איך לאמץ חפץ מעבר

[נורית_נ*]

מזה כמה חודשים אני קוראת באתר, מוסיפה הערות פה ושם, אבל בעיקר נהנת לקרוא.

אני אמא לילדה בת 8.5 חודשים שהולכת לישון עם ציצי ברב המקרים (במקרה של השכבה על ידי) או במנשא (במקרה של השכבה ע"י אביה). לפעמים בערב אחרי שהיא כבר נרדמת היא פתאום מתעוררת בבכי חזק שאני מצליחה להרגיעו מהר, אבל אביה קצת יותר לאט ורק במקרה שאני לא נמצאת (כשאני נמצאת אני לוקחת אותה מהר מאד אחרי שאני רואה שאביה לא מצליח להרגיעה).

נראה לי שהיא מתעוררת ובוכה כי היא מגלה שאני לא שוכבת לידה, או שהיא לא נישאת ע"י אביה. חשבתי אולי לגרום לה לאמץ "חפץ מעבר" (מקווה שזה לא רעיון מיין סטרימי יותר מידי לרוח האתר) שהיא תרדם איתו.

אז הנה השאלה שלי: איך גורמים לתינוקת לאמץ חפץ כזה?

[טרה_רוסה*]

איך גורמים לתינוקת לאמץ חפץ כזה?
אין לי מושג, אבל גם אצלנו כשהתינוקת מתעוררת אחרי ההרדמה אין סיכוי שאבא ירגיע. אני לא יודעת למה בלילה היא רוצה רק את אמא, אבל אני חושבת שאצל הרבה ילדים זה ככה, לא?

[אמא_בן_אור*]

גם אצלנו כל בכי בלילה רק אני מצליחה להרגיע וזה כנראה הרבה דברים אבל גם העובדה שהיא יונקת ואת מקושרת אצלה עם אלמנט ההרגעה - ציצי וכל מה שמסביבו. בקיצור נראה לי שאובייקט מעבר לא ממש יעזור כאן אלא פשוט לקבל את זה. אם בכל זאת את רוצה לנסות - אולי חיתול + מוצץ... בהצלחה

[בשמת_א*]

איך גורמים לתינוקת לאמץ חפץ כזה?
למה?
כלומר, לשם מה?
זה נשמע לי מאוד עצוב. "איך לגרום לתינוקת לוותר על אמא שלה וללמוד להתנחם בחפץ דומם"? ממש מעורר דמעות.
תינוקות בני שמונה וחצי חודשים, וגם הרבה מעבר, אמורים להירדם בעזרת אמא. זה התפקיד של אמא ושל ההנקה.
אפשר לנסות בעדינות ובהדרגה להכניס את אבא לתמונה, אבל אמא תמיד עדיפה, וככה זה טבעי (העדפה של אבא על אמא בגיל כזה היא פתולוגית, בעיקרון).
ילדים שונים זקוקים לסוגים שונים של עזרה בהירדמות. גם ילדי בית ספר יסודי עוד זקוקים לחיבוק וסיפור לפני השינה מאבא ואמא. אז בוודאי תינוקות ופעוטות.

[סמדר_נ*]

זה נשמע לי מאוד עצוב.
ומעבר לזה שזה עצוב, זה גם לא כל כך מציאותי. קודם כל, אימוץ חפץ מעבר הוא תהליך התפתחותי שבא מהילד, ומשמעותו של חפץ המעבר בהחלט אינה "תחליף אם"!. לחפץ המעבר יש איכות מיוחדת בהיותו שייך למציאות ובה בעת לא שייך אליה. ככזה, הוא מאפשר לילד להתנסות במערכת יחסים עם "לא אני", אבל כזו שעדיין מאפשרת לו להיות המחולל (הבלעדי) את המציאות במערכת היחסים הזו. זה מה שוויניקוט מגדיר "איזור הביניים בין המציאות לבין החוויה הפנימית".
יהיו ילדים לא מעטים שאכן ישתמשו בחפץ המעבר למטרות הרגעה עצמית, אבל זה ממש לא הכרחי ולא תהליך שאפשר "לנווט".זה עשוי לקרות מעצמו, אחרי שהילד קיבל הרגעה הורית במידה שמספיקה לו כדי להפנים אותה, להשליך אותה על חפץ המעבר ובכך לעשות אותה עבור עצמו. אחרים ישתמשו בו למטרות שונות לחלוטין. אני מכירה ילדה בת שנה וחצי שסיפרה לי שהבובה בבית, בחושך, רוצה מים וכד' -- זהו שימוש מורכב בחפץ מעבר, אבל הילדה הזו ישנה עם ההורים שלה. החפץ אינו קשור להרגעה בהליכה לישון.
עוד נוספים בכלל לא יתקשרו לחפץ מעבר "קונקרטי" -- משום שגם שיר, סיפור או משחק (וכשאנחנו מבוגרים -- אמנות, דת) הם למעשה אובייקטים של מעבר. וכפי שמציין ויניקוט "לפעמים אין כל אובייקט מעבר מלבד האם עצמה". וכל המצבים הללו תקינים לחלוטין.
מה שחשוב הוא שזהו תהליך שרק הילד יכול לקבוע את אופיו ואת משכו. "החדרת" חפץ כזה ע"י ההורים מנוגדת מעצם ההגדרה לטיבו ולטבעו של חפץ המעבר. וכדאי, בהקשר הזה, לקרוא את "משחק ומציאות", ובעיקר את הפרק הראשון הדן באובייקטים של מעבר.
לצערי, אין לי פתרונות לעניין השינה...

[לוטם_מרווני*]

דווקא לי יש הצעה.
אנחנו ישנים עם הילדה אבל לאחרונה שמתי לב שכשאני מניקה אותה היא ממששת לי את הפופיק וזה לא נעים לי (עם הציפורן:-P) אז התחלתי לשים לה בידיים דובי זמין.
הדובי כעת מקבל חיבוקים ופינוקים בזמן שהיא יונקת. גם לא בהנקה, היא שמחה לשחק איתו ואפילו משכיבה אותו לישון ומלטפת לו את הראש והגב:-]. אני חושבת, שאם הייתי נותנת לה למשש ככה דובי מגיל צעיר, בזמן הנקה, הוא היה הופך להיות מושא חיבה, או חפץ חשוב כלשהו.
סתם רעיון.

[נועה_ברוך*]

אני מבינה לליבך. ורוצה לנסות ולרכך מה שנדמה לי כמקלחת קרה.
לגרום לה לאמץ "חפץ מעבר" יש בניסוח הזה בעיה בעיקר בגלל ה"לגרום" שכן בטח גם את מבינה שלא אפשרי לגרום לילד להגיב בצורה זו או אחרת על פי "ניווט" שלנו.
נראה לי שלא התכוונת להסיר מעצמך כל אחריות ובטח לא לחפש לעצמך "תחליף אם" כי אם רק להקל במקצת על המצוקה שלך, ואולי גם שלה כשהיא מחפשת להירגע ולא תמיד אמא פנויה.
האם ראית את הדף רק אימא יכולה ? בזמנו פתחתי אותו מתוך מצוקה דומה.
גם אני בזמנו חשבתי שאולי אם ביתי תצליח מאוד להתאהב באחת הבובות הרכות שלה זה יוכל להרגיע אותה כשאני לא פנויה, במקום האצבעות שלי אותן היא ממששת ובהן היא 'חופרת' לפני השינה. בנתיים זה לא עבד...
אך זה לא אומר שלא נוכל להמשיך ולנסות... אם אנחנו מאמינות שזה יכול לעזור.

מה שחשוב הוא שזהו תהליך שרק הילד יכול לקבוע את אופיו ואת משכו. "החדרת" חפץ כזה ע"י ההורים מנוגדת מעצם ההגדרה לטיבו ולטבעו של חפץ המעבר.
כמובן שאי אפשר להחדיר שום דבר בכוח, ובטח לא 'חפץ' עליו נבנתה תיאוריה מדופלמת.
בטח לא התכוונת לשום שימוש בכוח נכון?
ובטח עכשיו תיזהרי לפני שתעיזי ( מקווה שתעיזי ) לנסות שוב ולשאול מנסיונם של אחרים אשר דעתם כה חשובה לך, גם זה מוכר.
בעיקר בנקודות החולשה שלנו, שם סופסוף אנו מעיזים לפתוח פתח, זה הכי כואב...
נסי להבין שאין כאן שום דבר אישי לאף אחד אלא רק נסיון לעזור, ובאמת מתוך איכפתיות .

[סמדר_נ*]

היי, לא אמרתי שאי אפשר להציע דובי, בובה, שמיכה, או מה שלא יהיה (וגם לא השתמשתי במילה "כוח"). רק שאי אפשר לגרום לדברים האלה להיות אובייקטי מעבר (משהו כמו "הנה, תחבקי את השמיכה ותנשקי אותה"). את האיכות ה"מעברית" לאובייקט רק הילד יכול לתת. וכמו שאפשר לראות בסיפורים של ענבל ונועה -- לפעמים הוא עושה כך, ולפעמים לא.
נראה לי שלא התכוונת להסיר מעצמך כל אחריות ובטח לא לחפש לעצמך "תחליף אם"
אם זה לא היה ברור, אני מתנצלת. גם אני לא חשבתי לרגע שאת מתכוונת לחפש "תחליף אם", אלא רק שיש לילדה צורך מסוים שכיום רק את יכולה למלא, והיה עוזר לך מאד לו הצורך הזה היה יכול להיות מסופק גם בדרכים אחרות.
מה שהתכוונתי לומר הוא, שגם אם הילדה תאמץ חפץ מעבר (והרבה מאד ילדים עושים כך, בשלב זה או אחר, כך שהסיכוי גבוה ), זה לא אומר שהיא תשתמש בו בדיוק באופן שיקל עלייך את המצוקה, משום שכאמור, המשמעות של האובייקט היא הרבה יותר רחבה מאשר "הרגעה", וילדים משתמשים בו באין ספור דרכים. אני באמת לא יכולה לראות איך אפשר לכוון מראש את אופן השימוש של הילד בחפץ.
ובטח לא 'חפץ' עליו נבנתה תיאוריה מדופלמת.
בשיא המיינסטרימיות אני עומדת לטעון שלפעמים גם תיאוריות מדופלמות עובדות...

[נורית_נ*]

אז ככה,

לא התכוונתי ש"החפץ" הזה באשר הוא יחליף אותי (אני מודעת לחשיבות שלי אצלה). התכוונתי לחפץ, מילה שיש לה קונוטציה קרה ואולי זה מה שעורר את האנטי, שיעזור לה לחזור לישון אחרי שהיא מתעוררת.
גם לא התכוונתי, ופה אני מודה ל נועה ברוך שהעלתה את הנקודה, לגרום בכח. משהו שנשמע כמו להניח אותה במיטה עם החפץ ולעזוב אותה - ממש לא!
הילדה ישנה איתנו במיטה וכולנו מאד מרוצים. שמתי לב, כשהיא מתעוררת ואנחנו לידה (באמצע הלילה) אז היא לא בוכה אלא נוגעת בי או משנה תנוחה וחוזרת לישון. חשבתי שאולי עם יהיה לה אובייקט ותהליך אימוצו יהיה כמו שתארה לוטם מרווני זה יכול למנוע חלק ממקרי הבכי המדוברים.

רק לציין שהנושא עלה אצלי מתוך מחשבה על ביתי, ולא מכך שאין לי כח להתמודד ולהרדים אותה כל פעם מחדש. אני זוכרת שאני הייתי ילדה היתה לי כרית שהלכתי איתה לכל מקום שעד היום אני זוכרת כמה היא היתה חשובה לי.

[האבא*]

אכן, אין כאן כל ענין של לחפש תחליף אמא לילדה. אנחנו ישנים איתה, שנורית בבית היא מרדימה אותה ושהיא לא אז אני, אנחנו נושאים אותה וכ"ו.
אני לא כותב זה כדי לקבל מדלית "מצטין באופן" , אלא כדי לתת קצת רקע.
מדובר על טווח הזמן מהרגע שהיא נרדמה (נגיד 8) עד שאנחנו מגיעים לישון (נגיד 11) או בצהריים שהיא ישנה לבד (הכל במיטה המשפחתית)

הענין הוא שהיא אכן מתעוררת בערך פעמיים אחרי שהיא נרדמת (נגיד אחרי חצי שעה ואחרי שעתיים) בבכי נוראי וקורע לב. ממש. אנחנו כמובן באים אליה ומרגיעים אותה, אבל זה לוקח קצת זמן (לי כמובן יותר. זה כנראה שהיא טבעי).
אותי זה מטריד. בעיקר בגלל שהיא סובלת, לא בגלל שליבי נקרע.
כאילו משהו לא בסדר.

שוחחתי לפני כמה זמן עם מישהוא שהוא ככה בראש שלנו והוא אמר לי לגבי "האחרים" שהם מאכילים את הילד בערב, מחליפים לו חיתול, שמים אותו במיטת תינוק ואז מתפלאים שהוא צורח. הם חושבים "האכלנו אותו, החלפנו לו – מה חסר לו?". נו, ברור מה חסר לו. שיחזיקו אותו, שישאו אותו וכ"ו.
ואז חשבתי שאולי זה אותו דבר אצלנו. היא מתעוררת בלילה, היא שבעה ונקיה אבל – לבד.
ואז היא בוכה. מה טבעי מזה ? היא זוכרת את הרצף שלה !

אז מה הפתרון?
שאחד מאיתנו יהיה איתה במיטה ברגע שהיא נרדמת (קל לי להגיד. מי שגורמת לה לא להתעורר בבכי זה נורית. אני אוכל להמשיך לזXXן את השכל כאן באתר)?
לשאת אותה כל הערב שהיא ישנה?

שניהם נראים לי לא פשוטים לביצוע.

אם הם כן נראים לכם סבירים, או שיש לכם פתרון אחר – אשמח לשמוע.

[עדי_יותם*]

הילדים שלי לא אימצו חפץ מעבר, למרות ניסיונות מסוימים קלים בתחילת הדרך, עם הבת; אבל אני יודעת על הורים ששמו חיתול בד או שמיכה ספציפיים בידו של הילד בזמן כל הנקה, והילד התחיל להירדם איתם. אני יודעת על סבתא אחת שתפרה לכל אחד מנכדיה בתורו משהו שיועד למטרה זו - שתי פיסות בד באותו גודל (נניח 30 X 30), אחת סאטן ואחת פלנל, מוצמדות יחד. התינוקות (לפחות חלקם) אהבו למולל את הבד ולהירדם איתו.

[ב_דחילו*]

בני הבכור היה מחובר אלי כל הערב, לא הכרתי את ה'רצף' באותם ימים אבל לא הצלחתי להרגיע אותו בדרך אחרת מציצי. עם בנותי הצעירות ניסיתי להרדים אותן, בערך מהגיל הזה, לידי ולא בהנקה. ישבתי או שכבתי לידן, וליטפתי את גבן. לפעמים 'טפחתי' בעדינות על הגב או הטוסיק. כשהיו מתעוררות בערב, ניסיתי להרגיע באותו האופן. אם לא הלך, הנקתי שוב, אבל במשך הזמן השינה יותר התבססה... עד להנקה הבאה.

לפעמים ההבדל בין כל חצי שעה לכל שעתיים עושה את כל ההבדל.

[יונת_שרון*]

סמדר, אני חושבת שנורית לא התכוונה לחפץ מעבר במובן הוויניקוטי, אלא במובן של comfort object.

נורית ואבא, גם אצלנו זה היה כך. אבל לאט לאט הילדים גדלים ומתחילים להתעורר פחות, או להעדיף לחזור לישון על פני לחכות שיישנו אותם. מה שאפשר לעשות בינתיים זה לתת לילדה לישון לידכם בסלון עד שאתם הולכים לישון, וככה לחסוך מעצמכם את קטיעת הפעילות שלכם כשהיא מתעוררת. גם יכול להיות שאם היא תרגיש את נוכחותכם היא לא תצרח כשהיא מתעוררת אלא תחזור לישון בתחושת בטחון.

[טרה_רוסה*]

גם אצלנו זה ככה, אבל היא לא מתעוררת בצווחת בכי אלא בבכי-קיטורים. רק אם לוקח לי זמן להגיע, זה מתפתח לבכי חזק יותר. אני משתדלת לא להתרחק יותר מדי ממנה, וככה אני יכולה לגשת אליה עם הציוץ הראשון. כשאני ניגשת מהר, אז גם יותר קל להרדים אותה חזרה, כי היא לא ממש מתעוררת לגמרי. בעלי אפילו לא מנסה לגשת. אין טעם.

[נורית_נ*]

רק רציתי לעדכן לסיום.

ניסיתי לתת לקטנטונת חתיכת בד (בגודל 20X20) מפלנל כל פעם שאני מרדימה אותה עם ציצי, שתמולל אותה בין האצבעות. עכשיו, אחרי שבוע וחצי בערך, אני מרדימה אותה עם ציצי ושמה לה בין הידים את החתיכת בד הזו ("טיכלה" - הפולנים שבנינו יבינו) ונראה לי שזה מרגיע אותה.
היא פחות מתעוררת, ושהיא מתעוררת זה במעין קריאה ולא בבכי חזק.

[סמדר_נ*]

יופי! טוב לשמוע.

[טליה_אלמתן*]

ליונתן יש "תולי" שעבר גלגולים שונים, החל מגיל חודשיים ועד היום (שנתיים ושמונה). תולי הראשון היה חיתול טטרה שעטף מוצץ, בנסיון נואש להרגיל את התינוק למוצץ (לא עבד, אבל התולי נשאר). מאז יונתן היה הולך לישון עם החיתול בידו (אנחנו כן מרגילים את התינוק להירדם לבד ).
בהמשך יונתן בחר תולים שונים ומשונים: גומיות בד לשיער, שמיכת צמר, חולצות שונות, גרביים, וכיום שמיכת פליז - את כולם הוא שם בפה וממולל בידו.
למיכלי תמיד היתה במיטה בובת ארנב שהיא קיבלה במתנה, ואכן, בסביבות גיל שנה היא התחילה לחבק במיוחד... בובה אחרת של כלב ). מיד כששמנו לב לחיבה המיוחדת עודדנו אותה לכך, ולבובה גם נתנו שם: "אבו" (Ebu), מכיוון שכך ביטאה את שם הכלב המשפחתי "קרמבו". באותה הזדמנות גם העלמנו את המוצץ המטריד, שהצריך תחזוקה שוטפת בלילה (אני מקווה שלא יבעטו אותי החוצה מהאתר! אני מניקה מלא והילדים לא הולכים לגן! באמת!).

[שלי*]

נורית נ - חפץ המעבר של הבן שלי היה השיער שלי... רק זה הרגיע אותו. כשנרדם היה צריך לשחק לי בשיער תמיד. זה שיגע אותי - מאוד לא היה לי נעים (למרות שיש כאלה שאוהבים את זה... אני לא). בפורים קניתי לו פאה והוא עבר אליה בלי הרבה בעיות.
אני יודעת שזה לא בדיוק אותו מקרה אצלך, אבל אני מבינה את הצורך... מקווה שהיום (כמה שנים אחרי) כבר יש לך תובנות לגבי העניין.