פרידה מבן זוג פרידתו מהילד

אמא חוששת יקרה, ואולי הגיע הזמן לשנות את השם כבר ל אמא בוטחת, או לאמא לא פוחדת וכו..
מסכימה עם כל מילה שכתבו לך ההולכת בדרכים וצוויל.
תקראי את השורות שכתבו לך שוב ותפנימי את הדברים, זה זהב. והלואי הייתי אני עצמי מקבלת יעוץ מעצים שכזה ברגע האמת שבו נפרדתי מבנזוגי.
_החרב היא מעל צווארו, האיום שמעליו הוא להישאר לא-בוגר, היסטרי, להמשיך לפגוע בעצמו, להתרחק מהתפתחות ושינוי.
לחשוב כל יום איזה אבא הוא היה יכול להיות. אבא מגניב שמביא מתנות מחו"ל ומבטא מצחיק וריח מיוחד לו וחיבוק של אבא, שמבקר פעם בחודשיים ושטסים אליו פעם בחודשיים ופעמיים שלוש בשבוע מדברים איתו בסקייפ.

שמחה לשמוע שאת אמיתית! אחרי שהסיפור שלך הביא אותי לפרוק כאן את המטען הכואב מהילדות ללא אב שלי.. הייתי מרגישה מטופשת ביותר לחלוק את כאבי עם טרול.

בצהוב: ״ מה את רוצה?״

הערה על אפשרות רישומו בארץ כאב. לזה יש יתרונות וגם חסרונות. ואציין חסרון בולט: ברגע שהוא רשום בארץ כאבי הילד יש לו כל הזכויות של אב! הוא יכול להחליט חס וחלילה לממש זכות זו - או בשל רצון כן או כדי להתנקם או כחלק ממשחקי השליטה. זה לא משנה מאיזו סיבה. אבל אם הוא רשום כאבי הילד יש לו יכולת להגיש תביעה לבית המשפט למשמורת מלאה או למשמורת חצי-חצי. זה כמובן לא אומר שבית המשפט יאשר זאת, אבל עצם זה שכשהוא יהיה רשום כאב - תהיה לו האופציה הזו... מעורר חלחלה. היום אין לו אפשרות כזו בארץ משום שאינו רשום כאב.

כתבתי זאת רק כחומר למחשבה. ומקווה שתסריט רע זה לעולם לא יתממש. מאחלת לך ולבנך הצלחה!!!!!

שניתי את הכינוי שלי... היום היה ממש מוצלח. יש בינינו אוירה טובה, עזרנו אחד שני בכל מיני דברים, ואפילו היינו אחהצ עם הילדון בשפת הים וניהנינו לראות אותו משחק בחול. תמיד אהבתי לראות אותם יחד, ואין ספק שהילד הולך ונקשר אליו, והייתי מאוד רוצה שהקשר הזה יימשך.

היום דיברתי עם משרדים של כמה עורכי דין שמתמחים במשמורת בינלאומית. 1300 ש"ח לשעה זה לא סכום דמיוני כשמדובר בפגישות איתם.. בכל אופן, מזכירה נחמדה של אחד מהם הבהירה לי בעצם שמה שאנחנו צריכים זה יותר מגשר מאשר עורך דין. ואכן זה מה שאנחנו צריכים. מישהו שיעזור לנו לגשר על הפערים בהשקפותינו ועמדותינו ולהגיע לעמק שווה. אני אופטימית שנצליח!

קבעתי פגישה עם מגשרת פסיכולוגית בעלת ניסיון בגירושין וכד'. נשמעה מאוד לעניין בטלפון. אקבע פגישה גם בייעוץ המשפטי של נעמת. ואראה מה אפשר לקבל דרך קופת חולים. אעודד אותו לפגוש אנשי מקצוע בארצו, ולאט נגבש תובנות שבתקווה יגיעו להסכמות.

מחר בצהריים הוא טס. אנחנו נלך איתו לשדה התעופה.

אני אופטימית...!

אחלה!

צוויל

טוב לשמוע!
יופי של שם...!

יופי, שמחה בשבילכם, בהצלחה!

אז דברים קצת מתבהרים לחודשים הקרובים. הוא מבין שאני צריכה לגבש את עמדתי ולהתייעץ וכו', וסיכמנו שאבקר בסביבות פסח לכ-3 שבועות והוא יבוא לכאן לרוב יוני. הוא מדבר על חצי שנה שנראה איך אנחנו מתקדמים ואז נראה. הוא השאיר לי סכום כסף נאה ביותר שיעזור לנו לשרוד כלכלית עד אוגוסט.

אני כבר הרגשתי ממש מעולה וממש בציפיה לביקור של אפריל. אבל אז הוא התחיל עם כל מיני תסריטים לא נעימים לגבי מה שיהיה, ואיך שנוכחותי שם כשניסע לבקר את משפחתו וחבריו תהיה משונה ולא ברור איך נעשה את זה. אמרתי לו שאם אנחנו שלמים עם כך שזה מה שיגרום לילדנו להרגיש הכי טוב - שאמו בסביבה כשהוא בסביבה חדשה - אז זה באמת לא משנה אם לנו עצמנו תיגרם קצת מבוכה ואי נוחות, ושאם אנחנו שלמים עם זה ומשתפים פעולה באופן ידידותי בינינו, גם המשפחה שלו תקבל את זה בטבעיות, גם אם אחרי פליאה ראשונית.

ועוד כהנה וכהנה תחזיות שליליות שלו, שנאמרות - מה שמזכיר לי למה אני לא רוצה יותר להיות בת זוג שלו - בצורה סרקסטית וביקורתית כלפי. וכמובן שהכל נעכר. הוא איש קשה, ואמנם נפרדתי ממני כבן זוג אבל הסתבכתי איתו לנצח (אם נצליח לשרוד). בדמעות ניסיתי להגיד לו שכל מה שאנחנו מנסים לעשות לא יכול להצליח אם לא נפעל בשיתוף פעולה, אמון, וידידות.

הנסיעה המשותפת האחרונה לארצו - כזוג - היתה נוראית. ועכשיו זו בעצם נסיעה שאני תקועה לו שם בלי שהוא באמת רוצה, מי יודע איך זה יעבור... אבל לדעתי יכול להיות טוב, וזה רק עניין של הגישה שלנו. הבהרתי לו שאני חייבת לעבוד שם, ושהוא חופשי לעשות עם הילד במשך היום מה שהוא רוצה. רק המינימום זה שהילד יקום בבוקר וילך לישון בערב כשאני לצידו. גם על זה יש לו טענות ומענות.

טוב, בואו נקווה לטוב...

ובכל זאת זה נשמע אופטימי, הסידור בינתיים.

ונשמע שאצלו הסרקסטיות והביקורתיות הם ביטוי לחששות גדולים וחבל שזה מתבטא ככה, אבל תנסי לא להיות מופעלת מהם אלא להתרכז בילד

ועוד משהו, הייתי נותנת לו בביקור באפריל (וגם ביוני), לבלות פרקי זמן ארוכים (חצי יום-יום) עם הילד, שיבין יותר את המשמעות והמחוייבות שבדבר וגם שיראה מה הם צרכים של ילד בגילים האלה לא רק כאבא שבא לביקור בבית של אמא. אולי זה גם קצת יפיל לו אסימונים.

בהחלט, אמרתי לו שהוא חופשי להיות עם הילד מהבוקר עד הערב.. האמת שבביקור שם נצטרך לקחת בייביסיטר לשעות בהן הוא עובד, כי אני חייבת לעבוד...

אופטימית יקרה,

אם את מוכנה ובזהירות דיסקרטית,
איך נראה היום/השבוע של ל', מבחינת עבודה ושעות?
כלומר כמה זמן הוא יוכל להיות עם הילד - איך יראה הזמן שם בחו"ל באותו "חצי" שהוא כל כך היה רוצה?

צוויל

הוא עובד 5 ימים בשבוע, בערך מ-9 עד 3 או 5-6.. כך שיוכל להיות איתו אחהצ, אולי קצת בבוקר אם יקום מוקדם, ובסופי שבוע כל היום. אולי הוא מתכנן לקחת חופש כי הוא דיבר על נסיעות למשפחה (נסיעה שמצריכה טיסת פנים), ועוד ביקורים לכל מיני קרובים וחברים, שנוכחותי תהיה בהם מאוד בעייתית, לדבריו...

הוא כבר לא כאן יותר משבועיים (מרגיש הרבה יותר). הוא לא חסר לי לרגע. להפך. אני מבינה שנשארתי כל כך הרבה זמן עם אדם שלא אהב אותי ולא תמך בי ובמקום לחוש שמחה שהשתחררתי מזה, כואב לי, מקניט אותי שלקח לי כל כך הרבה זמן להשתחרר מזה. שנאחזתי בדברים קטנים ועלובים, שנכנעתי לאיומי חסרי הממשות שלו. אני יודעת שהיו לי הרבה נסיבות נקלות, ובכל זאת...

ועוד סיבה שאיני חשה שיחרור - הדיאלוג איתו מאוד קשה. אנחנו כבר שבועיים מנסים לגבש תכנית של ביקור שלנו שם באפריל. יוצא שאני ממש צריכה להשקיע אנרגיה וזמן בלשכנע אותו שנבוא, למרות כל מיני סיבות שהוא מעלה - שהוא עוד לא עבר דירה והבית שלו קטנטן, שלא יהיה מספיק זמן לנסוע למשפחה שלו וכו' וכו'. מבחינתו אפשר לדחות את הביקור ליוני, שאז יהיה לו חופש. וזה לא שהוא הציע לבוא לכאן במקום, כדי לראות את הילדון.

אני זאת שמתעקשת, וכנראה שבסוף ניסע, למרות שלי זה לא נוח וקשה למצוא זמן מתאים, והזמן שאני יכולה לנסוע באפריל זה לא הזמנים שהוא היה רוצה. אני מאוד חוששת מהעתיד. אני לפעמים לא נרדמת בלילה בגלל זה.

אני כל הזמן מתנחמת בזה שיצא לנו ילד מקסים, ממש מקסים!

זו אני למעלה, אמא חוששת / אופטימית / דואגת...

קראתי את הדף כולו כמה פעמים ואני מאד מתפלאת על ההתעקשות שלך לשמור על קשר עם האיש שהוא האבא הביולוגי של הילד שלך. את רוצה שהוא יתפקד כאבא, אבל איזה סוג של יחסים זוגיים את מציבה לילד שלך כמודל? איזה מודל של אמא את מדגימה לו? ומה האסון הגדול אם האבא ייעלם מחייך ומחיי הילד? זה לא אסון גדול להיות אמא יחידנית, את לא היחידה. זה גם לא יוצא דופן במיוחד. יש לזה המון ייתרונות בהשוואה למערכת היחסים (?) שאת מתארת. את הולכת עם הראש בקיר מתוך איזו אובססיה לקיום משפחה שכלפי חוץ נראית אידיאלית אבל מבפנים היא ריקה. לתוך מה הילד שלך יגדל?

בהחלט, אמרתי לו שהוא חופשי להיות עם הילד מהבוקר עד הערב.. האמת שבביקור שם נצטרך לקחת בייביסיטר לשעות בהן הוא עובד, כי אני חייבת לעבוד...
את הולכת להשאיר ילד בן פחות משנתיים בלעדייך בארץ זרה, עם בייביסיטר זרה לגמרי לשניכם? או לימים שלמים, ככה מהיום למחר עם אבא שלא היה נוכח למשך חודשיים ולא ממש רוצה שתבואו לבקר אותו?
את לא קולטת כמה התכנון הזה הזוי??
חופשה בחו"ל היא חוויה מטלטלת ומפחידה מאד עבור ילד קטן! את מוציאה אותו מהסביבה המוכרת שלו בצורה פתאומית ומבהילה ואת בעצם תהיי העוגן היחיד שלו לעולם שהוא מכיר, איך את מעלה בדעתך שהוא יסתדר שם בלעדיך ועוד עם אדם זר?

לדעתי את צריכה להגיד תודה שבן זוגך עזב, ולקחת בשתי ידיים את הניתוק הטוטאלי שהוא מציע. הוא מתעלל רגשית בך ובילד ולפי מה שאת מתארת הביקור שלכם בארצו עומד להיות חוויה לא פחות מטראומטית עבור הילד.

וגם עבורך, לדעתי.

וחוץ מזה, אי אפשר להסביר לו שאחרי שהוא לא ראה את הילד שלו חודשיים, אחרי שאין ביניהם שום קשר רציף ויום יומי - זו ממש פגיעה בילד לקחת אותו לבקר אצל כל מיני אנשים שזרים לו - בלעדייך?

לא יודעת, אני הייתי הולכת על יותר ממגשר.
על עורך דין. רציני, שמתעסק בתחום, ןלא "לזרום" - אלא לנסח הסכם חתום, כתוב שלוקח בחשבון את צמידותך לילד, לפחות בגיל הזה, ועד שיהיה בינהם קשר משמעותי.

אני מאוד חוששת מהעתיד. אני לפעמים לא נרדמת בלילה בגלל זה.

זה קודם כל.
לפני ואחרי הפרידה הייתי שם.
הזמן אכן עשה את שלו, ושחררתי. אני באמת מבינה מבפנים- שהקשר של בתי עם אביה הוא לא באחריותי.
וגם שאין לי (כמעט) זכות אמירה לגבי איך שהם מבלים בזמן המשותף שלהם.
(רוצה להבהיר שאני מרגישה ככה, למרות שעד היום יש לא מעט קצרים בתקשורת בינינו).

בניגוד לאזמהרלדה ותזמורת הים, אני לא חושבת שמוטב לנתק ילד מאביו.
[במאמר מוסגר- תמוהות בעיני תגובות שכאלה. שוב מזכיר לי שלמרות שהצהוב מתייחס לאחדות שהיא אחת -כולנו גם כ"כ שונים ].
אני זוכרת דוקא שתיארת איך למרות הרעש והצלצולים של האבא, בפועל אין לו רצון להתנתק מהילד, ואיך שיש ביניהם אור בעיניים וצחוק ורכות.
לא יכולה להמליץ לך אם כן או לא ליסוע באפריל, כי רק את יודעת.
מציעה לך לבדוק את עצמך, האם הפחדים שלך- לא גורמים לך לדפוק את הראש בקיר.
תזמורת הים, גם אם בטון חריף, ציירה בהגיון את הבעיתיות של הביקור באפריל.
אני מנחשת שדוקא בגלל שגם לך התזמון קשה - את מתעקשת, כי בעינייך זה צריך להיות בראש סדר העדיפויות, גם אם יש קשיים..
ואני מבינה אותך. באמת. אבל מנגד -
אולי דוקא חכם שהביקור הראשון יהיה קל, כשהתנאים מסביב יותר מאפשרים הזדמנות לחוויות טובות, שיכולות לעזור לחזק את הקשר ביניהם?
אולי.

אל תשכחי שרק נפרדת ובכל מילון אנושי - זו מוגדרת תקופת משבר. תנסי להיות רכה וחומלת אל עצמך ואל בנך. (ואם את יכולה, אז גם אל האב).
כשקשה ומפחיד, אני משתדלת להזכיר לעצמי לפרוט את המציאות לפרוטות קטנות. נראה לי קל ונכון יותר להתמודד ולצלוח את הכאן ועכשיו, ולהשאיר את האח"כ- לאח"כ.
שתהיה לך שבת שלווה ומנחמת @}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה אמא של טוסיק יקרה וקשובה! ותודה גם לאחרות על תגובותיכן, גם אם הן קצת מפחידות

קודם כל, הילד לא הולך להיות בלעדי בחו"ל. תכנון הבייביסיטר - כמו שאני עושה גם בארץ, כך גם שם - אני אהיה בבית כשהיא תהיה בבית עם הילד. הוא ילד חברותי ופתוח, וברגע שאראה שנוח לי איתה, אכנס לחדר השני ואעבוד. ואהיה זמינה לו בכל עת אם יצטרך. בארץ, עם הבייביסיטר הנוכחית הוא הרגיש בנוח מהתחלה ובכלל לא מבקש אותי. הוא יודע שאני בחדר השני, וזה בטח מוסיף לו בטחון. ודי מהר הם נהיו חברים טובים.

אם ניסע ונבקר אצל המשפחה שלו, אני גם אהיה שם. ומתי שאוכל אסוג לחדר צדדי עם המחשב ואמשיך לעבוד. כמובן שאם אחוש שהילד במצוקה כלשהי - אהיה איתו. היינו שם בקיץ (כבר לפני 9 חודשים, אני לא מאמינה!) והילדון, שהיה בן 10 חודשים, פשוט פרח. הוא אוהב בתים חדשים ואנשים חדשים... כמובן שכל הזמן אימו האוהבת היתה לידו. עכשיו, בן שנה ו-7, הוא גם נורא מתעניין בכלי רכב, אז אני מניחה שהמטוסים והרכבות ירגשו אותו...

אחרי הרבה אימיילים שגרמו לי להרבה עצבים ודאגות (אנחנו מתקשרים רק במיילים, אם כי כל יום מתראים גם בסקייפ כדי ש"ישוחח" עם הילד), סוף סוף הוא הבהיר באופן יותר ברור את רצונותיו לגבי הביקור, ונראה שהצלחנו להסכים על תאריכים, שיאפשרו נסיעה לביקור אצל המשפחה שלו. נסיעה קצרה מהמתוכנן מראש, לשמחתי. ואני שוב מתחילה להרגיש טיפה אופטימית לגבי הביקור. אני לשנייה לא חושבת שזה יהיה טראומטי לילד או אפילו משהו קרוב! אני חושבת שהוא יפגוש הרבה בני משפחה שאוהבים אותו, כולל אבא, ויהיה לו כף. ואמא שלו תהיה לידו.

אכן, כמו שאמא של טוסיק זכרה - כן, הוא רציני לגבי המשך הקשר עם הילד. הוא הולך להשכיר את הדירה (הפצפונת) שלו, ולעבור לדירה יותר מרווחת. אותי זה מלחיץ, כי ברור לי שהוא מצפה שהילד יגיע לשם הרבה. כן, אני מאוד דואגת, אני לא יודעת איך נגיע לעמק השווה לגבי ההמשך.

אזמרלדה - חס וחלילה, ה"קשר" בינינו לא אמור להוות מודל לקשר זוגי. בגלל זה נפרדתי ממנו, כי איני רוצה שזה הקשר הזוגי שהילד יראה מול עיניו. ואנחנו לא משפחה! ושום דבר לא נראה בה אידיאלי, גם לא כלפי חוץ... אני מייחלת שנגיע לקשר ידידותי עם הסכמה. תאמיני לי שלי אישית עדיף בהרבה להיות אם יחידנית, לחזור לבועה המקסימה שלי ושל הילדון ולבנות את חיינו ביציבות. אך איני יכולה לקטוע את האב מחייו. כרגע אני גם באופן אקטיבי מעודדת זאת. אך תוך שזה מטייל עלי ועל חיי צל כבד. באמת. אך הניתוק שהוא "מציע" אני לא חושבת שאי פעם הוא באמת בתוך נפשו באמת התכוון ובאמת היה מסוגל. אני תמיד לקחתי את דבריו ברצינות תהומית, ותמיד רק בדיעבד הבנתי שהוא לא באמת מסוגל. לא מסוגל לעזוב אותי בהריון, לא רוצה להתנתק מהילד.

אמא של טוסיק, אצלנו לשמחתי הפרידה לא הביאה לשינוי משמעותי בחיים של הילד. גם קודם אביו היה נוכח רק בסופי שבוע, וגם זה לא תמיד, ובחודשים שלפני הפרידה היו פעמיים שחודש שלם הוא לא היה. אז הפרידה לא נחוותה כשינוי אצלו. אני לא חושבת. מאז אפילו הוא רואה אותו כל יום בסקייפ, וכל פעם שהוא נתקל במחשב הוא מזכיר אותו. זה לא היה קודם.

אז אני יותר אופטימית לגבי ביקור אפריל (כן, מבחינתי אנחנו נוסעים. אני מרגישה מחוייבות...), אך עדיין במועקה מהתמונה הגדולה.

עוד דבר מרגיז. חשבתי שסיכמנו שהוא משלם על הטיסות (אני גם ככה בקושי עומדת בהוצאות המחייה שלנו - גם עם ההשתתפות שלו - ומשלמת טונה כסף לבייביסיטר). אמרתי לו שהתאריכים שהציע מקובלים עלי ושהוא יכול להזמין כרטיסים. הוא ענה: וכשאני אבוא לכאן את תזמיני כרטיסים?

והערב בסקייפ הוא הראה לנו שקנה שם כיסא לרכב... ומשהו בליבי קצת צנח.. ואני דואגת. אבל אני אוהבת מה שיש לי, ומנסה להתמקד בזה, ולא לתת לו להאפיל על זה. מוזר, כשהיינו "זוג" והרגשתי הרבה זמן לכודה איתו, רוב הזמן יכולתי להדחיק את הבעייתיות, להנות הנאה מלאה חיי כאמא, ורק מעת לעת (בסופי שבוע כשהוא היה בא) היתה עננה קלה, או פחות קלה, מעיבה. עכשיו, כשהוא רחוק, אני חיה רוב הזמן בצל הזה... טוב, גם חיי כעת מוקדשים לעבודה (זה משהו מאוד זמני), וכמובן לאמהות, ומעבר לזה - מדבר שממה. אבל על זה פעם אחרת...

אמא יקרה,

מהצד הזה של צג המחשב ניראה שכדאי לך כבר בשלב זה לבסס לעצמך מקום יציב בכל קשר עתידי בינכם.
נסי להתרומם מבחינת נקודת המבט, מעל לכל עניני הסדרי הפגישות, הטיסות ומי משלם, עד שתראי את שניכם. מלמעלה:
הוא אומר ומצהיר ומתְנה ופעם כך ופעם כך. כי הוא לחוץ? לא בוגר? אללה יודע.
מבט אליך - את מהווה בסיס יציב עבור עצמך והילד. את הרכבת רשימה קצרה של כללים שלפיהם משחקים. הוא לא חייב לשחק.
אין זאת רשימה של מועדי פגישה ומי משלם וכמה זמן הביקור, זאת הדרך שלך לבצר לעצמך תחום שפוי שאליו אין לו רשות להיכנס. הדרך שלך להבהיר שאת המבוגר האחראי אם צריך.
רעיונות לרוח של הכללים ברשימה כזאת:
התקשורת בינכם ענינית. מקשיבים אחד לשני. מכבדים את השקט הנפשי, חושבים קדימה על שנים של שיתוף פעולה.
המניע לקשר בינכם הוא טובת הילד. זאת מחייבת סבלנות, הבלגה, מחילה על "כבוד", אגו בצד.
הילד יגדל איתך. כדאי שזה יהיה ברור! (מזכיר לך: התייעצי עם בעל מקצוע בתחום אפוטרופסות בינלאומית..! אל תרשי לעצמך להיות מופתעת)
...
ככל שהמקום היציב הזה יהיה ברור לך , יהיה לו יותר קל להבין אותו. הוא כניראה עדיין מסתגל לשינוי, קשה לנו לראות בנאדם שחיצונית לא השתנה ולהבין שמע' היחסים ביננו אחרת.
מכירה את התנועה של יד אחת על מפתח הלב, השניה מרחיקה עם כף יד פתוחה החוצה כמו דוחפת אנרגיה שלילית?
תשמרי על "המיץ" שלך ותחזירי לו את שלו.

"לצערי אין לי כסף לטיסה. סיכמנו שאתה תממן את הכרטיסים. אם אתה מתחרט על דברים שסיכמנו אז בבקשה תספר לי כדי שנוכל לדסקס את זה מחדש. כרגע אני לא יכולה לשלם על זה. מספיק לי שאני לא עובדת בזמן הזה."

ועוד משהו לסיום, סימן נהדר לכך שאת לא נשארת בבסיס היציב שלך היא הדרמה .
כעס, התפרקות, מריבה - מותר, זה לא נורא.... (-: אבל זה ציון קטן בשבילך שבמקום הזה יצאת מהתחום היציב שלך והסכמת לשחק איתו ב"אכלו לי שתו לי".

הי קחי אוויר! וקחי את הילד לטיולון קטן עם כל הפריחה מסביב! העולם נורא יפה עכשיו!
(-:

חזקי ואמצי

צוויל

צוויל יקר!

אתה צודק. אתה צודק. וזה עוזר לי להתפקס.

ואגב, הייתי בפגישה עם ראש המחלקה המשפטית של נעמת. ומה שהכי נכנס לי לראש זה שמצב העניינים עכשיו הוא לטובתי, ואני צריכה להזהר שזה לא ישתנה! כלומר, עכשיו מרכז החיים של הילד הוא כאן, איתי, זה ברור. אך מספיק שהילד יבלה שנת לימודים שם, וזה יכול להתהפך, ואז אמנת האג בדבר חטיפת ילדים תחול עלי אם אני לוקחת אותו לישראל ואביו מתלונן...
נכון שזה רחוק, אבל אחד הדברים שחשובים לו כשנגיע להסכם - שלא יהיה ברור כבר עכשיו שהילד הולך לבית ספר כאן. אז זה כן צריך להיות ברור. הילד חי איתי. הילד חי איתי.

ועוד דבר, של' אמר, וגם היא שמעה שזה כך - שבארצו לא מתעסקים עם עניני רגש למיניהם, אלא פשוט קובעים משמורת לפי ההורה שמרויח יותר כסף. קשה להאמין, וגם היא התקשתה להאמין כששמעה את זה. שלא נדע.

וכן, אני צריכה להרגע. בניתי לי ולילד שלי סביבה ויומיום נעימים וזורמים ויציבים. אז אולי יהיו כל מיני שינויים בסביבה ככורח כלכלי, אבל יש לנו כל כך הרבה טוב וזה יימשך. וכן יש לי כזו חרדה שבגללו, שם - לעולם לא אוכל להגיע ליציבות ומנוחה ונחלה. אבל כן, אני צריכה להתוות את הכללים, שיאפשרו לנו המשך של יציבות ושלווה. למרות הפחד מזעמו. למרות הפחד מלהיות הרעה וכו' וכו'...

מקסים בחוץ! נכון! אם לא היתה לי כל כך הרבה עבודה עכשיו, כל מה שהייתי עושה זה לשוטט בחיק הטבע ובמרבדי פריחה עם הילדון.

(בצהוב - "הכל נכון - גם פרשנות לקויה")

אני מנסה לנשום עמוק ולא להתחיל לבכות. כמובן שדווקא עכשיו כשאני כותבת את זה, איני מצליחה. לתהייתי האם לא אמר שישלם על הטיסות, כתב מייל כעוס ובו אמר שכן, הוא ישלם על הטיסות - אבל של הילד (שבכלל לא משלם טיסות כרגע), לא שלי. ושאוקיי, מוכן לשלם את הטיסה של אפריל, אבל כל הנסיעות שנעשה שם - אני משלמת, אם אני רוצה להצטרף. ובעתיד - אני משלמת את הטיסות שלי, ואנחנו מתחלקים חצי חצי בהוצאות הטיסה של הילד. ושהוא השאיר לי סכום נדיב, שמספיק לכמה וכמה טיסות (כן, אם לא משלמים שכר דירה ולא קונים אוכל, אז כן).

אני לא רוצה לעשות משהו נמהר ולכתוב דברים בטון שאחר כך אצטער. אז רוצה לשמוע עצות איך כדאי שאגיב... הוא לא קולט שבחו"ל, הילד = ילד + אמא. מבחינתו זו גחמה שלי שאני צריכה לממן, אם אני מתעקשת. ושאגיד תודה שהוא בכלל מוכן לראות אותי שם. אני לא רוצה להתחיל ויכוח על כסף, לא בא לי להתחנן לכסף, לא בא לי להגיד שהוא צריך לממן לי את הנסיעות הפנימיות שם. אני ממש רועדת וכמובן בוכה... נכון, צויל, אני לא מצליחה לשמור על התחום היציב שלי...

רק רוצה לומר שמנסיוני בגידול ילד עם אב בנפרד- הכי טוב שלא להגיב עכשיו כשאת לא מצליחה לשמור על התחום היציב . שום דבר טוב לא יוצא מזה. מחר בבוקר או בעוד כמה ימים תוכלי לענות באורך רוח ובצורה עניינית, מבלי להוסיף מילים שמנסות לכסות על הפגיעה שלך או רוצות לפגוע או סתם כועסות וכואבות. הלוואי שהייתי מצליחה לעשות את זה יותר בעצמי...

מבינה אותך והייתי שם פעמים רבות: הרי לא חסר מכשולים, אי הבנות (פעמים רבות בגלל העדר הבעת פנים וטון בהתכתבות אימייל, בגלל עייפות וכו'), חילוקי דעות ומחלוקות כספיות, ולכן, אחרי ששגיתי בזה פעמים רבות, משתדלת להגיב אף פעם לא בלילה ורק כשאני יכולה להיות עניינית.

ובינתיים- מה שעוזר לי (מלבד "רסקיו", כי צריך לישון הלילה, יש לך ילד להיות איתו מחר): להוציא את כל הכעס, ההתמרמרות, הכמה כסף, העזיבה, התחנונים אצל חבר/ה אמפטי, מבין שיכול/ה לשמוע ולהכיל (גם הדף הזה מתאים

), מבלי לשפוט ובעיקר מבלי לפגוע ב חושבים קדימה על שנים של שיתוף פעולה וכשאת אסופה ומדוייקת- להגיב לאבי בנך.

בהצלחה ובואי לספר איך זה הולך.

תודה

כמובן שישר התחלתי לכתוב כשכולי בסערה. לא רציתי לדחות את זה למחר - אני צריכה לעבוד ממחר ולא יכולה להתחיל להתעסק עם זה. הערב הזה בין כה אבוד, וידעתי שלא אוכל להרדם כי זה יאכל אותי.

אבל בהדרגה באופן פלאי נרגעתי, ומחקתי כל התלהמות וכל ביטוי של פגיעות והתנצחות, השארתי רק טיעונים עניניים, ואפילו התנצלות על אי הבנה אפשרית שלי. ועכשיו אני מרגישה שלווה...

בכל זאת לעצתך אני לא שולחת, מחר בבוקר אקרא ואשלח.. אבל קראתי את זה כמה פעמים ומרגישה עם זה טוב. שזה מבטא עקרונות עניניים שאני מאמינה בהם, אבל משאיר פתח לפשרות ושיתוף פעולה.

אולי אפילו אצליח להרדם, עוד 6 שעות לכל היותר הזאטוט יקרא לי: אַמַא!

לילה טוב

שבארצו לא מתעסקים עם עניני רגש למיניהם, אלא פשוט קובעים משמורת לפי ההורה שמרויח יותר כסף. קשה להאמין, וגם היא התקשתה להאמין כששמעה את זה. שלא נדע.
על פניו זה נשמע לא הגיוני.
כי אם כן, אז ברוב הגירושים הילדים היו בחזקת הגבר, כי גברים מרוויחים יותר. אבל אם היתה מדינה כזו שבה רוב הגברים או אפילו שליש הגברים היו מקבלים חזקה, בוודאי היינו שומעים על הפלא הזה. איזו מדינה זו? סעודיה?

אני לא הייתי נוסעת אם מצב העניינים הוא כזה.
תעשי רק מה שאת יכולה, כלכלית, ונפשית.

טוב, בואו נקווה לטוב...
את מתכוונת "טוב, בואו נחזור על טעויות העבר.

בוודאי שלא לטוס!
בוודאי שלא לטוס ללא הסכם או ייעוץ מעו"ד!

הוא ממש לא חייב לשלם על כרטיס בשבילך, כמו שאת לא חייבת לטוס לשם. למה את רוצה לטוס לשם?
עד שנפרדת ממנו, עכשיו את חוזרת חזרה עשרים צעדים??

ת ת ע ו ר ר י!
אז מה אם הוא קנה כיסא ומתכנן לעבור לדירה גדולה יותר??? זה ממש לא מספיק. את תהיי שם תחת חסותו וחסדי מצב רוחו, like it or not. אין לך שום סיבה לקוות לטוב, את צריכה להתכונן לגרוע מכל. מה תעשי אם הוא יעכב את יציאתכם על בסיס ענייני משמורת?
הוא השאיר לכם כסף? ממש חסיד אומות עולם.

חה חה חה.. לא, זה באירופה..

ראש המחלקה המשפטית של נעמת אמרה שהיא טיפלה באישה ישראלית שברחה משם עם הילדות, אחרי ששמעה שקובעים משמורת לפי ההורה שמשתכר יותר. לשתינו זה נשמע לא יאומן. אבל היא לא מכירה את החוק שם. ניסיתי קצת לקרוא דרך גוגל, ולא מצאתי שום דבר שקשור לכסף.

בכל אופן, למה אני רוצה לטוס לשם? אני בעיקרון (אני כבר לא מרגישה את זה קודם, אבל מאמינה בזה) רוצה לעודד את הקשר שלהם. ואני לא מוכנה שהילד יהיה שם לבד. אז הצעתי שאני אסע איתו מעת לעת, במידה ומתאפשר לי (מבחינת עבודה, בריאות וכו'). אם הוא הולך להתנהג אלי בחזירות, לא אחזור על זה. אם נצליח לנהל שיתוף פעולה ידידותי, אז כן.

אולי אני נאיבית (ותאמיני לי שבראש במהלך השנה האחרונה עברו לי הדברים הכי גרועים בראש), אבל אני לא מאמינה שהוא יעשה שום דבר קיצוני, בשלב זה. אולי אם הכלים יישברו, אז כן. כרגע זה לא המצב ואני מנסה שלא נגיע אליו. אז אני הולכת לקראתו. למרות שברור לי שהוא לא רואה את זה כך.

היועצת המשפטית של נעמת (שיצא לה להתעסק עם ענייני משמורת בינ"ל) לא ראתה בעייה עם הנסיעה. כמובן שזה לא אומר שכל מיני דברים יכולים לקרות. אבל אני הצעתי, אני לא חזרתי בי לגבי רעיון הנסיעה, יש לי רצון טוב, ואני מקווה שגם לו. אני נותנת לזה צ'אנס.

אגב, ממה שהבנתי, לפי החוק שם - הדיפולט זה משמורת משותפת, אלא אם זה נגד טובת הילד. וגם דמי המזונות מתחלקים בין ההורים.

ובגלל שהילד חי בארץ, מה שחוק עליו זה החוק הישראלי, שהוא לטובתי

אם הוא לא נותן לילד לצאת מארצו, הוא נחשב חוטף לפי אמנת האג. בכל מקרה אני לא חושבת שזה הולך לקרות... כרגע...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עדין נשמע לי, מתוך כל מה שכתבת, שאת בחרת (במודע או שלא במודע) באבא נעדר. כמו שכתבת בהתחלה מערכת היחסים ביניכם היתה טובה בעיקר כשהוא היה רחוק. אפשר להפוך אותו לנוכח בכל מיני קונסטלציות, אבל לפי מה שאת מתארת כאן ההפסד (הריגשי והכלכלי) של כל הצדדים עולה על הרווח. זה לא רק שאת הולכת עם הראש בקיר אלא גם נגד הרוח. כל הסימנים מראים שהנסיעה הזאת מיותרת. את יכולה לבחור בנתיב הרבה יותר קל - להשאר בארץ עם הילד ולתת לאבא לבחור בקיום קשר עם הילד. אבל זה יהיה אצלך ובתנאים שלך. אני לא מבינה למה את מתעקשת.
LET GO.

היי לך
קראתי את כל הדף ואני מאוד מזדההה איתך בקשיים האלו. אני עברתי משהו דיי דומה לא מזמן.
נשמע לי שקשה לך לשחחר מהמחשבה שיש אבא לילד. אני יודעת שזה מפחיד, גם אותי זה מפחיד מה יהיה כשהיא תגדל, יש לי תינוקת בת שנה שאבא שלה לא מכיר ה ולא רואה אותה, פשוט כי לא הצלחנו להסתדר. אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אבל האבא הזה שאת מתארת צריך להבין שהילד גר איתך, הוא בן שנה וחצי ראבאק!! מה נראה לו שתשלחי אותו לחו"ל לבד? האבא צריך להבין שאת והילד זו יחידה אחת. נקודה. אני חושבת שהוא מבין כמה את רוצה בקשר בניהם והוא משחק עם זה. לדעתי שחררי! עזבי אותו. אם הוא ירצה באמת הוא יבוא, הוא יזמין אותך על חשבונו לשם ועוד אופציות כאלה..
כמו שזה נשמע עכשיו הוא לא מבין בכלל מה זה ילד בן שנה וחצי. נשמע לי רע לנסוע לשם. במצב הזה. אם שה ישתנה.. תשקלי שוב, אבל אני הייתי אומרת לו שבמצב כזה שבו הוא לא מכיר בנחיצות של הנוכחות שלך, למען הילד, את לא רוצה לנסוע.

לדעתי פשוט תעשבי את זה, זה לוקח ממך אנרגיות, גם אני ניסיתי מאוד מאוד לקרב את אבא שלה אלינוובסוף התפכחתיאחרי הרבה זמן של סבל. מי שרוצה בא, מי שחשוב לו מתאמץ, לאמנרים קשיים ובעיות.

לדעתי תתמקדי בעצמך, בזוגיות חדשה, בבית חם ואוהב.

וסליחה על השגיאות, אני מהטלפון, מניקה ומרדימה

תשמעו, אולי זה לא ברור מקריאה כאן, אבל דברים שהרגשתי נורא חזק לפני חודש ושבועיים, ממש שככו ודעכו. הפחדים שהילד ידע שאביו לא רוצה לראות אותו, הכאב עליו ועל אביו שיפסיד אותו, כל זה - כבר ממש לא חי בי. זה התחלף לפחד שאני תקועה לנצח עם האיש הזה שאי אפשר לתקשר איתו בצורה סבירה וכל החיים יהיו מאבק והתנצחויות. אבל עכשיו אני מרגישה גם פחות לכודה בזה. כרגע מרגישה הרבה יותר עוצמה ושלווה. או שהוא ייעלם, ואז - שלום ולהתראות, ושיהיו לך חיים יפים. לנו בטוח יהיו. או שהוא ייאלץ לקבל כמה כללי יסוד שאני מתחילה להתוות לו, מאוד בעזרת עצותיכם היקרות. סה"כ הקלפים בידי.

כל זה לא אומר שאני מבטלת את הנסיעה, אבל הבהרתי לו דברים חשובים לגביה ואני מרגישה שלאט לאט אני משנה את כללי המשחק שקיבלתי עלי עד עכשיו. אני מאמינה שלמרות הרבה מחאות קולניות ולא נעימות הוא יתאים את עצמו, כי הוא לא באמת רוצה להתנתק מהילד. ואם לא, too bad.

אני חייבת ללכת לישון, כי הילדון שוב בימים האחרונים רוצה לחוות את העולם לפני 6 בבוקר. הוא קסם נפלא וכל כך טוב לי איתו.

ובנוסף יש לי גרעון רציני בברזל, יותר משבוע הייתי סמרטוט, וסוף סוף התאוששתי.

לילה טוב

גרעון רציני בברזל

נשמע שכבר חל שיפור משמעותי...

צוויל

הוא הגיב מאוד קשה. הפסיק לקרוא אחרי כמה שורות, טען שאיני רוצה כל פשרה והסכם אלא רק שהוא יקבל כל מה שאני אומרת, כמו מלך ועבד. ואז אמר משפט ממש חריף ואכזרי שאיני רוצה לחזור עליו, ועוד איזו הקנטה, ו"אני לא יכול לעשות יותר כלום". קראתי שוב מה שכתבתי ובאמת שזה ענייני ופותח אפשרויות, אך כן, גם מצהיר כמה דברים בבירור. וגם הם רק ביחס לגיל הנוכחי של הילד, לא לנצח.

זה מסוג האימיילים שעד לפני כמה ימים היו מערערים אותי לחלוטין. אבל זה הותיר אותי ממש שלווה. עניתי לו תוך הזמנה להמשך דיאלוג ואפילו עניתי לו בבדיחות הדעת על "עקיצתו". אני לא יודעת איך דברים יתפתחו מכאן. יש לו חבר שמדבר עם שנינו ואולי יצליח לגשר קצת. אך בכל אופן - אני מסרבת לקחת על עצמי רגשות אשמה על המצב ואיני מוכנה יותר לשחק לפי הכללים המעוותים שלו. ואולי הוא ישכיל לראות שיש לו שותפה עם רצון טוב, אם כי נכון, לא למה שהוא בדיוק שואף.

איזה יופי לקרוא אותך אמא אופטימית!!!
כל כך התרגשתי. מרגיש כמו פריצת דרך של ממש. אבל זו את ורק את. הנה באת, רצית, היית כנה, ספגת וספגת כעסים ודרישות בלתי אפשריות, הטלת אשמה עליך וחוסר הגיון מינימלי.
כמה אפשר לבוא בפתיחות , כנות ויוזמה לקיר ברזל? בסוף חילחל המסר. אני האמא הכי טובה לבנך שיכולת לבקש ובסוף אתה גם תבין זאת.
עניתי לו תוך הזמנה להמשך דיאלוג ואפילו עניתי לו בבדיחות הדעת על "עקיצתו" זו הרוח. את לא נוטרת. את ממשיכה בשלך, לספק מידע, מנטרלת רגשות. בטוחה וחזקה בעולמך.
דיאלוג יכול להתקיים רק בליטוף. כמו שביירון קייטי אומרת, בשביל להבריא יחסים צריך רק בנזוג אחד שפוי...
כל הכעס שהוא מביא עכשיו נראה כמו תגובה על העמדה הברורה שלך.
שמחה בשבילך. מעורר השראה.. הלואי שגם אני אלמד ממך לעמוד על שלי.
אמן.. שיהיה רק טוב, המשיכי לעדכן!

<נ.ב. צויליך חשבת לפתוח מדור יעוץ והעצמה למאותגרי עוצמה?> <לוקחת מקום ראשון בתור>

זהו, הוא בינתיים נעלם. הוא כנראה ממש כועס. הוא לא יצר קשר ולא היה זמין בסקייפ. עצוב לי. אני יודעת שלפחות בשבילי העדר קשר איתו עדיף על המאבקים הבלתי פוסקים על כל דבר, אבל בכל זאת, עצוב. ובכל מקרה, אי אפשר לדעת איך דברים יתגלגלו. בכל מקרה, עצוב.

ותודה גמד! אני גם חושבת שהכעס שלו הוא תגובה על העמדה שלי. ואני גם רוצה לתפוס תור במדור של צויליך

תהיי חזקה.
יש אפשרות שזו מין טקטיקה להראות לך שאם זה מה שאת בוחרת תראי מה זה שאני לא בקשר ולא שומעים ממני. מה את חושבת?
אל תיכנעי, זו החלטה שלו. הוא האבא ועליו להבין את האחריות הזו. לדעתי תני לו לבחור מתי לחזור להיות בקשר. תכבדי את השתיקה שלו ותני לו זמן. זו דעתי.

איתך

תודה גמד יקר. בהחלט. אני מניחה לו. מקווה שהוא בכלל קרא מה ששלחתי ושמבין שהדלת פתוחה (עם תנאים מסויימים...). אני חושבת שאשמח אם יצור קשר... איני נוטרת... ובכל זאת עצוב לי , שיש לו בבית את הכסא לאוטו שהוא קנה לו, וקסדה לאופניים שאתמול קנה לו.. מסובך...
אני הולכת למיטה היום עד 22:00! לילה טוב

ובכל זאת עצוב לי , שיש לו בבית את הכסא לאוטו שהוא קנה לו, וקסדה לאופניים שאתמול קנה לו.. מסובך...
אני עוקבת בשקט

אני חושבת שזה שיש לו את זה בבית אומר שהוא לא רוצה לוותר על הקשר עם הילד. גם אם זה לא יקרה בדיוק בדיוק כמו בתכנון.
אני ממש חושבת שבשבילך עדיף העדר קשר על מאבקים, ומאוד הבנתי את התגובות שחשבו שזה לא חכם ואפילו קצת מסוכן לנסוע לחו"ל ככה במצב הזה.
אני בטוחה שיהיה לו קשר עם הילד. זה רק יהיה אולי בשלבים, בהדרגה, ולא בדיוק איך שתכננתם.

אני מקווה... וגם די מאמינה. בינתיים קול דממה דקה. הוא מנסה ליישם את מה שתמיד אמר שיעשה, אם... - להעלם. אני לא יודעת מה להרגיש. אז אני לא מרגישה הרבה כרגע בנוגע לזה. החיים מספיק עמוסים גם ככה. ולפחות יש לנו שלווה. ונחיה ונראה.

עקב בצד אגודל, יקירה.
אני לא יודעת מה להרגיש. אז אני לא מרגישה הרבה כרגע בנוגע לזה
אולי השקט קצת רועם, אבל בסה"כ חלפו יומיים, לא?...
בינתיים, תמשיכי להתמקד ולהנות מהשלווה המבורכת.

אז היום היתה התפתחות מפתיעה. לא, הוא לא יצר איתנו קשר (כל פעם שהילד רואה את המחשב הוא אומר: אבא! בשפתו. ואני אומרת: אבא בעבודה, אבא ישן וכד') – אך הוא כתב מייל לאמי... כתבתי שלפני נסיעתו היא עזרה לגשר בינינו קצת. כתב לה משהו כמו: "תראי מה היא כותבת, מתייחסת אלי כמו נתין שצריך לציית לה, מצטער אך אי אפשר ככה, שיהיה לך כל טוב, ל'." וצירף את המכתב האחרון שלי אליו...

אמא שלי לא כל כך ידעה מה לעשות. אמרתי לה שהיא מוזמנת לקרוא את זה ולכתוב לו מה דעתה. לבקשתה שלחתי לה את המכתב האחרון שלו שאליו הגבתי.

לא יודעת אם הוא רוצה לנקות את שמו אצלה מול הכפשותיו מפי לכאורה, ולהסביר לה למה התנתק, או שהוא רוצה שתתווך בינינו. בכל מקרה, לי חזרתו לזירה לא גרמה אושר מיוחד, אני נהנית מהשקט שלנו. אם כי הצלחתי בימים האחרונים גם להזיל כמה דמעות, וקצת לחוס עליו.

שלום אופטימית,

הנה גם לו קשה לא להיות בקשר. קצת משחק של פוקר פייס, אולי. אולי נח לו לרדת מהעץ דרך אמא שלך.
גם לך מן הסתם לוקח זמן מה להסתגל לפרידה, גם כשהיא באה ממקום שלם.
ל' יצטרך לכעוס ולרגון ואח"כ למצוא את הדרך החדשה להגיע איתך לקשר מעשי בנוגע לילד. שותף עסקי. אינטרס משותף, אמון, להבין שלטפס על עצים גבוהים זה לא פרודוקטיבי.
זמן, זמן. זה יקח זמן. הזמן רופא לכל. לכל זמן ועת לכל חפץ. אבל אל תחכי, תבכי כשבא, תתייאשי אם את מיואשת, כמו כולנו. ואז תקומי, כוס תה וטלפון לחברה וחיבוק לילד.
את הפריחה כבר הזכרנו? (-:

צוויל

עוד רמז לזה שהוא אולי מגיח מההעלמות שלו - לראשונה היום הוא הופיע כ"זמין" בסקייפ. כלומר לא זמין, אלא "עסוק", אבל online. בכל מקרה, אני רגועה וחיה את חיי וטוב לנו...

אני לא ממהרת, שיקח את כל הזמן שלו, ובלבד שכשישוב יהיה מלא רצון טוב. כף לי שאיני צריכה לחשוב עליו עכשיו.

את הפריחה כבר הזכרנו?
מזל שבקרבת ביתי יש פרחי בר למכביר! אחרת בכלל הייתי מחמיצה את האביב הזה.

אוף, זה מתחיל ממש להעיק. אמא שלי עוד לא ענתה לו (למרות שרמזתי לה שלא כדאי לחכות מדי. אני יודעת שהוא מלא בכעסים), ובסופש הזה נסעה להיות עם הילדים של אחי בצפון. לפני שיצאה מהבית, ראתה של' כתב לה שוב. מכתב כעוס. למה לא ענתה, ועוד כל מיני טענות ומענות לגביי. אמרה שזה היה נראה מבולבל ולא קוהורנטי, ושברור שהוא כועס. זה ממש מעיק עליה, שזה כאילו שם עליה אחריות לגבי איך יתפתחו הדברים מבחינת המשך הקשר איתו. אמרתי לה בנחרצות (ברוח הפידבקים שקיבלתי כאן...) ששום דבר לא אחריות שלה, שמה שהוא יחליט לעשות זו אחריותו בלבד. היא ממש התחילה לדאוג, אמרה לי: אני מפחדת שאם תסעי לשם הוא יעכב את היציאה של הילד או משהו... אמרתי לה שכרגע אין מה לדבר על שום נסיעה, אנחנו אפילו לא מדברים. ושאני לא נוסעת לשום מקום בלי שיש אוירה טובה של אמון בינינו.

היא תכתוב לו מחר בערב, כשתחזור. היא לא רוצה להכנס לכל התכתובת בינינו, היא רק רוצה לכתוב לו דברים כלליים - שאמרה לו גם בע"פ לפני שנסע - על הצורך של הילד להיות ליד אמא בשנים הקרובות וכו'.

בכל מקרה, זה מעיק.

אמא שלי שלחה לי מה שהוא כתב לה - תלונה ארוכה על כך שאיני מוכנה לשמוע מי שאיני מסכימה לדעתו. ולראיה - העובדה שנפגשתי עם שני חברים שלו, שעמדו על נוקשותי, והעובדה שלא סיפרתי לו על הפגישות הללו, ושהיה רושם שמה שדעתם נראית לי ואז "מחקתי" את זה.

כמובן שכל זה זו עלילה. אני נפגשתי עם חברים שלו בידיעתו, כי הם רצו להפגש איתי ואני רציתי להפגש איתם. הם שניהם (בנפרד) באו בגישה שכנראה צריך לדבר על לבי שארשה לל' לראות מספיק את הילד, והופתעו להבין שאני זו שדחפתי כל הזמן לכיוון. הם הסכימו איתי בכללי שהילד צריך את נוכחותי, ושהוא לא יכול לחלק את חייו בין שתי מדינות. לא סיפרתי לל' על תוכן הפגישות לאחריהן, כי הם אמרו שרוצים לדבר איתו, והעדפתי שיספרו הם. היה ברור ששניהם הרגישו רווחה והקלה אחרי שדיברו איתי, וראו שאיני מפלצת כמו שאולי תוארתי.

עכשיו זה חורה לי שהוא כנראה מכפיש אותי מולם. אני לא רוצה לרדת לרמת ההתעסקויות האלה, כמו שאמא שלי אמרה - זה אמר כך, וזה אמר אחרת. זה נראה לי קטנוני ומיותר, וכמו שאמא שלי אמרה - אם הוא באמת רוצה קשר עם הילד, הוא לא היה מתחיל להתווכח על כל פרט בעניין הנסיעה.

אבל חורה לי. ותהיתי אם כדאי לדבר שוב עם אותם חברים. או אם לכתוב משהו לל' בעניין... דעותיכם?

ותהיתי אם כדאי לדבר שוב עם אותם חברים. או אם לכתוב משהו לל' בעניין... דעותיכם?
משום שהם חברים שלו וכנראה חיים באותה ארץ - הם יהיו לצידו וגם זה עלול לגרום למתחים בין שניכם, שאת כאילו הולכת "מאחורי הגב" שלו ומדברת עם החברים שלו ומנסה להעביר אותם לצידך. כלומר, יש חשש שהוא יבין ויפרש זאת כך, ובכך יהיה לו עוד תירוץ לפתוח חזית נוספת איתך, עוד סיבה לדינמיקה שלילית של האשמות וחשדות וויכוחים וכו'.

למה זה כל כך חשוב שהם יבינו בדיוק? האם הם בכלל מעוניינים להיות צד בעניין? האם בכלל ייתכן שהם יבינו אותך וידברו איתו וכו' וכו'? גם בכך הוא עלול לראות משהו לנגח אותך: כאילו שאת מנסה לסכסך בינו לבין החברים שלו וכו' וכו'.

נראה לי שהמצב מאוד מסובך גם כך, בלי לערב את החברים שלו.
זו כמובן דעה שמתבססת רק על מה שסיפרת. קרוב לוודאי שאני לא יכולה לראות את כל התמונה. אז קחי את דבריי עם "גרגיר מלח".

ונראה לי עדיף לא לערב אנשים נוספים לכל הבלגן: לא את אימא שלך ולא את החברים שלו. נשמע שלאימא שלך מאוד לא נוח כל העסק הזה ואת יכולה לומר לה שהיא לא חייבת להשיב לו וכו'. הוא עוד מעיז לבוא אליה בטענות...

החברים גרים כאן, אך הם מארצו. הם רצו בזמנו לדבר איתי, מתוך דאגה לל'. וגם אני רציתי לדבר איתם, שיבינו מאיפה אני באה וישמעו ישירות ממני ולא דרך ל', שלא סמכתי על האופן בו הוא יציג את עמדתי.

זה פשוט נורא מקומם אותי שאנשים יחשבו עלי דברים רעים שלא בצדק... זה אחד הדברים שהקשו עלי להפרד - זה שהמשפחה שלו למשל, שמאוד מחבבת אותי אני חושבת, ישמעו ממנו שאני אדם איום. אך באמת אין לי שליטה על זה...

אולי אכתוב לחברים האלה מייל קצר או משהו...

הי אופטימית !

עכשיו זה חורה לי שהוא כנראה מכפיש אותי מולם. אני לא רוצה לרדת לרמת ההתעסקויות האלה, כמו שאמא שלי אמרה - זה אמר כך, וזה אמר אחרת. זה נראה לי קטנוני ומיותר
חורה לך? רגשות זה לגיטימי תמיד. לא רוצה לרדת לשם? מצוין, זאת החלטה מעשית.
לא נשמע לך טלנובלה? ל' כתב לאמא שלך שהחברים שלו התרשמו ממך... ואז קלוז אפ על פנייך הנדהמות. קאט (-: .
קאט.
האם יכול להיות שהחברים שלו והמשפחה בכלל, מכירים אותו על אופיו, עקשנותו וכו'? אז הם ישמעו ממנו שאת אדם איום. נו?
את יכולה לכתוב מייל לחברים שלו. זה יקדם את המטרה שלך? זה יבוא ממקום שקט? זה עשוי להיות כך, רק לפני ה"שלח", תקראי ותשאלי את עצמך מאיפה זה בא.
את אשה בוגרת, את יכולה לשלוח מייל למי שאת רוצה, בידיעתו ושלא בידיעתו. אם בא לך להסביר מה מתרחש כרגע, או סתם לעדכן את סבא וסבתא שם מה הולך עם הנכד הלבנטיני (-: . עם תמונה.
תפתחי בלוג עבור כל מי שיתעניין, אם בא לך.

תעשי מה שטוב לך.
ושהוא יכתוב מיילים כועסים לאמא שלך. תשלחי לו חזרה פתק מאמא - שאת ילדה גדולה ושמותר לך לחזור הביתה אחרי חצות.
אם יש בייביסיטר, כמובן.

שיהיה שבוע של עשייה וסיפוק, לכולנו

צוויל

אוי צוויליך. איפה היית כשאני התגרשתי איפה

את החברים שלו עזבתי. אבל ממש יושבת לי מועקה בלב ובבטן.

אמא שלי כתבה לו שאינה רוצה להתערב בדיונים בינינו, שאנחנו אנשים בוגרים. ושהיא חוזרת על כך שלטובת נכדה האהוב חיוני שבשנים האלה הוא יהיה עם אימו, ושכך היתה אומרת גם אם היה מדובר בבן של בנה. ושהיא חושבת שזה טוב שננסה לערוך ביקורים הדדיים באווירה טובה.

הוא ענה היום שכולם רוצים את טובת הילד אך לא כולם מתנהגים כך, ונראה שאני רוצה לכפות עליו מה שאני רוצה. והביא כל מיני פרטים שקריים לגבי הנסיעה שאני כביכול רציתי לקצר עוד ועוד. ואמר שכל החברים שלו והמשפחה ומה שהוא קורא תומך בדעתו ולא בדעתי. וצירף שני מאמרים פסיכולוגיים. קראתי אותם, והם מדגישים את חשיבות הקשר בין האב לילד, ותומכים במשמורת משותפת. כמובן, אני זו שבעד הקשר בין האב לילד וכל הזמן זו שניסתה לדחוף אותו לקיים את זה. גם אני בעד משמורת משותפת כשההורים גרים קרוב ושניהם אוהבים ומשקיעים בילד ומשתפים פעולה טוב ביניהם. אך מדובר פה בשתי ארצות שונות!

אחד מהמאמרים סטריאוטיפי להפליא וטוען שהקשר עם האב חשוב כדי לנתק את הילד מהחזה של האם ולהוציאו לעולם ולחברה... (תרגום של גוגל):

in the first year of life the child continues his ongoing work to adapt to the outside world mainly through the father

A fundamental characteristic of the paternal function is precisely to facilitate the process of separation from the mother and introduce her son, through the language of logic, rational thinking and respect the rules of social relationships in the universe. The father is symbolically given the task of ferrying the child gradually from the breast area than favoring the emancipation of society from childhood and his entry into the adult world

Every parent has a role and only together they complement and completano2. The father as the bearer of a model responsible and capable of taking decisions, is a seminal figure in the prevention of potential antisocial behavior, the mother, since this is the bearer of love and confidence, is critical to foster dialogue and self-esteem

והוא שלח עוד מייל לאמי. אנחנו קצת אובדות עצות... הוא נתן לה שם טלפון של ידידה שלו מארצו, אם חד הורית עם ילד בן 4, שמשאירה את הבן שלה "בבית" (עם הוריה??), ועובדת ברחבי העולם. ולדבריו "היא מרוצה והילד בסדר". והיא אינה אם רעה אלא אחראית . עכשיו היא כאן והוא מציע לאמי לדבר איתה. בתור מה?? מופת להורות? דוגמה לכך שילד לא צריך את הוריו??

הוא עכשיו ביקש לדבר עם הילד בסקייפ! ממש שמחתי והתרגשתי! ועכשיו הם מדברים, וזה נחמד... ברור שהוא מתגעגע לילד. והילד נזכר בו בכל מיני הקשרים.

הוא עכשיו ביקש לדבר עם הילד בסקייפ! ממש שמחתי והתרגשתי! ועכשיו הם מדברים, וזה נחמד... ברור שהוא מתגעגע לילד. והילד נזכר בו בכל מיני הקשרים.

ניראה שטבע האדם כופה עליו את שלו (-: ...
אבא מתגעגע לילד, טבעי ויפה.

ויפה גם שהוא מקדיש זמן לחזק את הקשר עם אמא שלך D-: מתוך שלא לשמה יבוא לשמה וירגיש בנוח עם הצד שלך, ואת עם הצד שלו, ותצטרפו לקבוצה הסטטיסטית ההולכת וגדלה של משפחות שלא מחפשות את הגדרת "הנורמליות" אלא מחפשות את החיים הנורמליים לפי דרכן.

צוויל

לי לא נראה הגיוני שאמא שלך באמצע כמין גורם מתווך. לדעתי, תבהירי לו שהוא מוזמן לדבר איתה ואיתך, אבל עמדתך לא תשתנה וחבל על המאמצים שלו.

כרגע אין שום תקשורת ביני לבינו, מאז שהוא קטע אותה בגסות ולא נענה להצעתי להמשיך בדיאלוג. אמא שלי מסרבת לקחת את תפקיד התיווך ולא מרגישה טוב עם כל העניין.
היום כשהוא פנה בסקייפ, הוא דאג להיות כמה שיותר מתעלם ממני - לא שלום ולא כלום. אני לא נדחפתי להם לתמונה או לשיחה, רק אמרתי לו שלום לפני שניתק. לא טרח לענות. זה לא נעים. הוא לא מבין שהכל יכול להיות הרבה יותר נעים אם נהיה נחמדים אחד לשנייה? למרות שלשנינו (הוא בטוח שרק לו) יש בטן מלאה. מלאה מאוד.

פלוני אלמונית*

אילו רק הייתם מבינים כמה רע לילד שהוריו גרושים!
אילו רק הייתים מבינים!

https://encrypted-tbn2.google.com/image ... NlKFoUdUHs
"הכל יחסי".
הח"מ יודע כמה רע יכול להיות לילד שהוריו גרושים.
וכמה יותר רע יכול להיות לילד שהוריו בחרו להשאר ביחד, אך לא לעבור תהליך של גדילה ושינוי - שיאפשר להם ליצור משפחה תומכת ובריאה עבור הילד הזה.

כך שאני מביע הסתייגות מהצהרות שכאלו, המניחות שהמצהיר יודע דבר מה שרק אילו רק הייתים מבינים! היינו רואים איתו עין בעין את העולם הזה.
אין פה הרבה אהבלים שחושבים שילד דווקא נהנה כשאמא ואבא נפרדים. לא לא.

צוויל

תודה צוויל. הצחקת אותי

גם בדף כזה אפשר וכדאי מדי פעם לצחוק או לפחות לחייך.

ואימא אופטימית, וגמני חושבת שזה סימן מעולה שהוא ביקש לדבר עם הילד. שלא ידבר איתך, לא צריך. שידבר עם הילד.

אילו רק הייתם מבינים כמה רע לילד שהוריו גרושים!
פלוני אלמונית , רק להוסיף שזה נשמע שבא ממקום של הרבה כאב, ליבי באמת איתך, הייתי שם ואני לא מזלזל...
(אבא שלי בא לבקר, הוא מקריא סיפור לילדים ממש עכשיו, לא קל לי איתו ולא היה קל בלעדיו! ואנחנו מנסים לחיות ביותר מודעות מהורינו, ועדיין, לך תשפוט.)
"אל תשפוט בנאדם עד שלא הלכת מייל בנעליו... כי אם הוא יתעצבן, תהיה לפחות במרחק מייל ממנו והוא גם בלי נעליים."
(-;

צוויל

אני גדלתי עם הורים שביניהם קשר רע שהלך והדרדר. רע מאוד לגדול כך... הם התגרשו כשהייתי בת 21. אני באמת חושבת שהיה עדיף לנו - הילדים - וגם להורינו, לו היו מתגרשים שנים רבות קודם לכן, ולא היינו גדלים עם הדפוס המעוות של היחסים ביניהם שחלחל לתוכנו.
אז צוויל צודק כמובן.

והיום הוא שוב דיבר עם הילדון, ואפילו הגיב למשפט סתמי שאמרתי (היום מתחיל שעון קיץ). אז זה מעודד...
אמא שלי שנחשפה לדרך החשיבה שלו - מאוד מודאגת. אני מבינה למה, אם כי אני יודעת שיש פער בין ההצהרות האידיאולוגיות עקרוניות שלו, לבין איך שהוא בפועל מתנהג עם הילד. אבל בכל מקרה, זה אדם שקשה מאוד להבין ולצפות איך יתנהג. וזה באמת מעורר חשש.

אמא אופטימית זהירה

התאפקתי התאפקתי אבל אני חיבת לכתוב לך.

העיסוק שלך בו כל כך אינטנסיבי, כול כך נראה ששואב את כל כולך, כל יומך, כל הוויתיך שאני לא מתפלאה שמישהי כאן העלתה השערה שאולי כותב כאן טרול.

ואם זה נכון- אז לא חשוב בכלל הוא
חשובה את
חשוב הילד שלך

כאם חד הורית אני יודעת כמה כוחות צריך בשביל לגדל ילד קטן ואת זקוקה לכל טיפת אנרגיה שיש לך בשביל זה. בעיקר כי את לבד, בעיקר כי אין מי שנושא איתך באחריות.

כל ההתעסקות הזו בו בכל פן שהוא, נשמעת כאן, על גבי האתר, כבזבוז משווע של אנרגיה.

תניחי אותו לנפשו

תודי על כך שהוא כל כך רחוק כי נשמע שאם היה בארץ, היה עושה לך את המוות

ותאפשרי לו למצוא את הדרך המתאימה לו לאבהות

זה לא עניינך כיצד הוא בוחר לתפקד כאב
את לא יכולה להשפיע עליו
שום דבר במה שתעשי, תכתבי, תסעי, תגידי לאמא שלך לכתוב - לא ישפיע עליו באמת.

החלק שלו בחיי ילדך הוא באחריותו בלבד .

תשאירי תמיד דלת פתוחה עבורו. זה חשוב וחשוב גם עבור הילד
דלת פתוחה זה אומר: להיות חביבה, לקבל בשמחה את מה שהוא כן רוצה ומסוגל לתת, ולהשאיר את דמותו בבית חיובית ולא מישהו שמתנהג לא בסדר (תאמיני לי שילדים קולטים הכל)

ותמצאי לך תחליף לכל העיסוק בו כי אם תחליטי באמת להפסיק להיות כל כך עסוקה בו תיוותר ריקנות לא קטנה.

קבוצת לימוד, ריקוד, אומנות כלשהי יכול להיות דבר מצויין

תשמעי, זה מאד רחוק מהמציאות מה שאת מתארת. את הדף הזה פתחתי כדי לתאר את לבטיי ותחושותי שקשורות אליו, אז על זה אני כותבת פה. בחיים האמיתיים, יש ימים שנוכוחותו חזקה אצלי, יש הרבה ימים שהוא רחוק ממחשבותי, ויש ימים שהוא כמו עננה קלה, מטיל צל קל עלי. רוב הימים הייתי אומרת זו העננה, בשבועות האחרונים. אך כשאני כותבת כאן (2 דקות ביום?) אני כותבת עליו, כי על זה הדף. אז אולי זה יוצר תחושה שהוא זה הדבר היחיד שמעסיק אותי. ממש ממש לא!!!!!

החיים שלי עמוסים ומלאים והוא מהווה חלק זניח מהיומיום שלי. אני עובדת (זה תופס את רוב הזמן לצערי בשבועות האחרונים, ובחודשיים-3 הבאים), אני נוסעת באופניים בפארק עם הילדון המתוק שלי, אני הולכת איתו לחברות שלי וארועים חברתיים, אני מתראה עם בני משפחתי לעתים קרובות, אני מגדלת ירקות בחלקת אדמה, אני מתנדבת בפרוייקט מעניין. אני חברה בקהילה שמנסה למצוא מקום לחיות ביחד. ואני מנסה לצעוד בדרך חדשה ומרגשת מבחינה אישית, שאיני רוצה בשלב זה לחלוק אותה כאן.

אני לא צריכה חוג זה או אחר כדי לסתום ריקנות, כי אין שום ריקנות שנובעת מהעדר עיסוק בו. ממש לא! אני שמחה לא לעסוק בו.

ולגבי כל מה שהצעת - כן. אני מניחה לו לנפשו, אני שמחה מאוד שהוא רחוק מכאן, אני חביבה אליו ותמיד מדברת עליו בשמחה וחיוך עם הילד.

החשדות בדבר טרוליות - זה מתסכל לקרוא. איני יודעת איך אני יכולה להוכיח את חפותי... ואם הייתי כותבת על דברים נוספים בחיי ולא רק עליו, לא הייתי נחשדת בטרוליות?

יופי. @}

אני שמחה לשמוע שיש לך חיים מלאים מלבד העיסוק בו

אני מאד מכירה את המקום שאת נמצאת . הוא לא קל, לא ברור, מבלבל מאד.
איכשהו נדמה שבספר ההוראות להורות וזוגיות, לא היתה התייחסות לורסיה הזו וצריך בכל פעם להמציא את הגלגל מחדש

ולא הבנתי- אתם נוסעים או לא?

אמא אופטימית עסוקה (-:

צוויל

המו"מ על הנסיעה התפוצץ אחרי שהודעתי לי שהעובדה שהילד נמצא בקרבתי בכל מקום שהולכים אליו אינה פתוחה לדיון, ושאיני מתרשמת מאיומי הנטישה שלו. עכשיו התקשורת שלנו מתמצה בלתאם מועדי התקשרות בסקייפ. הוא לא העלה שוב את נושא הנסיעה ואני מקווה שגם לא יעלה בזמן הקרוב. וגם אם כן - זה לא שאני ארוץ לנסוע, אני ארצה לוודא שכמה דברים ממש ברורים לפני כן.

הוא כתב לי מייל, בו הציע תאריכים ש"הילד יבוא" ביוני. ביקשתי שיבהיר אם זה הילד, או הילד + אני, ואם אינו מתכוון גם לבוא לכאן, כמו שסיכמנו. אמר שגם אני, ושגם מתכוון לבוא לכאן לכמה ימים. הסברתי לו את מגבלותי באותה עת (דדליין ענק בעבודה), ושאלתי אם אפשר להזיז קצת. הגיב (כצפוי) בהאשמות ואיומים. שאני שמה מכשולים, שאני רוצה הכל, שאם אני דוחה את זה - הכל מבוטל.

עניתי לו בקור רוח (אני לא יורדת יותר לשפל של השיח שלו, וגם לא מגלה חולשה או פגיעות מולו), שירגע, יקבל שלשנינו יש צרכים, שכדאי לדון באופן בוגר וקשוב ושאני מנסה למצוא זמן שטוב לו אך גם אפשרי לי.

אני לא נותנת לו לערער אותי יותר. אך זה מטריד. אדם מאוד קשה.

!!

צוויל

גם אני לייק
רק לא זוכרת איך עושים

תודה... אבל, אני כל כך מועקת. אני לא יכולה להרדם. למרות שכל כך מאוחר. כל פעם שאני מנסה לישון אני מתמלאת מחשבות ומתחילה לבכות.

כן, אני מרוצה מההתנהלות שלי מולו, אך מה שבאמת הייתי רוצה זה להגיד לו ללכת לעזאזל ולא לשמוע ולראות אותו יותר. אבל לא אעשה זאת כי הוא אב בני, ואני תקועה איתו לנצח. לנצח אסבול מההתכתשויות האלה איתו. הוא אף פעם לא יהיה מרוצה ממה שאסכים לספק לו ואני אף פעם לא אסכים לספק לו מה שרוצה.

אחרי הפעם השלישית שכתבתי לו שאיני רוצה לרדת לרמה של הטחת האשמות חסרות בסיס ושכדאי שישנה את הטון, הבין, והתחיל לדבר סוף סוף בצורה עניינית לגבי תאריכים. אני שוב מרגישה לכודה. מראש הסכמנו שאנחנו נוסעים לשם באפריל, והוא בא לכאן ביוני, כשיש לו חופש. את הנסיעה באפריל הוא פוצץ, ועכשיו הוא רוצה שנבוא לשם ל-3 שבועות. לי יש דדליין גדול בסוף יוני. אני בלחץ עבודה גדול מאוד עד אז. ועכשיו גם תחת העננה הזו של הנסיעה האפשרית.

הוא הכניס את עצמו למוד כזה של מרירות והתקרבנות, שכביכול אני מלאת מזימות איך לנשלו מבנו. ומארגנת את היום שלנו כך שהילד לא יהיה זמין לדבר איתו בסקייפ כשנוח לו (שקרים). אפילו כתב מייל בליל הסדר - עכשיו 19:30 זמן שלכם ואני לא יכול לדבר עם הילד בסקייפ. ושולח לי קטעים מהאמנה לזכויות הילד, על זכותם של שני ההורים לקשר עם הילד. כאילו מישהו אמר אחרת (כן, הוא).

אז הצלחתי לנטרל את זה (מזכיר התנהלות מול פעוט), והוא חזר לדבר באופן ענייני יחסית. אבל זה רובץ עלי, הכורח להתמודד עם האיש הקשה הזה. שהיה קשה גם כשהיינו זוג, אבל אז היה לו רצון טוב. עכשיו אין לו רצון טוב, יש לו רק חוסר ברירה. אפילו לא הצליח להביא את עצמו להגיד פסח שמח. אני שלחתי ברכת פסחא למשפחתו, עם תמונות של הילד (בהשראת צוויל). ביקש ממני לא לעשות זאת שוב, הבעת אינטימיות כזו עם משפחתו, כל עוד הדברים לא ברורים עם הילד (דהיינו, שוקל עוד לפרוש עם לא נסתדר בינינו).

והיום השתגעתי, אחרי שהוא משחק את המקופח שלא נותנים לו לדבר עם בנו, וילדי בנה ציפיה לדבר איתו בערב, ישב מולו בסקייפ ובקושי הסתכל עליו ובקושי אמר לו מילה, בגלל שהיינו אצל אימי והמצלמה והמיקרופון לא משהו. לא חשוב שאמרתי לו שאנחנו רואים ושומעים אותו מצוין.

פשרה אחת שאני כן חושבת שהגיוני שאציע - אם כי בטוח הוא יגיב בהשתוללות - זה שנבוא לשבועיים ולא לשלושה. כי בעייה שלו שהחמיץ את אפריל, וכשעבר לדבר על יוני דיבר על שבועיים אנחנו שם ושבועיים הוא כאן. ולא שלי זה מתאים בכלל לנסוע. אבל אם איני מסכימה לנסוע ביוני - הכל נגמר, הוא הודיע. זה לא שאני נכנעת לאיומים שלו, אבל באמת הפעם הבאה שתהיה לו הזדמנות להיות עם הילד בארצו בזמן שיש לו חופש - תהיה בנובמבר. אז איני רוצה לגזול ממני את האפשרות הזו הפעם. וזה שהביקור המשפחתי נהייה הדבר הכי חשוב - זה מדהים. הוא אדם מאוד לא משפחתי. גם כשגר בארצו, נוסע לבקר את משפחתו פעם בשנה.

ועדיין, לפעמים אני מצליחה להרגיש קצת חמלה אליו. אבל בקלות זה יכול לעבור.

אני מרגישה כאילו מנסה לבנות בית יציב לי ולבני והוא מערער ומטרפד זאת.

אני מקווה שאצליח לתפקד מחר... ובכלל, מחר צריך לחזור לסדרי שינה סבירים, אחרי שליל הסדר טרף את כל הקלפים (ילד מתוק שלי, היה ער כל הסדר, עד חצות וחצי! וכבש את לבבות כל הנוכחים, בני משפחתי החרדים).

אני מרגישה קצת יותר טוב אחרי שפרקתי...

הי אמא אופטימית זהירה,
אני קוראת אותך תמיד אך לא כותבת, וחשבתי לשקף לך את המשפט הבא שלך:
אבל לא אעשה זאת כי הוא אב בני, ואני תקועה איתו לנצח. לנצח אסבול מההתכתשויות האלה איתו. הוא אף פעם לא יהיה מרוצה ממה שאסכים לספק לו ואני אף פעם לא אסכים לספק לו מה שרוצה.
אולי זה יכול להקשות לחשוב ש: "לנצח אסבול" "אף פעם לא אסכים לספק לו מה שהוא רוצה" - ואם אפשר יהיה לחשוב אחרת במקום אז אולי תוכלי גם לשנות את התחושה שלך וגם את התחושה שלו. אני לא אומרת שתשני את המצב הבסיסי המורכב אבל אם תמשיכי כמו שאת עושה עכשיו וגם תצליחי לחשוב שזה יסתדר עוד מעט זמן ואתם תגיעו לעמק השווה ותפתרו את הסבטקסט הטעון ביניכם, אז אולי לא תסבלי עוד הרבה זמן (ובטח לא לנצח...)
ומהצד זה נראה שאת בהחלט לומדת את הדרך לחסום בפניו את האפשרות להשליך עלייך את קשייו הרגשיים, זה מרשים.
כמובן ברוח חג החירות (-:
והמרגיעון שהפתיע אותי בהתאמתו "הדעה מתחלפת - האדם לא", נחמד.

וילדי בנה ציפיה לדבר איתו בערב
לא ילדך בנה ציפיה אלא את...!

הדרך שבה את רואה כל שיחה כזו משמעותית מאוד עבור הילד.
זה בסדר גם שיושבים לדבר, מפנים זמן, אבל יש מגבלות טכניות. אולי את יודעת שזה בגלל הקשיים מול האב, אבל מול הילד את אמורה להיות מסוגלת להכיל את זה וגם לתמלל אותו לילד בצורה שהוא מסוגל להכיל ולהתמודד איתה. בסך הכל האירוע לא טראגי כל כך - "חבל חמודי, אבא מאוד רצה לדבר איתך, אבל המצלמה קצת מקולקלת, לכן לא דיברנו איתו הרבה היום, לא נורא, נדבר שוב בקרוב".

נכון ים תיכון. אני כתבתי את זה שהייתי שקועה בייאוש, ב-3 בלילה... אני תמיד איתו נטיתי להיות אופטימית, ולהאמין שנצלח עוד ועוד מכשול אבל נגיע למנוחה ולנחלה. וגם כשכבר הוא לא בן זוג היו זמנים שהייתי אופטימית שנגיע לעמק השווה ונסתדר טוב. וגם עכשיו אני נוטה לזה לפעמים, אבל לפעמים אני חוששת שזו אשלייה. שזה לא יכול לקרות איתו. והכי טוב שיכול להיות - זה כמו שהיה בשנה שאחרי הלידה - עד שהבועה התנפצה - שאני מאושרת עם בני וחיה במין הרמוניה, מלבד עננה קטנה שלפעמים מרחפת אך קל לי להרחיקה ממני.

לא, איני חושבת שילדי התאכזב. השיחות האלה בסקייפ זה יותר משחק בשבילו. הוא מאבד עניין די מהר. אבל אותי זה הרגיז.

מה שממש מדכדך אותי – החוסר תקשורת חברית מינימלית עם ל'. זה לא מפריע לי כלל בפני עצמו – אין לי שום צורך לדבר איתו או משהו (שזה מוזר, כי זה אחד הדברים שהתקשיתי להפרד ממנו בגללם, ההרגל לדבר איתו בטלפון כל ערב על איך עבר היום, איך הילד ישן ,אכל וכו'...) – אבל זה יוצר מצב שאני מרגישה בו מושפלת. כי הרי הוא כל יום מתקשר כדי לדבר עם הילד בסקייפ. והוא לא אומר לי שלום או שום מילה, אם כי יענה אם אני יגיד. אם הילד לא נמצא או משהו אני אומרת לו, וזו כל התקשורת שלנו. יש בזה תחושת השפלה, כאילו אני כלום, שהוא מתעלם ממנו. ולא יכול להוציא כבוד והתייחסות מינימליים. ואני יכולה לדבר איתו - אתה יודע, יצאה לו שן היום! אבל זה יהיה חד צדדי. או לבקש ממנו שזה יהיה שונה, אבל שוב זה ישים אותי בעמדה של השפלה, כי הוא יגיד שלו אין שום צורך בזה, וכאילו אני מתחננת לזה שיתייחס אלי. זה כמובן לא מה שאני רוצה, זה פשוט יהיה הרבה יותר נעים ונוח אם נהיה קצת ידידים במהלך השותפות להורות.

מה שנורא מבחינתי בכל זה זה התחושה שהנה, הצלחתי לשחזר מה שכל החיים הודעתי לעצמי שלא יקרה, להיות במידה מסוימת כמו אמא שלי. במצבים האלה אני ממש מזכירה לעצמי אותה מול אבא שלי כיום. אם כי אצלם אבא שלי הוא זה שהיה מוכן לדבר איתה והיא זו שקפואה. אך תמיד מה שהיה לנגד עינינו בבית זה השפלה מצידו כלפי אמא שלי, ואיך שהוא לא יוצאת נגד זה. ותמיד לא הייתי מוכנה שלי זה יקרה, ושילד שלי יראה שזה קורה, ונפלתי מספיק חזק כדי להיות עם ל' יותר מידי זמן כדי שזה קצת כן יקרה, וזה בפני עצמו מרגיש לי כשלון חיים גדול. אז נכון, נפרדנו, אבל הילד יראה את ההתנהלות בינינו כפרודים. ואני חוששת שזה מה שהוא יראה. זה ממש מדכא אותי. שלא נדבר על זה שאנחנו הולכים לנסוע לשם ביוני... אמנם לפי התאריכים שאני בוחרת (במגבלות הצרות של צרכיו הוא, שזה בכל מקרה מאוד לא מתאים לי) אבל אני חוששת מאוד שיתייחס אלי שם, בעיקר מול משפחתו, כאל נספח סוג ז' שמשתרך שם ללא צורך. אם זה מה שיקרה, זו הפעם האחרונה שאסע. אך אני חוששת... אנסה להעביר לו משהו מהציפיות שלי לאיך כדאי שהנסיעה תראה, אבל עדיין. כל זה ממש מדכדך את רוחי .

שלום אמא יקרה,

אולי אוכל להסביר את מה שעולה לי ממה שכתבת דרך מה שאני עברתי עם אבא שלי...
בשנים האחרונות הצלחנו ליצור תקשורת שעם כל הטוב שבקיומה עדיין לא הצליחה לעבור מחסום מסוים ולהגיע לעומק שרק בו אפשר לשנות את התבניות של מע' היחסים שלנו.
והנה באחד הביקורים הצלחתי - במאמץ רב - לשאול שאלות מסוימות ולהשאיר את השיחה במישור ממוקד. ההבנה שירדה עלי בעקבות השיחה היא שאני לא במקום ממנו אני יכול לשפוט את מי שהוא היה או את הבחירות שלו.
וזה הביא לי שלווה גדולה.
זה היה הצד השני של המטבע. בצד אחד אנחנו פוחדים לחיות מחדש את הטעויות של ההורים, ומהצד השני אנחנו רואים את עצמנו במצבי שפל ויכולים לאמץ את הצ'אנס לסלוח לעצמנו, ודרך הסליחה לעצמנו לסלוח גם להורים.

וכבר נכתב, אל תשפוט את חברך עד שתעמוד במקומו. וצ"ל, אינך יכול לשפוט וגו', זה כמו מארי אנטואנט שאמרה "אם אין לחם, שיאכלו עוגות".
ההורים מציגים לנו דרך אחת להתמודד עם מצב מסוים. ואנחנו צופים בזכרונות הילדות שלנו, אומרים להם, "אל תעשו כך, למה אתם עושים כך, איזו מין בחירה דבילית זאת, אני הייתי עושה אחרת".
ואז אנו מקבלים את ההזדמנות לבחור אחרת. עבור זה אנחנו מגיעים למקומות שצריכים להיות מספיק דומים להתמודדות הזאת.

אולי זאת המתנה השלישית ש-ל' נותן לך. נדיב, ה-ל' שבחייך! (-:
ולפני שתשאלי:
מתנה א' היא הילד.
מתנה ב' היתה לתת לך להתגבר על הפחד ולהשתחרר ממע' היחסים הזאת.
...ומתנה ג' הרי היא לאפשר לך למצוא את המרכז שלך, לתת לך למצוא את החלק החשוב בעצמך שעליו, בניגוד לאגו, את לא מוכנה לוותר.
מתנה ג' היא עבודת חיים, והילד שלכם הופך אותה לכזאת. כשתצאי מהמרכז שלך, ל' יהיה שם להזכיר לך את עצמך והוא יעזור לך לראות שאת מתרוקנת מהכוח שלך ללא צורך.

האם את מוכנה לנסוע לשם כשלא מתקיימת מצידו תקשורת אנושית בסיסית כלפייך? זה לך להחליט ונראה שאת עדיין שואלת את עצמך.
תחושת ההשפלה שכתבת עליה, הנה הוא האגו, אהלן! (-: אבל זה שלו, זו הבלטת השפה התחתונה, הרוטטת מעלבון, כי את לא מגיבה טוב לאולטימטום שלו.
וגם אם האגו חש מושפל (הללויה), את עצמך אינך בעמדה של השפלה_ , אלא בעמדה של כוח והחלטה, וגם אם _לו אין שום צורך בזה , אולי לך יש גם יש.

"ל' יקר, אני חושבת שככה לא היית מדבר אל לקוח שלך, תתרגל בבקשה לפרוטוקול של נימוס בסיסי ויחס הדדי של כבוד,כי אני האמא של הילד שלך, לא עוד לקוח. "
אני מתנצל על החוצפה לדמיין פה פניה אל ל', זה מה שעובר לי בראש כשאני קורא את מה שכתבת.
בין חג החירות לחג העצמאות, מאחל לך את המקום המדויק שלך, את כבר תדעי מהו, זאת ההרגשה הטובה הזאת, שאת יודעת שזה נכון...

צוויל

צוויל, אתה ממש עוזר לי להתפקס. כן, אני יכולה לבחור אם לראות עצמי מושפלת (ולחיות את הפוסט-טראומה של הפרידה ממנו, של להבין עם מה חייתי בשנה האחרונה, במה הסתפקתי, וכמה זה פוגע בהערכה העצמית, וכמה זה באופן מצער מזכיר לי את אמי) - או לראות עצמי כאישה חזקה שמנתבת את חייה, וגם אם מעדה ועשתה טעויות, התעשתה במוקדם או במאוחר וניסתה לתקן... ושמה שהיה לא מעיד על מה שיהיה, ושעדיין יש שוני גדול מאוד בין מצבי למצב אמי, ולו מבחינת החלומות והתקוות שעוד קצת חיים בי, ושאני צריכה לטפח ולנסות להגשים.

והיום הרשיתי לעצמי יותר סמול טוק עם ל' (אולי כי זה היה בבית של אבא שלי, שיחת הסקייפ כלומר, ול' מרגיש איתו יחסית בנוח, ואילו אתמול זה היה בבית של אמא שלי, טעון הן מבחינת ל' והן מבחינתי) וזה היה די נורמלי. אז אני מתחילה שוב לחזור להרגיש קצת התעצמות, ונסיון לעצב את המציאות (ואת האינטראקציה איתו) ולא רק להגיב לה בבעתה.

עבר הרבה זמן (מה, רק חודשיים??) ובעיקר המון שינויים. הכל כל כך כל כך השתפר. הנסיעה לחול באפריל התפוצצה, וטוב שכך. העמידה האיתנה שלי העמידה את ל' על מקומו והוא הפסיק לגמרי עם הטון המאשים-מתקרבן. הוא התחיל ללכת לפסיכולוג משפחתי, שגם אני פגשתי לפני שבועיים כשהגיע לארץ במקרה! ל' התחיל לתקשר איתי באופן ענייני ואפילו - אחרית הימים - להגיד שלום ולילה טוב וכד'.

סיכמנו שאני והילד באים לשם ביוני, והרגשתי בטוחה לגמרי לגבי הנסיעה הזו. הפסיכולוג הצליח לשכנע אותו שכדאי שיפגוש את הילד קודם כאן, במקומו הטבעי. הוא הסכים, והגיע לכאן אתמול! אני ממש נהנית. קודם כל, אני מתמוגגת לראות אותם ביחד. האב מסקייפ, שהפך ערטילאי בחודשים האחרונים, קרם עור וגידים, ופגשנו אותו בשדה התעופה! ילדי היה נבוך בתחילה אך הפשיר מהר מאוד והיום היו כל היום ביחד. בנוסף, אני בלחץ עבודה מטורף, וכמה זה עוזר שיש עוד מישהו בבית, שיכול להיות עם הילד ואני פנויה לעבוד.

וביום חמישי הבא נוסעים כולנו לאיטליה! הבעיה היחידה היא שיש לי דדליין בסוף יוני (שכבר ברור שלא אעמוד בו), והנסיעה המתוכננת כוללת תיזוזים בלתי פוסקים בין קרובים ברחבי המדינה... אני ממש מקווה שאצליח לעבוד, כי זה כל מה שאני מתכננת לעשות שם.

בכל מקרה, יש לילד שלי אבא פעיל בחייו. שחי בחו"ל. זה לא היה מובן מאליו. יש לזה הרבה השלכות על חיינו. אני מרגישה שזה מעשיר ומעצים את ילדי.. גם אם ידרוש תמרונים לא פשוטים

איזה יופי.

תודה שחזרת לספר!

צוויל

בכל מקרה, יש לילד שלי אבא פעיל בחייו. שחי בחו"ל. זה לא היה מובן מאליו.
תענוג לשמוע @} עשית את זה!

יופי לקרוא תהני באיטליה ....