קווינטוס סרטוריוס

[קווינטוס_סרטוריוס*]

שלום, שמי דניאל, אני מתגורר באיזור באר שבע. אני מתעניין בתראפיות רגרסיוביות (כמו תראפיה פרימאלית, למשל) כבר שנים רבות.
יש לי לא מעט נסיון - התנסויות אישיות, בעיקר - בתחום, וגם כמה תובנות משלי.

דף בית אישי

[קווינטוס_סרטוריוס*]

כתובת הדוא"ל שלי היא:
danielassao yandex.com
(רק להוסיף סימן שטרודל אחרי המלה הראשונה)

הבלוג שלי:
http://aanotebook.net

[קווינטוס_סרטוריוס*]

יש עוד ענין אחד שראוי להתייחס אליו - התפקיד של שפה בהטבעות טראומטיות. הבארד מתאר ניסוי מעניין, בספר שלו, בנסיון להמחיש את הרעיון. הניסוי הוא למעשה הדגמה של סוגסטיה פוסט היפנוטית (וזה אכן עובד כפי שהוא מתאר את זה):

מהפנט יושב מול מתנדב. המהפנט מכניס את המתנדב להיפנוזה, ואז אומר: "כאשר אניח את ידי על העניבה שלי, אתה תוריד את המעיל שלך. כאשר אוריד את ידי מהעניבה שלי, תשוב ותלבש את המעיל שלך". המהפנט מוציא את המתנדב מהמצב ההיפנוטי, ואז מניח את ידו על העניבה שלו. "חם פה" אומר המתנדב, ומוריד את המעיל שלו. המהפנט מוריד את ידו מהעניבה שלו. "אני חושב שיש פה רוח פרצים", אומר המתנדב, ולובש את המעיל שלו, וכן הלאה, וכן הלאה, כאשר המתנדב ממציא כל העת תרוצים לכך שהוא מוריד ולובש את המעיל שלו פעם אחר פעם, בעוד הסיבה האמיתית היא הפקודה שניתנה לו כשהיה תחת היפנוזה.

זה ממחיש שני דברים בבת אחת: הראשון הוא שכאשר אדם נתון במצב מסויים (במקרה הנתון - היפנוזה) דברים שנאמרים לו, או בקרבתו, יתפרשו כפקודות, להן הוא יציית לאחר מכן (ובמקרה של היפנוזה האפקט של ה"פקודות" האלה, של הסוגסטיה הפוסט-היפנוטית, מתפוגג לאחר זמן מה). הדבר השני הוא שאנחנו תמיד מנסים לתרץ, בדרך כלשהי, התנהגות הנובעת מהטבעות טראומטיות. (אני מניח, פה, שהיפנוזה שייכת לאותה קטגוריה של חוויות. לדעתי ההגיון מאחורי זה הוא שאובדן שליטה, כזה שמתרחש כשאדם נתון בהיפנוזה ונמצא תחת שליטתו של המהפנט, מתפרש ע"י המוח כסכנה השרדותית). אנחנו מנסים להצדיק כל התנהגות שלנו, כי כך המוח בנוי. מטרתו להיות צודק, להגיע תמיד לפתרון הנכון לכל בעיה. כאשר אינו מסוגל לעשות זאת, הוא מדחיק את העובדה הזאת בכך שהוא ממציא סיפור יפה, או הסבר, שמציג אותו כצודק. העקרון פשוט: אם לא ניתן לשנות את זה, אין טעם לדאוג בגלל זה.

הערה על התנהגות נוירוטית: אדם נוירוטי אינו מפגין את הנוירוזה שלו כל הזמן, אם כי יש תבניות התנהגות שמשתרשות אצלו באופן כרוני. לרוב הביטוי של הנוירוזה תלוי במידת הסטרס (דחק) בה אדם נתון, ספציפית סטרס מהסוג שמיוצג בהטבעות הטראומטיות שלו - מצבים הדומים למצבים המיוצגים באותן הטבעות, או שמזכירים אותם, בדרך כלשהי. הבארד קרא לזה "רסטימולציה". ככל שאדם סופג יותר ארועי "אבדן" בחיים שלו, חוויות של אבדן של דברים שהיו יקרים לו או של כשלון, כך גוברת הנטיה שלו לציית לאותן הטבעות נוירוטיות, כלומר, העוצמה והרגישות של אותם זכרונות טראומתיים גוברת, באופן כללי. גם ארועים חוזרים של "רסטימולציה" עשויים להחמיר את הבעיה. אלרגיה היא דוגמא מצויינת לכך (לדעת הבארד וגם לדעת ג'אנוב, אלרגיה נגרמת כתוצאה מטראומות ילדות): כל פעם שאדם נחשף לאלרגן לו הוא רגיש התגובה האלרגית חריפה יותר.

כאמור, כל המשפטים, כל המילים, שנאמרו בסביבתינו כאשר ספגנו הטבעה טראומטית, הופכים, מאוחר יותר, לפקודות, והפקודות האלה, יחד עם שאר התוכן שאותן חוויות מכילות, מגדירות את ההתנהגות הנוירוטית שלנו. הן גם מהוות את אחד המקורות העיקריים להתנגדות לתראפיה. המטופל מציית לאותן פקודות ופעמים רבות אומר אותן, או חלקים מהן, במהלך סשן. כאשר נתקלים בביטויים האלה, או בהשפעות שלהם, הטכניקה שהבארד פיתח היא, למעשה, אותה הטכניקה הבסיסית של חזרה, רק בקנה מידה קטן יותר: המשפט הנוירוטי מטופל כמן ארוע זעיר בפני עצמו, והמטופל חוזר עליו עד שהוא מאבד את השפעתו.

וזהו עוד דבר חשוב מאוד שחסר אצל ג'אנוב, שמבטל במחי יד כל עיסוק בשפה וברעיונות כדברים השייכים לאונה השמאלית של המוח, אותה צריך לשים בצד כאשר עושים תראפיה. אותה הפרדה שהוא עושה בין חשיבה לבין רגש, לבין חוויה, שאינה קיימת במציאות. הבארד, מצד שני, רואה במוח (או ראה במוח, לפני שהשתגע לחלוטין ואיבד את דרכו) מן מחשב ביולוגי שמתוכנת ע"י החוויות שהוא חווה, ורואה בתראפיה מן תהליך של "תכנות הפוך", תוך ניצול של מנגנון שככל הנראה הובנה בנו ע"י אמא אבולוציה, שנועד לאפשר ריפוי של טראומות נפשיות.

עד כאן לבינתיים.

[פילו_סופי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום קווינטוס אני מהדרום ומתרגלת ייעוץ, רואה השקה בין התאוריות ואם אתה עוד באיזור אשמח שתיצור קשר
[email protected]

[נאוה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום קווינטוס,
חלק מהדברים שכתבת על תרפיה פרימאלית של ג'אנוב לא מדוייקים. בתור מי שעברה טיפול במרכז שלו, כשהיה כבר קשיש חביב וטוב עיניים, אני מכירה את העסק מבפנים.
אף אחד לא שופט בחדר הטיפולים. המטפל משמש לוח רפלקציה של ביטויי הרגש של המטופל ועוזר לו להגיע לשורש ה"עניין" שאיתו הגיע לאותו סשן. יש דיבורים. בהחלט יש. זה יכול להיות מאוד משחרר, וזה יכול להיות לא יעיל. תלוי בהרבה גורמים, בעיקרם היסטורית המטופל וטיב הקשר שלו עם המטפל.
בתור מי שהתנסתה בטיפולים שונים ומשונים, ומטופלת כעת אצל פסיכולוגית קלינית קונבנציונאלית בישראל, מחוסר ברירה, אני יכולה לומר שאין כמו סשן עמוק שכולל "פריימאל". הצפת התובנות שיוצאים איתה מאירוע כזה, ממש אירוע מוחי!, היא אדירה.
עם זאת, לצערי עדיין לא נמצאה השיטה שתרפא כליל את האדם השבור. כנראה שלא ניתן. אבל יש איזו אמנות יפנית של שבירת כלי חרס והדבקתם עם דבק מוזהב כך שרואים פסי שבר זהובים בסוף התהליך. זה יפה. ובכלל, מי אמר שבמקור הכלי היה מושלם...