איך אפשר לשלוח לגן

שם הדף הוא שאלה כפולה...
זהו דף בלוג לא מתוייג, שאשמח בו לכל דעה ורעיון שיכול להאיר את עינינו וליבנו.

הנה הצלחנו לעבור שבוע ראשון בגן.
בשלום? קשה לי לענות.
כל כך הרבה לבטים (שלי) ליוו את הצעד הזה, לשלוח את הגור (השבוע יהיה בן 3.4) לגן,
ומסתבר, בדיעווד, שלא חשבתי מספיק לפני כן, חשבתי המון האם לעשות זאת, אך לא מספיק על איך לעשות זאת.
וכאן העיקר.

אני אכתוב עכשיו דברים ממרומי השבוע, דברים מסויימים שהבנתי רק עכשיו,
וודאי יש דברים כה רבים שאני עוד לא יודעת מה מצפה לנו ואיך מה שעשינו עד כה עשוי להשפיע על הגור (אבל ככה זה בהכל בחיים, לא?)

עולם קטן,
בבקשה תחדדי את שאלתך.
זה "איך לעזאזל אתם מסוגלים לשלוח את ילדכם האומלל לגן"?
או
"ילד הולך לגן - האם יש לכם עצות וטיפים לימים הראשונים בגן"?

אופס, ראיתי שחידדת את השאלה בזמן שאני כותבת ומנסחת (-:

אנחנו ביחד תמיד, הפעמים היחידות שנשאר בלעדי היו מדי פעם בבית של ההורים שלי שגרים 10 דקות הליכה מאיתנו,
פעם אחת בחייו השארתי אותו עם ביביסיטר, שכנה של הורי, שהוא הכיר אותה ורק לשעתיים.
עד תחילת שנה שעברה היינו בשכונה עם המון ילדים שנשארו בבית. ואז פתאום כולם הלכו לגן.
גם הגור (שהיה אז בן שנתיים וקצת) נורא רצה ללכת, ואני כל הזמן טיפטפתי לו שבגן אין אמא - האם הוא באמת מבין את זה ועדין רוצה גן?
(הרגשתי שאנחנו עדין לא בשלים להפרד).
אבל הוא התחיל להיות ממש צמא לחברה של ילדים בגילו בבקרים, החלטנו שבשנה הבאה נשלח אותו לגן.
לפני חודש וחצי חזרנו מטיול של חודש וחצי בהודו, מאוד אינטנסיבי, היינו צמודים מאוד מאוד, עוד יותר מבדרך כלל, שם לא נפרדנו לרגע.
במהלך הטיול דיברנו עם אמא שלי בטלפון, היא שאלה אותו אם הוא רוצה ללכת לגן, וסיפרה לו שהגן כבר התחיל ושמחכים לו,
והוא ענה לה "לא רוצה לגן, רוצה להשאר בהודו עם אמא ואבא!"...
הוא מאוד נפתח בטיול, התחבר בקלות עם כל ילד שפגש, ומצא דרכים לתקשר עם זרים בלי שפה...
כשחזרנו (לאחר התייעצות ומחשבות) החלטנו לחכות לאחרי החגים, ליום ראשון שאחריו יש רצף, ואז להכניס לגן.
"הגן" זהו גן מועצה במושב סמוך (כי במושב שלנו אין מספיק ילדים לגן )-: ), אליו מגיעים בהסעה ב 7:30 בבוקר, וחוזרים בהסעה לקראת 4.
לא ידעתי על הגן יותר מידי פרטים, חוץ מזה שכל ההורים במושב שלנו שולחים לשם (ילדים שהגור מכיר), ובכללית הם מרוצים.
שנה שעברה גם ביקרנו שם יום אחד, והתרשמנו שנחמד שם, אני קצת התפלאתי שהילדים שם ממש ממושמעים, מסדרים מייד כשמבקשים מהם,
מתיישבים במפגש במהירות בלי לדבר...
כששאלתי את הגננת על האני מאמין של הגן, היא התחמקה וענתה שאת זה אומרים לכל ההורים בשיחת תחילת השנה.
שאלתי את עצמי איך אני יכולה לשלוח את הבן שלי לגן שאני לא יודעת מה האני מאמין שלו, אבל בכל זאת הכריעה הידיעה שזה גן שאליו הולכים כל ילדי המושב והוריהם מרוצים, וזה סידור נוח (הסעות) וזול (שמה לעשות, זה גם שיקול)...

דניה, לקח לי קצת זמן, היו זקוקים לי פה...
בשם הדף התכוונתי גם וגם...

והנה הגיע יום ראשון המדובר, בשבת בערב חזרנו מההורים של אישי שגרים די רחוק...
הייתי מאוד לחוצה לעזוב מוקדם כי מחר איך נצליח להתעורר?
בדרך נזכרתי שצריך להכין סנדוויץ' ועצרנו לקנות לחם מלא וכמה מצרכים, התרגשתי כ"כ בקניות האלו...
בלילה שלפני חלמתי חלום:
אני מטיילת עם הגורה הקטנה, ואז אני צריכה ללכת מאיזו סיבה ולהשאיר אותה לבד לכמה זמן עם חברות שלי,
כשאני חוזרת אני מגלה שלקחו אותה למרפאה, אני רצה מהר ונכנסת למרפאה ומגלה את האחות עם המחט של החיסון, באה להזריק לבת שלי...!
אני חוטפת אותה מהאחות בשנייה לפני, אני מאוד נסערת, היא אומרת לי "זה מאוד חשוב לחסן" ואני עונה לה "זה יותר חשוב לאהוב"...
ואז אני מתעוררת מהשעון, כולי נסערת מהחלום, עם המשפט האחרון מהדהד לי בראש.
שש וחצי, כולם בבית עוד ישנים, בחוץ הלילה עוד מתלבט אם לעזוב, ואני מכינה סנדוויצ'ים, לי ולגור, וחושבת על החלום.
זו בטח מחשבה שבאה לאמר לי שאני פוחדת מה יעשו לגור כשאני לא יהיה איתו, אני מנסה לפרש.
הגורה מתעוררת וגם האיש, אני מתארגנת בזריזות ואנחנו לא מצליחים להעיר את הגור, אחרי איזו רבע שעה הוא מצליח לבסוף לקום.
שמונה ורבע, אנחנו יוצאים מהבית, הנייד שלי מצלצל, זו הגננת שאומרת שכדאי שנבוא לפני המפגש בשמונה וחצי, אנחנו כבר בדרך.

אנחנו מגיעים לפני המפגש, הגור משחק איתי כמה דקות ואז הוא פוגש את חבר שלו- שכן שלנו, שלוקח אותו להראות לו את המחשב,
בינתיים אני והגננת מדברות בקצה השני של הגן.
היא אומרת לי שעכשיו יתחיל המפגש ושאני אפרד ממנו לפני, ומוסיפה שאלה "אמרת לו שאתם הולכים להפרד, נכון?"
לא, עניתי, אמרתי לו שבהתחלה אהיה איתו.
הגננת הולכת לבקש מהילדים להתחיל לסדר, ואני עומדת וחושבת לעצמי איך אהיה מסוגלת לאמר לו דבר כזה, אין מצב, ככה פתאום, אני לא מסוגלת.
פתאום אני רואה את הגור חולף על פני לעבר הדלת ובא לצאת החוצה מהגן, אני שואלת אותו "לאן אתה הולך?" והוא עונה לי שהוא עצוב ורוצה ללכת לשבת קצת בחוץ, אני יוצאת איתו ואנחנו מתיישבים מחוץ לגן.
אני שואלת אותו "למה אתה עצוב, מה קרה?" והוא עונה "אני עצוב. כי אמרתי משהו לא טוב".
אני בשוק, מרגישה כאילו הוא קרא את מחשבותי על מה שתכננתי להגיד לו והפך את זה למחשבה שלו...
אני אומרת לו שנחזור לגן, ואנחנו נכנסים ובאים למפגש, הגור לא כ"כ מתעניין ולא מקשיב (למרות שהגננת עושה מפגש הכרות לכבודו...).
אחרי המפגש כולם אוכלים, גם הגור יושב עם כולם, אני מתרחקת ויוצאת לחצר מחוץ לטווח העין שלו.
כשנגמר האוכל יוצאים לחצר, הגור משחק יפה ואז אני שואלת אותו אם זה בסדר שאני אלך ל"סידורים", הוא מאשר ואני נפרדת ויוצאת.
בהתחלה ישבתי מחוץ לגן, מאזינה לילדים בחצר, מוודאת שלא שומעת בכי, אחרי רבע שעה בערך השתכנעתי שהכל בסדר ונסעתי לחברה שגרה 5 דקות משם.

אחרי שעה וחצי הגננת מטלפנת שאבוא, כי הוא התחיל לבכות.
באתי, התחבקנו, נפרדנו מהגננת וחזרנו הביתה.
בסה"כ סיכמתי לי אז את היום כיום טוב.

מחכה לשמוע עוד לפני שאגיב.
בינתיים שולחת

החוויה נשמעת טובה. נראה שהגננת כנה ואת יכולה לסמוך עליה (היא לא נותנת לו לבכות ומחכה שיירגע בלית ברירה והיא תוכל להגיד לך שהוא היה מלאך...).

מאד ממליצה לך לקרוא את בלוג בעיקר אמא ואת קרוטונית בלוג אמהות

היא לא נותנת לו לבכות ומחכה שיירגע בלית ברירה והיא תוכל להגיד לך שהוא היה מלאך...
נכון. זה לא מובן מאליו בגנים.

מאד ממליצה לך לקרוא את בלוג בעיקר אמא ואת קרוטונית בלוג אמהות
הדיון שהיה בנושא ההסתגלות לגן עבר מהבלוג שלי לדף כניסה לגן בגיל 4

... ומתחיל ב- 07.09.2008 15:55.

לקח לי קצת זמן לחזור (ובנוסף המושב שלנו נותק מאינטרנט בשל תקלה ל2 יממות...!)
תודה לך דניה, שהזכרת לי לחזור לכתוב כאן...
ובכן, אז סיכמתי את היום הראשון כמוצלח, כיום ממרומי השבוע (וחצי) אני מאמינה שלא פעלתי כשורה, ואסביר בהמשך.
ביום השני, פחות או יותר אותו הדבר, עזבתי באמצע היום (קצת יותר מוקדם מביום הראשון) וחזרתי לאחר שעתיים כשטילפנו אלי שהגור בוכה...

וביום השלישי...
הגענו לגן כרגיל, אני בצד עם הגורה שקצת הפוכה היום, מתקשה להיות שם גם עם הגור.
לאחר זמן מה הגור ניגש אלי ואומר לי, בקול המתוק שלו, בנימה רצינית ונוגה, מילה במילה ככה:
"אמא, לא כיף לי כאן, לא טוב לי, אני רוצה ללכת הביתה, אני דואג (=מתגעגע) לאבא".
חצי דקה אח"כ הסייעת מופיעה ומודיעה לי שזה הזמן שאני אחתוך, אם לא אעשה זאת זה רק יהיה יותר קשה.
וכך, ברוב טיפשותי, פועלת על אוטומט כמתוך יאוש וחולשה זמנית, עשיתי כדבריה!
יוצאת החוצה כש הגור נקרע ממני ע"י הסייעת וממרר בבכי קורע לב )-:
איך שהדלת נסגרה מאחורי התחלתי גם אני לבכות (דמעות שהוחנקו להן בתוך הגן).
ישבתי מחוץ לגן בוכה.
אחרי שנרגעתי קצת טילפנתי לחברה להתנחם ואז חזרתי לגן להאזין (מבחוץ) וכבר לא שמעתי את הגור בוכה.
נסעתי לחברה, מועקה עצומה יושבת על ליבי.
לאחר שעה (החזקתי את עצמי חזק חזק לתת לזה זמן...) טילפנתי, הגננת עונה, הגור על הידיים שלה מיבב חרישית,
היא אומרת לי שהוא בסדר ( 0-: ), ושהוא צמוד אליה ולא בוכה כל הזמן... (רק מדי פעם) אבל הוא עצוב, אבל הם תכף יוצאים לחצר ושם יהיה לו בטח טוב.
מגיעה חברה נוספת, עם פעוט ו"ילדת-בית" לשעבר, שאותה הכניסה לגן גם רק השנה, בתחילת ספטמבר, בגיל 3, והיום פשוט לא בא לה ללכת.
אני מדברת איתה ומתייעצת איך היה אצלם, מה הם עשו?
אני מבינה שהיא היתה עם הבת שלה כמה שהיא רצתה, עד שביתה חשה בטחון בגן ובצוות ששם והסכימה לשחרר מרצון,
או יותר נכון העדיפה להיות בגן בלי אמא מאשר לא להיות בגן בכלל...
אחרי עוד שעה אני מטלפנת,הגור עדין עצוב, אני מרגישה שאבן גדולה וכבדה יושבת לי על הלב, ותחושה כאילו אני אחרי סערת בכי של כמה שעות (למרות שבכיתי פחות מדקה... לא מספיק).
אני מטלפנת שוב לגן, אומרים לי שאבוא סביב 12 כי אז הם מתחילים להתארגן לקראת הצהרים ובטח יהיה לו קשה (ועד עכשיו היה לו קל?! ז"א שאז יהיה לגננות קשה להתארגן איתו... P-: ), השעה 11 וחצי, לעזאזאל, אני יוצאת לקחת אותו!
אני מגיעה לגן מחכה לי שם חיבוק מילד עצוב.
חוזרים הביתה.
אני מרגישה כ"כ רע עם עצמי, עשיתי משהו נגד הלב שלי, נגד אמונתי, לכן כ"כ רע לי.
גם הילד שלי לא מכיר אותי ככה, אולי משהו נשבר לו באמונתו לגבי?

כל אותו היום הראש שלי לא הפסיק לעבוד.
אין מצב שממשיכים ככה.
אם זה המחיר, מצידי אפילו לא לשלוח לגן!
מה הטעם להיות בגן אם הוא עצוב שם?
יש שם ילד אחד, בגן, שכל היום עצוב, במקרה הוא שכן שלנו, ילד מתוק, אין מצב שניפגש במושב והוא לא יגיד לי שלום עם חיוך ענקי, ושם בגן הוא כל היום עם פנים ברצפה, ולא מדבר (אפילו עם הילדים). עצוב לי לראות אותו, לא מתאים לי שהבן שלי אפילו יתקרב למצב הזה!

עולם, האם מדובר בגן עיריה? האם נראה לך שהוא משווע לחברה וחושב מאד שיילך לגן, או שלא נורא אם יהיה עוד שנה בבית? את שולחת רק בגלל שחסרה לו חברה, או שיש עוד סיבות? יש בך התנגדות לכל הרעיון הזה של גן?

_"אמא, לא כיף לי כאן, לא טוב לי, אני רוצה ללכת הביתה, אני דואג (=מתגעגע) לאבא".
חצי דקה אח"כ הסייעת מופיעה ומודיעה לי שזה הזמן שאני אחתוך, אם לא אעשה זאת זה רק יהיה יותר קשה.
וכך, ברוב טיפשותי, פועלת על אוטומט כמתוך יאוש וחולשה זמנית, עשיתי כדבריה!
יוצאת החוצה כש הגור נקרע ממני ע"י הסייעת וממרר בבכי קורע לב sad
איך שהדלת נסגרה מאחורי התחלתי גם אני לבכות (דמעות שהוחנקו להן בתוך הגן).
ישבתי מחוץ לגן בוכה._

חיבוק... לשניכם.
נשמע עצוב וקשה.
אני מניחה שאת יודעת מה יכול היה להיות אחרת ואיך, אין טעם לספר לך זאת...
אז מהמקום של הצער על מה שקרה והאפשרות שבנך ציפה להקשבתך ותמיכתך ברצונות והתחושות שלו, מכאן אפשר להמשיך . ביחד. יד ביד

(גם בבית, לא תמיד אנחנו קשובים ב 100% אליהם, לרוב בשל עיניינים ומצוקות שלנו וקושי להכיל גם את שלהם באותו הרגע)

אולי משהו נשבר לו באמונתו לגבי?
אני הייתי פותחת את זה איתו ומספרת לו את תחושותי , מביעה חרטה על הסיטואציה. אני בטוחה שזה ירגיע אותו ויעזור לו לקבל בחזרה את הבטחון והאמונה שיתכן ונפגעו. חשובה עבורו הידיעה שאת מודעת ומצטערת. ממש כמו בין "גדולים"..
כך יוקל לשניכם.
עוקבת. מחזיקה לכם אצבעות.

הדפים האלה כל כך מפחידים אותי וכמו פרפר שנמשך אל האש...ככה אני.
הילדים שלי בבית. אני פרודה מזה בערך שנה. בינתיים מסתדרת אבל חוששת מהעתיד (הכלכלי) ולא מפסיקה לחשוב איך אני מתקדמת מפה??
מבחינתי המחסור בחברה (אם יש כזה, אצלי הם שניים בהפרש של שנה ומשחקים כל הזמן ביחד) מאוד מאוד קטן ליד מה שאת מספרת. ואיך הוא בא ואמר לך את שעל ליבו בפה מלא - הוא יודע מה הוא רוצה. מבחנתי הוא צודק מאה אחוז.
הוא לא מבין עניינים כלכליים מבחינתו אני מתארת לי: למה חברה צריכה לבוא עם תשלום כל כך יקר?
אוי אני לא יכולה לעזור מעבר לכך שאגיד שאם את לא חייבת לשלוח אותו מהבית- אל תעשי זאת.
מאחלת לכם טוב בכל דרך שתבחרו
@}

תודה לכולכן, על התמיכה.
אני מאוד מאמינה שהכל לטובה,
וגם הקטע הזה שהיה נורא קשה, לשנינו, בסופו של דבר לטובה.
כי למדנו, למדנו שיעור חשוב, מה באמת חשוב לנו.
אני בטוחה שלקחי השיעור הזה ישארו איתי גם עם הגורה, מקווה שלפחות ממנה יחסך השיעור הזה...).
אז באותו היום הרגשתי מאוד רע, חשבתי ה-מ-ו-ן ועלו לי המון תובנות חשובות, שאולי לא היו עולות אילולי קרה מה שקרה.
בלילה דיברתי עם החברה שגם שלחה את ביתה לראשונה לגן השנה (זו שפגשתי בבוקר), הייתי חייבת תמיכה נפשית, וגם לשאול איך היא עשתה את זה בדיוק ומה היו התגובות לדרישותיה מצד הגן והגננת.
הבנתי עם עצמי מספר דברים לגבינו:

הגור מעולם לא נשאר עם אדם זר, ברור שלא הייתי משאירה אותו עם ביביסיטר שאני או הוא לא מכירים, אז למה שאעשה זאת בגן?!
אין שום טעם לגן אם הוא סובל שם (אני גם ככה בבית, זה נכון שקשה מבחינה חברתית, אך אם לא ילך בגן נתאמץ יותר ונמצא פתרונות חברתיים אחרים).
לא אסכים שוב ללכת נגד הלב שלי, אהיה קשובה לעצמי ולגור ולא אפעל ע"פ "נהלים" או "כי ככה כולם עושים", גם ככה רוב הדברים ש"כולם עושים" לא התאימו לנו (לא מחסנים, יולדים בבית וכו'), אפילו אם זה אומר לוותר על הגן.
מעתה והלאה אהיה איתו בגן עד שהוא ירגיש שהוא סומך על הצוות ומכיר אותו מספיק, ומכיר את סדר היום וההרגלים החדשים, ולא אעזוב ללא רשות ממנו!

פתאום גם התחלתי לחשוב על החלום שחלמתי לילה לפני שהתחלנו בגן, פתאום הוא קיבל משמעות שונה אני מצטטת מלמעלה את החלום ואיך פירשתי אותו עד היום השלישי הטראומתי:
_אני מטיילת עם הגורה הקטנה, ואז אני צריכה ללכת מאיזו סיבה ולהשאיר אותה לבד לכמה זמן עם חברות שלי,
כשאני חוזרת אני מגלה שלקחו אותה למרפאה, אני רצה מהר ונכנסת למרפאה ומגלה את האחות עם המחט של החיסון, באה להזריק לבת שלי...!
אני חוטפת אותה מהאחות בשנייה לפני, אני מאוד נסערת, היא אומרת לי "זה מאוד חשוב לחסן" ואני עונה לה "זה יותר חשוב לאהוב"...
ואז אני מתעוררת מהשעון, כולי נסערת מהחלום, עם המשפט האחרון מהדהד לי בראש.
שש וחצי, כולם בבית עוד ישנים, בחוץ הלילה עוד מתלבט אם לעזוב, ואני מכינה סנדוויצ'ים, לי ולגור, וחושבת על החלום.
זו בטח מחשבה שבאה לאמר לי שאני פוחדת מה יעשו לגור כשאני לא יהיה איתו, אני מנסה לפרש._
עכשיו אני מבינה שהחלום בא לאמר לי שכמו שבחיסונים לא חיסנו כמו כולם, אבל כן חיסנו, מה שאנחנו בחרנו ומתי שאנחנו בחרנו,
כך גם בגן, אנחנו מכניסים את הגור, אבל בקצב שלנו ובדרך שלנו, ולא ע"פ ה"נהלים" המקובלים של משרד הבריאות (בחלום) או של משרד החינוך (במציאות)

נקודות ורודות אגדיות : הדפים האלה כל כך מפחידים אותי וכמו פרפר שנמשך אל האש...ככה אני
אני נותנת לך ציון לשבח על המשיכה הזו שלך! הלוואי ואני הייתי נכנסת לדפים כאלו לפני שהתחלנו בגן, אולי הינו יכולים לוותר על השיעור שעברנו.

בנוסף הבנתי עד כמה אין לי מושג על הגן וסדר היום שם.
ביום הראשון יש גננת אחת, כשבאנו ביום השני, הכנתי את הגור שנפגוש אותה שוב,
אבל בבוקר כשלא פגשנו אותה בגן הסתבר להפתעתנו שביום השני יש גננת אחרת,
ביום שלישי שוב הגננת מיום ראשון וברביעי שוב האחרת, ובחמישי ושישי שוב הראשונה... מבלבל?
להכל אפשר להתרגל, אבל רצוי לדעת למה להתכונן לפחות.
והא לכם (ההורים שלי והסביבה) כל אלו שלעגו על גן ההורים שעשינו במשך איזו חצי שנה ומהסיבה ש"אין דמות קבועה...
הנה גם בגן של משרד החינוך אין דמות קבועה.

בשיחה עם החברה התחזקתי עם ההארות שעלו לי והבנתי עוד כמה דברים,
שזה עלול להיות לא קל, מבחינת המערכת דווקא.
זה לא מקובל שאמא נשארת עם הילד בגן, זה לא מקובל לבוא רק לחלק מהיום (אם הילד פתאום רוצה לעזוב באמצע היום),
וצריך להיות מאוד אסרטיבית, לבוא עם הדרך שלי כעובדה ולא כבקשה, לא להרגיש "לא נעים" עם התלונות של הגננות שבגללי גם האחרים ירצו...
זו בעיה שלהם ולא שלי. זו הדרך שלנו. לא מתאים לכם? אז אולי זה לא המקום בשבילנו (זה לא שזה הגן היחידי בעולם, או לפחות בסביבה שלנו...
וגם ככה אני בבית כך שאין שום לחץ מבחינתי).

בבוקר היום הרביעי הגור לא רצה ללכת לגן.
יכולתי להבין אותו!
ביקשתי ממנו שיסתכל לי בעיניים (אפילו את זה הוא לא עשה... )-: )
והבטחתי לו שנלך ביחד, שניתן לגן נסיון נוסף ושהפעם אני מבטיחה שאני לא עוזבת, נהיה ביחד כל הזמן.
לא דיברתי על פרידות בכלל, גם לא הזכרתי פרידות עתידיות, כל דבר בעיתו.
הגענו לגן, הגננת והסיעת שניסו לגשת אליו קיבלו ממנו פרצוף חמוץ והתעלמות (ולמה שיסמוך עליהן אחרי אתמול?!), ולא, הוא לא טיפוס כזה שמזעיף פנים על אנשים, עוד לא ראיתי אותו ככה עם זרים או עם אנשים מוכרים מעולם.
באותו יום היתה הגננת השניה, אל הגננת הראשית ניסיתי לטלפן בערב קודם, ללא הצלחה, והחלטתי שפשוט אגיע ואציג להם את הדרך החדשה שלנו לכניסה חלקה ונעימה לגן, כעובדה.
דרך אגב, בשביל להשיג את הטלפון של הגננת, טלפנתי לשכנתי, זו שהבן שלה כזה מסכן בגן, לא מדבר ועם הפנים ברצפה,
ו"נפלט" לי שהבן שלה מיסכנון כזה בגן, אני לא יודעת אם זה קשור, אבל ביום למחרת אותו הילד לא הגיע לגן,
במשך כמה ימים, בעצם רק אתמול הוא חזר שוב לגן, אחרי שבוע של העדרות,
יום אחד פגשתי אותם והם אמרו לי שהוא פשוט לא רצה ללכת אז הם לא שלחו אותו,
מקווה שהשיחה שהיתה לי עם אימו על התובנות שהחלטתי לגבינו, הועילה במשהו גם להם.

מסתבר שלגננת המשנית בכלל לא היה אכפת,
הגור היה דבוק אלי בבוקר וגם במהלך המפגש ישבתי לידו.
אח"כ באוכל הוא קצת שיחרר, בעצם ישב עם כל הילדים ואכל יפה, עשה "צחוקים" וממש התחבר יפה עם שאר הילדים בשולחן שאינו מכיר, בעוד אני אוכלת בצד ומדברת עם הגננת.
בחצר הוא שיחק יפה ומדי פעם ניגש אלי ואח"כ התחילה פעילות ספורט,
ופתאום שמתי לב שהוא כבר לא מסתכל אלי בכלל בכלל!
הוא התחיל לסמוך על ההבטחה שלי, איזה כיף.
הוא היה כולו בתוך הפעילות, שיתף פעולה, התישב ראשון כשביקשו, עזר לסדר וכו'
כך עד השעה 12 ומשהו, אז הוא התחיל להיות רעב ועיף ועצבני ולא התחשק לו לחכות לאכול צהרים עם כולם אז נסענו הביתה ביחד.
איזה יום נפלא, בלי בכי, בלי עצב, עם לב שלם, זמן נקי להתרגל למקום, לאווירה, לאנשים ולילדים.

נשמע שאת עוברת דרך, והדרך הזו נכונה לך.
אני יכולה לומר לך שאני שלחתי ילדה מגיל מאד צעיר למשפחתון (בהתחלה יומיים בשבוע ואחר כך 3) והשנה התחלנו גן חדש. למרות שהיא כבר מתורגלת בפרידות ממני ובכלל- ישבתי המון המון ימים בבקרים, רק אחרי כמה ימים מלאים שישבתי איתה הלכתי לחצי שעה, אחר כך לשעה, לקח המון זמן לשחרר את הבקרים ואפילו עכשיו כשהיא לגמרי מאוקלמת ואוהבת את הגן אני נשארת בבקרים קצת יותר מהורים אחרים כי ככה נכון לי ולה.
לשמחתי, הגננת לגמרי בסדר עם זה. אם יש יום שאני ממהרת וזקוקה לעזרה בפרידה מהירה היא תנסה לעניין את הבת במשהו מיוחד ולעזור, אבל אין תחושה שאני לא רצויה או מפריעה ואותו דבר לגבי כל ההורים. המקום אגב צפוף להחריד ובכל זאת לא איכפת לה כי ברורה לה טובת הילדים וברור לה שזכות ההורים להיות שם.

איזה כיף שחזרת. נעדרתי כמה ימים אש רק עכשיו ראיתי.
דומני שמצאת את הדרך. זו גם דרכנו. כניסה מאד מאד הדרגתית.
למה שבנך ירצה להישאר עם אנשים שהוא לא מכיר במקום שהוא חדש לו?
נראה לי שנכון את עושה שאת נשארת בסביבה, עד שילמד את המקום (פיזית) ואת האנשים (+נפשית וריגשית) שאמורים לדאוג לו כשאת אינך.
הוא מספיק גדול לספר לך למי הוא יכול לפנות אם הוא במצוקה (תמיד יש אחת מועדפת - אצלנו זו גננת המשנה היפה מהקיבוץ - ילד עם טעם טוב ..P-:
תני לו זמן להרגיש בנוח, ואז לאט לאט, בקשי רשות לצאת משם.
שנה שעברה היינו בגן 3 (!) חודשים. בשלב מסויים נישארנו עד אחה"צ ונתנו לו לישון צהריים עם כל הילדים (ראינו שבעצם הוא רוצה להיות עם כולם) אבל היינו שם כשהתעורר.
אצלנו אבא לוקח לגן כי לאמא עדיין קשה (לכן אני כל כך מבינה אותך..) ויש טקס קבוע.
מגיעים לגן, נכנסיפ פנימה (כי אפשר גם בחוץ) מרכיבים יחד שני פאזלים, ואת הפאזל השלישי הוא מחליט עם מי מאנשי הצוות (או החברים) הוא רוצה להרכיב.
המון חיבוקים ובהצלחה (-:

יכול להיות שזה היה רק חודש וחצי, ולא שלושה.... אבל הרעיון אותו רעיון
<דניה ראתה שב דמעות גן היא כתבה חודש וחצי...>
אה.. ואולי תלכי לדמעות גן , כי הכי כיף לגלות שאתה לא לבד (-;

לך ולגור
<בד"כ קוראת כאן בשקט...>

אשמח לשמוע איך הסתגלתם בסוף?
עברו שנתיים...נשארת איתו? לכמה זמן?

אמא עצובה שהשאירה את בנה בגן לא בוכה אבל כועס שאני לא נשארת..

אם הוא קטן - אני לא יודעת מה הייתי עושה. הייתי מחפשת פתרון יצירתי אחר. אולי לחלוק עם עוד אמא טיפול?

עמית בת שלוש וחצי הולכת לגן בפעם הראשונה.
הגן הוא משפחתון קטן של עשרה ילדים ושני אנשי צוות מדהימים, שהוקם ע"י ההורים ובכל חודש אוגוסט עבדנו שם והכנו את המקום ביחד עם הילדים.
אני תכננתי להיות איתה שם עד אמצע אוקטובר, וכך הגעתי לגן מצויידת בספר ומיים והתיישבתי לי בחצר תחת עץ הגוייבות לקרוא. והנה ביום השני היא בקשה שאני אלך!
עמדתי שעה בחוץ ונכנסתי חזרה.
ראיתי שהיא לא נגשת אליי אפילו, ובסוף שוב הלכתי לשעה וחזרתי.
עמית אני הולכת.
טוב.
ביי!
ביי (בלי להרים את הראש מעיסוקייה)
טוב אז הלכתי.
אין תגובה.
אם תרצי משהו תגידי לריקי להתקשר אליי.
אין תגובה.
טוב אז תני לי רק נשיקה ואני הולכת
די אמא את מפריעה לי....
הלכתי.
היום היום הרביעי בגן.
היא רצה פנימה בשמחה ואני מתעכבת שם ללא צורך (מצידה) עוד חצי שעה בערך והולכת. הביתה. לכתוב כאן... ולספר לכם.. שקצת קשה לי בלעדיה...

קשה, קשה ביותר,
אצלנו היה סיפור כזה, לפני שנה בלי שממש הבנתי למה התחלנו ללכת לגן האפרוח היה בן שנתיים וזה היה גן הציג אותו בכן לייט, 3 פעמיים בשבוע מעט ילדים עד 1 זה היה נורא זוועה סיוט, הוא היה אומלל ראיתי איך הוא מתפרק מבפנים, הגננות להומת זאת לא היתרגשו, היה שם משהו שהרגיש לי מאוד לא אמין, כאילו הרבה פוזה ומעט חום והבה.
אז עשיתי מעשה שלא יעשה ואחרי חודש - שהיו בו הרבה חגים- עזבנו את המקום שילנו את הקנס וחזרנו לבית, בהנחת רווחה קולנית.
ואז נכנסתי להריון, ואחרי חצי שנה מצאתי את עצמי שוב במקום הזה של גן חדש, הפעם הייתי שלמה עם הרעיון ולא ידעתי מה טיבו של הגן, היה שם נעים אבל היה לי קשה להעריך. לא הסכימו איתי בכלל רצו שאני ילך אחרי יום אחד שעה אחת,\ אבל בכל זאת קיבלו אותי מוזרה שכמותי, ביעבד אמרו לי שחששו מפני, בהמשך הייתי שם שבוע וחצי בערך. ראיתי שהוא נינוח למרות מה שכבר עבר
ואז עשינו פרדה הלכתי לקצר חצי שעה וחזרתי מצאתי ילד מסוקרן ועסוק
וכך הגדלתי את הזמן שהוא נשאר שם. היה לו קשה אבל היה לו גם מעניין וטוב, לא שברו אותו חיזקו אותו, כך גיליתי גם את הגננות המקסימות שלו שאוהבות אותו וגם הוא אוהב אותם, וגם שמה שחשוב לי זה גננת( ובכלל אנשים) אמיתיים שיגדו לי את האמת ולא יבלבלו לי את המוח
והכי חשוב שלכל דבר יש את הזמן שלו ושאני חייבת להיות שלמה עם דברים מהסוג הזה.
תבדקי האם זה באמת מה שאת רוצה, צריכה

עבר שבוע בגן. ההתלהבות חלפה. מבחינתה הגן היה טוב וטוב שהיה... ממש לא ברור לה למה ממשיכים עם זה, וגם לי פתאום לא ממש ברור...
אני יודעת שזה מקום טוב.
ישבתי שם אתמול והיום כל היום וראיתי ילדים שמחים, גננת חמה וטובה, מחבקת, עוזרת, עדינה וקשובה.
היום עובר ממש מהר ובשמחה, אף אחד לא בכה שם ביומיים האלו, והאווירה הייתה נעימה.
אולי דווקא זה שטוב שם כל כך מטריד אותי.
הנה, מקום באמת באמת טוב, ועדיין זה לא מרגיש נכון.....
ומנגד עולים כל הטיעונים שבגללם בכלל הכנסתי אותה לגן... שקשה כבר לספק לה חברה בגילה (שלוש וחצי ומאוד מאוד מבקשת חברה)
שקשה להיות לבד איתה כל הזמן (כי אבא עובד עד מאוחר בלילה)
אוף
לא יודעת.
ייחלתי למצוא גן כזה אבל פתאום כלום לא נראה לי נכון וברור.

לכי עם הלב. אם היא רוצה לחזור ואת בבית, תחכי עוד כמה שנים (-:
זו דעתי כמובן לכי באמת עם הלב

שלום כח האמונה
גם בעיני הבעיה עם גנים היא לא ההיפרדות מאמא דוקא, כי יש ילדים שבגיל 3-4 מסוגלים לעשות את זה, אבל כל יום כל יום??? לבלות בחברתם של 20 ילדים (במקרה הטוב)?? עם שתי מבוגרות בלבד? חמש שעות ביום?
המינונים, המינונים פשוט לא נורמלים. אם גן היה פעם בשבוע, חמישה ילדים לשלוש שעות, זה כבר היה משהו אחר. חבל שאין משהו כזה, כי אני מבינה מאוד את מצוקת החברה של מי שלא בגן.

נכון.
פה זה גן של עשרה ילדים (כרגע תשעה) עם שני אנשי צוות וחצר ענקית. זה גן עם אוירה נעימה שמחה ורגועה, שפועל חמישה ימים בשבוע (לחצי יום) שמתוכם חשבתי לשלוח אותה לשלושה - ארבעה.

ובכל זאת אני לא מרגישה שלמה. משהו משתנה בבית, משהו משתנה בינינו....
בימים הראשונים היא רצתה שאלך ואחר כך ישבתי שם יומיים מלאים.
היום לא רצתה להפרד ממני. הלכתי בכל זאת בניגוד לרצונה אבל לא בבכי אלא לאחר שיחה וחיבוקים בחצר.
בכל זאת הלכתי בהרגשה כבדה.
התקשרתי כל חצי שעה ואמרו שהכל בסדר.
רציתי לדבר איתה והיא לא רצתה
באתי מוקדם לקחת אותה והיא לא רצתה ללכת.
אמרה לי שכל כך כייף לה שם.
הלכנו אחרונים.
אני מבולבלת ומותשת ממחשבות.... מה נכון, מה כדאי....
לכאורה הכל הולך ממש טוב ובכל זאת משהו מוזר מתרחש פתאום בחיי....
טוב שאני נוסעת לחול לחודש ויש זמן לבחון את הכל מחדש.

_באתי מוקדם לקחת אותה והיא לא רצתה ללכת.
אמרה לי שכל כך כייף לה שם.
הלכנו אחרונים._
לכאורה את אמורה לזרום איתה, אבל אינטואיטיבית, הייתי מתעקשת ולוקחת אותה בלי עיכובים. אמא באה = הולכים. עוזבים את הגן וחוזרים למסגרת המשפחתית. לא יודעת להסביר למה, לא נראה לי שאת צריכה לבלות ולהתעכב שם איתה כשאת כבר חוזרת ושוב פנויה אליה.

לא נראה לי שאת צריכה לבלות ולהתעכב שם איתה כשאת כבר חוזרת ושוב פנויה אליה.

לדעתי בתקופה הראשונה דווקא טוב להיות איתה בגן ולתת לה תחושה שזה מקום שמקובל גם עלייך. היא בטח רוצה להראות לך את כל מה שלא יכלה להראות לך כשלא היית שם.
אצלי (בת 6), בהתחלה מאוד נהנתה ושמחה והכל היה בסדר. עכשיו (בערך שבועיים אחרי?) היא חווה קושי לאורך היום, כשפתאום אני חסרה לה והיא בוכה הרבה וגם אומרת למדריכים שזה בגלל זה.
המשבר יכול להגיע באיחור. וכשאני מגיעה, היא מאוד שמחה ולא רוצה בשום אופן ללכת וגם אומרת שהיא פשוט רוצה להיות איתי שם.
היא תבטא קושי אם יהיה, לא?

מה נכון, מה כדאי....
מה שהלב שלך אומר. ייתכן שאת מערבבת קולות פנימיים עם קולות חיצוניים? אם מצד המשפחה (לשלוח כבר לגן) ואם מצד קהילת באופן (בשום אופן לא לשלוח לגן)?

ממה שכתבת משתמע שלילדה טוב בגן, למרות הקושי שלך "לשחרר" אותה. אני מאוד מבינה את הסיטואציה הזו, כי הייתי שם עד לפני לא מעט זמן, ואולי אני עדיין קצת שם....
אם כך הם פני הדברים - תני לה להשאר בגן.
אם ניתן ללכת לגן רק 3-4 פעמים בשבוע - לכי על זה. בכל מקרה, נראה לי שאת צריכה למצוא איך למלא לעצמך את ה"ריק" שנוצר בשעות בהן היית רגילה להיות עם הילדה, עם עדיפות לדברים מחוץ לבית (אלא אם יש אילוצים ש"מרתקים" אותך לבית). בהצלחה!

כן טליה זה בדיוק מה שאני מרגישה... מין פטפטת כזאת בראש שמתישה ומטשטשת אותי..
בינתיים החלטתי לנוח קצת מהחלטות ולזרום במסע הזה. גם ככה אנחנו טסות עכשיו לחול לשלושה שבועות.

היום קמנו ממש מוקדם ולא הזכרתי את הגן.
שיחקנו יחד המון זמן והיה ממש כיף.
בשלב מסויים היא ביקשה שנכין מאפה ביחד ותוך כדי העבודה במטבח
שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לגן.
בתגובה היא אמרה שהיא לא רוצה יותר אף פעם אף פעם ללכת לשם יותר!
אבל (באותה נשימה) כשהמאפה יהיה מוכן היא כן תרצה ללכת ותחלק לילדים...
בכל זאת נשארנו.
אבא קם בשתיים עשרה ללכת לבנק והיא נסעה איתו
בדרך ביקשה ללכת לגן והיתה שם משתיים עשרה וחצי עד אחת וחצי כשהגן נסגר....
במשך אחהצ היא ביקשה לחזור שוב לגן כי לא הספיקה לשחק עם דוד

מחר יום אחרון שלנו לפני הטיסה ואחר כך אלוהים גדול!
אה, עוד משהו ששימח אותי, הגננת צילצלה בערב ודיברנו שעה וחצי.
היתה שיחה קולחת ומקסימה!אני מרגישה שנבנים בינינו יחסי אמון וחברות.

היי כוח האמונה,
עצוב לי לשמוע שגם לך קשה. אני לא יודעת מה לייעץ לך, אבל רק לומר לך שזאת התחלה ואם נראה לך שזאת היתה ההחלטה הנכונה, אז כדאי לתת לה הזדמנות אמיתית, כי נראה לי שההתחלה תמיד קשה.
רציתי לספר שמיום ראשון התחלתי להשאיר אותו לבד. יום ראשון היה לו קל, שני קצת פחות, שלישי יותר קשה והיום נראה לי שהיה ממש קשה. הוא לא רצה להיפרד ממני וגם נפרד בלי סצנות של בכי אבל זה בגלל שהוא ילד טוב ולא עושה לי סצנות בכלל
ואחרי שחזרתי הביתה לפני שיצאתי לעבודה היה לי הרגשה רעה. כל הבוקר הייתי עצבנית.
היום בגלל שעבדתי הילד נשאר לישון בגן. בעצם עד 12 וחצי שזאת השעה שהוא נרדם הרגשתי רע. לא הבנתי למה כל כך רציתי לצאת לעבוד, רק רציתי לראות את התינוק שלי.
כשהגעתי הביתה ב6 בערב (אבא הוציא אותו היום מהגן) הוא אמר לי: "אמא לכי, אני לא אוהב אותך" ועשה פרצוף כועס. שאלתי אותו אם הוא כועס אלי ואבא אמר שהוא התגעגע אלי ואז הילד אמר שהוא אוהב אותי ושהוא התגעגע ):
אחר כך סיפר דברים על הגן בשמחה- מה אכל ובמה שיחק...
זה קשה לשנינו. מחר אני לא עובדת ואני שוקלת לעשות לנו יום חופש ביחד.
מצד שני, אני חושבת שאולי ההתחלה קשה לשנינו, אבל אחרי כמה זמן, אם הילד יתרגל לגן ולחברים ואני אמלא את כל ימות השבוע בעבודה שתאתגר אותי (כרגע אני עובדת 1/3 משרה) וארגיש שאני מתקדמת מקצועית אולי ארגיש יותר טוב

מחר אני לא עובדת ואני שוקלת לעשות לנו יום חופש ביחד.
אני תמיד בעד. תחושת הזמן של ילד קטן שונה מאוד משלנו והוא הרבה יותר חי את הרגע. אז אני חושבת שאם טוב לו כשהוא נמצא בבית אתך - למה שלא יישאר בבית אתך? שעה, יום, סוף שבוע של חג - כשאפשר ואת רוצה אז למה לא?

מצד שני, אני חושבת שאולי ההתחלה קשה לשנינו, אבל אחרי כמה זמן, אם הילד יתרגל לגן ולחברים ואני אמלא את כל ימות השבוע בעבודה שתאתגר אותי
אני נגד "התרגלות". (אני יודעת שזה משפט מצחיק, אבל אם לנתן זך מותר לכתוב שהחייט שלו הוא נגד פרידה - גם לי מותר להיות נגד).
אבל באמת, התרגלות נשמעת לי רעיון גרוע. כמו שאומרים, לדברים טובים אף אחד לא צריך להתרגל, לא? כשילד צריך להתרגל זה עושה לי לא נעים בגוף. מעלה בי את כל ההתנגדויות.

כוח האמונה - עמדתי במקום שלך עם הבכורה שלנו. זה קשה ומבלבל. בסופו של דבר השאלה שאני מרגישה שהייתי צריכה לשאול את עצמי אז היא - למה אני רוצה שהיא תלך לגן? אם אני רוצה בזה בשבילה - שלא תלך. אין מצב שהיא סובלת בבית יותר משהיא סובלת בגן, גם אם בגן כיף לה והיא בכלל לא סובלת. ככה אני מרגישה שהייתי צריכה לענות לעצמי, אז. אבל לא שאלתי.
אם זה בשבילי - ולא משנה אם זה מפני שאני רוצה לעבוד או להתפרנס או ליצור או לא לעבוד בלייצר חיי חברה לילדים שלי או כל סיבה שהיא - שתלך לגן. ואני אעזור לה ככל יכולתי ואעבור אתה תהליך קליטה בגן רציני ומעמיק, ואדע בדיוק מה היא עושה בגן ואיך היא מרגישה (במגבלות המציאותיות, כמובן), ומה התכנים שהיא נחשפת אליהם והאווירה החברתית ו... הכל.
אני לא רוצה יותר להרגיש שחלק אחד שלי שרוי בתרדמת בחמש השעות שהיא בגן. בתרדמת כדי לא להרגיש את עומק הפרידה והקושי שכרוך בה בשבילי. לא רוצה להרגיש את זה שוב בחיים שלי, שכיביתי איזה חלק, איזה איבר נפשי, את החלק שמחובר לבת שלי, לכמה שעות ביום. ועוד בשביל מה - כדי שאוכל להתמסר לעבודה משעממת שלא מכבדת את בעליה.
(אני מדברת פה רק על עצמי, כן? וסליחה שהתערטלתי פה. אגב, כוח האמונה, אני מזכירה לך שיש סדנה עם אורנה שפרון ודני לסרי מאוקטובר, אולי זה יהיה לך רלבנטי כשתחזרו. ובינתיים צאו-בלו!).

הי כוח,
(מוזר לי לקרוא לך ככה)
מקריאת הדברים אני חושבת שאת צריכה לבדוק באופן רציני עם עצמך מה את רוצה ולמה את מסוגלת ולקבל החלטה. הקולות החיצוניים לא מכירים אותך והסיטואציה שלהם שונה. יכול להיות שהתגובה שלה היא גם לקושי שלך. שתיכן מבולבלות.. כשאת תהייה ברורה ומדוייקת עם עצמך תוכלי יותר בקלות לזהות האם יש לה קושי אמיתי ומהי עמדתה ביחס לגן.
יש הבדל בעיני בין קושי להחליט ואז להיות במקום המתלבט ובחוסר ודאות לבין להחליט לנסות ולהתחרט. רק את יכולה לתת לעצמך את התשובות, האם מדובר בהתחרטות שלאחר ההתנסות או בקושי לממש את ההחלטה שקיבלת ולנסות. ניסיתי לדייק תחושה ואני מקווה שיצאתי מובנת. אני מאמינה שכדאי ללכת עד הסוף עם כול החלטה שהיא ולנסות לממש אותה.
החלטת שאתן בבית, מה הצרכים, איך את נותנת להם מענה ברמה הפרקטית וכו'. לחשוב מה צריך לקרות כדי שאני וביתי נרגיש טוב עם ההחלטה שקיבלתי.
אני רואה אצלנו כמה חשובה החברות בין בנותי. כמה "עול" היא מורידה ממני. אני גם מבינה שעבורי ההחלטה לממש את הרצון לחנך בבית כרוכה ב"מחיר" של נסיעות. פתרון חלקי שאני מנסה השנה הוא לאפשר חוגים בבריכה שנרשמנו אליה. יש היצע מכובד של חוגים, מאפשר מפגש והעשרה ופעילות נפרדת אחת מהשנייה וממני. זה המענה שאני יכולה לתת לצרכים שלנו. זה נכון עבורנו, נכון לכרגע.
ואני כותבת לך טרם החזרה למפגשי הבוקר ולפעילות חנ"ב. השנה לדוג' החלטתי להרחיק ולנסות להשתתף במפגש גדול ביער אשתאול. אנחנו מנסות בהדרגה. שנה שעברה דגמנו את היום חוגים לראשונה. זה משתנה כול הזמן.

מה שחשוב בעיני זה לזהות את הקול הפנימי שלך ולהקשיב שלו.
תמיד יהיו קולות רקע בעניין הזה. יש לי חברה טובה מחנ"ב שמספרת לי על כול המפגשים והפעילויות ומה אפשר לעשות ומה היא עושה, ושכדאי לי לבוא כי יהיו אלו ואלו, החברים של הבת שלי וכמה חשוב וכו' וכו' ולידה אני מרגישה עצלנית, כבדה ולא זורמת לעומת קולות של חברות שמשתוממות על היכולת "להיות בבית" שמתורגמת אצלן לשהות בתוך הבית ולאי עשייה למען עצמי ודריכה במקום. רק אני יודעת מה אני יכולה ולמה אני מסוגלת, מה מתאים לי. וגם זה מהווה נדבך משמעותי בהחלטה, בנוסף לשביעות הרצון של בנותיי.

שתהיה לך חופשה נעימה ושנה טובה

משהו שעוזר להתקרב למהות הוא שחרור ההגדרות. מה את רוצה? בעיני השאלה החשובה עבורי היא איזה חלק אני רוצה ויכולה לקחת בחיי בנותיי. ואם אני רוצה חלק משמעותי זה יכול להתקיים ולהתממש בכול כך הרבה דרכים וגם להשתנות בכול עת. יש "חינוך בייתי" שהוא "רק לא גן" וכולל אינספור פעילויות ומעין מסגרות ופתרונות ביניים למיניהם. חשוב בעיני שכול אחד יעשה מה שטוב לו. את יכולה להישאר "החלק העיקרי" בשילוב של מסגרת של כמה פעמים בשבוע ל4-5 שעות ביום. אפשר גם להיות בחינוך בייתי בלי "להיות" עם הילדים. אני רואה על עצמי שלפעמים אני נשארת בבית ולמרות הנוכחות הפיזית המשותפת שלי עם בנותיי אני בכלל לא נמצאת איתן. זה לא ברור מאיליו וקורה מעצמו. לפעמים אני צריכה ממש להשתדל ולנתק את עצמי מדברים אחרים שאני תופסת כחשובים יותר.

דוג' נוספת, אנחנו עוברים עכשיו דירה, לאזור דליל מבחינת מפגשים. לא בדקנו אם יש לנו שכנים בחינוך בייתי, וברור לי שאצטרך להמשיך ולנסוע. קיבלתי "המלצות" שכדאי לי להדרים לאזור רחובות ואפילו תגובות תמהות על הבחירה המוזרה שלנו להעדיף קירבה למקום העבודה של הבנזוג. עבורי, הנוכחות המוקדמת שלו אחה"צ היא חלק בלתי נפרד והכרחי לחינוך הבייתי שלנו, למהות שאנחנו רוצים עבור בנותיינו ועדיפה כרגע על קירבה למפגשים ולמשפחות אחרות.

והצהוב המנצח, "הכול בתואם מושלם." כול אחד והתואם המושלם שלו

תודה על התגובות
גלית- ההחלטה לשים אותה בגן היא אך ורק בשבילי. ממש לא בשבילה...
וגם, זה קרה רק בגלל שהכרתי את החבורה הספציפית הזאת שהקימה את הגן.
לא הייתי מנסה אפילו בגן אחר.
היום קמתי בנחת. ממש לא שינה לי אם היא תלך או לא.
פתאום הכל היה נראה לי קליל.
גן, לא גן, מה זה משנה...
היא ביקשה ללכת לגן ממש איך שהיא קמה, זכרה שאמרו לה אתמול שתהיה קבלת שבת ויכינו כדורי שוקולד...
הגענו מוקדם והלכתי משם די מהר (בהסכמתה).
צלצלתי כל חצי שעה ורק פעם אחת היא הסכימה לדבר איתי, בשאר הפעמים היא היתה עסוקה מדיי.
הצוות אמר שטוב לה.
הגעתי בשתיים עשרה והיא לא הסכימה לבוא הביתה.
חיבוק, וחזרה פנימה.
ישבתי שם עד אחת וחצי מתייבשת בחוץ והיא לא יצאה אליי פעם אחת.
מדי פעם הצצתי מהחלון וראיתי ילדים צוחקים ונינוחים.
בסוף נכנסתי ולקחתי אותה.
אני כל הזמן רואה עלייה איך היא מושפעת ממה שעובר עליי.
אם אני מודאגת גם היא מודאגת.
אם אני עסוקה בענייני היא עסוקה בענייניה, שהם, כרגע, הגן.
נראה לי שגן קטן וטוב יכול להיות נחמד ליומיים שלושה בשבוע. (חבל שזה עולה כל כך הרבה..ואצלנו זה עוד ללא מטרות רווח!)
בכל מקרה אין לי אמת מוחלטת או מסקנה נחרצת.
כמו בכל דבר בחיים ובמיוחד עם ילדים זה משתנה כל הזמן ומושפע מכל כך הרבה דברים....
האם נמשיך בגן?
אם רוב הימים יהיו כמו היום נמשיך בשמחה.... ואם לא, אז לא! הכל סבבה.
בינתיים אנחנו יוצאות לחופש!!!!!!!
איזה כיף לנו!!

_בינתיים אנחנו יוצאות לחופש!!!!!!!
איזה כיף לנו!!_
באמת כיף לכן

אני מרגישה צורך לומר משהו ומצטערת אם זה יישמע בוטה או ילחץ על נקודות לא פשוטות.

אני קוראת את זה ומתכווצת. אני חושבת שיש פה העברת מסר מאוד לא ברור לילדה, שאי אפשר לסמוך עליה אולי, או על הצוות שנשאר איתה. למה בעצם את מתקשרת בתדירות הזאת?
אני מרגישה שאם עשיתם החלטה שהיא תלך לגן, אז כשהיא הולכת, כדאי לבטוח בה ובמסע שלה ולשחרר, לגמרי. הרי אם קשה לה ייתקשרו אלייך, לא? או שהיא תתגבר על הקושי לבד או בעזרה ואז בכלל הרווח הוא עצום! תחשבי איזו מתנה היא מקבלת.

אני לא משכנעת אותך לשים אותה בגן, ממש לא. רק מרגישה שלפני שאתן נכנסות לכל זה (לי מהצד זה מרגיש קצת כמו מערבולת), אולי כדאי שתביני עם עצמך טוב טוב (ואם יש אבא בסיפור אז גם איתו) מה את רוצה בשבילה. את כאילו מחפשת אישור ממנה ואיך שאני רואה את זה, זה גדול עליה ואם אני נכנסת לנעליים של ילד, זה אפילו מפחיד, שאמא מבקשת ממני אישור איך לחיות עכשיו, מה לעשות.

שוב סליחה, אני יודעת שכתבתי דברים לא פשוטים. אם זה דף תמיכה בלבד אנא מיחקי.

כן... גם לי זה מרגיש כמו מערבולת..

אני די חיה במערבולת מאז ומתמיד.. כזו אני..

אני לא זוכרת את ימי הגן שלי.
שום זיכרון.
הכל מודחק אי שם, ארוז ומאופסן היטב.
מימי בית הספר אני זוכרת:
אלימות
בדידות
חוסר אונים
חוסר שייכות
יתמות (יש לי הורים)
פחד
שיתוק
עצב
חוסר ביטחון עצמי
שנאה
חוסר אהבה עצמית

עברו הרבה שנים.
למרות, או אולי בגלל, הילדות שעברתי, אני היום אדם מאושר ושלם, אהוב ואוהב.

כותבת לעצמי:
יקירתי
אני רוצה להזכיר לך ש
החוויה של הבת שלך היא לא החוויה שלך.
היא גדלה בבית חם עם אבא ואמא שמרעיפים עלייה את כל החום והאהבה שבעולם.
היא הולכת בגיל שלוש וחצי לגן קטן ונעים שנבחר עבורה בקפידה.
היא אוהבת ללכת לשם.
היא לא לבד.
יש לה הורים תומכים וקשובים שמלווים אותה בתהליך ברגישות ונכונות.

תני לה לשמוח במקום שבו לך עדיין עצוב
תני לה לפרוח במקום שאצלך לעד נבול
תני לה לזקוף את הגב שאצלך היה תמיד שפוף
תני לה להרגיש חזקה במצבים שבהם את חלשה
ןלמצוא את הדרך שהיא רק, אבל רק שלה.

תפסיקי להתיש את עצמך ואת הסביבה.
תני לה ללכת ותהיי שם בשבילה.

תני לה את הילדות שלך לא היתה
תני לה להתנסות ממקום נקי ומאפשר צמיחה
תני לה ביטחון בעצמה ובמקום שלה בעולם
ותני לעצמך לראות איך שהמעגל הזה נשלם.

פשש... נסחפתי קצת!

אם כבר מעלה זכרונות ילדות:
אני כן זוכרת מהגן: תחושת המתנה לאמא שתחזור מהעבודה, הרבה פעמים אבדון אבל גם חיבורים לדברים שונים בגן. הייתה חברה אחת (בת של חברים של ההורים), אבל אני לא חושבת שזו ממש חברות עוד.
לכיתה א' הגעתי עם גאווה תמימה שהנה אני גדולה. הייתה לי מחנכת מאוד אוהבת ואהובה שלימדה אותי במשך שלוש שנים - אני חושבת שהאהבה שהיא הרעיפה עלי עזרה לי להיקלט במע'. הייתי מקובלת מאוד בכיתה ואהבתי ללכת לבית הספר .מאוד נהנתי בהפסקות וגם מחלק מן השיעורים - זכורים לי במיוחד שיעורי ספרות ושיעורי חברה (גם קצת טבע ותנ"ך). בפירוש לא עלה בדעתי לערער על הליכתי לבית הספר, זה היה ברור מאליו שאם הוריי שולחים אותי לשם - שם אני צריכה להיות.
מהרגע שעברתי לחטיבת ביניים ואחר כך לתיכון ואוירת המשפחתיות פגה (בתי ספר ענקיים), סבלתי עד מאוד והמצב הלך והחמיר. למזלי את י"א י"ב עברתי בב"יס מאוד מאוד קטן ומשפחתי וזה מה שנתן לי את הכוח לסיים עם בגרות.
טוב, גם אני נסחפתי קצת ,
סליחה.

נקודות _ורודות אגדיות

אני פרשתי בכיתה ט'...
וגם עד אז ביליתי את רוב השיעור בחוץ.
אחר כך עשיתי בגרות תוך חצי שנה בבית ספר אקסטרני פרטי שעלה המון כסף, הוצאתי ציונים מעולים והייתי מורה חיילת. נו נו!

נשמע מאוד מעודד כוח האמונה, כי לי אין ממש כוונה להכריח את ילדיי לשבת על התחת ולשנן את מה שהמורים אומרים להם מגיל 6, "עלה המון כסף" - קצת מבאס אבל - כשנגיע לגשר...
(נקודות)

אפשר פשוט לחסוך את כל הכסף ולקנות איזה תואר מוכן מאוקריינה

הי כוח האמונה, באיזה שיר יפה נסחפת לך. אני מעתיקה ושומרת אותו בתור תזכורת, כי הוא רלוונטי גם לי. תודה.