קשה לי עם ההורים

[אלמונית*]

אני לא ילדה. מזמן הקמתי משפחה משלי
ובכל זאת יש לי קשיים איתם
יש לי כעסים
אמא שלי ביקשה המלצה לעוזרת אמרתי לה שאין לי. היא התעקשה ונדנדה. הסברתי לה בנימוס שהעוזרת שלי אינה פנויה ושאין לי בנק עוזרות(לצערי) .היא נידנדה ונידנדה והבטחתי שאשאל אנשים. ביררתי עבורה ומצאתי טלפון של עוזרת שעובדת אצל מישהי מהעבודה. התקשרתי אליה והיא התחילה לתחקר אותי .
אני: "אין מה לתחקר אותי אני לא מכירה אותה"
היא:"למה את מביאה לי טלפונים של עוזרות שאת לר מכירה?"
תבינו. יש לי ילדים קטנים ועיתותי לא בידי(היא פנסיונרית) עשיתי מאמצים עבורה וזו התודה שלה.

בעלי ואני נוסעים לל3 לילות לנופש. דיברתי עם בעלי לגבי הנחיות לעוזרת והוא אמר:"אמא שלך ביקשה שהעוזרת תבוא אליה כי ממילא לא נהיה והסכמתי".כל כך רתחתי!! עם כל השוויון שבעולם, בעלי לא מבין כלום בניהול משק בית. הבית זקוק לנקיון אפילו אם אנחנו לא שם(יש לה מפתח). זעמתי עליו ועל אימי שידעה היטב שאני לא הייתי מסכימה לכך.

הילדים בחופש. הורי פנסיונרים. הם לא הציעו עזרה כלל עם הילדים. פעם אחת ביקשתי מהם עזרה וזכיתי לשלל פרצופים.

הורי טסו לחו"ל. ביקשו שאטפל להם בעציצים ועוד אי אילו עניינים. עשיתי זאת בלי בעיה. כשחזרו אמא שלי במקום לשמוח על שעשיתי זאת התלוננה כי לא השארתי את התריסים באופן הרצוי לה.

הורי בקשו ממנמי את האוטו. הסכמתי וכשהם החזירו היו בו המון ארגזים של ספרים ישנים שלי . פשו ט הניחו בו מבלי לשאול. כמובן שלא יכולתי להסיע באוטו את הילדים כפי שהתכוונתי.


אלו רק מהשבועות האחרונים . יש לי המון כעסים עליהם. אני מבזבזת המו אנרגיה בלהתעצבן למרות שאני מנסה שהמגע איתם יהיה מינימלי.
מה עושים
איך יוצאים מהתסכול?

[טרה_רוסה*]

אוף. באמת מעצבן.
נראה לי שצריך להוריד את הציפיות לגובה דשא.

[נאוה_פרנס*]

לכל אחד מאיתנו מטענים כאלו ואחרים כלפי הורינו.
ההורים, כפי שאנחנו מזכירים לעצמנו כל הזמן, יכולים להיות לא יותר מאשר הורים מספיק טובים
האם את חושבת שהם אוהבים אותך?
האם כילדה הרגשת שלא?
האם את מרגישה שמישהו מאחיך או אחיותייך (אם יש) מקבלים יותר?
האם את מרגישה ש 'לא רואים אותך'?

האם את יכולה למצוא התנהגויות מקבילות שלך לילדייך (קטנים ככל שיהיו)?

האם את מבדילה בין התנהגות של אמך, להתנהגות של אביך?
או שאולי את תופסת אותם כיחידה אחת?

על מה את באמת כועסת?

יש עוד הרבה, אבל זה מספיק להתחלה

אשמח לעזור לך לפרק את הדברים וקצת להבין את התנהגותם, ואת תגובותייך.

יעזור לדעת בת כמה את ובני כמה הם.

[אלמונית*]

מצטערת, נראים לי דברים די קטנים, לא ממש סיבה לכעס רציני, ענינים לבירור בלי התעצבנות, ברמה של פרטים טכניים.
אח"כ או לפני או עם זה, לבדוק מה באמת את רוצה, מצפה, מעצמך ומהם בקשר שלכם.
ולחשוב כל הזמן עמוק בלב, גם ילדי יגדלו, טענות - כמעט תמיד יהיו, אנחנו אנשים שונים, למרות הקשר העמוק בתחילת הדרך.

[נאוה_פרנס*]

אלמונית, את בורחת מהרגשות.
הפרטים הקטנים, הטכניים הם לא העניין.
כשהרגשות שיש לך כלפיהם יהיו ברורים וגלויים,
הפרטים הקטנים ייכנסו לפרופורציה אחרת והכעס עליהם יתפוגג כלא היה.

לרגשות שלך יש חשיבות, אפילו גדולה
וכל זמן שהם שם, את תחווי את מה שתיארת למעלה שוב ושוב

[עוף_החול*]

אלמונית
אני קוראת ומרגישה את התיסכול שלך.
אין לי עיצה חכמה וטובה. יונת כתבה פעם בהקשר שונה מעט שהפיתרון הוא להנמיך ציפיות.
אם לא תצפי, לא תתאכזבי.
אני חושבת שאין לך הרבה מה לעשות מלבד להתרחק ככל האפשר מהם ולהקטין את החיכוך למינימום. אם את טורחת למנעם במשהו, עשי זאת מתוך ידיעה שהם יתאכזבו. אבל נסי להפחית את הקשר איתם למינימום שבמינימום.

[ב_דחילו*]

אלמונית, נשמע באמת קשה.
התחושה שלי היא שאמך מבקשת שתהיי לה משענת, או אמא... ומכאן הפניות הלא רציונליות, כמו שילדנו מבקשים שנוכיח להם את אהבתנו. בקשת הרגשות שבין הורים לילדים עצוב למצוא גם קנאה, אבל היא קיימת. אולי אם תוכלי להמחיש לעצמך את בדידותה ותלותה לא תתאכזבי כל כך. אמך מרגישה שאת נמצאת במקום אחר, שלם ונפרד ממנה וחווה דרכך את חייה שלה. תני לה הרבה מקום ואהבה, ותעירי לה כשהיא 'דורכת' עליך.

[סבתא_מתנות*]

[אלמונית*]

אני חוזרת לדף הזה אחרי זמן רב
לכל אחד מאיתנו מטענים כאלו ואחרים כלפי הורינו.
אני מרגישה שהורי אוהבים אותי בדרכם, אבל לא כפי שהורים אוהבים את ילדיהם. כלומר לא אהבה ללא תנאי מלאת חיבה ללא (כמעט) אינטרסים.

כילדה הרגשתי שהם אינם אוהבים אותי כלל.

כן, אחי מקבלים יותר, אבל לא בהרבה יותר. אחותי למדה ל"סחוט" את ההורים שלי כי היא משחקת את משחקי רגשה האשמה שלהם. (היא מתנהגת כקורבן ואז הם נותנים לה כסף, זו השפה שהם מכירים ואני לא מוכנה לשחק קורבן)

אני בהחלט מרגישה ש"לא רואים אותי" אלא אם צריכים אותי או שצריך "לעשות הצגה" בגלל אירוע משפחתי או משהו כזה.

אני משתדלת להיות אותנטית עם הילדים שלי כמה שאני יכולה ולא להיות קורבן. לא לכות חיבוקים למשל אם לא בא להם ובכלל לא לכפות דברים מתוך מילוי צורך שלי (חיבוקים בזמן שלהם לא מתאים, לבקר באופן קבוע אנשים שאינם אוהבים, לעשות הצגה לאורחים)

אמא שלי היא מובילה ואבי הולך אחריה בעיניים קשורות.

אני כועסת כי אני מרגישה לא אהובה ולא מקבלת חום ותמיכה. אני כמו בודדה בעולם. בגלל זה מיהרתי להתחתן ולהביא ילדים משלי.

[אמא_גל*]

מה שאני הולכת לכתוב כרגע עלול להרגיז אותך... זו לא כוונתי אלא אמונתי.
קחי זאת כחומר למחשבה.
אני מאמינה שאנחנו בוחרים את ההורים שלנו
אני מאמינה שעוד בתור ההיותינו נשמות אנו בוחרים לאיזה הורים נירצה להיוולד וזאת כיוון שלכל נשמה
יש מסע לעבור ובדרך ללמוד שיעורים.
נסי לחשוב על זה מהכיוון הזה -
מהם השיעורים שאת לומדת מהורייך?
מהם הלקחים שאת מיישמת על ילדייך?
כיצד החוויות שלך מהורייך גרמו לך ל"גדול" ולהתפתח בתור אדם?
האם את שמצפה להיות אהובה בכל תנאי אוהבת אותם בכל תנאי?
האם את אוהבת את ילדייך ללא תנאים?
האם את זוכרת לא לתת לאחד יותר מהשני?
אני יכולה להמשיך כך עוד ועוד...
נכון זה לא קל, הורים זה דבר מורכב
והרי גם אנחנו הורים, לא?

[הרגע_הזה*]

וגם
כ"כ מזדהה עם מה שכתבת:
_לא אהבה ללא תנאי מלאת חיבה ללא (כמעט) אינטרסים.
כילדה הרגשתי שהם אינם אוהבים אותי כלל.
כן, אחי מקבלים יותר, _

וגם:
אני בהחלט מרגישה ש"לא רואים אותי" אלא אם צריכים אותי או שצריך "לעשות הצגה" בגלל אירוע משפחתי או משהו כזה.

וגם קצת:
אני כועסת כי אני מרגישה לא אהובה ולא מקבלת חום ותמיכה. אני כמו בודדה בעולם

לפעמים אני מרגישה ש"שהלוואי ויכולתי להתגרש מההורים שלי".
נמאס לי להמציא תירוצים למה כדאי להם לבוא לבקר את הנכדים שלהם.
נמאס לי להיות כמו ילדה קטנה שצריכה לקנות את ההורים שלה.


אני עובדת על עצמי, שוקלת עזרה מקצועית ובינתיים נעזרת בסביבה הקרובה והתומכת.
לפחות מדבר אחד נפתרתי - אני כבר לא כועסת על אחיותי. היום, כאמא, אני יודעת שקרו דברים שקרו בגלל שההורים לא 'היו שם' כדי לתפקד, למנוע, לנווט. מצד שני, כאמא, אני עוד יותר לא מבינה איך המצב הגיע למה שהגיע.
לא מזמן פתחתי דברים עם אחותי ומסתבר שלפחות לגבי אהבת ההורים והיחס שלהם היא הרגישה אותו הדבר כלפיי . זו היתה שיחה רטובה אבל מאוד מאוד משחררת. אמרנו אחת לשניה את כל מה שרצינו להגיד להורים ולא יכולנו וזה 'ניקה' אותנו ונתן את האפשרות להתחיל 'להתרומם' הלאה.
אולי מה שכתבתי יתן לך למצוא את האור|נורה|
בינתיים, עוד תמיד עוזר.