עקרון הרצף באמנות של ילדים

ובעיקר לא להבהיל אותו . די .
המעט שהוא כותב זה טוב. לתת לו להבשיל .
כאמור יש לנו הגבלה שאנו בהתכתבות , רק ברצוני לומר שזאת האוירה שצריכה להיות גם אם מקבלים "ריפוי בעיסוק".
באמת תהיי עם יד על הדופק .

הדבר היחיד שמפריע לו כרגע להתפתחות הטבעית של הציור היא ילדה מהכיתה שמציירת הכל כמו שמציירים בקומיקס/חוברות לא יודעת אפילו מאיפה היא לוקחת את הציורים שלה, והוא כל הזמן מחקה אותה (קצת מאוהב...). אבל יש לו הבחנה ברורה בין ההעתקות ממנה לציורים האמיתיים שלו, ואלו שלו נפלאים!
הייי ! זאת איננה הפרעה . זאת הפרייה .@}

(אני והוא כותבים סיפור בהמשכים, ואז בדרך אגב הוא מתרגל כתיבה מרובה, אבל זה לא קורה כל יום)
מעניין @} ונפלא!
כמה פעמים בשבוע זה קורה ?
האם גם אז הוא מתבאס ?
האם מתעייף כמו בבית הספר ?
האם המורה יודעת על הכתיבה הזאת ? ,
האם הסיטואציה של הכתיבה בבית יכולה ללמד אותנו משהו ?

הייי ! זאת איננה הפרעה . זאת הפרייה .
סוג של הפרייה... אם היית רואה את הציורים שלה היית חושבת אחרת... ולראות אותו משבץ את העותק שלה בתוך הציור הטבעי שלו קצת מוזר. מה שבטוח - בלהעתיק הוא טוב!

כמה פעמים בשבוע זה קורה ?
בערך פעם/פעמיים - תלוי בעומס שלי, הפעם זה התור שלי ו... כמה ימים לא הגעתי לזה (אוף!), האמת שהקצנו לזה זמן פרטי שלנו, ואז הוא כל כך מאושר שזה פרטי שלנו שהוא יכול לכתוב ולכתוב ואין תלונות. הוא כתב לדוגמא דף עם 70 מילים בלי לעצור (הטעויות כמובן מילאו את הדף). ויצא מסודר כי החלטנו שכשהסיפור יהיה מוכן נוסיף לו כריכה ונעשה ממנו סיפור אמיתי, כך שאנחנו שנינו משתדלים לכתוב נקי ומסודר. (אני צריכה ממש להשתדל) (-:

האם הסיטואציה של הכתיבה בבית יכולה ללמד אותנו משהו ?
בטח שהיא יכולה ללמד אותנו - חינוך ביתי, יודעת. אבל לא ישים כרגע.

יוגה - לא הייתה בכיוון שלנו עד היום, יש לי חברה יוגיסטית בנשמה, אפנה אליה ואולי נתחיל לבקר אצלה.
ועיסוי - אנסה, הוא בוודאי ישמח, לעטוף לו גם את כפות הידיים? או מספיק ללבוש גופיה ארוכה? הבעיה היא ששלושתם ירצו... ואז גם אני אצטרך עיסוי.

יאללה, מאוחר ויותר מידי קיטורים - פורשת.
תודה!

והוא הכי נהנה לקרוא את מה שכתבתי ולתקן לי את הכתב, ה-צ וה-ד וה-נ שלי ממש מצחיקות אותו, אז הוא מוחק ורושם לי אות חדשה תוך כדי נזיפה - וממש מאושר תוך כדי (-:

וממש מאושר תוך כדי.

ברצוני להזכיר : ילד בכתה ב' ממשיך להיות ילד של א' לפחות עד פברואר ולקראת פסח רואים את ההבשלה .
ברצוני לומר דבר גורף :
הילד הזה כותב . נהנה מכתיבה ומסוגל לשחק משחק 'כתיבה' ולהתבדח עם אמא שלו . אני בטוחה שהוא לא היחיד שאיננו עומד בקצב של המורה .וכדאי לברר זאת בעדינות . אם יש עוד שלושה ילדים ש"אינם עומדים בקצב" זאת בעיה שהמורה רוצה קצב יותר מידי גדול
אם בנך (אהוב לבי) , הוא היחיד בכתה סימן שהקצב הנדרש גדול בשבילו וצריך לחכות שיבשיל .
והמורה , יש לה הזדמנות ללמוד איך מחכים להבשלה של ילד .
יש לה הזדמנות ללמוד גישה משחקית - ממך .
ולכולכם יש הזדמנות ליישם את חוק החיים :סבלנות
ילד לא חייב להצטיין בכל תחום .רצוי שיהיה אותנטי .
(ושלנו מצטיין במספיק תחומים)
ילד זה כותב . רק לאט . אפשר ללמוד ממנו.
הנזק בזירוז גדול מן הנזק בהמתנה להבשלה .

ושאלות : מתי הוא לא עומד בקצב ? בעבודה בחוברת ?
האם בהעתקה מהלוח ?
האם בהכתבה ?
האם ה'סיפורים' שלו קצרים מידי ?

מעניין אותי . @}

אני יודעת, אני יודעת...
ולכן ניסיתי להתעלם ממנה, היא כבר מתחילת כיתה א' מדברת על זה.
לצערי החלטנו שהוא הולך לבית ספר, זה לא בית ספר פרטי שבו קצב הלימוד הרבה יותר גבוה, זה בית ספר ציבורי רגיל, וזה קצב הלימוד היום בבתי ספר.
יש שלוש כיתות, וכולם חייבים לעמוד באותו קצב, זה בכלל לא תלוי במורה.
והעובדה שבכיתה ג' כבר מתייחסים אליהם כמו בגרות לפחות - זה עובדה, הוא יצטרך להעתיק הרבה חומר מהלוח בכיתה ג' ואם הוא לא יספיק - זה יפריע לו.
לכן החלטתי להתייחס לזה ולא להניח לו להבשיל, הלוואי ויכולתי אחרת.
וכהרגלי בקודש אני מזכירה לו שוב ושוב ושהוא מושלם והמערכת לא, שכל ילד מבשיל בשלב אחר, ויכול להיות שהוא באופן טבעי היה כותב מהר בכיתה ד', אבל מכיוון שהוא בבית ספר, יהיה לו יותר נוח לעמוד בקצב, ושהמורה שלו כנראה רגילה כל כך שהוא מצטיין בהכל שהיא ממש צריכה שהוא יהיה מושלם, ושבעיני הוא מושלם ככה. האמת אני ממש מתה על הכתב שלו - מזכיר לי את שלי פעם.
3 ילדים לא עומדים בקצב? פחחחח... בערך חצי עומדים בקצב. הוא מהמצטיינים בכיתה.
תראי - הקצב שלהם מטורף בהכל, בחשבון הם כבר בכפל!!! והאופן שבו הם מלמדים כפל פשוט מזעזע!
זה בית ספר אזורי רגיל של משרד החינוך - והוא נחשב טוב יחסית, רגוע, הם עושים המון פעיליות על חשבון לימודים, יש המון ימי כיף ולמידה תוך כדי עשייה, יש שיעורי חיות ומוסיקה ושעות סיפור - והוא רוב הזמן מאושר.
בפועל הילד בבית ספר, אבל ההורים הם האחראים בפועל ללימוד שלו.
בעברית - שההורים יעבדו איתו על כתיבה וקריאה
באנגלית - אם ההורים לא יביאו מורה פרטית אין סיכוי שילד ילמד אנגלית באמת בבית ספר (או לחילופין יטוסו לחו"ל לשנה)
בחשבון - עד עכשיו לא נתקלתי בבעיות כי הוא מצטיין, אבל היו כבר חברים שלו אצלינו וחרקנו ביחד שיניים להכין שיעורים, ועכשיו את הכפל פשוט לימדתי אותו בעצמי אחרי שישבתי לילות על המחשב להבין איך עושים את נכון.

במטלות כתיבת סיפור בכיתה, הוא כותב מאוד מהר ולא ברור. ולא יכול לקרוא אח"כ מה הוא כתב (גם אני כותבת מהר ולא ברור כשלא בא לי...)
הוא ממש נרתע ממטלות כתיבה, גם כדי לשבת איתו לכתוב סיפור ביחד צריך להתאמץ ולהגיע לרגע הנכון שזה יתאים לו ממש ולהכניס אותו למוד ואז... - אבל כך בעצם כל סופר.
אם יש שיעורים של כתיבת משהו זה ייקח כל אחה"צ, וכל שנייה הוא יקפוץ לעשות משהו אחר
הכתבה זה עדיין רק מילים בודדות, והעתקה מהלוח אני לא יודעת אם הוא מספיק או לא.
התשובות שלו הרבה פעמים לא מלאות אלא כוללות בסוף ..., בקיצור הוא מצפה שהמורה תבין כבר את סוף המשפט
הסיפורים שלו למטרות הכיתה מקוצרים מאוד - וזה הגיוני, כי עדיף לסיים מהר וללכת לשחק בחוץ.

וכל זה מאוד הגיוני ולא מראה על שום בעייה לדעתי, אבל אני רואה שהיד שלו מגיעה מהצד, והוא באמת כותב מאוד זרוק לפעמים, צריך להתכוון כדי שייצא לו ברור ומסודר, והמורה ציינה כמה פעמים שהיא חושבת שיש לו חולשה בידיים שמקשה עליו לכתוב הרבה, אז החלטתי ללכת לבדוק את זה.

הילד הזה עושה כל לאט, כמו שאומרים - ילד עפיפון - ואני מנסה ללמוד את זה ממנו כל יום, בכלל זוהי תכונה ילדית מדהימה, היכולת הזאת להיעלם לעולם שלהם ולבהות במשך דקות שלמות בלי לחשוב על המטלה הבאה בתור, כל כך כיף להם. ואכן לאט לאט אני רואה שהוא פחות פעמים ביום עושה את זה, וזה עצוב לי, אבל מה אפשר לצפות עם הלו"ז הצפוף שלו של 7 וחצי עד שתיים? ולחיות לפי הצלצולים האלו בבית הספר.

עשיתי לו היום עיסוי לפני השינה, ואז הסתבר לו שהוא פספס זמן השתוללות עם אבא בגלל זה והלך לישון נעלב...

תודה
דנדי

3 ילדים לא עומדים בקצב? פחחחח... בערך חצי עומדים בקצב. הוא מהמצטיינים בכיתה.

רגע , יש כאן אי הבנה .
שאלתי על קצב הכתיבה .
אדייק :
כמה ילדים בכתה אינם כותבים "כראוי" ונשלחים לריפוי בעיסוק ?
ודיוק נוסף : הוא עכשיו בכתה ג' או עכשיו בכתה ב'?

בכיתה ב'.
לא יודעת כמה, אני יודעת אישית על שניים חוץ ממנו, אבל הרי לא אקבל כאלו תשובות. בכל מקרה - זה הקצב שהגדיר משרד החינוך, וזה בכלל לא רלוונטי להם כמה הילדים עומדים בו או לא, הם לא יורידו את הקצב, הם חייבים למלא X חוברות עד תום השנה, כל הזמן בודקים אותם, זה לא תלוי לא במורות ולא במנהל.
אני יודעת שפניתי לקבל אבחון של ריפוי בעיסוק, ומכיוון שיש מאבחנת אחת בקופה שלי באזור שלי, אני ממתינה חודש - ומניסיונות להתקשר אליה הבנתי שהיא מאבחנת ומאבחנת...
אולי לקופות חולים יש סטטיסטיקות, אולי למשרד החינוך.
לי לצערי אין - למרות שזו באמת שאלה מעניינת

דנדי
הוא רק בכיתה ב'. ):< ואתם מפחידים אותו בנבואות שחורות לגבי כתה ג' !! :
הסברנו לו שיכול להיות שבקצב שלו כתיבה מהירה הייתה מתרחשת בעוד שנתיים, אבל מכיוון שהוא בבית הספר, ושם בכיתה ג' כבר כותבים הרבה כחלק מתהליך הלמידה, כדאי שנקל עליו לכתוב הרבה.
זאת בעיני שגיאה ממש . גם הנבואה השחורה , (וכמובן היא נהפכת לנבואה שמגשימה את עצמה) , וגם שמסבירים לו .
נניח החלטתם לקבל טיפול אצל מרפאה בעיסוק , קבלו זאת ברוח טובה , קחו על עצמכם אחריות , ותעשו כמה פגישות אשר ייטיבו איתו להבנתכם .
ההסברים שאתם נותנים לו מנפחים את העניין עוד ועוד מעבר לבהלה שזורעת מחנכת הכיתה .
@}

ומכיוון שיש מאבחנת אחת בקופה שלי באזור שלי, אני ממתינה חודש - ומניסיונות להתקשר אליה הבנתי שהיא מאבחנת ומאבחנת..
זאת הבדיחה בהא הידיעה ! עד שתגיעו לאיבחון , ורק אח"כ תתחילו טיפול , כי "איבחון" עדיין זה לא עזרה ...
בינתיים פשוט תמשיכי עם השעשועים המשותפים שלכם ,
תכתבו סיפורים קטנים , תכתבו פתקאות אחד לשני , רשימות קניות , רשימות מוזמנים .. וכד'
והכל לכתוב "באיטיות" .
מהירות הכתיבה תתפתח מתוך האימון והבטחון העצמי.
@}

אולי לקופות חולים יש סטטיסטיקות, אולי למשרד החינוך.
:
הורים לילדים בבית הספר ,
תפקחו עיניים משרד החינוך פועל מתוך אמביציה להוכיח הישגים ,
הצלחה נמדדת על ידי ציונים ואין מדד אחר (אולי אושרו של התלמיד?)
בתיכון מנשירים אותם שלא יקלקלו את הסטטיסטיקה ...

המון בני נוער סובלים מחרדת בחינות , ייאוש, דיכאון
האינכם רואים כל קשר בין עובדות אלה לבין המהירות המשיגנית שמתרחשת בכיתות א' ב' ?
תפקחו את העיניים , אל תגידו:
בכל מקרה - זה הקצב שהגדיר משרד החינוך, וזה בכלל לא רלוונטי להם כמה הילדים עומדים בו או לא, הם לא יורידו את הקצב,
!! אתם חייבים לזעוק בגדול . !! הורסים לכם את הילדים ,
הורסים לחברה הישראלית את הדורות הבאים . זה כבר נמשך כעשרים שנה ..
זאת מחאה שחייבת להיות חזקה בדיוק כמו המחאה החברתית הכוללת, וזה גם קשור כמובן.
@}

שלום חווה, נהנת מאוד מאוד לקרוא את הדברים החכמים שאת כותבת, תודה רבה.

יש לי שני ילדים, אחד בן 4.5 והשנייה בת שנתיים. יוצרים המון המון. הבכור מתעורר בבוקר ונגש מיד ליצור, בכל החומרים שנמצאים ברשותו. חוזר מהגן, ולפני הכל יושב לצור. הקטנה בעיקר משרבטת הרבה מאוד על הרבה מאוד ניירות.
מציינת הרבה, שכן כל היצירות נערמות בבית והבלאגן חוגג

תהיתי אם תוכלי לכתוב לי את דעתך בעניין: מה לעשות עם כל היצירות והתוצרים? יש לי שקית גדולה שבכל תקופה אני מלקטת אליה את הדפים והגזירות, אבל עמוס כאן. אני מאוד מתלבטת אם לזרוק, מה לזרוק, מה לשמור? האם לדעתך נכון לתלות חלק מהיצירות? (בוקר אחד מצאתי את אחד הציורים של הבכור תלויה על החלון בסלון. הייתי בטוחה שבעלי תלה , אך הסתבר שהילד יזם ותלה את הציור בעצמו..)
יכול להיות שבמעלה הדף כבר התייחסת לכך, ושכחתי (קוראת בדף הזה הרבה, אבל את הקריאה ה"ראשונית" עשיתי כבר לפני מספר חודשים) ולכן מתנצלת מראש אם מעמיסה גם אני

שוב, הרבה הרבה תודה, רותם.

שלום רותם סנדק ,
_מה לעשות עם כל היצירות והתוצרים? - שאלה רצינית .
באופן טבעי ילדים בגילאים אלה גומרים לצייר וגומרים לעסוק בתוצר ואינם מבקשים לשמור אותו .יש מה ללמוד מהם .
אנחנו אלה שבאופן אקטיבי ממש מלמדים אותם לשמור , להיצמד , לחוש בעלות וקניין .(כל היום -זה שלי וזה שלי וההוא לא שלי וזה רק שלי - בכייה לדורות) . (אפרט אם אתבקש)
בהדרגה , ואנו רואים את זה על המתוק בן 4.5 שלך הוא למד לתלות את מעשה האמנות שלו .
זה קורה לכולם . הם גם לומדים מאיתנו ופועלים מתוך חיקוי ,וגם בעצמם מתאהבים ב"שלי" , מתאהבים בשיקוף של ה"עצמי" אשר מעשה האמנות מעניק להם - בקיצור , הנה האגו המתפתח ובהדרגה גם יתנפח ואת צודקת שצריך לעשות משהו .
יש לי שקית גדולה שבכל תקופה אני מלקטת אליה את הדפים והגזירות, אבל עמוס כאן. @}
טוב . תאספי לעיתים קרובות יותר . בלי רעש וצלצולים , כמו שעשית עד כה . ובלי להגיד .
השאירי לך למזכרת 5-6 דברים מכל חודש . כך יהיה לך אוסף יפה להראות לנכדים

עכשיו כשהוא התחיל לתלות בעצמו , זה הזמן לתת לו קולב עם שני אטבים וללמד אותו להוסיף כל פעם את החדש ע"ג הקודם .
לדעתי יש חשיבות למנוע התפרשות של הדפים על פני כל הקירות ובכך לשדר גם יחס פרופורציונלי בין הילדים שהם , עם כל הכבוד , אורחים בבית עד גיל 18, לבין ההורים שזה ביתם ומבצרם.
אינני בטוחה שבאמת הכל אצלכם נורא עמוס מסביב כמו שהתרשמתי מתיאורך .
אבל אם זה כן כך ,חשוב לדעת שיש מושג של "רעש ויזואלי" אשר צריך להשקיט אותו . סביבה משדרת שקט או רעש ויש לזה השפעה גדולה על השקט הנפשי , על מיקוד ועל כושר ריכוז.

מלכה האס לימדה גם לתלות רק דברים שיש בהם "חידוש" מבחינת ההתפתחות .
זאת אני מציינת לצורך יידוע .
אני ממליצה בחום על קולב לכל ילד , את תראי שהילד יקבל את הפתרון הזה בשמחה.
ועוד הערה קטנה : לשמור או לזרוק .
"לזרוק" ,יש קונוטציה שלילית כלשהי ואולי גם זה מקשה ,
אני מציעה לומר "להחזיר לשימוש" .
להביא את הניירות למיכל איסוף נייר ולהרגיש נוח עם העובדה שנפרדת ממה שנפרדת והחזרת לשימוש או לטבע..(שמים נייר בקומפוסט ? (-; )
@} עוד משו ?

חוה, (והפעם מקפידה רק עם ״ו״ אחת, ונחמד שקודם לא תקנתי, כי הנה התשובה בדמות הקולב בדברים שכתבת לי), אכן דייקת שהעומס בא ממקום אחר, אכן דייקת בשימוש במילה ״לזרוק״ גם לי היא הרגישה שלא במקומה. ושוב, תודה רבה על העצות הפרקטיות לאחר ההסברים שמרגישים לי נכונים, ברבדים השונים.

איזה שחרור- עברתי עכשיו על השקית, העמוסה בכל טוב, של הציורים, היצירות והתוצרים מעשי ידיהן הקטנות של בני ביתי הקטנים. מיינתי, מלאתי שקית גדולה שתמצא דרכה אל הפח הכחול (עדיין אין לנו קומפוסט) ועוד שקית, קטנה בהרבה, שבתוכה יש כעת מזכרות. והתהליך הזכיר לי שכשלמדתי אומנות בתיכון (כן, גם עם המושג "למדתי אומנות" לא שלם לי, אבל לא מוצאת כרגע דרך מתאימה יותר לתאר), בכל שבוע, או אולי יותר, לאחר שכולם סיימו את העבודות הרלוונטיות, ולאחר שדברנו עליהן, הן נאספו אצל המורה המופלאה שלי במהלך כל השנה (כך כל שנה, במשך שלוש שנים). בתום השנה, ישבנו כולנו במעגל על הרצפה, וכל אחד קבל את העבודות שיצר במהלך השנה. היצירות נערמו זו על זו מהסוף להתחלה, מהיצירה האחרונה עד לראשונה, כך שזיכינו לראות את התפתחות התהליך בדיעבד. וכך גם הרגשתי שקרה לי, בזעיר אנפין, עם המיון והמעבר על היצירות של ילדי (בעיקר של הבכור).
וזה גם מזכיר לי את התחושה המבויישת והנבוכה שהייתה לי כשהייתי צריכה להציג את יצירותיי לראשונה קבל עם ושאר תלמידים מוכשרים. אותה מורה מופלאה ספרה לנו שכיוון שבדרך כלל ילדים מפסיקים לצייר בשלב מסויים, אם הם חוזרים שוב לצייר כבוגרים או מבוגרים, הציורים הראשונים יהיו המשך מהרגע שבו הפסיקו לצייר כילדים. זה נתן לי להרגיש מעט פחות נבוכה. אח"כ, כשעברנו על העבודות בסוף השנה, "רטרואקטיבית", לאחר שהדברים השתחררו בי, הצלחתי לקבל בהרבה יותר חמלה ואהבה גם את ציוריי הראשוניים.
וכל התהליך של היום גם בכלל הזכיר לי שפעם פעם, לפני הרבה דברים, למדתי אומנות. תודה, תודה על התזכורת.

אשמח לשמוע עוד לגבי דברייך אלה:
אנחנו אלה שבאופן אקטיבי ממש מלמדים אותם לשמור , להיצמד , לחוש בעלות וקניין .(כל היום -זה שלי וזה שלי וההוא לא שלי וזה רק שלי - בכייה לדורות) . (אפרט אם אתבקש)
אצל בני אני רואה שכמעט ואין לו התנהגות של היצמדות לדברים, בעלות וכו'. דווקא אצל הקטנה יותר אני רואה את זה כמשהו שיותר בולט.

עכשיו מתלבטת איפה לתלות את הקולבים, זה נשמע לי ממש רעיון יפה.

ושוב, תודה רבה על דברייך, גם האחרים, אמנם לא התייחסתי לכל מה שכתבת במענה אלי עכשיו במילים, אבל הלב שלי בהחלט מחכים, לומד ומקבל (פרח)

שליחה על ידי דנדי* » 22 מרץ 2012, 12:16

חוה שלום!
היינו באבחון...
אין לו שום בעיה במוטוריקה, אחיזה (היא הסבירה שהיום לא מתקנים אחיזות), יש לו מספיק כוח בידיים, המחברות שלו בסדר גמור (איזו הרגשה מגעילה לילד שמישהי יושבת לידך ועוברת מחברת מחברת, מדפדפת, ואז רושמת לעצמה משהו, ולא אומרת לך מילה על זה!).
היא רק אמרה שהוא לא מתכנן את האותיות לפני שהוא כותב אלא ישר כותב ומכיוון שהוא פרפקציוניסט מוחק הרבה (זה כמובן קרה רק אצלה... בפועל זה פשוט נשאר כמו שיצא לו)

אבל...
היא חושבת שהוא צריך אבחון של קשב וריכוז ופסיכולוג!
ומכיוון שאני כבר לא ידעתי עם לצחוק או לבכות - הלכתי על:

למתוק שלי כמובן אמרתי מיד כשיצאנו משם שכמו שאמרתי לו הוא כותב נפלא, והוא מדהים, והמאבחנת הזו אמרה שהוא מתוק בצורה לא רגילה.
הוא כל כך זרח (הנה, הוא כבר גדל כמו שאני גדלתי, עם הרצון הנורא הזה לרצות כל הזמן גורמים רשמיים) ושאל אם אפשר ללכת לעוד מאבחנת.

דנדי

@}שיבוא אלי

|L|@}|L|(())

היום לא מתקנים אחיזות . עושים כל כך הרבה קלקולים ודווקא
'אחיזות' לא מתקנים.
עכשיו ש"נרגענו" , בואי ניזכר שאפשר בקלי קלות מפעם לפעם לקחת איזו אות ולתרגל את הכיוון הנכון של איך כותבים אותה
והוא בעצמו ירגיש את ההגיון של כיוון ציור האות .
אין כאן מה לתכנן . צריך להכיר את כיוון כתיבת האות ולעשותו. ואת זה לומדים.
אבל לאט. רק עכשיו אנחנו מתחילים להיות בכתה ב' !
כל פעם אות אחת.
כולו 22 אותיות . +ף +ץ+ם+ן - פחות משלושים יום. די !

שליחה על ידי דנדי* » 22 מרץ 2012, 23:17

תודה על החיבוקים וההצעה. חושבת.

אולי לא הבנתי - את חושבת שכן צריך לתקן אחיזות?
היום הם לא מתקנים אחיזות, למיטב זכרוני לפני 3 שנים עדיין תיקנו...

כן, כבר התחלנו את זה, בדקתי ויש רק איזה 5 אותיות ו4 ספרות שהוא כותב לא נכון (האמת ככה גם אני כותבת אותן, ואני ממש לא מבינה את ההיגיון של לכתוב אותן אחרת

).
הוא לא אוהב בלשון המעטה לתרגל אותיות, ולכן הוא המציא הסכם מפורט שהולך בערך ככה -
על כל 10 אותיות הוא מקבל כרטיס (שאותו הוא מכין ורושם עליו את האות המתורגלת - שלא נשכח), על כל 10 כרטיסים הוא מקבל הפתעה.
ויש עוד כמה חוקים שהוא הוסיף - הוא המציא והכין את החוזה - הוא פשוט מתוק!
אנחנו יושבים פעם בשבוע כשיש לי זמן לשבת רק איתו ולראות איך הוא מתרגל את האותיות האלו.
יש סעיף חשוב בחוזה הזה - שגם אותיות שהוא תרגל לא נכון נחשבות בספירה!!!

אולי לא הבנתי - את חושבת שכן צריך לתקן אחיזות?

הבנת היטב

מילת המפתח היא אפשר . אפשר לתקן אחיזה ואפשר גם לא . יש יתרונות וחסרונות לכל דבר . מה שחשוב זו האוירה .
הקילקול מתחיל כאשר
לא מכבדים את הזמן הנדרש להבשלה .@}

יש סעיף חשוב בחוזה הזה - שגם אותיות שהוא תרגל לא נכון נחשבות בספירה!!!

לחיי ההומור !

הבת שלי בת שנה וחודשיים. אוהבת ליצור מריחות מהאוכל, לי אין שום בעיה עם זה.
אני לא מעירה לה, אלא אם היא זורקת את האוכל על הרצפה. בבית זוג סבים אחד המצב שונה, ומראה שהם יותר מתרגשים מה"בלאגן". האם התהליך בו היא תקבל את "נימוסי השולחן" הוא טבעי, או שמא עלי להסביר לה?
אני אפילו נהנית לראות אותה "יוצרת" עם הממרחים למינהם. זה נותן לי תחושה של חופש וביטוי עצמי אותנטי . למידה שבאה מבפנים, ולא מוכתבת מבחוץ.
מכיוון שאני עובדת מהבית, היא רואה אותי לעיתים קרובות כותבת, ומאד מאד מבקשת לשרבט עם העט (אפילו אם הוא סגור) על נייר.
אני מגישה לה את העט שלי, אין לי עדיין מכשירי כתיבה בשבילה.
האם כדאי לתת לה לשרבט על פיסת נייר עם העט שלי, או להגיש לה גירי פנדה?
תודה על הדף המקסים.

וגם-
מה קורה כאשר ילדים גדולים וקטנים מציירים יחד. הילד הקטן רואה את הציורים של הגדולים.
האם זה לא מצב טבעי?

מעין,
הבן שלי בן שנה וחודש. אני משתדלת לא להעיר לו גם כשהוא זורק אוכל על הרצפה. הבנתי שעלי להפסיק להעיר כשראיתי שהוא זורק הרבה יותר דווקא כשאני רוצה מאד שהוא לא יזרוק. בנוסף, אני רואה שהוא זורק ומשליך על הרצפה כי הוא רוצה לבדוק כל מיני דברים. הרבה פעמים הוא מסתכל בעניין על האוכל שנפל, מי יודע מה הוא חושב, אבל זה מעניין אותו. בנוסף, לפעמים הוא פשוט מאותת לי כך שהוא שבע, או שמשהו לא לטעמו.

לפעמים אני מפרשת את זה כמשחק של "לזרוק-ואמא-תרים". לעיתים ברגעים מתאימים אני מאפשרת את זה. אני ממש לא רואה את זה כתיזוז, אני בטוחה שזה משרת איזה משהו גדול יותר, שהוא נכון וטוב. לפעמים אני לא משתפת פעולה ונותנת לו לראות את התוצאה הטבעית, ז"א, שהוא זרק את הכל עד שלא נותר לו אוכל בצלחת.

לגבי הסבים שמתרגשים, אם הם רק מתרגשים, אז לדעתי, אל תתרגשי מהם. אם הם רוצים שזה ייפסק, אז אולי כדאי להאכיל בחוץ, או לא אצלם בבית. לגבי קבלת נימוסי השולחן אצל הילדה - אפשר לתת כפית או מזלג יחד עם האוכל ולאפשר לה לתרגל ולהתנסות ולהגיב בחיוביות כשעושה תנועה נכונה עם הכלי(למשל, מצליחה לערום אוכל על הכפית או מצליחה לנעוץ עם המזלג), בסוף היא תבין מה עושים עם זה.

אני אפילו נהנית לראות אותה "יוצרת" עם הממרחים למינהם. זה נותן לי תחושה של חופש וביטוי עצמי אותנטי . למידה שבאה מבפנים, ולא מוכתבת מבחוץ.
לגמרי, אני איתך.

האם כדאי לתת לה לשרבט על פיסת נייר עם העט שלי, או להגיש לה גירי פנדה?
מה שבא לך. אני קניתי למעיין שלי גירי שעווה, הוא נהנה מאד לשרבט, לבחור צבעים, ללקק אותם ולהוציא ולהחזיר אותם לתוך הקופסא שלהם.

תודה, תודה ושוב תודה.

שבועיים לקח לי לקרוא את הדף. כל כך שמחתי למצוא את הדף הזה, ומבחינתי, או יותר נכון מבחינת ה-

שלי, בדיוק בזמן.
היא היום בת שנה ושנתיים.
הרגשתי שמעבר לנושא של הציור, זה נתן הארות לגבי החינוך החופשי בכלל.
רציתי לדעת אם את עדיין פה. האם אפשר לקבל ממך תמיכה בשבילי ובשבילה.
הלוואי והייתי יכולה לבוא לשיעור שלך. אני יותר מדי רחוקה, ולא יודעת מתי אגיע לביקור. בכל מקרה מתכננת כאשר כן אגיע, לבדוק מתי מתחיל קורס ולבוא בהתאם.
ולא יכולה לסיים בלי עוד תודה, תודה, תודה.

שלום וחג שמח מעיין , אני דולב , אצנית
וכל מי שקורא פה.
הדף היה שקט הרבה זמן.
ועכשיו מעין , באת בתאריך מאוד משמעותי בשבילי . צירוף מקרים מקסים בעיני .
לענין ההתמרחות :
אני ממליצה לך לקרוא את הדף הראשון עקרון הרצף באמנות של ילדים הסטוריה. שם , השיחה אודות 'סיטואצית הממרח' מפורטת באופן שיענה לך על השאלות כולל פירוט על האופן שבו ההורה משמש מודל חיקוי לילד שלו ועל כן אפשר להיות פחות ממורכזים בילד ויותר ממוקדים בהתנהגות שלנו מתוך הבנה שהילד נושא עיניים אלינו
ומחקה את התנהגותנו הטובה או גם הרעה.
הנושא הזה מלא הגיונות סותרים :
הנה גם כאן אנו רואים את הקנטונת שלך שואפת לחקות אותך ומבקשת את העט שלך.
היא מאוד קטנה בשביל להשתמש בעט מכל סוג.וגם אינני רוצה לשדר לה תמונה שקרית כאילו כלי העבודה המיועדים לעבודתך הם כלי משחק .
אני מאוד ממליצה לך תהליך כזה :
להשתמש בעצמך בגירי צבע (מסוג פנדה) על גליון, להתרכז בשביל עצמך בקשקושי-שירבוט ואז , לא לשדל אותה לבוא רק להמשיך לקשקש בנחת בריכוז ובהנאה.
וכמובן להיזהר לא לצייר סמיילי וכד' אלא רק עקבות התנועה הטבעית של היד.
תראי שהיא תגיע ומתוך רצון לחקות את פעולתך תיקח פנדה , ואת במנוד ראש מאשרת לה ובמאור פנים מאפשרת לה.. והכיף מתחיל.
צריך להפנים את העובדה שחוץ מאשר מנגנון חיקוי מאוד חזק קיימת בתינוקות ובילדים 'תוכנת ציור' אשר עולה על ה'מחשב' שהוא המוח תוך כדי גדילה . וזוהי התוכנה של האמנות הילדית אשר לה מוקדש כל הדף הזה.
אמשיך אח"כ@}

אני כל כך מנותקת ששכחתי לאחל שנה טובה.
כל כך שמחתי שאת ממשיכה, עם הסבלנות המדהימה שלך, לענות להורים המבולבלים.

קראתי את כל הדף לפני חודש וחצי, לאורך כל התקופה עיכלתי את דברייך ובחנתי בעיניים אחרות את הגוזלית.
ההערות וההארות שלך ממש מדהימות.
מחכה לשמוע עוד ממך, ואם אקבל רשות, אפרט יותר עליה. וגם עליי.
אבל קודם כל תיקון למכתב הקודם - היא בת שנה וחודשיים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אבל קודם כל תיקון למכתב הקודם - היא בת שנה וחודשיים.

ברור.
אשמח לשמוע . שנה וחודשיים גיל מאוד צעיר
אבל מתרחשים בו תהליכים גדולים .
בד"כ נהוג לחשוב שתהליך הוא "גדול" כאשר רואים בציור סופסוף דמות כלשהי ואיש לא משער כמה גדול הוא התהליך עד אז.
אחזור לכאן אולי בשבת כרגע דעתי מוסחת
יש לי כמה מילים נוספות בשביל אני דולב וגםמעין .
מה כוונתך ב ואם אקבל רשות, אפרט יותר עליה. וגם עליי. ?
פרטי נמקי והסבירי , נראה אותך ...
@}

פרטי נמקי והסבירי , נראה אותך ...
איזו הרגשה חמה את משדרת. אחרי שבע שנים שאת עונה פה באתר, עדיין יש לך סבלנות גם בשבילי,

אני לא יודעת מאיפה להתחיל. יש לי כל כך הרבה מחשבות על הנושא, ואני ממש לא רוצה להעמיס עלייך. למרות שנראה שנתת לי אישור, ואפילו קריאה לאתגר (-:
(אני בן אדם שממש לא אוהב להיות נודניק, אז אם אני מגזימה תודיעי לי בכיף (-:)

אני מבינה שיש לי זמן עד שתחזרי לפה, אז אני אעשה זאת לאט כי בדרך כלל אין לי הרבה זמן שאני לא

זה מדהים איך המילים שלך נוגעות לכל האספקטים של להיות הורה.
עד שקראתי את מילותייך, לא החשבתי עדיין את הסיטואציה שלי כחינוך ביתי, כי היא

. אני קוראת אינפורמציה על הנושא, מגבשת עמדות, אבל חשבתי שזה למען העתיד.
עכשיו אני מבינה שזה התחיל כבר ממזמן. עם כל החלטה ושינוי שעשיתי. כי חינוך חופשי לא מתחיל מגיל מסוים.

למשל, הפסקתי להראות לה ספרים דיי ממזמן, כי לא אהבתי את התוכן, את הציורים, או את שניהם יחד. זה היה מאוד קיצוני מבחינתי, כי אני אוהבת לקרוא ספרים, וזה עיקר עולמי, וחשבתי שזה מה שאני אעשה עם ביתי. כששאלו אותך על הנושא התבלבלת להשיב על כך, אני מאמינה כי לא רצית לקחת אחריות על כזאת אמירה. לי אישית זה ממש הסתדר. עכשיו אני מרגישה יותר נכון עם ההחלטה המוזרה שלי. אולי בכל זאת האינסטינקטים שלי היו נכונים. (האמת, הרבה פעמים אני משאירה אותה בלי חיתול, לא היו לה הרבה ספרים, אולי חמשה, והיא חירבנה על כל אחד מהם, וכמו סימנה לי - שאני צודקת, ושהגיע הזמן ממש לזרוק אותם

).

אני מבינה שהכל מתקשר, ההריון, הלידה, ואצלנו כל זה לא היה קל.
אני אפרט אם תרגישי שזה מעניין אותך.

אולי כדאי שאתחיל דווקא עם ההווה.
היא עדיין יונקת. לא הולכת. אני מתענגת לראות איך היא מאמנת את גופה לפני כל התקדמות.
לא נלחצתי אף פעם למרות שהיא נחשבת "ללא מהירה".
אוכל מוצק, היא התחילה לקבל בגיל 7 חודשים, למען השעשוע. לאכול ממש היא התחילה לפני חודשיים. לפעמים אני מאכילה אותה בכפית, כשהיא יושבת עלי, לפעמים היא מבקשת לבד, ולפעמים גם וגם. היא מומחית התמרחות

.
אנחנו הולכות הרבה לים, ולגינה.
רק לפני בערך שבוע התחלתי לראות את השרבוט על החול. רק בגלל שחיפשתי (בזכותך) יכולתי להבחין בכך מכיוון שאלה היו תנועות בקושי מורגשות. בזכותך גם יכולתי להעריך את זה כמו שצריך.
בגלל זה הרגשתי שהגיע הזמן לכתוב לך.
אין לי ממש שאלות. אני יותר מבקשת הדרכה.

הגוזלית קוראת לי, אז אמשיך מאוחר יותר...
אני מעתיקה את הסיומת שלך, כי היא מאוד מצאה בעיניי-
שלך באחדות

אין לי ממש שאלות. אני יותר מבקשת הדרכה.
הכוונה היא שמסתדרת לי ביותר התאוריה שלך, אני פשוט רוצה לדעת שאני בכיוון הנכון, כי בעצם יש לי הרבה שאלות.

נראה לי שיש לי זמן, שעדיין מוקדם מדי להציג לה צבע ונייר. מה דעתך על כך?
בלי קשר השבוע אני אקנה פנדה בשבילי, כי אני מספיק גדולה, והגיע הזמן לתקן את השיבוש אצלי.
האם כל צבעי פנדה מתאימים לפעוטות, או שאני צריכה לשים לב למה שכתוב על החבילה (אני לא מאמינה שאני אמצא את החברות שאת המלצת עליהן. הוספתי את זה לרשימת המתנות מהסבתות).....

אצנית , אצה לך הדרך ... אני לא מספיקה להשיב לך. אמנם לא כתבת שאלה ממוקדת אבל יש לך הרבה הרהורים .
ואני מבטיחה התייחסות. (חגים, וגם היתה אצלי סדנת יום מרוכז ביום שישי)
אבל פוסט מהיר :
בלי קשר השבוע אני אקנה פנדה בשבילי,

נהדר ומצוין !!

התינוקת שלך באמת קטנטונת . ועכשיו ממצה את מדיטציית הנגיעה בחול, בדייסה, ביוגורט ... וכד ' . רק זה מעניק המון תחושות נבדלות ורק זה כבר מלא אינפורמציה !!
והתינוקת עושה הכרות עם כושר התנועה שלה ובו זמנית כושר התנועה שלה גם מתפתח . - שוב המון אינפורמציה . אז תני לה מנוחה.
באשר אלייך : קני לך כמה גירי פנדה איכותיים , מתוצרת טאלנס או הולביין :אדום, כחול, צהוב ולבן זה מספיק . זאת לא הוצאה גדולה.
אני עצמי סבתא , אבל אינני מרוצה מגישתן של רוב הסבתות לציור הילדי . אני מעדיפה שאת תתחזקי מאוד לפני שהסבתא תביא קופסת צבעים ותעשה "פעילות" עם

קטנטונת . בת שנה וחודשיים בלבד !
ובאמת ,תעניקי לעצמך חוויה פרטית . תקשקשי לאט, מהר, בתנועות ארוכות, בתנועות קצרות, בסלסולים...
והיה אם את מציירת במושגים חזותיים , מערבבת צבעים ,יוצרת תמונת נופים וכד ' - תשאירי את התוצאות לעצמך ,ממש בלי לשתף את התינוקת.
וכך , לעצמך, ממש בלי לייצר את הדפוס של 'לעשות ולהראות' . תפתחי תוך כדי כך מודעות לתחושות שיש לך -מכל סוג ,להתנהגויות שלך ושל אחרים כלפייך ,להגזמה בהתייחסות לתוצר , הגזמה במחמאות או לחילופין הגזמה בבקורת עצמית קטלנית .
חג סוכות שמח , באחדות באמת ,
@}

(אני לא מאמינה שאני אמצא את החברות שאת המלצת עליהן. הוספתי את זה לרשימת המתנות מהסבתות).....
למה ? המרחקים ? ארץ נידחת ?
אם הסבתא שולחת לך אספקה מהארץ , האם דייקת בציון החברה ?

תתחזקי מאוד לפני שהסבתא תביא קופסת צבעים ותעשה "פעילות"
מצחיק שהזכרת את זה, כי זו נקודה מאוד חזקה מבחינתי. לאורך כל הקריאה בדף, שמחתי בליבי, שאני רחוקה מכל השפעה כזו. יש לי עוד הרבה זמן עד הביקור הראשון של אחת מהן. יש כאלה שיתנו לסבתא חוקים מה מותר ומה אסור לתינוק, לי יש רשימה של מה מותר ומה אסור לסבתא. נעבור את הגשר הזה כשנגיע אליו, או יותר נכון שהיא תגיע אלי.

למה ? המרחקים ? ארץ נידחת ?
כן. עיירה קטנה, בארץ מאוד רחוקה. יש פה המון חנויות כלי כתיבה, אבל לא של אומנויות. בכולן יש רק סוג אחד של פנדה, ולא נראה לי איכותי ביותר.
האם אני צודקת שאני מחפשת - pastel oil?
יש חנות אחת שאני צריכה לבדוק, וברגע שאמצע אתחיל עם שרבוטי.

אם את מציירת במושגים חזותיים... תשאירי את התוצאות לעצמך ,ממש בלי לשתף את התינוקת.
אני יותר מדי מקולקלת בשביל זה

. שרבוטים נשמע מצוין בשבילי.
ושוב תודה על היחס החם. חג סוכות שמח

OIL PASTEL צריך להיות טוב. תנסי ותראי עד כמה זה רך ואיך זה מתערבב . אם בערבוב נוצרים גושים קטנטנים זה חומר גרוע.
אם זה מלא ווקס והצבע חלש וזה תוצרת KRIOLA זה ממש רע .
ואם שולחים לך מהארץ תבקשי שתי קופסאות אחת מתוצרת טאלנס ואחת הולביין - זה נכס.
ולקטנטונת תגישי בהדרגה . בהתחלה אחד, אדום למשל אח"כ שניים אחד בכל יד והיא יושבת על גיליון גדול .
אח"כ תתחילי להגיש דף 4A נניח בגיל 3.ושלשה צבעי יסוד. זה ממש עד גיל 4 ממש מספיק .
תספרי לי על התנסותך.
@}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי חוה, הייתי כאן פעם בשם אחר (אמא לילדה בכתה א').. נעים לחזור
אז הבת הגדולה שלי כבר בת 10 ורוצה להירשם לחוג ציור..
רציתי לשאול מה דעתך על חוג ציור בגיל הזה..
שאלתי אותה עכשיו למה היא רוצה חוג ציור, מה מטרת החוג והיא ענתה לי - "בשביל הכיף"

באופן כללי היא נהנית מכל פעילות יצירה, גם פיסול בחומרים שונים,
בבית היא מציירת להנאתה, בעיקר על דפי A4 (מודה באשמה

, אוהבת בעיקר עפרונות צבעוניים/טושים/צבעי פסטל..
נראה לי שחוג יכול להיות בשבילה מקום לעשות ולתרגל את מה שהיא אוהבת,
אולי גם להתנסות בחומרים נוספים וטכניקות חדשות
מה דעתך?

תודה רבה,
אני עוקבת אחר דברייך.

שלום ענת ,

רק אתמול הילדה עלתה לכתה א' והנה היא בכתה ד' ! הזמן רץ . זה נחמד.
בהתחלה חשבתי שהרצון לחוג ציור בא ממך . במובן הידוע שאנשים חושבים "הילד כל כך מוכשר .. צריך לעשות עם זה משהו "
אבל עכשיו מתברר שביא זאת אשר רוצה ללכת לחוג ,וזאת "בשביל הכיף" .
כידוע אני מעדיפה לחכות לגיל 12 ואפילו 15 עד שנמצאים בגיל שיש תשוקה לקבל מענה על סוגיות שונות בציור.
כידוע אני גם מודאגת מכך שמעטים מאוד הם המורים אשר עובדים מתוך קשב לשלב האמנותי שהילד נמצא בו ואשר מניחים לילד להבשיל לאט.
דאגה נוספת שיש לי היא שהמורים בד"כ ממוקדים בתוצר של התלמיד כי יש איזה קלישאה שלפי התוצר יודעים אם המורה טוב או לא . ואז מורים עושים כל מיני מניפולציות אמנותיות כדי שיצא לילד משהו "יפה" . קוראים למניפולציות האלה 'טכניקות' ... זה מאוד מטריד אותי.
מצד שני אולי יש חוגים עם מורים בעלי בטחון עצמי אשר מסוגלים להדריך בעדינות ומתוך קשב לתלמיד.
אולי יש מורים אשר פיתחו דרך הולמת לעבודה עם ילדים.
אני כידוע לך הפסקתי לעבוד עם ילדים ועובדת רק עם מבוגרים ובאמנות רוחנית - כך שאין לי מספיק מידע מה התחדש עבור ילדים בתחום.
הלוואי הילדה תלך בשביל הכיף ותמצא את הכיף שהיא מחפשת .
לעיתים קרובות קורה שחוזרים הביתה די מהר
ובמקרה הטוב ממשיכים לצייר כמו קודם .
במרכז תרבות ברחובות היו בעבר חוגים טובים צריך לבדוק.
אבל אל תגידי לילדה את החששות שלי .. - זה רק 'בינינו'

אשמח לשמוע עידכונים ממך ובהצלחה לילדה !
@}

היי מעין
אפשר לומר שאת הערת לתחיה את הדף הזה .היה כאן שקט כמה וכמה חודשים.
העיקר רציתי להמשיך לכתוב לך ובינתיים דברים שכתבתי בשביל אצנית התאימו בוודאי גם לך.
בכל זאת אני רוצה לחדד כאן משהו :
הבת שלי בת שנה וחודשיים. אוהבת ליצור מריחות מהאוכל, - צריך לרדת לעומק הענין : הילדה, תוך כדי אכילה , מגלה את האופציה של הסימנים הגרפיים ומפתחת מריחה . בזמן העשייה הזאת תקיים ריכוז מאוד גבוה כי מתקיימת מערכת מסועפת של תחושות ותגליות .
שיהיה ברור: אנחנו רוצים לטפח את הריכוז הזה .
ואז אנחנו שותקים כשזה קורה . לא מתערבים ולא מסיחים את דעתם של הילדים ברגעים אלה . זה לוקח מכסימום 4 ד' אולי 5 גג.
זה לא מסכן את הרגלי השולחן לעתיד . ממש לא.
הרי פעולות כאלה יחזרו על עצמן בבוץ ,בחול, במים+חול וכד' ועד גיל שנתיים +זה יקרה כבר עם הצבעים ולא יהיה שייך בכלל להרגלי אכילה.

האם התהליך בו היא תקבל את "נימוסי השולחן" הוא טבעי, או שמא עלי להסביר לה?
אין מה להסביר לה כרגע על נימוסי שולחן.
יחד עם זאת אני מדגישה אין שום קשר בין המריחה הזאת לבין להשליך אוכל על הרצפה.
זה ממש לא קשור לחקירה של הסימנים הגרפיים אלא לחקירה של האופציות המדהימות כיצד אפשר 'להפעיל' את אמא .

ואין שום פגם בכך שתשדרו לילדים שזה לא משחק ואמא היא לא בובה ל'הפעלה' .
@}

אחת מכן הזכירה כאן את ההקראה לקטנטנים מתוך ספר.
אני מודה שכאשר נשאלתי על כך לפני כשנתיים שלוש , עניתי בגמגום כלשהו .
היום תוך כדי הסתכלות מעמיקה בקטנטנים (עכשיו כשיש כמעט כל שנה נכד חדש...) אני בטוחה שזה מיותר לקרוא לקטנטנים.
לשיר , לזמרר , לספר משו קטן תוך כדי טיול , להתבונן בחתול או צפור וכד' - גם כן במידה ולהרבות בלהניח לילד להתעסק בכל שטות שהיא מיוזמתו.היוזמה היא החשובה כאן.
זה מתקשר לאמנות הילדית מהצד של היוזמה.
@}
אשמח לשוחח אתכן הלאה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה רבה חוה, היה לי חשוב לשמוע את דעתך.
את ניסחת היטב גם את החששות שלי.
אני אנסה לבדוק גם במרכז התרבות ברחובות.. בכל מקרה אנסה לדבר עם המורה ולחוש מה הגישה.. אולי נלך לשיעור ניסיון..
אעדכן בהמשך
ענת

[ הילדה כבר בכיתה ה'

]

שלום חוה,
אשמח לשמוע את דעתך.
בני בן 3 וארבעה חודשים. עד לפני מספר חודשים לא "ישבנו לצייר" באופן מוצהר, הוא צייר על הקיר, ועל גיליונות דפים גדולים, אבל לא "ישבנו" לצייר.
לצערי קיבל הרבה מדבקות בחצי שנה האחרונה, אותן הוא מסדר על הקיר באופן מאד ייחודי ויצירתי ומלא מחשבה גרפית.
לאחרונה, שמעתי מחברות על אחיזה נכונה וכו', אז קצת נלחצתי ועשיתי מעין מבחנון, הוא אוחז לפי הכתוב וגם אם מבקשים ממנו, הוא יצייר פרצוף ואפילו גילה למרבית הפתעתו שבטעות צייר גוף של ילד..
בימים האחרונות, הוא מבקש לצבוע, ומתעצבן אחרי זמן מה ומבקש דף חדש.
חוץ מזה, הוא טוען בתוקף שאיננו יודע לצייר, למרות שעד לפני כמה חודשים הוא היה מצייר שרבוט ומגלה בשמחה שיצא לו "משהו".
הוא לא צופה בטלוויזיה חוץ משעה בשבת, אבל ספרים ואיורים הקראנו לו המון והוא מדפדף המון מאז ומתמיד..
עליי לציין שהנטייה שלו למכניקה ובנייה של רכבות לגו ודברים כאלה התגלתה לנו כבר לפניגיל שנה באופן מובהק.
ההגיון שלו הוא המוביל בחייו. זה אופיו מתמיד.
הוא ילד שביטחון מאד חשוב לו, הוא לא הלך עד שגילה שלא ייפול. הוא מאד מאד זהיר, אבל יודע להתאמן עד שהפחד (כמו פחד מגובה) עובר לו באחת.
הוא לא מגיע לתסכולים בדברים הגיוניים, כמו הרכבות מסובכות או פתירת מבוכים..
הוא מתוסכל שאינו יודע לקרוא.. מגיל שנתיים וחצי הוא מבקש ללמוד אותיות וכו'.
הוא בחנוך ביתי.
נדמה לי שהבעתי חששות לגבי הביטחון שלו והרצון שלו לקווים מושלמים ובכלל לגבי ציור לאוזני חברים, וגם לאוזניו, בטעות.
אנחנו אוהבים לצייר בצבעי מים יחד, אבל אני רואה שגם שם הוא חושב שהוא לא טוב, גם במהלך פעולת הציור.
האם אפשר לחזור אחורה ולהחזיר לו את הביטחון לשרבט בכיף?

הוא כן יודע להגיד "ציירתי קשקוש", בלי להתבייש - ז"א לעמוד מאחורי הרצון שלו לצייר קשקוש גם אם שואלים אותו מה זה. אבל עדיין, מטריד אותי שהוא טוען שהוא לא יודע לצייר..

חוץ מזה, הוא מאד עצמאי וילד שמח. בענייני אוכל, הוא תמיד אהב לאכול בידיים ואף פעם לא מנעתי ממנו לאכול איך שבא לו ו"לשחק" עם האוכל.. (יש לו סבים וסבתות שתמיד מעירות מצד שני..).
אה, אני מעצבת גרפית ובן זוגי צלם, שנינו עובדים מהבית במחשב בסביבתו..

אני לא יודעת איך זה עובד פה.. אם זה פורום לשאלות תשובות,
אשמח לכל התייחסות,
תודה!
ענת, קצת לחוצה.. אה, וגם בחודש תשיעי לקראת אח נוסף..

הבהרה.. אני ענת אחרת מהענת למעלה..

ענת יקירה ,
האם קראת את הדף ?
אני ממש ממליצה לך לקרוא .
הדף הנוכחי מאוד ארוך ואת עלולה ללכת בו לאיבוד על אף שיש כמה וכמה פוסטים ממש 'בשבילך'.(אחפש אותם בשבילך)
לאחרונה הבנתי שכדאי לקרוא את הדף המקורי ששמו עקרון הרצף באמנות של ילדים היסטוריה
אמשיך לשוחח איתך ברצון רב.
העיקר : את לחוצה וזה בפני עצמו מבקש ארגעה . קחי לך רגע כדי לנשום .
ולעשות הפסקה דוממת .
הילד שלך הוא

. אולי גאון אבל תינוק עכשיו.וחייב לחיות עם פחות אינפורמציות .
תרגיעו מיד.
ותינוק לא חייב לדעת לקרוא ובשום פנים ואופן לא יכול ולא צריך להחזיק את העיפרון בצורה נכונה.
תביני :רק החל בגיל שבע הגוף והנפש מסוגלים להחזקה נכונה של העיפרון !!
תשאלי אותי מה קשור הנפש להחזקת העיפרון - ואענה לך ברצון רב.
בינתיים תנשמי , תנשמו כולכם . תעשו דיאטת אינפורמציה לתינוק . מינימום דיבורים. מינימום אינפורמציות.
נמשיך לשוחח.
@}

בימים האחרונות, הוא מבקש לצבוע,

לצבוע מה ? דפי צביעה ?
חובה לסלקם.להעלימם בפשטות בלי להגיד לילד כלום .
אם שואל איפה הם תהמהמי משהו .. באמת לאן זה נעלם . וזהו.@}

חוה יקרה,
אני מודה לך על תשובתך המהירה. לאחר שכתבתי את השאלה הארוכה, קראתי את הדף מההתחלה,
והפלא ופלא, בבוקר איתמר ביקש לצייר, הוא לקח את צבעי המים שלי, שמתי דפים על השולחן, והוא ישב לידו וצייר ברוגע. אני מצידי, ניסיתי ליישם את מה שקראתי, והייתי רגועה.
בלילה הבנתי, שדווקא בקרב חברי חינוך ביתי יש לחץ עצום לידע, כולם יודעים עד גיל שלוש את האותיות, ואת היסטוריית הויקנגים..
מה שאיתמר יודע, לא לימדתי אותו, אבל בהחלט צריך לפנות את הבית ולהפוך אותו "נקי", כמו שהיה עד גיל שנתיים וחצי.
את חוברות הצביעה בהחלט אעלים, וגם את המחשב מהסלון.
תודה על הדף הנפלא!!
ענת

מה הקשר בין נפש להחזקת עיפרון?

אין קשר. פעם ראשונה שאני אמא..

שלום לך עדי א ,
אתחיל איתך כי שאלתך מובילה אותנו לדבר הגדול ששמו הוליזם.
אחזור אח"כ לענין של ענת שגם שם יש עניינים הוליסטיים אך מרוכזים ספציפית בחינוך הביתי ובאופן אינדיבידואלי לאיתמר.

מה הקשר בין הנפש להחזקת עיפרון?

ראשית כדאי לחיות עם הידיעה הבסיסית :
הכל קשור .
כדאי להפנים עובדה זו על אף שאין אנו מסוגלים להקיף את רוחב היריעה וצריך המון ידע , נסיון וסקרנות כדי לראות את ההקשרים.

בענין הנפש והחזקת העיפרון ...
נתחיל מהנפש .
חשוב לדעת שהאדם בזמן היותו תינוק תלוי באימו באופן מוחלט לפחות עד גיל שלוש -ארבע . התלות נובעת מחוסר יכולת פיזית לשרוד בלעדיה .
תארו לעצמכם איזה סבל נוראי היה עובר כל תינוק אם לא היתה התאמה נפשית לתקופה של התלות ההישרדותית הזו !
הנפש יצרה מנגנון של ריצוי אשר מנחה את התינוק למלא אחר ההנחיות של אמא.
(אני לא אוהבת להשתמש במושג "ריצוי" כי הוא קיבל ברבות השנים קונוטציה שלילית.) אבל בפשטות -
התינוק מצוייד בחושים מיוחדים המכוונים אותו לפעול לפי דרישותיה של האם באופן שזה גורם לו סיפוק . וסיפוק זה עונג נפשי .
(בהדרגה יתפתח גם ריצוי של האב במיוחד בגילאים גבוהים יותר.)
התינוק נולד עם נחיתות גופנית בלתי נסבלת ונדרשים תהליכים ארוכים של התפתחות מערכת השרירים והעצבים כדי שיוכל לבצע
כל פעולה.
הנפש מותאמת ,פחות או יותר,לתיסכול אשר נוצר מחוסר בשילות של האיברים.
תקופת הילדות המוקדמת , גיל שנתיים שלוש
מתאפיינת על ידי היווצרות של אוטונומיה ולקראת יוזמה .
(הדברים מתרחשים בד בבד)
מפאת היוזמה הילד מרגיש הכרח לעשות דברים לבד,בלי הנחיות מצד המבוגרים.
ממש אלרגי להנחיות .
המציאות מוכיחה לו מה הם גבולות היכולת שלו והכל מתרחש בינו לבין עצמו.
המצב שונה כאשר האמא או ההורה מעמידים לפניו דרישה. שם הוא שואף לעמוד בדרישות
ואם איננו יכול לרצות אותם רע לו מאוד מבחינה נפשית .
אם הדרישה לא מותאמת לבשילות מערכת השרירים והעצבים, מנגנון הריצוי שלו עומד מול רף גבוה מידי. התיסכול הוא נפשי.
I am not good enough זו התופעה הפסיכולוגית הנפוצה ביותר עד שנהפכה למושג מקצועי .
מנגנון הריצוי מצייד את הילד ב'חוש חש' אשר נותן לו להרגיש מתי ההורה לא מרוצה ממנו
.....ואז הסבל הוא נפשי .
הדיעה הרווחת בימינו היא שאפשר לאמן אותו באופן מוטורי "והכל יהיה בסדר" אבל זה לא נכון .
כ הדרישה צריכה להיות מותאמת גם ליכולת הנפשית של התינוק לקבל ולבצע הוראות , לרלוונטיות של הדרישה מבחינה הישרדותית ובעיקר לעובדה שיש תפקידים אחרים שהאבולוציה קבעה לכל שלב.

אחזקת עיפרון נכונה מחייבת :
מערכת שרירים ועצבים בשילה,
יכולת נפשית לקבל ולבצע הוראות מדוייקות ,
יכולת נפשית להתמודד עם מבוגר 'לא מרוצה'.
כל הדברים האלה לא קיימים לפני גיל 7-8 .

ועכשיו אני שואלת אתכם בשביל מה להגיש עיפרון בגיל 3 ?
ואני חייבת לקשור זאת לעקרון הרצף באמנות של ילדים . עיפרון הוא כלי גרפי . אבל הגרפיקה באמנות הילד התפתחה במשך אלפי שנים בלי עפרון , בלי מכחולים כל התוכנה של ההתפתחות הגרפית מבוססת על כפות הידיים בלבד עם אבני גיר או פחם של מדורה.
אנחנו, בימינו, נותנים גירי פנדה ,גם זה כבר יותר מידי.
אבל לפחות עוזבים את הילדים בשקט עם אופן האחזקה של הצבעים ... ,
עוזבים את הילדים בשקט להמציא גם את הצורות והסימנים "שלהם" ...
אל תשכחו שהרלוונטיות של אחזקת העיפרון הנכונה היא למען כתיבת אותיות ומילים. אשר לכשעצמן נקבעו על ידי החברה.
ואילו הילד עדיין נמצא בשלב השרבוט
אשר קשור כל כך לעיבוד של חוויות מוקדמות, יוצר מנגנון השומר על הנפש ,אשר הוא נחוץ כל כך להתפתחות האוטונומיה שלו..- כאמור הכל קשור..
ואז יגיע שלב המושגים החזותיים אשר בו הילד יגלה ויפנים את העובדה שסימנים גרפיים יכולים לסמל תכנים מן המציאות , בינתיים הוא כבר לא יהיה אלרגי להוראות של אחרים ואז הוא יהיה בשל לכתיבה .
וזה יהיה בין גיל 7-8 ואז הוא גם יהיה בשל לאחזקת העיפרון
@}
אשמח להמשיך איתך.

והפלא ופלא, בבוקר איתמר ביקש לצייר,
הי ענת ,
זה שוב עניין הוליסטי . הכל קשור .
התינוק חי באחדות תודעה ומתוכה 'קורא' את מחשבותיה של אמו . קוראים לזה טלפתיה אבל נותנים לטלפתיה קונוטציה 'מיסטית' אשר לא מועילה לנו .
גם מנגנון הריצוי שדיברתי עליו בפוסט הקודם פועל באופן 'טלפתי' .
יפה. אז איתמר קרא את מחשבותייך ואולי גם מתוך מנגנון הריצוי - ביקש לצייר .
בינתיים את היית רגועה והוא יכול היה להתמסר לאמנות שלו בשקט . כי אמא רגועה זה טעם החיים .
תכונת הטלפתיה במשפחה ובחינוך ראויה לתשומת לב .ראוי שמחנכים ישמרו על מחשבה חיובית ,אהדה לזולת , אופטימיות ושמחת חיים .

באשר לחינוך ביתי ולחץ על לימוד .
טוב שאת נעשית ערה לכך.
לחץ זה דבר מיותר ומזיק . מזיק . מזיק.
מה שווה חינוך ביתי אם מעתיקים הביתה את הלחצים המיותרים של מסגרות החינוך ?
יש קבוצות שלמות בחינוך הביתי כל החזון שלהם מושתת על : "תנו לגדול בשקט".
(גילוי נאות : אני סבתא בחינוך הביתי )

עכשיו כשאתם מתכוננים לתינוק חדש זה נפלא שאיתמר מצייר .
במיוחד עכשיו לקראת בוא התינוק הנוסף .
כשהוא אומר שהוא לא יודע לצייר תהיי מוכנה עם תשובה פשוטה : לצייר זה דבר טבעי כל בנאדם יודע לצייר .
אל תבקשו ממנו לצייר פנים או משהו . אל תבקשו . הצייר פועל ממקום פנימי וכאשר אתם מבקשים אתם נוגעים במקום שאין לגעת בו.
כשהוא אומר יצא לי בטעות גוף של בנאדם ,תסתכלי בציור כדי להבין מה כוונתו ותהנהני במאור פנים .
אם את רוצה לדון איתי בדקויות נוספות אשמח לשמוע .
@}

אשמח שתשתפי אותי עוד עם ענייני הציור
שלו .

כל דרישה צריכה להיות מותאמת גם ליכולת הנפשית של התינוק לקבל ולבצע הוראות , לרלוונטיות של הדרישה מבחינה הישרדותית ובעיקר לעובדה שיש תפקידים אחרים שהאבולוציה קבעה לכל שלב.
בכלל גרמת לי לחשוב על גמילה מחיתולים, אבל זה באמת לא קשור.

האמת ששאלתי בכלל כי חשבתי על כול המבוגרים שאני מכירה שלא מחזיקים נכון עיפרון, ותהיתי לגבי מה אפשר ללמוד מזה על הנפש שלהם.

יהיה בין גיל 7-8 ואז הוא גם יהיה בשל לאחזקת העיפרון
באמת? בגיל 8? אפילו אצל האנטרופוסופים מתחילים קודם, וגם הבנתי שהכתיבה, באופן טבעי, מקדימה את הקריאה. בקיצור, תוכלי להרחיב עוד על הנושא?

ויש לי עוד שאלה: הבת שלי בת שנה ושלושה חודשים, התנועה שלה כרגע ב "סיטואצית הממרח" היא תנועת וישר (מגב). מתי בערך הם מפתחים תנועות נוספות? מתי יוצרים קו?

תודה רבה לך על התשובות ומאור הפנים.

בכלל גרמת לי לחשוב על גמילה מחיתולים, אבל זה באמת לא קשור.

בקר טוב יקירה ,
מחשבה מעניינת . מה חשבת על גמילה מחיתולים? ומדוע חשבת שזה לא קשור?

האמת ששאלתי בכלל כי חשבתי על כול המבוגרים שאני מכירה שלא מחזיקים נכון עיפרון, ותהיתי לגבי מה אפשר ללמוד מזה על הנפש שלהם.
באמת ?
אני ממש מופתעת . זה חיבור מכיוון שונה לחלוטין. למה את מתכוונת ?

מחשבה מעניינת . מה חשבת על גמילה מחיתולים? ומדוע חשבת שזה לא קשור?
אני לא פישפשתי את הבת שלי עד גיל שנה, ובגיל שנה גמלתי אותה מחיתולים, שזה דבר שמקובל פה באתר, וגם אצל עמים שלמים באסיה כדרישה סבירה. עכשיו, את אומרת שילדים בגיל הזה לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות. ברור שלהגיד לתינוקת איפה לעשות פיפי זה ממש להגיד לה מה לעשות. אז, יכול לנבוע ממה שאת אומרת שאולי לא כדאי לגמול בגיל הזה. סתם, מחשבה.
חשבתי שזה לא קשור כי נושא הדף הוא אומנות של ילדים. אני לפחות לא מאפשרת לה לגעת בהפרשות שלה, זה נראה לי לא היגייני, ויש מספיק דברים אחרים בעולם למרוח.

_האמת ששאלתי בכלל כי חשבתי על כול המבוגרים שאני מכירה שלא מחזיקים נכון עיפרון, ותהיתי לגבי מה אפשר ללמוד מזה על הנפש שלהם.
באמת ?
אני ממש מופתעת . זה חיבור מכיוון שונה לחלוטין. למה את מתכוונת ?_
חשבתי, מה זה אומר על אנשים שיש להם מוטוריקה עדינה טובה, למשל, הם מנגנים יופי בגיטרה, או שיש להם כתב ממש יפה, אבל הם מחזיקים עט עם כול האגרוף. אני חושבת על אח שלי שמנגן יפה, ועל עוד חברה יש לה יכולות גרפיות מעולות, כתב יפה והכול, אבל שניהם מחזיקים עט כאילו הם לא היו בכיתה א'.
אני תוהה לגבי חוסר הרצון/יכולת להפנים את האחיזה "הנכונה". האם מדובר בשריד של קושי של גיל מסוים, או אולי משהו שעדיין נמצא שם?

מתי בערך הם מפתחים תנועות נוספות? מתי יוצרים קו?
הם מפתחים תנועות נוספות כל הזמן . כל צעד, כל אחיזה , כל התנהלות מוטורית מובילה להתנהלות מוטורית נוספת .
מתי יוצרים קו ? יוצרים קוים כל הזמן. כרגע הקוים מעורבבים עם קוים אחרים ועם קוים שהולכים הלוך ושוב (קו מרובה - במינוח מקצועי) .
אט אט,יחד עם הכושר המתפתח של הפרדת תנועות ,יוצא שגם הסימנים נעשים מופרדים.
העין לוכדת סימן מופרד והוא 'נחשב' לטוב יותר ובהדרגה משתמשים בקו המופרד יותר ויותר. עד שמגיע קו מופרד שהוא גם עומד "אנך" ואני טוענת שהוא "אנוכי" - אני בשפה המודרנית. זה כבר סימול התחלתי.
בינתיים יש גם קוים מופרדים שהם תוצאה של תנועה סיבובית ואז מתגלה הקסם הראשון עלי אדמות - קו שמתחיל במקום אחד וממשיך עד שייפגש עם ההתחלה .
לדעתי זה הזמן שיש סימול ראשוני שהתינוק
קורא אותו כסמל לחוויה מוכרת -
הקו הסגור מסמל את הסגירות ברחם או את העובר .
כל זה קורה עד גיל 3 פלוס מינוס.
@}
אף תינוק עדיין לא אישר לי סברה זו

אבל ההמשך מעיד על ההתחלה.

@}

שלום,
הנסיון עם גירי הפנדה לא עלה יפה, הם כנראה נראים מאד טעימים, אז התינוקת רק רצתה לנסות לטעום אותם...
נשאר בנתיים עם הממרחים, הבוץ החול והמיים.
רציתי לשאול לגבי אחיזת מכשירים. כמובן שבגיל שנה ושלשה חודשים אין עדיין יכולת לשלוט בכפית או בכף, אבל משלב מסוים המתוקה זיהתה שאנו משתמשים בהם ורוצה גם.
אני נותנת לה לאחוז בהם והיא מחקה את תנועותינו. אני לא באמת מצפה שהיא תצליח לאכול כך. לפעמים מצליחה ולפעמים לא, אני ממשיכה להאכיל אותה בכפית נפרדת או שהיא מאכילה את עצמה בידיים.
אני לא מעירה לה שום דבר על האחיזה ולא מתקנת.
מה דעתך?

אני תוהה לגבי חוסר הרצון/יכולת להפנים את האחיזה "הנכונה". האם מדובר בשריד של קושי של גיל מסוים, או אולי משהו שעדיין נמצא שם?
הי עדי_
אישית אני מסתייגת מפענוח עניינים של בני אדם שחייהם מתנהלים באורח מתקבל על הדעת לכל הדעות , אלא אם כן הם קליינטים שלי והקשר דורש פענוח של סוד מצוקתם.

שניהם מחזיקים עט כאילו הם לא היו בכיתה א'.
והרי ידוע שהם היו בכתה א' אבל לא ידוע כלום על ההסטוריה שלהם כתינוקות,בני כמה היו בעת הלימוד,טיב הקשר עם המורים , מידת הלחץ שהופעל עליהם , ועד ועוד .
והרי בהרבה בתי ספר גםהפסיקו להתאמן בכתיבה תמה ובהחזקה נכונה והשאירו לילדים לעשות זאת כרצונם -לך תדע מה פה תואם.
יחד עם זאת , באופן לגמרי לגמרי כוללני , אצלי זה מתקשר לחירות פנימית , יכולת להיות שונה ,יכולת של האדם לעמוד על שלו
.....

וכד'

אז התינוקת רק רצתה לנסות לטעום אותם...
הי מעין ,
התינוקות מכניסים דברים לפה , - זו תכונה הישרדותית

קודם כל לברר אם זה אוכל.
מפה לשם הם אוספים אינפורמציה ,לומדים את תכונתיהם הבסיסיות ורוכשים נסיון .
מה למדנו שהילדה

ואפשר לחכות עם הצבעים בדיוק כמו שהחלטת .
בינתיים כדאי לך להשתעשע בשירבוטים בצבע
ובעוד כמה חודשים הקטנה תרצה לחקות את התנהגותך .
_אני לא מעירה לה שום דבר על האחיזה ולא מתקנת.
מה דעתך?_
מעין היא

תינוקת,|תינוק|תינוקת ...
תהני ממנה ,תורידי את העול המיותר מעלייך ,
תתנהגי כמו שאת מתנהגת בטבעיות היא כבר תחקה אותך .
@}

רציתי לשאול לגבי אחיזת מכשירים.
אל תמהרו להכניס מכשירים לידיים של הילדים .תחשבו פרימיטיבי : אין מכשירים .
גם עם פלסטלינה ובעתיד עם חימר תילמדו להשתמש בכפות הידיים ובאצבעות . היום מכניסים כלים לידיים של קטנטנים יותר מידי מוקדם וזה מזיק ומונע התפתחות !
@}
אסביר בהרחבה למי שישאל , אך אבקש לקרוא בדף ואח"כ להמשיך איתי.

ברור שלהגיד לתינוקת איפה לעשות פיפי זה ממש להגיד לה מה לעשות.
תודה עדי א על זוית אחרת לגמרי שאת מוסיפה לדיון.
אבל לפני הכל !
שימו לב שאנו מדברים על תינוקת בת שנה ושלושה ח'וכשדיברנו על החזקת עיפרון התייחסנו לילד בן שלוש וארבעה חודשים והטיעונים היו בהתאם מכמה וכמה זויות כך שאל תתבלבלו אפשר בקלות להגיד לילד מה לעשות ביחס לכל מיני דברים.
דיברנו על בשילות של מערכת השרירים והעצבים . פיפי-קקי זה סיפור של שליטה בסוגרים ומתברר שיש לסיפור הזה היסטוריה מעניינת :
הענין עם הפיפי-קקי זה ספור כל כך קדום
ושייך לרגעים הראשונים של החיים .
לעומתו הנושא של החזקת העיפרון הוא מודרני לחלוטין , לא רלוונטי להישרדות הפיזית ומתקיים בגיל 6-7-8 שזה מיליוני שנה אחרי מנגנון ההפרשות .(קחי כל שנה כמיליון שנה של איבולוציה ...).
באשר לחיתולים . אני דוגלת בגידול תינוקות ללא חיתולים . יש דף רציני ביותר באתר וכדאי לקרוא בו .
מדובר על מנגנון טבעי שקיים בבני אדם ביחס להפרשותיהם . מנגנון דומה קיים אצל בעלי חיים נוספים .
ההחתלה משבשת את המנגנון הזה .
כאשר אנחנו 'גומלים' את התינוק מחיתולים אנחנו למעשה עושים לו טובה גדולה מאוד
כי אנחנו מחזירים אותו למנגנון טבעי אשר טבוע בו מקדמת דנא .
@} איך זה רלוונטי לנושא של הציור הילדי ?

גם הוא קשור ישירות להבשלה של מערכת השרירים והעצבים וליחסי גומלין בין הגוף והנפש. גם הוא מנגנון טבעי אשר החברה משבשת ביד רמה ובינתיים עדיין לא מחזירה

עצמה למוטב .
@}

_לעומתו הנושא של החזקת העיפרון הוא מודרני לחלוטין , לא רלוונטי להישרדות הפיזית ומתקיים בגיל 6-7-8 שזה מיליוני שנה אחרי מנגנון ההפרשות .(קחי כל שנה כמיליון שנה של איבולוציה ...).
באשר לחיתולים . אני דוגלת בגידול תינוקות ללא חיתולים . יש דף רציני ביותר באתר וכדאי לקרוא בו ._
חוה בת חיים , תודה רבה לך על התשובות המחכימות. השכלתי מאוד.

אני רוצה לשתף אותך במשהו.
לפני יומיים, אחיינית שלי באה אלי בלילה כדי שאשמור עליה. שני ההורים הלכו לעבוד. היא באה מאוד עצובה, כי היה לה ערב לא קל. היא לא הסכימה להיות אצל אף אחד, רק אצלי. היא בת כמעט 4.
הבת שלי ישנה, ויכולתי לתת את כולי בשבילה.
יש לנו מערכת יחסים נהדרת, למרות שאנחנו לא מדברות אותה שפה.
הצעתי לה לצייר. היא מאוד אוהבת לצייר. אמא שלה מציירת איתה המון, אבל היא לא שמעה על חוה בת חיים (-:. אני לא יכולה להעביר לה אינפורמציה - קשיי שפה.
היה לי רק עט עפרון, אני יודעת שזה לא טוב, אבל עדיין לא מצאתי פה פנדה (מה שחשבתי שהוא פנדה, זה בכלל גירים). לא ידעתי שהיא תבוא אלי, אז לא הייתי מאורגנת.
הילדה התחילה לצייר פרפר, ואני על דף שלי שרבטתי. שיחקתי עם העט (האמת, היה לי כיף). חמש דקות אחר כך היא גם התחילה לשרבט. אני מקווה שפעלתי נכון.
עשר דקות אחרי זה הילדה הייתה מלאת חיוכים. זה היה נהדר לראות.

למחרת היא באה עם אבא שלה, וביקשה לצייר מיד (מה לעשות עם הבת שלי במצבים כאלה?) היא ציירה פרח, ובכל עיגול היא ציירה קו מאונך ואחד מאוזן. בדיוק כמו שאת מתארת.
הייתי חייבת לספר לך את זה. את כאילו היית בחדר איתנו.
לפני כמה חודשים, הייתי נותנת בטח מדבקות ועושה עוד הרבה טעויות. לפחות לא יכולתי לשאול אותה מה היא מציירת גם ככה

.

אז רציתי לשלוח לך נשיקות ואהבה על הדבר הנהדר שאת עושה כאן.

באמת? בגיל 8? אפילו אצל האנטרופוסופים מתחילים קודם

בביה"ס אנתרופוסופי מקבלים עפרונות בכתה ב' שזה בדיוק 7-8 (עד אז כותבים עם גירי שעווה )
וגם אז, עפרונות שמנמנים כאלו...(הם נפלאים באמת העפרונות האלו, הילדים מקבלים בהדרגה את 12 הצבעים וכל קבלת עיפרון כזאת היא חגיגה קטנה)
ראיתי כתה ג' שמשתמשים בה קצת בעפרונות עופרת רגילים ועכשיו כשאני חושבת על זה זה בהחלט מעורר אצלי שאלה האם גם זה לא עלול להיות מוקדם מידי...

תודה ,פילפילון , על המידע !
לא ידעתי איך זה בדיוק אצל האנתרופוסופים
ונכנסת בדיוק ברגע המתאים . או שאולי אתה קורא כאן בקביעות ?
אולי תוכל להוסיף על התרשמותך בענין התפתחות הציור אצל קטנטנים ? או שאינך עובד עם קטנטנים?
@}

שלום אצנית
את מתארת דבר מאוד מעניין:
הילדה התחילה לצייר פרפר, ואני על דף שלי שרבטתי. שיחקתי עם העט (האמת, היה לי כיף). חמש דקות אחר כך היא גם התחילה לשרבט. אני מקווה שפעלתי נכון.

התיאור הזה שופך אור על כמה אספקטים :
1) הילדה הקטנה , מתוך קשב גדול ל"רצונו" של המבוגר מחקה אותו . את שרבטת - גם היא שרבטה .
2) בהעדר שפה מילולית שלטו בסיטואציה שפות אחרות :

שפת החיקוי ,
שפת האנרגיה שהיו לה ביטיים חיוביים- חיבה ואהבה אשר קיימת ביניכן.
שפת הציור . הילדה מכירה את השרבוט כי היא בגיל המתאים והבינה את 'מה שאת אומרת' .

תארי לעצמך שהיית מציירת חיות וילדים ברמת שכלול של מבוגר . - ברור שהיא לא היתה יכולה לתקשר איתך ! כי לחקות זאת זה יהיה למעלה מיכולתה ,כלומר שפה אחת נפסלת כבר .
מקסימום היתה יושבת מרותקת למעשייך ...
ואז איפה זה משאיר אותה ?
הבה נמשיך :
אמא שלה מציירת איתה המון.
תאמיני לי אצנית , אמא שלה מציירת איתה המון ומעמידה לפניה מופתים גדולים מידי לגילה ובחברתך הילדה חשה הקלה.
הילדה התחילה עם פרפר כי נדמה לה שזה מה ש'צריך' לצייר . פרפר ממש זה מאוד מוקדם בגיל 4 לפי התפתחות המנגנון הטבעי .
(אמנם זה נפוץ בימינו עקב מופתים גבוהים שכל המערכת מעמידה מול הילדים והם נשאבים לשם ואני בטוחה שזה לרעתם.)
הילדה , אחייניתך , בת 4 , מוצאת הקלה בזה שאת משרבטת 'סתם' וזה אולי מניע אפילו חזק יותר מסתם חיקוי לכך שהיא מצטרפת אלייך. אילו ה'פרפר' היה באמת האמנות האוטנתית שלה היתה היא מתרכזת בשלה ומניחה לך להתרכז בשלך.(וייתכן שזה גם יקרה)
נמשיך:
למחרת היא באה עם אבא שלה, וביקשה לצייר מיד. היא ציירה פרח, ובכל עיגול היא ציירה קו מאונך ואחד מאוזן.
לבקש מיד לצייר - ברור שזו הצהרת אהבה ואמון .
לצייר פרח ומכל עיגול לעשות מנדלה זה מראה לנו בוודאות את המיקום ההתפתחותי שלה מבחינת השרבוט ! ומבחינת ה'תקשורת' ביניכן היא מראה לך על ידי הציור הזה את מי שהיא 'באמת'...
ההצלבה אופיינית בדיוק לגיל שלה .
אבל עדיין היא שבויה בגישה שצריכים לצייר "משהו" . במקרה זה - פרח.

כאשר תציירו ביחד בעתיד את יכולה להוסיף לשרבוטים שלך הצלבות כאלה , אבל בלי ה'הכרח' של פרח .. כי ההצלבות האלה המוקפות בקו מעוגל מובילות הלאה והלאה

בעיקר עם עושים לקו המעוגל קרניים באופן רדיאלי .(תגלי זאת בעצמך).

באשר לבת שלך . היא קטנטונת . החיים של בת 4 מתרחשים על השולחן והחיים של הקטנה מתרחשים למטה. חוצמיזה ילדים תינוקות בנויים לחיות עם ילים גדולים מהם וחד עם הגנה מסויימת מצד ההורה זה מסתדר.
אשמח להמשיך לעקוב איתך על המתרחש.
אולי את יכולה לשלוח לאתר את הציורים ?
עברנו לנשיקות ?

באחדות
ח.

למה יצא לי בכתב מודגש ?
לא התכוונתי.

החיים של בת 4 מתרחשים על השולחן והחיים של הקטנה מתרחשים למטה.
הבעיה היא שהחיים של כולנו כרגע על הרצפה, לכ ן הגוזלית כן עדה לכל המתרחש. אני אנסה למצוא פיתרון. אני מרגישה שזה ממש מוקדם בשבילה.

את יכולה להוסיף לשרבוטים שלך הצלבות כאלה ,
לא הבנתי אם אני כן צריכה עיגול מסביב. האם כדאי לעשות ביד שמאל כדי שלא יהיה מושלם?

בעיקר עם עושים לקו המעוגל קרניים באופן רדיאלי
האם הכוונה ל"שמש" שכתבת עליה לאורך הדף?

אין לי אפשרות לשלוח ציורים. ציור זה נזרק, למרות שהיתה לי הרגשה שזה יעניין אותך.
אני אשמור את הבאים (בלי שהיא תדע) וכשיתאפשר לי, אני אשלח.

ונחזור ל- באחדות. @}
אצנית

עברנו לנשיקות ?_ _ונחזור ל- באחדות.

הכל טוב , נשיקות זה אחלה ... הרגשתי את התרוממות הרוח שהדף נוסך בך ומתוך שמחה אמרתי זאת .לא חלילה פורמליות .

אין ספק שמנגנון האמנות הילדית , שהוא טבוע בתשתית הוויתנו , גורם לנו אושר כשאנו מתחברים אליו מחדש . במשך שנים רבות כשעבדתי עם ילדים קטנים ראיתי את האושר הזה זורח בעיניים שלהם .
אני בטוחה שזה מה שראית בעיניים של הילדה ואת תראי עוד ועוד מזה ככל שתמשיכו להתענג על ציור .
באשר לקטנטונת

שלך .
גם בסיטואצית רצפה כמו שאצלכם כרגע
(בוא'נה זהמעורר סקרנות

)
אפשר לייצר הפרדה כלשהי מהגדולה , גם על ידי שעות אחרות של עיסוק וגם על ידי כך שלא עושים מזה עסק גדול - כל אחד עסוק בענייניו , ילדים בנויים לחיות עם אחים , חברים וכד'. העיקר הוא לא לעשות לקטנה 'שיעורים פרטיים בציור' . האחיינית עלולה לעשות זאת כי זה מה שאמא שלה עושה איתה ואז מרוב אהבה היא תרצה להעניק לה כמה . זה חשוב לא לשבת ולהראות לקטנה ."הנה פרח" "פרפר" וכד' ממש חשוב . היא עוד קטנה אבל מתקרבת לגיל הרגיש של 2ש'.

באשר להצלבות עם קו מעוגל . תארי לך שאת עושה כמה וכמה אלמנטים של הצלבה מוקפת בקו תוחם . הוא יכול להיות מעוגל יותר ומעוגל פחות ולפעמים דומה כמעט למלבן . קבוצה כזאת , מעוררת המון דמיון . אח"כ קו שיוצא כקרן או כמה קוים ולצייר ממש לאט . וכן יד שמאל זה טוב או יד רוטטת קצת . וכן זה יגיע למוקדים מקרינים כמו שכתבתי.
ממש חשוב שיהיה לך לפחות גיר פנדה אחד
oil pastel . שישלחו לך בדואר .
גירים זה יכול להיות נחמד על נייר שחור(?)
חוץ מהאבק שאולי מיותר.. או על מדרכה .
תודה שאת קוראת ושמחה שאת מיישמת.
@}

תודה על התשובות המעמיקות. כן, הדף הזה באמת מלהיב אותי. כמו שציינתי לפני כן, הוא נתן לי המון לנקודות למחשבה בקשר לחינוך חופשי והחיים בכלל עם הגוזלית.
_גם בסיטואצית רצפה כמו שאצלכם כרגע
(בוא'נה זהמעורר סקרנות_
בסך הכל סיטואציה מוזרה ולא הכי נוחה. הלוואי וזה היה באמת מעניין (-:

הגוזלית שרבטה השבוע עם עט. אני יודעת שזה לא טוב, אבל זה יצא במקרה. בן זוגי ישב איתה ליד שולחן האוכל (אנחנו קצת מתורבתים (-:) ועשה חישובים לעבודה שלו (הוא עובד בבית). היא חטפה לו את העט והחלה לצייר על היומן שלו (בזכותך אני לא כותבת לקשקש). הוא לא היה מסוגל לקחת את זה ממנה (היא יודעת לעמוד על שלה, המתוקה). הוא אומר שבהתחלה היא אחזה בעט בחלק העליון, ובשלב מסוים היא שיפרה את אחיזתה לבד.
אני לא יודעת עם זה סימן לעבור איתה שלב. היא עוד ממש קטנה, שנה + 3.
כאשר אנחנו בחוץ היא עסוקה מדי בחקירת הסביבה, ושיפור ביצועיה הגופניים, לכן נראה לי שבגלל זה היא לא מתעסקת עם החול, והאדמה כהשראה. ואנחנו דיי הרבה בחוץ, בים או בגינה. עם האוכל זה סיפור אחר, בו היא אוהבת לגעת, להימרח ולשרבט.
רציתי לדעת מה דעתך.
תודה מראש. @}
אצנית

שלום אצנית יקירה ,
סליחה שלא עניתי לך עד כה . לא יכולתי .
דעתי היא שהגעת לרגע שעלייך להיכנס ל"המתנה" .
את למדת הרבה חומר בזמן האחרון ולקרוא זה צ'יק צ'ק

עכשיו עלייך לחכות בסבלנות ארוכה ארוכה . כי התהליך במציאות הוא ארוך ולא כולו גלוי לעין .
אתם גם תצטרכו לקבל עכשיו מושג על ההבדל בין האוניברסלי לבין האינדיבידואלי .
אתם תראו עכשיו שלא כל מה שאני כותבת מתרחש ב 100% אצל ילדתכם . כי אני כותבת על הכל ועל כלל האוכלוסיה ומה שמתרחש אצל הפרט הוא רק חלק מזה.
והוא מעוצב על ידי הסיטואציה האינדיבידואלית הספציפית .

באשר לחטיפת העט מידיו של אבא ובכלל 'חטיפה' :
הוא לא היה מסוגל לקחת את זה ממנה. וגם רצוי ביותר שלא ייקח ממנה בכוח - כי הרי כך הוא ממש מדגים לה איך ובאיזה כוח לחטוף

הדבר המומלץ הוא : 1) לעניין אותה בדבר אחר ואז להחזיר לעצמו את העט .
או 2) לתת לה משהו אחר או כלי גרפי אחר ונייר אחר ולומר לה בסמכותיות פשוטה : הנה צבע ונייר בשבילך .
3)ובעתיד לשים לב ולשמור על כלי העבודה ואיזור העבודה במרחק סמכותי מאיזור המחיה שלה . - זה חשוב בשבילו ומאוד חשוב בשבילה !
תבינו:
התינוקת שלכם נחמדה , זאת דרך הטבע , ואתם לא רוצים שהיא תתפתח לכיוון של יצור שתלטני . לקשקש/לשרבט/לצייר על היומן של אבא או אמא זה נחמד בדיוק פעם אחת ...
עליכם לזכור שהילד , כמו כל בעל חיים הוא יצור טריטוריאלי ולקשקש על הדבר מבטא בעלות עליו.
גם אנחנו , המבוגרים , אנו בעלי חיים וגם אנחנו טריטוריאליים . כדי לשמור על מצב נאות צריך לשים לב עכשיו.
הקטנטונת שלך ממש תינוקת ויש עוד המון זמן עד שתגמור את השלב הראשון של השרבוט .
אשמח להוסיף אם צריך.
אל תתיאשי אם ייקח לי כמה ימים עד שאשוב אלייך .
שלך באחדות
ֳ@} חוה

כששאלתי על השלב הבא, התכוונתי אם לתת לה נייר וצבע.
בינתיים זה מה שעשיתי. יש לה דף וצבע אחד שהיא יכולה לגשת מתי שהיא רוצה. היא ממש אוהבת את זה. קטע מוזר - גם ביומן, וגם על דף אחר, יצא לה כוכב מהקווים האקראיים.
מצאתי פה סוף סוף פנדה

. לא כתוב עליו שום דבר אם זה לילדים, אז קניתי צבע פשוט לבינתיים, שלא רעיל לתינוקות, ובאמת כבר יש עליו כמה נגיסות. היא כנראה חקרה את זה מספיק, וגילתה שזה לא טעים, והפסיקה. עכשיו אני יותר סומכת עליה.

ואתם לא רוצים שהיא תתפתח לכיוון של יצור שתלטני
אני עובדת על זה D-:. היומן בצד. העטים מוחבאים .דפים ריקים גלויים. עם עטים היא שחקה הרבה זמן. כמו גם כפות, כלי מטבח. את העטים היא אוהבת לאחוז. לפני לא הרבה זמן הפסקנו את זה כי היא למדה לפתוח אותם. אולי בגלל זה האחיזה שלה כל כך טובה? אני לא יודעת, אבל אני מרגישה שזה עוד דבר שהיא אימנה את עצמה מתוך אינסטינקט טבעי.

עוד דבר קטן.
כשהתחלתי להסתובב פה באתר, הגעתי לדף אני ילדת אינדיגו. נושא שמאוד מעניין אותי. הדף היה מבחינתי קצת טפל, והוא לא הוסיף לי שום דבר.
קראתי שני ספרים על זה, לא הרבה אחרי שהיא נולדה (ריגש אותי כמו הדף הזה (-: ). אני חושבת שגם אני מתאימה לקטגוריה, בדרך שלי (אולי זה רק רצון להרגיש מיוחדת). יש לי הרבה מחשבות על כך, והרבה שאלות.

לפני כשבועיים נכנסתי שוב לדף, בגלל שהוא מופיע פה למעלה, וגיליתי מי בעצם פתחה אותו

.
אני חושבת שזה יהיה נהדר לפתח אותו עוד. את ילדת אינדיגו שהייתי רוצה לשמוע ממנה עוד על דעתה. אני יודעת שזה לא קשור לדף הזה.
הגוזלית מתעוררת...
באחדות. אצנית

אולי זה רק רצון להרגיש מיוחדת).

.... את מיוחדת גם ככה . בלי אינדיגו ובלי רצון להרגיש .. - את מיוחדת כי זה טבע האדם .כל אדם הוא מיוחד. אינדיבידואלי . אך באותה מידה משתייך תמיד לאוניברסלי .

באשר לילדי אינדיגו , היום כבר הרבה זמן מדברים על ילדי קריסטל ולא אתפלא אם יש כבר זן חדש . הפסקתי לעקוב , אבל זה באמת מעניין.

מדובר על שינויים אשר חלים בתודעה הקולקטיבית של בני האדם . העבודה הפילוסופית שהיא חלק בלתי נפרד מטבע האדם ,המודעות המתפתחת בעקבותיה , האסונות ,המלחמות ,הטראומות
הנוירוזות בעקבותיהן,קצב החיים המטורף למשל בחברה המודרנית , סדר היום ,בתי הספר והנוירוזות בעקבותיהם - כל אלה ועוד משנים את התודעה , משפיעים עלינו -אנו משפיעים על ילדינו - הם משפיעים על ילדיהם - וכך הלאה עד שנוצר זן חדש של אנשים .
ילדי האינדיגו זוהו כ"זן" בתחילת שנות השמונים . אני נולדתי בסופ שנות הארבעים . יהיה מי שישאל איך מתקשר שנות ה -80 לשנות ה - 40 וזאת באמת דוגמא אשר מראה לנו שהתהליכים הם ארוכים . לא "הכל" קורה ל"כולם" באותו הזמן.
יש רגעים בהיסטוריה שיש מסה קריטית של בני אדם "דומים" בגישתם ואז מתעוררת תחושת אחדות ו"כולם" עושים "אותו דבר" - כך מתרחש שינוי.
הרחקתי לכת ? - זה קורה לי הרבה .
סוף סוף אני ילדת אינדיגו

נמשיך?
@}

זאת הייתי אני (האינדיגו) ,- ממחשב אחר .

ועוד הערה בקשר לגוזלית : נדמה לי שכבר הזכרנו את ההתפתחות המוטורית שלה .
אם תוכלי להשיג גיליון בריסטול (100על 70 ס"מ) זה יהיה נהדר בשבילה .
@}

מתנצלת מראש אם יהיו טעויות.

את מיוחדת גם ככה . - אני יודעת

.
ילדי האינדיגו זוהו כ"זן" בתחילת שנות השמונים .
אני ילידת שנות ה-70 (בשמחה רבה מתקרבת ל- 40

).
אני גם מרגישה שזה התחיל יותר מוקדם ממה שאומרים, אבל בטפטופים. מדברים היום על ילדי אינדיגו, קריסטל וקשת (עוד לא הבנתי מה טוענים ההבדל ביניהם, והאם זה משנה).

עד שנוצר זן חדש של אנשים .
זוהי בדיוק הנקודה שאני חושבת עליה הרבה. בעיקר בקשר של הספר של "עיקרון הרצף". אני מאמינה שהתיאור של התינוקות המערביים נכונים עד כאב, אבל היא "מאדירה" (לא מוצאת מילה אחרת, ואני חושבת שזו לא תקנית...אבל שמניקים מותר הכל

) מדי את חיי השבט. לא יודעת משהו חסר לי. כמה שאנחנו אוהבים להתלונן על ההווה, העבר גם לא משהו.
השאיפה שלי היא לא לחזור אחורה אלא ליצור / לעזור ל- זן חדש.
נוטים להסתכל על אבולוציה כתהליך אטי שלוקח שנים. מילוני שנים. אני חושבת שקצב החיים המהיר היום, קשור גם לזה. מכל ההיבטים - גופנים, נפשיים. האבולוציה, השינויים, הרבה יותר מהירים ומורגשים. (אני מקווה שאני מובנת. הרחקתי לכת ? (-: ).
וזה מחבר אותי לעקרון הרצף של הציור. האם הילדים של היום יפתיעו גם בנושא הזה. בסך הכל גם פנדה, אין הרבה שנים. טיפה בים במונחים היסטוריים, ועדיין צבע ונייר בא יותר טבעי לגוזלית, מאשר אצבע או ענף ואדמה. לא יודעת, סתם מהרהרת בקול (בכתיבה). בגלל זה מתעניינת לשמוע את דעתך - אחרי שראית מקרוב כל כל הרבה ילדים, במשך הרבה שנים. אני צופה בילדה אחת, בסך הכל קצת יותר משנה.

שמתי לגוזלית גליון קצת יותר עבה מבריסטול, להדביק על הרצפה אין סיכוי, היא תלשה את זה דבר ראשון.
האם אני צריכה להיזהר עם פנדה, כי היא מכניסה לפה עדיין דברים?
הצלחתי להבין שהבעיה עם פנדה זה הלכלוך שזה יוצר - אבל לי ממש אין בעיה עם זה (-:. האם בגלל זה הורים מעדיפים צבעים האחרים לזאטוטים.
נהנית להתכתב פה אתך. תודה על הכל.
באחדות. אצנית

חווה, אני חייבת לספר לך סיפור משעשע שמתקשר לשיחתנו בנוגע לאחיזה נכונה:
היינו הסבתא רבה בשבת, ונושי (1.4) שיחקה בחדר עם הבנות דודות של אבא שלה (13 ו-8). הגדולה עשתה שיעורי בית והקטנה ציירה. באיזשהו שלב הן כנראה החליטו שנושי צריכה לצייר גם (אני הייתי בסלון, אבל שמעתי בגדול מה הולך).
שבאתי לראות איך הולך, ראיתי נושי קישקשה על דפים להנאתה, ופתאום אני שומעת את הבת דודה הקטנה אומרת לה "אבל נושי, את מחזיקה את העיפרון לא נכון" וניסתה לתקן לה את האחיזה.
האמת, ממש צחקתי.

שלום חווה,
ילדתי בת שנתיים וחצי לא רוצה לצייר, היא רוצה שאני אצייר לה...
תציירי לי ברווז\ יונה...
איך להתייחס לזה?

אמא מא יקירתי ,
בת שנתיים שיודעת לבקש ברווז /יונה , זו תינוקת אשר חשופה לאינפורמציות אשר עדיין איננה מסוגלת לעכל .
האם את יודעת כיצד התגלגלתם למצב ? ? מי האנשים הקשורים לכך ? האם אתם "קוראים" ביחד הרבה סיפורים עם המון ציורים ?
זה רציני.
פרטי כמיטב יכולתך ואוכל להדריך אותך כיצד לתקן את המצב .
כתבתי על הנושא כמה פעמים כדאי לך לחפש ובינתיים גם לקרוא לעומק מה שתיפגשי במקרה.
איך להתייחס ? - בעיקרון צריכים עכשיו להיכנס לדיאטה חריפה : להעלים כל חומרי ציור , להתעלם , לא להיכנס לשיחות עם הילדה על הנושא . ולהפסיק להראות ציורים , כלומר להפסיק
להקריא ספרים . אל תדאגי . היא קטנטונת ויש לה המון זמן כדי לקבל עוד המון השכלה .
ומאוד חשוב לא להתווכח על כך בבית לאוזני הילדה אם במקרה זה קשור להורה השני או לסבא או סבתא .
אשמח להמשיך איתך ולעזור לך לעבור את "הדיאטה" בהצלחה.
@}

אופס , היא בת שנתיים וחצי ... - עדיין תינוקת קטנטונת וכל הנאמר נשאר תקף.

שלום לך אצנית ,
עברו כמה ימים טובים שלא יכולתי להתפנות אז כך קרה ששיחתנו נפסקה .
כתבת :
השאיפה שלי היא לא לחזור אחורה אלא ליצור / לעזור ל- זן חדש.
נדמה לי שיש כאן טעות אופטית . ה"זנים" החדשים הם לא מחוסרי בעיות וצרות ואינני בטוחה שה"זן " החדש נוצר עקב עשייה מודעת שלנו כבני אדם .וגם אינני בטוחה שהוא בהכרח הדבר הכי מאושר והכי טוב .
השאיפה לחיות קרוב יותר לטבע וליצור קשר עם הביוריתמוס של היקום איננה דווקא הליכה אחורה . וגם ללכת אחורה זה לא דווקא דבר שלילי. הבלבול באמת אורב בפינה...
אשתף אותך במחשבות נוספות וגם אשמח לשמוע ממך.
גם בקשר לצבעי פנדה אפרט אח"כ שוב.
@}

חוה,
תודה רבה על תגובתך,
היא אכן קטנטונת בגיל ובממדים, אבל שיכלית היא מאד מפותחת, היא התחילה לדבר מגיל שנה וחצי בצורה כזו שאחרים הבינו אותה ולא רק אמא, ואני ממש לא מחפשת את הגאונות... היא נראית תינוקת קטנה שמדברת שוטף, ויש לה יכולת קליטה, זיכרון וחיקוי גבוהות(בלי עין הרע), חלק גדול מזה זה שיש לה אח בן 4 וחצי והיא לומדת ממנו הרבה, (הוא בגילה היה הרבה פחות מפותח, גם הרבה פחות חשוף).
באופן כללי אני עושה איתם מיני יצירות בבית- בעיקר איתו אבל גם היא שותפה תמיד- (למשל גוזרים טיפות, אז הוא גוזר על הקו והיא גוזרת את הטיפה לפיסות קטנות להנאתה).
לשאלתך-האם את יודעת כיצד התגלגלתם למצב ? ? מי האנשים הקשורים לכך ? האם אתם "קוראים" ביחד הרבה סיפורים עם המון ציורים ?
אני בהחלט יודעת מאיפה זה בא: היא איתי בבית ובוקר אחד בשבוע היא אצל השכנה שם יש לה חברה שקטנה ממנה בשנה, שם הם לפעמים מציירות, היא בקשה מהאמא שתצייר לה והיא (האמא) בטבעיות ובמתיקות ציירה לה ... יונה\עגלה\פרה...(ואני בבית לא מציירת לה, אני ארחיב על זה)...
לא ידעתי אם נכון לבקש לא לצייר - זו נשמעת בקשה לא מובנת - למה לא? ואני לא יודעת להסביר את למה... וגם בגדול ראיתי שהאמא הזו עושה דברים אחרים באופן טבעי- דברים שאני מאמצת רק אחרי קריאה\לימוד - כך שחשבתי שלמה לבלבל את מה שבא שאופן טבעי - זה היה נראה לי כאילו שהיא מבקשת מילדה גדולה לצייר לה... כנראה שאני טועה, אשמח להערות והארות...
אני מעריכה שעוד לפני זה היא בקשה ממני לצייר לה וסירבתי, אולי פעם ראתה שאחיה ביקש... או שלפעמים אני יושבת ומציירת אתם אז הם מבקשים...

כשהיא(/הוא) מבקשים ממני לצייר להם זה ממש מלחיץ אותי, כי זו אמורה להיות חוויה נעימה וכשאני מסרבת זה מאכזב אותם ומבקשים שוב ושוב ויוצאים מתוסכלים - מצד שני אני חוששת שזה עצמו- הסירוב, הלחץ שזה יוצר אצלי- יחסום אותם... ואיך זה יתקבל שאמא לא מוכנה לשתף פעולה ולצייר איתי? דווקא בציור.
אתמול, היא בקשה לצייר, הבאתי לה דף וצבעים והלכתי לחדר אחר, היא ציירה וכשסיימה היא באה אלי לחדר להראות לי את הקשקושים היפים שציירה, חייכתי חיוך גדול והלכנו לתלות את זה ליד המיטה. זה היה בערך שבועיים אחרי שהשכנה ציירה לה (מספיק זמן גמילה?), אבל אני חושבת שיש אצלה זיכרון (מודע או לא- כנראה שלא בגלל גילה) ש'אמא לא מציירת לי ואולי גם זעפה אלי כשביקשתי' כאילו זה נכנס בראש שלה לתוך הדברים שאסור או לא טוב לבקש...

סיפורים - אני קוראת להם כל ערב סיפור לפני השינה- ספרי ילדים מצוירים, אני לא מכירה אחרים, יש ספרי ילדים שאינם מצויירים? דווקא היה לנו ספר עם הרבה ציורים ברורים כאלה עם הרבה חיות אנושיות והבעות פנים - זה ספר שהקריאו לי כשהייתי קטנה... - הם מאד אהבו את הספר הזה וכל הזמן חיפשו רק אותו - הוצאתי אותו אני לא יודעת למה ואם זה היה נכון אבל הרגשתי שהוא לא נכון ואני לא יודעת להסביר למה...
חוץ מזה - היא ניגשת אל הספרייה וקוראת לבד כמעט כל יום, יושבת במיטה ומדפדפת וממלמלת בעניין רב עד שנמאס לה. ישלה זמן לזה כשהגדול בגן ואולי השעמום מביא אותה לזה...

שלום אמא מא היקרה ,
כידוע בשיחותי הכתובות אני מכוונת הרבה לשאר הקוראים ולמעשה אני מקדמת דבר שונה ממה שמבקשים הכותבים .
הכותבים רוצים מענה ממוקד , ייעוץ שיהיה פרקטי , - שאלתי את חוה על X והיא מדברת איתי על Y ...
ואני באמת מעוניינת יותר להרחיב ולהסביר על Y אבל ... . - הכל קשור !
אז נלך אט אט ואני מבטיחה להסביר הכל .
אני שואלת על המצב הזה :
היא ציירה וכשסיימה היא באה אלי לחדר להראות לי את הקשקושים היפים שציירה,
האם את היא זו שמספרת לי על הקשקושים היפים שהיא ציירה או היא זו שאומרת לך "הנה ציירתי קשקושים" ?
אני שואלת מהיכן תבוא לה המחשבה הבאה :
כאילו זה נכנס בראש שלה לתוך הדברים שאסור או לא טוב לבקש...
במילים אחרות כשנכנסתם לדיאטה (האם אני השתמשתי במושג גמילה ?) באיזה אופן היא עברה לשרבוטים ?
ועוד בענין ה"דיאטה" : אני הרי בקשתי
להעלים כל חומרי ציור , להתעלם , לא להיכנס לשיחות עם הילדה על הנושא . ולהפסיק להראות ציורים ,
ספרי לי על כך ונמשיך משם.
ושאלה נוספת האם תוכלי לפרט מה קורה בציור הילדי של הבכור ?
האם הוא מצייר מושגי או מגשים את שלב המבניות הטרומי למושגי ?
ובאשר ל"טיפה" שאתם גוזרים על הקו איך זה משתלב בחיים של הבכור ?
אשמח להמשיך איתך.
@} אני מאוד מבקשת ממך לשים לב ולא לדבר עם הילדים על הנושא . אני חוששת כי בלי להרגיש הענין מתנפח . אנא דברי איתי ארוכות ושאלי שאלות עד שתקבלי תמונה רחבה על הנושא . בינתיים , להעלים חומרי ציור ולעזוב כל ענין של יצירה ו"כל מיני יצירות"
פשוט לעשות דברים אחרים בחיים האלה ולא דברים שממוקדים במעקב אחרי הפעולות של האמא אלא סתם דברים פעוטים "ומשעממים"
שילדים עושים בחיים שלהם בכוח עצמם בלי הזמנה של המבוגר המשכיל ובלי כלים וחומרים.
הולך ? @}

(לקח לי זמן לשוב... אני די עילגת על המקלדת כך שזה דרש ממני פינוי זמן..)
האם את היא זו שמספרת לי על הקשקושים היפים שהיא ציירה או היא זו שאומרת לך "הנה ציירתי קשקושים" ?
זו אני אני שמספרת לך ורק לך (לא לה) על הקשקושים היפים ולא היא, היא רק באה להראות לי.
_אני שואלת מהיכן תבוא לה המחשבה הבאה :
כאילו זה נכנס בראש שלה לתוך הדברים שאסור או לא טוב לבקש..._
בוודאי שזה בא ממני, מהלחץ שסיפרתי שמתלווה לסירוב שלי לצייר להם, היא פעם ביקשה וביקשה והתעקשה וזה הגיע לבכי ... אני מבינה מזה שהיא לומדת ש"אסור\ לא טוב לבקש לצייר" - ?
לעניין הדיאטה (כנראה שאני השתמשתי במילה גמילה בטעות) - למעשה כשכתבתי לך עדיין לא הספקנו להיכנס לדיאטה - בדיוק רק קראתי את ההמלצה שלך והגבתי... היא גם מקשקשת סתם, היא לא איבדה את זה
לגבי הבכור - עד החודשים האחרונים קשקושים קשקושים פרועים ושחורים - רק שחור ממש מגיל קטן.
לאחרונה (חודשים אחרונים) מדייק יותר - לפי קווים בעבודות בגן, מתרכז, מגוון יותר... ובשבוע האחרון ראיתי שצייר ממש דמויות - רגלים ידיים ראש ( אבל הוא ממש מושפע מהגן אם כי הוא לא מאלה שאוהב לשבת לצייר)
האם הוא מצייר מושגי או מגשים את שלב המבניות הטרומי למושגי ? - לא הבנתי אני צריכה להשלים חומר...

אני רוצה להוסיף שרוב העניין של היצירות זה ממלא מקום אצלי - אני אוהבת ליצור - זה לא פיתרון ממוקד בתעסוקת הילדים, אם זה בניית סביבון מעץ, ויטרטז' לחלון, טיפות גשם בתוך הבית, צביעת כדי חרס, תפירה, אפית עוגיות/ חלות, ריבות...

לגבי גזירת הטיפה - זה בא עם השמחה על הגשם הראשון, אני גזרתי והוא רצה גם והפתיע אותי בריכוז וגזירה יחס מדויקת ואח"כ צבענו די מקושקש והדבקנו...

תודות

שלום חווה,
אני כל כך שמחה לגלות את הדף הזה שכל כך מדבר לליבי.
כל כך זקוקה להכוונה..
אני מאיירת ברמה מאד גבוהה. כילדה ביליתי את רוב ימי בעיסוק בציור, פיסול, תפירה וכד'. מגיל 17-18 הפסקתי (הסיבה לא ממש ברורה לי עד היום) ועשיתי זאת רק כעבודה עבור כסף פעם ב..
אנשים שהכירו אותי שנים לחצו עלי וביקשו שאצייר להם אך עבורי זה הפך להיות משהו לא כייפי-ממש מטרד או נטל.
עד היום אני לא נהנית לצייר ונמנעת לעשות זאת (אני בת 34) למרות שהסביבה עדיין לוחצת.
ביתי הבכורה בת 4.5 היתה איתי בבית עד גיל 2.7, אז נולד אחיה ונאלצתי לשלוח אותה לגן (אנתרופוסופי).
בתקופה בה הינו יחד בבית היתה מאד אוהבת לצייר, הציורים שלה היו ברמה דיי גבוהה מגיל די צעיר ונראה היה שהיא היתה נהנית מהתוצר.
היינו מציירות ביחד והיא נחשפה לציורים שלי לא מעט. הייתי מציירת לה לפעמים-היו מצבים שהיא היתה מבקשת ולא סירבתי.
אם לא יצא לה היתה מנסה שוב ללא תסכול ולא פחדה להתנסות שוב ושוב תקופות שלמות על משהו (למשל לצייר ילד).
ואז, כשנכנסה לגן, משהו קרה- היא התחילה רק לקשקש.
בהתחלה חשבתי שזה בגלל המשבר של הולדת האח והכניסה לגן אבל עד היום זה לא ממש עבר. היא מביעה תסכול, צועקת ובוכה, קורעת וזורקת לפח, והיו תקופות שסירבה לצייר. ממשהו שכל כך אהבה לעשות זה הפך בעיניה למשהו מלחיץ וטעון רגשית.
בתקופות שסירבה הנחתי לה ולא הזכרתי את העניין. אח"כ שמתי לב שאם אני מציירת משהו היא נורא מקנאה אז הפסקתי והיו פעמים שהורדתי את הרמה בכוונה.
מאז אם משהו "לא יוצא לה" היא ממש משתוללת מתסכול וכעס!! וכמובן- זה יוצא עלי. שמתי לב שאם אבא כמעט ואין את זה בכלל, והוא מצייר איתה לפעמים.
אני מרגישה שאצלי הנושא לא פתור ופוחדת להנחיל את הטעויות לילדים, אינני יודעת מה בדיוק השתבש ואיפה לשים את האצבע וזה כל כך חשוב לי..!!!
מאז השינוי הקיצוני אצלה היא גם נוטה להעדיף לצבוע בחוברות ובנוסף לזה אמא שלי לימדה אותה שלא לצאת מהקווים (אאוצ'!!!).
עכשיו היא כבר לא רק מקשקשת אלא מציירת אדמה, שמיים, פרח,לב, איש (לעיתים רחוקות), שמש, ואם יוצא קו לא במקום- אסון! אפילו נאלצתי פעם לגזור לה פרח שציירה ולהדביק על דף חדש נקי כי משהו בדף הקודם לא יצא כמו שרצתה.
אם מנסים לשכנע אותה נתקלים בתגובת תסכול יותר חריפה.
עכשיו נולדה עוד אחות ויש רגרסיה כללית בהתנהגות אז מן הסתם זה מתבטא גם שם.
מאד אודה לך אם תוכלי לכוון אותי....
תודה מראש,
אלינור

שלום אלינור בבית ,
האם תוכלי לשלוח לכאן ציורים של הילדה
אשר מדגימים את המהפכים שאת מתארת ?
ומשם נמשיך.
תודה
@}

חוה,
אני פשוט לא יודעת להעלות תמונות לכאן. האם יש לך מייל/פייסבוק שאוכל לשלוח לשם?
תודות..

חייבת לשתף במה שהיה היום..
הילדונת שלי ראתה מגנט על המקרר ובו אנחנו מצולמים (תמונה מאירוע) כל המשפחה, והחליטה שהיא רוצה לצייר את זה.
הבאתי לה את הטושים שביקשה- היו רק 4.
אני במטבח וכל רגע אני שומעת: אמאאא! אני:מה??!!
"איזה צבע הכי דומה ללבן?" ואח"כ "איזה צבע הכי דומה לשחור?" אחרי שעניתי כמה וכמה פעמים תשובות כמו לא יודעת ולפעמים גם נוקבת בשם של צבע קלטתי שהיא שואלת בגלל שיש לה רק 4 צבעים והיא רוצה שיצא לה ממש כמו בתמונה.
באיזה שהוא שלב זה התחיל לעצבן אז אמרתי לה "מתוקה שלי, תעשי מה שאת חושבת, את יכולה לבחור איזה צבע שבא לך" הסתכלה עלי בכעס.
ואז זה בא: אממממאאאא!!! אני מנסה לצייר את הראש ולא יצא לי!!!(בהיסטריה של בכי)בואי!בואייי!!!
אני באה. "ציירי לי את!!" אני מנסה להסביר שאני לא הולכת לצייר לה ואני באמצע בישולים ואיך שהיא מציירת זה נפלא ואין צורך שאני אצייר לה וכו'..
ההסברים שלי רק גרמו לה לכעוס יותר, היא לא הפסיקה לפקוד עלי שאצייר לה כי היא לא יודעת לצייר את זה וזה ממש קשה והיא כל כך רוצה לעשות את המגנט הזה ושנתלה אותו על המקרר, ואני בשלי לא מוכנה לצייר לה.
אז היא התחילה להשתולל ולקרוע, קישקשה על התמונה המשפחתית (שבמגנט) דרכה בכוונה על משחק יקר שיודעת שאסור, ניסתה להרביץ לי וכל זה מלווה בצרחות ובכי וצעקות של "איכסה! אני לא אוהבת את הדברים האלה!"
לקחתי אותה הצידה עד שנרגעה. הסברתי לה שהיא מנסה לצייר דברים מאד קשים שאפילו מבוגרים לא בהכרח יכולים לצייר והיא ענתה לי "אז מה..אני מחליטה מה אני רוצה לצייר ואני בחרתי את זה!"
אז עניתי לה שאם היא בחרה את זה ולא יוצא לה בדיוק כמו שהיא רוצה אז לא קרה כלום פשוט צריך לנסות עוד ועוד עד שיצא, או לחילופין לעזוב את זה ולצייר דברים שהיא נהנית לצייר. לא עזר.
היסטריה שניה. עוד פעם משהו לא יצא. עוד פעם אני לוקחת הצידה להרגיע הפעם אני קצרה יותר ומסבירה שאם יהיה בלאגן בגלל הציור הזה אז נפסיק עם זה ודי.
המסר עבר יותר טוב, היא הכריזה שהיא סיימה למרות שלא ציירה את הראש של אחיה ואמרה לי "אמא לא נורא שלא יצא לי נכון?" כמובן שיבחתי והתפארתי ואז ביקשה ממני שאגזור לה את זה שנוכל לתלות על המקרר.
דבר ראשון שעלה לי זה למה אני תמיד גוזרת לה, אבל לא הייתי בטוחה בלהפסיק עם זה כי היא התחילה ממש לאחרונה לעבוד עם המספריים וזה עדיין מסורבל עבורה ולא תוכל לגזור דברים ישרים כמו זה.
אז גזרתי, אבל הרגשתי לא טוב עם זה. מצד שני רק היה חסר שהיתה גוזרת את הציור זה היה באמת סוף העולם..
אחרי שתלינו על המקרר ביקשה עוד דף וציירה עליו משהו פשוט של עיגולים ומאחור כמה שירבוטים ובאה שמחה להראות לי, פתאום כל כך שמחתי לראות את זה! כל כך התלהבתי!ציור שלא ניסתה להוכיח בו כלום ושציירה אותו בנינוחות בלי כל המתח ההזוי הזה.
הרבה מהזמן היא משרבטת ציורים כאלה וגם המון מחקה את אחיה הקטן (1.9) ואז אין מתח ואין בעיות. הבעיות מתחילות כשהיא רוצה לצייר דברים שפתאום החליטה, אז יש תסכול ענקי שתמיד מסתיים בבכי וכעס.
אחרי שקראתי פה פתאום אני מבינה כמה טעויות עשיתי (וממשיכה) איתה. מה אפשר לעשות בסיטואציות כאלה? כיצד לנהוג בשביל לא להרוס עוד יותר?
ומה את חושבת על עניין הגזירה?

אלינור בבית ,
יקירתי , את מתארת סיטואציה מאוד מורכבת .
ננסה אט אט לפורר את הגוש .
נתחיל ממך .
אשה צעירה מוכשרת מאוד בציור . אשר הפסיקה לצייר בגיל 17 בערך ויש לך רגשות מעורבים ביחס לנושא .
זה נושא לא פתור אצלך. הציור עבר ממקום מרכזי אשר ממש הגדיר אותך בילדותך למקום אחר שאת קוראת לו נטל או מטרד .
זה סיפור בפני עצמו.
עלייך לברר בינך לבין עצמך מה קורה איתך.
כוונתי מה קורה בינך לבין עצמך ביחס לכשרונות שלך .
השאלה כמובן אם את מוכנה לעשות את השיחה הזאת איתי , כאן, ברשת .
@}

אלינור בבית ,
אני ממשיכה לפורר את הגוש :
את ציירת לילדתך בהיותה בת שנתיים ויצרת מצב שבו היא איננה יכולה לעשות כלום בלעדייך . במקום לצייר בגיל שנתיים בתמימות מוחלטת ומתוך אותה תמימות להתפתח לאט לאט , היא נחשפה למופתים שאין ביכולתה לעשות בעצמה.
מגיל מאוד קטן הוטבע במוחה מושג שגוי ביחס לציור שלה . היא בת בכורה , מזדהה עם אמא
ורוצה לצייר כמו אמא אבל מה לעשות היא בת שנתיים עם מערכת שרירים ועצבים אשר טרם הבשילה .
ואז בגיל 2.7 היא הולכת לגן אנתרופוסופי .
שם , היא מקבלת הזדמנות "לחזור" לגיל של עצמה .
כאן אני רואה מקום חשוב שיכול לעזור לילדה .
הגישה האנתרופוסופית לתקופת הילדות , הסבלנות אשר קיימת בגישה זו להתפתחות איטית ,ללא חשיפה למופתים מכל סוג זה ממש חשוב בשבילה.
אבל ,יש לשער שהיא חווה פיצול של נאמנויות . בבחינת , "פה מראים לי התנהגות שונה לגמרי ממה שאני רואה אצל אמא שלי."
אז מה נכון? איך עלי להתנהג ?
בגלל זה עלייך לשדר אהבה וחיבה גדולה למה שמתרחש בגן .בכל ענין .
מקור נוסף לעזור לילדה בא מאחיה הקטן .
היא מציירת יחד איתו וכמוהו - אשרי זאת במאור פנים . לא צריך תשבחות ומחמאות . ממש לא. חשוב מאור פנים , חיבה , חיוך עדין ותנודת ראש מהנהנת אשר משדרת : הכל כשורה .
@}

אלינור בבית ,
עכשיו ניגש לאובדן הפוקוס שהיא חווה והקריזות שהיא מביאה .
בחושים טבעיים הילדה יודעת שציור זה תחום שמאוד חשוב לך. (וכמו שאמרנו זו נקודה רגישה אצלך)
היא מרגישה היטב את הכוח שיש לה עלייך:
כשהיא תבחר לצייר משהו שמעל כוחותיה תהיה לה הזדמנות "לגיטימית" לקבל אותך לעצמה .
אבל אל תחשבי שהיא לא סובלת . היא באמת מרגישה אבודה כשהיא 'מחליטה' לצייר משהו שממש ממש לא מתאים לגיל שלה .
היא באמת חווה תחושת אסון כאשר "לא יוצא לה " .
אבל החדשות הרעות הן שגם את חווה תחושת אסון כאשר "זה לא יוצא" .
אבל האמת הפשוטה היא שזה ממש ממש לא אסון . "מה שיוצא אני מרוצה " זאת סיסמה נחמדה אשר תורמת הרבה להכנסת אוירה עליזה ופשוטה .
לדעתי גם אין מנוס מגישה סמכותית ופשוטה כמו:
"זה לא לגיל שלך . בואי למטבח ותהיי על ידי בזמן שאני מבשלת או שתשחקי במשהו אחר".

ותאמיני , אפשר גם לומר בפשטות לילדה :
"תשמעי , אני עשיתי טעות שציירתי בשבילך וגזרתי בשבילך .
עכשיו אני מתקנת את הטעות ולא גוזרת ולא מציירת בשבילך "
ואז היא :
אבל אמא , אני מוכרחה שתעשי לי .
ואז את : "עשיתי טעות ואני חייבת להפסיק עם הטעות הזאת . פשוט אחכה בסבלנות שתגדלי קצת ובינתיים תשחקי בדברים אחרים."

אלינור בבית , יקירתי
צריך כוח ואומץ לטפל בענין ואני מאוד מכבדת אותך על המאמץ והכל.
אמשיך לכתוב לך אח"כ . בינתיים יש כאן די חומר לעיכול .
כתבי לי איך את עם כל זה .
@}

חוה יקרה,
וואו, כמה שאת קולעת בול.
אם היא תשאל אותי למה זאת טעות לצייר לה או לגזור לה מה אוכל לענות?
ומה לגבי להדק עבורה עם שדכן?(משהו שלא הייתי מתלהבת שתתעסק איתו לבד והיא גם לא מצליחה ללחוץ).האם גם בכך יעבור אותו המסר? האם כל מה שאינה יכולה לעשות ואני עושה עבורה בנושא האומנות מעביר את המסר הזה?
את הגישה של "מה שיוצא אני מרוצה" ניסיתי לא מעט לאחרונה אבל הקריזה המשיכה כאילו לא אמרתי כלום.מניחה שכשאצלי לא יהיו רגשות מעורבים אז המסר יעבור חלק. אין לי מושג מה הבעיה שלי עם ציור, איפה השתבש הכל והאם זה טוב או לא. הנושא בבחינת סתום לגמרי עבורי.
הדבר היחיד שאני יודעת זה שיש לי הרגשת התכווצות כשאני צריכה לצייר משהו ככה עם עצמי בבית.
חברה טובה שלי כתבה ספר ילדים וממש רצתה שאני אהיה המאיירת. היא מכירה את הקושי שלי ולכן ישבה עלי עד שלקחתי דף והתחלתי (חודשים רבים). עשיתי איור אחד, לא סיימתי, בסוף הילד שפך לי על זה משהו והלך הכל..
זה המצב.
אשמח לנהל את השיחה הזאת כאן.
המון תודות על ההקשבה והנסיון לעזור

חוה יקרה,
האם ראית את התשובה שלי?
@