עקביות והצבת גבולות

אנונימי

תמרוש רוש,
הוא בן ארבע, עם אופי חזק, נחוש, לא לוקח מבוגרים יותר מדי ברצינות, מתייחס לכללי התנהגות כאל המלצות ואופציות, וקשה לנו אתו

טוב, גם אני כידוע מגדלת אחד כזה...ואת עזרת לי לא מעט בעצות לגביו

קודם כל, מינימום דיבורים. איך אומר פרופסור ראסל בארקלי? (לגבי ילדים עם ADHD, אבל נכון לדעתי לגבי כל ילד מאתגר...) Act, don't yak

עוד משהו: כשאת אומרת שהתוצאות של משהו יהיו כך-וכך את תמיד עומדת בזה? תמיד, במאת האחוזים? אצל התכשיט שלי מספיק שפעם אחת הוא גרם לי לוותר בסנטימטר, בפעם הבאה הוא ינסה לגרום לי לוותר בקילומטר. הקיצר, אם אמרת משהו תעשי, גם אם את הראשית שתתבאסי מזה. אחרת הגבולות נבדקים כל דקה מחדש.

ועוד משהו: אני מאמינה בתמריצים יותר מאשר בתוצאות. לא יודעת עד כמה זה באופן טבעי או לא, אבל אצלנו עובד פחות טוב: 'אם תמשיך לדרוך על הצעצוע ניקח לך אותו' מאשר: 'אם תראה לי שאתה משחק בזה בעדינות, נקנה ליום הולדת שלך עוד משהו מהסדרה שלו'. פחות טוב: 'אם תציק לאחותך אני אקח לך את המגנטים', יותר טוב: 'אם תשחק עם אחותך יפה, תוכל אחר כך לבשל איתי ביחד'.

מהניסיון שלי, איומים, ולו מסוג תוצאה טבעית, עובדים היטב רק כשמדובר במשהו שהוא רוצה בטירוף. פריבילגיות ברמה בינונית הוא בדרך כלל יעדיף להפסיד, העיקר להוכיח את העצמאות שלו. אבל כשמנפנפים מולו בגזר הוא שונא להפסיד אותו. אולי זה נראה עניין סמנטי, אבל זו התובנה שהגעתי אליה.

מאי איזה מגניב
10 משפטים שלך ממש עשו לי סדר בראש (:

מאי, את זהב!
אני מרגישה איזושהי התנגדות עולה לי בגרון, אז רק קוראת עכשיו ונחה. אני עוד אחזור לזה

אישית, אני לא אוהבת עקביות. לוודא שאת עומדת במה שאמרת ב-100% רק בגלל שנפלט לך משהו מהפה ברגע של חולשה?
אני מעדיפה להגיד לילדים את האמת: ״אני לא רוצה שהצעצוע יישבר, ואין לי כוח לשחק איתך כרגע. אולי תבוא לחבק אותי?״
במקום ללמד את הילדים גבולות קבועים ונוקשים, אני מעדיפה ללמד אותם להכיר אותי, עם כל חוסר העקביות שלי.

לוודא שאת עומדת במה שאמרת ב-100% רק בגלל שנפלט לך משהו מהפה ברגע של חולשה?

טוב, הייתי צריכה להוסיף הסתייגות: 'כל עוד דיברת באופן הגיוני ומתוך מודעות ולא סתם פלטת מילים בעייפות של סוף יום כשאת רק רוצה להשאיל את הילד למישהו לכמה שעות'

אבל יש ילדים, מהניסיון שלי, שבאמת עקביות קריטית עבורם. אצל הילד שלי עקביות היא הדבר היחיד שמונע ממנו התפרצויות אלימות. כלומר, אם יש לנו כלל 'אין אלימות, ואם יש, ניקח אותך מהסיטואציה מיד ותפסיד' (הכל! את הגן, את החוג...איפה שלא קרתה האלימות) אני חייבת לאכוף אותו. מה קרה בפעמים שאני או מבוגר אחר העלים עין? למחרת הוא הרביץ עוד יותר. זו לא בדיוק השאלה של תמרוש רוש, אבל אני חושבת שרוב מי שגידל ילד מאתגר התנהגותית גילה במוקדם או במאוחר שחייבם לתת כללים ולהיות עקביים איתם.

איך בכל זאת מונעים את תסמונת 'אמרתי לו שאם הוא לא ילך לישון בזמן אשלח אותו לפנימיה'? גם כאן למדתי מראסל בארקלי. את התוצאות קובעים מראש, בשיחה רגועה. הרבה לפני שיוצאים עם הילד לפעילות, למשל, יושבים איתו בנחת ומסבירים מה כללי ההתנהגות המצופים בסיטואציה, ומה יקרה אם לא יעמדו בהם (רצוי מאד גם: מה יקרה אם כן יעמדו בהם, אלא אם מדובר בסיטואציה שהיא פרס בפני עצמה. רוצה לומר, אין שווה טיול לפארק למצב בו אני חייבת לקפוץ לביטוח הלאומי ואין לי איפה להשאיר אותו)

תמרוש רוש: זה הילד שלך, ורק את יודעת באמת מה מתאים לו. צריך בכלל לומר? לא צריך. אבל שיהיה...

רק רוצה לומר שחלק גדול מהמסע שלי עם הבכור היה לאמץ שיטות שגם לי היתה התנגדות פנימית אליהן...אבל אצלי בסופו של דבר היה צורך דחוף ליישם את מה שעובד, נקודה. כמובן, מה שעובד שונה מילד לילד, ואורך הזמן שיש לך להתנסויות מכל הסוגים שונה מסיטואציה לסיטואציה.

רק רוצה לומר שחלק גדול מהמסע שלי עם הבכור היה לאמץ שיטות שגם לי היתה התנגדות פנימית אליהן...אבל אצלי בסופו של דבר היה צורך דחוף ליישם את מה שעובד, נקודה.

כה מזדהה. עדיין מתקשה בזה

אני חושבת שרוב מי שגידל ילד מאתגר התנהגותית גילה במוקדם או במאוחר שחייבם לתת כללים ולהיות עקביים איתם
לא יודעת לגבי רוב
אבל אני יכולה בהחלט להתפקד...
(כאמור מתקשה)

גם אני מתפקדת.
יש ילדים שכשמעלימים עין המסקנה שלהם היא "או, יופי שזה עבר בשלום, אבל עדיף לא לנסות שוב" ויש ילדים שהתגובה שלהם היא יותר לכיוון "המממ, אז בוא נראה עד לאן אפשר למתוח את זה".
רק אתמול הבן שלי אמר לי, אחרי שביקשתי לא לאכול פריכיות בחדר השינה, שלפני שבוע הגשתי לו ולחבר פירות לחדר. כשעמדתי על כך שפירות לא משאירים פירורים, הוא הזכיר לי שלפני כמה חודשים (!) כשסבתא שלו הייתה בביקור, הוא אכל בחדר פריכית.
אני כמובן לא זוכרת את האירוע, אבל אין לי ספק שזה לא מומצא.
אחד הדברים שעוזרים לי לאחרונה הוא לציין במפורש ולהסביר את המקרים שבהם אני לא אוכפת כללים מסוימים. למשל - אני לא מרשה ל... אבל עכשיו אני מוותרת כי...
ככה הוא יודע ששמת לב, ושהכלל עדיין בתוקף, ושאת רק מתחשבת קונקרטית בקושי נקודתי.
אבל גם זה, עדיף שלא יקרה יותר מדי. ילדים כאלה הרבה פעמים מחפשים חוקיות בחיים, וכשהיא מורכבת מיותר מדי הסתעפויות זה מעמיס על המערכת.

ילדים כאלה הרבה פעמים מחפשים חוקיות בחיים, וכשהיא מורכבת מיותר מדי הסתעפויות זה מעמיס על המערכת
משפט מעניין. גרם לי לחשוב.
קודם כל אני מניחה שכולנו מחפשים חוקיות בחיים (זו כנראה תכונה מולדת אצל רוב בעלי החיים. עניין הישרדותי). מעניין אם יש ילדים (ואנשים) שאצלם הצורך הזה מוגבר.
הרהרתי במשפט הזה לגבי שני הילדים שלי.
אין ספק שאצל הצעיר, הצורך בחוקיות קבועה הרבה יותר גדול (שלא לומר אקוטי כמעט) מאשר אצל הבכור.
אבל - הוא הרבה פחות מחפש את הגבולות של החוקיות או לקרוא עליהם תיגר. יחסית לבכור, הוא קל לתפעול. מספיק שעשית איתו משהו פעמיים, וזה הרגל. מצד אחד מאתגר, כי הוא ינסה להיאחז בזה בחוזקה רבה בפעמים הבאות. מצד שני ברכה, כי נורא קל להחליף הרגל לא-מתאים בהרגל חדש. מספיק לעשות את הדבר החדש פעמיים. D-:
לעומת זה, הגדול, לא מחפש חוקיות. מה שהוא מחפש זה את הגבולות. את הקצוות. לא משנה באיזה תחום. צורך לבדוק איפה הקצה, ואז לבדוק את זה שוב (אולי הקצה זז? אולי אם אני אמתח יד מספיק רחוק מעבר לקצה אני אגלה שם עולמות חדשים?).
ולכן העקביות חשובה איתו, כי אם הוא מגלה מספיק פעמים שהגבול לא זז, הוא ינוח מקריאות התיגר עליו. לזמן-מה, כמובן.

לאורך זמן זה נורא נורא מעייף אותי, להחזיק את כל שלטי ה"עצור גבול לפניך" יציבים כשחובטים בהם שוב ושוב.

לוודא שאת עומדת במה שאמרת ב-100% רק בגלל שנפלט לך משהו מהפה ברגע של חולשה?

טוב, הייתי צריכה להוסיף הסתייגות

מזכיר לי ספר שקראתי מזמן, נראה לי עוד ביסודי. רנדל מטירת דון ו(הכנסי שם של אחד מששת הספרים בסדרה פה). נאמר שם - כישוף משנה את העולם, והעולם בנוי מאמיתות. האומר דבר שקר לא יוכל למצוא את האמת. אני זוכרת את הציטוט המדוייק עד היום.

למילים יש כוח. למילים של מי שאומרת אמת תמיד יש יותר כוח משל מי שלא תמיד אומרת את האמת. אבל בסדרה רנדל וויתר על הכוח הגדול יותר שיש לשדונים, משום שאז הוא היה נאלץ לוותר על האפשרויות לחצאי אמיתות.

רוצה לומר - זה טרייד אוף.

אותו דבר במידה מסויימת נכון לגבי כמות - כשמדברים פחות, לכל מילה יש יותר כוח.

בחברות בהן מילה הייתה חשובה ומערכת יותר משלנו, אנשים פשוט לא אמרו כל מיני דברים שהם התחרטו עליהם אחר כך. כי הם ידעו שאם הם אמרו, הם יאלצו לקיים. זו פשוט גישה אחרת וחינוך אחר, שמונע את הרוב המוחלט של המצבים האלו מראש.

מאי, יעלי,
נראה כאילו בעיניכן יש רק שתי אפשרויות: או להציב גבול, או להעלים עין.
אבל יש עוד אינספור דברים אחרים שאפשר לעשות.
אני אכתוב רק שניים (שאני אוהבת במיוחד) אבל יש עוד המון:

להגיד את האמת / להתנהג באותנטיות. למשל, אם הילד מעצבן -- להתעצבן. אם הוא מכאיב -- לצעוק. אם הוא מתנהג בצורה מביכה -- להגיד לו ולברוח איתו מהמקום.
לעודד אותו. למשל, אם הוא זורק אבנים -- לתת לו אבנים לזרוק ולהראות לו לאן אפשר לזרוק אותן בלי לסכן אף אחד.

האלטרנטיבה לגבולות היא לא היעדרות הורית. יש המון דרכים אחרות של נוכחות.

יעלי, בהחלט כולנו מחפשים חוקיות, אבל הכוונה שלי הייתה שיש כאלה שיותר.
אבל את צודקת, זה לא בהכרח חייב לבוא ביחד עם קריאת תיגר.
במקרה שלנו אני מרגישה שזה קשור כי אני רואה שהוא נוטה לא להתייחס לחריגים כחריגים, אלא כחוקיות חדשה ומורכבת יותר, מה שהופך את הכלל הרגיל למאוד עמום וגם יוצר סקרנות לגבי כל קיומם של כל מיני "כללי משנה" כאלה.

נראה כאילו בעיניכן יש רק שתי אפשרויות: או להציב גבול, או להעלים עין.
אני לא רואה את זה ככה. מעניין, מה במה שכתבתי גורם לך לראות את זה ככה?

להגיד את האמת / להתנהג באותנטיות. למשל, אם הילד מעצבן – להתעצבן. אם הוא מכאיב – לצעוק. אם הוא מתנהג בצורה מביכה – להגיד לו ולברוח איתו מהמקום.
זו בדיוק ברירת המחדל שלי. עובדת נפלא עם הצעיר. כישלון מוחלט עם הבכור.
למשל, אם הוא מעצבן ואני מתעצבנת, הוא מיד ינסה לעצבן אותי חזק יותר.
או אם הוא מביך אותי ואני אלך בגלל זה... אוי זה בכלל גרוע. בפעם הבאה שלא ירצה להיות איפשהו - הוא פשוט יביך אותי בהכי חזק שלו על ההתחלה (ואז יגביר).
אני חושבת שהוא חווה את זה כתחושת כוח. ואז הגבול שהוא יחפש הוא את גבול הכוח שלו. זה הגיע בעבר למצבים קשים מאוד.

לעודד אותו. למשל, אם הוא זורק אבנים – לתת לו אבנים לזרוק ולהראות לו לאן אפשר לזרוק אותן בלי לסכן אף אחד.
טוב, הדוגמה הזאת ממש ממש הצחיקה אותי. אנחנו מדברות על ילד שקורא תיגר על סמכות, כן? המטרה היא לא להשליך אבנים להנאתו (בדוגמה הזאת), אלא להראות לדמות הסמכותית שלידו שהכוח לא בידיה. במצב כזה, התגובה המיידית תהיה השלכה מדויקת של אבן למיליטר ליד ראש של מישהו (כאומר: תראי, אני אעשה מה שבא לי גם אם זה מסוכן, כי אני שולט בעולם ויכול לכוון את האבן בדיוק רב בלי לפגוע. מפחיד? תירגעו ותסמכו עלי, אני החזק פה)

תמרוש, אין לי מושג אם זה קשור לילד שלך... אבל חשוב לי להגיד שיש ילדים עם אופי/קושי/שילוב שלהם (כשאני אומרת קושי אני מתכוונת לדברים כמו ADHD, ODD) שבאמת באמת באמת זקוקים לגבולות.
ושוב אני אומרת, אני כל כך לא כזאת, אני באה מחינוך ללא גבולות, זה קשה לי ממש, אני מכירה וניסיתי את כל האלטרנטיבות. פשוט, יש ילדים שזה מה שהם צריכים.

יעלי, בהחלט כולנו מחפשים חוקיות, אבל הכוונה שלי הייתה שיש כאלה שיותר
כן, תוך כדי כתיבת ההודעה הבנתי (ואף כתבתי) שהצעיר שלי, למשל, יותר.

במקרה שלנו אני מרגישה שזה קשור כי אני רואה שהוא נוטה לא להתייחס לחריגים כחריגים, אלא כחוקיות חדשה ומורכבת יותר, מה שהופך את הכלל הרגיל למאוד עמום וגם יוצר סקרנות לגבי כל קיומם של כל מיני "כללי משנה" כאלה.
כן, התיאור הזה די מתאים לבכור שלי.
אולי זה קשור לאינטליגנציה גבוהה במיוחד?

_זו בדיוק ברירת המחדל שלי. עובדת נפלא עם הצעיר. כישלון מוחלט עם הבכור.
למשל, אם הוא מעצבן ואני מתעצבנת, הוא מיד ינסה לעצבן אותי חזק יותר._

כנראה שאנחנו מגדלים ילדים מאד דומים...מסכימה עם כל מילה שלך. כולל דוגמת זריקת האבנים. מה שמעניין אותו זה להראות שהוא עושה מה שבא לו ולא כפוף לסמכות, לא עצם הפעילות.

וגם אני לא רואה שתי אופציות בלבד: הרי ציינתי בפירוש דוגמה של התפרצויות אלימות. ובכן, אם יש לי ילד שנוהג באלימות דרך קבע, לא נראה לי מתאים לאלתר כל פעם תגובה אחרת (לא שאיזו תגובה אחרת שמצאתי אי פעם עצרה את האלימות) אם יש באפשרותי לשרטט גבול חד משמעי שפירושו תשעים אחוז פחות אלימות שילדים אחרים סובלים ממנו. אגב, במקרה הזה 'להגיב באותנטיות' או 'להציב גבול' זה מבחינתי אותו הדבר: חוש הצדק שלי מגיב באותנטיות לגמרי כשאני מוציאה אותו מכל סיטואציה שהוא אלים בה

אבל כשהתגובה הזו היא עקבית ולא מתפשרת, נוצר קו גבול.

ונומציק אמר "אבל זה לא טוב לקפוץ על אנשים. זה לא נעים להם!"

תשמעי, פשוט התמוגגתי. ומה-זה מבינה את רגע ה'שהחיינו' שלך

אם הילדים משחקים משחקי כוח, לא נראה לי שהפתרון הוא לשחק יותר חזק כדי לנצח במשחק שלהם...

אני גם לא חושבת שכדאי לאלתר תגובה בזמן אמת; יש הרבה עימותים/גבולות שחוזרים על עצמם, ככה שאפשר לחשוב מראש מה לעשות כשהם יקרו. ואפשר גם לנסות תגובות שונות ולראות איך הן משפיעות, במקום לחזור על אותה תגובה או שתיים שכבר ניסינו.

אגב, להוציא את הילד מהסיטואציה שבה הוא אלים זה לא משהו שחייב לבוא עם עימות. תלוי בילד, תלוי בסיטואציה, אבל אולי זה בכלל משחרר אותו, או אולי נותן לו דרך להשיג תשומת לב שהוא זקוק לה.

יונת, אני באמת סקרנית - איזה פתרונות את מציעה לסיטואציות כמו שתיארה יעלי למעלה?
לדוגמה אלה:

אנחנו מדברות על ילד שקורא תיגר על סמכות, כן? המטרה היא לא להשליך אבנים להנאתו (בדוגמה הזאת), אלא להראות לדמות הסמכותית שלידו שהכוח לא בידיה. במצב כזה, התגובה המיידית תהיה השלכה מדויקת של אבן למיליטר ליד ראש של מישהו (כאומר: תראי, אני אעשה מה שבא לי גם אם זה מסוכן, כי אני שולט בעולם ויכול לכוון את האבן בדיוק רב בלי לפגוע. מפחיד? תירגעו ותסמכו עלי, אני החזק פה)

_למשל, אם הוא מעצבן ואני מתעצבנת, הוא מיד ינסה לעצבן אותי חזק יותר.
או אם הוא מביך אותי ואני אלך בגלל זה... אוי זה בכלל גרוע. בפעם הבאה שלא ירצה להיות איפשהו - הוא פשוט יביך אותי בהכי חזק שלו על ההתחלה (ואז יגביר).
אני חושבת שהוא חווה את זה כתחושת כוח. ואז הגבול שהוא יחפש הוא את גבול הכוח שלו. זה הגיע בעבר למצבים קשים מאוד._

אני מבינה מאיפה את באה, אני פשוט באמת מנסה לדמיין תגובות שיפתרו מצבים כאלה, שבהם יש מולך ילד שמשחק משחק כוח בכל הכוח שעומד לרשותו... ושהמטרה שלו היא להוכיח לך שאת לא סמכות עבורו. אולי קשה קצת להאמין שזה קיים למי שלא נתקל בזה אבל כבר ראיתי את זה מקרוב. ואני באמת רוצה לשמוע אם יש לך פתרונות לסיטואציות קונקרטיות כאלה?

אם הילדים משחקים משחקי כוח, לא נראה לי שהפתרון הוא לשחק יותר חזק כדי לנצח במשחק שלהם...
בספר ממש ממש מומלץ (מלחמה למען האלונים) הגיבורה הראשית נקלעת כנגד רצונה למלחמה, ואומרת לנסיך שם שצריך שני צדדים למלחמה. הנסיך עונה שכשזה רק צד אחד, זה לא מלחמה - זה טבח.

אני אישית לא רואה שום פתרון אחר. כלומר, אפשר לנסות למנוע מראש. אבל לפעמים, אי אפשר. "מלחמות כוח", כלומר ניסיונות לקבוע את ההיררכיה, זה טבעי למין האנושי, ואני מאוד מפקפקת בכך שאפשר פשוט להעלים את ההתנהגות הזו.

"מלחמות כוח", כלומר ניסיונות לקבוע את ההיררכיה, זה טבעי למין האנושי, ואני מאוד מפקפקת בכך שאפשר פשוט להעלים את ההתנהגות הזו.

גם אני חושבת כך. וזה קיים גם אצל חיות כמובן. כלומר זו התנהגות טבעית לגמרי ולא בהכרח תוצאה של שיבוש כלשהו. זה נכון שלא כל ילד מתעסק בזה בכלל או בצורה אינטנסיבית כל כך. מצד שני יש כאלה שכן ועדיף להכיר בזה אם רוצים למצוא דרך טובה לפתור את הבעיה.

הנסיך עונה שכשזה רק צד אחד, זה לא מלחמה - זה טבח.

נכון מאוד ועצוב.

יונת את נתפסת בעיניי כאמא מאוד מכילה. בעיקר בגלל התגובות שלך פה באתר שבדרכ מצביעות על יכולת הכלה גדולה ו/או על רצון ללכת בדרכים האלו.
אני אשמח לתשובתך ותשובת אחרות, ספציפית אני פונה אלייך כי אותך אני מכירה מהאתר די הרבה והתשובות שלך מאוד מכילות.

לי יש ילדים מהממים

ברצינות, מהממים. במובן שהם נורא נוחים. נורא רגועים וידידותיים, אין להם כמעט משחקי כוח, לא מחפשים להוכיח לי, אחד מהבנים כמעט לא מתעקש על דבר (!), הכל טוב לו, תתני או לא תתני, הוא שמח, מחייך. מדי פעם מתעקש שארים אותו להדליק אור, או לקבל ספר ממדף עליון, או להמשיך לצפות בטלויזיה. הכל מאוד בקטן.
אחיו לא רחוק ממנו, מעט יותר עקשן אבל באמת לא מוצאת בשניהם שמינית ממה שאני יודעת שקורה וקיים אצל הרב ה ילדים אחרים.
ובכל זאת הם תינוקות ופעוטות ויש התנגדויות ויש כאלה, רק שיש לי פחות תירוצים להתנהג בכפייה או בכוחניות - כי הם קסומים. אני רוא ה לפעמים ילדים תזזיתיים, או מאוד עקשנים, מאוד ואני יכול הלהבין למה האמא רותחת משום מקום ויכולה הלבין למה האבא מפסיק את הגימבורי באמצע ולוקח את הבן הצידה. אבל לי אין התירוץ הזה,

וכל הפתיחה זה נוע ד לומר שקיבלתי לידיי שני יצורים ענוגים, אוהבים ואהובים והתפקיד שלי הו א לתת להם לצמוח, ללבל, להתפתח. לא להזיק

ברוב הזמן אני מצליחה. רוב הזמן אנחנו חייכנים, מצחיקים אחד את השני, די נהנים סך הכל.
אבל אני מרגישה שכשקשה לי וזה קורה כמה פעמים ביום- אני מפעיל הכח. או פיזית או מילולית.

כתתבי ופירטתי כבר בכמה הזדמנויות כאן באתר, אבל פה יותר מלחפש עצות, אני כרגע מחפשת לקבל תפיסת מציאות של מה שקורה אצל אמהות אחרות, כאלה שיש להן כבר ניסיון חיים יותר מלא ומקיף משלי ושנתפסות בעיניי מכילות.

אני מנתקת ילד באמצע משהו רק כי הגיע לי עד פה ומניחה בלול. הוא לפעמים לא מוחה ולפעמים קצת.
אני מכניסה בכח ל עגלה לקול מחאות כי אני עייפה מכדי לחשוב על פתרון יצירתי. או כי אני בלחץ גדול של זמן או מול מישהו שנמצא איתנו.
אני מתחילה לשיר בקול רם כשמישהו בוכה כדי כאילו לטשטש אבל למעשה זה די להתעלם ממה שהוא חש (בשונה מבאמת למצוא משהו שיסיח את דעתו יחד איתו ולוודא שאכן הוא רגוע),
אני מגלה ששניהם מתעסקים באסלה ועו דשנייה מכניסים את עצמם ואני באמעצ טיגון דגים אז אני הולכת ומוציאה אותם משם כמו שני תרנגולות תיתק תק החוצה וסוגרת את הדלת מסבירה שקר ול אנעים שם וחוזרת לטגן, והם די מבואסים.
אני באמעצ כתיבה באינטרנט או טלפון ומתעלמת לחלוטין מקטנציק שמנסה ללכוד את תשומת לבי ומגלה אחרי שמתבוננת בשעון שעברו עשרים דקות וחצי שעה וכמעט שעה ושניהם מתעסקים בעצמם ואני התעלמתי כל הזמן הזה מכל פ מיני פניות קטנות.
אני מדברת בטון לחוץ/קשוח כשאני רוצה לבצע משהו וזה לא באמת הכרחי רק כי אני... עייפה, מין טון פוקד או מתוח, וכאילו שמח אבל ברור לי שהוא לא וגם להם.
הם בעגל הכבר המון זמן, באמת שע השעתיים נכנסים לשעה השלישית של סידורים וריצות בעיר והם ב רמתלוננים ואחד בוכה, ושי להם אוכל ושתייה והם כאילו מסודרים אבל ברור שלהיות כלוא ז הלא נעים ואני או לחוצה או סופר עצבנית או מה, ורק אומרת הכל בסדר תיכף נגיע תיכך נרד, את הצודק... מה עוזר כל זה?
דוגמאות לאיך אני את עצמי הרבה פעמים מתנהלת שונה ממה שהייתי רוצה ונכון בעיניי.

זה אחרי שבמקרים אחרים גיליתי סבלנות, דיברתי בנינוחות הסברתי, אבל אז הגיעה התנגדות קטנה במקרה העשירי ואני הייתי עייפה, לחוצה ממהרת עצבנית- וזה מה שקורה.

אני מנסה להסביר משהו ויוצא לי ארוך. שאולי בבסיס של הבסיס- הרווחה הרגשית שלהם חשובה לי, אחרת אל הייתי מתייסרת אבל היא לא הכי חשובה לי וכשיש סדרי עדיפויות היא במקום האחרון. למשל יותר חשוב לי שהמוצצים וכו' יהיו ויותר חש ב לי להספיק לצאת בזמן כדי לא לאחר להוא ולהיא במקום להתעכב קצת בשביל הילד שמתנגד, והכי הכי- יותר חשוב לי עצמי לחתוך את "הסרט"של איזו התנגדות ולהמשיך הלאה גם במחיר של ילד בוכה. שזה בעיניי די אגואיסטי, כי אני כופה עליו משהו שהוא לא רוצה למרות שלי יש את הכלים לנסות לכל הפחות לנהל את זה אחרת והוא סך הכל רוצה להמשיך במה שעשה קודם.

אז אשמח לדעת אצל אחרות מה קורה, האם גם לכן בסיטואציות אחרות אבל על אותו עיקרון יש נפילות כאלה שנובעות מהרגע? האם גם אצלכן יש מקומות שזה חזו רעל עצמו עם אחר פעם והתיקון לוקח זמן (כלומר להבין איך וליישם ול אלשכוח או ליפול לעשות את היותר נח)?

ויונת אשמח לתשובתך בעיקר כי ההצעות שלך פה איכשהו מאוד סובלניות, כמה את מצליחה ליישם ביומיום, ואיך את מצליחה ליישם יותר ממה שהצלחת קודם

אתחיל בתיקון טעות: אני לא מכילה.
אני גם לא בעד להכיל באופן קבוע. זה בסדר לתקופת מוגבלות, כמו תינוק קטנטן או ילד חולה, אבל לא משהו שכדאי להפוך לכרוני.

לפני שאתייחס ספציפית למקרים שכתבתן, אני אגלה לכן עקרון כללי שעוזר לי:
בכל פעם שצריך לבחור בין שתי אפשרויות (למשל, שאני אוותר או שהוא יוותר) אני מנסה להוריד מהתפריט את שתי האפשרויות האלה. בעיקר אם נדמה שאלה האפשרויות היחידות.
מנסיוני עדיף בהרבה להישאר עם ״אין לי מושג מה לעשות״. כשאנחנו חושבים שאנחנו יודעים את כל האפשרויות, אנחנו מחמיצים אינספור אפשרויות שעדיין לא גילינו.

שקטה,
אני אציע לך צעד ראשון, לא דרך שלמה, בסדר?
אני חושבת שהצעד הראשון שלך הוא להגיד מה את מרגישה. לא במקום מה שאת עושה עכשיו, אלא כתוספת, אפילו תבלין.
זה גם יעזור לך לזהות בזמן אמת מה את עושה ולמה, וגם יעזור לילדים שלך להכיר אותך. אתם הולכים לחיות ביחד עוד הרבה שנים, אז יהיה טוב לכולכם אם הם יכירו אותך מספיק בשביל להיות מסוגלים להתחשב בך מדי פעם (כל אחד לפי יכולתו).

לגבי הילד שכל מטרתו היא משחקי כוח, והטענה שהיררכיה וסדר ניקור הם דבר טבעי:
אני מזכירה לכם שאנחנו עוסקים ביחסים בין ילד לאמא, כן?
אפשר להכניס לשם משחקי כוח, אבל יש כאן עוד כל הרבה דברים שממש לא כדאי להזין דווקא את החלק הזה.

כשאני מנסה לדמיין את הסיטואציה, אני רואה די הרבה תסריטים אפשריים ואני לא בטוחה איזה מהם תופס כאן. לכן אציע כמה אפשרויות נפוצות בתקווה שאחת מהן תתאים:

נסיון למשוך תשומת לב.

סליחה שאני מתחילה בהכי טריביאלי, אבל מה לעשות שזה נפוץ.
במקרה הזה אפשר פשוט להפנות לילד את מלוא תשומת הלב, אבל בלי להרגיש צורך לכעוס או לחנך או לכוון.
מספיק רק להתבונן לרגע, או לחבק, או לשאול (בלי כעס) ״מה אתה עושה?״, או כל דבר אחר שעולה כשמקדישים תשומת לב מלאה.
בהרבה מקרים תשומת לב נקיה פותרת את הבעיה. וגם במקרים שלא, זו דרך מצוינת לגלות מה הדרך לפתור אותה.

תרגול כוח הרצון.

שריר הרצון הוא אחד החשובים שיש, ואני מזמן צריכה לפתוח על זה דף... לכוח רצון יש מתאם עם בריאות, הצלחה בחיים, ומה לא. זה הכוח שמאפשר לנו להתמיד במה שקשה, לבחור במה שטוב גם אם הוא לא נוח כרגע, להימנע ממה שמזיק, וכו׳.
הספרות המחקרית עוסקת בעיקר בכוח רצון אצל מבוגרים (מלבד ניסוי המרשמלו הידוע) אבל אני חושבת שרובנו ההורים יכולים לראות את הרצון צומח אצל הילדים בהדרגה, בהתחלה באמורפיות ולאט לאט מקבל צורה.
וכמו שאר השרירים, גם התרגול של כוח הרצון כולל לפעמים נפילות, חבלות קלות, ואולי חפצים שבורים.
כמו בפיתוח יכולות אחרות, אני מציעה למצוא הזדמנויות לעשות את זה בצורה בטיחותית. כמעט התחלתי לפרט כאן, אבל נראה לי שדי קל למצוא סיטואציות שבהן הילד יוכל להפעיל את רצונו בלי לפגוע באחרים.
כשיש מספיק הזדמנויות להפעיל ולפתח את הרצון, הוא לא חייב להתפרץ בלי שליטה ברגע שאנחנו משחררים את השמירה עליו.

כיף.

אני יודעת שיש אנשים שקשה להם לדמיין את זה, אבל לזרוק אבנים יכול להיות כיף. אולי הוא פשוט נהנה מעצם הפעולה? אולי גם את תוכלי להנות מזה אם תנסי?
מציעה להשתמש ביכולת ההבנה והתכנון שלנו כבוגרים, ולחשוב: ״אם היה לי כל כך כיף לזרוק אבנים שהייתי מוכרחה לעשות את זה כאן ועכשיו, מה הייתי עושה?״
כמעט תמיד אפשר למצוא מקום שבו זה לא יפריע, או משהו אחר לזרוק (כדורים למשל), או פעילות אחרת שתהיה כיפית כמעט באותה מידה.

יצא ארוך. סליחה.
אלה לא האפשרויות היחידות.
אבל נראה לי שאעצור כאן.

התבלבלתי, ההצעה להגיד מה את מרגישה היא לשואלת, לא לשקטה.

_אני אציע לך צעד ראשון, לא דרך שלמה, בסדר?
אני חושבת שהצעד הראשון שלך הוא להגיד מה את מרגישה. לא במקום מה שאת עושה עכשיו, אלא כתוספת, אפילו תבלין.
זה גם יעזור לך לזהות בזמן אמת מה את עושה ולמה, וגם יעזור לילדים שלך להכיר אותך. אתם הולכים לחיות ביחד עוד הרבה שנים, אז יהיה טוב לכולכם אם הם יכירו אותך מספיק בשביל להיות מסוגלים להתחשב בך מדי פעם (כל אחד לפי יכולתו).
_

יונת תודה.

אחת השאלות שלי היתה אם גם לכן זה קורה, פירטתי הרבה דוגמאות שנגמר לי הסוס, כדי להמחיש מה קורה ואיך קורה במציאות כדי לראות אם גם אצל אחרות זה קורה במצבים דומים, בתדירות דומה, באופן הזה.
גם כדי לראות אם השאיפות שלי נורמליות.
וגם כדי לראות אם בכל מקרה אין דרך להימלט מלבאס ילד או לגרום לו לבכות. אלו צעדים ראשונים שלי מול פעוטות עם רצונות ולא תינוקות עם נטו צרכים.

הבעיה שאני לא מצליחה להתגבר על הפער בין מה שנכון לעשות בעיניי (ותמיד יש עוד פתרונות כמו שכתבת) - לבין מה שאני מצליחה ליישם. כי כשהפתיל מתקצר הוא מתקצר כאן ועכשיו! גם אם לפני רגע היה בסדר וגם אם אחרי רגע יהיה בסדר.

זה די מפחיד, באופן אישי, שנגמר הסוס לפתע פתאום בסיטואציות מסויימות כי אז הוודאות שלי כאמא שלווה מתפוגגת בעיניהם. אז זו הסיבה שאשמח לשמוע מנסיונך הפרטי אם תרצי.

לגבי הצעתך לצעד ראשון עבורי, תוכלי לתאר כן את הדרך כולה ולא רק צעד ראשון? אני לא יכולה להתמקד בצעד ראשון בלי לדעת לאן הוא מוביל. מה שנקרא - מנין באנו ולאן אנו הולכים

זה משהו שאני מכירה מהרבה עצות שאני קוראת בכל מיני מקומות ואם אין תאור ברור של הדרך כולה למשל סיבה תוצאה ומה שבאמצע אני לא משתכנעת בנחיצות ולכן לא מצליחה לגייס מוטיבציה ליישם.

אם הסיבה להתמקדות בצעד הראשון הא שהוא פתלתל ולא ברור לאן מוביל בהתאם לסיטואציה - אז אפשר דרך דוגמאות שתים שלוש? למשל במקרה איקס.. אם את מרגישה ... אז האפשרויות למשל יכולות להיות...

ושאלה לא קשורה לזה אבל משהו שמטריד אותי.
הייתי שמחה מאו דלגדל ילדים שלא ממהרים באינסטינקט לרצות אחרים. כלורמ שמחוברים קודם למה שהם מרגישים ורוצים ואחכ לאחרים.
תכונת הריצוי מאו דחזקה אצלנו במשפחה. באופן קיצוני.
עכשיו... אני כדי לעניין אותם רוב הזמן מדברת בשמחה גדולה, וואו הנה הספר על החתול, וואו, הנה חרציות צהובות. איזה יופי דודה באה אלינו!!! מי דופק בדלת? יואב המקסים שהגיע לבקר אותנו!

ואני רואה שהם מתחילים עם הוואו הזה לחקות אותי. וגם- שהם מתרגשים כמוני מאנשים ומבקרים, באופן שהם כרוכים אחריהם וזה מרגיז אותי. למה שתינוק יגיד וואו על הרבה דברים, אולי הוא לא מרגיש שזה וואו ואני מלמדת אותם איך להרגיש במקום... לא יודעת?
להיות קולית ולאפשר להם להרגיש מה שהם מרגישים? זה לא מעביר מסר אחר של אדישות?

ואנחנו מתווכים להם את המציאות ואני שמחה לתווך מציאות בחיוך ושמחה. אז איך מוצאים את הגבול.
זה עניין חמקמק מאוד. ההבדל הדק בין שמחה וחיוך אמיתיים למשהו שנועד להלהיב ושעלול להיתפס כמתבקש מהם בכל סיטואציה חברתית למשל או "משחקית".
מחפשת להבין קודם את הענייןה זה של איך לגדל אותם שיסמכו עלתחושותיהם ויהיו מחוברים אינסטנקטיבית להמ שטוב להם ולא בעיקר לאחרים.

תודה יונת על התשובה. מה שכתבת מעניין וחשוב. אני בכל זאת מרגישה שלא ממש ענית לגבי הסיטואציות הספציפיות שתוארו למעלה (אלה שציטטתי), שבהן הילד עושה בכוונה דברים כמו אלה כתגובה לניסיון לשתף איתו פעולה:
המטרה היא לא להשליך אבנים להנאתו (בדוגמה הזאת), אלא להראות לדמות הסמכותית שלידו שהכוח לא בידיה. במצב כזה, התגובה המיידית תהיה השלכה מדויקת של אבן למיליטר ליד ראש של מישהו (כאומר: תראי, אני אעשה מה שבא לי גם אם זה מסוכן, כי אני שולט בעולם ויכול לכוון את האבן בדיוק רב בלי לפגוע.

כלומר ניתנה כאן דוגמה שבה הניסיון של האמא לפרש את ההתנהגות שלו כ"כיף לזרוק אבנים" ותו לא הוא בעצם לא נכון ולא מדויק. או אולי, זה התחיל ככיף אבל ברגע שיש פוטנציאל למשחק כוח זה מיד הופך לסיטואציה אחרת. אני יודעת שקשה אולי להאמין שיש ילדים כאלה, וזה גם נכון שרוב הילדים לא כאלה אלא כמו שכתבת מחפשים למשוך תשומת לב, או סתם לעשות משהו כיפי. אבל יש גם כאלה. אז מה עושים איתם?:) אני לא בטוחה שתמיד אפשר לומר שאנחנו מפרשות את הפעולות בדרך מסויימת ולא חייבים לפרש כך.

את כמובן לא חייבת להמשיך לענות לי, זו יותר מין תהייה כללית שלי עם עצמי ועם הקוראות כאן ונוכח הדוגמאות שהועלו.

אני חושבת שמאבקי כוח מתפתחים כשיש מאבקי כוח. אם אין במה להילחם אז גם אין מאבקי כוח. פתרון אחד זה הכלה, אבל גם אני, כמו יונת, לא מסוגלת ליותר מדי הכלה. הפתיל שלי גם יותר קצר.
לכן, אני מנסה לתכנן. אני אשתדל לא ללכת לשעתיים של סידורים, ואפצל אותם במידת האפשר, או שאם אי אפשר, אני אפצל אותם באותו היום, נגיד, נלך לבנק, אז לגן שעשועים, אז לקניות, ואז לשבת בפלאפל ולאכול צ'יפס.
אני מגלה ששניהם מתעסקים באסלה ועו דשנייה מכניסים את עצמם ואני באמעצ טיגון דגים אז אני הולכת ומוציאה אותם משם כמו שני תרנגולות תיתק תק החוצה וסוגרת את הדלת מסבירה שקר ול אנעים שם וחוזרת לטגן, והם די מבואסים.
במצב כזה אני אולי אציע משהו אחר, או שבאמת אני אעשה את אותו הדבר. זה באמת לא נורא בעיני שהם מתבאסים, גם לא שאת שקועה באינטרנט והם מעסיקים את עצמם. אמהות לא חייבות להיות צוות הווי ובידור.
_אני מנתקת ילד באמצע משהו רק כי הגיע לי עד פה ומניחה בלול. הוא לפעמים לא מוחה ולפעמים קצת.
אני מכניסה בכח ל עגלה לקול מחאות כי אני עייפה מכדי לחשוב על פתרון יצירתי. או כי אני בלחץ גדול של זמן או מול מישהו שנמצא איתנו._
או פתרונות שלא היו לי בכלל. לא היתה עגלה ובהחלט לא היה לול. אז אני לא יודעת מה הייתי עושה. מה שכן, יוצא לי לנתק ילדים באמצע, גם בגילם המופלג. יוצא לי גם לנתק את עצמי באמצע וגם את הבנזוג. זה משהו שקורה, מעצם טיבם של החיים. אני יכולה לבקר חברה ואז היא צריכה להסיע מישהו. הביקור מתנתק באמצע, ככה זה. אבל לגבי קשירה של ילדים - אלזה באופן אישי פחות התחברתי. זה מדכא את החופש.

אני מדברת בטון לחוץ/קשוח כשאני רוצה לבצע משהו וזה לא באמת הכרחי רק כי אני... עייפה, מין טון פוקד או מתוח, וכאילו שמח אבל ברור לי שהוא לא וגם להם.
בעיני הדבר הקצת בעייתי היחיד הוא הכאילו שמח. למה להיות כאילו שמחה שאת עצבנית? תהיי כנה איתם. אין לך כוח, וזה בסדר. זה מאפשר גם להם להיות נטולי כוח לפעמים. לא חייבים לשמוח כל הזמן.
באופן כללי, המצבים הבעייתיים בדרך כלל חוזרים על עצמם. אלו אותם המצבים. ולכן אפשר לנסות כל פעם פתרון שונה.
אני משתדלת להיות מול הילדים כמה שיותר אמיתית. לא לזייף שמחה כשאין לי, לא לזייף כוחות כשאין לי. זה נהיה קל יותר ככל שהילדים גדלים, כמובן, אבל אפשר לתרגל את זה מגיל צעיר.

המטרה היא לא להשליך אבנים להנאתו (בדוגמה הזאת), אלא להראות לדמות הסמכותית שלידו שהכוח לא בידיה. במצב כזה, התגובה המיידית תהיה השלכה מדויקת של אבן למיליטר ליד ראש של מישהו (כאומר: תראי, אני אעשה מה שבא לי גם אם זה מסוכן, כי אני שולט בעולם ויכול לכוון את האבן בדיוק רב בלי לפגוע.
במקרה הזה, לפעמים אם מכוונים אותו להשלכת אבנים משותפת לכיוון אחר, הילד כן יכול להנות, זה מנטרל את המצב.
אבל ילד שנמצא כבר עמוק בתוך מאבק הכוחות מול ההורים, זה כבר סיפור אחר. זה אומר שמשהו בבסיס נפגם, וצריך להסתכל איך מנטרלים באופן כללי את מאבק הכוחות מהחיים. זה יכול להיות תוצאה של הרבה כפייה בתחום אחר בחיים, או קצת כפייה כל הזמן. להתלבש כך ולא אחרת, בזמן כזה, לא לטפס לפה, לאכול את זה...ככל שיותר מצרים את ההתנהלות ככה יש יותר סיבה להיאבק, וזה יכול לצאת גם בדברים כמו השלכת אבנים.
עוד סיבה יכולה להיות, שאותו אדם שהילד זורק עליו את האבן ממש עצבן אותו. אולי לעג לו, אולי התייחס לא יפה, אולי סתם גזל ממנו את תשומת הלב של אמא.

_אבל ילד שנמצא כבר עמוק בתוך מאבק הכוחות מול ההורים, זה כבר סיפור אחר. זה אומר שמשהו בבסיס נפגם, וצריך להסתכל איך מנטרלים באופן כללי את מאבק הכוחות מהחיים. זה יכול להיות תוצאה של הרבה כפייה בתחום אחר בחיים, או קצת כפייה כל הזמן. להתלבש כך ולא אחרת, בזמן כזה, לא לטפס לפה, לאכול את זה...ככל שיותר מצרים את ההתנהלות ככה יש יותר סיבה להיאבק, וזה יכול לצאת גם בדברים כמו השלכת אבנים.
עוד סיבה יכולה להיות, שאותו אדם שהילד זורק עליו את האבן ממש עצבן אותו. אולי לעג לו, אולי התייחס לא יפה, אולי סתם גזל ממנו את תשומת הלב של אמא._

אני יודעת שיש מקרים כאלה כמו שתיארת, ולמעשה כנראה שרובם כאלה.
אני התכוונתי למשהו אחר. מה שמתואר בדוגמה זה משהו אחר. לא מתואר שם ילד שזורק אבן כתגובה על משהו שקרה לפני כן וגם לא ילד שמתוסכל ממשהו. מתואר שם ילד שבאופן מכוון מחפש לבדוק עד איפה הוא יכול להגיע עם התנהגות פוגענית.
לגבי כפייה, יש ילדים שמרגישים גם את ה"גבולות" הטבעיים של החיים ככפייה ומגיבים לזה לא טוב, זה פשוט עניין של אופי. ילד אחר לא ירגיש בכלל שכופים עליו או שכופים עליו יותר מדי. אני לא חושבת שתמיד כשיש מאבק כוחות זה בגלל משהו שההורים עשו או לא עשו. אתן לא חושבות שיש הרבה משקל גם פשוט לאופי או נטיות של ילד? הרי ילדים לא מגיעים לעולם הזה כטאבולה ראסה, לכל אחד יש את האופי שלו כבר מגיל קטן מאוד.

אני לא חושבת שתמיד כשיש מאבק כוחות זה בגלל משהו שההורים עשו או לא עשו. אתן לא חושבות שיש הרבה משקל גם פשוט לאופי או נטיות של ילד? הרי ילדים לא מגיעים לעולם הזה כטאבולה ראסה, לכל אחד יש את האופי שלו כבר מגיל קטן מאוד.
בדיוק. יותר מזה, לדעתי יש משהו מסוכן באמירה שזה תמיד בגלל שיבוש קודם. כי זה משדר להורים שמה שהם עושים לא בסדר. וזה מאוד מייאש כשלא משנה מה אתה עושה, זה אף פעם לא מספיק ולא בסדר. אבל בעיקר זה בעייתי בגלל המסר לילד. לשדר לו שהאופי המולד שלו, מי שהוא, זה בעייתי ומשובש זה מסר הרסני בעיניי.

מאבקי כוח זה טבעי. רק תסתכלנה על קרובינו השימפנזה... יש ילדים שרוצים להרגיש שההורים שלהם חזקים יותר. זה כל כך נורא שחייבים לתייג את זה בכל מיני כינוי גנאי במקום פשוט לספק להם את הצורך הזה?

ובהקשר של דיון מדף אחר - בעיניי להגיד שמאבקי כוח הם תוצאה של שיבוש זה לא קבל את המציאות כמו היא, בגלל שהיא מתנגשת עם האידיאולוגיה.

ברור שיש אופי. יש גם מאבקי כוחות, אבל אני מכירה הרבה משפחות שבהן המאבקי כוחות הם ממש בקטנה. אני חושבת שבבסיס שלנו אנחנו יותר נוטים לשתף פעולה מאשר להיאבק, בוודאי עם המשפחה.
עוד אפשרות למה שאת מתארת שקטה, היא ילד שמקבל מסרים סותרים על איך מותר להתנהג. יכול להיות שכשהוא זורק את האבן, אומרים לו "אוי, חמודי, זה ממש לא נעים ליהוידע שהיטחת בראשו אבן" בקול מתחנחן. אחרי שתיארת ותיאר שוב, נזכרתי שנתקלתי גם בכאלה ילדים והורים, ולא מעט.
כי כשילד זורק אבנים, או מרביץ או עושה משהו שלא נעים, התגובה צריכה להיות חד משמעית. גם אם מדיבר בפעוט ואנחנו מפנות אותו לזרוק את האבן לכיוון אחר, התגובה היא חד משמעית (וכן, ראיתי את יונת עושה את זה במציאות. זה מאד לא תוקפני אבל אין שם מקום לספקות של האם מותר או לא לזרוק לכיוון האנשים. זה ממש ברור שלא). לעומת זאת, כשמנסות להיות נעימות ומכילות גם אם הילד זורק אבנים, התגובה היא של בדיקת גבולות, כי הגבול לא ברור. אם זה כזה לא נעים, למה היא לא עוצרת אותי? למה היא מחכה? למה היא אומרת משהו אחד אבל האינטונציה אחרת ואני גם מרגיש נימה מעושה, אז למה היא מתכוונת באמת?

_מאבקי כוח זה טבעי. רק תסתכלנה על קרובינו השימפנזה... יש ילדים שרוצים להרגיש שההורים שלהם חזקים יותר. זה כל כך נורא שחייבים לתייג את זה בכל מיני כינוי גנאי במקום פשוט לספק להם את הצורך הזה?

ובהקשר של דיון מדף אחר - בעיניי להגיד שמאבקי כוח הם תוצאה של שיבוש זה לא קבל את המציאות כמו היא, בגלל שהיא מתנגשת עם האידיאולוגיה._

כן, זה גם מה שאני חושבת. יש כאן כנראה מין פער בדף בין משתתפות שחושבות שהתופעה הזו קיימת ואיננה תוצאה של שיבוש, ובין כאלה שחושבות שזה שיבוש ולא אמור לקרות אם אין יותר מדי כפייה או איזו "טעות" אחרת של הורים, או שזה הכל פרשנות והילד בעצם לא מחפש את זה אלא משהו אחר (כועס על מישהו, עייף, מתוסכל וכו').

_מאבקי כוח זה טבעי. רק תסתכלנה על קרובינו השימפנזה... יש ילדים שרוצים להרגיש שההורים שלהם חזקים יותר. זה כל כך נורא שחייבים לתייג את זה בכל מיני כינוי גנאי במקום פשוט לספק להם את הצורך הזה?

ובהקשר של דיון מדף אחר - בעיניי להגיד שמאבקי כוח הם תוצאה של שיבוש זה לא קבל את המציאות כמו היא, בגלל שהיא מתנגשת עם האידיאולוגיה._

אישה, אני לא מכירה אותך באמת ומה שאני הולכת להגיד עכשיו זו הנחה מושכלת שמבוססת על מה שאת כותבת באתר ואני קוראת כבר כמה שנים: אם רוב הילדים שאת רואה זה ילדים שגדלו בתרבות רוסית או ישראלית מיינסטרימי שמתבססת על התרבות הרוסית, אז זה באמת לא זה. בתרבויות הרוסיות והאירופאיות יש המון כפייה, המון. ואני מרשה לעצמי לכתוב את זה כי גם אני גדלתי כך. זה לא מחוייב המציאות.

בעצם אני רוצה להגיד יותר מזה: ילדים מחפשים הדרכה מההורים. הם מחפשים הנחייה, ברורה וחד משמעית, ויותר מהכל, אמיתית. הנחייה שמגיעה מידיעה ברורה ולא מאי ודאות. זה לא מחייב כפייה.

כשאין על מה להיאבק אז אין מאבקי כוח. אם מדברים על הצרכים של כולם, ואם האמא גם היא משתפת בצרכים שלה, אז הילדים שמחים להיענות. בחיי אני נשבעת, ואני מכירה הרבה משפחות כאלה. אני גם מכירה את המשפחות עם מאבקי הכוח.
ילדים לא מגיעים כטאבולה ראסה, זה ברור, אבל הם רוצים לרצות ולשתף פעולה.

עוד אפשרות למה שאת מתארת שקטה, היא ילד שמקבל מסרים סותרים על איך מותר להתנהג. יכול להיות שכשהוא זורק את האבן, אומרים לו "אוי, חמודי, זה ממש לא נעים ליהוידע שהיטחת בראשו אבן" בקול מתחנחן. אחרי שתיארת ותיאר שוב, נזכרתי שנתקלתי גם בכאלה ילדים והורים, ולא מעט.

אז אני יכולה להביא כאן דוגמה שראיתי מקרוב של אחי ואני יודעת איך ההורים שלי הגיבו להתנהגויות כאלה שלו. הם הגיבו בצורה מאוד ברורה וחדה, זה בכל זאת דור קודם ותגובות מתחנחנות מהסוג שתיארת לא היו אז נפוצות במיוחד. התגובות שלהם היו ברורות. ואחי לא סבל מכפייה מוגזמת בכלל או מחינוך נוקשה. אמא שלי אפילו מספרת שהייתה משתדלת לא להגיד לו יותר מדי "לא" בבית ולאפשר מה שאפשר, כי בגן ובבית הספר היו מגבילים אותו יותר (כי היה מציק לאחרים בכוונה).זה פשוט עניין של אופי.
ההורים שלי תמיד הרגישו שגם כשהם כועסים עליו או מדברים איתו או צועקים עליו זה פשוט לא עושה עליו שום רושם והוא ממשיך בשלו. בעוד שאני לדוגמה הייתי מאוד שונה והיה לי יותר אכפת ממה שאמרו לי או חשבו.

אז אני עדה ממקור ראשון ויכולה להגיד שהמשפחה שלי כמובן לא מושלמת אבל ממש לא הייתה אצלנו הגזמה לכיוון של מתירנות יתר או נוקשות יתר. ואני לא חושבת שאחי התנהג כך בגלל משהו שההורים שלי עשו או לא עשו. באמת שלא. אפשר עדיין לראות עקבות של דברים כאלה באופי שלו גם היום.

בגן ובבית הספר היו מגבילים אותו יותר
הנה, נתת לעצמך את התשובה.

_בגן ובבית הספר היו מגבילים אותו יותר
הנה, נתת לעצמך את התשובה._

חחח חששתי שזה מה שיקרה, שיגידו לי שזה בגלל מערכת החינוך... אז לא, זה היה כך גם לפני שהלך לגן. וכשאני מדברת על כך שהיו מגבילים אותו הכוונה לזה שהוא היה בחברת ילדים אחרים והיה מציק להם. אז יצא שהיה שומע הרבה "לא" במהלך היום. אבל חבל להיתפס דווקא לזה, אני מתארת כאן תמונה של אדם עם אופי מסויים ונטיות מסויימות שלא באו לידי ביטוי רק במערכת החינוך או כתוצאה ממנה ואני בטוחה בזה.

ברור שיש נטיית אופי. התגובה של הסביבה יכולה למתן אותה עם הזמן או להחמיר אותה. מערכת החינוך מחמירה נטייה לכעס. מנסיון.

אם רוב הילדים שאת רואה
אה... לא. הסביבה שלי היא מאוד מאוד הטרוגנית. היא כוללת חרדים (ממש, כולל נישואים בשידוך לאישה לא מוכרת), ואתיופים, ודתיים וחילוניים ותימנים ובאופן כללי היא מגוונת.

אבל בהקשר הזה אני חושבת במיוחד על כמה אמהות באופניות, ועל אבא באופני אחד, שעשו הכל לפי הספר שלך, וזה לא עבד.

אני לא מאלו שרצו מאבקי כוח. אבל להגיד שמלידה אני נוטה לשתף פעולה? פחחחחחחחחחחחחחחח
וזו הדעה שלי לגבי הרבה מאוד תיאוריות - זה לא נכון לגביי. אני יודעת בוודאות. אני בהחלט נוטה לשתף פעולה, אבל זה הרבה אחרי דברים אחרים - כמו לעשות מה שנכון בעיני.

ככה אני. המגוון האנושי הוא מגוון. מקסימום את יכולה להגיד שרוב הילדים נוטים ל. אבל יש הרבה מקום בצדדים של עקומת הפעמון, ומגוחך להכחיש את זה כי אידיאולוגית זה לא מסתדר לך. וככה בדיוק נראות לי ההודעות שלך - אבל אולי ככה ואולי ככה, רק לא לקבל את זה שאולי המציאות היא כמו שאני ושקטה מתארות.

אני מכירה הרבה הורים באופנים שלכאורה עובדים לפי הספר אבל בפועל הם לא. הבעייה עם הספר, וגם עם האינטרנט, שהם לא מעבירים אינטונציות. בשביל זה צריך לראות את המחזה.
ברור שיש עקומת פעמון. אני פשוט רואה סביבי המון ילדים שמתנהגים אחרת, וגם האלה שנולדו עם טמפרמנט סוער הם הרבה פחות סוערים ממה שהיו יכולים להיות.
לשתף פעולה - זה ברור שזה לא נעשה בלי מחשבה ועם לוותר על עצמך. כי אז זה לא לשתף פעולה, זה לוותר על עצמך.גם ילדים קטנים מבינים את זה, אולי יותר טוב מאיתנו. אבל, כשאת משתפת איתם פעולה, הם גם ישתפו איתך. אם תרצי שיתוף פעולה מלא כל הזמן, אז זה באמת לא יעבוד עם הרבה ילדים. יש כאלה שכן מסתדרים עם זה.
אני יודעת שעבורי לפחות, כשההורים שלי רצו שיתוף פעולה בכל מיני דברים הזויים וחסרי פשר, והמון פעמים ביום, ברור שמרדתי נגד זה. לעומת זאת, אם אני פעם בחודשבזמן המחזור מספרת לילדים שאני לא מרגישה טוב, הם מתחשבים, והרבה. אני לא אומרת להם מה לעשות ואיך להתחשב, אבל הם מבינים לבד ועוזרים לאחות הקטנה שלהם יותר מהרגיל ומכינים לעצמם אוכל, כי הם מתחשבים. וזה לא שהם יקפצו לכל גחמה שלי, רחוק מזה (לשמחתי ולצערי).

וגם האלה שנולדו עם טמפרמנט סוער
מה קשור טמפרמנט סוער? אין לי טמפרמנט סוער. פשוט עצם הרעיון שמישהו יחליט בשבילי ממש מעצבן אותי. יש לי עם זה הרבה בעיות. והנטייה לשתף פעולה? היא קיימת, אבל במידה קטנה בהרבה מהמקובל. קשה לי מאוד לראות את אמא שלי גם לא נכנסת איתי למאבקי כוח, וגם לא הופכת לסמרטוט.

קורה שאי אפשר הצרכים של שני אנשים יתמלאו... אני במקרה הזה אעדיף להלחם על שלי, ולא לוותר. נניח, בחטיבה ניצחתי את המלחמה שלי על שעות השינה. בתור הורה פוטנציאלי, אני בכלל לא בטוחה שזה טוב. לשעות שינה נכונות יש יתרונות בריאותיים...

אני מאמינה שיש ילדים שמתנהגים אחרת. את זאת שלא מאמינה שלא קיים ולו ילד אחד שבשבילו מאבקי כוח זה לא תוצאה של שיבוש. בעיני, כל טענת כל על בני אדם היא מאוד מאוד מאוד מפוקפקת, וכנראה שגויה.

ברור שיש נטיית אופי. התגובה של הסביבה יכולה למתן אותה עם הזמן או להחמיר אותה. מערכת החינוך מחמירה נטייה לכעס. מנסיון.

זה נכון בעיקרון. אבל בכלל לא היה עניין של כעס. יותר מין קונדסיות כזאת או חוסר כבוד לכללים ולמבוגרים, וכנראה גם רצון בשליטה מהסוג שתואר בדוגמאות למעלה. הוא לא היה ילד כועס ומתוסכל. הוא פשוט הרגיש צורך לבדוק כל הזמן את הגבולות של אנשים סביבו ואולי להרגיש סוג של שליטה עליהם. וזה גם מה שאני שומעת מהדוגמאות של האמהות למעלה שתיארו את ההתנהגות של הילדים שלהם. אני לא שומעת שם כעס או תסכול אלא משהו אחר.

בגן ובבית הספר היו מגבילים אותו יותר

האידיאליזציה של החינוך בבית לפעמים באמת לא ריאלית. במשפט הזה למשל.

בגנים מגבילים הרבה פחות. שימו קבוצת ענק של ילדים על מספר קטן של מטפלות וראו איך הילד משחק לנפשו זמן רב בלי שיציקו לו.
פחות מגוננים. קבוצת ילדים בחצר הגן הרבה פחות מבוקרת מבחינת השגחה, לטו בולרע. הילדים עושים כאוות נפשם.
כשאני עם הקטנים שלי בגינה אני רואה איך אני והורים אחרים כולל כאלה שמגדלים בבית - נמצאים במרחק של סמטימטרים מהפעוטות, עם יד בהיכון לבלום נפילה וכו'.
מצד אחד זורמים על הילד לאןש שהוא רוצה ומצד שני מגוננים, שומרים, מכוונים, מפרשים.
בגנים- רוב הזמן הילד בענייניו כמובן בתוך המסגרת.
בגנים זה רחוק מזה, במובן הזה לא הייתי ממהרת למתג גן כמקום מגביל.
יש איסורים, יש יחס קולקטיבי שלפעמים מבטל את הפרט, יש סדר יום (וגם הוא ברוב המקרים כשהילדים מכירים אותו- הם מצפים לו ולאו דווקא נגררים אחריו) וברור שיש כל מיני בעיות נכון, לכן רובינו מגדלות בבית, אבל לגבי החופש ברמה של החוויה האישית רוב הזמן בגנים יש הרבה יותר חופש מהבית.

בבית היחס אישי וחם ואוהב ואין הרבה חוקים גלויים לעין, אבל בבית יש לא מעט הגבלות ולפעמים האחד על אחד או האינטימיות משרים אווירה לחוצה, גם הצורך של אדם אחד לספק את כל צרכיו של הקטן או הקטנים לא מאפשר לו ליצור חוויות רבות כמו בגן. למשל הכי פשוט, לצאת החוצה, להיפג שעם עוד אנשים. בחינוך הביתי זה תמיד סוג של משהו שצריך להתאמץ עבורו. ובבית המרחבים יותר מצומצמים והסכנות גדולות יותר (למשל בגל הרך) והרב ה מאוד פעמים מרחיקים ילד משקע, מציר של דלת, מתנור חם, מכוס זכוכית. מטיפוס על הטלויזיה, מלמשוך זנב של חתול. הרבה פעמים צריך להיות בקשר עין עם הקטנים, ולכן להגביל אותם ואותנו להיותב קרבתם.

בקיצור לפעמים החסרונות הם היתרונות, החיסרון הגדול של גן בהיותו חסר יחס אישי ברמה מספקת- הוא היתרון במובן של החופש.

שואלת,

_גם כדי לראות אם השאיפות שלי נורמליות.
וגם כדי לראות אם בכל מקרה אין דרך להימלט מלבאס ילד או לגרום לו לבכות._

לא חשוב מה נורמלי. באמת באמת. תעזבי את הנורמלי למנרמלים, ובמקום זה תטפחי את מי שאת ומי שהוא.

האם יש דרך שלא יבכה?
אולי.
אחד הבנים שלי כמעט אף פעם לא בכה, ואחר היה בוכה כאחת מדרכי הביטוי העצמי שלו.
לכן אני מציעה לך לוותר גם על שאלת הבכי כן-או-לא. כל קריטריון חיצוני ואובייקטיבי רק יפריע לך לראות את מי שאתם כאן ועכשיו.

זה די מפחיד, באופן אישי, שנגמר הסוס לפתע פתאום בסיטואציות מסויימות כי אז הוודאות שלי כאמא שלווה מתפוגגת בעיניהם.

לפני שאת אמא, את בנאדם. ועם הבנאדם הזה הם צריכים לחיות, ולכן כדאי שיכירו אותו.
אמא זה איזשהו תפקיד שאת לובשת, אבל זה לא צריך למחוק את הבנאדם שאת.

אני אגלה לך את המשך הדרך, מה יקרה אחרי שתתרגלי את הצעד הראשון של להגיד מה את מרגישה:
הסוס לא ייגמר לך לפתע פתאום. תגלי שהוא מתחיל להיגמר עוד הרבה לפני זה, ואת לא שמה לב כי את עסוקה באחרים.
עם הזמן תוכלי לזהות את ״התרוקנות הסוס״ יותר ויותר מוקדם.
ואז תוכלי לעשות משהו עוד לפני שהוא נגמר, כשיש לך עוד מספיק סוס בשביל לשנות כיוון בצורה מושכלת.

שקטה,
תיארת מצב של מאבק כוח. על זה כתבתי באפשרות 2 לעיל -- תרגול כוח הרצון חשוב לא פחות מתרגול שרירים אחרים. כדאי לעודד את זה בזמן ובמקום בטוח, כדי שלא יתפרץ ברגע שלא נשים לב ונשחרר את השמירה.

תפוח אדמה,
ילדים מחפשים הדרכה מההורים. הם מחפשים הנחייה, ברורה וחד משמעית, ויותר מהכל, אמיתית. הנחייה שמגיעה מידיעה ברורה ולא מאי ודאות. זה לא מחייב כפייה.
בדיוק.

זה די מפחיד, באופן אישי, שנגמר הסוס לפתע פתאום בסיטואציות מסויימות כי אז הוודאות שלי כאמא שלווה מתפוגגת בעיניהם.
אז תפחדי. זה באמת מפחיד מה שיוצא מאיתנו לפעמים. אבל תפחדי כי זה מפחיד אותך, לראות את עצמך ככה. לא כי הילדים ירגישו או יחשבו משהו שאת לא יודעת מהו.
גם יש לך יותר מילד אחד. בעוד שאחד מהם עשוי לחוות את זה כטרגי ממש, האחר יכול פשוט לנוע מזה הלאה במהירות.
אם את מפחידה את עצמך - שם מקום העבודה שלך.
בנוסף, אני מאוד מסכימה עם יונת ואציג את זה מנקודת מבט קרובה - גם ככה יש לך תפקיד. את אמא. זה חתיכת תפקיד.
לא צריך להוסיף עליו עוד תפקידים כמו "אמא שלווה בוודאות".
"תפקידים" כאלה הם מקור בטוח לאשמה, הלקאה עצמית ושאר חברים מאותה משפחה. והחברים האלה, באופן מעצבן ממש, מגדלים לנו עוד ועוד תסכול ואפילו קורבנות.

במקום שבו את מצפה מעצמך לא רק להיות אמא, אלא גם להיות אמא כזאת וכזאת, ועוד בוודאות - שם העבודה שלך.
לא מול הילדים ואיך להיות עוד יותר וודאית מולם, אלא מול עצמך. מול השאיפה הזו להיות משהו מעבר לאמא.

ואז תוכלי לעשות משהו עוד לפני שהוא נגמר, כשיש לך עוד מספיק סוס בשביל לשנות כיוון בצורה מושכלת.
מזדהה, מסכימה, מהנהנת במרץ רב.
מוסיפה לך מהצד שלי מעבר להסכמה הרחבה שזה לא תמיד ככה. כלומר, אם הייתי מדייקת את הזווית שלי כאן - אז להגיד מה את מרגישה, לתת קול ונוכחות לצרכים שלך, מאוד יגדיל את הסיכוי שתצליחי לעשות משהו לפני שהסוס נגמר.
וכשלא, במקום להיבהל נורא, פשוט תדעי שלא שמת לב לצרכים והרגשות והרצונות שלך, זה הכל. זה לא שבאמת הכל התפרק לך, אלא שבסך הכל פספסת את הנקודה המתאימה. לא נורא, בפעם הבאה תנסי שוב.
אני אישית עוד לא הגעתי למצב שבו תמיד יש לי כוח לשנות כיוון, אני אפילו לא שואפת לשם כי זה לא ריאלי בעיניי לגבי עצמי, ואני חושבת שזה בסדר גמור וחלק מהיותי אנושית.
אני גם שמה לב שבתקופות מסוימות זה באופן טבעי יותר קשה לי. הורמונים, לחצי עבודה, קשיים במערכות יחסים וכו'...
וכשקשה לי אז התוצאות בהתאם וכל הלמידה שלי יורדת מדרגה ברמת הביצוע שלה וזה לגמרי תקין בעיניי.

תרגול כוח הרצון חשוב לא פחות מתרגול שרירים אחרים. כדאי לעודד את זה בזמן ובמקום בטוח, כדי שלא יתפרץ ברגע שלא נשים לב ונשחרר את השמירה
יונת, כבר כמה וכמה הודעות שאני לא מצליחה להבין על איזה כוח רצון את מדברת בעצם. תוכלי לתת דוגמה בבקשה?

תרגול כוח הרצון חשוב לא פחות מתרגול שרירים אחרים. כדאי לעודד את זה בזמן ובמקום בטוח, כדי שלא יתפרץ ברגע שלא נשים לב ונשחרר את השמירה
פתאום קלטתי שזהנכון גם לאמהות

תרגלו את כח הרצון שלכן! זה משחרר. את כולם.

נראה לי שיונת מדברת על כח הרצון של הילד, על לאפשר לו או לה לפתח את כח הרצון שלהם, כלומר לרצות דברים ואז לפעול ולהשיג אותם.

כח הרצון של הילד, על לאפשר לו או לה לפתח את כח הרצון שלהם, כלומר לרצות דברים ואז לפעול ולהשיג אותם.
אז איך זה קשור -
לעודד את זה בזמן ובמקום בטוח, כדי שלא יתפרץ ברגע שלא נשים לב ונשחרר את השמירה

מה שאני עושה עם הילדים שלי זה לעודד אותם בעיקר להבין מה הם רוצים ולדייק את זה, לעצמם והחוצה.
ולצד זה החיים מעניקים להם כלים להשיג דברים שהם רוצים. לא הצלחתי להבין איך ואיפה הכוח נכנס פה לתמונה.
ההנחה שלי היא שבמקום שבו הם רוצים משהו אבל לא משיגים אותו יש לזה סיבה, והיא לא תיפטר בעזרת כוח בדרך כלל.
אני מקבלת רעיונות כמו התמדה, נחישות, הנאה מאתגרים, לפעמים תחכום ותבונה - כמשהו ששווה לעודד בצורה מבוקרת כדי שכאשר יבוא הרצון יהיה אפשר להשיג אותו גם אם הדרך מסתבכת או סתם קשה.

אבל מה הקשר לכוח בעצם?
אלא אם כוח הרצון הוא מן מילת סל כזו לכל מה שתיארתי שורה למעלה.
הרצון הוא הרצון. הוא לא מופעל על ידי כוח ולא מפעיל כוח. הוא פשוט המקום שאליו אנחנו רוצים להגיע או מה שאנחנו רוצים שיהיה לנו.

מודה שזו פעם ראשונה שאני חושבת על זה בעצמי. אף פעם לא אהבתי את המושג הזה, למרות שאני לגמרי מכירה בקיומו ובפוטנציאל שלו, ועכשיו אני מתחילה להבין למה.
קצת כמו הדיאלוג אצל יונת לגבי הצבת גבולות, אני חושבת שאולי זה בגלל שהוא מילת סל ואני לא מחבבת כאלה. מעדיפה את העושר הלשוני המדויק.

אני חושבת שאולי זה בגלל שהוא מילת סל
אני מציעה לך לתרגל את כוח הרצון. זה מונח מאוד מדוייק שמתאר משהו מאוד מדוייק, ואם את רואה את זה כמונח סל, סימן שאת משתמשת ב התמדה, נחישות, הנאה מאתגרים, לפעמים תחכום ותבונה במקרים בהם אולי היה עדיף להשתמש בכוח רצון. ואולי לא, אבל איך תדעי, אם אף פעם לא עשית את זה?

מה שאני מבינה ממה שיונת כתבה, זה שאם חוסמים את כח הרצון על דברים פעוטים, הוא מתפרץ כשזה באמת לא מתאים, או סתם כשאנחנו לא בתשומת לב למה שקורה. ולעומת זאת, אם מאפשרים לילדים (ואני מוסיפה, גם לעצמנו) לפתח את השריר הזה, אז כשצריך שהם ישתפו פעולה הם יותר ייטו לעשות את זה.
לדוגמה, אם נותנים לילד לזרוק אבנים מתי שאפשר ולאן שאפשר, הוא יוכל להתאפק כשאנחנו במקום עם המון אנשים וילך לעשות משהו אחר.

תודה תפוח אדמה!
אני מקווה שלזה יונת התכוונה כי את זה אני מבינה

זה עדיין לא נשמע כמו שריר, אבל הכוונה ברורה.
בשפה שלי זה פשוט תרגול של עבודה עם הרצון, לא עם הכוח שלו.
אולי יונת תסביר עוד אחר כך.

יונת הבנתי. למעשה להעביר את המיקוד בי ולמה שאני מרגישה וכך למצוא פתרונות יעילים יותר.
אגב עצתך להחליט לוותר על הפתרון שהו איוותר או אני אוותר מעניינת מאוד. מאוד. מקווה לזכור את זה בפעם הבאה. כי זה מרחיק את הבלגן ממאבק כוחות ומפנה את המיקוד לפתרון יצירתי. וברוב המקרים פתרונות יצירתיים אכן פותרים קונפליקטים רק שלא תמיד אני במוכנות ללכת לשם.

כמו בפיתוח יכולות אחרות, אני מציעה למצוא הזדמנויות לעשות את זה בצורה בטיחותית. כמעט התחלתי לפרט כאן, אבל נראה לי שדי קל למצוא סיטואציות שבהן הילד יוכל להפעיל את רצונו בלי לפגוע באחרים.

יונת .
את מתכנתת בלב ובנשמה

הקוד לא מספיק, העם צמא לדוגמאות.

אם מאפשרים לילדים (ואני מוסיפה, גם לעצמנו) לפתח את השריר הזה, אז כשצריך שהם ישתפו פעולה הם יותר ייטו לעשות את זה.

המאתגר הפרטי שלי קיבל שפע הזדמנויות לפתח את השריר הזה...רוצה לקלף ירקות בגיל שנתיים? סבבה, לימדנו אותו לעשות את זה בצורה בטוחה. רוצה לשחק עם מים בבית? לטפס? להתלכלך? לצבוע את עצמך? לפזר את כ-ל המשחקים בחדר? להשתולל עם ילדים גדולים ממך בהרבה? לרוץ עוד הפעם עוד הפעם? איפה שרק אפשר, אפשרנו.

כל זה לא אומר שהוא לא ניסה דברים בלתי אפשריים בעליל כמו להתפרץ לכביש, לצאת מהבית בחשאי, או להכות ילד (או מבוגר, הוא לא בררן בקטע הזה ולא גיבור רק על חלשים...) שמנסה למנוע ממנו לעשות מה שהוא רוצה. תקופה שהיה בחינוך ביתי לא עזרה. קיצור יום הלימודים בגן מאד לא עזר. איפשור עוד ועוד דברים - גם לא.

מה שכן עובד, בסופו של דבר, הוא שילוב של דברים: שינה מספקת, תזונה טובה, ואספקת הגירויים והחוויות הנחוצים לו הם בהחלט חלק מהעניין. אבל רק כשהתחלנו לעבוד בשיטות ניתוח התנהגות התחלנו לראות תזוזה בהתנהגויות מסוכנות לו ולסביבה. אז כמובן ייתכן שהכל בגלל האינטונציות הדפוקות שלנו (על אף שכל מי שמכיר אותנו מחשיב אותנו להורים סמכותיים ביותר) או שגיאות שעשינו בחודשי חייו הראשונים, או וואטבר. אבל מאז ילדתי עוד שני תינוקות, וכבר מהימים הראשונים לחייהם היה ניכר בהם טמפרמנט שונה מאד - ואישיות שונה מאד. כשהוא היה בן מספר חודשים כבר היינו אומרים אחד לשני: 'וואו, אין לו סבלנות להיות ילד'. הוא תמיד רצה כבר להיות בשליטה, להיות בפיקוד, להחליט הכל. כמה ילדים בגיל חמש מדברים על כך שהם יהיו ראש הממשלה? היום, אגב, הוא ציין שאחת הסיבות שהוא רוצה להיות ראש ממשלה היא משום שראש ממשלה יכול לעשות מה שהוא רוצה ואי אפשר להכניס אותו לבית הסוהר. למזלי הרב יכולתי לתקן את טעותו המרה, ולספר לו על ראש ממשלה שיושב בבית הסוהר בימים אלה ממש

כמובן, אני לא אומרת שנאמרים בדיון הזה דברים לא נכונים, כי יש כאן הרבה תובנות חכמות. אני רק אומרת שאני מסכימה עם אשה במסע: אי אפשר להתעלם מכך שילד לא נולד טאבולה ראסה, וגם לא מכך שיש באמת ילדים עוצמתיים מאד שמגיעים לעולם כשדעתם נחושה להילחם בכל מה שעומד בדרכם, גם אם זה קיר.

הקוד לא מספיק, העם צמא לדוגמאות

כמעט התחלתי לפרט כאן, אבל נראה לי שדי קל למצוא סיטואציות שבהן הילד יוכל להפעיל את רצונו בלי לפגוע באחרים.
תפרטי, תפרטי, הפירוט הוא העיקר. מה שאת לא מבינה הוא, שמה שנראה לך פשוט וקל - אחרות בכלל לא רואות (-:

אבל רק כשהתחלנו לעבוד בשיטות ניתוח התנהגות התחלנו לראות תזוזה בהתנהגויות מסוכנות לו ולסביבה.
מאד מעניין אותי לשמוע מה היה הניתוח של ההתנהגות ומה גרם לשינוי. תוכלי לספר על זה?

הוא יוכל להתאפק
זה לא שהוא לא יכול, הוא לא רוצה!
כל העניין הוא לא חוסר היכולת, אלא חוסר הרצון. לא מדברים פה על ילד שמאבד שליטה, אלא על ילד שעושה דברים בכוונת תחילה. והכוונה היא שליטה. ומה לעשות, מידת האחריות (ולכן השליטה. כי זו השליטה האמיתית היחידה) שיכולה להיות לילד מוגבלת על ידי היכולות שלו.

כשאני מסתכלת ל מאבקי הכוח שלי עם אמא, חלק גדול מהם נפתרו כי אמא הפסיקה לנסות לכפות עליי דברים מיותרים בעליל, או חצי מיותרים. אבל חלק מהם נוצר מזה שאמא היא זו שעושה כביסה, מבשלת, מסדרת את הארון שלי, קונה לי בגדים. והם נפתרו ברגע שהתחלתי לעשות אותם בעצמי. אמא לא יכלה להעביר לי את האחריות והשליטה עליהם, גם אם היא רצתה - ובחלק מהמקרים היא רצתה.

כמו שאמרה מאי - חוסר סבלנות להיות ילדה.

אני יכולה להניח שבאיזה עולם שבטי תיאורטי כל זה לא היה קורה (למי שמאוד חשוב לחשוב שדברים כאלו הם תמיד תוצאה של שיבוש). אבל בעולם שבו אני חייה, זה התוצאות של המציאות. של ילד שרוצה לשלוט על דברים שהוא לא יכול.

למה היא לא יכלה להעביר לך אחריות? אני שואלת באמת.
אני ממש שמחה להעביר לילדים שלי כל אחריות שהם מעוניינים בה, ולפעמים גם כאלה שהם לא. אלו החיים שלהם, האוכל שהלם, הארון שלהם, הבגדים שלהם. למה שאני אעשה את זה עבורם?

_זה לא שהוא לא יכול, הוא לא רוצה!
כל העניין הוא לא חוסר היכולת, אלא חוסר הרצון. לא מדברים פה על ילד שמאבד שליטה, אלא על ילד שעושה דברים בכוונת תחילה. והכוונה היא שליטה._
בדיוק.

למה היא לא יכלה להעביר לך אחריות?
בחלק מהמקרים כי לא הצלחתי, בחלק כי זה היה מסוכן. נניח - לבשל. היו לנו אז כיריים ישנו שהיה צריך להדליק בהן את הגז עם גפרורים (או מצית מפלסטיק). זה לא משהו שאת נותנת לילדה ביסודי לעשות לבד בבית.
או נניח לסדר את הארון - פשוט לא הצלחתי. אפשר היה לנסות לתת לי להכשל אבל אני לא חושבת שזה היה עוזר. או כביסה - לא עלה על דעתה של אף אחת מאיתנו שאפשר להעביר אלי את האחריות (וגם זה נראה לי לא ממש ריאלי). פשוט רציתי לשלוט על דברים שלא נמצאו בשליטתי עדיין.

אנחנו מדברים פה עליי בגיל חמש, כן? את מצפה מילדה בת חמש שתבשל לעצמה? שתלך בעצמה בזמן שהיא תקבע, לבד, ללא ליווי, קילומטר או יותר, תחצה כבישים לבד, תבחר בגדים לבד, תשלם לבד, ותחזור הביתה לבד?

לא ברור שזה בלתי אפשרי?

אנחנו מדברים פה עליי בגיל חמש, כן? את מצפה מילדה בת חמש שתבשל לעצמה? שתלך בעצמה בזמן שהיא תקבע, לבד, ללא ליווי, קילומטר או יותר, תחצה כבישים לבד, תבחר בגדים לבד, תשלם לבד, ותחזור הביתה לבד?

מזדהה ממש

למרות שאצלנו דווקא כן העברתי לו אחריות חלקית על כביסה. אי אפשר לסמוך עליו בשום אופן שיפריד צבעים, אבל למלא מכונה, לשים חומר, להפעיל תוכנית - וכמובן להוציא ולתלות - הוא יכול בהחלט, בגיל חמש. אבל הנקודה שלך נכונה. עד כמה שמוכנים להיות נקיים ממוסכמות ולהעביר כמה שיותר אחריות, באמת יש דברים שאי אפשר, אלא אם מוכנים לסכן את חייו ובריאותו של הילד. אולי בטבע זה עובד ככה, אבל אף הורים נורמלים לא יסכימו לזה.

מאד מעניין אותי לשמוע מה היה הניתוח של ההתנהגות ומה גרם לשינוי
בעיקר גילינו שכל מה שלא פופולארי במבט 'באופני' עובד אצלו...חייב עקביות, איומים ריקים, גם אם נפלטו תחת לחץ, מחמירים מאד את המצב. צריך תזכורות תכופות של כללי ההתנהגות, ובעיקר: צריך לעבוד איתו עם תמריצים תכופים ושווים. אם ילד אחר יכול לקבל מדבקה על יום שהתנהג יפה ופרס קטן בסוף השבוע, הוא יצטרך הרבה יותר מדבקות/נקודות/אסימונים פזורים לאורך היום, ופרסים יותר מרגשים (לאו דווקא משהו חומרי! גם חוויה שמרגשת אותו, כמו הקמת מדורה עם אבא, למשל, זה פרס מעולה). אה, וגם עונשים שגורמים לו 'להפסיד' עובדים. בכל פעם שאני רואה הידרדרות אני מיד מזכירה את החוויה הקרובה שלא ירצה להפסיד (חוג/יום בגן/ביקור אצל סבתא) ואם אין שיפור, הוא אכן מפסיד. זה, ביחד עם התמריצים השוטפים, הם הדברים שהכי עוזרים בשיפור ההתנהגות שלו. (כאמור, לא מדובר על כך שיהפוך למלאך קטן, אלא יימנע מאלימות וסיכון עצמי).

אני אולי אציין פה שהוא מוגדר רשמית ADHD. למי שמאמין להגדרה, זה אומר שוויסות רגשי קשה לו מאד ומוטיבציה פנימית הוא כמעט ולא יכול להפעיל, ולכן זקוק לעזרה מסוג תכנית התנהגותית. זה בהחלט קביים, ובעיני הם מוצדקים כשהקושי הוא אמיתי.

לגבי התעקשות של ילדים לעשות בעצמם דברים שהם עדיין צעירים מדי בשבילם:
ברוב המקרים אפשר לתת להם לנסות, גם אם אנחנו בטוחים שלא יצליחו.

לדוגמה, אחד מילדי התעקש שזה בסדר שישחק על הכביש, כי הוא מסוגל לרוץ מהר יותר מהמכוניות. הוא היה לחלוטין משוכנע בזה בגיל ארבע. כמובן שיכולתי לנסות להציב לו גבול, להפעיל סמכות הורית, ולקוות שזה יחזיק מעמד גם כשלא אהיה בסביבה לשמור.
במקום זה, עשינו תחרות: הוא בריצה, אני במכונית. הוא השתכנע שהמכוניות מהירות יותר, נהנה מאוד מהריצה, ומאז גם נזהר בכביש וגם ניצל כל הזדמנות לחזור על התחרות הכיפית.

שימוש באש זה דוגמה מצויינת למשהו שחלק מבני החמש יכולים לעשות, אבל אנחנו מונעים מהם מתוך דעה קדומה.
ללכת לבד קילומטר זה משהו שהייתי רוצה שתהיה לכל ילד אפשרות לעשות, ואם הסביבה הרגילה לא מתאימה לזה, אולי לחפש תחליפים והזדמנויות לעשות משהו דומה.

מאי, כל הרעיון של מדבקות ופרסים הוא הפוך ממה שאני מדברת עליו. אני מרגישה שאנחנו מדברות במקביל, שכל הדברים שאמרת שלא עובדים לך הם לא הדברים שאני מציעה לעשות. אני לא מציעה ״להניח״ לילד לעשות מה שהוא רוצה. כל פעם ש״הרשית״ לו או ״הנחת״ לו לעשות משהו -- זה לא מה שאני מדברת עליו.

ולכולן, אני חייבת לכן דף חדש על כוח הרצון. מבטיחה.

כל פעם ש״הרשית״ לו או ״הנחת״ לו לעשות משהו – זה לא מה שאני מדברת עליו.

אין לי אלא להצטרף לבשמת: צריך יותר פירוט ודוגמאות, אם כך

שימוש באש זה דוגמה מצויינת למשהו שחלק מבני החמש יכולים לעשות, אבל אנחנו מונעים מהם מתוך דעה קדומה.

השאלה מה ההגדרה ל'יכולים'. הבן שלי יכול להשתמש באש בצורה בטוחה לעצמו. אבל כחלק מהשימוש הזה הוא גם ישרוף כל מה שמתחשק לו, בלי שום ביקורת שמפעיל מבוגר. בדיוק כפי שלימדנו אותו להשתמש בפטיש אז הוא היכה בפטיש במקומות אסורים במפורש וגרם הרס. ולא בגלל שהיו חסרים לו מקומות מותרים לשימוש בפטיש...לא שללתי את הגישה לפטיש לנצח בשל כך, אבל כן שללתי למספר ימים את זכות השימוש בו ובשאר כלי העבודה בכל פעם שהוא חרג ממילימטר מתנאי השימוש, ואכן היום זה כבר לא קורה. באש, בגלל יכולת ההתפשטות וכוח ההרס שלה, זה יותר בעייתי מבחינתי.

ללכת לבד קילומטר זה משהו שהייתי רוצה שתהיה לכל ילד אפשרות לעשות, ואם הסביבה הרגילה לא מתאימה לזה, אולי לחפש תחליפים והזדמנויות לעשות משהו דומה.

מסכימה בעיקרון. זו אחת הסיבות העיקריות שאנחנו נשארים לגור היכן שאנחנו גרים: עיר חרדית שאין בה שום תנועת כלי רכב במהלך השבת. אז אכן מותר לו להתרוצץ חופשי בסביבה, לערוך ביקורים על דעת עצמו אצל חברים וקרובי משפחה, וכן הלאה. אבל ביום חול זה לא מעשי כלל. הוא מבין מצוין את סכנות הכביש ומוסר הרצאות חינוכיות מאלפות בנושא לילדים אחרים. ובשמונה מתוך עשר מקרים הוא אכן ייזהר. אבל בשתיים מתוך עשר מקרים הוא יהיה מוצף מידי/נסער מידי/נלהב מידי/מרדני מידי ופשוט ירוץ בכביש. זה לא שהוא פתאום יחשוב שהוא יותר מהיר מהמכונית - הוא פשוט לא יחשוב בכלל!! לרגע אחד, אבל רגע אחד יותר מידי. ואני מדברת מתצפית, לא מהשערה. אז כן, בתחום הזה אין ברירה אלא להתלוות אליו כל הזמן, ולאפשר לו את החופש שלו בשבת.

שריר הרצון הוא אחד החשובים שיש, ואני מזמן צריכה לפתוח על זה דף...
please

כשילד זורק אבנים, או מרביץ או עושה משהו שלא נעים, התגובה צריכה להיות חד משמעית. גם אם מדיבר בפעוט ואנחנו מפנות אותו לזרוק את האבן לכיוון אחר, התגובה היא חד משמעית (וכן, ראיתי את יונת עושה את זה במציאות. זה מאד לא תוקפני אבל אין שם מקום לספקות של האם מותר או לא לזרוק לכיוון האנשים. זה ממש ברור שלא).
כשאני חושבת על הצבת גבולות, אז זה למשל נכנס בהגדרה מבחינתי.
כי נקודת המוצא היא שיש גבול - אסור לזרוק אבנים על אנשים. משם אפשר להמשיך ולהתמודד בכל מיני דרכים, מוצלחות יותר או פחות, אבל נקודת המוצא היא של גבול חד משמעי ולא של משא ומתן או משהו מהמשפחה הזו.
אצלנו ראיתי שרק אחרי שהוצב גבול ברור כזה, ובאופן עקבי, הייתה פתיחות מצד הילד למצוא אלטרנטיבות שיספקו אותו גם כן.
או אם להקביל את זה לדוגמה של המשחק בכביש (שלי דווקא מפחד מאוד ממכוניות, אבל אני ממשיכה עם הדוגמה) - אני יכולה לגמרי לראות איך יהיו ילדים שבכלל לא ירצו להתחרות עם המכונית, כי אין להם שום צורך לברר את הטענה התמוהה מבחינתם, שהם לא יכולים לרוץ מהר יותר ממכונית. הם יודעים שהם מהירים יותר, וזהו .
רק אחרי שהם מבינים שיש לפניהם גבול שאי אפשר לנפנף, הם נפתחים לדיאלוג. זה מאוד קשור בעיני ל הוא תמיד רצה כבר להיות בשליטה, להיות בפיקוד, להחליט הכל.
זה סוג של ילד, שזה לא שהוא לא סומך על ההורים שלו, כמו שהוא פשוט סומך לגמרי ובמאה אחוז קודם כל על עצמו.
וגם אצלנו זה היה ככה ממש מההתחלה (ואני רואה את התכונה הזו גם אצל בן זוגי P-: ).

אנחנו מדברים פה עליי בגיל חמש, כן? את מצפה מילדה בת חמש שתבשל לעצמה? שתלך בעצמה בזמן שהיא תקבע, לבד, ללא ליווי, קילומטר או יותר, תחצה כבישים לבד, תבחר בגדים לבד, תשלם לבד, ותחזור הביתה לבד?
לא, אבל אם אני הולכת איתה אז אני אתן לה לבחור את הבגדים. יש הרבה אוכל שהיא כן יכולה להכין לעצמה, גם בלי לבשל. להפעיל מכונת כביסה זה באמת משהו שבת חמש יכולה, והארון יכול להיות מסודר בבלגאן, אם זה מה שהיא רוצה. במקרה יש לי בת ארבע וחצי בבית כך שהנושא קרוב לליבי.

אי אפשר לסמוך עליו בשום אופן שיפריד צבעים.
גם עלי אי אפשר לסמוך שאני אפריד צבעים.
_גבי התעקשות של ילדים לעשות בעצמם דברים שהם עדיין צעירים מדי בשבילם:
ברוב המקרים אפשר לתת להם לנסות, גם אם אנחנו בטוחים שלא יצליחו._
בדיוק. והכי חשוב לא לעמוד מעליהם ולהסתכל ולתת הוראות.
הוא פשוט סומך לגמרי ובמאה אחוז קודם כל על עצמו.
זה נשמע לי מאד בריא להיות כזה. בפרט שהרבה מהגבולות שאנחנו כהורים מציבים בשם הבטיחות ממש לא בטיחותיים ורחוקים מהיכולות האמיתיות של הילדים.
וגם לי יש ילדים מופרעי קשב, ואני בעצמי כזאת.

גם עלי אי אפשר לסמוך שאני אפריד צבעים.
גם עלי לא. אבל מאחר שבגדינו הבהירים יקרים לליבי, זה אכן תפקידו הבלעדי של בן הזוג

וכמובן להוציא ולתלות
אצלי הכביסה נתלית מחוץ לבית. בשביל לתלות אותה בגיל חמש צריך שרפרף. זה אפשרי תיאורטית, אבל הופך משימה של עשר דקות למשימה של שעה. לא הוגן ולא יעיל, לדעתי.

ללכת לבד קילומטר זה משהו שהייתי רוצה שתהיה לכל ילד אפשרות לעשות, ואם הסביבה הרגילה לא מתאימה לזה, אולי לחפש תחליפים והזדמנויות לעשות משהו דומה.
בעיני זה שאין לרוב הילדים אפשרות לעשות את זה זה פשע מבחינה חברתית. הלכתי המון. לא נסעתי לבית הספר אף פעם בערך. הייתי הולכת עם אמא שלי ברגל. אבל לבד? לא ריאלי. עד כיתה ג' בערך...

אבל העניין לא היה ההליכה - לא היה לי צורך לא מסופק בהליכה. העניין היה השליטה על החיים שלי. שאני אבחר לבד מתי ללכת לקנות בגדים. משימה שנואה, אז והיום.

לא, אבל אם אני הולכת איתה אז אני אתן לה לבחור את הבגדים. יש הרבה אוכל שהיא כן יכולה להכין לעצמה, גם בלי לבשל. להפעיל מכונת כביסה זה באמת משהו שבת חמש יכולה, והארון יכול להיות מסודר בבלגאן, אם זה מה שהיא רוצה. במקרה יש לי בת ארבע וחצי בבית כך שהנושא קרוב לליבי
זה לא עוזר. לי. כשהלכתי עם אמא שלי ניסיתי להתחמק כמיטב יכולתי ממשימת בחירת הבגדים. זו משימה שנואה ושמחתי להטיל אותה על אחרים. אבל מה לעשות, שבגדים באים בכל מיני גדלים, וצריך למדוד אותם אם רוצים שהם יהיו במידה, נוחים ושאני אלבש אותם? כשאני הולכת לבחור בגדים אני בוחרת את שעת החסד שבה זה יהיה בסדר, ועצם השליטה שלי מקלה מאוד. עם אמא שלי היא זו שקובעת מתי ללכת ולאן. בחירת הבגדים פשוט לא חשובה.
ולסדר בבלאגן לא עובד - אין מקום. באמת שאין - דירה קטנה מאוד.

אני ידעתי כמה מסובך לדחוס את כל הבגדים לארון, שאין סיכוי שאני אצליח להחליף בגדי קיץ וחורף, ושלחצות את הכביש לבד זה אסור מסיבה טובה. אני עד עכשיו לפעמים חוששת מנהגים מטורללים, ואני מזמן לא בת חמש.

רציתי לשלוט על דברים שלא יכולתי לעשות. וכל התחליפים לא סיפקו אותי. ולא מספקים אותי.

בעיקרון גם אני חושבת שזה בריא להיות כזה, אבל גם בריא שתהיה פתיחות כלפי האפשרות שאולי בכל מישהו אחר עשוי להגיד משהו ששווה לשמוע.
אני בטוחה שזה יגיע עם הזמן , במידה כזו או אחרת, זה לא מדאיג אותי.
אבל לפעמים יש ענייני בטיחות או בריאות שבהם אני בכל זאת אני כן יודעת יותר טוב, כי הרי יש בכל זאת סיבה שבני חמש לא מנהלים חיים עצמאיים לגמרי (אפילו שזו בדיחה חוזרת אצלנו שבמקרה שלו עד גיל עשר מקסימום הוא יוכל לשכור לעצמו דירה ולצאת לחיים בוגרים...). ויש גם עניינים שקשורים לנעימות החיים המשותפים, שבהם הוא נאלץ לקבל את הגבולות שלנו, ולמצוא את הפתרונות בתוך המסגרת הזו.

זה נשמע אוטופי מדי, הדיון האחרון. לאפשר לילדים ולתת להם, ולשחרר....
נעזוב רגע את טובת הילד, וכמה זה יכול לאפש רלו לפרוק או להיות הוא עצמו.
כי בפריזמה הזו קשה מאוד לא למצו אלכל סיטואציה פתרון.
אולי צריך להיות מציאותיים?

בפועל צריך הערכות מאוד גדולה שלא מתחשק לבצע.

למשל, נתתי את הדוגמא קודם שהילדים שלי התעסקו באסלה וקלטתי את זה בזמן שטיגנתי דגים. אז בתיאוריה יכולתי "לאפשר" להם לשחק באסלה... זה לא מסוכן, אם מתרחצים אחר כך.
אבל לא רציתי. רציתי לחסוך מעצמי שעה של הכנת אמבטיה, הכנסת שני תינוקות לרחצה, הלבשה וכל זה כשאני באמצע בישולים.
וכתבתי שאפילו לא טרחתי למצוא להם עניין אחר, כי מיהרתי, וניתקתי אותם מהר מהר מהאסלה, ניגבתי את הידיים שלהם במגבת רטובה והובלתי אותם לסלון, אחד בוכה, אחד מוחא בשקט. הנחתי צעצוע שהם מאוד אוהבים אבל מיהרתי למטבח,לא בטוח ששניהם התרצו. כי- מה לעשות שאם לא אגיע עכשיו בזה הרגע למטבח יישרפו כל הדגים.

זה קורה הרבה. הרבה מאוד שאני מחליטה החלטות שטובות לי נטו, כאמא שאין לה כח להתעסק עם כל מיני הפתעות בזמן שאין לה כח

או כשאני צריכה להתמודד עם עוד כמה משימות.

גם לתת לילד ללכת קילומטר לבד. אחד רוצה ללכת וללכת והשני רוצה להתעסק בבריכת הברבורים. ואני צריכה לנתב בין שניהם.
בשביל לאפשר לכל אחד בדיוק מה שהוא רוצה מישהו צריך לוותר.

ויש גם פחדים. אולי רוב הילדים יכולים להתגלץ' בכיף אבל אני חוששת שהילד ידפוק את הראש בריצפה. אז אני הולכת אחריו, ואם אני לא יכולה להיות אחריו כי אני עם אחיו אז לא מתקרבים לאזור המגלשות.

אלו דוגמאות מהחיים, שלא מאפשרות להיות שם כל הזמן בשביל לספק את כל מאוויהם.

הנזק שיוצרים דיונים כאלה שמציבים את הילד במרכז של המרכז, וזה בדיוק שם. הנזק מייצר יסורי מצפון שיוצרים בעיות גדולות יותר.

לבצע תחרות של נסיעה ברכב מול הליכה זה לדבר בשפתו, זה נחמד כאנקדוטה, זה לא יכול להיות משהו ריאלי כדרך חיים. עם כל זה שזה חביב. כלומר זה שזה מתוכנן ומותאם לזמן הגיוני עבור כולם - מאפשר את זה. אבל הבעיות שהועלו כאן נוגעות להתקלות. לשוטף.

למשל, אני משתדלת להעלים עין כשמרוקנים את המקרר על הריצפה, או כשמרוקנים ארגזי צעצועים בבת אחת, או כשמטיחים ברעש פעם אחר פעם צעצוע שבסוף יישבר, כששופכים מים על הריצפה רק כדי לשפוך, או כשטורקים דלתות כמשחק 17 פעם. אני פשוט מתעלמת מאי הנוחות- כי בסדר, נחמד להם ונעים להם וזה יסתכם בזה שאתאמץ יותר לסדר ושהבית ייראה זוועה. בסדר. זה משהו שאני יכולה לחיות איתו. השבוע רוקנו אבקת מרק במלואה על הריצפה וישבו ללקק. מאחר וזה כבר קרה זרמתי, שישחקו, מה רע. אחר כך נאלצתי לבצע מקלחת באמצע היום (משהו שאני לא סובלת) כי הם היו מצופים באבקת מרק בכל הגוף.
לכן אם הייתי רואה מראש את הקופסא עומדת להישפך- הייתי עוצרת את זה. אין ספק בכלל.
אצלנו אין (עדיין?) מאבקי כח, אולי קטנים מדי אולי עניין של אופי, אבל כשהם רוצים משהו הם מאוד רוצים. ויש לא. או לקיחה מהיד, לרוב תחת מתן משהו אחר.
הטלפון הנייד שלי שהתפרק לרסיסים כמה פעמים ובכל פעם היה קשה לארגן חדש.
הפעם החלטתי שלא. לא משחקים איתו יותר. זה לא נעים להם, אבל זה הוגן מבחינתי.
לשחק עם האור... מבחינתם כל היום לשחק עם האור. מבחינתי קשה לי להרים להוריד לעצור בדיוק כשאני בדרך ל... וגם חוששת מלשרוף נורות- אז מתקצבים, כמה פעמים ביום אני מתפשרת ועושה את זה עבורם, מדליקים מכבים, לכמה שניות וקובעים מראש ש"פעם אחרונה ודי" וזהו.

אני לא רואה את עצמי נעצרת בכל כמה דקות לזרום עם כל רצון של הילד כל עוד הוא לא מסוכן.

זה פשוט לא הוגן מבחינתי - להיקרע כדי שהוא יחווה כל רצון שלו כאן ועכשיו. וזה גם לא נראה לי נכון. בכל חברה שהיא- העולם לא עצר מלכת לנוכח גור קטן אחד. בוודאי בחברות פרמיטיביות כשתפעול משק הבית היה באמת סיזיפי. אין שום דבר טבעי בלגדל ילד שלא מפעילים אצלו את שריר התסכול.
בתחושה שלי ילד שיש אצלו משחקי כח - כדאי לאפשר לו כמה שניתן. ואיפה שלא- לקבוע חוקים מאוד ברורים שבונים ודאות.

לי יש את ההתלבטויות שלי שאני מציינת כאן. של איך להאריך את הפתיל במקרים שכשהפתיל היה ארוך יותר- הייתי מנהלת אחרת באופן משתף יותר, את ההתערבות שלי. שזה לנהל את השליטה שלי בעצמי ולאו דווקא מול הילד.

צלי הכביסה נתלית מחוץ לבית. בשביל לתלות אותה בגיל חמש צריך שרפרף. זה אפשרי תיאורטית, אבל הופך משימה של עשר דקות למשימה של שעה. לא הוגן ולא יעיל, לדעתי.
למי? אם הילד רוצה, למה לא לאפשר? או לקנות מתקן נמוך? אפשר למצוא פתרונות אם רק רוצים.
עם אמא שלי היא זו שקובעת מתי ללכת ולאן.
זה בדיוק מה שאני אומרת. אפשר לשחרר את הכל אם רק רוצים. כנראה שאמא שלך לא רצתה, או שזה לא היה חשוב לה, וזה מוביל למאבקי כח. זה ממש לא מחוייב המציאות. זה לא קשור לבגדי חורף וקיץ, זה קשור לשליטה. נשמע שאנמא שלך רצתה שהכל יהיה בדרך שלה, בזמן שלה, ומה שאת רצית פחות היה חשוב. אם היא היתה מוותרץ על הרבה מהדברים שהיו חשובים לך, היית מתמודדת עם זה שאי אפשר ללכת לבד בכביש בגיל חמש, זה באמת היה מעיק עלייך פחות. אני אומרת את זה בתור בת לאמא שתלטנית ובתור אמא שמשתדלת לשחרר בכל דבר שאפשר ובמה שאי אפשר למצוא בכל זאת דרך שתאפשר.

אבל לא רציתי. רציתי לחסוך מעצמי שעה של הכנת אמבטיה, הכנסת שני תינוקות לרחצה, הלבשה וכל זה כשאני באמצע בישולים.
אז מה רע בזה? זה באמת בסדר. מותר לך להחליט שעכשיו לא מתאים.
אני חושבת שהבעייה מתחילה בזה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב בשבילם באופן גורף, ושהדרך שלנו היא הנכונה, ולא הפעם שאחת שלא הרשית לשחק באסלה.
ויש גם פחדים. אולי רוב הילדים יכולים להתגלץ' בכיף אבל אני חוששת שהילד ידפוק את הראש בריצפה. אז אני הולכת אחריו, ואם אני לא יכולה להיות אחריו כי אני עם אחיו אז לא מתקרבים לאזור המגלשות.
זה משהו שאני ממליצה לך לפתור עם עצמך. גם אם הם ידפקו את הראש ברצפה לא יקרה כלום.
תשמעי, אני גם לא מרשה להימרח באוכל ולא לפזר ובטח ובטח בחיים אני לא מרשה לשחק עם הטלפון. כי הוא יקר מדי. אבל אלו הגבולות שלי. אם הם מבלגנים הם גם עוזרים לסדר. אם הרעש של הדלת מטריף אותי אז אני אפסיק אותם, הכל מתאים גם לי. אני ממש לא זורמת עם כל רצון שלהם. אבל מהצד השני, אני ממש לא מפקחת עליהם כל הזמן. בחיים אני לא עולה עם ילד למתקן בגן השעשועים, אני יושבת בצד. אני המרכז והם מסביבי. והכי חשוב, אין לי ייסורי מצפון על כמעט כלום. מתוך עיקרון.
מתוך זה שאת המרכז את יכולה להחליט מה מתאים לך. אם לא מתאים לך שיפזרו אבקת מרק, שימי אותה במקום גבוה, ואם הם מפזרים, שינקו. ברור שהם מנקים גרוע. אבל אחרי כמה פעמים שמנקים לומדים שיש מחיר ללשפוך אוכל. כשתפעול משק הבית היה סיזיפי הילדים לקחו בו חלק מאד פעיל.
איך זה מסתדר עם כל השאר? אני בוחרת מהם הדברים שחשובים לי ומה לא. במה אני מוכנה לאפשר, אפילו שזה מטרד, ומה ממש מציק לי, ומבררת עם עצמי מה בעצם מציק לי בזה. מה הנזק. כמה זה עולה. אני יכולה להחליט ש15 שקל למנורה לא שווה את העצבים שלי מזה. או שלהיפך. ואז מבררת איך אפשר לפתור את מה שמפריע לי בלי ללכת איתם ראש בראש. זה קשור לתיסכול שלי יותר מלתיסכול שלהם. כי אם אני צריכה לריב איתם עשר פעמים ביום אני זו שמתחרפנת מזה.

כתבתי שאפילו לא טרחתי למצוא להם עניין אחר, כי מיהרתי, וניתקתי אותם מהר מהר מהאסלה, ניגבתי את הידיים שלהם במגבת רטובה והובלתי אותם לסלון, אחד בוכה, אחד מוחא בשקט. הנחתי צעצוע שהם מאוד אוהבים אבל מיהרתי למטבח,לא בטוח ששניהם התרצו. כי- מה לעשות שאם לא אגיע עכשיו בזה הרגע למטבח יישרפו כל הדגים
אני אגב לא רואה שום בעיה עם הסיטואציה הזאת. המסר לילדים היה ברור לגמרי: לא משחקים עם האסלה. לא מפריעים לאמא לבשל. אני סומכת עליכם שתעסיקו את עצמכם בסלון עכשיו במשהו בטיחותי שאמא מרשה.
מסר מצויין לדעתי, אין איתו שום בעיה.

הבסיס לחיים טובים הוא, שכל השותפים לדירה ילמדו לשתף פעולה באורח מתחשב וכמובן לפי כללי הבית שקבעו בעלי הבית (למשל אמא ואבא) ומתוך התייחסות לצרכים של הדיירים הקטנים (למשל הילדים)(והחתול (-: ).

למשל, אני משתדלת להעלים עין כשמרוקנים את המקרר על הריצפה, או כשמרוקנים ארגזי צעצועים בבת אחת, או כשמטיחים ברעש פעם אחר פעם צעצוע שבסוף יישבר, כששופכים מים על הריצפה רק כדי לשפוך, או כשטורקים דלתות כמשחק 17 פעם. אני פשוט מתעלמת מאי הנוחות
אני בכלל לא בטוחה לגבי זה, ובהחלט מציעה דיון בנושא.
אני חוששת שכאשר אנחנו "מעלימות עין" אנחנו בונות את הכעס וההתפרצות הבאים. כי הילדים מרגישים שמשהו פה לא בסדר, לא אותנטי, ובכל זאת ממשיכים. כלומר הם מרגישים שאת לא מרוצה אבל את לא אומרת כלום, והם ממשיכים במעשיהם כשהם בתחושה שהם מרמים ומשקרים. זה לא טוב.
לדעתי, קודם כל צריך להניח בסיס של אותנטיות - ולהגיד להם מהם כללי הבית.
אם את "מעלימה עין" הם לא יודעים מה החוק.
הם ילדים. לא מבוגרים. גם ככה לא ברור להם מה החוק.
את חושבת בטעות, שהם "יודעים" ש"אסור" ועושים בכל זאת, אבל זה לא בדיוק ככה. הדרך היחידה שהם יידעו וילמדו בתוך כמה שנים מה מקובל עלייך ומה לא, היא אם את תבהירי מה מקובל עלייך ומה לא.
אני עקרונית נגד להעלים עין, כי לדעתי זה מסר שמעודד אי שיתוף פעולה וניכור וקיטוב בין הורים לילדים.

את לא אוהבת שהם מרוקנים את המקרר על הרצפה? צריך לחשוב איך למנוע את העניין הזה.
את לא אוהבת שמרוקנים ארגזי צעצועים בבת אחת? אחת השיטות של פליי ליידי היא שבמצב כזה, לילדים משאירים רק מעט צעצועים לשחק בהם. ועובדים איתם על החזרה למקום. באופן עקבי. עד שהם מפנימים.

כשהם מטיחים ברעש צעצוע בפעם הראשונה - שימי לב: האם מקובל עלייך שיטיחו צעצועים ברצפה?
את צריכה לחשוב על זה.
יש אמהות שמאמינות שהצעצועים שייכים לילדים. שאם הם שוברים אותם, אז הצעצוע יישבר להם וככה הם ילמדו. לאמהות אלה לא כואב שהצעצוע נשבר. הוא של הילד וזכותו לשבור את צעצועיו.
אמהות אחרות, כמוני, לא יכולות לסבול נזק לחפצים P-: אז הן לא מאפשרות.
אבל את צריכה להחליט במה את מאמינה, ואז להדריך לכיוון הזה.
למשל, אם לא מקובל עלייך שמטיחים צעצועים ברצפה - את יכולה מייד להגיע, ולתת משהו אחר: "רגע דני, את זה לא כי זה יישבר - הנה, קח את הכרית" ואז מדגימים איך אפשר להטיח את הכרית ברצפה יפה יפה ונותנים אותה במקום הצעצוע השביר.

רק דוגמא על רגל אחת.
בעיקרון, יש משהו חשוב שלא מגלים לאנשים לפני שהם נעשים הורים.
והוא, שהדבר הכי חשוב הוא שלך תהיה דרך משלך שאת סגורה עליה.
זה הכל.
כשאת יודעת מה הדרך שלך ומה הכללים שלך, ואת מאמינה בהם בפשטות ובקלות, זה גם עובר הלאה.

בוודאי בחברות פרמיטיביות כשתפעול משק הבית היה באמת סיזיפי.
דווקא לא.
תחשבי על היקואנה. אין בגדים. אין כביסה. אין קנית בגדים. אין רצפה אלא אדמה. אין צורך לנקות את הבית, לא שטיפה, לא ניגוב אבק, לא ספונג'ה, לא ניקוי שירותים, לא קונים או סוחבים או משתמשים בחומרי ניקוי. לא מנקים תנור ולא ממלאים את המקרר. כדי להתרחץ עושים טיול ערב אל הנחל, אוכל מכינים בחברותא עם כל הבנות עם צחוקים וריכולים ושירים, לא ממש סיזיפי. לא מרדימים ילדים, הם נרדמים כשהם רוצים לישון. לא סיפור ולא קלטת ולא צעצועים ולא רהיטים אז לא צריך לסדר, להחזיר למקום מי יודע מה, לנקות. את עלי הבננה לא צריך להוריד לכיור לשטיפת כלים וגם לא צריך להציע את הערסל ללילה.

ובחברות המערביות המודרניות בעידן הפוסט חקלאי אבל הטרום מודרני? מה שעזר היה שאכן האנשים עבדו כל היום. בידיים. וזה סוג עבודה שמאפשר לילדים להיות חלק מהעניין וגם לעזור בפשטות, ולא להרגיש מחוץ לעניינים.
חלק גדול מהבעיות שלנו היום, נמצאות במכשירים שלילדים אין גישה אליהם בגיל צעיר.

בתחושה שלי ילד שיש אצלו משחקי כח - כדאי לאפשר לו כמה שניתן. ואיפה שלא - לקבוע חוקים מאוד ברורים שבונים ודאות.
בתחושה שלי, כאשר יש ילד עם משחקי כוח - סימן שיש משהו שלא מתנהל טוב ביחסים עם ההורה, וצריך לתקן את ההתנהלות. וצריך להחזיר את הילד לתלם בעדינות, בצורה כזאת שמאפשרים לו לממש את הכוח ואת המנהיגות שלו, אבל מנתבים אותם בצורה מאוד ברורה לכיוון טוב. זה ילד שצריך לדעת במומחיות לקשור אותו לסמוכות כדי שלא יגדל עקום. לרתום אותו בצורה בריאה לפרוייקטים חיוביים כדי שיצמח טוב.

אני עקרונית נגד להעלים עין, כי לדעתי זה מסר שמעודד אי שיתוף פעולה וניכור וקיטוב בין הורים לילדים.
גם אני.

אבל אני חוששת שהילד ידפוק את הראש בריצפה.
טוב, זה כבר עניין ל{{}}אשליית הבטיחות - כלומר במקרה הקונקרטי הזה אפשר למצוא פתרון. ומה שאני אוהבת בגישה של יונת זה שמוצאים פתרון פרקטי למקרה אחד, ועוד אחד, וככה לשמונים אחוז מהמקרים. העשרים הנותרים נשארים בלתי פתורים, אבל החיים נהיים יותר קלים ככה.

בוודאי בחברות פרמיטיביות כשתפעול משק הבית היה באמת סיזיפי.
אה, לא. בדיוק ההפך. בחברות פרמיטיביות תפעול משק הבית דרש יותר מאמץ פיזי, אבל היה הרבה הרבה הרבה פחות לחץ, מהסוג שאת מתארת כאן.

תפוח אדמה

למי? אם הילד רוצה, למה לא לאפשר? או לקנות מתקן נמוך? אפשר למצוא פתרונות אם רק רוצים.
כי הפתרונות לא טובים. כי זה לא בא בקלילות. לכל מי שגבוה מספיק, לצאת לתלות כביסה זה בקטנה. למי שלא - זה סיפור. צריך לקחת את המתקן ולהציב אותו - וזה לא כזה קל. כבר יצא לי להסתבך עם זה, וזה כשאני לא בת חמש. או שצריך לקחת שרפרף וכל שניה להזיז אותו בחוץ. זה משימה של שעה, ולו הייתי מנסה לעשות את זה זה היה נגמר בבכי. שלי, כמובן. מתסכול, על כהמ שהעולם לא הוגן. עם המתקן כנראה לא הייתי מצליחה להסתדר לבד.

והרי כל העניין זה הלב, זה זה שאני אעשה את הכל בעצמי, אהיה בשליטה.

המציאות היא שלמבוגרים קל לעשות דברים שלילדים קשה עד בלתי אפשרי. זו פשוט המציאות. את באמת חולקת על זה?

אפשר לשחרר את הכל אם רק רוצים.
אז זהו, שלא. אמא שלי לא הייתה הולכת לקנות בגדים כשמתחשק לה. היא הייתה מוצאת את הזמן הפנוי המועט שיש לה בין העבודה לסידורים אחרים. לא היה לה איך לשחרר. ולשחרר אותי ללכת לקנות בגדים לבד - שזה הפתרון האמיתי? את באמת חושבת שזה אפשרי? איך? ספרי לי!

מה שאת לא מצליחה להבין, שהבעיה לא הייתה שאמא לא רצתה. הבעיה הייתה אילוצי החיים - זה לא שהיא מרשעות לא רצתה לבשל מה שטעים לי, או לתת לי לנהל את הכביסה לבד. זה שפיזית זה לא הצליח. זה שהמצב בו כפחות מבאס לי אני הולכת לקנות בגדים לא עובד - כי נניח אני מתקשרת לאמא עם הטלפון שאין לי מה היא תעשה? תזרוק כל מה שהיא עושה עכשיו ותרוץ (ברגל, כמובן) לעשות איתי קניות? איך את מתארת את זה?

אני בעד פתרונות פרקטיים שאפשר, אבל לפעמים זה לא עניין של רצון, אלא של מציאות. לפעמים רוצים משהו שאי אפשר במציאות. פשוט אי אפשר. וזה מתסכל. ככה זה.

אני חוששת שכאשר אנחנו "מעלימות עין" אנחנו בונות את הכעס וההתפרצות הבאים.
נכון ממש! מניסיוני, בערך כל פעם שאאני כועסת ממש על משהו, זה קורה כי כבר חצו את הגבול שלי ממקודם ולא התנגדתי, לא הצבתי אותו, העלמתי עין. אם מגיבים בזמן אז הכעס קטן בהרבה.

אילוצי החיים

אילוצי החיים הם דבר שקשה מאד להודות לעצמנו שאנחנו נאלצים להיכנע אליו. זה מזכיר לי שאני בדיוק מנסה לסייע לחברה שהתינוק יונק ממנה כל הלילה והיא גמורה (יש כבר שינה משותפת). בתיאוריה האידיאלית והטבעית (שאני לגמרי מסכימה איתה), זה נורמלי לתינוק בן שישה חודשים. אבל המציאות היא שהיא כבר חולה כל שני וחמישי מתשישות וכמפרנסת יחידה, לא ממש יכולה להמשיך כך. אז אולי מישהו יכול להסביר לה ברוב תבונה (אמיתית) ואהדה (אמיתית) למה היא עושה מה שהכי טוב לילד שלה וככה זה צריך לעבוד, אבל איך זה יעזור לשניהם ביום שיזרקו אותם מהדירה על אי תשלום שכירות?

או, כפי שאשה מתארת,
כי נניח אני מתקשרת לאמא עם הטלפון שאין לי מה היא תעשה? תזרוק כל מה שהיא עושה עכשיו ותרוץ (ברגל, כמובן) לעשות איתי קניות?

שיקולים פרקטיים הם מבאסים בטירוף, אני מודה. אבל הרי לא באמת אפשר להתנהל בלעדיהם.

אז זהו, שלא. אמא שלי לא הייתה הולכת לקנות בגדים כשמתחשק לה. היא הייתה מוצאת את הזמן הפנוי המועט שיש לה בין העבודה לסידורים אחרים. לא היה לה איך לשחרר. ולשחרר אותי ללכת לקנות בגדים לבד - שזה הפתרון האמיתי? את באמת חושבת שזה אפשרי? איך? ספרי לי!
תראי, אני פשוט לא קונה בגדים. מקבלים מלא, טונות של בגדים כך שבאמת אין צורך לקנות. אבל בגדול, אני מנסה לסדר את החיים שלי כך שיתאימו לכולנו. אצלנו הבגדים הם לא אישיו, אבל דברים אחרים שכן, אני משוחחת עליהם עם הנוגעים בדבר ומוצאת פתרון. ברגע שמצליחים להגדיר נכון את הצרכים של כולם אז האיסטרטגיות נהיות יותר פשוטות. אולי ללכת לקנות בגדים עם אבא, להזמין באינטרנט, ללכת ביום חופש, או לחנות יד שנייה (שם יש פחות לחץ על מדידות כי הבגדים יותר זולים) אולי בכלל הילדה מעדיפה לא לבוא?
השאלה האמיתית היא מה הצורך של הילדה, ואם זה למשל צורך באוטונומיה, איך אפשר לתת לה אותו? אולי בכל זאת לבשל מה שהיא רוצה? או לתת לה לעזור במה שהיא יכולה? אני לא יודעת כי לא הייתי שם. אני רק יודעת שאילוצי החיים אכן קורים, אבל כשמבינים מה באמת הצורך של הילדה אז אפשר לשנות כל מיני דברים שהם באמת לא חשובים כדי לאפשר את הצורך האמיתי. אנחנו נוטים לבלבל בין צרכים לבין איסטרטגיות לפתרון. כך למשל צורך בסדר הופך ל-אני חייבת שהבנזוג יעזוב הכל ויסדר כרגע. והם לא היינו הך.

זה נורמלי לתינוק בן שישה חודשים. אבל המציאות היא שהיא כבר חולה כל שני וחמישי מתשישות וכמפרנסת יחידה, לא ממש יכולה להמשיך כך. אז אולי מישהו יכול להסביר לה ברוב תבונה (אמיתית) ואהדה (אמיתית) למה היא עושה מה שהכי טוב לילד שלה וככה זה צריך לעבוד, אבל איך זה יעזור לשניהם ביום שיזרקו אותם מהדירה על אי תשלום שכירות?
נכון, לפעמים האפשרויות האחרות יותר גרועות. אנחנו בוחרים בדברים מסויימים וזה בא בהכרח על חשבון דברים אחרים. אפשר אולי לבחור לעבור דירה או ללכת לישון קודם, או שלפעמים אי אפשר או שהמחיר של הבחירות האחרות גבוה מדי, וזה בסדר. כל אחד ואחת בוחרת את מה שמתאים לה. אני חושבת שמה שנכון בכל המקרים האלו זו כנות עצמית. להבין מה הצרכים שלי ושל הילדים ולמה אני בוחרת את הדברים האלה ולא אחרים, ולהיות אמיתית בקשר לזה.

אני חושבת שמה שנכון בכל המקרים האלו זו כנות עצמית. להבין מה הצרכים שלי ושל הילדים ולמה אני בוחרת את הדברים האלה ולא אחרים, ולהיות אמיתית בקשר לזה.

עם זה אני מסכימה. אני מוצאת שגם קל לי הרבה יותר להשלים עם סיטואציות לא אידיאליות כשאני מודעת לגמרי לתשלום שאני משלמת/הוויתור שאני עושה בגלל הנסיבות, ולא מנסה להדחיק או להפוך את זה ל'ככה הכי טוב בעצם'.

כדי לאפשר את הצורך האמיתי.
לא תמיד אפשר. לפעמים פשוט אי אפשר, בכלל. נניח, ילד חולה. הצורך הברור שלו הוא להרגיש טוב, לא להיות חולה. אבל ההורים לא יכולים לספק אותו. ובמקרה שלי, ההורים שלי לא יכלו לתת לי את השליטה שרציתי כי הייתי קטנה מידי. זה קורה לפעמים. לא הכל אפשר לפתור. לפעמים אי אפשר, וצריך פשוט לקבל את זה שלא הכל בשליטנו.

<חולצות בית ספר זה משהו שבעייתי לקבל. עד היסודי בערך הרוב היו בגדים שקיבלתי. וגם עכשיו יוצא לי לפעמים ללכת לקנות בגדים>

אני מוצאת שגם קל לי הרבה יותר להשלים עם סיטואציות לא אידיאליות
אני מוצאת שהמין האנושי נוטה להמציא הצדקות למעשים שלו (קוראים לזה דיסוננס קוגנטיבי) ובדרך כלל מעדיף לשמור על האשליה שהכל בשליטנו ומבחירתנו, גם במחיר של שקר עצמי. החלק העצוב הוא שהשקר העצמי הזה גורם להמשיך לבחור בחירות לא מוצלחות גם כשהאפשרות לשנות מופיעה.
זו הסיבה הכי חשובה לדעתי להמנע משקרים שכאלו.

אוי, לקחתן רחוק את הביטוי "להעלים עין". לא התכוונתי במשמעות הפולנית של- אני אשב בשקט בחושך ואתעצבן אבל לא אגיד כלום.
התכוונתי שביני לבין עצמי זה בסדר גמור לא להתעכב על הטחת צעצוע או משחק עם דלתות/ שפיכת מים וכו'.
כי הם פעוטות, כי מסך כל המחירים שאני משלמת - אם זה להיות בגינה שלוש שעות או לבלגן את הבית שלוש שעות אני מעדיפה שיעשו את השני. יותר נח לי.

בשמת אין לי שום עקרון לגבי צעצועים או ספרים, גם לגבי החפצים שלי לא חשוב לי אם משהו נהרס אלא אם זה משהו מאוד יקר, מאוד מאוד אהוב או מאוד הכרחי.
רוב הצעצועים ובוודאי הספרים (של כולם) ניתנים להשגה מחדש, לא מציק לי בכלל שמשהו נהרס. והאמת כשאני מסתכלת אז בסופו של דבר לא נהרסים הרבה דברים.

אני חושבת שניסיתי לתאר מצב שבו יש ויתורים כואבים ויש כאלה שלא מזיזים. כל אחת והעניינים שלה.

רציתי לכתוב שלפעמים נדמה לנו שמשהו מסויים מפריע לנו ומסתבר שזה משהו אחר לגמרי וזה מתקשר לשאלה הבאה שלי.

למישהי יש רעיונות איך לגרום לילד להיכנס לעגלה בלי בכי אחרי סיבוב בגינה?
ושנית איך להשגיח בו זמנית על שניים כשכל אחד רץ לכיוונים שונים בחוץ?

הכי ברמה של רעיונות פרקטיים.
מנשא לא רלוונטי, כבד לי, וכרגע גם אני לא יכולה להרים נייר.

אתמול הסתובבנו בחוץ וזה שבדרכ בוכה נכנס לעגלה בלי בעיה והיתה לי כזו הקלה שאמרתי לעצמי שאם אדע בוודאות שכל סיבוב בחוץ יסתיים כך ש א משנה מה לא אצטרך להכניס אותו בוכה בכח- פתרתי 50% מההתנגדות שלי לצאת לגינות. ה50 אחוז האחרים נעוצים בזה שבורחים לי לכיוונים מנוגדים וזה גורם לי להגביל כל אחד, להתעצבן, להתרוצץ, להילחץ ולא כיף.

איך לגרום לילד להיכנס לעגלה בלי בכי אחרי סיבוב בגינה?
צריך לתכנן מראש את הפרס שמחכה לו בבית. כל יום משהו אחר, שיגרום לו לרצות לחזור הביתה מייד ("פרס" יכול להיות ביקור של סבא, כן? כל דבר שישמח אותו. ממש כל דבר).

איך להשגיח בו זמנית על שניים כשכל אחד רץ לכיוונים שונים בחוץ?
ללכת למקומות שהמבנה שלהם מזמין התכנסות סביב איזור יחסית מצומצם, שיש להם שולי בטיחות רחבים ככל האפשר, כך שהם ירצו להתכנס לאיזור קרוב.

תובנות:

כשאנחנו רצות, הם בורחים.
אם אני יוצרת מרחב שקט וממוקד שלי, שבו אני נקודת המשיכה ואני מחזקת את האנרגיה שלי (למשל עושה משהו שנעים לי כמו להאזין למוסיקה באוזניות מהנייד), איכשהו זה נוטה להפוך לנקודת המשיכה של הילדים...

מאי,
צריך יותר פירוט ודוגמאות, אם כך.

תציצי בדף חינוך בלי גבולות ובדפים שמקושרים ממנו.

טלי,
כי נקודת המוצא היא שיש גבול - אסור לזרוק אבנים על אנשים.

זו לא נקודת המוצא שלי. לדעתי מותר ואפילו כיף לזרוק אבנים, כדורים, מקלות, חצים. לפעמים עושים את זה על אנשים (כדורסל, פיינטבול) ולפעמים לא.

בגלל שאני מקבלת את הלגיטימיות של זריקת אבנים, שאני מבינה שזה בסדר ואפילו כיף, אני לא כועסת או דואגת אם אני רואה ילד זורק אבנים. ומאחר שזו לא בעיה בעיני, קל לי לעזור לילד למצוא איך לזרוק דברים בצורה שלא תפריע לזולתו.

לא כי זה אסור וגבול, אלא להפך -- כי זו פעילות לגיטימית ומותרת.

שואלת.
זה נשמע אוטופי מדי, הדיון האחרון. לאפשר לילדים ולתת להם, ולשחרר....

צודקת, אני נגד לאפשר ולתת ולשחרר. אני בעד לעזור ולתמוך ולהדריך.
אני לא ״מאפשרת״ לילדים לשחק באש, אלא עוזרת להם ושומרת עליהם.
האלטרנטיבה לגבולות אינה הזנחה והתעלמות, אלא נוכחות ומעורבות בלי יריבות.

כמו שבשמת כתבה
אני חוששת שכאשר אנחנו "מעלימות עין" אנחנו בונות את הכעס וההתפרצות הבאים.

בדיוק. והאלטרנטיבה להעלמת עין היא לא הצבת גבול, ולא כעס, אלא פשוט להגיד או להראות או לקחת. בלי כעס, פשוט בכנות.

למישהי יש רעיונות איך לגרום לילד להיכנס לעגלה בלי בכי אחרי סיבוב בגינה?

טקס קטן לפני (למשל חיבוק עם שיר, או מה שמתאים לכם ליצירת התכנסות).
משהו נחמד לעשות בעגלה (למשל משחק או בובה, שירים, אוכל).
אם הוא מהמילוליים, לספר על התוכנית מראש (למשל ״עוד מעט נלך הביתה ונעשה אמבטיה עם הפיל הסגול״).

ושנית איך להשגיח בו זמנית על שניים כשכל אחד רץ לכיוונים שונים בחוץ?

תתחילי מלקבל את העובדות: אי אפשר לרוץ לשני כיוונים שונים בו זמנית.
לכן לא תוכלי לרוץ אחרי שניהם.
מכאן, מתמטית, ברור שאפשר או לרוץ רק אחרי אחד (נגיד הצעיר) או אחרי אפס ילדים.
בפעם הבאה שאת בגינה, תנסי למתוח את החוט (של עצמך) ולראות כמה את מסוגלת לעשות עם קשב אבל בלי לרוץ אחרי הגדול.
את לא צריכה להגיע לאיזשהו אידאל של רוגע ובטחון, אלא רק לגלות אם יש משהו אחד שאת יכולה לחסוך מעצמך, רק טיפה פחות לחץ ממה שהיה אתמול ושלשום.

אני מרגישה שיש כאן שתי סוגים של אמהות : אלו שיש להן ילד שדורש שליטה , ואלו שלא.

אני לא בטוחה שאפשר לגמרי להסביר את זה, צריך פשוט להתנסות.

האלטרנטיבה לגבולות אינה הזנחה והתעלמות, אלא נוכחות ומעורבות בלי יריבות.

אני מסכימה עם אלטרנטיבה שלישית : גבולות בלי יריבות, גבולות לא אומר בהכרח יריבות, אלא סמכות.
הילדה המתוקה שלי רוצה לערער על הסמכות, היא רצה לכביש - לא כי היא לא מבינה שהוא מסוכן, ולא בגלל שזו תעסוקה נחמדה,
היא רצה לכביש כי היא רוצה לבדוק את התגובה שלי , ואת הסמכות שלי , האם אני חזקה יותר ממנה? האם אני הקובעת או היא?

והתגובה שלי - משתדלת להיות החוצה ממאבק הכח, אנחנו לא במאבק, אין פה ויכוח, או משהו שצריך להילחם עליו.
אני האמא, וכתוצאה מכך אני זו שקובעת את הכללים , ולכן אם אני מבינה שמסוכן לך לרוץ לכביש - אני אמנע ממך את זה.
ולכן אני אעצור אותה, או אתפוס אותה ברוגע, ואתעקש על זה כמה פעמים שצריך.

כשאני לא משתפת פעולה עם המאבק - הוא לא מתקיים, כי אין מאבק.
מה שיש זו סמכות וכללים, ודמות קובעת (אמא)

אני מרגישה שזה נשמע מאד לא באופני, וזו פעם ראשונה שאני מגיבה באתר.
יש הרבה דברים שאני מסכימה איתם והרבה שלא.

לא מסכימה עם זה שכולנו שווים , ועם זה שאני צריכה לשכנע או לגרום לילד שלי לשתף פעולה עם מה שאני חושבת.
לדעתי טוב וחיוני שיהיו דמויות קובעות בבית, וטוב לילדים לגדול בצל סמכות. נותן להם בטחון ושלווה שיש דמויות גדולות שמגנות עליהן, שומרות עליהן ואוכפות את הכללים .

_למישהי יש רעיונות איך לגרום לילד להיכנס לעגלה בלי בכי אחרי סיבוב בגינה?

טקס קטן לפני (למשל חיבוק עם שיר, או מה שמתאים לכם ליצירת התכנסות).
משהו נחמד לעשות בעגלה (למשל משחק או בובה, שירים, אוכל).
אם הוא מהמילוליים, לספר על התוכנית מראש (למשל ״עוד מעט נלך הביתה ונעשה אמבטיה עם הפיל הסגול״)._

וואו כמה פעמים שניסיתי, וניסיתי...
דיברתי ושכנעתי, וניסיתי בכיף.
אבל נקודת המאבק היא לא להכנס לעגלה או לא.
נקודת המאבק היא - האם אני יכולה לעשות מה שאני רוצה ואת לא תשתלטי עלי?
וכשאני משכנעת/ מדברת / משחקת , השדר שהילדה שלי קיבלה זה -
מעולה, אני יכולה לסובב את אמא שלי, אני חזקה יותר, ואין לה מה לעשות , חוץ מלנסות ולשכנע אותי
והתוצאה הישירה של זה היא סירוב, והמשך המשחק "איך אני שולטת ואמא מסתובבת"
גם כשאני מציבה גבולות , או דורשת ציות, אבל נמצאת בתוך המלחמה של מי כאן שולט- זה לא עובד,
כי הילדה שלי מרגישה שהיא שולטת - היא גורמת לאמא לכעוס / להתעצבן.

התגובה היחידה שפועלת היא בלי מאבק כוחות, בלי כעס, בלי עצבים , רק מתוך הבנה ברורה שאני האמא,
לקחת אותה על הידיים/ להכניס לעגלה ולומר ברוגע "לא יורדים מהעגלה"
והמסר שמשודר : "יש כללים, אני אוכפת אותם ואי אפשר לערער אותם " והעקיף "אני האמא ואני חזקה, ואי אפשר לערער אותי"
והתוצאה היא ילדה שנרגעת .ובטוחה.

אני יודעת שהתגובה שלי נשמעת סדיסטית בסביבה , אבל אדרבה אשמח שתשכנעו אותי.

_אבל נקודת המאבק היא לא להכנס לעגלה או לא.
נקודת המאבק היא - האם אני יכולה לעשות מה שאני רוצה ואת לא תשתלטי עלי?
וכשאני משכנעת/ מדברת / משחקת , השדר שהילדה שלי קיבלה זה -
מעולה, אני יכולה לסובב את אמא שלי, אני חזקה יותר, ואין לה מה לעשות , חוץ מלנסות ולשכנע אותי
והתוצאה הישירה של זה היא סירוב, והמשך המשחק "איך אני שולטת ואמא מסתובבת"
גם כשאני מציבה גבולות , או דורשת ציות, אבל נמצאת בתוך המלחמה של מי כאן שולט- זה לא עובד,
כי הילדה שלי מרגישה שהיא שולטת - היא גורמת לאמא לכעוס / להתעצבן.

התגובה היחידה שפועלת היא בלי מאבק כוחות, בלי כעס, בלי עצבים , רק מתוך הבנה ברורה שאני האמא,
לקחת אותה על הידיים/ להכניס לעגלה ולומר ברוגע "לא יורדים מהעגלה"
והמסר שמשודר : "יש כללים, אני אוכפת אותם ואי אפשר לערער אותם " והעקיף "אני האמא ואני חזקה, ואי אפשר לערער אותי"
והתוצאה היא ילדה שנרגעת .ובטוחה._

מסכימה עם כל מילה ולא רואה איך זה יכול להישמע סדיסטי

_טלי,
כי נקודת המוצא היא שיש גבול - אסור לזרוק אבנים על אנשים.

זו לא נקודת המוצא שלי. לדעתי מותר_
יונת, אני מסכימה עם מה שכתבת (אם כי הוא לא סותר את זה שאסור לזרוק אבנים על אנשים. אם המילה "אסור" בעייתית בעינייך, אפשר גם לומר - אני לא מאפשרת לזרוק אבנים על אנשים) אבל הדגש מבחינתי הוא על הפער בין מצב שבו ברור שזריקת אבנים על אנשים לא תהיה, בלי שום קשר לדברים אחרים שאפשר כן לעשות, לבין מצב של צריכה לשכנע או לגרום לילד שלי לשתף פעולה .
האם הילד יימנע מלזרוק אבנים על אנשים רק אם תימצא חלופה שתספק אותו (כמו לזרוק אבנים לכיוון אחר) אם שבכל מקרה, ברור שהוא לא יזרוק אבנים על אנשים ואין שום צורך "לשכנע". זה שברור ואין צורך לשכנע לא מייתר את ההתייחסות הרצינית לרצונות של הילד, הם פשוט בלתי תלויים זה בזה.

את חושבת שההבדל גנטי? שהילדה שלך נולדה עם גן של התמרדות באמה מולידתה?

ולמתעניינות, בואו נתחיל לדבר על זה: כוח הרצון.

_ואו כמה פעמים שניסיתי, וניסיתי...
דיברתי ושכנעתי, וניסיתי בכיף.
אבל נקודת המאבק היא לא להכנס לעגלה או לא.
נקודת המאבק היא - האם אני יכולה לעשות מה שאני רוצה ואת לא תשתלטי עלי?
וכשאני משכנעת/ מדברת / משחקת , השדר שהילדה שלי קיבלה זה... -_

אני יודעת שיש ילדים כאלה ואני מסכימה שאיתם יש סיכוי שמה שאת אומרת נכון, גם הגיוני. לגמרי. אני מכירה את זה משתי בנות של חברות שכמות ההסברים שהאמהות מפזרות מעל ראשן עצומה והילדות מרגישות שחייבים להן הסבר ודיון וכפועל יוצא- אין מישהו שמחליט ולכן הכל פתוח כל הזמן. אני לא חושבת שחייבים משהו מלבד לכבד ואפש רלכבד גם בלי הסברים ודיונים.
הסבר יכול להיות מתומצת כמו שאמרת- לא יורדים מהעגלה - גם בלי להסביר סיבות כשמדובר בילדים מהסוג שתיארת.

אצלי הם לא כאלה, הם באמת לא מתנגדים ממקום של כח, רק מרצון אמיתי להמשיך לטייל. כשאני מוצאת את הדבר שמסיח את דעתם הם ברגע מתרצים. גם ביניהם במריבות וכאלה בשנייה הם מוותרים כשיש משהו אחר נחמד או אפילו כשמתחילים לשיר או עושים משהו אחר, אין להם עניין של אני ואני או אני מול האחר. פעם הם רבו על משאית, ואחותי לקחה להם את המשאית והניחה בצד. אמרתי לה שזה חבל, כי הם לא נהנים מזה שלאחר אין, הם פשוט היו רוצים לעצמם. במקרה הזה היה עדיף לארגן משהו נוסף לזה שהמשאית לא היתה אצלו ביד.

גם ההתמרדות שלהם היא לא נגדי (אין סטירות או צעקות כלפיי) אלא בכי עצוב ומתוסכל.
עם נפש רכה כזו קשה לי מאוד לנהוג בכח, למרות שלצערי הכנסתי מספיק פעמים ילד לעגלה בכח רב, כי לא היה לי כח/סבלנות להתמודד עם זה אחרת או שלא ידעתי עדיין אחרת.
ומה שעשיתי היה לנהוג כמוך- להגיד אני מבינה אבל עכשיו נכנסים לעגלה, עכשיו הולכים הביתה, אתה חייב להיכנס לעגלה. וזה סוג של בור.
ותירצתי את זה לעצמי בכל מיני:

אני לא יכולה להרשות לעצמי לחכות עם החיתול, או העגלה, או האוכל אחרת מה יהיה? (אני עם שניים קטנטנים, ובאמת לוגיסטית אפשר לחשוב שזה נכון)
הם ילמדו שבכל פעם שאמא קובעת משהו זה קורה וההתנגדות תפחת וככה נגיע לשלוה מתישהו
די אני לא יכולה, קשה לי, רע לי, בלה בלה

וכל אלה הן שטויות. מלבד האחרון שכשהו אקורה זה לגמרי לא שטויות בודרכ כשזה קורה אני מתנהגת בצורה חסרת רסן וכן כופה בניגוד לרצוני את דעתי.

אני חושבת שכל ההתמודדויות האלה הן מיומנויות, היום אני במצב יותר טוב משהייתי לפני חצי שנה, גם ביכולת להבין ולקבל ולזרום וגם ביכולת להגיב. זה עדיין לא מונע ממני להגיב מדי פעם באימפולסיביות.
אתמול למשל היינו בחנות נעליים, היה מאוחר מאוד (מאוד!) ולא יצאנו כל היום, אבל לפני שהגענו לשם הסתובבנו שעה עם העגלה, בפארק, ליד הברבורים, אכלנו כל מיני דברים מעניינים, בחנות הוצאתי אותם מהעגלה. אולי לעשר דקות ובצדק כשבאנו לצאת חזרה זה שבדכ מתנגד לא רצה להיכנס לעגלה. אז בגלל שהיינו בקניון, נתתי לו ללכת את כל הדרך לצד העגלה עד המעלית ועד שיצאנו ממנה. זה היה לו מרגש, ואז כשהכנסתי אותו לעגלה כבר לא היתה התנגדות גדולה, הסברתי שדי מכאן אני לא יכולה ונתתי לו משהו ביד ויחסית לא היתה התנגדות. סהכ עוד חמש דקות

אני אומרת שהדרך שהצגת יכול להיותש היא הדרך הכי נכונה לכם מהסיבות שתיארת.
יחד עם זה יכול להיות שיש עוד דברים לעשות לפני שנכנסים למאבק או לקביעת עובדה. ולא משנה מי הילד.

אני גם רוב הזמן נמצאת עם שניים שצריכים עגלה, לא עם אחד, אז אולי האופי שלהם נח יותר אבל הלוגיסטיקה לגמרי מתישה ולא מאפשרת כמו שנמצאים עם אחד. מהבחינה שאולי יש עוד אפשרויות מלבד מה שציינתי.

בנוסף עזר לי מאוד להכיר בקצה שלי. כמו שכתבו כאן יפה כמה פעמים נשים יקרות וחכות.
לי נכון לעכשיו קשה בגינות, מכמה סיבות, בעיקר הבכי והתרוצצויות לכיוונים שונים, אבל גם קשה לי פיזית וגם משעמם לי. אז החלטתי שבמקום לצאת 3 פעמים בשבוע ואז הילדים יוצאים החוצה כמו מכלא, ואני מותשת מלחץ ועצבים. אז כדאי לצאת 6 פעמים בשבוע כשחצי מהם אני יוצאת עם מישהו נוסף שעוז רלי (משפחה או חברים) ובחצי השני- כשזה רק אני והם- אז רק בעגלה. אלא אם אני מרגישה תוך כדי שאני מסוגלת ליותר מזה.

הכוונה שיוצאים רק בעגלה ועוברים ליד המפל מים וליד הברווזים ואוכלים משהו טעים בקניון, וקונים בלון, ועובירם ליד פנסים וחתולים. ככה שעה, כי ככה אני מסוגלת להתמודד עם זה כרגע, ואם אני מרגישה שאני יכולה יוצאים מהעגלה ומסתובבים. שלשום, בחזרה לבית, כבר רצינו לחזור וזהו, ראיתי לובי ענק של בניין, סגור באינטרקום, במקרה מישהו יצא אז נכנסתי, הילדים יצאו מהעגלה ובמשך חצי שעה שיחקו בלובי כשאני רגועה כי אין לאן לברוח. היו שם תיבות דואר נפתחות, ועציצים, ומראות, היה להם ממש כיף, ולי היה איפה לשבת אחרייום ארוך. אחרי הסיבוב הזה נכנסו בקלות לעגלה.

לפני כמה ימים שוב יצאנו כך- רק שאחד נרדם בעגלה ככה שיכולתי להניח אותה במקום מוצל ולהוציא את השני ולשחק לבד בחוץ.

אתמול כאמור הלכנו לעשות קניות ובחנות נעליים ירדו גם עשר דקות רבע שעה. זה הספיק להם אחרי שעה של סיבוב מלא קישקושים ואכילה בעגלה.

אלו דוגמאות אישיות לאיך דברים נרגעים כשמשנים משהו בעצמנו, או בסביבה. ולאו דווקא בהתנהלות מול הילד. גם התדירות של היציאות, הנינוחות שלי, והאלטרנטיבות של להכניס בכח לעגלה.
אני רחוקה מלהרגיש שפיצחתי את הכל, מעבר לפינה מחכה לי יציאה שתיגמר בבכי ועצבנות וכחניות, כי דווקא אז אני גם אהיה עצבנית לא מסיבות שקשורות אליהם (וגם זה קורה לנו הרבה ואז מה עושים? אנחנו אל וונדרוומן), וגם אחד יתעקש לרוץ מרחקים וגם אני אמהר להגיע לאנשהו. ושוב אכניס בכח למרות שאני נגמרת מזה.

כי אני לא מאמינה שנפטרים מהר מאוד מהרגלים.

וגם הפתרון שמצאתי רחוק מלהיות אידיאלי. כי ילדים אוהבים ורוצים להיות בשטח פתוח וכן הלאה.

מצד שני,יש שיפור. ואולי מה שהפריע לי בהודעה שלך זו הנחרצות. כי כמו שיונת אומרת אולי האפשרויות הן לוותר על זה שאו שהוא מחליט או שנאי מחליט הולראות אם יש עוד אופציות. אני שוב מסתייגת ואומרת שיש ילדים מאוד מאוד דומיננטיים בענייני שליטה ואולי האתגר הוא מורכב יותר.

מסכימה מאד מאד. בכלל לא נשמע לי סדיסטי. למעשה עבורי הגישה שבה שבה יש ללוות כל פעולה יומיומית פשוטה בשיר/דקלום/דמיון מודרך לפעוט נשמעת ממש מזוכיסטית

ואני חושבת שזה גם מאד תלוי בסוג האמא ובגבולות הסבלנות שלה. אני יודעת על עצמי שאם הסבלנות המוגבלת שלי תושקע בהמצאת שירים על נעילת נעליים למשל, לא תיוותר לי סבלנות במצבים חשובים יותר עבורי- כמו הכלה של התפרצות בכי או משהו דומה.

מה לגבי לעשות לפעמים ככה ולפעמים אחרת, בהתאם למה שמתאים בנסיבות המסויימות של אותו הרגע.
לפעמים לקחת בלי ויכוח, כי ככה זה. לפעמים לדון, כי אולי את באותו רגע פתוחה לדיון, או מתלבטת בעצמך.
לפעמים לשכנע כי יש לך סבלנו ורצון לזה. לפעמים לא.