תבנית נוף

[או_רורה*]

וואו! קוראת אותך ממש בנשימה עצורה, מתמוגגת מסגנון הכתיבה הקולח והקסום!

תמשיכי........

מעבר לזה, האם אפשר שאלה בנושאי איי פק עבורי? תודה.

[עננים_בקפה*]

לאורורה
בטח, בדף בית

[אהבת_עולם*]

אוכלת לא מסודר ואת האוכלים המוזרים החביבים עלי, אורז מלא עם צ'ילי, שמן זית וחומץ בלסמי, צלחת של פרוסות עגבניה עם מלח ים שמן זית מתובל ואצות היזיקי.
דווקא נשמע הרבה יותר בריא מפסטה. לא?

[עננים_בקפה*]

לבד על הגג שבתות וחגים

הבן זוג כבר חמישה ימים לא בבית. פרוייקט שהולך ומסתבך ואילץ אותו להישאר במרכז ולעבוד גם בסוף שבוע. זה פרק הזמן הארוך ביותר שאנחנו לא מתראים מזה שנתיים. מצד אחד קשה לי עם ההעדרות שלו, עם שני הילדים שנמצאים איתי בלי שאוכל לקחת הפסקת נשימה, מצד שני זה נותן לי הזדמנות להיתבונן בנו בלי שדעתי מוסחת ע"י ההפרעות הקטנות של היום יום.

האם אני עם האדם הנכון?
האם הוא חסר לי, או העזרה חסרה לי?
האם אני מקבלת את העובדה שנישאר במרכז ללא טינה?
עד כמה הרצון שלי שיחזור נובע מגעגועים וכמה מהרגל?

שאלות שרק בזוגיות יציבה יוצא לשאול

שמחה שאני במקום של זוגיות יציבה

הגמד מסתובב בבית וממלמל אבא? אבא?
ועונה לעצמו, בבודה,לביב, (בעבודה בתל אביב)
בלילה בודק מתחת לשמיכה אם במקרה אבא חזר.

אבא ברח?

לא חמוד אבא לא ברח, הוא בעבודה בתל אביב

אומי ברח?

לא חמוד אמא פה אתך ולא הולכת לשום מקום

טוווב

מתכרבל ונרדם

[עננים_בקפה*]

משום מה יצא עימוד שירי, ואני לא ידעתי שאני כזאת

[עננים_בקפה*]

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

הבן זוג הגיע ליום בבית ושוב נסע. עם כל השמחה לראותו זה החריף את הקושי. עד שפיתחתי שגרה מסוימת בעזרתה שני הילדים ישנים כבר בשמונה, כהוא בסביבה זה נימתח עד תשע וחצי. הגמד אקסטטי מזה שאבא בבית ומסרב ללכת לישון, האלף מרגיש שהוא מחוץ להיתרחשות ומסרב להירדם, ואמא שלהם רק רוצה להיכנס מתחת לשמיכה ולשם שינוי לישון בלי להיות כל הזמן בהיכון לבכי. הרבה זמן לזוגיות זה לא משאיר. מרגישה את הכמיהה של שנינו לזמן שקט לבד ויודעת שאין סיכוי לזה בעתיד הניראה לעין.
הבוקר שוב נסע בחמש וחצי. שני ילדים עם דלקת עיניים ונזלת ואמא אחת קטטונית נשארו בבית. יש בקרים לא מעטים בהם הברכה "שעשני כרצונו" נשמעת יותר כמו מאסר עולם בלי אפשרות לחנינה. מקנאה בחופש הגברי לנוע בעולם ללא מעמסת ההורמונים, הצפיות והמחויבויות שנראה שהם חלק בילט-אין של הנשיות. רוצה לחוות שוב את את תחושת החופש שבאה מרגע שסוגרים את דלת הבית מאחורי. החופש להיתרכז במה שנמצא לפני ולא במה שהשארתי מאחור. אולי זו הסיבה לקושי של נשים בנהיגה, קשה לנהוג כשתשומת הלב היא לא ב100% על הכביש (למען הסר ספק, אני הוצאתי רשיון רק בגיל 36 ) אלא אלקים ממנה עוסקים ב"האם השארתי מספיק חלב שאוב במקפיא"

[יעל*]

רוצה לחוות שוב את את תחושת החופש שבאה מרגע שסוגרים את דלת הבית מאחורי. אני חוששת שמהרגע שאת אמא אין כמעט אפשרות לחוות את תחושת החופש הזאת באופן מושלם.
שתי הנסיעות האחרונות שלי לצפון הוכיחו לי את זה סופית... ואצלי עוד מדובר על בני 10 ו 13....
מעמסת ההורמונים, הצפיות והמחויבויות שנראה שהם חלק בילט-אין של הנשיות. בדיוק זה.

תרגישו טוב...

<דווקא קושי בנהיגה אין לי.. רק אם זה מעל 200 ק"מ ביום אחד.....>
_

[עננים_בקפה*]

הקושי שלי הוא לא בנהיגה למרות הגיל המופלג של הוצאת הרישיון אני נהגת מצויינת, למעשה הנהיגה חביבה עלי דוקא בגלל שבמהירות גבוהה אני מרוכזת נטו בכביש והמוח נח מכל השאר. אחותי לעומת זאת כבר ריסקה שתי מכוניות בגלל לפסוס מחשבתי.

[עננים_בקפה*]

אין הברכה שורה אלא על הסצוי מהעין

קוראת את הדף על סידור הבית. מתוך החיוך צצה מסקנה מגדרית.

הקושי שלי עם כל "עבודות הבית" מול ה"עבודה בחוץ" זה שעל עבודות הבית לא מוחאים לי כפיים. על טיפולים כן, על הרצאות כן, על הרזומה המקצועי כן, על הנקה, כביסה, נקיון, החלפת חיתולים, ניקוי פנלים, קירצוף אסלות וכל שאר עניינים סיזיפיים לא. בתקופה שעבדתי כעוזרת בית ושילמו לי על זה היה הרבה פחות קשה.

והקטע שבכלל לא אכפת לי לנקות. אני מחבבת את תחושת המדיטציה שניקיון יסודי משרה עלי. אולי אשתיל מחיאות כפיים מוקלטות מראש כמו בסיטקומים.

[ורד_דרור*]

נראה לי שזה מקביל להנאה מהבישול מול הקושי להכין אוכל. גם אני אוהבת מדי פעם לסדר ולנקות ולהרגיש את תחושת ההתחדשות כשהרצפה שטופה והכל במקום אבל עכשיו כשאנחנו כבר שלושה בבית, והבית מתבלגן שניה אחרי שניקיתי, כל ענייני הנקיונות הופכים סיזיפיים עד לזרא.
איתך במאבקך הצודק

[יעל*]

אולי אשתיל מחיאות כפיים מוקלטות מראש כמו בסיטקומים. ספרי לנו אם זה עבד....

[בשמת_א*]

הי, מזל טוב לקראת שבת!!! }

[פלוני_אלמונית*]

מה השתנה הלילה הזה?

כבר כמה ימים בבית החדש. עדיין מסדרים, פורקים, מזיזים, מתברברים וכל אותם פעלים הנובעים ממעבר מ59 מ"ר לבית של שלוש קומות. מספר הפעמים ביום שאני עולה יורדת עולה היה משמח כל מאמן כושר. תוך חודשיים אני אחזור למידות לפני הלידות.
עדיין לא הצלחתי למצא את המקום שלי כאן, אבל עצם המרחק מהקרקע והאויר שנע בחופשיות בין החלונות הגדולים גורמים לי אושר.
ויש את הים. נישקף מהחלון הגדול בקומה השניה ומסנוור בשעות אחר הצהריים. כמה התגעגעתי לאור הזה.
האלף והגמד חוקרים את הסביבה החדשה. המדרגות הן להיט ענק, הגמד עולה ויורד כל היום בסגנונות שונים וסופר. אחת, שתיים, עשר. שלוש, ארבע, עשר. חמש, שש, עשר. האלף זוחל ברחבי הבית מוצא כבלים שונים ומגרגר אליהם באהבה. ואני, אני נקרעת בין האהבה שלי לשניהם ובין הרצון שילכו כבר לישון כדי שאוכל להמשיך לפרוק ארגזים.

[עננים_בקפה*]

עננים בקפה מאלפת מחשב חדש

[אמל_ית*]

ברוכה הבאה. ממחר פסטיבל במדרחוב וכל העולם ואשתו יצעדו לך ליד הבית ויעשו לך קבלת פנים (-:.

[יעל*]

הי,
שיהיה בשעה טובה.... @}
בדיוק היינו היום ליד זכרון (רמת הנדיב) בדרך הביתה מהביקור אצל ההסבתא הצפונית, וכמו תמיד חשבתי כמה האזור הזה יפה. מה גם שהיה מזג אוויר צלול ונעים כל כך.

יעל צ

[עננים_בקפה*]

ואדר הססן שוב פותח רוכסן לשרב החמסן של ניסן

בחוץ שרב אביבי, ריח של פרחים וצבע שמן. הבית מתחיל ללבוש צורה. החפצים השונים מוצאים את מקומם בלי מאמץ מודע שלי, וכל אותם מליון פריטים זעירים שמגדירים בית מתחילים לצאת מהארגזים. המוביילים מסחררים את האנרגיה והתמונות מגדירות חללים. כל פעם אני נידהמת מכמות הדברים הקטנים שלכאורה נעלמת בחלל עד שצריך לארוז אותם. 10 חמסות, מובייל פרפרים, מובייל שפיריות, ספירלה כחולה, האגרטל האדום מונציה, קערות הדר מלונדון, אוסף האבנים שלי מכל העולם. בכל פעם אני שואלת את עצמי האם לוותר על משהו? וכל פעם התשובה על הרוב היא " לא, הם טעונים בכל כך הרבה זכרונות טובים, מזכירים לך מקומות של אושר, ממלאים אותך בתחושה של שפע" אז עם כל הכבוד לזבובה שני פסלי הימנז'ה מבורמה ופסל הבתולה הקדושב השחורה שאבא שלי הביא מלונדון של שנות השבעים ימשיכו ללוות אותי גם הלאה.

איך תדע אם עבריה שבן זוגה אוהב אותה?
הוא מעביר בלי תלונה (כמעט ) את כל אוסף העציצים העצום שלך בפעם השלישית, וגם את כל הספרים אותם הוא לא קורא אבל מבין את הצורך שלי להיות מוקפת במבחר התמוהה של ספרי מתח, ספרים על רוצחים פסיכופטיים, וספרות ניו אייג' אנפה.

בלילה אחרי שהאלף נירדם במיטה הצמודה שלו והגמד הגיעה להיתפרס על המיטה של ההורים נימלטנו לישון על מיזרון זוגי ששיכנתי על הריצפה בחדר הילדים. לילה ראשון מזה שנתיים ללא ילד מכל כוון (לפחות לכמה שעות) עושה פלאים ללבידו.

[עננים_בקפה*]

רשימת סיכום

שנה של חיים בצפון. הבנה ברורה כמה אני לא שיכת לשם. אויר ההרים צלול מדי, השמש חמה מדי והאנשים קרים. הבקרים שלי מתחילים בהודיה חרישית על זה שאני כבר לא שם. פתאום יש לי סבלנות. לילדים, למרות שעכשו שניהם איתי בבית, לבן זוג, שנמצא פחות ועוזר פחות, לעצמי. יותר מכל מרגישה את השינוי ברמת החשק. גם החשק המיני, אבל גם החשק לעשיה, לציור, לתקשורת, התשוקה שמתוכה חיתי את חיי דעכה בצפון לגחלים ששומרות בקושי על ניצוץ.
ברמה הראשונית זה התבטא בכל מה שקשור במין. מאשה המחוברת למיניות שלה ולאנרגיה הזאת בכל תחומי החיים הפכתי לגירסה המרירה של הפולניה מהבדיחות. מדי פעם היתי עושה לעצמי טובה ומודאת שאני עדיין זוכרת את התשובה לשאלת הנעורים " איך מגיעים לאורגזמה?" אבל זה היה ברמת ה"עוד מטלה ברשימה האין סופית". ופה פתאום בא לי. סתם ככה קויקי בצהריים, אני לא עייפה מדי בערב, לא, לא כואב לי הראש.
הבן זוג פורח. זוגתו חזרה הביתה.

[נטע_ק*]

כייף לקרוא אותך ככה. }

[חנה*]

הרבה ימים של נחת !! אמן !

[עננים_בקפה*]

צער גידול בנים

אתמול בערב הבן זוג שואל את הגדול אם יש לו שיעורי בית. בתשובה מביא הילד ספר ממנו הוא אמור לקרא בקול כדי לתרגל קריאה. אני שוטפת כלים ומקשיבה בחצי אוזן. אחרי כמה משפטים הבן זוג עוצר את הקריאה ומבקש לראות את הספר. יומנו של חנון. שפה נמוכה, אלימה, אכזרית. קורא בשקט כמה עמודים נוספים, מבין שכל הספר הוא באותו סיגנון. בא למטבח להיתיעץ.

מה את חושבת על זה?

לדבר עם המורה ולברר על מה בדיוק חשבו כשבחרו בספר כזה

זה לא קצת קיצוני? אני לא רוצה להקים מהומות

סליחה? הבן שלך מולעט בזבל, מה השלב הבא? פלייבוי בשיעור ספרות בגלל המאמרים?

את לא קצת קיצונית?

דבר עם האקסית ותשמע מה דעתה, את דעתי שמעת.

מתקשר לאקסית, גם היא לא מרוצה מהספר אבל מפחדת לעורר מהומות, בכל זאת, כולם לכאורה מסכימים, למה שהיא תהיה זו שיוצאת מתחסדת. מתחילים לדבר ומסתבר שמעבר לזה יש סיפור שלם בבית הספר של ילדים בני 8 ו9 שצופים בפורנו, ועוד כמה ארועים בסיגנון. וזה בבית ספר הנחשב לטוב ביותר באיזור.

זה לא שאני מתחסדת. קראתי, קוראת ואקרא כמויות זבל ספרותי שמספיק למשפחה אפריקאית. אבל ההבדל הוא שאני יודעת שזה זבל. הידיעה הזאת באה מזה שלימדו אותי מה היא איכות. אני לא מעמידה פנים שמעולם לא צפיתי בפורנוגרפיה, אבל אני יודעת שזו פורנוגרפיה כי לימדו אותי את ההבדל בינה לבין אהבה ואירוטיקה. זה לא שאני לא יודעת לקלל אבל זה כי אני יודעת מה פרוש כל קללה ולמה לא צריך להישתמש בהן כבסימני פיסוק. אין לי בעיה שהילד יקרא ספר כזה כמרד נגד המורים והסמכות אבל יש לי בעיה כזה מוצג כחומר קריאה ראוי לשיעור בכיתה ב.

כבר יותר משנתיים שאנחנו מנסים להוריד את רמת האלימות בדיבור של שני הגדולים. לא כל מילה שניה צריכה להיות קללה או איום, עד עכשו לא הצלחנו, עכשו ברור לי יותר למה.
עדיין לא יודעת עד כמה אני רוצה להיתערב שם, בכל זאת אני לא הורה שלו, מצד שני זה מה שהילדים שאני כן ההורה שלהם נחשפים אליו. כשעברנו החלטנו להיתנתק מהכבלים גם בגלל הנשאבות לתוך הזומביות וגם ובעיקר בגלל שאני לא רוצה חשיפה בלתי מבוקרת לערוצי הילדים ולחומר שמוקרן בהן. להפתעתינו הגדולים לא ממש נילחצו. יש לנו ספריה עשירה של סירטי ילדים (לא שדונולדק נקי מאלימות) והם משום מה נהנים לחרוש על הורטון ועידן הקרח, עכשו נישאר רק להמשיך לפקח על עיניין המחשב (שמסיבה זו מוצב באמצע הבית).

ברמה האישית מקרים כאלו מורידים לי עוד יותר את החשק לשלוח ילדים למוסדות חינוך, מצד שני לא בטוחה שיש לי את הסבלנות לחנוך ביתי. דילמה.

[שלולית_י*]

הפתרון הטוב ביותר יכול להיות למצוא (בשקט, בכוחות עצמך) בית ספר אחר וטוב. אולי אם הוא יוצג כאלטרנטיבה למקום שכרגע שני ההורים של הגדול לא מרוצים ממנו - ובלי להדגיש את החלק שלך בהבאת ההצעה - אולי הם יסכימו להעביר בי"ס וכל הבעיה תפתר.
קראתי שכתבת שהם בבי"ס הטוב ביותר באזור, ואני לא מכירה לא את בתי הספר ולא את האזור. אבל גם אני באה ממקום של חיפוש בי"ס באזור של מצוקה חינוכית ואחרי חריש עמוק בשטח, הופתעתי לגלות כמה מסגרות אפריות שלא שמעתי או לא חשבתי עליהן קודם. אולי תנסי לברר אפילו דרך כותבות מהאתר שגרות באזור של הילדים. בהצלחה, ועצובה לשמוע את כל הסיפור העגום

[עננים_בקפה*]

לצערי הסיכוי לכך הוא אפסי. כבר העלתי בעבר הצעות שהיו פחות "רדיקליות" מהחלפת בית ספר. לאמא שלהם חשוב מאוד שירגישו "כמו כולם". אני מבינה את הרצון הזה ולא שופטת אותה על כך גם אם לא מסכימה עם זה. צריך לקרא משהוא מאוד קיצוני, ואני מתפללת שלא יקרה, כדי שהיא תוציא אותם למערכת שונה. הקושי שלי הוא בעיקר בזה שהם מביאים את כל זה לפה והגמד מושפע מהם. לוקח לי כמה ימים אחרי כל סוף שבוע שלהם להוציא ממנו את עיניין המכות והאלימות. התקשורת שלהם מתבססת על כפות, נגחות, וסטירות. וזה מלווה ב"אני אפוצץ אותך" "אני אקסח אותך" ושאר פנינים. לא שהגמד הוא שה תמים צמחוני ובלתי מזיק , אבל זה מקצין אחרי סופי השבוע

[או_רורה*]

את לא ההורה שלהם. זו בעיה, כי זה קורה אצלך בבית, אבל עדיין ידייך קצת כבולות.

אולי זה טוב שהוא נחשף לזה קצת בבית, איתך, תחת השגחה אוהבת, מאשר בחוץ?

[עננים_בקפה*]

אוי לאוזניים שכך שומעות.

הגמד מסתובב בגינת שעשועים וממלמל לעצמו " אבא יבוא הביתה וירביץ"

אמא אחת שוחרת טוב קושרת איתו שיחה ומנסה לברר אם גם אמא מרביצה. הוא מאשר בהיתלהבות. האמא מאתרת אותי במרחק כמה מטרים וזוקפת גבה נוזפת. הנה איתרה ילד מוכה. אני מתורגלת ,מבקשת ממנה שתשאל אם גם דוד אפריים מרביץ. למזלי היא אכן שואלת. " כן, חזק חזק " עונה הגמד.
מזל שהיא הבינה. אחרת זה יכול להיתגלגל לא טוב.

[ורד_דרור*]

לגבי הספר, האם זה ספר שהוא בחר בעצמו מהספריה או שזהו ספר שניתן כחומר קריאה ע"י המורה? אולי אפשר לקנות לו ספר במתנה או להכין איתו ספר לגמד, שיכתוב בעצמו ויצייר.

[רותם*]

אני מתורגלת ,מבקשת ממנה שתשאל
איזה ספר זה? לא מוכר לי

[עננים_בקפה*]

ספר שנקרא "יומנו של חנון" מסתבר שזה להיט בכיתות הנמוכות. יש עלו ביקורות מהללות של כל מני רשימות רבי מכר. זה ספר שאמור לתאר באופן מציאותי את קשיו של תלמיד בחטיבת הביניים. כמבוגר אני יכולה להישתעשע ממנו, אם היתי בגילאי העשרה היתי מרגישה שהוא מבטא באופן ראלי את חיי. בכיתה ב כשרק מתחילים להיכנס לכל עולם הספרים דרושה בעייני הכוונה קצת יותר נקודתית. כמו שלא היתי נותנת לילד בכיתה ב לקרא את מאהבה של לידי צ'טרלי. היתי מעדיפה שתינתן רשימה ממנה אפשר לבחור ספר לקריאה (ולא זה לא חייב להיות משהוא משמים בשפה לא מובנת) ולא משאירה את זה לבחירה חופשית. כשהבן זוג דיבר עם המורה הגישה שלה היתה "העיקר שיקראו משהוא" וברוח ימים אלו, איזה מזל שהוא לא בחר את "מיין קאמף"

[יעל*]

בכיתה ב כשרק מתחילים להיכנס לכל עולם הספרים דרושה בעייני הכוונה קצת יותר נקודתית

עננים, כמו שכתבת קצת יותר למעלה, מה שחשוב הוא שיידעו להבדיל בין טוב לרע, בין זבל לאיכות. וזה התפקיד שלכם... (ההורים).
שלושת ילדי היקרים קראו את יומנו של חנון (יש שלושה חלקים, אם לא ידעת.... ), אבל במקביל הם קוראים גם הרבה דברים אחרים, איכותיים, ואל רובם אני חשפתי אותם בביקורים בספריה וכו'.
מעולם לא חשבתי לסמוך על בית הספר בעניין הזה... אבל גם שם יש הפתעות לפעמים. איזו מורה עם קצת יותר שאר רוח שמביאה משהו טוב.

והדבר הזה (ללמוד להבדיל בין זבל לאיכות) תקף כמובן לא רק לספרים - גם לתוכניות טלוויזיה, לצורות בילוי , לסגנון לבוש.... בקיצור, הכל...
תסמכי על עצמך, תעשי עבודה טובה בבית, וזה ייתן להם כלים להתמודד עם מה שבחוץ.

יעל צ



_

[יעל*]

איך הזכרת לי פתאום את "מאהבה של ליידי צ'טרלי". אחד הספרים שהשאיר עלי רושם עמוק מאוד. אבל קראתי אותו קצת מוקדם מידי, אני חושבת,
כש"העולם היה קיים רק בתיאוריה"., מבחינתי. .

[עננים_בקפה*]

יעל, לצערי החלק שלי בזמן שלהם הוא קטן. כשהם פה אני מנסה לעשות את זה, אבל זו טיפה בים. אני מקווה שעם הקטנים תהייה לי יותר השפעה, או יותר נכון יש לי כל הכוונה שזה יהיה ככה.

[רותם*]

התכוונתי בשאלתי לאבא אמא ודוד אפרים שירביצו

[עננים_בקפה*]

זה לא ספר זה הגמד מעולל עלילות על הוריו החפים מפשע באוזני מאזינים מזועזעים

[יעל*]

כן, התכוונתי באמת בעיקר לילדים שלך (אבל גם הם יילכו פעם לבית ספר, כנראה...). לגבי הבנים הגדולים, אני מבינה שזה הרבה יותר מסובך .

[רותם*]

סתם משמיץ מהדמיון? ואללה!

[עננים_בקפה*]

סוף שבוע רגוע

חברים מתחילים להגיע לבקר. בשלושת השבועות שלנו כאן זכינו ליותר ביקורים מבשנה שלמה בצפון. חברת ילדות של הבן זוג באה ביום שישי לארוחת סושי ונישארה עד אחרי חצות, חברים עם ילדים באו בשבת לכמה שעות, מטופלים לשעבר שהפכו לחברים קפצו עם הבן הקטן. נעים.

הבית שלנו סוף סוף מתחיל להיות מה שרצינו, מקום מפגש רגוע, כזה שאפשר לשבת בו בחוץ ובפנים, לשים רגליים על השולחן, לא לדאוג לנזק שיגרמו הילדים לסרוויסים של סבתא, ועם כל זאת בית שהוא לגמרי אנחנו, שיש בו פינות פרטיות, שהאורחים שבאים משתתפים במה שקורה ולא פסיביים. אני אוהבת שבאים אנשים ושונאת לארח. נחמד לי שיושבים איתי במטבח בזמן הבישול ו/או רחיצת הכלים. נוח לי שפותחים את המקרר ושמים מים לקפה לכולם, כמובן שלא כל אחד, אבל מי שלא נוח לי ולנו איתו ברמה הזאת לא מגיע, לא מתוך כוונה אלא פשוט לא קורה.

הבו זוג פורח. אופה מעמולים, מגלגל סושי, מטגן שניצלים ומסתובב עם קמט מוטרד של מארחת פולניה שמא התחתיות לא יתאימו לסיפלי התה. בדרכו שלו נהנה עד השמיים. אני יושבת עם אנשים, משוחחת, נוגעת, קופצת לעזור במטבח, מביאה פרחים לקישוט הצלחות והשולחן ומשאירה לו את במת "הגבר החדש המושלם". גם אופה, גם יפה, גם מחתל וגם מפרגן לזוגתו. התפקיד הולם אותו ומשעשע אותי.

ואני, אני בתפקיד האשה המשוחררת, זו שיש לה דעות, זו שמנהלת שיחות בכובד ראש על ענינים ברומו של עולם, שיש לה מושג בתחומים טכניים, שמצהירה על כך שהיא נוסעת עוד חמש שנים לנפאל לטרק באוורסט.

שנינו יודעים שזה סוג של משחק, לא בדיוק העמדת פנים, יותר הדגשה של תכונות מסוימות על פני אחרות. לשנינו זו דרך לרענן את הזוגיות שלנו, לראות את האחר מזוית שונה מזו היומיומית.

בערב שנינו נכנסים למיטה עם פרטנר שעבר "ריפרש" שהוא לא מובן מאליו ורוטיני. ושם הגבר החדש והאשה המשוחררת חוזרים למקומות פרימיטביים יותר ומהנים לא פחות.

[עננים_בקפה*]

סדנה ראשונה אחרי שלוש שנים
לילה כמעט רצוף ראשון אחרי שנתיים וחודשיים
אני שיכורת חופש וגעגועים.

לפני שבועיים הגעתי לנקודת שבירה, ימים ארוכים לבד עם הילדים, לילות ארוכים של הנקה וחוסר שינה, תחושה של לבד מוחלט, הכל הצתבר להיתפרצות זעם אחת גדולה. כשהאבק שקע הוחלט שאני יוצאת לסוף שבוע בו אעשה כטוב בעיני.

הטוב בעיני סדנת תטא הילינג

יום לפני מסדרת מארגנת שואבת הכל כדי שלבן זוג יהיה קל ככל האפשר. בסתר ליבי מקווה שזה גם יחסוך לי חלק מהפוגרום שיחכה לי בשובי.

בבוקר הסדנה התקף חרדה קל. לא בטוחה אם אני זוכרת איך זה לבלות יומיים שלמים בחברת מבוגרים בלבד. תוהה עד כמה חלודים כישורי החיברות שלי.

מגיעה לסדנה, ארבע משתתפים, שלוש נשים וגבר. נחיתה רכה.

מתחילים ללמוד. חומר מרתק. המון עבודה עצמית, עבודה עם אנרגיה, שכחתי כמה אני נהנית מזה, כאילו פרשתי כנפיים אחרי שנתיים בכלוב. מרגישה את האנרגיה שועטת דרכי. כדורי אור בעיניים עצומות ודמויות מסרטים מצוירים לביצוע העבודה.

בסוף היום סשן ריברסינג. הגוף שלי מורעב לחמצן ותנועה. 45 דקות של נשימה עמוקה. חצי מתגלגלת מצחוק ובחצי השני מבכי. מסימת מרוקנת ושלווה. בליס מלא.

בערב ישנה אצל חברים, חלק שלי רוצה הביתה וחלק אחר שותה את החוויה בצמא.

ביום השני עושים כמה תירגולים של שירה מקודשת.אני כל כך אוהבת לשיר. אני לא שרה. כבר כמה שנים. לבן זוג שמיעה מצוינת אז אני סותמת את הפה. לא חשבתי שזה יהיה כל כך חשוב לי, והנה.

בערב חוזרת הביתה. חלק ממני מתגעגע וכמו רץ לפני האוטו מרוב רצון וחלק שני שוקל לעשות 180 ולנסוע רחוק רחוק.

מגיעה הביתה. הבית ריק ומבולגן. מתמלאת תחושת מועקה. עוברת בחדרים, מסדרת, מקפלת, מנגבת, מישרת, מרגישה את הכעס עולה בי ויודעת שהוא לא מוצדק, ובכל זאת..

הגברים של חיי חוזרים ממגרש המשחקים. שני הקטנים פוצחים בדרמה והגדול מרוחק ומסוגר בעצמו. איזה כיף לי. תוהה עם עצמי מה היה לי כל כך דחוף לחזור. במשך הערב התחושה מתפוגגת מעט אבל מרגישה את הצל שלה בקצוות.

בשבת קמה ונוסעת ליום האחרון. טוב לי עם עצמי באוטו. ברדיו שירים איטלקיים שמזכירים לי מקומות וזמנים אחרים.

בסדנה המורה בוחר אותי להדגים טיפול. כל המועקה יוצאת החוצה. הוא מעיר את תשומת לבי לעובדה שעשיתי בחירה חופשית, השפעתי על המציאות דרך כל מישורי הקיום, ציוויתי על משהוא להיתקיים ועכשו מתמלאת תחושת קורבן. מציעה לי אם אני רוצה לבטל את המציאות העכשוית. סטירת לחי תודעתית. אין מצב שאני אוותר על מה שיש לי. עכשו רק צריך להפסיק להיתקרבן.

חוזרת בערב הביתה בשמחה. בראתי לי מציאות. היא טובה לי.

[עשב_השדה*]

סחטיין , כל הכבוד, וכן ירבו,
לפחות פעם בשלושה חדשים,
איחולים מכל הלב(-:

[עננים_בקפה*]

הגמד עבר תספורת ומתחת לתלתלי המלאך הגיח הבריון השכונתי. יתוש שעקץ ליד העין משלים תמונה של חוליגן מניאטורי עם פנס הוליוודי. נוסעים למפגש, עד שאני מסימת את הלארוזלחתוךלהוציאלהכנילקשורלצאתברוורס אני מיוזעת ותשושה. במפגש עצמו נעה בין אי נעימות על כך ששני ילדי פולשים לתיקים זרים בחיפוש אחרי אותו מעדן חמקמק "אוכל של משהוא אחר" לבין אדישות הנובעת מהידיעה שאצתרך לבחור בין זה לבין סצנה פומבית שתוציא אותי אמא מתרגזת במקום סתם אם מרעיבה. ואני חשבתי שדילמות חינוכיות זה " האם 18 חודש זה מוקדם מדי לקרא את טולסטוי"

הבן זוג קופץ לבקר. הוא בדרך לצפון להעמסות סופיות ואין לו חשק לנסיעה. הילדים ניצמדים אלו. לשניהם יש חוסר בזמן אבא, ואולי גם עודף בזמן אמא. מדמינת לי עולם מושלם בו כל אחד מאיתנו יבלה עם הילדים לסרוגין, ואז ניזכרת, יש דבר כזה, הוא נקרא משמורת משותפת. כנראה שאוותר כרגע.

חוזרת הביתה. שניהם נרדמו בדרך. אני היתאפקתי עד שהגענו הביתה. בבית מהפכה, הפרולטריון עלה על ארמון החורף ופיזר את תכולתו על כל הבית. ואני, כמו הנצר שהנני למשפחת אצולה אוקראינית, יושבת בחוסר אונים באמצע הבית ומכרסמת קינמונים.

[כרמית*]

את נהדרת

[עננים_בקפה*]

הגמד קם משנת הצהריים עם עין סגורה מנפיחות. מילא שהוא נראה כמו דמות מרושעת במיוחד בסרט של דיסני, אבל פה אפילו אמא שלו הרגועה באופן כללי (או באופן טבעי) מתחילה לדאוג. מסתכלת מקרוב על העקיצה ומבחינה בשני מוקדים במרחק קטן אחד מהשני. החשד המידי, עקיצת עכביש. ברור לי שזו לא אלמנה שחורה ולא רדבק, הילד יותר מדי שמח בשביל זה, ובכל זאת מלחיץ. מתחילה לברר אם יש מרפאה פתוחה באיזור. הפתעה. בימי שני ורביעי אחרי הצהריים אין מרפאות ואין רופאים. לתשומת לב תושבי זכרון והסביבה, אתם מתבקשים לא לחלות בימי שני ורביעי אחר"ץ תשמרו את התקפי הלב ושאר ירקות לחמישי בבוקר, ששששש...הדוקטור נח. מוקד החרום הקרוב הוא בחדרה והוא פתוח רק משבע בערב. מה לעשות עד אז? תנשמו עמוק ושתו מים.

מחלטה לפעול לפי מה שיודעת על עקיצות עכבישים מטיולים שלי בארצות אחרות. הארס של העכביש מעכל רקמות ולכן הכי חשוב זה למנוע התפשטות ולרסן את התגובה האלרגית כדי שלא ישפשף את העיין ויפזר אותו עוד יותר. אם היה גדול יותר היתי מצמידה קרח אבל בהיתחשב בעובדה שאנחנו מדברים פה על טורנדו בפעולה, ההימור הכי טוב שלי זה אנטי היסטמין או בעיברית טיפות פניסטיל. אין לי בבית. זה במרשם, וכזכור אין רופאים. מתקשרת לרופא הקודם שלנו בצפון. הוא מאשר את ההבחנה שלי ואת דרך הפעולה. מבטיח לשלוח מרשם בפקס לסופרפארם הקרוב, השכנה קופצת להביא לי את הטיפות. חצי שעה אחר כך העין מתחילה להראות רק פי שלוש מגודלה, והמרכז התכלחל נעלם. אני נושמת לרווחה ומסיקה מסקנות. אין מעכשו אישור למצבי חרום בשני ורביעי, שני הילדים מוכנסים לנילון ניצמד ולא מורשים להיסתובב חשופי ישבן ועפעפיים, ומי צריך פרוטקציה אם יש קשרים.

[ענת*]

הגעתי רק עד חג שבועות שעבר (מ2009), והמייל מהאקסית. איך הגעתי לפה רק עכשיו?
אוהבת ומתגעגעת. זאתי שאת לא זוכרת מהמשולשים.

[עננים_בקפה*]

היי מותק. דברי איתי, לא מגיעה לזכרון לביקור משפחתי?

[רוניתה_פיתה*]

הי.
נכנסתי לספר שפגשנו היום (פעמיים!) את כל החמישה בגן משחקים שלידכם (מסתבר).
רציתי לספר לך ש"הגמד" (מקווה שאני לא מבלבלת) פשוט מדהים בעיניי. גם יפה, גם שמח, גם עצמאי, גם חברותי ברמות, גם עדין הליכות, עם פנים פתוחות ומחייכות. אחותי סירבה להאמין שהוא כזה צעיר. כי הוא עושה רושם כזה "בוגר" (במובן של - מקבל את החיים בשוויון נפש ובכנות).
סלחי לי שאני ככה מתפרצת לך לפה ומקטלגת (בעיניים של עובר אורח). את מוזמנת למחוק.

חוץ מזה, אני ממש לא מרגישה שזה נכון לי לקרוא פה, כי את כותבת כל כך אינטימי (ו{{}}י פ ה{{}}). מעדיפה לגלות אותך לאט לאט משבוע לשבוע (במה שתבחרי לספר).

אבל

בכל זאת עיינתי כמה ימים אחורה ולגבי:
שני ילדי פולשים לתיקים זרים בחיפוש אחרי אותו מעדן חמקמק "אוכל של משהוא אחר" - דעי לך ש{{}}לי זה רק מניח את הדעת, מעין ברטר אנרגטי על כך שהבן שלי למשמע כל פריט מזון מוצא מאיזשהו תיק, מתייצב ולוטש עיניים רעבות.

ושוב, סליחה על ההתפרצות. נתראה...

[יעל_צ*]

@} @}

<נפנפת כבר לבריטים בכביסה?>

[עננים_בקפה*]

רוניתה
קודם כל תודה בשמו של הגמד על המחמאות. נחמד לדעת שליצור המתבכיין תמידית בבית יש הבעות פנים נוספות .

לגבי הקריאה פה, נו מה לעשות שאני טיפוס חושפני, או יותר נכון, אני מרגישה נוח עם רמת החשיפה שלי. מה שלא מתאים לחשוף לא יכתב פה. מה שניכתב עוזר לי לעשות עיבוד לגבי עצמי וסוג של תירגול בלחיות עם קצת פחות פערים בין הפרסונה הפרטית והציבורית. כמובן שזכותך לא לקרא אם מרגיש לך לא נכון, אבל זה לא שאני אסמיק אם משהוא שכתבתי עלו יעלה בשיחה.

בקטע של האוכל, אני יודעת שככה זה ילדים, ומצד שני ככה זה פולניות בעלות יומרות בודהיסטיות. מצד אחד הן בהיתבוננות ומצד שני "לא נעים" להן עם מה שהן רואות

[עננים_בקפה*]

יעל
אני מנסה כל הזמן לשכנע אותם להחזיר את המנדט או לפחות לקפוץ לתה של חמש, הם עדיין מסרבים. כניראה שזה חרם על ישראל. אנטישמים כולם, שחנקו להם עם התה שלהם, לא צריך, נחזיר את הטורקים, אה... גם הם לא רוצים...טוב אני אשב לי לבד בחושך.

[קן_לציפור*]

ומצד שני ככה זה פולניות בעלות יומרות בודהיסטיות. מצד אחד הן בהיתבוננות ומצד שני "לא נעים" להן עם מה שהן רואות
גדול!

[יעל_צ*]

נסי לנפנף לצלבנים . (הם גם יותר חתיכים מהטורקים/אנגלים).

[עננים_בקפה*]

ומי את חושבת שהם הצלבנים?
אנגלים.
ועוד מהסוג הבלתי מתקלח בעליל. ובטח מנגבים בווילון.

[יעל_צ*]

ומי את חושבת שהם הצלבנים? אוי, התבלבלתי לרגע עם הויקינגים, סליחה.

אבל פעם האנגלים גם היו די ויקינגים כאלה, לא? תמיד בסרטים ריצ'רד לב-הארי וסר לנסלוט נורא חתיכים!

<די, חוזרת לעבוד>

[עננים_בקפה*]

בואי ניסגור על מנדט שוודי. לפי דעתי הוא כבר היתחיל. תחי איקאה

[פלוני_אלמונית*]

עננים,
תיקון טעות (שיהיה לך להבא...)
בימי שני ורביעי אחר הצהריים ד"ר רוני שפר (ילדים ומשפחה) מקבל בבנימינה.

(לא עושה פרסומת, הוא אבא של בעלי ורופא של ילדיי.. תנסי...(

[עננים_בקפה*]

חופים הם לפעמים...

כל מפגש מזמן לי התבוננות באיזו נקודה בתוכי שלבד בבית תשאר סמויה.

אתמול הצתרפה מישהי חדשה למפגש, וכמו תמיד השיחה נסובה על לידות, הריונות, ושאר נושאים נשיים. זו לא פעם ראשונה ובודאי לא האחרונה בה אני שומעת שיחה כזו.

משהו בי נעשה תמיד חסר סבלנות כשהן מתחילות. מתבוננת ושואלת את עצמי מה כל כך מציק לי. בסך הכל נשים שמדברות על מה שהכי קרוב אליהן.

עולות כמה תשובות מפתיעות

קול חסר סבלנות שמתייג את השיחה כ" הנה עוד פעם מתעסקים בענינים הנשיים המשעממים האלו, כל אחת בתורה תספר בפעם האלף על הצירים, הלחץ, הכאב, בלה,בלה,בלה"

קול אחר שאומר " אני לא שותפה לזה כי למעשה לא עברתי לידה ולכן משהו בחוויה הנשית שלי חסר"

וקול שלישי שאומר" מה קרה מותק, תפסו לך את הבמה אז את מתמרמרת?"

מקשיבה להם ונותנת לקול הנוסף לעלות הקול שאומר " הכל בסדר, תנשמי, די לכעוס, די להילחם, תרפי"

מקשיבה לו ורואה את הכאב על החסר ואת הזעם על מה שלכאורה נמנע ממני מתפוגגים, ואת הנס שניקרא שני הלדים שלי מתישב במקומם.

[אהבת_עולם*]

ועוד מהסוג הבלתי מתקלח בעליל. ובטח מנגבים בווילון.
אם הם לא מתקלחים, אז את מה הם מנגבים?

[עננים_בקפה*]

את הנזלת...

[קן_לציפור*]

מקשיבה לו ורואה את הכאב על החסר ואת הזעם על מה שלכאורה נמנע ממני
אוף, מכירה עד כמה מחשבות ציניות מכסות על קושי, כאב, זעם וכו'... תודה

[פלוני_אלמונית*]

קבעתי תאריך וקופצת למים

בעוד שבועיים מתחילה ללמד. עדיין לא משהוא ממש רציני, קורס קצר בדרכי איבחון וטיפול לשימוש ביתי, אבל זו הפעם הראשונה אחרי 4 שנים שאני זו שתקבע מה ילמדו ואיך. יושבת להכין מערכי שיעור ומגלה שיש לי כל כך הרבה מה ללמד ששלוש פגישות לא יספיקו. מנסה לא להיכנס למצב הפרה עם הגודש. שוקלת עשר פעמים כל חלק בשיעור, שיהיה מעניין, שיהיה מובן ומובנה, שיהיה מספיק זמן לתרגל כל דבר.

כל כך נכון לי עכשו להתחיל לבנות משהו חדש. שונה ממה שהיה לפני פרוץ הילדים, לפני הזוגיות, לפני הטלטלות של השנים האחרונות והתובנות שהביאו איתן, רוצה לחלוק עם התלמידות יותר מאשר חומר טכני, יותר מאשר מידע יבש, מנסה לחשוב איך משתפת אותן באותה תחושת גילוי שיש לי בזמן טיפול ואותה תחושת סיפוק אחרי.

כבר כמה שנים שחולמת לחזור להנחית סדנאות. נסיון שהיתחיל והתמוסס בגלל שכרגיל לקחתי על עצמי יותר מדי. יודעת שיש לי משהו מובנה ונכון ולא מצליחה להביא את עצמי לעסוק בהפקה. אולי מתוך הקורסים הקצרים תתפתח אותה דינמיקה אותה מחפשת.

[פלוני_אלמונית*]

במפגש זוכה היום לההצה נוספת להבדלים בין המינים.

ארבעה זכרים צעירים בסביבות השנתיים משוטטים בערוגה, אחד שומט את מכנסיו כדי לתרום לסביבה המתיבשת, והופ, תוך שניה שלושה ישבנים בגוונים שונים ואחד מכוסה בחיתול נחשפים, ארבעה אגנים מוטים קדימה, וקול זירזוף שלא ניתן לטעות בו נשמע. אותה תנוחה לכולם, כאילו למדו אותה מאותו אב קדמון. קשה לי לדמין לעצמי תמונה דומה בחבורה זהה של בנות.
תוהה אם יש פה התניה חברתית או שוני מולד בכל הקשור לתחושת החופש עם הגוף.

[עננים_בקפה*]

כמובן ששני הפוסטים האחרונים זה אני, המחשב מכחיש את הכרותינו הקודמת. שקרן פתולוגי.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

כל פעם שאת כותבת זה כמו לגלות ממתק טעים שנשכח בתיק.. תענוג

[אינדי_אנית*]

אופס... את שלי אני לימדתי להטות את האגן קדימה... שלא יטפטף על האסלה

[פלוני_אלמונית*]

יש ימים בהם אני שואלת את עצמי עד כמה הבחירה בלהישאר בבית עם הילדים היתה נכונה. ימים בהם נראה שהגן הכי גרוע עדיף על אמא שכל רצונה שהילדים ירדמו כבר וישאירו אותה לבד ובשקט. לילה בלי שינה מוביל ליום חסר מנוח, ולהיתנהלות שמוציאה מכל אחד מאיתנו את הרע ביותר. המרגיעון אומר שהחסרונות הם היתרונות, ואני אומרת שלפעמים מערכת החינוך נראת מפתה מאוד. גם שם יש חסרונות שבמחי לינגויסטיקה יכולים להפוך ליתרונות. כרגע המחשבה שאני אהיה לבד עד שעות אחר הצהריים נראת כיתרון עצום מול העובדה שהם יהיו מחוץ לבית ל8 שעות. אני יודעת מנסיון עבר שהתחושה תעבור עד הבוקר אבל בינתיים...

[עננים_בקפה*]

אם המחשב ימשיך להיתכחש ליחסים בנינו אז גם אני. שיראה מה זה, המניאק. והמרגיעון: זה אישי וגם אנושי. וואלה.

[עננים_בקפה*]

פתיחת עונת הרחצה.

שוב קיץ.שוב חופש גדול. שוב ימים שחם מדי מכדי לעשות משהו. במועצה המשפחתית מחליטים לעשות מינוי לבריכה. על פניו החלטה הגיונית למשק בית שבו יש חמישה זכרים בגילאים שונים וכולם צריכים להוציא מרץ ונקבה אחת בוגרת שלא מסכימה שזה יקרה באמצעות משחק כדורגל בסלון

[עננים_בקפה*]

אחרי שההיתרגשות הראשונית נירגעת אני נזכרת בעובדה לא נעימה שקשורה לבריכה. צריך ללבוש בגד ים. יתר נכון צריך לחשוף אזורים שמאז ההריונות לא נראים כפי שאני רגילה. זה נכון שיחסית חזרתי לעצמי, אבל גם היחסי הוא יחסי. חושבת על בגדי הים הקטנים המיועדים לזו שהלכה חמש פעמים בשבוע למכון כושר והלב ניצבט מגעגועים, ומעבר לחלק היהיר שבי ישנה עוד צלקת אחת. זו צלקת נפשית ורגשית כפי שהיא פיזית. צלקת של שני ניתוחים קיסריים שחוצה את חיי, זהותי הנשית, והקשר עם גופי לשניים. רק לאחרונה אני נעשת עירה למטען שנוצר לי סביב אותה צלקת. אוביקטיבית, זו צלקת יחסית קטנה שהלכת ומיתטשטשת. סוביקטיבית היא מעוותת את גופי והופכת אותו לזר לי. גוף של אישה שצורתה הושחתה על מזבח הרפואה. גוף של אשה שבגד בתפקידו הבסיסי ונענש על כך באות קין.

[פלוני_אלמונית*]

ההריון עם התאומים והניתוח הקיסרי (לפני 11 שנה בערך) שינו לי לגמרי את הגוף (בתוספת צלקת למזכרת), בהרבה מובנים. .. לקח לי זמן להבין /להפנים/להשלים... והיום כמעט כבר לא חושבת על זה. (אבל רק כמעט....).
אבל אף פעם לא ראיתי את זה כ גוף של אשה שבגד בתפקידו הבסיסי ונענש על כך באות קין. לפעמים זו באמת הדרך היחידה ללדת.
אצלך הכל עוד מאוד טרי.

<מה שכן, את הבכור ילדתי בלידה רגילה, כך שטעמתי משתי החוויות....>.

יעלצ

[ורד_דרור*]

מזל שיש את האפשרות לניתוח קיסרי

ככה את יכולה להיות כאן ולדבר על זה
פריבילגיה.

[רוניתה_פיתה*]

טוב, בכל זאת מוצאת את עצמי קוראת פה...
את כותבת טוב מכדי שאמנע מעצמי את הקריאה באיזו תואנה שלא תהיה.

אמנם בלי המטען הרגשי, אבל גם הגוף שלי מתהדר בצלקות=סימני מתיחה בבטן מההריון האחרון, מה שגורם לכל חלקיק של עור/שומן עודף להסתדר יפה יפה מסביבן, כדי ליצור גבשושיות לא הומוגניות. מאוד חינני /-:

אז מה זה אומר, שצריך להתחיל ללכת עם בגד ים שלם? כי מה שלי בא לעשות זה להתריס לגבי מה באמת חשוב בחיים, שזה מה שנולד מהבטן הזאת (אבל בפועל אני בטח סתם נראית כמו "עוד אמא"...)

[ענת*]

לנצח אזכור בחורה יפהפיה מהילדות (אני הייתי בכתה ו' וסבלתי מהחובה המובנת מאליה ללבוש ביקיני שני חלקים) והיא הייתה בכתה ט', לא יודעת אם את זוכרת שאין עוצמת הערצה ורחשי כבוד גדולים מאשר בטווח הפערים הספציפי הזה, והיא להפתעת כולנו הופיעה בבגד ים שלם ואף הכריזה "ברור שקניתי שלם. בגד ים שלם הרבה יותר מחטב את הגוף!"
כמעט התעלפתי למשמע הדברים, עוצמתיים ונועזים כל כך בשביל דברים שנאמרו באמצע שנות השבעים על כתף הר קירח...
ועד היום אני מאוד מחזיקה מבגדי ים שלמים ומהבוחרות בהם (-:
מעבר לזה שכשראיתיך לאחרונה הגוף שלך נראה כ"כ שמח, לא עונש ולא בטיח. יפהפיה.

[או_רורה*]

לידה רגילה אחרי ניתוח קיסרי לא עזרה במיוחד למראה הלא חינני בעליל.
מה גם ששתיהן התרחשו בהפרש של שנה ושמונה.

מה שכן, לאור הקיץ והים והבריכה, החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולעשות מעשה: כל יום כפיפות בטן, אולי עם מכשיר שמיועד לזה שאעשה את זה נכון.
ותמייד אפשר לעשות איזושהי התערבות כירורגית קטנה... לא מתה על זה,
אבל המראה של בטני בהחלט מעיב על חיי.

שטחי? נכון, אבל מה לעשות.......

[או_רורה*]

והצלקת?
צלקות הקרב של האימהות, ככה בעלי קורא לזה.
צלקות הקרב על החשוב לי ביותר, המשמעותי ביותר בחיי.

[עננים_בקפה*]

אכן שטחי אבל היה מי שאמר שהעומק לא קובע. ברמת ההגיון אני יודעת לחלוטין את כל הדברים בזכות הקיסרי. לדימוי גוף אין קשר להיגיון. במיוחד לאור הנסיבות של הקיסרי הראשון. (יום אחד אני אכתוב גם על זה). סבתי נהגה לצטט אמרה ידועה שלנשים יפות קשה יותר להיזדקן. לא שאני כל כך יפה אבל תמיד החזקתי מעצמי, איך נקרא לזה פולטקלי קורקט, בחורה ג'וסית למדי. הצרוף של שלושה הריונות, שתי לידות , וגיל 45 עם כל המשתמע מכך מהווה חבילת נפץ לא קטנה. עדיין מחפשת את המקום היציב בנסיבות חיי המשתנות תדיר.
אולי תורמת לזה העובדה שההריונות היו קלים כל כך, הכניסה להריון חסרת מאמץ כל כך, ולעומת זאת הלידות בדיוק ההפך, מפחידות, פוגעות, מקטינות ושאר סופרלטיבים בחסות המערכת, שלוקח לי יותר זמן מהרגיל לישב בניהם.

לגבי בגד ים שלם. שונאת, שונאת, שונאת בגדי ים. החציצה ביני למים מטרידה אותי. בגדול אני בכלל מעדות הנודיסטים. הביקיני הוא פשרה כואבת למען המוסכמות.

[עננים_בקפה*]

קוראת מוסף של סוף שבוע

בין הרכילות והמתכונים מסתתר מוקש לא צפוי. ראיון עם זאב דגני. על פניו ראיון שיגרתי עם איש לא שגרתי. תוך כדי קריאה ניתקלת בתאורי הקליטה שלו בארץ. ניזרקת בפלשבק לא צפוי לילדות.

ילדה בת שבע וחצי בארץ זרה, בשפה זרה, בחברה זרה עומדת עם הגב לקיר כשכמה ילדות מכיתתה מתקרבות אליה במטרה להפשיט אותה, זו הפסקת העשר הארוכה בבית ספר נחשב בעיר אקדמית, והבנות הן ממיטב הנוער. אף מורה לא רואה ולא מתערב.אני נזכרת ברגע האחרון שיש לי בכיס המכנסיים אולר קטן. אני משתמשת בו לקילוף קלמנטינות ובמקרה הוא נשאר בכיס. אני שולפת אותו, פותחת את הלהב, מסתכלת למנהיגה בעיניים, ובשפה הבין לאומית של הפנטומימה מבהירה שעוד צעד אחד וכל הסריאוטיפים על על העליה הרוסית יוכיחו את עצמם כנכונים. הבנות נסוגות ולמזלי אני שומעת את הצילצול.
ברוכים הבאים לארץ

[חני_בונה*]

[מיכל_אמא_של_ליאור*]

[עננים_בקפה*]

מסתכלת ממרחק על הילדה ההיא, לא יכולה שלא להעריץ את רוח הלחימה שלה, את החשיבה המהירה והביצים. עם כל הקושי של המצב רואה גם את המתנות שבו. במצבים של שחה או טבע אני שוחה. הני חושבת שמה שהיתחשל שם ובמצבים דומים בתהליך הקליטה שלי איפשר לי בנקודות זמן אחרות להיתגבר על מכשולים שניראו בלתי עבירים. גם כאן הקלישאה נכונה. מה שלא הורג מחשל.

[יעל*]

@}

[עננים_בקפה*]

בסימן הזמנים האלו.

האלף מסתבר יותר ויותר כטרול. לא מספיק שגדל למימדים מפחידים, רומס כל דבר שעומד בדרכו ומחרבן בצבע ירוק כהה ומסריח, בזמן האחרון הוציא שבע שיניים ועושה בהם שימוש על חפצים תמימים כמו זוג (מה שפעם היה שדיים)הציצים שלי. במשך היום עוד איכשהו מסתדרים עם מבטים מזרי אימה ואיומים כמו "אם תנשך אותי אני אפסיק להניק" שכמובן ממרום עשרה חודשים משפיעים מאוד. בלילה זה סיפור אחר. נירדם בהנקה, אמא אחת סחוטה מנסה להיזדחל כמו לוחם קומנדו מחוץ למיטה, עין תורנית ניפתחת ואחריה הפה ביללה קלה שפרושה "ולאן את חושבת שאת בדיוק הולכת?" חוזרת שוב לתנוחת הציצי בפה. הטרול רוטן בשביעות רצון ואז מנסה, כמובן עם הפיטמה עדיין בפה, להיסתובב לצד השני. הפיטמה מגיעה רק לחצי הדרך ואז הוא מהדק עליה שיניים. האמא פורצת ביבבה שמעירה את הטרול, הוא מזהה פירצה בתהליך ההשכבה ומתישב במיטה כולו גירגורי הזמנה למישחק והבעת " אני כל כך חמוד שאת תיסלחי לי הכל" וכך שוב ושוב עד שהוא נידם סופית או שאני נשברת ולוקחת אותו למטה שם מסתובב ורוטן מעיפות עד נסיון ההשכבה הבא.

[עץ_התמר*]

כמה מהעייף.

[עננים_בקפה*]

הסכנות שבחשיפת יתר

הגמד מסתובב בבית עם לונגי פסיכודאלי במיוחד כרוך סביבו ומשתיק את כולם. מבט קרוב יותר מגלה שבתוך הלונגי מונחת כרית קטנה. כשאני מנסה לברר את פשר המיצג אני מוזהרת להיות בשקט ובעדינות ובזהירות כי התינוקת ישנה. אחר כך מתישב בכסא הנדנדה שלו מפשיל חולצה (וחושף את ישבנו וכל השאר) ומודיע שהתינוקת "אוכלת ציצי". אחיו הקטן ששועט לכוון ההיתרחשות ולמשמע מילת הקסם "ציצי" נהדף בנזיפה. אחרי הנקה קצרה מושכבת הכרית אחר כבוד על הספה מכוסה בשמיכה. תינוקת ישנה.

אחרי שגמר להפגין את הכישורים הנשיים שלו מודיע לי שהוא הולך לעבודה. נושמת בהקלה, הילד בסדר, הוא מחובר לצד הגברי.

שואלת מה תעשה בעבודה?

אכין מעמולים, כמו אבא!!!

נו, יופי של מודלים מגדריים יש לילד

[אינדי_אנית*]

[רויטל_S*]

הנאה צרופה לקרוא אותך . משתדלת תמיד להביא איתי גם קפה לפני שאני קוראת ..

[או_רורה*]

מוכר וחביב...!

לפני כשבועיים בן השלוש הניק את בובת חזרזיר שלו, וגם את איה.
את אחיו הקטן הוא שלח אליי, עם זאת.

[עננים_בקפה*]

גיל שנתיים הנורא מכה בנו בכל כוחו. הגמד מסתובב בבית כמו עננה קטנה וטעונה ופורץ בברקים ורעמים על כל שטות אמיתית או מדומה. הבוקר פרץ בכי היסטרי הכולל רקיעות רגליים, בלוני נזלת, דמעות תנין וצפירות עולות ויורדות "לא רוצה!!!!!!!לא רוצה!!!!!לא רוצה!!!" אחרי פרק זמן נצחי התווסף לזה הפירוט " לא רוצה במבה אדומה!!!!!!" מיותר להוסיף שלא רק שלא הועה לו במבה אדומה אלא שאין כזו בבית. אבל שמחתי שהבהרנו את רגשותו בנושא.

[עננים_בקפה*]

יום בתל אביב

בדיקה שיגרתית אצל הגניקולוג החביב עלי היא תרוץ לבילוי יום שלם בעיר החביבה עלי. מגיעה בבוקר ברכבת, כמה פגישות טיפוליות עם מטופלים ותיקים ששמחים לא להרחיק עד הררי החושך של זכרון, קבלת אישור על תקינות הצנרת הפנימית מהדוקטור, ואני חופשיה לנפשי. נפנוף יד קל, מונית ממוזגת ואני חוזרת למחוזות בגרותי בלב העיר. מסתובבת ברחוב שכל אבן בו היתה מוכרת לי בשמה הפרטי, נכנסת לחנויות שהכרתי, אבל ניתקלת באותו מבט לחלקיק שניה של המוכרות שמשיך אותי למחלקה הנחותה של "פריפריה". אני מכירה את המבט, אני זוכרת עד כמה הוא כלי נשק יעיל, אני יודעת שהוא מבוסס על ציון משוקלל של נעלייםשמלהתסרוקתתיקפילטיס. אני נכשלת בכל פרמטר. נעליים משנה שעברה, שמלה מלפני שנתיים שזה לא ממש וינטז' אלא סתם ישן, תרמיל גב לא אופנתי, תספורת ב50 ש"ח של ספר הגברים הקרוב לבית. הסעיף היחידי שגורם להם להסס זה עגילים מיוחדים וחגורה יחודית. אני מרגישה את עצמי מתכווצת מול המבטים האלו, מרגישה את העלבון שיש בי על כך שאין לי מספיק כסף לכל אותם מותרות קטנים. רוצה חזרה את השריון שהמראה המתוחכם מעניק. אם נאמין לפרסומות "את הכי יפה כשנוח לך" לי הכי נוח עם נעלים יקרות, בגדי מעצבים פסאודו פשוטים ותספורת מעוצבת. המראה הטבעי שלי מורכב משער צבוע ושפתון אדום. מעולם לא היתי מאלו שניראות במיטבן בסנדלי בירנשטוק ושרוול דהוי. אני חסרה לעצמי.

[בשמת_א*]

אבל ניתקלת באותו מבט לחלקיק שניה של המוכרות שמשיך אותי למחלקה הנחותה של "פריפריה". אני מכירה את המבט, אני זוכרת עד כמה הוא כלי נשק יעיל, אני יודעת שהוא מבוסס על ציון משוקלל של נעלייםשמלהתסרוקתתיקפילטיס. אני נכשלת בכל פרמטר. נעליים משנה שעברה, שמלה מלפני שנתיים שזה לא ממש וינטז' אלא סתם ישן, תרמיל גב לא אופנתי, תספורת ב50 ש"ח של ספר הגברים הקרוב לבית
וואו.
את פותחת לי צוהר ליקום מקביל שאני בכלל לא מכירה.

[רוניתה_פיתה*]

אה... אז אם כך, אני מקווה שאני "פריפריה", ולא "מוזרה/לא מתאימה לעולם" כמו שתמיד חשבתי שהם התכוונו (-:
היום, כשאני נתקלת במבט כזה, אני מחזירה מבט משלי: "(ססס...) תרבות הצריכה"

[אונינימא*]

אויש כפרה,מבינה מאד מאד...,דווקא אני היו תקופות שבהן נראיתי במיטבי בשמלה ושער דהויים משמש - מבצע אחד +אחד כזה...רק מה הייתי יותר צעירה,,,,,היום נדרש יותר כדי ל"הרים" את העסק...ביום יום לא ממש מתעסקת עם זה - נו מה פריפריאלית...אבל כשאני נוסעת לפגוש חברה בת"א או פתאום יש איזה "אירוע" ..אז מתחיל הלחץ הזה של מה ללבוש,ולסדר קצת גבות ומרוב מאמץ אני מרגישה רק יותר מאפנה....

[או_רורה*]

בגלל שאני מקימה עסק, אני נדרשת לפגישות כאלה ואחרות.
אבל...אחרי 3 שנים בבית עם שני ילדים, מדי היום יום שלי הם, איך לומר... לא משהו בכלל.
נראית מוזנחת ביותר, לטעמי.
טוב, מה צריך כבר ללבוש כשאת בבית עם הילדים והולכת כל יום לגינה?

בכל מקרה, הלכתי ורכשתי לי כמה בגדים ייצוגיים משהו. ועדיין חסר לי את כל הקומפלט......