אורנה שפרון

[עדינה_ניפו*]

_כשאת עייפה יש לך הכי זכות קיום!
כשאת בלגאניסטית יש לך עוד יותר זכות קיום
כשאת כאובה אין מה לדבר בכלל...
וכשאת אוכלת לחם לבן ושוקולד את התרומה הגדולה ביותר ליקום!!!!!!!_
הבקר היתה לי שיחה קצרה עם ענת ובעקבותיו רציתי טיפה להמשיך ולהרחיב.
אני יודעת שכשאני כותבת משפטים כגון אילו שמעל הם ריקים ממשמעות אם אנו לא מאמינות להן.
הרי כל הזמן אומרים לנו- "את אמא נפלאה", "זה בסדר לכעוס , לאבד שליטה", "אז מה אם חרגת ואכלת קצת שוקולד"....
ואנחנו מהנהנות בחיוך אבל בפנים ממשיכות לאכול את עצמינו.
אז במקומות הכי הכי קשים שלנו, בפחדים המהותיים ביותר שלנו, איך שם אנחנו מתחילים להאמין לקול אחר בתוכינו?

[אורנה_שפרון*]

ענת,
אבל המחשבות של הימים האחרונים הן דווקא קשורות למציאות: יש לי צורך ביותר מרחב, ואני רוצה שצרכי יקבלו עדיפות גבוהה יותר בבית. והמחשבות האלה נפרטות לבקשות ספציפיות ביוםיום - אני מתקלחת לבד, לא מבלה את כל הערב במיטה בהרדמות אלא זמן מסוים ואז ממשיכה בענייני, ועוד דוגמאות שבדרך כלל מלוות באמירת "לא" ליותם.

כל מה שקשור להווה הוא מבורך. יתכן שהקושי שאת עדין חשה בקשר למה שקורה עכשיו לא נובע מעצם העניין, אלא משאריות של מחשבות כגון: איזה מין אמא אני, האם מה שאני עושה הוא הדבר הנכון, איך מתנהגות אמהות אחרות במצבי.....
אני מאמינה שכשאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים ממקום שלם, זה הולך בקלות.
לעיתים כדי להגיע לשלמות (לא מושלמות) הזאת, אנחנו צריכים לעבור דרך כל ההתנגדויות שיש לנו, ולעיתים או אולי תמיד, הילדים שלנו משקפים לנו את זה באופן ברור.
ועל כך את יכולה להודות לבנך תודה גדולה, על שהוא בעצם הראשון בחיים שלך שמוביל אותך לעצמך. עד שהגדשת את הסאה (של עצמך) יכולת לרצות לרצות את כל העולם. אבל ביחסים עם בנך כנראה שהגזמת. הוא מצידו לקח את זה ממש רחוק, וכך את יכולה להבחין שזה כבר ממש ממש לא מתאים לך.

ולכן,
הודי לבנך על המראה שהוא מציב בפניך,
הודי לעצמך על היותך, על נשימתך, על גופך
וצאי לדרכך.
בזכות!

[אורנה_שפרון*]

רסיסים,

גם כשאני עייפה, כאובה, בלגאניסיטית, נטולת אנרגיות, אוכלת שוקולד ולחם לבן ומשתוקקת לשעות שינה ??
כן. גם כך.

אני קצת עוקבת אחרי דבריך וראיתי שבדף אחר את חרדה שמא את עושה לעצמך חיים קלים.
קבלה שלמה ומלאה של עצמך זה קל ופשוט בשבילך?
לא נראה לי.
אז הנה יש לך כאן אפשרות לעבור משוכה.

הפחד מלעבור את המשוכה הזאת נובע מכך שאין לך מושג מה יהיה בצד השני שלה. כך את אומרת.
אם אנחנו ממשיכים עם זה - מגלים שגם כשאת מתעקשת להישאר בחוסר קבלה שלך את עצמך, אין לך מושג מה ילד יום, ואף יותר מכך, ההתעקשות הזאת שלך לא מובילה אותך למחוז חפצך. את ממשיכה להיות עייפה, כאובה, בלגאניסיטית, נטולת אנרגיות, אוכלת שוקולד ולחם לבן ומשתוקקת לשעות שינה

אז עכשיו תארי לעצמך את עצמך עייפה, כאובה, בלגאניסיטית, נטולת אנרגיות, אוכלת שוקולד ולחם לבן ומשתוקקת לשעות שינה אבל מקבלת את עצמך?
שערי בנפשך כמה אנרגיה תשתחרר מעצם זה שאת מקבלת את המצב כמו שהוא.
ושערי בנפשך מה יקרה כשאת לא תהי לגמרי מותשת ויהיו לך אנרגיות פנויות?
האם גם אז תמשיכי להיות עייפה, כאובה, בלגאניסיטית, נטולת אנרגיות, אוכלת שוקולד ולחם לבן ומשתוקקת לשעות שינה ??

אולי יהיה לך זמן לנשום?

[אורנה_שפרון*]

בהקשר של הסדר והנקיון, חינוך בעיני זה בהדרגה, בהתאם לגיל הילד ולהתפתחותו, בנועם ובסבלנות ללמד אותו לקחת חלק בתחזוקת הבית. להבהיר לו (במידה ואכן זה כך מבחינתנו) שאנחנו מצפים ממנו לקחת חלק בעבודות הבית.

דברים אלה מאד נפוצים בציבור.
אני למדתי (אין לי קבוצת מחקר ענקית, אלא רק שתי עיניים וכמה ילדים) שישנה אי הבנה רווחת בקשר לאיך ילדים חיים בעולם, מבינים אותו, חווים אותו...

אחד הדברים שהבנתי (ולמען האמת אני לא היחידה) הוא שלא צריך ללמד את הילדים בהדרגה להשתתף באחזקת הבית.
זה לא אומר שאף פעם לא נבקש מהם לקחת חלק. אבל זה כן אומר שאם אנחנו מבקשים מהם אנחנו מבינים לגמרי שאנחנו עושים את זה אך ורק בשביל ההווה ובשביל עצמנו.
זה שהילד יעזור לנו היום לסדר בשמחה, לא אומר שהוא "ילמד בהדרגה" לסדר. זה אומר רק שהיום הוא רוצה לסדר והוא משתתף איתנו בשמחה.
אם זה מאד חשוב לנו, יתכן שנעמוד על כך שהוא יעשה את זה גם בניגוד לרצונו, ויש לנו כוח בתור הורים לגרום לכך.
אלא שגם זה לא יעזור לו ללמוד בהדרגה לקחת חלק באחזקת הבית. הוא ילמד שלפעמים מכריחים אותו לעשות דברים בניגוד לרצונו. אני לא שמה כאן כל ערך על השאלה האם זה נכון או לא נכון לגרום לילד לעשות משהו בניגוד לרצונו.
אני מנסה לחדד כאן את המטרות שלנו בתור הורים:
ילד לא צריך ללמוד בהדרגה לקחת חלק באחזקת הבית. כשמגיע הגיל בו הוא מבין את האחריות שלו באופן דמוה לשלנו - המבוגרים, הוא מבין את זה בעצמו. זה לא עניין של אימון, זה עניין של בשלות.
כמובן שהבשלות הזאת מתפתחת על רקע של סביבה מסויימת, אבל אין צורך לאמן בכך את הילד.
(בניגוד לכל מיני תאוריות התפתחותיות גילו שילדים שנשאים במנשא עד הגיל בו הם עצמם רוצים לרדת ממנו מתחילים לזחול למרות שלא "אימנו" אותם בלשכב על הבטן ולהרים את הראש כדי לחזק את חגורת הכתפיים)

אני מצאתי שכאשר אני מבינה באופן יותר מדוייק את הצרכים שלי ואת היכולות של הילדים, אני הרבה יותר רגועה וכך גם הילדים.

<מין טריפ שכזה - אני אוהבת להיות רגועה. זה יותר נעים לי.>

[רסיסים_של_אור*]

אורנה יקרה, בראש אני מבינה. בחיי שאני מבינה. אני יכולה לדקלם הכל קדימה אחורה ואפילו באלכסון. אבל זה לא מצליח לחדור את מחסום הנפש, את מחסום השוטר הקפדן. כנראה שיש כאן עוד משהו שאני אוליעוד לא מצליחה להניח עליו את האצבע. משהו שקשור לאמת ושקר משהו שנוגע באמת הפנימית שלי ואולי בפחדים האמיתיים שלי.

אני מייגעת את עצמי בנסיון להבין מה כל-כך תקוע באנרגיה היומיומית שלנו לאחרונה, ובודקת את עצמי את המניעים שלי לזה שהילדים בבית ועוד ועוד ועוד.
רוצה להאמין שבסוף ההתבחבשות הזאת מחכה לי אמת פנימית חזקה ומשמעותית שתעזור לי לעבור את המשוכה המאתגרת של קבלה שלמה ומלאה של עצמי (איכשהו מרגיש לי שזה יקח קצת יותר מיום יומיים...)

תודה

[נורית*]

אני בלאגניסטית.
מאז שאני זוכרת את עצמי ועד שיצאתי מבית הורי זו היתה נקודה כאובה מאוד.
המון מאבקים ונסיונות לחנך אותי ועלבונות וכעסים.
זה לא עובד. אי אפשר לחנך לסדר. אפשר להמאיס את כל מה שכרוך בזה. להפוך את זה לסוג של עונש.
רק כשהיה לי בית שלי התחלתי להבין מה בכלל רצו ממני. ועדיין שנאתי לסדר.
היום אני נהנית לסדר. לפעמים אין לי כח אבל אני אוהבת שהבית שלי מסודר. זה נעים לי. ועדיין אני בלאגניסטית כך שתמיד יש הרבה לסדר
אגב, יש לי אח אחד שעד שהיום שונא לסדר ואח אחר שתמיד היה ונשאר מסודר.

[רסיסים_של_אור*]

תודה נורית

[נורה_קטנה*]

אורנה,

כנראה שכל אחד מדבר מתוך נסיון חייו.

במקרה שלי בתור ילדה לאמא שמעולם לא ביקשה שניקח חלק בעבודות הבית, מעולם לא לקחתי חלק בהם. זכור לי שיום אחד בתור נערה גיליתי שבבתים אחרים בני הבית מפנים את הצלחות שלהם מהשולחן לאחר האוכל. אצלנו אף אחד מבני המשפחה מעולם לא עשה את זה. פשוט קמנו והשארנו את הצלחות לאמא שלי שתסדר. כשגיליתי את זה פתאום ניראתי לעצמי מאוד גסת רוח, אטומה, עצלנית ועוד כמה דברים לא נעימים. רק כשהייתי בצבא אמא שלי התחילה לבקש ממני לשטוף את הרצפה בימי שישי. זה מאוד הפתיע אותי ובהתחלה יצר בי התנגדות. בהדרגה, אני לא יודעת מה היה התהליך הפנימי שהיה ברקע, אבל בשלב מסויים הבנתי שכך זה צריך להיות. רק לאחר שהתחלתי לקחת חלק בעבודות הבית (כאמור לא מרצוני) פתאום נעשיתי מודעת לכך שיש בכלל עבודות בית. עד אז הם היו ממש נסתרים מעיני.

היות וכך התגלגלו העניינים בבית שלי אני לא יכולה להיות בטוחה שהבשלות הזו אכן מגיעה מתי שהוא ככה ללא שום טריגר מהסביבה החיצונית. אני נכון לעכשיו מאמינה שאני צריכה להבהיר לילדים שאני מצפה מאיתם לקחת חלק בעבודות הבית. אני צריכה להבהיר להם את זה משום שכך אני מאמינה ועד שלא אשנה אמונה זו אסור לי להסתיר אותה מהם.

אבל היות ואני מדברת מנסיון חיי ולאחרים כאן יש ניסיון חיים שהוביל אותם למסקנות אחרות אני מניחה שבסך הכל אנחנו מתעסקים כאן באמונות ודעות ולא באמת עצמה.

[אורחת_לרגע*]

_אני מייגעת את עצמי בנסיון להבין מה כל-כך תקוע באנרגיה היומיומית שלנו לאחרונה, ובודקת את עצמי את המניעים שלי לזה שהילדים בבית ועוד ועוד ועוד.
רוצה להאמין שבסוף ההתבחבשות הזאת מחכה לי אמת פנימית חזקה ומשמעותית שתעזור לי לעבור את המשוכה המאתגרת של קבלה שלמה ומלאה של עצמי (איכשהו מרגיש לי שזה יקח קצת יותר מיום יומיים...)_

תודה לכולכן על הדיון המרתק.
אני, כמובן, מוצאת בו את עצמי ואת היומיום שלי.

רסיסים,
רציתי להגיד שאיכשהו אני מרגישה שהדברים האחרונים שכתבת הם בשורש העניין.
אני מכירה מעצמי את היכולת שלי להיכנס לדיונים כלכך מתישים ואינסופיים עם עצמי. לחקור ולתקן את עצמי באובססיביות. לא להניח. סוג של התמכרות.
זה מונע ממני לראות את החיים שמחוצה לי, את זה שאולי כל הדיונים האלה שלי הם סוג של בריחה או התעסקות יתר עם עצמי. הרבה פעמים 'עצמי' בפסקה הזאת.


מייגעת את עצמי בנסיון להבין מה כל-כך תקוע באנרגיה היומיומית שלנו לאחרונה
אולי זה לופ כזה : מה שתקוע הם הניסיונות שלך להבין מה תקוע...כל השאר זורם...

שבסוף ההתבחבשות הזאת מחכה לי אמת פנימית חזקה ומשמעותית
יש הרבה הרבה אמיתות בעולם. אחת לכל רגע של כל אדם.
אולי לחפש את האמת של עכשיו, של הרגע, במקום את זו ה אחת והיחידה.
(מה שהיה אמיתי בגיל 18 אולי לא אמת לגיל 35 , מה שהיה אמת עם ילד אחד לא אמת עם 3 ילדים וכו'..)

[ענת_גיגר*]

אורנה,
הודי לבנך על המראה שהוא מציב בפניך
הכיוון הזה באמת עוזר לי לראות את האור במשבר, ואני מרגישה קלות חדשה בעניין.

רסיסים, רק להוסיף על כל מה שכבר נאמר:
כנראה שיש כאן עוד משהו שאני אוליעוד לא מצליחה להניח עליו את האצבע
קחי את הזמן, זו הרי עבודה לחיים שלמים. זה לא שמשהו יפתר יום אחד ופתאום הכול יהיה פשוט וברור. זה איזה תהליך עקלתוני, משהו מתברר ומשהו חדש עולה. ואי-הבהירות הוא אחד הפרקים בדרך הזאת. מה שלא בא עכשיו, יבוא עוד מעט.
נשימה עמוקה
ותבורכי, את מקסימה

[לילה_טוב*]

מה שתקוע הם הניסיונות שלך להבין מה תקוע
אהבתי (זה לא נגדך, רסיסים יקרה, זה בעדי).
אולי לחפש את האמת של עכשיו, של הרגע, במקום את זו ה אחת והיחידה.
וגם את זה. מאוד. איזה אורחת שווה! תבואי כל יום!

[זהבי_ת*]

אני גדלתי במוזיאון.
מצד אחד אמא שלי שמרה על בית מבריק , מצד שני לא איפשרה לנו לעזור בשטיפה ובסידור.
אחת הדרכים שלה היתה: לנקות כשלא היינו בבית.
היו לנו תפקידים נוקשים ביותר: להרים דברים ולנקות אבק.
תמיד נקיון הבית היה יותר חשוב ממה הרגשנו, ממה היה מתאים לנו מהכל.
גם נשפטנו לפי זה- אם החדר נקי: את בסדר.
אם מבולגאן : את לא בסדר. אבל ברמה הכי עמוקה שיש ברמה של: לא ראויה להיקרא חלק מהמין האנושי.
הקור והטינה שנשבו מהפנים שלה, יכלו לקרר את הסהרה בקיץ.

כשגדלנו, כל אחד לקח את זה לכיוון אחר.
יש לי אחות שביתה נקי למהדרין ומבולגאן נורא.
אחות אחרת שאצלה זה הפוך- מסודר (בעלה מסדר) ולא נקי
ואצלי? מבולגאן ובד"כ לא נקי.

הבת שלי יודעת שכאשר יש טלפון שבסופו אני מתחילה לסדר בטירוף שיראה קצת פחות נורא, זה אומר שסבתא מגיעה....

אני מאד מתחברת למה שנאמר כאן על הישארות בהווה, בהתבוננות ובקבלה עצמית

רק בשנה האחרונה התחלתי לקבל את זה. באמת.
את הבלאגן, את איך שאני חיה, אותי.
אני נכנסת הביתה ועולה בי גל של תיאוב למראה הבית ואני רק מביטה בו (בגל).
לא מסדרת, לא הולכת למחשב לברוח מהמועקה, שום דבר: רק מביטה בו.
האמת? זה די עובד.
ב 90% מהמקרים.
הבית גם יותר מסודר וקצת יותר נקי. ולפעמים לא.
אבל מה שכן התחילו להיכנס לביתנו אנשים- מה שלא איפשרתי מקודם (בתת מודע בלבד, תמיד הזמנתי)
ויש לי חברה שאומרת שהיא אוהבת במיוחד לבוא אלי כי זה המקום היחיד שיותר מבולגאן מהבית שלה....

וגם גיליתי שכאשר אני מנקה כשהבת שלי ערה ועירנית, היא תמיד רוצה לעזור ואז זה הופך לחגיגה וזו אפילו פעילות חביבה של שתינו.

מה שאני מבסוטה שזה הפך לעוד מקום של צמיחה עבורי.
עוד מקום שבו אני בודקת מה שלומי.... האם אני בהווה, האם אני בעבר?
וכאשר עולה בי גל של חרדה, או תיאוב וכד', אני משתמשת בו להאיר עוד מקום חשוך
וזה עושה אחלה נקיון פנימי.

[רסיסים_של_אור*]

אורנה,
אני יודעת שמה שאכתוב נשחק כבר עד דק ובכל זאת עוצרת לכתוב. כיוון שהלב הומה והנפש מתרחבת ומבקשת להודות.
להגיד תודה על הסבלנות והזמינות והדיוק ותשומת הלב כל פעם מחדש, לכל אחד, באשר הוא, בכל פניה ותואנה.

באחד הדפים כאן מישהי התלבטה לגבי יעוד, ואיך מוצאים מה טוב לך ומה נכון לך ולגבי עצמי מוצאת את עצמי בשאלה לגבי העשייה שלי, כשאני בסך הכל רק אמא... ודרכך, דרך מעשייך ומילותייך אני רואה את שלל האפשרויות והגווונים והמתנות הרבות שאפשר לאסוף בדרך ושהנה הנה הן מתגלגלות אל פתחי.

תודה גדולה

[אורנה_שפרון*]

רסיסים,

כשאני בסך הכל רק אמא...

זהו, מעתה ועד עולם - אמא.
איזה ברכה!
אבל גם אפרת - מעתה ועד....

תזכורת: הילדים גדלים. ובסוף אפילו פורחים. גם מהקן

[יפעת_הירשפלד*]

אורנה שלום
אנחנו הורים טריים ומעט לחוצים לתינוק בן 8 חוד' עם חום של 39 מעלות. בלילה כשזה הציק לו נתנו לו אקמולי וזה עזר (לכמה שעות). הרגע קראתי על הטיפול בגרביים טבולות בחומץ ורציתי לשאול בכמה רצוי למהול את החומץ למניעת צריבה או כוויה חלילה?
@}בתודה מראש@}
יפעת ויובל

[יפעת_הירשפלד*]

אופס...אנחנו אמורים אולי לשאול את זה בדף חום גבוה?

[מבולבלת_זמנית*]

שלום אורנה,

בני הבכור בן 6.5 חודשים, וגדול מאד לגילו, הוא רק יונק, לא שותה ולא אוכל, ומגיל חודש סובל מאד מאד מבעיות גזים מטורפות, אנחנו יודעים שזה גזים כי זה בסוף תמיד נגמר באיזה גרפס גדול- ואז הוא נרגע,
העניין הוא ששכנה הציעה לי להפסיק הנקה לילית, וב3 לילות הראשונים בעלי הרים אותו שהוא התעורר, והוא- בלי לבכות אפילו, זמזם לעצמו ונרדם- והפלא ופלא, בעיות הגזים חלפו להם....

ואז הוא התחיל להתעורר לגמרי בבכי, ועכשיו גם אם אני מניקה אותו- הוא מתעורר כל חצי שעה, בוכה ולא רגוע,

הלילה הוא התעורר אחרי שהנקתי בשתיים והיה ער עד 3, בלי בכי, פשוט זחל והיה ערני לחלוטין,

הוא ישן איתנו, ואנחנו מבולבלים לגמרי- אם נמשיך הנקה ע"פ דרישה בלילה- הוא יהיה עמוס ביום- הוא יסבול מגזים, יפלוט, ויבכה עד שהבטן תרגע.....

ופה אני קוראת שבכלל לא מומלץ להפסיק בגיל כזה- בקיצור, הרבה עייפות ובלבול.....

בעניין הגזים-בהתחלה ניסינו פתרונות "רוחניים"- רגשיים, נעזרנו רבות ביועצת הנקה, הכל נראה טוב, הוא יונק מעולה,
ובכל זאת עמוס וסובל ברמות קורעות-לב (ולא רק לאמא שלו....)

נשמח מאד על כל התייחסות.....
ותודה עמוקה על נוחכותך..

[אורנה_שפרון*]

מבולבלת,

התבונני בעניין הבלבול.
איך את מרגישה כשאת מבולבלת?
איפה את מרגישה את זה בגוף?
מתי זה קורה לך?
באיזה סוגיות הבלבול גובר?

ומצד שני -
היכן את מרגישה בטוחה ושלמה?
מתי זה קורה?
איך אז את מרגישה בגוף?

התבונני עוד -
איך את נוהגת לקבל החלטות?
עם מי את מתייעצת?
איזה משקל מקבלות עצות של אחרים (ספרים, שכנים, חברים, משפחה) על ההחלטות שלך?
איזה משקל מקבלת תחושת הבטן שלך?
האם זו תחושה מורגשת?

אינני יודעת האם תשובתי עדין רלוונטית, משום שעבר זמן מאז ששאלת, אבל אני מרשה לעצמי להניח, שסוגיית הבלבול לא עולה לראשונה בחייך, ולכן עשויה לעלות תועלת מברור עניין זה.

רשימת השאלות שניתנה לך, איננה רשימה שצריכה לקבל מענה -
אלה רמזים שמובילים להתבוננות.
עצם ההתבוננות - מעלה תועלת. כפי שכבר כתבתי, ההתבוננות עצמה כבר מייצרת תנועה חדשה.

נוכל להמשיך מכאן.

[אורנה_שפרון*]

יפעת,
מניחה שבנך כבר החלים.

אז אולי דברי יועילו לפעם הבאה -
איני רואה כל סיבה להוריד את החום. זהו מן הרגל שכזה לראות בחום גורם מפריע להרגשה הטובה.
אולם לחום תפקיד חשוב בתהליך המחלה, גם אם עדין לא יודעים להסביר בדיוק מהו. לעניות דעתי - הורדת חום פוגעת בתהליך הטבעי של המחלה, שמבחינת התפיסה שלי - היא מבורכת.

מחלות חום הן חשובות וחיוניות לתהליך ההתפתחות וההתבגרות של הילדים. כמובן שאין צורך לייצר מחלות. אבל כשהן באות - אפשר לברך אותן, להודות לגוף על חוכמתו ולתת לו את התמיכה לעשות את זה בדרכו.

(סיפור קצר - אתמול שאל אותי בני איך זה שנוצות מבודדות כל כך ביעילות. אמרתי לו שזה חומר הבידוד שייצר הקב"ה ולכן הוא כל כך יעיל - גם אם אני איני יודעת לתת לכך הסבר {בטוחה שיש כאלה שכן....}. כך אני מתייחסת לחום. אין לי ספק שהחום הוא דרך יעילה ביותר להחזיר את הגוף לאיזון, ואין לי כל רצון להפריע בכך)

[יפעת_הירשפלד*]

היי אורנה
תודה תודה על התשובה. וממנה נובעת שאלתי הבאה:
חום אכן חשוב בתהליך המחלה, ואכן אנחנו לא פועלים להורדת החום רק לשם ההורדה אלא מתייחסים להתנהגותו של הקטן בלבד. בלילה, כשאני רואה שהוא סובל; בוכה, נרדם למשך 15 עד 30 דקות ומתעורר בבכי ונוסף על כך החום כבר ירד לפלג גופו התחתון ורגליו בוערות, האם גם כאן אין מקום להקל עליו? למשל גרבייםבחומץ? קשה לי הידיעה שהוא יכול להרגיש טוב יותר ברגע נתון זה אם אעשה X או Y ובכל זאת לא לעשות כלום.
דרך אגב, במקרה הזה בצבצו לקטן שיניים (לא מצליחה להבין איך , מבחינה אבולוציונית, דבר כ"כ טבעי שמתרחש אצל כל תינוק מעורר כזו תגובה בגופו?!)
תודה עמוקה
יפעת
(כתביך נפלאים!! אני לומדת מהם הרבה. @}תודה@})

[הולכת_את_מעימי*]

אתמול שאל אותי בני איך זה שנוצות מבודדות כל כך ביעילות
אחד החומרים המבודדים ביתר הוא אויר, וזו הסיבה שקלקר,נוצות, עץ הם מבודדים מעולים, כי הם כולאים בתוכם בועות אויר שלא מוליך חום טוב.
אם לדוגמא נדחוס את העץ הרבה מאוד הוא יהפוך לפחמן, שהוא סופר מוליך חום (ולא חשמל- סתם לשם העניין)

[אורנה_שפרון*]

יפעת,
אני לא יכולה להגיד לך מה היית צריכה לעשות.
אבל אפשר לשאול כאן כמה שאלות - אם הוא מרגיש לא טוב, ולא יכול לישון, אולי גם לזה יש חשיבות, על-אף שאיננו יודעים בדיוק את הסיבה לכך?
אולי האצה של התהליך - הורדת חום בעזרת הגרבים עם החומץ, מפריעה בדרך כלשהי למהלך הטבעי של המחלה?

האינדיקציה שלי להתערבות - שהיא סובייקטיבית לגמרי, כמובן, זה האם אני רואה שהילד לא מצליח להתאושש ממחלה אחרי פרק זמן שנראה לי סביר, ואולי מחלים וחולה שוב בהפרשי זמן קצרים כמה פעמים, או במילים אחרות אם זה מצב כרוני, או שנראה לי שזה מתקדם לכוון הזה.
כשמחלה היא בשלב האקוטי, אני, באופן אישי, מאמינה שהמהלך הטבעי הוא המהלך המתאים ביותר.

אני חושבת שהברור שאת יכולה לערוך עם עצמך הוא בעניין האמונות שלך. כשאלה יהיו בהירות, הן ישמשו כמו מצפן שמראה את הדרך בכל פעם, ולא תצטרכי לפעול על פי "כללים" חיצוניים, שאת מנסחת לעצמך או שמישהו אחר מנסח.

---

הולכת,
תודה.

[א_ב*]

תודה

[חני_תה*]

אורנה שלום,
דמותך הוירטואלית הפכה מאד ממשית בחיי בחודש וחצי שעברו מאז ש'גיליתי' אותך במקרה בשיטוטי באתר (הגעתי לאתר רק לפני שלשה חדשים).
התמודדויות רבות שלי הפכו הרבה יותר קלות וזורמות, חלקן אפילו כבר לא זוכות בתואר התמודדיות. תודה.

רציתי להתייעץ איתך לגבי החרדות של בתי. היום היא בת שנתיים וחדשיים.

בעיה זו מתבטאת במצבים שונים.

מפגש עם אנשים חדשים: למעט ממקרים יוצאי דופן, היא תתכנס בעצמה, תתלה עלי ותסתיר את ראשה כשעיניה עצומות בחוזקה, כמנסה לאטום את המציאות החיצונית. נסיון ישיר לדובב אותה (מצד האדם השני) גורם לפרץ של בכי חרדתי.
אני לא מנסה לדובב אותה, בהתחלה הייתי ממשיכה להתנהג כרגיל, אבל כשהתקפות החרדה חזרו ונשנו, עברתי לפעולת מניעה מראש.
כשאני מזהה מצב של מפגש מתקרב אני מיד מרימה אותה ומחבקת חזה אל חזה כך שתוכל למצוא מסתור במצב המאיים. זה עוזר.

מפגש עם מכרים: חרדות למשך זמן קצר יותר. במצבים מסויימים היא דוחה ניסיון התקרבות בבכי ועצימת עיניים חזקה. זה קורה לפעמים גם במפגש עם האנשים הכי מוכרים, סבא, סבתא ואבא. מצבים אלה מאופיינים בכך שהיא לא היתה במצב רוח 'מתאים' (עייפה, רעבה, חולה, מרוכזת) והסבא, לדוגמא, ניסה לדובב אותה ב'אגרסיביות' כלומר בא בזרועות פתוחות, קול רם וציפה לקבל נכדה שמחה שרצה ומחבקת חזרה.

לפעמים התגובה שלה מתבטאת ביללות קטנות של כאב בטן ובבקשה לשבת על הסיר שנשאר ריק ובבקשה להתעטף בשמיכה (כל שמיכה טובה לשם כך).
לפעמים התגובה שלה מלווה בחוסר רצון להוריד את המעיל והכובע למרות שהיא ממש מזיעה מתחתם בכל מקום שהוא לא הבית. גם בבית הסבים. היה אף מצב קיצוני שבו במשך כמה שבועות לא הורידה את הכובע גם בבית, גם בלילה.

בבתים אחרים היא תגיב בבכי חרדתי אם אעלם לרגע מעיניה, לדוגמה אם אלך לחדר אחר, גם אם אודיע לה לפני כן שאני מתכוונת לעשות כך.

שמתי לב שכתבתי לך בעבר שהתנהגות זו החלה לאחר שאחיה נולד (לפני ארבעה חדשים). זיכרוני קצר ואני שקועה בהווה, ולמעשה, אם לא הייתי קוראת את שכתבתי בעבר, לא הייתי זוכרת מתי החלה התנהגות זו. להרגשתי, היא היתה כך תמיד.

ישנן שתי התנהגויות נוספות שלדעתי קשורות:

חריקת שיניים

תשומת לב רבה לפרטים ובכי חרדתי כשהם משתנים. לדוגמה: יום אחד היא שייכה כרית ישיבה לכל אחד מבני המשפחה ומאז למשך חדשיים לא היה ניתן לאף אחד לשבת על הכרית שלא שלו ללא תגובת בכי מצידה. זה עבר פתאום כמו שהגיע.
היא מסדרת דברים בבית (יותר נכון מבלגנת, אבל אם איזשהו הגיון פנימי שלה שאינו מובן לי) ואם אגע או אשנה את הסדר (שלא ידעתי על קיומו) תגרם תגובה חזקה מצידה (בכי וצעקות).

מצער אותי לראות אותה כך. עד עכשיו האמנתי שזה עניין של גיל ושזה יעבור, ואני עדיין מאמינה בכך אבל אולי יש משהו מעבר לכך, משהו אצלה שדורש חיזוק. משהו אצלי שדורש כיוונון.

מה דעתך?

[כותבת*]

אורנה שלום.
חברה טובה ממליצה לי להתייעץ אתך כבר הרבה זמן. אבל בראשי רצות כ"כ הרבה שאלות שאולי זה לא המקום. בכל אופן,אני רואה שגם מעל דפי האתר את מצליחה לגעת. אז אולי לפחות נתחיל פה משהו.
אני אמא לילדה בת 4,בוגרת ונבונה,מפותחת מאד מבחינה קוגניטיבית אולם מבחינה רגשית היא עדיין התינוקת שלי.
היא קשורה אלי מאד מאד, לפעמים אולי יותר מדי,אם כי ככל שמתבגרת כך היא משחררת יותר. אני מצדי מנסה לתת לה את כל הבטחון,החום והרוך ועם זאת מעודדת אותה לעצמאות.
ויש לי עוד תינוקת,בת 10 חודשים. הגדולה אוהבת אותה מאד,והיחס שלה אליה ממש אימהי. היא מתנדבת לעזור לטפל בקטנה בכל הזדמנות,לפעמים אפילו יותר ממה שרצוי. בזמן האחרון נראה לי שקנאת האחיות מתחילה, והגדולה מבטאת זאת בחיבוקי דב כפויים לקטנה ובנסיונות להשתלט ולכפות עליה מגע או טיפול (כמו להלביש,לתת לשתות וכו').
בנוסף,קשה לנו מאד עם משמעת ,וזה משהו שהתחיל כבר מגילאים מאד מוקדמים-בערך ממתי שהיא למדה שהיא יכולה להמרות את פינו.
אנחנו הורים שחשוב להם חופש ועידוד לעצמאות ,יצירתיות וכו',אבל חשובים לנו גם גבולות. הגבולות שלנו לא נוקשים במיוחד אבל הם מתחילים איפה שיש פגיעה באחר או בעצמה.
עד גיל מסוים הבכי שלה היווה כלי שבאמצעותו היא השיגה דברים,בעיקר ממני. היום אנחנו משתדלים לא להכנע לזה,אבל היא משתמשת בבכי (קולני והיסטרי) בעיקר כשאחותה הקטנה ישנה או כשאני מנסה קצת לנוח והיא עם אבא. יש תקופות שבהן הקטנה סובלת ממחסור בשינה בגלל התקפות הבכי והזעם של הגדולה.
אנחנו חסידים של אלטה סולטר ומעודדים בכי לשם שחרור רגשי. הגדולה גדלה על זה שמותר ורצוי לבכות כשצריכים,אבל מאז נולדה אחותה היא פתאום צריכה לשלוט בבכי כדי לא להעיר את הקטנה. זה יוצר אצלה זעם ותסכול וגם אצלנו כי בלתי אפשרי לשמור על השקט בבית אלא אם כן ניכנע לגחמות שלה ונספק אותן כדי ליצור קצת שקט.
לפני כמה חודשים החלה לקסוס ציפורניים ולא נראה שזה משהו חולף. גם אבא קסס במשך שנים,דוקא לאחרונה הצליח להיגמלץ האם יתכן שהיא מחקה אותו? אולי זו נטיה תרשתית? זה קיים אצל עוד אחים ואחיות של אבא.
בנוסף היא גם בגיל של פנטזיות ופחדים,לא רוצה ללכת לישון בלילה כי פוחדת מחלומות רעים.
בגן לאחרונה היא חווה קשיים חברתיים,הגננת סיפרה לי שתקופה מסויימת היא התחילה להכות ולנשוך - דבר שמעולם לא היה לפני כן.
תמיד אהבה מאד ללכת לגן,היא ילדה מאד חברותית ואוהבת להיות עם ילדים,גם אחה"צ, לאחרונה בבקרים מראה חוסר חשק ללכת לגן,אני שואלת כל הזמן מה מפריע לה בגן,היא ילדה שלא מסתירה ותמיד משתפת אותי בחוויותיה ,לאחרונה מספרת שלא משתפים אותה במשחקים הילדים "המקובלים" והבוגרים יותר,אליהם היא רוצה להשתייך,והיא "נאלצת" לשחק עם אותן חברות בנות גילה שכן אוהבות אותה. היא גם מתלוננת על כך שילד מסוים,צעיר ממנה, שרוצה מאד בקרבתה,עוקב אחריה ונוגע בה בניגוד לרצונה. יש לי תחושה שהיא מפתחת דפוס של לרצות להיות עם אלה שדוחים אותה ולדחות את אלה שרוצים בה. אני תוהה מדוע,שוב ושוב שואלת את עצמי אם זה בגללי,אבל לדעתי אני נותנת לה כמויות אדירות של תשומת לב בגלל הצורך המיוחד שלה,גם אם לפעמים זה אפילו בא על חשבון הקטנה ועל חשבוני עצמי.
בבית ,כשאין אצלה חברים או שהיא לא אצל אחרים,היא מיד משתעממת,לפעמים אני מצליחה להחזיק אותה שעה עם פעילויות יצירה,סיפור,הצגה או משחק,אבל תמיד בסוף היא משתעממת ומבקשת לראות טלויזיה. אני משתדלת לא ליצור "אישיו " סביב זה ונותנת לה לצפות עד שעה ביום,כמובן שעדיף כמה שפחות.
אני מרגישה שהטלויזיה ממלאת חלל של בדידות,ואני לא יודעת למה היא בודדה כל כך למרות כל האהבה ותשומת הלב שהיא מקבלת מהמשפחה וגם מחברים וחברות בני גילה.
אני שואלת שוב ושוב איפה טעינו, ולמה הילדה שלי בסטרס ובגיל 4 כבר קוססת ציפורניים,ולמה, ככל שהיא מקבלת יותר,כך היא לעולם אינה שבעה.
שאלתי המון שאלות ללא סימני שאלה,מקוה שתוכלי לעזור לי לפחות בחלקן,אול אולי אף לראות את המשותף לכל הדברים שהעליתי.

[אורנה_שפרון*]

חניתה,

בשיחותינו הקדמות עלה עניין החרדות אצלך.
ואני תמיד מעדיפה - במיוחד במדיום הזה לעסוק בבעיות של "המתייעץ" ולא באלו שמתייעצים לגביו.
התבונני בחרדות שלך, וראי כיצד אלו משפיעים על חרדותיה של בתך.
למשל - יתכן שעצם זה שאת חרדה לגבי החרדות שלה, "נועל" אותה בתוך התבנית המוכרת שלה ולא מאפשר לה לצמוח מתוך אלו להתנהגות מתאימה יותר להווה שלה.
יתכן שהיא כמו מחכה את ההתנהגות החרדה שלך במפגשיה עם העולם, משום שכך היא לומדת ממך.

דברים אלה אינם נאמרים מתוך הטלת "אשמה" עליך.
את היא את, ואת יכולה להתנהג רק כפי שאת יכולה להתנהג.
אבל, את יכולה ללמוד הרבה על עצמך באמצעות ההתבוננות בביתך, ולהשתנות באותם הבטים שאינם מתאימים עוד להווה חייך, למרות שיתכן שהיו הכרחיים לתקופות חייך האחרות.

עניין נוסף שאת יכולה להשיג בכך שתתמקדי בעצמך הוא שחלק מנטל תשומת הלב יוסר מביתך - כך היא תהיה יותר חופשיה לבחור את התנהגותה מחדש בכל פעם.


תשומת לב רבה לפרטים
שימי לב שזו התנהגות המאפיינת גם אותך.
האם היא מפריעה לך? האם היא תומכת בך? האם היא הכרחית? האם את יכולה בלעדיה?

קורה לנו לעיתים קרובות, שאנחנו רוצים לשנות אצל אחר את אותם הדברים שמאפיינים אותנו. ואם כך הדבר, אולי עדיף שנתמקד בנו ונעזוב את האחרים לנפשם. ממילא היחידים שיש לנו שליטה על חייהם זה אנחנו עצמנו, וגם זה בערבון מוגבל.

[אורנה_שפרון*]

מור,

אין שום בעיה מבחינתי לפרסם את זה בדף של האקדמיה.

[אורנה_שפרון*]

כןתבת,

אחזור אליך מחר.

[חני_תה*]

אורנה, תודה
אני בהחלט מנסה לחפש את מה שאני מביאה לתוך המצבים אותם אני מבקרת אצל בתי.

אני מזהה אצלי חרדות חברתיות במצבים רבים. הייתי מאד רוצה להצליח להפטר מהן (לאהוב אחרים, לאהוב את עצמי) אך ללא הצלחה מרובה.

תשומת לב לפרטים אצלי מאד מפותחת, אני מייחסת לפרטים חשיבות גדולה, לפעמים כמעט מיסטית. תשומת לב זו לא מפריעה לי לרב (פרט בזמן הלימודים באוניברסיטה) ואף שירתה אותי במצבים רבים (כשעזרה לי לקרא מצבים ואנשים ברגעים בודדים)

ממשיכה לחשוב

נשתמע בקרוב

[כותבת*]

ממשיכה בהתמדה לבדוק אם יש תגובה.......
בהמון תודה והערכה לזמנך.

[אורנה_שפרון*]

כותבת,

מצטערת על האיחור, הייתי חולה ועכשיו אני מתחילה לחזור לעצמי...

נראה לי שאת נעה בין אמונה חזקה "בדרך" (אנחנו חסידים של אלטה סולטר_) ובין ספקות מייסרים (_אני שואלת שוב ושוב איפה טעינו).
את חיה בתוך הקצוות הללו שמטבע הדברים מטלטלים אותך בין קיצוניות אחת לשניה.

אבל יתכן שהמציאות היא לא שחור ולבן - או כך או כך, יתכן גם שאי אפשר להצביע בוודאות על סיבה ותוצאה, וממש אי אפשר לדעת מה בהתנהגותה של בתך נרכש תוך כדי חשיפה להוריה ועם מה היא באה לעולם והוא כולו שלה.
וכאשר את פועלת מתוך עמדה כזאת, הדברים הופכים להיות הרבה פחות נחרצים, ואולי לא תמי יש ללכת בדרכה של סטולר, ואולי בכלל לא טעיתם.

הפרשנות שלנו למציאות תמיד נובעת מהאמונות שלנו - אם את מאמינה שטעית, אזי בכל פעם שביתך מבקשת לצפות בטלוויזיה את מפרשת א זה כ"שעמום" או כדבר מה שלילי אחר.
לעומת זאת, אם תתבונני בביתך לא מתוך התחושה שטעית - מה תגלי?

הצעה: -
התבונני בביתך, ובחני את ההשפעות שיש להתנהגות שלה על ההרגשות שלך. מה היא מעלה בך? איפה היא נוגעת? מה היא מזכירה לך? איפה היא מכאיבה?

כפי שכתבתי למעלה - אני מעדיפה לעבוד עם זה שמתייעץ ולא עם זה שמתייעצים לגביו.

מכאן נוכל להמשיך.

[כותבת*]

אורנה תודה ורפואה שלמה. תודה על שעורי הבית. אעשה ואחזור אלייך.

[ילדת_קיץ*]

אורנה שלום
חשבתי שאולי תוכלי לעזור לי. מקווה...
אני בהריון בחודש שני עם בחילות נוראיות. הבחילות הן כל היום והלילה בלי הפסקה או הקלה. הכל מגעיל אותי (סליחה..) ואין לי כמעט תיאבון (גם כשיש לי קצת תיאבון ואני רוצה לאכול אין שום דבר שאני ממש יכולה לאכול ולא יעשה לי בחילה) אני מכריחה את עצמי לאכול (דבר שאף פעם לא קרה לי. תמיד היה לי תיאבון) חוש הריח שלי מפותח מאד וכל ריח כמעט דוחה אותי.
יש לי בת בת שנה וחצי שעדיין יונקת ולפעמים כשאני מתעוררת בלילה להניק אותה (בשכיבה, אפילו לא קמה מהמיטה. היא ישנה איתנו) הבחילה כ"כ נוראית שקשה לי להירדם בחזרה..
אני מקיאה ממש מעט. לפעמים על הבקר כשהבטן ריקה וזה כ"כ כואב כי אין מה שיכול לצאת...

ניסיתי המון דברים, שום דבר לא מקל. המליצו לי על דיקור סיני (שעדיין לא ניסיתי. לא רוצה ללכת לכל אחד. נראה לי קצת מפחיד בהריון.)
גם בהריון הראשון של בתי היו לי בחילות כאלה עד שבוע 15-16 בערך וזה היה כ"כ קשה. אני חושבת שעכשיו זה אפילו יותר קשה כי אני צריכה לטפל בבתי שנמצאת איתי כל היום והכי קשה לי זה להאכיל אותה... ממש קשה לי לראות/להריח את האוכל! ובנוסף-היא מרגישה שלא טוב לי (בלשון עדינה.) וזה משפיע עליה.
בנוסף-לפני ההריון הנוכחי הייתי בהריון שנפל, לצערי, בשבוע 7. דווקא בהריון שנפל לא היו לי בחילות כלל! (אולי הבחילות הן סימן טוב?..) ובהריון הראשון של בתי, כמו שאמרתי, היו לי בחילות כאלה.

אני יודעת שיש להמון נשים בחילות. אבל יש גם כאלה שאין להן בכלל... וגם-יש כל מיני השערות (שהבחילות הן בגלל חולשה של הגוף, מצב נפשי ועוד.)
ניסיתי לחשוב עם עצמי מה אני מרגישה עם הבחילות ולמה יש לי אותן. לא כ"כ הצלחתי להגיע למסקנה כלשהי. האמת, לא אכפת לי מכלום רק שיעברו כבר! זה כ"כ קשה.

אז רציתי לשאול אותך-
מה את חושבת על בחילות בהריון? ממה זה נובע? או שלקבל את זה ככה, שככה אני בהריון עד שבוע כך וכך. ולסבול?
מה ניתן לעשות כדי להקל/למנוע בחילות אלה? (מלבד העצות ה"רגילות" של לאכול ארוחות קטנות בהפרשים קטנים, שתיה חמה, תה עם ג'ינג'ר, אויר צח וכו' ש..לצערי ממש לא מדגדגים לבחילות שלי)

[אורנה_שפרון*]

ילדה,

יש כל מיני השערות באשר לסיבות לבחילות בהריון.
כפי שאני רואה היום את הדברים - זה לא רלוונטי.
למעשה אין לנו באמת שום דרך לדעת בודאות מה מביא לבחילות, אז עיסוק בסיבות אינו מועיל ואולי אף מזיק.

אז מה כן?
גם בכך אין לי הרבה מה לומר. את הכל את כבר יודעת.

אולי - וזה עניין מהותי שמתאים תמיד:
בדרך כלל, כשאנחנו חשים אי נוחות, אנחנו מנסים "לברוח" מהתחושה. להתעלם ממנה, להתעסק במשהו אחר ועוד כל מיני דרכים יעילות יותר או פחות. בהרבה מקרים דוקא ההתמקדות בתחושה, מביאה לשינוי, גם אם השינוי אינו צפוי מראש.

הצעה -
נסי להתמקד בתחושת הבחילה, לדמיין את השטח שהיא מקיפה, האם את מרגישה אותה דו ממדית או תלת ממדית, נסי לדמיין את הצבע, המרקם, למה היא דומה. נסי להרבות בפרטים, כך ש"התמונה" של הבחילה תהיה בהירה ככל שניתן, ואז התמקדי בתחושה הגופנית. ושימי לב להשתנות של התחושה:

• היא יכולה להשתנות בהיקף - להתרחב או להתכווץ
• היא יכולה להשתנות בצבע, בעוצמה, במרקם....

בעצם, בכל פרמטר ששמת אליו לב.

מה קורה לבחילה?

חשוב: אם את מרגישה שהתחושה נעשית בלתי נסבלת, שפשפי חזק את הידים זו בזו - או תייצרי כל גירוי חושי דומיננטי אחר, וזה ירגיע את חוסר הנוחות.

אשמח אם תשתפי בתוצאות "הניסוי".

[ילדת_קיץ*]

תודה אורנה,
חשבתי כך. שאין מה לעשות ואי אפשר "לברוח" מהתחושה הזו. דווקא ניסיתי. להתעסק במשהו אחר ולהתעלם ממנה אבל זה כ"כ חזק...אז אנסה מה שהצעת.
כנראה שבאמת אי אפשר לדעת למה יש בחילות בהריון. אבל זה מנחם אותי שזה קורה להרבה נשים אז זה לא שזה משהו חריג אצלי שדורש ברור...
מטפלת סינית אמרה שההנקה מוסיפה לבחילות. אז אולי גם זה...אני מניקה די הרבה עדיין.
אעדכן אותך.
ושוב תודה!

[אורנה_שפרון*]

ילדה,

אבל זה מנחם אותי שזה קורה להרבה נשים אז זה לא שזה משהו חריג אצלי שדורש ברור...

זה בעיני משפט שמבקש ברור. איני יודעת אם הוא גורם לבחילות, אבל אני ממש בטוחה שהוא יוצר אצלך, בתוך הראש, מתח, לחץ, חוסר ביטחון....
כי יחד עם המשפט הזה, באים "החברים" שלו -
"אולי משהו איתי לא בסדר?" ועוד משפטים כאלה שמייצרים פחד, חששות, לפעמים בושה או אשמה וכו'

[אורנה_שפרון*]

עינת,
(זו את? אם כן, תעשי סימן)

מה התכוונתי ללמוד?
זאת באמת שאלה טובה. אני לא באמת יכולה לענות עליה, כי עכשיו אחרי כל הדף הזה אני לא ממש מצליחה להבין מה רציתי. אולי בכלל לא רציתי לדבר עם הרופאים, אולי רק להעיר את עיני כולנו - אנשים באשר הם, באשר להתנהלות שלנו בעולם. וכן, זה כולל גם רופאים כי גם הם בני אדם. ואז כשאנחנו קצת מתחילים להבין איך הראש שלנו עובד, הדברים באמת יכולים להשתנות. (אני עדין מאמינה שדברים יכולים להשתנות)

אבל, כשאני מסתכלת על זה ממרחק - למה ציפיתי? באמת, למה כבר יכולתי לצפות?

אז מה שלמדתי מכל הסיפור הוא שהרובד הרגשי (גם שלי, אני באמת לא מוציאה את עצמי מהכלל) - שבעיני הוא תמיד "שקר", מבחינה זו שהוא אף פעם לא ענייני, והוא לגמרי מנותק מהמציאות, הוא שלא מאפשר לדיון להתקיים. אפשר לראות קווי דמיון בולטים בין ההתנהלות בדיון הזה לבין ההתנהלות בדיונים פוליטיים - גם שם הרובד הרגשי אינו מאפשר שום שיחה.

ממש בימים אלה "נקלעתי" לוויכוח פוליטי עם חבר טוב. שנינו היינו בהלם מזה, ואחרי השיחה הראשונה שלנו, סגרתי את הטלפון ואמרתי שלולא זה היה הוא לא הייתי מסוגלת לשמוע את מה שהוא אומר. ואז הבנתי באמת באמת שאהבה היא גשר. ומאז היו לנו עוד כמה וכמה שיחות בנושא אחרי שנים שלא דיברנו על דברים כאלה, ואני מרגישה שממש הצלחתי להבין דברים חשובים ועקרונייים בעניין זה. אני מרגישה שאצלי השתנה משהו עקרוני במישור הזה. ומודה שהדיון בדף הזה, כרגע לפחות, לא איפשר לי את הטרנפורמציה הזאת.

אז אם אני חוזרת לדף הזה -
זה דף בלי אהבה.
אולי זה פועל יוצא של המדיום הזה, כי איני מכירה את "הרופאים, האחיות...." אז אולי זה בכלל לא נכון לדבר כך, עם אנשים באופן כללי. ועצם ההתיחסות לאנשים באופן כללי הוציאה מהמגיבים את התגובות הנעלבות, נפגעות, מיואשות, מתנשאות...

מסקנה -
כנראה שלא אכתוב יותר מכתבים גלויים לא ממוענים באופן אישי,
למרות שאיני מצטערת, ואני עדין חושבת שהקורא הלא מעורב, יכול ללקט מהדף הזה כמה דברים חשובים ומשמעותיים.

[קט_קטית*]

אורנה שלום
מבקשת ממך עצה
יש לי שתי בנות: בת שנה וחצי, בבית
בת שנתיים וחצי, בגן עד 1
ז"א רשמית היא בגן
בפועל רוב השבוע היא בבית
אני תמיד מביאה אותה לגן באיחור,
יש על זה ויכוחים עם הצוות
(לא של הגן שלה אלא של הגנים האחרים שהסייעות נאלצות לסובב את המפתח בדלת כדי להכניס אותנו)
אני מתעקשת לא להקדים את ההגעה כי לא רואה סיבה "לתקוע" אותה בגן מוקדם מדי,
הרי היא לא מפסידה שום דבר מזה שמגיעה בשעה 9 ולא ב8.
אני גם לא רציתי שתלך לגן, רציתי להשאיר אותה בבית איתי, אבל בעלי היה נגד, כל המשפחה שלו הייתה נגד
(חמותי אישה דעתנית ונחרצת והרבה פעמים אני מקשיבה לה כי מבחינתי היא הכי קרובה לדמות האימהית, אמא שלי לא בחיים)
בקיצור שלחתי אותה לגן בלב לא שלם. וגם עכשיו אני חצויה.
לא אוהבת את כל הקטע של המשמעת...
לא אוהבת שאיזה ילד מרביץ לבת שלי ואני לא שם להגן עליה.
זה מטריף אותי.
זה ילד אחד ספציפי שמרביץ לכולם,
אני יודעת שלא "בסדר" להגיד את שאני הולכת להגיד על ילד קטן,
אבל אני שונאת אותו.
כל חלק בגוף שלי שונא אותו.
הוא רשע ומכוער.
כשאני באה לשים את הגדולה בגן אני חייבת להחזיק את הקטנה בידיים,
כי בשניה שאני שמה אותה על הרצפה ה#$% מגיע בריצה ודוחף אותה.
היא נופלת ובוכה.
הילד הזה נשך את הגדולה כמה פעמים, והיא מספרת שהוא מרביץ לה.
היא לא רוצה ללכת לגן כי הילדים מרביצים לה.
כשאני שואלת מי מרביץ לה היא אומרת את השם של ה#$% המכוער הזה.
פעם אחת הוא שרט לה את הפנים עד הבשר כשראיתי אותה ככה בכיתי.
אני מרגישה לגמרי מטומטמת עם הקטע הזה...
כשבעלי שואל את הגדולה איך היה בגן - היא אומרת "כיף!"
וכשאני שואלת איך היה בגן היא בעיקר מתלוננת.
ואז כשאני אומרת לבעלי שלא הלכנו לגן כי הילדה לא רצתה,
הוא חושב שאני ממציאה כי לו היא תמיד אומרת שהיה כיף.
גם כשאני לוקחת אותה מהגן היא אומרת "היה כיף!"
פעם אחת היא אמרה "היום היה כיף, היום הילדים לא הרביצו לי"
כשאני שואלת את הגננת היא אומרת שהבת שלי מאוד חברותית,
אני גם יודעת שהיא "נחשבת" וכל הילדים אוהבים אותה ורוצים לשחק איתה
(במיוחד הקטנים, היא מאוד אימהית ועדינה איתם).
הגננת אומרת שאין שום תופעה שמרביצים ספציפית לבת שלי,
לפעמים הילדים נותנים כאפות אחד לשני וזה טבעי.
מה שאוכל אותי זה שאני לא שם כדי לראות ולקבל פרופורציות ולהחליט.
אין שום אפשרות לבוא לשם באמצע היום ולראות.
אני נשארת בבקרים להתבונן.
ככלל אני קרציה ואוהבת לודא דברים מהסוג הזה במקום "לסמוך".
שמה "לסמוך" במרחאות כי אני כן סומכת על הגננת והסייעות.
אני רק רוצה גם לראות בעצמי.

בעלי אומר שהילדה צריכה ללמוד לגונן על עצמה, ואני מסכימה איתו.
אני רק לא בטוחה שהלימודים האלה חייבים להתרחש בגיל כה צעיר.
הייתי מעדיפה מסגרת בה אני נמצאת עם הילדה שלי וזמינה לצרכים שלה.
כמו שאמרתי, בפועל היא נמצאת איתי רוב השבוע.
שבוע שעבר הייתה בגן פעם אחת.
לפעמים היא הולכת פעמיים -שלוש.
בעלי השתכנע שכדאי להשאיר את הגדולה בבית,
מהסיבה הפשוטה שאני גם ככה לא לוקחת אותה לגן ואנחנו סתם משלמים-
וזה לא שיש לנו יותר מדי כסף...
עכשיו כשבעלי הסכים להוציא אותה מהגן פתאום אני קיבלתי פיק ברכיים.
אין לנו חברים עם ילדים בגיליים דומים או גדולים יותר שמתחנכים בבית.
בעצם יש ידידה אחת, שהחברות ביננו לא צלחה, היא פשוט ההפך הגמור ממני ואנחנו לא מצליחות להסתדר...
ללא ספק בגן הילדה לומדת דברים חדשים ומתפתחת.
מבחינת התקשורת ביננו מאז שהיא הולכת לגן הרבה יותר קשה לי איתה.
בוכה המון, נכנסת להתקפי זעם על כל דבר ואני מרגישה שאני טועה איתה במשהו בגדול.
בעלי אומר לי : תחשבי טוב טוב לפני שאת מוציאה אותה מהגן.
לפעמים אני באמת לוקחת אותה לגן למרות הצעקות שלה (אחרי שיוצאים מהבית היא מפסיקה לצעוק).
תמיד בסוף הגן היא אומרת שהיה לה כיף...
ואם אשאל חצי שעה אחרי זה תגיד שלא היה כיף...
בקיצור אני מבולבלת.
לבלעי אמרתי שמבחינתי לשלוח את הבת שלי לגן כדי לא להתמודד איתה זה הדבר הכי מטומטם שאפשר לחשוב עליו.
ואז אהיה כמו כל אנשים האלה סביבי שבוכים על זה שיש חופש בגן והם משתגעים עם הילדים ויאללה שיחזרו כבר המסגרות.
גם כשמכניסים אותה בערב למקלחת היא צורחת כאילו שוחטים אותה (לא רוצה אמבטיה! לא רוצה אמבטיה!)
וזה תמיד נגמר בזה שאחרי שמסיימים לרחוץ אותה והיא גם יושבת ומשחקת המון זמן (ביחד עם אחותה) היא לא רוצה לצאת.
לא רוצה לצאת! אהההההההההההההה!

אשמח לכל דבר שתוכלי לתת.
הערה, הארה, עצה, שקל, משהו

תודה

[אורנה_שפרון*]

קטקטית,

הארה -
אני מרגישה בדברים שלך פלונטר. מחשבות, אנשים, אירועים, דעות, הרגשות - הכל מעורבב בהכל. ומעל כל זה מרחפת הבקשה לתשובה. ברור שלאו דוקא ממני, אלא באופן כללי - תשובה: מה יש לעשות כאן, איך עלי לנהוג. האם זה נכון לנהוג כך או אחרת.

נסי לדמיין אותך, עדין עם כל הפלונטר הזה, מבלי לחפש תשובה.
איזה עומס ירד ממך, אילו מהמחשבות, דעות הרגשות לא יהיו יותר רלוונטיות?

אני חושבת שהחיפוש אחר איזו תשובה נכונה לעיתים קרובות מרחיק אותנו מ התשובה הנכונה שלנו. כי הרבה פעמים התשובה נמצאת בבטן שלנו כבר הרבה זמן, וכל הבלאגן שמתרוצץ לנו בראש רק מסתיר אותה. ואולי בכלל אין תשובה מראש לחיים. אולי בכל רגע ורגע אלה ההחלטות הקטנות של החיים שמתחדשות מיום ליום, ורק בדיעבד אנחנו יכולים לומר - אה, זה זה.

לגבי העניין עצמו -
עדין אין לך מושג מה יהיה כשתחליטי באופן שלם להשאיר את הילדה בבית. את מתארת את המציאות כרגע כבעיתית בעיניך, אבל המציאות העכשיות תשתנה. זה כבר לא יהיה ילדה שהולכת לגן כי אבא שלה או סבתא שלה רוצות ואמא שלה לא ממש. זה יהיה ילדה שנשארת בבית מתוך החלטה של אמא שלה. ומה יקרה אז? אני לא יודעת, גם את עדין לא יודעת. את זה תוכלי לגלות רק אחרי שתעשי את הצעד הזה.
אמרה אמא אחת על הבחירה שלה בחינוך ביתי - הרגשתי כאילו אני עומדת על צוק וקפצתי, רק אז גיליתי שיש לי כנפים. רק אחרי שתקפצי תוכלי לגלות את הכנפים שלך ושל ביתך, וזה נכון לגבי כל החלטה - בין אם תבחרי להשאיר אותה בגן או להוציא אותה ממנו.

ובכל מקרה, בכל דרך שתבחרי - תמיד אפשר גם לחזור. תמיד תוכלי להכניס אותה לגן בשנה הבאה, אם זה יראה לך יותר נכון בעבור שתיכן. ואז, אם זה יקרה, לבטח תהי הרבה יותר שלמה עם זה. או להיפך - תמיד תוכלי להוציא אותה מהגן.

עצה -
התבונני במחשבות שעוברות לך בראש. בהרגשות שעולות לך. אל תפני מהן את המבט. המשיכי להתבונן. מה נמצא מאחוריהן. התבונני גם בזכרונות שעולים לך בהקשרים הללו.

המשיכי להתבונן, עד שתגיעי למקום של שקט.
משם תתבהר התמונה.

אם תרצי, נוכל להמשיך כאן.

[קט_קטית*]

אורנה,
מחשבות, אנשים, אירועים, דעות, הרגשות - הכל מעורבב בהכל. ומעל כל זה מרחפת הבקשה לתשובה
אכן סלט טורקי
ומעל הכל - הבקשה לסדר

דיברתי עם הגננת שיחה עמוקה
אנחנו מגיעות מעולמות כל כך שונים בכל מה שנוגע ל"מסגרות"
היא אישה מדהימה ומעוררת השראה
באמת
היא מאמינה שהילדים פורחים במסגרות
כשרק רשמתי את הגדולה לגן הגננת שאלה באיזו מסגרת הילדה הייתה קודם,
כי היא מאוד מפותחת לגילה
אמרתי שהייתה בבית, היא ענתה - רואים שהשקעת בה, לימדת אותה שירים!
<אני? לימדתי שירים? D-: לא נכון )-: למדה לבד מהדיסקים שניגנו ברקע>
היא אמרה שיהיה נורא חבל אם אוציא את הילדה מהמסגרת
שזה יחסר לה
קבענו שניתן לזה צ'אנס עד סוף החודש
אבל שבמהלך החודש הזה אביא אותה כל יום כל יום
אחרת זה לא נקרא שנותנים צ'אנס
אמרתי שאביא אותה כל הימים חוץ מיום חופש אחד שנבחר מראש,
ולא לפי רמת הצעקות של הבת שלי בבוקר
אז קבענו שימי חמישי הם ימי חופש
היום לקחתי אותה לגן ביד נחושה
עבר די בסדר
שאלתי אותה בסוף איך היה בגן היא לא ענתה
נראה לי שהבת שלי אומרת לאבא שלה שבגן כיף כי זה מה שהוא רוצה לשמוע
ולי היא אומרת שיותר כיף בבית עם אמא, והגן מעאפן - כי זה מה שאני רוצה לשמוע

ממשיכה להתבונן,
תודה על ההארות והעצות

[אורנה_שפרון*]

קטקטית,

נראה שההחלטה האחרונה שקיבלת בשיתוף עם הגננת, מביאה מעט יותר סדר לתוך הסלט הזה, ואם לא סדר במה שקורה לך בתוך הראש, הרי שלפחות סדר במציאות חייה של ביתך.

וזהו שלב בדרך להבהרת התמונה כולה.

_נראה לי שהבת שלי אומרת לאבא שלה שבגן כיף כי זה מה שהוא רוצה לשמוע
ולי היא אומרת שיותר כיף בבית עם אמא, והגן מעאפן - כי זה מה שאני רוצה לשמוע_

מה היא בעצם אומרת לך - התבונני פנימה, לתוכך. שם נמצאת התשובה.
ואני מאד מאמינה לה - לביתך.

ככלל, איני מאמינה בחינוך על פי תוצאות. לעניות דעתי, אין לנו אף פעם שליטה על תוצאות החינוך שלנו. החד-פעמיות של כל ילד, של כל מערכת הורה-ילד, של כל מערכת נסיבות-ילד, אינה מאפשרת כל הבטחה לעתיד כזה או אחר.
לעומת זאת, יש לנו בהחלט אפשרות למצוא את הדרך השלמה בעבורנו - או לפחות להשתדל.
בכך אנחנו משיגים שני דברים -
אחד - אנחנו לא מעמיסים על ילדינו את הפנטזיות שלנו, את הציפיות שלנו וכו'.
שני - אנחנו לא מעמיסים על עצמינו את הפנטזיות שלנו, הציפיות שלנו וכו'
ובכך אנחנו מפחיתים הרבה הרבה מתח מהמפגשים שלנו עם ילדינו.

ובנוסף - הרי בכל מקרה אנחנו בוחרים את הנסיבות של חינוך ילדינו, אז לפחות בתוצאותיו אנחנו יכולים להניח להם את החופש.

[קט_קטית*]

מה היא בעצם אומרת לך

היא אומרת שהיא רוצה להשאר בבית איתי ועם אחותה, שיותר כיף לה בבית,
שהיא רוצה שנלך לקנות ארטיק (כל בוקר יש לנו מסלול קבוע: גינה, ארטיק, חנות חיות מחמד, ומשם זה משתנה בהתאם לקניות/סידורים אם יש או חברות אם מצטרפות או סתם שוב גינה)
הבוקר לקחתי אותה לגן וזה היה ממש שיא שלילי: היא סירבה לעלות במדרגות, הגננת יצאה החוצה כדי להלהיב אותה ולהכניס אותה.
בגן היא תפסה אותי בבגדים ולא רצתה שאלך בלעדיה.
היא ביקשה ארטיק.
ובבקשה הזו ביקשה את החויה, של הביחד, של כל מה שאנחנו עושות כשגרה.
כשהשארתי אותה שם הרגשתי שאני בוגדת בה.
בטח בסוף היא תגיד שהיה כיף.
אתמול היינו בהפעלה בספריה, שעת סיפור ואז תחפושות ושירים.
המפעילה במקום לשמוח אמרה "תשמחו", ובמקום לרקוד אמרה "תרקדו",
וכשאחת הבנות לא השתלבה היטב בהצגונת שהמפעילה הרימה
(על עכבר העיר ועכבר הכפר) ולא הצליחה לחייך כשעכבר הכפר היה אמור לחייך,
המפעילה פשוט מתחה לה את הלחי כדי שיראה כאילו "העכברה" מחייכת.
כאילו הדבר החשוב היה ש"ההצגה חייבת להמשך",
ולא משנה אם הילדים באמת השתלבו בה או נהנו או הבינו או התחברו.
הבת שלי נראתה מבולבלת רוב הזמן,
ובסוף אמרה "היה כיף".
אבל "היה כיף" יבש כזה, כמו שהיא אומרת אחרי הגן, לא התלהבות אמיתית שלה אפילו מאותה הארנבת הקבועה שאנחנו מלטפים בבקרים. היה כיף כי היא מקבלת באהבה כל מה שנותנים לה, כל כוונה טובה, אבל היא אומרת ברור מאוד שהייתה רוצה להשאר איתי ולעשות דברים איתי.
בעצם כאן אין בכלל שאלה. גם לאבא שלה ברור שהילדה באמת מעדיפה להשאר בבית ולא ללכת לגן.
אבל מה עם חיי החברה?
איך היא תשתלב בהמשך?
האם אני לא פוסלת ממנה את החיים בחברה ומנתבת אותה לגשר צר, מסלול שספק אם נוכל לרדת ממנו בהמשך?
כלומר האם היא לא מאבדת יכולות חברתיות כשהיא נחשפת ליחסית מעט ילדים לפרקי זמן קצרים?
אחה"ץ אנחנו פוגשים ילדים מהמעון בגינה.
רובם שמחים מאוד לפגוש את בתי, מתלהבים, קוראים לה, רצים לשחק איתה.
היא מאוד קרירה כלפיהם.
לעומת זאת היא מאוד אוהבת את בני הדודים שלה, במיוחד את אלה הגדולים ממנה בגיל.

היום דיברתי עם שכנתי ש' יש לה ילדים (בנים) בדיוק בגילאים של הבנות שלי.
בעבר ניסיתי להפגש איתה בבקרים אבל כל פעם היא בישלה ולא יצא לה והם מתעוררים מאוחר...
אתמול בערב קבעתי איתה שנרד בבוקר לגינה, והיה מקסים (הייתי רק עם הקטנה).
שאלתי אם נראה לה שאפשר לעשות מאמץ ולהפגש בבקרים פעמיים בשבוע.
אמרה שקשה לה, אין לה סדר, אין לה ימים קבועים...
אמרתי שנוכל לבחור בתחילת כל שבוע איזה ימים מתאימים לנו.
היא באמת נהנית להפגש איתנו בגינה, פשוט קשה לה כל הקטע של התכנון והאירגון ולצאת מהבית.
אם זה יצליח זה יקל עלי את הבחירה בהרבה.
לדעת שבכל זאת אני חושפת אותה לעוד ילדים ומאפשרת לה לפתח חברויות.


תודה רבה

[אורנה_שפרון*]

_אבל מה עם חיי החברה?
איך היא תשתלב בהמשך?_

תסלחי על השאלה - אבל האם זו באמת השאלה?
נראה לך הגיוני שאורח חייה של ילדה בת שנתים וחצי יקבע את עתידה לעד? בגיל חמש היא לא תוכל ליצור קשרים חברתיים? ובגיל עשר? או בגיל שש-עשרה?

אולי מאחורי השאלות השאלה מסתתרות שאלות אחרות, או אולי פחדים, או משהו אחר?

אני יוכולה לתת לך הרצאה מלומדת על איך היא מקבלת בדיוק מה שהיא צריכה כשהיא נמצאת איתך בבית. עם ילדים אחרים, בלי ילדים אחרים, עם מעט ילדים או הרבה, לפרקי זמן ארוכים או קצרים.
האם אז תהי רגועה?

תראי,
הבת שלך אומרת לך בדיוק מה היא צריכה, את מאמינה לה, וגם אבא שלה מאמין לה.
מה מפריע לך?

[קט_קטית*]

תסלחי על השאלה - אבל האם זו באמת השאלה?
זו בהחלט אחת מהן


_אני יוכולה לתת לך הרצאה מלומדת על איך היא מקבלת בדיוק מה שהיא צריכה כשהיא נמצאת איתך בבית. עם ילדים אחרים, בלי ילדים אחרים, עם מעט ילדים או הרבה, לפרקי זמן ארוכים או קצרים.
האם אז תהי רגועה?_

זה בהחלט עשוי לעזור


מה מפריע לך?
אני פוחדת שלא תהיה לי מספיק סבלנות בשבילה.
בכל מקרה אין לי מספיק סבלנות בשבילה.
בכל מקרה אני לא מרגישה שאני מתנהגת נכון איתה,
עם כל הבכי שלה והתקפי הזעם.
כל כך הרבה יותר פשוט וקל לי עם השניה...
אני מרגישה שהייתי רוצה ללמוד אמהות.
הייתי רוצה לראות אמהות שלוות, רגועות, שמחות ומסתדרות.
לא קורס תיאורתי, אלא ממש לספוג את הדברים האלה ממישהי.
להורים שלי בהחלט לא הייתה הסבלנות אלי.
התגובות האוטומטיות שלי זה דבר מזעזע.
אני עובדת על עצמי כל הזמן ויש תוצאות.
אבל איך יבוא לי הביטחון שכבר עכשיו אני מספיק טובה בכדי להעסיק שתי בנות בבית מבלי לנוון ולהתנוון? או להתחרפן?


תודה לך

[אורנה_שפרון*]

_בכל מקרה אין לי מספיק סבלנות בשבילה.
בכל מקרה אני לא מרגישה שאני מתנהגת נכון איתה,_

אני מרגישה שהייתי רוצה ללמוד אמהות.

אלה שאלות שלא קשורות להחלטה האם להשאיר אותה בבית או שלוח אותה לגן.
בכל מקרה בין אם את בוחרת להיות אתה כל היום או רק בחלקו - את האמא שלה, ממך היא מושפעת, את התנהגותך היא מחקה, ממך היא לומדת.
ואם חשוב לך לשנות את ההתנהגות שלך, או את ההסתכלות שלך על הסוגיות שהעלית, כדאי לך לעשות את זה בלי קשר לשאלת "גן או בית".
ואם את רוצה ללמוד אמהות - איך זה מתקשר לשאלת "גן או בית"? מצאי לך את הדרך ללמוד את מה שאת רוצה.

נראה לי שהמקומות הלא ברורים שלך, מסתירים ממך נקודה אחת מאד ברורה לך - בעצם כאן אין בכלל שאלה. גם לאבא שלה ברור שהילדה באמת מעדיפה להשאר בבית ולא ללכת לגן.


אבל איך יבוא לי הביטחון שכבר עכשיו אני מספיק טובה בכדי להעסיק שתי בנות בבית מבלי לנוון ולהתנוון? או להתחרפן?
הבטחון שלך אינו קשור לנסיבות החיים. כשיש לנו ביטחון אנחנו מוצאים לכך ראיות בנסיבות חיינו, וכשאין לנו ביטחון - גם אז אנחנו מוצאים לכך ראיות בנסיבות חיינו.

אז מה עושים -
המשיכי להתבונן,
הנה, ההתבוננות מעלה את העניינים שמעיסיקים אותך באמת. ועכשיו את יכולה למקד בהם את ההתבוננות שלך ולהבחין -
בסבלנות שלך למשל - מתי יש, מתי אין. איך את מרגישה כשאת מאבדת את הסבלנות, מה את חשה בגוף, אילו חשבות עוברות לך בראש. וכשאת מזהה את התחושות או את המחשבות, המשיכי להיות איתן. אינך צריכה לעשות משהו, פשוט להיות עם מה שעולה.
התבוננות כזאת יכולה להעמיק את ההבנה שלך לגבי הסוגיות שעולות ולקרב אותך עוד צעד לכיוון השלוה, השמחה, נחת הרוח.

לגבי העניין החברתי -
חינוך ביתי הוא לא עניין טכני. זה לא שפשוט במקום להיות בגן, הילדה נשארת בבית, וחוץ מזה הכל נשאר כרגיל.
לא. בעולם הזה, ברגע שילד נשאר בבית הכל נהיה אחר. הלמידה שלו, האינטרקציות החברתיות שלו, ההתפתחות שלו, אורח החיים של האמא ושל המשפחה כולה...

אם אנחנו מוציאים את הילדים שלנו מהמסגרות אבל ממשיכים להחזיק בתפיסת העולם שמחייבת אותן, אנחנו נמצאים כל הזמן בהשוואה למה שקורה במסגרות. מצב כזה אינו מאפשר את השלוה והבטחון לגלות את הדרך החדשה,
שהיא גם פרקטית - למשל איך אני בתור אמא מוצאת את הדרך לעסוק במה שמעניין אותי, מבלי להרחיק את הילדים,
וגם פילוסופית - למעשה אנחנו צריכים לעגן את המציאות שלנו (טבע האדם, מה לעשות) בהקשר רחב יותר, אולי לגבש מערכת אמונות חדשה ולתת פרשנות חדשה לאירועים שמתאימה יותר לאמונות המעודכנות שלנו.

וכך גם לגבי העניין החברתי -
השאלות שלך באות ממקום של האמונה בצורך במסגרות חינוכיות.
האם את יכולה להסתכל על השאלה הזאת באופן נקי?
שוב, גם כאן הפניה בחזרה לעצמך - לגופך, לתחושותיך, למחשבותיך, עשויה לגלות לך פנים חדשות שאת מגלה בעצמך, ולא צריכה להשען על רעיונות או דעות של אנשים אחרים.

<אוי, יצאה מגילה>

[קט_קטית*]

השאלות שלך באות ממקום של האמונה בצורך במסגרות חינוכיות

השאלות שלי באות ממקום מאוד מבולבל
בו לא יודעת להחליט/להגדיר עד כמה חשוב לי להיות חלק מהחברה
להיות חלק ממשהו בכלל

ובקשר לחוסר הסבלנות.
לאחרונה אני שומעת לא מעט מחמאות דווקא על זה שיש לי סבלנות.
החויה העצמית שלי סובבת דווקא סביב אותם המקרים בהם אין לי סבלנות,
ובכך מעצימה את הלא רצוי.



כשיש לנו ביטחון אנחנו מוצאים לכך ראיות בנסיבות חיינו, וכשאין לנו ביטחון - גם אז אנחנו מוצאים לכך ראיות בנסיבות חיינו
לגמרי


האם את יכולה להסתכל על השאלה הזאת באופן נקי?
אני מנסה
המוח שלי מתפוצץ מרוב מחשבות
אין שקט

אלך לחשוב את כל המחשבות ואז אחזור

תודה רבה

[אורנה_שפרון*]

אלך לחשוב את כל המחשבות ואז אחזור

יותר עדיף ללכת לחוש את הגוף.
במחשבות - להתבונן.

הרי אלו אינן המחשבות שלך - אין צורך לחשוב אותן, הן נחשבות דרכך.

זה הרבה פחות מעייף.

[קט_קטית*]

_הרי אלו אינן המחשבות שלך - אין צורך לחשוב אותן, הן נחשבות דרכך.
זה הרבה פחות מעייף_

רק עכשיו ראיתי את מה שכתבת,
אבל הסכמתי עם זה כבר קודם.
עברו דרכי כל מיני מחשבות,
לא פגשו בבית אף אחד,
והמשיכו הלאה

ביום ראשון היינו אצל חברה מחוץ לעיר.
הבנות שלי שיחקו עם הבנות שלה יחפות בחצר.
פתאום הכל היה כ"כ קל, כ"כ ברור .
כשהנעל המתאימה, הרגל נשכחת

אתמול פגשתי את מנהל המעון,
ביקשתי לעבור לחלקי - בזמן ובכסף.
עם הופעה חלקית לא הייתה לו בעיה
(עובדה שגם לפני זה לא תמיד הגענו וזה לא הזיז לאיש),
התשלום החלקי הוא בלתי אפשרי, כך אמר.
אם ארצה לעומת זאת להוציא את הילדה מהגן -
אז בכיף, רק להודיע לו מראש 30 יום.
30 יום? תתחיל לספור D-:
הוא נלחץ קלות, שאל מה אעשה שנה הבאה.
אמרתי שנה הבאה ה' גדול.
ועוד כל מיני.
דיברתי עם הגננת וביקשתי גם ממנה שרוצה להביא אותה רק חצי מהשבוע
(כלומר אפשר שלא אביא אותה בכלל, אבל יקר לי להמשיך ולשלם על זה חודש מלא...)
הבטיחה לדבר עם הבוס.
גם הבהרתי לשניהם שאין לי טענות אל המעון. זה לגמרי אני.
(טוב זה אני והילדה אבל להם צורם לשמוע שהילד מחליט. הרי חייבים להציב גבולות,
רצוי צפופים מאוד וברורים מאוד)

יש לי חלום,
ובחלום אני בנזוגי ושבע (אינשאללה) בנותינו גרים בבית במושב,
ומגדלים מלא פירות ירקות ואחד את השניה.
החלום הזה כ"כ רחוק ממני כרגע, ובו בזמן כה נחשק...
שם מחוץ לעיר האמהות שלי כל כך ברורה ולא מתאמצת
אני מרגישה שהגבולות של הבית שלי מצמצמים אותי,
מנתקים ותוקעים אותי.

אני לא יודעת האם הכל רק בראש,
ואיך לעשות שהראש שלי יהיה בכפר,
בזמן שהגוף בעיר?
או שפשוט להתכוונן על החלום ולהגשים אותו?

[אורנה_שפרון*]

_עברו דרכי כל מיני מחשבות,
לא פגשו בבית אף אחד,
והמשיכו הלאה_

איזה יופי, ככה קורה להן כשאין אף אחד בבית - הן פשוט הולכות.

כשהנעל המתאימה, הרגל נשכחת
אני חושבת שלעיתים קרובות הנעל לא מתאימה כי אנחנו עוד לא מוכנים. עוד יש לנו מה לברר, מה ללמוד, מה לחשוב. אנחנו עדין לא "סגורים" על העניין.
כשאנחנו "סגורים" אז גם מגיעה הנעל המתאימה.

_אני מרגישה שהגבולות של הבית שלי מצמצמים אותי,
מנתקים ותוקעים אותי._
אכן יש לבתים נטיה כזאת - לצמצם. וזה נראה כל כך הגיוני, שזאת באמת נראית הסיבה לצמצום.
אבל אולי זה לא כך.
אולי כדאי להתייחס לעניין הצמצום מבלי להתיחס לסיבות שלו.

את מרגישה מצומצמת.
התבונני בזה - מה זה אומר?
איך זה מרגיש?
איפה זה יושב בגוף?
מתי זה קורה?
איזה מחשבות עוברות לך בראש כשאת מרגישה מצומצמת?

יש לנו (בני האדם) נטיה להסב את הראש ממה שלא נעים לנו, לברוח, להתעלם מכאב, להתבונן בסיבה לתחושה הלא נעימה ולא בתחושה עצמה.
אבל לעיתים (אולי על-פי-רוב) זה רק מעצים את הכאב, את הבלבול, את ההרגשה הלא טובה.

ואילו כשאנחנו אוזרים עוז להתבונן ממש במה שקורה, אז יכול להתרחש שינוי.

מה קורה כשאת מתבוננת בתחושה המצומצמת הזאת שלך?

[קט_קטית*]

שלום

לפתע גיליתי שאנחנו כבר בחינוך הביתי.
הבוקר שאלתי את גאיה אם היא רוצה ללכת לגן והיא עשתה פרצוף מהורהר,
כאילו מנסה להזכר מה זה אומר.
ואז המשיכה לשחק כאילו לא שאלתי כלום.
גם במפגשי החינוך הביתי אצל חלוקית נחל היא הכי גדולה,
ודווקא קיוויתי שיהיו גדולים יותר /-:

[קט_קטית*]

אחרי שבוע וחצי בלי גן מנסה להזכר למה אי פעם הלכנו לשם /-:
אי אפשר להגיד שאני פחות מבולבלת,
אבל כן יותר רגועה.
לפחות הבת שלי איתי ואני יודעת בדיוק מה קורה איתה

תודה רבה

[אורנה_שפרון*]

צרוף מעניין - מבולבלת ורגועה.
צרוף טוב.
לא לקשר בלבול עם דאגה או פחד.
בלבול כמו שהוא,
בלבול.
בלי ערך, בלי טוב ורע.

זה המקום שממנו צומחים הדברים החדשים -
אלו שלא ידענו אותם קודם.

[קט_קטית*]

_צרוף מעניין - מבולבלת ורגועה.
צרוף טוב_
כן, זה מרגיש טוב
לדעת שלא חייבים תשובות
לדעת שלא חייבים

[רינה*]

שלום אורנה,
דולית הציעה שאכתוב לך ואתייעץ איתך. נושא שחוזר ותופס תאוצה עם השנים הוא שבעלי הרבה פעמים מדבר לביתנו הגדולה בת ה-4.5 בצורה מחרידה (לטעמי) קצר סבלנות, מאיים בלקיחת דברים, זריקה לפח (תסדרי מיד או שאני זורק לפח), תפסיקי להתנהג כמו תינוקת ובמקרים חריגים ביותר במכות בטוסיק. כשזה קורה אני מוצאת את עצמי רותחת, מוכנה לחנוק אותו, להרוג אותו במו ידי, מקללת את היום שהתחתנתי איתו, בקיצור שונאת אותו שנאת מוות! בעבר הייתי נלחמת בו, יוצאת להגנת ילדתי מייד באותו רגע, לידה. היום אני משתדלת להתאפק, לא לעשות זאת לידה. כך שהדיאלוג הפנימי שלי מלא שטנה כלפיו וכשהילדה לא באזור אני מדברת איתו בנחת על זה. הרבה פעמים הוא אומר לי בסדר אבל כשהוא עייף/עצבני/קצר סבלנות/מתוסכל מהעניינים שלו זה חוזר על עצמו. לפני כחצי שנה הכנסנו לביתנו את נושא התקשורת הלא אלימה (של מרשל רוזנברג) תמי (ילדתנו הגדולה) מאד הפנימה והתחילה לדבר מהר מאד, ולימדתי אותה להגיד לאבא שלה "תרגע", "אבא אתה צועק עלי" הבעיה שהוא לא מקשיב לה. הוא אומר לה דברים כמו "כן אני צועק ותעשי מה שאני אומר או ש...." או "אל תגידי לי להרגע". אני מרגישה שאני מפקירה את הילדה שלי ואני לא יודעת מה לעשות בעניין. הנושא הזה מאד מרחיק אותנו וגורם להתרחקות שלי מבעלי. אני חייבת לציין שצורת הדיבור הזו היא לא דבר יומיומי ורגיל (אם כי יש תקופות שזה יותר שכיח ותקופות בהן זה פחות שכיח, הכל תלוי במצב רוחו והמצב בינינו), תמי מאד אוהבת את אבא שלה, מאד קשורה אליו ונלחמת עליו ותשומת לבו עם אחותה הקטנה בת ה-1.5 והוא מצידו מאד אוהב אותה, בדרכו שלו.
בינתיים, זה רק העמיק והחמיר עם השנים ואני דואגת שזה ימשיך עם ילדתנו הקטנה והכי מפחיד אותי שזה ירחיק אותנו אחד מהשני, כבר עתה התרחקנו מאד אחרי 6 שנות נישואין.
אני מודעת לפרדוקס שאני רוצה לחסוך עוגמת נפש לילדה שלי אך בעצם הפעולה (או אי הפעולה) שלי יוצרת עוגמת נפש. כמו כן, כרגע אני מודעת לכך שהוא מגיב כך מתוך מקום כואב ותסכול מאד גדול שלו (מהחיים, עבודה, זוגיות וכו') אך כשאנחנו בתוך הסיטואציה אני שוכחת את זה ונתפסת ל"אכזריות" שלו, לנזק שהוא מסב לילדה וכמה שהוא מגעיל אותי.
אשמח מאד לשמוע את דעתך.

[אורנה_שפרון*]

רינה,

אני יוצאת מנקודת הנחה שאין לנו שום אפשרות לקבוע התנהגות של אדם אחר, אפילו אם הוא ילד שלנו, בן-זוג, או הורה. בכל מקרה האפשרות היחידה שלנו להשפיע היא על עצמנו.

כך גם בסיפור שלך. יש עניין בין בתך לאבא שלה, ועניין זה אינו נוגע לך. מה כן נוגע לך?
שני עניינים.

ראשית איך את מגיבה למערכת היחסים הזאת, ומתוך התבוננות בזה, והבנה ולמידה של מה שקורה לך, תוכלי ללמוד על עצמך דברים חשובים ומהותיים.

התבונני מה קורה לך כשאת רואה את בעלך מדבר כך אל ביתך?
נסי ממש לזהות אילו מחשבות עוברות לך בראש, אולי צפים ועולים זכרונות, איזה תחושות את חשה בגוף, אילו הרגשות עולות. התבוננות כזאת תפנה את תשומת ליבך מבעלך וביתך אל עצמך. במקום לחשוב: אוי כמה אני שונאת אותו וכמה היא מסכנה, התחילי לזהות מה קורה לך .

למצב שאת נמצאת בו אין פתרון קסם. גם תקשורת מקרבת שהיא טכניקה מצויינת, לא תעזור אם לא יהיה מי שישתמש בה. לכן התבוננות שלך בעצמך היא הדרך ליצר איזשהו שינוי. והשינוי הזה יכול להתחיל רק בתוכך.

עצם ההתבוננות כבר היא התחלה של שינוי. משום שבמקום להיסחף לתגובות הקבועות שלך שמעצימות את השנאה והפירוד תוכלי להתבונן בהן ממרחק.

מה המרחק הזה עושה לך?


שתפי בגילוייך ונמשיך משם.

[קואלה*]

אורנה יקרה,
קוראת כאן ומתרשמת מכוחמתך ועדינותך בתשובות
וגםקוראת עוד מצוקות לא פשוטות של נשים.
בתוך מעגל חיי אני מרגישה שרק אני מתומדדת עם קשיים לא אפשריים והנה פה יש עוד סיפורים ואני לא היחידה שהחיים שלה הם סרט טורקי (משום מה ואפילו שזה טיפשי צרת הרבים מנחמת אותי קצת)
בכל אופן, העניין הוא שאישי עזב את הבית ויש לנו ילד בן 3 וחצי משותף. למרות שהוא משלם מזונות מספיק לפי החוק זה לא מספיק לקיום שלי כי אני מרוויחה מעט וגרה במרכז הארץ בשכירות ומתחילה לצבור חובות
אני חושבת על מעבר לצפון אבל הבן זוג יכנס איתי למלחמות משפטיות כי הוא רוצה לראות את הילד וגם אני חושבת שזה יהיה לילד קשה להפסיק את המסגרת המעולה בו הוא נמצא כרגע וטוב לו.
אין לי תמיכה כלכלית מהמשפחה והוא עזב אותי בלי להשאיר לי בית וחסכונות וגם אין לי תמיכה נפשית.
מעט החברות וההמשפחה שיש לי לא מסוגלים, או לא רוצים להיות בשבילי, להתקשר לשאול מה שלומי, להקשיב לי, לשאול אם אני צריכה עזרה אולי במשהו
אני בודדה קשה לי ורע לי ואני קורסת מעומס. אני לא מצליחה לג'נגל בין הטיפול בילד, לעבודה ובנוסף צריכה לעבור עכשיו דירה ואני לא מוצאת דירה ואין לי זמן לזה
סליחה על זה שכתבתי בצורה מבולגנת. עכשיו אמצע הלילה והתעוררתי לתת מים לילד ולא הצלחתי לחזור לישון.
אני מרגישה שהחיים גדולים עלי ומועכים אותי
תודה

[אורנה_שפרון*]

קואלה,

מצבך כפי שאת מתארת אותו חסר מוצא. לכל כוון שאת מסתכלת את רואה את המגבלות של המציאות.
במצב כזה ההצעה שלי אליך היא להתחיל לבדוק אפשרות של שינוי בתודעה. זאת אומרת לא לחפש שינוי במציאות אלא שינוי באופן שבו אנחנו תופשים את המציאות.

האם מתאים לך לנסות את הכוון הזה?

אשמח לשמוע ממך

[קואלה*]

כן, מתאים!
איך לשנות את התודעה שלי?

[אורנה_שפרון*]

קואלה,


התבונני בחייך והתחילי לרשום את כל המחשבות שמציינות את המחסומים שיש בחייך.

אין לי תמיכה כלכלית

הוא עזב אותי בלי להשאיר לי בית וחסכונות

גם אין לי תמיכה נפשית


אלה דוגמאות מהדברים שכתבת.

קחי איתך פנקס קטן והכיני במשך היום את הרשימה. בכל פעם שאת מזהה מחשבה כזאת, רשמי אותה.

האם מתאים לך לעשות תרגיל כזה?

[פלונית*]

אורנה יקרה,
חכמתך ועדינותך משמשות לי השראה.
תענוג צרוף לקרוא את התגובות שלך.
תמיד, גם כשמדובר באחרות, אני מוצאת מה לקחת לעצמי.
תודה גדולה

שרית

[אורנה_שפרון*]

שרית,

משמח אותי לדעת שהדברים מעוררים השראה אצל עוד נשים.

תודה!

[קואלה*]

האם מתאים לך לעשות תרגיל כזה?
כן. התחלתי.
כיצד לנתח אחר כך את המחסומים שתיעדתי?

[פלוני_אלמונית*]

שלום אורנה
מדברת "פשוט"
השעה ארבע אחה"צ .
בשעה עשר בבוקר נכנס בעלה של ביתי עם נכדתי(5 חודשים) הראשונה והיחידה בנתיים כדי שאשמור עליה.
בשניה שאחזתי בה אמרתי "יש לה חום" בדיקה קצרה אימתה זאת. חתני יצא לרופא עם הנכדה .סרב להצעתי להצטרף ולעזור.
מאז- בערך בעשר וחצי- כתבתי "הורדת חום באופן טבעי "במחשב . הגעתי למקום הזה
ואני רק עכשיו בעודי כותבת לך -כרגע נזכרת שבכלל לא זכרתי איך הגעתי אלייך. גם לתשובה על החום לא הגעתי
פשוט קראתי מה שכתבו לך ואיך שענית
חמש שעות!!!
ואני בטוחה כל כך שהייתי רוצה להכיר אותך
ולחבק אותך
ולקבל ממך חיבוק
"אני עוזבת את המחשב"- אני מיישמת ברגע זה מה שהצעת למשהי שקשה לה במעברים. והולכת להתקשר לאחותי.
הבנתי שרצוי לסיים בשאלה
כשכתבתי טקסט זה השתמשתי במילה "אחזתי" מחקתי מייד ואז אמרתי לעצמי תכתבי כמו שזה יוצא לך וחזרתי לאחזתי
האם אפשר לאחוז? בבת? בנכדה? בבעל? ובעיקר בחיים???????????????????????

[א*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פלוני-אלמונית היקרה,
אני לא אורנה. אני רק רוצה לכתוב לך שאורנה יצאה השבוע לחופשה שנתית כזו שנמשכת כשבועיים.
אני חושבת שהיא לא תגיע למחשב בזמן הזה. אבל לכשתשוב היא בטח תענה לך.

ואם יורשה לי לומר מקצת משבחה של אורנה (שלא בפניה), אז כןֿ בהחלט "עלית עליה", אורנה היא אשה מדהימה וחכמה. תתאזרי בסבלנות, זה שווה.
בינתיים את יכולה להסתובב פה ולקרוא דברים שהיא כתבה. ובכלל כל האתר הזה הוא מתנה גדולה לחיים. תיהני !

[תבשיל_קדרה*]

להוסיף על הדברים של א -
פ"א, סעי לפארק הירדן, ותפגשי את אורנה

[אורנה_שפרון*]

פלונית,



האם אפשר לאחוז? בבת? בנכדה? בבעל? ובעיקר בחיים???????????????????????

אפשר לנסות כמובן,רובנו משקיעים בכך מאמצים רבים.
זה כמו הרצון להשאר במקום אחד בתוך זרם הנהר (לא נהר עצום וגועש, נניח בירדן). כמה מאמצים זה דורש מאיתנו, כמה כוחות אנחנו מכלים על הנסיון הזה לאחוז בחיים.

ומה קורה אם אנחנו מרפים מהבת, מהנכדה, מהבעל, מהחיים?

אחיזה היא כמו פעולת השרירים שמתכווצים בשעת כאב. היא קורית לנו מעצמה, אבל לא תומכת בצרכים שלנו, ברצונות שלנו, לא מברכת את מה שיש. היא הרגל שאפשר לשנות אם מגלים שהוא לא מועיל לנו יותר.

מה מפחיד אותך? ממה את חוששת?
שימי לב, באילו רגעים את מזהה את התנועה של האחיזה?

תודה לך על האהבה שאת מרעיפה (-:

אם תרצי נוכל להמשיך בשיחה הזאת כאן.

[נוצה*]

שלום אורנה
(בעבר התכתבנו במייל)
האם יש בן זוג טוב יותר עבורי, בן זוג טוב פחות עבורי? הרי התהליכים האישיים והמשותפים הם אינסופיים.. וימשיכו להתקיים גם עם בן זוג אחר.. אז מדוע להיפרד? כלומר, האם יש בכלל עילה לפרידה לדעתך?

[אורנה_שפרון*]

נוצה,


האם יש בכלל עילה לפרידה לדעתך?

אני חושבת שזו שאלה לא רלוונטית.

האם היום, עכשיו, הרגע, אתם ביחד?
אם כן, עבדי עם הנסיבות הללו - אתם ביחד.

אולי מחר כבר לא תהיו ביחד?
ואז תפעלי בתוך נסיבות שונות.

ואולי תהיו ביחד כל החיים?

נסי להזכר ברגע שבו התחלתם להיות ביחד - האם את תכננת אותו? האם ידעת שזה האדם שיהיה לך לבן זוג? האם זה היה לגמרי בשליטתך?

אני חושבת שפרידה זה אותו דבר.
למרות שנראה לנו שזה עניין שלנו, בחירה שלנו, בידים שלנו, זה לא בהכרח כך.
רגע אנחנו ביחד, ורגע אחרי זה - או כן או לא.

מה שבטוח זה ההווה.
עכשיו אתם ביחד?

[נוצה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

התשובה שלך חייכה אותי
עכשיו אתם ביחד? זה בדיוק מה שאנחנו שואלים את עצמנו וזה את זו בימים אלה. האם להישאר/להמשיך להיות ביחד, האם ללכת כל אחד לדרכו.. ושיקולים לכאן ולכאן, אם כי ברור שזה לא מעשה לוגי
קראתי היום על זוג שאומר שכל יום צריך לבחור מחדש, ואהבתי..

[אורנה_שפרון*]

נוצה,


זה בדיוק מה שאנחנו שואלים את עצמנו וזה את זו בימים אלה. האם להישאר/להמשיך להיות ביחד

התבונני בשאלה הזאת -
מאיפה היא נובעת?
אילו רגשות מלווים אותה? אולי פחד, מההווה או מהעתיד?
אילו מחשבות מייצרות אותה? על אילו אמונות בנושא זוגיות היא "מתלבשת"?

ואם היא לא הייתה, פשוט לא היתה עולה בדעתך מחשבה כזאת -
איך היית מרגישה כשאתם עדיין ביחד?

עכשיו אתם ביחד?
שימי לב שאת השאלה הזאת אתם שואלים בתוך מציאות שאתם ביחד.
זאת אומרת שעכשיו אתם ביחד.

[נהר*]

שלום אורנה ושנה טובה,
רציתי להודות לך שוב על סדנאות המנדלות שלך ולספר לך שגב צייר אתמול אחת לפי התבנית שלימדת אותנו ושילב בה את סמלי החג, אז משהו נוסף חזר איתנו מפארק הירדן, וכל המרבה הרי זה משובח.
דרישת שלום לכולם, נהר

[נוצה*]

חזרתי..
אז התחלתי להבין שכן, אני רוצה להיות איתו, עם הבן אדם המיוחד הזה. ושאני מוכנה לקבל את הפגמים שלי ושלו. ועכשיו הוא אומר, אני רואה, שהוא צריך עוד זמן לבד להבין ואני רוצה לתת לו את הזמן הזה - ואפשר, כי אנחנו לא גרים ביחד כמו קודם.
אז איפה הבעיה? אני מגלה אצלי ריקנות כל כך עמוקה ויאוש ועוד הרבה מקומות כואבים.. ואני יודעת שלפני כן נשענתי אולי קצת יותר מדי.. איך שומרים על איזון? ואיך לא ליפול לתחושה המחלישה שאני מחכה להחלטה שלו?

[נוצה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ועוד שאלה - בעבר היו כמה פעמים שהוא היה אלים כלפי, וגם אני כלפיו. יש לי חברה שיותר מודאגת מזה ממני ולדעתה צריך לטפל בזה, גם אם אנחנו לא גרים ביחד כרגע וגם אם לא לגמרי ברור מה קורה עם הקשר כרגע. מה דעתך? אולי גם לזה התכוונתי כששאלתי האם יש בכלל עילה לפרידה לדעתך
תודה @}

[אורנה_שפרון*]

נוצה,


איך שומרים על איזון? ואיך לא ליפול לתחושה המחלישה שאני מחכה להחלטה שלו?



באופן לא מודע אנחנו מחברים בין זהוי הרצון לבין המימוש שלו.
אנחנו רוצים והדבר אמור לקרות.

למעשה יש פער בין שני החלקים הללו של המשוואה.
לפעמים הוא קטן, לפעמים הוא גדול ולפעמים הוא בלתי ניתן לגישור.

את נמצאת בנקודה שזהית את רצונך לחיות עם האיש הזה. ועכשיו את נתקלת בפער בין רצונך ובין המימוש שלו שלמעשה לא תלוי רק בך אלא גם באדם אחר.

לכאורה זהו מקור הקושי - מימוש הרצון תלוי באנשים אחרים.

אבל לא תמיד זהו מקור הבעיה. נסי להזכר במקרים בהם את זהית את רצונך שהיה תלוי אך ורק בך ובכל זאת נוצר פער בין הרצון לבין המימוש שלו.
האם מוכר לך מצב כזה?

אם כן, נסי לזהות מה קורה לך שם בפער בין הרצון לבין מימושו - איך את מרגישה, מה את עושה, איך זה משפיע עליך, אילו מחשבות זה מעורר וכו'.

יהיה מעניין לבדוק את זה ולראות האם תוכלךי להשליך ממקרים כאלה על המקרה הזה שבו את תלויה במישהו אחר.



בעבר היו כמה פעמים שהוא היה אלים כלפי, וגם אני כלפיו
אלימות היא סוג של אות, של סימן שמשהו לא עובד כמו שצריך. אלימות היא לא הכרחית בקשר בין בני זוג. היא דרך מסויימת מאד לתקשורת והיא עלולה להיות מסוכנת ממש.

כרגע, כשאתם לא חיים ביחד, זהו אות בשבילך לבדוק את העניין הזה מבחינתך, ולעבוד כדי ליצור אצלך, בתוכך מציאות אחרת שלא מזמינה את האלימות הזאת.לא מצידך ולא מצידו.

אני חושבת שעניין זה מצריך לווי יותר אינטנסיבי מאשר לווי אינטרנטי.

האם יש בכלל עילה לפרידה לדעתך
שימי לב שעכשיו אתם לא ביחד. עכשיו זהו סוג של פרידה, ולכן את מוזמנת לעשות את העבודה בהתאם לנסיבות עכשיו - עבודה שלך עם עצמך, על הענינים שלך עם עצמך, ולא על השאלה האם אתם צריכים להיות ביחד או לחוד.

[נוצה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה

[שירה*]

שלום
ראיתי שכתבת קצת על שיטת פאולה בטעימות מהספר באופן טבעי
(מושך אותי לנסות קצת מזה,אבל אני לא אלך כרגע לטיפול בזה)
ורציתי לדעת אם יש תרגילים שקשורים לנרתיק ולמחזור החודשי, במובן הזה שמקלים מעט על כאבי מחזור או מעודדים את ריקון הדם?

תודה

[פלוני_אלמונית*]

שירה, כדאי לך לשאול בדף שיטת פאולה

[יונת_שרון*]

שירה, תציצי גם בדף לרוקן את דם הוסת.

[אורנה_שפרון*]

הי שירה,


אני לא מומחית לשיטת פאולה. כתבתי רק מנסיוני האישי.

עבודה אישית בשיטת פאולה היא לא פשוטה כי הגישה לתרגילים האלה כל-כך שונה ממה שאנחנו רגילים, שכדאי למצוא הדרכה.

אני חושבת שחלק מהעניין הוא, איך שאני מבינה את השיטה, אין בהכרח תרגיל אחד שמתאים לזה או לזה. הכל מאד מאד אישי ומתאים לגוף שלך ונובע מהגוף שלך.
ובכל זאת התרגילים הפשוטים שכתובים בספר תינוקות יכולים להביא הרבה ברכה.

מצטרפת להמלצות האחרות שקבלת.

[שירה*]

תודה
האמת שזו בעיקר סקרנות. אחרי שקראתי קצת על פאולה פה ושם. לא נראה לי שכרגע אלך ממש לטיפול בזה (יש לי כל כך הרבה דברים אחרים שאני רוצה חוץ מזה). וחשבתי לנסות ולראות איך זה.
קראתי גם את הדף של ריקון דם הוסת אבל אין שם הנחיה ברורה מה לעשות רק התרשמות כללית. בשביל זה צריך ללכת לקורס והוא די יקר ויש לי עדיפויות אחרות כרגע.
אז כנראה שאנסה משהו אחר.

תודה

[אורנה_שפרון*]

פוסט חדש:

post]לרוץ לכביש 25[/po].html

[רסיסים_של_אור*]

יפה ועושה סדר תודה

[אורנה_שפרון*]

פוסט חדש

post]אחות חדשה 9[/po].html

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פוסט חדש

post]נעמה עושה במכנסיים 13[/po].html

[הפיה_מיכלית*]

אשמח לדעת כשיהיו תאריכים. מדוייקים:)

[אורנה_שפרון*]

פרוט על הקורס page]כאן 24[/po].html

[אורנה_שפרון*]

עוד קצת טעימה מהכלים שהקורס נותן post]כאן 30[/po].html

"פעם האוטומט שלי היה לתת עצות, להרעיף מחמאות, לעזור לפתור את הבעיה, להסביר את המצב.
היום אני משתדלת לשאול, לברר לנסות להבין."

[אורנה_שפרון*]

על זה אני לא מוכנה לוותר -
post]על בקשות מבן הזוג 20[/po].html

[יעלי_לה]

_על זה אני לא מוכנה לוותר -
על בקשות מבן הזוג_

יפה.
@}

[חני_בונה*]

הי אורנה,
קראתי את הפוסט החדש שלך
נקודת מבט חדשה בשבילי:
ככל שמבקשים מבן הזוג יותר, זה מרחיב את אפשרויות הבחירה שלו.
זה מדהים עד כמה אנחנו רואות בבקשה שלנו הפרעה לבן הזוג מצד אחד ומתלוננות איך הוא לא רואה דברים לבד מצד שני.
מרענן!
תודה.