוף..
וישנם שרק מיחלים לסוף . בזים לעצמם על היותם לעול על אחרים.מתבישים במצב שלהם- לא מסוגלים לקום, טיטול,לא מסוגלים לאכול בעצמם וכ'
אי אפשר לשפוט.
כל מקרה לגופו.
חברה שלי ,אחות בהוספיס , הסבירה שילדים חווים את המוות ואת תקופת החולי שלפני המוות בצורה יותר קלילה - מכיוון שהם לא המטפלים בחולה.להם לא ילכו כל התוכניות אם הם יצטרכו לנסוע לבית חולים, הם לא יודעים כמה עולות התרופות, כמה עולה מטפלת ומתי יהיה תור אצל הפרופסור .
הם מצידם נדבקים לצד שיכול לספק להם אנרגיה , שאלו האנשים הבריאים במשפחה.את החולה הם משחררים מתפקידו בלי שום ציפיות.נחמד להם כשהחולה יכול בכל זאת לעשות משהו עבורם והם יכולים להפגין את החום ואהבה שלהם בקלות. כי ככה ילדים.
זה שונה מאוד מסיפור 'פרח לב הזהב'. הילד יוצא למסע מפרך בתחושת אחריות לחיי אמו.
הוא מודע היטב לאפשרות שאם היא תכבה , השמש שלו תכבה.אין לו הרבה אפשריות.עדיף לו למות תוך כדי מאמץ להציל אותה , או אולי להיות כמה שיותר רחוק ממנה .לא יודעת.
אף פעם לא התחברתי לסיפור הזה .
גם הילדים שלי לא אהבו אותו.
זה סיפור שנוגע בסיוט הגרוע ביותר.
טכנית, כן המוות , החיים , עינין מאוד טכני, פיזי .נושם או לא נושם, סימני חיים הכל יכול להיות גם מחושב במספרים .
וכן, הגוף החי , כל כך קל להעבירו למצב של מוות.כמה גרם מחומר מסויים -הרעלה, כלי דם שנחתך וכ'
וזו עובדה בחיים.
אז טכנית, אני לא יודעת כמה קשה לסעוד חיית מחמד שנוטה למות.אני מניחה שמאוד קשה.
החיים הם קדושים בעיני. ממש ככה, ערך עליון ונס בלתי נתפס. המהות הזו, שפועמת, נוכחת, נמשכת, חיה.עד שלא.
גם אני מרגישה וחושבת ככה.וככה אכילת בשר נתפסת בעיני-מיותרת,לפחות עבורי.
מצד שני האדם הנוטה למות יכול לחשוב כל מני מחשבות -ישנם שיחשבו שכל נשימה באפם היא משהו שיש להלחם עליו .כל הטראומה והטיפול הנמרצים למניהם- מה זה ?-לנסות בכל דרך ולו הקשה ביותר להעלות את סיכויי ההשרדות.
התרופות הכי אפקטיביות ועם תופעות הלואי הקשות ביותר,ההנשמה ,צינטורים מכל איבר בגוף..
וישנם שרק מיחלים לסוף . בזים לעצמם על היותם לעול על אחרים.מתבישים במצב שלהם- לא מסוגלים לקום, טיטול,לא מסוגלים לאכול בעצמם וכ'
אי אפשר לשפוט.
כל מקרה לגופו.
חברה שלי ,אחות בהוספיס , הסבירה שילדים חווים את המוות ואת תקופת החולי שלפני המוות בצורה יותר קלילה - מכיוון שהם לא המטפלים בחולה.להם לא ילכו כל התוכניות אם הם יצטרכו לנסוע לבית חולים, הם לא יודעים כמה עולות התרופות, כמה עולה מטפלת ומתי יהיה תור אצל הפרופסור .
הם מצידם נדבקים לצד שיכול לספק להם אנרגיה , שאלו האנשים הבריאים במשפחה.את החולה הם משחררים מתפקידו בלי שום ציפיות.נחמד להם כשהחולה יכול בכל זאת לעשות משהו עבורם והם יכולים להפגין את החום ואהבה שלהם בקלות. כי ככה ילדים.
זה שונה מאוד מסיפור 'פרח לב הזהב'. הילד יוצא למסע מפרך בתחושת אחריות לחיי אמו.
הוא מודע היטב לאפשרות שאם היא תכבה , השמש שלו תכבה.אין לו הרבה אפשריות.עדיף לו למות תוך כדי מאמץ להציל אותה , או אולי להיות כמה שיותר רחוק ממנה .לא יודעת.
אף פעם לא התחברתי לסיפור הזה .
גם הילדים שלי לא אהבו אותו.
זה סיפור שנוגע בסיוט הגרוע ביותר.
טכנית, כן המוות , החיים , עינין מאוד טכני, פיזי .נושם או לא נושם, סימני חיים הכל יכול להיות גם מחושב במספרים .
וכן, הגוף החי , כל כך קל להעבירו למצב של מוות.כמה גרם מחומר מסויים -הרעלה, כלי דם שנחתך וכ'
וזו עובדה בחיים.
אז טכנית, אני לא יודעת כמה קשה לסעוד חיית מחמד שנוטה למות.אני מניחה שמאוד קשה.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
תימות בחינוך ביתי
"אמא, זו עדיין תרנגולת או שזה כבר עוף?"
גדול
מאוד מאוד נכון, ילדה נבונה.
הבן שלי, אוהב כנפיים בגריל, שאל אותי מאיפה הכנפיים של העוף.
מודה שגימגמתי את דרכי החוצה.
לא ויתר לי הקטן, כי אני קוראת לעוף-עוף ולא תרנגולת, ושאל-זה של תרנגולת?
כן, אמרתי, מה יכולתי לעשות?
אז איך לקחו לה את הכנפיים, היא מתה?
מי הרג אותה?
עכשיו לכי תצדיקי לעצמך למה את אוכלת בשר.
צודק.
גדול
מאוד מאוד נכון, ילדה נבונה.
הבן שלי, אוהב כנפיים בגריל, שאל אותי מאיפה הכנפיים של העוף.
מודה שגימגמתי את דרכי החוצה.
לא ויתר לי הקטן, כי אני קוראת לעוף-עוף ולא תרנגולת, ושאל-זה של תרנגולת?
כן, אמרתי, מה יכולתי לעשות?
אז איך לקחו לה את הכנפיים, היא מתה?
מי הרג אותה?
עכשיו לכי תצדיקי לעצמך למה את אוכלת בשר.
צודק.