תהליך ריפוי מהקשר עם אמא

[הכול_טוב*]

השעה חמש וחצי בבוקר.
כול המשפחה הייתה כאן אתמול.יחסיי עם אמא שלי עלו אתמול שוב על ראש סדר העניינים. גיסתי ואחותי הביעו את מבוכתן. כאמור, היא גרה דלת מול דלת בניגוד לרצוני.(כלומר, אני היא זו שהצעתי לה כשחשבתי שהיא תהיה שם שבוע בשנה לחופשים וכאמור, זה ממש לא לשבוע אלא לחודשים ארוכים ארוכים. )
זה מכווץ אותי, הנוכחות שלה, עצם זה שאנחנו חולקות את אותו חדר מדרגות, אותה קומה, אותה גינה, אותו רחוב, אותה כתובת- נראה לי לא בריא בכלל.
כולם מאוד חכמים להגיד לי- את צריכה לעבוד על היחסים שלך עם אמא שלך, לפתור את זה, אבל אם אמא שלהם הייתה גרה ככה מתחת לאף שלהם הם היו יותר חריפים ממני ודורשים ממנה שתעזוב במיידי. וזה מה שעשתה גיסתי לאמא שלה, כשהאחרונה באה להתגורר ביישוב שלה. אז עכשיו היא אומרת לי שהיא מעריצה את אימי על זה שהיא בן אדם שלא מקריב את חייו בשביל הילדים אלא חי את חייו....פשוט קצת כאב לי לשמוע את זה אתמול ובכלל לפתוח את הפצע הזה.
במיוחד שזו אמא מאוד לא קונבנציונלית .זה לא שהיא נגיד עוזרת לי, או באה לעזור לי אחרי לידה..היא כמעט ולא בישלה לי בכלל,לא הציעה לדמור על התינוקי אפילו לא לשעה לעשות איתו טיול בחוץ ,לתת לי לנוח...כול מה שמעניין אותה באמת זה היא והיא ושוב היא. הפרוייקט שלה ובן זוגה שבא לביקורים..
עד שאמא שלי לא מתרחקת ממני פיזית, מהטריטוריה שלי- משהו בי יישאר מכווץ. סוג של הגנה עצמית מפני פריצת גבולות וחדירה לשטח הרגשי שלי.
\אני רוצה ספייס משלי, חלקת אלוהים קטנה רק לי ולמשפחתי הצעירה. בלי לראות את האמא שלי מהחלון ובלי לחשוב שאנחנו חולקות את אותה כתובת. כשחלקנו את אותה הכתובת סבלתי המון. עכשיו רוצה לחיות את חיי.
אני אפילו לא מוכנה להתמודד עם זה. זה גוזל ממני הרבה כוחות . משחררת את זה ליקום שיפתור. העיקר שכולם חכמים להגיד לי שאני צריכה לפתור את זה. אבל אם אמא שלהם הייתה עוברת עם המציאות שלה מתחת לאף שלהם, הם לא היו יכולים לסבול את זה אפילו דקה.
הלוואי שהשנה הזו הבאה עליי לטובה השם ייתן לי כוחות, וייסדר את הדברים על הצד הטוב ביותר. ייתן לי יותר בטחון עצמי אמיתי,יחזק את ידיי (גם פיזית, יש לי כאבים במפרקים מאוד חזקים כי אני נושאת את בני הקטן על הידיים המון)
.

[הכול_טוב*]

הי א ל א ן, תודה על ההזדהות.
האמת היא שהתלבטתי אם לכתוב את זה בכלל, לא תמיד עושה לי טוב "להנציח" את זה בכתב. גם אפילו לא נעים לי כול כך לשתף בזה...לא יודעת למה.
בכול אופן אני לא יכולה לעבור דירה, כיון שא. אנחנו משלמים מאוד נמוך שכירות ואין מצב שנמצא משהו באותו סכום ...ב. לא בטוח יעשה לי טוב אם אני זו שאתקפל מכאן...למרות שבאמת אם יכולתי הייתי עפה מכאן למקום אחר עם כול הכאב שכרוך בזה (עברנו רק לפני כמה חודשים, בקושי חצי שנה, השכונה מקסימה, השכנים האחרים מקסימים....)
לא יודעת, או יותר נכון לא בטוחה תמיד שאפשר להבין אותי בעניין הזה...אני רוצה לעשות גינה למטה, טריטוריה קטנה משלי, לזרוע שם שתילים, לעדור את הגינה, לשים פרחים...ואמא שלי אומרת לי מהחלון שלה::" אולי נביא גנן?" ...נביא....זה כאילו גם שלה...מרגישה שחדרו לי למציאות...בלי רצוני...זה מוציא לי את החשק כבר לעשות גינה...מרגישה שהיא פשוט "רוכבת " לי על המציאות שלי...הרי אם לא הייתי כאן היא ממש לא הייתה גרה כאן...
אין טעם לכתוב לה מכתב כי כבר אמרתי לה בעדינות בהתחלה ואחר כך כשנהייתי חולה מזה- לא בעדינותץ, שלא טוב לי שהיא קרובה אליי מדי. שעדיף שהיא תמצא דירה אחרת...היא אמרה לי :" זה מה יש...תתפוצצי."...משהו כזה. אחר כך היא אמרה לי שאין לה כסף לשכור במקום אחר. ושהיא לא תמצא זול ככה.
אחר כך, היא אמרה לי ,אחרי לחצים מרובים ממני שהיא תישאר כאן כנראה רק שנה....בינתיים היא שיפצה את הבית, התקינה מדפים, שילמה לפועל שיבוא...כולי תקווה שזה באמת רק לשנה...כי אני ממש לא מאמינה לה.. זה עצוב. מאוד עצוב... אפילו לבעלי זה כבר מפריע שחמתו גרה ממש דלת מול דלת. איך הוא מגיב לזה שאלת? הוא היה רואה אותי לפני כחודשיים מתעוררת בבכי באמצע הלילה ומאוד מאוד כאב לו עליי. הוא מאוד תומך בי וניסינו כבר את כול הגישות... יש בזה משהו קצת מסרס שהיא גרה כול כך קרוב.חלון צמוד לחלון, דלת צמודה לדלת.. היא אמרה שזה רק לחודש חודשיים בשנה. היא לא אמרה אמת. היא אמרה שהיא תיתן לנו בשאר הזמן את המקום לעבודה. וזה לא נכון. ריהטנו לה את כול הבית, בעלי עשה בשבילה כול כך הרבה. חתם לה על ערבות,נתן צ'קים מקדמה...טעות...כנראה יש לי כאן איזה שיעור גדול.
יחסים עם אמא מסובכים ומורכבים..אבל את האמת, אני חושבת שהכול מתחיל מהאמא. באמת. אני את האחריות שלי על עצמי לקחתי והלכתי לטיפול כמה שנים כדי לפתור את הכעסים שלי. יצאתי מזה מחוזקת ובעיקר הבנתי שעליי לחיות את חיי רחוקה ממנה. היא את יחסיה שלה עם אימה עדיין לא פתרה.
בקיצור סמטוחה שלמה. רק מנסה להוציא מעליי את העומס הרגשי הזה שמציף אותי לפעמים. את תחושת חוסר האהבה, התחושה שאני ילדה לא אהובה ,ודעתי ורגשותיי לא נחשבים. כמו שהיה בילדות המאוחרת והנה שוב היום.
הלוואי ואקבל כוח וליבי ייפתח ויתרחב ויהיה בי עוד מקום לחמלה ואהבה, הכלה וקבלה. הלוואי שהכול יסתדר .

[הכול_טוב*]

הי.
סופסוף אוזרת אומץ ופותחת על זה דף. אולי בעיקר אוזרת אומץ ופותחת את הפצע. חושפת. בתקווה להתרפא ולהתנקות ולהמשיך הלאה ולהיות אם מאוזנת וטובה לבת שבעזרת השם תהיה לי. ואולי כי הגיע הזמן. אולי כי קשה לי לפתוח את כול הכאב הזה בטיפול . אולי כי חוששת להיבלע בתוך הכאב.
פתחתי דף מיוחד לזה כי ראיתי שהתחלתי לכתוב על זה בבלוג שלי הסתגלות לאימהות, ונראה לי שעדיף שזה יהיה בדף נפרד.
נעזרת בימימה. מתחמת ולא חופרת בעבר בהאשמות..מנסה לחיות את ההווה..אבל מאז שאני אם תמונות מילדותי, תמונות מודחקות שבות ועולות ומשולבות עם המציאות הקיימת היום וזה מעלה בי כעס עצום.
מה עושים עם הכעס הזה? אולי פשוט משחררים אותו ונותנים לו ללהיות שם. מחבקת את הילדה הקטנה שבי שעמדה מול האמא ,שהרגישה חוסר אונים ופחד לאבד את האהבה שלה. התחושה הזו שאני לא אהובה,שמשהו איתי לא בסדר...אפרט בהמשך. בינתיים מעתיקה את מה שכתבתי בדף הסתגלות לאימהות.

[הכול_טוב*]

אני מצטטת תגובה מדף שמצאתי אמא שלי זו בעיה:

אני מכירה מישהי, אישה בשנות החמישים שלה, שלא מדברת עם אמא שלה כבר שנים.
בעבר היא ישבה לדבר איתה, וסיפרה לה עד כמה האם פגעה בה רגשית בילדותה,
אותה אם הגיבה ב "אני לא יודעת על מה את מדברת. את ממציאה, מדמיינת, כפויית טובה"
היא סיפרה לי שלקח שנים עד שלמדה לטפח את האמא שבתוכה, את החלק המכיל, המזין, המנחם, שיטפל בחלק הילדי, הזקוק שלה.

שאלתי אותה: האם סלחת לאמא שלך?
הי ענתה לי: אני צריכה לסלוח לה כל בוקר מחדש.

[חלקיקה_בשלם*]

הי,
אני קוראת אותך ומקשיבה.
מתוך מידת רוחק, יכולה לראות אותך וגם את אמא שלך.
רואה אותך, אחרי לידה, זוכרת מדף אחר שלך שאת נורא רוצה " לחזור לעצמך" מהר מהר אחרי הלידה ולא מצליחה. זוכרת שכתבתי לך לנסות להרפות ולקבל את התקופה הזאת כפי שהיא עם כל מה שהיא מעלה.
והנה, היא מעלה את אמא....איך תמיד אמא עולה? ובמקרה שלך, לא רק בזכרון, אלא ממש מול העיניים.
העצה הכי טובה שתקבלי ממני היא להמשיך וללמוד ימימה, כי הרי כל הלימוד וכל התיקון שלנו הוא מול הורים ומהניסיון שלי אני אומרת לך ללא שום ספק- תעשי את את מלאכתך , בלי קשר לאמך, תעשי את את מלאכתך- ותקבלי. אני עברתי הרבה בלימוד הזה עם אמא שלי והיום היא כל כך יקרה לי ואני רואה אותה בעיניים כל כך טובות. זה לא שהיא פתאום השתנתה לה, אני שיניתי את הראייה שלי לגביה ומתוך כך, היא מדברת אחרת, עושה אחרת.....
תקבלי את השקט שלך ואת מקומך, אבל תעשי את מלאכתך קודם. למדי והיי הלומדת, לכי לשיעורים וכתבי מלאכות, באומץ רב ועם טונות של רגש טוב כלפיי עצמך. זה הבסיס.
אני רואה את אמא שלך ואני רואה מישהי שרוצה להתקרב ולא יודעת איך. יכול להיות?
תתחילי את לשנות, זה הרי הדבר היחיד שאת יכולה לעשות, להתמקד בעצמך, לא באמא שלך, אלא בעצמך, לעשות את השינוי ממך.
כדאי לך, זה שווה.
בהצלחה.

[הכול_טוב*]

חלקיקה בשלם, המילים שלך מאוד ריגשו אותי ויורדות לי דמעות. זה גם מהדהד בי.
למה את מתכוונת שאת כותבת :" תקבלי את השקט שלך ואת מקומך.?"..
אני באמת חושבת לחזור ללמוד ימימה (היום בבוקר קראתי חלק על אלול)

והנה, היא מעלה את אמא....איך תמיד אמא עולה? ובמקרה שלך, לא רק בזכרון, אלא ממש מול העיניים.
כנראה שזה לא במקרה, אה? יש לי תיקון רציני לעשות. זה מאוד קשה לי כשהיא מולי. רציתי פינה משלי.רק אני ,בעלי והילד. להתרחק מהשתלטנות שלה.שלא תהיה לה יותר מדי אינטראקציה עם בעלי. היא רואה בנו כטריו..משולש..קשה לה לשחרר אותי.
יש בי כול כך הרבה כאב כשאני נזכרת בזלזול שלה ברגשותיי ובנוכחות שלי בנעורים המוקדמים. בערבוב הזה איתי ועם מעגל החבריםשלי. קשה לי ,היום, מנקודת המבט והרגש שלי להסכים עם זה שאם אעשה עבודה על עצמי אז דברים ישתנו. כאילו בי משהו לא בסדר. כי אני בטוחה שאם מחר היא תעבור דירה למקום אחר, אז הכול יהיה בסדר אצלי. מבינה? את יודעת מה, בתוכי אני אפילו לא כועסת עליה על העבר. כי יודעת שעשתה והתנהגה מתוך מקומה, מתוך יכולתה. יש בי חמלה. רק קשה לי בהווה להיות כה קרובה . פשוט לא מעוניינת.

אני רואה את אמא שלך ואני רואה מישהי שרוצה להתקרב ולא יודעת איך. יכול להיות? יכול להיות. אבל יש בה משהו שלא יכול להישאר קרוב. היא קרובה רחוקה. פעם נוכחת ופעם שוכחת שהיא בכלל אמא. מן הפרעת ניתוק כזאת.

העצה הכי טובה שתקבלי ממני היא להמשיך וללמוד ימימה, כי הרי כל הלימוד וכל התיקון שלנו הוא מול הורים ומהניסיון שלי אני אומרת לך ללא שום ספק- תעשי את את מלאכתך , בלי קשר לאמך, תעשי את את מלאכתך- ותקבלי. אני עברתי הרבה בלימוד הזה עם אמא שלי והיום היא כל כך יקרה לי ואני רואה אותה בעיניים כל כך טובות. זה לא שהיא פתאום השתנתה לה, אני שיניתי את הראייה שלי לגביה ומתוך כך, היא מדברת אחרת, עושה אחרת.....

אשרייך.זכית. גם כשאני בזמנו למדתי ימימה פשוט פרחתי. הבטתי על כול העולם ופעלתי מתוך החמלה שבי.אגב, גם איתה פעלתי בחמלה רבה . רק שזה שהיא באה לגור כאן מכווץ אותי, זה שהיא באה אליי כמה פעמים ביום לא עושה לי טוב. מסרס אותי..
אני שואלת את עצמי פתאום: ומה יהיה אם אחזור להתנהג בחמלה ואשחרר את הלב המכווץ? מה אם לא אציב גבולות לחמלה שבי? לרוחב הלב שבי? מה יקרה אז?....מה שיקרה זה שהיא תרגיש שהכול בסדר ותמשיך לגור כאן דלת מולי ואצטרך להיות שוב אמא שלה. לתמוך בה, לדאוג לה, להוציא אנרגיות שיכולות היו להיות מופנות כלפי התינוק שלי ובעלי שצריכים אותי.
האם אני מתעקשת על משהו שאני לא אמורה להתעקש עליו?
כן, באמת באומץ רב ועם טונות של רגש טוב כלפיי עצמי אמשיך ללמוד. חייבת את זה לילדה שבי וגם לאם שאני.@}

[חלקיקה_בשלם*]

הי מתוקה. איזה טובה את, את רואה את זה? כמה את רגישה ומנסה לעשות הכי טוב שאת יכולה? את רואה את זה? אני מקווה שכן.
מה אוסיף? דבר ראשון- שאמרתי שתעבדי על עצמך כי אותה את לא יכולה לשנות, לא התכוונתי בשום אופן שה"בעייה" היא אצלך! ממש לא. אלא שהשליטה היחידה שלנו היא על עצמינו, אין לך יכולת שליטה עליה ועל מה שהיא תעשה, איפה היא תגור או מה היא תגיד.
מה את יכולה לעשות, לפי ימימה? ( ולפי מה שאני חושבת....9:
1- תיחומים- קודם כל פיזיים- נכון אתן גרות דלת מול דלת, אבל זה לא אותו בית! יש דלת מפרידה! השתמשי בדלת הזאת כמתחם , יש את הבית שלך ואף אחד לא יכול להכנס אלין ללא רצונך.
תיחום רגשי- מה את רוצה שיכנס למערכת שלך עכשיו? כעס ועצבים? או הסכמה? מי מחליט מה יכנס למערכת שלך, את או כל מישהו אחר? אמא, אבא, בוס, שכן, שוטר שנתן קנס?
זה לא פשוט, אני כותבת את זה ככה, זה נראה כאילו זה בא בקלות, ממש לא...אבל את יודעת מתי זה כן יבוא בקלות? כשתסכימי.
2- הסכמה- כמו שכתבתי לך בדף על האימהות ועל מה שאת עוברת לאחר הלידה. לקבל את המצב- למה? כי מה עדיף? לא לקבל אות המצב? להאבק, להסגר, לשבור את הכלים ולא משחקים?
המצב הוא כזה: אמא גרה דלת מולי, אמא לא יודעת להתקרב, זה יוצא לה עקום, זה המצב. אני לא יכולה לשנות את אמא. זה המצב.
מה כן- אני יכולה ורק אני יכולה להסכים למצב. אז תסכימי.
אני חייבת לכתוב לך משהו מחלק על אלול:
"כאשר הלב נקי ונפתח ומזה החלק נוכחות שמנהיגה עצמה במדידות, בנוכחות, בעשייה ובדיבור.
ואינה זקוקה לתזונה הפוכה זו של מפריז ומחסיר.
ז"א- שוב החלק: לא קופצת, לא נסוגה, לא מחסירה ולא מפריזה.
אלא ממוקדת על מקומה
נושאת הבנתה לעשייתה
דיבורה מתוך בינתה
יהי רצון שכולן תהיינה כך"
3- וזה אומר- " להיות על מקומך"- את פותחת את הלב שלך, קודם כל בפניי עצמך, קודם כל מותר לך להרגיש מה שאת מרגישה, ותהיה קלילה וגמישה עם עצמך, אל תדרשי מעצמך אפילו לא לתקן את העניין הזה מול אמא. רק תסכימי לעצמך להיות ולהרגיש מה שאת מרגישה עכשיו.
והלב מתנקה ונפתח וזאת העבודה של אלול. חודש הסליחות, למי? לעצמך. קודם כל סילחי לעצמך וקבלי עצמך ופתחי את ליבך לעצמך.
אני לא מכירה אותך, אבל אני יכולה להגיד לך מהכתיבה שלך שאת מקסימה וטובה ונהדרת....אל תתעלמי מעצמך.
אחרי שפתחת וניקית ליבך, את יכולה להנהיג את עצמך ולא המצבים שקורים מסביב והנסיבות מנהיגות אותך. יש מצב- ענינים עם אמא- את מנהיגה את עצמך מתוך ליבך הפתוח. את לא מפריזה בחמלה! ממש לא, החמלה שלך מדודה ומונהגת מתוך עצמך, מתוך כך שקודם כל פתחת ליבך לעצמך, דאגת לעצמך ולביתך. משם תבוא חמלה מדודה- ואז את לא זקוקה לתזונה הפוכה- של הפרזה והחסרה, שאת נותנת מתוך רגש אשמה ואז מחסירה מעצמך ונסגרת ולא נותנת כלל.
כשאת קודם כל עם רגש ענק כלפי הקיום שלך כאן, אז יש מידה ויש נוכחות ויש הנהגה שלך מבפנים- החוצה אל העולם.
ואז את ממוקדת על מקומך ותוכלי לבוא מתוך מקומך לכל דבר וגם אל אמא.
תראי, זה לא ביום אחד, בגלל זה אני מציעה לך לחזור ללמוד ולעשות את מלאכותייך. כי כשלומדים ועושים עבודה, יש תוצאות. בודאות, יש תוצאות.
את צריכה להחליט ולקבוע לעצמך- שאת רוצה לחיות את חייך מתוך הכרה ושקט.
יצא ארוך. מקווה שהיתה לך סבלנות לקרוא הכל....
אני כאן.

[הכול_טוב*]

התמיכה שלך מאוד מעודדת ומחזקת,
תודה רבה רבה רבה! @}

[או_רורה*]

אוי אוי איזה סיוט!
אני היייתי חווה את זה כנורא....

תראי, יש פה בחירה מסויימת.
אני הייתי ממליצה לך:
לקחת את בעלך ובנך ולהתרחק מהשכונה הזו כמה שיותר מהר.
כל עוד זו החוייה שלך מהמגורים בצמידות אל אמך, בניגוד לרצונך, יהיה לך רע. נקודה.
לשנות חויה זה טוב ויפה אבל זו עבודה. זה תהליך.

כשחיפשנו בית מצאנו דירה קרוב להורים שלי.
עם יד על הלב, שווה בהרבה וזולה מהדירה שקנינו לבסוף.

אבל אנחנו לא בית ליד בית עם ההורים שלי.
ומבחינתי זה שווה.

אם היחסים לא מעולים - שלכל אחד יהיה את המתחם שלו, בשבילי זה לגור בעיר אחרת.
סמוכה, 10 דקות נסיעה גג, אבל עדיין מספיק רחוק.

אוף, ממש יש לי צמרמורת...

[עשב_השדה*]

הכל טוב?
המחכימון כותב כאן ששבעים פנים לתורה,
וזה מטה אותי למחשבה שאולי יש יותר מדרך אחת להתמודד עם זה
אני גם אמא, עוד לא בשלב כזה של אמהות, אבל כבר מרגישה את הפער בין מי שאני למי שרוצים שאהיה
ויש תלונות כלפי,
ואני גם מזדהה איתך ומבינה את הצורך הבריא להפרד פיזית ולהתרכז במשפחתך
אם השיחות איתה לא מניבות שינוי, ואין לה יכולת להיענות לצרכיך השונים (לשמור על התינוקי, או לא להתערב , או לכבד את התא המשפחתי שלך ואת פרטיותך או להיות חמה ומרעיפה אהבה ולא מסרסת שטלתנית ולוקחת תפקיד תלותי )
אם זה לא קורה באופן טבעי או כתוצאה משיחה איתה,
אז אולי שווה לשלם יותר ולהפרד בעצמך מהסיבוך הזה פיזית,
כסף זה חשוב אבל כשמחליטים לזוז גם הצד הכלכלי עשוי להסתדר בהתאם, ואם לא מיד אז במשך הזמן
אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה
זוהי החלטה אמיצה שצריך לעשות כאן, לדעתי, ולשלם מחיר של פחות כסף בהתחלה עד שתסתדרו
לטעמי השפיות והשלמות של משפחתך הקטנה חשובים יותר
אם לא מתאים לך מה שכתבתי תמחקי
ושתהיה לך שנה טובה ומתוקה וחופשית ממועקה

[הכול_טוב*]

או רורה, עשב השדה, יקרות...תודה על התגובות היקרות שלכן.
אני חושבת על מה שאתן כותבות לי, כול אחת ברגישותה. מאוד מחמם לי את הלב ותןמך בי התגובות שלכן.
אולי באמת אשקול מעבר דירה אם היא תמשיך לגור כאן עוד שנה. בינתיים מנסה לעבד את זה עם עצמי. זה מדהים איך זה משפיע עליי נפשית. וגם פיזית. זה מעייף אותי. היא משתדלת להיות בסדר כביכול, לשמור איתי על יחסים טובים. וגם אני, הנה- הלכנו יחד לסידורים וקניות אתמול. אבל משהו חזק מזה מפריע לי. זה שהיא דלת מול דלת וגרה בטריטוריה שכביכול שלי,מציקה לי. זה מחזיר אותי אחורה.חוסם אותי. וכמה שאני מנסה להתעלות מזה, לשנות את המחשבה, למצוא בה דברים טובים, לראות את הכול ואותה מנקודה של חסד- זה לא עוזר. עדיין מרגישה מכווצת ולא חופשייה כול עוד היא קרובה מדי.
לאחים שלי זה נוח שהיא כאן. אבל אני בטוחה שהם דקה לא היו רוצים שהיא תהיה דלת מול דלת שלהם.
אתמול בערב הידהדו בי המילים שלה כשאמרתי לה ,אחרי שהבנתי שזה לא טוב לי שהיא תגור מולי, אמרתי לה מאוד בעדינות (אחרי שחטפתי כמעט אולקוס) שזה לא עושה לי טוב ואולי זה לא רעיון טוב שהיא תגור כאן אחרי הכול,כי הרגשתי ממש רע פיזית ונפשית,הבנתי שזאת הייתה טעות גדולה להציע את זה . בהתחלה היא אמרה לי אוקי אני מבינה, נראה, אם זה יפריע לך אני לא אשאר כאן...(לא הבינה שכבר זה הפריע לי...) ואחר כך זה הפך ל:" תתפוצצי, את סתם ילדה מפונקת...אין לי כסף לשכור במקום אחר, וכו' וכו'..".
מה שכאב לי אתמול זה שוב ההתעקשות שלה להישאר במקום הזה בעוד שהיא יודעת שזה לא עושה לי טוב. היא עוד לקחה את זה למקום של אגו ועשתה לי סקנדל ואמרה לי מי היה מאמין, אני מתביישת להגיד שהבת שלי לא רוצה שאגור לידה!" ממש לא הייתה מוכנה לקבל את זה. נעלבה, נפגעה ועוד ועוד. הרגישה כאילו אני מתנקמת בה על משהו(יכול להיות , זו לא התנקמות אלא כשהבנתי שהיא ממש לא בעניין של לעזור לי עם הילד או עם הבית, אלא רק לקחת אנרגיה ,רהיטים וכוח סבלות של בעלי- זה כול כך כאב לי שהבנתי שלהציע לה לגור כאן הייתה טעות חמורה וזה הציף בי את אותה תחושה לא טובה כילדה מול אם שלא תמיד דואגת לה)...
אני חלשה פיזית, ואני בטוחה שזה גם נפשי. הדבר הזה לא עוזב אותי. אין יום שאני לא חושבת על זה בכאב. על פני השטח אני מנסה לפעמים להפיג את המתח, להגיד לעצמי שהיא כאן רק עד הקיץ הבא וגם זה לא באופן רצוף...אבל משום מה אני לא מאמינה לה. אני חושבת שהיא תשאר כאן ותאריך את החוזה.
מאוכזבת קצת מהאחים שלי שיודעים על הבעייתיות אבל לא מדברים איתה בתוקף ומפצירים בה לחפש לעצמה דירה אחרת.

[בשמת_א*]

אבל לא מדברים איתה בתוקף ומפצירים בה לחפש לעצמה דירה אחרת
ממה שאת מתארת, אין בזה שום טעם.
היא לא רוצה לעזוב. היא לא תעזוב. טוב לה שם, זה משרת את האינטרסים שלה, ולא את ולא אף אחד אחר לא יכול להכריח אותה לעזוב - אולי חוץ מבעל הבית שלה.
לי נראה שאם את רוצה להציל את עצמך, זו את שחייבת לעזוב.
למקום שבו אין סיכוי שהיא תצליח למצוא דירה בדיוק לידך, כי מאוד יכול להיות שהיא תעשה לך שוב את אותו התרגיל.

[הכול_טוב*]

תודה על התגובה שלך בשמת.מאוד מעריכה אותך ויצא לנו להתכתב כאן באתר לא אחת.
עם החצי הראשון של התגובה מאוד הסכמתי. עם המשפט האחרון- לא.
כי מאוד יכול להיות שהיא תעשה לך שוב את אותו התרגיל.
אין סיכוי שהיא תעשה לי את אותו תרגיל. הרבה דברים אחרים כן אבל זה- לא.
היא לא משוגעת, זה לא. אגואיסטית אולי כן, אבל משוגעת- לא.

אני זו שהצעתי לה לעבור לכאן, כי חשבתי על האינטרסים שלי כשהצעתי לה, היא הייתה אמורה להיות כאן חודשיים בשנה בערך, ובכול שאר הזמן זה היה אמור לשמש לנו כקליניקה. ריהטנו לה את כול הבית,בעלי עשה עבודות סבלות בשבילה. וזה ממש לא נראה כמו קליניקה. ירדנו מזה לגמרי. כשהבנתי שעשיתי טעות גדולה ועדיף שהיא לא תבוא לגור כאן. אבל זה היה כבר אחרי שהיא חתמה על החוזה.
(לא שזה טעות טראגית לחתום, מי שרוצה יכול לבטל)..בכול אופן, הבעיה היא הרגשות הקשים שעולים בי, התחושה שדורכים לי על האצבע, יושבים לי על הוריד. נכון שאין לנו דלתות משותפות, ויש לה את הדלת שלה, אבל המקום כאן והרחוב כול כך אינטימיים, כמעט ואין שכנים בבניין.
זה נראה לי מעוות ומרגיש לי מעוות שאימא שלי חולקת איתי את אותה כתובת, אותו חדר מדרגות,מביאה לכאן את הבנזוג שלה שאני אמורה להתייחס אליו.
הכי נרואי זה שאם אני חושבת על עצמי אז אני אגואיסטית. כשאמרתי לה שזה מאוד מאוד מפריע לי, ממש מחיתי כשהבנתי שבעדינות זה לא מזיז לה, היא אמרה לי:" אחרי כול מה שעשיתי בשבילך כול השנים!"..ממש נפגעה. לא ראתה את זה ממקום אימהי מכיל, שרוצה להקל ולא להכאיב לבת שלה שאך רק ילדה. מה אני אגיד, סמטוחה. מקווה שמשהו ישתנה. כי אנחנו לא יכולים לעבור דירה. בעלי רק שמע על הרעיון ולא מוכן בשום אופן. עד שמצאנו את הדירה הזאת במחיר מציאה, דירה שממש התאימה לנו. בעלי אמר שאם היא תישאר עוד שנה בדירה כאן הוא מתכוון לא לדבר איתה יותר, אפילו לא שלום.

עושה לי טוב לדעת שיש כאלה שחושבים שהתחושות שלי לגיטימיות ולא רק הורמונליות..אולי זה קורה שאפשר להתחרט, לא להרגיש טוב עם הקירבה הזאת ולבקש אחורה פנה. זה לא קרה..זה טבעי להרגיש שבת רוצה את מרחב המחייה שלה ,ברחוב שלה, בשכונה שלה, בבניין שלה ,בכניסה שלה בלי שהמציאות של אמא שלה תידחף לה. זה עושה לי תהפוכות בנפש. מרגישה שמצפצפים עליי בקשת. אם הבת שלי הייתה אומרת לי שמפריע לה שאני קרובה וזה לא עושה לה טוב, הייתי מתקפלת, אולי קצת מתבאסת, אבל שומרת על כבודי כאם ומתקפלת מהמקום.
התחושות האלה כואבות לי כי יחד עם הכעס ואי הנעימות, אני מרגישה אשמה על התחושות הנ"ל, וחושבת "אמא יש רק אחת", "זה זמן יקר"....

[תמרוש*]

(())

אני זו שהצעתי לה לעבור לכאן, כי חשבתי על האינטרסים שלי כשהצעתי לה, היא הייתה אמורה להיות כאן חודשיים בשנה בערך, ובכול שאר הזמן זה היה אמור לשמש לנו כקליניקה. ריהטנו לה את כול הבית,בעלי עשה עבודות סבלות בשבילה. וזה ממש לא נראה כמו קליניקה. ירדנו מזה לגמרי. כשהבנתי שעשיתי טעות גדולה ועדיף שהיא לא תבוא לגור כאן. אבל זה היה כבר אחרי שהיא חתמה על החוזה.

נשמע לי כמו אמביוולנטיות גדולה.
את רוצה להתרחק ממנה, אבל את גם רוצה להתקרב אליה.
וזה כל כך מובן ובסיסי.... את רוצה את אמא שלך!
אבל את גם רוצה שהיא תתפקד כמו אמא שלך.
קיווית שהיא תעשה את זה, כשהזמנת אותה.
והיא לא עושה את זה.
ואז אין לך ברירה אלא להתרחק, כי אחרת משהו בסיטואציה רומס אותך.

ויש גם את עניין ההסכם: או שאתם לא הבהרתם לה מהם גבולות ההסכם (שהיא תהיה פה רק לחודשיים, ואז קליניקה), או שאתם בעצמכם היה קשה לכם להיצמד למחשבה הראשונית שלכם - ונסחפתם קצת וריהטתם לה את כל הדירה וכו'.
במצב כזה, קשה להגיד "אופס טעיתי, אני בכלל התכוונתי למשהו אחר"
אבל אני חושבת שאפשר... להגיד לה שאת רוצה להחזיר את הדירה לפונקציית הקליניקה.
יש לה דירה אחרת? הבית המקורי שלה שהיא יכולה לגור בו?

[בשמת_א*]

_כי מאוד יכול להיות שהיא תעשה לך שוב את אותו התרגיל.
אין סיכוי שהיא תעשה לי את אותו תרגיל. הרבה דברים אחרים כן אבל זה- לא._
מזל. פחות דאגה אחת.

זה נראה לי מעוות ומרגיש לי מעוות שאימא שלי חולקת איתי את אותה כתובת, אותו חדר מדרגות
תראי, אין בזה שום דבר מעוות. יש משפחות שזה החלום שלהן.
הבעיה פה היא לא שיש בזה משהו מעוות - אלא שלך באופן ספציפי זה עושה רע. כשהיא באה גילית שבמקום חלום קיבלת סיוט מהגיהינום.

הוספת עוד פרטים, ואני קצת מתבלבלת:
עכשיו את מספרת שאת זאת שהצעת לה, את הזמנת אותה.
זה באמת היה ככה או שאני הבנתי לא נכון?
את סיפרת שאתם סחבתם לה וסידרתם לה וריהטתם לה, שבעלך חתם לה על צ'קים וכו' - אז אני לא בטוחה אם הבנתי נכון: כל זה היה מיוזמתכם או שהיא תימרנה אתכם לזה?
לגבי הקליניקה: אם רציתם שזו תהיה קליניקה בשבילכם, אז אני מבינה שאתם בכלל שכרתם את הדירה ורק הזמנתם אותה לגור שם בינתיים במשך חודש חודשיים?
או שהבנתי לא נכון? מי שכר את הדירה הזאת במקור? מי בעל הבית של הדירה שאמא שלך גרה בה?
מי אמר חודש-חודשיים - אתם, או היא?
ומאיפה היא עברה? אין לה בית משלה? אם מזמינים מישהו לחודש חודשיים ומציעים לו לגור בדירה שאתם שוכרים בשביל לעבוד בה, זה בדרך כלל אומר שיש לו בית משלו שאליו הוא יחזור עוד כמה שבועות, ומהסיפור שלך נראה שאין לה בית?
עוד דבר שלא הבנתי. את ציפית שהיא תתפקד כסבתא, אבל היא ממש לא בקטע.
האם הציפיות שלך היו מבוססות על התנהגותה כאמא קודם, ורק עכשיו, שפתאום יש לה בן זוג חדש, היא מתנהגת אחרת - או שתמיד היא היתה אמא שלא מתעניינת בך ולא רוצה לעזור לך?
(כי אני, אין מצב שהייתי מזמינה את אמא שלי לבוא אחרי לידה, או לעזור עם התינוק/ת או שום דבר כזה. היא אמא שלי כל חיי ולא צריך בכלל לנחש שלא אקבל עזרה).

בקיצור, ככל שאת מספרת יותר, דווקא המצב מתבהר לי פחות... S-:
עדיין אני מחזיקה בדעתי, שאם את רוצה להתנתק כרגע מאמא שלך, אז את זו שצריכה לעזוב, כי את היחידה שיש לך שליטה על פעולותיה.
ואם את לא מוכנה לעזוב מכל מיני סיבות - אז תצטרכי לסבול את אמא שלך עד שיבוא לה לעבור.

את גם כותבת שבעלך הוא זה שלא מוכן לעבור.
עד כמה הוא מבין מה את עוברת?

בעלי אמר שאם היא תישאר עוד שנה בדירה כאן הוא מתכוון לא לדבר איתה יותר, אפילו לא שלום.
מה זה אומר מעשית?
הוא אמר את זה לה או לך? זה סוג של איום מאוד ילדותי. הוצאת קיטור ותו לא.
אם הוא אמר את זה לך, האם זה עשה לך טוב לשמוע את זה?
מה הוא עושה כדי להגן עלייך? כדי לפעול לטובתך?

הכי הכי מפריע לי שמהסיפור שלך מתקבל רושם - אולי מוטעה, אז תתקני אותי - כאילו את לבד בחזית מולה ומול כל המשפחה שלך, ובעלך לעומת זאת מתנהל רק מולך. ומה הוא אומר לך? הוא אומר ש"אם היא תישאר כל השנה הוא לא ידבר איתה" (מה שאומר שהוא ימתין שנה תמימה בלי לעשות כלום, רק לראות אם היא תלך מרצונה?), והוא אומר שהוא לא מוכן בשום אופן שאתם תעברו.

[הכול_טוב*]

תמר תודה. בשמת.@}

בשמת- בעלי מאוד מזדהה עם הכאב שלי ועושה בעצם מה שאני אומרת לו לעשות ...אני לא רוצה שיתעמת מול אימא שלי ולכן הוא לא עושה את זה.
הוא לא מוכן בשום אופן לעבור- זה לא מדוייק. כלומר, הוא מאוד מאוד יתבאס להגיע למצב שאנחנו הם אלה שמתקפלים, אבל אם לא תהיה ברירה ברור שנעבור. בואי נאמר שהוא היה רוצה שאפתור את זה בדרכים אחרות. זה נראה לי קצת תלוש לעבור,לא ריאלי, כי זה פתרון קיצוני וגם כי אין לנו כרגע יכולת כלכלית. אם האחים שלי ישמעו שאני רוצה לעבור בגלל שאימא שלי לא מוכנה לעבור הם אולי יתעוררו ויגידו לה ואז היא תהיה חייבת לעבור -כדי לשמור על יחסים טובים איתם.(אולי זה הפתרון בתום השנה, אם היא עדיין תישאר?)
אני בחזית מולה כי אני זו שמתמודדת עם המציאות הזאת בתכל'ס.הם רחוקים ויש להם אותה כאם נורמלית שבאה לבקר.
היא גרה בחו"ל. היא משלמת את השכירות .היא זו ששכרה את הדירה. לאחר שאני אמרתי לה שמתפנה כאן דירה, כי חשבתי שזה רק לזמן מאוד מוגבל בשנה ושנוכל לעשות שם קליניקה-גם לדבריה.)
תמרוש, לא יכולתי לתאר את זה יותר טוב. זה כול כך מדוייק:
_נשמע לי כמו אמביוולנטיות גדולה.
את רוצה להתרחק ממנה, אבל את גם רוצה להתקרב אליה.
וזה כל כך מובן ובסיסי.... את רוצה את אמא שלך!
אבל את גם רוצה שהיא תתפקד כמו אמא שלך.
קיווית שהיא תעשה את זה, כשהזמנת אותה.
והיא לא עושה את זה.
ואז אין לך ברירה אלא להתרחק, כי אחרת משהו בסיטואציה רומס אותך._


אני כבר אשוב לענות לך בשמת. הינוקא קורא לי.

[הכול_טוב*]

אולי הפתרון הוא להמשיך לחיות את חיי,כאילו מדובר בשכנה..ברור שזה בהרבה יותר קשה כי זה טעון, אבל אם אין ברירה..
היא נוסעת בקרוב לחו"ל לא יודעת מתי היא מתכוונת לחזור.
אבל עצם העובדה שהיא "תקעה כאן יתד" ,זה מה שמפריע לי נפשית. אתן מבינות?
אם לא תהיה ברירה באמת אודיע לאחים שלי שאני מתכוונת לעבור דירה בגלל זה...אבל מקווה שלא אגיע לזה.
אגב, המרגיעון הוא:
לפעמים הדרך לנצח היא להכנע...
אבל רק לפעמים...

[הכול_טוב*]

כואב לי להגיע למצב כזה עם אימא שלי.
כואב לי לפתוח על זה דף.
מרגישה שהיא לא באמת אוהבת אותי כאימא. אין לה את המיכל האימהי. היא בחוסר בעצמה. היא מחפשת להיות מוכלת. אני לא מעוניינת להכיל אותה. כבד לי. רוצה לחיות את חיי.
לפעמים אני מרגישה שהיא מקנאה בי. על זה שמצאתי לי חיים יציבים והיא עדיין לא. קשה לי לכתוב את זה בלי להרגיש אשמה. אבל כותבת. אולי יום אחד אמחוק .

[בשמת_א*]

אה, התמונה מתבהרת יותר.
נשמע מה-זה קשה
יש לי עוד עצה בשבילך אם כן:
כיוון שכרגע נראה שאת צריכה להמשיך ולחיות עם הקוץ הזה בגרון, אז איך נראה לך להיעזר בפרחי באך? באופן אישי אני יודעת שגם כאן באתר אפשר להרכיב תמציות גם בעזרת צפריר שפרון (בצפון) וגם בעזרת מיכל בן אריה (במרכז), וזה פיתרון קל יחסית, פשוט מאוד לאמא עם תינוק (פשוט לעומת טיפול אחר שאת צריכה ללכת אליו ולמצוא בייביסיטר וכדומה), זול מאוד יחסית - ומניסיוני, עובד.
הייתי מחפשת תמצית שתעזור ליחסים עם האם, שתעזור למצוא איזון ושלווה, להתחבר לעצמך ועוד. אולי תסתכלי בדף הגדרות פרחי באך ובקישורים האחרים בדף הזה, ותנסי לבחור את התמציות שאת מרגישה שיעזרו לך להחזיר לעצמך כוחות ואיזון בסיטואציה הקשה הזאת.

[הכול_טוב*]

תודה על התגובה בשמת. יש לי פרחי באך.רסקיו. אולי באמת אפנה לצפריר. אחשוב על זה.. שוב המרגיעון כותב לי:תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך...
קצת חדשות: אימא שלי עשתה עליי x. כלומר, מחקה אותי . כך הבנתי מאחותי. אחותי אמרה לי שהיא לא יכולה לדרוש כבוד אם היא לא נתנה לי אותו גם...

אני מרגישה שהיא משליכה עליי את כול המטענים מהמשפחה הדפוקה שלה. (לגדול בלי אבא מגיל 4, לא לדבר עם האחות היחידה, לכעוס על האם שלא אהבה מספיק....) היא סוגרת איתי חשבונות. אני הילדה שלא דומה לה. אני קופי אבא שלי, פיזית ונפשית. אני זאת ש"בגללה" היא נשארה בארץ הזאת, אני חרצתי לה במובן מסויים את החיים. בכול אופן, את העויינות וחוסר האימהיות שלה הרגשתי עוד מזמן, עכשיו זה הגיע לשיא השיאים. זה כול כך כואב לי שאני מעדיפה לא לשאול את עצמי מה אני מרגישה עם זה. יחד עם זאת , אני חווה סוג של שחרור.

הכול בגלל שלא באתי לברך את הבנזוג הטמבל שלה ברוך הבא, אלא אמרתי לו שלום ומה שלומו מהחלון..(אחרי השלום הקר שהוא ענה לי,שבקושי ענה,, בטח שלא התחשק לי עוד לבוא לשם). הוא גם לא ענה לנו שלום במדרגות לבעלי ולי לפני כמה ימים. והשיא: באתי לתת לאימא שלי מתנה לראש השנה, אחרי שהזמנתי אותם בטלפון לחג, והיא מאוד כעסה איך אני מזמינה ככה ולא מזמינה את בנזוגה הזמנה אישית...היא החזירה לי את המתנה שקנינו לה על יד הדלת שלי....

כואב...מקווה שזה לא יפגע בי באיזו שהיא צורה. כי אני רוצה להתפתח להישאר בריאה, פיזית ונפשית.

[חלקיקה_בשלם*]

הי הכל טוב.
שנה טובה! מאחלת לך שתהיה לך שנה טובה, שנה שהיא רק שלך ושל בעלך והילד ( ילד או ילדה?).
תבנו באהבה רבה את המשפחה הקטנה והמקסימה שלכם.
יש לכם דוגמה מהעבר השני של הדלת - איך לא להתנהג....וזה מה שכרגע את יכולה ללמוד מאמא שלך- איך לא להיות ותתפלאי- גם זה הרבה! גם זה לימוד.
ומתוך האיך לא, את כבר תביני איך כן, כי יש לך לב טוב ופשוט ויש לך אהבה ויכולות שלה אין.
תהיי חזקה.
תהיי טובה לעצמך ולמשפחתך הפרטית.
וזהו, מעבר לזה , שום דבר לא ממש משנה. אם אתם תהיו חזקים ואוהבים- שום דבר לא יוכל לערער אותך.
חייכי, את בונה עכשיו משהו שונה לגמרי ממש שגדלת בו וזה תיקון ג-ד-ו-ל!

[רסיסים_של_אור*]

לא מאמינה שיש כאן את הדף הזה. זה כאילו החלטתי לשבת ולכתוב בעצמי. כמעט כל מילה, אולי רק כמה פרטים שונים.
והלב שלי יוצא אלייך ואני רוצה להגיד לך יותר מהכל: את לא אשמה !! את הילדה והיא היתה אמורה להיות האמא. הכאב הכי גדול הוא על הפער העצום בין הפנטיזה, המיתוס שטפחו בנו שנים לגבי זה ש"אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא" לבין המציאות שטופחת על פנינו ופתאם מגלים שאמא שלנו מוכנה לפעמים אפילו למכור אותנו... ובעצם ההיפוך יותר נכון: "אין בעולם אהבה כמו אהבה של ילד להוריו...".

לי עזר לקרוא את "הדרמה של הילד המחונן" אבל אני מוכרחה להגיד לך שאחרי כל לידה, מאז שאנחנו גרים באותו יישוב ובמרחק של כמה דקות הליכה, אני חווה משבר מאד קשה מול אמא שלי ועכשיו, אחרי התאומים זה ממש הגיע לשיא וכבר שוב התחלתי לחשוב על זה שאולי נצטרך לעבור מכאן למרות הכל.

אני מזדהה כל-כך עם כל מה שכתבת. בעיקר עם התחושה שהנוכחות שלה לא מאפשרת לי לצמוח. זה לא משהו לא בסדר אצלך, זה ברור לך, נכון ? גם מי שהמליץ לך לעבוד על עצמך זה רק במובן הזה שעכשיו את מבוגרת ואולי תוכלי לעזור לעצמך אבל ברור לגמרי שאת לא אשמה. אולי גם אמא שלך לא אשמה. היא לא ידעה יותר טוב. אני חושבת שזה צף נורא חזק כשאנחנו יולדות בגלל החוויה הזו שאנחנו כל-כך מתמסרות ומעניקות לתינוק שלנו וזה מקצין את הבור שיש לנו בתוך הלב על כל מה שהוחסר מאתנו...

אני רוצה גם להגיד לך שמצאתי את עצמי שוב ושוב מנסה לשכנע את עצמי במיליון דרכים שהיא בסדר ואולי לא הבנתי אותה נכון ובעצם היא כן רוצה את טובתי וכו' וכו' אבל השורה התחתונה היא שהנוכחות הזו לא טובה לך ובמקום שתאפשר לך לצמוח ותתן לך כוחות היא עוד שואבת ממך כוחות בדיוק כשאת כל-כך זקוקה להם !!

אין לי פתרונות רק חיבוק גדול של הזדהות עצומה וצורך עז להגיד לך שאת ממש ממש ממש לא אשמה !!

[הכול_טוב*]

אין לכן מושג כמה התגובות שלכן עוזרות לי לעבד את זה ולעבור את זה ...
חלקיקה בשלם ורסיסים של אור, אתן מדהימות. כמה בינה, כמה חמלה וחסד יש בתגובות האלה שלכן שנורא מרגשות אותי.
כמה עוזר לדעת שמבינים אותי.
אני מרגישה צורך עוד לפרק את זה, הילדה שבי מפרקת את זה כאן,כמו בכי רגשי שעולה וצף של ילדה שלפעמים אולי יחזור על עצמו עד שזה יתרוקן.
תודה שאתן מאפשרות לי להוציא דברים על מנת להירפא. תודה על הקשב שלכן והרגישות, על התמיכה וההכלה.

זה לא משהו לא בסדר אצלך, זה ברור לך, נכון ?
אני חושבת שאני מבינה את זה אבל זה עדיין לא ברור לי במאה אחוז . הילדה שבי מרגישה אשמה על ה"טרור" הרגשי והסחיטה הרגשית שאימה עושה לה. אבל מזלי שהבוגרת שבי מתפקדת כשורה ויכולה לזהות את זה ולתחם את התחושה הזו. אני שואלת את עצמי, כמה פעמים עוד קרה,שהרגשתי כך מול אמי? עם רגשי אשמה לא מודעים?
באמת שניסיתי לצאת מדוייקת מהסיפור הזה. אבל אני עדיין מרגישה סוג של אשמה מוזרה,כאילו הייתי לא בסדר כי זה מה שהיא מנסה להשריש לי,שאני כפוית טובה (בגלל כמה סיבות) ולמרות זאת, אני יודעת שזה לא נכון.
הרי היא אימא שלי,היא אמורה לתת בלי לדרוש לקבל, בטח לא לדרוש לקבל מה שאני לא יכולה לתת לה. וזה לא שהייתי באמת כפיית טובה,או היא מבקשת ממני קצת יותר מדי. היא נפגעה שאני לא מעוניינת שתגור לידי. לדעתי, היא יותר נפגעה מזה כלכלית. כי זה פשוט סידר אותה והיה מתאים לה ואני כאילו לוקחת ממנה את ההזדמנות הזאת. הרי אם זה היה כדי להיות קרובה אליי בשבילי, היא הייתה נמצאת איתי ועם בני יותר...והיא לא. היא כאן כי זה טוב לה .

היא טוענת בפני אחותי ש"אחרי כול מה שהיא עשתה בשבילי כשהייתי בחו"ל "וגם היא....אבל אני בכלל לא הייתי איתה, גרתי אצל הסבתא שלי,שרק היא הייתה פנוייה להכיל אותי בזמן לימודיי ומשבריי. והיא הייתה בכלל עם בן זוג אחר.בסרט אחר. כמעט ולא ראיתי אותה, אולי פעם בחודש. מה שכן,היא עזרה לי כלכלית. אז בגלל שהיא עזרה לי כלכלית אסור לי להרגיש רע עם זה שהיא גרה דלת מול דלת ואשלם על זה במחיר כזה?!
היא בן אדם לא בריא . נקודה. היא שנים הייתה לוקחת כדורי הרגעה כדי להתמודד עם החרדות שלה.(אולי אפילו עד עכשיו) תמיד היו לה קשרים בעייתיים ולא יציבים עם גברים.
ברור שיש לה גם תכונות טובות וברור שהיו לנו גם רגעי חסד, אבל משום מה,זה לא משחק לי כאן תפקיד.ניסיתי לראות אותה בחסד, בגלל זה עוד דיברתי איתה ,הזמנתי אותה לחג וקניתי לה מתנה. היא דחתה את זה. אפילו עכשיו אין בי כעס אליה רק מרחמת עליה וחושבת שהיא צריכה עזרה. רואה אותה קטנה, לא בוגרת,לא בריאה,לא אמיתית עם עצמה.

אני מרגישה שהיא לא אוהבת אותי. קשה לה איתי , קשה לה עם זה שאני לא אבודה כמוה. קשה לה עם זה שאני כבר לא לבד ולא צריכה אותה ולא תלויה בחסדיה. קשה לה עם זה שיש לי בעל מדהים שדואג לכול צרכיי ולה אין כזה,אני מרגישה את זה שזה כואב לה. משהו בלא מודע שלה היה מעוניין להפריד קצת ביננו. לפעמים היא דיברה בגנותו איתי. הוא ככה והוא ככה . ומשהו בי קלט מהר שזה לא בריא לי. בגלל זה הרגשתי שאני חייבת להבהיר לה שזה לא בריא שהיא תגור כאן. פחדתי שעד שיש לי זוגיות כזו נהדרת, היא תפגע בה ותשאב אותי שוב לקשר הלא בריא שהיה לשתינו.
קשה לה עם האופי שלי שכול כך שונה משלה. אפילו בלבוש. היא מתלבשת עם בגדים כביכול סקסיים, עם טייצים צמודים,מחשוף, ואותי זה דוחה לראות אותה ככה. היא בודקת למשל כול בוקר את המשקל שלה (אפילו שהיא 55 קג' במקרה הטוב) וחוששת להשמין. אני לעומת זאת ,מאז ההריון ועד עכשיו השמנתי ואני שוקלת כ 64 קג' ומעולם לא הרגשתי טוב יותר עם הגוף הנשי הזה שנהיה לי. לא מעניין אותי לרזות בכלל בכלל. אני לא אלך עם מיני ומחשוף. אני לא אשדר סקסיות. אני על תדר אחר. זה של הנשיות האימהית, הנוחות, הבגרות, ההכלה. אני תמיד הייתי בהרבה יותר צנועה ממנה. אני חיה בשקט עם עצמי, היא לא. ולא שמהנה אותי במיוחד להניף את דגל ה"חסודה"...ממש לא. מדובר כאן במשהו אלר לגמרי. ערכי, מוסרי, רגשי,מצפוני.

כמה פעמים התביישתי בנעורים המוקדמים להביא הבייתה חברים/חברות שלא יראו את המאהבים שלה. אז היום, כשיש לי ברירה ויכולת לשמור על הטריטוריה שלי, מה שלא היה לי מגיל 11 ,ויש לי יכולת לבחור את מי אני רוצה לראות ומי לא,אני חשבתי שמותר לי לא לומר שלום ולא לכבד באופן שהיא הייתה רוצה שאכבד. לעשות את זה פשוט היה להכריח אותי לעשות משהו שהוא בניגוד לרצוני.

[הכול_טוב*]

אני מנסה לחיות את ההווה.בלי להביט לעבר ולחפור בו.באמת. יש לי הווה יפה. אני עדיין מאמינה שאם היא לא הייתה גרה כאן אלא קצת רחוק ממני, אז הכול היה כביכול בסדר ופצעי העבר לא היו כאן בכלל.
כנראה שזה ממש לא במקרה שהיא עברה לכאן ,עוד בהצעתי במקור, כנראה שהגיע הזמן שלי להיפטר אחת ולתמיד מן המשקעים, להשתחרר מהם באמת ולהתקדם הלאה, נקייה ומוכנה להכיל עוד טוב בחיי.

[הכול_טוב*]

אין לי פתרונות רק חיבוק גדול של הזדהות עצומה וצורך עז להגיד לך שאת ממש ממש ממש לא אשמה !!

המשפט הזה הוא באמת חיבוק גדול בשבילי ונראה לי שאת ממש ממש ממש מבינה אותי. תודה @}

[הכול_טוב*]

_ומתוך האיך לא, את כבר תביני איך כן, כי יש לך לב טוב ופשוט ויש לך אהבה ויכולות שלה אין.
תהיי חזקה._

תודה גם על המשפט הזה @}

[הכול_טוב*]

מתחיל לכאוב לי . אני פתאום קולטת שאמא שלי לא מדברת איתי וזה פוגע. זה מפריע לי . אני מקווה שארשה לעצמי להיות רגועה ומאושרת ביומיום. שאצליח לעשות את הגינה למטה ולשתול בה דברים, ובכלל, להרשות לעצמי להיות מאושרת בבית הזה אפילו שלא רציתי שאמא שלי תהיה כאן.
אני מתביישת בכלל לספר לחברות שאמא שלי לא מדברת איתי. זה ממש כואב ...

[אם_לתינוקת*]

זה לא היא שצריכה לשחרר אותך , זו את שצריכה לשחרר אותה . מתוך האינטרסים שלך הבאת אותה לחיות על ידך , כי את לא מסתדרת לגמרי לבד .
את העתיד שלך והעצמאות שלך את שורגת בשלה . ולכן ביד אחת את דוחפת אותה החוצה ויד שני מקרבת .
אם החופש כ"כ חשוב לך , ואת באמת משחררת אותה כולל הישענות בכספים , תצאי מהדירה השכורה אפילו במחיר של התרחקות מהעיר כדי לשמור את המימון הנמוך של שכ"ד .

אין מה לעשות . ככה זה . בחירה .

[הכול_טוב*]

כי את לא מסתדרת לגמרי לבד
ממש לא מדוייק. אני מסתדרת לבד מצויין. בהרבה יותר טוב לי לטפל לבד בתינוק שלי.

מתוך האינטרסים שלך הבאת אותה לחיות על ידך
מרגישה שיפוטיות ואפילו האשמה בנימת דברייך. אולי כי אני רגישה לאללה כרגע.
ואם כבר , אז מתוך האינטרסים שלי לקליניקה,שהיא עצמה הציעה את זה, ומתוך הרצון הכנה שלי לעזור לה לשהות במשהו לא יקר מדי (כשחשבתי שזה רק לחודשיים בשנה)

אם החופש כ"כ חשוב לך , ואת באמת משחררת אותה כולל הישענות בכספים
נראה לי שלא הבנת. שנים שאני לא מקבלת ממנה שקל. קיבלתי רק כשהייתי רווקה סטודנטית.
בינתיים אני ובעלי הם אלה שעוזרים לה להסתדר. הלוונו לה כסף לכול החצי השני של השכ"ד.

תצאי מהדירה השכורה אפילו במחיר של התרחקות מהעיר כדי לשמור את המימון הנמוך של שכ"ד .
זה כבר ממש לא רלוונטי. היא לא נשארת כאן אחרי תום החוזה.


זה לא היא שצריכה לשחרר אותך , זו את שצריכה לשחרר אותה
בינתיים מי שגר לידי זו היא ולא להיפך.

אין מה לעשות? ככה זה? בחירה? לפי דברייך.
מוצאת את התגובה שלך קצת מאשימה. אולי אני טועה, זה לא משנה.

[בשמת_א*]

_זה לא היא שצריכה לשחרר אותך , זו את שצריכה לשחרר אותה
בינתיים מי שגר לידי זו היא ולא להיפך_
כן, אבל מי שסובלת - זו את.
מי שפגועה מהמצב ומדברת איתנו פה - זו את.
לכן, לא ממש איכפת לנו מה אמא שלך צריכה לעשות... P-:
איכפת לנו רק ממך.
ומהצד, ברור למי שקוראת שבלי קשר אליה - לך יהיה ממש טוב "לשחרר" אותה. אבל, בינינו? אני לא ממש יודעת מה זה "לשחרר".
זה מין שם כזה לתחושה, שבה את נקייה מכל תלות, חולשה, ציפייה, רוגז, עצבים, פגיעות, דמעות וכאב - שקשורים בה. שאת יכולה להיות לידה או לא, לדבר איתה או לא, לראות אותה או לא, וזה לא נוגע בשום עצב חשוף, לא מקפיץ שום פיוז.
וזה לא דבר שעושים ככה סתם מתוך החלטה. זה תהליך שמבשילים אליו, תהליך שבו את מעצימה את עצמך מבפנים, מוצאת בתוכך את הכוחות להיות אמא לעצמך, לטפל בך, להבין את הילדה הקטנה הפגועה שבתוכך ולאהוב אותה, לחבק אותה, לעזור לה, למצוא עבורה תמיכה.
והנה התחלת!
פתחת דף תמיכה. את בדרך הנכונה!

[קן_לציפור*]

מוצאת את התגובה שלך קצת מאשימה. אולי אני טועה, זה לא משנה.
זה טרול, יקרה, אין לך מה להגיב. הוא התלבש על כמה דפים, ושלך נפל לאצבעות שלו.
אל תתיחסי

[הכול_טוב*]

_אני לא ממש יודעת מה זה "לשחרר".
זה מין שם כזה לתחושה, שבה את נקייה מכל תלות, חולשה, ציפייה, רוגז, עצבים, פגיעות, דמעות וכאב - שקשורים בה. שאת יכולה להיות לידה או לא, לדבר איתה או לא, לראות אותה או לא, וזה לא נוגע בשום עצב חשוף, לא מקפיץ שום פיוז.
וזה לא דבר שעושים ככה סתם מתוך החלטה. זה תהליך שמבשילים אליו, תהליך שבו את מעצימה את עצמך מבפנים, מוצאת בתוכך את הכוחות להיות אמא לעצמך, לטפל בך, להבין את הילדה הקטנה הפגועה שבתוכך ולאהוב אותה, לחבק אותה, לעזור לה, למצוא עבורה תמיכה_

בשמת, לגמרי, לגמרי...ממש ככה. זה מה שאני עוברת ממש עכשיו. תודה@}

[רסיסים_של_אור*]

_מתחיל לכאוב לי . אני פתאום קולטת שאמא שלי לא מדברת איתי וזה פוגע. זה מפריע לי . אני מקווה שארשה לעצמי להיות רגועה ומאושרת ביומיום. שאצליח לעשות את הגינה למטה ולשתול בה דברים, ובכלל, להרשות לעצמי להיות מאושרת בבית הזה אפילו שלא רציתי שאמא שלי תהיה כאן.
אני מתביישת בכלל לספר לחברות שאמא שלי לא מדברת איתי. זה ממש כואב ..._

אוי כמה אני מכירה את התחושה הזו. הקור המקפיא שההתעלמות שלהן יכולה לעורר לנו במעלה הלב והקנה. פעם בשיחה עם חברה קרובה השוונו את זה לתחושה של הסוהרסנים מאזקאבאן (למי שקראה הארי פוטר...). אולי זה מקום טוב להתחיל את העבודה שלך. לבדוק למה זה מכאיב כל כך במקביל ללקבל את הכאב. לעצור רגע ולהתבונן בכאב הזה, לפתוח אותו אולי אפילו להרחיב אותו.
כשאני נוגעת בכאב האישי שלי למול האמא שלי, אני מרגישה שהוא מורכב מחומרים שהייתי מעדיפה לא לראות שקשה לי מאד לעכל כמו: "אמא שלי לא באמת אוהבת אותי" או "אמא שלי דואגת לעצמה הרבה יותר ממה שהיא דואגת לי" או "אמא שי אוהבת אותי רק כשאני מרצה אותוה אבל מתכחשת אליי כשאני דואגת לעצמי...)
כילדה קטנה, יש בי רצון עז שהדברים האלה לא יהיו נכונים, אני רוצה נורא נורא נורא להאחז בפנטזיה ולהאמין לכל מי שמנסה להגיד לי שזה לא ככה ואני פשוט טועה ולא רואה טוב אבל הצד השני של זה הוא להתכחש לעצמי בעצמי וזה גם מאד מאד מכאיב.

כבוגרת אני רואה את הצד המשחרר של הכאב הזה ושל התובנות שעולות ממנו כיוון שזה משחרר אותילהיות מי שאני ולהתעלם ממנה בחזרה (הדרך שלי מההבנה ליישום ארוכה ארוכה ארוכה אבל זה מוביל אותי לדבר הבא...)
יותר מהכל אני מרגישה שאסור לנו להלקות את עצמנו על זה שאנחנו לא מספיק חזקות למול האמא שלנו ולא יודעות להעמיד אותה במקומה וכו' וכו'. זה נובע מזה שאנחנו בסך הכל רוצות להיות ילדות טובות וחונכנו או יותר נכון אולפנו להיות מאד מאד מרצות. בכל מקרה, לחבול בעצמנו במקום לחמול על עצמנו זה ממש לא הוגן, בטח לא כשאנחנו כל-כך חסרות אמא תומכת !!

(ותודה ענקית לך על הדף הזה וסליחה אם "התלבשתי" לך עליו יותר מדיי, אני פשוט מזדהה ועוברת איתך דרך דומה מאד מאד). הייתי מזמינה לכאן גם את עירית לוי שתאיר את עינינו.

[פלוני_אלמונית*]

אני זו שהצעתי לה לעבור לכאן, כי חשבתי על האינטרסים שלי כשהצעתי לה
אולי אני טועה ובכל זאת,משהו במשפט הזה יצר אצלי תחושה שאת מאשימה את עצמך.
אני קוראת את המלים שלך עם דמעות על כל אותם ילדים הגדלים להורים שאין להם שום דבר בלב בשבילם, אותם הורים שקודם כל ולפני הכל זה הם והצרכים שלהם והלב שלי חש את הכאב שלך, אל תכעסי על עצמך, איך יכולת לדעת, כמה רצית שיהיה אחרת, מכיל, מחבק, מתחשב ותומך, אין לי משהו חכם להוסיף רק חיבוק מרחוק והלוואי ותמצאי את הכוח שלך לפתור את הענין הזה.

[בשמת_א*]

פעם בשיחה עם חברה קרובה השוונו את זה לתחושה של הסוהרסנים מאזקאבאן
וואללה! אני רואה שעוד אנשים עושים את הקישור הזה... P-:
(מעניין אם ג'יי קיי רולינג דמיינה אי פעם כמה אנשים יזהו באמא שלהם סוהרסן P-: )
(האמא מהחלומות נראית יותר כמו וריאציה על אמא של רון (-: )

[הכול_טוב*]

ותודה ענקית לך על הדף הזה וסליחה אם "התלבשתי" לך עליו יותר מדיי, אני פשוט מזדהה ועוברת איתך דרך דומה מאד מאד
רסיסים של אור, את מאוד רצוייה בדף וגם מאוד עוזרת לי. תודה לך. אגב, את יכולה להזמין לכאן.

כשאני נוגעת בכאב האישי שלי למול האמא שלי, אני מרגישה שהוא מורכב מחומרים שהייתי מעדיפה לא לראות שקשה לי מאד לעכל כמו: "אמא שלי לא באמת אוהבת אותי" או "אמא שלי דואגת לעצמה הרבה יותר ממה שהיא דואגת לי" או "אמא שי אוהבת אותי רק כשאני מרצה אותוה אבל מתכחשת אליי כשאני דואגת לעצמי...)
ממש ככה.ממש מתכחשת אליי כשאני סוף סוף דואגת לעצמי ,מצילה את חיי מציפורניה המסובכות,מנסה לחיות את חיי ללא קשר אליה. כאן היא כבר לא יכולה לקבל את זה.

אני מרגישה בודדה . היום. אנרגיות לא טובות באויר. נזכרת בבן זוג האידיוט שלה שלא ענה לנו לשלום במדרגות הכול כך קטנות של הבניין הקטן שלנו.. איזה אנרגיות של מדון..של ריב...כול כך לא מתאימות לבעלי ולי.(הוא רב עם כול האחים שלו,נוירוטי לאללה ודביל). אחי ואחותי לא סובלים אותו. לא מבינים מה היא עושה איתו. אבל אני מתחילה לחשוב שמצא מין את מינו.
עם אחותי למשל יש לה מערכת יחסים לגמרי אחרת. ממש לא מסובכת כמו איתי. אחותי כביכול מבליגה לה על המון דברים וגם...היא לא מעיזה להגיד לה אלא אומרת את זה לי. כך יוצא למשל שאימא שלי מוכנה לבוא לבייבי סיטר בשביל אחותי מהצפון ועד תל אביב, ואילו אני, שגרה דלת מול דלת, מעולם לא "זכיתי " להצעה שכזו,למשל, לקחת את הקטני לטיול של שעה בחוץ....אני מרגישה שהיא לא באמת מחוברת אליוץ לפעמים מחזיקה אותו, מנשקת אותו, אבל לא ליותר מכמה דקות . אולי זה משהו שאני שידרתי, לא יודעת. בכול אופן,היא לא מרגישה באמת קירבה אליו. וייתכן שאליי גם לא. האהבה שלה מותנית.אם מתאים לה או לא, אם אני בסדר איתה או לא.

[הכול_טוב*]

אולי אני טועה ובכל זאת,משהו במשפט הזה יצר אצלי תחושה שאת מאשימה את עצמך.
פלוני אלמונית, את מאוד צודקת. אני מאשימה את עצמי היום, קמתי בבוקר בתחושה רעה מאוד שהתחילה אתמול. אני אומרת לעצמי, כנראה הילדה שבי- "אני כפוית טובה"...אחרי כול מה שהיא עשתה בשבילי....

מצד שני...עולה לי בראש דימוי לסיטואציה שלי: נגיד שאימא מעליבה את הילד שלה או לא מתחשבת ברגשות שלו . היא באה פתאום ודורשת ממנו נשיקה. הוא לא רוצה. הוא אפילו כבר לא מוחה. הוא פשוט לא רוצה לתת לה נשיקה. זה לא מרגיש לו נכון. בעקבות זה שהוא לא נותן לה נשיקה היא ברוגז איתו. כועסת עליו. (אתה לא בא לתת לי נשיקה?! אחרי כול מה שעשיתי בשבילך?!) ולא מדברת איתו יותר גם כשהוא בא בדרך שלום ולא רוצה ליצור מתח .
האם זה לא טרור רגשי? זו פשוט התעללות רגשית לדעתי. היא מוציאה עליי את התסכולים שלה.היא סבלה מהתמוטטות עצבים לפני כמה שנים. יש בה אלימות פנימית ותחושת כישלון. היא לא מפסיקה לריב עם בן הזוג שלה. לעומת זאת, אני ניסיתי לפתור דברים ברגוע ובטוב בלי עומסים מיותרים. אפילו את כול האכזבה שלי והכאב שלי ממנה הדחקתי לטובת ההווה. ניסיתי הכי בדרך שלום להתריע ולהסביר את עצמי..(אפילו פיתחתי פצע בקיבה בשבוע ששתקתי ולא ידעתי איך לומר לה שזה לא בריא לי שתישאר כאן)אך זה לא עזר כי היא לא יכולה לקבל את זה שהילדה שלה מסרבת להיות קרובה אליה...
אגב, אלימות היא לא רק פיזית, היא גם בגישה,גם רגשית, גם סחיטה רגשית היא אלימות. ואין לי כוח לזה. אין לי. דווקא בשנה בה אני צריכה הכי הרבה כוחות לתינוק שלי, בשנה הכי משמעותית בחיי, היא תובעת ממני את כול כוחות הנפש האלה...רוצה לקבל ממני את היחס שלא קיבלה מאימא שלה.
אני קוראת את המלים שלך עם דמעות על כל אותם ילדים הגדלים להורים שאין להם שום דבר בלב בשבילם
אני לא חושבת שאין לה שום דבר בלב בשבילי. אלא שפעם יש לה פעם אין לה. כשהיא עסוקה בחייה שלה אז אין לה. היא נעדרת רגשית. כשהיא יותר פנוייה אז יש לה...
בדרך כלל אין לה. עובדה, היא חיה כבר 10 שנים בחו"ל רחוקה מהילדים ומהנכדים שלה. איזה אימא יכולה לחיות רחוק מהילדים שלה? כול כך הרבה זמן? לראות את הנכדים רק פעמיים שלוש בשנה? ובשביל מה? ואחר כך היא מנסה להתקרב כאילו היא תמיד הייתה כאן בשבילי.
יש שיגידו,מה ,היא רוצה לחיות את חייה. אתם כבר גדולים...אז מה, כשגדולים אז מפסיקים להיות אימא?
אפילו לברית של הבן שלי היא לא הגיעה.כי,כמה סימלי, היה עיכוב בטיסות בגלל ענן האבק באירופה.....
מרגישה גם קצת אכזבה מאחותי שמזדהה איתה ונתנה לזה לקרות. (כמו שהיא אמרה לי כשאמרתי לה באחת השיחות שלנו שזה מאוד מפריע לי הקירבה הפיזית הזאת לאימא- "רציתם לעבור בזמנו לקיבוץ, למה שלא תחפשי בקיבוץ?",במקום להגן עליי היא יותר בקטע של להגן על אימא שלי ,עם כמה שהיא יכולה להקשיב לי ולהסכים איתי, שורה תחתונה היא עם אימא שלי וזה כואב)

[הכול_טוב*]

אמא שלי חיה קודם כול את חייה שלה,חיי האהבה שלה, הפרוייקטים שלה והחברים שלה. אם נשאר חלל באמצע -היא נזכרת שיש לה ילדים שאולי צריכים אותה,או שהיא צריכה אותם...אין לה,פשוט אין לה את היצר האימהי הזה, להגן על הגורים במסירות. היא לא מסוגלת. וכאן יש לי עבודה רצינית לעשות. לקבל את זה ,ומהאכזבות החוזרות ונישנות והציפיות ליחס אחר ומכיל ואוהב ונוכח, נותר חלל. את החלל הזה עליי למלא כיום, כבוגרת, כאישה, כאם. לתת לילדה שבתוכי את כול מה שהיא רצתה ולא קיבלה,להיות נוכחת בשבילה כמה שרק תצטרך, לפני הכול,סולחת, אוהבת ומכילה,טובה ומחבקת ,מחזקת ואוהדת.
עכשיו עליי רק ללמוד איך עושים את זה. יש לי השערות אינטואיטיביות: להמשיך ימימה, לחזור לצייר, לחזור לעבוד פעמיים בשבוע כמה שעות בבוקר במה שאני אוהבת, לעשות מדיטציות ,להכין לעצמי אוכל ולא להתעצל כי מגיע לי לאכול טוב, מגיע לי להרגיש טוב. בקיצור, לבנות את עצמי מבפנים ולמצוא את הכוח הפנימי שלי. לתת לגל הענק הזה לעבור ולהתבגר ולצמוח ממנו.
עיקרון הרצף, לדעתי, מתחיל גם ברצף שלנו - עם דור ההורים שלנו, עם קהילה תומכת. ברגע שזה חסר, זה כאילו חסרה אבן היסוד של הבית ואז קשה לבנות את הבית כולו. (יעל ג מתוך עקרון הרצף בחברה מודרנית)
זה מה שכואב לי. אני אימא טוטאלית לבני, מגדלת אותו בעיקרון הרצף כפי יכולתי, ובאופן סימלי, איך שנוצרה עוד טבעת (בני)לשרשרת הדורות,טבעת אחרת ,אחורית,מתנתקת.אולי זו בחירה שלי מתוך אינסטינקט למה שטוב לי...עדיין זה משהו כואב שצריך להתבגר אליו ולעבד אותו..
היא כאילו לא יכולה לשאת את זה שאני לא פנוייה להכיל אותה יותר. שיש לי ילד משלי שכאילו בא "על חשבונה". פחות תשומת לב אליה, אני יותר חזקה נפשית, אני מוגנת רגשית באהבה זוגית טובה, אני יותר אישה,כבר לא ילדה אובדת מולה. פתאום ראיתי אותה כאישה מסכנה ומסובכת, לא פתורה,עם בעיות רגשיות, אישיות, כלכליות ומה לא...הבנתי בצל מי גדלתי. ואיזו כברת דרך עשיתי כדי לצאת מזה ולא להידמות לה.
הלוואי ויהיה לי את הכוח לחבק את עצמי בכול יום ולהיות נטולת רגשי אשמה, לומר לילדה שבי כול יום כמה היא טובה וטהורה,כמה היא אהובה וראוייה. ופשוט להמשיך הלאה, לצמוח, לגדול, להגדיל את מיכל האהבה שבי,שאוכל תמיד לשפוע ולהעניק נוכחות ואהבה לכול הסובבים אותי.

תודה שאתם מאפשרים לי לבטא כאן את כאבי ותהליך הריפוי הזה. @}

[רסיסים_של_אור*]

אני מאשימה את עצמי היום לא פלא, אמא שלך, כהרגלה מימים ימימה, מפעילה עלייך מניפולציה רגשית ואת הצלחת לזהות אותה יופי יופי כשהגדרת את זה טרור רגשי. הדרך היחידה שלך (להבנתי) להפזיק את המניפולציה היא בזה שלא תכנעי ולא תשתפי פעולה, כלומר: לא תאשימי את עצמך. עכשיו זה באמת נורא קשה, כי גם את מורגלת בשנים של האשמה עצמית (שלא באשמתך !!) אז אולי בינתיים, עד שתצליחי ממש לא לשתף פעולה אפשר לנסות להתחיל לבנות בתוכך קול מקביל לקול המאשים או הטוען שאת כפויית טובה וכו', קול שיגיד לך כל הזמן כקונטרה: "את נהדרת, את נפלאה, את אהובה ומוגנת" ואכן הכיוון והמטרה ואולי ההישג, הרווח שיכול לצאת לך מהסיפור הוא -
הלוואי ויהיה לי את הכוח לחבק את עצמי בכול יום ולהיות נטולת רגשי אשמה, לומר לילדה שבי כול יום כמה היא טובה וטהורה,כמה היא אהובה וראוייה. ופשוט להמשיך הלאה, לצמוח, לגדול, להגדיל את מיכל האהבה שבי,שאוכל תמיד לשפוע ולהעניק נוכחות ואהבה לכול הסובבים אותי.

(תמציתית כי קצרה בזמן אשתדל לשוב תומכת בך בכל ליבי )

[הכול_טוב*]

ימים של חשבון נפש. מנסה לקחת מעט מידת רוחק מהדברים. אולי אפילו לשהות בסוג של המתנה. לראות מה קורה מבפנים.
יש לי התחושה שדברים מתחילים להרגע. כמו פצע שנפתח כך יצא ממני כול הכעס הזה,הכאב. והנה הזמן מרפא אולי. רק להמתין, המתנה נבונה בה אני משחררת את עצמי ,כאילו יוצאת לחופשה רגשית קצרה ונטולת רגשות קשים. מוסרת את זה לה', לזמן, לאמונה ולראיית הטוב.
אנסה למצוא בי טיפות של חסד כלפי אימא שלי כי יש בי המון אחרי הכול. להכיר בדברים הטובים שהיא עשתה בשבילי וגם...לומר לעצמי שזה בסדר לכעוס ולכאוב ולא לרצות קירבה מסויימת כשאני מרגישה שהיא לא טובה לי בלי הרגיש כפויית טובה.

[רסיסים_של_אור*]

לומר לעצמי שזה בסדר לכעוס ולכאוב ולא לרצות קירבה מסויימת כשאני מרגישה שהיא לא טובה לי בלי הרגיש כפויית טובה.

[הכול_טוב*]

רסיסים של אור יקרה,
רוצה לומר לך שהצצתי בבלוג שלך ואת נשמעת לי פשוט מקסימה.
גמני בימימה וגמני רואה את הרבנית פישר כשיוצא לי.
גמני לומדת מימך וכול כך טוב כאן להיעזר אחת בשנייה.
אני שמחה על זה:
אני פשוט מזדהה ועוברת איתך דרך דומה מאד מאד
ואולי עוד נשים עוברות תהליך ריפוי מאימא ויכולות להתעצם מהנסיון והשיתוף.
שנזכה לתקן ולחבר עוד ועוד רסיסים של אור,כי כולנו חלק מהשלם .

הבנתי היום שהעבודה העיקרית היא קבלת המציאות, לא מתוך החוסר או מימה שהייתי רוצה שיהיה,אלא כמו שזה,בלי להתערבב.
ואז כשמקבלת את המציאות, יוצא ממני חסד, כמו פאזל שחלקיו שלמים בו. כאילו הכול בסדר.כשלא מגיבה מהילדה או מהחוסר, אלא מהלומדת ומהשפע שבי.
כשאני במצב ההווייתי הזה, אזי הלומדת שבי רוצה להשפיע,לתת,ולא עסוקה במה שרצתה לקבל ולא קיבלה....
הלוואי ואתחבר יותר ויותר ללומדת הבוגרת שבי,אצמד בכול רגע לטוב בחיי, בהכרה ערה ובהודיה על מה שיש לי.
מאחלת לעצמי ולכולן כאן,גמר חתימה טובה ושנה נהדרת@}

[יתרון_האור*]

מאוד מתחברת לדף הזה...
ובעיקר לנושא של שחרור, להתנתק רגשית מהמטען המכביד שקשור בקשר איתה.
לא ממקום של הדחקה, אלא ממקום של התעלות.
של חמלה כלפי עצמך, הכלה עצמית, לתת לעצמך, לפרגן לעצמך.
וכן, גם לבטא את מה שמציק ומעיק לך, קודם כל כלפי עצמך, להכיר בזה שמותר לך, שאת לא חייבת להשלים עם מצב חונק שנקלעת אליו.
זה שם אותך שוב במקום של הילדה הקטנה שלא רואים אותה, ולא פלא שזה עשה אותך חולה.

(אני זוכרת מקרים שאמא שלי באה לבקר, רק ביקורון של כמה שעות, ופשוט נהייתי חולה. לפעמים אפילו משיחת טלפון איתה, וכמובן זה תמיד בזמנים הקשים - הריון, אחרי לידה, תקופות אחרות של חולשה)

התחושה של החוזק היא בראש ובראשונה עם עצמך

משהו שמאוד עזר לי פעם -
להכין רשימה של כל המשפטים המחלישים שנמצאים בראש, משפטים ותחושות ורגשות שהקול שלה מהדהד מהם
(למשל: את חסרת אחריות, כשקשה לך תתמודדי לבד, אסור בשום אופן להדאיג את אמא - זה רק מדגם קטן)
אחרי שהרשימה מוכנה, להכין רשימה נוספת, ובה משפט "קונטרה" לכל משפט מחליש
למשל -
אני אדם בוגר ואחראי, יציב נפשית ובעל שיקול דעת.
כשקשה לי יש לי סביבה תומכת, בעלי, חברות, ואני תמיד יכולה להעזר בהם.

הרשימה ה"טובה" (אני קראתי לה הרשימה האמיתית) מאוד מחזקת
והתהליך מאוד מחזק ומרפא, כי זה נותן לך אופציות במקום האקסיומות המחלישות שקיבלת ממנה כל חייך.

תליתי את הרשימה הטובה על המקרר (בפינה לא מדי בולטת)
וזה עשה לי כל כך טוב לקרוא אותה שוב ושוב
במשך בערך שנה זה היה תלוי שם.

שתהיה שנה טובה ומתוקה, מלאה בהעצמה, באהבה, באור ובאמהות טובה!
את מתקנת עכשיו את מה שבדור לפנייך קילקלו, זו זכות עצומה.

[רסיסים_של_אור*]

גמני בימימה וגמני רואה את הרבנית פישר כשיוצא לי.
תודה יקרה, אבל קשה לי להגיד שאני ממש תלמידת ימימה... למדתי בקושי שנה ולא הגעתי להרבה... אבל בהקשר של זה רוצה לשתף אותך במשהו שנכתב בי לאחרונה סביב הסיפור הזה של הקשר עם אמא, אני חושבת שזו מעיין "מלאכה" בשפת ימימה:

"מזה מורכבים החיים ואל תתפתי להאמין לכל מי שטוען אחרת או מתריס נגדך או נשמע כאילו מאשים או מאיים.
ואל תכעסי. זוהי התנועה. בין קושי לעשייה כך עולה מדרגה, מתנסה ומתמודדת.
זכרי - אף פעם לא תדרשי למה שלמעלה מיכולותיך והרצון של האל תמיד להיטיב עימך.
לפעמים תסערי, זה טוב. זה כח מניע ומנקה, עוזר לך לדייק.
כשכועסת, עוד לא מדייקת, אבל יותר ויותר מתנקה, זורקת ומסירה מעלייך שכבות של אמונות שהן לא את ויותר ויותר מתבהרת נקודת האמת שבך. הנקודה הייחודית האחת והיחידה שהיא הינך, זה אור הייחודי רק לך.
כועסת - זה בריא. זה טוב. זה סימן שחיה ואם תסכימי להרגיש, וכן, גם לכעוס, תהיי זוכה בהזדככות, בתובנות, באור.
אי אפשר בעולם הזה להתקדם בלי להרגיש. כי אז, כפוסעת ולא באמת חווה, לא צומחת, לא מאפשרת קמילה ופריחה, מוות והתחדשות.
אז חיה, גם כועסת, גם אוהבת, גם עצובה מאד וגם שמחה במלוא ריאותייך, ליבך ומחשבתך ובסופו של דבר - אַת ! "


ולגבי הרעין של יתרון האור
_להכין רשימה של כל המשפטים המחלישים שנמצאים בראש, משפטים ותחושות ורגשות שהקול שלה מהדהד מהם
(למשל: את חסרת אחריות, כשקשה לך תתמודדי לבד, אסור בשום אופן להדאיג את אמא - זה רק מדגם קטן)
אחרי שהרשימה מוכנה, להכין רשימה נוספת, ובה משפט "קונטרה" לכל משפט מחליש_ מאד מתחברת. מצאתי את עצמי אחרי ראש השנה יושבת וכותב לעצמי כל מיני אמונות מרעילות שאני מוותרת עליהן ואת האמונה החלופית שאני מבקשת לאמץ במקום, רק עוד לא העשתי לתלות על המקרר

את מתקנת עכשיו את מה שבדור לפנייך קילקלו, זו זכות עצומה. זה משפט גדול ומדהים !!

חיבוק גדול לכל הילדות החסרות והמופלאות שבנו

[נ_ע_מ_ה*]

מבקשת המלצה לסדנא /התנסות טיפולי/חוויתית משמעותית כלשהיא שאוכל ללכת אליה יחד עם אמי
נתתי לה מתנה לרגל יום הולדתה הזדמנות לחוות חוויה מתקנת של הקשר בנינו
אבל טרם מצאתי את האדם/המקום/הפעילות/הזמן שמתאים לנו
אשמח להמלצות
(עדיף סדנה אינטימית יחסית ולא פסטיבל המוני מדי)

תודה