תגובות לחיים בדרך הטבעית

[קרן_שמש*]

יאללה...

[במקרה_ראיתי*]

ראיתי את הדיון הסוער הזה על התבטאויות, וזכורים לי גם דפים אחרים שדנו בנושא ההתבטאות של כותבים קבועים באתר. מה זה נותן להתבטא בצורה שדוחה אנשים אחרים, והאם צריך לדבר בצורה אחרת כדי שאפשר יהיה להעביר את המסר בנועם.
מי שפתח את הדיון על ההתבטאות הפעם, הם משתתפים של האתר. בדפים אחרים שיש ויכוחים על התבטאויות, מי שפתח את הדיון הם עוברי אורח. ואז נראה שיש פחות הסתכלות על הבעיה (כמו למי שחושב שזו בעיה בדף הזה), ויש הגנה על כותבי הדברים בפני "יושבי החוץ".

[יעל_ג*]

בשמת ואילנה, מעניין אותי מאוד לדעת מה הייתה המטרה שלכן בכתיבת הראיון ובפרסומו. מה ביקשתן להשיג? השאלה אינה נשאלת בציניות אלא מתוך סקרנות אמיתית. הרי אם נבדוק את התכנים, רוב האנשים שחשו רגשות כה קשים לאחר הקריאה, מסכימים לפחות עם רובם.
והרי יכולתן להציג את אותן דעות בדיוק באופן נעים, רך ומזמין יותר. בכל זאת בחרתן - והרי מדובר בבחירה מודעת - לנקוט בטון בו נקטתן. ממה נבעה הבחירה הזו?

[בשמת_א*]

וי, הכל נמחק לי.
יעל, זה לא היה ראיון. עניתי על שאלתך יותר למעלה.
שנית, קראתי שוב את "שיחתנו" (אילנה, תוכלי להכניס כאן את מראה המקום של כתבתך שלתגובות עליה הגבנו בטקסט המשותף שלנו?) וראיתי, שאין שם בכלל בכלל טון אחד.
רק קריאה שטחית ואי הבנות יגרמו לקורא לראות טון אחד שם.

בהקשר זה הוספתי עכשיו משהו רלבנטי ב מדור תינוקות ופעוטות .

[יונת_שרון*]

ענת כתבה פעם: ראש חץ? כוהנת גדולה? של מי ונגד מי? עת להיות חד ודוקרני?

אז לפי אחד העם דווקא הנביא הוא הטיפוס הדוקרני, ואילו הכהן הוא יותר חלק ורך. ושניהם חשובים לתנועה. ראו מאמרו כהן ונביא

[בשמת_א*]

באמת החלק הא האהוב עלי ביותר בתנ"ך הוא ספרי הנביאים, שהזדהיתי איתם ועם דבריהם מאוד (אילנה ממש לא כמוני בזה).

[ענת_שן_לוי*]

ווי איזה יופי.
כן, יותר מתאים נביאה, כולל המקוריות...
אבל הנבואה פסקה, וכמו כל הדברים המובהקים שהיו פעם ואינם - התערבבה עם דברים אחרים.
"כל העם נביאים" - דוקא את זה אני מרגישה עובד, אבל זה נראה לרוב בעיה של אגו ולא לחימה למען "רעיון מקורי שנדלה מן הלב"....

[בשמת_א*]

אז אם כבר עברנו לדיון משועשע, אני רוצה להגיד ליונת שהמאמר "כהן ונביא" היה אחד הטקסטים המשפיעים ביותר שקראתי בבית הספר, ואני זוכרת אותו עד היום.
בכלל אחד העם היה גאון, ולא רק בתוכן דבריו, ולא רק בתפיסתו את הציונות (שלדעתי היתה החכמה, הרציונלית והפקחית ביותר מכל התפיסות, אלא ש"העם" רצה דברים אחרים והנה התוצאה לפנינו, תוצאה שאני נמנעת מלהגדיר כדי לא להשמיץ את מדינתי) - אלא גם מפני שבכתיבתו העברית הוא ממש מופת לכתיבה מצויינת של חיבורים.

והנה עוד משהו שאני זוכרת:
בשיעור תנ"ך בכיתה ט', אצל מורתי עתליה זרמי (היו לי מורים נפלאים לתנ"ך), היא לימדה אותנו על המעבר של ירמיהו מנביא זעם לנביא נחמה. היא דיברה על כך, שכשכל נבואות הזעם שלו התגשמו אחת לאחת, מה הוא עשה? "אתם חושבים שהוא אמר לעם 'אמרתי לכם'?" הדגישה עתליה ברטוריקה דרמתית (אני מצטטת לכם, ושתדעו שבכתה ט' לא הייתי אתמול), "לא, הוא מייד הפך לנביא נחמה והתחיל לנחם את העם ולדבר על הדברים הטובים שיקרו בעתיד".
מייד באותו הרגע, מה שנקרא "there and then", החלטתי שאני בחיים לא אגיד יותר "אמרתי לך".
ואכן מאז ועד היום הקפדתי לא להגיד יותר את הביטוי הזה.
אבל אני כן מוכנה לנבא נבואות זעם, כשאני חושבת שצריך להזהיר אנשים מפני טעויות גורליות.
ואני כן עוברת לנבואת נחמה כשזה מה שנדרש.
לפחות, אני משתדלת. אני מקווה שאני לא מפספסת יותר מדי.
הבעיה עם רשימות שלי היא, שקוראים אותן גם אנשים שזקוקים לנבואות זעם, וגם אנשים שזקוקים לנבואת נחמה.
אם אלה שזקוקים לנבואת נחמה קוראים נבואת זעם, הם מאוד נפגעים, נעלבים, מרגישים רגשי אשמה, מרגישים מותקפים ומרומים, וכועסים עלי.
מה איכפת להם שאני רק השליח.
זה אלוהים שברא את התינוקות כמו שהם. לא אני.

ולענת, באמת "כוהנת גדולה", אם אני חושבת על זה, לא מתאים לי, כי אני לא חושבת שאני מתאימה לעמוד מול העם, לארגן אותו ולהלהיב אותו. אין לי חוש לאגד, אין לי חוש לנהל קהל גדול, אין לי חוש להפעיל אותו בדרכי. זה מין כישרון של איריס יוטבת או כאלה. אין לי חוש לדבר את מה שרוצים לשמוע - אני מחוצבי להבות האש... (דרקונים וכאלה...).