פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך

[ציפורי*]

בסתר ליבי חולמת כבר שנים על חתונה אמיתית יום אחד עם אישי היקר והאהוב וכמו נערה בת 16 מפנטזת גם על השיר... מי יודע, בנתיים אני נוכחת לגלות שחלומות מתגשמים
אמן שיתגשם

מתרגמת פנטזיות ללוח השנה

טוב שכך!
אני אבדוק את התאריך. נראה לי שזה כבר דורש שיחה

[ציפורי*]

בימים אלו אני-

משחקת הרבה טאקי, רייס, חתחתול ורביעיות. ומתקנת את הבובה שתפרתי לנ' כמתנת יומולדת 3, ולראשונה מאז היא מביעה בה עניין כלשהוא.
אוספת אתה אוכל לבובה בזמן ההליכה- פירות של ברוש הם כדורי בשר, כמה בלוטים- ביצים וכו'.
מוצאת מחדש, לרגעים ואפילו לקצת יותר מזה, את הזרימה בהימצאות ביחד. רושמת לעצמי בלב רגעים של חסד, כמו הרגע ההוא השבוע שהן ישבו והקריאו זו לזו מכל הסיפורים שכתבנו, ביחד ולחוד, לאורך השנים. ברגעים האלו אני רואה פתאום עתיד ורוד יותר לכל..מערכת היחסים הזו (בינן לבינן ובינן לביני).
מתחילה להריח סתיו, בערבים המתקצרים, בקרירות הלילות, ובעיקר בתחושה הזו שמרגשת אותי בכל שנה מחדש, תחושה שאי אפשר להסביר אבל נורא כיף לחוש אותה.
מתאמנת על מעברים לקראת מסיבת סוף הקיץ, ומבסוטה נורא כשיוצא לי טוב


שבוע טוב @}

[הגבירה_בחום*]

ברגעים האלו אני רואה פתאום עתיד ורוד יותר לכל..מערכת היחסים הזו (בינן לבינן ובינן לביני).
נשמעים רגעים מקסימים מלאי אופטימיות.
מתאמנת על מעברים לקראת מסיבת סוף הקיץ, ומבסוטה נורא כשיוצא לי טוב
ממש בא לי להיות נוכחת במסיבה שאת מתקלטת (-:
שיהיה שבוע מלא ברגעים יפים.
@}

[עדינה_ניפו*]

ברגעים האלו אני רואה פתאום עתיד ורוד יותר לכל..מערכת היחסים הזו (בינן לבינן ובינן לביני).
ברכה אמיתית, מי כמוני יודעת את זה. גם לי היום היו רגעי חסד כאילו על הערסל תחת האורנים... שהפיחו בי אופטימיות.
אמן.

כשאני מתחילה להריח סתיו אני חושבת עליך תמיד, כל שנה את מסמנת את הרגעים האילו קצת לפני בואם (בואם כאן בדרום כלומר).

כשקראתי את מה שכתבת חלף בראשי שיר של זלדה אהוב עלי במיוחד ורציתי לכתוב לך אותו אז באתי עכשיו לספר והוא נפתח לי ישירות בשיר הזה (-:
הוא מעט עצוב ולכן התלבטתי אבל ברגע שהספר נפתח בדיוק שם זה היה לי סימן
(סליחה שאין לי את הסבלנות עכשיו לכתוב אותו עם ניקוד)

עלים זעירים של משי
חזרו מהאין
אל העץ היבש.
לבי נפתח למתיקות שובם
ולא היה אכפת לי ברגע ההוא
שבשרי התחיל להתקמט
שהחולי מנסה למלוך
מנסה לצוות על מעשי.
כסלי מלאו מהומה של שְֹשֹונות
הלאה מקיומי -
כסלי מלאו מהומה של עצבות נוראה
כסלי מלאו רחמים
וצעקתי בשגעוני:
הוי אביב והוי קיץ
הוי סתיו והוי חורף
זכרו אותי כאשר לא אהיה
אהבתי אתכם כמו שאוהבים
אנשים קרובים מאד
נתתי לכם את נפשי.
הוי אביב והוי קיץ
זכרו אותי
הוי סתיו והוי חורף
נתתי לכם את נפשי.

מאחלת לך ולכולנו מעברים טובים, בין הקיץ לסתיו, בין שיר לשיר ובין כל השאר... (-:

[ציפורי*]

ממש בא לי להיות נוכחת במסיבה שאת מתקלטת

יאללה בואי


עדינה, תודה על השיר המקסים. אח, זלדה...נכון שיש בהרבה מהשירים שלה עצב, אבל זה עצב אמיתי כל כך ונוגע, ויש אצלה גם את האיזון שנותנת האמונה.

[פלוני_אלמונית*]

למרות שפה אני קוראת שקטה - השקט הזה יופר לדקה:
ברגעים האלו אני רואה פתאום עתיד ורוד יותר לכל..מערכת היחסים הזו
D-:
אין הרבה שמצחיקים אותי וכל אחד שעושה את זה אני מודה לו מקרב לב - אז היום התודה לך@}
את יודעת שהיכולת להצחיק היא ממת אל נדירה מאוד!! בעיני זה הכי קשה שיש ואת הרבה פעמים מתוך הבאאסה שלך או מתוך הרצינות שלך - פשוט קורעת אותי מצחוק, שתביני את רואה את השעה ושקט דממה פה - ואני גועה מצחוק.תודה.
לילה טוב

[ריש_גלית*]

@}

[לי_אורה*]

[עדינה_ניפו*]

אבל זה עצב אמיתי כל כך ונוגע, ויש אצלה גם את האיזון שנותנת האמונה.

בדיוק (-:

[ציפורי*]

האור. זה משהו שקשור לאור. למסך העלים הירוק המואר, מעשה רקמה, כמו מפית תחרה.
ירקוּת מתוקה.
היא אוהבת מילים. ואוהבת עלים. המילים לא יכולות לתאר את היופי של העלים.
לרגע היא מבינה שזה לא חשוב.
לא כל דבר צריך לתאר.
והיא מבינה שלקרוא לדבר בשמו לא יקל על כאב היותה נפרדת ממנו.

היא עוצמת עיניים, ופורשת ידיים, ורואה את עצמה עולה למעלה, מרחפת באוויר.
היא רואה את הרווחים שבה מתמזגים עם הרווחים שבין העלים והענפים- כמו חלקים תואמים של פאזל.

לרגע היא מרגישה שלמה.

[אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק*]

היא מבינה שלקרוא לדבר בשמו לא יקל על כאב היותה נפרדת ממנו
תודה על זה.

[ריש_גלית*]

@}

[מי_מה*]

תודה גם ממני

[ציפורי*]

תודה @}


ביום חמישי הייתה מסיבת סוף הקיץ. אני עדיין מעבדת את מה שהיה.
מיד למחרת נסענו לסופשבוע במרכז, עמוס מפגשים וחוויות אחרות, ובנוסף אני במצב הורמונלי שמקשה עלי לראות צלול מה שהיה ולהבין. זה בטח גם לוקח זמן לקבל פרספקטיבה.

בשבועות לפני המסיבה התאמנתי הרבה על המעברים והרגשתי את השיפור. נורא נהניתי להתאמן, וגם הגיעו אלי כמה שירים חדשים ממש כיפיים.
זה אחד מהם


ואז הגיעה המסיבה. כל היום התרגשתי נורא וככל שהזמן עבר ההתרגשות הפכה למתח ולחששות ולחוסר שקט.
במסיבה עצמה היו הרבה תקלות טכניות (רמקול אחד לא עבד ועוד כל מיני). לא היו הרבה אנשים, ואלו שהגיעו לא כל כך רקדו. לקח המון זמן עד שהמסיבה התרוממה.
בכל פעם שהרחבה התרוקנה חוויתי את זה כביקורת ישירה ונוקבת


בחצות משהו בי נשכב פשוט איברים על הרצפה ונכנע. התרוקן מכל הרצונות- שירקדו, שיהיה מוצלח, שיהיה כמו במסיבות בשנים הקודמות.
וגם מרצונות יותר כלליים כמו להיות די ג'יית. מכל הדאגות והמחשבות והחששות.

כבר לא היה אכפת לי מכלום.
זה לא היה כל כך כיף בפני עצמו, להרגיש את זה, קצת כמו ייאוש, אבל ברגע שאחר כך הרגשתי את הקלילות והנחמה שבכניעה, ואז התחיל להיות כיף. הרבה אנשים כבר הלכו בשלב הזה אבל אלו שנשארו רקדו וראיתי שהם שמחים ונהנים וגם אני נהניתי ורקדתי, וסוף סוף אלוהים נהיה הדי ג'יי והפתיע אותי בבחירות של שירים שממש לא חשבתי שאשים.
המשכנו עד שתיים וחצי בלילה, מאוד לא אופיייני למסיבות אצלנו שבדרך כלל דועכות הרבה יותר מוקדם...

מאז אני עדיין רוב הזמן מרוקנת מרצון וכנועה. (זה קשור בטח גם למצב ההורמונלי של לפני הווסת).
כרגע קשה לי לראות איך מישהי כמוני (רגישה, חסרת בטחון, לא מספיק שמחה וקלילה וקוּלית ומה שזה לא יהיה שצריך) יכולה לפעול בעולם ולהצליח.
אני יודעת שלחשוב ככה ולכתוב את זה על עצמי סותר כל מיני חוקים רוחניים אבל ככה זה עכשיו.

בפינה מסויימת בי אני גם לא לגמרי מזדהה עם זה ויודעת שאיכשהוא מתישהוא זה יחלוף ואני אזכר שזו בכלל לא אני.
כמו שקראתי אתמול אצל חמותי בגליון ראש השנה של ידיעות, מפיה של אתי אנקרי-
"הניגון עצמו ביסוד שלו הוא בוודאי מתנה מהשם, אבל הרבה פעמים בדרך אנחנו לוקחים את זה לעצמנו- לגאווה, לאגו, לצורך לקבל.
הקומקום עושה מעצמו עניין, אבל הוא בסך הכל צריך למזוג את התה".
@}

[פלוני_אלמונית*]

הקומקום עושה מעצמו עניין, אבל הוא בסך הכל צריך למזוג את התה אפילו זה לא הוא בסך הכל צריך להכיל את המים, ולחכות

[ריש_גלית*]

אני יודעת שלחשוב ככה ולכתוב את זה על עצמי סותר כל מיני חוקים רוחניים אבל ככה זה עכשיו.
הדבר הכי רוחני בעיני (טוב, את יודעת שאני לא חזקה בתחום) הוא לדעת ש ככה זה עכשיו.

אני מאוד נהניתי במסיבה. באיזשהו רגע גם אני הייתי צריכה להיכנע - להיות אמא נצמדת לילד הנצמד שלי - וזה היה הרגע הכי שלֵו שהרגשתי זה זמן רב. עם המוזיקה שהרקידה אותי בישיבה ועלי בן השש וחצי עטוף בשמיכה חבוק בזרועותי בתנוחה של תינוק יונק, והבנזוג והילדה שרקדו על הדשא ואת מתנועעת לך בעמדת הדי.ג'יי - אני חוזרת לרגע הזה ומתמלאת אוויר ותודה.

[ציפורי*]

הדבר הכי רוחני בעיני (טוב, את יודעת שאני לא חזקה בתחום) הוא לדעת ש ככה זה עכשיו
נכון כמו שכתבה הפלונית מעלייך-
להכיל את המים, ולחכות

ובכלל שכחתי לספר שביום של המסיבה התקשרה אלי מישהי מצפת שמנהלת מרכז של פעילויות לנשים (התקשרתי אליה לפני כמה שבועות והצעתי את עצמי), וקבעה אתי שאבוא להיות די ג'יי בערב לכבוד ראש חודש חשוון.

[לונה_פארק*]

אני קוראת והמילים מגיעות עד אלי ונוגעות בי

[עדינה_ניפו*]

ציפורי יקרה יקרה, כמה שאת נוגעת, כמה שהמילים שלך יש בהן נחמה שבאה מעצם היותן מהות האנושיות המורכבת והפשוטה כאחד
ואני מוצאת בהן את עצמי תמיד.
את יפייפה בחוסר הביטחון שלך בכניעות בפחד ובאומץ
ודרכך אני חווה את היופי הזה בעצמי
ונרגשת עמוקות
בפינה מסויימת בי אני גם לא לגמרי מזדהה עם זה ויודעת שאיכשהוא מתישהוא זה יחלוף ואני אזכר שזו בכלל לא אני.
האשליה היא המציאות היא האשליה היא המציאות...

כשחזרתי מפארק הירדן השנה נפלתי למקום קשה. החוויה הרגשית היתה כל כך כואבת כמעט בלתי נסבלת עבורי ומה שהיה הכי קשה היתה ההבנה שאין לאן לברוח וכל פעם מחדש הייתי צריכה לנשום לתוך ההרגשה הקשה הזאת ופשוט להיות שם. להיכנע לזה כי לא משנה מה עשיתי לא מצאתי הקלה.
וידעתי עמוק בפנים שאני כאן בסך הכל כדי לחוות את כל הקשת...
הקומקום עושה מעצמו עניין, אבל הוא בסך הכל צריך למזוג את התה". (-:
וסוף סוף אלוהים נהיה הדי ג'יי והפתיע אותי בבחירות של שירים שממש לא חשבתי שאשים.
איזו שמחה!

אני חושבת שעצם הבחירה שלך להתנסות בכל הדבר הזה היא בחירה מאד מאד אמיצה. בחיים לא הייתי מעיזה לשים את עצמי במקום הזה!
יש בזה כל כך הרבה אלמנטים מפחידים בעיניי.
ואגב, הדבר הכי קולי זה להיות לא קולית אז אל דאגה (זה אפילו אופנתי היום, נדמה לי, ממה שאני שומעת!)

בהצלחה בחוויה הבאה!!

[הגבירה_בחום*]

ואגב, הדבר הכי קולי זה להיות לא קולית אז אל דאגה
יש משפט מסרט קאלט שראיתי עשרות פעמים ווודאי עוד אראה עשרות פעמים.
הוא לא סרט גדול או חשוב אבל אצלי הוא פורט על נימים קטנים ומדוייקים.
בכל מקרה, בתרגום חופשי מאנגלית אומר המשפט: שכל האמנות הגדולה באמת בעולם, מורכבת ממשהו שמישהו חולק עם מישהו אחר בזמן שהוא לא קול.

אני חושבת שעצם הבחירה שלך להתנסות בכל הדבר הזה היא בחירה מאד מאד אמיצה.
גם אני! @}

[ריש_גלית*]

ביום של המסיבה התקשרה אלי מישהי מצפת
איזה יופי!

גם אני חושבת שעצם הבחירה שלך להתנסות בכל הדבר הזה היא בחירה מאד מאד אמיצה. בחיים לא הייתי מעיזה לשים את עצמי במקום הזה!
בשבילי זה עדיין לא נתפס שזה משהו שבחרת לעשות, להתפרנס ממנו. זה נפלא בעיני.

[ציפורי*]

תודה לכן יקירותיי. לקרוא אתכן היה בשבילי חוויה מרפאה.

בעיקר תודה על הפרספקטיבה שנתתן לי, להיזכר שבאמת זה לא מובן מאליו שאני עושה את זה, שאני מרקידה ומשמחת אנשים במסיבות! אני, שעד לפני ארבע שנים בקושי יכולתי לרקוד בעצמי מרוב שהייתי נבוכה ומסובכת עם עצמי במסיבות...

עברתי השבוע הרבה עינויים פנימיים סביב עניין הצום. בשנים האחרונות צמתי, אבל השנה החלק בי שמתנגד לצום ממש ממש חזק.
הוא מתנגד לזה כל כך שאפילו הידיעה שאני יכולה להתחיל ולראות מה קורה, ומקסימום לשתות קצת ולאכול משהו אם יהיה ממש קשה- לא מניחה את דעתו.
הוא רוצה שאחליט מראש שאני לא צמה השנה. שאשחרר את זה לחלוטין.
מצד שני, יש את החלק שרוצה לצום. הוא הוא רוצה להשתייך, ופוחד מריקנות ותחושת החמצה ובושה.

אני מזכירה לעצמי את מה שחברה אמרה לי אתמול- שהתהליך שאני עוברת בימים האחרונים בקשר לצום הוא חלק מהמסע הרוחני שלי לא פחות מהצום עצמו.
ואני מבינה עכשיו שהמסע הזה קשור לאהבה עצמית ולקבלה עצמית, לנתינת זכות קיום לעצמי- ככה, כמו שאני.
והמקום שאליו אני מתבקשת להגיע במסע הזה הוא מקום חמקמק, שאני מוצאת אותו (ושבה ומאבדת אותו) בקשר לכתיבה, ולדיג'יי, וכמובן לאימהות-
המקום שבו אני ראויה. שבו אני לא צריכה לעמוד בשום תנאי סף, ולא למלא שום ציפיות, שבו מותר לי להיות בפשטות בדיוק מי שאני.

במילים זה נשמע שחוק אבל בתחושה הפנימית, ברגעים שבהם התחושה הזו מתעוררת בי (מאוד חמקמקה ועדינה עדיין)- אני מתמלאת בשלווה ובשקט ובשימחה פלאית כזו.
פלאית גם כי זה מרגיש כמו פלא, לחוש אותה, וגם כי חלק מהותי ממנה הוא הפליאה עד כמה הכל בעצם פשוט, עד כמה הכל בסדר ממש כמו שהוא, כולל אותי.

[סטלה*]

תודה

[הגבירה_בחום*]

[ריש_גלית*]

_המקום שאליו אני מתבקשת להגיע במסע הזה הוא מקום חמקמק, שאני מוצאת אותו (ושבה ומאבדת אותו) בקשר לכתיבה, ולדיג'יי, וכמובן לאימהות-
המקום שבו אני ראויה. שבו אני לא צריכה לעמוד בשום תנאי סף, ולא למלא שום ציפיות, שבו מותר לי להיות בפשטות בדיוק מי שאני._
זה באמת פלאי בעיני. להיות במסע אל המקום הזה, לדעת שאת במסע אליו, לגעת בו לפעמים - פלא גדול.

[ריש_גלית*]

(ואני איפשהו בפנים נורא הייתי רוצה לדעת שאת לא צמה, "כדי לקבל אישור ממך", כביכול, על זה שאני כזאת, שכל הרוחניות שלי מתבטאת כרגע ברצון לצאת ולטייל בתל אביב ברגל, לבד, כמו בעשרות ימי כיפור לפני זה, ולקוות שארגיש את ההתעלות שתמיד הרגשתי אז).

[ציפורי*]

ואני איפשהו בפנים נורא הייתי רוצה לדעת שאת לא צמה, "כדי לקבל אישור ממך", כביכול, על זה שאני כזאת
מאוד מוכר. וזה בעצם היה חשבון הנפש שלי בכיפור הזה- לתת לעצמי את האישור, או ליתר דיוק- לדעת שיש לי אישור, תמיד, כל הזמן. שאני מאושרת

מקווה שיצא לך לצאת ולטייל בתל אביב ברגל, לבד, כמו בעשרות ימי כיפור לפני זה, ולקוות שארגיש את ההתעלות שתמיד הרגשתי אז).

[ריש_גלית*]

תודה. @}

[אמא_ללי*]

לדעת שיש לי אישור, תמיד, כל הזמן. שאני מאושרת

מקסים אוהבת אותך.

[ציפורי*]

התמקדות 1
ראיתי את עצמי סוחבת אבן גדולה, ענקית, שהייתה הצורך שיאהבו אותי. ניסיתי לדחוף אותה אבל היא הייתה בגודל שלי ובקושי הצלחתי להזיז אותה. אחר כך הרגשתי רטט שעובר דרך העין השלישית, הגרון והחזה, כמו חרב שאני כרוכה עליה, וראיתי שרשרת שמחוברת לראש שלי- כאילו אני כולי מין תליון. תליון של אלוהים.
ועולו בי המילים- אני התליון שלך, ענודה על צווארך.
והייתי כל כך מוגבלת בתנועה, כרוכה ככה על החרב הרוטטת הזו, שיכולתי רק לבקש שיעזור לי.

התמקדות 2

מישהו בא ולוקח אותי ,
כמו תיק או חבילה ,
ככה כמו שאני ,
ארוזה ,
בעורי, בשערי ,
בבגדיי, בכאביי ,
בעייפותי ,
מישהו בא ולוקח אותי .

ואני, כמו תיק או חבילה ,
לא אכפת לי להיטלטל כך ,
לא אכפת לי להילקח .

להיפך. יש בכך נחמה גדולה ,
להיות כמו תיק, או חבילה ,
מטולטלת ומובלת ,
לא חשוב לאן .

[ציפורי*]

יש לבאופן הרבה יתרונות אבל הקטע המעצבן הזה עם השני טורים...אוף

[מתקנת_ת'שורות*]

תיקנתי, פעם הבאה פשוט תרחיקי את הפסיקים עוד יותר

[לונה_פארק*]

וואו
העפת לי את הראש..

שבוע טוב

[ריש_גלית*]

ואו, הקטע הראשון... איזו עוצמה אדירה יש בו. כמה דחיסות ואינטנסיביות בתמונה כביכול סטטית.
והקטע השני - הפאסיביות שבו, והנחמה, מקבלות משמעות חדשה לנוכח הקטע הראשון, כאילו הוא המשך ישיר.
שתי ההתמקדויות מדגישות זו את זו, ממש כאילו נכתבו יחד.

תודה @}

[לילה_טוב*]

הם כאילו היפוך אחד של השני.
<הי >

[מי_מה*]

נכנסתי אתמול בערב והיה לי המון מה להגיד אבל היו פה עניני הירדמות של כל מני ילדות ולא הספקתי ועכשיו הבית שקט אבל גם הראש שלי וכל המילים התאידו הכל לטובה. אז רק אגיד שאת נהדרת ואני אוהבת אותך והשיר שהבאת מעולה! הולכת לשתף ברשותך בקבוצה שבה אני רוקדת...
חיבוקים ואהבה וחג שמייח! @}

[ציפורי*]

המילים שלך כבר כאן בעולם,הוצאת ספרים היא רק אפשרות אחת לגלות אותן.

בכל פעם שאני פותחת את הדף הוא נפתח על המשפט הזה שסגולה כתבה לי.

תודה שאתן כאן, שאתן אחת מהאפשרויות (מהאהובות והנעימות שבהן), למצוא בהן מקום למילים שלי @}

והשיר שהבאת מעולה! הולכת לשתף ברשותך בקבוצה שבה אני רוקדת...
שמחה שאהבת! שתפי בכיף

[סגו_לה*]

אחרי הרבה זמן שלא קראתי ממש באתר נכנסת ומתרגשת,
אני כתבתי,אבל את יודעת שהמילים לא שלי...
הכל מהאחד,השירים,המילים,התובנות ואפילו הבלבול.
שיהיה חג אסיף שמח.

[ציפורי*]

את יודעת שהמילים לא שלי
יודעת. אבל את היית השליחה
הכל מהאחד,השירים,המילים,התובנות ואפילו הבלבול.

והנה את שוב שליחה לתזכורת שתמיד מנחמת @}

היינו בחג אצל אחותי ובעלה. כשהחג יצא אחותי אמרה- את יודעת למה אני אוהבת להיות דתיה? כי מחר, כשאני אתקשר לחברה, אני לא אגיד לה סתם שלום, אלא- "מועדים לשימחה!" והיא תענה לי-"חגים וזמנים לששון!", ואני אדע, ארגיש את זה. שאלו לא סתם ימים
(וחשבתי שזה באמת נורא יפה, אף פעם לא חשבתי על זה. על המשמעות של ה-"מועדים לשימחה" הזה. את חגים וזמנים לששון בכלל לא כל כך זכרתי..)
אז שיהיו לכולנו מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון @}

[עדינה_ניפו*]

אז שיהיו לכולנו מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון
אח! תודה שהערת את עיני. אף פעם לא חשבתי על זה.

מועדים לשמחה!
אכן.

[עדינה_ניפו*]

אגב, לגבי הקטעים של ההתמקדות. קראתי אותם והיה לי קשה להגיב פשוט כי הם נגעו מאד קרוב, כאילו כתבתי אותם בעצמי.

[ציפורי*]

תודה עדינה. התרגשתי לקרוא. התלבטתי אם לפרסם את זה, כי למה שזה בכלל יעניין מישהו- הרי זה כל כך אישי..

[מי_מה*]

אני גם אומרת מועדיםלשמחה וחותמת בכל ההודעות שלי כך. אפשר להרגיש גם בלי להיות דתיה. העיקר שהיא אוהבת להיות מה שהיא.
(ואגב 'התמקדות', מאז שענתה לי בתך המצוננת 'איבא בהתבקדות' אני לא יכולה שלא לחיך למראה המלה הזאת )

[חבצלת.*]

2 ההתמקדויות מדהימות ומרגישות שלי מאד...שלי
תודה, ותודה על המועדים לשמחה. פותח את הלב.

[ציפורי*]

אפשר להרגיש גם בלי להיות דתיה. העיקר שהיא אוהבת להיות מה שהיא.
נכון

'איבא בהתבקדות'


תודה חבצלת @}

[ציפורי*]

הסתיו כבר ממש כאן. האור היפה, הקרירות והשקט קוראים לי כמעט בכל בוקר לצאת לכתוב את כתיבת הבוקר שלי במרפסת.
אני כותבת על כל מיני דברים- משהו שקרה אתמול, טרדות ודאגות, תיאורים של מה שמתרחש ברגע הכתיבה, תפילות ותודות. לעיתים קרובות אני כותבת גם על העלים והענפים, על האור והצללים, על מה שמקיף אותי בזמן שאני כותבת.
לפעמים המבט שלי על היופי שסביבי משמש לי קצה חוט שמאפשר לי להתחבר ולהתחיל בכתיבה. בפעמים אחרות רק אחרי ששפכתי במשך כמה דקות על הדף- כעסים ודאגות ופחדים ותכנוני מטלות- רק אז אני מרימה את העיניים, נושמת עמוק, ורואה.
אני קוראת במחברת האחרונה שגמרתי לכתוב ומוצאת שם הרבה תיאורים שונים של אותו נוף מוכר- הגזע, הענפים, העלים, האור.
פעם שמעתי על צייר מכליל שמצייר רק עצי זית. בזמנו זה נשמע לי קצת מוזר, אבל לאחרונה אני מרגישה לפעמים שיכולתי לכתוב רק על זה, שוב ושוב ושוב, כל ימיי.

נמצאת בכתם אור .
על גזע מנחם .
בחספוסו החוּם .

שרועה .
בפשטות חוּמה .
פשוטת איברים .

משהו ארוג .
שמיים ואור .
ועלים ירוקים .
אוסף אותי אל זרועותיו .

[סגו_לה*]

שיר מקסים
תודה @}

[ריש_גלית*]

תודה על זה.

[עדינה_ניפו*]

פעם שמעתי על צייר מכליל שמצייר רק עצי זית. בזמנו זה נשמע לי קצת מוזר, אבל לאחרונה אני מרגישה לפעמים שיכולתי לכתוב רק על זה, שוב ושוב ושוב, כל ימיי.
היתה לי אותה מחשבה אתמול או שלשום לא על הציירים אבל על הכתיבה,
ישבתי על המרפסת ושוב כותבת על העלים ועל משחק האור והצל בינהם ועל השקט המופלא... ואז עצרתי וחשבתי, מה אני כותבת על זה שוב ושוב... והיתה בי מבוכה והפסקתי על אף שרציתי להמשיך כי זה נעם לי מאד.


אני מכירה ציירים שמציירים כל הזמן אותו דבר אבל בווריאציות שונות (אני מכירה לא מעט כאלה), חלק מהם משעממים אותי וחלק אני אוהבת מאד ואחד מהם במיוחד לא מפסיק לרגש אותי כבר שנים ארוכות, אעז אף לומר שהוא הצייר האהוב עלי ביותר שאני מכירה היום.
ואיזה יופי זה לעשות את ההקבלה הזאת. תודה ששיתפת את המחשבה הזאת.
ותודה על המילים היפות שהן כל כך שלך, שאת מורגשת בהן מאד.

[פלוני_אלמונית*]

טוב, זו אחת התופעות הידועות והרווחות של רוב האמנים הפלסטיים: לחפור בנושא ספצפי עוד ועוד ועוד. האיפרסיוניסטים היו עושים סדרות שלמות של אותו ציור ממש, כל פעם בשעה אחרת של היום, כדי לבחון ולתפוס את השינוי באור ובצבע. הרעיון שלך ממש ממש מעניין! הייתי הולכת על זה. ספר שלם של פרוזה/שירה/הגיגים על אותו דבר. זה יכול להשתנות בסגנון, או בשעות היום, או במצב הרוח, או בכולם ביחד ועוד. נשמע טוב
לילה טוב

[פלוני_אלמונית*]

שכחתי. מאוד יפה מה שכתבת פה למעלה

[ציפורי*]

עדינה, נו סיקרנת..מי זה?
ספר שלם של פרוזה/שירה/הגיגים על אותו דבר. זה יכול להשתנות בסגנון, או בשעות היום, או במצב הרוח, או בכולם ביחד ועוד. נשמע טוב באמת מעניין...

תודה לכן @}

[ריש_גלית*]

את פתחת את סיפור מרפא? זה לא נשמע הסגנון שלך אבל אולי אני טועה. P-:

[ציפורי*]

לא, זו לא אני

[עדינה_ניפו*]

לצייר קוראים ירדן וולפסון. יש לו כמה ציורים בגלריית רוטשילד אם יזדמן לך פעם... האינטרנט ממש אבל ממש לא עושה צדק עם העבודות שלו.
מידי פעם הוא עושה כאן תערוכות (היה חי בארץ הרבה שנים אבל היום לצערי )-: הוא חי בארה"ב).

מה שכן יש לו כמה קטעים ביוטיוב נדמה לי או שאפשר לראות אותם בדף פייסבוק שלו - בהם הוא מדבר על האמנות, הוא מאד מעניין ומעורר השראה בעיני.

[סנונית_הסיפורים*]

הי,
נכנסתי עכשיו לדף שלך מהדף החדש שלי על הסיפור המרפא, והוא מהמם.
במיוחד בגלל הבחירה של השם, כמובן!
כאילו, עד היום הבנתי את השם שלי כקיצור של ציפורה, וזהו, ורק התפלאתי למה עוד אנשים לא חשבו על זה במקום ציפי וכאלה.
אבל עכשיו משהו מתברר יותר... בשאלות של גורל כאלה - למה השם הזה בחר אותי, ומה הוא מעניק לנפש שהוא בחר בו.... מדהים.
אז תודה, ולהתראות,
מציפורי של הסיפורים.

[ציפורי*]

עדינה תודה. אני אחפש אותו ביוטיוב.
ולציפורי של הסיפורים- אני שמחה שמשמעות שמך התבררה לך יותר בעקבות הביקור כאן! זה שם מקסים בעיני- זה לא שמי האמיתי אבל הייתי שמחה להיקרא כך

[ציפורי*]

היום ראש חודש חשוון. בערב אני די ג'יי במסיבת נשים בצפת. בפלאייר כתוב שיש שיעור עם רבנית ו-"מסיבת ריקודים מתוקה" .
אמן שתהיה מתוקה באמת.

השיר הזה של עדי רן ריגש אותי היום, וזו ההוויה שבה אני מבקשת להיות היום, מנימי הנימים הפנימיים ביותר ועד לחיוך שעל הפנים-
"תקח לך ניגון ותנגן אותו...ללא דאגה. מה יש לכם לדאוג? הרי אני הולך לפניכם...".

[דגנית_ב*]

בהצלחה! מאד מאד אהבתי והזדהיתי עם מה שכתבת על הסתיו ועל כתיבה של דפי הבוקר ועליך ועלי העץ..

[סגו_לה*]

הייתי שמחה להיות במסיבה הזאת.
אין לך מושג מה השיר הזה עבורי,נקודת חסד יפה בתוך כאב...
(אולי פעם אשתף בפרטי)

[ציפורי*]

תודה דגנית!
סגולה- אשמח אם תשתפי, את יודעת איפה למצוא אותי..
הייתי שמחה להיות במסיבה הזאת
חיממת לי את הלב..

[סגו_לה*]

אמצא ואשתף

[ציפורי*]

יצאתי מהמכונית אל החום שבחוץ ומצאתי את עצמי ברחוב הרצל. ממול היו בנק הפועלים והסופרסל, כמו שהיו תמיד, אבל גם רולדין וחנויות בגדים מעוצבות שנראו לי קצת מודבקות, ובפינת רחוב וייצמן, איפה שהיה פעם קפה פינתי, היה עכשיו בית קפה קטן ומסוגנן, תל אביבי לגמרי.
נכנסתי אליו.
המלצרית לבשה שמלה אדומה. היו לה תלתלים שחורים עם כמה שערות שיבה, למרות שהייתה די צעירה. כשהגישה לי את התפריט הסתכלתי עליה וחייכתי, כמו שאני עושה תמיד, אבל אחרת. הסתכלתי עליה במבט ממושך ועמוק וניסיתי למצוא בפנים שלה משהו מוכר. לרגע היא אכן נראתה לי קצת מוכרת, אבל ידעתי שזה לא הגיוני. היא בת עשרים ומשהו, כשהייתי בתיכון היא עוד לא נולדה. בטח בכלל לא רחובותית במקור, סתם איזו סטודנטית שעברה לכאן מפתח תקווה.
את יודעת שפעם זה היה קפה פינתי, ושישבנו כאן, אחרי המסיבת סיום של כתה ט'? רציתי לשאול אותה, אבל כמובן שלא שאלתי. הרגשתי כמו אחת מהדמויות האלו בסרטים שבאות לביקור בעיר ילדותן. שחיות בעבר. ואני הרי בכלל לא כזו. ובכל זאת התחשק לי לספר לה שאני מכאן. שפעם הייתי כאן ילדה, ונערה. שזה היה המקום שלי פעם ובמובן מסויים תמיד יהיה.
ניסיתי להבין למה אני כל כך רוצה לפגוש מישהו מוכר, ולא הצלחתי. רק ידעתי שאני נורא רוצה. אולי כדי להוכיח לעצמי שבאמת גרתי כאן פעם, שבאמת גדלתי בעיר הזו. או כדי ליצור איזה גשר בין מי שהייתי פעם למי שאני עכשיו.
שתיתי את המיץ גזר וכתבתי במחברת והקשבתי למוזיקה, רגאיי שהמיס לי את הגוף. התחשק לי לקום מהכסא ולהתחיל לרקוד. לתת לגוף לנוע בעצלתיים כאילו שאני לבד שם, ולרגע הרגשתי שזה באמת ככה, שהמלצרית והברמן ושאר האנשים הם רק סטטיסטים בסרט שלי ואני יכולה לקום ולהתחיל לרקוד בעיניים עצומות, בלי שיהיה לי אכפת מכלום. אבל נשארתי לשבת. ורק הגוף שלי זז כל הזמן בתנועות עדינות שכמעט לא נראו מבחוץ, לפי הקצב הזה של הרגאיי, חם ורך ונשפך.

[ציפורי*]

(אחר כך, כשיצאתי משם, ראיתי בחנות הפלאפל הסמוכה את יגאל מזרחי, שהייתי מאוהבת בו בכתה ז', ורקדתי אתו סלואו צמוד בסוכה לצלילי on my own של ניקה קוסטה.
הוא ניקה שולחנות והגיש מנות פלאפל ללקוחות ואני עמדתי והסתכלתי עליו כמה דקות בחשאי, וחייכתי לעצמי. חשבתי לגשת להגיד לו שלום אבל הייתי נבוכה וידעתי שזה לא באמת קשור אליו, שכל מה שקרה זה ביני לבין אלוהים, אז אמרתי לו תודה ועליתי לסכו עור ).

[מי_מה*]

בניקה קוסטה חיסלת אותי לחלוטין ונתקעתי בכתה ח'.

[אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק*]

כל כך הרבה פעמים הרגשתי ככה, וגם הרגשתי חשק לכתוב על זה, ולא היו לי המילים.
כיף לך

[ציפורי*]

בניקה קוסטה חיסלת אותי לחלוטין ונתקעתי בכתה ח'.
ומה "עם שגעון של מסיבה" (la boum בשמו הצרפתי), הסרט ושיר הסלואו+חיבוק הדובונים תוך כמיהה רומנטית מטורפת?
כל כך הרבה פעמים הרגשתי ככה, וגם הרגשתי חשק לכתוב על זה, ולא היו לי המילים
זה בדיוק מה שהרגשתי כשכתבתי את הקטע, לפני שלושה חודשים..שהמילים חיוורות לעומת החוויה ואי אפשר לכתוב על זה. אבל עכשיו שנתקלתי בו הוא נראה לי דווקא מדויק. בגלל זה צריך לא לחשוב, פשוט לכתוב

[סגו_לה*]

ניקה קוסטה ושיגעון של מסיבה
רואים שאנחנו אותו שנתון הכי כיתה ח׳ בעולם

[ריש_גלית*]

צריך לא לחשוב, פשוט לכתוב
מובן שזה המשפט הכי חשוב בשבילי כאן P-:
תודה שפרסמת. בעיני זה קטע שמראה את מה שאומרים תמיד בקשר לכתיבה - שמה שהכי ספציפי ואישי נוגע הכי עמוק.
@}

[מי_מה*]

איפה פה המקש של הלייק? טוב לייק לכולכן.

[ציפורי*]

מוקדש לכתה ח, או ז במקרה שלי
וגםזה

תודה @}
_צריך לא לחשוב, פשוט לכתוב
מובן שזה המשפט הכי חשוב בשבילי כאן_
כן..כה פשוט ועם זאת שוב ושוב נשכח.

[סגו_לה*]

אחח...ציפורי מתחבר להתחלה של הדף עם פיים ברקע
(ובית קטן בערבה ביום ראשון בחמש וחצי אחה״צ)

[ציפורי*]

אשה עם קעקועים יושבת על ספסל בצד השני של רחבת המרכז המסחרי. היא לובשת גופיה שחורה צמודה וחצאית לבנה ומעליה עוד אחת צבעונית. הילדים שלה מתרוצצים מסביבה- בן ושתי בנות שנראים בערך בני 3-5 (אבל לי הם נראים כמעט באותו גיל). היא מסתכלת עליהם, מחייכת, מלטפת, מרימה ומחבקת.
אני לא מקנאה בה (וגם קצת כן).
גם אני הייתי ככה פעם- הולכת לכל מקום עם שלוש קטנטנות משלי. מעבירה את הזמן בגני שעשועים ובמרכזים מסחריים. נראית עייפה אבל גם מרוצה ואוהבת.
עכשיו זה אחרת. עכשיו יש ילדה אחת שאני מחכה שייגמר השיעור שלה, ואחת שחזרה מבית הספר ועוד לא פגשתי מהבוקר, ואחת שיש לה היום יום הולדת אבל לא חוגגים לה כי חוגגים בשבת.
ואני יושבת לבד על ספסל במרכז המסחרי, כותבת ומדי פעם עוצרת ומסתכלת-
עצים מאוד יפים, שמיים אפורים ויופי צלול.

[הגבירה_בחום*]

[עדינה_ניפו*]

רק עכשיו קראתי את פיסת החיים מרחובות ועכשיו גם מהמרכז המסחרי והייתי כה זקוקה לבכי שהוא פשוט נשפך ממני עכשיו למקרא המילים שלך
שהן לא קשורות כלל לבכי שלי אבל החיבור אליך דרך המילים וההזדהות כל כך עמוקים ונוגעים שנקודת הבכי מצאה לה מקום בטוח בעולם והשתחררה.
לא ידעתי שאני זקוקה לבכי הזה אבל כמה הייתי זקוקה.
תודה ציפורי נפלאה נפלאה שכמותך.
על הזכיכות הפשטות ועל הכל.
שני הקטעים קסומים ומקסימים.

[ציפורי*]

תודה עדינה יקרה.
אני מרגישה שהכתיבה שלי עברה ועוברת תהליך של שינוי, ולמרות שאני בסך הכל מתמסרת לתהליך ומאמינה בו, כי מרגישה את האמת שבו, בכל זאת יש כמובן גם חוסר בטחון, וספקות ותהיות. האם זה מעניין בכלל מישהו, האם זה נוגע במישהו חוץ מבי...לכן התגובה שלך משמעותית לי מאוד ומחזקת. מאוד ריגשת אותי.

וחיבוק חזרה לגבירה היקרה

[שירת_הים*]

קוראת אותך עוד מהבלוג הקודם ומחכה לדברים שאת כותבת.אף פעם לא מגיבה.לא תמיד יודעת מה לכתוב.רק שתדעי שהכתיבה שלך מרגשת אותי מאוד הכתיבה שלך מדהימה בעיני.

[ציפורי*]

תודה @} אני זוכרת אותך מהבלוג הקודם (אם אני זוכרת נכון אנחנו גרות באותו אזור..). משמח לגלות שאת כאן

[ריש_גלית*]

תודה.
(חשבתי שאוכל לנסח משהו יותר מורכב בתגובה, אבל לא הצלחתי. משהו כללי על הז'אנר הזה של כתיבה מתבוננת. אולי אצליח בפעם אחרת).

[עדינה_ניפו*]

פתחתי את באופן הבקר בתקווה לראות שכתבת משהו...
(אני מאד מקווה שזה לא מלחיץ אותך שאני כותבת את זה)

[ציפורי*]

לא מלחיץ בכלל, להפך
מרגיש כמו הזמנה. משמח.
תודה! בעזרת השם בקרוב...

[ציפורי*]

בשבע וחצי בערך, אחרי ארוחת הערב, זה הזמן שנהיה לי קשה.
זה הזמן שבו אני צריכה שקט, וסדר בעיניים, ולהיות לבד (ובעיקר קשה לי עם נוכחות של ילדים. הרעש, הבלגן, הרגשות הקיצוניים, חוסר השליטה).
יוצא לי להיות הרבה לבד עכשיו, הרבה יותר מפעם, אבל אין בעניין הזה אשראי, זה לא מצטבר ולא ניתן לפרעון בזמנים קשים. (בעצם לפעמים אולי כן, אבל כרגע אני לא בטוחה).
ודווקא בערב, כשאני ככה, זה הזמן שבו כולם כאן. הזמן הכי אינטנסיבי כשצריך לזרז למקלחת ולצחצוח שיניים, ויש כל מיני תוספות עונתיות לשגרת הערב כמו התור בחימום הבגדים על הרדיאטור שחזר לחיינו בשבוע האחרון.
וכשסוף סוף כולן הולכות למיטה ומשתרר כאן השקט המבורך אני לא תמיד מצליחה להנות ממנו, ופתאום לא בא לי לעשות שום דבר, אבל גם לא ללכת לישון.
(אם מסתננת לכל זה אפילו קצה של מחשבה על ישובי הדרום ועל עזה אני מיד מרגישה הזויה ומטופשת. "באיזה שטויות את מתעסקת. איזו מפונקת נו באמת").

[ריש_גלית*]

@}

[עדינה_ניפו*]

יוצא לי להיות הרבה לבד עכשיו, הרבה יותר מפעם, אבל אין בעניין הזה אשראי, זה לא מצטבר ולא ניתן לפרעון בזמנים קשים.
הזדהות טוטאלית! זה מעצבן נורא שזה ככה אבל זה ככה בדיוק.


(אם מסתננת לכל זה אפילו קצה של מחשבה על ישובי הדרום ועל עזה אני מיד מרגישה הזויה ומטופשת. "באיזה שטויות את מתעסקת. איזו מפונקת נו באמת").
אוי זה כל כך הזוי ומעצבן ומרגיש כמו איזה סרט גרוע ולא אמיתי.
אני עצמי עסוקה בדברים אחרים לגמרי רב היום גם כאשר כמו ברגע זה שומעים בומים שמרעידים את הקירות ויש אזעקה ואז רגע אחרי ממשיכים בחיים כשברקע כל הזמן הרעש הנוראי המרוחק הזה.
מה אמיתי, מה אשליה, מה טוב, מה נכון?????? הכל אותו דבר.

אגב, זה בדיוק על אותו משקל של
זה לא מצטבר ולא ניתן לפרעון בזמנים קשים.
כשקשה לנו לא עוזר להרגיע את הקושי שיש קושי גדול יותר במקום אחר. תמיד יש בכל מקרה.

[עדינה_ניפו*]

ועם כל זאת הכי כיף לקרוא אותך פה ולדעת שאת שם יושבת בבית החמים שלך שותה איזה כוס חם של משהו... מול המחשב חושבת מחשבות, כותבת אותך כאן, חולקת איתנו, מנסה לעשות הכי טוב שאת יכולה...
וגם אני מהצד השני עושה את אותו הדבר בדיוק.
אוהבת אותך

[ציפורי*]

מה אמיתי, מה אשליה, מה טוב, מה נכון?????? הכל אותו דבר.
תודה על התזכורת, ועל החום והאהבה שמגיעים עד כאן וחוזרים חזרה עד אליך
וגם אליך גלית

[אשנוט*]

וכשסוף סוף כולן הולכות למיטה ומשתרר כאן השקט המבורך אני לא תמיד מצליחה להנות ממנו, ופתאום לא בא לי לעשות שום דבר, אבל גם לא ללכת לישון
מצב קיומי של כל אמא באשר היא... מה, לא?

[ציפורי*]

מצב קיומי של כל אמא באשר היא
יש מצב

[אמא_ללי*]

הכתיבה שלך עושה חשק לכתוב. ומרגשת מאד.

[ציפורי*]

משהו קורה בגיל ארבעים.
משהו קורה, ואני לא בטוחה שאני מבינה את זה לגמרי. אבל לפעמים, לרגעים, נדמה לי שאני מבינה.
וההבנה, גם היא משתנה בגיל ארבעים. זו לא הבנה שאפשר להסביר, ובכלל- אין בה הרבה מילים. זה יותר כמו הבזקים, רגעים של צלילוּת, כשאור מציף לרגע את הכל ובבת אחת אני נשטפת בהבנה, טובלת בה כולי, כמו בנחל.
וכשרגע הצלילות חולף אני מרגישה כמו אחרי טבילה- כבר לא בתוך המים אבל עדיין חשה ברטט העדין של מה שידעתי, מקיף אותי כמו הילה.
ומה שאני מבינה ברגעים האלו של הצלילות, גם אם אין לי מילים בשבילו, גם אם אני לא זוכרת אותו אחרי חצי שעה, בכל זאת אני יודעת שהוא טוב, שהוא אמונה, תקווה, אחדות, אהבה ועוד מילים מהסוג הזה שלא באמת יכולות לבטא את השטף הצלול ההוא.


בגיל ארבעים אני נפרדת. מהיופי שלי, מנעוריי, מהאפשרות לפלרטט (שכבר ויתרתי עליה מזמן, מרצוני, אבל בכל זאת שמרתי לי את האפשרות, טמונה בקופסא קטנה באיזו מגירה).
אני נפרדת מחלומות על נדודים בכל העולם, על ראיון אישי חושפני בתכנית האירוח הלילית של קובי מידן (שכבר לא משודרת, ככל הנראה, אבל החלום הספציפי הזה שלי תקוע בשנות התשעים).
וזה אולי נשמע עצוב, ולפעמים אני אפילו מאמינה שזה עצוב, אבל רק לפעמים, הרבה בזכות רגעי הצלילוּת ההם.
תודה לאלוהים על רגעי הצלילוּת- פשוטים כמו נשימה, ברורים כמו לשמוע ציפורים, לא משאירים מקום לספק כמו המגע של חלוק נחל חמים.