רוצה לעוף אבל פוחדת

[חייבת_restart*]

אני כותבת מתוך המצוקה שלי, פעם ראשונה שממש צועדת בקהילה הזאת, אבל יודעת שתוכלו לי..
לאחרונה מחלחלת לה התחושה שאני חייבת, פשוט חייבת restart. מחול החיים שלי יצא משליטה ועכשיו אני מתנדנדת בין סיבובים גדולים בתוך הרחבה לבין ישיבה מקופלת בפינה.
עשר שנים של מחלות קשות, מוות, הריונות ולידות, מעברי דירה, מלחמה, אבטלה ותמיד תמיד אין כסף..
חולמת לעוף קצת למקומות אחרים, להשתלב בטבע, בתרבויות, שפות עם צליל אחר. חלום חיי. תשוקתי העזה ביותר- לחוות את זה יחד עם הילדים.
אין לי הרבה מה שיחזיק אותי כאן, פרט ל'יציבות' (לילדים). וגם זה בערבון מוגבל.

חשבתי לקחת שנת שבתון במקום אחר בעולם. לנקות את המדפים, לתת לעצמי התחלה חדשה. מעולם לא הייתי במקומות מרוחקים, רק באירופה. אני פוחדת לחיות שם עם הילדים. אני יודעת שזה רק נראה מסוכן מרחוק, וכשאהיה שם ארגיש בטוח יותר, אבל מחפשת את אלה שהיו שם, עם הילדים, וירגיעו אותי. אני בכלל מאוד חרדה בתקופה האחרונה.

יש לנו הכנסה מועטת קבועה וחודשית ועסק מתפתח שניתן להמשיך לפתח מכל מקום בעולם. חינוך ביתי לילדים נראה לי מצוין (עד עכשיו הם בבית ספר פתוח, הקטנה בת שלוש ועדיין איתי בבית). המשפחה המורחבת חושבת שאני משוגעת ומאוד לא תומכת.

זקוקה ליד, שתעזור לי לעבור את התהום שהצבתי את עצמי מולה. ואולי ליד מנחמת מונחת על כתפי שתעביר את המחנק בגרון שהולך איתי לכל מקום.

[אורגנית_מתחילה*]

עשר שנים של מחלות קשות, מוות, הריונות ולידות, מעברי דירה, מלחמה, אבטלה ותמיד תמיד אין כסף..

זה נשמע קשה כל כך.

הרבה תובנות אין לי.
מקשיבה לך.

[טנא_מלא_כוכבים*]

קוראת.
@}

[יהללוך_מלאכים*]

עשר שנים של מחלות קשות, מוות, הריונות ולידות, מעברי דירה, מלחמה, אבטלה ותמיד תמיד אין כסף..
נראה לי שכל הקושי מאחורייך
אני פוחדת לחיות שם עם הילדים - כמובן תלוי איפה
אבל בכל העולם יש ילדים, וילדים הם עם מדהימים שמסתגלים מאד מהר
ועוקפים במהירות את מגבלות השוני השפה, הדת, הלאום וכו'
נשמע שאת ממש רוצה את זה
לכי על זה (-:
תתכנני את המבצע לפרטי פרטים בכדי שתוכלי לעמוד בזה (כלכלית) ולהינות מזה
את לא חייבת להגדיר זמן, פשוט סעי לך, את אף פעם לא יודעת מה צופן לך העתיד - והלוואי רק טוב
בכל מקרה אני פריקית של טיולים ונסיעות ממושכות למקומות רחוקים
עושה את זה גם עם הילדים

[פלוני_אלמונית*]

אורגנית מתחילה, זה נשמע כל כך קשה, לא חשבתי על החיים שלי כקשים באופן יוצא דופן. אני חושבת שאני בתקופה כל כך שברירית שכל דבר פשוט מערער אותי לגמרי. קצות עצבי כאילו חשופים. הקושי היומיומי הוא בעיקר החסך. כל הזמן לחשוב איך נסתדר בחודש הבא. להשתדל לתת לילדים תחושה של שפע למרות הקושי. למשל- לחם אפוי טרי מהתנור עם חמאה, מיץ מפירות שקטפנו בחצר.

טנא מלא כוכבים- תודה רבה, זה מרגש אותי.

יהללוך מלאכים, נראה לי שכל הקושי מאחורייך, תודה רבה. אני מאוד מקווה. אתמול נתתי לדמעות לצאת. לכל הפחד הזה, או אולי לא פחד, אלא אבל. אני מרגישה שאני מתאבלת על חיי. חיי כפי שרציתי לעצמי, לעומת חיי כפי שהם באמת. ההתלבטות בין מה שאני רוצה לעצמי (לעוווווף) לבין המחוייבות שלי כלפי ילדי. וזו אפילו לא שאלה של חברים-לימודים, אלא עניין הבריאות- מה אם אקח את הילדים למשהו שאני רציתי, ומשהו יקרה?
קצת דומה ללידת בית. בהתחלה זה מאוד מפתה אותך, אח"כ את חושבת- ומה אם משהו יקרה..., ואז הולכת לבדוק- מחקרים, מאמרים, מיילדות בית. ופתאום משתנה התבנית החשיבתית שלך בכל הנושא הזה.

מאז מות אבי לא כתבתי, זוהי הפעם הראשונה. ואני מגלה שזה מאוד עוזר לי. ממקד, פותח, שם על השולחן. אז תודה על המקום.

[חייבת_restart*]

זאת אני בהודעה האחרונה. עוד לא השתלטתי על העניינים הטכניים.

[אמא_של_א_א_א*]

[חייבת_restart*]

אני עייפה מאוד. מותשת ממחשבות. עמוסה בחרדות. גורלי. גורל ילדי. הכל מוטל בספק, הכל שברירי כל כך.
אתמול לקחתי בקבוק מים, הצמדתי אל שפתי וגמעתי. שתיתי ושתיתי ושתיתי. ותוך כדי כך, גיליתי שכבר תקופה ארוכה לא עשיתי זאת. תקופה ארוכה שאני מתהלכת צמאה, רעבה, עייפה. שותה מעט בכל פעם, אף פעם לא עד לרוויה מוחלטת. כאילו תחושת החיסכון, הקיצוץ הבלתי פוסק באמצעים- חילחל פנימה, עד שהשפיע פיזית על רווחת הגוף. דימינוציה פסיכולוגית פזיולוגית.

החרדות משתלטות עלי. הבנתי שאני חייבת לעצמי לצאת לחופשי, לקחת לעצמי פיסה של שקט, במקום אחר, מקום שבו באמת אוכל לנשום. אבל המקומות שבאים בחשבון, הם כאלה שאני פוחדת מהם. מחלות, מחסור בטיפול רפואי הולם, חיות מפחידות, תופעות טבע.
והנה אני מתמודדת עם הקונפליקט של חיי. לקחת סיכון ולחיות. או לשמור על בטחון ולמות.

אמא של אאא- תודה רבה.

[חייבת_restart*]

איך מתמודדים עם קונפליקטים פנימיים?
עד היום לא נאלצתי להתמודד עם כזה, שכולל בתוכו נפשות אחרות. לקחתי החלטות על עצמי והרבה ולא תמיד פשוטות.
אבל לא נתקלתי בקושי הזה, הילדים מצד אחד ואני מצד שני. מן הסתם גם לא הייתי מסוגלת עד עכשיו, הרי כשהילדים קטנים הייתי כל כך מכוונת-ילדים שבכלל לא שאלתי את עצמי מה אני רוצה.
ועכשיו, כשהם לאט לאט נפרדים, מתפתחים לכיוונים שאינם כוללים אותי, ואני פתאום מגלה שגם אני קיימת בתור עצמי, ולא בתור 'בשבילם'- עולה ההתלבטות הזאת. לתלוש אותם מהמציאות המלטפת, החמה שלהם. בלי הודאות שכשיחזרו המציאות תמשיך כמו שהיא עכשיו. ואולי לא נחזור. ואולי נחזור לכאוס. ובשביל מה? רק בגלל שאני רוצה?????

ללכת אל הלא נודע מכל הבחינות. להעיז מתוך ידיעה שנצליח להתמודד, ולא משנה מה יקרה. לעצום עיניים ולדמיין את עצמי נופלת, בלי לפתוח עיניים בבהלה.