תבנית נוף

אורורה, עצה מעברי הסטייליסטי, תשקיעי בנעליים מיוחדות, תיק מתאים, (למשל של דניאלה להבי, יקר אבל שווה ,מקומי,מעודכן ושומר על צורה הרבה זמן)תספורת טובה אצל מעצב שאחר כך גם הספר הכי פשוט יוכל לשחזר. שנים שלושה סטים של בגדים שמשתלבים בינהם ותכשיט אחד יחודי (לא חייב להיות יקר,חייב שיהיה לו קטע) ואת מסודרת לשנתיים שלוש עם תוספות מינימאליות. ההוצאה הראשונית יחסית גבוהה, בחישוב ארוך שווה כל שקל. מבחינת בגדים היתי בודקת את רונן חן, לא מאוד יקר, איכות סבירה פלוס ולחלק מהדברים יש סיגנון שמחזיק כמה שנים טובות.

דווקא בשנים בהן הגינה הייתה ההי-לייט של היום, הרגשתי שאני חייבת לצאת לשם עם משהו יותר "לבוש" מהשורטס המהוה של הבית.
אפילו שכולן שם אמהות בטרנינג.
הרגשתי שאם אני לא "מתלבשת" אני מתייבשת (ג'ינס וטי שירט, כן? אבל יפים)
אני רואה המון קשר , לפחות בקרב נשים, בין תחושה של "אני נראית טוב" לבין באמת להרגיש טוב. טיפה להרים את הראש, לזכור שיהיו חיים אחרי גיל שנתיים והגינה-תפוח-פליטות-השכבה

עננים, את מעוררת בי חשק עצום להיות חברה שלך

או לפחות לבוא לטיפול עומק נפשי..

שלולית, ניסחת את התחושה שלי במדויק. כמו שתחושה פנימית טובה משתקפת בעור הפנים ככה עור פנים טוב משפר את התחושה הפנימית. לא לחינם בסרטים אמריקאיים לפני עידן הפי.סי הבעל היה שולח את עקרת הבית הנואשת לקוסמטיקאית

אנונימי

גם לי את חסרה.
אבל לפעמים אני מצליחה להרגיש כאילו את קצת לצידי. נחמות קטנות.

אנונימי

<עד לרגע זה לא היה לי מושג שיש כזה מבט בכלל. הייתי לגמרי עיוורת למבטים כאלה. הפסדתי משהו? האם עכשיו אשים לב לקיומם?>

ליאת, אני חושבת שאת לא נכנסת מראש לחנויות מהסוג הזה

אנונימי

נקודה מעניינת

עננים, תודה רבה!

בשמחה. אם את צריכה עוד רעיונות דברי איתי בדף בית. הצהוב טוען שבנוסף למה לעשות צריך לשים לב לאיך.

_תם ולא נשלם.
יש סיפור שלם על איך הפכנו בסוף לזוג רישמית ולא רק אופרטיבית, איך הדברים הסתדרו עם המשפחה שלי, סיפור הלידה של הגמד, איך קרה ההריון הנוכחי.
אבל אני ברשותכם אפרוש להפסקה מתודית כדי ללדת את בני השני._

בא לך להמשיך?

בקרוב

תם ולא נשלם. יש סיפור שלם על איך הפכנו בסוף לזוג רישמית ולא רק אופרטיבית, איך הדברים הסתדרו עם המשפחה שלי, סיפור הלידה של הגמד, איך קרה ההריון הנוכחי
אני גם מחכה, אבל יש לי סבלנות....

ברור שעדיין מחכים פה, כן?
שלא תחשבי ששכחנו...

חודש אוגוסט מוציא ממני את המיטב שברוע. כל דבר קטן מרגיש כמו מרעום ובתחושה שלי אם אפתח את הפה כל מה שיצא משם הוא צרחות כעס. אז אני משתדלת שלא. זה כמו באגדה על מלכת השלג. לקאי נתקעה חתיכת קרח בעין ומאותו רגע הוא רואה רק את הרע והמכוער בעולם. אותו דבר רק באוגוסט. ברפואית זה ניקרא דיכאון עונתי.

הילדים מעצבנים, הבן זוג מעצבן, החום מעצבן, בקיצור אני מעצבנת את עצמי ומתעצבנת מזה. כולם סביבי הולכים על קצות האצבעות, וגם זה מעצבן.

הזמן היחידי הניסבל ביממה זו השעה בחדר כושר. התחלתי לפני כמה שבועות. יותר נכון, חזרתי אחרי שנתיים וחצי לקחת חלק בפולחן הנרקסיסטי החביב עלי. אף אחד לא מדבר איתי, אף אחד לא רוצה שאתיחס אליו, אף אחד לא רוצה ממני בקבוק/חיתול/חיבוק/זיון/עצה/תובנה/חביתה. זה רק אני, המשקולות, מסלול הריצה והמזגן. וסביבי עוד דמויות נוספות איתן לא צריך לדבר/להסביר/לנזוף/לשבח רק להישתדל לא להפריע.

גם זה סוג של אושר

עוד 12 ימים למנייאק...

אף אחד לא רוצה ממני בקבוק/חיתול/חיבוק/זיון/עצה/תובנה/חביתה
D-:
שוב קוראת...

שיגרה חדשה מתחילה להיווצר. בוקר אחד בשבוע מזמינים ביביסיטרית לשבע וחצי בבוקר ונוסעים רק שנינו לים. עשר דקות ואנחנו במקום אחר לחלוטין. רק שנינו ערומים בתוך המים. צוללים ותופסים גלים. בלי שום מטרה, התכוונות, מחשבה. חוזרים לשעה וחצי להיות שני אנשים חופשיים שמשחקים בארמונות בחול.שכחתי ושכחנו עד כמה נחוצים פסקי הזמן האלו, להיות רק מי ומה שאתה.חוזרים הביתה ממקום רגוע ומפויס יותר. בבית מהומת האלוהים הרגילה, זה בוכה, זה מצתרף אילו, זה מטפס על הספה וזה מנסה גם ולא מצליח ואז הראשון נופל ומקבל מכה, אבל כרגע אפילו זה לא מצליח לשבור את הענן עליו אני מרחפת.

איזה יופי!

וואו!
מעורר השראה...
תודה

חוזרת ממפגש חינוך ביתי. בשבועות האחרונים הפכו המפגשים ממשהו שאני מחכה לו לרולטה רוסית. אין לי שום דרך לחזות את מצב וכוון הרוח של הדרמה קווין שהישתכנה בגמד. זה יכול להיות תענוג צרוף עם ילד מקסים, עוזר, צחקני ונינוח, וזה יכול להיות דייט עם בינלאדן בPMS. היום זה היה השני.
למעשה מהבוקר שום דבר שעשיתי לא נשא חן בעיני האחשורוש הפרטי שלי השולט מהודו ועד כוש או לפחות מפינת האוכל עד המרפסת. לא רוצה להיתלבש וצורח. רגע לאחר אחר כך צורח שהוא רוצה בגדים. לא רוצה סנדלים ורגע אחר כך דמעות ונזלת כי הם עוד לא על הרגליים שלו וכך עוד ועוד ועוד ועוד.
לא, אני לא חושבת שהוא המציא את התקפי הזעם.לא, אני לא חושבת שזה בגללי. כן, אני שחוקה עד עפר מלחיות במצב של מלחמת חפירות עם מי שבאופן ברור מיומן יותר ממני.
במפגש המצב מחמיר. הינה אני, כבר על גבול הסבלנות, עם ילד אחד על המותן, תיק על הגב, מחצלת ביד, וזימון פתוח לרשיות הרווחה שניגרר אחרי ביבבות ונחלי נזלת. והינה שאר האימהות הרגועות, המכילות וילדיהן הרגועים ומשתפי הפעולה. נחשו ילדים מה לא בסדר בתמונה, מי היא המועמדת הפיבוריטית לאישפוז כפוי.
בשלב כל שהוא אני נשברת ומתחילה לקפל אותנו הביתה, שוב צרחות, שוב בכי, שוב התחושה שלי שאני כשלון חינוכי ואם מתעללת. והשיא עוד לפנינו.
אחרי מאבק שני הילדים קשורים בכיסאות שלהם, אחד שקט והשני צורח. אני משאירה שתי דלתות פתוחות של המכונית שחונה בצל וממהרת לחזור לאיזור המפגש להביא את המחצלת שנישארה מאחור, כשאני חוזרת אזרח אחראי מחכה לי ליד האוטו ונוזף בי על שאני מפקירה את ילדי למוות אכזרי ברכב סגור.

טוב לדעת שלאנשים אכפת, באמת, אבל רבאק תיסתכל על התמונה הכוללת.

למי שתהה ודאג
כרגע שניהם ישנים שנת ילדים מאושרת ונינוחה אליה החליקו ברגע שהמכונית התחילה לנוע. הגדול עם "בובו חדש מקופסא" (בקבוק)והקטן סתם ככה, בגלל שלא ישן בבוקר.
אמא שלהם לעומת זו מתיסרת על כל שניה של חוסר סבלנות ונודרת נדרים אמהיים של הכלה והבלגה.

קוראת אותך

דארלינג, אם היה לי דולר, לא, שקל, על כל פעם שיצאתי סמוקה כעגבניה ממקום שבו מתקבצים בני אנוש לצורכי חיברות, נושאת ילדה צווחת כאילו דוד אפרים הפליק לה כרגע בשוט - הייתי כבר יכולה לשחד את ההוא שבמרומים שיוריד את הטמפרטורות בישראל בכמה מעלות.

זה יעבור זה יעבור זה יעבור.

לא יכולתי להסכים אתך יותר לגבי יומני החנון. אצלי יש בנות והבכורה מאוד בתוך Dear Dumb Diary, מסמך מרתק על מדרג הניקור בחברת הבנות בגילאי 9-14 בערך, הייתי רוצה שתקרא ספרי נרניה והארי פוטר והאסופית ואולי גם נשים קטנות, מה יש? מותר לפנטז. אבל לא. היא בספרים ורודים ונוצצים עם הרבה פונטים מסוג קומיק סאנס. הגרוע מכל, התחלתי מזוית העין להעריך את הפואטיקה של בובספוג.

הלו... לא ללכלך על בובספוג. זו אומנות חתרנית משובחת. ישבתי מרותקת לסרט. זה לפחות ברמה של בליידראנר ואונית הקרב פוטיומקין

שוב התחושה שלי שאני כשלון חינוכי ואם מתעללת
אין אמא אחת שלא מכירה את זה מקרוב.
לא בדף, לא באתר, לא בעולם.

לפעמים אני נוקטת באחת משתי גישות הפוכות: חיבוק חזק וטיפה כפוי עד שהבכי גואה ונגמר, או התעלמות שלווה לחלוטין מהצרחות. שתי הגישות עוזרות, ועם זאת בדרך כלל אני נופלת למלכודת הכניסה לויכוח..

שאר האימהות הרגועות, המכילות וילדיהן הרגועים ומשתפי הפעולה.
ובל נשכח את זאת עם הילד הביישן, שבחוץ הוא שתקן, אבל בבית לא מפסיק לחרחר ריב...
לפחות את יודעת שבאוטו זה ייגמר. גם בזה לא כולם זוכים (-:

יצא לי חתיכת מרגיעון: "לפעמים הדרך לנצח היא להיכנע"

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

שוב סתו באויר, שוב הציפורים הנודדות מזכירות לי שגם אני.... פעם....בחיים אחרים...

נוסעת עם הבן זוג לים למפגש השבועי שלנו עם עצמינו. ים של סתו. זכוכית ירוקה שקופה וקרירה. צוללים, משחקים, מטהרים עצמינו מטרדות היום יום.אחר כך כל אחד מאיתנו לוקח לו זמן אישי לחשבון נפש של ערב חג.

חושבת מה אני רוצה לשלוח לאור הגדול.

את הכעס
את הטינה
את הספקות העצמיים
את השנאה העצמית
את הנירפות והעצלות
את חוסר המרוצות המשאיר סימני מרירות סביב שפתי
את חוסר הסבלנות מול היות ילדי מה שהם
את תחושת הפחד ממחסור

נכנסת למים, טובלת שבע פעמים, מרגישה את המים סוגרים מעלי כמו רגשות סוערים.

צוללת לקרקעית ושוחה למקום עמוק יותר ושקט יותר

נעמדת ומבקשת שלווה, שפע , בריאות ושפיות

סביבי רק מים שקטים ונקיים, על הקרקעית חולפת להקת דגיגים שמגיעה אלי עושה סביבי מעגל ומתפזרת כמו חצי כסף לכל הכוונים.

הבקשה שלי התקבלה.

תודה

היום הראשון של השנה החדשה, היום הראשון של גיל 45, אני מצפה שהעולם יעצור מלכת לכבודי ומשום מה הוא מסרב. תמיד יש לי הרגשה ילדותית כזו שזה יום מיוחד שבו דברים יקרו בצורה שונה, שאני ארגיש שונה, וכל פעם זה מלווה באכזבה קטנה. לא בוגר במיוחד, אבל היי אני רק בת 45.

אתמול ארוחת חג אצל הורי. אני והבן זוג מתפצלים בין המשפחות וכל אחד לוקח ילד. מצד אחד לכאורה מאוד לא זוגי, ומצד שני ניראה לי הכי נכון והכי בטוח בזוגיות. לא צריך להיות תמיד ביחד פיזית. היחד נשמר גם ככה, ויש אפשרות לכל אחד לבלות זמן אישי עם ילד אחד. אני נוסעת עם האלף שלשם שינוי מתנהג למופת, שולח ברכות גידלגידלגידל לכל השולחן ונהנה להיות מרכז תשומת הלב. גם הגמד מתנהג כמו ילד מחונך ולא כמו מנהיג קבוצת גרילה בגיבוש, בקיצור נחת הורית שורה עלינו.

שתהיי לכולנו שנה טובה, ושניזכה לשנה הבאה

שנה טובה ויום הולדת שמח! @}

יעלצ

אצלנו חוגגים שבועלדת. גם כדי למתוח את החגיגיות, וגם כדי להוריד עומס ציפיות מהיום עצמו.
בשבוע הזה, אני שמה את עצמי במרכז, עושה בשביל עצמי כל מיני דברים שעושים לי טוב, ועל הדרך מאפשרת לַעולם לתת לי מתנות.
אני בעיקר מתיחסת אליהן כאל כאלה (למשל נחת הורית{{}}...)

מזל טוב!!

כמו עם אוכל הכתיבה אצלי היא עניין של תקופות. תקופה ארוכה לא בא לי לכתוב. המצלמה הפנימית צלמה בלי לשלוח לפיתוח. עכשו מתחילות לעלות התמונות. כמו בחדר חושך מתחילים להיסתמן קוים על הדף שלאט לאט מתגבשים לתצלום, אסור להשאיר יותר מדי כי ישחיר ואסור פחות מדי כי הצבע לא יהיה נכון.

תמונה ראשונה, ילד קטן במכנסי חקי קצרים וגופית סבא לבנה מעיף עפיפון במגרש מכוסה דשא ירוק. תמונה של נורמן רקוול. זה הגמד הפרטי שלי מתחיל להיתנסות בחוקי האוירודינמיקה. אבא שלו ניגש לעזור לו ואני מביטה ממרחק על גבר גבוהה דק ושרירי עומד על בירכו ליד הילד הקטן ושניהם מביטים בשמיים בריכוז הטוטאלי השמור לגברים משחקים.

תמונה שניה, שני ילדים ערומים, אחד דק והשני מוצק חופרים בקטע חולי קטן בדשא. בידי כל אחד מהם כפית מדידה בורוד פוקסיה. הראשים שלהם נוגעים והם נראים כמו שני מדעני אטום באמצע ניסוי גורלי.

תמונה שלישית, כתף גברית שרירית עם סימני שיזוף טריים והריבועים הקטנים של תריס גלילה מתווים קו דק של אור באלכסון. בן הזוג נח אחרי הפלגה שיצא אליה עם מי שהיו איתו בצופי ים. חוזר עם מבט של פיראט שלא ראה יבשה ואישה לפחות חודשיים.

תמונה רביעית, אישה לא צעירה בטייץ שחור וגופיה שחורנ דוחקת משקולת כבדה, על פניה הבעת ריכוז מלא ומדיטטיבי, שרירי הידים והכתפיים שלה מוגדרים בבירור ושפתיה הדוקות מעט.

איזה תמונות ! הרגשתי שאני ממש רואה אותן איתך...
מקסים.

פתאום אני רואה שהיתה לך יום הולדת! מזל טוב @}

וגם
איזה תמונות ! הרגשתי שאני ממש רואה אותן איתך...
הכתיבה שלך יפהיפיה

עונג צהרי שישי
כל חמשת הגברים בחיי אינם. הם בהרפתאה שכוללת רכבת, כרמלית, רכבל, גן חיות, בירה, חשפניות וספורט אקסטרים (בסדר, בסדר, האחרונים זו המצאה שלי) ואני עזובה לנפשי להיתענג על בית ריק ושקט.
הדחף הראשון הוא לנצל את הזמן לנקיון, סדר, בישול ושאר מלאכות נשיות.
במקום אני מחליטה שגם לי מגיעה.
לאונרד כהן בפול ווליום, ספר מהסוג שמביך לקחת בספריה אבל נעים לקרא בבית, כוס קפה קר עם אייריש קרים ושישרף העולם.
הכביסה?
תחכה
הכלים?
יחכו
הריצפה?
שתיקח מספר

אמא נחה

הכתיבה שלך יפהיפיה
וחוץ מזה, כבר הרבה זמן שאני מתכננת להגיד לך, ולא מוצאת את האומץ:
בנוגע לפוסט מה-7.9: הבקשה שלי התקבלה.
big time, אחותי. זה ניכר בכל רמ"ח איברייך. כיף לראות אותך.
יפה לך 45 @} @}
(חוזרת להסתתר במחילה)

אמא נחה
איזה יופי של פרגון!

מולטיטסקינג
תשע בבוקר, אחרי לילה של נדודי שינה, כל הלילה אני נודדת בין המיטות כדי לישון. שעה במיטה שלנו, שעה חצי במיטה של האלף וחצי במיטה שלנו כשהחיבור דוקר לי בירך, חצישעה על המיזרון ליד המיטה של הגמד ועוד שעה לבד על המיזרון הגדול כי המיטה שלי מלאה בגברים בגדלים שונים הישנים בפישוט איברים.

מטגנת קציצות ביד אחת, מכינה דברים למפגש ביד השניה, הטלפון מצלצל ועל הקו מטופלת מאריכת דיבור, האלף מתישב בתנוחה ברורה ומיצר שני גושים חומים ריחניים במיוחד, אוספת אותם לאסלה, מנקה את הריצפה, מוציאה את הקציצות לניר סופג ובנתיים ממשיכה בשיחת הטלפון.

לאט לאט דברים נירגעים, מסיימת שיחה, מחתלת את האלף, הולכת לבדוק שהגושים החומים בניר הסופג הם אכן קציצות...

ובכל זאת הגעת למפגש יפה במיוחד, מה תגידי על זה?
(-:

הולכת לבדוק שהגושים החומים בניר הסופג הם אכן קציצות...
הרסת אותי
מוכר,לגמרי מוכר

צירי לחץ
הבן זוג מסתובב כבר כמה ימים עם הבעה מוטרדת וצופנת סוד. מתלחשש בטלפון עם חברים, נעלם לשעות ארוכות, חוזר מאוחר ועייף ובכלל נראה שעובר עליו משהו. למודת ניסיון יודעת שאין מה לחקור, הדברים יתבהרו מעצמם.
שלשום נעלם מהבית בחמש וחצי בבוקר לא היה זמין בטלפון, וחזר הביתה מאוחר עם הבעת סיפוק שפוכה על פניו.
אם לא היתי מי שאני והוא לא היה מי שהוא, ברור היה שמדובר ברומן סטייל דנה ורן.
כוון שאלו אנחנו, אני יודעת שמעורבת כאן לא אישה אחרת אלא אהבה מסוג שונה, אמהי כמעט.
הוא בלידה.
כבר הרבה זמן שהוא אחת לכמה חודשים מחליט שמה שחסר לו עכשו זו מכונה כזו או אחרת, ואז מתחיל חיפוש נירחב, בדיקות יסודיות, חקירות סודיות, מיקוח נוקשה, קימבון של הובלה ועוד מכונה ישנה וחצי הרוסה ששכבה מחלידה בחצר של מישהו מקבלת חיים חדשים בסדנה שלו.
לפני כמה חודשים זו היתה מחרטה ענקית מהסוג שלא מיצרים יותר, אחריה מקדחת עמוד נכה ועכשו זה פרס ענק שיכול ללחוץ פלטות של 120 ס"מ.
כולן מגיעות אליו בחינם או בסכומים מגוחכים, חלודות, מוזנחות, חסרות חלקים ואחרי כמה ימים חוזרות לחיים בעקבות הטיפול האוהב שהוא מעניק להם. מה לעשות שיש לי בן זוג נוסטלגי וחובב עתיקות(אחרת מה היה עושה איתי

)
אתמול בבוקר סוף סוף הגיע הפרס לסדנה.
יצא בחמש לפגוש את המוביל, בעשר חזר הביתה עייף אך מרוצה. כבר העמיד אותו, פילס אותו, פרק חלקים ושם בניקוי, ואם לא היה צריך לחזור היה מבלה את כל היום בליקוק חלקי הברזל.
כל היום טלפונים של קולגות שניפתחים ב"תגיד לי מזל טוב".
אחר כך יש שטף של מונחים ונתונים טכניים על משקל, זויות, כוחות, זוויות הכנסה והובלה ושאר עיניני מיכשור

חושבת לעצמי, מה זה מזכיר לי?

אחרי כמה רגעים נופל לי האסימון.

זו לידה גברית.

כל המאפינים שם, משלב ההריון ועד שלב השיתוף.

שיהיה במזל טוב

כמו שנהוג לברך פה:
קולולולו!!!!

עברנו את פרעה, אבל לא בטוח שנעבור גם את זה.
היום הבן זוג מגיע עם שני הגדולים. בכניסה מעדכן אותי שלקטן יש גן חיות על הראש.
לכאורה זו הצהרה שגרתית המשפחות ישראליות.
במקרה הזה זו בעיה.
לי יש גועל עמוק, יסודי ובלתי מתפשר מכינים.
הוא ספציפי לכינים.
לא קרציות
לא פשפשים
לא חרקים אחרים
כינים
עצם המחשבה מעוררת בי רצון לרוץ למקלחת ולשפוך על עצמי חומצה.

הבעיה הגדולה עוד יותר שזה לא חדש.
גם שבוע שעבר היו לו
עשינו טיפול
אחרו צריך לסרק כל יום את הראש, ולחפוף כל יומיים
זה לא נעשה
לפוסטמה לא היה זמן.
היא עסוקה מדי בלהיות בוועד ההורים של שתי הכיתות (היא אמא מעורבת) בלצאת בערב (בכל זאת היא גרושה ומגיע לה ) בלצאת להליכות כל ערב (לא שזה עוזר מה לעשות האשה שמנה) ובכלל מה לעשות ולטפל בכינים של הבן שלה לא נמצא בסדר העדיפיות שלה.
לי לעומת זה יש עאת כל הזמן והחשק לעשות את זה בתוספת לשאר הדברים שהנוכחות שלהם מוסיפה.
אמא יש רק אחת
איזה מזל

אוי )-:

אחרו צריך לסרק כל יום את הראש
את לא חייבת לטפל, זה שלו ושלה (של האבא והאמא הביולוגית). מגעיל אותך גם עצם זה שהן נמצאות שם, בלי שאת צריכה לטפל ולגעת?
את יודעת שאחרי טיפול, אפשר למנוע הדבקות חוזרת ע"י טפטוף שמן אתרי רוזמרין מאחורי האזניים?

מגעילה אותי העובדה שיש בבית שלי כינים, שיש סיכוי סביר פלוס שגם הקטנים ידבקו בגלל שהם במגע קרוב עם הגדולים והגדולים ישנים אצלינו ומטבע הדברים גם שוכבים על הספה,על הכורסאות,משחקים עם הקטנים בחדר שלהם על המיזרון.מגעיל אותי הצורך להרתיח מגבות, לכבס מצעים ובכלל להיתעסק עם כל הנושא. מגעיל אותי לבדוק כל בוקר את הקטנים ולהסס לפני שאני מלטפת להם את הראש, מגעיל אותי לפחד כל פעם שהגמד מגרד את הראש שאולי הוא נידבק. מגעילה אותי הגישה שלה, מגעיל אותי שהטיפשות שלה מחלחלת אלי הביתה ואני צריכה להתעסק בזה. מגעיל אותי שאין לי שום דרך להשפיע על ההתנהלות הזאת.
אני יודעת את כל מה שצריך על מניעת הדבקה חוזרת, טיפול, מניעה ראשונית וכל השאר. זה לא עוזר לי. ולא, זה לא רק שלהם כי זה אצלי בבית, וכי אין לי את היכולת המוסרית להגיד לבן הזוג שהם לא ניכנסים אלינו הביתה אם הם לא נקיים מכינים. אז כן אני מתעסקת בזה גם אם לא פיזית בסרוק אז במעגל המשני, ונ מ א ס לי.

מגעילה אותי הגישה שלה, מגעיל אותי שהטיפשות שלה מחלחלת אלי הביתה ואני צריכה להתעסק בזה. מגעיל אותי שאין לי שום דרך להשפיע על ההתנהלות הזאת.
מבינה לגמרי.
זוכרת גם את הסיפורים שכתבת בתחילת בדף (מה שישר גורם לי להתגעגע אליך ולכתיבתך)
אני חושבת שכינים הן יותר עניין של סוג שיער וכיוצ"ב, יש ילדים שנבדקים בקלות ויש כאלו שלא יטפסו עליהן כינים לא משנה מה יקרה. אני סבלתי מכינים כל ילדותי למרות שעינו אותי במסרקים צפופים כל יום, ולבנותי - תודה לאל - אין כינים אפילו שלכל הגן יש. אז - אם ילדייך הקטנים לא נדבקים בקלות אולי את יכולה להיות יותר רגועה.
וחוץ מזה - מבינה לגמרי

התכוונתי שזה שלהם מבחינת שאת לא צריכה לסרק. אין לי עצות לגבי השאר

מגעיל אותי שאין לי שום דרך להשפיע על ההתנהלות הזאת
את מזכירה לי שבכל העניינים שקשורים להדבקות בין אחים, או בגן לצורך הענין, אין לנו באמת שליטה על זה.
למשל תולעים במעיים, או כינים. אפשר להגיד שהיצורים האלה נדבקים לילדים שלנו, ואז אנחנו צריכים לטפל במשהו שאין לנו עליו שליטה.
אנחנו יכולים לנקות את כל הראש מכינים ויומיים אחרי זה הם ידבקו, במקומות שונים (לאו דוקא מהם).
אולי הם בכלל מגיעים לחיינו כדי שנדע איך להתמודד עם מצבים שהשליטה בהם - מצומצמת.
מהמקום הזה.

וכי אין לי את היכולת המוסרית להגיד לבן הזוג שהם לא ניכנסים אלינו הביתה אם הם לא נקיים מכינים
נכון, כי הם אחים של הילדים שלך. הילדים שלך יכולים להדבק בכינים גם במקומות אחרים, מפגשים משפחתיים, גן וכו'. זה בלתי נגמר כשמחפשים מאיפה זה מגיע.
נראה לי שהכינים רק מעלות שוב, את הכעס עליה.

יש הבדל בין הדבקות מקרית לבין חוסר טיפול. מצב שבו היא מודיעה שיש לילד כינים, זה בטיפול, וזה מה צריך לעשות כהמשך לטיפול מקובל עלי. מצב שבו אנחנו התחלנו בטיפול כי היא לא הספיקה אבל היא לא ממשיכה בטיפול כי "אין לה זמן להיתווכח איתו על חפיפת ראש וסרוק" לא מקובל עלי.
את צודקת, זה מעלה בי שוב כעס עליה.

נקודה למחשבה, לאישה יש צהרון, עוד ילדים מגיעים אליה הביתה על בסיס יום יומי.

נמנעת מלכתוב יותר כי לא רוצה לעשות לה אאוטינג. עם כל הכעס שלי היא זכאית להיות מטומטמת בפרטיות יחסית

נקודה למחשבה, לאישה יש צהרון, עוד ילדים מגיעים אליה הביתה על בסיס יום יומי.
כן, מבינה אותך לגבי חוסר הטיפול.
יחד עם זאת, יש כאן נושא בפני עצמו, שהוא משהו שהגיע אליך. ולא רק בגללה, אלא בגלל שהוא קורה כל הזמן.

"הדברים שאין לנו שליטה עליהם" - ואיך אנחנו מגיבים לזה.
למשל אצלי, באוטומט, יוצא למצוא אשמים למצב - כתגובה ראשונית.
אם הצלחתי לתפוס את עצמי, אחרי או לפני, אז אני מצליחה רגע לעצור ולראות - מה הסיטואציה הזו עושה לי כשלעצמה...

במקרה שלך, נראה לי שזה עוד מקרה שפשוט מחריף את הכעס שלך כלפיה. ונחמד מאד שאת לא רוצה לעשות לה אאוטינג.

מחקתי את הפוסט האחרון.

אוף, נשמע מצב ממש מבאס.

מגעילה אותי העובדה שיש בבית שלי כינים [...].מגעיל אותי הצורך להרתיח מגבות, לכבס מצעים ובכלל להיתעסק עם כל הנושא. מגעיל אותי לבדוק כל בוקר את הקטנים [...]. מגעילה אותי הגישה שלה, מגעיל אותי שהטיפשות שלה מחלחלת אלי הביתה ואני צריכה להתעסק בזה. מגעיל אותי שאין לי שום דרך להשפיע על ההתנהלות הזאת.

יש לי שאלה שאולי לא שואלים:
האם יכול להיות גם שהילדים עצמם מגעילים אותך או מרתיעים במידה כזאת או אחרת?
(אני מתכוונת - או שאת חשה כך כלפיהם באופן כללי, או במקרים של התעסקויות ספציפיות כאלו).
האם יתכן גם שמלבד תחושת הגועל מהכינים, גם ההתעסקות עם הילדים, שהם לא שלך, מוסיפה לתחושת הגועל?

אני מבינה שהכינים מאוד מגעילות אותך.
אך לו נניח לגדולים לא היו כינים אבל לילדים שלך כן היו - האם להתעסק עם זה היה מגעיל אותך באותה מידה?

איכשהו אני משערת שדברים שלא מגעילים אותנו אצל הילדים שלנו או דברים שקל לנו יותר לקבל אצלם - מול ילדים שלא שלנו אולי יהיה יותר קשה לסבול, כי הם לא באותה מידה חלק מאיתנו.

(רק להבהיר, השאלה לא באה ממקום שיפוטי. כי גם אם המצב הוא כזה, זה משהו שאני יכולה להבין. פשוט מעניין אותי אם גם העניין הזה נמצא במשוואה... ובאיזו מידה....)

אני מכירה את הילדים מגילאים צעירים מאוד. עוד לפני שהיו לי ילדים. למעשה הם חווית ההורות הראשונה שלי, או הקרוב ביותר לכך שניתן עם ילדים שאינם שלי. יצא לי לחתל אותם, לנקות אותם מקיא, לנגב להם את הטוסיק ושאר מטלות מלבבות שמה לעשות גם עם ילדי שלי הם לא פיסגת האושר היומי שלי. אם לילדי היו כינים (ומי יודע, אולי כבר יש להם) היתי פועלת באותה צורה. נגעלת ומטפלת.
כרגע יש בי משהו שמהסס לשניה לפני שאני מלטפת את ילדי על הראש.
האם זה עונה לשאלה?

האם זה עונה לשאלה?
בהחלט

הרבה זמן שלא כותבת.
גם מחסור בזמן, וגם המילים לא באות.
אין מילים לתאר את האפרוריות של היום יום. את הטוב ואת הרע שבה. את השיגרה שלא החליטה מה ניסגר איתה שגורמת לשבועות לעבור בלי שאשים לב.
בתוך השיגרה איים.
איי אלמוגים טרופיים של שעות מקסימות עם ילדי, איים צוקיים של זעף לא מוסבר על כל העולם, איים געשיים בהם אני שוצפת לבה שמתקררת לסלעים סביב ליבי, איים חוליים של נסיונות לחזור לטפל שניראה שסופגים כל נסיון ליצור לעצמי קהל לקוחות, איים קטנים של אושר בים של שיגרה.
מרגישה מרוקנת, משעממת, דהויה. הבית שלי תמיד קצת לא מסודר, קצת לא נקי, קצת מוזנח בקצוות. הבית כראי הנפש.

אתמול נסעתי בערב לעשות טיפול לתינוקת. אני, שיש לי כישרון נווט וחוש כוון מצאתי את עצמי מתברברת בחורשה של שלושה עצים. עושה עוד רוורס ועוד רוורס ועוד אחד רק כדי להגיע שוב ושוב למבוי סתום. ככה מרגישה לגבי כל העשיה המקצועית שלי. יש לי מה לתת, מה ללמד, יש לי את הכשרון והרצון לעשות זאת, ואיך שהוא לא ממריא. מין הריונות נפל שכאלו.

מרגישה שיש מסך שקוף ביני לבין שאר העולם, ומאחורו לא מצליחה לא להיסתתר ולא לתקשר.

היום הוא היום הקצר ביותר של השנה. שיא החושך. ממחר הימים יתחילו להיתארך, בהתחלה באופן לא מורגש ואז יום אחד אקלוט שהשעה שש בערב ועדיין אור בחוץ. מזמינה תנועה זו לתוך חיי.

אוף, את כותבת כל כך יפה... קילוגרמים של כישרון. אני חושבת לעצמי שמי שמיטיב לתאר בצורה כל כך מדויקת את החוויה שלו, חייב להיות מטפל מעולה. הייתי באה אלייך בכיף לטיפול לולא המרחק הגאוגרפי. בהצלחה. @}

רק כי אני מתביישת לומר עד כמה אני מזדהה עם הקטע האחרון שכתבת אני כותבת כפלונית..
את כותבת כל כך יפה... @}

לגבי המקצוע,
סיפרתי פעם באיזה דף על נטע , מרכז לקידום יזמות נשית. עזרו לי מאד מאד לקום ממצב דומה ולמנף את היכולות שלי לכדי עסק עצמאי.
אם את רוצה עוד פרטים אוסיף בשמחה

שלולית, אשמח לשמוע עוד.

עברו כמעט שלוש שנים מאז שהגמד נולד. חשבתי שכל חווית הלידה שלו שקעה לה בתהומות ההדחקה ותשאר שם. לפני כמה שבועות בשיחה אגבית עם מטופלת עולה נושא הלידות שלה. היא שואלת על הלידות שלי, ואני מרגישה גוש קרח שמתישב לי בבטן. כנראה עוד לא הכל נח על משכבו בשלום.אולי הגיע הזמן להמשיךאת מה שהיתחלתי לפני יותר משנה,איך הגעתי עד הלום.

@}
אולי הגיע הזמן להמשיך
תמשיכי, בבקשה!
כייף לקרוא אותך, להזדהות במקומות מסויימים, ולקבל השראה במקומות ממסויימים אחרים.

בכלל, איזה יופי "לשמוע" אותך כמה משפטים ברצף (-:

אולי הגיע הזמן להמשיךאת מה שהיתחלתי לפני יותר משנה,איך הגעתי עד הלום.

אם הקוראים הנאמנים זוכרים הפרק הקודם הסתיים ביציאה נחרצת שלי ממשרדו של גניקולוג.

יצאתי ממשרדו שלא על מנת לשוב ובידי הפניה לבדיקת בטא. יומיים מאוחר יותר, עם האישור הרישמי מתעוררים בי כל הפחדים האפשריים. מה אם גם הפעם זה יהיה הריון נפל? איך אצליח לעמוד שוב באכזבה ובכאב? אולי כדאי בכלל לוותר על כל העניין, אחרי הכל זה לא שיש לי באמת בן זוג או תמיכה לכל הסיפור, וקול קטן שאומר"עזבי, מה שצריך להיות יהיה. אם ההריון לא ימשך, לא קרה כלום ואם כן נתמודד".

אני מחליטה שאין שום סיבה כרגע לשנות את חיי. ממשיכה ללכת לחדר כושר חמש פעמים בשבוע, לרכב על אופניים, לעשות עיסויים, ובכלל מתנהגת כאילו ההריון הזה שיך למשהי אחרת. הגוף משתף פעולה, אני מרגישה מצויין. לא בחילות, לא עיפות יוצאת דופן, לא דימומים, כמובן שהמסקנה שלי שהעובר לא מתפתח ולכן אני מגיעה לבדיקה בשבוע השישי מוכנה למילים " אני מצתער אבל..."

ביום הבדיקה מידעת את הבחור על השעה ומשאירה בידו את הבחירה אם להגיע או לא. בשעה היעודה נכנסת לבד לחדר הרופא. מאוכזבת מעט אבל מסרבת להיתעסק עם העיניין. אם אני צריכה לעבור את זה לבד אולי כדאי להיתרגל מעכשו. שיחה קצרה עם הרופאה, גיל, משקל, תאריך ווסת אחרונה, כמו תמיד השאלה שמצחיקה אותי על הספונטניות של ההריון. קולות של צעדי ריצה בחוץ מסתברים כצעדו של כבודו השועט במדרגות. היתברבר עם החניה והגיע ברגע האחרון. ניכנס בזמן לראות את הלב פועם על המסך ולשמוע שבינתיים הכל בסדר.

אנחנו יוצאים מחדר הרופאה, ריגשותי מעורבים, מצד אחד אני שמחה שהכל בסדר מצד שני כבר הינו בסרט הזה. אני לא נקשרת להריון, לא ממש נקשרת עדיין לבחור, מבחינתי הכל כרגע הוא זמני ולכן לא משקיעה מאמץ גדול מדי, מודה לו על שהיגיע ועולה על אופני לדווש הביתה. הוא מזועזע. מבחינתו אני מסכנת את דור העתיד, מבחינתי שילך להיזדיין. כרגע זה ההריון שלי ואם הוא רוצה לשנות עובדה זו הוא יצטרך להשקיע מאמץ. הורות היא תהליך מודע ולא ביולוגי. אם הוא רוצה קשר לילד הוא יצטרך להרוויח אותו.

מקשיבה. מחכה לעוד.

מקשיבה. מחכה לעוד.
גם!

גם אני מחכה לעוד... איזה כיף שחזרת לזה ולו בשביל למוסס את ה גוש קרח שמתישב לי בבטן

עננים בקפה, זאת את? הפוסט הזה נראה לי שונה מאוד מכל שאר הפוסטים.
למה את קוראת לו "בחור"? הוא לא אבי שני ילדייך? אתם כבר לא ביחד? פיספסתי משהו? למה את כועסת עליו?
וגם לא מתאים לך לכתוב עם שגיאות כתיב, הכל בסדר?

שביל בצד, עננים חזרה לספר את הסיפור מהנקודה שבה נפסק לפני כמה שנים - עוד לפני הולדת הראשון.
אז הוא עדיין רק "הבחור" ועדיין לא אבא של ילד אחד אפילו.
לגבי שגיאות הכתיב (-: (אני לפעמים עושה הגהה לעננים).

אם הקוראים הנאמנים זוכרים הפרק הקודם הסתיים ביציאה נחרצת שלי ממשרדו של גניקולוג.

את יכולה אולי להזכיר בקצרה מה היה עד אותו רגע, ובפרט את האירועים האחרונים לפני הגיניקולוג?

זוכרת בכללי שהייתם ידידים כשעוד היה נשוי, ואחרי שנפרד נוצר קשר עמוק יותר, אבל הקשר עדיין לא היה ברור, והמחויבות שלו עדיין לא הייתה ברורה, ויש כל מיני קטעים עם אשתו לשעבר, ויש ילדים גדולים ממנה... זה בגדול מה שאני זוכרת. אבל את הקטע של ההריון למשל לא זכרתי בכלל.
כיוון שיהיה קצת מסובך לקרוא הכול מהתחלה, אשמח אם תזכירי לטובת הרצף הסיפורי...

אני לפעמים עושה הגהה לעננים
זה בטח לא יהיה מובן מחוץ להקשר, אבל זה משפט כל כך יפה!
(-:

היתכן והעולם (ואהבתו) לא חיכה בנשימה עצורה להמשך הסיפור? האומנם אנשים המשיכו בחיהם כאילו כלום? האגו שלי סופג פגיעה אנושה

שביל בצד, אל דאגה הכל בסדר, מכונת הזמן הסיפרותית מאפשרת לכתוב בזמן הווה על דברים שקרו מזמן. שגיאות הכתיב הם לגמרי אני. בין שאר הדברים אני דיסגרפית, לפחות נמנע ממכם הצורך לפענח את כתב היד שלי.

בשמת, תודה על ההגהות. עשיה מבורכת אם כי סיזיפית במקצת.

ולמאזינינו בתפוצות יוגש בקרוב תקציר הפרקים הקודמים

או, עכשיו הבנתי! אני דוקא זוכרת איפה נעצר הסיפור, אבל לא ציפיתי להמשך עכשיו. חשבתי שהשאר יסופר בתולדות ישראל...

וכפי שהובטח, תקציר הפרקים הקודמים לאלו מהצופים שמשום מה התענינו יותר בחייהם (חצופים) מבנפתולי הדרמה הטורקית.

בחורה פוגשת בחור. או יותר נכון מטפלת פוגשת מטופל ומפה לשם הם נעשים ידידים. הוא במערכת יחסים וגם היא. במשך כמה שנים נשמר בניהם קשר טלפוני אפלטוני. היא מתנסה בכל מני סדנאות וכל מיני יחסים, לו נולדים שני ילדים, היא נפרדת ממי שהיה בן זוגה והוא שוקל פרידה מבת זוגתו, אבל הקשר נשמר בצורתו התמימה עד הנסיעה המשותפת שלהם לסיני. אחרי סיני הקשר בניהם עובר פאזה והופך מרוחק יותר עד שניתק לכמה חודשים. הוא נפרד מבת זוגו והקשר מתחדש והופך בהדרגה לקשר שונה. מבחינתה הם זוג, מבחינתו הם... שאלה מצוינת מה הם. בהסכמה משותפת הם ניכנסים להריון שמסתיים בהפלה שמפילה גם את כל מגדל הקלפים שהיא בנתה. היא בפוסט טראומה הוא מתנהג כמו מניאק. היא נוסעת לנפאל וחוזרת הוא משכלל את היכולות שלו לפגוע בה. בסוף נשבר לה והיא מחליטה לבדוק את אופצית תרומת הזרע. כניראה שזו טלטלה מספיקה בשבילו כוון שהוא מציע לה להיות תורם זרע לא אנונימי. היא מסכימה, ולאור ירח מלא במכתש הקטן נוצר העובר שאותו הם ראו בפרק הקודם באולטרסאונד.

- תודה על התקציר... עוזר להבין מה את חושבת על כל מה שקרה עד עכשיו (למאותגרות הדקויות שבנינו

)

היה למישהו ספק מה אני חושבת?

השבועות שלאחר הבדיקה עוברים עלי בתחושה מעורבת. אני יודעת שאני בהריון, אבל מסרבת להיתיחס לכך בשום צורה אופרטיבית. מבחינתי ההריון ידאג לעצמו. לא שאני עושה דברים נמהרים או מסוכנים אבל מבחינתי אם ההריון צריך להישאר הוא ישאר,ואם לא, זה בסדר גמור. גם תחושתי כלפי הבחור נמצאת באותה סקאלה. אם ירצה יתקשר, אם ירצה יבוא, אם ירצה ללוות אותי בתהליך טוב ואם לא זה גם בסדר. רק מעטים יודעים על ההריון, להורי אני לא מספרת עד אחרי סקירת המערכות כדי למנוע מעצמי לחצים מיותרים, לחברים אין לי מה לספר עדיין כיוון שדעתם אינה רלוונטית, ובזמן שאני מבלה עם הבחור (והוא לא מועט) אני מסרבת לדון בעתיד.

בגדול אני במקום טוב עם עצמי ועם הקוסמוס, לא חושבת יותר מדי על העתיד, לא מתכננת, כל יום כפי שהוא. יש משהו משחרר מאוד בלהניח לדברים לדאוג לעצמם. כל עוד לא השליש הראשון לא הסתיים ההריון הוא רעיון יותר מאשר ממשות.

בבדיקת השקיפות העורפית אני נלחצת במקצת. ההכרה שאכן יש לי משהו בבטן מתחילה לחלחל. הרופא שואל אם אנחנו רוצים לדעת מה יש לנו ומהמר על בת.

בכל הבדיקות מתיחסים אלינו כאל זוג. אני לא טורחת לתקן אבל גם לא נותנת לעצמי ליפול למלכודת הדבש הריגשית כשהבחור לא מתקן את הרופא שמתיחס אלי כאישתו.

שבועיים מאוחר יותר סקירת מערכות. בהדמיה התלת מימדית היצור שברחמי מזכיר יותר את עוברי הלמה המיובשים מפרו. זו לא מחשבה נחמדה ואני מבקשת מהרופא לחזור לדו מימד שבו אני מבינה יותר. בספירת המלאי נספרים שתי רגליים, שתי ידיים, כל האצבעות, לב, כבד, קיבה, חלקי מוח שונים וגם, הפתעה הפתעה, שני אשכים מרשימים בגודלם ופין אחד.

זו לא גיברת. זה אדון.

התקציר רק הוכיח לי מה זו ספרות טובה,
התקציר אכן נותן את כל המידע שכתבת עד כה "באריכות" ,
אבל איזה הבדל בקריאה בינו לבין יצירת המופת המרתקת שאת משתפת אותנו בה

תודה

איזה כיף שחזרת להמשיך את הסיפור
תודה על יצירת המופת המרתקת שאת משתפת אותנו בה (-:
@}

נהנית מכל רגע. וזוכרת הכל

כולל את התיאור של המופלא של אותו לילה קסום |פרח|

יום רודף יום, הזמן זולג לו בשקט, ואני כבר בשבועות שבהם נהוג לשתף את הסביבה בעובדה שאת לא סתם משמינה. האתגר הגדול ביותר הוא איך לספר להורי. לא שאני חוששת לתגובתם לגבי ההריון, אבי העובר הוא הבעיה. אחרי השנה שעברה עלי הוא לא ממש פופולארי אצלם ומבחינתם רוח הקודש היא אב מתאים יותר לנכדם. מה שמקל על העניין היא העובדה שאחותי גם היא בהריון, כמה חודשים לפני, והיא מאימת בסנקציות אם הם לא יתנהגו יפה. הבשורה עצמה עוברת באופן יחסית נינוח. אני מודיעה להם שהיגיע הזמן להכין עוד תה ירוק. משפט התגובה של אבא שלי לבשורה על ההריון הקודם נכנס למילון המשפחתי.

עכשו צריך להפגיש בניהם. שני הצדדים מסכימים בחריקת שיניים מסוימת לארוחה משותפת בערב ראש השנה. גם הפעם היא תתקיים בסדנא. אם זה יתפתח לסצנות דרמטיות במיוחד מיעוט העדים יהווה יתרון.

בערב ראש השנה אני כולי בבישולים ועינייני ארוחת חג. טלפון מאבא שלי תופס אותי בין הרוסטביף לעוגת התפוחים. אחיו, דודי, שלא דיבר איתו עשרים ומשהו שנים שלא במסגרת בית משפט, ניפגע בצורה חמורה בתאונת דרכים. הדוד, שהפך חלקים ניבחרים של ילדותי לסיוט של עלבונות והשפלות ,עושה מעשה נאצל ומצליח בכך שכימעט נהרג להחזיר את כולם לפרופורציות. מדובר פה בחיים לא במוות, צריך לשמוח על כך ולא להיצטער על כך שהשותפים לכך הם לא לטעמם של כולם. ניסתרות דרכי האקזיסטנס.

הורי מגיעים לארוחה הישר מבית החולים. המפגש עם אחיו המחובר לצינורות ומונשם מחזיר את אבא שלי למקומות רכים יותר וסובלניים יותר. אולי זכרונות הילדות, אולי הראיה לשבריריות של החיים, ואולי אוירת החג הכללית גורמת לארוחה להיות נעימה יותר ממה שהעזתי לקוות.

שנה חדשה של שינויים גדולים מתחילה.

תענוג אמיתי! תמשיכי

סיפור בתוך סיפור

השולחן עליו נערכה אותה ארוחת חג הוא גם השולחן הניצב בביתנו. לעיתים קרובות אנשים מתיחסים לגודלו וליציבות אותה הוא משדר. לשולחן הזה יש סיפור בפני עצמו ואולי זה המקום לספר אותו.

באחד מלילות הקיץ התקשרתי לבחור בשעת ערב מאוחרת. בטלפון הוא נשמע משונה. דיבר בקול מהוסה כאילו מנסה להימנע מלחשוף את השיחה. גם קולות הרקע היו שונים מהרגיל.

אני כמובן ניכנסתי לסרטים.

חצי שעה מאוחר יותר היתקשר. סיפר ששמע שסגרו גן ארועים בשרון ואחרי שהבולדוזרים גמרו להרוס עבר בסביבה לראות מה נישאר. מסתבר שנישאר הרבה, לא ראה הכל אבל מתכוון לנסוע לשם שוב עם פנס כדי לראות.

בהברקה של רגע או אולי בתחושה נבואית מבקשת ממנו לבדוק אם יש שם במקרה שולחן הגשה מהסוג הגדול והכבד. שנים אני חולמת על שולחן כזה. שולחן כמו של פעם. שולחן שאפשר ללוש עליו לחם, לעשות אהבה או לבצע ניתוח חרום. שולחן שסביבו בונים בית.

באף אחד מהבתים שלי לא היה כזה וגם לא היה לי צורך. עכשו אומנם בלי שום מושג על מה, איפה ואיך, ברור לי שיש שולחן בדרך אלי וגם ימצא הבית שיכיל אותו ואותי.

מתקשר שוב אחרי שעתיים. השולחן שלך היגיע.

למחרת, סקרנית יותר מחתול אני נוסעת לפגוש את גורלי.

בסדנא עומד שולחן ענק מכוסה בסדין שמסתיר אותו.

מרימה את הסדין ושולחן החלומות שלי ניצב לפני. הוא גדול, יציב, קצת מצולק, קצת משופשף, החיים חרטו בו סימנים, אבל הוא עומד וימשיך לעמוד. קצת TLC והוא יראה נפלא.

זו אהבה ממבט ראשון. אני ממרקת את פני השולחן בשמן אגוזים וכל צבעי העץ זורחים לקראתי. הפגמים הקלים לא רק שלא מפריעים לי אלא הם בונוס. לא צריך להיזהר עם השולחן הזה, אפשר לשים עליו כוס תה בלי לפחד משריטות ולחתל ילד בלי להרגיש שאני פוגעת ברגשות המעצב.

אני לא יודע מה יהיה בהמשך, אבל השולחן הזה זו מתנה שלי בשבילך

תודה אני מעריכה את זה מאוד.

השולחן נושא איתו קרמה של שמחה, חתונות, ימי הולדת, דברים שאנשים חוגגים עם משפחה וחברים.זו קרמה טובה להכניס לחיי בשלב זה.

את יכולה להזכיר למה הורייך לא סבלו אותו ואיזו מערכת יחסים הייתה ביניהם?
(או אולי לתת הפניה לתאריך של פוסט ספציפי?)

. לא לדאוג, זה לא שיעור הסטוריה. לא יהיה בוחן בסוף החומר.

סוטה לכמה רגעים לנושא שונה לגמרי.

היום המפגש של קבוצת החינוך הביתי התקיימה אצלי בבית. נקודה נפלאה לאימון בהיתבוננות.

אתמול לפנות ערב כשהבנתי שאכן זה מתקיים (הצעה ספונטנית שלי, הענות ספונטנית של האחרות) עלו כל השדונים הפולניים. (בהנחה כמובן ששדונים פולניים זה לא אוקסימרון, מה עושה שדון פולני? יושב בשקט בחושך, העיקר שאתם נהנים?) כל הערב נילחמתי בדחף לנקות ולהכין את הבית ל"אורחים". כל ה"מהיחשבו,מהיגידו,ישאבקעלהמדפים,כליםבכיור,כתמיםעלהריצפה,איןלימהללבוש,מהאנירוצהלעשותכשאגדל" נשמתי לתוך זה, נשמתי החוצה, חוץ מהיפרונטלציה לא יצא כלום.

בעשר אפס אפס בבוקרעדיין אף אחת לא היגיעה. ברור שהן לא יגיעו, ולמה להן, באמת מה חשבתי לעצמי.

האמת היה נחמד מאוד, אני לא אוהבת "לארח" אנשים, אני אוהבת שהם באים,נמצאים,והדברים זורמים לכוון שהם צריכים לזרום. בדרך כלל ככה זה גם קורה. גם הפעם. ההגעה לנקודה הזאת קצת מיגעת אבל שווה.

תודה לכל המשתתפות

הכי כדאי לקרוא שוב את הכול.