קושי אחרי הלידה

[פרח_בודד*]

תודה אהבה טהורה וההולכת בדרכים.

ההריון שלי היה לא פשוט כלל. הייתי בשמירה מוחלטת.
ובחרדה גדולה שההריון יסתיים בהפלה או מוקדם מידי. (הייתי די קרובה..)
אני מבינה שהחרדה וחוסר האונים הובילו לכעס.
הבנתי את עצמי אז ולכן לא כתבתי עד לרגע זה.
אבל כעת שיש לי ב"ה תנוק בריא ומקסים., למה אני כועסת?

אני עובדת.
אני מניקה ואני עייפה. נכון.
אבל בכ"ז- אני מדגישה- אף פעם לא חוויתי עוצמות כעס כאלו.
זה מפחיד גם אותי.
אני מרגישה שלפעמים אין לי שליטה על הכעס הזה.
אני לא רוצה לפגוע במשפחה שלי וזה מה שהכעס שלי עושה.

[נעמה_סלע*]

נראה לי שאני מבינה את הכעס.
לא צריך סיבה "טובה".
זה מכעיס שקיבלת הריון קשה. זה מכעיס שחייבים לחוות לידה (לא כולן נהנות מזה) בשביל לקבל תינוק וזה עוד יותר מכעיס שזאת את שחייבת לעבור את זה ואי אפשר "לעשות תורות" עם בעלך.
זה מכעיס שאי אפשר אף פעם לישון שינה טובה ורצופה ולהתאושש קצת אפילו כשממש מגיע לך.
זה מכעיס שיש תמיד תמיד מישהו שצריך אותך ושצריך לטפל בו לפני שמטפלים בעצמך.
זה מכעיס שהחלוקה בטיפול בילדים היא לא שיוויונית פשוט כי גברים ונשים הם אחרים.
יש המון דברים מכעיסים, לא הוגנים, מעצבנים.
(אני מקווה שקלעתי קצת לכעסים)
כדאי לך לקבל את כל העזרות שאת יכולה, פיזיות ונפשיות, כדי לאפשר לך להתאוורר, להוציא את הכעס (ולא צריך להרגיש רע על זה) ולצבור כוחות.
אולי כדאי לך להזמין פוסט פרטום דולה, אולי להיפגש עם פסיכולוגית שמתמחה בעבודה עם נשים אחרי לידה.
את נפגעת מהמשפחה שלך אפילו אם אף אחד מהם לא עשה משהו רע. נפגעת מהתינוק/ת החדשים שדורשים ממך כל כך הרבה, אולי יותר ממה שיש לך לתת כרגע (לפחות בתחושה). אל תחששי להיות במקום הזה, של הקושי.
את לא חייבת להיות בסדר. אבל כדאי לך למצוא דרכים שיעזרו לך.

[נעמה_סלע*]

נראה לי שאני מבינה את הכעס.
לא צריך סיבה "טובה".
זה מכעיס שקיבלת הריון קשה. זה מכעיס שחייבים לחוות לידה (לא כולן נהנות מזה) בשביל לקבל תינוק וזה עוד יותר מכעיס שזאת את שחייבת לעבור את זה ואי אפשר "לעשות תורות" עם בעלך.
זה מכעיס שאי אפשר אף פעם לישון שינה טובה ורצופה ולהתאושש קצת אפילו כשממש מגיע לך.
זה מכעיס שיש תמיד תמיד מישהו שצריך אותך ושצריך לטפל בו לפני שמטפלים בעצמך.
זה מכעיס שהחלוקה בטיפול בילדים היא לא שיוויונית פשוט כי גברים ונשים הם אחרים.
יש המון דברים מכעיסים, לא הוגנים, מעצבנים.
(אני מקווה שקלעתי קצת לכעסים)
כדאי לך לקבל את כל העזרות שאת יכולה, פיזיות ונפשיות, כדי לאפשר לך להתאוורר, להוציא את הכעס (ולא צריך להרגיש רע על זה) ולצבור כוחות.
אולי כדאי לך להזמין פוסט פרטום דולה, אולי להיפגש עם פסיכולוגית שמתמחה בעבודה עם נשים אחרי לידה.
את נפגעת מהמשפחה שלך אפילו אם אף אחד מהם לא עשה משהו רע. נפגעת מהתינוק/ת החדשים שדורשים ממך כל כך הרבה, אולי יותר ממה שיש לך לתת כרגע (לפחות בתחושה). אל תחששי להיות במקום הזה, של הקושי.
את לא חייבת להיות בסדר. אבל כדאי לך למצוא דרכים שיעזרו לך.

[פרח_בודד*]

תודה נעמה.
נכון. אני ממש לא צריכה סיבה טובה לכעוס. אני פשוט כועסת כמעט על כל דבר.
וממש פגיעה.
אבל הכעס שלי הורס אותנו.

כדאי לך למצוא דרכים שיעזרו לך. בשביל זה אני פה ושואלת- מה עוד יכול להועיל לי?
אני צריכה להפגש עם פסיכולוגית?

[פרח_בודד*]

תודה נעמה.
נכון. אני ממש לא צריכה סיבה טובה לכעוס. אני פשוט כועסת כמעט על כל דבר.
וממש פגיעה.
אבל הכעס שלי הורס אותנו.

כדאי לך למצוא דרכים שיעזרו לך. בשביל זה אני פה ושואלת- מה עוד יכול להועיל לי?
אני צריכה להפגש עם פסיכולוגית?

[אמא_של_אגוז_מוסקט*]

פרח,
האם יכול להיות שהכעס והזעם שאת חווה מנסים לספר לך משהו?

אני זוכרת (טוב, לא כזה מזמן..) תקופה שהייתי חוטפת עצבים קטלניים בעיקר בשעות הערב, ואחרי שיחות מעמיקות עם עצמי הבנתי שקשה לי להסתגל לאחריות האינסופית הזו לתינוק, ושהערב זה הזמן החלש שלי.
מכאן הדרך לפיתרון טכני (חלוקת אחריות ביני לבין בעלי ולא סתם "זרימה"..) היתה קצרה, ובא גואל לציון..

יורה באפילה- אולי היציאה לעבוד? אולי דרישות העבודה? אולי חלוקת התפקידים בבית?
האם הכעס שלך דורש קבלה או שינוי של משהו?

ואולי זאת באמת איזו סערת הורמונים/הסתגלות ועדיף לקבל את הכעס ולחבק אותו עד שיעבור

[אמא_של_אגוז_מוסקט*]

פרח,
האם יכול להיות שהכעס והזעם שאת חווה מנסים לספר לך משהו?

אני זוכרת (טוב, לא כזה מזמן..) תקופה שהייתי חוטפת עצבים קטלניים בעיקר בשעות הערב, ואחרי שיחות מעמיקות עם עצמי הבנתי שקשה לי להסתגל לאחריות האינסופית הזו לתינוק, ושהערב זה הזמן החלש שלי.
מכאן הדרך לפיתרון טכני (חלוקת אחריות ביני לבין בעלי ולא סתם "זרימה"..) היתה קצרה, ובא גואל לציון..

יורה באפילה- אולי היציאה לעבוד? אולי דרישות העבודה? אולי חלוקת התפקידים בבית?
האם הכעס שלך דורש קבלה או שינוי של משהו?

ואולי זאת באמת איזו סערת הורמונים/הסתגלות ועדיף לקבל את הכעס ולחבק אותו עד שיעבור

[פרח_בודד*]

אני חושבת שהכעס שלי בא לבטא רצון לשינוי.
אבל עם כל הכבוד לכעס ולשינוי.. קשה לי עם ההתפרצויות זעם הללו.
אין לי בעיה עם לכעוס. אבל הכעס שלי ממש עובר כל גבול. אני ממש יוצאת מכלי.
וזה בעצם מה שמפריע לי.

חסר לי אולי סידן? (זה קשור?)

[פרח_בודד*]

אני חושבת שהכעס שלי בא לבטא רצון לשינוי.
אבל עם כל הכבוד לכעס ולשינוי.. קשה לי עם ההתפרצויות זעם הללו.
אין לי בעיה עם לכעוס. אבל הכעס שלי ממש עובר כל גבול. אני ממש יוצאת מכלי.
וזה בעצם מה שמפריע לי.

חסר לי אולי סידן? (זה קשור?)

[נעמה_סלע*]

פסיכולוגית בהחלט יכולה להיות פתרון טוב.
את לא הראשונה ובוודאי לא האחרונה שההורות מוציאה משיווי משקל ומערערת אותנו ואת מה שאנחנו יודעים על עצמנו. פסיכולוגית שיש לה נסיון בעבודה עם אמהות יכולה לעזור לך למצוא דרכים להוציא את הכעס, לנסות להבין מה יושב שם שמעלה את כל הכעס הזה ואיך ניתן לפתור את זה. לפעמים רק זה שיש מקום בטוח לכעוס בו בלי לפגוע באף אחד, להגיד את כל הדברים הנוראיים שלפעמים מתחשק לנו להגיד או לעשות אבל אנחנו לא רוצות שהאנשים שאנחנו אוהבים ישמעו אותם, יכולים לעזור מאוד ולהפחית את הכעס בשאר הזמן.
חוץ מזה יש כמובן טיפולים אלטרנטיביים, למשל תמציות באך, שאמורות לעזור לאזן ולהתמודד עם מה שצריך. במקרה שלך, עם הכעס.
אם את רוצה המלצה לפסיכולוגית אני יכולה לחפש לך אם תגידי באיזה אזור את.
יש גם את פרויקט "אמא לאמא בקהילה" ופרויקטים דומים שיכולים "לשדך" לך מתנדבת - אמא אחרת, מנוסה, שיכולה להיות לך לחברה, לעזרה, לאוזן קשבת. מגיע לך, כמו שלכולנו מגיע. יש המון נשים שרוצות לעזור ולתמוך, גם בלי סיבה מיוחדת. את יכולה לנצל את זה ולהנות מזה וכך גם שאר המשפחה שלך.

[נעמה_סלע*]

פסיכולוגית בהחלט יכולה להיות פתרון טוב.
את לא הראשונה ובוודאי לא האחרונה שההורות מוציאה משיווי משקל ומערערת אותנו ואת מה שאנחנו יודעים על עצמנו. פסיכולוגית שיש לה נסיון בעבודה עם אמהות יכולה לעזור לך למצוא דרכים להוציא את הכעס, לנסות להבין מה יושב שם שמעלה את כל הכעס הזה ואיך ניתן לפתור את זה. לפעמים רק זה שיש מקום בטוח לכעוס בו בלי לפגוע באף אחד, להגיד את כל הדברים הנוראיים שלפעמים מתחשק לנו להגיד או לעשות אבל אנחנו לא רוצות שהאנשים שאנחנו אוהבים ישמעו אותם, יכולים לעזור מאוד ולהפחית את הכעס בשאר הזמן.
חוץ מזה יש כמובן טיפולים אלטרנטיביים, למשל תמציות באך, שאמורות לעזור לאזן ולהתמודד עם מה שצריך. במקרה שלך, עם הכעס.
אם את רוצה המלצה לפסיכולוגית אני יכולה לחפש לך אם תגידי באיזה אזור את.
יש גם את פרויקט "אמא לאמא בקהילה" ופרויקטים דומים שיכולים "לשדך" לך מתנדבת - אמא אחרת, מנוסה, שיכולה להיות לך לחברה, לעזרה, לאוזן קשבת. מגיע לך, כמו שלכולנו מגיע. יש המון נשים שרוצות לעזור ולתמוך, גם בלי סיבה מיוחדת. את יכולה לנצל את זה ולהנות מזה וכך גם שאר המשפחה שלך.

[אמא_ללי*]

פרח בודד, אני מאד מזדהה וגם אני באתי לארח לך חברה כדי שלא תהיי לבד
גם אני אחרי לידה שנייה וזאת תקופה לא פשוטה בכלל, העומס הוא מטורף ולא חסרים דברים לכעוס עליהם...
לדעתי, זה לא מאד משנה איזה טיפול תבחרי, זה רק צריך להיות משהו שאת מתחברת אליו. יכול להיות משהו יותר של שיחות, משהו אלטרנטיבי, משהו שמשלב גוף ונפש. הכי חשוב שתרגישי בנוח עם המטפלת ושזה יהיה מקום בטוח בשבילך שתוכלי לבטא בו את הכעסים ולהרגיש שיש מקום שהוא לגמרי שלך.
אולי גם לנסות להסתכל על החלקים השונים של היום (לפחות בחוויה שלי עכשיו עם שתיים יש בפירוש זמנים עמוסים יותר ופחות במהלך היום) ולראות מה יכול לעזור לך בחלקים שיותר קשים לך ומכעיסים אותך, ומה יכול להקל בנקודות האלה?
בכל מקרה

[אמא_ללי*]

פרח בודד, אני מאד מזדהה וגם אני באתי לארח לך חברה כדי שלא תהיי לבד
גם אני אחרי לידה שנייה וזאת תקופה לא פשוטה בכלל, העומס הוא מטורף ולא חסרים דברים לכעוס עליהם...
לדעתי, זה לא מאד משנה איזה טיפול תבחרי, זה רק צריך להיות משהו שאת מתחברת אליו. יכול להיות משהו יותר של שיחות, משהו אלטרנטיבי, משהו שמשלב גוף ונפש. הכי חשוב שתרגישי בנוח עם המטפלת ושזה יהיה מקום בטוח בשבילך שתוכלי לבטא בו את הכעסים ולהרגיש שיש מקום שהוא לגמרי שלך.
אולי גם לנסות להסתכל על החלקים השונים של היום (לפחות בחוויה שלי עכשיו עם שתיים יש בפירוש זמנים עמוסים יותר ופחות במהלך היום) ולראות מה יכול לעזור לך בחלקים שיותר קשים לך ומכעיסים אותך, ומה יכול להקל בנקודות האלה?
בכל מקרה

[טרה_רוסה*]

האם את עייפה? אני שמתי לב שכשאני עייפה (או רעבה או שקר לי) אני יכולה לכעוס מאוד-מאוד על דברים שבזמן אחר אולי מעצבנים אותי, אבל לא גורמים להתפרצות כעס.

[טרה_רוסה*]

האם את עייפה? אני שמתי לב שכשאני עייפה (או רעבה או שקר לי) אני יכולה לכעוס מאוד-מאוד על דברים שבזמן אחר אולי מעצבנים אותי, אבל לא גורמים להתפרצות כעס.

[פרח_בודד*]

תודה על החבוקים.
טרה- ברור שאני עייפה. מי לא עייף?
אולי באמת אלך על פרחי הבאך. אני מכירה אשה נפלאה שעוסקת בכך.
למרות שלא נעים לי להודות שיש לי בעיה. (אני קצת גאוותנית)

[פרח_בודד*]

תודה על החבוקים.
טרה- ברור שאני עייפה. מי לא עייף?
אולי באמת אלך על פרחי הבאך. אני מכירה אשה נפלאה שעוסקת בכך.
למרות שלא נעים לי להודות שיש לי בעיה. (אני קצת גאוותנית)

[קוראת*]

אבל הכעס שלי ממש עובר כל גבול.
זהו, שכעס, בדרך כלל בא כי את או המצב עבר כל גבול.
לא הכעס עבר כל גבול.
זה המסר של כעס.

עכשיו תבדקי, איזה גבול עברת, עברו לך, נעבר לך.

בדיקות דם/מינרלים בגוף תמיד חשוב, אך לא בנפרד מההבנה של מה שם כל כך מכעיס, ולהוציא את הכעס במקום בטוח.

[קוראת*]

אבל הכעס שלי ממש עובר כל גבול.
זהו, שכעס, בדרך כלל בא כי את או המצב עבר כל גבול.
לא הכעס עבר כל גבול.
זה המסר של כעס.

עכשיו תבדקי, איזה גבול עברת, עברו לך, נעבר לך.

בדיקות דם/מינרלים בגוף תמיד חשוב, אך לא בנפרד מההבנה של מה שם כל כך מכעיס, ולהוציא את הכעס במקום בטוח.

[אהבה_טהורה*]

_ההריון שלי היה לא פשוט כלל. הייתי בשמירה מוחלטת.
ובחרדה גדולה שההריון יסתיים בהפלה או מוקדם מידי_
שלום לך פרח, כשקראתי על הפחד והחרדה מאובדן ההריון שעברת, אני מבינה למה אחרי הלידה עולה בך כעס, הפחד והחרדה הם תחושות של חוסר שליטה, שמשהו מאיים עלינו, הכעס הרבה פעמים הוא ניסיון להחזיר את הכוח לידיים שלנו, להביע איזו התנגדות לפחד, לחוסר השליטה המאיים שחווינו, זאת תגובה טבעית לטראומה.
אם כך עברת טראומה, פחד וחרדה מאוד גדולים ועכשיו כשעברה הסכנה את חווה כעס, אז קודם כל ואל תשפטי את עצמך אלא לטפי והרגיעי על כל הקושי הגדול שחווית השנה ושנית עכשיו את צריכה למצוא דרך לחזור להרגיש בטוחה, לחזור לחוש מוגנת כדי לפוגג את הכעס, איך עושים את זה? תתחילי ממנטרות של- אני מוגנת, כל פעם שעולה הכעס ומאיים להציף, אם מתאים לך לשתף מישהו ברגשות שלך בהריון- כמה פחדת לאבד את התינוק, אפשר גם בפורום הזה@} וכל אחת מהתמיכות שהוצעו למעלה יכולה לעזור.

[אהבה_טהורה*]

_ההריון שלי היה לא פשוט כלל. הייתי בשמירה מוחלטת.
ובחרדה גדולה שההריון יסתיים בהפלה או מוקדם מידי_
שלום לך פרח, כשקראתי על הפחד והחרדה מאובדן ההריון שעברת, אני מבינה למה אחרי הלידה עולה בך כעס, הפחד והחרדה הם תחושות של חוסר שליטה, שמשהו מאיים עלינו, הכעס הרבה פעמים הוא ניסיון להחזיר את הכוח לידיים שלנו, להביע איזו התנגדות לפחד, לחוסר השליטה המאיים שחווינו, זאת תגובה טבעית לטראומה.
אם כך עברת טראומה, פחד וחרדה מאוד גדולים ועכשיו כשעברה הסכנה את חווה כעס, אז קודם כל ואל תשפטי את עצמך אלא לטפי והרגיעי על כל הקושי הגדול שחווית השנה ושנית עכשיו את צריכה למצוא דרך לחזור להרגיש בטוחה, לחזור לחוש מוגנת כדי לפוגג את הכעס, איך עושים את זה? תתחילי ממנטרות של- אני מוגנת, כל פעם שעולה הכעס ומאיים להציף, אם מתאים לך לשתף מישהו ברגשות שלך בהריון- כמה פחדת לאבד את התינוק, אפשר גם בפורום הזה@} וכל אחת מהתמיכות שהוצעו למעלה יכולה לעזור.

[קלמנ_טינה*]

למרות שלא נעים לי להודות שיש לי בעיה
נשמע לי שאת גם כועסת על עצמך על כך שאת כועסת, ואז זה הרבה יותר קשה, תוך כדי הכעס, לעצור ולנשום.
נסי לא להחמיר עם עצמך (קל להגיד).

את באמת חושבת שהכעס שלך "הורס אתכם"? או שאת חוששת מהבאות?
אילו דברים מכעיסים אותך במיוחד? (נגיד, דברים שמוסיפים לך עבודה / כשלא מקשיבים לך / שדורשים ממך תשומת לב רבה / שדברים לא יוצאים כמו שרצית ...)
איך בן הזוג שלך עם הילד הבכור? ועם התינוק החדש?
יש סיכוי שתוכלי לישון עוד קצת מתישהו?


אולי נוכל למצוא לך פתרון דרך סידור החיים בבית.

בהצלחה והרבה שלווה

ומנוחה

ותמיכה משאר האמהות בעולם

[קלמנ_טינה*]

למרות שלא נעים לי להודות שיש לי בעיה
נשמע לי שאת גם כועסת על עצמך על כך שאת כועסת, ואז זה הרבה יותר קשה, תוך כדי הכעס, לעצור ולנשום.
נסי לא להחמיר עם עצמך (קל להגיד).

את באמת חושבת שהכעס שלך "הורס אתכם"? או שאת חוששת מהבאות?
אילו דברים מכעיסים אותך במיוחד? (נגיד, דברים שמוסיפים לך עבודה / כשלא מקשיבים לך / שדורשים ממך תשומת לב רבה / שדברים לא יוצאים כמו שרצית ...)
איך בן הזוג שלך עם הילד הבכור? ועם התינוק החדש?
יש סיכוי שתוכלי לישון עוד קצת מתישהו?


אולי נוכל למצוא לך פתרון דרך סידור החיים בבית.

בהצלחה והרבה שלווה

ומנוחה

ותמיכה משאר האמהות בעולם

[פרח_בודד*]

תודה על החבוקים וההבנה.

אני מרגישה שהכעס שלי פוגע. בבן זוגי שמשתדל להבין ולא לכעוס בחזרה.
ובבני שלא מבין מה אני רוצה ממנו.

אני בעיקר כועסת כשדברים לא מסתדרים איך שרציתי.

הענין הוא שבעלי באמת מקסים. מישהו אחר כבר היה משתגע ממני.
אבל לי רע עם זה שאני סתם מוציאה עליהם את הכעס שלי.
את הפחדים והחרדה שהיו מנת חלקי בכל תקופת ההריון.

וגם אני לא רוצה להגיע למצב שיום אחד בן זוגי יקום ויגיד- די עם הכעס. מספיק עם ההשפלה שלי. נתתי לך מספיק זמן. (כל ההריון וחצי שנה זה מספיק)

ואני יודעת שהוא סובל.
}י כולם אמרו לי "מה אבל הוא כזה חמוד!" / "את צריכה להיות מאושרת" ועוד כל מיני משפטים מזעזעים אחרים. טוב האמת שאצלי ההנקה לא הלכה בקלות והוא בטח שלא חזר לישון מיד אחרי.
אבל אם את מרגישה שאת צריכה ובעלת לא בנמצא, חשוב לבקש עזרה. לא להתבייש.

זה מתיש נכון, אבל הנחמה היא שזה עובר. יש קשיים חדשים, אבל מתמודדים איתם הרבה יותר טוב. במיוחד שבלי שתשימי לב, לאט לאט,כל כך תאהבי אותו שפשוט לא תאמיני כמה.
הכי נורא זה שאסור לקטר כי הוא הרי כל כך חמוד... תקטרי חמודה תקטרי! התקופה הזאת היא נוראה! אם אף אחד לא מוכן לשמוע, ספרי לנו. בשביל זה אנחנו פה.
אני זוכרת ימים שהגיע הערב ולא הספקתי לשתות את התה של הבוקר...
הצעות פרקטיות

• שבעלך יכין לך סנדוויצים לכל היום.
• תתלבשי לפני שבעליך יוצא כדי שתוכלי לצאת מהבית ולטייל. הרבה יותר קל להתמודד איתם בחוץ. במיוחד אם ממילא גם כשאת בבית את לא נחה. לפחות תראי אנשים.

תדאגי שכל יום יהיה לך איזה סידור לצאת בשבילו החוצה. ולא חייבים להיות יעילים ולהספיק הכל באותו היום ככה שיהיה לך יום שתלכי למרכז לשלוח מכתב, ויום אחר לשלם חשבון ויום שלישי...הבנת.

• אם חם, תלכי לקניון או לסופר או לבנק או לכל מקום ממוזג אחר.
• איך יוצרים קשר בגינה: "תגידי המנשא/טיולון/עגלה/חיתולים/מגבונים הזה טוב? כי אנחנו ממש מתלבטים מה לקנות". "וואו בן כמה הוא שהוא כבר מתהפך/זוחל/מחייך/מחזיק את הרעשן" (אין כמו להחמיא לאמא על ביצועי הבן שלה).

תשאלי פה, אולי יש מישהי שגרה בדיוק דלת ליד? (יש כאן הרבה נידחות:-))
להיות על היידיים זהו צורך בסיסי אפילו יותר מאוכל ומים ובטח שיותר מקקי בחיתול. אם הוא רוצה על הידיים - תיקחי אותו על הידיים. זה יקל על החיים שלך. עכשיו, וגם בעתיד. אני ממליצה על מנשא, בצורה זו הגב פחות כואב והידיים חופשיות. גם אם בהתחלה נראה מסובך, אחר כך מתרגלים. אני לא הייתי "מפרקת" את המנשא כל פעם (זה שקושרים). לובשת אותו בתחילת היום ומורידה בסוף. מכניסה ומוציאה אותו באמצע. אם את לא מסתדרת עם הקשירות, תנסי להשאיל כזה שלא קושרים.
לילה- השעון הביולוגי מתחיל להתייצב רק בערך בגיל 3 חד'. מה שאת יכולה לעשות זה לדאוג שבלילה יהיה חושך וביום אור (גם כשהוא ישן). לא להתעסק איתו יותר מדי בלילה ואם הוא קם - לא להדליק את האור ואפילו לא להחליף לו חיתול (אם חייבים אז מהר ובחושך, גם אם לא מנקים FIX). תניקי בלילה במיטה בשכיבה. כך הוא נרדם ולא צריך להניח אותו במיטה שלו (ואז מתעורר, ואז חצי שעה להרדים, ואז להניח ואז מתעורר...) וגם את יכולה לנמנם תוך כדי בלי לפחד שתפילי אותו. אפשר להצמיד את מיטת התינוק למיטת ההורים
להתאים את הגובה ולהוריד דופן אחת. כך שמיטת התינוק תהיה ממש המשך.
מניקים אותו על מיטת התינוק, (פלג הגוף העליון שלך - על המיטה שלו). ואז כשהיא נרדמת, את זזה חזרה למיטה שלך והיא נשארת במיטתה. גם אם את נרדמת לפניו, מתישהו תתעוררי לשניה ותוכלי לעשות זאת. וגם אם לא תתעוררי, לא תוכלי להתגלגל עליו כי מיטת התינוק קטנה ולא תוכלי (פשוט טכנית) להתהפך לכיוון, וגם לא צפוף במיטה.

והנה לינק להודעה שפתחתח אז- 3 שבועות אחרי הלידה
היום זה כבר אחרת
הכי חשוב. תמשיכי לשפוך. בשביל זה אנחנו כאן.

בהצלחה!

[פרח_בודד*]

תודה על החבוקים וההבנה.

אני מרגישה שהכעס שלי פוגע. בבן זוגי שמשתדל להבין ולא לכעוס בחזרה.
ובבני שלא מבין מה אני רוצה ממנו.

אני בעיקר כועסת כשדברים לא מסתדרים איך שרציתי.

הענין הוא שבעלי באמת מקסים. מישהו אחר כבר היה משתגע ממני.
אבל לי רע עם זה שאני סתם מוציאה עליהם את הכעס שלי.
את הפחדים והחרדה שהיו מנת חלקי בכל תקופת ההריון.

וגם אני לא רוצה להגיע למצב שיום אחד בן זוגי יקום ויגיד- די עם הכעס. מספיק עם ההשפלה שלי. נתתי לך מספיק זמן. (כל ההריון וחצי שנה זה מספיק)

ואני יודעת שהוא סובל.

[גם_לי_זה_קורה*]

שלום לכן. אני כבר 7 חודשים אחרי לידה. יש לי את שרה שהיא מלאך שלי. אני בקושי מחזיקה את עצמי מיום ליום. לפעמים אני חווה עצבות. רוב הזמן אני עצבנית רגישה ומותשת. אני מחפשת את עצמי ולא מוצאת. מאוד קשה להיות אמא.

[גם_לי_זה_קורה*]

האם יש משהי שמרגישה כמוני

[גם_לי_זה_קורה*]

מה שתארה פרח קורה לי. כעס רב שנופל על בעלי. היה לי הריון קשה וטראומתי 14 פעמים הייתי במיון בעקבות דלקות ודימומים. לידה קשה כמו לכולם. ועכשיו אחרי 7 חודשים מהלידה איני מאוזנת ואיני בשיווי משקל ואני חשה בכעס נוראי שאף פעם לא חוויתי ויש לי התקפי זעם. אני מחפשת עזרה אני מרגישה בודדת ואין שמבינים אותי

[דניאלה*]

האם יש משהי שמרגישה כמוני
יש הרבה מאוד נשים שמרגישות כמוך, מה שאת חווה אינו נדיר בכלל.
יש קשת שלמה של מצבים שאישה אחרי לידה יכולה להיקלע אליהם, זה נע מדכדוך קל לדיכאון קשה.
היום מכירים את זה הרבה יותר ויודעים גם לעזור ולטפל.
אני חושבת שגם במקרים קלים יותר משלך, לא כדאי להישען על תמיכה וירטואלית ואינטרנטית בלבד,
חשוב שתפני לתמיכה אמיתית וממשית.
קשה לי לומר לך לאן בדיוק לפנות, אני לא מכירה אותך ואת חייך.
תוכלי לפנות לייעוץ מקצועי מכל מיני סוגים - מרפואי ועד רגשי ונפשי,
וגם לדבר עם אמהות אחרות שחוו את אותן קשיים.

[תמרוש_רוש]

גם לי זה קורה

_אני חושבת שגם במקרים קלים יותר משלך, לא כדאי להישען על תמיכה וירטואלית ואינטרנטית בלבד,
חשוב שתפני לתמיכה אמיתית וממשית._
את יכולה בטיפת חלב לשאול את האחיות לאן אפשר לפנות ובמי אפשר להיעזר במצבך. חשוב שתחפשי ותקבלי עזרה.
(טיפ קטן לבקשות עזרה: אם את פונה לאדם אחד, מסוים, יכול להיות שהוא יוכל לעזור לך ויכול להיות שלא. זה הימור. אבל אם את פונה לשלושה אנשים שונים, שבחרת על סמך זה שיש סיכוי שיבינו ויוכלו לעוזר או להפנות אותך לכיוון הנכון - 99% בטוח שאחד מביניהם ייתן לך את מה שאת זקוקה לו, או יכוון אותך למקום הנכון)

[דרדרית_בין_החוחים*]

בעיני "אחרי לידה" צריך להיות מוגדר לפחות כשנה.
שנה עד שמצבי הרוח מתייצבים, עד שחוזרים לכוחות.
ולפעמים עיקר הקושי מתעורר דווקא אחרי חצי שנה ולא סמוך ממש ללידה.