ציפיות בזוגיות

לאחר שקראתי את כל הדף מציעה לשנות את שמו ל - בעיות/קשיים ואלימות בזוגיות.
לא יודעת עדיין לערוך וגם הבנתי שקודם מתייעצים. מה אתם אומרים?

בעיות/קשיים ואלימות בזוגיות.
אולי קשיים ולא בעיות.

כתבתי פעם באתר. אבל הדף שכתבתי בו לא עולה יותר. אני קוראת כאן הרבה. אבל לא כותבת. חוץ מפעם אחת. עכשיו הפסקתי קצת לקרוא כי היה כאן בלגן. כל מיני אנשים ודברים שלא הבנתי.
לי יש בעיה של אלימות. אני אלימה לבעל שלי. יש לנו שני בנים. הרבה בגלל מה שאני קוראת כאן החלטתי לא לשלוח אחד לגן ואת הגדול להפסיק לשלוח.
אני בטיפול הרבה שנים ואני יודעת שכשאני לא בטיפול (שיחות) המצב גרוע יותר. הבעל שלי עובד עכשיו אבל היתה תקופה שהוא היה מובטל ובגלל זה הוא מאוד התנגד לילדים בבית. הוא מפחד שיהיה מובטל עוד הפעם ואז אני לא אוכל לעזור. כי אני בבית.
עכשיו הבנים בבית. לי זה טוב. להם זה טוב. זה לא קל. זה יותר קשה מללכת לעבודה אבל גם יותר כיף.
אני לא אלימה אליהם. אף פעם לא הכאבתי להם או צעקתי עליהם. בעצם לפעמים אני יכולה לצעוק. נגיד, מספיק או די.
אבל על אבא שלהם אני צועקת. לפעמים חודש שקט לפעמים יותר ואז יש יום רע ועוד אולי שלושה ימים. ואז אני מאבדת סבלנות וצועקת. אבא שלי היה צועק ואותי זה הפחיד. אז תמיד כשאני משתלטת על עצמי אני בודקת מה איתם. אני חושבת שהם רגילים לזה. אולי כי גם כשהייתי בהריון צעקתי לפעמים. הם ממשיכים לשחק ואם הם רואים שאני מסתכלת הם מחיכים אלי. אני לא בטוחה שזה משמח אותי אבל זה בטוח עדיף על שני קטנים מפוחדים.
לעיתים רחוקות אבל כמה פעמים בשנה קורה שאני גם מרימה על בעלי יד. זה קשה לי. הוא מאוד נעלב וכועס עלי אבל כמעט אף פעם לא מחזיר.
כשהעברתי את הילד הביתה הוא גם אמר לי שאם אני אהיה עם שני ילדים בבית אני יכולה להיות אלימה אליהם. אבל אני לא. ועכשיו הוא רואה את זה.
אין לנו חברים. לי יש שתי חברות אבל הם לא יודעות.
מישהו יודע איך אפשר חוץ משיחות לעזור לי?
מישהו מכיר טיפול שהצליח למי שבאמת רוצה לא לצעוק ולא להרים יד?
יש כאן הרבה נשים חכמות וראיתי שלפעמים כועסים על מי ששואל שאלות אבל אני באמת מחפשת עזרה הרבה זמן.

לא קורה למישהי כאן שמרוב קריזה היא מעיפה פליק. לא לילד. לבעל.
לי זה קורה כשאני מרגישה שהוא לא שומע בכלל מה אני אומרת לו. כמו לדבר לקיר.
אני לא אומרת שזה בסדר. זה לא. אבל אולי יש משהי שגם היתה ככה ולמה איך להתגבר או לתקן את זה. או מישהי שיש לה רעיון חכם. או מישהו.

מתביישת יקרה, אני ממליצה לך לקרוא את הספר לבסוף מוצאים אהבה
יש בו תובנות מפעימות על מערכת היחסים הזוגית בנישואין..
אני נתתי פעם (בגיל 18) סטירה לחבר שלי כי הוא נורא העליב אותי.. ונפרדנו מהר מאוד.
אני מבינה את החוסר אונים והזעם שלך. התסכול הרב לפעמים מביא להלך מחשבה, שאין פיתרון אחר לביטוי הכעס, מלבד אלימות.
ותראי, האלימות שאת מפגינה היא ספציפית מאוד לבעלך (ולא לילדים שלכאורה "קל" יותר להכות, כי הם חלשים יותר פיסית). את לא בן אדם אלים או רע, תאמיני בזה.
טפלי בזוגיות שלכם- והעצה שלי, לפני הכל ועכשיו לקרוא את הספר.
בהצלחה

ותמשיכי לשתף...

תודה שכתבת דליתוש. כבר חשבתי ששוב פעם אני אכתוב בדף שיעלם.
יש כאן באתר צפריר. הוא כותב הרבה לפעמים אני לא מבינה. כשאני מבינה אני חושבת שהוא חכם. הוא הרבה פעמים ממליץ על הספר. אז קניתי אותו.
היה לי קשה לקרוא אותו ולא קראתי הכל. הבעל שלי לא רוצה לקרוא אותו.
אני יודעת מהשיחות ומהספר שהבעל שלי גורם לי להיות מתוסכלת ובגלל זה אני מאבדת שליטה. אבל איך אני יכולה לא לאבד שליטה?
אני לא יכולה לשנות את ההתנהגות שלו. גם בספר זה כתוב. אני רק יכולה לשנות את ההתנהגות שלי.
אם יש למשהו עוד משהו שיכול לעזור לי?

אולי להתחיל מ- פרחי באך ? מה דעתך?

מתביישת יקרה
לא יודעת אם אוכל לעזור, בינתיים אשתף אותך בכמה דברים שעלו לי. ואולי שאלות שתתני להן תשובות יכולות לקרב אותך למטרה.

אני בטיפול הרבה שנים ואני יודעת שכשאני לא בטיפול (שיחות) המצב גרוע יותר.
את חושבת שהטיפול עוזר לך, אך (כנראה) לא מספיק, מה אומר/ת המטפל/ת? איך מייעץ לך להתמודד עם התיסכול ואיבוד השליטה.

הוא מאוד נעלב וכועס עלי אבל כמעט אף פעם לא מחזיר.
ז"א שלפעמים הוא כן מחזיר, מה קורה אז?
זה קורה כשאני מרגישה שהוא לא שומע בכלל מה אני אומרת לו. כמו לדבר לקיר.
ואחרי שאת מכה אותו הוא מקשיב? אולי צריך לבקש בדרך אחרת?
תנסי אולי קצת לתאר מהם הקשיים שלך, למה את מגיעה למצב של תסכול כ"כ גדול.
האם ניסית לדמיין את עצמך בלעדייו? איך זה הרגיש לך?

בשמת, זה כמו רסקיו? רסקיו ניסיתי גם בלידות גם ביוםיום. זה לא עוזר. בעצם אני לא זוכרת לקחת קבוע. אולי בגלל זה.
נועה, הטיפול עזר אבל לא פתר לגמרי. העובדת הסוציאלית, שהיא יותר חכמה מהפסיכולוגית אומרת שצירך להמשיך בשיחות ושזה התפקיד שלי לשנות לא שלו.
לפעמים כשהוא מחזיר אני נותנת עוד אחת לפעמים לא. מה שקורה זה שאני נזכרת שזה כואב לקבל מכה. זה נשמע מצחיק אבל זה נכון. זה לא אותו דבר לזכור שמכה זה כואב ומעליב ולהרגיש את זה. אבל אני לא אומרת לו. כדי שלא יחזיר תמיד. אנחנו לא הולכים מכות אם לזה התכוונת. זה לא עובר את השלוש מכות יחד.
אני חושבת שאולי זה נשמע לכם קצת מצחיק. אבל זה לא. ואני לא יודעת איך להגיע למצב שלא תהיה שום מכה. שום פליק. שום צביטה.
לפעמים אחרי שאני צורחת הוא כן מקשיב. ואז אני בוכה לו ואומרת לו למה לא יכולת להקשיב קודם?
לפעמים אני חושבת שיהיה לי יותר קל בלעדיו. את זה כן אמרתי לו. אני לא מאוהבת בו אבל אני כן אוהבת אותו. לא כל הזמן. אבל הוא אבא טוב. ורוב הזמן הוא חבר טוב שלי. הוא החבר היחיד שלי. רק אם אני לא יהיה איתו אני לא אכאיב לאף אחד ואז אני לא אשנא את אצמי כל כך.

אני חשבתי שכשהילדים יגדלו אני לא אצרח. כדי שלא יבהלו. כדי שלא ירגישו מה אני הרגשתי. אבל הגדול כבר ממש מבין וזה לא עוזר לי להפסיק.
אני בוכה

לא יכולה לעזור. אני דומה לך. קוראת ועוקבת. מזדהה ומעלה שוב ל מה חדש

מתביישת, ממליצה מאוד על לימודי ימימה. זה עוזר מאוד לשינוי בדפוסי התנהגות שאנחנו כבר לא מעוניינות בהם. (אם תכתבי לי את האימייל שלך ומאיזה אזור את אשמח לשלוח לך טלפון של מדריכה.

רונית תודה. אני לא רוצה שידעו מי אני. זה לא שתראי אותי במפגש או בטיול ותחשבי שאני זאת אחת שמתנהגת ככה. יש דרך שאני אגיע למדריכה בלי להגיד מי אני או מה האימייל שלי באתר?

פלוני אלמוני תודה. טוב לדעת שאני לא היחידה. אני לא שמחה שיש עוד משהי שסובלת ככה אבל שמחה שזה עושה אותי ליותר נורמלית. מה את עושה כדי לא להיות דומה לי?

למתביישת- אני מאמינה שאת צריכה להגיע איכשהו לטיפול בנושא כעסים ואלימות. לצערי אני לא מכירה משהו ספיציפי אבל יש לי רעיון. בכל "עכבר העיר" או מקומונים דומים יש דף עם מספרי טלפון במדור "חיוני". את יכולה באופן אנונימי לצלצל ולהתחיל לחפש פתרון. יש הקבלה בין התנהגותך להתנהגות גברים מכים ולכן (בהפוך על הפוך) את יכולה לפנות ל"קו חרום ארצי לנשים מוכות ובמצוקה" (099505720 או 1-800-353-300) או משהו דומה. יש שם גם מספר של "עצה" שהם נותנים מידע והכוונה על ארגונים וקבוצות תמיכה בנושאים שונים 03-5662280/1 . בכל מקרה אני מאחלת לך הצלחה ושתמצאי את האומץ והדרך לשנות.

ענת תודה. היום התקשרתי. זה היה הרבה יותר קשה ממה שתיארתי לעצמי וגם המתנדבת שם לא הבינה התחלה שאני לא מוכה אלא בצד השני. עכשיו יש לי טלפון של מרכז לטיפול אלימות במשפחה בעיר שלי אבל הקבוצות שם הם של גברים מכים או נשים מוכות. אני לא מתאימה. וטיפול פרטני אני כבר עושה וגם נראה לי שזה הגיע למקסימום תיקון שזה יכול לעזור.
מה אני אעשה??

קודם כל כל הכבוד על הצעד שעשית. הוא אמנם עדיין לא הביא את התוצאה (הדרך) הרצוייה אבל כנראה שצריך לחפש עוד. אומרים ש"כל הדרכים מובילות לרומא" ולפעמים הדרך ארוכה...
_מקסימום תיקון
יש דבר כזה?! לא נראה לי. קטונתי אבל אני מרגישה שאולי הטיפול הפרטני הספיציפי הגיע למיצוי. יש בוודאי עוד מה לעשות במיוחד ואת הראשונה הלא להודות בכך. אל תתייאשי האתר הזה מלא באנשים מפרקטיקות שונות תמשיכי ותנסי.
ושאלה- מי החליט שאת לא מתאימה לקבוצת הגברים? האם את לא רוצה להיות יוצאת דופן (מה שבהחלט ברור ומובן) או שמנחה הקבוצה אמר/ה? אולי יש טעם לדבר איתו/איתה לפחות בהכוונה לגבי המשך הדרך- פרטנית או קבוצתית.@} ב ה צ ל ח ה

תודה לך שאת ממשיכה להתייחס ולהציע!
אני לא רוצה ללכת לקבוצה של גברים.
בגלל שהאתר הזה מלא באנשים מפרקטיקות שונות אני כותבת כאן אבל לצערי אני כנראה דוחה אותם כי ממש מעט כותבים כאן יחסית למה שכותבים כשאנשים מבקשים כאן עזרה.
אני מבינה אותם. בענין הזה של האלימות אני דוחה גם את עצמי.
אבל את מאוד עוזרת לי אפילו רק בזה שאת כותבת. הלואי ויגיע עוד רעיון.
אני כן ינסה לדבר עוד פעם עם המרכז ואולי עם המנחה של הקבוצה.

אני מבינה אותם. בענין הזה של האלימות אני דוחה גם את עצמי.
אותי את לא דוחה בכלל, ההפך - אני נפעמת מהאומץ שלך, מהעובדה שאת יודעת להגיד לעצמך שיש בעיה ומכך שכתבת כאן כדי לקבל עזרה.
ממש לא דוחה!! ההפך מזה!!
עזרה מעשית לא הצעתי כי אינני יודעת איזו ניתן למצוא אבל אם יעלה לי רעיון אציע לך.
בהצלחה וכל הכבוד לך!!

אם היה לי אומץ הייתי כותבת שם. או כינוי מסודר.
אבל תודה Pלונית אחרת .
אני רק רוצה שיבינו שאני לא מצפה שיגידו לי שאני בסדר. אני יודעת שאני לא אבל בטח יש אנשים שעברו משהו כזה ומצאו עזרה
לא?

מתביישת
אני רק רוצה שיבינו שאני לא מצפה שיגידו לי שאני בסדר.
או, אבל את בסדר!
להרביץ זה לא בסדר
אבל זה לא הופך את כולך ללא בסדר.
(אני מקווה שאני מצליחה להסביר אותי)

וצפריר העלה לי רעיון - יש פה עוד מטפלים לא קונבנציונליים טל טיבי נאוה פרנס אולי תזמיני אותם לדף הזה? (אפשר פשוט לרשום בדף שלהם בקשה שיקראו כאן ויגיבו)

ושאלה- מי החליט שאת לא מתאימה לקבוצת הגברים?
למתביישת' אני בושה ונכלמת שבכלל העלתי את השאלה. כמו שכתבתי בסוגריים זה מובן וברור שלא תרצי, מכאן שמובן וברור שהשאלה מיותרת. זה אפילו חסר רגישות מבחינתי. החצי השני של המשפט יותר רלבנטי אבל כנראה שצפריר צודק ומשהו אלטרנטיבי מאמנויות הלחימה יתאים יותר. אולי משהו שקשור גם במגע.
בכל מקרה אני רק רוצה לעודד אותך!

מתביישת, רסקיו רמדי היא תרכובת מוכנה מפרחי באך, אבל אני חשבתי יותר בכיוון של תמצית ספציפית שנרקחה במיוחד בשבילך.

אני אישית לא כל כך מאמינה בטיפול פסיכולוגי. לדעתי יש לו הרבה מיגבלות, וגם אם מוצאים מטפל/ת טוב/ה יכולת השיפור מוגבלת וזה לוקח הרבה זמן (שלא לדבר על הקושי האדיר למצוא "מטפל טוב" כי עצם התיאוריות שלהם מוגבלות ביותר).

אז לצד המלצה על צפריר אני מוסיפה גם שיחות עם אורנה שפרון אם נוח לך לדבר בטלפון (היא נותנת ייעוץ טלפוני בתשלום והיא פשוט נפלאה וחכמה) -
ומכיוון אחר לגמרי, שיטת אייפק . לפי דעתי, לך תתאים במיוחד דינה. אם תצרי קשר דרך 03-7440888 ותשאירי הודעה לדינה ד. (למקרה שיש יותר מדינה אחת באייפק במדיטף) תוכלי להתייעץ איתה לגבי מטפל אחר אם את לא מאיזור 03.
ובהצלחה!
(מצטרפת לאלה שהסבירו לך שאת לא דוחה בכלל . )

תודה לכם. באמת.
אני לא מבינה למה צפריר כותב שאני אספר לעצמי אגדה. אני לא נהנית לראות מישהו סובל גם לא את הבעל שלי. אני אולי נהנית מאיזה תמיכה כאן עכשיו אבל היא נקודה קטנה בתוך הזמן הארוך שלא טוב לי בגלל מה שקורה לי. ובגלל שאני לא מצליחה לעשות שינוי שלגמרי לא יהיה אלימות בבית שלי. בחיים שלי.
אני לא הולכת ומעיפה מכות בשביל הכיף. זה משהו שקורה לעיתים רחוקות בזמן איבוד שליטה.
לא משנה. נראה לי שמי שלא יודע איך זה חושב כמו שרואים בטלויזיה כמו בסדרה טירונות שיש מישהו שמתעלל ממש.
אבל אני אדבר עם דינה. תודה בשמת.

OLIVE 23 זית - שלילי: עייפות. תשישות. חוסר אנרגיה. - חיובי: שקט נפשי. ערנות. יציבות.

מדור: רגישות יתר
WALNUT 33 אגוז - שלילי: רגישות. נוקשות. שמרנות. - חיובי: הסתגלות. יציבות. נחישות.
העתקתי מהדפים של צפריר.
אני לא מביהנ, זה יכול לגרום גם את השלילי וגם את החיובי?

היום היה יום רע במיוחד. היתה לי התפרצות קשה וגם הקטן היה בחדר. הבעל שלי יכל להיות בבית בצהריים אז ביקשתי ממנו לקחת את הגדול למגרש משחקים שאני והקטן נוכל לישון. היו לנו לילות מאוד קשים ואני עיפה ועצבנית. הוא חזר אחרי 10 דקות וכששאלתי איפה הגדול הוא אמר שהשאיר אותו עם ע' והמטפלת שלו. כעסתי נורא ואמרתי לו לחזור לשם ולהביא אותו. הוא לא הסכים. אני יכולה להמשיך לספר כמה דברים שיעצבנו גם את מי שקורא כדי שתהיו בעדי. אבל אני לא רוצה להוריד את האחריות שלי אז אני אני רק אספר שהלכה השינה שלי הלכה השינה של הקטן הלכנו להביא את הגדול שרצה להשאר. אז נשארנו אבל אני לא מכירה את המטפלת של ע' אז אני לא יכולה שהוא ישאר איתה לבד. חזרנו והגדול ישר נרדם ואני ניסיתי לדבר עם הבעל שלי ורציתי שהוא יבקש סליחה ויגיד שהוא מבין שזה טעות להשאיר ילד עם זר. זה הפך לויכוח נוראי ובסוף התחננתי שיפסיק להגיד את מה שהוא אומר כי הוא משגע אותי והוא יודע לאן זה יגיע. הוא לא הפסיק ואני השתוללתי.
עשיתי טעות כל כך גדולה. הייתי צריכה לעוף משם. והתנפלתי עליו וצרחתי עליו. אני לא מתביישת אני פשוט מיואשת! אני שונאת אותו ושונאת את עצמי ומיואשת!
שרטתי אותו. אם אתם חושבים שתפגשו אותי ותתארו לעצמכם שאני מסוגלת להיות ככה אתם מה זה טועים. אני כזאת אפס. לא מאמינה שהקטן בחדר וזה לא עצר אותי.
לקחתי את הקטן ויצאתי מהבית. חזרתי מהר כי הגדול לא היה שמח להתעורר לבית בלי אמא.
אמרתי לו היום שאני מוכנה להפרד. שעם כל הכבוד למשפחה ולכלכלית עם שני ילדים לבד לפחות אני לא אתנהג ככה לא פעמיים ולא פעם בשנה. אבל אני לא יודעת אם זה נכון.
הדאגה הכי גדולה שלי היא שהילדים רואים ובטח נפגעים.
היום במריבה גם היה עוד משהו. אחרי שאני התרחקתי ממנו והפסקתי הוא אמר שמחזירים את הגדול לגן ושבשנה הבאה התינוק גם הולך. שאם אני מתנהגת ככה אז עדיף להם בגן. אבל גם אם זה קורה 4 פעמים בשנה וזה לא
אז אני חושבת שעדיף להם עם אמא. קודם כל גם אם היה גן זה קרה בשעה של אחרי הגן. מי אמר שהם ילכו לגן ולא יראו?
חוץ מזה אני אמא טובה. אני מאוד אוהבת אותם ואני קוראת להם סיפורים ושרה להם שירים ומטיילת איתם. והגדול עוזר לי אפילו שזה מפריע לי כאילו כי ככה הכל לוקח יותר זמן אבל מאוד מאוד כיף לנו יחד. מי אמר שהקטן לא ימשיך לינוק בשנה הבאה וגם אם כן הם צריכים להיות איתי ולא עם אנשים שמטפלים בעוד הרבה ילדים ולא יכולים להתייחס ולאהוב ולתת כמוני.
בכל אופן כשהייתי בחוץ עם הקטן בכיתי נורא. רציתי להתקשר לדינה אבל לא היה לי את הטלפון אז התקשרתי מהסוללרי למודיעי 144 וקיבלתי מספר אחר מזה שכאן וענתה לי אישה נחמדה שעזרה לי להרגע ומה לעשות עכשיו ובשבוע הבא נדבר עוד פעם.
אם מי שקורא כאן יכול לכתוב מה דעתו על זה שיש ילדים בבית כל היום עם אמא שמנהגת ככה לפעמים.

אם מי שקורא כאן יכול לכתוב מה דעתו על זה שיש ילדים בבית כל היום עם אמא שמתנהגת ככה לפעמים.
דעתי היא שאף אחת לא מושלמת, ואת לא כל כך נוראה כמו שאת חושבת, ולכל בעיה יש פיתרון.
אני גם חושבת שהדיון פה העלה את המצוקה שלך אל פני השטח, ודווקא בגלל זה איבדת שליטה כל כך מהר. את מלאה מחשבות קשות על עצמך, והן גורמות לך לכעס על עצמך, אבל האבסורד הוא שהכעס גרם לך להתנהג בדיוק כמו שאת הכי שונאת (וזה ממש קלאסי).
ולגבי מדיטף, יש להם כמה טלפונים. אני פשוט רשמתי לך את זה שאני זוכרת בעל פה...
לדינה יש גם טלפון בבית, אבל לא הרגשתי נוח לרשום אותו כאן.
אני ממליצה גם על הספרים של לואיז היי. יש לה כל מיני משפטים נחמדים לשפר את ההערכה העצמית שלנו, וזה תמיד מועיל (-:

יותר נכון להגיד כל כך איבדתי שליטה
אם הייתי מספרת כל מה שקרה היה אפשר להבין שזה לא קרה מהר אבל היה נורא כשזה קרה.
מה זה אומר שעכשיו כשאני יעבוד על זה אני אתפרץ יותר?

מה אתן עושות כשאתן מתפרצות ליד הילדים שלכם, נגיד צועקות?
איך אתן מרגישות, איך אתן מתקנות את זה אח"כ?

מה זה אומר שעכשיו כשאני יעבוד על זה אני אתפרץ יותר?
לא בהכרח. אבל את יכולה לצפות לתהליך שכולל עליות וירידות, עם מגמה כללית ברורה. לא מכירה שום "עבודה עצמית" שבה תיכף ומייד הבעיה נפתרת ונעלמת... (-:

_מה אתן עושות כשאתן מתפרצות ליד הילדים שלכם, נגיד צועקות?
איך אתן מרגישות, איך אתן מתקנות את זה אח"כ?_
נגיד אני:
מרגישה חרא (אם מותר להתבטא ככה).
אומרת בהזדמנויות אחרות כל מיני דברים על האמא הכעסנית שלהם, אומרת שגם כשאני צועקת זה בגללי, בגלל שאני מתעצבנת, מתנצלת, אומרת שאני עובדת על זה, מזכירה לי ולהם שזה משתפר. זה חלק ממה שאני עושה.
אה, וגיליתי שככל שאני מחבקת ומנשקת יותר את בעלי וילדי ביום מסוים, ככה אני נוטה פחות להתפרץ גם כשקורה משהו שלרוב מעצבן אותי. אה, וגם, כשאני מחבקת ומפנקת ומנשקת - משום מה P-: כולם עושים את המקסימום וגורמי-העצבים נמנעים (-;
(דוגמא: נגיד שמהבוקר חיבקתי ונישקתי ופינקתי את הבת שלי בהמון צורות - בערב כשאני מבקשת לבוא להתקלח עכשיו, היא תיכף מתפשטת ובאה ומסתבר גם שהיא כבר הכינה לעצמה מראש את התחתונים הנקיים ונעלי הבית, במקום שאני אצטרך לנדנד עשר פעמים בזמן שאני מכינה הכל ומתעסקת עם הקטן, ואז מובן שאני לא רק לא מתכעסת ולא צועקת, אלא אני ממש נהנית).

_מה אתן עושות כשאתן מתפרצות ליד הילדים שלכם, נגיד צועקות?
איך אתן מרגישות, איך אתן מתקנות את זה אח"כ?_
כמו בשמת א גם אני מרגישה חרא (אם מותר להתבטא ככה).
וגם אני בעבודה עצמית נונסטופ בעניין הזה. וזה באמת משתפר.
אם קורה- אני מתנצלת אם יצאתי מפרופורציה ומנסה להסביר איך זה קרה ומשתדלת לאזן ברוך ובחום.
אני משתדלת לנשום לנשום ולנשום לפני שאני מרימה את הקול. אני מזכירה לעצמי שאני לא אוהבת את מה שיוצא ממני כשאני צועקת.
יחד עם זאת שלא ישתמע שאני צורחת כל היום. זה לא אפקטיבי לצרוח ולהתנצל אם לא צורחים פחות ופחות עם הזמן. וזה גם לא סוף העולם אם צרחנו אחת לכמה זמן (שוב- פרופורציה)
ההתנצלות צריכה להיות יד ביד עם שיפור אמיתי.
טקטיקה נוספת היא היערכות. אני מכירה את עצמי ויודעת מראש באיזה סיטואציות אני נוטה להיות רגוזה לחוצה ועצבנית (שהם כולם אותו החרא...) ואני מזהירה את בני הבית מראש. סיטואציות לדוג'- לפני וסת, לפני עבודה חשובה, לפני נסיעות לטיולים. אם לדוג' יש בערב אירוע שאני עובדת בו אז כבר בבוקר אני אומרת לבעלי ולילדים- החל מ-7 בערב אני אהיה מאוד עצבנית... בני הבית מתורגלים וזה כבר נהפך חצי בדיחה
כמובן שגם אני צריכה (ומשתדלת) לקחת אחריות על העצבים שלי. זה אומר לא לדחות דברים לרגע האחרון שאז ממש יוצא לי עשן מהאוזניים..

לא נעים...

גם אני בגדול חושבת כמו בשמת. לנסות להגדיל את הטוב, להיות עסוקה בלעשות טוב לכולם, וגם לעצמך כמובן.
ופחות להיתקע בדברים הפחות טובים שקורים.
אם תוכלי לסלוח לעצמך, תמצאי גם מקום לסלוח לאחרים.
האם יש גם חיבוקים בבית? אני יודעת שכשאני כועסת על בן זוגי ולא מצליחה לצאת מזה, מה שיכול לעזור לי, זה חיבוק "דוב". חזק וארוך. אז בדרך כלל משתחרר המון בכי ( כי הגוף זקוק בין השאר להתנקות מרעלים )

צריך הרבה אומץ וכנות עם עצמך כדי לצאת לבד מהסבך הזה של הכעסים.
כי הכעסים משרתים אותנו.
עשיתי טעות כל כך גדולה. הייתי צריכה לעוף משם. והתנפלתי עליו וצרחתי עליו. אני לא מתביישת אני פשוט מיואשת!
אולי בפעם הבאה תצליחי לצאת קודם? האם בתוך הכעס את מצליחה גם לחשוב על הילדים למשל
( איפה הם, מה איתם? ) או שאת כולך בתוך הסרט הזה?

אולי כדאי להפריד בין הכעס לבין המכות.
לכעוס זה בסדר, ואפילו לצעוק לפעמים, זה קורה כמעט לכל אחד, אבל לתת מכות זה לא בסדר.
(אולי תרגול פיזי יכול לעזור לך להוציא כעסים) בכל מקרה ההפרדה יכולה לעזור לך לטפל קודם במה שהכי חשוב..
כי טיפול עמוק ואמיתי לוקח זמן, אין הוקוס-פוקוס. לכן קודם צריך להתנתק מהמכות. להבין שזה רעל - לכולם.
שוב, אני אוהבת את הרעיון של בשמת א חיבוקים!.
בעיקר עם בעלך, ובכלל אם אפשר קצת זמן איתו לבד - בחוץ. אולי בחוף הים, לרוץ, לשחק תופסת.. לצחוק.
לדעתי אסור להיפרד ככה מתוך יאוש!
לבעלך יש תפקיד בחייך, הוא משקף לך משהו קשה והוא יכול גם לעזור לך לצאת לדרך חדשה..
בהצלחה.

תודה לכן. אני גם מאוד אוהבת את הרעיון של בשמת. עם הילדים זה כבר ככה. אני מנשקת מחבקת ו"לשה" אותם המון. אבל אני אשים לב לעשות את זה גם קצת עם הבעל.
עשיתי הרבה בימים האחרונים. סיפרתי לבעלי שהתקשרתי למרכז. התקשרתי עוד פעם וקיבלתי עוד עצות וחיזוקים. הם הסבירו שגם הבעל צריך להיות חלק כי הוא חלק מהבעיה וגם מהפתרון. אנחנו נלך לטיפול זוגי במרכז שמתמחה בטיפול באלימות בעיר שלנו. אנחנו גרים ממש קרוב. אני מקווה שלא יזהו אותנו.

נועה אין לנו זמן לבד. הילדים בבית ואנחנו גרים רחוק ממשפחה ואין לנו כל כך חברים. אבל היום בערב אחרי שירדמו הילדים ננסה להיות יחד.

יופי! ריח של אופטימיות באוויר...
אנחנו נלך לטיפול זוגי רציתי להציע ולא העזתי.. כל הכבוד לך!!!

עשיתי הרבה בימים האחרונים. סיפרתי לבעלי שהתקשרתי למרכז. התקשרתי עוד פעם וקיבלתי עוד עצות וחיזוקים. הם הסבירו שגם הבעל צריך להיות חלק כי הוא חלק מהבעיה וגם מהפתרון. אנחנו נלך לטיפול זוגי במרכז שמתמחה בטיפול באלימות בעיר שלנו. אנחנו גרים ממש קרוב. אני מקווה שלא יזהו אותנו.
המון המון המון בהצלחה וכל הכבוד!! אני ממש שמחה בשבילך/כם

ראשית אני מברכת אותך על כך שאת ממשיכה וחוצבת את דרכך אל השינוי. אני בטוחה שלא קל לך.
עוד מילת עידוד- אומרים ש"צריך שניים לטנגו" ושלכל זוג יש את ה'ריקוד הזוגי' שלו ז"א את הדפוס ההתנהגותי שלו.
אם כל אחד מבני הזוג יעשה תמיד את אותם הצעדים לא יקרה שינוי. מספיק שאחד מהשניים ישנה צעדיו והריקוד (=הדפוס) ייראה אחרת.
נראה לי שהצעדים שאת עושה עכשיו יוצרים ריקוד זוגי חדש. ריקוד נעים יותר לכם ולילדים שלכם.
עד שתלמדו את הריקוד החדש תיאלצו לדרוך זה על בהונות זו.. לא קל אבל לדעתי שווה.
בהצלחה! וכל הכבוד על מה שעשית עד כה|*|

יש לנו פגישה לכל אחד לחוד ואז נחליט מה הלאה. זה אמור להיות טיפול זוגי אחרי זה.
היום הבעל שלי התקשר כמה פעמים לשאול אם זה נראה לי רעיון טוב ואם אני חושבת שזה יעזור ואולי נבטל. הוא גם אמר שזו לא הבעיה העיקרית שלנו ושבכלל זו לא בעיה עד כדי כך גדולה. זה היה כל כך מוזר. גם אני עצבנית ובעיקר אני מפחדת שיזהו אותנו בדרך לשם. ממש כאבה לי הבטן מזה היום. אבל זה מוזר שדוקא לו כל כך קשה עם זה.
אני מקוה שיהיה בסדר. אני כל הזמן חושבת על זה מאז שהתחלתי לכתוב כאן. כאילו המילים שאני כותבת הפכו את הבעיה לגדולה יותר או יותר נכון למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו יותר.

גם אם הבעל שלי צודק ובשבילו זו לא בעיה מאוד גדולה בשבילי זה כן.
הכי הכי מפחיד בשבילי זה שהבנים שלי יגדלו ליד אמא שצועקת ככה וצורחת ולפעמים גם מעיפה מכה.

בעיה קטנה או גדולה - העוצמה פחות חשובה
מה שחשוב הוא- שבשבילך זו בעיה נקודה
רגע לפני הבטן מתהפכת
ואני רוצה לעודד אותך כי נראה שאת היוזמת ואת מובילת השינוי
מחזיקה לך אצבעות

הכי הכי מפחיד בשבילי זה שהבנים שלי יגדלו ליד אמא שצועקת ככה וצורחת ולפעמים גם מעיפה מכה.
המון כבוד לך על הכנות והפתיחות ועל הנכונות לטיפול. זה בכלל לא קל.
לכן הבטן מתהפכת ולכן הספקות, הכל עולה כי קשה להתמודד מול הפרצוף האמיתי שלנו. ועוד בחוץ מול אדם נוסף שיכול גם לשפוט אותנו.
זה מאוד מאוד אנושי. את נהדרת, והילדים שלך באמת הכי חשובים, הרבה יותר מאשר שיזהו אותכם.
זו בכלל לא בושה לפנות ליעוץ ( אפשר לחפש תירוץ עלוב למקרה שתפגשי מישהו... כמו למשל, אנחנו מתלבטים עם להביא ילד נוסף, או כל דבר שנראה לך ) אנשים לא באמת יודעים מה קורה אצלכם בבית ( לפחות לא בשלב זה ! אלא אם כן הישוב מאוד קטן ) .
כדאי שתודי גם לבעלך כמה זה נפלא שהוא מסכים לעשות את הדרך הזו איתך, לצידך.
לדעתי זה מצביע על המון אהבה אליך.
מאחלת לכם בהצלחה

כל הכבוד לך על הצעד הזה!
בהצלחה!!!

יש לי מעט זמן אבל אני מרגישה צורך להגיד לכן תודה. בשמת, בלילות האחרונים קראתי גם דברים אחרים שאת כותבת על זוגיות חלקם ממש ממזמן. את לעולם לא תדעי מי אני אבל אני לעולם אזכור את הכח ששאבתי ממך. תודה גם לנועה וענת אתן נשים חכמות וטובות.
היינו כל אחד לחוד בשיחה. זה לא טיפול עדיין וגם האישה שדיברה איתנו לא תטפל בנו אבל לי מאוד עזר. פעם ראשונה בחיים שלי אמרתי בקול רם לאדם שהוא לא בעלי שאני אלימה שאני אגרסיבית ושאני צריכה עזרה. כל השנים שהייתי בטיפול (לא אצל אותו אדם) ואף פעם לא אמרתי את זה ככה אף פעם לא הצגתי את הנקודה הזו כבעיה המרכזית. זה היה קשה אבל גם הרגשתי הקלה. אחרי השיחה הייתי כל כך שפוכה שבקושי הצלחתי לחזור הביתה.
עכשיו החיים ממשיכים ואני מקווה שהטיפול יצליח ושאני אפגוש אתכם רק בדפים אחרים.

לפני שהתחלתי לכתוב כאן קראתי שנעה ובשמת דיברו על שינוי שם הדף לקשיים ואלימות בזוגיות ובגלל זה כתבתי את זה כאן. אז אולי באמת צריך להחליף?

הוא משחק כל כך יפה אז המקלחת תחכה.
רציתי לספר שכשנכנסתי לפגישה ישר התחלתי לדבר. לא אמרתי איך קוראים לי ולא שאלתי אותה איך קוראים לה. עד שעצרתי והיא הציגה את עצמה בכלל לא שמתי לב לזה. פשוט הייתי כל כך לחוצה ועסוקה ששוב אני לא אגיד את הדברים שממש דיברתי בלי לנשום.
היא היתה מאוד נחמדה ולא רק הקשיבה אלא גם דיברה. אני מקווה שמי שתטפל בנו תהיה גם מתאימה לנו.
הבעל שלי גם שמח לדבר איתה. לא לפני אבל אחר כך הוא אמר שזה היה טוב. הוא רק מקווה שזה יעבוד. הוא איש מאוד טוב הבעל שלי.

הוא איש מאוד טוב הבעל שלי. בורכת
שמחתי לקרוא דברייך.
שתצמחו ויהיה לכם טוב

איזה יופי!
היא היתה מאוד נחמדה ולא רק הקשיבה אלא גם דיברה. אני מקווה שמי שתטפל בנו תהיה גם מתאימה לנו.
לדעתי זה קריטי שהמטפל יתאים לכם, למה היא לא תטפל?? אולי שווה להתעקש, אפשר?
הוא רק מקווה שזה יעבוד. הוא איש מאוד טוב הבעל שלי.
לא רק שהוא טוב, הוא כנראה מאוד אוהב אותך @} וזה אומר שגם את אישה טובה

.
בהצלחה!

אני שמחה ומתרגשת בשבילכם! איזה כיף לחזור הביתה מאוחר לפתוח ת'מחשב ולראות שבאמת משהו זז!! שמשהו חשוב קרה היום @}

גם אני שמחה מאוד!

לפני כמה חודשים היה כאן דף תמיכה למשהי שעזבה בית והצליחה להוציא שתי בנות איתה. היא דיברה על אלימות בבית לא רק פיזית או לא דוקא פיזית אני לא זוכרת בדיוק את הפרטים אבל אז היא הצטערה שהיא כתבה. ואני לא זוכרת איך קראו לה. בכל אופן אם אתן יודעות מי זו או שאולי היא קוראת כאן רציתי להגיד לה שמאז שקראתי את הדף הזה אני חושבת שהתחיל לזוז אצלי משהו ממש. זה היה הדף היחיד שכתבתי בו לפני זה. כי כבר אז רציתי שהיא תדע שיש למילים שלה השפעה.
אז רציתי להגיד לה תודה. שהיא כתבה ושיתפה. הנה תראי משפחה שלמה תחיה (אני מקוה) חיים יותר טובים ויש לך חלק בזה.

שלום לך! רציתי לכתוב "מתביישת שלום" אבל את כבר לא רק מתביישת אלא גם בטח גאה. אולי תשני קצת את השם?..

בכל מקרה, אני יחסית חדשה אז את ההיא אני לא מכירה
אבל אני בטוחה שיש כאלה שנכנסים לכאן ומושפעים לטובה ממך. מהאומץ לחשוף לשתף לשמוע ולעשות
גם לי את תורמת. יש את המיתוס שאומר שאנשים אף פעם לא משתנים
את בעצם התהליך שעובר עליך מנפצת את המיתוס
זה נותן תקוה
תמשיכי כך @}

התכוונת לאנהאטה. אני אספר לה.

פתאום הכל נראה אחרת. חשבתי שהילדים שלי עוברים את ההתפרצויות בדסר. לא רציתי לראות. עכשיו כאילו הכל פתוח ואני לא יכולה להסתיר מעצמי כלום. שמתי לב לכמה דברים. הבן הגדול תמיד מקבל מכה או נופל או משהו נשבר לו משהו אחרי התפרצות. זה לא מיד ולא באותו רגע אבל זה כמעט תמיד והוא לא ילד שדברים כאלה קורים לו הרבה. אין לי חשק לספר עוד וזה גם לא דברים שאפשר לתאר בקלות אבל יותר הרגשה שלי. בכל מקרה הם כן נפגעים. כבר ברור לי שחלק מהפגיעות נעשו. לא היתה אצלנו אלימות פיזית מאז מה שכתבתי אבל כן היו צעקות. אנחנו בטיפול אבל נרא לי שזה יקח הרבה מאוד זמן עד שזה יעזור. לפחות בזכות הטיפול אני מקבלת זמן לעצמי. עכשיו למשל הבעל עם הילדים.
ענת, אני לא גאה. אני עצובה ועיפה ומאוד מאוד קשה לי. בעיקר קשה לי לראות מה עשיתי לגדול ואפילו לא ראיתי. אני מנסה להגיד לעצמי שהוא ילד מאוד עצמאי שינק עד גיל מאוחר וישן צמוד אלי אז זה בטח מפצה אותו על חלק מהדברים וגם הוא וגם הקטן מגיל מאוד מוקדם מקשיבים לסיפורים ורוצים עוד ועוד. אני מנסה להגיד שאני משקיעה בהם המון אבל אני גם גרמתי נזק. אני גם מבינה עכשיו למה אין לנו בכלל חברים ואנחנו גרים כל כך רחוק מהמשפחות שלנו.
אם אני רוצה לשנות שם זה לשם כזה כמו אצל האנדיאנים: עובדת קשה כדי לשנות מעט. זה נראה לי ארוך וככה יודעים גם שאני כתבתי.
תודה למי שמלווה אותי כאן. אתן המלוות היחידות בדרך מאוד בודדה.

בהקשר של הורים שמעתי אמירה חכמה מאוד שאולי תעודדך: הרע (שההורים עשו), לא מבטל את הטוב (שעשו)
אני מתארת לי שההרגשה שלך עכשיו היא די רעה - הכל מוצף, את פנויה לראות מה קרה ורואה את מה שלא נעים לראות.
אבל באמת מאוד!! חשוב שתזכרי גם את הטוב שעשית ואת זה שאת עושה עכשיו!!! לא חיכית 20 שנה, את מטפלת עכשיו, בהווה, וזה דבר גדול ואמיץ וישפיע לטובה עליך ועל משפחתך!!
אולי תרשמי לך על פתק "מה בי הוא - אמא טובה" וכם פעם שיעלה הדיכדוך תקראי ותזכרי שיש בך גם את זה?!
חיזקי ואימצי.

לא היתה אצלנו אלימות פיזית מאז.

אני מנסה להגיד שאני משקיעה בהם המון אבל אני גם גרמתי נזק.

זה אף פעם לא קל לראות את הטעויות והשגיאות שלנו, אבל חשוב שתזכרי - הן בעבר!! וטוב שכך.
ואת העבר אין לשנות יש רק אפשרות לשפר בהווה. ואת זה את עושה.

את מטפלת עכשיו, בהווה, וזה דבר גדול ואמיץ וישפיע לטובה עליך ועל משפחתך!!
בדרך שבחרת, לשפר, להישתפר, להיות מודעת להשפעות שיש לך על הסביבה, אין הנחות.
זו לא דרך קלה אבל היא שווה!! ואין דרך אחרת, אלא לראות את הטוב והרע שישנם ותמיד לנסות לשפר.
כולם "מחליקים" פה ושם, אבל הכי חשוב זה לזכור לאן את רוצה להגיע! לראות קדימה, למרחק, ולא להתעכב על כל בור קטן כי אלו תמיד יהיו, ולעיתים הלא-מודע שלנו מביא לנו אותם כדי לנסות ולחזור לדפוסים ישנים שקשה כל-כך להשתחרר מהם.
אל תתני לזה לעצור אותך. את בדרך הנכונה. את יודעת את זה ואת זה כבר לא תשכחי.
וזה גם בסדר להתאבל על מי שהיית...
תני לעצמך הרבה פינוקים קטנים @} ותמשיכי לכתוב לנו...

מתביישת אמיצה.
קוראת אותך, רואה את התהליך שאת עוברת. רוצה לחזק אותך, פשוט לא יכולה לכתוב הרבה. רק שתדעי.
@} @} @}

אהלן! אני לא מוותרת לך... זה ברור לי שאת לא גאה על הנזק שנגרם. אבל את בהחלט יכולה להתגאות בדרך החדשה שאת הולכת בה.
אני מצטרפת למה שכתבו כאן מעלי ומעודדת אותך להמשיך לבחור כמה שיותר בטוב. ואני מאמינה לך שאת עייפה, כי מהרגע שהחלטת בצורה ברורה לעשות שינוי את עושה בכל רגע מחדש את הבחירה להתנהג אחרת ממה שהיית רגילה. את מתרחקת מההרגלים הישנים , את לא מתנהגת באוטומט, זה בוודאי תובע תעצומות נפש.
אני מחכה לשמוע ממך. מכיוון שאנחנו לא מכירות תרגישי נוח להמשיך ולשתף- לא רק בהישגים אלא גם בקשיים. ונכון שזה לא בסדר לצעוק על הילדים אבל אין תהליך שאין בו מעידות.

יקח הרבה מאוד זמן עד שזה יעזור
אכן, יהיה ארוך אבל שווה!

אני לא צועקת על הילדים. התכוונתי לצעקות על בעלי כשהם נוכחים. על הילדים אני מקסימיום יכולה לצעוק אם מושכים לי בשיער או נושכים אותי. ההשפעה של הצעקות ביני לבין בעלי על זה דיברתי.
תודה לפילונית לנעה לענבל ולענת. אתן מאוד מחזקות. פילונית אני יעשה מה שהצעת ונעה תודה על זה : וזה גם בסדר להתאבל על מי שהיית... אני חושבת על זה.
צריכה לחזור ילדים עכשיו.

אני לא צועקת על הילדים
סליחה שטעיתי ואולי הטעיתי..
הנה ציטוט מספר שאני אוהבת-

"זה מפליא- אולם יתכן שאינכם תופסים כי כיוונים רבים שלא התפתחתם בהם נמנעו מכם, מפני שאתם עצמכם חוסמים את ההתפתחות של עצמכם. אינני יכול אלא להתחנן לפניכם, פנו, לעזאזל, את הדרך לעצמכם! פרשו כנפיים, החיים והאהבה פתוחים לפניכם לרווחה! עליכם רק לקחת את האחריות ולאחוז בחיים. אולם רבים מאוד אינם בוטחים בעצמם; הם אינם מאמינים בעצמם. הם אפילו אינם מחבבים את עצמם....
הניחו איפה לכלים להכשלה עצמית. כמה פעמים שמעתם את עצמכם אומרים "אני לא שווה שום דבר." זיכרו, באמת אינכם שווים שום דבר, אם זה מה שאתם חושבים."

מתוך "לחיות ולאהוב" / ליאו בוסקאליה @}

דברים שכתבה שמיים בדף מכות לאח חדש
_הרבה פעמים אחרי התבוננות כזו יכולים לעלות רגשי אשם על מה שיכולנו לעשות ולא ידענו...
ולכן חשוב לזכור ו להתנחם מאוד בידיעה שבכל בוקר מתחיל יום חדש עם הזדמנויות חדשות לגדול ולצמוח.
וכן, שבכל יום כזה אנו עושים את כל מה שביכולתנו לעשות._
חשבתי עלייך למקרא הדברים
יום טוב (יש קצת שמש בחוץ)

מתביישת - לא הבנתי אם מצאתם את הטיפול שמתאים לכם (גם מטפל וגם בכיס) בדף משפחה בבעיה זקוקה לעזרה יש הפניות לכל מיני גורמים אפשריים ולא יקרים אולי תרצי לראות.

שליחה על ידי צופית* » 09 מאי 2005, 11:01

אתר נהדר המאפשר לקרוא, להזדהות וללמוד.
חיפשתי את הנושא שעליו אני רוצה לכתוב ולא מצאתי דף וכאן נראה הכי מתאים לכתוב...
יש לי בן זוג, הכרנו לפני שנתיים. לאחר שנה עברנו לגור יחד. הקשר נהדר והוא מקסים ויש אהבה רבה. עברנו משבר גדול כשאמר לי פעם שאינו רוצה להתחתן. המשכנו הלאה בכל זאת. לאט לאט שמתי לב שהוא יותר בענין. אני תמיד חלמתי על חתונה והיה ברור לי שכשאמצא את הבחור - נתחתן. לפני שבוע הוא הציע לי נישואין בצורה הכי ספונטאנית ופשוטה. התרגשתי, בכיתי , הנהנתי בראשי ואמרתי מיד כן. מאז אותו רגע נתקפתי בפחדים שאיני יכולה להסבירם וכאילו משהו בי הפך לאנטי...אינני יודעת למה לייחס את הענין. בשיחה כנה עם עצמי אני יודעת שזה הבחור איתו אני רוצה להיות ואותו אני אוהבת אז מדוע כולי אחוזת חרדה ואינני יודעת להתמודד עם זה? הרי אני אמורה להיות מאושרת מההתקדמות ומההצעה וכל זה...אין ספק שזהו צעד משמעותי וחשוב וזו בחירה של החיים....מה קורה לי? אולי אני צריכה עוד זמן? כמה זמן? אני כבר אמורה לדעת, להיות שלמה. דבר כזה חייב לבוא ממקום נקי...וכאן אין לי "נקיון" לגמרי. כמובן שחשבתי על הענין שאם אינני רוצה זה מעיד על משהו...חייב להיות מקור לפחד. חשבתי על סיום הקשר אך אינני מסוגלת לוותר עליו, הוא אהובי.

לפני שבוע הוא הציע לי
הכל טרי וחדש,קחי לך את הזמן כמה שאת מרגישה שצריך וכשהכל ייתבשל לך לאט לאט בראש,בלב,בגוף. את הרי לא הולכת מחר בבוקר לתופרת או לאולם יצא לכם לדבר על זה נכון? וכשיושבים ומתכננים,אפילו עם רשימה אז ההתרגשות והכיף באים,לעיתים גם הקושי:(כסף,עיתוי)זה לוקח קצת זמן. ואם יש ביניכם אהבה ואתם מסתדרים וזה באמת מה שרצית אז אל תיכנסי לפחדים,חבל.
חשבתי על סיום הקשר אך אינני מסוגלת לוותר עליו, הוא אהובי
למה לסיים? הכי חשוב שתירגעי ואת תיראי שהכל ייסתדר..@}

צופית,
הרגשות שאת מתארת מוכרים היטב, ולדעתי כולם, בצורה זו או אחרת, עוברים זאת.
שימי לב איזה רגשות ותחושות מגיעים מהלב ואיזה מהראש והאם זה מאוזן לטעמך.
האם חלק מהרגשות הן פחדים מהחתונה עצמה (או המשפחה)?
חתונה זה לא סוף העולם, בכל מקרה, וגם אחרי שמתחתנים אפשר להחליט לכאן או לכאן.
וחוץ מזה, המשפט האחרון שכתבת - התחושה שאי אפשר לוותר עליו, זה מין סימן שכזה, שאפשר ללכת ביחד לחופה.
לכו ביחד. החתונה זו רק עוד צומת בדרך ארוכה ....

שליחה על ידי ענ_בל* » 09 מאי 2005, 19:47

מאז אותו רגע נתקפתי בפחדים שאיני יכולה להסבירם וכאילו משהו בי הפך לאנטי.
תחושות מוכרות מאוד.
תחווי את הפחד, תהיי שם, זה נשמע אולי קשה אבל אל תידחקי את התחושות הללו הצידה. הפחד לא אומר שאתם לא צריכים להתחתן.
זו תקופה מרגשת ומלחיצה מהמון סיבות. מציעה לך/לכם, לעבור אותה בליווי של פסיכולוג, או מטפלת בפרחי באך, או כל אדם מקצועי אחר שאפשר איתו לאוורר פינות חשוכות.
רק טוב צומח ממקום כזה.
@} @} @}

שליחה על ידי צופית* » 10 מאי 2005, 09:16

תודה חמודות על התמיכה, זה מאוד מרגיע...מלחיץ אותי שהוא בעצם החליט ואני זו שפתאום נסוגה...ואני אולי צריכה לפנות לייעוץ לבדי אולי כדי לא "לטלטל" את הקשר ל"סחרור" מיותר...
והאם עליי לשתפו במה שעובר עליי או שאשר בעולמי ואקח את הזמן...

אני חדשה באתר ואני קוראת את הבעיות שמועלות כאן ולהצדיע לכל אחד ואחת שחושפת את עצמה. צריך אומץ ויפה שעה אחת קודם. חשוב להבין שכל מה שאנו חווים נובע מאישיותנו והדפוסים שמנהלים אותנו,ולמי שיש את האומץ להתעמת עם פחדיו, כעסיו ולהבין שהמקור להם נובע מילדותנו נוכל לאהוב את עצמנו אהבה ללא תנאי ומשם לאהוב כל אחד כאילו הוא זה אנחנו כי במהות כל הנשמות הן אחד וכולן רוצות אהבה, חבוק ושיקבלו אותנו ללא שיפוט. באהבה לכולם.

משהו על ציפיות ומחמאות - סרטו של שמחה כהן :
http://www.shemayisrael.com/ranweber/altv/simcha1.php

עוזר במשהו?

למתביישת שינוי מומלץ ספר לקרוא להעיר את הענק שבפנים כיצד ליטול שליטה מידית על ייעודכם אנתוני רובינס .

יש לי שאלה מה עם גברים שסובלים מהיעללות נפשית

מה עושים קשסובלים היתעללות נפשית מהאישה וגם היתעללות ברחוב לי הילדים בושות שרק אלוהים ישמור

בן זוגי ואני ביחד כמעט 4 שנים, נשואים 3-4 חודשים. אני מרגישה שאין לו שום הערכה כלפי ו"תופסת" שאני מנסה להוכיח את עצמי בפניו. הוא גדל בבית שלא היו בו מחמאות או שידורי הערכה, ואילו אני גדלתי על זה ל ח ל ו ט י ן - כך שלי הדבר חסר מאוד, ואילו הוא, לא ממש מצליח להבין על מה בדיוק אני מדברת, וגם לא מתחבר לצורך הזה שלי (שהוצג בפניו לא פעם) כי לדבריו - "זה מאולץ"...

חלוקת מחמאות גם לא באה אצלו בחשבון, כיוון, ולא פעם הוא מצוי במלנכוליות שמתבטאת בפרצוף חמוץ ובחוסר שביעות רצון שלו מכל מה שסובב אותו ( ללא קשר אלי) - הוא תמיד בוחר להיות הקורבן, המסכן, הקוטר... ולא בוחר בדרכים מעשיות כדי לשנות משהו שמפריע לו או שיהי רוצה שישתפר. אני שונה - הגישה שלי מעשית יותר ! אם משהו מפריע לי - אני אדאג לשנות, לשפר, או להבין את פשר העניין (ולא משנה בדיוק במה מדובר) - אני א פ ע ל. הוא לא.

אז בסדר, אנחנו שונים. לא כולם דומים - וטוב שכך . העניין הוא שאותי משגע ההרגל שלו - לשקוע ברחמים עצמיים ולא לעשות כלום על מנת לשנות זאת - זה פשוט מטריף אותי ! (הטבע שלי, כביכול, "לא מאפשר לי" לקטר על משהו, אלא אם כן ניסיתי בכל כוחי למנוע, להתמודד, לשפר... ולא הצלחתי. אבל אם לא ניסיתי, או עשיתי מעשה בעניין - איך אני יכולה לקטר ?...)

ברור לי שדרך התגובה שלו שונה משלי (כל המערכת עובדת שונה) - ואולי קשה לי להסכים עם זה, אבל אני מקבלת שהוא ככה - ואם הוא מקטר על משהו אני רק שואלת אותו מה לדעתו הוא יכול לעשות בעניין (בלי לתת הוראות או דעות נחרצות - כפי שנהגתי בעבר...) אלא מה הוא בוחר לעשות עם זה...
לימדתי את עצמי, שכשהוא מדבר איתי על איזו בעיה, אני אתחבר לעניין ממקום של הזדהות ותמיכה, אך ללא שום עשיה או מעורבות מעשית. - ברור לי שזה מה שנכון מצידו :הוא לא רוצה עצות ופקודות - הן גורמות לו להרגיש עוד יותר קטן ואומלל, את ההקשבה והההבנה הוא מחפש. יופי - אז זה מה שטוב לו - ואני משתפת פעולה.

הבעיה שלי עם המצב : 1. באופן שאני מתפקדת לצידו, כשהוא מעלה בעיה מסויימת (ואני "משתתפת פאסיבית") אני מרגישה מעיין חציצה ביננו, שאני לא נלחמת להגן עליו (כפי שאני רגילה...), שאני לא שם בשבילו כפי שהייתי רואה עצמי - ואף כפי שאני מצפה ממנו לעשות בשבילי ! - אני יודעת שזה מה שהוא "צריך", אבל מבחינתי זה "פרווה מידי" - ואפילו אני מפרשת זאת כמצב מרחיק ביננו - כי בעצם אני נדרשת "להתעלם" ממצוקותיו - לא במובן המוחלט אלא במובן של הפתרונות למצב...

הבעיה השניה עם זה - משום שהוא לא מעוניין בפתרונות שלי לעצמו, הוא גם לא מספק אותם בשבילי - כשאני מעלה קושי שלי בפניו. ואז הפאסיביות שלו מטריפה אותי ואני מרגישה שהוא חלש ולא מנסה לעזור לי או לעמוד לצידי - או להיות שם בשבילי - וזה מפחיד אותי - זה גורם לי להרגיש חוסר בטחון בקשר שלנו . לפעמים הוא נראה לי כזה כלומניק ! - פשוט ככה. - לא רק שהוא לא מסוגל לפרגן ולהחמיא - אלא שקוע בעצמו ולא "רואה אותי ממטר"... וככה גם אני מרגישה - הוא ממש לא מתכוון ":להלחם את המלחמות שלי" (נשמע קצת קיצוני...) או מוצא לנכון לעזור לי במצבים שונים, ואילו אני חושבת 3 צעדים קדימה על כל דבר בשבילו. הציפיות שלי מהגבר שלי הן קצת שונות... (ואני יודעת שרק לכריות יש ציפיות...)

? ? ?

אילה
אתמול בלילה היתה לי שיחה עם חברה, שבה הצלחתי, לראשונה, להגיד (גם לעצמי) דברים כל כך דומים על הזוגיות שלי,
שזה מפליא אותי שלא אני כתבתי את הטקסט הזה. תודה על העזרה הזאת.
מחכה איתך לתגובות.

מה ששכחתי לציין אתמול זה שאנחנו הורים לילדה בת כמעט שנתיים, והבדלי הגישות שתיארת כאן רק מתחדדים עם ההורות.
יש משהו בדרך בה חינכו את בחיר לבי (ואיך? איך בחר אותו לבי המוזר?), שגורם לו להתעלם לחלוטין מהרצונות הכי בסיסיים שלו,
פשוט לצמצם את הנוכחות שלו כאן לכדי "מה אני חייב", וההמשך העצוב והמתבקש הוא שגם את הצרכים של בתנו
(שמחוברת לרצונות שלה באופן מופלא מגיל אפס) הוא מחשיב כ"גחמות" ולפעמים אפילו "מניפולציות".
אם הבנתי נכון מדברייך ועדיין אין לכם ילדים - כדאי לברר סוגיות הורות בסיסיות לפני שזה נהיה מאוחר

אילה, התקרבות:
לבסוף מוצאים אהבה

ידוע... נכון אבל לא מספק את כל "התשובות"... תודה

שלום לכם.....
אני רוצה לשתף אתכם בלבטים מאוד קשים שלי באשר לקשר הזוגי שלי.
אני ובן זוגי כבר 3 שנים יחד, מתוכן גרים יחד כשנתיים. הזוגיות נהדרת וטובה ויש בה המון ממה שביקשתי לעצמי...
אני בת 31 ובן זוגי בן 29. לאחרונה הרגשתי שאני רוצה להתקדם...למסד את הקשר ולהקים משפחה.
התחלתי בשיחות איתו בנושאים הללו....ידעתי מה דעתו על חתונה, שהוא מתנגד לכך ולא הכי מאמין במוסד הזה, אם כי אינו שולל את האפשרות על הסף רק שאינו יודע מתי ירצה בכך.
ייתכן שמכיוון שידעתי, ודיברנו על כך לא פעם, פיתחתי גם התנגדות לנושא חתונה ו"עברתי" לסירה שלו. אם כי החברות שלי מופתעות ממני לגמרי, אמרו לי: "את - שתמיד רצית חתונה והאמנת בנישואין..."
הבנתי שאולי אם אוותר על הענין ואמשיך הלאה, לנושא הבא, המצב יהיה שונה. הסתבר לי כי הוא אינו יודע אם רוצה להקים משפחה בכלל וגם מסרב לקבל החלטה. אמרתי לו שאני רוצה לממש את האימהות ואני רוצה ילדים איתו והוא לא יודע אם הוא רוצה ילדים ומתי. הרגשתי תלויה באוויר מבלי יכולת לדעת מה קורה כאן בעצם. הרי הזמן שלי יקר ואיני רוצה לחכות עוד. אם אשאר איתו, יכולה להיות כאן החמצה ואם גם בעוד 3 שנים לא ירצה? מה אז אעשה? אני לא צעירונת בת 22....אני מנסה להעלות הנושא שוב ואין שינוי בעמדתו. חשבתי שהוא צריך זמן אבל נראה לי שאנחנו מספיק זמן יחד כדי לדעת מה רוצים מהקשר הזה....
לא נראה לי פתרון אחר מלבד לסיים את הקשר. והכאב הוא עצום ובלתי ניתן להסבר בכלל.
מה דעתכם?

שלום גמבה, אני מבינה את מצבך. הייתי במצב דומה. את חייבת להיות נאמנה לעצמך ולחתוך ! לא אולטימטום ולו בטיח.
לקום וללכת עם הסבר מאוד פשוט - שאת לא מוכנה לוותר על רצונותייך בעניין.
(אני לא רוצה ש"תבני" על זה, אבל) יש גברים שעד שהחרב לא "מרחפת על צווארם" - אינם שוקלים שינוי, כך שאולי רק זה שתעזבי (ולא רק תדברי על זה ותתלבטי איתו...), הוא יבין מה הוא מפסיד ויעשה את השיקולים שלו... כמובן שהישארות איתו, תוך הרגשת פיספוס ותבוסה עצמית, לא ממש תיבנה אותך ואת הקשר שלכם...

תהיי אמיצה ותזכרי שהזמן תמיד מתקדם קדימה... גם במובן היציאה ממשבר וגם במובן ה"שעון הביולוגי"...

כמובן שקיימות מסגרות שונות ואפשרויות מגוונות להתחתן (הסכמים, חוזים, נישואין מסוגים שונים...) וכן לגבי הבאת ילדים, אבל לפי התרשמותי - הוא פשוט שט לו באגם חוסר המחוייבות ולא מתכוון לצאת מהשלווה הזו ולהיישיר מבט להמשך החיים (שכנראה מאוד מפחידים אותו), - וכדי להבין למה או - מתי ואיך זה יקרה לו, א ת עלולה להפסיד. את צריכה להבהיר לו חד משמעית שלך אין זמן.
שמה שבוער אצלך עכשיו זו אותה התמסדות והתפתחות וזה יקרה איתו או בלעדיו ... בהצלחה.

לפני איזה שנה (אולי יותר) התפרסמה כתבה (באחד העתונים הגדולים של סוף השבוע) על ספר שכתבה אשה אחת (לא זוכרת את שמה) שלשיטתה - אם את רוצה שהגבר יעשה - תעשי את כמה שפחות (משהו כזה, אני כמובן מתמצתת ...). אם לאשה קשה לעמוד במטלות השונות היא צריכה להמנע מלעשות כמה שיותר, ולתת לגבר לעשות. זה יתן לו הרגשה טובה - כי הוא פועל ועושה ומקבל מחמאות על הישגיו... ואת מרוצה כי הוא מתפקד כשותף ולא מפיל הכל עליך.
אני חייבת לציין שיש בזה משהו - זה יכול לעבוד ! אם אני "אסיר את ידי" מהאחריות על משהו בן זוגי ישים לב שהעניין "לא בטיפול" ויטפל בו (או שלא... ? ) (-;

גליתי שבן זוגי, לא פעם, לא הצליח להגיע למצב של לקיחת האחריות - - כי לא אפשתי לו. תמיד הקדמתי אותו (והקצב מהיר יותר אצלי) ואילו כשהנחתי לעניין - זה פשוט קרה !
במצב שבן זוגי לוקח אחריות על משהו (קניות, נקיון הבית...) אני מאפשרת לו להחליט ונותנת לו להוביל. אפילו משחקת את עצמי קצת "לא מבינה מהחיים שלי"...

זה קטע שאנחנו לפעמים צריכות להטפיש את עצמנו (= לעשות עצמנו טפשות...) בכוונה, לא ? |-:

לא פעם זה נראה כמו בדיחה קוסמית אחת גדולה - יושבים להם שם למעלה כמה חבר'ה ונקרעים מצחוק על איך שגברים ונשים מנסים לחיות יחד...

לנשואה הלא " נשואה" אני מתארת לעצמי שלחיות כפי שאת חייה זה באמת לא פשוט במיוחד שאת כמעט עושה הכול
ואת מצפה בצדק שידע לפצות אותך כי מגיע לך ,
לדעתי הוא לא מבין שהוא עלול לאבד אותך , אם רק תפגשי בהקראי גבר שיתן לך את מה שחסר לך את בטח תבגדי
בו בלי להרגיש אפילו יסורי מצפון , לדעתי אם תמצאי מישהו כזה אני בהחלט אחריך והכן מגיע לך, אולי אז אישך יתעורר
ואז לך דווקא יתאים שהוא לא בבית ----------בהצלחה

גמבה היי
את מחזירה אותי 12 שנים אחורה שגרתי עם חבר שנתיים וחצי בדירת חדר ואחרי שנתיים וחצי חשבתי שהגיע הזמן
למסד את הקשר בינינו , ושבאתי ואמרתי לו שהגיע הזמן הוא אמר לי מתי שאני יחליט אני נורא נפגעתי מהתשובה שלו
ובאותו זמן חברה שלי נסעה לאכזיב וביקשה שהבוא איתה ואני נסעתי אחרי התשובה שקבלתי ממנו
שהגעתי לאכזיב הייתי מאד עצובה , והתקשרתי אליו והמזכירה האלקטרונית ענתה הוא בשיא חוצפתו שינה את ההודעה
שכאן גר מ ------ בלבד אני מאד נעלבתי כי אני עוד גרתי שם וגם שלמתי שכר דירה אחר שבכיתי החלטתי ללכת להתקלח להתלבש וללכת לרקוד וכך הכרתי את אישי והיה נפלא עם המון אהבה
שהגעתי הביתה אמרתי לחברי שמבחנתי הוא יכול לקום וללכת כי יש לי מישהו אחר
כך הוא קם ועזב , וחייבת לציין שהיה לו מאד קשה הוא היה מתקשר ובוכה בטלפון מתחננן מחר אני הולך לרבנות
אמרתי לו שאם לא עשית את זה עד היום כנראה שזה לא היה זה
לכן לפעמיים אנחנו פוחדים שמע ישינטשו אותנו , ומצטבר שזה בדיוק הפוך ,
אל תפחדי לקום וללכת ותראי שהוא ירדוף אחרי ,
בהצלחה tale aviv@walla.com

תודה לכן/לכם, על השיתוף, על הכנות והעצות...
מיום ליום אני מבינה שאכן זה מה שעליי לעשות וזה כ"כ קשה...אבל אין ברירה, אני מרגישה שאני צריכה ללכת. ומה שיהיה יהיה. אנחנו לא שמים לב, איך שהזמן עובר...הוא רץ...
אני חושבת שקשה לי המחשבה של להיות לבד וקשה בנוסף, גם המעבר וכל הקטע הטכני.

טל, לא הבנתי איך עשית את המעבר המהיר מהחבר שלך לבחור שהכרת? זה לא היה מהיר מידי?

סלע, את חדה וישירה וקולעת היישר למצב!

גמבה היי
מצטבר שכל זמן שאנחנו נמצאים באיזה שהיא מסגרת נדמה שזה מאד לא קל לקום וללכת
ואת צודקת , אני בטוחה שאם לא היה יוצא לי להכיר באכזיב הייתי בטח חוזרת אליו ונשארת איתו מפחד שמא הוא יקום ויעזוב אותי. ( כוח ההרגל )
אבל למזלי הכרתי בחור מקסים שהיום הוא אישי והוא גרם לי לשכוח אותו מאד מהר קחי בחשבון שאחרי שנתיים וחצי
זה כבר יותר הרגל מאשר אהבה- שרקדתי באכזיב סלו עם החבר החדש שהיום הוא אישי הרגשתי זרמים שחברי מזמן כבר שכח לעביר בי ,
אני מאחלת שתמצאי מישהו שיגרום לך להרגיש הרבה יותר טוב
ואל תתפלאי הכל אפשרי -----------בהצלחה

גמבה,
לאחר שנתיים וחצי בקשר חזק ואוהב אבל קשה, שתמיד היה בו משהו קצת מתעלל (מצידו בלבד), של ניסיונות אינספור לשנות, התפרצויות זעם ושבירת צלחות - אני חיה טוב כל כך, כבר חצי שנה. חצי שנה של רומאנים סוערים, סטוצים כיפיים, חדוות המין והחגיגות, אינספור בחורים שהגיבו לדרך שלי לחגוג ולטרוף את העולם בשמחה ורצו בי.
ופתאום כל כך הרבה דברים התבהרו לי, כמו למשל מה אני צריכה והיכן המגבלות שלי, ובעיקר בעיקר בעיקר -
מי אני באמת ומה אני רוצה מזוגיות.

היום אני מוכנה לזוגיות טובה כמו שלא הייתי מעולם. אני שמחה מבלי שאף אחד מכבה אותי, מודה לאלוהים שאני כאן עכשיו. ומשהו אחד מאוד ברור לי: כשזה "זה" - זה די פשוט בבסיס, בגרעין הקשר. ותמיד יש את הגרעין ויש את הפריפריה שיכולה להיות לא פשוטה, אבל הרצון הבסיסי הוא ללכת ביחד, ללכת לקראת החיים פשוט ביחד. לא להיות אוייבים אחד של השני, לרצות אחד את חברת השני באותה מידה באופן כללי, לרצות ללכת לאותו כיוון, גם אם בדרכים קצת שונות.
הגבר שלך צריך לרצות בך.
מאוד.
עד הסוף.
את מלכה. את אישה, את נהדרת.
הוא צריך לראות את זה. להבין את ערכך.
גם אם בדרך שלו.
אבל את צריכה להרגיש את זה בתוך תוכך. ללכת לישון בלילה בתחושה שהעולם אולי דינאמי, מורכב, רלטיבי, חמקמק - אבל את והוא ביחד ברצון הבסיסי שהוא רוצה לקום איתך בבוקר לתוך העולם הזה. שאת רוצה שהוא יהיה לידך שם.

זה נשמע רומנטי? נאיבי? אני יורה גבוה?
לא בטוחה.
מאמינה באמת שזה יקרה פשוט, בעיקר ככל שתהיי את (ואהיה אני) אישה שמחה וחזקה שחיה את חייה ופתוחה ואמיצה ליפול, לכאוב, לחיות מהבטן, לצחוק ולבכות.
כזו שמי שירצה לקום לצידה יזכה בה.

נו, אני מודה שיש לי עוד כמה חודשים לגיל שלושים ואולי משהו עוד ישתנה,
אבל מקווה בעיקר שלא.

בהצלחה לך.

התקרבות - רק עכשיו שמתי לב שהפנית אלי את הקטע מה-7.10, לגבי ההתיחסות של בן זוגך לרצונות ולצרכים של ביתכם.

אחת החששות הגדולות שלי, בדינמיקה עם בן זוגי, היא הבאת ילדים.אנחנו נשואים פחות משנה, כך שהעניין עלה באופן כללי אך ללא החלטה או תכנון ספצפיים, בטח בקרוב יעלה באופן מעשי יותר.
אני חוששת מהתגובה שלו בהבנה של השינוי ... (פתאום אני לא "במקום ה-1"..., "אין לה זמן בשבילי"...), מההתגייסות שלו כפרטנר, גם כשלא ממש נוח..., מההבנה של הצורך בטיפול אבסולוטי בתינוק /ת (מבלי לפרש את הצרכים כמניפולציות - כפי שהגדרת זאת...). אני בהחלט מודעת לחסכים מאוד רציניים שספג מביתו ומאימו (חור גדול ושחור) ולא רוצה שיעביר זאת הלאה בבוא היום...

דבר נוסף ממנו אני חוששת - לבן זוגי אין נסיון עם תינוקות וילדים ולי יש, כיוון ומאוד קשה לו "לקבל ממני הוראות" (גם בקשה מנומסת נשמעת לו לפעמים כפקודה...), אני חוששת שהוא יפתח מתחים סביב העניין ("איך את יודעת ?" ... "ככה אני חושב שיותר טוב לעשות"...). מה דעתך ?

איך את מתמודדת עם זה שהוא מחשיב את הרצונות של ביתכם כ"גחמות" או "מניפולציות"... (גם איתו וגם עם עצמך?) ?

איך לדעתך אני אמורה לברר איתו את אותן "סוגיות" הורות בסיסיות" ומה הן אמורות לכלול לדעתך ? (אני והוא גדלנו בבית מאוד שונה אך בדיוק מאותו רקע.)

אני מאוד אשמח לשמוע...

אילה
אני אנסה לסדר את מחשבותיי כי מתרוצצות לי המון כאלה בתשובה לשאלותייך.

קודם כל -
לבן זוגי אין נסיון עם תינוקות וילדים ולי יש. אני חייבת "להזהיר" אותך שנסיון כזה הופך להיות כמעט לא רלוונטי כשיש לך ילד.
את נשמעת לי מספיק חכמה כדי שאניח שכשתגיעו לרגע תכוננו סגנון הורות שונה מכל מה שאת מכירה, שיהיה לגמרי שלכם. של שניכם.
זה אולי הדבר הכי חשוב שהייתי עושה אחרת: הייתי נותנת לו חלק מהתחלה, לא מרחיקה אותו בקנאות כי "רק אני יודעת" או כי
"רק אני קשובה לצרכיה". סמכי עליו.

מה שמוביל אותי לעניין הבא - כדאי לנצל את זמן ההריון לדיונים על סגנון ההורות שהייתם רוצים.
נדמה לי שמתוך היכרות עם החומר, וכדי להימנע מעימות, לא העליתי את העניין הזה בזמן ההריון, שהיה הזמן הכי מתאים כדי לייצר דיאלוג.
נדמה לי שגברים מאד נפתחים לסוג-שיח כזה במשך ההריון. (וגם קצת מעריצים אותנו, וקצת לא רוצים לעצבן, מה שמקל על הדיון(-:)
אחר כך הכל קורה כל כך מהר,שאין זמן/כוח/חשק לנהל דיונים תאורטיים. רק עכשיו אני מבינה כמה חשוב שההורים יהיו צוות.
כולל חלוקת משימות, אם צריך, כולל הכרה ביתרונותייך וחסרונותייך לעומת אלה שלו.

ובעניין הקשב לרצונות של הקטנטונת - זאת אולי השאלה הכי קשה לי.
קניתי לנו את לבסוף מוצאים אהבה והתחלנו לעשות את התרגילים שהוא מציע. זה הצחיק אותנו בהתחלה, והיינו נבוכים מ"לעשות תרגילים
של אמריקאים מטומטמים", אבל אני חייבת לומר שבינתיים זה עובד. אולי כדאי לך לקרוא את הספר, לראות מה את יכולה לקחת ממנו, להציע לו
לעשות ביחד את התרגילים או אפילו סתם לדסקס את התאוריה. זה יכול להעלות דברים על פני השטח ולגרום לכם להתמודד עם שאלות
שהכי כדאי להתמודד איתן עכשיו.

מקווה שלא בלבלתי לך את המוח עם הניסוחים המפותלים שלי. אשמח להמשיך בדיון הזה.

יש לי בעל מצויין אבל הוא מכור לאינטרנט, מרגע שהוא חוזר מהעבודה (6 בערב)הוא און ליין עד הרגע שהוא הולך לישון ( 1-2 בלילה) ובסופי שבוע עד כניסת שבת וממוצאי שבת והלאה... כמה שניסיתי לדבר איתו שום דבר לא עוזר.. הבעייה היא שאין לנו שום בעייה אחרת .. יש לנו ילדה נפלאה , הוא עוזר לי והוא בעל ואבא טוב .. רק שאת מרבית זמנו הוא משקיע באינטרנט.
מה עושים ?

נ.ב...
סליחה שפרצתי לאמצע הדיון הקודם .. אבל אני לא בטוחה איך לפתוח דיון משלי בדף חדש...

התקרבות -
קודם כל המון תודה. הניסוחים שלך ממש לא מפותלים ובטח שלא בלבלת...

את הספר "לבסוף..." קניתי לנו כבר מזמן אבל בן זוגי דווקא היה זה שקרא אותו ואני נתקעתי באמצע. אני אתחיל אותו מחדש ואגיע לתרגילים ואשמח שנתנסה בהם.

אני מאוד מסכימה עם הגישה של בניית סגנון הורות משותף ו"עצמאי". אין לי גם שום רצון לתפקד (ובטח שלא בהקשר של ילדים, ולו גם בכל תחום אחר ) כ"אחראית" או "מבינה יותר " או "זו שיודעת / צריכה להחליט" ... אני חושבת שזה גרוע ביותר.
כבר הזכרתי את הגישה המעשית שלי לחיים, השונה מגישתו של בן זוגי (במעלה הדף...) והזמן לימד אותי שכשחשוב לי ששנינו נעשה משהו ביחד, אני מאפשרת לו ליזום, לגרום לזה לקרות.
בעבר הייתי רצה ומפיקה הכל לבד (תוך התייעצות מתמדת איתו ) אבל הרגשתי שאני עושה הכל (ואם משהו היה משתבש או לא מתאים לו אז הוא הרשה לעצמו לקטר... ואז אני הייתי מתאכזבת "גם לא עשית וגם אתה בא בטענות...").
היום (במה שחשוב לי) אני "ממסמרת את עצמי לכסא" ונותנת לו לקדם עניינים - ולהפתעתי גיליתי שזה עובד ! זה לא שהוא לא בעניין, אלא הוא פשוט בקצב שונה.
עדיין יש את הדברים הקבועים שאני מקדמת, שפחות מעניינים אותו (ומצאתי שאין מה להתעקש עליהם) ואני לקחתי עליהם אחריות. (נניח קניית מתנות - דבר שלא מעניין אותו ואין לו סבלנות לזה. בעניין זה, למשל, הבהרתי לו שהוא לא יכול לבוא בטענות, אם הוא בוחר שלא להיות שותף, וזה עובד יפה.) אין לי בעיה עם חלוקת תפקידים בתחומים שונים.

אני חושבת שבמצב שאני (או כל אחת אחרת), עושה הכל "לפניו", אני לא מאפשרת לו הזדמנות לעשות בעצמו, ואפילו יוצרת במו ידי מעין אימפוטנציה אצלו (במובן המעשי...), כי הוא מתרגל שהכל אני עושה... ולא רק שמצב כזה עלול לאכזב אותי, אני גם מחמירה אותו ואף הופכת את עצמי ואת העשייה שלי למובנת מאליו (כי - "ברור שתמיד אני עושה"...)

כך שבהקשר של גידול ילדים "קל וחומר" שאני מאמינה שחייבת להיות שותפות מלאה והסכמה על הגישה.

מה שכן - שנינו גדלנו בצורה שונה, בגישות כמעט מנוגדות, ואני קצת חוששת מהצירוף של שתיהן יחד. הוא בא ממקום הרבה יותר קשוח וקשה, בלי הרבה חיבוקים (בכל המובנים) ולמרות שהוא מבין בעצמו את מהות החסכים שלו מאז, יש לי הרגשה שאם זה היה תלוי בו , זו בדיוק ה"שיטה" שהיה נוקט בה הלאה עם ילדיו. אבל אולי אני מפספסת בגדול. אולי דווקא מתוך החסך הוא יתחבר טוב יותר לצרכים ויתן את מה שהוא בעצמו לא קיבל. אין לי אפשרות לדעת.

בחלק מהמפגשים שלנו עם חברים עם ילדים (ולכולם כמעט כבר יש) אני מזהה את התגובות שלו כחוסר הבנה/ חוסר סבלנות אליהם (שלפעמים הם צועקים, מלכלכים, דורשים השגחה צמודה ותשומת לב...) וזה מעורר בי דאגה - האם הוא באמת מבין מה זה ?, מוכן לזה ? אני יודעת שהוא רוצה בזה, אך יש לי תחושה שהוא מדמיין משהו יותר "רומנטי" בעניין גידול ילדים (בלי ה""עבודה השחורה"") ולא מודע לדרישות ולהתמסרות. כשאני מנסה לדבר איתו על העניין אני שוב נתפסת בעיניו כ"מבינה" אפילו אם לא אציג שום עמדה או שיפוט כלפיו...

בקשר ל"הכנה" בזמן ההריון - פעם אמא צעירה אחת אמרה לי שמזל שההריון נמשך 9 חודשים (למרות שלדעתי זה יותר כמו 10), כי כך יש להורים זמן להבין את זה שהם עומדים להיות הורים ולהבשיל לתוך זה... הייתי רוצה להגיע להריון עם קצת יותר ביטחון ממנו בנושא.
מה דעתך ?

לפני הכל אני חייבת לומר שאני די מעריצה (וגם טיפה מקנאה) בהתעקשות שלך לברר את כל הטעון בירור לפני שאתם מגיעים להחלטה.

שנית: בנזוגי גדל בבית דתי, נטול חיבוקים, עם מנות קצובות של אהבה והתעלמות מוחלטת מצרכיו ('מניפולציה' - מוכר לך מאיפשהו?).
הוא אחד האבות הכי מחבקים שאני מכירה, מאוהב בקטנטונת קשות, מעדיף להיות אתה על פני כל דבר אחר. (הדבר המדהים הוא שגם
אבא שלו, שהיה אבא קר ומנוכר, נמס לגמרי מאז שהיא נולדה.)
יש דברים שהוא עושה שלא מתתי עליהם בהתחלה, והיום אני מבינה שברוב המקרים השוני בינינו רק עושה לה טוב.
היא אחרת כשהיא אתו.
היא רוצה לצאת ("אמא יאללה. נלך?"והדלת כבר פתוחה). אני אמשיך מאוחר יותר

תודה, זה בהחלט מעודד אותי.
אני רק לא מבינה מה הקשר לבית הדתי... אם ההורים "קרים" אין לזה קשר להיותם דתיים. לצערי, קיימים הרבה חילוניים, המתפקדים כ"הורים קרים", וסביר להניח, שהוריהם היו כך כלפיהם.
אשמח לשמוע עוד...

גם אצלנו קרה דבר דומה (כמו אצל התקרבות). הינמסות של מערכת קשוחה. פתאום הרשו לעצמם להתרכך עם הילד (נכד). זה נפלא.

התקרבות - נעלמת לי... מקוה שלא פגעתי בהערה על הבית הדתי... ואם כן - אז זו ממש לא הייתה כוונתי ואני מתנצלת על כך. אני מאוד אשמח לשמוע עוד @}

אילה @}
ההיעלמות שלי מסיבות טכניות לחלוטין. התיקון שלך היה במקום.
ניסחתי ומחקתי ושוב כתבתי ואני לא מצליחה להתנסח היום (החודש?).
אני חוזרת שוב ל לבסוף מוצאים אהבה . אפילו רק כבסיס לדיון, אפילו במנות קטנות ובהתעלמות מוחלטת מהנחרצות האמריקאית המעצבנת.
אני מקווה שאחזור לאיתני (המנטלי) בקרוב ואוכל לתרום לדיון הזה קצת יותר מ המלצות ספרים.
אני לא נעלמת ומחכה לעידכונים מגירסת ה"מי שטורח בערב שבת"