דפים קשורים: מכיוון שמדי פעם עולה בדפים השונים הדיון על אחריות מול אשמה ועל הנטייה לבלבל בין השניים, חשבתי שכדאי לייחד להבחנה הזאת דף משלה.
ד
מי שרוצה מוזמן לחדד, להעמיק, להרחיב, להפריך ולתת דוגמאות. (עירית לוי)
דיון שהתפלג מתוך הדף ייסורי בגידה
עוד טיפה לים התגובות (2004-11-18T23:52:40):
לעולם אין הבגידה מוטלת על כתפי הצד הבוגד בלבד. לעולם זהו שתוף פעולה מדוייק בין השניים.
מבקש לחלוק.
תחליפו בשורה למעלה את המילה "בגידה" במילה "אונס". עכשיו איך המשפט נשמע? נורא. נכון?
אז למה יש אשמה בצד הנבגד??
לדעתי אין הצדקה לבגידה. נקודה.
בעלך/אישתך לא מוצא/ת חן בעיניך. הואל/י להתגרש.
נעמי בן שיטרית (2004-11-19T09:58:12):
כל חוויה כמו גם אונס ובגידה היא תוצאה של מהלך מחשבתי ורגשי שבחלקו אינו מודע. מהלך יוצר ומהלך מאפשר. המהלך המאפשר את החוויה במידה מסויימת גם יוצר אותה, והמהלך היוצר גם מאפשר לה לצאת אל הפועל. לאחר הפגיעה, תדהמה וההתעוררות אל הכאב וההרס, כדאי שיעצור הצד המאפשר (הנפגע), ויבדוק את המהלך המחשבתי והרגשי שאפשר את החוויה. יש שיבדוק זאת בעזרת טיפול נפשי ויש שיבחר בכל דרך שתוביל אותו אל הלא מודע לזהות את הדפוס המאפשר-יוצר. אונס הוא לעיתים תוצאה של הלכי מחשבה קורבניים, תחושות ניצול, תחושת חוסר גבולות וחוסר בטחון בקיום היציב של האני הגופני והנפשי. כל אלה היו שם לפני החוויה הנוראה.
כל אלה אין בכוחם להוריד ולו טיפה מאחריות הצד היוצר-מאפשר (הפוגע), אך התקעות קורבנית בהאשמתו תותיר את הנפגע חשוף לחוויה נוספת מסוג זה.
עוד טיפה לים התגובות (2004-11-19T13:19:12):
באונס: זה שהצד הנפגע צריך לשחרר את עצמה (בד"כ) מה"תקיעות" אינו מטיל עליה כל אשמה לעצם הפגיעה.
כך צריך גם לדון, לדעתי, בבגידה.
גם שם ברור שהצד הנפגע צריך לבצע עבודה אישית כדי לשחרר את עצמה (עצמו) מתקיעות קורבנית.
אך ה"אחריות" (ומשא האשמה הנלוה) צריכה להשאר מנת חלקו של הצד הפוגע בלבד!
נעמי בן שיטרית (2004-11-19T15:05:18):
נראה כי הדיון על איפשור אונס (או כל חוויה אחרת לצורך העניין), נכון יותר לדף מודעות עצמית.
חוקי הבריאה ליצירת המציאות הם חוקים כלליים התקפים לגבי כל חוויה בין אם היא חווית אונס, בגידה או ניצול כספי. למרות זאת אנו שופטים חוויות אחדות כקשות ביותר ואחרות כקלות וקובעים את מידת האשמה והעונש על פי תפיסות הנובעות מההבנה הרגשית שלנו כמו גם מהמנטליות החברתית והתרבותיות.
למעשה ברמת היצירה והבריאה האנרגטית של החוויות הארציות, אין הבדל בין אפשור פגיעה בעצמי (להאנס, להיות נבגדת) לאפשור פגיעה באחר (לאנוס, לבגוד). שתי האפשרויות נובעות ממקום של חסר ופחד ולכן יוצרות סבל וכאב. האחריות על הבריאה האנרגטית של החוויה המשותפת היא אכן חמישים חמישים. רק החשיבה השיפוטית שלנו תקבע כי הפוגע אשם יותר. הנשמה החופשייה והעצמאית תדע לספר על הבחירה בחוויה למטרת התפתחות ולמידה. האדם החווה יוכל להבין, לסלוח ולהודות לחוויה רק לאחר שיתפתח ויצמח ממנה למקום חיובי יותר מהמקום שהיה בו במצב האפשור פגיעה.
צפריר שפרון (2004-11-19T15:39:26):
_הזהרי בדברייך, בבקשה, נעמי.
אונס הוא תוצאה של כפיית שליטה גברית על מי שפגיע וחלש ממנו; נשים, ילדים, לעיתים אף גברים._
לא תמיד האונס/ת הוא גבר.
לא תמיד הנאנס/ת היא אשה.
כאן, כל צד נושא באחריות מלאה לחלקו בזוגיות. כאשר מתרחשת בגידה בין בני זוג - כל אחד נושא בחמישים אחוז מהאחריות לבגידה זו. נקודה.
כאשר מתבקש כל צד לקחת אחריות על חלקו, יכול הצד הנפגע או הפוגע או שניהם יחדיו להתנער מחלקו/חלקה ביצירת המערכה הזו במחזה החיים עצמם.
על מנת שתתרחש בגידה נדרש אמון.
על מנת שיתרחש אונס אין צורך בשום זיקה בין הצדדים. לעתים קרובות יש זיקה אבל עדיין אין נדרשת זיקה הכרחית. על מנת שבגידה תתרחש יש צורך באמון, יש צורך בזיקה מובהקת בין הצדדים.
השלכת רעיון הכפיה הפיזית (אם נפתח את המושג אונס לפרשנויות רחבות הרי שנראה כיצד אנחנו כופים בעצמנו על חלשים מאתנו - הן גברים והן נשים), להתנהגות אשר איננה מחסירה מהצד הנבגד דבר (מה חסר לאיש של בובה? מה נגרע ממנו למעט כבודו? וכך גם לגבי אשתו של בוב) אלא שוברת את האמון שלו, איננה משרתת לא את סוגית הבגידה הזוגית במובן של ברור הסוגיה וודאי שלא את סוגית האונס או הכפיה שבהחלט אינה רלוונטית לכאן.
נעמי בן שיטרית (2004-11-19T15:53:15):
על מנת שיתרחש אונס אין צורך בשום זיקה בין הצדדים.
אין צורך ולעיתים אינה קיימת זיקה רגשית, או הכרות כלשהי, אך תמיד קיימת זיקה אנרגטית.
מפגש בין שניים הוא תוצאה של משיכה בין תדרים זהים. (חוק בריאתי)
לכן המפגש, אכזרי ככל שיהיה כלפי צד אחד, מתחלק באופן יצירתו על פי חמישים חמישים.
רק השיפוט הארצי יקבע את חלוקת האחריות והאשמה וידרג את מידת הפגיעה.
בשמת א (2004-11-19T15:59:13):
תחליפו בשורה למעלה את המילה "בגידה" במילה "אונס".
למה?
כלומר, מה הקשר?
לדעתי זה כשל לוגי. אי אפשר להחליף, כי אלה שני דברים שונים לחלוטין. זו קפיצה שנובעת מאסוציאציות חופשיות פרועות.
נעמי בן שיטרית (2004-11-19T16:18:41):
קשה, מכעיס ומקומם לאומר לנאנסת (לעיתים בתור ילדה) שהיא בעלת אחריות על אפשור הפגיעה.
מטיפולים בדמיון מודרך ותקשור תובנות עלו סיפורים קשים של נשים שהיו ילדות המאפשרות אונס.
כל אחת וסיפורה האישי. מצב האפשור פגיעה של אותן ילדות נבע מחוויות קשות של חוסר בתחושת עצמיות בגוף ובנפש כתוצאה מהיותן בנות לאמהות במצב נפשי מעורער או אטום, ולעיתים מהיותן בעלות קארמה קשה שהגיעו איתה ושורשיה זוהו רק בשחזור גלגולים. לעיתים הפגיעה הודחקה במשך שנים ועלתה רק עקב חווית פגיעה נוספת. בכל מקרה הסתבר כי הנשמה של אותה נפגעת זימנה/אפשרה את הפגיעה על מנת להתמודד באופן אקטיבי עם המצב הנפשי המודחק מלכתחילה. הנשמה מתממשת בגוף הפיסי על מנת לממש ולהגשים את עצמה. הדחקה אינה מאפשרת הגשמה ולכן הנפש לעיתים מבקשת פגיעה על מנת להתעורר ולהתפתח.
מובן שמצב זה אינו מודע לנפגעת ולסביבתה התומכת ומכאן שבאופן טבעי אך שיפוטי משמרת את היותה קורבן ומונעת ממנה את המודעות לחמישים האחוזים שביצירת המציאות של עצמה.
נעמי בן שיטרית (2004-11-19T16:26:42):
נכון שמצב בגידה שונה לחלוטין ממצב אונס ברמה הרגשית, מחשבתית וארצית. אך ברמה האנרגטית שבה נוצרות הההתנסויות השונות, אותם חוקי בריאה חלים על כל יצירת התנסות ובריאת מציאות.
והחוק הוא אחריות שווה, חמישים חמישים, מכיוון שחוויה גשמית נוצרת דרך מפגש בין אנרגיות זהות.
אל דנטה (2004-11-19T17:16:55):
פצצות של רעיון נעמי. האם לאבא של סבא שלי היתה זיקה אנרגטית לטבח ולכן מצא עצמו יום סגרירי אחד במשרפה?
אשמח להסבר.
צפריר שפרון (2004-11-19T17:18:26):
נעמי,
בהחלט, כל ההתייחסות שאת מביאה כאן לעניין החלוקה הזו של אחריות משותפת בהחלט מתאימה. עם זאת, התבוננות זו היא מורחבת, במבט המקיף.
ממבט זה הרי שמתקיימת זיקה מאוד חזקה בין הצד האונס לצד הנאנס - התקיימותם כמשתייכים למין האנושי. מכאן שהזיקה האנושית קיימת בכל מפגש אנושי ומכאן שבגידת הצד האונס היא אותה בגידה במין אליו הוא משתייך.
כאשר עולה התנגדות כמו זו העולה כאן, הטחת העובדות נדרשת בהחלט. עם זאת, לעתים קרובות הטחת עובדות אלו או התבוננות זו מאפשרת העמקת ההתחפרות של הצד הפגוע - כחלק מהתהליך של התקרבנותו. אז, כשהצד המתקרבן מתעטף בכאבו, ונשען על הנסיבות המקרבנות - עולה שם תחושה של צדק.
אז, אותה הבחנה צודקת או מטעם הצדק, המגדירה את הקורבן כקורבן, מאפשרת לו לקורבן לחוש שהוא צודק. מכאן יש נסיון להשליך את תחושת הצדק במקרה הפרטי לכאורה, אל כל תחומי החיים.
מכאן, שמי שחווה קורבנות או שנוטה לקורבנות ולו מתוך כך שמזדהה הזדהות יתר עם מצבים קורבניים או קורבנות, נמצא משליך את היותו קורבן לדעתו במקרה א' - נאמר אונס לתחומים אחרים בהם הוא יכול לחוש קורבן במקרה ב' - נאמר בגידה.
מכאן שהמשותף לבגידה ולאונס היא תחושת הקורבן. תחושה זו עשויה להיות בהחלט דומה במקרה של קורבן אונס ובמקרה של קורבן לבגידה.
בשני המקרים הקורבן הוא קורבן של נסיבות לכאורה.
בשני המקרים אכן הקורבן הוא קורבן של נסיבות, אלא, שבשני המקרים נמצא הקורבן מייצר או שותף מלא לייצור הנסיבות האלה. במודע ושלא במודע.
הבנה מקיפה זו של היותנו שותפים מלאים למציאות חיינו - גם כאשר היא נתפשת כשרירותית - איננה נתפשת אצל מי שמגדיר את עצמו כקורבן של נסיבות. שאז האחריות על הנסיבות איננה בידיו. אחריות זו מניחה את נסיבות החיים בידי אחרים - הצד האונס, או הצד הבוגד, או ההורים או התקופה וכן הלאה.
שאם יקבל הקורבן את היותו שותף למציאות חייו ולהתקיימותה של זו כנסיבות העובדתיות של חייו - ייאלץ להפרד מדימויו העצמי, מנבדלותו, מהגדרת זהותו - היותו קורבן. היותו לא אחראי על מציאות חייו.
אז, נמצאת המציאות אשמה, נמצאת המציאות נדרשת להשתנות. מאידך לא יכולה המציאות להשתנות על פי בקשת הקורבן אלא כך שאפשרותו להמשיך להיות קורבן תתקיים. אז שוב בתוך הלופ הזה יתייצרו מאליהן נסיבות המאפשרות התקרבנות נוספת.
שינוי גישה וויתור על עמדת הקורבן כל כך מאיים על הנפש עד כי תעדיף להתקרבן שוב ושוב ולו על מנת לחוש את עצם התקיימותה.
מכאן, שנדרשת למידת המידה של הנפש הפרטנית במסעותיה אל תחושת קיומה. מידה זו, כאשר נלמדת, מתורגלת ומופנמת, מאפשרת התגבשות עצמית המאשרת את הקיום דרך הבדלות נוספות.
ניתן לומר שכאשר הגיבוש העצמי מבשיל, הרי שאין כל צורך ב הוכחה אל הקיום בהווה. מכאן מתחוללות הבנות מורחבות אלו.
העלאת יצחק לקורבן למשל היא האות להפסקת הקרבת הקורבנות. עם זאת, העברת קורבנות אדם אל האילים, הבהמות, נדרשה כמדרגה. חורבן בית המקדש בא לומר לנו שאין כלל צורך בהמשך הקרבת הקורבנות, אפילו אלו הבהמות. ועדיין נמצאת האנושות מעלה את בניה, יחידיה, אהוביה ואבותיה כקורבן, ומגדלת בעלי חיים למטרת הקרבת הקורבן.
ומכאן נראית הבגידה הזו - עניין של מה בכך.
בתואם מושלם.
<מורחב ומולבן>
נעמי בן שיטרית (2004-11-19T17:47:03):
אורי, אם ברצונך, הנח לדיון זה והשאר את השקפת עולמך מעוגנת בקיומה של קורבנות כמצב נתון שלא ניתן לשנותו. במידה ותמצא כוח ורצון לבדוק תהליכי בריאה ויצירת מציאות. התחל מבראשית: חוק המחשבה היוצרת, אין מקריות וכו'.
אונס, שואה, דין יצירתם כדין כל יצירה גשמית. ניתן ללמוד על דרכי היצירה והבריאה ולהבין את התהליך המופלא של האנרגיה הבוראת חומר.
אל דנטה (2004-11-19T20:37:19):
מהפעם האחרונה שנתקלתי במשקוף הדלת עם האצבע הקטנה של הרגל נוכחתי שוב, לצערי, שאני יצור גשמי.
נחמד לחשוב שאין מקריות. האם יש לך הוכחה? מה רע במקריות אגב? או שמא מסתתרת פה תובנה עמוקה על הכוחות שמניעים את עולמנו ולך הידע. אם כן - שתפי. אשמח להסבר בדף הבית שלי (קפה עלי).
בוודאי וודאי שמצב הקורבנות ניתן לשינוי. ברגע שבו העוולות יפסקו. לא ברגע שבו אני אתחיל לכתוב בצורה שיותר תתאים לטפטים על קירות הספרייה הניו אייג'ית הקרובה.
חוצמזה, אני, למרות שהעומק הרוחני שלי משול לבור קומפוסט ריק, חושב שמה אני יודע, אולי בובה זאת, נמאס לה מהבעל היבשושי שלה ומצאה אהבה גדולה. החיים שלה שלא בטובתה התגלגלו לכדי סרט של אלמודובר והיא בהריון ומאוהבת באמת.
למרות שכשאני קורא את דבריה ודברי הבוב אני משוכנע שהם מודעים לעצמם כקליפת השום, אבל אז אני תמיד מוריד את הנעל ופוסע במהירות אל עבר המשקוף. כדי ללמוד ענווה.
צפריר שפרון (2004-11-19T21:42:30):
אורי,
איך נוכל לראות את המגרש מתוכו?
במילים אחרות, כאשר אתה מתעקש לבודד ארוע מתהליך החיים אז באמת פיזור הנפש שמפגיש בין הזרת למשקוף עשוי להיות נושא לציניות.
על פני ללעוג להתבוננות הרחבה, שאף לך אוויר טוב, עם חומר למחשבה, וראה כיצד בפרספקטיבה רחבה ומהמבט המקיף ניתן להבין את התואם המושלם. גם כאשר משמעותו מעלה כאב.
כאשר אתה מוכן לקבל שגם המקריות בתואם, וגם הטוב וגם העוולות, אתה משנה גישה המשליכה על החוץ את האחריות. עצם ההשלכה הזו אינה אלא מצביעה על התכחשות עצמית.
כאשר אנחנו בתוך ארועים הגדולים מאתנו - כמו השואה, אין לנו ברירה אלא לעלות לפרספקטיבה רחבה מהמקרה הפרטי, אז גורל של עם עומד על הפרק, והעם הזה שסבך השתייך אליו ומשתייך אליו, כמו סבי וכמו אבי וכמוך כמוני שרד גם את הנוראה שבתקופות בעת החדשה וגם את השואות הקודמות - חורבן הבית.
דווקא ידידתך רבת השנים בדמות קנה הבשם המיתולוגי היא היא שמתקוממת כנגד הגדרת רוחניותך לבור קומפוסט ריק. שכן מבקש הצמח הזה גם הוא אדמה פוריה ומקומפסטת, והצמח הזאת בהכרח מחברת רוח גוף נפש.
רתיעה מפני קבלת השותפות בהחלטות המציאות באשר היא מצביעה על איום המסתתר שם. על פני להכנע לאיום, שוב, התמזג אל תוך האחדות מבלי לפחד כלל. זה כלל גדול בתורה.
שבת שלום.
תודה.
<מורחב>
אל דנטה (2004-11-20T20:40:41):
צפריר, דבריך כה נחרצים שאני מייד מסתייג.
אז ככה: אי אפשר לראות את המגרש מבפנים. אני בתפיסתי קרוב לתפיסה האקזסטינצאליסטית, זאת אומרת, אני אפילו לא מנסה לראות ממעוף הציפור את המגרש וחושב שמי שמנסה נלחם בתחנות רוח במקרה הטוב ובמקרה הרע פשוט משלה את עצמו.
לגבי כאב וכעס (דבר שבעבר התבטאת לגביו לא מעט בדיון אחר עם בשמת אם אני זוכר נכון) - כמו הדחקה, יש להם מקום ותפקיד. כאב יכול לגרום לתחילת אמפתיה, כעס יכול לעורר לפעולה והדחקה יכולה להציל.
אני אחראי לחיי ואינני נוטה לקחת אחריות על חיי אחרים אולם אני מאמין גדול בערבות, כשחברה תפנה אלי לאחר שנאנסה או נבגדה או דבר איום ונורא קרה לה לא אחפש את אשמתה, פשוט אקבל את הדברים כמו שהם: חרא גדול. ניסיון להבין את מהלך העניינים, התגלגלותו, למצוא לו הסבר, לפענח אותו, להסביר אותו, עצם השלכה כזאת אינה אלא מצביעה על חרדה קיומית גדולה וחוסר יכולת להתמודד עם המציאות כפי שהיא.
בעניין השואה, נהפוך הוא. הראשונים שהלכו היו אלו שהסתכלו מלמעלה. אלה שהתחפרו במחילותיהם הם אלו שנשארו להעיד.
שבוע טוב.
צפריר שפרון (2004-11-20T22:38:14):
אורי,
כשחברה תפנה אלי לאחר שנאנסה או נבגדה או דבר איום ונורא קרה לה לא אחפש את אשמתה
בדיוק. אין כאן אשמה. עם זאת הבנה כי הדברים קורים גם בשתוף פעולה לא מודע עשויה להניח שם דווקא רגיעה. בכלל ניתן להחליף את המילה אשמה במלה אחריות. מכאן שאם חברתך נבגדה - היא יכולה לקחת אחריות על עצם היותה בצד הזה של הנבגדת. כאן לא ארחיב לעניין האונס, היות ויפתח אותו פתח של התנגדות שעלה בדבריך לנעמי.
אין הדברים חייבים להיות תחת חוקים נוקשים. כל אדם ואדם משתף פעולה עם החוקים שהוא מסכים להם ומייצר אותם מרגע לרגע. עם זאת, הטלת האחריות על המציאות והתנערות מאחריות אישית לגורל האישי עשויה לפתוח פתח של הרס עצמי, הרס הסביבה ומתוך כך, לא רק שהסבל לא ימוג, אלא אף יתנפח מעבר לכל פרופורציה. שהרי הסבל עצמו בעיקרו הוא תלוי תרבות, חברה, ותקופה.
בעניין השואה, נהפוך הוא. הראשונים שהלכו היו אלו שהסתכלו מלמעלה. אלה שהתחפרו במחילותיהם הם אלו שנשארו להעיד.
כאן הנחרצות עשויה לעורר שוב התנגדות. שכן ההכללה הזו לא רק שאיננה משקפת את המציאות, אלא אינה משקפת דבר מלבד הכללה. יש להבין שכאשר האדם מעוניין להתבונן מפרספקטיבה רחבה יותר התבוננות זו ניתנת לו בדרכה. עם זאת, כאשר הנך מבקש לדעת עתיד או מה יקרה או מהי הנפש הפרטית שלך וגורלה, נמצא מידע זה מנוע ממך.
התבוננות אל התואם המושלם מתקבלת על הדעת רק במבט לאחור. אל העבר. כאן, לעתים נדרשת תקופה של מאות שנים על מנת לקבל את התואם המושלם.
כך חורבן הבית הראשון והשני עשויים להכנס גם אל תוך ההגיון האנושי מפרספקטיבה ארוכת שנים זו. עדיין אלה שהיו שם - חרב עליהם עולמם - לתחושתם.
אל דנטה (2004-11-21T01:14:31):
האם דברים אלו תקפים גם לילד שהתעללו בו?
אני יכול להסכים עם חלק מטענותיך בדבר אנשים המקרבנים עצמם אולם אין פה שום כלל. אם אשתי תבגוד בי, אנסה להסתכל כמה שאוכל לתוך יחסי עימה ולראות מה נדפק ואיפה אני דפקתי אותם. אולם זה אני וזה לא מחייב אף אחד.
לומר שקורבן אלימות אחראי ולו באחוז אחד למה שקרה לו - זה דבר אחר וזה גובל ברשעות.
לומר לקורבן אונס שהדבר קרה לו כי יש שיתוף פעולה לא מודע זה לומר לו שיש לו אחריות מסויימת לאונס. זה לומר לו או לה שהוא או היא אשם/ה. אינני מבין איך אמירה או הבנה שכזו יכולה להביא לרגיעה של הקורבן.
דברי על השואה אינם הכללה. הם לקוחים מהשוקעים והניצולים של פרימו לוי. הוא אומר את אשר אמרתי גם בשאר ספריו.
אל דנטה (2004-11-21T01:16:26):
מדוע סבל הוא תלוי תרבות, חברה ותקופה?
האם שרה אימנו לא היתה סובלת אם היינו מפגישים אותה במרקיז דה-סאד?
ענת שן לוי (2004-11-21T02:01:49):
זה לומר לו שיש לו אחריות מסויימת לאונס. זה לומר לו או לה שהוא או היא אשם/ה.
אחריות ואשמה הם לא אותו דבר.
ברוח העידן החדש ההולכת ומתגברת, תודה לאל, המילה אשמה הולכת ומתמוססת. כי היא מילה שיפוטית ביותר.
בעידן החדש, בירושלים החדשה, אין אשמים. יש מודעים ולא מודעים. והלא מודעים הם לא אשמים. הם ישנים, הם מצויים בחשכה. והפושעים לא אשמים, כי אמא שלהם אשמה. והיא לא אשמה, כי ככה גידלו אותה.
אשמה מצויה בעולם מושגים של טוב ורע מוחלטים. עולמנו (מעבר לחוקי המדינה וכו') מתחיל לקלוט שאין אשמים. יש סיבות ותוצאות, אבל אין אשמים... והסיבות מצויות ברמת התודעה. (אגב חוקי מדינה, תעשה סיבוב בבית משפט ותראה כמה צדק הוא דבר יחסי...)
המילה החטאה עשויה לשמש במקום המילה אשמה. אחריות מתייחסת לתחום הפעולה שלנו.
מה שקרוי בשפת העידן החדש "השיעורים שלנו" הם הקשיים העצומים שאנו פוגשים בחיים, שבאים לפקוח את עינינו ולעורר אותנו למודעות.
למשל:
אם אשה היא מוכה, זה כיוון שהיא כלואה בראייה צרה מאד של עצמה ושל העולם. האפשרות לפקוח עיניים ולהבין שהיא יכולה להפסיק להיות אשה מוכה, גלומה בתודעתה, ובאופן עקרוני הרשות נתונה לה בכל רגע ורגע להבחין באפשרות הזאת ולממש אותה.
ובאשר ל"אחריות הנאנס" באונס קטינים למשל? טוענים שהנשמה בוחרת את "השיעורים" שלה לפני שהיא נכנסת לגוף.
הגישה הזו לא באה לייסד כאן סדום ועמורה, אלא להיפך! לאפשר, בסופו של דבר, גאולה ברמה האישית, שהיא הגאולה היחידה.
ענת שן לוי (2004-11-21T02:13:39):
מדוע סבל הוא תלוי תרבות, חברה ותקופה?
תחשוב איך ההורים שלנו סבלו מהמוסיקה של הביטלז והפינק פלויד שנחשבה בזמנו מאד (!) רועשת, בעוד היום היא נחשבת רכה והרמונית ביותר לעומת הטכנו וההבי מטאל. הכל יחסי.
האם שרה אימנו לא היתה סובלת אם היינו מפגישים אותה במרקיז דה-סאד?
אולי, אבל ישו למשל, לא היה סובל. D-:
צפריר שפרון (2004-11-21T09:40:41):
אורי,
אם אשתי תבגוד בי, אנסה להסתכל כמה שאוכל לתוך יחסי עימה ולראות מה נדפק ואיפה אני דפקתי אותם.
ובכך דיינו.
אין כאן כל כוונה להוכיח את הנבגד או הנאנס בדבר אחריותו למקומו בחייו. הכוונה היא שבכל מקרה אנחנו משתפים פעולה עם נסיבות חיינו. ברמה בה מדברות ענת ונעמי אין כל אפשרות לראות את המכלול מתוך הסיטואציה עצמה.
לכן מדובר על אותה התרחבות, התרחבות המבט.
מכאן עולה אותה רגיעה. כאשר הנך מטפס לרום התבונונתך ורואה את כל המגרש, או היבטים נוספים אתה מגלה שאינך רק קורבן של נסיבות. אלא, למרות שקשה לקבל את זה, גם שותף מלא ליצירת הנסיבות.
אותה רגיעה עולה מההבנה שהכל בתואם מושלם וכי כל כמה שהנסיבות חמורות (ותמיד הן יכולות להיות חמורות יותר) הן באו על מנת לשרת אותך.
לעניין השואה. הנך מסתמך על עדות של אדם אחד. עדיין הכללה. שיש מכל המינים והסוגים גם היום וגם אז.
דווקא השואה עשויה להיות נושא מצוין לענייני מזל וגורל. שהיו כאלה שקבלו את גורלם, מהם היו שהתבוננו במבט רחב והיו שפשוט אבדו את טעם החיים (ואין על כך פליאה). והיו כאלה שקבלו את מזלם והצליחו לברוח משם בטרם או ששרדו את התקופה ההיא.
אלה ואלה נמצאים שותפים מלאים לנסיבות חייהם. במודע או שלא במודע.
לעניין הסבל כתלוי תרבות ותקופה.
כאבם של הורים שאבדו את ילדם הוא כאב מוחלט. לפחות בתחילה. כאב זה משותף לכל ההורים באשר הם.
עדיין אצלנו ואצל שכננו הפלשתינאים יש שהחברה והתרבות והתקופה ניתן לומר מצדיקות את המוות הזה, את הקרבת הקורבן הזה.
או, בתקופת ימי הביניים, כאשר מוות של תינוקות היה נפוץ, והחברה קבלה את מות התנוקות כעובדת חיים שאי אפשר לשנותה - עצם התפישה החברתית הקלה על אותם הורים לקבל את עובדת מות הילד.
כאשר כל החברה, הקהילה, התרבות והתקופה מאפשרים למשל שליחת ילדים לעבדותם, נמצאים הילדים עדיין סובלים אבל לעתים קרובות מתוך לגיטימיות החברה והתרבות הסבל הזה נתפש כמוצדק, או לגיטימי.
ראה את סבלם של הילדים ההולכים למכלאות החינוך. הוא לגיטמי, הוא מוצדק, על ידי המדינה החברה והתרבות.
תודה.
נעמי בן שיטרית (2004-11-21T23:13:21):
ועוד בנושא השואה. הבחירה לראות את השואה כאסון שנחת על העולם על ידי הנאצים, ולהשאיר את האחריות בידיהם בלבד, משאירה אותנו, משפחות הניצולים, כקורבנות נצחיים, ונותר רק לרחם על עצמנו ולכאוב. למעשה השואה היא תוצאה של תהליכים היסטוריים ופוליטיים אשר העולם היה יכול לעקוב אחריהם ולבחור במעשה ובהתערבות בכל רגע נתון מעליית המפלגה הנאצית לשלטון. אך הבחירה היתה שונה. רוב העולם שתק, התעלם, הדחיק או בחר להפנות את הגב לארועים המזוויעים, מהמניעים הפוליטיים כלכליים הרלוונטיים עבורו. אנחנו כאנושות אחת בכדור ארץ אחד הפרדנו את עצמנו אחד מהשני עד כדי התפתחות שינאה תהומית מתפרצת והורסת. אנו כבני אדם יצרנו את האפשרות לשואה ולשואות נוספות ובחרנו ועדיין בוחרים לעיתים לשתוק, להתעלם, להדחיק ולהפנות את הגב לארועים מזוויעים המתפתחים בקרבנו. אף אחד לא אשם, אף אחד לא קורבן אך כולנו בעלי אחריות מלאה על הדרך בה אנו מרגישים, חושבים, ובוראים את חיינו עלי אדמות. הפוגעים והנפגעים יחד יוצרים את מזלם וקובעים את גורלם.
תהליך ההרס יפסק ותתחיל יצירה חדשה רק כאשר אדם יקום, יתבונן על חייו ויאמר:
אנסה להסתכל כמה שאוכל ... ולראות מה נדפק ואיפה אני דפקתי אותם. אולם זה אני וזה לא מחייב אף אחד.
ענת שן לוי (2004-11-22T01:07:09):
יש שתי אכסיומות לשואה כחלק מתהליך רחב יותר, והמשמעות העולה מהם, עד כמה שזה עלול להשמע מזעזע לכמה מאיתנו, - שהכל לטובה:
- אלמלא השואה לא היתה קמה מדינה יהודית, שכן יהודי הגולה חיכו למשיח ולא חשבו שהם יכולים להקים מדינה בעצמם. מחיר כבד, אבל עשה את שלו.
- כמה וכמה מתקשרים (וביניהם קריון המפורסם) מסבירים שלנשמות יש בחירות שנשגבות מבינתנו. הן משרתות מטרות שאין באפשרותנו לתפוס . וחלקן אפילו בוחרות למות כילדים, כדי לשוב לעולם בדור אחר, ולהיות שותפות לתהליך אחר.
אל דנטה (2004-11-22T23:06:25):
הגבתם יותר מידי מכדי שאוכל לתת התיחסות אישית אז אכתוב בצורה כללית.
אני מאמין באשמה. אשמה, לי באופן אישי זה דבר חשוב. תחושת אשמה מניעה אותי הרבה פעמים ללמידה. להבנה של הזולת. אשמה על דברים מסויימים שגרמתי בחיי לאחרים היא תמרור אזהרה בן זונה מבחינתי ללא תעשה. אני אגב, בעד להרחיב את השפה, להגדילה ככל האפשר, להמשיך לכוון את דיוקה (לא שאני מתאמן בזה כפי שאתם נוכחים לקרוא) ולא להוריד מילים.
לעומת זאת אינני מאמין במודעים ולא מודעים, מטריקס, פסיכואנליזה ועוד כאלה.
אני יודע ואתה לא, או יותר בפוליטיקלי קורקט - אני מודע - ער ואתה לא מודע - ישן.
כל אלו הם רעיונות רומנטיים שאין להם אחיזה במציאות, להיות מודע באמת משמעו להיות פסיכוטי, לא לתפקד (פרויד כתב זאת לעצמו ביומן כשהוא התרשם עמוקות מיכולת פסיכוטים לבקר עצמם בצורה קרה שכזאת שאדם נורמלי היה מתמוטט בחצי הדרך), אני לא מאמין במודעות שכזאת, אוקיאנית. זה טוב לספרים מהמזרח למערביים שסובלים מחרדות קיומיות. אותו עיקרון פועל במטריקס (רק שפה הוליווד לקחה ספר של ז'אן בודליארד שמדבר על הסוואות תרבותיות א-לה אסכולת פרנקפורט והשימוש במסמנים מעוקרי סימנים, תרבות שאוכלת את עצמה ולא משאירה זכר לתוכן. והסרט עושה לספר את מה שהספר מתריע ממנו [כמו נאו שמחזיק עותק של הספר למספר פריימים בסרט] - מעקר מחאה תרבותית [כוונת בודליארד] מתוכן [לפענח את שקרי התרבות] עת הסיפור נע סביב ציר הערים והלא ערים. כישף, וודו מיסטיקה זולה שמשאירה אותך ללא יכולת תגובה אמיתית בחיים שלך) אולם גם אינני מאמין בפוסט מודרניזם, שהכל יחסי, כולל סבל. מסמר חלוד 1 ס"מ לתוך יד של מישהו, אל דנטה, ישו, צפריר שפרון, סיד בארט, פול מקרתני, צפרדע מהגינה, הכלב של השכנים שנובח, או כל יצור חי אחר, לכולם זה יכאיב מאוד.
התרבות איננה יכולה להקל על הסבל. היא יכולה להחניקו או אולי לעצבו, לנתבו, לא יותר. הכאב איננו מדיד ובמיוחד שמדובר במוות של תינוק. אולם כל זה רחוק ופילוסופי מידי ולא העניין.
נעמי, אני מסכים עם דבריך האחרונים מאוד. אחד הלקחים הרבים, והנושא גדול עלי מאוד, הוא נושא שיתוף הפעולה. חשיבות אי הציות והאחריות האישית והקולקטיבית. לתפיסתי, מרגע שאני מניח דברים לפתח שמים, אני אוטמטית מוותר על חלק אוטונומי באחריות האישית שלי. מרגע שאני באופן אישי מאמין בגורל, אני טיפה פחות מאמין ביכולת שלי לשלוט ולשנות. ולכן אינני מאמין בגורל (אך מסוקרן מהרעיון) ולא במזל (אך מפנטז על מפעל הפיס). אם לצטט את לנון אז אני מאמין בעצמי (וביוקו)
ענת, לא יהודי השואה הקימו את המדינה. הם אכן עזרו, בעיקר בלמלא בבשרם את התותחים של מלחמת העצמאות ובלהוות לציונים מיתר מסכנות טוב לפרוט עליו מול האומות המאוחדות. תהליך הקמת ישראל החל הרבה לפני המלחמה וישראל היתה קמה גם ללא עזרת הנאצים.
אינני מבין בשום דבר שאינני יכול לתפוס בחושי ולכן תיקשור שלא דרך קו טלפון או פנים אל פנים איננו תופס מבחינתי. אני מבין את אפקט הניחום שדבריך מציעים (שיש כוונה. נסתרת מאיתנו אומנם, אבל יש) להורים שילדם הרך מת או לאדם הסובל ממחלת העידן המודרני (חרדה) אבל אינני מבין מדוע אני זקוק לאישור חיצוני שיש טעם לדברים. במיוחד שתמיד יש את האופציה המפתה שאין טעם לחיים. (וזוהי סיבה למסיבה ולא סיבה להתאבד כמובן).
נעמי בן שיטרית (2004-11-23T07:59:06):
אשמה קיימת כל עוד מקיימים אותה, סבל קיים כל עוד מקיימים אותו. אין ויכוח על התוצאות ההרסניות של הבחירות המודעות והלא מודעות בהתנהלות שלילית ופוגעת (מלחמה, אונס, בגידה וכו' ). הוויכוח המרתק המסתמן בינינו, אורי, הוא על הרצון והיכולת לקחת אחריות על התוצאה, ממקום של הבנת תהליכי יצירת מציאות, במקום האחזות בתחושות קורבניות ומאשימות.
במקרים בהם קל לראות את ההקשר בין התוצאה לתהליך בניית המציאות נראה כי אתה מקבל את לקיחת האחריות האישית, ובמקרים שההקשר לא ברור ולא נראה לעין אתה שולל את לקיחת האחריות ומעדיף להאמין בהיות הצד הנפגע קורבן חסר אונים.
המילה מזל מורכבת מ: מ- מקום(הנכון), ז -זמן(הנכון), ל -לעשות!
התפיסות המיסטיות והפילוסופיה הרוחנית בפרוש מדברות על שליטה במציאות.
שליטה זאת היא תוצאה של תהליך רגשי, מחשבתי, ומעשי המוביל אל התוצאה הרצויה. מכאן שהסתכלות על התוצאה מלמדת על התהליך שנעשה, גם אם לא במודע, והלמידה של התהליך מאפשרת לשנות את דפוסי הרגש, חשיבה, ועשיה לכיוון חדש שיוביל לתוצאה רצויה ומתאימה יותר.
ללא לקיחת אחריות מלאה על התוצאות בחיינו לא תתאפשר שליטה אמיתית ורציפה.
כשמתקיימת לקיחת אחריות מלאה מתחיל התהליך העוצמתי של יצירה שתוביל לתוצאה חדשה. (אני קילקלתי, אני אתקן)
אל דנטה* (2004-11-23T10:36:51):
נעמי, אינני יכול לקחת אחריות על משהו שאינני יודע אותו. אם את מדברת על הבנה של סיבה ותוצאה אז יופי - אני מבין. אבל לדבר איתי על ידע ושליטה בנעשה בספירות אחרות ולטעון שאינני לוקח אחריות מלאה על חיי כל עוד אני מתעלם מהן זהוי טענה מגוכחת. אינני מתעלם מכלום, יואיל נא מוסקליטו לבוא לחצר ביתי, אפתח לו שערי ביתי ואזמין אותו לצהריים. האם כל עוד הוא לא מואיל לעשות כן אז אני מקרבן עצמי וחי חיי הרס? אינני מבין.
אומר שוב, אשמה היא דבר שמשום מה לפי תפיסות פיוריסטיות (הסתכלות ראויה אגב על הפשיזם. טוהר הם רצו) רומנטיות נכנסת לקטגוריה שלילית 'הלא נעימים'. אולם אשמה יכולה להיות דבר מבורך. תפיסה חרדתית תנסה לבטל את המושג משום שאשמה כמוה כליכלוך לאדם שרואה את עצמו 'נקי', רוחני (קצת פחות פיזי וגשמי?).
אולי לשם הוויכוח אקצין את דעותי: תפיסה מודרנית של רוחניות היא רק מעטה הגנה מפני התמודדות עם החיים המודרנים (ראי ערך הלם העתיד של אלווין טופלר למשל)- הגנה מפני חרדה קיומית גדולה, שאולי אין כיוון ותשובה ונחמה ומה שיש זה מה שיש. בשר ודם.
טרה רוסה (2004-11-23T11:39:56):
מתקשר לי לדף נשים שלא הוטרדו מינית שואלות למה
נעמי בן שיטרית (2004-11-23T13:36:56):
ניתן בהחלט לקחת אחריות על שאיננו מודעים לו, לפי שהוא קיים ומצוי במציאות שאנו חווים.
מערכת היצירה שאינה מודעת לנו, מתקיימת גם ללא ידיעתנו. לעיתים רבות גופנו חולה ומבריא עוד לפני שאנו מודעים לו, העובר מתפתח ברחם אמו עוד לפני שהיא מודעת לו, הזוגיות שלנו נגמרת לפני שאנו מודעים לחסרונה וישנן עוד דוגמאות רבות.
סיבת היותנו לא מודעים לתהליכים המתרחשים בעולמנו נובעת לעיתים מהדחקה רגשית, חוסר תשומת לב או חוסר נתינה לעצמנו ולזולת. אין זה פותר אותנו מאחריות לתהליך ולתוצאה.
תהליך זה אינו מתרחש רק בספירות אחרות. הוא כאן ועכשיו.
אנו בוראים את חיינו בעזרת דפוסי מחשבה המונעים מדפוסים רגשיים ומכוונים אותנו לתגובה ופעולה על פי בחירתנו.
אם אתה חי חיי הרס ואינך עוצר לבדוק כיצד אתה תורם להרס ומאפשר לו להתקיים גם אם ההרס התחיל על ידי מישהוא או משהו אחר, אזי אתה מקרבן את עצמך. (בבדיקה עמוקה יותר אל הלא מודע תמיד ניתן לזהות את הפתיל שכבר היה קיים בך עוד לפני שהגיע הגפרור והצית את האש.)
בנוגע להתייחסות לאשמה: אשמה אינה מגונה, היא רק מביאה סבל ומשתקת את ההתפתחות. שום דבר אינו מגונה אך בהחלט יכול להיות שלילי ולא נעים.
מבורכת הרוח ומבורך החומר. הקדושה אינה שמורה רק לרוחני אלא לכל יצירה ובריאה הווה לפי שהיא רובה ככולה נוצרה מאנרגיה רוחנית טהורה של אור. בעולם הגשמי ישנם מסכים רבים של חושך הנובעים מפחד שיוצר הפרדה, כעס והרס, אך אין החושך מגונה כלל וכלל, נהפוך הוא, בעזרתו ובזכותו אנו מכירים באור וזוכים לחוות הארה. אין דבר בעולם הגשמי שאינו יחסי. יחסיות היא תנאי לקיום פיסי ומכאן שבהכרח החושך חייב להתקיים על מנת שנוכל לחוות אור.
זכות הבחירה החופשית באור ואהבה בדיוק כמו בסבל ובכאב היא בבסיס הבנת חוקי הייקום.
מי שמגנה את החושך מפר זכות זאת וכופה את דעתו האנושית שיפוטית על מנת להיות באשלייה של שליטה.
על אותו משקל חרדה היא מבורכת. היא והיא בלבד תעלה למודע את השאלות הקיומיות באופן המטריד את הנפש באופן כפייתי,
עד שלא נותר אלא להתמסר לחיפוש האמת המוחלטת. לא על מנת להגן על הנפש אלא לחשוף אותה אל האור שכבה.
ב דחילו (2004-11-23T22:25:03):
אשליה של שליטה יש גם במנגנון של לקיחת אחריות על הלא מודע. אשליה של שליטה היא גלגל שמניע הרבה דברים בתרבות. התמסרות לחפוש האמת המוחלטת - גם היא יכולה להיות צורה של שליטה. שליטה איננה טוב או רע, היא צורך שלנו שבא להתמודד עם חוסר השליטה, עם היותנו נידפים ברוח (רוחנית וגשמית).
לקחת אחריות על ארועים ומצבים בחיינו הוא כלי, שיכול להביא בדיוק לתחושת שליטה. לפעמים הכלי הזה מתאים, ולפעמים לא. הוא לא תרופת פלא. לפעמים עצם זה שהפכנו את עצמנו לצד מחולל ומשפיע, יכול להאיר ולכוון. ולפעמים יש מקום להשאיר את האחריות לאחרים, במקרה של ההטרדה המינית. זה לפחות מה שמנסים לחנך את דור הילדים - אם כפו עליך משהו שלא רצית, אתה לא אשם בהטרדה, באלימות או בסטיה של התוקף. אחרי זה אפשר להתיחס לרובד של אחריות שלי: לא ללכת בחושך לבד או לא לצאת עם זרים או השד יודע מה.
נעמי בן שיטרית (2004-11-24T13:30:35):
שליטה היא לא מילה שלילית. היא מילה נפלאה המתארת מנגנון מודע ופעיל המכוון את היצירה האישית.
אשליה של שליטה היא מושג שלילי המתאר את אותו המנגנון כשאינו מוביל אל היצירה הרצויה.
לקיחת אחריות על כל פן ביצירת המציאות גם על הפן הלא מודע, היא הדרך לשליטה אמיתית וחיובית.
ושוב אדגיש, לקיחת אחריות איננה מבטאת בשום צורה את רגש האשמה.
אף אחד אינו אשם, לא האנס ולא הנאנס. שניהם מונעים מתהליכים ודפוסים המכוונים אותם למקום שאינו רצוי להם.
האשמת הנפגע תוביל לתקיעות, קורבנות וחוסר אונים.
האשמת הפוגע תוביל לאותה התקיעות, קורבנות וחוסר אונים.
מכאן שהאשמה הנובעת מחוסר לקיחת אחריות מרחיקה משליטה.
נעמי בן שיטרית (2004-11-24T13:46:33):
ב דחילו, הצורך בשליטה הוא שמניע את אותם אנשים כפי שתארת. צורך נובע מפחד ותחושת חסר, מה שמיד מוביל לניסיון לשלוט מתוך תהליכי חשיבה שליליים, מה שמוביל ליצירת מציאות שלילית ותחושה של איבוד שליטה.
הרצון בשליטה מתוך לקיחת אחריות על תהליך יצירת המציאות הוא אותו רצון לשליטה חיובית שתבוא מתוך מודעות עצמית והתפתחות אישית.
הפרדוכס הוא שעל מנת להשיג שליטה במציאות חייבת להיות מוכנות לאיבוד שליטה - איבוד שליטה של המיינד המנסה להבין בדרך רציונלית וארצית את תהליכי החיים. המיינד יחפש את האשם על מנת לחוש שוב בשליטה, למרות ששליטה אמיתית תגיע רק שישחרר את האשמה ויסכים לקחת אחריות על תהליכים שאינם רציונליים וארציים. (יצירת חומר מרוח, מחשבה בוראת וכו' )
ב דחילו (2004-11-24T14:12:12):
הפרדוכס הוא שעל מנת להשיג שליטה במציאות חייבת להיות מוכנות לאיבוד שליטה - איבוד שליטה של המיינד המנסה להבין בדרך רציונלית וארצית את תהליכי החיים.
נעמי, נקודת המוצא שלך שיש שליטה חיובית ושלילית מענינת. אולי את מתכוונת להאחזות בדפוסים מוכרים, גם כשהם לא מתאימים.
אני לא מנסה לשפוט את המנגנון שמביא אותנו לחפש שליטה. אני מתבוננת בו ורואה שהוא קיים. המנגנון/צורך/כמיהה האלו, וודאי שאינם שליליים. הם קיימים. נשמע מדבריך שאת שוללת נסיון לשליטה שנובע מפחד. אני לא עושה את ההבחנה הזו. פחד הוא חלק מאתנו, גם ברגעי האומץ הגדולים. פחד ונסיון להקטין את חוסר הודאות הם כוח מניע עצום, ולא טוב או רע.
בכל מקרה, בנושאים כמו אונס ופגיעה אני לא מסכימה לקביעה שהפגע והנפגע נושאים באחריות דומה. יש אולי ערך טיפולי בלקיחת אחריות על 'הצד שלי', אבל אם יצבטו אותי, אני אצעק (או משהו כזה).
נעמי בן שיטרית (2004-11-24T22:44:00):
שלילי וחיובי לא במובן של טוב ורע באופן יחסי ושיפוטי.
במילה שלילי יש פעמיים לי. התנהלות שלילית מונעת מחסר ופחד ומתארת דפוס של רצון לקבל בלבד, עשייה מתוך אגו.
זה לא רע או טוב במובן השיפוטי. שלילי מתאר דפוס של חוסר נתינה המוביל להעצמת החסר.
ניתן ללמוד ולצמוח מחווית הפחד אך עדיין היא שלילית - מעצימה את החסר.
לכן אשליה של שליטה המונעת מפחד היא שלילית - מעצימה את החסר בשליטה.
נעמי בן שיטרית (2004-11-24T22:49:32):
לקיחת אחריות היא בעלת ערך טיפולי לא משום שהיא מקטינה את עוצמת הפגיעה והכאב, אלא משום שהיא מאפשרת להתמודד אתו.
כשלקיחת האחריות אינה מלאה נשארת תמיד ההאשמה והביקורת המקבעת את הקורבנות ומנטרלת את הכוח לשנות את המציאות. ללא לקיחת אחריות מלאה לא ניתן להגיע לשליטה - זו החיובית, המכוונת למקומות של שמחה ואהבה.
אל דנטה (2004-11-27T11:26:22):
נעמי, האם ייתכן וההבדלים בינינו הם שאני מאמין שיש מציאות חיצונית, אוביקטיבית ואת מאמינה שמציאות היא דבר אישי, פנימי?
עוד הפעם אני חולק על מספר רעיונות. פחד לדוגמא. אני מסתכל על בני בן השנה ורואה איך הפחד הוא דבר מצויין ששומר עליו. פחד מהאח הבוערת, פחד מכך שהחתולה תשרוט אותו אם הוא יתלוש לה את הזנב, פחד ממקומות גבוהים עבורו. זהו פחד מלא חיים בעיני.
שליטה: איזה שליטה יש בחיים? יש בעיקר הרבה הונאה עצמית ברעיון הזה. החיים מנהלים את עצמם ונדמה לי שאנשים יכולים בעיקר למקם עצמם על צירים ולתת לרוח לעשות את השאר, וגם זה במקרה החיובי.
נעמי בן שיטרית (2004-11-27T12:15:02):
אורי, בעניין המציאות האובייקטיבית: בשביל אחד מיתון במשק בשביל אחר תקופה של פריחה כלכלית. בשביל אחד גיל 40 הוא ירידה במדרון, בשביל אחר עלייה לפיסגה. בשביל אחד חורף קשה וקר בשביל אחר חורף קל וחמים.
המציאות נתפסת אצל כל אחד על פי מי שהוא ומה שהוא מכיר.
נניח כי שני אנשים חווים את אותה המציאות: מיתון במשק. אחד יחליט בעזרת אמונתו וכוחו הפנימי שהוא משנה את המצב עבור עצמו ויוצר לעצמו שפע, ואחר יחליט שקביעה זו מרפה את ידיו, ובחוסר אמונתו בעצמו הנשען על ערך עצמי נמוך מרים ידיים.
מכאן שתפיסת המציאות כאישית ופנימית מאפשרת לבחור את התגובה למציאות ולשנותה.
בנוגע לפחד. מעולם לא טענתי כי פחד הוא רע. כמו כל דבר אחר פחד הוא חלק מההתפתחות האנושית.
יחד עם זאת פחד מעכב, עוצר, סוגר, חוסם, מכווץ, משתק ומפריד.
במקום פחד ממקומות ממקומות גבוהים, משריטה של חתול ומאש, הייתי ממליצה על זהירות - התייחסות זהירה, והתחשבות ברמת הגוף שלי ושל האחר.
שליטה: החיים אכן מנהלים את עצמם. אך כתוצאה ישירה של רגשות, מחשבות, תגובות ופעולות של בני אדם.
תבדוק את חוק הקוואנטים: רמת החומר מורכבת מקוונטים שהם למעשה חלקיקים אנרגטיים- ויברציה, תנועה.
ברמת הקוואנטים החומר כולו, כולל גופם של בני האדם, מאוחד ומחובר כמקשה אחת. כל תנועה של קוואנט אחד משפיעה בהכרח על האחר. (אפקט הפרפר)
שליטה הינה מודעות. מודעות על השפעה הדדית זאת ועל התפקיד של כל אחד מאיתנו ביצירת המציאות של עצמו.
כל מקרה, מצב, חוויה או התנסות היא תוצאה של כיוון תנועה שנבחר על ידי האדם.
המיקום על הציר יכול להתבהר מתוך הבנת הבחירות המודעות והלא מודעות. (כיצד הבאתי את עצמי לציר זה)
ואכן לתת לרוח לעשות את השאר. לרוח האדם שהיא המכוונת ובוראת את החומר.
לה לה (2004-11-28T11:29:22):
פחד מצוי היכן שאינה מצויה אהבה. אני מסכימה בהחלט עם נעמי על כך שחרדה היא מבורכת. גם זו דוגמה לבחירה, לאחריות, ולהבדל בין הצורך בשליטה לרצון בשליטה: יהיה מי שיחווה את החרדה, וישתמש בה כמניע להתבוננות פנימית ולהבנה מעמיקה של החיים. יהיה מי שיחווה את החרדה, יראה בה גורם זר ומפחיד, ויקח כדורים על - מנת להשתיקה...
אל דנטה (2004-11-29T09:47:21):
נעמי, בני איננו מביע התחשבות בגוף האחר. הוא לומד סיבה ותוצאה כרגע. תנור חם
מגע כואב ביד. חתולה נצבטת
כאפה עם ציפורניים.אם נחזור לראשית הדיון ולא נלך שוב למקומות פילוסופיים מטשטשים, עדיין אינני מבין איך אחרי שאשמה הפכה לאחריות, כי אשמה היא מילה פסולה אבל בעצם לא פסולה כי בלי חושך אין אור ובלי אור אין הארה למרות שהכל יחסי - קורבן אונס אחראי/ת - אשם/ה במה שקרה לו/ה.
נעמי בן שיטרית (2004-11-29T17:11:33):
אורי, בנך ילמד על העולם מתוך תפיסתך ותגובתך למציאות. אני לימדתי את בתי מאז שהיתה בת חודשים ספורים להתחשב בגוף החתולה, (הסברתי כי זה כואב לה) ולהיזהר כי התוצאה להצקה יכולה להיות שריטה. בהחלט נמנעתי מלהפחידה. ברצוני לאפשר לה לאהוב חיות (ולהיות זהירה) ולא לפחד מהם.
ושוב, אשמה אינה פסולה אלא מנציחה סבל. קורבן אינו אשם בפגיעה אלא אחראי לה. ומהרגע שיקבל עליו את האחריות ויוותר על האשמה הוא יחדל להיות קורבן.
תזמורת הים (2004-11-29T17:55:06):
אני חוזרת לענין האונס.
אני לא מצליחה להבין מה יכולה להיות האחריות של נערה שיורדת לזרוק את הפח ובחור זר מתנפל עליה בחדר הפחים ואונס אותה באכזריות (סיפור אמיתי).
איפה הדפוס הקורבני שלה? במה הוא מתבטא? האם בגלל שהיא קורבנית אותו בחור התנפל עליה? האם האונס הוא שיעור שנועד ללמד אותה לצאת מהדפוס הזה?
אל דנטה (2004-11-29T23:47:37):
נעמי, אני מסביר לבני בסבלנות אין קץ ובאהבה גדולה את משמעות הכאב לחתולה. הוא מצידו, מעדיף ללמוד בעצמו ובכלל תוקע בי מבטים אמפטיים אך מעט סתומים כשאני מדבר אליו על החתולה ועל הכאב שלה אבל אולי זה בגלל שהוא רק תינוק. בכל אופן אינני מפחיד אותו (דיון אחר כי הורים עסוקים משחר ימי האדם כנראה להפחיד את ילדיהם. בעיקר גברים לתינוקות בנים אבל באמת בדף אחר) ומאוד אשמח שיאהב חיות ושיהיה זהיר.
מה ההבדל בין אשמה לאחריות בדברים שאת כותבת? "הקורבן לא אשם אך יש לו אחריות" מה זאת אומרת?
"מהרגע שיוותר על האשמה הוא יחדל להיות קורבן" - ברור. הכי טוב אולי, וסליחה על הציניות, שהנאנסת תחשוב 'וואלה, איך הכנסתי לו'. ככה היא לא תהיה קורבן יותר, לא יהיו קורבנות יותר והעולם יהפוך כולו להפנינג ענק של אושר שמחה ריקודים. (בחסות פל-קל שיפוצים)
נעמי בן שיטרית (2004-11-30T13:26:00):
אורי ואורית, לקיחת אחריות במקום אשמה, על כל חוויה, מבטלת את הקורבנות ומאפשרת תהליך שינוי.
התאוריה העומדת מאחורי משפט זה נכתבה כבר בתחילת הדף. אנא קראו שוב, אשמח לענות על שאלות נוספות.
כמו כן ממליצה על הספרים הבאים: "שיחות עם אלוהים" - ניל דונלד וולש. "לחיות מתוך שמחה" - סאניה רומן.
אל דנטה (2004-11-30T19:59:52):
נעמי תודה.
הייתי שמח להמשיך את הדיון. אולי בנקודה בה קצוות נפגשים? היכן שהקצה של הניו איי'ג נפגש בקצה של פוסט מודרניזם? אפשר לומר (בהסתכלות מלמעלה, מרחבית) שהמשותף הוא ראיה של החיים כטקסט. מה דעתך?
נעמי בן שיטרית (2004-12-01T17:28:59):
אינני מבינה מה כוונתך, אודה לך אם תוכל להסביר שוב. לעיתים נראה לי כי אנו מדברים בשפות שונות.
ברונית ב (2004-12-02T20:47:10):
החיים כטקסט
נקודת מפגש מעולה, אורי.
למען הגילוי הנאות אודה שאני יותר בקיאה בשיח הניו אייג'י מאשר בפוסט מודרני. החיים כטקסט זה משהו מאוד נפוץ שם, ואפילו מוקצן: החיים הם סרט ואתה הבמאי, התסריטאי והשחקן הראשי, רק שהתפאורה סביבך משתנה כל הזמן. זה ציטוט מהזיכרון של קטע ממאמר של מישהי שפעם ראיינתי לכתבה בנושא תרפיית גלגולים. היא סיפרה לי על מטופלת שלה, בחורה בת שלושים, שבילדותה נאנסה על ידי קרוב משפחה. כשהיא הגיעה לטיפול היא היתה בת 30 בערך, אחרי הרבה שנים של טיפול פסיכולוגי שלא קידם אותה מילימטר, חיה בתחושת קורבן תמידית ולא מסוגלת לתת אמון בגברים, שלא לדבר על מערכת יחסים.
במסגרת התהליך שהיא עברה בטיפול היא נכנסה לסיטואציה מחיים קודמים, בהם היא חוותה את עצמה כחייל בתקופה קדומה, שנכנס לכפר עם עוד המון מתלהם, בוזז, אונס ורוצח. היתה שם ילדה אחת קטנה, שהסתכלה עליו ישר בעיניים והתחננה שלא יפגע בה. הוא (כלומר, היא) בכל זאת אנס ורצח. חלק מתהליך הטיפול בעזרת גלגולים הוא לזהות שותפים לדרך מגלגולים קודמים, מי הם בחיים שלך היום. בתור אדם רגיש לטקסט אני משערת שניחשת, שהילדה ההיא התגלגלה להיות הדוד שאנס.
ונחזור לעכשיו: העובדה שהיא יכלה לחוות את עצמה כמקרבן (victimizer) ולא רק כקורבן, העניקה לה פרספקטיבה מרפאת.
עד כאן בקשר לסוגיית האחריות, סיבה-תוצאה וכו'. לדעתי זה דברים שאפשר להבין אותם רק מחוץ לקונטקסט של תקופת חיים אחת. זה לא אומר כמובן שצריך ללכת לרצוח עכשיו בשם ההתחשבנות אחר כך (-:
נעמי בן שיטרית (2004-12-03T20:42:45):
אין צורך להרחיק עד החיים הקודמים על מנת לזהות את עובדות "החיים כסרט".
בתור התסריטאים והבימאים של חיינו, אנו בוחרים את סיפור העלילה על פי מה שאנו מכירים מהתנסויות עבר.
הדוגמא הכי נפוצה היא העתקת הדפוסים מהורינו כאשר התפאורה שונה לחלוטין.
אמי היתה אשה בעלת צורך בשליטה אשר הרחיק אותה מרגשותיה ומנשיותה. גדלתי בבית ילדים בקיבוץ ללא תחושת אם.
את בנותי אני מגדלת בתפאורה שונה לחלוטין - עלי, איתי, במנשא ובמיטה המשפחתית. עם זאת זיהיתי כיצד לעיתים אני מעתיקה את דפוסיה של אמי ומתכחשת לרגשותי מתוך פחד מאיבוד עצמאות ושליטה.
בעבר הייתי הקורבן היום אני הפוגעת. אמי ממשיכה לשקף לי את עצמי מדי פעם על מנת שאתבונן, אזהה ואשתנה.
מתוך מודעות ועבודה עצמית אני מזהה ומשחררת ( את הכעס עליה, ואת הפחד שלי ) וזאת אכן חוויה מרפאת.
אני מבינה היטב כיצד אני יוצרת את הסרט שלי מהחומרים של חיי.
מובן שהגעתי לילדותי זאת מתוך בקשה לאזן ולתקן חוויות מגלגולים קודמים (הידועים לי מתוך שחזורים), אך אין לי ממש צורך במידע
זה מכיוון שכל חומרי העלילה מגולמים בהתנסויות מתקופת חיים זו.
ב דחילו (2004-12-04T10:10:01):
כשאומרים 'החיים כטקסט', או 'גישות נרטיביות' מדגישים את התפקיד הפעיל של האדם עצמו ביצירה של ספור חייו, ומכאן היכולת לתקן ולפרש בצורה בונה יותר את העבר, לקבל יותר תחושה של שליטה וניווט בחייו.
כשאומרים 'מזל וגורל' מעבירים את רשות הדבור וה'כתיבה' למשהו עליון, חיצוני ופטליסטי. בין אם הגעתי לילדות שלי כדי לאזן גלגול קודם ובין אם הגעתי בגלל חיידק ציוני שתקף את סבתי - ה'עבודה' היא אותה עבודה. מה הערך המוסף של ה'מזל והגורל' בעבודה הזו?
'מזל וגורל' היו שם לפני הפסיכולוגיה ולפני הממשות שאנחנו נותנים לעולם הפנימי שלנו: רגשות, אישיות... התוקף שלהם הוא חיצוני. למשל, אפשר לשנות גורל או מזל או כישוף בדרכים שונות בתרבויות שונות, אם מאמינים בזה. אם אני אאמין שגלגול קודם או כישוף הוטל עלי - אני יכולה להתרפא מהתרה של נוסחת הגלגול, מודעות אליו או שתיית מים מקודשים. לא מפליא, בעיני, שחוזרים לזה בחיים המסובכים שלנו, שהמדע לא כל כך מצליח להקל עליהם.
אל דנטה (2004-12-06T11:19:18):
אהלן שוב.
הכוונה בקריאת המציאות כטקסט היא לא עניין של במאי ותסריטאי ועוד עניינים הירכיים שכאלה אלא שונה. הכוונה היא פרוש המציאות בצורה הדומה לניתוח סיפרותי. מניעים נסתריים, סאב טקסט ועוד. לעשות לחיים מדרש טקסט. זוהי נקודת מבט מצויינת להסתכלות על הרבה מאוד דברים בחיים היומיומיים ופיענוחם, ממערכות פוליטיות ועד מערכות יחסים.
הסכנה בראייה שכזו היא שראייה זו מרחיקה את המפענח, במידה שאכן ישנם תמיד דברים נסתרים לפענח, מהחוויה או במקרים אחרים ממוסר (שמתחיל מאמפתיה לדעתי הצנועה) אבל כל זה בטל כרגע כי יש פה תינוק שהתעורר אז אמשיך אחר כך.
נעמי בן שיטרית (2004-12-10T18:27:07):
מזל וגורל אינם מורכבים רק ממציאות חיצונית המוטלת עלינו. מזל וגורל הם מערכת נסיבות אשר אנו הובלנו את עצמנו אל תוכם במודע או שלא במודע.
הסיבה שאנו מובילים את עצמנו לכל חוויה היא הרצון הנשמתי הנצחי לשינוי והתפתחות.
בזמנים קשים מתוך כאב, פחד וייאוש כאשר איננו מזהים את האפשרות או היכולת לשינוי והתפתחות, אנו חשים כקורבנות חסרי אונים. כך אנו מפרידים את עצמנו מחלקנו ביצירת הגורל והמזל ומתארים אותו כמקרי וחיצוני לנו.
כך אנו עושים גם בזמנים טובים כאשר איננו מזהים את כוח הבריאה שלנו ואת התפקיד שלנו ביצירת השפע.
מכאן שכשאומרים מזל וגורל אין הכוונה למשהו עליון אלא לנשמה שלנו השואפת להתפתח וללמוד מכל התנסות וחוויה ארצית בין אם היא מענגת או מכאיבה.
הדרך היחידה ל"התרפא" מגורל או מזל רע היא ללמוד את משמעות השיעור שאנו חווים ולהשתמש בתובנות על מנת לשנות את המציאות.