שיר חדש

וזה ממצב תודעה אחר (-:
(מקווה שהפעם הצלחתי)

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שקרה נס, ממש נס, אמיתי.
אני ממש מזדהה עם זה.
גם אני גדלתי בתודעת חסר. למרות שאף פעם לא חסר לי כלום, אבל משפטים של הורי כגון: "אנחנו לא זוכים אף פעם בכלום, זה המזל שלנו" או "עם המזל שלנו בטח לא יהיה" או "לא שופכים מים מלוכלכים עד שיש לך מים נקיים" חלחלו ועיצבו את מחשבתי. ואני חושבת שרק בשנים האחרונות משהו התהפך בחשיבה שלי (טוב נכון, אני עומלת שנים כדי להפוך אותו (-:) והבנתי שיש לי. יש לי ביטחון, יש לי אהבה, ויש לי המון מזל. מה שיפה, שזה היה עוד בתקופה שלא היה לי ביטחון בכלל, לא היה לי כסף בכלל, לא הרגשתי אהובה כ"כ - ובכל זאת הבנתי שיש לי. אני אולי עוד לא מרגישה את זה כ"כ, אבל זה שם. (-:

שבוע טוב

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שקרה נס, ממש נס, אמיתי.

איזו הרגשה מדהימה זאת...

לפני שהגעתי ליפן לא באמת האמנתי שזה יקרה. כאילו- ארזתי והכנתי את עצמי והכל, אבל בלי ממש להאמין.

לפני כן הייתי רק באירופה. יפן נשמעה לי כמו מציאות אחרת לגמרי, כל כך רחוקה ממני, שפשוט לא האמנתי שאני יכולה להגיע לשם. התירוץ ההגיוני לספקות היה שלבעלי דרכון ישראלי כבר היו אז כבר קשיים להיכנס ליפן , אבל הקושי שלי להאמין רק נתלה בתירוץ הזה.
אבל הצלחתי. עברתי את בדיקת הדרכונים, יצאתי משדה התעופה, החברה שלי שגרה שם כבר שנה ושהייתה אמורה לסדר לי עבודה חיכתה לי מחוץ לשדה, התחבקנו ושמחנו, עלינו על רכבת תחתית לאזור שבו היא גרה, ועד שהגענו לא ממש קלטתי שום דבר, לא ממש ראיתי בעיניים.
ואז, ירדנו מהרכבת, יצאנו מהתחנה, ועמדתי שם עם המזוודה, ופתאום קלטתי שאני ביפן. לא קליטה שכלית.
הזכרון שלי מהרגע הזה הוא שאני עומדת עם המזוודה בתחילת רחוב הראג'וקו (נדמה לי שככה קראו לו), ולפניי יכולתי לראות את הרחוב משתרע עד לקצה השני- יפנים ושלטים ביפנית וריח אחר ושפה אחרת וכל זה לא מתאר בכלל את התחושה שאכן, הגעתי לעולם אחר, רחוק וחדש מכל מה שהכרתי, והתחושה הזו שטפה את כולי בהשתאות ובהודייה, ואם בתקופה ההיא החלו להיזרע בי זרעים ראשונים של אמונה, הרי שיפן הייתה בשבילי גשמי ברכה שהשקו אותם בשפע.

ואם בתקופה ההיא החלו להיזרע בי זרעים ראשונים של אמונה, הרי שיפן הייתה בשבילי גשמי ברכה שהשקו אותם בשפע.
וואו, עשית לי צמרמורת!
מקסים.
כל כך משונה לי לחשוב שדווקא ביפן הכל נפתח...
כאילו שרק בישראל או בהודו יש אלוהים, חחח....

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שקרה נס, ממש נס, אמיתי.
גם אני יכולה להזדהות עם המשפט הזה, קרה לי כמה פעמים במשך חיי, כמובן שבלידה הראשונה למשל...

אחרי שלושה חודשים ביפן נסעתי לתאילנד, ואז לשבוע לארץ, ואז לארגנטינה. המעברים האלו- ממציאות אחת לאחרת, מהסתיו ביפן לחום הכבד ותחילת המונסונים בתאילנד, לשבוע של חורף בארץ ואז לקיץ בארגנטינה, מאנשים חדשים לאנשים מוכרים לכאלו שלא ראו אותי מאז שהייתי בת ארבע, כל אלו המשיכו את מלאכת הרחבת גבולות המציאות שלי.

ארגנטינה כמובן לא ממש השתלבה בכל המסלול הזה, אבל היה לי הרבה כסף מיפן, וההורים שלי בדיוק נסעו לשם לקבל את הפיצויים, וחשבתי שזו תהיה מין סגירת מעגל. חשבתי אפילו שכל הזכרונות שהדחקתי מהתקופה שההורים שלי היו בכלא יעלו ויצופו פתאום כשאסתובב שם ברחובות בואנוס איירס, אבל זה לא קרה.

תודה עדינה

מדהים. בדיוק לפני שלחצתי הוסף לדף אחרי שכתבתי את הקטע האחרון עלה לי הקול המרושע הזה-"למה בדיוק את כותבת את כל זה? את מי זה בדיוק מעניין? אולי די?!"
ואז לחצתי וראיתי את התגובה שלך וזה מיד ריכך וחימם לי את הלב ופתח אפשרות להמשיך ולכתוב.
את מלאך הכתיבה שלי

(מקווה שזה לא מלחיץ

שתינו יודעות שבעצם כולנו רק בתפקיד כאן, ושום דבר ממילא לא תלוי בנו, נכון?

ובכל זאת, תודה

).

וחיבוק גם לך, נקודית המבולבלת

.

הי, גבירה ומתחדשת, רק עכשיו ראיתי גם אתכן! (כמובן שאם הייתי רואה קודם לא הייתי חושבת את המחשבות המרושעות האלו, אבל כנראה שהייתי צריכה איזו מעיכת אגו קטנה

)

ושבוע טוב.

"אנחנו לא זוכים אף פעם בכלום, זה המזל שלנו" או "עם המזל שלנו בטח לא יהיה" או "לא שופכים מים מלוכלכים עד שיש לך מים נקיים"
אוי, כל כך מוכר...

עכשיו אני מבינה שכולכן מלאכיות הכתיבה שלי

אוי, כל כך מוכר...
אני יודעת (-:

את מלאך הכתיבה שלי
הכבוד כולו שלי!

עכשיו אני מבינה שכולכן מלאכיות הכתיבה שלי
טוב, עכשיו אני מבינה שאני צריכה להתחלק בתואר, מעיכת אגו קטנה

"למה בדיוק את כותבת את כל זה? את מי זה בדיוק מעניין? אולי די?!"
אני שומעת את המחשבות האילו בראש כל פעם שאני לוחצת על "הוסף לדף"

אני מאד אוהבת אותך ומאושרת כל פעם שאני רואה את הדף שלך במה חדש!

טוב, עכשיו אני מבינה שאני צריכה להתחלק בתואר, מעיכת אגו קטנה

(אני חשבתי דווקא שתחושי הקלה D-: )

אני מאד אוהבת אותך ומאושרת כל פעם שאני רואה את הדף שלך במה חדש!

תודה, איזה כיף.

אני חשבתי דווקא שתחושי הקלה
להיפך!
אבל בסדר, כבר השלמתי

חומרים משני תודעה כנראה שינו לך את התודעה כי עשית מזה סעיף 3 במקום 4
ואני עדיין יודבת לי מול המחשב ומתפוצצת מצחוק רק מהקטע הזה...

שליחה על ידי הדס* » 08 דצמבר 2008, 00:02

ואני עדיין יודבת
ואני מתפוצצת לי מצחוק משני הקטעים גם יחד.. (ואני יודבת כמובן..כדי לא ליפול)

וגם כלכך נהנית לקרוא כ מילה שאת כותבת אשה שמחה
את מרגשת ומאירה גם כשאת כותבת בגוף שלישי בשני או בראשון..
<מחכה לי פה בחושך בשקט להמשך הסעיפים והסיפור הקסום>

_ואני עדיין יודבת
ואני מתפוצצת לי מצחוק משני הקטעים גם יחד.. (ואני יודבת כמובן..כדי לא ליפול)_
די!!הרגתן אותי, איזה כיף זה לצחוק! ממש ממש לצחוק בקול רם.D-:
כניראה שאשה שמחה מבלבלת פה אנשים (-;
אז גם אני אמשיך לדבת לי פה ולצחקק עד שארגע סופית ואולי אצליח לזחול את המיטה...
ו
_אוי, כל כך מוכר...
אני יודעת_
אני לא. לא היו אמירות כאלה בבית שלי בכלל.
אמא הייתה אישה שמחה ופעלתנית וללא ספק עול החיים הציק לה כשהייתה במטבח (-; אבל לא הייתה אווירה פולנית בבית בכלל בכלל.
נו, אז הרווחתי. (-:

_אמא הייתה אישה שמחה ופעלתנית וללא ספק עול החיים הציק לה כשהייתה במטבח אבל לא הייתה אווירה פולנית בבית בכלל בכלל.
נו, אז הרווחתי_
נו, אז בשביל האיזון, את מקבלת את הפולניות בשנים האחרונות בריבית, כדי לפצות על העבר (-:

מזדהה כל כך..
יפן, חומרים משני תודעה, פרידות קורעות לב...
כנרהא שבאמת כולנו עשויים מאותם חומרים...(-:

חומרים משני תודעה כנראה שינו לך את התודעה כי עשית מזה סעיף 3 במקום 4
ואני עדיין יודבת לי מול המחשב ומתפוצצת מצחוק רק מהקטע הזה..
אני מתפוצצת לי מצחוק משני הקטעים גם יחד.. (ואני יודבת כמובן..כדי לא ליפול)
אוי, אני לא יכולה להפסיק לצחוק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כנרהא שבאמת כולנו עשויים מאותם חומרים..
אוי והנה עוד אחד!!!!!!!!!

וואו, תודה. איזה כיף שאתן קוראות @}

ממשיכה

:

"אמר רבי נחמן, שהקב"ה הוא אחד פשוט, מאחורי תמונות מתחלפות ופעולות משתנות" (מתוך ספר שאני קוראת עכשיו, "למצוא את הקדוש ברוך הוא" שכתב הרב אברהם ג'קי)-
המשפט הזה, שמדבר על זה שיש רק דבר אחד, שזה אלוהים, והוא מתחבא בכל הדברים שבמציאות, עזר לי להבין את מה שקרה לי בתקופה שעליה אני מספרת. מה שקרה אז שאותן תמונות מתחלפות ופעולות משתנות_ התחלפו והשתנו בקצב מואץ, כך שכל תפיסת המציאות שלי הפכה הרבה יותר גמישה (כמובן בעזרתם של אותם _חומרים משני תודעה שגרמו כאן לכל הצחוקים), וזה עזר לי למצוא את אלוהים שמסתתר מאחורי הקלעים.

למרות שבזמן שהארועים האלו קרו לא היה עדיין שום אלוהים בתמונה. היו מחשבות ישנות-חדשות, שאלות שהדחקתי שצפו ועלו שוב (מה הטעם בכל זה? מה באמת חשוב בחיים?), החיבור לטבע ששב והתעורר, וכך גם החיבור למוזיקה.
עוד מתנות-

אחרי שלושה חודשים ביפן וחודש בתאילנד, כשחזרתי לשבוע לארץ, גיליתי שהבחור שלי, שהמשכתי לכתוב לו מכתבים אוהבים ולהתקשר אליו ולפנטז עליו, כבר המשיך הלאה, ויש לו מישהי אחרת. הסתבר לי שחייתי בסרט.

בעצם, גם אני לא ממש שמרתי לו אמונים. במהלך התקופה ההיא שכבתי עם ארבעה בחורים אחרים, אבל זה לא נחשב , אלה היו הרפתקאות של טיול, לא מערכת יחסים רצינית. (היגיון של גיל עשרים, קצת קשה להבין את זה היום

). הוא אמר שזה נגמר, אני התקשיתי לקבל את זה, הרגשתי שאין טעם לחיות אם אני והוא לא נהיה יחד (וכבר למחרת שכבתי עם מישהו אחר, ידיד נעורים שבא לנחם ויצא מנוחם

).

כיף תמיד לקרוא אותך, תמיד יש לי תחושה מבאסת של בזבוז זמן באתר, פה טוב לי, מעניין.

קוראת ומחכה להמשך

אותן תמונות מתחלפות ופעולות משתנות התחלפו והשתנו בקצב מואץ, כך שכל תפיסת המציאות שלי הפכה הרבה יותר גמישה (כמובן בעזרתם של אותם חומרים משני תודעה שגרמו כאן לכל הצחוקים), וזה עזר לי למצוא את אלוהים שמסתתר מאחורי הקלעים.

מכירה את זה מעצמי.

קוראת ומחכה להמשך

נמסה ממך.

תודה לכולכן, מאוד מרגש אותי ומחזק לקרוא את התגובות שלכן,

גם אני קוראת אותך\איתך.
העיסוק באלוהים חדש בשבילי. מעניין פה!

נסענו ברכבת לבקר את חמותי בכפר סבא, רק אני והילדות (אורי הצטרף בשבת).
הגענו ביום חמישי אחר הצהריים, ואחרי מנוחה קצרה יצאתי להליכה משולבת במשימה, לקנות דיסק לחברה טובה שיש לה יום הולדת. הקטע הראשון של ההליכה הוא ברחוב יותר קטן וחשוך, אז עוד הספקתי לדבר קצת עם אלוהים, אבל מרגע שהגעתי אל הרחוב הראשי נגנבה דעתי לחלוטין. כמו ילדה קטנה שהגיעה ללונה פארק, ככה אני כשאני בעיר גדולה. העיניים שותות בשקיקה את המראות, אנשים וחלונות ראווה ואורות, האף מתענג על הריח הזה של עשן מכוניות שמתווסף לו מדי פעם ניחוח של דוכן פלאפל, הלב נהנה מהחידוש, תחושת ההרפתקה ששוברת את השגרה.
אבל ככל שההליכה מתארכת מתחילה להסתנן אל הקסם ביקורת. מתעוררת בי זו שרואה את הטירוף- המחירים, השפע, האנשים שקונים. רואה גם מה זה עושה לי, איך השפע הזה מבלבל אותי, מכניס בי רצונות לא לי. איזה מזל שאני לא חיה את זה ביומיום, אני חושבת. לחיות בתוך השפע הזה ולא להתפתות- זה בטח ממש קשה.
חוץ מזה שאני גם לקראת ביוץ. אני קולטת את זה לפי התגובה שלי לשני הבחורים החמודים בחנות של ריקושט שהסבירו לי איפה חנות הדיסקים. אז אני עוד יותר פתוחה אל העולם, בסוג של הפרזה רגשית שאני לומדת לזהות- לומדת שכמה שהיא כיפית, ככה היא גם יכולה להיות מסוכנת (שזה טוב, כי זה מאפשר לי ללמוד לקבל יותר באהבה את התקופה הקדם וסתית, עם החולשה והצניעות שהיא מביאה).
הגעתי לחנות הדיסקים, ביקשתי את עמיר לב האחרון (זה מה שחברתי ביקשה). לא היה להם את עמיר לב. באסה רצינית. הטלפון הנייד שלי לא היה עלי, ולא היה לי מושג מה לקנות. במשך כמה דקות עברתי על הדיסקים כאחוזת תזזית, שוקלת להתפשר על תלוש שי כזה.
פתאום ראיתי דיסקים של ניק דרייק, שאהוד בנאי כתב עליו באהבה גדולה (בספרו "זוכר כמעט הכל"). שאלתי את המוכרת אם היא יכולה לעזור לי, להמליץ איזה כדאי לקחת. היא לא ידעה, אבל המוכרת השנייה, כך הסתבר, היא חובבת גדולה שלו, ואפילו צעדה לחופה עם אחד השירים שלו. היא המליצה לי על הדיסק הראשון והשני, שהיו במבצע אז יכולתי לקחת את שניהם. הייתה לנו שיחה כיפית כזאת- כיף לדבר על מוזיקה, זה קצת החזיר אותי לתיכון, כשהייתי הולכת לחנות התקליטים (היחידה שהייתה אז בעיר) ומבקשת בגאווה מוסתרת כל מיני דברים חדשים ששמעתי עליהם, ומדברת עם המוכר (שהיה בחור קצת יותר גדול ממני) על מוזיקה.
כשהגעתי לבית של החברה בשבת הסתבר שיש לה כבר את שני הדיסקים האלו.
אז לקחתי אותם אלי (שזה מה שבעצם רציתי מההתחלה), ואני כבר אקנה לה את עמיר לב עד לפעם הבאה שניפגש.
והיום בבוקר, כשכל המטבח מלא בתיקים לא פרוקים וכלים בכיור וצריך גם לבשל צהריים כי אין שאריות משבת, נזכרתי בדיסקים ומיד שמתי את הראשון ואחריו את השני ועשיתי את כל מה שצריך עם השירים היפים והחורפיים של ניק דרייק ברקע.

ואני בדיוק שקלתי אם לנדנד לך שתכתבי כבר משהו כי מתגעגעת.

אז אני מבינה שניק דרייק היה הצלחה (-:
ואגב, מה נסגר עם הדיסק הבעייתי?

כשהגעתי לארגנטינה פגשתי כמה פעמים את ביאטריס, חברה של אמא שלי שהיא פסיכולוגית, אשה שאהבתי מאוד כשהייתי ילדה. יצאנו לבתי קפה, היינו בהופעת מחול, טיילנו. לילה אחד ישנתי בדירה שלה, ובלילה הייתה לנו שיחה ארוכה ומטלטלת. סיפרתי לה שבחודשים האחרונים שכבתי עם הרבה בנים, רובם כאלו שלא הכרתי כמעט, בלי להשתמש בקונדום, והיא אמרה לי שאני מנסה להתאבד, שבעצם זה מבטא רצון למות, ושכשאחזור לישראל אני חייבת ללכת לטיפול פסיכולוגי.

השיחה אתה זעזעה אותי מאוד. באותו לילה לא הצלחתי להרדם, אבל כשחזרתי לארץ שכחתי מזה. הבחור שעזב אותי כשהייתי ביפן החליט לתת לי עוד הזדמנות, ועברתי לגור אתו. היה רע מאוד. אחרי חודש בערך, קצת אחרי יום הולדתי העשרים ושלוש, שהיה הכי עצוב שהיה לי עד אז (וימי ההולדת שלי אף פעם לא היו משהו), נזכרתי בשיחה עם ביאטריס ולקחתי טלפון של פסיכולוגית מחברה.
הייתי מאוד סקפטית. בתיכון הלכתי לפסיכולוגית וזה היה מתיש ורק בלבל אותי עוד יותר. אבל מהר מאוד הבנתי שאנה היא אחרת לגמרי. בזמן קצר יחסית כבר הרגשתי שיפור ניכר, והשתחררתי משדים שליוו אותי שנים. זה היה עוד נס- לא חשבתי שדברים יכולים להשתנות בחיים שלי, והם השתנו. אני השתניתי.
עזבתי את הבחור הזה שהתעלל בי, ועברתי לגור עם שותפה שעבדה אתי במסעדה.

כתבתי על התקופה הזו בסיפור הבא, למי שרוצה להרחיב

(אפשר להתייחס לזה כאל נספח

):

שחר

יד קטנה על פניי וקולות של מילמול תינוקי מרפרפים מעל שנתי, מתערבבים בה, עד שלבסוף אני ערה לגמרי. גילי יושבת על המיטה לידי, צוחקת אלי במתיקות שמצליחה להשכיח ממני את הכעס. פעם, בעבר הלא רחוק, לפני היותי אמא, הכעס נדמה בלתי נמנע במצב כזה- שלוש בבוקר, תחילתו של יום ארוך.
תוך כדי שאני יוצאת מהמיטה במהירות, כי גיא עדיין ישן וחבל לי שיתעורר, מלבישה את גילי ומתלבשת בעצמי, קור הלילה הגלילי מאיץ בי, עוברות בי שתי מחשבות שמצליחות לנחם, להמס שוב את הפחד מעייפות ואת המירמור- האחת, השגורה, זו שתמיד מצליחה לנחם את עייפות הבוקר- "אישן בצהרים", והשנייה היזכרות פתאומית, מרגשת – היום יום הולדתו של גיא.
בארבע וחצי אני מחליטה ללכת לטיול, לנצל את ההשכמה הכפויה ולפחות לראות את הזריחה. אני עוטפת את שתינו במעילים וכובעי צמר ושמה את גילי על העגלה. בחוץ עדיין חושך, וקר. גילי מפטפטת בעליזות, מלל נרגש, חסר פשר, שמהותו התלהבות עצומה מהטיול הלילי, מהחושך, מהירח ומהכוכבים. קצת לפני הברושים אני נעצרת, מסתובבת ומפנה את העגלה לכיוון הכפר שממול, שם השמש עולה. מסביב כבר קצת אור, ופס כתום, חיוור, מסתמן מעל לבתים הלבנים שבאופק. בזמן שאני עומדת שם, מחכה לשמש, עולות בי המילים. זו אחר זו, בפשטות, בקלילות, הן מצטרפות למשפטים, כאילו תמיד היו בי, מחכות בדיוק לרגע הזה-
"זכיתי לראות את השחר עולה
ביום בו נולד אהובי.
לראות את החושך הופך לאור
כמו שהפך לאור בלבי
מאז שאתה אתי.
יום שלישי
פעמיים כי טוב.
טוב כי נולדת
וטוב כי זכיתי אותך לאהוב
ואתך לעבור
את המסע הזה,
הנצחי
אל האור"

אני חוזרת בזיכרון אל הימים ההם, שלפניך, מנסה לבטא את מהותם. לתפוס את קצה החוט הפתלתל שהוביל אל השינוי, שפתח את הסדק הצר בדלת, הנעולה למשך זמן רב כל כך. מנסה להבין את הנס.

איפה בעצם זה מתחיל?
בכמיהה? בפנטזיה?
אולי דווקא באכזבה, באכזבות?
באווה, שלימדה אותי איך הכל יכול להשתנות אם רק מזיזים קצת את הקליידוסקופ?
אולי בטוליק, שלימד אותי כמה נמוך אפשר להגיע בויתור על אהבה, או בעופר, שלימד אותי כמה נמוך אפשר להגיע בויתור על עצמי?

מהימים האלה עם עופר אני לא זוכרת כמעט כלום, רק הרבה עצב.
מזוודה ארוזה שעמדה מוכנה לעזיבה, הרבה לפני שאני הייתי.
שקיות אשפה מלאות שלאף אחד לא היה כוח לרדת לזרוק, קפה עם שמנת עמידה במקום חלב כי תמיד שכחנו לקנות. הזנחה.
פעמיים כמעט נשרף הבית, כשהנר שדלק נשכח ונרדמנו.
והצל של התריסים על הקיר בלילה, מושא בהייתי במהלך שיחות אינסופיות, מייאשות. הקור שנשב ממנו. איברו הרופס בידי.
פעם בכמה ימים הייתי מחליטה שזהו, שאין טעם יותר. מציבה אולטימטומים- "אם לא ישתפר עד...אני עוזבת".
ולא השתפר. ולא עזבתי.

לילך, המלצרית החדשה, ברכה אותי בבוקר טוב עליז ומעצבן. התשובה שלי כנראה לא הייתה מספיק מתרוננת, כי היא שאלה אם הכל בסדר, ומהמקום החלש הזה שלי, שבו נדמה לי שאם אספר על הבעיה היא תיעלם או תיפתר או משהו, סיפרתי לה על הניסוי האכזרי שאני עורכת על עצמי. על עופר, שאני לא מספיק "וואו" בשבילו, שאפילו כבר לא מבזבז זמן על התנצלויות בנאליות מהסוג של "מגיע לך יותר". על השיתוק שאוחז בי בכל פעם שאני רוצה לעזוב, על כמה אני מרגישה חלשה, עיוורת, טיפשה, ולמרות זאת פוחדת מלהיות עם אנשים שהם לא הוא.
גם היא, כמו רבים לפניה, אמרה- כאילו שזה הדבר הכי מובן מאליו ופשוט בעולם- 'מה את עושה איתו? תעזבי אותו כבר וזהו', וסיפרה שהיא בדיוק מחפשת שותפה.
עם כל האומללות ששימשה בתפקיד החיים שלי באותה תקופה, לגור אתה נשמע כמו רעיון מופרך לחלוטין. לא נראה לי שאנחנו יכולות להסתדר, לא אהבתי את העליצות שהפגינה רוב הזמן ושנראתה לי מאולצת, משעממת. אף פעם לא האמנתי באמת לאנשים שמחים.
אבל שבועיים מאוחר יותר, כשהכיעור התפשט כל כך בדירה ההיא ברמת השרון שכבר לא נשאר מקום לשום דבר אחר, הבנתי סוף סוף שאני חייבת לעזוב.
נסעתי עם עופר לראות את הדירה בפלורנטין. הרגשתי שאנחנו נוסעים לראות את הקבר שלי, אז ממש לא היה אכפת לי שהכניסה הייתה חשוכה ומפחידה ושהמדרגות היו מטונפות. הדירה, קטנה וישנה, השרתה מין קסם מפוקפק של דירת צעירים בתל אביב, אבל החדר של לילך היה מואר וצבעוני. היא ישבה שם עם כמה חברים, אפופה באווירה של חמימות ואותה נינוחות ששוררת בין חברים טובים, והעליזות, העליזות הזו חסרת הדאגות שהתחלתי כבר להאמין שהיא אולי אמיתית. דיברנו קצת, שיחה קצרה ועניינית, לא היה לי עניין להאריך את הסיטואציה המשפילה- בין עופר ללילך, כמו ילדה דחויה שאף אחד לא באמת רוצה, וסיכמנו שאני עוברת בראשון למרץ. הכל נראה והרגיש ריק וחסר טעם, כך שלא היה לי שום קושי להחליט.
כל הדרך חזרה לרמת השרון, על האיילון המנוכר, חיכיתי שעופר יפציר בי להישאר, למרות הכל, יתאהב בי פתאום מחדש- עכשיו לנוכח הפרידה שהפכה לממשית. אבל הוא דווקא היה עליז ונחמד, נחמד כמו שלא היה אלי כבר הרבה זמן, ואני ידעתי שאני חייבת לעזוב, שמבחינתו בעצם כבר עזבתי.

_אחרי שאני ואתה כבר היינו יחד, נזכרתי בפגישה הראשונה שלנו. סתמית באופן שכמעט העליב את העתיד לבוא, ויחד עם זאת הולמת, אי הידיעה שבה מרמזת על התום המוחלט שבו נחווה את הכל, נהנים מהתערבות אלוהית, ללא ספק, שמחקה את כל מה שידעתי, את כל מה שחוויתי- הגברים, ההשפלות, האכזבות, התכנונים וההתחכמויות. כמו בפעם הראשונה, כמו שהפעם הראשונה אמורה להיות.
הייתי משחזרת אותה בזהירות, מפחדת לשכוח את הפרטים, מעניקה לכל אחד ואחד מהם משמעות בדיעבד- אתה, בכובע המוזר שלך מהודו, יושב מולי על השולחן האחרון בתנובהל'ה, זה ששימש אותנו, המלצריות, לארוחת סוף המשמרת. למרות הנוכחות שלך, נוכחות גברית ולא מוכרת, אכלתי ברעבתנות, מנהלת עם לילך שיחת מלצריות אופיינית שעיקרה רכילות על מלצריות אחרות. נראית לי אדיש ואנטיפת, כי לא צחקת מהשנינויות שהפרחתי באגביות מיומנת ואוטומטית, אבל אחר כך כשאמרתי את זה ללילך היא אמרה שפשוט היית מסטול._

עברתי דירה ביום חמישי, אביבי, של תחילת מרץ. בלילה הקודם עופר עזר לי להעביר את הדברים שלי בחיפושית, לא היו כל כך הרבה. אחר כך חזרנו ללילה אחרון של שתיקה מול התריסים הירוקים, שתיקה קצרה הפעם, כי כבר באמת לא היה למה לחכות, ואחריה נעלמתי אל שינה כבדה.

ממש לפני שנרדמנו בכיתי, ועופר, שירדה עליו פתאום איזו רוח נבואית, אמר לי-'אל תדאגי, בסוף את תמצאי מישהו, שיהיה מספיק חלש וטיפש לאהוב אותך ולקבל אותך כמו שאת". באותו רגע, נאמר מפיו של מי שאמור היה להיות אהוב חיי, זה נשמע לי כמו גורל אכזר. היום אני יודעת שהנבואה הזו הייתה אמיתית, רק שהטיפשות והחולשה שעופר ניבא היו הפרשנות המוטעית שלו לתבונה והעוצמה שחיכו לי בך.

בבוקר נפרדנו במין סתמיות מעיקה, שלא היה לה דבר עם הדרמה שחיינו בחודשים האחרונים. עופר, כמו ברוב הזמן מאז שקלט שאני באמת עוזבת, היה נחמד ואדיב, אצילי ממש, וזה כאילו היה חלק מהרוע שלו- שלא אוכל לזכור למה בדיוק אני עושה את זה. סיכמנו שנהיה בקשר לגבי חשבון הטלפון והחשמל, ואז פשוט הלכתי, מתגברת על הרצון לנשק אותו כדי לחסוך מעצמי את ההשפלה.
כשהגעתי לדירה לילך ישנה עדיין, ואני, מלאה באותו מרץ מוזר שהתעורר אצלי תמיד במצבי ייאוש קיצוני, התחלתי לנקות את החדר ולסדר את הבגדים בארון.
באחת ההפסקות שעשיתי בניקיון ובסידור הלכתי לחדר של לילך. עמדתי בפתח, והיא הזמינה אותי לשבת והציעה לי ראש בבאנג. באותו יום כבר לא חזרתי לסדר או לנקות. הסוטול והעצבות, אותו ייאוש שמאפשר צניעות והקשבה, אפשרו לי לראות אותה פתאום בעינים אחרות, והובילו את השיחה למקומות מפתיעים יותר ויותר. אחר הצהרים ההוא נמשך שעות. ירדתי להביא בורקסים, המשכנו לדבר, ולעשן, ופתאום הרגשתי את התרוממות הרוח שבבחירה הנכונה שעשיתי, שבחופש מהאומללות הזו שכפיתי על עצמי בחודשים האחרונים, ואת הקסם שבגילוי פתאומי של היופי באדם אחר.

מה שקסם לי בלילך יותר מכל היה ההיעדר המוחלט של תכניות, שאיפות או דרישות מעצמה ומחייה. לחיות אתה היה כמו להיות בחופש בחו"ל, וכשעמדתי על המרפסת הקטנה, הרעועה, פלורנטין באמת נראתה לי כמו יוון, קו האופק שמעבר לבתיה הישנים הופך בדמיוני בקלות לים כחול ענקי.
מבעד לענני הסוטול, שאפפו בכל יום שעבר חלק גדול יותר משעות ערותי, הלכה והתפשטה תחושת החוצלארץ על יותר ויותר אזורים בתל אביב ובארץ בכלל, וגם המדינות שהזכירו לי הפכו אקזוטיות ומרוחקות יותר ויותר. מזוויות מסוימות, בעיקר בלילה, נראתה דרום תל אביב כמו ניו יורק או טוקיו, מרכז וצפון תל אביב כמו ערים באירופה, הדרך להורים שלי בגדרה הזכירה לי אזורים כפריים בהולנד או בצרפת.
זה היה קיץ של שמלות מיני נוחות מטריקו, וכפכפים פתוחים גבוהי עקב. קיץ של סוטול, של שבתות אפופות עשן בחדר של לילך ואנשים שבאו והלכו. הימים חלפו בנינוחות, מעוד ראש בבאנג לשקית של במבה, טיולים הזויים לפיצוציה ועוד סיבוב נס קפה לכולם, ומוזיקה מהדהדת כל הזמן ברקע, מוזיקה שהקשבתי לה בהשתאות מוקסמת, מוצאת מסרים מעמיקים בכל מילה.

בתוך הענן שאופף את התקופה הזו בזיכרוני, הייתה לי מערכת יחסים קצרה עם בחור בשם טוליק, שבטיפשיות של שמו מתמצה הטיפשיות של מערכת היחסים כולה.

אתה זוכר את המסיבה בפארק אשכול? אני הגעתי לשם מוקדם עם טוליק, שארגן את המסיבה, ואני זוכרת איך ראיתי אתכם מרחוק כשהגעתם, אתה, לילך ונועה, ולמרות שגרתי ועבדתי עם לילך וראיתי את כולכם רק יום קודם, פתאום כשראיתי אתכם שם התגעגעתי נורא, והרגשתי רחוקה ובודדה. גם בסוף המסיבה כעסתי כשלא יכולתי לחזור אתכם הביתה, ונאלצתי להישאר עם טוליק ולהיגרר אחריו לבית של חברים, בחום המחניק בחיפושית. כשסוף סוף הגענו לדירה הסתבר שמישהו כבר ישן במיטה שלי, אז פרשנו שמיכה על הרצפה בחדר הטלוויזיה הקטן. זוכר, איך עברת מעלינו בדרך החוצה? הייתי חצי עירומה, ונדמה לי שקצת התביישתי שאתה רואה אותי, ככה, אתו, הבחור הזה שלא הייתה לי בעצם שום סיבה להיות אתו, חוץ מהדמיון שלו לדניאל דיי לואיס ומהעובדה שפעם, ביפן, הוא לא רצה אותי.

אחרי שלושה חודשים, ברגע אחד, הוסרה פתאום בבת אחת מחיצת הערפול שאפשרה לי להיות אתו, ופתאום לא יכולתי לסבול אותו בשום אופן, אפילו לא דקה אחת נוספת. החלטתי שאני רוצה לנסוע שוב ליפן והוא פשוט הפריע לתכנית, אז נפטרתי ממנו במהירות, ללא רגשי האשמה שהיו מלווים בדרך כלל את הפרידות שיזמתי.
אחרי שנפרדנו הרגשתי הקלה גדולה, אבל גם עצב, כי אחרי שנים של הזיות על זוגיות, על האחד שיגיע ויציל אותי מהשיממון, הגעתי למצב של אבדן כל תקווה. באמת כבר לא האמנתי שזה יקרה לי. אפילו הפנטזיות המיניות שלי עברו להיות על בחורות- רק לחשוב על גברים גרם לי למועקה שדיכאה כל דחף מיני.

בתחילת אוגוסט, אחרי הכנות חפוזות ובלי כל ההתרגשות שליוותה את הנסיעה הראשונה, כראוי לנוסעת ותיקה, עליתי על טיסה ליפן. הייתה לי הפסקה של יום ולילה בלונדון, חברת התעופה שיכנה אותי בבית מלון מפואר והעברתי את היום בשוטטות, עם הסמית'ס בווקמן.
הסמית'ס היו אמורים להתאים לרקע הלונדוני, אבל הם החזירו אותי דווקא לפלורנטין, לימי הסוטול בחדר של לילך, שם למדתי להכיר ולאהוב אותם. הדרכון הארגנטינאי שהוצאתי, ביחד עם העובדה שמשום מה לא הייתי ממש להוטה לגבי יפן, גרמו לי להיות שלווה לגבי הכניסה, שאננה אפילו. אבל מיד כשהגעתי לאולם ההמתנה ראיתי את השלט- "בעלי דרכון אסיאתי או דרום אמריקאי מתבקשים לעמוד כאן". ל
א כל כך עיכלתי את מה שקורה, גם כשכבר הייתי בעיצומה של חקירה צולבת על ידי פקיד יפני קפדן ואפור, שחיוכיי המתנצלים לא עשו עליו שום רושם, וכשמצא בתחתית התיק שלי את הדרכון הישראלי הטביע בו חותמת שחורה של גירוש. אחרי כשעה כבר הייתי על מטוס בחזרה לארץ.
בניגוד מוחלט לאיך שהכרתי את עצמי קיבלתי את זה בחיוביות, בלי הדרמטיות והרחמים העצמיים המוכרים. הייתי עייפה מהטיסות, אבל לא ממש עצובה, או מאוכזבת, וכבר בזמן שהמתנתי בשדה התעופה בלונדון לטיסה לארץ הבנתי שאני שמחה לחזור. לילך באה לקחת אותי מהשדה, ועל דלת הדירה חיכה לי שלט "ברוכה הבאה" ענק, עמוס ציטוטים ובדיחות פרטיות שלי ושלה, ממלא אותי בהתרגשות ובתחושה שחזרתי הביתה.
למחרת נסענו לבקר את גיא במושב, בבית שעבר אליו באותו שבוע. לילך אמרה שהוא בפרוש ביקש שאבוא, ואני הייתי מופתעת, כי חשבתי שהוא לא ממש מת עלי. כשכבר היינו אצלו בבית גיא נתן לי קסטת טראנס שהקליט לי, ואמר שבטח לא נתנו לי להיכנס ליפן כי שכחתי לקחת ממנו את הקסטה לפני שנסעתי. אני, מופתעת בפעם השנייה, התמלאתי שימחה לא ברורה.
העברנו ביחד יום נעים במושב, שהיה הכי "חיק הטבע" שחוויתי מזה זמן רב, ופתאום, כמו נפרץ סדק במעטה העירוניות האלגנטית שלבשתי כשריון בשנים האחרונות, זה מצא חן בעיני. גם אחרי השבת הזאת, כמו ניעורה מתרדמה ממושכת, התחלתי לשים לב לשמיים, לעצים, לציפורים. הייתי עומדת בפקק בדרך לעבודה ומתמוגגת מכל פיקוס עייף ומאובק שראיתי.

_אני יושבת על המיטה של לילך.
החדר מלא אנשים, דיבורים, צחוקים ומוזיקה, אבל אני מסתכלת עליך.
אתה יושב מולי, מלטף גור כלבים קטן, של אחד החברים של לילך שבא לבקר.
אני מסתכלת על האצבעות שלך, שעוברות על גופו של הגור, מחליקות את הפרווה החומה, ופתאום, כמו חיזיון, אני יודעת שביום מן הימים, בסוף, אחרי כל התלאות, האצבעות האלה, הידיים שלך, ילטפו כך את גופי.
אין בי התרגשות מיוחדת, אין דרמטיות ברגע הזה, פשוט ידיעה שקטה._

ביום חמישי אחד, ישר ממשמרת בתנובהל'ה, הלכתי להתלמדות ראשונה בקפה ג'יטאן, משפילה כמו כל התלמדות ראשונה- הבלבול, הזרות, ובעיקר ההתנשאות הבלתי נמנעת של המלצרית הוותיקה, שהתקבלה לעבודה בסך הכל שבוע לפניי.
אחרי המשמרת ישנתי אצל אורית, חברה מתנובהל'ה שגרה קרוב לשם, כי למחרת הייתי אמורה לעשות עוד משמרת, ולא היה טעם שאחזור לפלורנטין. אני ואורית דיברנו עד שעה מאוחרת, שתינו בירות ועישנו, וכשלבסוף הלכנו לישון התהפכתי במיטה הזרה, מחשבות ותמונות מהיום הארוך רצות שוב ושוב במוחי, הופכות אותי, למרות העייפות, לערנית לחלוטין. בחמש בבוקר החלטתי לקום. ישבתי במרפסת הבית הזר, מולי השחר האפור של תל אביב, מתנחמת בקפה ובסיגריה.

ככל שאני מתקרבת לזה, אל סיפור האהבה שלנו, נהיה לי יותר קשה. המילים כמו מסרבות להיכתב, להגביל את הפלא, לכלוא אותו בתוכן. הסיפור, למרות השנים שכבר חלפו מאז, עדיין מפרפר בתוכי בהתרגשות.

המשמרת של יום שישי בג'יטאן הייתה קשה וארוכה, ולי, אחרי לילה ללא שינה, נדמתה אינסופית. כשהגעתי הביתה היה כבר אחר הצהרים. ישנתי שלוש שעות מהן התעוררתי מבולבלת והזויה, תוהה ברגע ההתעוררות איפה אני, אם בוקר עכשיו או אמצע הלילה. אפופת שינה ועייפות שלא ממש חלפה הלכתי לחדר של לילך והתיישבתי על המיטה. כמו בכל יום שישי גיא בדיוק הגיע. הוא הכין קססה גדולה לשבת, העביר לי את הבאנג ודיברנו קצת בזמן שלילך הלכה להתקלח.

העייפות גרמה לי להיות נינוחה אתך, לחוש פתאום בקירבה שיש בינינו, קירבה משפחתית, חמימה, כמעט אינטימית, נדירה ביחסיי עם גברים.

אחר כך גם נועה הגיעה, ואחרי שישבנו קצת על המרפסת לילך הציעה שאצטרף אליהם להופעה בחומוס בר. התלבטתי קצת, כי תכננתי להעביר כמה שעות שקטות של בהייה לפני שאלך שוב לישון, אבל הבד האוורירי של השמלה המשובצת, הקצרה, שאורית נתנה לי בערב הקודם, ניחם איכשהוא את העייפות המערפלת שהייתי שרויה בה, ומכיוון שנורא התחשק לי ללבוש אותה החלטתי ללכת אתם.
בדרך לפאב, באוטו, ישבתי עם גיא מאחור. מתוך האינטימיות החברית, הנינוחה, שכמו הורגשה בינינו יותר ויותר, הרגשתי גם דגדוג עדין, חמקמק, כמעט בלתי מורגש, של משהו אחר.
דיברנו על כלבים, ואני אמרתי שכשאאמץ כלב זה יהיה כלב רחוב, כי אני רוצה להציל לפחות כלב אחד. תוך כדי שדיברתי הרגשתי פתאום חמודה, מושכת, למרות שההקשר של שיחה עם גיא, הכמעט ידיד האפלטוני האמיתי הראשון שלי, יחד עם העייפות, בלבל אותי, הסיח את דעתי ומנע ממני להבין מה קורה.

בפאב ההומה אנשים, לצלילי הופעת בלוז, עברה בי שוב תחושה מוכרת מגיל ההתבגרות- התחושה שהחיים שלי מרגשים, כאילו מצלמים אותי עכשו לאיזה קליפ שאני הגיבורה שלו. מונעת מתוך הוראות בימוי פנימיות הרגשתי פתאום שאני חייבת לצאת החוצה, להיות קצת לבד, לנשום אוויר. זו הייתה התחושה של "משהו עומד לקרות", אבל היא הייתה מוזרה כי לא לוותה בתשוקה הנואשת וחסרת הסבלנות של פעם, אלא במין שלווה מפתיעה, לא מוכרת. התרגשות, אבל שקטה.
הייתי קצת בחוץ, מעשנת סיגריה ומתבוננת באנשים שעברו ברחוב, במכוניות, תפאורת הרקע של הקליפ שלי. אחר כך חזרתי לשבת בפנים, בפאב החשוך, הצפוף, ועד סוף ההופעה, מבעד לענן עייפות אבל גם עם אותה התרגשות ישנה-חדשה של גיל ההתבגרות, הרגשתי את גיא מסתכל עלי.
חזרנו ביחד מהפאב ונפרדנו ברחוב. לילך הלכה לישון אצל נועה, גיא הלך למכונית שלו שחנתה ממול, ואני, מעורפלת כבר לגמרי מעייפות, עליתי במדרגות לדירה, נחושה ללכת ישר למיטה אפילו בלי לצחצח שיניים. הורדתי את הנעליים, ולפני שהספקתי להגיע לחדר שלי דפקו בדלת.

זה היית אתה. 'אני יכול לעשות ג'וינט לדרך?', שאלת, ואני, שבמצב רגיל הייתי מיד חושדת בך, מתבאסת על האילוץ לשנות את התוכניות שלי, אמרתי-'בטח', עייפה מכדי לחשוד. ידעתי שעוד מעט אלך לישון, שפשוט אין אפשרות אחרת, וחשתי כלפיך חיבה טהורה, תמימה כל כך, שלא יכולתי לייחס לך כל כוונה זולת זו שהצהרת עליה.

ישבנו בחדר של לילך. אני על המיטה, שעונה על הקיר, מסתכלת על גיא וחווה את המצב כולו מבעד לאותו ענן עייפות, שככל שעבר הזמן ועדיין לא ישנתי הפך לנעים ומוכר, כמו ההרגשה שמרגישים כלפי אדם זר אחרי ששוהים במחיצתו הרבה זמן ברציפות. גיא ישב על הכסא מולי, מגלגל ג'וינט שאיכשהוא, בסופו של דבר, לא לקח לדרך אלא עישנו ביחד. למרות הערפול כנראה שהייתי מודעת לכך שאנחנו יושבים לבד, בחדר של לילך, בשעת לילה מאוחרת, כי פתאום הייתה שם המבוכה הרגילה, אבל הייתה שם גם אותה נינוחות- כי זה בכל זאת היה גיא, וכי העייפות לא אפשרה לי להרגיש כלום חוץ ממנה בעוצמה גדולה מדי.
דיברנו קצת, שיחה שהמבוכה מלווה אותה מרחוק, במעומעם, ואחרי זמן קצר, בלי ההתלבטויות הרגילות של 'לא נעים', אמרתי שאני עייפה ורוצה לישון. 'מה, באמת?', הוא שאל, בטון חדש, מפתיע קצת במבוכה ובאכזבה שבו, שמוחי המעורפל שם לב אליהן בהיסח הדעת, אך עדיין לא הבין את משמעותן. 'כן, אני חייבת לישון'.

_'נורא בא לי לנשק אותך', אמרת לי, ואני, שלווה כאילו שזה הדבר הכי צפוי בעולם- שהחבר הכי טוב של לילך, זה שכבר כמעט לא זכרתי שהוא גבר ורק בגלל זה יכולתי להיות אתו ככה, עכשיו, ירצה לנשק אותי- אמרתי, 'אה, אז תנשק'.
ואתה התקרבת אלי, ונישקת אותי, והיד שלי ליטפה את העורף שלך, לא כי צריך, לא כי ככה עושים בסרטים, ליד שלי היה קיום עצמאי באותו רגע, כי מוחי הקפדן והמתוכנן, המנוטרל מעייפות, אפשר לי להיות מה שאף פעם לא הייתי- להתקיים ברגע ההווה, להיענות למתרחש בתמימות של ילדה._

איפה בעצם הסיפור נגמר?
אנחנו ביחד כבר שבע שנים. נשואים חמש. יש לנו שתי ילדות. אחת בת שלוש, השנייה בת כמה חודשים.
אני יודעת שהמספרים האלה לא מדברים אליך, שאתה בכלל לא זוכר את חלקם, שהם חסרי כל משמעות אל מול הנצח, וגם אל מול החיים שלנו, הארוגים חוטים חוטים- חלקם מוזהבים ורובם אפורים, נשכחים בזרם החיים החולף (למרות שהם יקרים באותה המידה). ובכל זאת, מדי פעם אני אוהבת לערוך מין ספירת מלאי כזו, לספר לעצמי את הסיפור הזה, עלינו. אולי כי פעם לא חשבתי שאוכל להיות עם מישהו כל כך הרבה זמן (למרות, ואולי בגלל, שנורא רציתי), אולי כי לא האמנתי שאוכל באמת להיות אמא (ולא ממש ידעתי אם אני רוצה), אולי כי לא העזתי לחלום סיפור אהבה כזה, שאני חיה את הסוף הטוב שלו בכל יום שעובר, נשארת אחרי כותרות הסיום ומגלה בכל פעם מחדש שזו עדיין, בעצם, רק ההתחלה.
אבל את הסיפור הזה, הכתוב, אני בוחרת לסיים כאן. מחר אנחנו חוגגים לגילי, בתנו הבכורה, יום הולדת שלישי. אתה בחוץ עכשיו, מכין לה את המתנה שלנו- ארגז חול. זאת נראית נקודה טובה לסיים בה, בינתיים.

לילה טוב לגבירה ולמימה.

ככל שאני מתקרבת לזה, אל סיפור האהבה שלנו, נהיה לי יותר קשה. המילים כמו מסרבות להיכתב, להגביל את הפלא, לכלוא אותו בתוכן.
איזה משפט יפה @}
אני באמצע הקריאה ולא רוצה לאבד ולחפש אחר כך אז מגיבה מיידית.
עוד מעט אשוב (איימה נקודות)

את יודעת, ובכל זאת אספר לך:
שהנה קריאה שניה, אולי אפילו שלישית, של הקטע שהבאת עדיין מרגשת באותה המידה.
הסיפור משאיר בי מין צריבה מתוקה כזו. מצד אחד רצון עז לבכות ומצד שני מן התרגשות שמחה כזו.
מן הסתם, סביב זה מתרחש הסיפור היפה הזה.
לגבי ז'יטאן. מעניין שהשם הנוראי הזה- סיגריה חריפה ומסריחה שקשה מאוד לעשן מתקשרת אל תקופה מאוד מסויימת בחייך.
ואם את זוכרת את ברכתי לכם:
שהמיתר הזה שנפרט היום ילווה אתכם לנצח
והוא אכן אתכם עד היום.
אוהבת אתכם מאוד מאוד.
איזה כיף שאת פה @}

@} @} @} @} @} @} @}

שהנה קריאה שניה, אולי אפילו שלישית, של הקטע שהבאת עדיין מרגשת באותה המידה.
@}

_מצד אחד רצון עז לבכות ומצד שני מן התרגשות שמחה כזו.
מן הסתם, סביב זה מתרחש הסיפור היפה הזה._
לגמרי.
אני אוהבת לקרוא אותך ואוהבת אותך

@}

תודה לכן יקירותיי, על האהבה והחום ועל זה שאתן כאן, גם אני אוהבת אתכן

את כותבת כל-כך יפה ומרגש. כל-כך חי ועשיר.

חוצמזה, הסיפור שלך נתן לי תקווה.
התום המוחלט שבו נחווה את הכל, נהנים מהתערבות אלוהית, ללא ספק, שמחקה את כל מה שידעתי, את כל מה שחוויתי- הגברים, ההשפלות, האכזבות, התכנונים וההתחכמויות.
לדעת ש-ביום מן הימים, בסוף, אחרי כל התלאות דבר כזה יכול סוף סוף באמת לקרות....

תודה.

כמובן שהדף הזה דורש את התיוג דף מומלץ.
תתחדשי על התיוג !

אמנם אני עייפה כרגע מכדי לנסח את ההמלצה בדף המלצות דפים, אבל לא יכולתי להתאפק מלתייג !
(אני יודעת שזו ממש עבירה על החוק, ובתור עורכת-לשעבר-ועדיין-עורכת-בפוטנציה - זו ממש דוגמא רעה. אבל באמת שייצרי גבר עליי !

)

(לא אתפלא אם עד שאמצא זמן מתאים - מישהי כאן תקדים אותי בכתיבת ההמלצה...

אם הן לא יהיו עצלניות כמוני, כמובן...

)

תודה אהבת עולם ,
הסיפור שלך נתן לי תקווה. אני ממש שמחה לקרוא את זה.

אני יודעת שזו ממש עבירה על החוק, ובתור עורכת-לשעבר-ועדיין-עורכת-בפוטנציה - זו ממש דוגמא רעה. אבל באמת שייצרי גבר עליי !

יש לך היכולת המופלאה לכתוב כך שארגיש שבעצם אני כתבתי את הדברים, ולמרות שמעולם לא הייתי ביפן וגם בתל אביב לא גרתי, הכל מרגיש כל כך מוכר.
כאילו אני קוראת את היומן שלי מלפני כמה שנים ומתרגשת בשביל עצמי על כל מה שעברתי.
אין אין עליך @}
הייתי מגריינת את כל הסיפור אם זה היה אפשרי.

יואו חוחיתי, תיארת בדיוק איך גם אני מרגישה כשאני קוראת את אשה שמחה.
אין אין עליך

יואו חוחיתי ומתחדשת היקרות, כתבתן בדיוק את המילים שהלב שלי ייחל להן בלי שאפילו ידעתי, מנחמות ומשמחות כל כך.
(וזה אחרי שפתחתי את באופן ובזמן עד שהוא עלה חשבתי- "את מצפה לתגובות? בשביל זה את פותחת את באופן? לא יהיו שום תגובות!! ואם את עדיין רוצה לפתוח את באופן- סבבה, אבל שתדעי.."

).

תודה

@}

אין לך מושג עד כמה הסיפור האחרון שלך נגע לי חזק. אפילו העתקתי לי חלקים גדולים ממנו ליומן האישי שלי.

גם הדברים האופטימיים שבסיפור. אבל גם, לא פחות, החלקים הקשים שבו.
במיוחד משפט אחד שגרם לי הלם מיוחד:
ממש לפני שנרדמנו בכיתי, ועופר, שירדה עליו פתאום איזו רוח נבואית, אמר לי-'אל תדאגי, בסוף את תמצאי מישהו, שיהיה מספיק חלש וטיפש לאהוב אותך ולקבל אותך כמו שאת".

המשפט הזה היה לי כל-כך מזעזע: איך מישהו יכול לומר דבר כזה?! ואיך אפשר לרצות מישהו שאומר דברים כאלה?!
עד שהבנתי, הבנה מזעזעת נוספת, שגם אני לפעמים האמנתי לדברים מהסוג הזה שאנשים אמרו לי, וחשבתי שהם אבידה גדולה - ושאני באמת לא ראויה לאהבה.
אבל כשאני קוראת את זה בסיפור של מישהי אחרת, זה כל-כך ברור שזה שטויות, ושהוא בעצמו 'חלש וטיפש' - ושאת היית לחלוטין ראויה לאהבה.
ומהצד זה מחזק לחשוב עד כמה לא צריך להאמין לאנשים האלה, שלא יודעים לאהוב אותנו.
ובמיוחד לאור ההמשך המעודד של הסיפור שלך:
היום אני יודעת שהנבואה הזו הייתה אמיתית, רק שהטיפשות והחולשה שעופר ניבא היו הפרשנות המוטעית שלו לתבונה והעוצמה שחיכו לי בך.

וזה עוזר לי להאמין שגם בשבילי יש אחד כזה, שלמרות כל הקשרים הנוראיים שהיו לי, יפציע פתאום אל תוך חיי - ודווקא מתוך התבונה והעוצמה שבו - יראה את מי שאני באמת. יראה את המדהימוּת שבי.

ונדמה שזה קורה בכלל בלי קשר לכל ה'איכסה' שהיה בעבר. שה'איכסה' הזה לא מלמד על העתיד לבוא.
כי זה קורה פתאום כמו נס. כי זה חסד אלוהי שבא פתאום.
כי לכל אחד מגיע שזה יקרה לו בסוף, אחרי כל התלאות.
וצריך רק להאמין.

**********

אז תודה שאת עוזרת לי להאמין.
זה משמעותי מאוד.

כמו כן, שכחתי לפני כן לכתוב שגם השיר שכתבת מאוד מיוחד.

תודה שהחזרת אותי ללב
ולהודיה
ולהתרגשות של התעוררות מוקדמת לפני השחר
עם לב פועם נוסף איתי ילד ,
ופעימה.

אני קוראת מציצנית אוהבת ומודה.
קראתי כך ביעף הכל..

"חוץלארץ", של לילך השותפה שמח אותי בימים אלה שמזהה ציפיה עצומה בתוכי לעשיה אינסופית,מיידית...
מתעייפת ומזיזה למחר..

קראתי לעצמי התבהרות היום מוכנה להודות בחוסר השלמות,להסכים לפשטות להתגשם.

איזה סיפור יפה. <כמעט דמעות>

כי זה קורה פתאום כמו נס. כי זה חסד אלוהי שבא פתאום.

זה משפט שלך או של אשה שמחה?

זה משפט שלך או של אשה שמחה?
זה משפט שלי, מתוך הדברים של אשה שמחה:

לתפוס את קצה החוט הפתלתל שהוביל אל השינוי, שפתח את הסדק הצר בדלת, הנעולה למשך זמן רב כל כך. מנסה להבין את הנס.

נזכרתי בפגישה הראשונה שלנו. סתמית באופן שכמעט העליב את העתיד לבוא, ויחד עם זאת הולמת, אי הידיעה שבה מרמזת על התום המוחלט שבו נחווה את הכל, נהנים מהתערבות אלוהית, ללא ספק, שמחקה את כל מה שידעתי

במשפטים האלה שמעתי את הנס וחוויתי את החסד האלוהי....

אוקי.
זה פשוט היה משפט כל כך תואם את אשה שמחה, שחשבתי לי או, הנה נפש תאומה. (-:

אני כבר ימים מנסה להיכנס לקרוא את הסיפור האחרון וסוף סוף הגעתי לזה!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אין לי מילים להוסיף על כל מה שהקודמות כתבו,
מצטרפת לכולן.

יואו חוחיתי, תיארת בדיוק איך גם אני מרגישה כשאני קוראת את אשה שמחה
אין אין עליך

כל כך שמחה שאת כאן

וואו, איזה עונג זה גורם לי, התגובות המקסימות והמפרגנות שלכן.

שוב זכיתי להפתעה- נכנסתי לבאופן ואפילו לא חשבתי על הדף שלי, קראתי את הדפים שאני אוהבת, ופתאום ראיתי את שיר חדש מופיע במה חדש של היום, ומצאתי כאן את התגובות הנעימות האלו...

_ונדמה שזה קורה בכלל בלי קשר לכל ה'איכסה' שהיה בעבר. שה'איכסה' הזה לא מלמד על העתיד לבוא.
כי זה קורה פתאום כמו נס. כי זה חסד אלוהי שבא פתאום.
כי לכל אחד מגיע שזה יקרה לו בסוף, אחרי כל התלאות.
וצריך רק להאמין._
נכון, ממש ככה!
תודה שאת עוזרת לי להאמין. אני כל כך שמחה. ומאחלת לך שאלוהים יפגיש אותך בשעה טובה עם בן זוגך המיועד, ושתחיו חיים שמחים מלאי אהבה וחסד.
ותודה לך על שכתבת לי תגובה כל כך מפורטת של הודייה ופירגון - זה נורא כיף

תודה לכולכן @}

המשפט הזה היה לי כל-כך מזעזע: איך מישהו יכול לומר דבר כזה?! ואיך אפשר לרצות מישהו שאומר דברים כאלה?!
רציתי להוסיף לגבי זה, שלמרות שעברו כל כך הרבה שנים מאז, אני ממש זוכרת את הלך הרוח שגרם לי להאמין למשפטים כאלו.
בגלל זה הסיפור הזה (שחר) רלוונטי לסיפור על השינוי שחוויתי. כי זה סיפור על המעבר מהתפיסה של "החיים קשים ועצובים", תפיסה שרואה את החיים כסרט אירופאי מדכא עם סוף רע, שבו האהבה היא "גדולה ורעה ומטורפת", לתפיסה של אמונה, של ראיית התואם והטוב שבכל.

סיפור על המעבר מהתפיסה של "החיים קשים ועצובים", תפיסה שרואה את החיים כסרט אירופאי מדכא עם סוף רע, שבו האהבה היא "גדולה ורעה ומטורפת", לתפיסה של אמונה, של ראיית התואם והטוב שבכל.

האם את חושבת ששינית את התפיסה עוד לפני שנוצר הקשר עם גיא?
או שהיא השתנתה בעקבות הקשר השונה עם גיא?
או שזה קרה בד בבד?

אני חושבת שהזרעים נזרעו עוד לפני, בכל התקופה הזו שסיפרתי עליה בפוסטים האחרונים, אבל הקשר עם גיא (שבעצם אני קוראת לו בבלוג אורי

) הוא בהחלט זה שגרם לשינוי לקרות. (אספר על זה יותר בפירוט בפוסטים הבאים

)

אני כבר ימים מנסה להיכנס לקרוא את הסיפור האחרון וסוף סוף הגעתי לזה!!!!!!!!!!!!!!!!!!
עדיין המומה מכל הריחות, התחושות, המקומות, החוויות... וואו.

וככה אני ואורי התחלנו להיות ביחד.
רק שבמציאות זה כמובן לא היה כזה פשוט. התעוררתי בבוקר שאחרי הלילה של הנשיקה הראשונה, ערנית ומפוכחת, המוח שלי כבר לא היה מנוטרל מעייפות, ואני כבר לא יכולתי להתקיים ברגע ההווה, להיענות למתרחש בתמימות של ילדה. . חזרתי למצב הרגיל, שבו היו לי דעות מוצקות על כל דבר, ורגשות חזקים (שלעיתים קרובות סתרו את דעות המוצקות). בקיצור, התעוררתי מבולבלת, והתייחסתי למה שקרה בלילה כאל ספק קוריוז ספק הזיה. סיפרתי ללילך בטון מבודח שבלילה הקודם התנשקתי עם אורי, קיוויתי שנתבדח על זה ויחד אתה אצליח למקם את החוויה במקום הראוי לה, אבל היא בתגובה סיפרה לי פרטים אינטימיים מעברו (הם היו ביחד בגרעין), שעליהם הגבתי בצווחת גועל. לא רציתי לשמוע דברים כאלה. לא רציתי לתת ולו שמץ של פתח לאפשרות שיהיה לזה המשך. אני הרי קצתי בבנים ובמערכות יחסים, והרגשתי שאני רק מתחילה להתנקות מכל מערכות היחסים שהיו לי בשנים האחרונות. אז כולי הייתי התנגדות, חומה בצורה. והמשכתי להתנגד גם כשאורי התקשר אחר כך, וגם כשהוא הגיע באותו ערב, ואיכשהוא, למרות ההתנגדות, משהו התחיל להירקם בינינו. הכל קרה כאילו במקרה, כבדרך אגב, בלי החצוצרות של תחילת קשר, בלי הניתוחים האינסופיים בתוך עצמי ועם חברות.
אחרי כמה חודשים, כשכבר היינו ביחד וכבר הבנתי שהוא האחד, ההסתכלות בדיעבד על תחילת הקשר בינינו חיזקה מאוד את האמונה שהתחילה להתפתח בי – יכולתי ממש לראות איך מישהו או משהו כיוון את הדברים מלמעלה, גרם להם לקרות כנגד כל הסיכויים.
כשהכרתי את אורי הוא כבר היה אדם מאמין, למרות שלא ידעתי את זה וזה ממש לא עניין אותי. אני זוכרת שפעם אחת, לפני שהיינו יחד, הוא דיבר עם איזה חבר שישב אתנו בחדר של לילך, לא ממש הקשבתי לשיחה אבל פתאום שמעתי אותו אומר משהו על אמונה, על זה שהוא מאמין. אני זוכרת כמה המילים האלו נשמעו לי מוזרות, לא שייכות. אפילו לא הבנתי במה הוא מאמין, והמילה "מאמין" נשמעה לי כאילו הוא אומר שהוא דתי, רק שזה לא היה הגיוני כי ידעתי שהוא לא.
כשהתחלנו להיות ביחד היו לנו הרבה שיחות, על המון דברים, ומהרבה דברים שהוא אמר עלתה ההסתכלות הרוחנית על החיים, שהייתה כל כך חדשה בשבילי. בעצם זה לא מדויק, כי זה לא שלא שמעתי את הרעיונות האלו קודם, אבל מכיוון שהם לא דיברו אלי, וסתרו את כל נקודת ההסתכלות על החיים והעולם שעל פיה גדלתי (רציונאלית, שכלתנית, אתאיסטית), אפשר להגיד שלא באמת שמעתי. שמעתי אותם מבעד לדעה שהייתה לי עליהם.
אבל במקום שבו הייתי באותה תקופה, אחרי כל מה שעברתי בשנה וחצי ההיא, יחד עם ההתאהבות באורי שהלכה והתחזקה והעמיקה, השיחות האלו וכל מה שחווינו יחד גרמו לי להיפתח בקלות ולשינוי לקרות מהר יחסית.
התחלתי לקרוא- הספר הרוחני הראשון שקראתי היה התקדשות, והוא השפיע עלי עמוקות. אחריו אני זוכרת שקראתי את "כשהנעל מתאימה" של אושו. (אחר כך קראתי עוד כל כך הרבה ספרים שאני כבר לא זוכרת, אבל את שני אלה אני זוכרת כי הם היו הראשונים, ואני ממש יכולה לזכור את האסימונים נופלים בתוכי, זוכרת את חווית הקריאה- הייתי יושבת, קוראת קטע ואז עוצרת לחשוב, קולטת את המשמעות שיש לזה, את מה שזה אומר לגבי, לגבי החיים שלי, מתמלאת התרגשות עצומה ושימחה וממשיכה לקרוא).

זוכרת את חווית הקריאה- הייתי יושבת, קוראת קטע ואז עוצרת לחשוב, קולטת את המשמעות שיש לזה, את מה שזה אומר לגבי, לגבי החיים שלי, מתמלאת התרגשות עצומה ושימחה וממשיכה לקרוא.
איזה כיף זה. אני מכירה ומוקירה את התחושה הזו עד היום @}

איזה כיף לפתוח את מה חדש ולמצוא אותך!
כיף לקרוא!
אני אוהבת לשמוע איך נפתחת לאיש שלך

מחכה לעוד ...

זוכרת את חווית הקריאה- הייתי יושבת, קוראת קטע ואז עוצרת לחשוב, קולטת את המשמעות שיש לזה, את מה שזה אומר לגבי, לגבי החיים שלי, מתמלאת התרגשות עצומה ושימחה וממשיכה לקרוא.

איזה כיף זה. אני מכירה ומוקירה את התחושה הזו עד היום flower

כבר בערך שבוע שאני מצוננת. אני כל כך רגילה להיות מצוננת שרוב הזמן אני לא ממש מודעת לזה, וזה אפילו לא ממש מפריע לי. אבל כשאני מתרגלת יוגה והופכת להיות מודעת לנשימה, פתאום זה מפריע. ולפעמים, כשהמצב ממש קשה והאף סתום לגמרי, גם לפני השינה. אני לא מצליחה להירדם (בשכיבה זה הופך חמור במיוחד), כי אני לא יכולה לנשום. לא דרך האף, אבל גם לא דרך הפה- אחרי כמה שאיפות דרך הפה הגרון מתחיל לצרוב לי ואני מתחילה להשתעל. ואז, מחוסר ברירה, אני נוקטת בטכניקה שפיתחתי לפני שנים- נושמת כמה נשימות דרך הפה, ואז שואפת דרך האף (אחרי כמה נשימות דרך הפה נפתח בדרך כלל נתיב אוויר לפחות בנחיר אחד) ונושפת דרך הפה (כדי לא "לבזבז" את נתיב האוויר שנפתח על נשיפה, שלא גורמת לגרון לצרוב). בדרך כלל אחרי כמה זמן או שהאף נפתח או שאני נרדמת

.
לא יודעת אם זה מובן או מעניין, לא משנה, זה מהדברים הסודיים והליליים האלו שבין האדם לבין עצמו, שבדרך כלל לא מספרים אותם לאף אחד, והתחשק לי לספר.
בכל אופן, שלשום בלילה, בזמן שעשיתי את זה, ואחרי שעבר זמן וראיתי שזה לא עוזר, ואני לא נרדמת ולא נפתח האף, נזכרתי שכשאני לא מצליחה לנשום זה אומר שאני לא מספיק מודה על הטוב בחיי. (זו הבנה שהייתה לי לפני כמה שנים, בעיצומה של התקפת קוצר נשימה קשה ביותר).
אז התחלתי להודות, להודות ולהודות, בלי לעצור ולחשוב, על כל מה שעלה לי לראש, ובזמן שעשיתי את זה קלטתי שבאמת מזמן לא עשיתי את זה, ולמרות שכל יום בהליכה אני מודה, תמיד אפשר ליפול לאוטומט, ולא באמת להרגיש את ההודייה. וכשאני נכנסת לזה אני מבינה באמת, בלב, על כמה יש להודות- חוץ מעל כל הדרים הברורים (בריאות, זוגיות, ילדות), על המיטות הנוחות והכריות והתנור שמחמם, על האוכל והמים ועל כל רגעי החסד, גם אם ביניהם היו הרבה רגעים אחרים.

תודה לכן @}

לא יודעת אם זה מובן או מעניין, לא משנה, זה מהדברים הסודיים והליליים האלו שבין האדם לבין עצמו, שבדרך כלל לא מספרים אותם לאף אחד, והתחשק לי לספר
זה מסוג הדברים הקטנים והמצחיקים שאני דווקא אוהבת שמספרים!
במיוחד שיש לי להביע הזדהות טוטאלית (ואולי כי זה מסוג הדברים שאני אוהבת לדבר עליהם

)
גם אני הסתובבתי שנים עם אף סתום עד שההומאופטיה ביצעה את הנס שלה.
עכשיו את ההריון שוב התחלתי עם אף סתום, במיוחד כשנשכבתי.
אמרתי להומאופטית שלי שאני מרגישה כל פעם שאני נשכבת כאילו תקוע לי סלע באמצע הפנים

לאט לאט עבר...(שוב נעזרתי בהומאופטיה, אבל בפעם הבאה אנסה הודיה

)

@}
(סליחה על הקמצנות במלים, כל מה שיש לי כבר כתבו אחרות, אני מצטרפת בערך להכל)

מתחדשת היקרה, זה ממש בסדר, אני תמיד שמחה לראות את שמך כאן, גם אם את רק משאירה פרח

זה מסוג הדברים הקטנים והמצחיקים שאני דווקא אוהבת שמספרים!

מעולה..

זה מסוג הדברים הקטנים והמצחיקים שאני דווקא אוהבת שמספרים
ובמיוחד אני אוהבת שאת מספרת, כי זה תמיד כל כך בול!
אני מצרפת פה פטנט יוגי לפתיחת נחיר אחד. נניח שמסתמן מעבר אוויר דקיק בנחיר ימין, אז שוכבים על צד שמאל, עושים אגרוף ביד שמאל ותוחבים את האגרוף לבית השחי הימני. ככה שוכבים כמה זמן בשקט ובסבלנות ולאט לאט הנחיר הימני נפתח. כדאי אולי לקרוא משהו בינתיים כדי לא להפריע לגוף עם מחשבות כמו 'נו כבר, תיפתח!'
או, כמו שכתבת כל כך יפה, לעבור על דברים שיש להודות עליהם....
(שמת לב ש'גיא' חזר להיות 'אורי' ? זה בכוונה? )

אשה שמחה יקרה,
את הקטע "שחר" קראתי רק עכשיו, אחרי שכשראיתי אותו לראשונה לא הרגשתי במצברוח מתאים לקרוא אותו.
גם עכשיו עלו דמעות בעיניי.
את נפלאה, מקסימה וכותבת פשוט נפלא.
וגם החיים שלך נשמעים אותו דבר, בלי עינהרעחמסהחמסהחמסה

ראיתי שכבר תרמו לך שלל עצות יוגיות לפתיחת סתימות אז רק @}
וגם דעי לך שהתזכורות שאת נותנת להודיה מעורוות השראה.

אני נוקטת בטכניקה שפיתחתי לפני שנים- נושמת כמה נשימות דרך הפה, ואז שואפת דרך האף
המורה שלי ליוגה נתנה לי משהו דומה לפני כמה שבועות - לנשוף מהפה באיטיות כדי להחזיר את הנשימה. בכל מקרה הזכירה לי שכשלא מצליחים מהאף אז אפשר מהפה..

כמה יש להודות- חוץ מעל כל הדרים הברורים (בריאות, זוגיות, ילדות), על המיטות הנוחות והכריות והתנור שמחמם, על האוכל והמים ועל כל רגעי החסד, גם אם ביניהם היו הרבה רגעים אחרים.

חופשי חופשי
לפני כמה ימים , הואלתי לעשות לעצמי טובה ולהודות לפני השינה והייתי בהלם כמה הרשימה הייתה ארוכה והבנתי איזה כוח יש להודיה, כמה דברים לא מובנים מאליהם וכמה חשוב לעשות את זה יותר.
תודה שאת תמיד שם להזכיר את זה.

נניח שמסתמן מעבר אוויר דקיק בנחיר ימין, אז שוכבים על צד שמאל, עושים אגרוף ביד שמאל ותוחבים את האגרוף לבית השחי הימני.
אני מכירה את זה בלי האגרוף מתחת לבית השחי, וזה עובד פלאים באותה מידה. זה קשור לזה ששכיבה על צד אחד מפעילה ומעוררת את הערוץ האנרגטי השני, כך שאם במקרה רוצים לעשות משהו פתאום עם האגרוף (נגיד לתת אגרוף למישהו תוך כדי הודיה, או משהו חשוב אחר (-:) תדעי שאפשר.

ויום משובח @}

קוראת
מתמוגגת
תודה
המשיכי נא

שמת לב ש'גיא' חזר להיות 'אורי' ? זה בכוונה? כן, זה השם שלו בבלוג, רק בסיפור הוא גיא (זה באמת קצת מבלבל, לא?

).
תודה על שלל העצות, בטח אשתמש בכולן בשלב זה או אחר

(בינתיים, אגב- נפתח האף. מאמינה שזה בזכות הלך הרוח ההודייתי שנכנסתי אליו).

את נפלאה, מקסימה וכותבת פשוט נפלא. תודה כוכב נגה היקרה.

איזה כיף לראות פה את כולכן

כרמיה- ברוכה המצטרפת

.

רק שתדעי לך שבהשראתך לפני השינה שכבתי במיטה וזרם הודיה חסר מעצורים שטף אותי.
זה היה חמים ונעים.
תודה @}

ועוד קטנה אחת:
אני מכירה את זה בלי האגרוף מתחת לבית השחי
לדעתי אפשר גם וגם, העניין עם האגרוף בבית השחי עובד גם בישיבה רגילה.
בדיוק כמו שהשכיבה מעוררת את הצד האנרגטי כך גם הלחץ בבית השחי.

כשהנעל מתאימה - ספר אליפות.
ודרך אגב נזלת כרונית יכולה להעיד גם על תהליכים של שינוי דפוסים...
@}

בדיוק כמו שהשכיבה מעוררת את הצד האנרגטי כך גם הלחץ בבית השחי
כן, הגיוני שאפשר גם וגם. אני בהחלט מתכוונת לנסות את עניין האגרוף בהזדמנות הסתומה הקרובה (-:

מעניין אני קוראת וכל כך מזדהה עם ההודיה,אני עסוקה עכשיו המון בהודיה,אפילו אם אני מתעוררת באמצע הלילה אני מנסה להוסיף לרשימת ההודיות שלי עוד משהו.
השבוע שמעתי את השיעור של ימימה(המתוקה) והנה נכנסתי לדף של עדינה ואני רואה שגם את צפית בו,מדהים הסנכרון הזה.
כל פעם שיש משהו שאני עסוקה בו הוא מקרין מכל מי ומה שסביבי.
אז שיהיה באמת חג מלא הודיה,שנראה בכל יום את הניסים שקורים לנו.

עוד נקודה מהשיעור,שזמן ההדלקה עבור הנשים הוא זמן להיות בכל הטוב שיש,לראות אותו,לא להתעסק בשום דבר,רק לראות כמה אור וטוב מונח סביבנו.דבר גדול עבורי.

אמן על לראות את הניסים

היינו היום בהדלקת נרות משפחתית, והגדולה שלי היתה כל כך מוצפת התרגשות ובכתה הרבה מכל דבר קטן ...מעבר לקושי שלי להתמודד עם זה גם יכולתי להזדהות אתה וממש נזכרתי בהיותי ילדה , היו חגים מסויימים שהתדר כל כך חזק ואתה קטן ומתקשה להכיל את העוצמה שסביב..מתוקה שלי...
סתם משהו קטן שמצאתי את עצמי כותבת כאן במרחב הנעים הזה
חג שמח ומאיר גם פנימה את החושכים:-)

כל פעם שיש משהו שאני עסוקה בו הוא מקרין מכל מי ומה שסביבי.
גם אצלי- היה את הקטע עם הצינון ובערב שאחרי כן ראיתי את השיעור.

עוד נקודה מהשיעור,שזמן ההדלקה עבור הנשים הוא זמן להיות בכל הטוב שיש,לראות אותו,לא להתעסק בשום דבר,רק לראות כמה אור וטוב מונח סביבנו.דבר גדול עבורי.
כן, מאוד התחברתי לזה. והערב למרות שהיו אורחים להדלקת נרות הצלחתי להיות לרגע-שניים במקום הזה.

היינו היום בהדלקת נרות משפחתית, והגדולה שלי היתה כל כך מוצפת התרגשות ובכתה הרבה מכל דבר קטן ...מעבר לקושי שלי להתמודד עם זה גם יכולתי להזדהות אתה וממש נזכרתי בהיותי ילדה , היו חגים מסויימים שהתדר כל כך חזק ואתה קטן ומתקשה להכיל את העוצמה שסביב.
וואו, זה ממש מסביר הרבה! וגם לי יש זכרון כזה מהילדות, אפילו בלי שממש חגגו אצלנו את החגים.

מצטרפת לברכות,

שיהיה באמת חג מלא הודיה,שנראה בכל יום את הניסים שקורים לנו.

חג שמח ומאיר גם פנימה את החושכים @}

אז אני שמה פה שיר על ניסים שקורים למאמין
(נכון זה מתוך סרט שקשור לפסח בכלל, אבל נס הוא נס בכל זמן של השנה...)

אתמול החלטתי שבכל יום מימי חנוכה אודה על נס אחד לפחות שקרה לי באותו יום.
בנר ראשון זה היה השיעור של ימימה, שכל כך שימח וניחם אותי.
הנס של אתמול הוא שהורדתי חצי כפית סוכר, ומאתמול אני שותה קפה (או כל משקה חם אחר) עם כפית אחת סוכר! (וזה בזכות טריק שקראתי עליו כאן באתר, בדף גמילה ביתית ממתוקים- להכין את הקפה בלי סוכר, לשתות שלוק או שניים, ואז להוסיף את הסוכר בכמות פחותה ממה שרגילים).
ועל הנס של היום אני מכריזה עכשיו- נכנסתי לקישור ששמת כאן מי מה , ובניגוד למה שציפיתי נהניתי מאוד והתרגשתי משיר של מריה קארי וויטני יוסטון!!! תודה

.

אתמול החלטתי שבכל יום מימי חנוכה אודה על נס אחד לפחות שקרה לי באותו יום.
אני מצטרפת אליך (-: !!!!
הנה כבר יש לי נס מאתמול,
אכתוב עליו בדף שלי.
תודה על רעיון נפלא

שהתדר כל כך חזק ואתה קטן ומתקשה להכיל את העוצמה שסביב..מתוקה שלי... כרמיה,איזו הסתכלות מרגשת ויפה.
כל כך קל ליפול למה שמכירים "אוף,מה יש לך שאת כזאת נודניקית היום?"

ותודה גם למימה על השיר המרגש.

וואו,אשה שמחה,הדף שלך ממש מעורר השראה,תודה !

באמת דף מעורר השראה, תודה גם ממני..
רוצה לכתוב אולי עוד...לא יודעת?
דווקא נכנסתי כדי להמשיך לקרוא את הבלוג...יללא יללא לא להפסיק...זה חשוב פה לאנשים (מי אני?) שיושבים בבקר גשום בבית, ויש להם מלא "דברים" (כביסה,כלים,בישול,סידור,החלפת חיתולים,יוגה,כתיבה ועוד היד נטויה) לעשות ,אבל בוחרים במקום זאת להתמקם מול המחשב.

תודה
אמיתית