פרידה לא פרידה 2
-
- הודעות: 4
- הצטרפות: 21 יוני 2015, 10:17
- דף אישי: הדף האישי של כבר_המשכתי_הלאה*
פרידה לא פרידה 2
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
שלום לכן/ם,
בעבר שאבתי המון תמיכה פה באתר וכעת אני נמצאת שוב בתקופה מבלבלת והייתי רוצה להתייעץ.
לפני כמה שנים רציתי להמשיך הלאה (וכך גם קראתי לעצמי: רוצה להמשיך הלאה); יצאתי מקשר ארוך ומתסכל וכבר נורא רציתי למצוא את האחד שלי, להתחתן ולהביא איתו ילדים. פחדתי נורא שזה לא יקרה, שבעצם הבחור הקודם הוא האחד שהיה בשבילי ושזה נגמר ולכן שאבתי המון תמיכה בעמוד שנקרא"פרידה או לא פרידה". עשה לי טוב לקרוא שאני לא עוברת את הדברים האלו לבד, שיש עוד בנות שעברו את אותם דברים ואף יצאו מזה מחוזקות. אז חשוב לי קודם כל לעדכן שגם אני יצאתי מכל זה מחוזקת, המשכתי הלאה, התגברתי ואז גם הכרתי את האחד (כנראה) שגרם לי להרגיש טוב עם עצמי ורוגע לגבי העתיד ושאיתו בסופו של דבר התחתנתי וכיום יש לנו בת מקסימה בת שמונה חודשים. וכאן מתחיל הבלבול - כי גם חשוב לדעת שברגע שמכירים את האחד זה לא נגמר, הלבטים ממשיכים החיים נעשים יותר ויותר מורכבים ולשמור על האחד זה הרבה יותר קשה מלמצוא אותו...כנראה.
חשוב לי לציין לפני שאני שופכת את קשיי שלמרות שאני שונאת את הביטוי - החיים שלי דבש. התחתנתי עם בחור טוב שאותו אני אוהבת ואליו אני נמשכת מאוד, יש לי משפחה תומכת ואוהבת משני הצדדים (חמות מדהימה וזה ממש לא מובן לי מאליו ), התקבלתי ללימודים שעליהם חלמתי כבר הרבה זמן והסטטוס הזה של סטודנטית מאפשר לי להיות המון בבית עם ביתי המקסימה שאותה אני אוהבת עד אין קץ ושהיא בעצם מעל הכל מה שגורם לי לקום כל בוקר בחיוך מאוזן לאוזן - היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים!
ועכשיו, אחרי שהבהרתי עד כמה אני לא לוקחת כמובן מאליו את המקום שאני נמצאת בו - מותר לי להגיד שקשה לי? כי בחודשים האחרונים כבד לי על הלב ואני חייבת לשתף. לי ולבעלי תמיד היו ריבים מזדמנים, כמו כל הזוגות אני מניחה, רק ששנינו מאוד עקשנים והיינו הולכים ממש ראש בראש אבל גם תמיד מתפייסים עם חיבוקים וסליחות, הבנות חדשות וניסיון להיות יותר טובים זו בשביל זה וזה בשביל זו. כבר בהריון התחלתי להרגיש איזשהו פער בהבנה בינינו, איזשהו פער רגשי - אני בחורה שמאוד מחוברת לרגשות שלה והוא קצת חסום וקשוח, בהתחלה חשתי שזה טוב בשבילי שיש מישהו שמאזן את הדרמטיות שלי ולוקח דברים בפרופורציות אבל בהריון ממש התחלתי להרגיש ממנו זלזול למה שאני מרגישה. אני מבינה שלא קל להתמודד עם הריונית הורמונאלית שמראש הייתה דרמטית לא קטנה...אבל בשלב מסוים הוא הפסיק לקחת אותי ברצינות וזלזל בכל צורך שלי. יש לציין שבהריון ממש לא הייתי מהנשים האלו עם החשקים ששולחות את הבעלים שלהן באמצע הלילה לקנות מלפפונים חמוצים, לא שיש בזה משהו רע וגם אני בטוחה שאם הייתי שולחת אותו הוא היה רץ להביא לי מה שרק אבקש. אבל זה לא משהו חומרי שרציתי, זה הבנה ותמיכה רגשית שהייתי צריכה ממנו - בעיקר לפחדים שלי מהלידה, נורא נהניתי מההריון עצמו, התרגשתי וחיכיתי בקוצר רוח לראות את הקטנטונת שלנו, לחבקה ולנשקה. אבל נורא הפחידה אותי הלידה. בעלי נפנף אותי כל הזמן בטענה ש"כולן עוברות את זה", הוא התעצבן עלי כשהייתי גולשת בפורומים וקוראת סיפורי לידה של נשים אחרות שהיו לרוב מרגיעים אותי אך לעיתים גם מלחיצים אותי...הוא אמר שאני סתם מפונקת כשרציתי להירשם למלונית לאחר לידה ואפילו אחרי שההורים שלי הציעו לשלם על זה כדי שיהיה לי נוח הוא טען שזה סתם בזבוז כסף (כשהוא רצה חתונה גדולה ואני לא זה היה בזבוז הרבה יותר גדול לדעתי...המלונית הייתה ממש נחוצה לי על מנת להשתקם אחרי הלידה ואם זה היה תלוי בי הייתי אפילו נשארת יותר!).
אחרי הלידה היחס הזה המשיך ואפילו התגבר, הוא התחיל ללחוץ עלי לחזור לעצמי כמה שיותר מהר: "מתי כבר נלך לסופי שבוע אצל ההורים שלי?", "נמאס לי כבר לנקות אחריך...", "מה הבעיה לרדת 30 מדרגות עם העגלה (ועם הכאבים של אחרי לידה) כל הנשים עושות את זה!" - אלו רק היו חלק מהביטויים המזלזלים שלו וזה עוד בתקופה לא קלה גם ככה עם הקטנטונת המדהימה שלוותה בהמון בכי כי היו לה גזים במשך ארבעה חודשים, הנקה לא קלה בכלל שנאבקתי עליה והצלחתי בסוף עם כדורים להגברת חלב להניק במשך שישה חודשים, רגשות אשם נוראיים שאני לא מצליחה להיות לא אמא ולא אישה מספיק מוצלחת...הוא מעולם לא הבין, למרות כל השיחות, למרות שהתנצל על היחס שלו בתוך תוכו הוא עדיין מאמין עד עכשיו שאני ההיסטרית והדרמטית והלחוצה ושעובדה שבסוף הצלחתי לעשות הכל כמו אלופה. ונכון אני יודעת - אני מסוגלת להכול! עברתי המון דברים בחיים, אני עצמאית וחזקה - והוא תמיד יודע לדרבן אותי, אבל כל מה שרציתי זו קצת הבנה...תמיכה...compenionship...
אני מדברת איתו על הכל, זה לוקח לי זמן אבל בסוף אני פותחת הכל בפניו. לפעמים הוא מקשיב, לפעמים מתנצל, מנסה להשתפר בשבילי אבל שוב זה תמיד חוזר...ההורים שלי רואים את זה ואוכלים את הלב. אמא שלי הרבה זמן ניסתה לא להגיד כלום אבל כשהוא זרק איזו הערה מזלזלת כזו ליידה איזה סוף שבוע היא יצאה עליו. זה היה ממש לא נעים והוא נפגע מאוד שהיא התערבה. אני יודעת שלאמא שלי יש נטייה להקצין ולקחת דברים יותר קשה אפילו ממה שאני לוקחת (מצד שני היא פחות רואה את הרגעים שבהם הוא תומך בי ומעודד אותי ומאמין בי והם גם קיימים) ואני יודעת שזה היה לא במקום שהיא התערבה אבל אולי זה גרם לו לראות איך הוא מתנהג אלי...מאז היחסים ביניהם חזרו להיות סבירים, אחרי כל העלבון והאיומים שלא יבוא איתי להורים שלי יותר, למרות שאמא שלי עדיין חשדנית כלפיו אבל היא לא אומרת כלום (מה שהכי מצחיק זה שהם ממש דומים ומזכירים לי אחד את השני...אבל זה כבר דפיקות אחרת...).
עברנו עוד הרבה דברים מאז, עברנו אותם ביחד, ניסינו לתמוך זו בזה וזה בזו. אבל הכעס שבי רק הולך וגדל ואני לא מצליחה לסלוח לו על התקופה הקשה הזו שלא היה שם לצידי ואפילו הקשה עלי אני פוחדת שהכעס הזה לעולם לא יעבור...במיוחד שכל פעם שאני רואה כמה שהוא עוזר לי ועושה המון דברים בבית למרות שהוא עובד נורא קשה, אני מנסה לסלוח לו ואז שוב הוא זורק איזה משפט פוגעני כזה שגורם לי להרגיש שהוא לא הפנים כלום מהשיחות שלנו ושהוא לא באמת חושב שטעה ביחס שלו אלי...אני הכי פוחדת שזה פשוט מי שהוא ושהוא לעולם לא ישתנה ושלי תמיד יחסר החלק הרגשי, המבין והתומך ושלא אוכל להחזיק בנישואים האלו בצורה כזו עוד הרבה זמן...כשהוא מדבר על עוד ילדים (ולפני החתונה שנינו רצינו לפחות חמישה ילדים) אני מתמלאת צמרמורת, כי לא בא לי לעבור את זה שוב...תחושה של לבד וחוסר מובנות מצד בן הזוג...זה נורא! אפילו שהייתי מוקפת משפחה וחברות טובות, היחס שלו אלי האפיל על הכל. הוא גרם לי להרגיש רע עם עצמי.
אני לא יודעת מה לעשות...טיפול זוגי לא בא בחשבון כרגע בעיקר מבחינה כלכלית, רציתי בעצמי לחזור לטיפול עוד לפני ההיריון והחלטנו שזה לא מתאים כרגע מבחינה כלכלית ושנחכה עם זה כמה שנים ומאז ההוצאות רק הולכות וגדלות...אני הכי מפחדת שהיחסים בניינו משפיעים על הילדה ועל הכוחות שיש לי לטפל בה (בכלל רע לי עם זה שאני יודעת שהבעיות בהנקה שלה נבעו כנראה מחוסר התמיכה וההבנה שחשתי בחודשים הראשונים אחרי הלידה...). לדבר אליו באולטימטומים כבר לא עוזר - שלא יהיו עוד ילדים אם היחס שלו אלי ממשיך ככה, שלא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן בנישואים כאלו...הוא כבר ממש לא לוקח אותי ברצינות וזה רק מחזק אצלו את הדעה עלי שאני דרמטית...
אם מישהי עברה משהו דומה וצלחה את זה אשמח לשמוע, כל עצה/תמיכה יתקבלו בברכה
שלום לכן/ם,
בעבר שאבתי המון תמיכה פה באתר וכעת אני נמצאת שוב בתקופה מבלבלת והייתי רוצה להתייעץ.
לפני כמה שנים רציתי להמשיך הלאה (וכך גם קראתי לעצמי: רוצה להמשיך הלאה); יצאתי מקשר ארוך ומתסכל וכבר נורא רציתי למצוא את האחד שלי, להתחתן ולהביא איתו ילדים. פחדתי נורא שזה לא יקרה, שבעצם הבחור הקודם הוא האחד שהיה בשבילי ושזה נגמר ולכן שאבתי המון תמיכה בעמוד שנקרא"פרידה או לא פרידה". עשה לי טוב לקרוא שאני לא עוברת את הדברים האלו לבד, שיש עוד בנות שעברו את אותם דברים ואף יצאו מזה מחוזקות. אז חשוב לי קודם כל לעדכן שגם אני יצאתי מכל זה מחוזקת, המשכתי הלאה, התגברתי ואז גם הכרתי את האחד (כנראה) שגרם לי להרגיש טוב עם עצמי ורוגע לגבי העתיד ושאיתו בסופו של דבר התחתנתי וכיום יש לנו בת מקסימה בת שמונה חודשים. וכאן מתחיל הבלבול - כי גם חשוב לדעת שברגע שמכירים את האחד זה לא נגמר, הלבטים ממשיכים החיים נעשים יותר ויותר מורכבים ולשמור על האחד זה הרבה יותר קשה מלמצוא אותו...כנראה.
חשוב לי לציין לפני שאני שופכת את קשיי שלמרות שאני שונאת את הביטוי - החיים שלי דבש. התחתנתי עם בחור טוב שאותו אני אוהבת ואליו אני נמשכת מאוד, יש לי משפחה תומכת ואוהבת משני הצדדים (חמות מדהימה וזה ממש לא מובן לי מאליו ), התקבלתי ללימודים שעליהם חלמתי כבר הרבה זמן והסטטוס הזה של סטודנטית מאפשר לי להיות המון בבית עם ביתי המקסימה שאותה אני אוהבת עד אין קץ ושהיא בעצם מעל הכל מה שגורם לי לקום כל בוקר בחיוך מאוזן לאוזן - היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים!
ועכשיו, אחרי שהבהרתי עד כמה אני לא לוקחת כמובן מאליו את המקום שאני נמצאת בו - מותר לי להגיד שקשה לי? כי בחודשים האחרונים כבד לי על הלב ואני חייבת לשתף. לי ולבעלי תמיד היו ריבים מזדמנים, כמו כל הזוגות אני מניחה, רק ששנינו מאוד עקשנים והיינו הולכים ממש ראש בראש אבל גם תמיד מתפייסים עם חיבוקים וסליחות, הבנות חדשות וניסיון להיות יותר טובים זו בשביל זה וזה בשביל זו. כבר בהריון התחלתי להרגיש איזשהו פער בהבנה בינינו, איזשהו פער רגשי - אני בחורה שמאוד מחוברת לרגשות שלה והוא קצת חסום וקשוח, בהתחלה חשתי שזה טוב בשבילי שיש מישהו שמאזן את הדרמטיות שלי ולוקח דברים בפרופורציות אבל בהריון ממש התחלתי להרגיש ממנו זלזול למה שאני מרגישה. אני מבינה שלא קל להתמודד עם הריונית הורמונאלית שמראש הייתה דרמטית לא קטנה...אבל בשלב מסוים הוא הפסיק לקחת אותי ברצינות וזלזל בכל צורך שלי. יש לציין שבהריון ממש לא הייתי מהנשים האלו עם החשקים ששולחות את הבעלים שלהן באמצע הלילה לקנות מלפפונים חמוצים, לא שיש בזה משהו רע וגם אני בטוחה שאם הייתי שולחת אותו הוא היה רץ להביא לי מה שרק אבקש. אבל זה לא משהו חומרי שרציתי, זה הבנה ותמיכה רגשית שהייתי צריכה ממנו - בעיקר לפחדים שלי מהלידה, נורא נהניתי מההריון עצמו, התרגשתי וחיכיתי בקוצר רוח לראות את הקטנטונת שלנו, לחבקה ולנשקה. אבל נורא הפחידה אותי הלידה. בעלי נפנף אותי כל הזמן בטענה ש"כולן עוברות את זה", הוא התעצבן עלי כשהייתי גולשת בפורומים וקוראת סיפורי לידה של נשים אחרות שהיו לרוב מרגיעים אותי אך לעיתים גם מלחיצים אותי...הוא אמר שאני סתם מפונקת כשרציתי להירשם למלונית לאחר לידה ואפילו אחרי שההורים שלי הציעו לשלם על זה כדי שיהיה לי נוח הוא טען שזה סתם בזבוז כסף (כשהוא רצה חתונה גדולה ואני לא זה היה בזבוז הרבה יותר גדול לדעתי...המלונית הייתה ממש נחוצה לי על מנת להשתקם אחרי הלידה ואם זה היה תלוי בי הייתי אפילו נשארת יותר!).
אחרי הלידה היחס הזה המשיך ואפילו התגבר, הוא התחיל ללחוץ עלי לחזור לעצמי כמה שיותר מהר: "מתי כבר נלך לסופי שבוע אצל ההורים שלי?", "נמאס לי כבר לנקות אחריך...", "מה הבעיה לרדת 30 מדרגות עם העגלה (ועם הכאבים של אחרי לידה) כל הנשים עושות את זה!" - אלו רק היו חלק מהביטויים המזלזלים שלו וזה עוד בתקופה לא קלה גם ככה עם הקטנטונת המדהימה שלוותה בהמון בכי כי היו לה גזים במשך ארבעה חודשים, הנקה לא קלה בכלל שנאבקתי עליה והצלחתי בסוף עם כדורים להגברת חלב להניק במשך שישה חודשים, רגשות אשם נוראיים שאני לא מצליחה להיות לא אמא ולא אישה מספיק מוצלחת...הוא מעולם לא הבין, למרות כל השיחות, למרות שהתנצל על היחס שלו בתוך תוכו הוא עדיין מאמין עד עכשיו שאני ההיסטרית והדרמטית והלחוצה ושעובדה שבסוף הצלחתי לעשות הכל כמו אלופה. ונכון אני יודעת - אני מסוגלת להכול! עברתי המון דברים בחיים, אני עצמאית וחזקה - והוא תמיד יודע לדרבן אותי, אבל כל מה שרציתי זו קצת הבנה...תמיכה...compenionship...
אני מדברת איתו על הכל, זה לוקח לי זמן אבל בסוף אני פותחת הכל בפניו. לפעמים הוא מקשיב, לפעמים מתנצל, מנסה להשתפר בשבילי אבל שוב זה תמיד חוזר...ההורים שלי רואים את זה ואוכלים את הלב. אמא שלי הרבה זמן ניסתה לא להגיד כלום אבל כשהוא זרק איזו הערה מזלזלת כזו ליידה איזה סוף שבוע היא יצאה עליו. זה היה ממש לא נעים והוא נפגע מאוד שהיא התערבה. אני יודעת שלאמא שלי יש נטייה להקצין ולקחת דברים יותר קשה אפילו ממה שאני לוקחת (מצד שני היא פחות רואה את הרגעים שבהם הוא תומך בי ומעודד אותי ומאמין בי והם גם קיימים) ואני יודעת שזה היה לא במקום שהיא התערבה אבל אולי זה גרם לו לראות איך הוא מתנהג אלי...מאז היחסים ביניהם חזרו להיות סבירים, אחרי כל העלבון והאיומים שלא יבוא איתי להורים שלי יותר, למרות שאמא שלי עדיין חשדנית כלפיו אבל היא לא אומרת כלום (מה שהכי מצחיק זה שהם ממש דומים ומזכירים לי אחד את השני...אבל זה כבר דפיקות אחרת...).
עברנו עוד הרבה דברים מאז, עברנו אותם ביחד, ניסינו לתמוך זו בזה וזה בזו. אבל הכעס שבי רק הולך וגדל ואני לא מצליחה לסלוח לו על התקופה הקשה הזו שלא היה שם לצידי ואפילו הקשה עלי אני פוחדת שהכעס הזה לעולם לא יעבור...במיוחד שכל פעם שאני רואה כמה שהוא עוזר לי ועושה המון דברים בבית למרות שהוא עובד נורא קשה, אני מנסה לסלוח לו ואז שוב הוא זורק איזה משפט פוגעני כזה שגורם לי להרגיש שהוא לא הפנים כלום מהשיחות שלנו ושהוא לא באמת חושב שטעה ביחס שלו אלי...אני הכי פוחדת שזה פשוט מי שהוא ושהוא לעולם לא ישתנה ושלי תמיד יחסר החלק הרגשי, המבין והתומך ושלא אוכל להחזיק בנישואים האלו בצורה כזו עוד הרבה זמן...כשהוא מדבר על עוד ילדים (ולפני החתונה שנינו רצינו לפחות חמישה ילדים) אני מתמלאת צמרמורת, כי לא בא לי לעבור את זה שוב...תחושה של לבד וחוסר מובנות מצד בן הזוג...זה נורא! אפילו שהייתי מוקפת משפחה וחברות טובות, היחס שלו אלי האפיל על הכל. הוא גרם לי להרגיש רע עם עצמי.
אני לא יודעת מה לעשות...טיפול זוגי לא בא בחשבון כרגע בעיקר מבחינה כלכלית, רציתי בעצמי לחזור לטיפול עוד לפני ההיריון והחלטנו שזה לא מתאים כרגע מבחינה כלכלית ושנחכה עם זה כמה שנים ומאז ההוצאות רק הולכות וגדלות...אני הכי מפחדת שהיחסים בניינו משפיעים על הילדה ועל הכוחות שיש לי לטפל בה (בכלל רע לי עם זה שאני יודעת שהבעיות בהנקה שלה נבעו כנראה מחוסר התמיכה וההבנה שחשתי בחודשים הראשונים אחרי הלידה...). לדבר אליו באולטימטומים כבר לא עוזר - שלא יהיו עוד ילדים אם היחס שלו אלי ממשיך ככה, שלא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן בנישואים כאלו...הוא כבר ממש לא לוקח אותי ברצינות וזה רק מחזק אצלו את הדעה עלי שאני דרמטית...
אם מישהי עברה משהו דומה וצלחה את זה אשמח לשמוע, כל עצה/תמיכה יתקבלו בברכה
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
פרידה לא פרידה 2
קודם כל
דבר שני, אנחנו חיים במשפחות גרעיניות, דבר שמקשה מאוד במיוחד בשלבים בהם אישה צריכה תמיכה נשית, הריון, לידה, גידול הילדים (ועוד ועוד)
גבר לרוב לא יודע לעשות זאת, ולא ממש יכול לרכוש את היכולת הזו (סליחה על ההכללה)
בנוסף לזה לרובנו שריטות למינהן ויכולות תקשורת מוגבלות מאוד.
הבנה ותמיכה אני מקבלת אצל אמי, חברותי ואחיותי. לבן הזוג אני מנסה לשקף את מה שאני מרגישה בלי האשמה ובלי טענה, מתוך הבנה שמשנינו נדרש לעמוד בתנאים כמעט בלתי אפשריים (כאמור, משפחה גרעינית, פרנסה לוחצת, התפתחות מקצועית הכל מתרכז באותן שנים לחוצות)
אז הכוונה היא לנסות לצלוח את התקופה הזו באהבה , להתרכז בטוב, לחזק האחד את השני, כמה שאפשר לעשות מחוות של נדיבות אחד לשני, מילה טובה, מעשה נעים, אפילו חיוך, בתוך העומס והקושי יעשו פלאים.
ותחליפי את שם הדף לדעתי.
דבר שני, אנחנו חיים במשפחות גרעיניות, דבר שמקשה מאוד במיוחד בשלבים בהם אישה צריכה תמיכה נשית, הריון, לידה, גידול הילדים (ועוד ועוד)
גבר לרוב לא יודע לעשות זאת, ולא ממש יכול לרכוש את היכולת הזו (סליחה על ההכללה)
בנוסף לזה לרובנו שריטות למינהן ויכולות תקשורת מוגבלות מאוד.
הבנה ותמיכה אני מקבלת אצל אמי, חברותי ואחיותי. לבן הזוג אני מנסה לשקף את מה שאני מרגישה בלי האשמה ובלי טענה, מתוך הבנה שמשנינו נדרש לעמוד בתנאים כמעט בלתי אפשריים (כאמור, משפחה גרעינית, פרנסה לוחצת, התפתחות מקצועית הכל מתרכז באותן שנים לחוצות)
אז הכוונה היא לנסות לצלוח את התקופה הזו באהבה , להתרכז בטוב, לחזק האחד את השני, כמה שאפשר לעשות מחוות של נדיבות אחד לשני, מילה טובה, מעשה נעים, אפילו חיוך, בתוך העומס והקושי יעשו פלאים.
ותחליפי את שם הדף לדעתי.
-
- הודעות: 4
- הצטרפות: 21 יוני 2015, 10:17
- דף אישי: הדף האישי של כבר_המשכתי_הלאה*
פרידה לא פרידה 2
תודה, את צודקת בהכל. אבל את באמת חושבת שזה מוגזם לצפות ממנו להבנה? זה קצת עצוב לאור העובדה שעם האדם הזה אני עומדת לבלות את שארית חיי. ההורים שלנו לצערי לא תמיד יהיו פה. אנחנו נצטרך לטפל זה בזו וזו בזה בזקנה. היחס שלו כלפי אחרי הלידה גרם לי לחשוש שהוא לא יהיה מסוגל לזה...שלא אוכל לסמוך עליו גם בהמשך...וזה מפחיד ואשמח לעצות לשם חלופי
-
- הודעות: 85
- הצטרפות: 18 יוני 2015, 00:16
- דף אישי: הדף האישי של רוצה_לעוף*
פרידה לא פרידה 2
כן,
אני אמנם לא מקבלת יחס מזלזל מבן זוגי, אבל הרבה ממה שאת מתארת דומה.
נראה לי שלומדים להתקדם, להבין שהחיים הם תקופות שונות, ואנחנו משתנים כל הזמן. וגם הבן זוג משתנה, והצרכים שלי ושלו והציפיות שלי ממנו והדרישות, והתקוות, ומידת הקירבה הדרושה לי והאפשרית לו. הכל בתנועה מתמדת. בגלים של התקרבות והתרחקות. קטנים וגדולים.
אבל יש דברים שלא מקובלים בשום אופן. השפלה זה קו אדום! לדעתי זו סיבה מצויינת להתחיל מריבה, כדי שיהיה ברור שאת רצינית. אין מצב להתעלם מהשפלה! מבחינה זו אמא שלך צודקת - השפלה, אפילו קטנה, דורשת התייחסות ענקית מצדך. מייד. את לא יכולה להתעלם מהשפלה רק כדי לשמור על שקט יחסי.
אולי אמא שלך כעסה עליו אבל בליבה גם כעסה עלייך שלא הגבת להשפלה?
מאז היחסים ביניהם חזרו להיות סבירים וביניכם? הוא הבין שלא יכול להמשיך לזלזל בך?
לדבר אליו באולטימטומים כבר לא עוזר זה אף פעם לא עוזר. לאף אחד. אולטימטום יכול לעבוד פעם אחת וזהו! כשאצלי בזוגיות יש תקופה קשה וארוכה, אני משתפת בחשש שלי שהחיים המשותפים לא יהיו משותפים לאורך שנים. זה אף פעם לא איום, ואף פעם לא נאמר תוך כדי מריבה, רק כשיתוף בחשש אמיתי, תוך כדי שיחה נעימה. ובמקרה שלנו, זה משפיע מאוד. אבל זה גם לוקח זמן. לא מיד.
מצטרפת לקודמתי, שני את שם הדף! את לא שוב במקום של פרידה או לא. את אמא לילדה, אתם משפחה. נקודת המוצא שונה לחלוטין!!
אני אמנם לא מקבלת יחס מזלזל מבן זוגי, אבל הרבה ממה שאת מתארת דומה.
נראה לי שלומדים להתקדם, להבין שהחיים הם תקופות שונות, ואנחנו משתנים כל הזמן. וגם הבן זוג משתנה, והצרכים שלי ושלו והציפיות שלי ממנו והדרישות, והתקוות, ומידת הקירבה הדרושה לי והאפשרית לו. הכל בתנועה מתמדת. בגלים של התקרבות והתרחקות. קטנים וגדולים.
אבל יש דברים שלא מקובלים בשום אופן. השפלה זה קו אדום! לדעתי זו סיבה מצויינת להתחיל מריבה, כדי שיהיה ברור שאת רצינית. אין מצב להתעלם מהשפלה! מבחינה זו אמא שלך צודקת - השפלה, אפילו קטנה, דורשת התייחסות ענקית מצדך. מייד. את לא יכולה להתעלם מהשפלה רק כדי לשמור על שקט יחסי.
אולי אמא שלך כעסה עליו אבל בליבה גם כעסה עלייך שלא הגבת להשפלה?
מאז היחסים ביניהם חזרו להיות סבירים וביניכם? הוא הבין שלא יכול להמשיך לזלזל בך?
לדבר אליו באולטימטומים כבר לא עוזר זה אף פעם לא עוזר. לאף אחד. אולטימטום יכול לעבוד פעם אחת וזהו! כשאצלי בזוגיות יש תקופה קשה וארוכה, אני משתפת בחשש שלי שהחיים המשותפים לא יהיו משותפים לאורך שנים. זה אף פעם לא איום, ואף פעם לא נאמר תוך כדי מריבה, רק כשיתוף בחשש אמיתי, תוך כדי שיחה נעימה. ובמקרה שלנו, זה משפיע מאוד. אבל זה גם לוקח זמן. לא מיד.
מצטרפת לקודמתי, שני את שם הדף! את לא שוב במקום של פרידה או לא. את אמא לילדה, אתם משפחה. נקודת המוצא שונה לחלוטין!!
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
פרידה לא פרידה 2
תראי, אני חושבת שההבנה שלו אותך, ושלך אותו, מתפתחת מנסיון, משיתוף, מתוך האהבה והשותפות , מתוך המקום הבטוח, שאתם יודעים שהקושי הוא משותף ולא מרחיק, אלא מקרב, כר לצמיחה של היחסים כר להתפתחות ולא למלחמה.
מן הסתם לשניכם יש עדיין ללמוד איך לאהוב, וכשאתם עושים שגיאות, (כמו להתייחס אחד לשנייה בצורה פוגעת למשל) זה לא מתוך כוונה טובה אלא מתוך רצון להתגונן, מתוך חוסר ידע , ולכן יש לתקן אחד את השני בעדינות, בעיקר בשיתוף ברגשות ועוד יותר בדוגמא אישית.
כלומר לתקן כל אחד את עצמו. אני אנסה להתנהג בסבלנות והבנה גם כשקשה לי, גם
כאשר אני פגועה, אני עדיין אתנהג באהבה, קודם כל לעצמי וגם לסוגי.
קל לראות על התינוק, כמה כל כוונותיו למצוא את דרכו בעולם, לשרוד, לגדול ולהתפתח. אם הוא בוכה או בועט, אין זה מתוך כוונה רעה , זה נסיון להתריע על הקושי שלו שלא מקבל מענה. כך גם אנחנו, "הבוגרים" רק רוצים שהצרכים שלנו יענו, להיות בטוחים בעולם הזה.
רעיון לשם "דילמות בזוגיות" "זוגיות לאור צמיחת המשפחה"
מן הסתם לשניכם יש עדיין ללמוד איך לאהוב, וכשאתם עושים שגיאות, (כמו להתייחס אחד לשנייה בצורה פוגעת למשל) זה לא מתוך כוונה טובה אלא מתוך רצון להתגונן, מתוך חוסר ידע , ולכן יש לתקן אחד את השני בעדינות, בעיקר בשיתוף ברגשות ועוד יותר בדוגמא אישית.
כלומר לתקן כל אחד את עצמו. אני אנסה להתנהג בסבלנות והבנה גם כשקשה לי, גם
כאשר אני פגועה, אני עדיין אתנהג באהבה, קודם כל לעצמי וגם לסוגי.
קל לראות על התינוק, כמה כל כוונותיו למצוא את דרכו בעולם, לשרוד, לגדול ולהתפתח. אם הוא בוכה או בועט, אין זה מתוך כוונה רעה , זה נסיון להתריע על הקושי שלו שלא מקבל מענה. כך גם אנחנו, "הבוגרים" רק רוצים שהצרכים שלנו יענו, להיות בטוחים בעולם הזה.
רעיון לשם "דילמות בזוגיות" "זוגיות לאור צמיחת המשפחה"
פרידה לא פרידה 2
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
ואוו, כמה הזדהות
וכמה יש לי לומר לך, מקווה שאצליח להכניס את זה למילים
אז קודם כל אני מבינה מאוד מאוד מאוד את המקום שלך, ולמרות שהתקדמתי והשתנתי והשלמתי,עדיין אני חוזרת לנקודה הזו של הציפיה הרבה פעמים ומתאכזבת וכועסת.
אבל מאוד ברור לי היום שאנחנו יחד ושזה המקום שלי ומשם אני עובדת, ולא מתוך מקום של 'אולי פרידה' (גם מתוך חשיבה באמת ריאלית שלא בהכרח אמצא מישהו יותר טוב, אלא מקסימום אחד אחר עם חסרונות אחרים, וגם מתוך זה שאני כבר רואה שכן יש פירות לעמל ולעבודה ולהקשבה ,אז יש תקווה גם הלאה)
אני חושבת שאחד הדברים הבסיסיים שעולים לי במה שכתבת זה שצריך לגמרי להבין שיש הבדל בסיסי מאוד בין גברים לנשים, זה אולי לא כל כך פוליטקלי קורקט לומר את זה,אבל זה נכון ברוב המקרים לפי מה שאני מכירה,קוראת,רואה סביבי. ויש פער עצום שגורם להרבה מאוד תקלים, כשכל ההבנות והבסיס וצורת ההסתכלות שונים. וממה שכתבת נראה לי שלגמרי יכול להיות שזה סוג הפער והקושי ביניכם.
אני חושבת שכדאי לך לקרוא על זה. באתר יש המון דפים,אני לא זוכרת כרגע,אבל אנסה למצוא. ויש גם המון בלוגים בהם פזורות ההבנות האלה על הפער בין גברים לנשים. למשל אצלי בבלוג פתח לשינוי המון התעסקתי עם זה, ועברתי ממש תהליך עם זה. חלק כבר מחקתי אז לא יודעת אם הכל יהיה שם.
וגם מה שכתבו מעליי, יש לנו ציפיה שאם יצרנו זוגיות עם אדם אחד שהוא אהוב ליבנו,אז הוא צריך לענות על הכל הכל, כל הצרכים שלנו, ולהיות בדיוק שם איפה שהחורים שלנו ואיפה שאנחנו זקוקים. וזה לא עובד ככה. הוא רק אדם אחד (אגב,גם את) ואתם רק שניים עם המון ציפיות על גבכם, ומציאות שהיא לא קלה (גם לא קל לגדל ילדה לבד ולהיות איתה בבית רוב היום, או אפילו רק חלקו) כולל קשיי פרנסה.
אנחנו צריכות תמיכה, והיא לאו דוקא צריכה להיות מבן הזוג. היא יכולה להיות מחברות,משכנות, מקשרים אינטרנטים.כל מיני. אבל אפילו אם לא,ההבנה הזו חשובה.
איך כתבו לי אצלי,לא זוכרת מי. משהו כזה: שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד, וזה שאין לנו כפר זה נורא קשה,אבל זה לא אומר שבן הזוג יכול למלא את כל התפקיד הזה במלואו.
זה נושא ענק ועצום להפנמה, וגם להעברה לפסים של מציאות כל פעם מחדש.
אז את ממש מוזמנת אפילו לרדת לפרטים ולעשות את הבניה הזו וההבנה הזו של איך גבר חושב ואיך אישה חושבת, ומה הוא התכוון (אם התכוון בכלל, בדרך כלל לא) וכמה אמונות קיימות אצלך בבסיס בבסיס שאת בכלל לא אומרת כי 'זה ברור!' והוא לא יודע כי לו זה לא ברור.
ולנסות להסביר לו בדרכים אחרות ולא רק בכעס ומריבה.
זה קשה הדבר הזה, זה חיים שלמים, אבל באמת מתקדמים אם יש רצון טוב הדדי.
ואוו, כמה הזדהות
וכמה יש לי לומר לך, מקווה שאצליח להכניס את זה למילים
אז קודם כל אני מבינה מאוד מאוד מאוד את המקום שלך, ולמרות שהתקדמתי והשתנתי והשלמתי,עדיין אני חוזרת לנקודה הזו של הציפיה הרבה פעמים ומתאכזבת וכועסת.
אבל מאוד ברור לי היום שאנחנו יחד ושזה המקום שלי ומשם אני עובדת, ולא מתוך מקום של 'אולי פרידה' (גם מתוך חשיבה באמת ריאלית שלא בהכרח אמצא מישהו יותר טוב, אלא מקסימום אחד אחר עם חסרונות אחרים, וגם מתוך זה שאני כבר רואה שכן יש פירות לעמל ולעבודה ולהקשבה ,אז יש תקווה גם הלאה)
אני חושבת שאחד הדברים הבסיסיים שעולים לי במה שכתבת זה שצריך לגמרי להבין שיש הבדל בסיסי מאוד בין גברים לנשים, זה אולי לא כל כך פוליטקלי קורקט לומר את זה,אבל זה נכון ברוב המקרים לפי מה שאני מכירה,קוראת,רואה סביבי. ויש פער עצום שגורם להרבה מאוד תקלים, כשכל ההבנות והבסיס וצורת ההסתכלות שונים. וממה שכתבת נראה לי שלגמרי יכול להיות שזה סוג הפער והקושי ביניכם.
אני חושבת שכדאי לך לקרוא על זה. באתר יש המון דפים,אני לא זוכרת כרגע,אבל אנסה למצוא. ויש גם המון בלוגים בהם פזורות ההבנות האלה על הפער בין גברים לנשים. למשל אצלי בבלוג פתח לשינוי המון התעסקתי עם זה, ועברתי ממש תהליך עם זה. חלק כבר מחקתי אז לא יודעת אם הכל יהיה שם.
וגם מה שכתבו מעליי, יש לנו ציפיה שאם יצרנו זוגיות עם אדם אחד שהוא אהוב ליבנו,אז הוא צריך לענות על הכל הכל, כל הצרכים שלנו, ולהיות בדיוק שם איפה שהחורים שלנו ואיפה שאנחנו זקוקים. וזה לא עובד ככה. הוא רק אדם אחד (אגב,גם את) ואתם רק שניים עם המון ציפיות על גבכם, ומציאות שהיא לא קלה (גם לא קל לגדל ילדה לבד ולהיות איתה בבית רוב היום, או אפילו רק חלקו) כולל קשיי פרנסה.
אנחנו צריכות תמיכה, והיא לאו דוקא צריכה להיות מבן הזוג. היא יכולה להיות מחברות,משכנות, מקשרים אינטרנטים.כל מיני. אבל אפילו אם לא,ההבנה הזו חשובה.
איך כתבו לי אצלי,לא זוכרת מי. משהו כזה: שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד, וזה שאין לנו כפר זה נורא קשה,אבל זה לא אומר שבן הזוג יכול למלא את כל התפקיד הזה במלואו.
זה נושא ענק ועצום להפנמה, וגם להעברה לפסים של מציאות כל פעם מחדש.
אז את ממש מוזמנת אפילו לרדת לפרטים ולעשות את הבניה הזו וההבנה הזו של איך גבר חושב ואיך אישה חושבת, ומה הוא התכוון (אם התכוון בכלל, בדרך כלל לא) וכמה אמונות קיימות אצלך בבסיס בבסיס שאת בכלל לא אומרת כי 'זה ברור!' והוא לא יודע כי לו זה לא ברור.
ולנסות להסביר לו בדרכים אחרות ולא רק בכעס ומריבה.
זה קשה הדבר הזה, זה חיים שלמים, אבל באמת מתקדמים אם יש רצון טוב הדדי.
פרידה לא פרידה 2
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
תחזוקת בעל
זה אמנם 'מחמם' אותך קצת נגדו, אבל אחרי שהזעם שוכך אני קיבלתי עמדה מסויימת,חזקה יותר בעצמי, ומשם המשכתי את הדרך עם בעלי ומולו. יש בזה משהו מחזק.
תחזוקת בעל
זה אמנם 'מחמם' אותך קצת נגדו, אבל אחרי שהזעם שוכך אני קיבלתי עמדה מסויימת,חזקה יותר בעצמי, ומשם המשכתי את הדרך עם בעלי ומולו. יש בזה משהו מחזק.
-
- הודעות: 4
- הצטרפות: 21 יוני 2015, 10:17
- דף אישי: הדף האישי של כבר_המשכתי_הלאה*
פרידה לא פרידה 2
קודם כל תודה רבה לכולכן על שלקחתן את הזמן לקרוא (זה בהחלט לא היה קצר) ולהתייחס מעומק הלב. זה ממש לא מובן לי מאליו וזה מחמם לי את הלב
אתן צודקות שאני צריכה לשנות את שם הדף, אני בהחלט מקווה שזה לא יוביל לפרידה ושנצליח לפתור את הבעיות. באמת ניסיתי לשנות לפי ההוראות באתר זה לא עבד לי...אשמח אם מישהי יודעת לשנות.
_רוצה לעוף - היחס המזלזל באמת משפיל וקשה לי. אמא שלי באמת אמרה לי שהיא מתפלאת שאני לא מגיבה אבל תאמינו לי שאני יודעת להגיב בחריפות...אני פשוט לא נוהגת לעשות את זה מול אנשים אחרים אז נותר הרושם שהוא משפיל אותי ואני הקטנה והפגיעה. מצד אחד הוא אומר שהוא מבין ומתנצל ושזה לא יחזור, אבל עם הזמן נראה לי שזה פשוט האופי שלו ושכך הוא מתייחס לכל הסובבים אותו. הוא מצפה ממני שאכיר אותו ואדע לא להיפגע מזה למרות שברור לו שאני מאוד רגישה ושזה חוסר כבוד מבחינתי. כשהוא התייחס אלי ככה במהלך ההיריון הסברתי לו שלא הייתי רוצה שהילדים שלנו יראו אותו מתנהג אלי ככה ואני שותקת ויחשבו שזה בסדר, הוא הבין ואמר שישתדל - אבל זה חוזר וחוזר ואני קצת מיואשת.
_פלוני אלמונית אנחנו בהחלט צריכים ללמוד איך לאהוב ולריב יותר טוב! הכי עושה לי רע שהילדה רואה את זה וכבר בגילה הקטנטן אני רואה עלייה שזה משפיע
אורי תודה על ההפניות. ובקשר למה שכתבת; קשה לי לבוא בגישה שאולי לא אמצא יותר טוב. במיוחד לאחר שיצאתי מקשר קודם זוועתי והגעתי למסקנה שאסור לי לעולם להתפשר על היחס שאני מקבלת מבן הזוג. נכון יש פה הבדל בין המינים אבל לא רק, אני מרגישה שגם יש פה חוסר כבוד ואת זה אני לא מוכנה לקבל!
את גם צודקת שהוא לא צריך למלא את כל הצרכים כולם ובשביל זה יש משפחה וחברות, בגלל זה גם רציתי לחזור לטיפול כי שמתי לב שמאז שהפסקתי (קצת לפני החתונה) כל העומס הרגשי מופנה אליו והוא לא ממש יודע איך להתמודד עם זה. אולי מצאתי לי דרך חדשה/ישנה לפרוק ולקבל תמיכה והבנה פה באתר
אתן צודקות שאני צריכה לשנות את שם הדף, אני בהחלט מקווה שזה לא יוביל לפרידה ושנצליח לפתור את הבעיות. באמת ניסיתי לשנות לפי ההוראות באתר זה לא עבד לי...אשמח אם מישהי יודעת לשנות.
_רוצה לעוף - היחס המזלזל באמת משפיל וקשה לי. אמא שלי באמת אמרה לי שהיא מתפלאת שאני לא מגיבה אבל תאמינו לי שאני יודעת להגיב בחריפות...אני פשוט לא נוהגת לעשות את זה מול אנשים אחרים אז נותר הרושם שהוא משפיל אותי ואני הקטנה והפגיעה. מצד אחד הוא אומר שהוא מבין ומתנצל ושזה לא יחזור, אבל עם הזמן נראה לי שזה פשוט האופי שלו ושכך הוא מתייחס לכל הסובבים אותו. הוא מצפה ממני שאכיר אותו ואדע לא להיפגע מזה למרות שברור לו שאני מאוד רגישה ושזה חוסר כבוד מבחינתי. כשהוא התייחס אלי ככה במהלך ההיריון הסברתי לו שלא הייתי רוצה שהילדים שלנו יראו אותו מתנהג אלי ככה ואני שותקת ויחשבו שזה בסדר, הוא הבין ואמר שישתדל - אבל זה חוזר וחוזר ואני קצת מיואשת.
_פלוני אלמונית אנחנו בהחלט צריכים ללמוד איך לאהוב ולריב יותר טוב! הכי עושה לי רע שהילדה רואה את זה וכבר בגילה הקטנטן אני רואה עלייה שזה משפיע
אורי תודה על ההפניות. ובקשר למה שכתבת; קשה לי לבוא בגישה שאולי לא אמצא יותר טוב. במיוחד לאחר שיצאתי מקשר קודם זוועתי והגעתי למסקנה שאסור לי לעולם להתפשר על היחס שאני מקבלת מבן הזוג. נכון יש פה הבדל בין המינים אבל לא רק, אני מרגישה שגם יש פה חוסר כבוד ואת זה אני לא מוכנה לקבל!
את גם צודקת שהוא לא צריך למלא את כל הצרכים כולם ובשביל זה יש משפחה וחברות, בגלל זה גם רציתי לחזור לטיפול כי שמתי לב שמאז שהפסקתי (קצת לפני החתונה) כל העומס הרגשי מופנה אליו והוא לא ממש יודע איך להתמודד עם זה. אולי מצאתי לי דרך חדשה/ישנה לפרוק ולקבל תמיכה והבנה פה באתר
-
- הודעות: 665
- הצטרפות: 05 מאי 2012, 11:14
- דף אישי: הדף האישי של אל_הלב*
פרידה לא פרידה 2
מזדהה עם המון משכתבת, את מוזמנת גם לקרוא בדף שלי לאחר לידה ועל כל הכאוס והבעיות והקונפליקטים עם הבעל ב אמא לעתיד הפכה לאמא בהווה
וגם ב איך להיות מאושרת
לא פשוט, זוגיות זה אתגר גדול, מאז שידלנו אני מבינה הרבה יותר לעומק מה שלא הבנתי קודם, למה כל כך הרבה זוגות מתגרשים ומוותרים על הקשר או למה נשארים בגלל הילדים.
זה קשה. אבל החיים קשים, גם לבד קשה, גם בנישואים שניים.
לכן, לרוב אם לא מדובר בבן זוג שמתעלל בך, ויש רגש, עדיף להלחם על הזוגיות והמשפחה וגם לקבל את הדברים שאת פחות אוהבת בו ובמערכת היחסים בינכם.
מסכימה עם כל מה שנכתב לך, בעיקר עם מה שאורי כתבה.
מחזקת אותך לעולם לא לוותר על יחס מכבד ולא להסכים להשפלה ואלימות.
יחד עם זאת זה לא אומר שיש צריך לותר או להיפרד, יש דרך לעבור ויש תקופות קשות, כמו אחרי לידה ראשונה.
זו התקופה הכי משברית בחיים זוגיים, כתוב עליה המון בספרות הפסיכולוגית המקצועית.
מאוד ממליצה שתחזרי לטיפול, אם הוא מוכן לבוא גם אז עדיף. זה מאוד מאוד ישפר את התקשורת בינכם.
יש מרכזים בהם הטיפול הזוגי ניתן במחיר מסובסד (150 לפגישה) וטיפול פסיכולוגי פרטני ניתן בחינם במרכזי בריאות הנפש ובקרוב מאוד בקופות החולים.
שווה כל שקל.
תמשיכי לשתף, אנחנו פה
וגם ב איך להיות מאושרת
לא פשוט, זוגיות זה אתגר גדול, מאז שידלנו אני מבינה הרבה יותר לעומק מה שלא הבנתי קודם, למה כל כך הרבה זוגות מתגרשים ומוותרים על הקשר או למה נשארים בגלל הילדים.
זה קשה. אבל החיים קשים, גם לבד קשה, גם בנישואים שניים.
לכן, לרוב אם לא מדובר בבן זוג שמתעלל בך, ויש רגש, עדיף להלחם על הזוגיות והמשפחה וגם לקבל את הדברים שאת פחות אוהבת בו ובמערכת היחסים בינכם.
מסכימה עם כל מה שנכתב לך, בעיקר עם מה שאורי כתבה.
מחזקת אותך לעולם לא לוותר על יחס מכבד ולא להסכים להשפלה ואלימות.
יחד עם זאת זה לא אומר שיש צריך לותר או להיפרד, יש דרך לעבור ויש תקופות קשות, כמו אחרי לידה ראשונה.
זו התקופה הכי משברית בחיים זוגיים, כתוב עליה המון בספרות הפסיכולוגית המקצועית.
מאוד ממליצה שתחזרי לטיפול, אם הוא מוכן לבוא גם אז עדיף. זה מאוד מאוד ישפר את התקשורת בינכם.
יש מרכזים בהם הטיפול הזוגי ניתן במחיר מסובסד (150 לפגישה) וטיפול פסיכולוגי פרטני ניתן בחינם במרכזי בריאות הנפש ובקרוב מאוד בקופות החולים.
שווה כל שקל.
תמשיכי לשתף, אנחנו פה
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
פרידה לא פרידה 2
מצטרפת להמלצה על טיפול טוב ומחזק כלשהו, רגשי, גופני, מה שמתאים לך.
זה אחד הדברים שכל כך משתלמים לתווך ארוך.
כך לגבי חברה נשית מעצימה ותומכת.
וכמובן לא לקבל יחס פוגעני, אבל גם לא להגרר אחריו.
זה אחד הדברים שכל כך משתלמים לתווך ארוך.
כך לגבי חברה נשית מעצימה ותומכת.
וכמובן לא לקבל יחס פוגעני, אבל גם לא להגרר אחריו.
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
פרידה לא פרידה 2
הדרישות שלך מבן הזוג שלך פשוט לא רציניות
ההתערבות של אמא שלך רק תגרום לבעיות שלכם להיות יותר קשות.
לבטים ממשיכים החיים נעשים יותר ויותר מורכבים ולשמור על האחד זה הרבה יותר קשה מלמצוא אותו...כנראה.
הלבטים ממשיכים כל זמן שרוצים בכך ונפסקים ברגע שמחליטים שלא צריך אותם
הלבטים משרתים את הפוזה הנוחה לכאורה של כן ולא באותו זמן
נשואה אבל מקטרת, ביחד אבל כועסת, רוצה אבל לא רוצה.
הוא פגע בך. זה קורה... את לא פגעת בו?
הוא לא תמך?... ואת תמיד תמכת (לא מה את חושבת, השאלה היא מה הוא חושב?)
המחשבות הללו מובילות לדעתי את הקשר שלכם למקום לא טוב בתודעה שלך.
הדבר היחיד שחשוב כאן הוא מה את רוצה?
ולדעתי, את רוצה את מה שאין.
אז מראש תדעי שלא תקבלי את מה שאת רוצה...
ההתערבות של אמא שלך רק תגרום לבעיות שלכם להיות יותר קשות.
לבטים ממשיכים החיים נעשים יותר ויותר מורכבים ולשמור על האחד זה הרבה יותר קשה מלמצוא אותו...כנראה.
הלבטים ממשיכים כל זמן שרוצים בכך ונפסקים ברגע שמחליטים שלא צריך אותם
הלבטים משרתים את הפוזה הנוחה לכאורה של כן ולא באותו זמן
נשואה אבל מקטרת, ביחד אבל כועסת, רוצה אבל לא רוצה.
הוא פגע בך. זה קורה... את לא פגעת בו?
הוא לא תמך?... ואת תמיד תמכת (לא מה את חושבת, השאלה היא מה הוא חושב?)
המחשבות הללו מובילות לדעתי את הקשר שלכם למקום לא טוב בתודעה שלך.
הדבר היחיד שחשוב כאן הוא מה את רוצה?
ולדעתי, את רוצה את מה שאין.
אז מראש תדעי שלא תקבלי את מה שאת רוצה...
פרידה לא פרידה 2
אני הפלוני אלמונית מתחילת הדף ומסתייגת מעט מדבריו של הפלוני מעלי.
יש מקום לצפות ליחס אוהב ומבין, אבל אפשר להבין את הקושי.
אנחנו דרך אגב השתמשנו בספר לבסוף מוצאים אהבה והגענו למקומות טובים מאוד(עדיין יש אתגרים כמובן).
יש מקום לצפות ליחס אוהב ומבין, אבל אפשר להבין את הקושי.
אנחנו דרך אגב השתמשנו בספר לבסוף מוצאים אהבה והגענו למקומות טובים מאוד(עדיין יש אתגרים כמובן).
פרידה לא פרידה 2
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
טיפול פסיכולוגי פרטני ניתן בחינם במרכזי בריאות הנפש ובקרוב מאוד בקופות החולים.
אני הבנתי שזה מאווווד בעייתי הנושא הזה ולא יודעת אם טופל, ממה שקראתי רק מי שיש לו אבחנה יטופל בחינם. השאר לא תהיה להם כתובת אפילו לא דרך הביטוח המשלים (כן,גם כאלה שעד עכשו טופלו במרכזי בריאות הנפש ללא אבחנה מסויימת אבל עם קושי רציני). אבל זה רק מה שקראתי ואני ניזונה מהתקשורת.
נכון יש פה הבדל בין המינים אבל לא רק, אני מרגישה שגם יש פה חוסר כבוד ואת זה אני לא מוכנה לקבל!
תראי, את זה זה את יודעת ואת תבחני. אני יודעת רק מה שכתבת פה, ופה לא פירטת ממש את הכל אלא יותר סיפרת מנקודת מבטך,אז באמת אני לא יודעת. זו היתה ההתרשמות שלי מהסיפור שלך, וההזדהות שלי עם חלק מדברייך ועם תחושת ההקטנה של בעלי את מה שאני עוברת עם הילדים ובלידות, והתפיסה שלו אותי כדרמטית ורגשנית. לכן גם הזמנתי אותך לפרט יותר כי לפעמים עיניים חיצוניות שופכות אור. ועדיין את צודקת,את זו שתבחני ותחליטי לגבי העניין בסוף.
טיפול פסיכולוגי פרטני ניתן בחינם במרכזי בריאות הנפש ובקרוב מאוד בקופות החולים.
אני הבנתי שזה מאווווד בעייתי הנושא הזה ולא יודעת אם טופל, ממה שקראתי רק מי שיש לו אבחנה יטופל בחינם. השאר לא תהיה להם כתובת אפילו לא דרך הביטוח המשלים (כן,גם כאלה שעד עכשו טופלו במרכזי בריאות הנפש ללא אבחנה מסויימת אבל עם קושי רציני). אבל זה רק מה שקראתי ואני ניזונה מהתקשורת.
נכון יש פה הבדל בין המינים אבל לא רק, אני מרגישה שגם יש פה חוסר כבוד ואת זה אני לא מוכנה לקבל!
תראי, את זה זה את יודעת ואת תבחני. אני יודעת רק מה שכתבת פה, ופה לא פירטת ממש את הכל אלא יותר סיפרת מנקודת מבטך,אז באמת אני לא יודעת. זו היתה ההתרשמות שלי מהסיפור שלך, וההזדהות שלי עם חלק מדברייך ועם תחושת ההקטנה של בעלי את מה שאני עוברת עם הילדים ובלידות, והתפיסה שלו אותי כדרמטית ורגשנית. לכן גם הזמנתי אותך לפרט יותר כי לפעמים עיניים חיצוניות שופכות אור. ועדיין את צודקת,את זו שתבחני ותחליטי לגבי העניין בסוף.
-
- הודעות: 665
- הצטרפות: 05 מאי 2012, 11:14
- דף אישי: הדף האישי של אל_הלב*
פרידה לא פרידה 2
ממה שקראתי רק מי שיש לו אבחנה יטופל בחינם. השאר לא תהיה להם כתובת
אורי, איפה שמעת דבר כזה?
כרגע מה שקורה בשטח שהחל מ1.7 בריאות הנפש עובר לאחריות קופות החולים, דבר שאמור להנגיש ולהפוך את הטיפול הנפשי זמין לכל אדם ובלי הסטיגמה שמונעת מרבים לקבל טיפול "מרכז בריאות הנפש".
מה שיקרה שאדם יגש לרופא המשפחה, יבקש הפניה וטופס 17 ואיתו יגש למרכזי בריאות הנפש לטיפול.
במכבי, למשל בעיר ראשון לציון, יש כבר מעל שנה מרכז בריאות נפש של מכבי, שאליו כל מבוטח של מכבי יכול לפנות ולקבל טיפול.
המרכז הזה במקרה מנוהל ע"י הפסיכיאטרית שליוותה אותי אחרי הלידה, שבזמנו היתה מנהלת מרפאת בריאות הנפש בתל השומר.
יש שם קבוצות תמיכה לנשים בדיכאון, אחרי לידה ועוד קבוצות, מרפאה נפלאה.
מקוה שכך יבנו עוד ועוד מרפאות של הקופות השונות.
כמובן שמכיוון שמדובר בטיפול ציבורי ולא פרטי יש המתנה (אני המתנתי חודשיים עד שהתפנה מקום אצל הפסיכולוגית בשיטה שרציתי)
אורי, איפה שמעת דבר כזה?
כרגע מה שקורה בשטח שהחל מ1.7 בריאות הנפש עובר לאחריות קופות החולים, דבר שאמור להנגיש ולהפוך את הטיפול הנפשי זמין לכל אדם ובלי הסטיגמה שמונעת מרבים לקבל טיפול "מרכז בריאות הנפש".
מה שיקרה שאדם יגש לרופא המשפחה, יבקש הפניה וטופס 17 ואיתו יגש למרכזי בריאות הנפש לטיפול.
במכבי, למשל בעיר ראשון לציון, יש כבר מעל שנה מרכז בריאות נפש של מכבי, שאליו כל מבוטח של מכבי יכול לפנות ולקבל טיפול.
המרכז הזה במקרה מנוהל ע"י הפסיכיאטרית שליוותה אותי אחרי הלידה, שבזמנו היתה מנהלת מרפאת בריאות הנפש בתל השומר.
יש שם קבוצות תמיכה לנשים בדיכאון, אחרי לידה ועוד קבוצות, מרפאה נפלאה.
מקוה שכך יבנו עוד ועוד מרפאות של הקופות השונות.
כמובן שמכיוון שמדובר בטיפול ציבורי ולא פרטי יש המתנה (אני המתנתי חודשיים עד שהתפנה מקום אצל הפסיכולוגית בשיטה שרציתי)
-
- הודעות: 9
- הצטרפות: 23 יוני 2015, 20:18
פרידה לא פרידה 2
יש המון בעיות עם הרפורמה החדשה - כולל מספר מועט יותר של טיפולים, מטפלים פחות מקצועיים, אובדן חסיון רפואי (כך שגם רופא המשפחה שלי ידע על הבעיות הנפשיות שלי), חיוב באבחנה פסיכאטרית כדי לקבל טיפול ועוד ועוד... מזמינה אתכן לקרוא כאן http://www.benafshenu.org/
-
- הודעות: 665
- הצטרפות: 05 מאי 2012, 11:14
- דף אישי: הדף האישי של אל_הלב*
פרידה לא פרידה 2
אומנם זו סטיה מנושא הדף, אך נראה לי נושא חשוב לכשלעצמו.
רסיסי זהב תודה על הקישור.
אכן יש אי ודאות אחת גדולה סביב מה יהיה, וגם אינטרסים מנוגדים (גם למתמחים שמנהיגים את המאבק יש אינטרסים לא לאבד את מקום העבודה שלהם ואת התנאים שיש להם כרגע) וכמו כל רפורמה בתחילת דרכה זה בטח יהיה בלאגן בהתחלה.
אכן החיסרון העיקרי בעיני זה שגם אם אתה לא רוצה אתה חותם בפני הקופה על טופס ויתור סודיות ונרשמת לך אבחנה בתיק רפואי.
מצד שני כיום יש כבר הרבה יותר מודעות ופתיחות ואבחנה כמו "דיכאון" או "חרדה" היא לא בושה כמו פעם ובתכלס מאפיינת לפחות חצי מהאוכלוסיה בארץ בשלב כל שהוא בחייהם. יש אפילו האומרים שכל אדם לאורך חייו יחווה אפיזודה אחת של דיכאון או התקפי חרדה.
בקשר לטענות שלהם שלא כולם יוכלו לקבל טיפול, רק עם אבחנה שתשים תוית לכל החיים, זה לא נראה לי נכון בכלל.
מהדוגמאות שלהם, מי שיסבול ממשבר בגלל פיטורין, חרם, גירושין או תקיפה מינית - קרוב לודאי יקבל את התוית PTSD הפרעת פוסט טראומה.
שזו בכלל לא אבחנה לכל החיים, גם דיכאון וחרדה לא בהכרח.
לגבי טענותיהם שהטיפול יקוצר יתכן וזה נכון והקופות ינסו לקצץ על חשבוננו.
אבל גם כיום מרפאות בריאות הנפש מגבילות טיפול לגג חצי שנה, עוד לפני הרפורמה.
ימים יגידו אם זה יחמיר או ישפר את המצב, נקווה לטוב.
רסיסי זהב תודה על הקישור.
אכן יש אי ודאות אחת גדולה סביב מה יהיה, וגם אינטרסים מנוגדים (גם למתמחים שמנהיגים את המאבק יש אינטרסים לא לאבד את מקום העבודה שלהם ואת התנאים שיש להם כרגע) וכמו כל רפורמה בתחילת דרכה זה בטח יהיה בלאגן בהתחלה.
אכן החיסרון העיקרי בעיני זה שגם אם אתה לא רוצה אתה חותם בפני הקופה על טופס ויתור סודיות ונרשמת לך אבחנה בתיק רפואי.
מצד שני כיום יש כבר הרבה יותר מודעות ופתיחות ואבחנה כמו "דיכאון" או "חרדה" היא לא בושה כמו פעם ובתכלס מאפיינת לפחות חצי מהאוכלוסיה בארץ בשלב כל שהוא בחייהם. יש אפילו האומרים שכל אדם לאורך חייו יחווה אפיזודה אחת של דיכאון או התקפי חרדה.
בקשר לטענות שלהם שלא כולם יוכלו לקבל טיפול, רק עם אבחנה שתשים תוית לכל החיים, זה לא נראה לי נכון בכלל.
מהדוגמאות שלהם, מי שיסבול ממשבר בגלל פיטורין, חרם, גירושין או תקיפה מינית - קרוב לודאי יקבל את התוית PTSD הפרעת פוסט טראומה.
שזו בכלל לא אבחנה לכל החיים, גם דיכאון וחרדה לא בהכרח.
לגבי טענותיהם שהטיפול יקוצר יתכן וזה נכון והקופות ינסו לקצץ על חשבוננו.
אבל גם כיום מרפאות בריאות הנפש מגבילות טיפול לגג חצי שנה, עוד לפני הרפורמה.
ימים יגידו אם זה יחמיר או ישפר את המצב, נקווה לטוב.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
פרידה לא פרידה 2
מה זאת אומרת, גם אם אתה לא רוצה אתה חותם על טופס וויתור סודיות? שמעתי על זה שמפעילים לחץ לא הוגן לחתום על טופס כזה, אבל אי אפשר להכריח. או שאני מפספסת משהו?
פרידה לא פרידה 2
אבל גם כיום מרפאות בריאות הנפש מגבילות טיפול לגג חצי שנה,
ברצינות?
חצי שנה זה כלום בשביל טיפול נפשי, מה עושים אנשים אחר כך?
אחת הסיבות שלא ניסיתי בכלל ללכת לטיפול דרך הביטוח המשלים של קופת החולים היה שזה מוגבל כל כך במספר הטיפולים, ובדיעבד ראיתי כמה זה בדיחה לחשוב שאחרי 30 טיפולים זה היה מספיק לי. (אני משערת שטיפול קוגניטיבי זה קצת אחרת,אבל לי ממש לא התאים טיפול קוגניטיבי)
ברצינות?
חצי שנה זה כלום בשביל טיפול נפשי, מה עושים אנשים אחר כך?
אחת הסיבות שלא ניסיתי בכלל ללכת לטיפול דרך הביטוח המשלים של קופת החולים היה שזה מוגבל כל כך במספר הטיפולים, ובדיעבד ראיתי כמה זה בדיחה לחשוב שאחרי 30 טיפולים זה היה מספיק לי. (אני משערת שטיפול קוגניטיבי זה קצת אחרת,אבל לי ממש לא התאים טיפול קוגניטיבי)
-
- הודעות: 665
- הצטרפות: 05 מאי 2012, 11:14
- דף אישי: הדף האישי של אל_הלב*
פרידה לא פרידה 2
מה זאת אומרת, גם אם אתה לא רוצה אתה חותם על טופס וויתור סודיות?
התכוונתי שאם אתה לא חותם לא תקבל טיפול...
בניגוד להיום שכשמטופלים ישירות בבריאות הנפש (בלי צורך בטופס 17 מהקופה) התיק האישי שלך נשמר בסודיות ולא מועבר לאף גורם.
חצי שנה זה כלום בשביל טיפול נפשי, מה עושים אנשים אחר כך?
פונים שוב לאחר מספר חודשים לאותה מרפאה או פונים למרפאה בעיר סמוכה (אחותי עשתה זאת), ע"י הרשמה בכתובת פיקטיבית בעיר סמוכה.
פונים למרכזי בריאות הנפש בתוך בתי חולים (למשל בתל השומר יש מרפאה טובה) שהם ציבוריים וניתנים לכולם.
ויש שפונים לפרטי כמובן. יש כאלו שמתחננים למרפאה ומאשרים להם הארכת טיפול. יש שמנצלים טיפולים מסובסדים אצל פסיכולוגים דרך הקופה או ביטוח הבריאות.
לא אידיאלי אבל יש פתרונות.
התכוונתי שאם אתה לא חותם לא תקבל טיפול...
בניגוד להיום שכשמטופלים ישירות בבריאות הנפש (בלי צורך בטופס 17 מהקופה) התיק האישי שלך נשמר בסודיות ולא מועבר לאף גורם.
חצי שנה זה כלום בשביל טיפול נפשי, מה עושים אנשים אחר כך?
פונים שוב לאחר מספר חודשים לאותה מרפאה או פונים למרפאה בעיר סמוכה (אחותי עשתה זאת), ע"י הרשמה בכתובת פיקטיבית בעיר סמוכה.
פונים למרכזי בריאות הנפש בתוך בתי חולים (למשל בתל השומר יש מרפאה טובה) שהם ציבוריים וניתנים לכולם.
ויש שפונים לפרטי כמובן. יש כאלו שמתחננים למרפאה ומאשרים להם הארכת טיפול. יש שמנצלים טיפולים מסובסדים אצל פסיכולוגים דרך הקופה או ביטוח הבריאות.
לא אידיאלי אבל יש פתרונות.
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
פרידה לא פרידה 2
לא אידיאלי אבל יש פתרונות.
ואוו, לא סתם לא אידיאלי. גרוע מאוד בעיניי. עד שיוצרים קשר טיפולי להחליף מטפל? בשביל מי שבמצוקה וצריך לעבוד על זה, בשביל מי שגם ככה אין לו כוחות נפש וממילא פגיע
ממש גרוע
עכשו אני עוד יותר מבינה למה עדיף פרטי,למרות שההוצאה הכספית זה משהו מאוד כבד
ואוו, לא סתם לא אידיאלי. גרוע מאוד בעיניי. עד שיוצרים קשר טיפולי להחליף מטפל? בשביל מי שבמצוקה וצריך לעבוד על זה, בשביל מי שגם ככה אין לו כוחות נפש וממילא פגיע
ממש גרוע
עכשו אני עוד יותר מבינה למה עדיף פרטי,למרות שההוצאה הכספית זה משהו מאוד כבד
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
פרידה לא פרידה 2
התכוונתי שאם אתה לא חותם לא תקבל טיפול...
לא אידיאלי אבל יש פתרונות.
ואוו, לא סתם לא אידיאלי. גרוע מאוד בעיניי.
לא אידיאלי אבל יש פתרונות.
ואוו, לא סתם לא אידיאלי. גרוע מאוד בעיניי.