תבנית נוף

[עננים_בקפה*]

פרסומת ישנה לקפה, זו שהיתחילה בשאלה "תגיד רפי, שיגרה זה רע?"

[עננים_בקפה*]

בשמת, היתי מסתדרת גם עם יהלומים, את יודעת עצים, אבנים, זה הכל אותם חומרי יסוד, הכל פחמן

[בשמת_א*]

(-:

[רוניתה_פיתה*]

וואו!
גם אותי זה ריגש (-:

[עננים_בקפה*]

רק לעיתים רחוקות אני נפגעת באופן אישי מאנשים שאותם אני לא מכירה. היום זה קרה. מטופל שלי התקשר כדי להפסיק טיפול. בגדול זו זכותו המלאה ומעולם לא ניסיתי לגרום למישהו להמשיך בטיפול למרות רצונו. הפעם הסיבה הרתיחה אותי. המטופל הוא חוזר בתשובה שכדרכם של אנשים שלא בטוחים עדיין בדרכם החדשה פנה למומחה לבקש עצה. האם מותר לו להיות מטופל אצל אשה. הרב הקשיב ופסק שכיוון שאיני טובלת ואיני שומרת דיני טהרה הרי אני טמאה ופסולה מלטפל. לא בדק מה אני עושה, איך אני עושה, האם יש מגע פיזי בזמן הטיפול, הקביעה השרירותית שאני טמאה ולכן אסור לאותו גבר להיות מטופל אצלי מצליחה להוציא ממני ארסיות וכעס נדירים. הקלות שבה אנשים מנכסים לעצמם את הזכות לשפוט ולפסוק בלי לברר ולבדוק מזכירה לי תקופות חשוכות יותר. זה אולי לא סובלני ולא פוליטקלי קורקט מצידי אבל המקום בו גבר קורא לי טמאה רק בגלל שאני אשה מוציא אותי מכלי.

[בשמת_א*]

למה צריך להיות סובלניים או פוליטיקלי קורקט מול יחס בוטה כזה?
האמת, הרב היה רב. לא שאין רבנים יותר נאורים. יש. אבל לי אין ציפיות.
לעומת זאת אותי מוציאים מדעתי אלה שבדרכם למצוא לעצמם דת גם מאבדים כל שיקול דעת, שכל ישר או יכולת להחליט בעצמם על הדבר הכי בסיסי. אני חושדת שהצורך הפנימי שלהם הוא לסדר לעצמם מערכת הדוקה של גדירות ואיסורים נטולי כל היגיון כי בלי זה יאבדו את עצמם.

[עולם_חדש_מופלא*]

עד כמה שידוע לי (דתל"שית, אבל כבר הרבה שנים) לא אמור להיות שום איסור כזה.
בתור המטפלת שלו מותר לך לגעת בו, כמו שמותר לרופאה לגעת בו, ולמציל בבריכה לראות בנות בבגדי ים וכו'.
אסור לו לעשות איתך סקס (מעבר לסיבות האתיות), אבל זה כי את נשואה, ולא כי את נידה (ואולי בעצם משתי הסיבות)
בכל מקרה- לא נשמע שהיית בקטע...

[עננים_בקפה*]

זה גם מה שידוע לי מהיתיעצות שלי עם רב לפני כמה שנים. היה סייג מסוים לגבי הילינג כי האנרגיה עוברת דרכי. במיקרה הזה אין שום מעבר אנרגיה כזה וגם ברמת המגע אני יכולה לבדוק דרכי ככה שלא יהיה שום מגע בכלל. הסיבה היחידה שאני רואה לאיסור היא העובדה שאותו רב עובד בשיטה שגם היא משתמשת במבחן שריר ואולי יש פה ענינים שאינם דתיים בלבד אלא ארציים כלכליים. אלו דברים שמרתיחים אותי, ואני מאלו לאין לה שום אנטי לדתות גם אם אני לא מקימת את המצוות שלהן. ואני אפילו לא נשואה....

[עננים_בקפה*]

כדרכי אחרי שוך הסערה הראשונית מנסה להבין מה בעצם אומרים לי.
יש כאן עיסוק בעינייני טומאה וטהרה, ניקיון וליכלוך, ועינייני תשמיש (יש לי חיבה משועשעת למינוח הנ"ל, לפעמים זה סקס,לפעמים יחסי מין, ולפעמים תשמיש, תלוי מה המצב בנינו)
ואכן יש יש עיניינים סביב . בא לי ,לא בא לי, בא לי טוב,לא בא לי טוב. בקיצור כל הטיות פועל הביאה.
וגם התחושה שמשהו בבית נהיה פחות נקי, הקירות מכוסים טביעות אצבעות, החלונות ראו ימים שקופים יותר.
החלטנו לעשות מעשה.
בן הזוג גזם עץ של השכנים שהיסתיר את הנוף לים ופתח לנו אופק חדש וכחול, ואני סוף סוף ניקיתי חלונות וצבעתי את האיזורים בקירות שהיתלכלכו.
דף חדש, תחושה חדשה, התחלה חדשה.
אומנם בלי טבילה אבל הכי קרוב לזה ברמת הבית.

[בשמת_א*]

יופי!

[רוקדת_לאור_ירח*]

נשמע נקי.
יופי!

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

שמחה שחזרת.
התפעלתי מהריסון שהפגנת.
אמרתי לעצמי, זאת עננים, זוכרת?!

מקוה שהבהירות החדשה,
תכניס הרבה אור לחייך
<ואולי איתה גם יחזור החשק לכתוב?>

מחכה לקרוא אצלך שוב, בזמנך. @}

[עננים_בקפה*]

מבחינתי לא הפגנתי ריסון אלא השתדלתי לנהוג בצורה שמכבדת אותי ואת הצד השני. חלפו בראשי מחשבות של לוותר על טיפול באנשים דתיים, יש בי הרבה התנגדות לממסד הדתי ולאופן בו בורא עולם כפי שאני תופסת אותו נוכס ע"י נציגים מסוימים של כלל הדתות. מצד שני אם אנשים מגיעים אלי ומפגינים פתיחות מחשבתית למשהו כל כך מוזר כמו אייפק, אני מחויבת מבחינתי לפתיחות דומה לאמונות שלהם גם אם אינן תואמות לשלי.
להגיד שהיה לי קל?
לא

[עננים_בקפה*]

וסתם מעינייני דיומא.
הגמד הולך לישון מחובק עם מלון. גדול ,צהוב, ריחני. יש לי ילד מוזר אך מקורי.
האלף מתחיל לדבר שזה נחמד בגיל של כמעט שנתיים. בתוספת הוא למד לנשק ועכשו דורש צרפתיות מאמא עוד לפני שהיא צחצחה שיניים. מי הילד הכי מפותח בכיתה?

[עננים_בקפה*]

היתפקחות
ככל הניראה בספטמבר ילך הגמד לגן. זו החלטה שלי, לא הופעל עלי לחץ, לא הוגשו לי אולטימטומים, לא הועברה עלי ביקורת. אני הגעתי לנקודת שבירה.
יש לי ילד מקסים ונפלא אבל גם לא פשוט. היתי שמחה אם היתה לי היכולת להכיל אותו ואת האנטנסיביות של החיים שלי, ילד נוסף, נסיונות לחזור לעבוד, תחזוקת הבית המלאה וקשיים אחרים. אין לי.
מבחינתי כשלתי באתגר אותו נטלתי על עצמי. זה קשה לי, זה מבאס אותי, זה מעציב אותי וזה מכאיב לי. מצד שני הוא לא אמור לשלם על הקושי שלי בזה שהמבוגר האחראי בשטח רוב הזמן חסר סבלנות. אני רואה איך הקשיים איתו מעמיסים גם על יחסי עם הקטן. נראה שכמה שעות בניפרד יעשו טוב לשנינו.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

התפקחות.
צר לי שדברים לא הסתדרו כפי שקיווית. תהיי נחמדה לעצמך- באמת יש לך הרבה על הראש, ניסית להיות עם שניהם בבית, והבנת שזה לא המצב האופטימאלי עבורכם.
מאד מאד מאד יכול להיות שהגמד (בן כמה הוא ?) יפרח כשילך לגן, לכמה שעות ביום. אם גם לך זה יעזור אז אולי בכלל זה יהיה
"win-win situation"?
החלום הרטוב שלי הוא גן (לא עירוני) עד 1.
כך שהאפרוח תוכל להנות מכל העולמות.
לצערי, בגלל הצורך להתפרנס, זה לא מתאפשר.

ובנימה פרקטית-
מצאת כבר גן נחמד עם מקום פנוי בשבילו? (לא יודעת איך זה בזכרון, אבל כאן במרכז, גנים מתמלאים כבר בחורף, לשנה הבאה)..

[עננים_בקפה*]

הוא כנראה ילך לגן מועצה (ופה בזכרון הם טובים) עד 1. אני עדייו אהיה עם האלף בן השנתיים אבל הוא סיפור אחר לגמרי. בכל מקרה זה הפיך. אם אראה שלא טוב לו נחשוב על פיתרון אחר

[שלולית_י*]

תהיי נחמדה לעצמך..
מצטערת בשבילך, כי זה עצוב לך. נראה לי שכשהאמא בשלה לגן, זה מסונכרן עם ההבשלה של הילד והמוכנות שלו לגן. מקווה שאת רואה מבפנים, כמו שלי זה נראה ברור מהבלוג, שזה לא כשלון ולא שזרקת ילד לויצ"ו בגיל חודשיים. היית, עשית, נתת, הכלת, האכלת, ניקית.. די! נראה באמת שהמשאבים שלך על סף קריסה, ועדיף לתת להם להתמלא - לטובת כל גברי הבית ויותר מכל לטובתך שלך.
מאחלת לו ולך בהצלחה.

דבר אחר -
שאלת אותי פעם על קידום עסקי מקצועי שלמדתי ב"נטע". התכוונתי לכתוב לך על זה באריכות, אבל זה היה בתקופה הקשה בה נכנסנו ויצאנו מבתי חולים (מה שהתחיל בדף שפתחתי על שיעול) והייתי מותשת. אם תרצי אשמח להרחיב בע"פ: 4707783 ב- 054.

[בשמת_א*]

הוא לא אמור לשלם על הקושי שלי בזה שהמבוגר האחראי בשטח רוב הזמן חסר סבלנות
אז ככה:
מצטערת בשבילך, כי זה עצוב לך
וגם, מה אני אגיד לך, גם גננות חסרות סבלנות חלק גדול מהזמן.

[עננים_בקפה*]

אני חושבת שיש הבדל עצום בין זה שהגננת חסרת סבלנות לאמא שכל מה שהיא רוצה זה שיעזבו אותה בשקט

[קן_לציפור*]

אני חושבת שיש הבדל עצום בין זה שהגננת חסרת סבלנות לאמא שכל מה שהיא רוצה זה שיעזבו אותה בשקט
לגמרי לגמרי.
חוץ מזה שמרחב עם עוד ילדים יכול לעשות לו טוב, ובאמת יתן לכם זמן להתגעגע קצת.
וכמו שאת אומרת: אם אראה שלא טוב לו נחשוב על פיתרון אחר

[עננים_בקפה*]

תובנות טיפוליות
כמטפלת אני נחשפת לכמות גדולה יחסית של ניבכי נפש זרים. זה בהחלט נותן פרספקטיבה לנבכים הפרטיים שלי. אחרי שנים של תצפית זהירה הגעתי למסקנה עצובה. אנחנו, הנשים, רוב הזמן לא מרוצות. לא מרוצות מעצמיינו, מגופינו, מהמשפחה שלנו, מבני הזוג שלנו, מילדינו שמעל גיל שנתיים. הסיכוי לתפוס אשה במצב בו היא אינה מרוצה ממשהו בחייה הוא כ90%. ואותו תחום לא מרוצות מאפיל מבחינתה על שאר התחומים. גברים לעומת זו מצליחים להיות מרוצים באופן כללי רוב הזמן וגם אם הם לא מרוצים מתחום כל שהוא בחייהם הם לרוב מדחיקים אותו בהצלחה עד שהאישה בחייהם מאירה בזרקור את הנושא.
מה לעשות עם התובנה הזו אני עוד לא יודעת, אבל אדווח בהמשך אם אמצא תשובה

[קן_לציפור*]

עננים, באופן כללי אני גם חווה את האבחנה הזו כמוך, אבל... האם זה לא קצת מוטה?
הרי אליך מגיעות מי ש'לא טוב לה' מלכתחילה, לא?
ויש הרבה נשים אאוט דר, שלא הולכות לטיפול. האם הן יותר מרוצות?
האם יש בכלל נשים שלא הולכות לטיפול...

[עננים_בקפה*]

גם חברות בסתם שיחה, גם מלהקשיב לשיחות של נשים ברכבת לא רק נשים בהפרעה

[עננים_בקפה*]

רפיון של קיץ
כמו בסרטים על הודו של פעם. לשכב על גזוסטרה מוצלת, לבושה בד מלמלה דקיק רקום בשולו, כוס ג'ין עם טוניק ביד אחת וספר שירים של ייסט בשניה. להעביר אחר צהריים שלם בחוסר תזוזה ובבהיה. להקים את עצמי בקושי לתה קר וכריכי מלפפון ולהיתלונן כמה קשה למצא בימינו משרתים טובים. בערב לעסוק באהבהבים עם הסרן החדש ולראות בשעשוע את עינו נינעצות במחשופי. בלילה להיכנס למיטה של סדיני פישתן קרירים עם ראשי התיבות שלי רקומים בפינות.

במקום זה נוסעת לרמי לוי לקנות מצרכי יסוד.

איפה מנהרת הזמן כשצריך אותה?

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

חה חה חה...חייכת אותי...
(-:

[חבל*]

קראתי את הדף במאסה - מתחילתו ועד סופו (בהפסקות מאתמול ועד היום)
את כותבת נהדר, אמרו את זה קודם, לפניי, זה לא משנה
ואיזו דרך עברת...
מרוב חשיפה לריאליטיז בייחוד כזה שמכניס את החיים שלנו פנימה לחייהן של נשים (וכל בלוג הוא מין אחד כזה) את מבינה שכל אחת סוחבת את הקיטבג שלה איתה. והצער לא פחות והשמחה לא מוגדלת.

[רוקדת_לאור_ירח*]

אני לא חושבת שגברים יותר מרוצים. גברים יותר מדחיקים. רמות ההדחקה וההכחשה שהם מסוגלים להגיע אליהן ממש קיצוניות. לא קוראים לזה להיות מרוצה,לפי דעתי. הם גם לא מדברים באופן כללי ובטח שלא על הרגשות שלהם, ככה שההזדמנות להגיד שהם לא מרוצים אין לה סיכוי לבוא לידי ביטוי.
וגם: החיים שלהם יותר טובים: הם מרוויחים יותר כסף על אותה עבודה, הם יכולים להשיג כל מיני דברים שאנחנו לא גם אם הם הרבה פחות מוצלחים מאישה שתנסה להשיג את אותם דברים ולא תצליח (זוגיות, כסף, עבודה, הערכה חברתית, יו ניים איט, פחות או יותר) , הם נהנים מהרבה יותר חופש אישי וחברתי והרבה פחות ביקורת, הם מצופים לקחת אחריות על תחום אחד עיקרי מחוץ לבית, בתחומים שקשורים לבית ולמשפחה מוחאים להם כפיים בכל פעם שהם לוקחים אחריות.
אני יכולה להמשיך. אני לא אומרת שאנחנו לא דרמטיות ויללניות לפעמים, מצד שני, יש לנו סיבות טובות.

[עננים_בקפה*]

רוקדת
אני ממש לא חושבת שאנחנו דרמטיות ויללניות.(טוב לפעמים, וגם אז זה מוצדק)
אני מתכוונת למשהו אחר.
דמיני לעצמך אחר צהריים קיצי, גבר ואישה בדיוק סימו ארוחה קלה, שתו כוס יין לבן ויושבים שניהם וצופים בשקיעה.

הגבר חושב "כמה נפלא לשבת כך עם האישה שאני אוהב, לספוג את הנוף, לחוש בבריזה הקלה המדגדגת את עורפי ומלטפת את פני" (כמובן שבגברית זה מתומצת למילה אחת)

האישה חושבת "כמה נפלא לשבת כך עם הגבר שאני אוהבת, לספוג את הנוף, לחוש בבריזה הקלה המדגדגת את עורפי ומלטפת את פני....אולי כדאי באמת לעשות בוטוקס לקמט החדש הזה....ובכלל אולי כדאי לעשות פייסליפט מלא, בכל זאת לא נעשת צעירה יותר, ולא היתי צריכה לאכול את הקינוח הזה, גם ככה התחת שלי גדול מדי....."

מקווה שעכשו היתי ברורה יותר

[בשמת_א*]

_הגבר חושב "כמה נפלא לשבת כך עם האישה שאני אוהב, לספוג את הנוף, לחוש בבריזה הקלה המדגדגת את עורפי ומלטפת את פני" (כמובן שבגברית זה מתומצת למילה אחת)
האישה חושבת_

נדמה לך. כי את שומעת את הפסקול שלך, ולא את שלו.

הגבר חושב: "המממ. חסר לי הקפה שלי. תיכף אלך לעשות. מעניין איך התערובת החדשה שקניתי במקום החדש. בעשר המשחק נגד ארסנל" וכן הלאה.

(לפעמים, כששואלים אותם בטון הנכון, במלים הנכונות ובאנרגיה הנכונה, כמו שכתבה חני בונה בדף השפעה אנרגטית של דיוק במילים, הם אפילו עונים ומתאפשרת הצצה לחלק מהמחשבות. אז כשנדמה לך שהוא נהנה לו בפשטות ממנעמי האשה, הנוף והבריזה - עלול להסתבר לך שהוא מעולם לא היה שם...)

האשה חושבת?
תלוי.
תלוי עם מי היא נמצאת.

[עננים_בקפה*]

בשמת זו היתה ד ו ג מ א לא נסיון לבטא את מחשבות הגבר.

תארתי סיטואציה בדויה. היפוטטית. לא אמיתית.

צילום אילוסטרציה במילים.

האם הנקודה הובהרה?

[בשמת_א*]

לגמרי.
האילוסטרציה שלי מנסה להגיד משהו אחר:
שיש כל מיני גברים.
וכל מיני נשים.

יש גברים שיכולים לשבת וליהנות בשקט מהרגע הזה בלי ברברת במוח ובלי מלל פנימי של ביקורת עצמית וחפירות.

ויש גברים שלא.
ויש אצלם מלל פנימי אינסופי, גם אם לא בנושאים "נשיים" קלאסיים.

ויש נשים שיכולות לשבת וליהנות מהשלמות של הרגע הזה, בשקט.

ויש נשים שלא.

אני מסכימה איתך שסטאטיסטית, רוב הנשים לא מרוצות. ולדעתי זה עומד בהתאמה למצבם של רוב הגברים בחברה שלנו.
אבל זה גם מזכיר לי סיפור מאיזה סרט שהתחלתי לראות. על האבא היהודי שרוצה לגדל את בנו שלא יהיה פחדן וקורבן כמו יהודי. אז הוא אומר לו, בוא תקפוץ מהמדרגה, אבא יתפוס אותך. והוא באמת תופס אותו, עוד מדרגה ועוד מדרגה, עד שהילד הולך לקפוץ ממדרגה באמת גבוהה.
אז האבא לא תופס אותו והילד נופל ונפצע ובוכה.
האבא אומר לו: That will teach you!

(לקרוא בטון הנכון)

את רוצה לגדל אנשים נורמליים בתרבות כזאת?

[עננים_בקפה*]

פוסט מהוסס על רקע פולני.

מפגש חינוך ביתי. קבוצה של נשים עם ילדים בגילאים שונים ישובה על מחצלות בפינה מוצלת של גן ציבורי. הפינה נושקת כמעט לחניה
והיא האזור המוצל היחידי כמעט בסביבה.
ילדים רצים, תנוקות זוחלים, ענבים מתפזרים מכלי קיבול, נשים מדברות, עוד יום שגרתי בללהלנד.

אני אחת מאותן נשים. נעה בין תחושת שיכות לבין תהייה איך הגעתי לפה. שני ילדי, שאין דרך אחרת להגדיר אותם חוץ מבנים זכרים בכל הקשור לכלי רכב סובבים במתחם.

בזווית האוזן אני שומעת דו גלגלי כבד מתקרב. גילוי נאות, אני חובבת אופנועים ותיקה. שנים היתי רוכבת אחורית של אופנוע כבד, והאוזן מזהה צליל אהוב. ואכן כמה שניות לאחר מכן מתגלגל אופנוע לחניה, אחרו עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. קבוצה שלמה של כלים כבדים. ברגע הראשון אני שמחה על המחזה, נוסטלגיה נעימה. ברגע הבא אני קולטת את המוביל ניכנס לתוך שביל הולכי הרגל מוביל אחריו את כל השאר למרחק של כשלושה מטר מהקבוצה שלנו.

אני מחשבת במהירות בנים בגילאי 2-4 + אופנועים כבדים + אגזוז לוהט = סיכון שאני לא רוצה לקחת. אני מבקשת מהמוביל לחנות במקום אחר, הוא מוריד קסדה ונותן לי את מבט ה" לכי, לכי, יה נקבה מטומטמת עם שכל של ציפור שלא מבינה מהחיים שלה, מה שאת צריכה זה זיון אבל מי ירצה לגעת בך" (כן בשמת, דיבוב שלי אבל אני לא חושבת שהוא רחוק מהמציאות) ומסרב לזוז. יש פה צל, יש לו מעמד שצריך להגן עליו לפני האחרים, ובכלל " שהילדים שלך יהנו קצת לשם שינוי". כדי לאזן קצת את התמונה הטון שלי לא היה נחמד כשביקשתי ממנו לזוז והסגן שלו ניסה לשכנע אותו לעבור למקום אחר.
זה השלב שהרגשתי שאני מתחילה לראות אדום, קצב לב בשמיים, אדרנלין מציף, ורצון עז לשתף אותו במלא התובנות שלי לגבי גברים שלא מסתפקים במנוע 750. זה הזמן לקבל החלטה מה אני יותר כועסת או חכמה. לצערי אני מחליטה להיות חכמה, אורזת את הילדים במהירות שיא ומפנה את השטח. (בכל זאת בורחת לי איזו הערה קטנה על גברים שיש להם כלי מלאכותי בן הרגליים ולא כלי אמיתי בן האוזניים)

למה החלטתי ככה?

אולי בגלל שאני לא רוצה שהילדים שלי יראו את אמא שלהם במצב כזה

אולי בגלל שלא רציתי לצאת אישה היסטרית סטריאוטיפית

אולי בגלל שימי הלחימה שלי עברו

לא יודעת.

[בשמת_א*]

כן בשמת, דיבוב שלי אבל אני לא חושבת שהוא רחוק מהמציאות
לגמרי מאמינה לך, במקרה הזה (-:
(בתור רוכבת קדמית של אופנועים)

לא יודעת מה אני הייתי עושה.
(מזילה ריר על האופנועים, מתבוננת בהם בערגה, מחליפה כמה מלים של מכורים, אולי מאתרת ביניהם את האופנוע שאני מפנטזת עליו, ואז אומרת להם, תשמעו, זה לא מתאים עם כל הילדים כאן, יש לכם איזה פיתרון?)

[אחת*]

אני מסכימה עם מה שכתבת בשמת למעלה על גברים ונשים. לגברים יש הרבה מאוד אישיוז עם עצמם, הם פשוט מבטאים אותם אחרת מילולית לכן מהצד זה נראה כאילו אנחנו מתברברות והם שאנטי. האמת נמצאת היכנשהו באמצע.

[לי_אורה*]

כבר כמה ימים קוראת ברצף כל פעם שיש לי קצת זמן.
מאוווווד נהניתי
יש כאן תובנות מאוווד חשובות
אוףףףףףףף חבל שסיימתי את הקריאה השוטפת ועכשיו אצטרך לחכות לעוד קטע ולבא אחריו

ובמהלך הקריאה עלו לי הרבה תגובות, אבל עכשיו לא נראה לי נכון להגיב אחורה. אז אתייחס למה שמתרחש כאן ועכשיו

מסכימה עם בשמת
_שיש כל מיני גברים.
וכל מיני נשים._
ובכלל נראה לי שהכללות לא יעילות ולא מועילות. איך אפשר לתמלל מחשבות של מיליוני מיליונים של גברים או נשים? לדעתי אלו ספקולציות שלא יכולות לקלוע לכל פרט ופרט ואפילו לא לפרטים רבים.

וגמני הייתי נוהגת כמוך. לא נראה לי שדאי ללכת ראש בראש עם גבר כל כך לא מתחשב ולא קשוב: הרי הוא ראה שיושבות כאן אימהות ותינוקות וילדים בגילאים שונים, אז מה פתאום הוא חונה כאן ומסכן את כולם, מצמצם את תחום המחייה ואת הכיף של כולם?

ולגבי
אולי בגלל שלא רציתי לצאת אישה היסטרית סטריאוטיפית
א. את לא באמת יכולה לדעת מה הוא היה חושב אם היית מתעקשת
ב. למה זה בעצם חשוב מה אדם כמוהו עלול לחשוב עליך? למה דעתו בכלל חשובה?
ד. ונאמר שהוא באמת היה חושב עליך שאת היסטרית, אז מה? זה בסך הכל היה משקף מי ומה הוא, לא מי ומה את. אדם שחושב על אימא שמנסה להגן על ילדיה שהיא היסטרית - מראה שהוא מבין מעט מאוד בילדים, בהורות, באחריות ועוד ועוד. אז מה חשובה דעתו של אדם כזה?

מקווה שהילד ישתלב בגן ויהנה, ושהעומס הרב עליך יופחת בהרבה.
אגב, מאוד אהבתי את הקטע האחרון על הודו של פעם והקשר בין תיאור זה לבין המשפט האחרון בקטע. מחכה לעוד (כשיהיה לך זמן וחשק)!

[אינטו_איציה*]

ווווואוווווו!!!

עכשיו קראתי בשקיקה וללא הפסקה את כל סיפור ההכרות וההתבשלות,שיש לאמר שלא היתה מביישת חמין, שלך ושל בן זוגך.
את כותבת נהדר!! כל כך מרתק ונפלא.
פשוט הלכתי איתך ואתכם את כל המסע עכשיו,
ואני בציפיה אדירה לקרא את ההמשך!! (עצרת כי פנית ללדת, ואני מבינה את הצורך, אבל מה עם הקהל?!)

עברו פה כמה שכנים בדירתי ולכולם ספרתי בהתלהבות איזה חיים מיוחדים ומלאים אנשים עוברים,
וכשהם כותבים טוב, אז בכלל...

בקיצור, תודה.
ושמחה כל כך על הסוף הטוב. ז"א על ההתחלה הטובה...

[אמא_אינקובטור*]

אני אחת מאותן נשים. נעה בין תחושת שיכות לבין תהייה איך הגעתי לפה. את משוררת. באמת. ניסחת את מה שאני מרגישה כבר עשר שנים בערך.

[עננים_בקפה*]

ראשית, תודה לכל המחמיאות. נעים.

לגבי תקרית האופנועים, לא פחדתי ממה שהוא יחשוב עלי, מבחינתו אני ממלא אשה היסטרית, מה שהיוה שיקול הוא הנשים האחרות בקבוצה, גם ככה אני עוף מוזר, ועוף מוזר שעושה רעש הוא מטרה ברורה ומידית.

לגבי אותו אופנוען, אני חושבת ששנינו נילכדנו בסיטואציה. הוא אחרי רכיבה ארוכה בבגד עור שחור שבנה על צל ומנוחה, איש לא צעיר שלקח יום חופש ומתכוון להינות ממנו ופיתאום באה לו הזאתי הנודניקית, ואני אחרי לילה בלי הרבה שינה ואחרי שעתיים של מרדף אחרי שני ילדים שנעים בתנועת בראון, לא בניתי על סיכון בטיחותי בטווח קצר.
האמת, נראה לי ששנינו יצאנו קצת אהבלים.

[חני_בונה*]

את חמודה

[שבע_יהלום*]

עננים
התחלתי הלילה לקרוא את הדף שלך אחרי שנשים מוערכות המליצו מאוד.
אני איפשהו באמצע, עוד מעט 4 לפנות, ואני עובדת בבוקר,
ואני רוצה לישון, ולא מצליחה להפסיק,
וכל הזמן מלוות אותי שתי מחשבות קיומיות-

1. מעניין מה היינו אומרות לה כאן, מועצת החכמות, אם היתה משתפת אותנו בזמן אמת בכל מיני תחנות סוערות המתוארות פה לעילא.

אבל את נתת לחיים לקרות.
<גם ככה, כמו שכתבתי אצלי, אף אחד לא יודע כלום>

1. נקודה בזמן. נקודה בזמן. אני יודעת את ההמשך, את ההווה, אבל את לא ידעת, בעבר, כשחיית את כל התחנות האלה, מה יהיה. זה משליך אותי אל חיי, אל מה שאני עוברת עכשיו. אני לא יודעת מה יהיה, זו נקודה בזמן.

אני אוהבת את השם שלך.
ושמחה לקרוא אותך.

(תכלס אני בכלל עוד לא יודעת מה איתך בהווה, אני עוד בקטמנדו)

שבוע טוב.

[או_רורה*]

מוזר, בעלי סיפר לי שבטיול האופנועים האחרון שלו, אני לא זוכרת בדיוק מתי זה היה, הם הגיעו למקום שהיו בו המון ילדים וצל.
הם רכבו שלוש שעות לפחות, ונורא רצו קצת צל ומים (זה היה ליד איזה מעיין בצפון).
אז הם הגיעו, כמו שאמרת, גמורים ומזיעים בבגדים ששוקלים טון, ואיך שהם הגיעו ממש התנפלו עליהם שזה לא מתאים שהם יחנו כאן.

בעלי ניסה להסביר שהם יחנו את האופנועים טיפה רחוק יותר ובכלל זו עצירה קצרה, אבל התפתח שם ויכוח לא נעים והם החליטו להתקפל ולעבור למעיין הבא.

כשהוא בא הביתה הוא סיפר את הסיפור ואמר: אני דדוקא מבין אותם, חבל שנכנסנו לויכוח הזה מראש.
בטוח שזה לא היה איתכם, אבל סתם, באמת נחמד לשמוע את שני הצדדים...

מה רציתי לומר?
אה, שכמובן לא כל הרוכבים הם אותו הדבר..

[עננים_בקפה*]

ברור שלא. אני הסתובבתי עם רוכבים ובגלל זה אני בטוחה שזה היה היוצא מהכלל ולא משהוא שמאפיין.

[עננים_בקפה*]

שבע יהלום
אני לא מהמתיעצות. באופן כללי. כשאני רוצה עזרה של אחרים יש מעט מאוד אנשים שאני סומכת עליהם שיעזרו לי למצוא את התשובה שנמצאת בדרך כלל אצלי. זה לא אומר שבכל רגע ורגע אני בטוחה בצדקת דרכי המוחלטת, אבל אחרי שחילקתי את הבעיה למה תלוי בי ונובע ממני, מה מעניין אותי אבל לא עינייני, ומה הוא לחלוטין לא העסק שלי, דרכי הפעולה נעשות יחסית ברורות. אם אין לי דרך פעולה ברורה אני לא פועלת אבל מחכה שתגיע התבהרות.
עם השנים הבנתי שזו דרך הפעולה הנכונה לי.
זה לא שאני לא רותחת מדי פעם, יורקת אש ומעלה אדים.
אבל אני יודעת שזה לא המקום הנכון לקבל ממנו החלטות ולכן לרוב מחכה עד שהחום ירגע. את ההחלטות החשובות בחיי קיבלתי תוך שניות, אבל אחרי תהליך ארוך של גיבוש שלהן בניבכי התת מודע.
מבחינתי דיון עודף ונסיונות לפרש התנהגות של אחרים על סמך מידע חסר רק מבלבל אותי ומפתה אותי ליצר דרמת יתר. (והאמת אחרי זמן קצר אני משעממת את עצמי עם הדרמות ורואה כמה אני נעשת פטטית. זה לא COOL בעיני )

בעיניין הספציפי הזה גם היתה לי תחושת בטן חזקה מאוד. בלי זה לא היתי מצליחה לשרוד את כל ההקדמה למה שיש עכשו.

[קוראת*]

ואני רק אוסיף שיש כאן הרבה קולות משתאים לנוכח הקבלה וההכלה וזה שעננים בקפה נתנה לחיים לקרות והנה זה הצליח ובלי דרמות וכו'.
מבלי לגרוע מה יופי של הדרך שעברת ומהאיכויות והשיתוף הקסום של חייה - אני לא חושבת שהדברים בנויים כך אחד לאחד.

אנחנו לא יודעים מה היה קורה אם את היתה מתנהלת אחרת. יכול להיות שדרמה או שתיים היו מקדמות עמוק ומהר יותר את הזוגיות או להיפך מפרקות אותה והיום היתה נמצאת עם בן זוג אחר אהוב לא פחות ונטול סיפורים מורכבים שעדיין צריכה ונאלצת להכיל.

אני מתייחסת לזה ברמה הכי תיאורטית כי אני קוראת שוב ושוב נשים שכותבות כאן הנה "אפשר בלי דרמה ככה צריך, אנחנו סתם מתחרבשות " ואני ממש לא מאמינה בזה.
למשל הסיפור של הקשר בן תשע שנים - נראה לי שזה סינדרום חוזר, של הכלה וסבלנות וזרימה ובסוף זה התפוצץ בפנים (למרות ששם הוא רצה כל הזמן ולבסוף לא).

אני מדגישה שאני נוגעת בדברים האלה תיאורטית ולא כביקורת חס וחלילה - אלא מתוך אמירה - רוב הנשים דרמטיות רוב הנשים יודעות היטב מה נכון להן ומה לא, וזה יופי וזה נהדר וממש לא בא לי לנסות לכפות על עצמי להיות קולית וכו' (אני מבינה שאצלך זה טבעי, אני מדברת על כאלה שזה לא טבעי אצלן). אני אותנטית וחיה וכועסת כשאני כועסת ועצובה כשאני עצובה ואני לא מעויניינת למסך את זהמול הבן זוג שלי. וכשיש שבר אז יש שבר והצד שכנגד צריך לדעת ומשהו צריך לזוז.
זוה סוג של מסר מאזן אני חושבת לכל אלה שמלקות עצמן על אובר דרמטיות והתחרבשות. שום דבר קיצוני לא טוב בדר"כ אבל אם רובינו כאלה זה אחלה וזה בסדר וצריך לתת לה ביטוי ולא לחנוק בשם סיפורים שהצליחו כביכול בגלל גישה אחרת.

אבל עוד דבר - רוב הנשים לא שמות גבולות ולא משנה אם הן לא שמות אותם באופן רגוע (כמו עננים בקפה) או באופן סוער כשהן נסחפות. זה שחוסר השמת הגבולות מגובה בהסברים פרקטיים כאלה ואחרים זה נחמד זה לא משנה את העובדה שגבולות הם עדיין המחסום הגדול ביותר של נשים כשהן מאוהבות או אפילו בודדות.
אני חושבת שהצבת גבולות בין מה שאני מוכנה לספוג לבין מה שלא היא הבסיס לקשר טוב ומעטים ונדירים הקשרים שצומחים באופן מכבד ומפרה ללא זה והמש קורה בזוגיות הנל הוא באמת נדיר.

אצלי סביר להניח שהסיפור הזה היה נגמר מזמן, הגבולות שלי היו מאוד ברורים. לצורך העניין גם הבחור של התשע שנים לא היה נמשך כל כך הרבה לטוב ולרע . מה זה אומר? שאו שהייתי מוצאת את עצמי לבד בחושך.. או שהייתי לבד בכיף, או לבד עם ילדים, או - שהייתי מוצאת עצמי עם אחר שבנוי יותר להגיב לקצב שלי, לאהבה שלי ולרצונות שלי בזמן אמת. בלי הצורך להכיל שנים את התלך תבוא שלו ותיקים לא פשוטים.

בכל אופן הסיפור מעורר השראה לדעתי לא בגלל הדרך או המזל או הכאב אלא בגלל שהוא מבהיר מעל לכל כמו בכל סיפור אישי רצוף תפניות - שאנחנו בסך הכל אנשים, לא סיפור גדול

[מיכל_בז*]

קראתי עכשיו את כל הדף מראשיתו עד סופו!

אז אמנם אני מלאת רגשות אשם (כי מי קורא דפים שלמים בבאופן במקום לנקות את הבית?), אבל רציתי לומר שאת כותבת נהדר.

הבלוג שלך נורא הזכיר לי את אבא ארך רגליים. בהומור, בכנות ובעיקר בחיוניות. את מרגישה חיונית כמו שאת נקראת? וכמה צבע! ראיתי את הכל מול העיניים.

תודה רבה. היה לי כיף.

[עננים_בקפה*]

קוראת
לתאר אותי כלא דרמטית זה רחוק מאוד מאוד מאוד מהמציאות
צר לי אם הדמות שמצתיירת היא מקבילתו הניקבית של הדלהי-למה. זה יותר דומה לצ'ה גווארה.

לגבי הבחור של התשע שנים. אני שיתפתי פעולה עם כל העיניין כי זה שירת אותי. אני לא היתי מוכנה לקשר מחייב ולכן נשארתי בקשר שסיפק לי כל מה שרציתי. חופש מלא, דרמה משובחת, אמפטיה סביבתית ואת האשליה שאני בסדר והוא דפוק. ברגע שהקשר הפסיק לשרת אותי הוא ניגמר.

ומסכימה איתך שזה בסך הכל עוד ורסיה לאותו סיפור אנושי וישן. NO BIGI

[עננים_בקפה*]

מיכל תודה
אבא ארך רגליים זו השוואה מחמיאה מאוד

[קן_לציפור*]

אבל אחרי שחילקתי את הבעיה למה תלוי בי ונובע ממני, מה מעניין אותי אבל לא עינייני, ומה הוא לחלוטין לא העסק שלי, דרכי הפעולה נעשות יחסית ברורות. אם אין לי דרך פעולה ברורה אני לא פועלת אבל מחכה שתגיע התבהרות
איך הייתי רוצה לאמץ את זה...
תודה, גם אני נהנית משו משו מהדף שלך!

[אינדי_אנית*]

איפה יש בחור של תשע שנים? איפה איבדתי אותכן?

[שבע_יהלום*]

כל מה שענית לי על קבלת החלטות, כמוני כמוך.

[מברכת*]

טריפ לריאליטי:
אני שמחה מאד על מה שכתבה קוראת. ברשותך עננים, אתן את הרגשתי כאן,
בתחילת הבלוג שלך נכנסתי הרבה, בכל פעם שראיתי במה חדש, היום כבר לא. מהסיבה שבאמת לא ביג דיל.
הביג דיל הוא דווקא בתגובה של בנות הקהילה , קוראותייך . אילו לא הייתי מכירה אותן הייתי חושבת שמדובר בקבוצת נשים דתיות שלא
ראו / התנסו בחייהן. דרך החיים שלך (לצורך העניין) מדליקה אצלן, התשאות, הערצה שאותי באופן אישי מביכה.
זאת התבוננות בתוך התבוננות , שלי.

ולגביך, אין ספק שאת צינית , חדה ומצחיקה מאד,עם יכולת כתיבה מצויינת. את גם נהנית מאד להרשים את קהלך ה"תמים" וחסר נסיון החיים .
היצע וביקוש. ויש ביקוש לקצת התרגשות בחיים הסטרייטיים והדהויים של אמהות ככלל..
אגב, לא היתה לי כוונה תחילה לכתוב את הדברים , אבל רציתי לתת רוח גבית לקוראת..
אפילו תואר אפשר לתת לך "הפריקית של באופן", באהבה, מברכת,
אין לי כוונה לפגוע ולהמעיט בך, להיפך, רק צורך שעלה לעוד נקודת מבט.

[אהבת_עולם*]

קוראת התחברתי מאוד לכל מילה שכתבת.

[מיכל_בז*]

בחיים הסטרייטיים והדהויים של אמהות ככלל..

אמהות סטרייטיות דהויות שולטותתתתתתת!

(לא אמא, לא בטוח סטרייטית, אבל לגמרי דהויה ומלאת השתאות)

[עננים_בקפה*]

למען הסר ספק
אני אמא
אני סטרייטית
וגם אני בדהויות.
אני קוראת כאן בלוגים של נשים ומשתאה מול החיים המרתקים שיש והיו להן.
אני לא חושבת שאני ה"פריקית של באופן" ומהכירי חלק מהנשים שמגיבות כאן לא חושבת שאני עד כדי כך יוצאת דופן בסיפור שלי.
לא חושבת שיש כאן הערצה. הערכה לסיפור שמסופר היטב כן, תמיכה בקטעים לא משהו גם. חלק מהמגיבות מכירות אותי באופן אישי ואני מקווה שהן ממשיכות להעריך אותי למרות, ולא בגלל הנכתב.

[מברכת*]

את באמת מקסימה !!

[אינדי_אנית*]

נהייה פה קצת הזוי לא?

[עננים_בקפה*]

תודה למי ששיחזרה

[עננים_בקפה*]

רוקדת, אני מחקתי את מה שכתבת בשמי

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

מאד משעשע שדוקא אצלך, מכל הנשים, מתפתחים שוב ושוב, דיונים שמקומם בדף המועצה.

בכל תכונה אנושית, יש יתרונות וחסרונות. אחת מפנימה, מאופקת- ויש לה דלקת בשרירי הפנים. אחרת מתפוצצת, מאבדת פוקוס ונשרפת מבפנים.
בסופו של יום- אם אנחנו לא
טיוטות דהויות (״מיכאל שלי״),
אז אנחנו שני צדדים של אותו מטבע.
אין חדש תחת השמש.

עוברת לפינת הפרגון,
<כי תמיד כיף לקבל מחמאות>
אולי באמת כולנו שרים את אותו השיר, אבל ה״מנגינה״ שלך (סגנון הכתיבה, נקודת ההשקפה וההומור, לא לשכוח את ההומור), מממממ, גורם לכל הקוראות אותך לגרגר בהנאה וללקק את האצבעות. @}

[עננים_בקפה*]

מה זה מכל הנשים?

עד לפני כמה שנים יכלתי להיות יושבת ראש המועצה

עד שהבנתי שהתפקיד השתלט עלי והחלטתי להיתפטר, פשוט ככה, יום אחד חשוך הבנתי שהדרמה שאני מיצרת משתלטת לי על החיים ויוצרת אותם במקומי. משם זה היה עיניין זניח של 20 שנה כדי לשנות את זה. בקטנה.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אוהו גמני!
כתבתי פסקה שלא נכנסה -שאחרי שעשיתי לפני יותר מעשור דוקטורט בהתבחבשות, החלטתי שדי,אני לא ממשיכה לפרופסורה
(עניין של גיל?).
במערכת היחסים שאחרי, לקח לי לחתוך ״רק״ שנה וחצי מאוחר מדי. (שיחד עם השנה שלקח לי להתאושש, היה מצורף תג מחיר, שאני עדיין נלחמת שלא לקבל..)

[רוקדת_לאור_ירח*]

נרגעתי. זה גם משהו בימים האלה

[עננים_בקפה*]

הרהורי צהריים
למה מכל הבלוגים שאני קוראת פה אני מרגישה הכי קרובה לחד הוריות, לאילו שחיות לבד ועדיין מחפשות ולאילו שנפרדו מבן הזוג?

אולי עדיין לא הפנמתי את מצבי ה"חדש" עד הסוף, בכל זאת היתי לבד וללא ילדים הרבה יותר שנים מאשר עם, אולי מטבעי אני פחות בונה את עצמי על ה"אנחנו" באשר הוא, ואולי פשוט אלו הנשים שיש להם חיים שמצליחים לרגש אותי וכשרון כתיבה . (במסגרת האמהות הסטרייטית, הדהויה וחסרת החיים שלי)

[עמי_ותמי*]

עננים
אחרי הירהורי הצהריים ובעיקבותם, שמתי לב שבן הזוג לא מופיע בחויותיך זה זמן מה. האם גם הוא דהה?

[עננים_בקפה*]

ממש לא, הוא מלא צבע כתמיד .

אני חושבת שגם ביחסים בנינו מתקיים הכלל שכשהכל בסדר ביחסים אתה לא חושב עליהם.

לא במובן של להזניח את הקשר או הבן זוג אלא שהוא לא מעסיק את מחשבותי בהעדרו.

[רוקדת_לאור_ירח*]

מצחיק, קראתי את ההרהור שלך ועלתה לי התשובה ואז קראתי את התשובה שלך שהיתה לי בראש.
גם כמעט היית חד הורית, בדקת את זה מבפנים, לא רק מבחוץ, זה מסביר את זה, לא? רוב הנשים שחיות בזוגיות לא יכולות לדמיין את המקום הזה. את כן.

[עננים_בקפה*]

משולחן הניתוחים הוירטואלי.

מטופלת נאנחת מרה "כל כך הרבה עבודה המודעות הזאת, אין לי כח לעבוד קשה"

ברגע הראשון מבזיקה בי הזדהות, אני שונאת לעבוד, ועוד במודעות.

ברגע הבא תובנה. אין שום צורך לעשות עבודה, להפך צריך לשבת בשקט ולתת לדברים לבוא. כמו בספארי. כמה שאתה עושה יותר רעש ככה פחות חיות תראה, אם תשב בשקט ולא תזוז בנקודה המתאימה על השביל כולם יבואו אליך.

נעבודה האמיתית היא למצוא את הנקודה הנכונה.

[עננים_בקפה*]

וכמובן שהמרגיעון "אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה צריך ללמוד בעצמך"

ועל זה נאמר וואלההההה

[הגבירה_בחום*]

נעבודה האמיתית היא למצוא את הנקודה הנכונה
אוייש... לגמרי!

אה, כן, וסליחה שלא הצגתי את עצמי, לא חושבת שאי פעם כתבתי לך כאן, אבל קוראת, מלווה ומהנהנת מול המסך (-:

[עננים_בקפה*]

הזהרה
זהו טקסט פוליטי
אתמול נסענו לארוחת ערב אצל אחותי. ישוב מבוסס בגליל המערבי, בית פרטי בבניה קלה, רחוק מלהיות מנקר עיניים או מפואר, מוקף גינה של צמחים הדורשים מינימום מים. באמת לא משהו יוצא דופן.
אוירה נעימה, אפילו הילדים עושים טובה ומשחקים ביחד בשקט יחסי. על השולחן כמה סלטים, על המחבת סטייק, בכוסות יין אדום.
בעלה רואה חשבון בחברה מבוססת ועוסק בבנקאות בין לאומית, משמע רכב מנהלים צמוד (בו הוא מבלה כ-3 שעות כל יום בדרך לעבודה וחזרה) והיא מעצבת תכשיטים שרק בשנה האחרונה החלה להרוויח מעט מהעסק. מעמד ביניים קלאסי.
בסוף הערב אני שואלת את עצמי למה אנחנו לא עושים זאת יותר. אני והיא קרובות. בני הזוג מסתדרים, ילדים בגילאים קרובים, ובכל זאת זה קורה רק אחת לכמה חודשים.
התשובה מביכה. אני מקנאה. לא בבית, לא באוטו, לא בדברים הגדולים. באפשרות לקנות פירות בלי לבדוק מחיר, לקנות סטייקים בלי כווץ קטן בלב, לקנות לילדים ספרים בקצב שאני רוצה ולא רק לאסוף שאריות של אחרים.
אני מקנאה באופציה לרכוש את מה שאני צריכה. לא שאני תמיד צריכה חדש, ממש לא, אני בשימחה מקבלת ונותנת חפצים, בגדים, ספרים, וכל דבר אחר, אבל אני רוצה את האופציה. זה בעיני לחיות באופן סביר.
ישבנו ועשינו חשבון. אנחנו מכניסים ביחד קרוב ל-30,000 ש"ח בחודש. אחרי מיסים, ארנונה, שכר דירה על הבית והעסק, חשבונות ומזונות אנחנו נשארים עם מינוס. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שישבתי בבית קפה, שקניתי בגד חדש או נעליים לפני שהזוג הקודם נקרע לחלוטין, אנחנו חיים על קו העוני.
מחזיקים שני רכבים, שנת 93 ו-98, בלעדיהם לא נצליח לעבוד. אין לנו טלויזיה, הילדים בבית, אוכלים לרב אוכל שבושל בבית, רואים סרטים בדי.וי.די., אין ולו מסך פלזמה אחד בכל הבית ורוב מכשירי החשמל נאספו ברחוב ותוקנו או עברו אלינו אחרי שהבעלים הקודמים קנה אחד חדש. הבן זוג עובד מהבוקר עד הלילה, כולל שישי שבת לעיתים קרובות, ואנחנו לא נושמים.
אני כל הזמן מנסה לחשוב איפה לקצץ במותרות. אין כאלו.
ולמה זה?
מיסים ישירים גבוהים.
מיסים עקיפים מטורפים.
זו דעתי, יש לי ביסוסים לעניין.
כרגע אני כועסת מכדי לכתוב אותם.

והמרגיעון:
מותר לכעוס
באמת תודה

[בשמת_א*]

(שיפצתי קצת כהרגלי. תמיד לשירותך )

[רוקדת_לאור_ירח*]

וואו, עננים. הלואי עלי להרויח חמישית מכם, כרגע. וזה נכון: ההוצאות בארץ על דברים בסיסיים כמו דיור ומזון מטורפות. אני הצלחתי לנטרל את סעיף הדיור, אחרת לא הייתי שורדת. הבנתי אותו מזמן ואני כאן עוד לפני שהייתי חד הורית, פשוט נפל לי האסימון אחרי שנים של שכירויות שאני לא מוכנה יותר. אבל לא לכולם יש את האופציה שלי ויש לה מחיר , גבוה אפילו. אחזקת רכב מטורפת. רכב ישן אפילו עוד יותר.
וכן, הגיע הזמן להחליף את המערכת. זה לא עניין רק של להחליף ממשלה. זה עניין של שינוי מאד בסיסי מהיסוד. של מי המשאבים, לאן הכסף שלנו הולך, ברור שכרגע המדינה מתעללת באזרחיה.
ואגב, כשאני נמנעתי תקופות ארוכות מחלק מבני משפחתי הקרובים בסיטואציה שדיברת, זה לא היה רק מקנאה. זה גם היה משני טעמים נוספים: האחד, הרגשתי ששופטים אותי על זה ש"אני לא מצליחה" כאילו איך שאני חיה הוא אורח חיים לא לגיטימי. שתיים ועיקרו: חוסר ההבנה שזה לא אני שלא מצליחה, זה שיש כאן חוסר צדק בחברה הישראלית וזה שהם רואים רק אותי מול הפרצוף בתור "חריגה שלא מצליח לה" זה יותר מעצוב, זה אטום.

[רוקדת_לאור_ירח*]

האמת, גם עשירית זה בשאיפה כרגע, אבל אני בעד להצהיר על משאלות גבוהות, אולי משהו מזה יתקיים.

[עננים_בקפה*]

רוקדת
מאחלת לך לפחות שליש מהסכום אחרי מיסים
לשמחתי אין שם ולו שמץ של ביקורת או שפיטה ויש הבנה ברורה של המצב. ברור לה ולבעלה שמה שמאפשר להם את צורת החיים הנוחה שלהם היא העובדה שהוא שכיר בכיר שנמצא בבית רק בסופי שבוע וגם זה לא תמיד. גם מצבם לא אידיאלי.

מה שיושב עלי זה בין השאר העובדה שכשאני או בן הזוג מנסים להדביק את עליית המחירים ע"י יקור המוצרים שלנו ( לא בגלל שאנחנו רוצים אלא כי הכל מתיקר) הלקחות דורשים הנחות (ומקבלים) ומה שאנחנו משלמים על חומרי הגלם רק עולה. שולי הרווח נשחקים עד רמה שלא משאירה רווח.
זה לא רק אנחנו, זה כל העצמאים. מוסדות שמשלמים שוטף פלוס 90, לקוחות שמצפים לרהיטים יחודיים במחירי איקאה, ריביות גבוהות על הלוואות לעסקים קטנים, מיסים מטורפים על חומרי גלם בסיסיים (יש 90 אחוז מס על פרחי באך. הם מוגדרים כמשקה אלכוהולי) ומדיניות קודם תשלם ואז נדבר של רשויות.

[רוקדת_לאור_ירח*]

וואו, לא ידעתי שיש אחוז כזה של מס על פרחי באך. אני יודעת שהמחיר שלהם באמת מטורף ושאני חיפשתי אולי שנתיים ערכה יד שניה במחיר סביר (כמובן שהיא היתה רוב רובה סגורה). אחד השיקולים להסבה המקצועית שאני בעיצומה היתה מקצוע שאפשר לעשות גם מהבית או בבית הלקוחות, שנכון שהרבה נוהגים לשכור מקום מיוחד עבורו, אבל יש גם כאלה שלא ולי זה מתאים גם בגלל עלויות. כמובן שבחרתי גם בגלל סיבות אחרות ואני מאד שמחה על הבחירה שלי, אבל עניין היכולת לעבוד בכל מקום כמעט גם עם ציוד מועט (תלוי מה עושים ואיך) היה שיקול משמעותי.

[עננים_בקפה*]

ועדיין תשלמי יותר מדי על חשמל, מים, מיסים ישירים וביטוח לאומי שלא יכסה כלום במקרה שיקרה לך משהו. יותר עדיף להיות שכירה במספרה של מישהו אחר או בלית ברירה לעבוד רק בשחור, כי גם ככה ההוצאות שלך לא יוכרו לצרכי מס.

[רוקדת_לאור_ירח*]

ברור שאת צודקת, לשניה לא טענתי שאפשר לחיות כאן בכבוד עם עסק קטן. מצד שני, גם להיות שכירה במדינת ישראל זה בדרך כלל לא כזה שוס.

[עננים_בקפה*]

נסי להיתמנות למנכ"ל של משרד ממשלתי. לפי הצהוב "החסרונות הם יתרונות" במיוחד כשמדובר במשרד ממשלתי

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מה עם לעבוד קצת בשחור?
אין ברירה...באמת שאין ברירה...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אוישש. רק עכשו ראיתי שכתבת את זה למעלה...

[רוקדת_לאור_ירח*]

אגב מה שכתבת על המיסוי של פרחי באך לא הגיוני לי.
הסיבה: בתקופה שהתלבטתי אם לקנות היה פתאום זינוק מאד גדול במחיר שלהם ולא יכולתי לקנות. מישהו שנסע די הרבה לאירופה, אירופאי שגם טיפל בהם בין השאר, אמר לי שהם נורא יקרים כאן. באחת הנסיעות הבאות שלו ביקשתי שיקנה לי במחיר שאמר לי, שהיה באמת זול משמעותית מבארץ והוא הסכים. הלך למקורות שלו וכאמור הוא טיפל ככה שהלך לבית הספר שלמד בו או משהו, בדק בשנימקומות שהוא עצמו קנה בהם בעבר וחזר אלי עם אימייל שהוא לא מבין, גם שם המחיר זינק מאד ואני זוכרת שלא היה הבדל עצום מבארץ. אולי אם הוא היה בבריטניה אז היה הבדל, בכל מקרה הוא היה בצרפת והמחיר זינק שם במקביל לכאן, פחות או יותר. הסיבה לא ידועה לי עד היום.
לעבוד בשחור זה רעיון מעולה למי שמרויח מספיק. אני לא זוכרת מתי הגעתי לסף המס בכל מקרה... האמת שהיו תקופות שזו היתה אידיאולוגיה: למה שאעבוד יותר כדי שיקחו לי הרבה כסף. מילא אם הכסף היה בא בקלות,או אם הייתי עובדת בתנאים מעולים ונוחים אבל זה מעולם לא קרה... אבל זו כבר מזמן לא שאיפה, כמו הרבה מאד אנשים, הרבה מאד זמן הרווחתי מעט מדי. אני מקווה שזה כן ישתנה עכשיו עם סיום הלימודים שלי. עדיין הייתי רוצה לחיות במדינה עם מדיניות רווחה מפותחת, מדינה שדואגת שאזרחיה יוכלו להתפרנס בכבוד.

[שלולית_י*]

מרגישה בדיוק כמוך, רק עם סכומים אחרים.
יש לך רואה חשבון שאת סומכת עליו? אני מניחה שיש לך אחד כזה כי שניכם עצמאיים. ורק ליתר בטחון שואלת - בדקתם איתו את כל עניין נקודות הזכות, החזרים (כמו דלק) על חשבון המע"מ, 2 ילדים כאשה לא נשואה (נדמה לי?), וכיוצא באלו.
זה נכון שהכל התייקר, זו לא תחושה סובייקטיבית שלך. אני מסתכלת סביבי ורואה שזה המלצב אצל כל כך הרבה מחבריי: כולנו עובדים, ולא בעבודות קבלן של שכר מינימום. לאף אחד מאיתנו אין פלזמה או חופשות סקי בשוויץ, ובכל זאת התחושה היא שאם פעם בכמה חודשים רוצים לצאת לסרט אז מחשבים שמונה פעמים את עלות הכרטיסים, הדלק, והביביסיטר, ומחליטים שזו תהיה ממש שחיתות...
לא יודעת מה לומר.

[עננים_בקפה*]

שלולית
יש רואה חשבון, אפילו טוב, כשניסינו כל אחד מאיתנו לברר אם יש הקלות או החזרים אז מסתבר למשל שכדאי שהרכב של הבן זוג יוכר כרכב עבודה ב100% הוא חייב לקנות רכב משנתון מסוים ומנפח מסויים שעולה כ100 אלף ש"ח במקום יונדאי H100 שעולה היום 10.000 כנ"ל לגבי במקום דיהצו שרייד 93 שעליה אני משלמת רק ביטוח חובה וצד ג' אצתרך לקנות רכב גדול יותר, חדש יותר,יקר הרבה יותר ושהביטוח המקיף עליו יקר לי מדי. הוצאות טלפון מוכרות 50% הוצאות שכר דירה כוון שאני עובדת בבית לא מוכרות מאז שהיה איזה שהוא תיקון בחוק, ביטוח מקצועי, ביטוח אובדן כושר עבודה, פנסיה, הכל היתייקר. לשלוח שני ילדים מתחת גיל 3 למסגרת פרטית מעל 5000 ש"ח בחודש. בגלל שאני עצמאית לא זכאית למעון של המועצה. מזל שחינוך ביתי +ביבי סיטרית יוצא יותר זול.
אני יושבת מול רשימה של דברים ומנסה להבין לאן נעלם הכסף. סכומים מטורפים על הבסיס של הבסיס. וזה עם קומבינות מטורפות שאנחנו עושים למחזר מים, לחמם בחורף בעץ באח שבנינו ושאת העצים אנחנו אוספים בעצמינו, ביצים מלול שאנחנו מחזיקים וירקות שמגדלים באופן חלקי.
ביום שישי אני מתלבטת בין לקנות פרחים לבית או לחם מלא. הלחם מנצח.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

כל מילה!
אני מסתכלת על ערי האוהלים וחושבת כמה צודקים אותם צעירים כי אין להם בכלל סיכוי להגיע למשהו.
אני מסתכלת על עצמי ועל חבריי ורואה איך חפרו לנו מנהרות מתחת לאדמה (מיסים עקיפים וישירים מטורפים) ואיך עכשיו, האדמה נשמטת, לנו מתחת לרגליים .
אז נכון שבעשור האחרון לרבים מאיתנו נולדו ילדים - והשפעתם מכרעת על המאזן הכלכלי-אישי. אבל זה הרבה מעבר לכך.
אגב, אחד הדברים שאותי הכי מקוממים זה איך לרשויות חייבים לשלם הכל בזמן וכל איחור גורר קנסות וריביות מטורפות ואילו אצלי, (פרילאנסית) הריבית היחידה, היא זו שאני משלמת , על המינוס ההולך וגדל ככל שהתשלומים שמגיעים לי- מתעכבים. חוצמזה בגלל יובש לא אופייני וארוך בהצעות עבודה, אני נאלצת להפנים על בשרי, שלא יעזור כלום, אצל עצמאיים זה מן גלגל כזה ש״פעם את למעלה ופעם את למטה״. כך שגם את זה צריך לקחת את זה בחשבון.
בכלל, אני כבר בגיל שהייתי אמורה להתחיל להינות מפירות עמלי. אם הייתי יולדת מוקדם יותר, הייתי צריכה תוך פחות מעשור, להתחיל ״לעזור לילדה״..
איפה.
גם אני, לצערי הרב, על הסף.

הצהוב: קושי אינו בהכרח סבל
נכון לגמרי. אבל אם בפתגמים עסקינן,
אז הנה עוד אחד שמצלצל נכון:
It is not as good with money
As it is bad without it

[עננים_בקפה*]

וגרצ'ו מרקס אמר
"הייתי עשיר, הייתי עני, עשיר יותר טוב"

ורק כדי שיהיה ברור, היום בחנויות של ספקים לחומרי נגרות, לא חפרים קטנים אלא עסקים בקנה מידה ארצי שואלים ישירות "אם קבלה או בלי?" . לא רק אנחנו העצמאים הקטנים לא שורדים גם עסקים גדולים ומבוססים לא עומדים בעומס.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

"הייתי עשיר, הייתי עני, עשיר יותר טוב"
באמת,זה גרצ׳ו מרקס?
אני הכרתי את המשפט הזה באנגלית, כאילו הוא ציטוט של איזשהו זונת צמרת אמריקאית בשנות השלושים. (באנגלית, ההקשר יותר משעשע)

[אהבת_עולם*]

שואלים ישירות "עם קבלה או בלי?"

לא הבנתי את משמעות השאלה.
האם הכוונה שהם לא רוצים לדווח לרשויות המס? (אז מסוכן לשאול את זה ישירות, לא?), או שאולי אתם צריכים את הקבלה כדי שתקבלו על זה החזר מס כהוצאות מוכרות?
או משהו אחר בכלל...?

[או_רורה*]

עננים, אולי תקחו יועץ כלכלי, אנחנו לקחנו, וזה חוסך לנו מאות שקלים בחודש.
האמת, לרוע המזל בארץ שלנו עם המצב של העצמאים הקטנים, אולי עדיף שאחד מבני הזוג יחזיק במשרה, אפילו קטנה, כשכיר.
מניסיון של חברים ככה נהנים מכל העולמות. פשוט כלכלית זה חכם יותר.
הוצאות הגנים זו בכלל שערוריה. בכל מקום.
גם אנחנו - מכניסים עכשיו את הקטן כשהגדול נכנס לטרום חובה. לא היה מצב לשני גנים פרטיים בתקציב שלנו.

[עננים_בקפה*]

רע לי, רע לי ברמה פרסונלית. זה כבר לא ששום דבר הוא לא אישי אלא הכל פוליטי, עכשו כל דבר פוליטי הוא אישי.
בשנה הקרובה הגמד יתחיל ללכת לגן, חשבתי (הו התמימות המטומטמת) שאכניס את האלף ליומיים לגן לחצי יום ואוכל סוף סוף לחזור לעבוד בצורה רצינית יותר.
מצאתי מקום שניראה בסדר, ילדים מגיל 10 חודשים עד שנתיים, בית פרטי שעבר הסבה, שום דבר מפואר, שום דבר שאגיד עליו וואו.מצד שני לא מחפשת וואו, מחפשת מקום שבו יתנו לאלף לנסוע בבימבה בהשגחה.
דיברתי עם בעלת המקום, אשה נעימה, בילדים במקום רגועים, בקיצור נשמע לי מקום סביר לאלף להעביר שני בקרים בשבוע. סיכמנו שנדבר והיא תגיד לי מה המחיר שתרצה תמורת הנ"ל.
היום חזרה אלי, 30 ש"ח לשעה.
300 ש"ח לשבוע
1200 ש"ח לחודש
לפני תוספות.
היום אני משלמת לביביסיטר 25 ש"ח
אני יושבת ובוכה, לא כמטפורה, בוכה כי לא פייר, בוכה כי אין לי מה להגיד, כי זה אומר שגם השנה אני לא אוכל לחזור לעבוד במה שאני טובה בו ואוהבת, ששוב הפער בין החיים הקודמים שלי ועכשו דורס אותי, כי אין לי אפשרות לממן לילד שלי משהו בסיסי.(וכבר מזמן שכחתי מה זה לקנות לילד בגדים, נעליים, צעצועים, דיסקים, ספרים, כל מה שיש לשניהם הוא יד שניה במקרה הטוב)בוכה כי נמאס, כי לא רואה איך אני יוצאת מהמקום המשפיל הזה, כי כבר ניסינו את ה"לחיות בפריפריה" כי גם בשנה הקרובה בן הזוג לא יהיה בבית, כי אני כבר לא שיכת לשום מעמד ביניים, כי כשאני מכינה שניצלים אני לא אוכלת ולא מסיבות בריאותיות, כי אנחנו אוכלים סברס שאנחנו קוטפים כי זה בחינם, כי לא ראיתי סרט כבר שלוש שנים, כי נמאס לי להעמיד פנים שבסדר, כי נגמרה לי התקווה שיהיה אחרת, כי זה כבר לא תלוי בי, כי זה הקש ששבר לי את הגב. ועם גב שבור אי אפשר ללכת