פעוט מבקש עצמאות

[מיצי_החתולה*]

יונת, תודה.

אני מנסה לוודא שאני מבינה, את אומרת שאם לא ברור לי מה הוא רוצה - לא להוכיח אותו על ההתנהגות הלא-רצויה (קרי לא "לחנך" אותו), אלא פשוט לעבור הלאה?
גם לא לספק הסבר (אם אתה שופך את הבייגלה הוא מלכלך את הרצפה/אבא ואמא לא אוהבים לנקות וכד')?

[אמא_לשלושה*]

אצלנו הקטנצי'ק עושה דברים כאלה כשהוא רוצה את תשומת הלב והמעורבות שלי ולא מצליח להשיג אותן בדרכים אחרות.

אצלנו הקטנצ'יק עושה את זה סתם כי בא לו, או שנמאס לו מהביגלה/ציפס/ וכו'.

[נועה_נועה*]

גם לא לספק הסבר.
את יכולה לספק הסבר, אבל שיהיה הסבר קצר מאד. הם מפסיקים להקשיב לנו די מהר.

לא להוכיח אותו על ההתנהגות הלא-רצויה (קרי לא "לחנך" אותו), אלא פשוט לעבור הלאה?
לא כדאי לכעוס ולהפוך את הסיטואציה לדרמטית. לפעמים כשאנחנו כועסים, הם קולטים שזה מרגיז ואז ממשיכים באותה עשיה (אולי כדי לבחון גבולות, אולי דווקא, לא יודעת למה). כמו שיונת כתבה, התייחסות "פרווה".


אני תוהה האם משהו השתחרר אצלו איכשהו והוא מרשה לעצמו לעשות דברים שלא הרשה לעצמו בעבר (ואז ברמה מסוימת טוב שזה קרה, כלומר טוב שמשהו השתחרר ואנחנו פשוט צריכים ללמוד להתמודד עם הסיטואציה), או שזה דווקא הפוך, ומשהו רע קרה והוא מגיב בגילויי האלימות והמחאה הללו.
אני מניחה שזה שילוב של כמה דברים.

1. הוא גדל.
2. אחיו גם גדל ובטח התחיל להתהפך, לזחול....מה שאומר שהקנאה קצת גוברת. פתאום הוא לא סתם בובה שסוגרת

ופותחת עיניים. הוא משהו פעיל שמפריע לו במשך היום.

1. העובדה שהוא לא ימשיך בגן עם כל חבריו (לא יודעת עד כמה הוא מבין את המשמעות) בטח משפיע גם.

בהצלחה

[מיצי_החתולה*]

אמא לשלושה, אצלנו בד"כ כשנמאס לו הוא פשוט מפסיק לאכול, ולא מרגיש שהוא צריך לשפוך את כל השאר לרצפה. לכן תהיתי מה המשמעות של זה שהוא החל לעשות זאת פתאום.

נועה נועה, אני תמיד משתדלת שההסברים יהיו קצרים. וברוב המקרים כשקורה משהו כזה זה לא מעורר בי כעס. אולי כי התמזל מזלי וזה לא קורה המון, בד"כ קל לי להתמודד עם הסיטואציות הללו בשלווה או לראות את הפן המצחיק שלהן, כך שבעצם אני נונגת להיות באופן טבעי בעלת תגובות "פרווה". מצד שני, לא היה הרבה צורך לחשוב על האם "לחנך" ולהוכיח ובאיזה אופן. אני לא מאומרי ה נו-נו-נו. הסיטואציה שבה הוא השליך משהו על חבר היתה לי יותר קשה, לנוכח המצוקה של החבר. כאן כן הרגשתי את הכעס גואה בי, וכמעט נפלט לי המשפט המטומטם, שאני שונאת, "אני מאד כועסת". למזלי נשכתי שפתיים בזמן .

מה שהתכוונתי בזה שמשהו נפתח בו, זה שאולי הוא מאיזושהי סיבה דיכא את יצר המרדנות שלו או איזה שם שלא תתני להתנהגות הזו (אולי כי לא הרגיש בטוח עקב הולדת האח? אין לי מושג, הכל ספקולציות), ועכשיו הוא הרגיש מספיק בנוח איתנו כדי לשחרר אותה. ואולי באמת זה עניין של גדילה, ושל דרך למשוך אליו תשומת לב, אם הוא מרגיש שהוא מתחרה עליה עם אחיו. אני אנסה להיות ערה יותר לסיטואציה כדי לבדוק האם זו לא פשוט קריאה לתשומת לב, כפי שיונת כתבה.

[ב_דחילו*]

אולי הוא מאיזושהי סיבה דיכא את יצר המרדנות שלו גם אני חושבת כך לפעמים כשאחת מבנותי מתנהגת למופת. לאחרונה קורה שאני לא 'מרשה' לה לוותר - אבל עמוק בפנים אני יודעת שזה מטען שלי, שהיא חופשיה ממנו (אם לא אציק לה יותר מדי..)

[יונת_שרון*]

את אומרת שאם לא ברור לי מה הוא רוצה - לא להוכיח אותו על ההתנהגות הלא-רצויה (קרי לא "לחנך" אותו), אלא פשוט לעבור הלאה?
"להוכיח" בטח שלא, אבל אם את רוצה את יכולה פשוט להגיד, בטון נייטרלי, בלי כעס או אכזבה ובלי הסברים או תוכחות. למשל לומר בפשטות "אל תשפוך" ולהמשיך הלאה. יחד עם זאת, אם את מוצאת את עצמך חוזרת על ה"אל תשפוך" הזה שוב ושוב אז כנראה שכדאי לא להגיד אפילו את זה -- כנראה שהוא זקוק למשהו אחר ממך.

לגבי הסברים -- זה מאוד תלוי בילד. אני חושבת שאצל הרוב הגדול של הילדים עדיף בלי -- מספיק להם לדעת שאת לא רוצה שהם יעשו משהו, בלי להכנס לסיבות שלך. ההסבר גם מעיק על הילד (כל המלים האלה שרוצים שהילד יקשיב להן כשהוא רוצה משהו אחר) וגם מחליש את הבקשה של ההורה (כאילו זה לא לגיטימי בשבילנו לרצות משהו בלי שיהיו לזה סיבות נוספות).

[מיצי_החתולה*]

ב דחילו, מעניין מה שאת כותבת, אני דווקא עמוק בפנים חוששת לפעמים שאולי ההתנהגות המופתית הזו באה לענות על איזו ציפיה שאנחנו משדרים באופן לא מורגש, למרות שאני לא יכולה לומר שבאופן מודע יש לי ציפייה שהוא יהיה ילד נוח. אני שומעת מהורים אחרים כמה נפלא שבני הוא "ממושמע", "ילד טוב", "צייתן", "בוגר" והמלים האלה גורמות לי להתכווץ. נראה לי מוזר להחמיא להורים על שהילד שלהם ממושמע. אבל כמובן שזה מאד מקל על החיים שהילד שלך כזה. אמא שלי אומרת שאני מנתחת יותר מדי, וכנראה שהיא צודקת, אבל חשוב לי שאם יש לבני דחף להמרות את פי, הוא לא ידכא אותו מתוך איזה רצון לענות על ציפיה שאני משדרת לו. אני מעדיפה להתמודד עם ילד לא צייתן מאשר עם ילד שמכפיף את רצונו לציפיה שלי לצייתנות, מה שמרגיש לי כמו סוג של דיכוי.

כמובן שזו גם מראה בשבילי, שנים רבות הייתי אחת כזו ששמה את רצונה אחרון בתור לפני רצונם של אחרים, למדתי ועודני לומדת להשתחרר מהדפוב הזה, ולא הייתי רוצה להנחיל אותו לילדי. והאמת, שכשאני מתבוננת היטב אני רואה שהוא שונה, שכשהוא מרגיש צורך בכך הוא יודע להיות עקשן ו"לא פראייר", להשמיע את קולו ולבטא את מצוקתו, אבל יש רגעים שבהם אני בכל זאת חוששת שהוא נענה לאיזו ציפיה שלנו.

יונת, אני שמחה לקרוא את דברייך. אני דווקא תמיד מרגישה חובה לספק הסבר (קצר וממצה אמנם), כיוון שברור לי כל כך שאני "החזקה" ושעל-פי יישק דבר, שיידע שאני לא סתם מונעת ממנו לעשות דברים באופן שרירותי, אלא שיש לכך סיבה. אני לא מלאה אותו בהסברים ארוכים (אלא אם הוא מבקש, בימינו כל מילה שלישית שלו היא "למה?", גם בלי קשר הכרחי למשפט שנאמר קודם לכן ), אבל כן מספקת הסבר קצר וענייני.

כאילו זה לא לגיטימי בשבילנו לרצות משהו בלי שיהיו לזה סיבות נוספות
אבל תמיד יש סיבות נוספות, לא (מזכיר לי קצת את האם כל דבר הוא שיעור)? את הרי לא רוצה דברים "סתם", בוואקום, גם אם לך-עצמך לא ברורה מהות הרצון. אולי מה שלגיטימי הוא לרצות מבלי תמיד לספק הסברים.

[נועה_נועה*]

מה שאת כותבת מזכיר לי בדיוק את הבן שלי.

עד לא מזמן גם לי היו מחשבות, שהוא מנסה לרצות אותנו, ובגלל זה הוא משתף פעולה כל הזמן (מעדיפה לקרוא לזה שיתוף פעולה על-פני צייתנות ומשמעת). המון פעמים בגינה היו לוקחים לו דברים, והוא היה נשאר אדיש. היום זה כבר לא ככה. הוא מגיב, מתעצבן ולוקח חזרה. הוא בהחלט יודע גם לעמוד על שלו.

בכל זאת חוששת שהוא נענה לאיזו ציפיה שלנו
אני חושבת, ואולי אני טועה, שבכל הילד יש רצון (גם אם הוא מועט) לרצות את הוריהם. הרי כולם רוצים שיאהבו אותם.

[עירית_לוי]

אני חושבת, ואולי אני טועה, שבכל הילד יש רצון (גם אם הוא מועט) לרצות את הוריהם. הרי כולם רוצים שיאהבו אותם. (נועה נועה)
אכן.
אם אני לא טועה, הנטיה לרַצות היא מנגנון השרדותי טבעי שיש לכל הילדים.
זאת נקודת המוצא הטבעית, והשאלה היא לאן "לוקחים" את המנגנון הזה.
אפשר לחזק ו"לטפח" אותו ( ) ובכך לגרום לילד להתרחק ממי שהוא, או לחילופין להקשיב לילד, ולתת לו לגלות מי הוא ומה הוא רוצה.

<יש דף מעניין בהקשר הזה: להימנע משאיפות עבור ילדינו.>

כמובן שזו גם מראה בשבילי, שנים רבות הייתי אחת כזו ששמה את רצונה אחרון בתור לפני רצונם של אחרים, למדתי ועודני לומדת להשתחרר מהדפוב הזה, ולא הייתי רוצה להנחיל אותו לילדי. (מיצי החתולה)
הילדים שלנו "מעתיקים" אותנו. לא רק את מה שאנחנו עושים, אלא גם את ההוויה שלנו, ההתנהלות, ההתייחסות (סיבה מצויינת לעשות עבודה על עצמינו ).
אני מניחה שאם את כבר לא מישהי שמרצה אחרים, אלא יודעת לקחת בשביל עצמך, הילדים שלך ילמדו ממך מי להיות.
בקיצור - אני לא חושבת שאת צריכה לדאוג

[בועות_במים*]

אני צריכה עצה דחופה, אבל לא בטוחה שזה הדף הנכון. בני הצעיר בן שנתיים וארבעה חודשים, ילד מתוק ומקסים. לפני יומיים היינו במשחקיה בקניון, הוא גרר במאמץ רב משולש גדל מימדים עד אליי, והחל לטפס עליו. לאחר כמה דקות הגיעה עוד ילדה, בערך בגילו, והחלה גם לטפס לידו. הוא התחיל לצעוק, ודחף אותה בחוזקה. מיד ניסיתי לדבר איתו, להסביר לו שהמשחקים אינם שלנו (הסבר שהוא מכיר), ומשזה לא עזר וחששתי שהילדה תיפול, החזקתי אותו. לאחר כמה שניות הילדה סיימה לשחק,וירדה. שחררתי אותו. אמרתי שעכשיו שוב הוא יכול לטפס לבד.
הדבר הבא שראיתי, היה אותו רכון מעל ידה של הילדה. הוא נתן לה ביס, במה שנראה לי חמת זעם ותסכול עצומים.
היא לא הפסיקה לבכות. זה היה נורא.
זו לא האלימות היחידה מצדו. כבר כמה חודשים שהוא זורק חפצים, לפעמים כבדים ממש (קלטות, שלט וכו' ). הוא מכה את אחיו הגדולים, ולפעמים גם אותנו. לפי עצת יונת שרון כאן באתר ניסיתי להסתכל עליו, ממש להבחין, כשזה קורה. ראיתי שזה קורה כשהוא עייף / מתוסכל / משועמם. ניסיתי גם לגעת בו ב"מגע חזק", לפי עצה אחרת שראיתי. שתי העצות עזרו, אבל באופן חלקי.
הילד לא הולך לגן, דבר שגורר ביקורת קשה מצד הסביבה, ובמיוחד כשמקרים כאלו קורים. זה לא היה נורא כל כך, אבל האמת היא שגם בי זה מערער משהו. בנוסף, אנחנו הולכים למפגשי אמהות וילדים, ןמאז שלשום התחלתי ברצינות לחשוש מכך, וגם מעוד "בילויים" בקניון.
אנא עצה, אם יש למישהו.

[תבשיל_קדרה*]

שלום בועות,

אם אני מסתכלת על סיפור המשחקיה, נראה שהילד נשאר מתוסכל מהסיפור: את החלטת בשבילו שהילדה השניה "זכאית" להמשיך לשחק בצעצוע שהוא שיחק בו, ולכן הוא מפנה את השטח.
מנסיוני - ונסיון של חברות, נשיכות בגיל כזה נובעות מתיסכול, אבל לא תמיד כתוצאה ישירה, אלא כתוצאה מ"הצטברות תסכולים".

הייתי מנסה להקל עליו באופן כללי את החיים. למשל - מפגישה אותו עם ילדים בסביבה שמתאימה לו (פחות צעצועים, יותר צעצועים, צעצועים רק שלו, צעצועים רק של אחרים, בגן שעשועים בו אפשר לשחק יחד או לפי תור וכו' וכו').
זה דומה למה שיונת אמרה: אם זו שעה בה הוא עייף ומועד למריבות, קחי אותו עוד לפני שהוא עייף למקום שקט, או לעיסוק שקט אתך.

במקביל, הייתי נצמדת אליו לגמרי כשהוא משחק עם (וליד) אחרים, ומנסה לתמלל, להטרים (להודיע שעומד לקרות משהו - "הנה באה ילדה לשחק אתך, בוא נעשה לה מקום"), לחצוץ (כשהוא לקראת להכות/לנשוך) וכו'

לגבי ביקורת הסביבה - למה זה כל כך מפריע לך? האם את חושבת שאולי הם צודקים?
את יכולה לענות משהו כמו "אני שמחה שהוא בבית, בטח בגן הוא היה מקבל תוית של מרביצן, ולא יוצא מזה שנים".

לגבי חששותיך ממפגשים - יתכן, למשל, שהמשחקיה בקניון אינה מתאימה לו. לא חיבים. כנ"ל מפגשי אמהות ותינוקות - יש כל מיני אמהות, כל מיני תינוקות, כל מיני צירופים. סנני בהתאם למה שמתאים לכם. ה"התאמה" הזו משתנה עם הזמן, היי עם היד על הדופק.
ועוד - דברי באופן גלוי עם אמהות של ילדים אחרים. אם אתן שם כדי לעזור זו לזו, את יכולה לבקש שיתוף פעולה. למשל - הילדה על המשולש - אולי אם היתה באה, אומרת שהיא רוצה להצטרף, ומחכה שבנת יקבל אותה למשחק אתו, הוא היה מסכים. זה לא אפשרי עם זרים (וזו סיבה טובה לא ללכת לקניון באוגוסט!), זה כן אפשרי עם חברות.
פניה לשני הילדים בנוסח "יוסי משחק עכשיו בצעצוע, כשהוא יגמור הוא יתן לך" ואח"כ - "יוסי, מתי אתה תתן את הצעצוע?" עובדים אצלינו גם על ילדים במצברוח מאוד רכושני. כשמורידים לחץ, ומוכנים לתת ספייס, הצעצוע מפסיק להיות "שטח מריבה", וילדים מעבירים ביניהם צעצועים מאוד בקלות.

משהו מכל זה מדבר אליך?

[פלוני_אלמונית*]

תבשיל קדרה, תודה על ההתייחסות. זה ממש נעים שאפשר להתייעץ כאן.

בקשר למה שקרה בקניון- ברור לי שתסכלתי אותו. אבל ברור לי גם שאם לא הייתי עוצרת אותו, הוא היה מפיל אותה ללא התייחסות לדבריי (ניסיתי גם לחצוץ ביניהם פיזית, כפי שהצעת, תוך כדי שדיברתי אתו. לא עזר). בקשר למה שאמרת על ההצמדות אליו, יש לי כמה בעיות- הראשונה, שהיא אולי קצת מגוחכת, היא שחשתי שזה ממרכז אותו מדיי. פשוט אי אפשר לדעת מתי זה יצוץ, כך שאני חייבת לעקוב אחריו כל הזמן. למשל, בארוחת ערב שבת אצל אמי מגיעה גם אחותי עם בנותיה, אחת מהן בדיוק בגילו. הם יכולים לשחק נהדר למשך זמן ארוך, ואז פתאום- בכי, וכשמגיעים- הוא בפרצוף אשם להפליא, אחותי תופסת את בתה, ואני מרגישה די נאחס. זה לא קורה תמיד כשהוא עייף, למרות השעה המאוחרת. אולי הוא משועמם פתאום? אז מה, להתחיל לעקוב אחריו בכל רחבי הבית?? איכשהו, זה לא נראה לי.
בעיה שניה עם ההצמדות היא, שהרבה פעמים הוא פשוט מתריס. לוקח איזה חפץ, וכאילו משחק בו, למרות שאני רואה שהוא מתכנן לזרוק. אם אני לוקחת לו, הוא פורץ בזעקות שבר, ומבטיח לא לזרוק. אם הוא מקבל אותו בחזרה, ברוב המקרים יזרוק אותו פתאום ובמהירות על מישהו. אם לא יקבל- יעשה אותו דבר עם משהו אחר. אנחנו , ברוב המקרים, לא מצליחים להדביק את המהירות ולתפוס אותו בזמן.

בקשר לביקורת הסביבה, ולמה זה מפריע לי. באמת שאלה טובה. אני חושבת שהרבה מזה נובע מכך שלא אני נמצאת איתו בבוקר ( לצערי הרב אני חייבת לעבוד, והוא נמצא עם חמותי ). היא מאוד שונה ממני בתפיסותיה בקשר לגידול ילדים, חינוך וכו'. אין לי הרבה מה לעשות בקשר לכך, ועדיין זה יותר טוב מגן. ובכל זאת מתגנבות מחשבות- שני הגדולים היו בגילו בגן, מעולם לא נשכו (גם לא ננשכו...), וגם לא היו אלימים כמוהו. אני יודעת, אין מה לצפות, ובכל זאת...
הרבה מהביקורת שמפריעה לי (כי יש כזו שלא ) מגיעה מאחותי. פעם באחד התאקלים שהיו, צעקה לעברנו שלילד "אין שום כישורים חברתיים" . אולי באמת אנחנו גורמים לו עוול מסוים? - הילדים אותם הוא רואה רוב היום הם אחיו הגדולים, והיחסים ביניהם מלאים בהתאבקויות והשתוללויות-צחוק, הרבה פעמים גם מכות ממש. זו הדוגמה שיש לו.

במפגש- כאמור אני עובדת, ויש לי יום חופש קבוע, ורק בו ניתן ללכת למפגש ( כלומר, אין הרבה אפשרות לגמישות בעניין).את הצעת לדבר באופן גלוי עם אמהות, וכשהרהרתי בכך, עלה בי חשש עצום: הוא לא עשה שם שום דבר אלים. ואני, כאמא, יודעת שבכלל לא הייתי שמחה (בלשון המעטה) אם אמא אחרת היתה באה אליי ואומרת, תשמעי, הבן שלי... אולי הייתי מתחילה לעקוב כל הזמן ולנסות למנוע ביניהם קשר?
ומצד שני, יש לי כל הזמן הרגשה לא בטוחה, כאילו האדמה איכשהו לא יציבה לי שם, כל הזמן מרגישה שמשהו אולי תיכף יתמוטט ויקרוס.
אולי אני טועה. אשמח אם תוכלי לשתף מנסיונך בנושא.

טוב, רשמתי ממש מגילה. בבית הספר המורים התלוננו תמיד שאמנם התשובות בסדר גמור, אבל נורא קצרות. כנראה גם זה משתנה עם היציאה מבי"ס (-:

[יונת_שרון*]

הפתרון לא חייב להיות דווקא קשור לבעיה. למשל, בדוגמא שנתת שבה הוא משחק במשהו וברור לך שהוא הולך לזרוק אותו תכף -- את בכלל לא חייבת לקחת את החפץ או להניח לו לזרוק אותו. את יכולה לעשות משהו אחר לחלוטין, כמו למשל ללכת לחבק אותו, או להשתולל איתו, או להזמין אותו לעזור לך במה שאת עושה, או לתת לו לאכול או לשתות, וכן הלאה כיד הדמיון (והנסיון) הטובה.

לגבי הילדה שעלתה על המשולש: מהתיאור שלך נשמע לי שהיתה לו סיבה טובה לכעוס. אולי עצם ההכרה בזה יכולה לעזור -- במלים או סתם בחיבוק. ואם את יכולה לעזור ממש גם במעשים (למשל לבקש מהילדה לחכות שהוא יגמור לשחק בזה) אז זה עוד יותר טוב -- גם עזרת לו וגם הדגמת לו איך להשיג את רצונו בלי אלימות.

[תבשיל_קדרה*]

את אומרת שבמפגש (החד-שבועי) בבוקר אין קונפליקטים מהסוג הזה? אז מצוין! זה אומר שזו סביבה מצוינת בשבילו (גם לתירגול כישורים חברתיים).

המצב המתריס - הוא רוצה לזרוק? קחי ערמה של כדורים (למשל - כמו אלה של אוהל כדורים), ותתחילי לזרוק. הוא יצטרף אליך למשחק. יכול להיות, כמובן, משהו אחר - אבל תזמיני אותו למשחק מהסוג שהוא יאהב ומבחינתך "לגיטימי".

לגבי אחותך - אני מנחשת שזה משהו ביניכן (התחושה שלה שהיא יכולה למתוח ביקורת באופן כל כך לא פרודוקטיבי, והתגובה שלך לביקורת שלה), שלא קשור לילד או לא קשור דווקא לכישורים החברתיים שלו.

במפגשים המשפחתיים, נסי לראות אם יש משך זמן שאחריו מגיע אירוע כזה. אולי תצטרפי אל הילדים כעבור רבע שעה או חצי שעה של משחק משותף. יכול להיות שהילד קצת נזכר שהוא רוצה אמא, או קצת מתעייף מהמשחק.
בכל מקרה - היות ואת אומרת שזה קורה באופן קבוע במפגשים המשפחתיים, ולא קורה בכלל במפגישם בבוקר, אני מאמינה שהז לא רק "הילד אשם", אלא משהו בסיטואציה הכללית. אולי יהיה לך קל יותר לעזור ילד כשאת משוכנעת שאינו "אשם" או "סוציופאת"

[בועות_במים*]

כמה הבנות שהיו לי:

יונת שרון כתבה, אחרי תבשיל קדרה, על הכעס שהילד וודאי הרגיש. ורציתי כבר לצעוק: כן, בטח שאני יודעת את זה, זה נכון, אבל.... ולא היתה לי ברירה.....-- ואז עצרתי. הבנתי שהרבה מזה לא היה אצלו, אלא אצלי. כי האבא של הילדה עמד שם והתבונן בכל מה שהתרחש, ואני הרגשתי מאד בלחץ. במצבים של דילמות חברתיות, אם לנהוג כך או אחרת, אין לי אף פעם מושג מה לעשות. אין לי אפילו הרגשה** של מה לעשות. המבוכה הזו, יחד עם הפחד ששוב תצא "מפלצת האלימות" ואז כולם יראו שהיא גרה אצלנו בבית ( לדעתי יש לה אפילו חדר משלה P-: )- כל אלו "נעלו" אותי ומנעו ממני לראות פשוט את הקונפליקט בו היה בני. פשוט לראות, ולא אותי.

• לגבי אחותי- כן, יש רקע טעון בינינו, מאז הילדות. המצב אמנם השתפר מאוד כשבגרנו, אבל שב והחריף בהדרגה עם האמהות. בנותיה שונות מאוד מאוד מבניי, ואני רואה מדי פעם, בארוחות המשפחתיות, את מבט ה"נמאס לי" העייף שעל פני בעלה ופניה, כששוב יש מה שנדמה כמהומת אלוהים בבית, שאת כולה מובילים בניי. בנוסף, יש מה שהיא רואה כהיגררות שלי אחרי "באופן", כשאת ההישארות של הקטן בבית היא שוללת לחלוטין- הוא לא נחשף מספיק לדעתה לאינטראקציות חברתיות כפי שהוא צריך בגילו, כשלעומתו היא רואה את הקטנה שלה , שאין לה בעיה לחלוק בצעצועים , וכו'. תשובתי , שמצבים כאלו של רכושנות וחוסר שיתוף נורמטיבים לחלוטין בגיל הזה , נתקלה בהתעלמות. כנראה מכעס בגלל כל המקרים.

• הבנה חשובה- עד כמה אני מותשת מההורות , ומרחמת על עצמי בגלל זה. זו הסיבה שאני באה לאמי , ומנסה לצנוח שם ולפחות לקרוא קצת עיתון. גם בעלי באותו מצב.

זה מביא לכך שאינני עירנית למצבים של עייפות החומר אצל הילדים , ובמיוחד הקטן. אני פשוט מנסה להתעלם , עד שאין ברירה , וזה קורה כשמצב שהיה יכול להימנע אם היינו תופסים אותו "בקטן" , גדל והופך לבעייתי הרבה יותר.

יישומים בשטח:
היום היה מפגש משפחתי כנ"ל, בתוספת עוד פעוטה בגילם ותינוקת . בעלי נעדר מהמפגש. חששתי מאוד, מהכל. אבל-הייתי ערנית הרבה יותר.
תמללתי אותו ברגעים קשים ( בטעות כנראה הנחתי לפני כן , שבגלל שהוא מדבר ומביע את עצמו , אין צורך לעזור לו ברגעים כאלו ).
כשהגיעו רגעי העייפות - וכשאת ערנית הם פתאום ברורים מאוד לעין - חתכנו כמעט מייד.
יצאתי בהרגשה הרבה יותר טובה. לא שלא היו בעיות , אבל הן נתפסו וטופלו בעודן קטנות , ואף הצלחתי להתפעל ממנו משתף את הקטנה האורחת בכמה צעצועים לאחר שהסברתי לו כמה דקות לפני כן כמה היא חוששת בתור חדשה, מתביישת וכו'. בכך, אגב, עזר לי מאוד הדף אלימות בין ילדים.

לא בטוחה שזה יחזיק מעמד, אבל אפילו רק להיום- זה נהדר.

תודה @}

[מיצי_החתולה*]

מתפרצת לדיון עם שאלות משלי. בני י' בן שנתיים וחצי. כתבתי קצת למעלה, לפני חודש בערך, על איך שהוא התחיל לאחרונה לגלות ניצני דווקאיות שלא היו מוכרים לנו עד לא מזמן. זה לא מאד קיצוני, וכנראה שזה מאד אופייני לגיל, אבל אני תוהה איך להתמודד עם זה. יש כמה דברים:

לי' יש אח בן 9 חודשים, א'. בתקופה האחרונה (שבוע-שבועיים) י' החל בגילויי אלימות קלים כלפיו. זה מתבטא בעיקר בחיבוקים חזקים מדי וברצון מתמיד לרכב עליו כמו על סוס. עם זה אני מסתדרת, אבל עכשיו הוא החל לזרוק עליו דברים.
זה משתלב עם ההתלהבות המחודשת שלו מזריקה כללית של עצמים (באוויר או הטחה ברצפה) ועם "לשפוך": זה אומר לקחת כל ארגז צעצועים או קופסת צעצועים בבית, ולרוקן את תוכנה ברוב עזוז על הרצפה.

בעניין הזריקה על א': הים הוא השליך עליו רעשן, שפגע לו בפנים. ממש בכוונה, עם חיוך, ואני די בטוחה שהכוונה והחיוך לא היו מכוונים לפגיעה באחיו, אלא אליי. כלומר, אני חשה שהוא רצה לבדוק את התגובה שלי. מכיוון שהסברים סבלניים ונזיפות לא הוכיחו את עצמם בשבוע האחרון, בחרתי בשיטה חדשה: התעלמתי ממנו לחלוטין. הרמתי את א' הבוכה, חיבקתי אותו. אחרי 2 דקות הוא בא אליי וביקש ידיים. הקטן בדיוק נרגע ועדיין היה עליי. לא יכולתי להתאפק מלומר לו, בסבלנות וברוגע אמנם, שאני לא יכולה לקחת אותו על הידיים, כי אני לא יכולה להוריד את א', כי הוא הכאיב לו ועכשיו אני צריכה להרגיע אותו.

כעבור דקתיים נוספות, הרכבנו פאזל על הרצפה, והוא אמר: "למה א' בוכה?" הראיתי לו שהוא לא בוכה. "אבל הוא בכה מקודם. כי זרקתי עליו את הפרה". אמרתי שנכון, כאב לו והוא בכה.

אני אמשיך לנסות להשתמש בשיטת ההתעלמות מהפגנת אלימות כלפי אחיו. השאלה, האם נראה לכן נכון האזכור של זה רגע אחר כך? כי מאד סביר שזה ימשיך לקרות - במיוחד אם ימשיך הדפוס של להציק לא' כדי לבחון את התגובות שלנו או לנסות למשוך את תשומת לבנו באיזו דרך (אני לא חוויתי את זה כרצון למשוך תשומת לב, אלא כרצון לבדוק איך נגיב, אבל אולי אני טועה).

ובעניין ההשלכה של חפצים בכלל: אני לא מתרגשת יותר מדי מבלגן, ולא היתה לי בעיה כשפעם בשבוע-עשרה ימים י' מצא לנכון לשפוך או לזרוק את כל צעצועיו באמצע הסלון, אבל עכשיו הוא מוצא לנכון לעשות את זה 3 פעמים ביום. גם פעם ביום זה יותר מדי לטעמי, כאשר אני היא זו שצריכה לאסוף הכל. ויש גם את העניין של זרקית צעצועים שעלולים להישבר. אני מנסה להציע מגוון פתרונות אחרים: לזרוק את הצעצועים מארגז לארגז, לזרוק רק כדורים וצעצועים רכים. אני מנסה להציע פעילות אחרת בכלל. לא עובד. הוא רוצה לזרוק ולשפוך ולא יעזור כלום.

[סיגל_ב*]

מיצי
ראי מכות לאח חדש
וגם ילד שזורק כל דבר אולי משהו שם יעזור.

אני מנסה להציע מגוון פתרונות אחרים: לזרוק את הצעצועים מארגז לארגז, לזרוק רק כדורים וצעצועים רכים.
אולי אפשר לא רק להציע אלא ממש להזמין אותו למשחק משותף שלך ושלו שבו אתם זורקים כדורים רכים, גלילי נייר טואלט, ניירות מקומטים מפח אשפה וכו'. להפוך את זה להשתוללות כיפית של כמה דקות.

[מיצי_החתולה*]

הי אפרסקית .
תודה, אני אציץ בקישורים. והרעיון של ליזום את הפעילות בעצמי הוא מצוין.
תמיד לאחר מעשה אני מהרהרת במיליון דברים אחרים שיכולתי לעשות, ולא חשבתי עליהם כי הייתי עייפה/עצבנית/עסוקה רק בלחשוב "לא, לא, לא, שלא יעשה את זה", במקום לקחת רגע ולחשוב על פתרון יצירתי.
תודה מותק.

[תבשיל_קדרה*]

תמיד לאחר מעשה אני מהרהרת במיליון דברים אחרים שיכולתי לעשות, ולא חשבתי עליהם
לא נורא, לפעם הבאה יהיה לך פתרון יצירתי מראש.

[לילך_מ*]

אני תוהה (למרות שגם אני נוהגת כך בדרך כלל) למה ההורה צריך לדבר בקול נטרלי ולשקף וכו", לא שאני אומרת שההורה צריך לצרוח ולהרביץ אבל הילדים שלנו חיים איתנו במערכת אינטימית, אנחנו לא מושלמים ולא בובות חרסינה ולפעמים אנחנו כועסים לא כאקט דידקטי אלא באמת.
היום כעסתי על יהלי ואח"כ הרגשתי רע שלא הייתי סבלנית ומקיפה, אבל אז חשבתי לעצמי למה בעצם שלא יראה אותי כועסת לפעמים (בהנחה שזו לא התפרצות זעם שלי) למה עם בן הזוג או חברים זה בסדר ועם הילדים שלנו לא?
יונת אני מבינה שלך יש תורה סדורה בעניין....

[יונת_שרון*]

קודם כל, אני בעד להתעצבן, לכעוס, וכל שאר הדברים (במידה). צביעות לא באמת עובדת.
אבל רובנו אומרים דברים בכעס גם כשאין סיבה אמיתית לכעס מלבד ההרגל. אז הרגל אפשר לשנות על ידי תרגול, עד שנטמע בנו הרגל אחר. זה לא מפריע לכעוס בהזדמנויות אחרות!

היום כעסתי על יהלי ואח"כ הרגשתי רע שלא הייתי סבלנית ומקיפה
אני לא חושבת שכתבתי שבמקום לכעוס עדיף להיות סבלנית ומקיפה. מה שכתבתי זה במקום לכעוס לומר דברים בטון נייטרלי, שבכלל לא קשור לא לסבלנות ולא לחוסר סבלנות. אם מה שאנחנו אומרים לילדים מגיע אליהם עטוף במסרים רגשיים (בין אם חיוביים ובין אם שליליים) אז זה יאפיל על המלים הפשוטות. אם כל מה שרוצים זה שהילד יעשה משהו, עדיף לא להעמיס על זה משא רגשי.
תחשבי מה היה קורה אם בעלך היה אומר לך "אהובתי, אני נורא אוהב אותך, ורוצה שתעזרי לי עכשיו ותביאי לי כוס מים. בסדר? זה מאוד יעזור לי." לא יודעת מה איתך, אבל לי זה היה נשמע מבהיל כמעט כמו "תביאי כבר מים, חלאה!". עדיף פשוט לומר "תביאי לי מים" בטון נייטרלי.

[תבשיל_קדרה*]

למה עם בן הזוג או חברים זה בסדר ועם הילדים שלנו לא?
זה בסדר באותה מידה.
הענין, שתכלס, אנשים צועקים יותר על ילדיהם מאשר על בן הזוג, ויותר על בן הזוג מאשר על הבוס בעבודה, וזה אבסורדי, כי הילדים ובן הזוג (בד"כ) יקרים לנו יותר מהבוס.

[מיצי_החתולה*]

לילך מ, נראה לי שהבעיה היא לא בלכעוס ולהתעצבן (כי זה הרי חלק מהחיים, וזה קורה גם לאמא, וטוב שהילדים ידעו), אלא בלאבד שליטה תוך כדי. לפני כמה ימים שי' הפעיל על א' לחץ פיזי לא מתון, ולי קפץ פיוז מבהלה, התעופף לי מהפה המשפט הגאוני הבא: "אתה לא נחמד". אני רציתי להרוג את עצמי וי' כל-כך, כל-כך נעלב! אף פעם לא אמרתי לו משהו דומה אפילו.

זה בפירוש נבע מאיבוד שליטה - נתתי לכעס שלי לשלוט בי לכמה שניות ודיברתי שטויות. בעיני זה משפט מסוג "אתה ילד רע" ואני מתעבת משפטים כאלה ולא מאמינה באמיתותם. והנה אני, אני (האמא המכילה, הסבלנית וכו'), אמרתי משפט כזה בשניה. כמובן שהתנצלתי, ואני מקווה שאדע להיזהר להבא, במיוחד באינסידנטים בינו לבין אחיו התינוק, שכנראה שהכי מורטים את עצביי, לנשום שניה עמוק לפני שאני פותחת את הפה ומדברת שטויות.

תבשיל קדרה, העניין הוא שהאדם המצוי ירגיש יותר בנוח לצעוק מתוך כעס על בנזוג - יותר נוח לחשוף רגשות ולאבד שליטה מבלי לחשוש לאבד את מקומו, ובעניין הילדים... יש רבים רבים שחושבים שלצעוק על ילדים הוא חלק נורמלי ולגיטימי בגידול ילדים, אלמנט חינוכי. גם אני מוצאת את עצמי מחדדת את הטון ומרימה את הקול כדי להבהיר נקודות מסוימות - לפעמים מתוך בחירה. מצד שני, ברוב המקרים צעקות בעיני שוות לאיבוד שליטה ואם הרמתי את הקול - מבחינתי הייתי לא בסדר, ובטוח היתה דרך אחרת לפתור את זה (אם זה בכלל נפתר, ברוב המקרים זה לא פותר הרבה אצלנו).

[בעילום_שם*]

מה דעתכם על שיטת החינוך, של - במידה והילד מאבד כל שליטה, ולא מוכן להירגע. לשים אותו ל6 דקות בחדר סגור (דקה לכל שנה).
אני פשוט מתכוונת לאמץ את השיטה כדי להימנע מעימותים, בשעה שהילד מחפש עם מי לריב ולהיכן להוציא אגרסיות.
כבר יומיים, איך שאנחנו נכנסים הביתה בצהריים- הוא מתחיל עם שיגעון.
ביום הראשון התנהגתי כמו גאונה, לא נסחפתי אחריו. היינו שני ההורים בבית כשזה קרה, כשהאבא איבד את הבורג ממנו ניגשתי אני. אחר כך הלכתי לחדר שלי, ואמרתי לו שהוא חייב להירגע, ורק אז אני אצא, בינתיים הוא ישב לאבא על הברכיים ונרגע.
אבל אתמול הוא חזר על אותו הדבר, זה היה כשאחיו הקטן ישן בעגלה, ואני רציתי לנוח כמה דקות בצהריים, והוא רצה הפתעה.
לא נתתי, אבל באיזה שהוא שלב כשהוא נכנס לחדר שלי והתחיל לעשות עליי גילגולים, וצעקות על ההפתעה המטופשת שהוא רצה, איבדתי את כל יכולת ההתאפקות שלי והתחלתי להגיב כמו ילדה קטנה.

בגלל זה אני חושבת שאני אשים אותו לחדר האמבטיה ל6 דקות בפעם הבאה שזה יקרה, בתקווה ששש דקות יספיקו לו להירגע.
מדובר באהוב לבי ואני לא מוכנה להרביץ לו ולפגוע בו בהעלבות, שאחרי שעובר הזעם (שהוא הביא, במקרה הזה.) אני מצטערת כל כך.

[לוקחת_צ'אנס*]

תראי,
מה שאני מציעה, גם בצחוק וגם בכל הרצינות, שברגע שכל כך קשה לך עד שאת חושבת להכניס אותו לשש דקות לחדר האמבטיה, פשוט תכנסי לשם לשש דקות בעצמך. כשיצרח בחוץ, גם יפריע לך פחות, וגם תוכלי לצעוק לו בחזרה: זה לטובתך אהוב לבי, אמא מסוכנת לציבור כרגע.

[לוקחת_צ'אנס*]

לבעילום שם:
טוב, סיור בשכונה מגלה שיתכן שכתבת את שאלתך ברצינות. אז סליחה על ההומור קודם והנה דעתי:
זו שיטה איומה ונוראה. זו התעללות. והרעיון מאחורי "דקה לכל שנה" - שמסתבר שהוא שיטה מוכרת- הוא מגוחך וחסר כל קשר לגידול ילדים.
אני מבינה ללבך, וכאמא יש רגעים ביום בהם גם אני רוצה שמישהו יעיף את הנודניק מהעיניים שלי לשש-שבע דקות, רצוי לחדר נעול, אבל זו לא הדרך שבה ננהג עם אהובי לב גם אם מאוד מאוד מתחשק לנו.
אם כך, חוזרת על הצעתי רק בריכוך מסויים: כשזה קורה, הכנסי לחדר האמבטיה, התפשטי, עשי לך מקלחת נפלאה עם תכשירים ריחניים והתנגבי במגבת נקייה ורעננה מהארון. תראי שתרגישי יותר טוב, וזו הנוסחה הבדוקה כמעט תמיד לגרום גם לילד שלך לשפר מצב רוח.
עוד כיוון:
כדאי לבדוק למה הילד שלך מתנהג כך כשהוא חוזר מבית ספר. אולי רע לו מאד והוא לא יודע איך לספר לך את זה ולכן מתנהג בצורה מציקה ומעצבנת?
אולי זה קשור לקנאה באחותו הקטנה?
כתבת שהוא מחפש היכן להוציא אגרסיות. אם כן, האם יש מקום בטוח יותר מהבית לעשות זאת?
אם תרצי להמשיך לשוחח בכיוון הזה, אשמח ובוודאי יהיו עוד שישמחו. ובינתיים, לשאלתך המקורית, השיטה הזאת היא אכזרית, גם אם היא מומלצת על ידי אנשים "מוסמכים".
שיהיה לך בהצלחה

[תבשיל_קדרה*]

אז סליחה על ההומור קודם
בלי צחוק - זה רעיון מצוין שאמא תקח פסק זמן במצב בו היא מגיעה לכזו רמה של כעס.

[תמרוש_רוש]

"שיטת חדר האמבטיה" היא מוכרת מאוד, נדמה לי מ"ילדים האתגר" והיא חלק מ"קח אחריות על מעשיך במקום ללחוץ על הילד להתנהג בצורה X". הם ממליצים עליה בחום.

בייחוד ילדים שהתרגלו לעשות מהומות וצרחות והתקפי זעם כי ראו שזה עובד - מגיבים אליהם, ויש רעש סביב זה ותשומת לב רבה - אם ההורה נעלם לחדר האמבטיה, אז עכשיו זה לא עובד. אין על מי לעשות רושם. (הרבה יותר קל להתעלם ככה מהתנהגות לא ראויה, וזה להבדיל מלהתעלם רגשית מהילד עצמו). ואחרי שהילד רואה שזה לא עובד אפשר לתת לו את מה שהוא צריך - שיחה, או תשומת לב, אבל בתנאים שההורה חושב שהם נכונים, ובלי להיגרר להרי הגעש.

(כולם זוכרים שאני לא-אמא, נכון? אני רק מצטטת מה שקראתי פעם
מצד שני, אני כן השתמשתי בזה בטיפול פרטני עם ילד אחד $%&^% וחמוד במיוחד. פשוט יצאתי מהחדר, או שכבתי על הרצפה והתעלמתי ממנו לדקה וחצי. עזר כמו קסם. הוא נרגע, אני נרגעתי, והמשכנו לעבוד יחד ממקום פרודוקטיבי ובלי כעס)

[סיגל_ב*]

בייחוד ילדים שהתרגלו לעשות מהומות וצרחות והתקפי זעם כי ראו שזה עובד - מגיבים אליהם, ויש רעש סביב זה ותשומת לב רבה - אם ההורה נעלם לחדר האמבטיה, אז עכשיו זה לא עובד. אין על מי לעשות רושם.
תמרוש,
אני חושבת אחרת.
אני לא חושבת שילדים נכנסים להתקפי זעם כי הם מנסים לעשות רושם. אני חושבת שאותם התקפי זעם הם עדות אמיתית לקושי של הילד ומצוקה.
אני חושבת שהורגלנו לחשוב (בתרבות שלנו) שכשילד נכנס לאקט כזה, הוא עושה משהו לנו. אבל ילד לא נשכב על הרצפה ומתחיל להשתולל כדי לפגוע בנו, לדעתי הוא עושה זאת כי קשה לו לבטא אחרת קושי שלו.
בעיניי, נקודת מבט כזו היא גם יותר מכבדת וגם יותר מועילה בתקשורת עם ילדים.

מעבר לזה,
בעיניי לצאת מהחדר בזמן שילד חוווה קושי כזה, משמעה בדיוק התעלמות רגשית והתעלמות בכלל מהילד!
את בעצם אומרת: "אני איתך ברגעים השמחים והטובים. ברגע שקשה לך, אני יוצאת מהתמונה. תקרא לי כשתרגע וכשיהיה לך קל יותר". אז נכון, קשה לפעמים להכיל קושי שמבוטא כך. אבל מה חדש? לפעמים קשה להיות הורה!

יש להבדיל בין זה שיכול להיות מצב שבו להורה מאוד מאוד קשה באותו רגע להתמודד, והוא ילך רגע הצידה וייקח כמה נשימות כדי להחזיר שפיות רגעית לעצמו - ואז ישוב להיות עם ילדו, לבין הורה שיצא מהחדר ויחכה במקום אחר, עד שהילד יירגע לבד בעצמו.
ילד זקוק לחיקו המרגיע והמנחם של ההורה - גם ובפרט ברגעים כאלה, וכואב לי הלב לחשוב על הבדידות שחש ילד ברגע שההורה שלו נוטש אותו, דווקא ברגע כזה של טלטלה רגשית כל כך עוצמתית.

מעבר לזה 2,
לי זה מרגיש ממש כמו עונש:
תתנהג רגוע - אני איתך.
תשתולל ותצרח - אני הולך.
זה בעיניי בדיוק עונש.
ויותר מכך: יש בזה חוסר לגיטימציה לחוות רגשות שליליים (מה אסור לכעוס? אסור להתפוצץ? אסור להרגיש?), וחוסר לגיטימציה לבטא אותם.

זו דעתי.
מה את חושבת?
@}

[עולם_ומלואו*]

אני חושבת שחוץ מהפרשנות שהצעת שזה מרגיש ממש כמו עונש_ ושזה יכול להתפרש כ- _חוסר לגיטימציה לחוות רגשות שליליים , זה יכול הליות גם מסר שהאהבה של ההורה מותנית. תלויה בדבר.
אני גם חושבת שההתייחסות להאם הוא עושה את זה לנו היא קצת תלויית גיל. מצד שני גם התקפות זעם שכאלה וחוסר יכולת לבטא כעס הןתלויות גיל, ושניהם שייכים לאותו הגיל...שבו אכן ילד זקוק לחיקו המרגיע והמנחם של ההורה

[תמרוש_רוש]

אפרסקים,
בואי נמשיך את הדיון הזה כשיהיו לי ילדים, טוב?

מה שאני חושבת כרגע, זה שהתקפי זעם עלולים לבוא אולי, לפעמים, כתוצאה משתומת לב הורית לא נכונה. היה חסר לילד תשומת לב הורית - כמו שאמרת - ואז לא היתה לו בירה אלא לצרוח כדי להשיג אותה סוףסוף. אז למנוע התקפים - בהחלט. להיות עם הילד, להקדיש לו תשומת לב וכו'. אבל אם נכנסים למעגל קסם של צרחות וצרחות נגדיות ועונשים והתנהגות פרובוקטיבית נוספת - דבר כזה יכול אולי לשבור לרגע את המעגל, ולעזור להורה לחזור לדפוס נכון יותר. לדעתי.

ושוב - הכל בעירבון מוגבל, אנא אל תתפסי אותי במילה. אני בסך הכל ציטטתי ספר, ולא הולכת להגן עליו כנגד הדעות הנחרצות שלך. תקראי את "ילדים האתגר" ותתווכחי אתם (על גבי הדף הזה, שכולנו נשמע ונשכיל ) כמה שאת רוצה.

ומהניסיון שלי עם ילד בסיטואציה טיפולית - אחרי יציאה שלי מהחדר הילד הגיב לזה מצוין, בין השאר כי כשחזרתי הייתי הרבה יותר קשובה אליו ממקום אוהב ומכיל, במקום להיות תקועה אתו בלופ של תסכול הדדי. ויכולתי הרבה יותר ביעילות לעזור לו לצאת מהלופ של עצמו.

דווקא ברגע כזה של טלטלה רגשית כל כך עוצמתית
האם באמת כל הילדים בהתקפי זעם חווים באותו רגע משהו רגשי עוצמתי שכולו אצלם, או שזה משהו שהועצם על ידי תגובות ההורה? אני יודעת, למשל, שכשאני רואה ג'וקים אני קופצת בסלידה, אבל כשזה בקרבתה של אמא שלי אני גם מרביצה צרחה עד השמים. תגובה רפלקסיבית. כי התגובה שלה לצעקה שלי היא גם כן די קולנית, ואיכשהו זה מדרבן אחד את השני. וכשאני לבד בבית אני פשוט לא צורחת.
ואת יודעת מה? יותר כיף לי לא לצרוח. והלוואי שאנשים היו מסוגלים להתעלם מהצווחות המקריות האלה, כי אז הן באמת היו נשארות מקריות ונדירות, והיה לי יותר כיף ככה.

[ליה*]

אני רוצה לומר כמה דברים על כעס:

כעס הוא רגש לגיטימי. כעסו של הורה הוא לגיטימי, וגם כעסם של ילדים הוא לגיטימי. כשמרגישים כעס אין טעם לנסות להדחיקו, להרחיקו או להשכיחו, מוטב פשוט לנשום דרכו. נשימה היא הדרך לחוות. ברגע שננשום ונחווה את הכעס יקרו שלושה דברים: הראשון, הוא יעבור מהר יותר, השני, הוא ילמד אותנו את השיעור שבא ללמדנו, והשלישי, נהיה מחוברים לדבר אמיתי שקורה לנו.

ולכן:
אם הילד מביע כעס ותסכול היעלמותו של ההורה (לחדר האמבטיה או מקום אחר) עלולה לשלוח לילד מסר שכעסו אינו לגיטימי. במקום זה, לדעתי, מוטב לעזור לילד לחוות את הכעס שלו. אם זה על ידי מגע וחיבוקים, או על ידי השתוללות, צעקות והוצאת אנרגיה. הכי טוב אם הילד יגיע לפורקן רגשי כלשהו (בכי או צחוק או גוון כלשהו שלהם)

אם ההורה כועס גם הוא צריך לנשום את הכעס שלו ולהגיע לפורקן. אבל - כעס אף פעם לא פורקים בפני האדם שגרם לכעס, כך שאם הילד מכעיס אותנו, מוטב שנמצא אדם מבוגר שאיתו נוכל לפרוק את הכעס (בן/בת זוג, קרוב משפחה, חבר), גם כן על ידי מגע, או על ידי הוצאת אנרגיה, עד שנגיע לפורקן רגשי.

עבורי זה עובד באופן מדהים, וכמו שציינתי כבר, על ידי מתן לגיטימציה לכעס שלי אני לומדת שיעורים חשובים ביותר על עצמי ועל עולמי.

באהבה,
ליה

[תבשיל_קדרה*]

שהתקפי זעם עלולים לבוא אולי, לפעמים, כתוצאה משתומת לב הורית לא נכונה. היה חסר לילד תשומת לב הורית - כמו שאמרת - ואז לא היתה לו בירה אלא לצרוח כדי להשיג אותה סוףסוף.
הפתרון, בעיני, הוא לתת לילד תשומת לב (מהסוג לה הוא זקוק) בזמנים אחרים, בלי קשר.
עם הזמן הצרחות/מריבות-לתשומת-לב יפחתו.

[סיגל_ב*]

תמרוש,
ראשית אני מקווה שאת לא מרגישה שתקפתי אותך בהודעה הקודמת שלי.
אני כן הבעתי הסתייגות נחרצת מהרעיון שהצגת. אבל זו לא הסתייגות ממך, כן? .

אם נכנסים למעגל קסם של צרחות וצרחות נגדיות ועונשים והתנהגות פרובוקטיבית נוספת - דבר כזה יכול אולי לשבור לרגע את המעגל, ולעזור להורה לחזור לדפוס נכון יותר. לדעתי.
כפי שכבר ציינתי, אם מדובר על כך שלהורה קשה לרגע בסיטואציה מורכבת עם ילדו, וכדי לא לאבד את עשתונותיו (ולפצוח בצרחות משלו) הוא לוקח פסק זמן של כמה נשימות בצד והתעשתות - הרי שזה מצוין בעיניי. בלבד שהוא חוזר כמובן להיות עם ילדו ולנחם אותו.
כך שאם לזה התכוונת - אנחנו מסכימות .

בהורות שאני מנסה ליישם ושואפת ליישם גם בהמשך גם כשיהיו לי יותר ילדים (ויהיה לפעמים יותר קשה), אני נמנעת מ- צרחות נגדיות_ ובטח שמ- _עונשים, מתוך תפישת עולם.
ולכן באמת כשקשה לי, אני מרפה מהסיטואציה, מתכנסת רגע אל עצמי ומנסה לחזור לבהירות מחשבתית שתסייע לי להיחלץ מהקושי.
כך שבכל מקרה אני רואה את תפקידי - גם כשקשה לי - כמנחמת, תומכת, פותרת בעיות, מרגיעה, קשובה או פשוט מאפשרת. מאפשרת לילדה שלי לחוות את רגשותיה בנוכחותי.

תקראי את "ילדים האתגר" ותתווכחי אתם
האמת שאני לא מכירה את הספר. אני מגיבה לרעיון שהצגת כאן.

האם באמת כל הילדים בהתקפי זעם חווים באותו רגע משהו רגשי עוצמתי שכולו אצלם, או שזה משהו שהועצם על ידי תגובות ההורה?
אני מניחה שהשאלה היא איזה תגובות היו להורה.

[תמרוש_רוש]

אם מדובר על כך שלהורה קשה לרגע בסיטואציה מורכבת עם ילדו, וכדי לא לאבד את עשתונותיו (ולפצוח בצרחות משלו) הוא לוקח פסק זמן של כמה נשימות בצד והתעשתות - הרי שזה מצוין בעיניי. בלבד שהוא חוזר כמובן להיות עם ילדו ולנחם אותו.

בדיוק.
גם אם זה לא כמה נשימות אלא אפילו ארבע-חמש דקות

ראשית אני מקווה שאת לא מרגישה שתקפתי אותך
לא בדיוק, סתם התעייפתי לרגע מהווכחנות שאין-לי-איך-להגיב אליה. אני רק ציטטתי, ולא התחשק לי להתחיל להגן על עמדה של מישהו אחר.

[סיגל_ב*]

גם אם זה לא כמה נשימות אלא אפילו ארבע-חמש דקות.
כאן אנחנו חלוקות.
אני אתנסח בזהירות כי בכל זאת הניסיון שלי כאמא הוא ניסיון של בסה"כ פחות משנתיים. אני לא זקוקה לארבע - חמש דקות להתעשתות. זה הרבה יותר מדי. אך חשוב מזה:
ארבע חמש דקות שבהן ילד בוכה וצורח כשהוא לבד בחדר - הן נצח.

[תמרוש_רוש]

אבל האם הוא באמת בוכה וצורח כשהוא לבד בחדר?

[תמרוש_רוש]

או שמא הוא פשוט נרגע?
(במהירות, מיד, לא ה"רגיעות" האלה של תשישות וחוסר אונים)

זוהי שאלה פתוחה, כמובן. אבל היא גם סגורה, כי עם הילד שעבדתי אתו - זה בדיוק מה שקרה. הוא נרגע "על אמת", כי הוא הבין שצורת התקשורת שהוא היה רגיל להשתמש בה (באדיבות משפחתו התפלצתית, שהשאירה אותו במעמד ה"תינוק" גם בגיל עשר) לא עובדת איתי, וכדאי לו לנסות משהו אחר.
ולא מתוך נטישוּת וחוסר ישע.

[תמרוש_רוש]

מה שאני מנסה להגיד הוא שהתגובה שלנו כמבוגרים מדרבנת תגובה של ילד שאנחנו נמצאים אתו במגע.
את מדברת הרבה על היענות לצרכים של ילד. ואני שואלת את עצמי אם הצרכים המיידיים הם החשובים ביותר תמיד. למשל: ילד בגיל שנה, הולך אתי ברחוב ומחזיק מקל ביד. לפתע המקל נופל על הרצפה. אני אינסטנקטיבית מתכופפת להרים לו את המקל - כי זה מה שהורגלתי לעשות בשנה הראשונה לחייו - להרים מה שנופל. ברגע האחרון אני מתגברת על הרפלקס, נזכרת שהוא יכוללעשות זאת גם לבד, ומתסכלת עליו לראות איפה הוא נמצא.
אני נדהמת.
כי הילד פשוט "נעלם". הוא עמד שקט, דומם, מכונס בעצמו, סגור לחלוטין, פשוט נעלם. לא מקרין כלום לסביבה. והוא עשה את זה כי זוהי ההתנהגות שהכי תדרבן אותי להיכנס לתוך החלל הזה שהוא יצר ולהרים לו את המקל בלי לחשוב. אין ספק שהוא רצה שאני ארים בשבילו את המקל, ודחף אותי בהתנהגותו לעשות זאת.
זה היה מקסים לראות. אז מה עשיתי? חיכיתי לראות מה יקרה אם אני לא ארים את המקל. לא מתוך כעס, פשוט מתוך סקרנות (הייתי בת 14). לא דיברתי, לא כלום. גם הוא חיכה, דומם ונאלם. אחרי חצי דקה הסיטואציה התחילה ממש להצחיק אותי והתחלתי לחייך. פתאום הוא קלט את החיוך שלי, הביא לי גיחוך גדול בחזרה, כאילו אנחנו שותפים לאיזו בדיחה, ו... הרים את המקל והמשכנו בדרכנו.

איך זה קשור לדיון הקודם? האספקט של "להיענות לצרכים של הילד", שבעיני הוא יותר מורכב מאשר "להיענות לדרישה המיידית שהילד מציג כרגע". במקרה של האחיין שלי - להרים לו את המקל (ומה עם צרכי העצמאות שלו לטווח הארוך? והרי פה מדובר בעצמאות אמיתית, שהוא מסוגל לה, לא ה"עצמאות" של לישון לבד במיטה בגיל חודשיים) ובמקרה של ילד צורח - השאלה שלי היא האם הוא צורח כי הוא באמת זקוק לניחומים כי הוא מרגיש נורא, או אולי כי זו הדרך השקולה והמחושבת שלו להוציא ממך תגובה X ברגע זה, והיא לא מתאימה לצרכים האמיתיים שלו בטווח הארוך? (שאלה פתוחה, כל מקרה לגופו).
כי אין לי ספק שילדים מסוגלים להשכיל ולכוון את התנהגותם בדיוק רב כדי לעודד תגובה מסוימת אצל מבוגרים. אני לא קוראת לזה "מניפולציה" כי יש למילה טעם רע, ולא בא לי להוציא את דיבתם של ילדים חכמים ונבונים, אבל צרחה ובכי ללא ספק יכולים להיות גם מושכלים ומכוונים, ולא רק התפרצות ספונטנית לחלוטין של רגשות עמוקים. השאלה איך מבדילים בין המקרים...

מחכה בעניין לתגובות.

[סיגל_ב*]

תמרוש,
כי הוא הבין שצורת התקשורת שהוא היה רגיל להשתמש בה (באדיבות משפחתו התפלצתית, שהשאירה אותו במעמד ה"תינוק" גם בגיל עשר) לא עובדת איתי, וכדאי לו לנסות משהו אחר.
כל הדיון כאן מתחיל בזה שאת מתארת התנהגות חד פעמית שלך עם ילד לא שלך, שנמצא בדפוס תקשורת מסוים עם משפחתו. אני חושבת שקשה לגזור ממקרה כל כך ספציפי מסקנות כוללות.

אבל האם הוא באמת בוכה וצורח כשהוא לבד בחדר?
האם את חושבת שכל בכי כזה נועד "למשוך תשומת לב"?
האם לדעתך יש גם בכי שהוא לא כזה?
האם את יודעת להבדיל בין השניים?
(כי אני לא).
והנה אני קוראת את המשך דברייך ואת אכן כותבת: השאלה איך מבדילים בין המקרים....
ועל כך אשאל: האם את רוצה לקחת את הסיכון שמדובר דווקא בבכי מסוג אחד ולא שני ולהותיר ילד לבד דווקא כשהוא זקוק לך יותר מכל?

ונחזור רגע אחורה,
גם אם זה אכן בכי שנועד למשוך תשומת לב. למה לא לתת אותה? למה לא לתת אותה בצורה אוהבת ובדיוק עכשיו כשהילד זקוק לה יותר מכל? רק כדי להפסיק את הבכי? האם להפסיק את הבכי זוהי מטרת על? או שמא יש מטרה אחרת?
מה בעצם את רוצה להשיג בעוזבך את החדר?
(הכל שאלות אמיתיות שישמחו לקבל תשובה ).

ואם לחדד, את כותבת
כי אין לי ספק שילדים מסוגלים להשכיל ולכוון את התנהגותם בדיוק רב כדי לעודד תגובה מסוימת אצל מבוגרים.
צרחה ובכי ללא ספק יכולים להיות גם מושכלים ומכוונים.
מה רע בעינייך בלתת את אותה תשומת לב?
מדוע להרחיק במקום לקרב?

אין ספק שהוא רצה שאני ארים בשבילו את המקל, ודחף אותי בהתנהגותו לעשות זאת.
אני מפרשת את הסיטואציה שהצגת קצת אחרת.
אני לא חושבת שהוא דחף אותך להתנהגות מסוימת. אני חושבת שהוא היה רגיל לתגובה מסוימת של הסביבה אליו ונהג בהתאם לכך. ברגע שהוא לא קיבל את התגובה הרגילה, הוא הופתע ונעצר. מכיוון שאת לא נהגת כרגיל, ונתת לו פתח לבדוק עם עצמו מה היכולות שלו והרצונות שלו, הוא נענה בשמחה ויצא לחקור את החלל שהותרת לו. וכמה נפלא זה היה עבורו!

האספקט של "להיענות לצרכים של הילד", שבעיני הוא יותר מורכב מאשר "להיענות לדרישה המיידית שהילד מציג כרגע".
אני רוצה בחיי כהורה להתייחס בכובד ראש גם לדרישה המיידית שהילד מציג כרגע. גם דרישה זו, אפילו נראית קפריזית, מניפולטיבית, מנסה להפעיל אותי וכו', עדיין מאחוריה מסתתר צורך. ולכל הפחות, יש רצון שאליו אני רוצה להתייחס בכבוד: כבד את ילדיך. התעלמות מאותה "דרישה מיידית", כמוה כהתעלמות מרצונו וכבודו של ילדי.
ולפעמים "הדרישות" האלה לוחצות לנו על כל מיני כפתורים: "מה פתאום הוא דורש ממני? שהוא יעשה את זה בעצמו. מה הוא הבוס שלי? שיסתדר לבד".
ואני מגיעה מגישה אחרת. אם ילדי רוצה את עזרתי ("דורש דרישה מיידית"), כנראה שהוא זקוק לנוכחותי. כמובן שאני אבחר מה לעשות ואיך לעשות וזה לא בהכרח יהיה היענות מלאה ומיידית לכל רצון, אבל אני בוודאי אתייחס לרצון בכבוד, ואם אראה שלא מתאים לי לעשות משהו, אנהל עם ילדי דיאלוג מכבד שבו נמצא דרך שבה הוא יהיה מסופק ואני אהיה מרוצה.

השאלה שלי היא האם הוא צורח כי הוא באמת זקוק לניחומים כי הוא מרגיש נורא, או אולי כי זו הדרך השקולה והמחושבת שלו להוציא ממך תגובה X ברגע זה, והיא לא מתאימה לצרכים האמיתיים שלו בטווח הארוך? (שאלה פתוחה, כל מקרה לגופו).
ומהם הצרכים האמיתיים שלו בטווח הארוך? (שוב, שואלת באמת).
בחיי כאמא אני מעדיפה להתייחס להווה, לצרכים העכשוויים. יש לי הרגשה שאם אני אדאג כיום למילוי הצרכים העכשוויים, הדאגה לסיפוק הצרכים העתידיים תהפוך למיותרת.

[עירית_לוי]

מסכימה עם כל מילה של סיגל ב

ורוצה לחדד משהו:
כי אין לי ספק שילדים מסוגלים להשכיל ולכוון את התנהגותם בדיוק רב כדי לעודד תגובה מסוימת אצל מבוגרים. אני לא קוראת לזה "מניפולציה" כי יש למילה טעם רע, ולא בא לי להוציא את דיבתם של ילדים חכמים ונבונים, אבל צרחה ובכי ללא ספק יכולים להיות גם מושכלים ומכוונים, ולא רק התפרצות ספונטנית לחלוטין של רגשות עמוקים. השאלה איך מבדילים בין המקרים... (תמרוש רוש)
אני מאמינה שילדים לומדים להפעיל את הכפתורים של ההורים שלהם כאשר ההורים מגיבים בצורה אוטומטית, כלומר - לא נוכחים באמת בתוך הסיטואציה.
לא נוכחים זה אומר - מגיבים לא מבחירה אלא "קופצים" כי לחצו על אחת הנקודות הרגישות שלהם.

ומה שמאפשר להבדיל בין המקרים (לשאלתך) זו בחינה של ההורה את עצמו - האם הוא נוכח או לא.
למה?
כאשר ההורה לא נוכח, הילד מרגיש את זה ומחפש איך להגיע להורה. איך למצוא את ההורה שמאחורי ה"מכונה" (לצורך העניין).
הוא מחפש ובודק על איזה כפתור כדאי ללחוץ ואיזה כפתור יחזיר את ההורה.

לכן, בעיני, לקחת אחריות על סיטואציה כזאת מבחינת ההורה, יהיה להסיט את הפוקוס מהילד ומהניסיון לגלות האם הוא עושה "מניפולציה" או האם מדובר כאן צורך אמיתי - ולהפנות אותה לעצמו: לבדוק כמה הוא באמת נמצא שם.
להיות נוכח, כמו שכתבה סיגל ב, לא בהכרח יהיה היענות מלאה ומיידית לכל רצון, אבל כן יכלול כבוד ואהבה ותגובה שמקורה בבחירה ולא באוטומט.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_אני מאמינה שילדים לומדים להפעיל את הכפתורים של ההורים שלהם כאשר ההורים מגיבים בצורה אוטומטית, כלומר - לא נוכחים באמת בתוך הסיטואציה.
לא נוכחים זה אומר - מגיבים לא מבחירה אלא "קופצים" כי לחצו על אחת הנקודות הרגישות שלהם.
ומה שמאפשר להבדיל בין המקרים (לשאלתך) זו בחינה של ההורה את עצמו - האם הוא נוכח או לא.
למה?
כאשר ההורה לא נוכח, הילד מרגיש את זה ומחפש איך להגיע להורה. איך למצוא את ההורה שמאחורי ה"מכונה" (לצורך העניין).
הוא מחפש ובודק על איזה כפתור כדאי ללחוץ ואיזה כפתור יחזיר את ההורה_

תודה על התובנה @}

[רינת*]

הוא מחפש ובודק על איזה כפתור כדאי ללחוץ ואיזה כפתור יחזיר את ההורה
אפשר לקבל קצת ביבליוגרפיה של זה?
ז"א מהיכן נלקחת התיאוריה. תודה.

[ענו_ה*]

שאת מתארת התנהגות חד פעמית שלך עם ילד לא שלך.
יחסיו של ילד עם אנשים בעולם הם שונים לחלוטין מיחסיו עם הוריו, הצרכים שהוא מפנה אליהם שונים לחלוטין מהצרכים שהוא מפנה להוריו. זה מבלבל לעתים קרובות ויוצר תחושה מזויפת של "הצלחתי בקלות במקום שבו ההורים נכשלים". לפעמים קשה לי כאמא לפגוש את זה, ולפעמים אני מצליחה לחייך.

[עירית_לוי]

רינת, זו תובנה אישית, לכן לא יכולה להפנות אותך.
היא תולדה של הניסיון האישי שלי עם הבת שלי, של האמונות שלי לגבי חינוך, ושל שיחות עם אנשים שונים בדרך.

זו לא בהכרח האמת.
עבורי זה נכון ותומך בי מאוד ביומיום

[צוויליך*]

_בשמת א (17.11.2004 14:12):
בעיני, הספר דובי לא לא (אני לא בטוחה שזה שמו המדוייק) מזעזע._

וואי וואי וואי, כמובן שקיבלנו את הספר הזה מסבתא (חצי מתפרק, וחבל שלא הנחתי לו להשלים את התהליך) ואני תעבתי אותו מרות מההתחלה.
ה"מלאך" הקטן זכה לתואר "הפאשיסט" בכל קריאה לילדה. יום אחד היא תדע מה זה פאשיסט.
המלאך הרי הוא הכוחניות שלנו כבהורים מול הילדים.אנו כל יכולים. מקל קסמים בידנו. טוב שהמלאך לא הוריד לדובי לא לא את הרגל הימנית או משהו.
שיגיד תודה.

התנ"ך של החינוך החשוך.

[מותשת_מטושטשת*]

אני מקווה שהגעתי למקום הנכון (אם לא, אנא הפנו אותי לאן).
יש לנו ילדה מקסימה, כמעט-כמעט בת שלוש. היא חכמה ונפלאה, מצחיקה ומשעשעת, אבל..
היא עכשיו במין תקופה כזו של התבכיינות. במקום לבקש דברים יפה, בצורה רהוטה, היא פשוט מתבכיינת. היא רוצה משהו, בלי להגיד - היא מתבכיינת. להתבכיין זה כמו לבכות, אבל בלי לבכות באמת. זה מין סוג של דווקא, ואני מנסה להבין כמה זה בשליטתה.
אני די בטוחה שהיא שולטת בזה. אני בטוחה שהיא עושה זאת בכוונה. מבחינתה זהו כלי.
ולמה זה בעייתי בעיניי? כי אני לא מבינה את הצורך שלה בזה. היא ילדה מאוד רהוטה, מאוד תקשורתית. היא מדברת מדהים ומאוד חכמה.
קל לנו להבין אותה, וקל לה, בדרך-כלל, להבין אותנו. החינוך שלנו מאוד פתוח וגמיש, כמעט ללא גבולות. היא כמעט תמיד מקבלת מה שהיא רוצה, בתנאי שזה סביר, וכמובן בתנאי שזה אפשרי. תמיד היה לנו קל לתקשר איתה, להבין אותה, ולספק את צורכיה מתוך אהבה וכיבוד כלפיה.
ואנחנו לא מבינים - מה קרה. העניין הזה, ההתבכיינות המתמשכת, נמשך כבר חצי שנה, אולי אפילו יותר.
קשה לנו מאוד להתמודד עם זה, לפעמים אני מרגישה שאני לא מסוגלת להיות איתה בחדר. אני כועסת עליה, כי אני לא מבינה למה היא משתמשת בזה. אנחנו לא מונעים ממנה את הדברים שהיא רוצה, היא רק צריכה להגיד מה והיא תקבל (היא לא מבקשת דברים שאסור ומתנהגת מאוד יפה בדרך כלל). היא כבר יודעת שאנחנו לא מצליחים להתמודד עם ההתבכיינות הזו, וזה עוד יותר כואב לי שהיא לא מפסיקה עם זה למרות שהיא יודעת כמה קשה לנו עם זה. מאוד קשה לי לחשוב שהיא מניפולטיבית כזו, תמיד היתה ביננו תקשורת מדהימה.
אני יודעת שהשאלה הראשונה שתעלה היא: מה השתנה בזמן האחרון? והתשובה היא כלום. אני לא מצליחה לחשוב על משהו שיעורר את ההתנהגות הזו, מלבד, אולי הגיל. לא היו לה כמעט התקפי זעם, גם גילויי אלימות רק מועטים. ממש ילדה רגילה בלי "בעיות"...
בהתחלה חשבנו, וזה כנראה נכון, שהיא למדה את הקטע של "להתבכיין כדי לקבל מה שאני רוצה" בגן. ראיתי ילדים אחרים בגן שמתנהגים ככה, גם בבית, וזה עובד להם. אצל רובם זה נובע מהעובדה שיש תינוק/אח גדול בבית, והם צריכים להיאבק על תשומת הלב. הילדה שלנו בת יחידה, וכנראה תישאר ככה בקרוב, ומבלה הרבה זמן עם שני הוריה. אנחנו כמעט ולא נפרדים ממנה, מלבד הגן.
היא מאוד אוהבת את הגן שלה, וגם אנחנו. לא מכריחים אותה ללכת (לא צריך) ועושים ימי כיף/חופש ביחד, באופן ספונטני.
באופן כללי היא ילדה מאוד מאושרת ומפותחת. חברותית, בעלת ביטחון רב וסקרנית. ההתנהגות הזו, של ההתבכיינות, מופנית אך ורק כלפינו, שזה לגיטימי, ובדרך כלל רק במסגרת המשפחתית או במסגרת קטנה ומצומצמת של קרובים.
מה אפשר לעשות כדי להפסיק את זה? היא ילדה כל כך נפלאה, אבל זה מתחיל להעיק עלינו מאוד. מבקשים עזרה...

[חגית_ל*]

ירגיע אותך לדעת שזה קורה להרבה, שזה לא בכוונה להרגיז ושזה עובר?
אצלינו ברוך השם זה עבר לראשונה ולשנייה. צפוי גם עם השלישית.

[חגית_ל*]

אה!!! שכחתי גם - גבולות מאוד עוזרים. ממליצה על הספר 'הורים משוחררים ילדים משוחררים' של פייבר ומייזליש.

[מותשת_מטושטשת*]

חגית, תודה על ההמלצה. אחרי כמה זמן אני אמורה לצפות שזה יעבור? אני מדברת על עניין של כמה חודשים כבר, שנראה שאנחנו לא מסוגלים להתמודד איתו ולכן זה מתמשך. אני תוהה אם זה לא קשור... אולי היינו צריכים לעשות משהו אקטיבי כדי שזה ייפסק.
זה כל כך לא מתאים לה...

[בשמת_א*]

קראת לי אז באתי.

אני די בטוחה שהיא שולטת בזה. אני בטוחה שהיא עושה זאת בכוונה. מבחינתה זהו כלי
אני לא בטוחה בכלל.
היא ילדה מאוד קטנה, בת שלוש בסך הכל. את אומרת שהיא למדה את זה בגן. זאת טכניקה שהיא מנסה. אין לה מחסן שלם של טכניקות שהיא שולפת לפי בחירה, זה משהו שנתקע אצלה וזה באמת מאוד אופייני לגיל הזה.
אז העזרה הראשונה שאני מציעה: לשנות את המחשבה שלך, ולהעדיף את ההנחה שהיא לא שולטת, לא עושה בכוונה, תקועה במקום הזה.

עזרה שנייה: את אומרת
היא ילדה מאוד רהוטה, מאוד תקשורתית. היא מדברת מדהים ומאוד חכמה.
ומצד שני היא "מתבכיינת".
יכול להיות שיש דברים שהיא מבקשת, ודברים אחרים שהיא מתבכיינת עליהם? מציעה שתקשיבי טוב כאילו יש מחברת לידך לרישום, ותנסי לשים לב מתי היא מבקשת ומתי מתבכיינת. האם את יכולה לזהות מאפיינים שונים?
אולי ההתבייכנות באה במקרים שהיא מנחשת או מפחדת שלא תסכימו?
אולי ההתבכיינות היא סימן לחרדות שהגיעו עם הגיל (גדולה יותר, חכמה יותר, מנסה להבין יותר את העולם, מה האופציות שלפניה), שהיא מבינה שיש דברים שהיא רוצה ולא יכולה לקבל אבל עוד לא הבינה בדיוק עד הסוף מה כן ומה לא, ואולי גם יש הבדלים בין מה שמותר ואסור בגן למה שמותר ואסור בבית, וזה מבלבל אותה והיא מבטאת פה את החששות שלה שהיא לא תקבל את מה שהיא רוצה? שהרצונות שלה ייפסלו ולא יוכרו? שמישהו גדול וחזק קובע "ומחליט עליה" בשרירותיות (לפי הרגשתה, כי כמה היא באמת באמת מסוגלת בגילה להבין את המניעים העמוקים שלכם להתיר או לאסור דברים?) והעולם הזה לא מובן לה והיא מרגישה בו חסרת אונים, קטנה וחלשה ותלויה נורא במבוגרים בדיוק בגיל שבו היא גם מגלה מרחב של עצמאות?

רעיון שלישי:
אני לא מבינה את הצורך שלה בזה

קשה לנו מאוד להתמודד עם זה, לפעמים אני מרגישה שאני לא מסוגלת להיות איתה בחדר. אני כועסת עליה

היא כבר יודעת שאנחנו לא מצליחים להתמודד
את מבטאת פה הרבה מצוקה ותיסכול שלך. ילדים קטנים זקוקים להורה בטוח בעצמו, רגוע, שלא מתמוטט משום דבר שהילד עושה. והנה אתם במצוקה, מתוסכלים, כועסים, ו"לא מצליחים להתמודד" שזה תיאור ממש חמור. זה כשלעצמו עלול לגרום לילדה להרגיש חרדה וחוסר ביטחון ופחדים, ודווקא לחזק את ההתנהגות הזאת, כי זה מעורר בתוכה הד דומה של מצוקה ותיסכול עמומים.

רעיון רביעי:
וזה עוד יותר כואב לי שהיא לא מפסיקה עם זה למרות שהיא יודעת כמה קשה לנו עם זה.
מהצד זה נשמע לי כאילו את ממש מצפה מתינוקת בת שלוש שתגלה בגרות של אדם מבוגר, שהיא תבין אותך (בזמן שאת מודה בכנות שאת במצוקה מזה שאת לא מבינה אותה) ושהיא תתנהג בצורה בוגרת כדי שלך לא יהיה קשה.
היוצרות ממש התהפכו פה: הרי את האמא, והיא ממש תינוקת.
יכול להיות אם כן שהבעיה היא לא בהתנהגות של הילדה, אלא בכך שיש לך ציפיות לא ריאליות ממנה? אולי אם פשוט תיפטרי מהציפיות האלה (כן, אני יודעת, זה לא קל כמו שזה נשמע (-: ) אז כבר יחול שינוי לטובה.

רעיון חמישי:
היא כמעט תמיד מקבלת מה שהיא רוצה, בתנאי שזה סביר, וכמובן בתנאי שזה אפשרי.
הממ. אני כותבת ככה מה שאני קוראת בדברים שלך, ואת כמובן תבדקי בינך לבין עצמך אם זה מתחבר לך ואם זה מתאים לך. את זוכרת כמובן לקחת מדברי מה שמדבר אלייך ולזרוק את השאר, נכון?
"בתנאי שזה סביר", "בתנאי שזה אפשרי". כמה תנאים באמת יש? כמה חופש יש לה באמת? כמה כללים באמת יש? זו שאלה לך לבדוק, לא לענות לי. מהצד זה נשמע כמו הרבה מיגבלות. זה לא דבר רע, אבל מהזוית של בת שלוש, זה יכול להיות מבלבל וגורם לתחושה של חוסר אונים. מהמקום שבו היא מרגישה נחותה, היא חווה את עצמה כנחותה, כמישהי שצריכה לבכות, להתחנן. כי זה לא נכון שהיא צריכה "רק לבקש" - את בעצמך כותבת, שהיא תקבל רק בתנאי שזה מתאים. רק בתנאי. עצם זה שהיא לא יודעת מראש מתי יאשרו לה ומתי לא, כבר גורמת למצב הזה.

רעיון שישי:
לפעמים כשמוצאים התנהגות קורבנית אצל ילד, מועיל לחפש התנהגויות או דפוסי מחשבה קורבניים אצלנו ולנקות אותם. בקשה מתוך תחושה של "אני נורא רוצה אפילו שאני חושבת שלא מגיע לי, אבל אולי בכל זאת תרחמו עלי ותתנו לי?" יכולה להיות גם אצלנו. מקום לבדוק.


מה אפשר לעשות כדי להפסיק את זה?
אין לי תשובה בשליפה מהשרוול. אבל אולי תתחילי עם משהו ממה שכתבתי לעיל ותראי אם מתחיל שינוי. בהצלחה!

[חגית_ל*]

בשמת - כל מילה!

[ש_י_ר_י*]

שמעתי שכשכותבים בעיות בבאופן הן נפתרות, אז באתי לנסות ...

משם הדף ברור מה הבעיה וגם די ברור הגיל (שנה ותשעה).
היה לי כ"כ ברור שאצלנו לא יהיה "גיל שנתיים הנורא", והנה הוא בא לי כמו דלי של מים קרים על הראש.

הכי מתסכל, שאני יודעת בראש שהוא רוצה להתנסות, רוצה ללמוד, רוצה לחוות.
שהוא לא עושה לי דווקא, חוץ מהפעמים שאני כבר אומרת "לא" (איזו טעות..) ואז נדלק לו האור האדום בעיניים, והוא ניגש למשימה שאסרתי עליו ביתר מרץ.

בעצם הכי מתסכל, שאיבדתי (כרגע) את היכולת לשמור על שלוות הנפש שלי מולו, בייחוד בערב, לבד, אחרי יום ארוך שהתחיל בחמש וחצי.
אין אפשרות לא ליצור את הסיצואציה הזו של ערב-לבד-אחרי-יום-ארוך, ומכאן גם הסיטואציות הבאות:

ילד שופך את תכולתם של ארבעה מיכלים שונים (שזה מובן ומקובל בשעות שאני לא סמרטוט) בארבעה איזורים שונים של הבית, אמא כועסת כי היא צריכה לנקות.
ילד רוצה להדליק ולכבות את המחשב, וגם לשחק עם העכבר ככה שאמא ואבא עוד פעם יצטרכו להזמין טכנאי שיסביר להם איך לעזאזל הוא הצליח למחוק כל כך הרבה דברים בשתי לחיצות בלבד.
ילד רוצה סיפור. לאמא אין כוח. ילד צורח וצורח ודוחף לאמא את הספר ליד. אמא נאלצת להסיח את דעתו במשחק, כשאין לה אפילו כוח לסיפור, רק כדי לא לשבור את העקרונות המקודשים של העקביות.

זהו, הוצאתי לבינתיים. הולכת להניק. @}

[קטיה_קטקטית*]

אני קצת מרעננת את העמוד
הבן שלי בן שנה ומזה כחודש פלוס זורק עצמו על הרצפה כל פעם שלא מקבל משהו שרוצה. אני מנסה למצוא לו פתרונות יצירתיים, חלקם מעמודים פה באתר שמאוד עוזרים לי, על מנת שיהיה כמה שיורת עצמאי וישחק עם עצמו. הוא תמיד שיחק המון עם עצמו ולא היה צריך אותי אבל נראה שהצרכים שלו השתנו לאחרונה.
הוא רואה אותי על המחשב (אני עובדת מהבית) ורוצה מאוד לשחק עם המקלדת והעכבר שלי - נתנו לו עכבר ומקלדת ישנים משלו, שמתי לו "עמדה" לידי וזה שימח אותו לכשבוע אבל עכשיו כבר לא. הוא צורח ונהיה אדום אם הוא לא מקבל בדיוק את מה שביקש. איך מתינוק שקיבל המון חופש הוא נהיה ככה? זה קצת מלחיץ ואנחנו לא מרגישים שיש לנו את הכלים לדעת מה לעשות.
אני מנסה לתת לו חינוך ללא גבולות או כפייה אבל לא יכולה כל היום לרוץ אחריו כי הוא כל הזמן מסכן את עצמו (הוא כבר פעמיים נחנק לנו כי אפשרנו לו לשחק עם דבירם מסוכנים.. ).
אני מותשת ולא רוצה לשיםאת הילד במרכז, אני ממש מתנגדת לזה אבל אני קצת קרועה כי אני מרגישה שאם הוא צריך יותר תשומת לב ממני אז אני לא אמנע אותה ממנו..
אולי בעצם זה הגיוני שהוא כל היום יהיה עלי.. אני כבר לא יודעת.
בקיצור, הוא אמנם רק כעת בן שנה אבל כבר חודש מתנהג בצורה שקשה לנו לדעת איך להגיב לה. הוא עוד לא מדבר אז לפעמים קשה לנו להבין מה הוא רוצה והוא מרוב תסכול ממש צועק ובוכה המון. הוא לא היה תינוק בכיין אף פעם וכעת צורח המון. חשבתי שאולי זה חרדת נטישה שצצה לה קצת מאוחר כי זה קורה בעיקר איתי (מי שרוב היום איתו בבית).
אשמח קצת לעצות / הפניות לעמודים רלוונטים. תודה!

[קטיה_קטקטית*]

לא אמרתי משהו שנראה לי חשוב - הוא אחרי תקופה של מחלה, כמה שיניים שיצאו ובכלל קצת יצא מאיזון. היות והוא מתעורר המון בלילות הוא איתנו במיטה, רוב הלילה יונק (למרות שלי די קשה עם זה כי אני לא ישנה כשהוא יונק ואני מותשת).

[פלוני_אלמונית*]

קטיה קטקטית יקרה, נשמע שלא קל לך איתו, וגם שלו לא ממש קל עכשיו... זה הגיוני שאחרי יציאה מאיזון כזו (מחלה, שיניים, לילות קשים) גם ההתנהגות והשמחה שלו יושפעו. עם זאת חשבתי על כמה דברים למקרא כתובייך:

• חינוך ללא גבולות לא בהכרח אומר שהילד יכול לשחק בדברים מסוכנים. כמובן שהשאלה היא איך את מגדירה "מסוכנים"... אבל עדיין יש לנו חובה כהורים לשמור על בטיחותם של ילדינו. אישית, אני כמובן לא אוהבת לרוץ ולהגיד לקטנטן "לא" ולהזיז אותו מכל דבר, אז אני משתדלת למנוע גישה למה שנראה לי לא מתאים לילד בן שנה. אני אספק דברים שכן מתאימים, ואני בהחלט אקח ממנו דברים שנראים לי מסוכנים (תו"כ הסברה ותיאור למה אני לוקחת את זה, ואיך זה מסוכן לו).
• לא לשים את הילד במרכז - זה לא אומר שצריך להשתדל לא להתייחס אליו... במיוחד ילד כל כך קטן שעדיין צריך מגע פיזי ויחס מאוד צפוף, ובמיוחד אחרי מחלה. לי אישית קשה לצפות מילד בן שנה ש"יעסיק את עצמו" - ואני יכולה בהחלט להבין שדברים כאלה משתנים עם הזמן. יש לנו ציפיה שילדים כל הזמן ילכו ו"ישתפרו" באיזה קו ישר לינארי (ישנו יותר שעות בלילה, יינקו פחות, יעסיקו את עצמם יותר, יהיו עצמאיים, יאכלו יותר אוכל מוצק...) כשבעצם הדברים האלה כל הזמן משתנים, דינמיים, עולים ויורדים...
• העבודה ליד המחשב היא לא סוג עבודה שטבעית לילדים לראות ולחקות. ילד צריך גם הרבה פעילות פיזית, שחלקה עבודה שעושים בבית (בישול, טיפול בגינה, נקיון, וכד') ובחלקה פעילות שכוללת גם מגע ויחסים עם עוד אנשים מלבד אמא ואבא שלו. האם אתם נפגשים עם ילדים ומבוגרים נוספים? אני חושבת שכאשר יש בבית ילד אחד קטן, זה יותר קשה מאשר כשיש עוד אחים גדולים חשוב לצאת איתו ולקחת אותו איתך למקומות, ולא לבלות את כל היום בעבודה בבית מול המחשב.
• כשבן השנה וקצת שלי זורק עצמו על הארץ, צועק, וכד' אני מגיבה בכל מיני דרכים תלוי בסיטואציה ובאיך התגובה שלי מתקבלת: אני יכולה להציע לו משהו אחר, אני יכולה להתעלם ולהגיד לו שאני פה כשהוא יירגע, אני יכולה להרים אותו לחיבוק, לנסות להסיח את הדעת... לפעמים זה בגלל שהוא רעב, או רוצה לינוק, או משהו אחר. כל פעם זה שונה. מנסים, רואים מה עוזר, ומקסימום מיידעים אותו שאת זמינה לו ומראים לו איפה את יושבת, שיגיע אלייך כשהוא נרגע. יש ילדים שמתחילים עם זה מוקדם ככה, גם שלי לפעמים כזה.

[קטיה_קטקטית*]

הי פלונית - תודה!
העצות לגבי המרחבים שהוא צריך והמפגשים עם ילדים אחרים נשמעים לי ממש טובות - אנסה לרדת איתו לגינה בשעות הקשות יותר, שם תמיד הוא מוצא עם מי לשחק וזוחל למרחקים. אנחנו בדירה פיצית, זה בטוח לא קל לו. אני צריכה לנסות להשתדל להיות על המחשב כשהוא ישן וכשהוא ער להיות איתו, אני פשוט גם מנסה להתפרנס.. אבל אשתדל!

זה לא אומר שצריך להשתדל לא להתייחס אליו אני ממש לא מתעלמת ממנו, ההפך, הוא איתו המון וכל היום אבל לפעמים אני חייבת מרחב ולאחרונה את מעט המרחב שהיה לי פשוט אין יותר. אפילו לקום לשירותים ולכמה שניות לא להיות איתו בחדר צריך "לתאם" לו ואני מתחילה להרגיש שזו השתלטות... אני מתאפקת ולא משתינה כי אחרת הוא יצעק ואז ברור לי שמשהו שאני עושה לא נכון..

אני יכולה להרים אותו לחיבוק זה מה שאני עושה הכי הרבה אבל הוא ממש בועט ומתנגד לזה משום מה ואני לא מוכנה לחבק אותו בכח אם הוא לא רוצה..

יש לנו ציפיה שילדים כל הזמן ילכו ו"ישתפרו" באיזה קו ישר לינארי זה כל כך נכון! תודה שהזכרת לי כמה הציפיה הזו לא נכונה וממש לא מתאים קטנצ'יק שלי. כל הזמן ציפיתי שישן יותר ברצף בלילה (כי כרגע הוא יונק כל שעתיים..) ושכשהבנתי שזה משתפר ואז נעצר או אפילו נהיה פחות טוב בתקופות של שיניים / מחלה נהיה לי הרבה יותר קל. הפסקתי לצפות ל"שיפור" ואבן ירדה ממני ומכאן שבטוח שגם ממנו.

[פלוני_אלמונית*]

אני מתאפקת ולא משתינה כי אחרת הוא יצעק ואז ברור לי שמשהו שאני עושה לא נכון זה שהוא צועק זה לא אומר שאת עושה משהו לא נכון. זה פשוט אומר שהוא צועק... ומותר לצעוק. זה בסדר. הוא מביע את עצמו, ובינתיים עד שהוא ילמד לדבר יותר ברור הוא צועק. את יכולה להטרים ולהגיד "אני הולכת לעשות פיפי, אני כבר חוזרת" או אם זה בסדר מבחינתך תני לו את האופציה לבוא איתך... אם לא, אז לא. מותר לך גם לעשות פיפי בלי אורחים.

הוא ממש בועט ומתנגד לזה משום מה ואני לא מוכנה לחבק אותו בכח אם הוא לא רוצה אז לא. אם לחבק זה לא מה שהוא צריך, אז אל. טוב שאת קשובה לו - אולי הוא פשוט צריך שיעזבו אותו בשקט לשתי דקות כדי שהוא יוכל למצות את הטנטרום הקטן שלו? גם אצלנו זה קורה הרבה, וצריך ללמוד לשחרר.


לפעמים אני חייבת מרחב ולאחרונה את מעט המרחב שהיה לי פשוט אין יותר כן, זה קשה... יש תקופות כאלה. אם יש לך אפשרות, קחי לך עזרה מידי פעם. יש שעות שיש עוד מישהו בבית שיכול להיות איתו ואת תקחי לך איזו חצי שעה-שעה רגועה של מרחב? או להזמין מידי פעם איזו תיכוניסטית שתהיה איתו קצת? לפעמים כל מה שצריך זה חצי שעה לשתות בשקט קפה.... ולפעמים להצטרף למפגש פעם פעמיים בשבוע, שהילדים משחקים והאמהות מדברות ומחליפות רעיונות וקצת נחות להן, זה גם נותן לך את המרחב בלי שתצטרכי למסור אותו לטיפולו של מישהו אחר.

[דפנה*]

_זה גיל הגילוי והלמידה. כל-כך כל-כך חשוב להם ללמוד כל דבר, יותר מאוכל, יותר מנוחות, יותר מעייפות. ומה לעשות, למידה כרוכה בעשייה לבד (במקום שאת תעשי בשבילה), בבחירה עצמאית (במקום שאת תחליטי עליה) וגם בשגיאות (במקום לנהוג כמו כולם או כמו אמא).
אני מציעה שבמקום לחשוב איך לעצור אותה עם גבולות, תשקיעי את המאמץ בחיפוש דרכים לעזור לה ללמוד.

למשל, במקום למנוע ממנה לפתוח את הויטמינים, תעזרי לה ללמוד (או לתרגל) את תנועת הסיבוב של המכסה, ותכניסי לקופסה הפתעה מתגמלת שהיא אוהבת. במקום למנוע ממנה לעשות דברים לבד, תנסי לחשוב איך לעזור לה לעשות אותם בעצמה_

איך לדעתכם אפשר לעזור ללמידה של פעוט שמשתוקק להכניס את הדיסקים האהובים והרגישים שלי לכונן הדיסקים הרגיש גם הוא?
נמאס לי להחביא ממנו. נמאס לי לא להפעיל כשהוא באזור. נמאס לי לחכות שיגדל. אבל אני לא רואה איך אני מאפשרת לו דבר כזה.

[דניאלה*]

_איך לדעתכם אפשר לעזור ללמידה של פעוט שמשתוקק להכניס את הדיסקים האהובים והרגישים שלי לכונן הדיסקים הרגיש גם הוא?
נמאס לי להחביא ממנו. נמאס לי לא להפעיל כשהוא באזור. נמאס לי לחכות שיגדל. אבל אני לא רואה איך אני מאפשרת לו דבר כזה._
אם לא מתאים לך שהוא יתעסק עם זה, אל תאפשרי.
אפשר למצוא לו דיסקים אחרים, שאינם יקרים ללבך, ולתת לו להתעסק איתם.
אפשר גם למצוא מכשיר ישן כלשהו שלתוכו יוכל להכניס ולהוציא או לארגן לו כמה גרוטאות להתעסק איתן במקום.
את אותה למידה בדיוק אפשר לארגן ולאפשר גם בלי להתעסק במה שחשוב לך ועלול להיהרס.

[דפנה*]

תודה על ההתייחסות, דניאלה.
אפשר למצוא לו דיסקים אחרים, שאינם יקרים ללבך, ולתת לו להתעסק איתם.
מצאתי ונתתי לו. הוא איכשה עלה על זה שהם לא משמיעים את השירים האהובים (הרי ברור שמה שאהוב על אמא יהיה אהוב עליו, כן?)
אפשר גם למצוא מכשיר ישן כלשהו שלתוכו יוכל להכניס ולהוציא.
מצאתי ונתתי לו. ביום הראשון הלהיב אותו שחבל"ז, אחר-כך זה כבר קיבל בעיניו מעמד של סתם צעצוע. ירד האסימון שזה לא הדבר האמיתי. זה לא מה שההורים מתעסקים.
בלי להתעסק במה שחשוב לך ועלול להיהרס
האמת שאני המון זמן כבר בגישה הזאת. נתתי דוגמה אחת של הדיסקים, אבל יש המון עיסוקים חשובים לי ויקרים ללבי שאני מרחיקה ממנו. ככל שהוא גדל זה נהיה יותר מבאס, ואני מרגישה שזה מאוד לא באופן־טבעי{{}}. אני מוצאת שאני כל הזמן רק מחכה שיגדל, כדי שאוכל להתנהל בבית בחופשיות. ולא טוב לי עם זה. בתפיסה שלי פעוט אמור איכשהו להשתלב במשפחה.
אה, כן, והקראתי לילדים אלה-קרי וראיתי איך שהיא שוטפת כלים ומוזגת לה קפה ועושה אלף דברים שאני מונעת ממנו וקינאתי נורא.

[דניאלה*]

הקראתי לילדים אלה-קרי וראיתי איך שהיא שוטפת כלים ומוזגת לה קפה ועושה אלף דברים שאני מונעת ממנו וקינאתי נורא.
אלה קארי גם שותה קפה (-:

אבל יש המון עיסוקים חשובים לי ויקרים ללבי שאני מרחיקה ממנו. ככל שהוא גדל זה נהיה יותר מבאס
מבינה אותך אבל יש דברים שהם לא לילדים מבחינתי וזהו. אולי זה מאוד לא באופן־טבעי אבל אלה החיים שלי ולא ספר הדרכה של באופן.
מה שכן, אם המצב נהיה ממש מתסכל אז אפשר לדחות דברים מסוימים לכשהילד לא בסביבה.
ואפשר לנסות לאתגר קצת את הגבולות של עצמך. אני לא בטוחה בן כמה הוא, אבל אולי הוא בכל זאת יכול לשטוף כלים לידך
(אני הייתי נותנת קערית עם מים וסקוץ' וכלים לא שבירים, ובהמשך גם שבירים, תלוי בגיל) או לחתוך איתך ירקות ופירות (אצלנו עושים את זה מגיל די צעיר, עם סכין לא מאוד חד),
ועוד כל מיני דברים שבהתחלה נראה לך ש"לא מה פתאום". יש גם דברים שמגיל צעיר אני נותנת לפעוטות להתעסק בהם אבל בהשגחה צמודה.
למשל, לשחק עם דברים שבירים בעדינות, לשחק עם דברים קטנים ולהסביר שלא מכניסים לפה ועוד ועוד.
לפעמים מתאפשר לתת להם לעשות כמעט הכול - אבל עושים יחד איתם. זה מנטרל מעשייה או הופך את העשייה לארוכה פי 5 (-: אבל זה כיף, לפחות להם...

[אישה_במסע*]

_ואפשר לנסות לאתגר קצת את הגבולות של עצמך. אני לא בטוחה בן כמה הוא, אבל אולי הוא בכל זאת יכול לשטוף כלים לידך
(אני הייתי נותנת קערית עם מים וסקוץ' וכלים לא שבירים, ובהמשך גם שבירים, תלוי בגיל) או לחתוך איתך ירקות ופירות (אצלנו עושים את זה מגיל די צעיר, עם סכין לא מאוד חד),_

וגם לקחת בחשבון, שבאופן טבעי נותנים לילדים סכין חדה, אבל חלק מהם חותכים לעצמם את האצבעות. ובכלל, באופן טבעי חצי מהילדים מתים לפני שהם מגיעים לבגרותם...

לדעתי אפשר וכדאי לשחרר איפה שהמחיר הוא בסדר מבחינתך - נניח שטיפה של כלים לא שבירים - מה כבר יכול לקרות? ובמקביל לנסות ללמד אותו לא לשבור דברים שבירים. ולקחת בחשבון שלוקח לילדים, ובטח לפעוטות, המון זמן ללמוד את זה...

[דפנה*]

ושוב תודה לכן, ושוב מחדדת:
זה לא ששטיפת כלים היא האישו אצלנו.
גם ירקות הוא חותך חופשי-חופשי (אל תדאגי, אישה במסע, הסכינים שלי על הפנים; כשחמותי פה היא תמיד מתלוננת שהם בקושי חותכים).

העניין הוא שאני מקנאת באווירת החופש והבגרות שעולה מהספר. ברור שם לגמרי שלא מעלים דברים שם מעל להישג ידה, ולא מחכים שהיא תלך לישון כדי להתחיל לחיות,כמו שאני עושה.

וברור שהספר הזה הוא רק דוגמה. אני פוגשת את זה בהרבה מקומות.
תראו למשל, xl5mG[/sub]_yM5KVqVZh6nRA6ifvXsqmYQsXG_{_HGth7nRU650RNMKus3Xvr7tz3A60nekLZX}_P4_{_3XGsx9}_9_{_9zT};Qpn7Mua[/sub];nH9oOv4OazQ2.bps.a.887334374669340.1073741827.142695892466529/887334528002658/?type=3&theater]תמונות מדליקות שצולמו לאחרונה במזרח הרחוק (אם אני לא טועה). באחת מהן רואים אישה תופרת בכריעה עם תינוק על הברכיים. אני רואה את זה וחושבת - איך היא עושה את זה? איך היא לא דואגת שהוא ישלח יד ויחריב לה את העבודה?
איך זה שבתרבות שלנו אני לא יכולה להסתדר עם השילוב של פעוט ודברים רגישים, ובתרבויות אחרות כן מסתדרים? איך הם עושים את זה? מה הסוד?

[שמנדובה*]

לפי דעתי היא פשוט לוקחת בחשבון שהילד עלול להחריב לה את העבודה, ושהיא תצטרך לעשות חלק מחדש. אצלנו מקדשים עבודה שיש לה התחלה אמצע וסוף - רצוי בסדר הזה ובלי הפסקה באמצע וששום דבר לא יפריע. אולי לה זה לא משנה שיהיה משהו שיפריע?

אצלנו יש גם עניין גדול סביב רכוש ועלותו הכספית. אני לא נותנת לתינוק שלי לשחק בטלפון הנייד שלי, למשל, גם בגלל קרינה אבל גם בגלל שהמכשיר הזה יקר, ואם יתחשק לו לשחק בהך פטיש עם האייפון זה לא ישמח אותי כלל וכלל. זה אותו הדבר עם הדיסקים והנגן: יקר, שביר, יבעס אותך אם משהו יקרה לזה, ולכן את לא מאפשרת.

העצמאות הטבעית של הפעוטות שלנו באמת קצת מתנגשת עם החפצים החדשניים שיש לנו בימינו. אנחנו יכולות להחליט שלתקופה שמים אי אילו חפצים בצד ללא גישה, או לשחרר את החפץ ולהבין שיש מצב שהילד יחרב אותו. אצלי יש דברים שמתאימים לא׳ ואחרים שמתאימים לב׳: למשל הטלפון הנייד, או הטושים שלהילדים הגדולים שנמצאים כעת במקום גבוה מכיוון שאנחנו גרים בבית שכור וזה לא מתאים שהפעוט ימצא אותם ויקשקש על הרצפה והקירות. ומצד שני כלים מסויימים שהחלטתי שפחות מפריע לי שישחק איתם, ומקסימום ישברו או ייהרסו. מה שלא מתאים לי אני מעלימה, מה שכן - מאפשרת.

[שמנדובה*]

אה, הסתכלתי עכשיו בתמונה של האמא התופרת: התינוק שלה נראה ישן עמוק... אולי הוא נרדם בהנקה ואז כשיקום מיד תעביר אותו למנשא על הגב כמו שאר האמהות בשאר התמונות? נראה לי שבכל מקרה הכל ספקולציות.

[יונת_שרון*]

דיסקים אפשר לשכפל בקלות. חבל שיהיה חבל עליהם.

[דפנה*]

תודה לכן.
ואם יש עוד תובנות למישהי - אשמח לשמוע.

[דניאלה*]

דיסקים אפשר לשכפל בקלות. חבל שיהיה חבל עליהם
נראה לי שהנגן יותר בעייתי מהדיסקים עצמם, כי הוא יקר יותר

העניין הוא שאני מקנאת באווירת החופש והבגרות שעולה מהספר. ברור שם לגמרי שלא מעלים דברים שם מעל להישג ידה, ולא מחכים שהיא תלך לישון כדי להתחיל לחיות,כמו שאני עושה.
זה מתאפשר יותר כשחיים בפשטות מאוד גדולה.
אם חיים בעולם שיש בו מכשירים עדינים שעולים אלפי שקלים ופעוט יכול לקלקל רק כי הוא מכניס אותם לפה (כמו סמארטפון), אז זה אכן יותר קשה.

[דניאלה*]

ואם יש עוד תובנות למישהי - אשמח לשמוע.
לא בטוחה שלכזו תובנה כיוונת, אבל התובנה שלי היא שממש חבל להצטער על זה
אני אוהבת ומעריכה את אורח החיים המודרני ואת מה שהוא מאפשר לי, ולא הייתי רוצה לוותר על אספקטים מסוימים בו כמו מחשבים למשל.
העובדה שהם פחות מותאמים לתינוקות היא לא מאוד חשובה בעיניי - הם לא מיועדים לתינוקות אלא לי (-:
אז אני עושה את הבחירה המאוד הגיונית בעיניי, של להשתמש כמה שפחות על ידם בדברים האלה ,שממילא עשויים לגרום להם נזק.
ובדברים שאני חייבת או רוצה להשתמש לידם או איתם - אני מנסה ללמד מגיל מאוד צעיר ובהדרכה צמודה איך משתמשים.
אם אני חוששת מדי לגורלו של מכשיר כזה או אחר, לא נותנת להשתמש וזהו.
לא יודעת אם אני יוצאת ברורה - אני מנסה לומר שאין פה ממש דילמה מבחינתי, וגם לא צער גדול על מה שלא מתאפשר.
כשאני תולה כביסה והפעוטה זוחלת על ידי או כשאני מבשלת והיא משחקת בכלי המטבח או עומדת לידי ו"עוזרת" לי - מבחינתי זה שילוב נהדר שלה ביומיום,
ואם יש תחומים שהוא לא מתאפשר - שוין.

[דפנה*]

נראה לי שהנגן יותר בעייתי מהדיסקים עצמם, כי הוא יקר יותר
נכון מאוד.

העובדה שהם פחות מותאמים לתינוקות היא לא מאוד חשובה בעיניי.
כן. אני מבינה את העמדה שלך. לי זה כן חשוב ואכפת. לא כאיזה עניין עקרוני ערטילאי אלא ממש תחושה לא טובה עם המצב הקיים.

חשבתי עוד על מה שעורר את קנאתי באלה-קרי. הבנתי שזה לא עצם העניין שנותנים לה לשטוף כלים. גם אצלנו אני מסתדרת איכשהו כשהוא מבקש לשטוף. העניין הוא שבשבילה זה לא משחק! רואים שבגיל שלוש וחצי היא באמת שותפה אמיתית בבית. הכלים שמופקדים בידה נכנסים מלוכלכים ויוצאים נקיים! זה נראה לי כל כך יפה. ואנחנו ממש ממש לא מתקרבים לשם (אנחנו גם לא בגיל הזה, אבל הרעיון מובן נראה לי).

הטריגר שהביא אותי לכתוב פה עכשיו היה הקטע שלו בתקופה הזאת עם הדיסקים, אבל זה ממש לא כל העניין.
העניין הוא שבמקום שאחווה אותו כשותף לבית, אני יותר מדי פעמים מוצאת את עצמי חווה אותו כמטרד.

אני רוצה ללמוד לנגן באורגן, אבל דוחה את זה למתי שכבר לא יהיו ילדים קטנים בבית. יודעת שאני אהיה נורא מתוסכלת אם אנסה איזו מנגינה ויבוא זאטוט וישלח ידיים לנסות גם הוא ביחד איתי.
אני רוצה לקדם את עבודות הסריגה האהובות שלי. אני עושה את זה טיפין-טיפין. בכל פעם שאנחנו בנסיעה ארוכה, והוא חגור בכיסא שלו ולא יכול להרוס לי (כן, ניסיתי לתת לו מסרגה וחוט משלו. אבל אותו עניין חוזר שוב ושוב - מה שאצל אמא תמיד יותר שווה).
יש לי גם עבודות תפירה מעצבנות (הם ל הזמן קורעים את הבגדים שלהם). רק כשהוא ישן.
יש לי אלבומי תמונות יפים לדפדף בהם. הם בארון הכי גבוה, שלא יגיע. מדי פעם אני חוטפת מבט בעמידה...

מבינות את האווירה הכללית? חיים כאלה של התחמקות מהישג ידו.

איכשהו לא נראה לי שהכול כי אנחנו תרבות מערבית ומודרנית וכל זה. אני די בטוחה שדברים עדינים נמצאים בעוד תרבויות.
איך הם מסתדרים עם פעוטות סקרנים ואני לא? מה אני מפספסת?

[יונת_שרון*]

רואים שבגיל שלוש וחצי היא באמת שותפה אמיתית בבית.
אבל לא רואים איך היא הגיעה למצב הזה, את הדרך שהיא עשתה, ואיך תמכו בה בדרך הזאת...

[מיכל_בז*]

יש לי שאלה ומראש אני מתנצלת שאולי אני לא במקום הנכון. עלמה (1.3) כבר מזמן מזמן בשלב הלעשות דברים שאסור בשילוב חיוך ממזרי. העניין הוא שמעט דברים אני אוסרת או מגבילה מלכתחילה. אני מאוד מאוד גרועה בעסק של הגבולות וכשאני צריכה להפעיל סמכות הורית אני מרגישה כמו שחקנית.

רוב הדברים אני משחררת. רוצה להתרוצץ בלי חיתול? בשמחה ואיך אפשר לא להבין אותה? שמה בפה צבעים? כתוב עליהם שהם למאכל בין כה וכה. לא רוצה לשבת בכסא? אז נחכה קצת. בלי גרביים? גם ככה היא כל הזמן מצוננת. וכו'... אני מעדיפה לחפש דרך יצירתית וללא מאבק כי זה קל לי הרבה יותר.

אבל, יש דברים שנראים לי אולי מסוכנים. למשל, לאחרונה היא אוכלת חצץ. ואני ממש חסרת אונים עם זה. כל ה"עלמה תני לי" שנאמר בטון שמשתדל להיות אסרטיבי, לא עובד. להוציא לה בכוח אני ממש לא רוצה. זה נראה לי לא לעניין.

וחוץ מזה מבחינתה כל הסיפור הוא משחק גדול.
אני גם לא יודעת איך להישאר רצינית מול החיוך השובבי והעיניים הממזריות.

בקיצור, מה עושים?

[טלי_ב*]

אני הייתי חושבת קצת על עניין ה- אולי מסוכנים. מה זה אומר מבחינתך בעצם? למשל- יכול להיות שיש דברים שאת יודעת ש"אמורים" להלחיץ אותך, אבל הם לא באמת מלחיצים אותך ולכן זה מלאכותי מבחינתך להגיב בנחרצות.
יכול להיות שאת לא בטוחה שיש לך סמכות להחליט מתי משהו מסוכן ואסור? יכול להיות שסתם אין לך עמדה מגובשת עדיין בעניין החצץ? וכו' וכו', אלה דוגמאות כמובן.
נראה לי שכשברור לך שמשהו באמת צריך להיפסק ומיד, הטון יהיה אסרטיבי באמת. ויש מקרים שתפעלי גם בכוח, כמו להוציא לה מהפה משהו מסוכן (אם נניח היא הייתה מכניסה פטריה רעילה לפה, לא היית מהססת, אני מניחה?).

וחוץ מזה מבחינתה כל הסיפור הוא משחק גדול.
מה שאני מנסה בעצם להגיד הוא, שזה לא משחק שלילי בהכרח. רק שלך כדאי שיהיה ברור, בינך לבין עצמך, מתי את משתפת פעולה עם המשחק ומתי את רצינית. ובשביל זה צריך גם לברר עם עצמך מה באמת הגבולות שלך ולתת לעצמך לגיטימציה לאכוף אותם (וברור שאף אחד מן השניים לא פשוט בכלל).

[טלי_ב*]

שלא ישתמע אחרת, אני כותבת כי לי עצמי הדברים האלה לא פשוטים. היה לי יותר קל להיות אמא לתינוק שאפשר להתמסר לכל צרכיו בלי להתלבט יותר מדי, ומצד שני אין לו ממש אישיות עצמאית ורצונות משלו.

[טלי_ב*]

איך הם מסתדרים עם פעוטות סקרנים ואני לא? מה אני מפספסת?
נראה לי שזה חייב להיות שילוב של - פחות חוששים שדברים יהרסו, שהעבודה תיפסק באמצע (כמו ששמנדובה כתבה), יותר ילדים ומבוגרים בסביבה (לא רק אמא מעניינת, לפעמים מתעניינים גם באחרים) וגם אולי יותר קשיחות כלפי הילדים במקרים מסוימים, החל מגיל שנתיים-שלוש.

[פלוני_אלמונית*]

כדאי להציע לה משהו על דרך החיוב, "עכשיו נשחיל את החצץ לבקבוק" למשל.

[גנום*]

מסכימה עם טלי לגבי עניין ה"אולי מסוכנים". אני חושבת שברגע שלך ברור שמשהו מסוכן, התגובה שלך תהיה מאד ברורה ואינסטינקטיבית.
כשלעצמי - ברגע שמזהה התנהגות מסוימת כמסוכנת בגילאים האלו, פשוט אומרת "אנחנו לא אוכלים חצץ" או מה שלא יהיה ומרימה מהאתר המסכן (: והולכים לחפש פעילות אחרת (ללחך אצטרובלים?)
אני אגב לא מאמינה במליון הסברים בדברים האלו, וגם לא בניהול משא ומתן. בעיניי מעייף מאד גם לאמא וגם לתינוק.

[שמנדובה*]

מתמקדת בפרקטיקה: מה בדיוק היא עושה עם החצץ? אוכלת במילון שלי זה אומר לועסת ובולעת... יש עוד דברים שאפשר לעשות בפה, למשל לשים חפץ קטן כמו אבן חצץ ולגלגל אותו בפה, לחקור את צורתו וטעמו והתחושה שהוא נותן. פעוטות עושים את זה הרבה עם חפצים קטנים, זה מעניין מאוד ומושך אותם.

במקרה של אכילה ממש אצלי זה תלוי במה אכלו. אם זה חול, העלמתי עין. אם זה משהו יחסית לעיס כמו פיסות עץ שמתפרקות בפה או עלים - כנ״ל. חצץ לא אכלו אצלי הילדים אבל מאמינה שזה לא היה משמח אותי כל כך והייתי פשוט לוקחת את הילדה לשחק במקום שאין בו חצץ.

אם מדובר במשחק הגילוי והטעימה בעזרת הפה - אני מאפשרת את זה גם עם חפצים קטנים ומגיל קטן. מאמינה שאם יש להם נסיון והתנסות הם ידעו איך להתמודד עם חפץ קטן ולא להיחנק. הקטן שלי משחק בפיו עם חלקי לגו, אבנים, וכל דבר שמעניין אותו. כשהוא מסיים את החקירה הוא מוציא מהפה לבד.

[דפנה*]

אבל לא רואים איך היא הגיעה למצב הזה
זהו זה )-:

טלי, תודה. כנראה שאת צודקת.


אני מאוד מאוד גרועה בעסק של הגבולות
את דווקא נשמעת לי משובחת. בשביל מה לך להיות טובה בזה, אם אתן מסתדרות הרבה יותר טוב בלי, ושתיכן מבסוטיות?

אגב, את חינוך בלי גבולות את מכירה? דף חזק.