תובנה על קונפורמיזם

ליאורה, כל מילה

נורא חבל לי שאני לא יכולה להעלות לפה את המאמרים של הדלאי למה על יישום חביבות ושלום ברמה האישית וברמה הולמית. הם כל כך משלימים אחד את השני.... וכל כך מוצלחים...

ליאורה, תוכלי לעשות לי טובה קטנה אישית?
אל תכתבי בדף הזה א-נשים, זה תמיד מביא אותי לאסוציאציה שבה א=לא (כמו במילים אסימטרי, אירגולרי וכאלה) וזה עושה לי אסוציאציה לא נעימה שמדברים פה על "לא נשים" או "לא בני אדם".
א/נשים עם לוכסן עדיף בהרבה, ולא קוטע לי את חוט המחשבה.
ובדפים אחרים - תעשי מה-בא-לך

. פה אני קצת מושקעת רגשית, אז אני מרשה לעצמי לבקש.

תודה.

(כתבתי "אישית" כי אני באמת לא רואה בעיה עקרונית עם צורת הכתיבה הזאת, ולא בא לי לפתח עליה דיון עקרוני

)

דרך אגב, אני באמצע מעבר דירה... ולוקח פה זמן להתחבר לאינטרנט, השירות די איטי. אז יכול להיות שאני אצלול החל ממחר לאיזה שבוע או משהו.
או שאני אמשיך לקרוא ולהגיב, אבל מהספרייה הציבורית, אז זה יהיה מוגבל יותר.

אוקיי: א\נשים (-:

ומעבר דירה קל ומוצלח

תודה.

לי אורה
ומסכימה מאוד מאוד לכך שבמקום להתמקד בקיטורים.
סליחה על הרגישות, התכוונת אלי? אני גם "מקטרת" להשקפתך?
להבנתי אני בשלב הזה-
בשלב השני צריך לחשוב על צעדים פרקטיים וריאליים ליצירת שינויים במישורים רבים: אישיים, משפחתיים, חברתיים, תרבותיים, פוליטיים, בינלאומיים ואחרים.
בדף הזה ובאחרים אני מתמקדת במישורים החברתיים, תרבותיים, פוליטים. ולא באישי . לצערי במישורים האלה הידע האישי של הרבה א/נשים לא רק דל ועלוב אלא גם מוטה ושקרי. כדי לפעול כראוי במישורים אלה צריך לדעת מה באמת קורה בהם .

בדף הזה אני באמת לא רוצה לעסוק באישי פרסה. אני חוקרת פה מנגנונים תרבותיים חברתיים פוליטים. לצערי המנגנונים האלו עוסקים הרבה פעמים בדיכוי, סילוף מציאות, מסירת מידע חלקי ועוד. אם זה מדכא אפשר פשוט לסגור את הדף ולא לנסות לשכנע אותי שאני לא מדברת על הדברים "הנכונים" . אפשר גם להבין ש"מדכא" זו בחירה אישית לא הכרחית ולא בלעדית לגישה נפשית בנושא הזה.

תמרוש רוש, מעבר דירה שמח ומחדש

אוהבת אתכן @}

התכוונת אלי? לא. כתבתי באופן כללי.
ולא לנסות לשכנע אותי שאני לא מדברת על הדברים "הנכונים"_ - לא מנסה לשכנע אותך בשום דבר, בוודאי לא שאת לא _מדברת על הדברים "הנכונים" . כל אחת כותבת ומדברת על מה שמעניין אותה, מה שמטריד אותה וכו' ואין נכון ולא נכון בנושאים אלו.

וקבלי כמה

ריחניים

כשאני אחזור, תזכירו לי לכתוב שעליתי היום על משהו מעניין, על הקטע של "להתעלם" מהמציאות סטייל "רוחני", כדי לחזור אליה אחר כך בהפוכה.
נ.

לילה טוב @}

_מה הבעיה? יש כל מני מישורים ואספקטים. למשל, שאנשים מייחסים פחות מדי חשיבות לחברה אנושית, וזה כולל גם חסר במגע פיזי (בא לי לצעוק את המשפט האחרון, שיישמע בכל בית ובית מפה ועד אליכן). שילדים נמצאים במצב של תת-מגע מגיל צעיר מאוד. גם אם ההורים שלהם היו חבקנים ונשקנים, יחסית לנורמה. שאין לנו "ישיבות סירוק הדדי" כמו אצל שימפנזים, ושאנחנו משלמים כסף על מגע ומחפשים מין כתחליף עלוב.
שאנשים מחונכים מגיל צעיר לראיית עולם כוחנית וחוקי משחק של "lose-win situation". שמישהו בכלל הכניס לשפה העברית את המילה "פראייר", ורק בגלל זה מגיעות לו מלקות. שאנשים מתעלמים מהעובדה הפשוטה שתמיכה הדדית היא הדבר הבסיסי ביותר ליצירת תחושת רווחה. שיחסי אנוש טובים חשובים כמעט יותר מכל דבר אחר בעולם.
שאי אפשר כיום ללמד ילדים נדיבות, כי בסיטואציה של מחסור אדיר במבוגרים, איך אפשר לדרוש מהילדים לוותר על כבשת הרש?_
כל מילה תמרוש! ברגע זה, היום, מסיבות אישיות לגמרי, זה מחזק אותי בצורה בלתי רגילה.
בשבילי, זו בעצם המשימה הכי קשה. להושיט יד, להתיישב עם מישהו על שפת המדרכה, להביט בעיניים, להגיד מילים טובות,לעזור, לתת אמון,להתיידד.

ומשהו שבשמת נגעה בו - שואות ואסונות קורים כל הזמן.
האנשים שנפגעו בצונאמי לא יטרידו את עצמם במשבר הנפט.
בשביל האנשים אחרי רעידת האדמה באפגניסטן אין משמעות לפיצוץ אוכלוסין עם מקורות המזון והחמצן המתדלדלים
באושוויץ העולם, היקום, הכל - נגמר.
או ברואנדה. או בסברה ושתילה או בפיגועים.
ורעב באפריקה כתוצאה מבצורות שהולכות ומתמשכות. ומוות יום יומי ממלריה - כולם כבר כאן.
מצעד האסונות לא עוצר ולא מחכה בכלל לאיזה משבר ע ו ל מ י חד פעמי וסופי שאנחנו, הניצולים ברי המזל, מחשבים בו את קיצנו.

<דגניתוש (-; >

הי דגנית, ברוכה הבאה @}

מצעד האסונות לא עוצר ולא מחכה
אני מודעת לכך, באמת, תאמיני לי וגם לשאר הדברים הנכונים מאוד גם בעיני, שכתבת.

אבל (וזה אבל גדול, כמו שאבא שלי היה אומר):
לדעתי וזו באמת רק השערה, רעידת אדמה (או כל אסון אחר מולו עמדו בני אדם עד כמה שאני מכירה) מול משבר הנפט , בקנה מידה גלובלי, זה כמו סטירה בינונית לעומת אונס קבוצתי אלים אכזרי ומתמשך.
לא בשביל להפחיד או להכניס לפאניקה, חלילה, פשוט כך אני חושבת, ללא מעורבות רגשית, מהמידע שיש ברשותי.
מעולם בהיסטוריה האנושית הידועה לי, לא עמדו כל-כך הרבה בני אדם מול משבר כל-כך גדול. והאמת, אני גם חושבת שאם נמשיך (אנחנו, אלה יושבים ליד המחשב, מתלבטים אם לעשות חינוך ביתי, איזה ירקות לקנות ושאם חושבים על זה יש לנו בבית מספיק אוכל לכמה ימים לפחות, באופן קבוע, בניגוד לקורבנות האסונות שתארת, מהם אני לא מבקשת דבר וחצי דבר) להתעלם מגודל הבעיה, זה למעשה יקרה ברגע היסטורי אחד משהו כמו שנה בהערכות אופטימיות שלי. זה בדיוק
משבר ע ו ל מ י חד פעמי וסופי
מעולם לא היו אנשים כה רבים תלויים באופן כה טוטאלי במוצר אחד. כשהמוצר הזה (נפט זול ) יפסיק להיות זמין ולו בקצת מהיום, אנחנו נחשב את סופנו לאחור במהירות מסחררת.
זו רק דעתי, אני מצליחה לכתוב את זה ושהדופק שלי לא יעלה המון ומצליחה להבין את התסריט כעובדה בלתי נמנעת, כרגע .
אני בהחלט פתוחה לשמוע שכנועים שאני טועה. אני רק מבקשת להביא טיעונים מבוססים ולא דעות או השקפות.
לדגומא:
מה הצפי הריאלי לכך שיהיו חלופות אנרגטיות לנפט, שיאפשרו המשך רמת ואורח חיים "מתקבלים על הדעת" (כלומר, כזה שימנעו משבר איום ונורא).
במידה ואתם מכירות מחקרים בנושא, אנא בדקו מה היא יכולת השימושיות הריאלית למרבית האוכלוסיה. כלומר, כמה אנשים יוכלו ( ריאלית ) להנות משימוש בתחליף (גז, סולרי, רוח, מים וכו' וכו') בעוד נניח 10 שנים מהיום. או תוך כמה זמן התחליף הזה יהיה שמיש עבור רוב האוכלוסיה. מה יקרה לשאר האוכלוסיה? זו שלא תהיה לה גישה למקורות אנרגיה חלופיים. בין אם כי לא יהיה איך להעביר את התחליפים, או לא יהיה איך לייצר אותם או שהם פשוט יהיו יקרים מידי.
האם באמת בתחום הנידון ישנם להערכתכם או להערכת מומחים, תחליפים ריאלים לכשנפט זול יהיה לא זמין עבור רוב האוכלוסיה ולו גם בחלק מהמוצרים היומיומים עליהם כולנו סומכים (בעיניים עצומות, מי יותר, מי פחות) יומיום?

או אז אני אשתכנע. וארגע

בכל מקרה אחר, מן הראוי שאלו מאיתנו שמסוגלים לכך, נפנה מבט ישיר ואמיץ אל הדרך מולנו.

אגב. רוחניים תלויות בנפט זול כמו כולם.

או קיי דליתוש - אני בפאניקה!
התחלתי לקרוא את הקישורים. מעט מידי כי המחשב נתקע.
אבל אמשיך כי אכן ידיעה עוזרת.
את צודקת ויש כאן משהו אחר מאד. וזה לא נראה טוב.
מסתובבות לי בראש הרבה מחשבות על מה ואיך ומי בכלל...

לדעתי הרוחניות יכולה לספק כלים להתמודדות במצבי מצוקה. אני לא רוחנית במיוחד אז אולי אני לא יודעת על מה אני מדברת.

איכשהוא אני לא רוצה להמשיך בנושא של האנרגיה כי כותרת הדף וכולי.

לדעתי הרוחניות יכולה לספק כלים להתמודדות במצבי מצוקה
גם לדעתי. אני גם חושבת שהיא יכולה לעזור במניעת מצבי מצוקה וגם בהפחתת עוצמתם. ולא רק רוחניות, יש משאבים רבים העומדים לרשותינו. אני חושבת שבכוחות משותפים נוכל לזהות אותם ולהשתמש בהם בחוכמה...

לא יודעת לאיזה קישורים נכנסת

בכל מקרה זה האתר הישראלי על שיא תפוקת הנפט. יש שם קישורים, מאמרים ופורום.

כי כותרת הדף
כבר מזמן לא מתאימה לדיון... אם מתאים לך לשתף במחשבותיך במשהו שנכתב עליו כבר, זה ממש בסדר ורצוי.
נראה לי שאני אעשה עריכה ואעביר את הדיון האחרון לדף אחר, יש הצעות לשם מתאים?
<תובנות על תרבות אולי? או משבר הנפט ואנחנו ?>
בינתיים שם הדף לא רלוונטי ואני אשמח להמשיך גם עם כיוון השיחה הזה...

אולי תובנות אישיות על עצמנו וחברתנו

(תמרוש ממחשב אחר שולחת נשיקה)

משבר הנפשט? אל תדאגי - חברות הנפט יודעות טוב מאוד שהמצבור ייגמר מתי שהוא, והן כבר דאגו לקנות את כל הפטנטים שיצאו בעשר שנים האחרונות של מכוניות סולאריות וכדומה. אני מתערבת אתך שכאשר מחירי הנפט יתחילו להתייקר החברות יאיצו את תהליכי הייצור והפיתוח של התחליפים.

זו לא סיבה להפסיק לדאוג,

אבל אני אישית דואגת הרבה יותר ממצב המים. והזיהום הכללי. והירידה במספר המינים.

... כשתחליף זול יהיה לא זמין עבור רוב האוכלוסיה ולו גם בחלק מהמוצרים היומיומים עליהם כולנו סומכים
זה משפט מוטעה, כי רוב האוכלוסיה העולמית גם היום לא נהנית ממוצרים רבים שאנחנו סומכים עליהן בעיניים עצומות.
וטוב שכך.
את מכירה את מפת העולם הלילית, זו שמראה את כל העולם בלילה, ואפשר לראות איזה איזורים מוארים בחושך ואיזה לא? חפשי אותה באינטרנט, זה טונה של השכלה בתמונה אחת. היא נותנת קנה מידה טוב ודי מדויק לצריכת האנרגיה על פי איזורים וארצות.
ואת רואה שרוב המכריע של העולם פשוט לא טורח להאיר את עצמו בלילה כמו שאמריקה העירונית, אירופה, יפן וישראל מוארות.

אז יש המון המון מוצרים צורכי אנרגיה שקל מאוד להסתדר בלעדיהם, ברגע שידחקו אותנו קצת לפינה. מייבשי כביסה, למשל. פוד-פרוססור במקום פומפיה. עבודת כפיים באופן כללי, במקום מכשירי חשמל. (הרי רוב העולם עדיין מכבס ביד וכותש תבלינים בעלי ומכתש). תאורה יומית שתוחלף על ידי מראות מתכווננות שיכניסו לבניינים אור שמש (ויזרקו אותו על התקרה, כדי שלא נסתנוור). מיליון המצאות פשוטות שעוד לא חשבו עליהן או עוד לא ניצלו אותן, או שפעם שהשתמשו בהן והיום כבר לא, אבל הן ייכנסו לשימוש חוזר, עם שכלול קטן.

בשבילי, זו בעצם המשימה הכי קשה. להושיט יד, להתיישב עם מישהו על שפת המדרכה, להביט בעיניים, להגיד מילים טובות,לעזור, לתת אמון,להתיידד.
אוי, איזה חיבוק שמגיע לך ממני, חבל על הזמן. שולחת לך אחד וירטואלי, תחליף קלוש, אבל בכל זאת...

האם את יכולה להאמין לי שאני פעם לא נתתי אמון בבני אדם? שהייתי חשדנית ועויינת על בסיס קבוע, בכל מפגש אנושי?
האם את מאמינה לי שפחדתי מאנשים, ושפחדתי גם מעצמי, מהאלימות הפוטנציאלית החבויה בי?
נורא פחדתי.
האם את מאמינה לי שהיום אני לא מפחדת יותר?
מדברים אחרים, כן. עוד לא הגעתי לרמה שאני לא מפחדת מכלום. אני חותרת לזה, אבל עוד לא הגעתי לשם. בכל אופן, היום אני יודעת שזה אפשרי.
אבל מבני אדם אני כבר לא מפחדת. רק מהרעים המושחתים ביותר, וכמה כאלה כבר יש בעולם? מיעוט זעיר. וגם הם... מעוררי חמלה ועצב מאשר פחד.
וכל השאר? כן, מה שהכי משמח אותי כיום זה לצאת מעצמי, לעזור, לתת יד למישהו אחר, לשבת אתם על שפת המדרכה. הצרה היא שאנשים לא כל כך רוצים לקבל. צריך להגיע אליהם, ולהכיר אותם, ולהוכיח להם באותות ובמופתים שאת ראויה לאמון, ושכוונותייך רציניות, ושאת בסדר, ורק אז הם יסכימו להיעזר.
אני מבינה את זה. ואני מסכימה לפעול על פי המגבלות האלה (כאילו שיש לי ברירה). מה, אני לא הייתי כזאת? אבל עצוב לי לפעמים לחשוב על כמות הכוונות הטובות שמסתובבת בעולם, כלואה בליבותיהם הטובים של אנשים רבים כל כך, ורק מעט ממנה מצליח לצאת החוצה.
אז אם אני הצלחתי... כל אחד יכול. באמת כל אחד יכול. צריך רק קצת עזרה. ותמיכה. וזמן. ולקום ולבקש את העזרה הזו.

[h=2]

זה הדגש שלי, זה מה שחשוב בעיני, משבר הנפש, לא משבר הנפט[/h]

(מה אתן חושבות? במסגרת פליטת-מקלדת יצא לי בטעות "משבר הנפש", אז כמובן שהשארתי אותו לטובת הציבור

)

לדעתי הרוחניות יכולה לספק כלים להתמודדות במצבי מצוקה. אני לא רוחנית במיוחד אז אולי אני לא יודעת על מה אני מדברת.
אז בואי! תתחילי להגדיר מהי בעינייך רוחניות, שתפי אותנו במה שאת כן יודעת, וחושבת, ומשערת, ונמשיך משם. זה יכול להיות דיון פורה מאוד, כי כמו שכתבתי קודם, "רוחניות" היא מילה שמשתמשים בה לכל מיני כיוונים, וכבר אי אפשר "לסמוך" בצורה עיוורת על כך שלכולנו אותן הגדרות.

אני יותר מאשמח לשמוע את המחשבות שלך בנושא.

אמשיך ביום אחר, עוד יומיים-שלושה גם יהיה לי שוב אינטרנט, בעזרת השם.

קראתי ואני עדיין צריכה לחשוב ולקרוא שוב, אבל מעניין מאוד אם כי אני כבר בגיל שאיבדתי את התקווה לשינוי. היום העולם נראה כמשהו שעומד להתמוטט תחת קנאות דתית מחד גיסא,וכוחות ההון והממון מאידך גיסא.

זה הדגש שלי, שזה מה שחשוב בעיני, משבר הנפש, לא משבר הנפט.

אני איתך לגמרי. הנפט הוא רק תירוץ

אנונימי

so let's talk about the soul.

I wanted to write something:

One can concentrate inside themselves, "spiritually", and it could be seen as running away from the problem, but not neccesarily. Because you can feel angry or upset of something, and I can look at you and say: "but why are you going mad about it?" and the unswer could be "Daahh?????" because it IS upsetting, and you have the right to be upset. BUT, if you let yourself to take a good step backwords, and to think, and to udmit to yourself that something personal, emotional, was in the core of your response, and if you "get over it" - and become to the stage of not being PERSONALY angry - your actual responce to the situation could be much more efficient. Let's say, instead of reflecting your anger towards the person who has woken it - you say something that will make them think again, and may help them to change

This is the point in which I can see the benefit of "concentrating inside" the psiritual way - as a STAGE that will alow you to act much better when you return to the outside world. And this movement in-and-out could have been done by minutes.

Love -
tamar

תמרוש רוש, אנחנו טלפתיות ועוד באנגלית D-:
כל מילה!
אני יוצאת לעבודת יומי ואחזור לדף בשמחה אח"כ...

באהבה
דלית

לפני כמה ימים שאלתי את עצמי "אז מה אני אומרת בעצם?, מה אני מציעה לעשות?, בפועל".
ועניתי:
להתמקד ביכולת "שיתוף פעולה".
לפתח אותה בכיוונים שונים בשותפויות שונות. זוגות, שלשות, רביעיות, קבוצות, סדנאות, מורים וכו'.
ובכל מקרה, לא משנה מה הכיוונים האחרים, לפתח את היכולת שלי להתמודד בעצמי ועם עצמי. לבד. לגמרי.
להקדיש כמה רגעים בהם אני מקשיבה אך ורק לעצמי. שמה בצד את כל שאר העולם. מוצאת בעצמי את הכוחות והיכולת להתמודד עם כעסים, רגשות, מחשבות או כל דבר אחר, מבלי לערב אנשים אחרים.
התחושה שמצאתי בעצמי כוח שלא זיהיתי קודם לבדי, היא מדהימה. ולדעתי חיונית לאנשים רבים שחסרים אותה.
האינטראקציה עם הסביבה היא קריטית כמו האינטראקציה שלי עם עצמי.
בהתחלה זה כאילו דיכוטומי, אחר-כך זה מסתדר.

בפועל:

בפן האישי אין טעם להציע. למצוא לבד, למצוא לבד. זה אישי, זה פרטי, הכל בסדר. הכל נכון.
להיות במוד הקשבה ולא במוד חיפוש. לבד. לתרגל כל מצב לגופו. לתרגל הקשבה. לתרגל הכל בסדר.
לא לשאול "איך" לא לספר "אני עושה כך וכך" לא לדבר על זה עם אנשים אחרים. למצוא לבד . לחשוב לבד . זה כיף

וגם
בפן החברתי, לתרגל שיתוף פעולה. לתרגל כל מצב לגופו. לתרגל הקשבה. אין דרך אחת נכונה, להשתמש ביצירתיות האנושית המדהימה וביכולת הסליחה הפשוטה.

מוקש שלי אישית:
אם אני לא כל הזמן קשובה, משהו לא בסדר.

זה בסדר לחיות את החיים, ומידי פעם בקצב האישי, לעצור ולחשוב, לתרגל, לשמור על טריות @}

This is the point in which I can see the benefit of "concentrating inside" the psiritual way - as a STAGE that will alow you to act much better when you return to the outside world. And this movement in-and-out could have been done by minutes.

אה, כן, וגם ללמד ילדים מדיטציה החל מגיל הגן. אבל "ללמד" ב- unschooling, ובצורה מאוד פרקטית ויישומית, כחלק מהחיים.

עד כמה ילד בגיל הגן יכול למדוט? אין לי מושג. אבל נדמה לי שחמש או עשר שניות הן אתגר ריאלי, ומן הסתם גם יותר.

וללמד מה שטרי פראצ'ט מגדיר "second thoughts": היכולת לעצור, ולחשוב על עצמך ועל רגשותייך מבחוץ. עכשיו אני עצובה. עכשיו אני עייפה ולכן קצרת רוח. עכשיו התעצבנתי על בעלי כביכול בגלל הכלים הלא-שטופים, אבל בעצם בגלל שאני מודאגת ממה שאמא סיפרה לי. וכשמתמחים בזה זה יכול להגיע לרמה של "תשמע, אני עלולה להתרגז במהלך הדיון בגלל סיבה אחרת (עם פירוט), אז תדע שזה זה". וכמובן: "מחר אני ביממה קדם-מחזורית, צפוי בכי".

_מוקש שלי אישית:
אם אני לא כל הזמן קשובה, משהו לא בסדר._
למה לא בסדר? זה אנושי. מי יכול להיות קשוב כל הזמן?

מצטרפת לשאלה. באמת לא הבנתי

סבתא ותמר יקרות,
למה לא בסדר? זה אנושי
אם הייתי גדלה כך, אז יופי. אני משום מה פיתחתי מנהג לבקר את עצמי ולראות בכל "טעות" או "פאדיחה" או "אי הבנה" אירוע קריטי שמעיד על כך שאני "לא בסדר". בשלב מסוים פשוט את זה חיפשתי. אני עובדת על שינוי תפיסה שלי את עצמי ואת החיים מכל מיני הבטים וזה אחד ש אצלי חזק ומפריע.
ההבנה שמותר לי לטעות ולא להיות במקסימום הקשבה מבלי לחוש פגומה, מחלחלת כבר מזה זמן מה ובהחלט השפעתה ניכרת ומבורכת.
פיתחתי מנהג חדש, להזכיר לעצמי

<אני אנושית וזה בסדר, ומה לעשות, זה עדיין מפתיע אותי לפעמים>
<מפתיע שזה בסדר>

_פיתחתי מנהג חדש, להזכיר לעצמי
<אני אנושית וזה בסדר, ומה לעשות, זה עדיין מפתיע אותי לפעמים>
<מפתיע שזה בסדר>_
כל הכבוד! @}

שכחתי.
שבת שלום

הצעה לתרגיל:

את חוזרת אחורה בזמן, ופוגשת את הילדה שהיית בגיל חמש.
האם היית מתנהגת באותה שיפוטיות כלפיה?
איך היית מתייחסת אליה?

את אותו יחס מגיע לך לקבל כיום. מגיע לך לתת לעצמך כיום.

ל- תמרוש רוש
התרגיל שהצעת נחמד, אבל אנשים מבוגרים אינם מתנהגים כילדים בני חמש וצריכים להיות יותר שיפוטיים כלפי עצמם אבל בלי הגזמה.
חולשות אנוש הם חלק מאישיותנו, הרי איננו מלאכים, ואם היינו מלאכים היינו נורא משעממים ומשתעממים, אבל אנחנו כבר גם לא בני חמש.
|| ||

את חוזרת אחורה בזמן
אני חיה בהווה נצחי

תרגיל נהדר, אני מוסיפה בסוף לחבק את הילדה...

אני חושבת שגם תיקון בהווה, כלפי עצמי עכשיו "מתקן" גם את ההיסטוריה
(וכמובן שגם התרגיל נהדר, הייתי אנושית גם שהייתי בת 5 וגם אז זה היה בסדר.)

סבתא, השיפוטיות היא לא כלפי מעשים "רעים" בכלל. אלא נגיד משהו כמו "המטפלת לא התיחסה אלי, בטח משהו אצלי לא בסדר". כאלה.
אני לא מעוניינת להיות שיפוטית כלפי עצמי גם ממרום שנותי. כן מציאותית (ע"פ התפיסה שלי של המציאות).

דליתוש, את עוברת תהליך מאוד חשוב. מאחלת לך הצלחה רבה!
אני חושבת שגם תיקון בהווה, כלפי עצמי עכשיו "מתקן" גם את ההיסטוריה.
מסכימה.

תרגיל נהדר, אני מוסיפה בסוף לחבק את הילדה.
באמת תרגיל נהדר, ואני מוסיפה: נוסף לחיבוק גם להבטיח לילדה שתמיד תהיי איתה, תמיד תהיי בעדה ושהיא לא לבד. ושהיא אהובה ורצויה ומוצלחת בדיוק כפי שהיא.

סבתא לשמונה: מניסיוני, כשיש שיפוטיות יתר היא חוסמת ומפריעה במקום לבנות. ואצל אנשים מסוימים, צריך מדי פעם להגיד לשיפוטיות-היתר הזאת "לכי לפינה ותסתמי כבר את הפה שלך, למען השם. אני אהיה אשה טובה גם בלעדייך".

אני מסכימה עקרונית ותיאורטית עם דעתך, אבל כל מקרה לגופו. לעולם לא הייתי מציעה את התרגיל למישהו שנוטה להתחמק מאחריות אישית, שמנסה להישאר ילד, או משהו דומה, ומקריאה בבלוג הזה ברור שלא כזה הוא המצב של דלית

.

וכן, אנחנו עדיין בני חמש. אנחנו גם בני עשרים, ובני עשרים ותשע, אבל גיל שנה, גיל שנתיים וגיל חמש לא ננטשים מאחור. אנחנו נושאים אותם עמנו. ויש רגעים ביממה שאנחנו חוזרים אליהם, רוצים או לא רוצים. ועדיף להכיר בקיומו של הגיל הזה ולהתייחס אליו בכבוד, לתת לו יחס הולם מתוך בגרות (גיל 29 בכל זאת דומיננטי

) והבנה (גם לגיל וגם למצב), מאשר להתעלם ממנו ולהעמיד פנים כאילו איננו קיים. להיות מבוגר כל הזמן זה מעייף נורא, לא ריאלי וקצת מזקין לטעמי.

יום טוב ומבורך -
תמר

אני עייפה ומודאגת בגלל סיטואציה משפחתית שאי אפשר להרחיב עליה את הדיבור. אנא שלחי לי תמיכה מרחוק והתפללי למעני שעשיתי את הדבר הנכון.

שולחת ומתפללת @}

מצטרפת: גם אני שולחת תמיכה ואור

ומתפללת
(עצמתי עיניים והרגשתי שקט כזה. מקווה שזה עבר אליך).

והתפללי למעני שעשיתי את הדבר הנכון.

עשית את הדבר שעשית. נכון או לא נכון, איך אפשר לדעת? (בתמונה הגדולה)

מתפללת שתברכי כל צעד ושלב באשר הם.

בכל זמן ניתן לעצור ולשנות כיוון, מבלי לכעוס או להצמד על השלב הקודם

תרגיל:

בשעת כעס/דאגה, נסי להזכר בסיטואציה מצחיקה, אל תתבישי לצחוק בכל רם

ל - תמרוש רוש
מחזקת את ידייך בכל צעד שתבחרי - הרי את בוחרת מה שאת מרגישה נכון לעצמך.
התרגיל שדליתוש מציעה הוא נהדר.

בקשר לשיפוטיות, התכוונתי לעודף שיפוטיות עצמית שכדאי להימנע ממנו. רציתי רק לומר שיש לחשוב בהתאם לגיל, אם כי כל אחת ואחד נושאים עימם את עצמם בכל הגילים. אני אותו אדם שהייתי בגיל שנתיים שמאז אני זוכרת את עצמי, ובוודאי גם מגיל שאינני זוכרת, אבל גם גדלתי והשתניתי וקנה המידה שלי כלפי עצמי וכלפי אחרים השתנה.
אבל בכל גיל אסור להיות יותר מדי שיפוטיים כלפי עצמנו וגם כלפי הזולת, אם כי לפעמים זה קשה מאוד.
ממרומי גילי אני לפעמים מתארת לעצמי תרחיש בו בחרתי בעבר בחירה אחרת ומיד מגיעה למסקנה שלא הייתי בוחרת אחרת מפני שזו הייתי אני כפי שהייתי אז.

סבתאלשמונה - מסכימה

חדשות נפלאות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

התחלתי קורס במסאז'. קורס ערב, פעמיים בשבוע, 11 חודש, עם תעודת הסמכה בסוף וכמה השתלמויות אפשריות. הבסיס הוא מסז' שוודי עם חטיבה אוריינטלית, מגמת הרגעה והרפייה (relaxation). אחר כך אני יכולה להוסיף השתלמות בספורט, בארומותרפיה או במסז' אוריינטלי (מורחב), או בשלושתם. מה שבא לי. וכמובן קורסים מתקדמים.
וגם קיבלתי פטור מאנטומיה+פיזיולוגיה עם הנחה של 30% במחיר בזכות התואר בריפוי בעיסוק.

וזהו. היום הייתי ביום הראשון מתוך שניים של קורס ההיכרות-מבוא, נגעתי והתנגעתי בחמישה אנשים שונים (קצת אינטנסיבי מדי, אבל לא נורא), ובסך הכל התרשמתי שזה בדיוק מה שאני צריכה בחיים.

חזרתי הביתה במצב רוח מרומם-זו-לא-מילה, כל הדיכאון של החודשים האחרונים התפוגג כלא-היה, וכשאני מגיעה מה אני מוצאת במזכירה? הודעה מזוט (חרגול-זוט-מאוד, בעלי האהוב) שיש לי מחר ראיון עבודהה!! ב- Scope, שזה ארגון שמספר שירותים לילדים עם מוגבלויות בכל רחבי מלבורן, ארגון רציני עם היסטוריה, שעכשיו נפתחו אצלם שלוש משרות שכולם מתאימות לי (כלומר, שאני עשויה סוף סוף להתאים להן, יימח שמם האוסטרלים האלה עם הדרישות הגבוהות-להחריד שלהם) מבחינת ניסיון קודם.

הכל בזכות הביתספר למסז'. כלומר, הכל בגלל זה שקמתי, יצאתי מהבית, התחלתי ללמוד משהו חדש שחשוב לי, התנעתי (איך מתרגמים engaged myself?), והכי חשוב: התחייבתי. יש-עבודה-אין-עבודה - לא משנה. אני פה, במלוא רמ"ח ושס"ה, ולעזאזל החסכונות המצטמקים, או הפחד מהעתיד, או מה-שזה-לא-יהיה.

נו, ברור. אם הייתי מתחילה ישר לעבוד, היו לי מיליון ואחד תירוצים לדחות את הקורס מסז' הזה לאלוהים-יודע-מתי. אז מלמעלה סידרו לי שלא תהיה לי עבודה, עד שאעשה את הצעד המכריע. עכשיו עשיתי, אז אני יכולה סוף סוף להתקבל. אל תדאגו, אני אתקבל. אם לא לזו אז למשהו אחר, אבל עכשיו ברור לי לחלוטין שאין שום דבר שיפריע.

כן, היתה לי בעבר הרגשה שמשהו מפריע, שאני לא יודעת ללחוץ על הכפתורים הנכונים, שאני עושה משהו לא נכון, או מפספסת משהו שחיוני לי כדי להתקבל לעבודה, אבל חשבתי שהכפתורים האלה נמצאים בתחום של הריפוי בעיסוק. אז הם לא. הם נמצאים בתחומים שאליהם אני צריכה לצמוח.
עכשיו כשאני יודעת את זה זה קלי קלות - הדבר הבא הוא להירשם לשיעורי נגינה בנבל אירי (לירה, זה השם), כי האירים מאמינים שיש לו כוחות ריפוי. גם אני. שמעתי פעם קונצרט עם נבל כזה עוד בארץ (ממש לפני שנסענו), ועל הצליל הראשון אני אומרת לעצמי: אני צריכה לנגן בדבר הזה. אחרי שיצאנו מההופעה אני שואלת את זוט מה דעתו עליה, אז הוא אומר לי: חשבתי שיתאים לך לנגן על הנבל הזה.
נו, צריך עוד הוכחות?

ואז אני אהיה סוף סוף מטפלת ה ו ל י ס ט י ת:

גוף, רגש, מחשבה, צליל, קול, מגע, ריח, והכל קונקרטי, עם חיבור חזק לעיסוק וליומיום של הבנאדם, להווה, וגם לעבר כשצריך.
טוב, נו, אולי אני אלמד גם אימון אישי (coaching). אבל רק אם אני ארגיש צורך בכך

(הקריצה למה? כי על זה ייאמר "דאאא??". כאילו שלא יהיה לי צורך ללמוד עוד משהו.

אה, כן. בדרך צריך גם ללמוד משהו אבוריג'יני, וגם לרפא את הבעיות של עצמי - מה שמונח כרגע על השולחן זה חוסר-גמישות מזעזע, ששום יוגה לא באמת עוזרת לו (אם כי היא מקלה). צריך לרדת לשורשי העניין (הנפשי, שגורם את זה), ואני גם יודעת איך (עוצמת הרכות כמובן). רק שבשביל זה, נה נה נה, צריך לנסוע לסידני.
מה אני יעשה שאין מטפלים שלה במלבורן.
נו, טוב. הייתי צריכה לדעת שהדחף שלי להסתובב בעולם ולהפיק ממנו את המיטב הוא גדול. אבל עד כדי כך?

המשבר המשפחתי? שום דבר רציני. דילמה איך לנהוג בסיטואציה עדינה מאוד. אבל עכשיו עשיתי את מה שיכולתי, וההמשך "מן אללה". מה שיהיה יהיה, זה כבר לא תלוי בי.
אבל תודה על הכוחות. זה היה נהדר.
ומסייע.

ואוווווו

איזה תובנות ואילו שינויים במציאות הקונקרטית!
נפלא

מזל טוב ושהכל יתגשם לך לטובה!

באתי עצבנית בגלל שטויות (בחיים שלא באינטרנט), קראתי, נזכרתי מה חשוב ואני מחייכת

@}

ממרומי גילי אני לפעמים מתארת לעצמי תרחיש בו בחרתי בעבר בחירה אחרת ומיד מגיעה למסקנה שלא הייתי בוחרת אחרת מפני שזו הייתי אני כפי שהייתי אז.
סבתא זה ניסוח מקסים! בדיוק כך . והממשך שלי וזה בסדר

באתי עצבנית בגלל שטויות

כן, קראתי. אם על זה כתבת.

היזהרי לא לכלות את כוחותייך. אני כן חושבת שמעורבות-יתר מסוג מסוים גובה ממך מחיר שהוא גבוה מדי.
וזה לא שווה את היתרונות.

כן, קראתי. אם על זה כתבת.

זה היה משהו בעבודה...

היזהרי לא לכלות את כוחותייך
זו תמיד תזכורת טובה. אבל

,
כשאני "מכלה" את כוחותי, אני (תמיד, עד כה) מגיעה לכוחות חדשים. וגם, שיתוף רגשותי ("רעים" ו"טובים") מקל על שמירת הכוחות (מפנה אנרגיה מהתמודדות לבד עם הרגשות, הלאה).

תמרוש רוש, משהו שעולה לי. אני משתפת.
אני יודעת שה"דאגה" לכוחותי ולבריאותי הנפשית היא מאהבה ומרצון טוב. אני יודעת. ועדיין, זה לא נעים לי, אני מרגישה שלא סומכים/ות עלי. שהאמירות האלה מגיעות ממקום לא בוטח (ביקום, בי), כאילו יש איזה תסריט שיכול להיות "רע" בחיים (שלי ובכלל). או שמשהו באמת יכול "לשבור" אותי את רוחי ואת אהבתי הבסיסית לחיים.
הכל בסדר אצלי ושאני אחשוד שלא כך, אני אשתף (ומשתפת) ואבקש עזרה, תמיכה ותזכורות, מבטיחה! . וכשזה יקרה, את בין הכתובות הראשונות שאני פונה לשתף. מילותיך ברורות לי והאהבה בהן ניכרת

קשה לי ההרגשה שאת לא לגמרי סומכת עלי שאני יודעת לשמור על עצמי, זה באיזהשהוא מקום מקשה עלי לסמוך לגמרי על עצמי...

את יודעת מה - את צודקת!!!!!!!!!!!!!!!!!

את צודקת!!

אני חושבת שההערה הזאת באה מתוך מידה מסוימת של חוסר אמונה בעצמי - אני עוד לא למדתי לעבוד "נכון" בנקודות מסוימות, והיום אני במקרה נורא נורא מודעת אליהן. (דווקא מהזוית הטובה - שבימים האחרונים עבדתי נכון, ודברים טובים קרו, וקורים, ואז אני מודעת מאוד לתקופה שלפני כן, ואיך אז עבדתי בצורה אחרת).

באמת, כשאני חושבת על זה, כשהתחלתי לכתוב איזה גרסה שלה הרגשתי "לא נכון", מין אי נוחות כזאת, אבל היא היתה פחות מדי ברורה (גם מיהרתי באותו רגע) ולא ירדתי לעומקה.

^{(מסקנה שלי: סוף מעשה במחשבה תחילה. ולעולם לא לכתוב באינטרנט כשממהרים. זה חלק מהאשליה של "קורה פה משהו חשוב ואני רוצה להגיב פן אפספס את הרגע". מאוד לא מועיל. והאשליה הזאת - עדיף להיפטר ממנה. היא מסיטה את תשומת הלב מהטוב אל הגירוי החדש)}

אז - תשתדלי להתעלם ממני הפעם

, ואני אזכיר לעצמי לא לעשות זאת שוב.
ותודה שאת מעירה לי - תודה שאת תופסת אותי בחוסר העצמה ומסבה את תשומת לבי. זה מאוד עוזר לי להשתפר.

ועוד יותר תודה לך על המילים המפורשות:
כאילו יש איזה תסריט שיכול להיות "רע" בחיים (שלי ובכלל). או שמשהו באמת יכול "לשבור" אותי את רוחי ואת אהבתי הבסיסית לחיים.
(הרי) הכל בסדר אצלי.!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מילים חזקות, דורשות (אמונה) ומעצימות, גם אותי.

ועכשיו שיתוף קטן: קשה לי לקבל ביקורת (ולמי זה קל?), אז הרגשתי את הכיווץ הזה שרוצה להתעלם ממה שכתבת, או להתנצל סתם ולטאטא הכל מתחת לשטיח, ונדרש לי רגע כדי להיזכר עד כמה אני זקוקה לאנשים שיאתגרו אותי.
תודה שאת שם

נשיקות
וחיבוקים

דווקא מהזוית הטובה.

אז - תשתדלי להתעלם ממני הפעם.
יצא משהו גוטה גוטה מההערה הקטנה הממהרת והמרגישה "לא נכון", שווה לבחון שינוי הגדרות להערה נהדרת ששימשה שער להעצמה

ו- קשה לי התעלם, אני גם חושבת שיכולתי לברור פרטים לכאורה קטנים ולהראות זוית אחרת שלהם היא שימושית, במקרים מסוימים (כשיש הקשבה לפרטים קטנים אצל השומע/ת).

חסר לך שתתפסי אותי בחוסר העצמה ולא תדווחי לי על זה .
D-: (כנ"ל)

ונדרש לי רגע כדי להיזכר עד כמה אני זקוקה לאנשים שיאתגרו אותי.
גם אני, גם אני!

את יודעת מה - את צודקת!!!!!!!!!!!!!!!!!
שיתוף. תמיד נדמה לי שזה מה שאני בעצם רוצה תמיד לשמוע ושלקרוא כזו נודעה ישמח אותי נורא. וכשזה נאמר, אני לא מצליחה לקחת את זה אישית, בעיקר שמחה כי טוב לך. אולי אני יכולה להפסיק לפחד מהמשפט הזה כל-כך?

ויש מי שתמיד דואג. בלי דאגה חייו אינם חיים. למשל אישי כבר מיליון שנה. אם אין מה לדאוג הוא כבר ימצא. היתה לנו דאגה באמת רצינית, (מי שמעוניין סיפרתי על כך לפני יומיים בדף שלי). חזרנו הביתה שמחים וטובי לב - לא הספקנו לעבור את סף הדלת וכבר יש לו דאגה שטותית חדשה אבל מעסיקה אותו כל הזמן והוא מנדנד לי, אני יכולה להרגיע אותו שוב ושוב, הילדים מנסים להשפיע עליו והוא בשלו - שק דאגה מהלך. נו, מה הפלא הוא פולני, אבל זה מעצבן.
סיפרתי לו מה שקראתי באיזה מקום "הדאגה היא כמו כסא נדנדה: נוסעת כל הזמן אבל לא מגיעה לשום מקום". הוא צחק נורא אבל ממשיך לדאוג. עכשיו לפעמים אני אומרת: "כסא נדנדה" וזה קצת עוזר.
איך הגענו לזה מתוך "תובנה על קונפורמיזם" השד יודע אבל זהו זרם התודעה - האסוציאציות.

סבתא, ניסית ריברסד סייקולוג'י, כלומר הפוך על הפוך?
הוא: אני דואג משום ש.... ואני חושש שיקרה כך וכך
את (לא ממהרת להרגיע כהרגלך, עם פרצוף מאוד רציני): אוי ואבוי!!!! מה יקרה?????? מה יהיה?????? אני ממש מודאגת! נורא ואיום!!!!!
ותני לו להרגיע אותך (-:

אורה'לה, תודה.
_סבתא, ניסית ריברסד סייקולוג'י, כלומר הפוך על הפוך?
הוא: אני דואג משום ש.... ואני חושש שיקרה כך וכך
את (לא ממהרת להרגיע כהרגלך, עם פרצוף מאוד רציני): אוי ואבוי!!!! מה יקרה?????? מה יהיה?????? אני ממש מודאגת! נורא ואיום!!!!!
ותני לו להרגיע אותך_
עצה טובה. אנסה אותה - כפי שנאמר: "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז". אכן,למדתי פסיכולוגיה ולאן נעלמה כל החוכמה?
אני קוראת באתר הזה דברים של אנשים צעירים שמדהימים אותי בתבונתם וב - insight שלהם.

ויש מי שתמיד דואג.
תיאור מדויק של (אספקט מסוים של) אמא שלי.
דווקא "הפוך על הפוך" זו שיטה שבעלי פיתח אתה והיא נורא אוהבת את זה. היא תוהה מה יהיה בנושא X, והוא מבטיח לה נאמנה שיהיה איום ונורא והיא צריכה להתכונן לאסון. זה מצחיק אותה כל פעם מחדש.
אבל אני לא הייתי יכולה לעשות את זה... איכשהו זה לא בא לי טבעי (לא אתה, בכל אופן).

_אני לא מצליחה לקחת את זה אישית.
אולי אני יכולה להפסיק לפחד מהמשפט הזה כל-כך?_
מה פיספסתי?

לסבתא למדתי פסיכולוגיה
אבל זו פסיכולוגיה הפוכה

העניין הוא שצריך 2 לטנגו. המשחק ביניכם הוא זה: הוא מאוד מודאג ואת תמיד מרגיעה. נסי להחליף משחקים ותראי מה קורה.

בהצלחה!

ולתמרוש איכשהו זה לא בא לי טבעי
אז מה? נסי בכל זאת. לפעמים כשאנחנו גדלות ומתפתחות המשמעות היא לנסות להתמתח מעבר לגבולות הבטוחים והמוכרים וה"טבעיים" (וטבעי לפעמים - לא תמיד - משמעו אוטומטי...)

והיום אנסה לזכור את כל זה, ואנסה לזהות מצב שבו אוכל במקום לפעול בצורה "טבעית" אנסה טקטיקה אחרת. למשל, ריברסד סייקולוג'י (-:

נו, לא עזר לי. לא הייתי cool...
שיחה עם אימא שלי. היא שוב לחצה על אותן נקודות, שכחתי מהריברסד סייקולוג'י, שכחתי מההומור, שכחתי שלא להישאב פנימה ולשמור על ריחוק מהסיטואציה. ובום, שתינו התנהגנו באופן טבעי...

מזכירה לעצמי שוב את הצורך להיות ענווה ולומר תודה כשאני רואה את דמותי משתקפת במראה. ומזכירה לעצמי כמה הרבה יותר קל לכתוב באינטרנט כללים יפים וכמה זה לא תמיד פשוט ליישם אותם בחיי היום יום. ומזכירה לעצמי שמודעות לבדה אינה מספיקה, וצריך יישום מעשי בסיטואציות אמיתיות מהחיים. והתרגול צריך להיות עקבי ולאורך זמן, עד שיכול להתרחש שינוי אמיתי. ומזכירה לעצמי שאני לא יכולה לשנות אחרים (למשל את אימא שלי) - ואת כל המאמצים אני צריכה להקדיש בניסיונות לשנות את עצמי.

תובנה על קונפורמיזם? תובנה על אוטומטיזם!

ודליתוש, אם זה נראה לך לא שייך לדף - פשוט מחקי. ואולי אני עצמי אמחוק.

ליאורה, מה פתאום למחוק?
זה דף בו כל תובנה מתקבלת בברכה.

מה פיספסתי?
מממ, קשה להסביר, נראה לי.
נסיון 1:

עובדה: אני צודקת.
הנחה: אני אוהבת להיות צודקת יותר מאשר השפעת צדקת דברי
פחד: אני וצדקתי נהפוך להיות הנושא, במקום השפעת ה"צדק".
עדויות בשטח: ה"צדק" שאני מביעה תורם לאחרות, והמרכז מבחינתי הוא רגשותיהן ולא גאוה על צדקתי.
מסקנה: אולי אני יכולה להפסיק לפחד "להיות צודקת".

ל - לי אורה
ניסיתי את עצתך אבל הוא תפס מיד ואמר : מה פתאום את דואגת? עניתי לו: אין בעייה, המונופול על הדאגות הוא שלך וצחקנו שנינו.
בדרך כלל אין לו תכונות פולניות, אבל זו,כנראה, נשארה כדי שלא ישכח את כור מחצבתו...

ומזכירה לעצמי שאני לא יכולה לשנות אחרים.
זו עצה טובה גם בשבילי.

וצחקנו שנינו
יופי! בזמן שצוחקים לא דואגים (-:
הומור הוא דבר מאוד חשוב ויעיל.

איכשהו זה לא בא לי טבעי
מה שהתכוונתי להגיד הוא שסגנון התקשורת שלנו שונה ולכן זה לא מתאים.
ולכן גם לא בא לי לנסות. בייחוד שהגישה הנוכחית שלי גם היא טובה.

אני יכולה להפסיק לפחד "להיות צודקת".
מה שקורה בדרך כלל לאנשים טובים זה שהם חותכים מעצמם בפינות, מתקמצנים על חלק מסוים שבהם, מוותרים על חתיכות מעצמם.
כל אחת והדרך שלה... ויש דרכים רבות מאוד לעשות את זה

כן, אפשר שתהיי יותר ממה שעד עכשיו העזת לדמיין. יותר צודקת, יותר טובה, יותר חזקה, יותר קורנת, יותר מיליון ואחד דברים.

אני יכולה להפסיק לפחד "להיות צודקת".
אכן, לפעמים מוותרים על "להיות צודק" כדי להימנע מפגיעה ברגשות של אחרים, אבל האם הוויתור הזה איננו עולה לנו בהרגשת החמצה ותיסכול?
בנוסף לכך - גם האחרים רוצים "להיות צודקים", איך הם מתייחסים לרגשותיך?
לא ייתכן שכולם "יהיו צודקים", ואולי באמת אין לצפות שלדברים תהיה השפעה על הזולת, אבל לפחות אומרים את אשר על ליבנו ומתייחסים בכבוד לדיברי האחרים.
שבת שלום.
@}

<דליתוש ב ממחשב אחר>

מגלה שהקונפורמיזם עמוק ורחב הרבה יותר ממה שאני משערת.
זוית מעניינת.

ברית מילה, נושא מעניין בעיני.
בעקבות דף התמיכה בהורים מלים ודף המלצות מוהלים, התחלתי להרהר בפרמטרים למוהל -
הרדמה כן/לא/איזו/איך
הכשרה רפואית/נסיון כן/לא/איזו/איך
יחס מכבד/מזלזל/סתם לא קשור וכו'

ואז עצרתי פתאום. הרגיש מוזר, מה פתאום לבדוק מוהלים בקנה מידה רפואי? ברית מילה זה מעשה של אמונה. אם אני בוחרת מוהל ע"פ הפרמטרים שלי, מה נשאר לאלוהים (ליקום) לעשות?
כשזה מגיע למקרים פרטיים, אלוהים לא מתחשבת בסטטיסטיקות

קראתי את הדף. ואני רוצה להגיד, לדלית ולתמרוש ולליאורה ולכל מי שאולי השתתפה, שאני בכלל לא בטוחה שיהיה אסון. ממשבר הנפט בטוח נצא.
גם הזיהום של הכל בערך לא נורא. הכחדת המינים גם היא בעייתית, אבל זה טבעי. כל מין מתרבה כמה שהוא יכול, עד שנגמר האוכל. תמרוש הסבירה את זה יפה. וגם אנחנו נעצור. מחירי המזון יעלו, ימותו אנשים בעולם השלישי, והכל יתייצב.

בכלל, ההשערות השליליות שמוצגות פה לגבי העתיד הן לאו דווקא השערות רק של אנשים שלא מכירים את העובדות. אני מכירה אותן, אבל אני מאמינה ברוח האנושית, ולדעתי לא יהיה כל כך רע. לא יהיה אסון בקנה מידה עולמי. אולי בכלל לא יהיה אסון. יש תחזיות של אסונות שלא מתגשמים, עוד מימי "אביב דומם". והעולם יפה ומלא חיים, והמין האנושי פה כדי להישאר, ונצליח להגיע לאיזון לפני שנכחיד את כל בעלי החיים, והכל יהיה בסדר! הכל כבר בסדר!

<כל הפסימיות שבדף הזה הוציאה ממני פרץ של אופטימיות>