עקביות והצבת גבולות

ובעצם אני ממש מסכימה עם כולכן (:

ניחוח אדמה אחרי הגשם

וואו איזה דיון חשוב ומרתק !

לגבי להכניס לעגלה בכח... או בכלל להציב את הגבולות באופן פיזי (למשל לקחת מהיד משהו מסוכן, להרחיק אותו מסיטואציה מסויימת וכו')
אני חושבת שזה ממש לגיטימי... כלומר, נשמע לי, שואלת שאת מלקה את עצמך מאוד על השימוש ב"כח" בכלל
והרי כח זה לא אלימות...
יש ערך לכח שלנו כמבוגרים - אותו כח שמאפשר לנו להגן מסכנה, להרים את הילד כשהוא קיבל מכה, לרוץ אחריו מהר כדי לתפוס אם הוא מתקרב לכביש, להרים אותו כדי לשטוף ידיים ולהדליק את האור ולהכניס לאמבטיה הכיפית - אותו כח גם משמש כדי להכניס אותו לעגלה בסוף הטיול

אני מאד מזדהה איתך ועם התחושה שלפעמים נגמר הסוס ואז התגובות הרבה פחות נעימות... וזה קורה לי הרבה, ואני רק עם ילד אחד (בבית)

ומה שעוד אני רוצה להגיד, מתוך הניסיון שלי - אם אני מכניסה לעגלה או כל דבר אחר שמצריך שימוש בכח פיזי (בניגוד לרצונו), מתוך עצבים שלי וחוסר כח ויום קשה ולעתים אחרי ניסיונות לא מוצלחים לשכנע/להניע אותו לעשות משהו, שהתישו אותי נפשית וגרמו לי להרגיש שאני לא מצליחה לתקשר איתו ולהשפיע עליו -
אז אני מרגישה שזה לא דבר נכון ונעים וטוב לעשות (ואני לא מפעילה יותר כח מהרגיל ולא גורמת לכאב אבל האיכות שלו (אולי? כנראה) שונה ולא נעימה) - וכן זה קורה בהחלט...

אבל אם אני מפעילה את הכח הזה מתוך החלטה מראש, ברוגע, כחלק מהיומיום - אני מרגישה עם זה לגמרי שלמה ואני בטוחה שגם הילדון מרגיש יותר טוב (אפילו אם הוא מתנגד פיזית ובוכה !)
וכן, זה בסדר שיבכה מבחינתי... כמה פעמים ביום... כי יש תסכולים ואי הסכמות וככה הוא מביע אותם... אני לא נלחצת מזה. כמובן שהייתי שמחה אם היה כל היום בלי הפסקה מחייך וצוחק אבל זה בסדר שזה לא ככה

אני כן מלווה את הפעולות הפיזיות שלי בהסברים (קצרים או ארוכים, בהתאם לסיטואציה...)

וכמובן שה"כח" הוא רק כלי מתוך עוד הרבה כלים (כמו למשל שירים, הסחות דעת, משחקים יצירתיים, שיתוף שלו במה שאני עושה וכו') וזה בסדר להשתמש בו כשצריך וכשהוא מתאים.

אהבתי מאד את התיאור שלך על ההתנהלות בקניון ואת הטיול בלובי הסגור, זה נשמע ממש כיף ושאת מאד רגישה לצרכים שלהם ומוצאת דרכים יצירתיות לספק אותם
באמת חשבתי שיש לפעמים גני שעשועים עם שער שניתן לנעול ואולי שווה לחפש גינות כאלו בעיר שלך, כי זה נשמע לי פתרון טוב כשאת עם שניהם לבד
ובכלל לחפש מקומות בטוחים וסגורים ללכת אליהם.

ואני בטוחה שגם הילדון מרגיש יותר טוב (אפילו אם הוא מתנגד פיזית ובוכה !)
אם זו ההתנהגות של כשהוא מרגיש יותר טוב, מה ההתנהגות כשהוא מרגיש רע? איך את מבדילה?

ניחוח אדמה אחרי הגשם

אם זו ההתנהגות של כשהוא מרגיש יותר טוב, מה ההתנהגות כשהוא מרגיש רע? איך את מבדילה?
קודם כל, לרוב אם אני רגועה וצריכה לעשות איתו משהו בכח (לרוב מתוקף האילוצים, זה באמת לא כלי ברירת המחדל שלי, אם זה בטעות השתמע מההודעה)
אז לרוב הוא נרגע מאד מהר ו"עובר הלאה" (וגם ממש לא תמיד בוכה ומתנגד כשאני אומרת לו "אוקיי חייבים לנסוע הביתה, בוא תשב בעגלה - מרימה אותו ומושיבה - לעתים קרובות הוא פשוט יושב ומדבר איתי, במיוחד אם מצאתי את הרגע הנכון)

ואם הוא כן בוכה (כשאני רגועה אבל ממש חייבת לקחת אותו הביתה נגיד) - אני מתחילה לשיר לו שיר שהוא אוהב, להראות לו דברים מעניינים ברחוב, לספר לו מה נעשה עוד מעט בבית - הוא רגוע ושמח, מדבר ועונה לי וכו'

ההכנסה לעגלה גם אף פעם לא נעשית בפתאומיות בשבילו, אני אומרת לו כמה שיותר זמן מראש, אומרת לו מה נעשה אחר כך, מציעה לו להכנס לעגלה לבד אחרי שיתגלש פעם אחרונה וכו' ( - ואם זה לא עובד אז בשעה שאני באמת חייבת ללכת אני לוקחת אותו כמו שתיארתי.

ההבדל הוא שאם אני כבר עצבנית ועייפה אז הוא באמת לא נרגע מהר וממשיך להתנגד ולבקש לצאת וכו'

יונת , אני חושבת שזה ענין של אופי,
הילדה שלי באופיה אוהבת לקבוע , לנהל , לשלוט

כשאני יכולה אני נותנת כמה שאפשר (למרוח חמאה לבד על הלחם למשל, בגיל שנתיים ו7, או לשטוף כלים)
אבל גם שם אני צריכה להציב גבולות - אחרת הכלים יהיו על הרצפה , או כל החמאה בלחם.

אני חושבת שביחד עם הענין הגנטי זה גם תלוי בי, כמה שאני משוחררת ומאפשרת, וודאי שזה יפחית את המאבקים
ויהיה לה פחות צורך לשלוט.
אבל אני לא בטוחה שאם אני אהיה מאה אחוז סבלנית זה יעלם.

שואלת - בלי גבולות ועם הרבה רכות,
את מרגישה שיש שיפור?\
את מרגישה שככל שהם גדלים הם מקשיבים יותר?
את מרגישה שזה מוסיף לך כוחות?

אבל גם שם אני צריכה להציב גבולות - אחרת הכלים יהיו על הרצפה , או כל החמאה בלחם
כשאת אומרת "להציב גבולות" בהקשר הזה, זה נשמע כמו משהו שיש בו הרבה "לא" ו"אל" ו"אסור" והמון לעצור את הילד.
בזמן שאני חושבת על כיוון והדרכה צמודים בתור דרך שיש בה הרבה "כן" ו"בדיוק" ו"כן, ככה" כי פשוט מדריכים את הילד ברכות ובנעימות לעשות את העבודה ו"עוזרים" לו בדרך שמונעת מראש תקלות ותאונות.

בדיוק. להציב גבולות בדרך כלל מיתרגם ללהגיד מה לא לעשות, מה אסור.
אני מציעה להגיד מה כן לעשות.
לא לשתוק בכוח, לא להתעלם, לשחרר, לוותר.
להפך: לעזור, להנחות, וגם להתבטא בכנות.

נראה לי שאלה שכותבות שלא עבד להן בלי גבולות, היה עסוקות במה לא לעשות.
מציעה במקום זה להתרכז במה כן לעשות: איך לעזור לילדים עם הרצונות שלהם, איך להגיד להם מה אנחנו מרגישות, איך ליצור סביבה ואמצעים שיאפשרו להם לעשות מה שחשוב להם בלי להצטרך להילחם על זה.

_למישהי יש רעיונות איך לגרום לילד להיכנס לעגלה בלי בכי אחרי סיבוב בגינה?

טקס קטן לפני (למשל חיבוק עם שיר, או מה שמתאים לכם ליצירת התכנסות).
משהו נחמד לעשות בעגלה (למשל משחק או בובה, שירים, אוכל).
אם הוא מהמילוליים, לספר על התוכנית מראש (למשל ״עוד מעט נלך הביתה ונעשה אמבטיה עם הפיל הסגול״)._

ומוסיפה: אצל הפעוט שלי עבדה זכות הבחירה.
"כשתשב, אתה רוצה להחזיק את הספר או את הצעצוע?"

_להציב גבולות בדרך כלל מיתרגם ללהגיד מה לא לעשות, מה אסור.
אני מציעה להגיד מה כן לעשות._
לחלוטין.
אצלי החלק הזה נשחק קצת מאז פרוץ הילד השני, וחבל.
כמה שיותר חיובי, כמה שיותר להראות איך, להצביע על הנכון, לכוון אל הנכון, לחזק את הנכון, לתת אלטרנטיבה נכונה, להעריך חיובית את האלמנט הנכון בהתנהגות בעייתיית - כן ייטב.
לדעתי, האתגר הגדול שיש בזה לפעמים הוא איך אומרים את זה בשלוש מילים ולא בשלוש פסקאות...

"כשתשב, אתה רוצה להחזיק את הספר או את הצעצוע?"
אח, נכון, איך שכחתי את הטריק הזה! הייתי מגיעה לרמות מבלבלות במיוחד, שדרשו מחשבה מעמיקה, מסוג שלא מאפשר בעת ובעונה אחת בכי מעמיק, ולכן בזמן שהיא או הוא היו שקועים בהגות עמוקה בסוגיה התלמודית התורנית (-: אני הייתי מסדרת בזריזות במנשא ועניינים והופ הולכים.

שליחה על ידי שואלת* » 08 מרץ 2017, 02:08

_שואלת - בלי גבולות ועם הרבה רכות,
את מרגישה שיש שיפור?\
את מרגישה שככל שהם גדלים הם מקשיבים יותר?
את מרגישה שזה מוסיף לך כוחות?_

התשובה להכל היא כן.
וזה לא בלי גבולות ולא עם הרבה רכות, אלא עם פחות גבולות מקודם ועם יותר רכות מקודם

היום הכנסתי בכח את אחד הבנים לכיסא של האמבטיה. כי לא יכולתי לשאת נפילה נוספת שלו ומצד שני לא רציתי להוציא אותו לגמרי שאז הוא היה מתבאס ובוכה עמוקות ואחיו גם הי הצריך לסיים יחד איתו כי לא משאירים אחד לבד. אז אני קיפלתי לו את הרגליים בכח, אבל ממש... הוא צווח כל הזמן הזה ובשניה שישב במים כל כך שמח ואחר כך חצי שעה כששיחק באמבטיה. אז מה אגיד, יכול להיות שהיתה דרך אחרת למרות שאחרי כמה פעמים נראה שהו אמאוד מפחד ועוד לא חווה מספיק כיף כדי לזכו ראת הכיף ולא את הפחד.
אבל כשאחיו צולל במים בצד אחד של האמבטיה והוא הקטן עומד אחרי ששניי ה לפני החליק וחטף בראש היה לי אפס סבלנות וסובלנות לחשוב איך להכניס אותו עכשיו באיטיות לכיסא אמבטיה מרצון.

כבר כתבתי למעלה, שברור מעבר לפינה שהפעם הבאה שאשתמש בכח לקול מחאות הילד מחכה בפינה. אם כי באמת שרוב הסיטואציות חוזרות על עצמן. וברגע שמוצאים כמה פתרונות שמתאימים לכל אחת זה יותר פשוט.
אז יש עוד דרך, אבל יש שיפור.

היום הכנסתי בכח את אחד הבנים לכיסא של האמבטיה. כי לא יכולתי לשאת נפילה נוספת שלו ומצד שני לא רציתי להוציא אותו לגמרי שאז הוא היה מתבאס ובוכה עמוקות ואחיו גם הי הצריך לסיים יחד איתו כי לא משאירים אחד לבד. אז אני קיפלתי לו את הרגליים בכח, אבל ממש...

איי. זה נשמע לא קל. לא לך ולא להם.

אולי אפשר אחד באמבטיה ואת משגיחה, והשני משחק בגיגית קטנה על הרצפה ליד, ואז מחליפים? כך שניהם משחקים עם מים, ומצד שני את מרגישה בטוחה יותר.
אפשרות שניה: למלא מעט מים יחסית (5-10ס׳׳מ), ולהניח לשניהם לשחק, או רק לאחד מהם (כמו שהצעתי למעלה),כך שאם אחד נופל יש טווח ביטחון של כמה שניות לעזור לו (לחמם מספיק את החדר).
אני אישית מתעבת כיסאות בטיחות לאמבטיה כי הם בדיוק מה שהם: מפריעים לזוז ולהנות מהמשחק במים (תדמייני את עצמך יושבת בכסא בטיחות בים או בבריכה...).

וגם שאלה:
האם זה כל כך נורא שילד יחליק האמבטיה אם את שם להרים אותו מהמים (לפחות את הפנים) ולנחם אותו?

שליחה על ידי שואלת* » 08 מרץ 2017, 22:51

האם זה כל כך נורא שילד יחליק האמבטיה אם את שם להרים אותו מהמים (לפחות את הפנים) ולנחם אותו?

?!?!

אני מקלחת שני קטנים שבקושי יציבים באמבטיה, לבד, וזה אומר שיש הרבה רגעים לא בטוחים שאני משתדלת להתנהל בתוכם בצורה הכי נורמלית שאפשר. רוב הזמן הם עושים מה שבא להם, כולל לעמוד לרדת להיות בחוץ או בפנים. הכיסא אמבטיה חביב עליו, הוא לא שונא את הכיסא, להיפך הוא אוה בלפתוח ולסגור אותו, לשחק בדולפינים שם וי שלו טווח רחב גם לשחק במים שאותם אנייכולה למלא יותר במצב כזה.
יש עוד כיסא כזה בסלון והם כל הזמן משחקים בו. זה לא הכיסא כמו זה שבאמבטיה הוא לא רוצה לשבת בכלל, רק לעמוד, ואיפשרתי את זה עד הפעם ההיא ולא עוד. לפחות עד שהוא יעמוד יותר יציב.
נפילה באמבטיה לא מסוכנת רק בגלל טביעה אלא בגלל שאפשר לפתוח את הראש. אמבטיה עשויה מברזל והשילוב עם החלקה ממים לא מומלץ...

בכל מקרה דווקא הגעתי למסקנה שאנייותר מדי מאפשרת. אבל ממש. גם כשברור שהילד הולך לחטוף בומבות מיותרות.
הם במילא נופלים כל הזמן ומתנגשים, ונתקעים ומחליקים מכל מיני. ידיים נתפסות, מה לא. הם לא עטופים בצמר גפן אז לפחות כשאני כבר ממ שליד וכשנראה שממש הולך לקרות משהו.. אפשר גם לעצור...

באמבטיה למשל הוא מילא דלי במים ורצה לשתות ממנו ואני מרחק כלום ממנו יושבת מסתכלת בכיף שלי כשברור שזה או יבהיל אותו כשזה יעוף על הפנים או שהוא ייחנק מהכמות... מה קרה? הוא בלע חצי דלי נחנק נחנק נחנק, היה מבוהל מאוד. לא כיף.
זה רק אצלי שנדמה לי שאני לא מספיקה לעצור משהו בגלל המהירות או שאני חולמת בהקיץ למרות שאני לידם....

?!?!

אז... אני מתנהלת לפעמים אחרת ולפעמים כמוך.
לפעמים אני מאוד משחררת, עד שאנשים אחרים מופתעים ביותר שאפשר ככה, ולפעמים לא מסכימה ועוצרת לפני ה׳עד כאן׳ של האחרים כי הפחד מהדבר הספציפי מזיק לי, ואני לא רוצה לסבול.
במצב שאת תיארת הייתי (לא בדיוק כי אין לי תאומים, אבל כן ארחתי דודנים בגיל דומה, וכמובן היה זמן אימבוט משותף, וגם בגיל צעיר מאוד, ויש לי כמה ילדים).

אבל אם אותך זה מלחיץ השאלה היא איך להקל עליך בלי להדרש למשהו בסגנון לכופף רגליים בכח, וכו׳. לכן הצעתי כמה אפשרויות. את התייחסת רק לשאלה שלי, ולא לרעיונות שלי. מה דעתך עליהם?

מה קרה? הוא בלע חצי דלי נחנק נחנק נחנק, היה מבוהל מאוד. לא כיף.
אני מאמינה מאוד, מניסיוני ולא רק, שיש הבדל בין ידע תיאורטי לידע מניסיון אישי. הבדל מהותי. את יכולה לראות שמנקודת מבט אחרת זו התנסות חיובית?
הילד למד מניסיונו האישי שלמלא דלי במים ולשתות בכמות כזו זה לא כדאי. מה רע?

אני בילדותי עשיתי המון דברים שבימינו היו נחשבים למסוכנים וכנראה ההורים לא היו נותנים לעשות אותם. ואני שמחה עליהם. על כולם... אלו החיים. בעיניי לנסות להגן על הילדים זה לגזול מהם את הילדות, כמו שהיא אמורה להיות. ואפילו - את החיים. כמו בגריין על זו שרוצה לדעת עוד צער...

חוץ מזה שהפחד הזה נובע לא רק מ{{}}אשליית הבטיחות אלא גם מפחד מוות מכאב. כאב זה לא נורא, ואין כמו הילדות כדי ללמוד את זה. עם קצת מזל, אפשר גם לא לשכוח כשמתבגרים.

<בשביל הפרופורציות. אני הייתי מטפסת על עצים בילדותי. בגובה שליפול ממנו זה סכנת חיים. הפעם היחידה שנפלתי הייתה כשהייתי מטר וחצי מהאדמה, וידעתי שמה שאני עושה הוא על קצה גבול היכולת שלי, ולא בטוח שאני אצליח להגיע לענף ההוא.>

שליחה על ידי שואלת* » 10 מרץ 2017, 01:05

את התייחסת רק לשאלה שלי, ולא לרעיונות שלי. מה דעתך עליהם?

גיגית לא תתאים גם כי אין מקום וגם כי הוא לא רוצה לשבת בתוך מים לא משנה איפה, הלשבת זו הבעיה לא כיסא האמבטיה או האמבטיה. וגם לא אוהב להיות רחוק מברז המים שמהווה אטרקציה.
הצעתך למלא מעט מים גם לא- אני עושה את זה מדי פעם אבל זה רק למשהו קצר קצר כי מאוד קר ככה.

לא יודעת אם זה עוזר, אבל כשהילדים שלי היו קטנים הייתי נכנסת לאמבטיה יחד איתם. אם מישהו החליק -- הוא נפל אלי.
עוד אפשרות, זה לוותר על האמבטיה בחלק (רוב) הימים. לשטוף בברז רק את מה שמתלכלך (אזור החיתול בדרך כלל).
(מסתייגת שאין לי מושג מה זה כסא אמבטיה ואיך משתמשים בו ולמה)

גיגית לא תתאים גם כי אין מקום וגם כי הוא לא רוצה לשבת בתוך מים לא משנה איפה

הרעיון הוא שהגיגית תהייה ממש קטנה והוא יהיה מחוץ לה וישחק במים עם הידיים במצב בטוח.
אפשר לשים שטיחון פלסטיק נגד החלקה על הרצפה (ולקנות שני לאמבטיה).

שלום שואלת,

אני חשבתי הרבה על השיחה שלנו וגם הרגשתי.

השורה התחתונה היא שאני באמת לא מתרגשת מקטנים (וגם קטנטנים) שנעמדים באמבטיה, וגם לא אם הם משתנקים משתיית דלי מים.
אני שם באמבטיה כל הזמן עד גיל 3 בערך (לא זוכרת בדיוק, הקטנה שלי בת 6 וחצי), ואז מתחילה לצאת לשניה להביא משהו, ולאט מגיעה להעדרויות של כמה דקות עם אוזן גדולה לשמוע פלופ או שקט ארוך מדי, ובסופו של דבר הם מגיעים להתקלח לבד.
לדעתי אפשר להשתנק משתיה של כמות גדולה מדי אבל לא מתים מזה. וזה טוב להתנסות בהשגחה של אמא. יותר בטוח מאשר לבד.
ההשגחה יכולה עם הזמן להיות רחוקה יותר ויותר.

משתפת, לגבי מצוקה מתמשכת שלי עם בני בן ה-12.
הוא ילד רביעי במשפחה, ועושה לי בית ספר רציני בשנה האחרונה. רק לי.
רקע: מגיל צעיר היה ילד לא קל שלא קל לו. בעיות תחושה, בררנות קיצונית, ירידה בשמיעה, ADHD לא מאובחן
שמתבטא בתנועתיות בלתי פוסקת, השמעת קולות רמים כל הזמן ו/או שירה, קושי להתמודד עם שעמום ועוד ועוד
אחיו הגדולים לא היו בעייתיים במיוחד, איתו אני מרגישה אמא גרועה שבגרועות.

יש פיצוצים יומיומיים בגלל שטויות. הוא מתנגד אוטומטית לכל משימה והוראה ואני מדברת על עניינים שבשגרה
כמו: לצחצח שיניים, לפנות כלים מהשולחן (של עצמו!) לקפל בגדים של עצמו שהנחתי לו על המיטה
אלו מטלות שיש לכל אחד מהאחים, ואני לא חושבת שאובייקטיביות הן קשות
כשמבקשים משהו הוא מיד מפעיל סירנה תינוקית של יללות "אבל אין לי כוח!" " לא בא לי" "תפסיקי להתעלל בי"
ואני יודעת בוודאות מוחלטת שאין לו בכלל בעיה לבצע את הדברים האלו.
כל נסיון להתנות דבר שהוא רוצה בביצוע מטלה לפני כן, גם גורם להתחלת פיצוץ (כמו לשחק במחשב לפני שביצע את המטלות, או לסדר דקה את המיטה לפני שיבוא לאכול)
כשאני מנסה לכפות עליו פסק זמן הוא גם מתנגד אקטיבית ופיזית, צורח והמצב מידרדר במהירות
אני כבר לא רואה טעם בזה (הענשה) כי אין שום למידה הלאה, ורק תסכול הדדי
מצד שני המצב רע מאוד
האחים שלו סובלים ממנו מאוד, ואחיו המתבגר והוא פשוט שונאים זה את זה (כי הוא אוהב לעצבן ולהציק והגדול עם פתיל קצר של מתבגר)

אני חוזרת ואומרת שאם היה לו קושי אמיתי אובייקטיבי בדברים כמו לקפל בגד או להוריד צלחת ולשטוף או לצחצח שיניים הייתי רואה את זה אחרת
הוא פשוט מתנגד, מתנהג כתינוק, מתבכיין
דחיית הסיפוקים שלו אפסית לחלוטין.

מה שמעניין זה שעם בעלי אין שום משחקים. הוא לא מעז בכלל להתעסק איתו
מספיק אמירה תקיפה של בעלי והוא מיד עושה מה שצריך
כל המניפולציות הן רק- עלי.
ומה שגרוע זה שבעלי מסרב להתערב כשהוא מתחצף אלי ונותן לי להתמודד לבד עם ההתנהגות שלו
ואף טוען שאני אשמה במצב.

בין פיצוץ לפיצוץ הוא ילד חביב, מתקשר איתי, משתף, רק שיכול להתהפך בשניות מכל דרישה כלפיו.
היתה תקופה עכשיו שהחרמתי לו את המחשב ואסרתי עליו זמן מחשב בתגובה להתנהגות שלו, אבל הפסקתי כי אני מרגישה שזה רק גורם לשנאה.
הוא לא מרגיש שום טיפת אחריות על המצב שלו.
חושב שהוא מקופח, שאנחנו נגדו, שהדרישות כלפיו לא הגיוניות בכלל, שהוא מופלה לרעה.

אני מוצאת את עצמי עסוקה חלק ניכר משעות היום במחשבות עליו ועל הקשיים איתו
בשעת פיצוץ אני מאבדת את קור הרוח שלי ולפעמים פשוט רועדת מעצבים.
הוא בהחלט לא מזכיר לי את עצמי בתור ילדה, קשה לי מאוד לשאת את החוצפה והבכיינות שלו.

אוף.

שליחה על ידי יעלי* » 11 מרץ 2017, 23:59

שליחה על ידי שואלת* » 12 מרץ 2017, 00:12

נשמע לא פשוט בכלל.
בכלל.

קטונתי מלהציע משהו. מלבד אינטואטיבית- נשמע שהוא רגיש מאוד מאוד לבקשות ממנו. מאוד.
אני חושבת על עצמי כשאני רגישה למשהו.
מנסה להיזכר... למשל בהריון הייתי רגישה מאוד מאוד לביקורת (והו הו חטפתי אותה בריבוע כולל ריבים ובכי מבוקר עד ערב).
ומה הכי הרגשתי שהייתי צריכה? שיניחו לי עם ביקורת לגמרי באותה תקופה ויתנו לי במקום אמפטיה ואהבה.
ואגב זה לא היה רק הורמונלי. ההורמונים הוסיפו את שלהם, אבל זה נשען על תחושות קשות מאוד שטרחו לייצר לי סובבים שסמכתי עליהם, זה מה שהפך אותי אחר כך לכל כך רגישה. כלומר סוג של פגיעה כל כך עמוקה שאחריה כל משב רוח הציף אותי.
וזה מה שנשמע שקורה לו. משהו בבסיסי של הבסיס מרגי שלו לא הוגן. וז הלא משנה כמה נראה לך מהצד שהוא לא צודק, את לא יכולה להחליף את החוויה שלו וגם לא להתווכח איתה. תנסי לדמיין משהו כזה כמו שקרה לי בהריון, אצלך בנושא אחר, רגישות מול מישהו במשהו בעבודה או בזוגיותת, איך את מתפוצצת אחכ מכאילו כלום כי זה "יושב" על משהו עמוק.
ככה זה כשאתה מוצף.

אם את אומרת שההתנהגות שלו עולה בעיקר כשמעלים בפניו דרישות, אז באינטואיציה- כדאי ללכת לצד השני, להרפות.

גם אם את צודקת בדרישותייך מכל הסיבות שתארת שווה להניח את הצדק בצד, בבחינת מוטב לא לנצח בקרב אבל כן במלחמה... ולנסות כמה זמן בלי דרישות ככל שיתאפשר. אולי עם איזו שיחה מקדימה שאת אומרת לו שאת אוהבת אותו, מכבדת אותו, מבינה אותו (או כל משפט אחר שמרגיש לך טבעי), ושאת מתכוונת להקל עליו אם זה מה שהוא צריך כרגע. שתשתדלי. שזה לא יהיה לגמרי, אבל שתשתדלי ושאת מקווה שזה יקל עליו.

כדאי להסביר לאחים הגדולים שגם לקראתם הלכת בעניין כזה או אחר כשהיו צריכים וזה לא הזמן להתעסק עם מי עושה מה (במידה ותעלה ביקורת על למה לו את מרימה את הצלחת ולי לא).

ועוד דבר - אולי איתך הוא ככה לא כי את לא פיצחת איך "ליישר" אותו. אלא כי ממך הוא מרגיש שאולי תגיע הישועה. אולי איתך הוא יכול למצוא את ההבנה/הנחמה שמאבא הוא לא מצפה.

זה אינטואטיבי בלבד. וחיבוק גדול. נשמע שלא קל לשניכם.

שליחה על ידי מאי* » 12 מרץ 2017, 06:02

בדיוק קראתי אתמול משפט: בשביל ילד עם ADHD, לא מספיק הורה טוב. צריך להיות הורה מדהים.

וזה ממש נכון. אני מרגישה הורה מצוין עם שאר הילדים שלי ובינוני במקרה הטוב עם ה-ADHD. אז קודם כל, מבינה מאיפה את באה.

מעבר לזה, כמה התיחסויות קונקרטיות:

כל נסיון להתנות דבר שהוא רוצה בביצוע מטלה לפני כן, גם גורם להתחלת פיצוץ.

מתי את מתנה? כשהוא בא ומבקש לשחק במחשב? ההתנייה צריכה להיות מראש ככל האפשר. למשל, כשכולם אוכלים, את מזכירה (עדיף בשפה כללית, כלפי כולם): 'בסוף הארוחה כולם מפנים את הכלים. בלי פינוי הכלים והכנת שיעורי בית אין זמן מחשב היום'.

בכלל, כללי הבית צריכים להיות קבועים. הוא צריך לדעת בכל רגע נתון מה הוא אמור לעשות מידי יום, ומהן התוצאות. אם הוא נתון כרגע במצב מאד לא משתף פעולה, הייתי גם נותנת לו יותר תמריצים חיוביים. למשל, לבנות איתו רשימה של מה הוא אמור לעשות ביום, ואז מה הוא מקבל מידי יום שהשלים את המשימות בהצלחה. עם תמריץ שבועי/חודשי גדול יותר.

עוד משהו: אם הוא על טיפול תרופתי, צריך לבחור מאד בזהירות את הזמנים בהם מציבים דרישות. זמני הריבאונד מהתרופה - ועבור ילדים מסויימים, כל שעות אחה"צ והערב אחרי שפגה השפעת התרופה - הם זמן גרוע במיוחד לדרישות מעבר למינימום. בהחלט הוא אמור להתנהג אז כיאות, אבל קיפול כביסה לא הייתי מפילה עליו בשעות כאלה.

ורק עוד דבר אחד, מאחר שהזכרת מחשב: לא יודעת עד כמה זה בידייך, אבל כן שווה לדעת שרוב הילדים עם ADHD יכולים להתחרפן לגמרי ממסכים. המחשב הוא בדיוק הדבר שלא מאתגר אותם ונורא קל להתמכר אליו ולמצוא בו נחמה (עד הרגע בו ינתקו אותם מהמסך ואז את מקבלת גוש זעם עם סימפטומים של אי-שפיות זמנית), ביחס לדרישות הקשות והמשעממות (מבחינתם) של חיי היום יום. אם מניעת זמן מחשב דווקא (ולא סנקציות אחרות) גרמו לך להרגיש שנאה ממש ממנו, שווה אולי לבדוק האם יש משהו מיוחד (ולא לטובה) במערכת היחסים שלו עם המסך.

אמא בתסכול, כתבת שהוא לא מזכיר לך את עצמך. הוא מזכיר לך מישהו אחר אולי? לבעלך הוא מזכיר מישהו?

בזמנים שבהם הוא נוח וזורם, אפשר לדבר איתו על זה? לשתף אותו בקושי שלך, לשאול אותו מה לדעתו יכול לעזור? להקשיב כשהוא מנסה לנסח את הקושי שלו?

_ומה שגרוע זה שבעלי מסרב להתערב כשהוא מתחצף אלי ונותן לי להתמודד לבד עם ההתנהגות שלו
ואף טוען שאני אשמה במצב._
לדעתי כדאי לטפל גם בזה

מכל הסיבות שתארת שווה להניח את הצדק בצד, בבחינת מוטב לא לנצח בקרב אבל כן במלחמה...
בתור אחות, הייתי מרגישה ממש גרוע עם פתרון כזה. נוטרת להורים במשך זמן רב. זה אשכרה לעודד אנשים להתנהג ברשעות. לתגמל על התנהגות רעה, ולהעניש על התנהגות טובה. זה ממש לא הוגן, ואם מישהי בוחרת בצורת התנהגות כזו, כדאי מאוד לשקול את ההשפעות על הסובבים. את הדעה של הבעל (אני מנחשת שהיא תהיה שלילית), את המסר לכל הילדים - שכדאי להתנהג בצרוה מרושעת, כי מקבלים על זה פרס. את זה שזה עלול לגרום לשנאה עוד יותר גדולה בין האחים. וגם פשוט לגרום להם נזק רגשי.

האחים שלו סובלים ממנו מאוד
גם אם תרפי מכל השאר, מזה לדעתי ממש אסור להרפות. לדעתי זה משהו שפשוט אסור להרשות. המקרים בהם יש ילד בעייתי, קל מידי לשכוח את שאר האחים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עונה לכמה מהעונות:
הילד לא בטיפול תרופתי.
חוקי הבית ברורים ידועים ומוסכמים על כולם מלבדו. אם אחד מהילדים האחרים שוכח את המטלה, הוא מיד מבצע לאחר תזכורת.
ממתי לצחצח שיניים זו עילה למלחמה ולא חוק קבוע?
האחים יתעצבנו מאוד ובצדק אם לא אבוא אליו בשום דרישה, וזה לא הוגן אפילו כלפיו, כי אני בעצם מוותרת עליו כחלק מהמשפחה.
הוא מתנהג בצורה תינוקית, נקודה.
בזמנים רגועים הוא לא ממש מצליח לדבר על זה, משנה נושא או אומר "לא יודע" או אומר "אז תענישי אותי וזהו"
מעולם הוא לא הפגין חרטה על מילים קשות שאמר או על הרס לרכוש שנגרם, ולדעתי הוא גם לא מתחרט ומצדיק את עצמו "כי אני מציקה לו".

איך הוא בשאר הזמן? יושב הרבה על המחשב/טלוויזיה? נפגש עם חברים?
הוא משתתף בחוג ספורט כלשהו?
בבית ספר - מבחינת לימודים, ישיבה בכיתה, התנהגות?

כותבת כל מיני מחשבות שעלו לי כשקראתי את הדברים, אולי משהו מזה ידבר אלייך.

_כשמבקשים משהו הוא מיד מפעיל סירנה תינוקית של יללות "אבל אין לי כוח!" " לא בא לי" "תפסיקי להתעלל בי"
ואני יודעת בוודאות מוחלטת שאין לו בכלל בעיה לבצע את הדברים האלו._
_הוא לא מרגיש שום טיפת אחריות על המצב שלו.
חושב שהוא מקופח, שאנחנו נגדו, שהדרישות כלפיו לא הגיוניות בכלל, שהוא מופלה לרעה._
אולי זה באמת קשה לו? לא פיזית, כלומר - הוא מסוגל פיזית לקפל כביסה, ויודע איך לעשות את זה. אבל האנרגיות שזה גוזל ממנו גדולות יותר ממה שזה דורש מהאחים שלו? ואז מבחינתו, המטלות הן אותן מטלות, אבל מבחינתו אותן מטלות דורשות ממנו יותר.

הוא מתנהג בצורה תינוקית, נקודה.
אני מבינה מאיפה משפט הזה הוא מגיע (ברור שזה משגע לראות ילד שמתעקש ומתנגד ורב על כל דבר),
אבל זה בעצם אומר - הוא מתנהג ככה סתם, שפשוט יפסיק!
אבל - יש סיבה כלשהי שבגללה הוא מתנהג ככה. לא לגמרי ברורה לי, וכנראה גם לא לך. ואולי גם לא לו.
אבל הרי אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים מסיבה כלשהי, יש משהו שמניע אותו לפעול ככה..
ואולי מה שחשוב זה למצוא מה הסיבה, לפני שמוצאים פיתרון.

אני חושבת למשל עליי, שלפעמים לא בא לי על המטלות בבית, צריך לשטוף כלים, או לעשות כביסה, או לבשל. ואין לי כוח, מה שבא לי עכשיו (ובכוונה כותבת ככה - ולא מה שאני רוצה, מה שמתחשק לי וכו'), זה לשבת ולראות טלוויזיה ולא לעשות כלום.
מאחר ואני אדם בוגר, שגר לבד (עם בעלי, אבל הסטנדרטים שלו נמוכים במיוחד, אז זה יפריע לי הרבה לפני שזה יפריע לו) ואין מי שאומר לי מה לעשות - אני יכולה פשוט לעשות את זה, ולשאת לבד בתצאות (שהבית יראה מגעיל ולא יהיה לי מה ללבוש...).

במקרה שלי אני יכולה להגיד שזה בא לרוב עם מעין מחסור באנרגיה, הרבה פעמים בגלל סיבות הורמונליות.
אבל יש אנשים שאצלם זה בגלל סיבות אחרות, כמו טונוס נמוך, בעיה בעיכול או חולשה במערכת אחרת (בשמת כתבה על זה לא מזמן וזה חידד לי את העניין).

בכל מקרה, לבן שלך יש קושי כלשהו.
אולי זה משהו מאלה בעיות תחושה, בררנות קיצונית, ירידה בשמיעה, ADHD לא מאובחן
ואולי זה משהו אחר שאת לא מודעת אליו.
אולי שווה לחפש פיתרון נוסף לפתרון ההתנהגותי, גם אם לא ריטלין, אולי דיקור/הומאופטיה או משהו שקשור לתנועה.

_בזמנים רגועים הוא לא ממש מצליח לדבר על זה, משנה נושא או אומר "לא יודע" או אומר "אז תענישי אותי וזהו"
מעולם הוא לא הפגין חרטה על מילים קשות שאמר או על הרס לרכוש שנגרם, ולדעתי הוא גם לא מתחרט ומצדיק את עצמו "כי אני מציקה לו"._
נשמע שקשה לו לפתוח את זה, וקשה לו לדבר על זה. אולי כי זה בעצם שם אותו במקום של "הלא בסדר", מקום שלאף אחד לא נעים להיות בו. אולי בתוך עצמו יודע שגם לו יש חלק בעניין, אבל הוא מתקשה להודות בזה - כי מרגיש שמאשימים אותו, אז הוא מתגונן.
אולי יכול להתאים לכם לפנות לריפוי בעיסוק אצל מישהי שמתמחה ב-ADHD. יש שיטות שעובדות בצורה קוגניטיבית עם הילד, בטח בגיל כזה, לזהות את הקשיים, ולמצוא אסטרטגיות התמודדות.
או אולי טיפול רגשי כלשהו, שיעזור לו להתמודד עם התחושות שעולות בו (שהוא מקופח, שהוא חושב שמציקים לו כל הזמן וכו').
הכוונה שיהיה לו מקום לפתוח את הנושא מול אדם אובייקטיבי, בעדינות ובאופן שקשוב לצרכים שלו (לא אומרת שאת לא עושה את זה ככה, אבל בגלל שהסיטואציה המקורית הייתה מולך - אולי הוא מרגיש שהוא צריך להתגונן, שאתם אחד "נגד" השני בוויכוח הזה, וצריך צד שלישי שייגשר).
ואחרי שהוא יסכים לגעת בזה, גם למצוא דרכים להתמודד כשהסיטואציות האלה עולות (וגם להצליח לתפוס את עצמו ולמנוע אותן מראש).

_אני חושבת למשל עליי, שלפעמים לא בא לי על המטלות בבית, צריך לשטוף כלים, או לעשות כביסה, או לבשל. ואין לי כוח, מה שבא לי עכשיו (ובכוונה כותבת ככה - ולא מה שאני רוצה, מה שמתחשק לי וכו'), זה לשבת ולראות טלוויזיה ולא לעשות כלום.
מאחר ואני אדם בוגר, שגר לבד (עם בעלי, אבל הסטנדרטים שלו נמוכים במיוחד, אז זה יפריע לי הרבה לפני שזה יפריע לו) ואין מי שאומר לי מה לעשות - אני יכולה פשוט לעשות את זה, ולשאת לבד בתצאות (שהבית יראה מגעיל ולא יהיה לי מה ללבוש...).

במקרה שלי אני יכולה להגיד שזה בא לרוב עם מעין מחסור באנרגיה, הרבה פעמים בגלל סיבות הורמונליות._

שכחתי לציין, שאמנם הרבה פעמים אני מוותרת לעצמי, ואומרת - טוב, אם מה שבא לי זה לא לעשות כלום אז למה לא?
אבל בתכלס, הייתי מעדיפה לא להרגיש ככה. כלומר הייתי רוצה שתהיה לי אנרגיה לעשות דברים.
וכשאני סוף סוף לוקחת את עצמי בידיים (או מרימה את עצמי לבד, או אם אני לא מצליחה אז הולכת לדיקור וזה מאוד עוזר. ולפעמים גם היוגה עוזרת), אז פתאום אני מלאת חיונית ומלאת אנרגיה, ועושה כל מה שאני צריכה.
אבל לא מתוך מקום של - טוב, נו, אז אני אעשה את זה איזה באסה.
אלא ממקום שפתאום אני מרגישה קלילה ואנרגטית והמטלות נראות לי פשוטות יותר, זורמות.

כלומר ברגע שהקושי המקורי זז הצידה, אני כבר לא צריכה להכריח את עצמי, זה כבר לא מאבק. אני פשוט עושה.

במקרה שלכם - אם באמת יש קושי אובייקטיבי שמקשה עליו, אז יש מאבק על כל מטלה (במקרה הזה שלך מולו), הכל קשה ומתסכל. ואז כדאי למצוא פתרון לקושי, משהו שיגרום לדברים להיות פשוטים יותר עבורו.

שליחה על ידי שואלת* » 12 מרץ 2017, 23:16

_חוקי הבית ברורים ידועים ומוסכמים על כולם מלבדו. אם אחד מהילדים האחרים שוכח את המטלה, הוא מיד מבצע לאחר תזכורת.
ממתי לצחצח שיניים זו עילה למלחמה ולא חוק קבוע?
האחים יתעצבנו מאוד ובצדק אם לא אבוא אליו בשום דרישה, וזה לא הוגן אפילו כלפיו, כי אני בעצם מוותרת עליו כחלק מהמשפחה.
הוא מתנהג בצורה תינוקית, נקודה._

תשמעי, לא מכירה אותך ומפרשת רק מה שכתבת -מקריאה של הניסוחים והתוכן כאן נשמע שאת מצפה שכולם יתיישרו סביב חוקים וכללים, וחרטות וצדק מסויים.
בי זה מעורר אנטיגוניזם.
אחת כמה וכמה בנער.

אז יש אחד במשפחה שלא מתאים לו כל הסיפור הזה,
עכשיו לקרוא לו תינוקי ומתבכיין (גם אם בינך לבין עצמך) זה לא מוסיף.
להיות נחרצת לגבי זה שהחוקים הם כאלה ואל בא בחשבון לשנות אותם ולכן אין מה לטפל גם בזה- גם לא עוזר.
לגבי האחים- שוויון בין האחים לא מחייב חוקים שווים לכולם, ומשאבים שווים לכולם שוויון אמיתי - משמעותו יחס שווה לשונות. כמו שיש תקופות שילד מסוים מקבל יותר כסף, השקעה, תשומת לב ובאחרות ילד אחר. כמו שיש ילד שאוכל יותר מזה והאחר יותר מהדבר השני - שוויון לא צריך לעבור בכללים אחידים, אלא ביחס אוהד לשונות של כל אחד.
את מתייחסת באופן חיובי לצרכים של כל אחד?
לא נשמע ככה.

למה את מצפה? לשרביט קסם שישנה אותו?
זה המרד שלו.

ונשמע שבמקום לנסות להגיע אליו, את לא מעוניינת בזה בכלל, את רוצה שיתיישר כאן ועכשיו וזהו.
אני חוששת לא מהאי נוחות שקיימת כרגע, אלא מהסלמה כשיגדל ויהיו לו יותר כלים למרוד.

אני חושבת שאם תרפי אפילו בחלק מהדברים זה יקל על שניכם.
ואגב בגיל הזה, צחצוח השיניים כבר באחריות שלו, תהיי בטוחה שבעוד שלוש שנים גם אם תקפצי מהגג אם הוא לא ירצה לצחצח או להתקלח לא יעזור לך אז אפשר לשחרר כבר מעכשיו.

מהאי נוחות שקיימת כרגע.
אי נוחות? את מבינה שיכול להיות שהאחים שלו אחר כך יספרו איך אח שלהם התעלל בהם בילדותם? בעיני לא לנהוג באלימות כלפי האחים זה חוק שלא בא בחשבון לשנות. (וגם לצחצח שיניים, ושכל אחד יפנה את הכלים של עצמו. אבל אלו שלוש רמות שונות).

_את מתייחסת באופן חיובי לצרכים של כל אחד?
לא נשמע ככה._
את לא מתייחסת באופן חיובי בצורך של אנשים שלא ינהגו כלפיהם באלימות. צורך בסיסי מאוד מאוד. הזכות לבייטחון ושלמות הגוף. שנהיה מאוד אופנתי להתעלם ממנו בשם ההתחשבות בבריון המסכן שצריך הקשבה והכלה. חשבתי שזה ככה רק בבתי הספר...

ואגב, יש הרבה מאוד ילדים שצריכים צדק. צדק, מה לעשות, זה אינסטינקט אנושי בסיסי. והילדים האחרים יפגעו אם היא תרפה בחלק מהדברים. זה יהיה מאוד לא הוגן לדעתם. אבל מהרגשות שלהם מותר להתעלם, נכון? כי רק מי שמביע את אי שביעות הרצון שלו באלימות ופוגע באחרים ראוי להתחשבות?

<לא רוצה להגיד כל כך הרבה דברים שליליים על הבן שלך, אמא בתסכול מתמשך. אבל הגישה של שואלת מעוררת בי תסכול עמוק. כאילו אין מספיק מזה בבתי הספר, אז למצוא את זה כאן? כאן בבאופן?>

כל עוד האפשרויות היחידות הן לשחרר או להכריח -- לא התקדמנו אפילו קצת. צריך לצאת מהציר הזה ולחפש ממדים אחרים לפעולה.
למשל הממד הפיזי שפרח הציעה. או הממד של לתת יותר תשומת לב (בזמנים אחרים, לא בזמן עימות). או אלף ואחד ממדים אחרים.
מה אפשר לעשות שלא קשור לממד השחרור לעומת עימות?

שליחה על ידי שואלת* » 13 מרץ 2017, 11:03

יונת אני יכולה לספר מנסיוני עם העימותים מול הפעוט לגבי הכניסה לעגלה שברגע שלקחתי לתשומת לבי את המלצתך לחשוב על פתרונות מעבר למה שכתבת ויתור - מול הכנסה שלי בכח אותו - דברים השתנו.
גם במסביב. לא רק באותה סיטואציה.
אבל זה כן התחיל מהרבה לשחרר.
למשל- באמת חייבים עכשיו להיכנס לעגלה או שזה "חוק" שלי שברגע שאני מחליטה אז חייבים?
הוא יכול גם ללכת לצד העגלה לא?
הוא יכול לעמוד בעגלה....

לשחררררר מלכפות בדיוק את מה שנראה לי עד עכשיו נכון.
זה חוץ מפתרונות אחרים של לתת משחק וכאלה- שהם פתרונות בתוך החוקים- כי אם חייבים להיכנס לעגלה אז שם ורק שם אני מפעילה את מה שרק אפשר מבחינה יצירתית.
אבל בהחלט צימצמתי את הפעמים שבהם זה הכרח.

השחרור שאני מציעה לכותבת הוא לא פריקת עול, אלא בחלק מהדברים להרפות. יכול להיות שיש אובר דוז של חוקים וכללים עבורו ואז להמשיך לדרוש אותם את כולם כל הזמן לא משנה באיזו דרך - לא יועיל.
זה פשוט יותר מדי.
הוא משווע לחופש או להקלה או לזה שילכו לקראתו, להכל ביחד או למשהו מאלה, זה די ברור מהתגובות שלו. אז חופש מוחלט אי אפשר, כן אפשר לבחון מחדש חוקים ולבדוק על מה נחוץ להתעקש ועל מה לא.

לי יש שתי שאלות:

מה בעלך עושה שונה? אילו הבדלים את יכולה לציין בין בקשה שלו מהילד לבקשה שלך?
מה השגיאה שאת עושה עם הילד, לדעת בעלך? אמרת שהוא רוצה שתלמדי להסתדר עם הילד בעצמך, וזה אומר שהוא גם אמר לך מה לעשות.

לבשמת: בעלי לא מדבר איתו בכלל, בזמן עימות או רגיעה ולא מעניין אותו איך הילד מרגיש. מבחינתו חוק זה חוק ואסור לדבר בכלל. כשהילד מגזים הוא מרים מעט את הקול ואומר לו ללכת לעונש.
אתמול קרו שני דברים שהראשון שימח אותי והשני ייאש אותי לחלוטין.
הראשון: הוא היה עם אחותו הגדולה בחוץ ופתאום השמיע צרחה פראית ומטורפת ביותר סתם, סתם בלי שום סיבה. זה קורה המון דרך אגב. מיד קראתי לו בטון תקיף והתחלתי לשוחח איתו. הוא התחיל ליילל לא עונש לא עונש" בלי להקשיב בכלל. אמרתי לו שאין שום עונש ודיברתי איתו ברוגע במשך כחצי שעה בלי הסחות, גם התעלמתי מטלפונים שהיו לי.
אמרתי לו שאני לא רוצה להעניש אותו בכלל כי זה לא עוזר ואני בצד שלו, ושאלתי מה יכול לעזור לו להימנע מהתנהגות הזו שאסור שהיא תחזור. הוא כרגיל טען שלא יודע ולא יודע. הצעתי לו הסבר למה זה קורה והצעתי חלופות לשחרר את העצבים או האנרגיה העודפת. אמרתי לו דישים לב שאני משתדלת להקשיב וללכת לקראתו ואני מצפה שיינסה גם להפחית עימותים ולהתפשר יותר. זה נגמר מצוין.
אבללללל...
בערב פרץ עוד עימות בגלל צחצוח שיניים. בשמונה אמרתי לו לעזוב את האייפד וללכת לצחצח, להכין תיק למחר ולישון. אז כרגיל הוא עלה לחדר והתכסה בשמיכה והתעלם ממני.
נשארתי בחדר ודרשתי שוב והוא התחיל ליילל שהוא עיחף ולא מסוגל ואעזוב אותו. לקחתי ממנו את השמיכה והוא לא הסכים בכלל ללכת. אצרתי שאחזיר לו מיד אירי הצחצוח ושמבחינתי יכול לסדר תיק בבוקר אם הוא מבטיח שיעשה זאת. שוב בלגן. הלכתי יחד איתו למקלחת ןהוא עומד שם ומיילל שהוא שונא לצחצח שיניים ורוצה שאניח לו. והוא מת מעייפות (עאלק. חצי שעה אחרי זה היה ערני כמו פנתר) אמרתי שצחצוח שיניים אינו נתון למשא ומתן ועמדתי על כך שיצחצח. בסוף עשה זאת והלך לישון תוך רטינות שאני מעצבנת ומרגיזה. אני מרגישה שהוא מתמרן ומנצל את ההתחשבות שלי ורק מחפש איתי מאבקי כוח על כל דבר, ואני שחוקה ומותשת כבר. לא בטוחה בכלל שהאסטרטגיה שלי עדיפה, אך ברור שענישה שאיני מסוגלת לאכוף שווה כלום.

הילד השמיע צרחה סתם? בלי סיבה?
והדבר הראשון שהוא ציפה לו ממך זה עונש?

בואי נעשה תרגיל מחשבתי. תדמייני רגע את המצב הזה, עם הצרחה. עכשיו תדמייני שבעקבות הצרחה, הילד לא מצפה לעונש אלא לעזרה. דמייני שהוא יודע שאם הוא במצוקה כזאת שגורמת לו לצרוח, הוא יקבל תמיכה. מה יקרה אז?

כתבת: מיד קראתי לו בטון תקיף והתחלתי לשוחח איתו.
דמייני איך היית מתנהגת אם מה שהיה מפריע לך לא היה הצרחה, אלא הסיבה לצרחה.
אולי לא היית משתמשת באו תקיף, אלא בטון דואג או מתעניין? אולי לא היית מתחילה לשוחח, אלא מתחילה להקשיב?

ילדים שמקבלים עונשים, בדרך כלל יעשו מה שדרוש בשביל להימנע מעונש. זה כולל להסתיר את הסיבה למצוקות שלהם, לשקר, ולהימנע מלחשוף חולשה ופגיעות. כל עוד מתנוססת מעליו חרב העונש, הוא יישאר עם שריון הסרבנות.

זו לא היתה צעקה של מצוקה. זה נשמע כמו שאגה של אריה, סתם שחרור אנרגיה כזה, אבל מוקצן בטירוף. או שהסיבה היתה למשוך תשומי, בטוח לא ממצוקה. אוקיי?

אמא בתסכול מתמשך
רוצה להציע לך מהניסיון שלי , שהוא קצת שונה מהגישה הכללית פה לגבי הגבולות.
אני מאד מאד מתחברת לכל הרכות, לאפשרויות נוספות, אבל בנוסף - להצבת גבולות ברורה, ואכיפה עקבית.
לדעתי ילדים - במיוחד בעלי אופי של שליטה (ADHD הרבה פעמים אבל לא רק) שלא מוצבים להם גבולות ברורים הם קשים מאד, מתחילים מאבקים על כל ציווי, ויוצרים מאבקי כח בלי סוף.
לעומת זאת כאשר מציבים להם גבולות וסמכות - הם נרגעים (ועדיין בודקים את הגבולות בלי סוף, אבל לפחות בצורה רגועה יותר)

איך עושים את זה?
לדעתי ענישה היא שלב סופי, למקרים חריגים של הפרה ברורה של כלל.(לא בשביל צחצוח שיניים)
ובדברים יומיומיים - אני משתמשת בשני כללים :

מינימום דרישות , בשלב ראשון את יכולה לוותר על כל הכללים שהם לא קריטיים,

ולהחליט שאת מתמקדת במשהו אחד בלבד ( למשל סידור מיטה בבוקר , צחצוח שינים כל דבר שהוא לא מתקשה במיוחד)
אם האחים שואלים את יכולה לומר שאת לא מוותרת , אבל כרגע את מלמדת אותו להקשיב למשהו אחר.

בדבר שהחלטת שהתמקדת בו - את מלמדת אותו לציית, תשתדלי להיות רגועה ולא לקחת את זה למקום אישי

תחשבי על זה כמו למידה של ילד בן שנה שלומד מה זה "לא"
את אומרת לו לצחצח , ולא מוותרת , עד שהוא עושה את זה. בדיוק כמו שסיפרת, רק שבסיפור שלך יש עוד הרבה התעמתויות על דברים פחות קריטיים,
מה רע בשאגה של אריה? (מבינה אותך שזה מעצבן, אבל תוכלי לחשוב על זה חיובי) וכל עוד הוא לא מציק / שובר / עובר גבולות בצורה דרמטית תוותרי.

אחרי כמה ימים של למידה, של ויתור, ושל אווירה טובה - בכל שאר הזמן שאת לא מתעמתת,
תכניסי עוד גבול ללמידה ותדברי על זה : אפשר לעשות ישיבה עם הילד ולשאול אותו מה נוח לו ללמוד עכשיו, או באיזו שעה לדעתו הוא צריך לישון ולהחליט שעובדים על זה.
אבל הכי חשוב - זה לא להיכנס למאבקי כח, להבין שהילד לא נגדך , הוא פשוט בעדו, ואת פה בשביל לעזור לו ללמוד לציית.
לא לוותר - לפעמים לא לוותר זה ממש להתעקש.
לפעמים לא לוותר זה אומר לא לוותר על העמדה שלך , למרות שלא חייבת ציות.

לדוגמא:
אור, ביקשתי לשים את העטיפה בפח.
אחרי כמה שניות: אור, אני ביקשתי לשים את העטיפה בפח.
ואחר כך שוב , ברוגע , בלי לחשוב שאני פחות שווה אם ביקשתי משהו והוא לא קרה, בלי להרגיש שהסמכות נפגעה,
הפוך, הסמכות חזקה יותר ממבחן הביצוע, ואפשר לומר שוב:
אור, שמתי לב שלא שמת בפח, למרות שביקשתי ואני לא מסכימה עם זה.

מנסיון - למרות שזה נשמע מופרך, זה פעמים רבות גורם לילדים לציית, או לפחות מחזק אותם לפעם הבאה.

_לדוגמא:
אור, ביקשתי לשים את העטיפה בפח.
אחרי כמה שניות: אור, אני ביקשתי לשים את העטיפה בפח.
ואחר כך שוב , ברוגע , בלי לחשוב שאני פחות שווה אם ביקשתי משהו והוא לא קרה, בלי להרגיש שהסמכות נפגעה,
הפוך, הסמכות חזקה יותר ממבחן הביצוע, ואפשר לומר שוב:
אור, שמתי לב שלא שמת בפח, למרות שביקשתי ואני לא מסכימה עם זה._

אני חושבת אחרת ממך.
אני בעד מינימום דיבורים.
אמרת פעם אחת. לא בוצע.
את יודעת שהוא שמע אותך?
אם כן, קומי ותובילי אותו לביצוע.
בנועם.

בדרך של להגיד ולהגיד ולהסביר ולפרט.... המילים שלך הופכות למשהו שמשעמם להקשיב לו.

לבשמת: בעלי לא מדבר איתו בכלל, בזמן עימות או רגיעה ולא מעניין אותו איך הילד מרגיש. מבחינתו חוק זה חוק ואסור לדבר בכלל. כשהילד מגזים הוא מרים מעט את הקול ואומר לו ללכת לעונש
אה. אז אין לך סתם בן זוג תמים וחכם שיודע איך להתנהל עם הילד. השיטה שלו מבוססת על עליונות הכוח שלו.

נתנו לך פה עצות טובות מאוד.
מה שהייתי עושה לפני הכל: מטפלת בעצמך. מחזקת את עצמך. מרפאת את עצמך. את הערך העצמי שלך, את האהבה העצמית שלך, את הבטחון העצמי שלך. הבעיה בסיטואציות היא בראש ובראשונה המצוקה שלך. אם תוכלי לחזק את עצמך כך שלא תיכנסי למצוקה מול ההתנהגות שלו, יהיה לך קל יותר להתמודד איתו.

זו לא היתה צעקה של מצוקה. זה נשמע כמו שאגה של אריה, סתם שחרור אנרגיה כזה, אבל מוקצן בטירוף. או שהסיבה היתה למשוך תשומי, בטוח לא ממצוקה. אוקיי?

ובכל זאת, הוא ציפה ממך לעונש ולא לתמיכה.
זה סוג היחסים שאת רוצה שיהיו ביניכם?

יולי קו אני בעד להוביל אותו לבצע לפעמים,
אבל פה רציתי להראות דווקא סיטואציה בה אני לא מכריחה לבצע,
כן מבקשת ועומדת על שלי (וזה עובד!)

זה סוג היחסים שאת רוצה שיהיו ביניכם?
זה (ביחד עם הההודעה ממקודם) נשמע כמו שאלה רטורית. אז אני אענה - לא!

הכרתי פעם אמא, שתמיד תמכה בילד שלה. גם כשהוא פגע באחרים. ולצרוח כמו אריה במקום שחיים אנשים זה לחלוטין פגיעה. במקרה הרע זה יכול לכאוב פיזית או לגרום לכאב ראש. במקרה הפחות רע זה רק מפריע ולא מתחשב. לילד קראו בר. אני זוכרת איך קראו לו ולאמא שלו ל(עוד) שיחה עם המנהל אחרי שהוא זרק על מישהו בכיתה כיסא. אמא שלו תמכה בו. אחרי שהוא יצא היא אמרה לו שהיא עכשיו תקנה לו גלידה כי השיחה הייתה לא נעימה.

אני גם זוכרת את המורה המקסימה והמתוקה שהייתה המורה המחליפה בכיתה ב' כשהמחנכת שלי, רווית, יצאה לחופשת לידה. ענת הייתה מתוקה ומקסימה ואהבתי אותה מאוד. עדיין שמור לי דף בניילונית עם השיר "תודה" ותמונה של הכיתה - מתנת הפרידה שלה.

ואני זוכרת איך שני ילדים, אחד מהם היה ילד שקט וביישנן ומקסים והשני ילד רגיל (אופק ועוז) הפכו למפריענים בחודשים האלו. הם גם נשארו כאלו, אחרי שרווית חזרה. עוז יותר, אופק פחות. חבל לי על הילד המקסים שנעלם ולא חזר. ועל כל הכיתה, שנפגעה מההתנהלות שלהם.

יחסים בהם אני עושה משהו מגעיל, תוך ידיעה שזה שפוגע באחרים, ואמא שלי תומכת בי - הם יחסים מעוותים לדעתי. ההורים אמורים למנוע מהילדים שלהם לפגוע בסובבים, לא לעודד אותם לעשות זה! הם אמורים לצפות לאיזשהו עונש - למשל, לעזוב את המקום אם נהגו באלימות. זה לא חובה, אבל זה עדיף בהרבה בעיני מלצפות לתמיכה.

אחרת, זה עידוד אקטיבי להתנהג בצורה שפוגעת בסובבים - הרי כך מקבלים תמיכה מההורים! כמה שהדרך של בן הזוג בעייתית, לתת לילד להתנהג בצורה מגעילה באין מפריע - יותר בעייתי

<אני סובלת מרעש. לחיות עם ילד שמידי פעם שואג כמו אריה בשכנות זה בעיניי סיוט, ואני לא מאחלת את זה לאף אחד>

אישה במסע, כשכתבתי ״תמיכה״ לא התכוונתי לחוסר הכוונה. כשמישהו תומך בי זה לא אומר שהוא מסכים עם כל מה שאני עושה. זה אומר שאני יכולה להיות פגיעה בפניו, לסמוך עליו שלא יפגע בי אלא יעזור לי, גם כשאני טועה. בלי להכחיש את זה שטעיתי.

תמיכה בילד שואג זה לא להגיד לו ״תשאג חופשי״ אלא לנסות להבין למה הוא שאג, למצוא מה יכול לעזור לו להסתדר בלי לשאוג.

תמיכה זה גם לחיות בלי לפחד מעונש. אני מכירה כמה וכמה ילדים שחיים בלי עונשים, חלקם עם בעיות מסוגים שונים, גם הפרעות קשב. זה לא סותר התחשבות מצידם.
אני רואה שבמשפחות שמתחשבות, גם בילדים וגם בהורים, הילדים יוצאים מתחשבים גם כן.
לחיות בהווייה של עונש בבית שלך זה דבר מאד מלחיץ. תחשבי שבנזוגך יחזור מהעבודה ויעניש אותך כי הכלים לא נקיים, ולא יהיה לו אכפת אם לא הספקת או אם עשית דברים חשובים יותר. זה חיים בסטרס.
(ולאישה - זה לא אותו דבר כמו לתת גלידה לילד שהרביץ. יש פער בין השניים, וזו היתממות להעמיד פנים שאין. עונש זו לא הדרך היחידה ללמד ילדים איך להתנהג. כן צריך הכוונה, לספר להם מה הכללים ואיך אחרים מרגישים, ולעמוד מאחורי זה. ובכל זאת שלושת המצבים שונים אחד מהשני. ועעד דבר - גם אני סובלת מרעשים, ובכל זאת ילד ששואג מפעם לפעם, נגיד פעמיים ביום, זה לא דבר נורא בעיני. זה חלק מקולות החיים. אם הוא היה שואג שעות ברצף... אז הייתי מרגישה אחרת.)

_אני בעד להוביל אותו לבצע לפעמים,
אבל פה רציתי להראות דווקא סיטואציה בה אני לא מכריחה לבצע,
כן מבקשת ועומדת על שלי (וזה עובד!)_

לי זה נשמע יותר כמו נדנוד. באמת. ולפי הבנתי את כן מנסה להכריח.
לפעמים צריך או חשוב או רוצים להכריח. רק שזו לא בקשה (שלה אפשר לסרב).

לחיות בהווייה של עונש בבית שלך זה דבר מאד מלחיץ.
זה לא. מניסיון. זה יכול להיות כך, אבל יכול להיות אחרת.

יש פער בין השניים
ברור שיש. אבל בעיני, אין שום דרך באותו הזמן במאה אחוז גם לתמוך וגם לגנות. זה לא עובד.

לסמוך עליו שלא יפגע בי אלא יעזור לי, גם כשאני טועה. בלי להכחיש את זה שטעיתי.
זה עובד רק אם יש הסכמה על כך שטעיתי. אם אני חושבת שעשיתי טוב מאוד כשקיללתי את הילד השכן, ואמא שלי, אחותי, חברה שלי, חושבת שמה שעשיתי היה רע, אז תמיכה בי יכולה בקלות להפוך לתמיכה בהתנהגות האלימה שלי. או להיות מפורשת כך על ידיי. לדעתי התמיכה יכולה לבוא רק אחרי הצבת גבול ברור שאסור לפגוע באחרים.

אני אספר סיפור אחר - ילד בגן שעשועים מתחיל להרביץ לילד, או לזרוק עליו חול. האמא באה לקחת אותו משם - כי כשהילד נוהג באלימות היא לוקחת אותו משם. הוא מתחיל לצעוק - לא הביתה, לא הביתה!

דומה, לא? והתנהגות האמא קרובה לאידיאלית בעיניי.

זה שהילד יודע שיבוא עונש, לאו דווקא מעיד על פחד.

ובכל זאת ילד ששואג מפעם לפעם.
לי נשמע שהילד באופן קבוע עושה משהו לא בסדר. אם כל דבר קטן כמו לצחצח שיניים זה מלחמה וגורר צעקות, כמו שתואר ממקודם, זה לא "מפעם לפעם", זה הפרעה קבועה.

_אבל פה רציתי להראות דווקא סיטואציה בה אני לא מכריחה לבצע,
כן מבקשת ועומדת על שלי (וזה עובד!)_
זו הכרחה. בעיני לגיטימי להכריח לפעמים, אבל עדיף לא לשקר לעצמך ולהגיד שזה לא כפייה, כשזה כן.

כן צריך הכוונה, לספר להם מה הכללים ואיך אחרים מרגישים, ולעמוד מאחורי זה.
לעמוד מאחורי מה שאחרים מרגישים? לא כל הילדים רוצים לשתף פעולה. אני יודעת שיש כאלו כאן שלא מאמינות לזה, אבל יש אנשים וילדים שהרצונות שלהם חשובים להם יותר מרצונות של אחרים, והנכונות שלהם להתחשב ולשתף פעולה, גם בתנאים הטובים ביותר, מוגבלת. יותר מזה, בעיני לא לפגוע באחרים זה לא התחשבות . התחשבות זה לתת לאח את הצעצוע שביקש. להמנע מלחטוף לו מהיד את הצעצוע שהוא משחק איתו, זה לא התחשבות. זה פשוט לא להיות אלים.

איך את מציעה לעמוד מאחורי זה? ובצורה שלא תהיה סיוט לסובבים? בלי יללות וצעקות כל שעה - שצריך ללכת לישון, ולצחצח שיניים, וסתם כי בא לו לשאוג, וכי הוא מציק לאחיו הקטן? שלא לדבר על זה שהילד הזה בברור יודע את הכללים, ועדיין מפר אותם באופן קבוע...

שליחה על ידי תמי* » 16 מרץ 2017, 09:24

איך את מציעה לעמוד מאחורי זה? ובצורה שלא תהיה סיוט לסובבים?
אבל הנה כך עם עונשים זה הרי לא עובד.
הכותבת מספרת שזה לא עובד.
הרי אם זה היה עובד היא לא היתה כותבת. הוא עדיין מיילל. ושואג. גם כשהוא בטוח שייענש. ולא מצחצח שיניים. אז מה עוזר להעניש?
אולי כדאי לנסות שיטה אחרת?
ילד בן 12 אי אפשר להכריח לצחצח שיניים. גם לא להכריח להימנע משאגות.
אפשר להגיד, לבקש, להזכיר או לנדנד. וזהו.
איך אפשר להכריח? לדחוף לו בכוח מברשת שיניים לפה? או בדרך עקיפה - להרעיב אותו?
אני חושבת שבעולם של בני אדם הכוח עובד בצורה מוגבלת. ברגע מסוים הילד שלפנייך הוא כבר גדול, ואת עדיין חיה איתו באותו הבית, וכל מה שאת יכולה להסתמך עליו זה הרצון הטוב שלו להתחשב בך, רצון שצומח בתוך יחסים ועל-ידי תקשורת, ולא בעקבות עונשים. אחרת הוא לא ייתחשב.
כמובן שגם את יכולה לא להתחשב בו. אבל אז החיים הופכים לסיוט של הצקות הדדיות [מה שקורה בלא מעט בתים שנוקטים בשיטת העונשים]. הוא עושה כך נגדך ואת תעשי כך נגדו. סיוט לכולם.

יש ילדים שיותר מסובך לחיות איתם - אפרופו סיוט לסובבים - ודרך כוחנית לא משנה את זה. יש גם מבוגרים שיותר קשה לחיות איתם. ויש ילדים והורים שיותר מסובך להם להתנהל יחד באותו הבית.
אני חושבת שכדאי להכיר בקושי הזה קודם כל, ואז לחשוב יחד איך להקל.
ילד שחייב מדי פעם לשאוג (מכירה מקרוב), אמא שממש לא מסוגלת לשמוע שאגות כאלה - מה עושים? יש פתרונות שלא כוללים עונשים והם יכולים להיות מאוד אפקטיביים.

_איך אפשר להכריח? לדחוף לו בכוח מברשת שיניים לפה? או בדרך עקיפה - להרעיב אותו?
אני חושבת שבעולם של בני אדם הכוח עובד בצורה מוגבלת. ברגע מסוים הילד שלפנייך הוא כבר גדול, ואת עדיין חיה איתו באותו הבית, וכל מה שאת יכולה להסתמך עליו זה הרצון הטוב שלו להתחשב בך, רצון שצומח בתוך יחסים ועל-ידי תקשורת, ולא בעקבות עונשים. אחרת הוא לא ייתחשב._

בדיוק. העונשים לא עובדים. יש אולי אנשים שבשבילם לחיןת בהווייה של עונש זה בסדר, ויש כאלה שבשבילם זה סיוט. שלא משנה מה העונש, הם יתמרדו וחזק. גם אם מדובר בשיניים שלהם.
(ולאישה במסע - זו הסיבה שמלכתחילה עדיף לא להיכנס לחיים של כוחניות, כי מתישהו הילד הופך להיות יותר חזק ממך. ואז עדיף לך שהוא ירצה לסחוב לך את התיק ולא להתנקם).

אני חושב. שבמקרה של ילד כזה, גדול שלא משתף פעולה, צריך טיפול עמוק יותר.
אני באופן אישי מאד התחברתי לתקשורת מקרבת. בעיני היא עוזרת לייצר חיבור לרגשות של כולם, ודרך זה גם התחשבות בצרכים של כולם.
אבל יש הרבה דרכיםשעושות את אותה העבודה, וכל אחד מתחבר למשהו אחר.

_הכותבת מספרת שזה לא עובד.
הרי אם זה היה עובד היא לא היתה כותבת._
השאלה היא מה זה "עובד". הוא מיילל, אבל מצחצח שיניים. האפשרות האחרת היא שהוא לא יצחצח שיניים. אולי היא חושבת שלתת לילד להרוס לעצמו את השיניים זה בגידה בתפקידה כאם? שילד לא יכול עדיין להבין את המשמעות של לא לצחצח שיניים, ולהחליט על עצמו?

קודם כל, כוח עובד. ועובד היטב. הוא עובד בצורה שלדעתי היא מגעילה, אבל עובד. ראיה לכך היא בן הזוג. ותכלס? גם בגיל 12 אפשר להכריח במגוון דרכים. הדרך הכי פשוטה היא למנוע ממנו מסכים. יש מעט מאוד ילדים שעונשים באמת לא עובדים עליהם.

דבר שני, הילד הוא זה שפועל בכוח. הוא מציק לאחים שלו, ומפריע לכל הסובבים. לתת לו לעשות את זה או להכנס למשא ומתן זה לעודד אותו להתנהג באלימות. הילד הוא זה שנכנס לחיים של כוחניות. מול מישהו שתוקף אותך אפשר להלחם או להכנע, אבל אם נכנעים והצד השני לא מראה נדיבות, ממלחמה זה הופך להיות טבח. וטבח שבו נפגעים חפים מפשע.

טיפול עומק? מצויין! אני לא חושבת שמלחמה זה דרך לחיות. אבל כלל מי שהציעה פתרון עד עכשיו, התעלמה מזה שהוא אלים כלפי הסובבים אותו, ושאסור להרשות אלימות. הפתרון הזה בא על חשבון אחרים, ולכן הוא לא לגיטימי בעיני.

פתרונות שלא כוללים עונשים והם אפקטיביים - מצויין! אני אשמח לשמוע. מה עושים כשהילד מציק לאח שלו? צועק כל שעה ולא נותן לשכנים לחיות את חייהם? ופתרונות שגם הוגנים כלפי שאר האחים, שלא יעודדו אותם להיות אלימים כי זה משתלם וטוב?

אני עוד לא ראיתי פתרון אחד כזה. כולם כוללים להרפות בשאר הזמן, וזה כל כך לא הוגן כלפי שאר האחים, שאני מראש כועסת וכואב לי הלב עליהם, וזה בלי שאפילו אמא מתוסכלת אמרה שתיישם אותם. רק מזה שהייתי עדה להתנהגות דומה בבית הספר, עם ילדים שלא קרובים לי ולא באמת אכפת לי מהם, ומורים שעוד פחות אכפת לי מהם. לא בבית, עם אחי הקטן.

זה היה יכול לעבוד עם זה ילד בודד. אבל מה אומרים לאח שלו שירגיש שזה ממש לא הוגן שדורשים ממנו יותר מאחיו, או שיחליט שאם זה מה שעובד, אז ג הו אצריך לצרוח ככה סתם ולהתנהג באלימות, כדי לקבל טונות של התחשבות?

אכן תופעה נפוצה,גם בחינוך הביתי, של ילדים (שחסר איזשהו עמוד שדרה בבית,או שיש להם קושי מיוחד,או שילוב של השניים) שפוגעים בסביבתם מאוד, אם באלימות פיזית או במילוי, או בהטרדה וכו...

שליחה על ידי יעלי* » 16 מרץ 2017, 14:08

_אני בעד מינימום דיבורים.
אמרת פעם אחת. לא בוצע.
את יודעת שהוא שמע אותך?
אם כן, קומי ותובילי אותו לביצוע._
עם ילד בן 12?
אם אני "מובילה לביצוע" את בן הכמעט 12 שלי כדי לבצע משהו שביקשתי, הוא בסבירות גבוהה יחווה את זה כפעולה פיזית כוחנית שלי (לא משנה כמה ברוגע אני עושה את זה. מספיק שאני אגש אליו) ויתחיל מאבק כוח חדש.
ולמי בכלל יש זמן "להוביל לביצוע" ילד גדול שלא עשה מה שביקשתי ממנו? אם היה לי זמן אולי לא הייתי מבקשת ממנו מלכתחילה...

_אם כן, קומי ותובילי אותו לביצוע.
עם ילד בן 12?_

מכיוון שהכי גדול שלי עדיין לא בן 12 (עוד מעט), אני מניחה שיש דברים בגו בתמיהה שלך, ואני מודה שאני לא יודעת.
עד כה להתקרב ולהניח יד על הכתף, (כן מגע פיזי, אבל של נוכחות, ולא של ניעור/דחיפה ועוד) וגם ליצור קשר עין, עבד ברוב המקרים שבקשה מילולית לא פעלה לבד.
לא בקשה בצעקות מחדר אחר. לא באמצע מאבק כח משתולל.
ניגשת (=זה חשוב), נוגעת (=אני כאן), מסתכלת (=אני מכירה בנוכחותך) אומרת (=זה מה שעושים עכשיו).
יש לילדים מקום להגיב, לבקש (עוד 5 דקות...), אני מקשיבה , אבל אם זהו סוף פסוק מבחינתי, אז זה מבוצע. לא נגרר.

אני חושבת שהכי חשוב כאן זה הנוכחות ויצירת קשר עין.

פלונית, אני מסכימה איתך שלפעמים יש חוסר עמוד שדרה שמוביל לילדים לא מתחשבים. אבל זה יכול לקרות גם בבית מעניש. ויש בתים מאד דיאלוגיים שהילדים בהם מאד נעימים ומתחשבים. אלו שני דברים לא קשורים.

מסכימה כמובן, רוב הילדים בבתים מכבדים, ממש נהדרים, אבל יש אנשים שלוקחים את הרעיונות האלו למקום של 'הילד שלי יכול לעשות מה שהוא רוצה, והאחרים צריכים להכיל'

אבל בעיני, אין שום דרך באותו הזמן במאה אחוז גם לתמוך וגם לגנות. זה לא עובד.

מנסיוני, זה בדיוק מה שאפשר לעשות ועובד מצוין.
ויש יותר מדרך אחת לעשות את זה.
ואם ממש קשה לך לדמיין את זה עם ילד, נסי לדמיין את זה עם חברה. את מסוגלת לדמיין מצבים שבהם את תומכת בחברה אבל עוזרת לה להבין שההתנהגות שלה לא ראויה?
לפעמים זה פשוט כמו להגיד ״פנית שמאלה, אבל צריך ימינה״, לפעמים עוזר להביע חשש או הפתעה או גועל, ולפעמים זה יותר מורכב. אבל יש המון דרכים לתת פידבק שלילי למעשים בלי לפגוע ביחסים עם האדם.

כמובן, בשביל שזה יעבוד צריך להיות בסיס של אמון ליחסים, שהחברה תאמין שאת באמת חברה שלך ומה שאת עושה הוא לא נגדה. כשהיא רגילה לזה שאת פועלת נגדה (לפחות לתפיסתה) אז כמעט לא משנה מה תעשי -- זה לא יעבוד. אולי באמת מלבד השלטת פחד. זה עובד גם בלי אמון. לפחות כל עוד היא חלשה מכדי להתמרד.

נסי לדמיין את זה עם חברה
זה בדיוק העניין, שאני יודעת בוודאות שהאפשרות הזו קיימת רק במקרים מאוד מסויימים. כלומר, יש מצבים בהם אפשר לתמוך ולגנות. אבל זה רק אם רגשית אני במצב טוב. כלומר, התמיכה היא נחמדה אבל אפשר בלעדיה. במקרים בהם אני באמת צריכה תמיכה, אני בכלל לא פתוחה לשמוע ביקורת. כל ביקורת תתפרש כהתקפה, בלי קשר למה שתגיד או תעשה החברה. כי זה לא היא - זו אני.

בוודאי שיש דרכים לתת פידבק בלי לפגוע ביחסים. אבל כשאני במצב רגשי פגיע, כל התנהגות חוץ מתמיכה תפגע בי. ועם הילד הזה נראה שהוא במצב רגשי פגיע תמידי. אצלי אפשר לחכות כמה זמן (טיימינג בכלל זה מפתח חשוב באפשרות הזו) ואז לדבר, וזה יעבוד. עם הילד פתרון כזה פשוט לא עובד.

אגב, יש אנשים שזה לא עובד איתם בכלל, למרות שניסיתי. אצלם אין אפשרות כזו בכלל. כלומר, לתמוך ולגנות באותו הזמן. זה לא אומר שאי אפשר לתת להם פידבק שלילי. זה רק אומר שהם יפגעו ויתנגדו. ואולי אחר כך יקשיבו וישנו.

ובנוגע לפעולה נגד מישהו - יש אנשים שהגנה עצמית בסיסית שלי נתפסת פעולה נגדם. ככה נשמע לי הילד הזה. מה את מציעה במצב הזה?

אנשים שרגילים לקבל תוצאה חמורה על כל ביקורת, למשל ילדים שהתרגלו להיענש, או אנשים שהתרגלו שלועגים להם על טעויות, באמת לוקחים מאד קשה כל ביקורת. כל דבר הוא בעל משמעות כבדה, גם אם הוא לא. ואז את פוגשת אנשים שיכחישו שהם טעו בפנייה שמאלה, יטענו שככה הם נסעו פעם או שהם בעצם התכוונו לזה באיזו דרך, העיקר לא לטעות.

יש איזשהו יתרון מיוחד ביחסים בין הורים לילדים. מין אמון ראשוני שקשה להרוס לגמרי, שחלק ממנו עוד מבצבץ מלמטה אפילו אם עושים הכל כדי לקלקל אותו. אפילו לילדים שעברו התעללות יש הרבה פעמים את הניצן של האמון הזה.

לכן גם אם הילד הזה נפיץ ורגיש לכל ביקורת, עדיין אפשר לחזק את האמון שלו בתמיכה מההורים. הוא עדיין שם, והוא יבוא לידי ביטוי אם התנאים יתאימו.

_לחיות בהווייה של עונש בבית שלך זה דבר מאד מלחיץ.
זה לא. מניסיון. זה יכול להיות כך, אבל יכול להיות אחרת._
את צודקת. לאוטיסטים זה לפעמים מרגיע ולא מלחיץ.

שליחה על ידי שואלת* » 18 מרץ 2017, 22:54

שאלה מתחום השינה...
מה עושים, מה עושים....
כשהם מאוד עייפים והשעות מסודרות וישנו לא הרבה בצהריים והכי חשוב- נהנו נהנו נהו מאוד כל היום, אם זה בשהייה מספקת בחוץ כזו שהיה בה גם קצת חול וקצת ילדים וקצת עניין או אם חברה הגיעה אלינו לבלות איתם וכו' וכל התנאים בסדר- בימים כאלה הם נרדמים בקלות ובחן.
וכשמשהו מכל אלה לא מסתדר- אז זה שלוש שעות שעות של טיולים בבית, בחדר, במזרון המשותף. כבר אחרי שעת השינה ועם אמא עצבנית עצבניתתתת.
וקורה לפעמים יותר גרוע, שהם נופלים מעייפות מוקדם מדי, נאמר בשבע בערב (ואין סיכוי למשוך מעבר), ומתעוררים באחת עשרה מלאי אנרגיה, ודווקא אז אני על הקצה של הקצה ועצבניתתת והם אנרגטיים כאילו מתחיל יום חדש.

מה עושים במצבים האלה.
אני עובדת בשבועות האחרונים על לייצר את התנאים המקסימליים להרדמות קלה ומהירה, כמו שציינתי, וזה עובד בחלק מהזמן. כלומר עובדת על לייצר את הגורמים הסביבתתיים כך שהילדים יגיעו עייפים אך מרוצים (ממש ככה) למיטה.
בשאר הזמן כשזה לא קורה - או הם או אני סובלים או כולם יחד (כשאני כבר מרימה קול על פעוטות... ולא מצליחה לעמוד בזה, וכועסת על עצמי ועליהם ועל הכל, ואחכ גם לא ישנה טוב או לא מספיקה כלום מבחינת נקיונות כי נרדמו מאוחר).
מה עושים ברגעים האלה שהם מסתובבים ברונדלים ומצחיקים אחד את השני- לי ברור מה אני אמורה לעשות, כי אם הגענו כבר לנקודה הזו אז לא נותר לי אלא לתת להם לשחרר אנרגיה עד שיפלו. מניסיון אני לא יכולה לצפות מהם להוריד הילוך אם כל התנאים שציינתי קודם לא התמלאו, כי ככה זה עובד ולא בצורה אחרת.

אז מה לעשות עם עצמי, איך אני צריכה להרגיע את עצמי כשיש נקודה ביום שאני מרגישה שאני לא יכולה יותר, שעכשיו ובדיוק עכשיו אני חייבת (!!!) שיהיה לי שקט בבית. לא דקה אחרי.

שליחה על ידי שואלת* » 18 מרץ 2017, 22:59

יש איזשהו יתרון מיוחד ביחסים בין הורים לילדים. מין אמון ראשוני שקשה להרוס לגמרי, שחלק ממנו עוד מבצבץ מלמטה אפילו אם עושים הכל כדי לקלקל אותו. אפילו לילדים שעברו התעללות יש הרבה פעמים את הניצן של האמון הזה.

זה קיים אפילו אצל ילדים מאומצים או ילדים שלא גדלו עם אחד ההורים, שיש להם הפנטזיה שיום יבוא והאם/האב האולטימטיבי יבין אותם ויאהב אותם כמו שאף אחד אחר לא.
זה כל כך בסיסי ומובן שאפשר כהורים - רק לנסות לפחות להשתנות ולו במעט כדי להפוך למקור הטוב הזה של נחמה ואהבה ללא תנאי, גם כשאנחנו רחוקים מלהיות כאלה לגמרי באמת ורחוקים מלקבל את זה בעצמנו.

ומתעוררים באחת עשרה מלאי אנרגיה, ודווקא אז אני על הקצה של הקצה ועצבניתתת והם אנרגטיים כאילו מתחיל יום חדש.
רצוי מדי פעם, ואפילו תמיד, להירדם איתם.
את כמבוגרת זקוקה לפחות שעות שינה מתינוקות, אבל אם תשני באחת עשרה בלילה הם יתעוררו קצת, יקלטו עוד מתוך שינה שהבית חשוך וישן ואת ישנה, וישקעו בחזרה בשינה.
אם תירדמי בשבע ביחד איתם, זה קודם כל טוב לבריאותך, לשלוות הנפש שלך, למערכת העיכול שלך, לכל דבר.
ואז, יש סיכוי שתתעוררי מעצמך מוקדם בבוקר, לפניהם. זה זמן טוב לזנק מהמיטה אחרי השינה, להתארגן, ולפצוח בנקיונות. הייתי משאירה במיטה בקבוק חם עם הבגדים שלבשת בלילה (אם תכיני תרמוס ליד המיטה אז תוכלי למלא את הבקבוק החם ולהתחלף איתו בפיג'מה שלך בלי לצאת מהמיטה), שיהיה להם חמים ונעים ויריחו את הריח שלך (-:

בדיוק אני עובדת על מצגת ענקית בנושא, אז רק פך אחד: השינה לפני חצות חשובה מהשינה אחרי חצות. כל שעת שינה לפני 12 נותנת לך פי שתיים משעת שינה אחרי 12, ונוסף לכל הצרות, כל שעה שאת ערה אחרי 11-10 בלילה, את פוגעת בבלוטת האדרנל שלך, ככה כל פעם בום! מכה. בום! מכה. וככה היא נפגעת ונחלשת ומתחילות תופעות שרובנו לא מקשרות עם תשישות האדרנל )-:

לכן. תעזבי נקיונות.
תירדמי עם הילדים 6 מתוך 7 לילות אם את רוצה לשמור על שפיותך ועל בריאותך.
ותמצאי טריקים לעבוד ביחד עם הילדים. כי הדבר הכי נורא זה אמא שעסוקה במשחקי תינוקות כי התינוקות עם כאב בטן ולא יכולים להעסיק את עצמם, והיא עסוקה במשחקי תינוקות על חשבון משחקי המבוגרים שעליה לעשות, כמו טלפון לעירייה, בישול ושטיפת רצפה.

יתרון נוסף להצעה של בשמת: אם תרדמי מוקדם בערב, יהיה לך זמן איכותי משלך מוקדם בבוקר.

יחד עם זאת, יש ילדים שפשוט מוכרחים פעילות גופנית נמרצת במשך היום, אחרת הם לא נרדמים בלילה. אם גם הילדים שלך כאלה, תסגלי לכם טקס או מנהג מתאים שיעייף אותם כל יום.
אצלנו, הייתי לוקחת את הילדים לעשות ״תחרויות״ כל ערב -- לרוץ כמו סוס, אן עכביש, או תולעת (כל פעם ילד אחר בוחר) עד שמתעייפים מספיק.
אם אין לך מקום מתאים לרוץ, אפשר לעלות ולרדת במדרגות, או לארגן בבית משהו שאפשר להפעיל בו את הגוף (קוביות גדולות, מתח, סולם).

אם תרדמי מוקדם בערב, יהיה לך זמן איכותי משלך מוקדם בבוקר
היתה תקופה שניסיתי ליישם את העצה הזאת, כי היא באמת מוצלחת כשמצליחים לממש. הילדים מתעוררים אם אני רק הולכת לשירותים בשש בבוקר וחוזרת

הכי מתסכל זה צרחות מהמיטה ברגע שהקפה מוכן, ואז צריך לרוץ כדי שאולי אולי האחרים לא יתעוררו.
אבל, אני לא מנקה אף פעם אחרי שהילדים נרדמים. אף פעם. זה הזמן לנוח, לקורא ספר, לשוחח עם בן הזוג.
מנקים עם הילדים, או שהבית נשאר מבולגן.

שליחה על ידי שואלת* » 21 מרץ 2017, 00:48

זה נכון שתמיד טוב לא להגיע מלכתחילה לקצה.
אבל מה עושים כשאנחנו כבר בקצה.
כי בחלק מהזמן הבעיה היא לא שאני נרדמת או לא מוקדם. הבעיה היא שמגיע סוף היום ואני קצרת סבלנות ומניחה שיירדמו והם לא.

ומכל הדברים שיכולים להוציא אותי מדעתי אני מגלה שענייני השינה כשאני כבר אאוט- זה הקטליזטור הכי גדול.
אני מחפשת את המשהו שיגרום לי להירגע רגע לפני שאני מתפרצת.

ובשמת תודה על התזכורת של נושא בלוטת האדרנל, זה חשוב מאוד גם בהקשר של ילדים ואחרי שנה שהם ישנו יחסית מאוחר (עשר, אחת עשרה) כי אלו היו הרגלי השינה שלי, הם ישנים היום טאצ' ווד בין שמונה לתשע.
אגב מחישוב מהיר גיליתי שבגנים עד גיל שלוש - רוב הילדים ערים משש שש וחצי בבוקר (כדי שההורים יספיקו להתלבש ולהלביש, לקחת את הילדים לגנים וללכת לעבודה) וישנים רק בין אחת לשתים בגן. שזה בערך מיליון שעות להיות ערים

6-8 שעות (!)
מגיל שלוש בכלל אצל גני העירייה אין שנת צהריים.
לא מבינה למה. זה חשוב גם לעניין בלוטת האדרנל וגם בכלל.

ויונת גם הרעיון של המדרגות.. פעם בחצי שנה אני זוכרת שצריך מדרגות.... מדרגות זה נהדר לחגורת הכתפיים, לרגליים, לקואורדינציה, להוצאת מרץ, להנאה! תזכורת נושנה לאיך אפשר לאתגר אותם. אני גרה עכשיו בקומה ממש גבוהה ויכול להיות נהדר בימים שאין לי חשק לצאת החוצה פשוט לרדת כולנו ואז לעלות הכל לבד...

פעמיים! הפעם השניה תהיה כדי לאסוף את המדליות מההתלהבות שלי על עצמי שככה ניצחתי את השיטה

תפוח אדמה האמת שמה שהכי חשוב בשעות הערב- זה לחזור לאוטונומיה שלך. לא משנה מה זה אומר לכל אחת. אני לפעמים סתם שוכבת לצידם במיטה שעה אחרי שנרדמו ואז קמה.

תפוח אדמה האמת שמה שהכי חשוב בשעות הערב- זה לחזור לאוטונומיה שלך. לא משנה מה זה אומר לכל אחת. אני לפעמים סתם שוכבת לצידם במיטה שעה אחרי שנרדמו ואז קמה.
גם בשבילי.

ואני קצרת סבלנות ומניחה שיירדמו והם לא.
הניסיון שלי מראה שחלק גדול מהרגשות השליליים נובעים מהציפייה, ההנחה. אם אני לא מניחה, אז קל יותר להתגבר. זה לא מעלים את הרגשות השליליים כליל, אבל מעלים איזה 80% מהם.

אני מחפשת את המשהו שיגרום לי להירגע רגע לפני שאני מתפרצת.
לדעתי אין משהו אחד כזה. ובכלל, זה קשה. עדיף בהרבה לזהות את העומס שמצטבר להתפרצות, ולהקל עליו לפני שההתפרצות מגיעה.

_מגיל שלוש בכלל אצל גני העירייה אין שנת צהריים.
לא מבינה למה._
בכל המקמות בהם נתקלתי בנושא בעבר, הורים התלוננו על זה שיש שנת צהריים והגן מסרב לבטל אותה. זו הפעם הראשונה שנתקלת בתלונה הפוכה...
הסיבה של ההורים היא שהילדים נרדמים מאוחר מידי כשיש שנת צהריים. כשאין הם נרדמים מוקדם יותר. וללכת לישון מוקדם זה חיובי...

אני לא מבינה למה ששנת צהריים תהיה חשבה לבלוטת האדרנל - בניגוד לסתם ללכת לישון מוקדם יותר בערב אם הם עייפים.

יש הרבה ילדים שמתקשים להירדם בצהרים בגיל שלוש. אני מניחה שזו הסיבה שאין שנת צהרים בגנים.

_אבל מה עושים כשאנחנו כבר בקצה.
כי בחלק מהזמן הבעיה היא לא שאני נרדמת או לא מוקדם. הבעיה היא שמגיע סוף היום ואני קצרת סבלנות ומניחה שיירדמו והם לא._
פשוט, בבת אחת לקלוט שאת קצרת סבלנות כי את עייפה וכי יש לך ציפיות (רק לכריות) שהם יירדמו, ולעשות סוויץ': להירדם בעצמך! הם יירדמו בעקבותייך.

שליחה על ידי שואלת* » 22 מרץ 2017, 06:13

יש הרבה ילדים שמתקשים להירדם בצהרים בגיל שלוש. אני מניחה שזו הסיבה שאין שנת צהרים בגנים.

ביררתי את זה מזמן אבל התשובה לא סיפקה אותי. הבעיה העיקרית היא שאין מקום טכנית לפריסה של מזרונים לשלושים ילדים.
שנית שקשה מאוד לגרום ל-30 ילדים בגיל שהם כבר לא בלולים וכו' להירדם כשיש מעט כח אדם. שזה מה שקורה בגני עירייה ובצהרונים.

נכון תפוח אדמה שיש כמה ילדים שקשה להם להירדם. רוב הילדים צריכים את שנת הצהריים כמו אוויר לנשימה.
יש על זה הרבה דיונים בפייסבוק על ילדים שמגיעים סמרטוטיים הביתה ופורקים כל עול.
ואז הם נרדמים בשבע בערב לשמחת כולם...

יש הורים שמנסים שיטות שונות ובסוף הפתרון שלהם זה לקחת מטפלת לאסוף מגן העירייה כדי שהילד יאכל ויישן... כך שסבסוד הגן העירוני לא יוצא כזה משתלם (גם צהרון עולה כסף אבל פחות).
זה עצוב כי יוצא שני דברים- גם ילדים שלא מקבלים שינה בזמן שהם זקוקים לה.
וגם הורים שמבלים מעט מדי עם הילדים. מה נשאר להם אחרי שאוספים את הילדים מצהרונים קרועים מעייפות? שעתיים שכוללות ארוחת ערב ומקלחת וגם סידורים לפעמים?

אני מדברת בסוג של כאב כי גם אצלנו זה מעבר לפינה ואני גרה במקום עם מודעות גדולה לרווחת הילד, יש עמודי פייסבוק ייחודיים לטיפול בבעיות בגנים.
ויש כאן ועד מאוד חזק וראש עיר שמקיים ועדות, והחליפו פה את מפעילי הקייטנות ואת מפעילי הצהרונים וכל הזמן עסוקים בשיפור - אבל זה רחוק משיפור ממשי.

--
בשמת אני מנסה מנסה, להירדם... זה עזר כשהיו קטנים יותר, הם קלטו שאני "מכבה ערוצים"ונרדמו (גם אם נעלבו קצת.. לפחות אחד מהם מזה שאני כבר לא שם).
עכשיו מה שהכי עובד זה פשוט לעבור ערב מספק, שקצת יוצאים החוצה (אפילו אל הרבה, שעה שעה וחצי מספיקות להם), אמבטיה חמה, אוכל. שקט ושעה קבועה. תכלס לא הרבה לעמוד בו, אבל יש ימים שזה לא קורה, לצערי, ושם אני חייבת להזכיר לעצמי שאני זו עם הציפייה הלא ריאלית ולא הם. זה לא עוזר לצערי.

רוב הילדים צריכים את שנת הצהריים כמו אוויר לנשימה.
את בטוחה? כי הרושם שלי הוא שיש הרבה, ממש המון ילדים שסובלים מכך שכופים עליהם שנת צהריים. וזה אחר כך גורם להם ללכת לישון מאוחר - נניח בעשר, וממש מקשה על ההורים שלהם.
והם מגיעים מהגן ערניים מאוד ופורקים כל עול.

ובאמת שלא חיפשתי במיוחד, אבל נתקלתי ביותר מחמש אמהות כאלו, כולל כמה שמחפשות בכוונת תחילה גן בלי שנת צהריים ולא מצליחות למצוא - הצוות אומר שזה זמן ההפסקה שלהם, ולא מסכים לוותר על זה.

אני מכירה ילדים בעיקר בחנב, ולא מבינה בגנים. אני מכירה כמה ילדים שישנים צהרים, הם לרוב הולכים לישון מאוחר וקמים בחמש בבוקר.
אני באופן אישי העדפתי לא להתאמץ על שנת הצהרים. ההרדמות קשות לי, ואחת ביום זה די והותר עבורי. זה גם היה קוטע את היום, ומחייב לחזור הביתה במקום להישאר במפגשים. הילדים שלי הסתדרו עם זה טוב, למעשה די ויתרו על זה מיוזמתם. אם הם היו נרדמים אז כמובן שלא הערתי, אבל גם לא התאמצתי להרדים. אני גם לא מעירה בבוקר.
בעיני זה מאד אישי, ואם הילדים לא נרדמים, אז כנראה שהם לא צריכים את זה.

יש על זה הרבה דיונים בפייסבוק על ילדים שמגיעים סמרטוטיים הביתה ופורקים כל עול.
כשאני עובדת משרה מלאה, גם אני חוזרת הביתה סמרטוטית ונטולת כוחות. אם אני עוד אמורה לעשות משהו, אני יכולה בקלות להתחרפן. בפרט אם גם העירו אותי בבוקר (בניגוד ליקיצה טבעית).
אני חושבת שיום ארוך בגן זה דבר מאד מתיש. שנת צהרים יכולה לעזור. אבל כשלא בגן, אז זה לא משנה מה קורה בגנים. לך יש מספיק זמן איתם במהלך היום, כך שאין צורך שילכו לישון בעשר.

מה שראיתי בזמנו הוא שפשוט ישנה שונות טבעית מאוד גדולה בשאלת הצורך בשנת צהריים בין ילדים בגילאים האלה.
ואלו שבקצוות סובלים מנורמה אחידה לכאן ולכאן.
ראיתי ילדים שסובלים קשות משנת צהריים מיותרת מבחינתם במעון.
ראיתי את הילד שלי בזמנו והכרתי נוספים שהיעדר שנת צהריים מגיל שלוש ומעלה הקשה עליהם מאוד, ואם לדייק - הקשה בעיקר על הקשר עם ההורים, כיוון שהגיעו הביתה מסמורטטים.
בסוף הגוף מסתגל, אבל זה לוקח זמן.
מניסיוני - ילדים צעירים פשוט, באופן טבעי, שונים מאוד זה מזה בפרמטר הפיזיולוגי הזה.

שליחה על ידי שואלת* » 23 מרץ 2017, 01:40

אמא אחת כתבה בפייסבוק פוסט מתוק ומבוהל מזה שהולכים לגזול לבתה את השנ"צ והיא בכלל הייתה שמחה שתהיה לבת שלה שנ"צ כל החיים

וזה נכון.
לי בכלל יש הצעות חוק בשליפה לגבי סיאסטות ויתרונותיהם, לנו המבוגרים, רק הפחתת כמויות התאונות, הרשלנויות, הורדת כמות המחלות הכרוניות (יתר ל"ד, ארועים מוחיים, התקפי לב, וכל מה שסטרס מצטבר מוביל אליו) שווה למשק מיליארדים תקציביים שינוכו מהפסד השעתיים שלוש עבודה שאנשים ישנו בהם בבית.

ושמעתי גם על מבוגרים שקשה להם לישון שנצ או שזה משבש להם הכל, אבל לדעתי הורות לילדים קטנים, בטח למספר ילדים - ברובה מחייבת מנוחה באמצע יום, לפני שנכנסים למשמרת נוספת. נעשו כל כך הרבה מחקרים על מיעוט שעות השינה שלה ורים. ואני אל רוצה לחשוב על הורה שהוא גם רופא, או גם עובד בשתימשרות, או גם חד הורית וכו' וכו'.
אגב גם ובעיקר הורים עובדים בחוץ צריכים את זה, לעבוד עד הצהריים, לישון ולקום לענייני המשפחה - בגלל הקצב והטרוף של הדרישות בעבודה ואח"כ הצורך להעניק מעצמך לילד, או את מה שנשאר ממך אחרי שאת המיטב כבר תרמת בעבודה...

ובכל מקרה עוד לא מצאתי מחשבה שתנתק אותי כשאני עייפה/לחוצה מלהיכנס למוד של עצבנות וקוצר רוח מול הילדים.
והמרגיעון- "קל יותר לנהוג כהלכה בנסיבות לחץ כבד מאוד, מאשר להיות ללא רבב בתנאים רגילים".
זה מרגיעון זה?!

שווה לתרגלו נשימות וללמוד להשתמש בנשימה ברגעים מאתגרים.

לי בכלל יש הצעות חוק בשליפה לגבי סיאסטות ויתרונותיהם, לנו המבוגרים.
רק למבוגרים שלא יסבלו מחוק כזה. אני מבין הסובלים...

יש אנשים שממש ממש לא מתאימה להם שנת צהריים. יש גם ילדים כאלו. מה שצריך זה לא תבנית אחת לכולם, אלא ליצור אפשרות לאנשים (וילדים) ששנת צהריים טובה להם לחיות בחברה שמתאימה להם, ולאנשים ששנת צהריים זה סבל טהור בשבילם, לתת גם כן את האפשרות הזו. בלי שזה יבוא אחד על חשבון השני.

לא מחשבה - קחי ספר או טלפון נייד ותקראי. תני להם לקפוץ עד שהם יותשו, בזמן שאת עושה משהו אחר.

עוד לא מצאתי מחשבה שתנתק אותי כשאני עייפה/לחוצה מלהיכנס למוד של עצבנות וקוצר רוח מול הילדים
אה, כי אין דבר כזה.
ומה שמעכב אותך הוא שאת מחפשת במקום הלא-נכון. את מחפשת מה יציל אותך מ"ליפול" או יותר נכון "לקרוס" בפתאומיות לעצבנות וקוצר רוח מול הילדים.
אני אומרת שמה שיציל אותך איננו תרופת קסם. זה לא נראה כמו משהו שאת יכולה לשלוף ברגע הזה של הקריסה, ולהמריא. אין מצנח כזה שאת מושכת בכבל שלו והופ מתרוממת למעלה ואז חוזרת לרדת למטה בנחת.

כי צריך להבין מהי הקריסה הזאת. מה שקורה הוא, ש"נגמר לך הסוס" באופן פתאומי, ומצאת את עצמך מעל התהום, ונפלת. כשאת מעל התהום, יקירתי, אין שום מצנח שפתאום יופיע על הגב שלך עם ידית שאפשר למשוך בה. כשאת מעל התהום - את נופלת. כוח המשיכה...
את חושבת על זה בתור, פתחתי דלת לחדר הלא נכון, פשוט תגידי לי את סיסמת הקסם לחזור למסדרון ולפתוח דלת אחרת במקומה, זה הכל.
אז אני מספרת לך שאלה לא דלתות במסדרון שאפשר לעבור מאחת לשניה.
זה שאת הולכת על אדמה מוצקה אבל ברגע מסוים את מפסיקה לשים לב. את מאבדת את עצמך. את לא שמה לב איפה את, לאן את הולכת, מה יש שם מקדימה, את כבר לא רואה ממטר וזה כבר הרבה זמן. אבל בינתיים את על האדמה אז את ממשיכה ולא שמה לב שאת הולכת בלי להסתכל על שטח לא מוכר שלא היית בו מעולם בחיים!
כשאת מוצאת את עצמך מעל לתהום - זה אחרי שהלכת המון זמן בלי לשים לב לאן את הולכת ובלי להסתכל סביב כי היית כל כך "בתוך" העומס שלך, שחלקו פיזי ורועש מחוצה לך אבל חלקו מורכב פשוט מהמחשבות שלך שמסתובבות בראש ומפריעות לראות בו זמנית על מה את דורכת.

מצטערת שאני כותבת ארוך אבל גם לי קשה להסביר את זה, אני מנסה.

הדרך היחידה בשבילנו להגיע כמה שפחות לקטעים האלה של עצבים, סטרס ותוקפנות?
(כמה שפחות כי אנחנו אנושיות ואם את רוצה להפוך לאדם שאף פעם לא מתעצבן על הילדים, יכול להיות שזה ייקח 20 שנה ובינתיים הם כבר יהפכו לאנשים בוגרים P-: (ואז סיכוי סביר שיצליח לך בכל מקרה P-: גם בלי שום עבודת מודעות ותיקון).

להיות בתשומת לב על שני דברים חשובים:

כל הזמן יד על הדופק - מה הצרכים שלי? מה אני יכולה כרגע לעשות במצב הנוכחי כדי לדאוג שהצרכים שלי יסופקו? צרכים כמו שקט, שינה, אוכל, פיפי...
תשומת לב למסביב. זאת האדמה. לאן את הולכת? מה השעה? מה את רוצה לעשות? מה התוכנית שלך?

מצב של עצבים, זה מצב שבו פספסת משהו שאירע קודם.
את יכולה להתחיל להתבונן במצבים האלה, כל פעם תשאלי את עצמך: איפה היה נכון להכניס התערבות/שינוי/משהו קודם כדי למנוע את העצבים עכשיו?
לאט לאט תגלי כמה דברים חוזרים, ותוכלי להזרים יותר את היום.

ומצד שני, לעבוד על הורדת הסטרס מכל דבר, על הורדת הפרפקציוניזם, על לא לעשות עניין. את זה כדאי ללמוד ממורים.

מצב של עצבים, זה מצב שבו פספסת משהו שאירע קודם.

בדיוק! או ליתר דיוק, מצב של עצבם פתאומיים זה מצב של פספוס של משהו שארע מקודם. לפעמים יש מצבים לא מוצלחים שבהם הנסיבת מובילות לעצבים וקשה מאוד להמנע מזה. אבל מניסיוני, המצב שבו רואים מראש שהנסיבות מובילות לעצבים, הוא עם איזשהי איכות אחרת מאותה הדרך בדיוק שנעשית בחוסר מודעות.

אוסיף גם שהתבוננות על אנשים אחרים היא משמעותית קלה יותר מהתבוננות עצמית - כי יש ש אובייקטיביות שקשה לגייס כשאני מתבוננת על עצמי - ועדיין אפשר ללמוד הרבה דברים. למשל, ממש לפני כמה ימים ראיתי את אמא שלי מתלבטת מתי לבשל משהו. היא החליטה לבשל עכשיו למרות שאין לה זמן, כדי לא להקפיא בשר ואז להפשיר אותו אחרי יום, כי חבל. מייד אחרי ההחלטה היא נהייתה לחוצה - כי אין לה זמן. נכנסה לסטרס, התעצבנה משטויות.

ההחלטה שלה הייתה לוגית מבחינת שיקולי יעילות, אבל רק א לא כוללים בשיקולים קנס על מינוס. כמו בבנק, שאם נכנסים למינוס יש רבית. אם נכנסים למינוס מבחינת הכוח שנשאר, אז יש "קנס". ולכן בשיקולי יעילות כדאי מאוד להכניס את השיקול של "לא להכנס למינוס" בתור שיקול משמעותי.

אני מאמינה שאפשר לפעמים גם בזמן הנפילה לתהום להאחז בצוק בזמן, ולטפס חזרה. זה אפשרי, אבל הרבה הרבה יותר קשה מלהמנע מלפול מלכתחילה. והמיומנויות הנדרשות הן אותן המיומנויות שצריך בשביל לא להגיע לשם מלכתחילה, רק כפול עשר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לעבוד על הורדת הסטרס מכל דבר, על הורדת הפרפקציוניזם

שליחה על ידי שואלת* » 24 מרץ 2017, 08:14

בשמת תודה על ההסבר הנרחב.

ניסיתי בחודשים האחרונים לבדוק מה קדם למה, ועשיתי שיפור משמעותי בניסיון למנוע. כלומר לא להגיע לקצה מראש.
זה עוזר בחלק מהמקרים.

יש מקרים והרבה שאת פשוט מגיעה לרמת עצבנות ברגע. בגלל דברים שלא יכולת בשום אופן למנוע. ומה שאני כן יכולה למנוע זה לפחות התפרצות.
נגיד, מצבים שרע לך באופן כללי בלי קשר למה שתעשה. כי יש לי לארוז דירה, כי אני חולה. כי יש לי על הראש סיפור משפטי מעצבן וכל שיחת טלפון בעניינו מטלטלת. כי אני לא תופסת את הבנק שבוע ועוד שנייה זה גורם לי לבלגן לא נורמלי. כי אני אחרי קניות בסופר הכי מפוצץ בעולם ואיבדתי את הארנק. ובדיוק תפסה אותי שיחת טלפון איומה. ובאמצע הילדים.
וגם דברים לגמרי שולים, כמו שיהיה יום רגוע להפליא, כי מראש הורדתי הכל למוד של מינימום שבמינימום - לא נצא לשום מקום, הילדים ישחקו בכיף בצעצועים רבים - אבל הראש שלי לא שם, כי הוא עמוק בתוך דאגות ומיילים וטלפונים -ואז נשאר לבשל ולדאוג לארוחות ואחכ אמבטיה והכל היה נחמד ומעניין עד שפתאום בבת אחת נגמר לי האוויר.
ולא היה שום דבר שיכולתי להוריד מעצמי כדי לגרום לעצמי להגיע רגועה לשעת השינה. הילדים צריכים לאכול והבישול דווקא נעים לי.
כי במילא פעלתי על המינימום ביום כזה.
או יום שפעלתי בכיף במקסימום ואל הרגשתי רע אבל משהו אחד בבת אחת עשה לי רע כל כך, כמו ילד שכמעט התגלגל במדרגות או החליק באמבטיה, או סתם עייפות של כולם.
ויש ימים רבים כאלה.

אז אולי אין נוסחאת קסם שתמיד עובדת אבל משהו שיעבוד בחלק מהמקרים... למנוע התפרצות זה מה שאני מחפשת.

מצבים שרע לך באופן כללי בלי קשר למה שתעשה
נכון.
אני אגלה לך מה עוזר בדברים האלה: (זה לא למיידי, זה רק לידיעה)

שיקום של פלורת המעיים שלך (יש לך כמה בקטריות שאילו היית מצליחה לסלק אותן מהגוף שלך לגמרי? לא היו יותר התפרצויות)
טכניקות ועבודה לשינוי חשיבתי לצורך הורדת הסטרס, הפחתת הפרפקציוניזם.
שינוי סדר העדיפויות. כרגע, עולה לך ביוקר שאת עושה עניין מדברים שאפשר היה בקלות לפשט, לוותר עליהם או לא לעשות עניין ולחסוך המון זמן ועצבים על משהו שהיה לך נורא חשוב אבל בתמונה הגדולה, הוא ממש חסר כל חשיבות לעומת הבריאות הפיזית שלך ושל הילדים.

_והכל היה נחמד ומעניין עד שפתאום בבת אחת נגמר לי האוויר.
ולא היה שום דבר שיכולתי להוריד מעצמי כדי לגרום לעצמי להגיע רגועה לשעת השינה_
לא מסכימה. הכל נראה לך נחמד ומעניין כי פספסת משהו. החיישן שמודד את כמות הכוחות שלך מקולקל, אולי פשוט זה מה שפספסת. הכוחות נגמרו בבת אחת כי שום דבר לא אותת לך קצת קודם, שהם נגמרים. זה חוסר תשומת לב לעצמך, לרגשות שלך, לגוף שלך.

משהו אחד בבת אחת עשה לי רע כל כך, כמו ילד שכמעט התגלגל במדרגות
משהו בבת אחת עושה לך רע, ואז את מתערערת מהטראומה, ואז אחר כך נעשית עצבנית לדברים אחרים?
הפתרון הוא כמובן לשים לב שמשהו בבת אחת עשה לך רע

לשים לב שמשהו ערער אותך הרגע

לדעת שאת עומדת לנהל שיחת טלפון קשה ומערערת, לקחת נשימה לזה, להקיף את עצמך בדברים שיתמכו בך ומייד אחרי זה לעשות משהו לנער ממך את הטראומה, כמו לרעוד, לרקוד, לשיר בקול ממש ממש רם וצווחני, לנגן, לקפוץ, פשוט להוציא את זה מהגוף באופן מודע, להגיד לעצמך, נגיד: "איך נבהלתי עכשיו! יואו אני חייבת להוציא את זה מהמערכת".
אם את עושה "ניקוי" כזה מייד, את נשארת על הקרקע.

יש דברים כמו צ'י קונג, שעושים "ניקוי" בכל תירגול, ככה שאם מתרגלים באופן יומיומי זה ממש ממש ממש ממש ממש (כפול המון) עוזר למנוע התפרצויות. נגיד, אפשר לעשות כל יום תרגיל עדין של חמש דקות (שמתאים וכיפי לעשות גם עם הילדים) וזה משנה את כל איכות החיים.

הכוחות נגמרו בבת אחת כי שום דבר לא אותת לך קצת קודם, שהם נגמרים. זה חוסר תשומת לב לעצמך, לרגשות שלך, לגוף שלך.
אני הייתי מתמקדת בזה - בללמוד להרגיש את כמות הכוח שלך. כדי שתוכלי להגיד - יש לי 90% מהכוחות, יש לי 60% מהכוחות, נכנסתי לתחום האדום, נשאר לי רק 10% מהכוחות. גם אם לא תעשי דבר כדי למלא אותם בזמן, ההתבוננות הזו שווה המון.
אני מאוד מסכימה עם בשמת - אין כזה דבר שהכוחות נגמרים בבת אחת (אלא אם כן המשהו הזה הוא משהו שלוקח את כל מאה יחידות הכוח. אבל דברים כאלו נדירים מאוד - נניח, הודעה שמישהו שאת מכירה נפטר, או נקלע לתאונת דרכים, או משהו מסדר גודל כזה.)