עם מי אתם הכי מזדהים בפו הדב

[תוספות_יוםטוב*]

כל חיי הערצתי את א-יה. הוא לחלוטין איקונה בשבילי.
(אפילו משפחתי קנתה לי בובה שלו מתנה לראש השנה. איך שמחתי!!! הייתי בן 24 בערך...)
אבל, אתמול, בעודי מספר ספר של פו הדב לבני הקטון - הבנתי שאני בעצם, ותמיד הייתי, חזרזיר.
כן. כן. אוזניי רוחפות מחשש מתמיד.

נ.ב. על רו הייתי מוותר בשמחה. מיותר לגמרי. הוא וקנגה מוציאים שם רע ל עקרון הרצף

[לילה_טוב*]

ינשוף.

[חגית_פ*]

הדמות האהובה עלי היא א-יה. ללא ספק.
איזה דף נחמד.

[אמא_נמרה*]

אף פעם לא שרדתי יותר מכמה עמודים בודדים (כילדה וכיום). אני יודעת שזה יחשב ליקוי חברתי-שכלי-אמוצנלי אצטרה...אצטרה... אז טוב שאני משתמשת בכינוי אינטרנטי...

[פלונית_על_מונית*]

כריסטופר רובין.
וגם התחתנתי אתו בסוף.

[תוספות_יוםטוב*]

פלונית - אפשר הסבר?

[פלונית_על_מונית*]

אין פה הרבה מה להסביר. או אולי אין פו הרבה מה להסביר?
בכל אופן, פשוטו כמשמעו.

[מיה_גל*]

נמיר.

באמת דף מקסים

פלונית - איזה כיף לך!

[שרון_ברקת*]

*
ראשית, מרת רובין, הלא היא פלונית על מונית , אני לא יודע עם מי את התחתנת, אבל הילד מפו הדב הוא כריסטוף רובין, שם שלכל הדעות יש בו מספיק ר ואין צורך להוסיף עליהן.

שנית, מיה גל , אני מניח שאת מתכוונת ל-נמרוּר (כך על פי התרגום של אוריאל אופק, שלו אני נאמן), שיש לגביו בכלל שאלה של שייכות, שכן הוא הצטרף רק ב-הבית בקרן פו.

אשר לי, אני מזדהה עם רבות מדמויות הספר, ברם חוששתני שהדמות שאני מזוהה איתה באופן הנכון ביותר - ובטח כבר הבנתם זאת מכל הטרחנות שעד כאן - היא דווקא שפן.

ונקנח במזמורו של דב:

יומיים שמים וגשם בלי מים,
מספר ומספר הם פשוט מספריים,
תחוד לי חידה ואפתור לך שתים,
יומיים שמים וגשם בלי מים.

[בועז_חן*]

הבלון...
במיוחד ביום חמישי בערב!

[עדי_יותם*]

שרון, אולי בצרפת קוראים לו כריסטוף?

[פלוני_אלמונית*]

[שרון_ברקת*]

מסעדה, זה של-אלן אלכסנדר מילן היה בן בשם כריסטופר, וזה שגם בספר שהוא כתב באנגלית זהו שמו של הילד, כל זה גיבוב עובדות שאין להן דבר וחצי דבר עם ענייננו.
תרגומם של ו. ישראלית וא.ד. שפירא הוא זה שסופר לי בינקותי, ממנו קראתי בילדותי, ממנו סיפרתי לילדי בבגרותי - ושם זהו כריסטוף. סופי.

> חוץ מזה, השתגעתם? להתווכח עם שפן? <

[עדי_יותם*]

אני עומדת מתוקנת.
(-:

[פלונית_על_מונית*]

שרון, זה מעמיד את כל הענין באור אחר לגמרי.

[יעל_כ*]

אני לא החלטתי עם מי אני הכי מזדהה, אבל ללא ספק הכי נעים לחבק את פו
(הוא גר אצלי למקרה שתהיתם מאיפה אנחנו מכירים)

[סמדר*]

עם מי? עם חזרזיר, כמובן! בעיקר כשהוא נלכד בעין הסערה (נא לסלוח לי אם אני משתמשת בביטוי לא מדויק. הפעם האחרונה שקראתי היתה באנגלית, וזו שלפניה לפני המון המון שנים).
אני אשמח לדעת את מטרות מחקר צנוע זה ותוצאותיו...

[רועי_שרון*]

נמרור, כמובן. היחיד בפו הדוב שאינו טיפש, מלנכולי, אגואיסט, היסטרי, נרצע או נרפה.

>רועי חושב שפו הדוב הוא אחד הספרים היחידים שהרוויחו בגדול מהסרט שעשו על פיהם<

[אביב_חדש*]

נמרור! איזו אישיות. חוש הומור, חרוזים, מקוריות.
אגב בסרט זה "טִיגר" וזה מאוד עדכני.

[מיה_גל*]

שנית, מיה גל , אני מניח שאת מתכוונת ל-נמרוּר (כך על פי התרגום של אוריאל אופק, שלו אני נאמן), שיש לגביו בכלל שאלה של שייכות, שכן הוא הצטרף רק ב-הבית בקרן פו.

שרון ברקת , אני מבינה שלגבי השייכות אין יותר שאלה,
ולגבי נמיר או נמרור או טיגר - זה הכל כי אתם צוציקים.
אני, קשישה שכמוני, גדלתי על ברכי התרגום (הנפלא) של ו. ישראלית וא. ד. שפירא.
בשבילי הוא תמיד יהיה נמיר.

[אם_פי_3*]

מה נמיר? נמרון!

[אמא_של_יונת*]

בשבילי הוא תמיד יהיה נמיר.
ובשבילי (תרגום עוד יותר עתיק, כנראה הראשון, לא זוכרת של מי) - נמרון.

[מיה_גל*]

והנה נמיר

[שרון_ברקת*]

הוא נראה ממש כמו נמרור. איזה צירוף מקרים...

[מיה_גל*]

D-:

[אם_פי_3*]

והכי נחמד זה סבא של חזרזיר: אסור ל. שזה קיצור של אסור לוי שזה קיצור של אסור לויתן

[אמא_אינקובטור*]

אני לחלוטין פו.
עגלגלה, תוהה, ונוטה להיתקע במקומות שאנשים אחרים צולחים אותם בקלילות.

פו שלי לנצח יהיה ברוסית. הייתי משכנעת את אמא שלי לקרוא רק עוד פרק אחד, עוד פסקה, עוד שורה, עד שהיא היתה נכנעת לעייפות אצלי במיטה.

ברוסית, אגב, הוא מבוטא "ויני פוך" - עד גיל מאוחר להביך הייתי בטוחה שהסיבה היא שדובי צעצוע, מה לעשות, ממולאים בפוך.

[עדי_רן*]

>רועי חושב שפו הדוב הוא אחד הספרים היחידים שהרוויחו בגדול מהסרט שעשו על פיהם<

מסחרית - בוודאי. אבל לא נשאר שום דבר מהספר...
>עדי משער שרועי לא ראה את הסרט, ואם כן - כנראה שלא קרא את הספר, ואם כן - כנראה לא השווה ביניהם באמת<

לגבי התרגומים: מישהו רוצה לעשות טבלת השוואה וביקורת? מעניין שכל הדמויות נשארו באותם שמות, חוץ מנמיר של שפירא וישראלית שהפך לנמרור אצל אופק, ולנמרון בספרים הישנים של דיסני, ומשם לטיגר בספרים החדשים של דיסני. אפילו הארנב נשאר שפן...

אש"י - תוכלי לחפש את התרגום העוד-יותר-ישן לכאורה? לא נראה לי סביר שאת פגשת את נמרון של דיסני!

[אביב_חדש*]

לא יכולתי להתאפק

[רועי_שרון*]

עדי, הגזמת. ברור שקראתי את הספר וגם ראיתי את הסרט (בסדר זה). ואת שניהם כמה עשרות פעמים. וברור שהסרט טוב בהרבה מהספר. איך אתה בכלל יכול לחשוב אחרת?

[יונת_שרון*]

עדי, מדובר בסרט הראשון שדיסני עשה לפי פו הדב, ולא בהמשכיו הנוראים.

[בת_ההרים*]

אני הכי מזדהה עם "טיגר". אבל גם יש לי ביקורת כלפיו/כלפי עצמי - הוא לא מסוגל לשבת לשנייה בשקט ולשתוק
(-:

[תוספות_יוםטוב*]

רועי שרון,
לגבי נמרור - אמנם לא מלנכולי, אוגואיסט, היסטרי וכו', אבל היפר-אקטיבי, לא?

לגבי הסרט - אמנם הספר הרבה יותר טוב, אבל אני מודה שהפעם וולט דיסני לא הסבו הרבה נזק. חוץ מבובת א-יה שלי (עיין לעיל) מתוצרת דיסני שמשום מה מחייכת.

[אמא של יונת*]

עדי,
את פו הדב קראו לנו בכיתה כסיפור בהמשכים (נוהג מקובל אז בבית-ספרנו), אינני זוכרת באיזו כיתה. הספרים שהופיעו בעברית בעקבות הסרט של וולט דיסני הופיעו כשכבר היו לי ילדים משלי.
אינני זוכרת מי היה המתרגם. כשנסיתי להשיג שוב את הספר מצאתי רק את התרגום של שפירא וישראלית, משנת 1964.
ואגב, לא הזדהיתי עם אף דמות, אבל החביבה עלי ביותר היא פו עצמו. מה שכן, מדי פעם אני מזהה מישהו כבן-דמותו של אחד מגיבורי הספר. כמובן שאני שומרת את דעתי זו לחוג משפחתי הקרוב.

[אביב_חדש*]

bouncing bouncing.....

[אמא_של_יונת*]

יאיר,
הבובות השונות שחברות הצעצועים מייצרות תמיד מאבדות את כל התכונות השליליות שלהן והופכות מתוקות להגעיל. ראה דינוזאורים (סליחה עם כל מעריציהם, אבל בסך הכל אלה זוחלים, ועוד ענקיים ומפחידים, ותראו כמה מתוקים הם בחלק מהספרים והצעצועים), וראה טרולים (אמיתיים, לא אלה שצצים ברשת). מי שהיה בנורווגיה יודע היטב שהטרולים הם מכוערים, מרושעים ומפחידים, ובכלל צריך להזהר מהם מאד כי אף פעם אינך יכול לדעת מנין יצוצו ואיך יפגעו בך. וכשפרצה מגיפת צעצועי הטרולים בארץ הופיעו בובות מתוקות שנקראו טרולים. לא ברור לי: אם הכיעור וההפחדה מושכים - אז למה להפוך אותם לנחמדים? ליצרני הצעצועים (ולפסיכולוגים?) פתרונים.
ואשר לאיה החמור, ברוך שהוא לא מחייך אף-פעם. הוא תמיד סובל, אומלל, קורבן ודואג שהזולת ירגיש את עצמו אחראי לכך. אתה בטוח שאתה מזדהה איתו?...

[אם_פי_3*]

נמרון לא מופיע בכלל (גם לא בשם אחר) בספר הבסיסי של פו הדב (בתרגום ו. ישראלית וא.ד. שפירא). ובאמת, הספר הנוסף שהיה אצל הורי הוא גרסת דיסני שבה פו הדב פוגש חבר חדש - נמרון. אבל בגרסאות הישנות, די נשמרה רוח הספר, חוץ מהציורים, אבל הם בהחלט שובי לב (במיוחד רו... שאגב כן מופיע בספר הבסיסי)

[אמא_של_יונת*]

כרמית,
נמרון מופיע בספר השני - "הבית בקרן פו". וגרסת דיסני מבוססת על הפרק המתאים בספר זה.
אין חלקי עם הפוסלים את גרסת דיסני וציוריו. הציורים מקסימים, והם מבטאים את מאפייני האישיות של כל אחת מהדמויות.
אני פוסלת את סיפורי וסרטי ההמשך, שאינם מבוססים על מילן אלא מנצלים את ההצלחה המסחרית ומלבישים עליה כל מיני סיפורי זבל כמו "פו הדב במערב הפרוע" וכאלה.
גרועים ומעצבנים לא פחות ספרי הפסבדו-חכמה כמו "פו היה אומר", "הטאו של פו" ואחרים מסוג זה. לקחו קטע מתוך הסיפור, נישלו אותו מחִנו מחוכמתו וניסחו אותו בצורת כלל כאילו-פילוסופי.
בקיצור - "כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר" (נעמי שמר, שם, שם).

[אם_פי_3*]

רוב ספרי ה"נרכב על ההצלחה של פו הדב" אכן מעצבנים. דווקא הטאו של פו (הטאו של מי? המה של פו?) מוצלח, ואהבתי אותו.
כנ"ל לגבי סרטי דיסני: ההתחלה טובה ונחמדה, הציורים מקסימים (אם כי שונים מאד מהציורים המקוריים של ארנסט שפרד, המקסימים גם הם, בדרכם) - ההמשך, כאמור מסחרי, וחסר לחלוטין את החן המקורי.

[עוד_לא_אמא*]

מי שלא קם בבוקר לפעמים ומרגיש כמו איה, שיקום!

<יאיר, תפסיק לקרוא את המחשבות שלי. גם אני השבוע ציינתי לעצמי שבימים אלה אני נשמעת בדיוק כמוהו. >

[אמא_של_יונת*]

אף אחד לא קם... אבל מי שקם כל בוקר ומרגיש כמו איה - יש לו בעיה, אולי כדאי שילך לטיפול...

[תוספות_יוםטוב*]

אמא של יונת!

לגבי - א-יה, אז רק אמרתי שאני מעריץ אותו. אני מזדהה עם חזרזיר. וזה לא יותר מחמיא...

אחי, שעובד בהוסטל לילדים, סיפר לי שמסתובב שם מאמר פסיכולוגי על "אם כל דמות מפו הדב הייתה אמיתית - איך היינו מאבחנים אותה ומה היינו נותנים לה?". בעצם מה שהוא קרא היה מאמר תגובה לאותו המאמר ושם דיברו על זה שאף אחד לא איבחן (במאמר המקורי) את כריסטוף(ר) רובין. אז הם ניסו:

1. השמלונת ההיא שהוא מסתובב בה (לא אצל דיסני, חלילה!) בהחלט עלולה לעורר בעיות מגדריות.
2. הוא מסתובב ביער לבד בלי שום דמות הורה.
3. וכמובן - העובדה שהוא מדבר עם חיות...

[אמא_של_יונת*]

יאיר,
הדוגמאות שהבאת לניתוח מראות (בפעם האלף!) איך לוקחים סממנים חיצוניים והופכים אותם למהותיים, ואחר כך מנסים להסיק מזה מסקנות פסיכולוגיות.
אז זו דעתי לגבי כריסטוף רובין:
מילן המציא את הסיפורים וסיפר אותם בעל-פה לבנו, כריסטוף רובין. גיבורי הסיפורים הם כריסטוף רובין עצמו וחיות הצעצוע שלו. הצעצועים מונפשים ומבטאים דמויות של ילדים, וכריסטוף רובין ממלא את תפקיד המנהיג הכל-יודע, הפותר כל בעייה - המבוגר האולטימטיבי, מעמד שכל ילד שחי בעולם של מבוגרים שואף אליו. בוודאי שהוא מדבר עם החיות - החיות הן הילדים. והשמלונת - אינני מומחית לתולדות בגדי הילדים באנגליה של שנות החמישים, אבל סביר שאלה בגדי הילדים שהיו מקובלים אז. (בתמונות-משפחה עתיקות שלי ראיתי כותנות-לילה ארוכות לתינוקות משני המינים.)
אנשים רבים נוטים לבקר או להעריך מאורעות היסטוריים, שיטות חינוך, רעיונות, מנהגים וגם ספרות של העבר דרך משקפיים של ההווה. זו טעות מהותית.

[אם_פי_3*]

הצעצועים הם גם כריסטוף רובין (הילד האמיתי, לא הדמות) - ברור במיוחד, שלעיתים קרובות פו מביע את כריסטוף רובין, אבל גם האחרים נשמעים לי קצת הוא, לפעמים (ובעצם גם קצת כל אחד אחר). כמובן שאי אפשר לעשות קשר אחד לאחד. זאת ספרות....

[אמא_של_יונת*]

כרמית,
סביר לגמרי. יחד עם זאת, לא קורה לך שאת מסתכלת על מישהו (מבוגר או ילד, לא משנה) ואומרת לעצמך "ממש איה", או "בדיוק נמרון"? או "אוי, אני בדיוק כמו קנגה..."? אז זו ספרות, אבל במיטבה! גם אם המחבר התכוון לפנים השונים שיש בכל אחד (כריסטוף רובין במקרה זה), הוא הצליח לאפיין דמויות שונות מהחיים, וכל אחד מכיר כמותן.

[חבצלת*]

אין אין אין כמו אי-ה
ואני בכלל קראתי את זה ברוסית
כל אחד ותסביכיו...

[תוספות_יוםטוב*]

אמא של!

ניתוח מקסים! תודה.
להמשך הדברים, אני חושב שמה שהספר הזה מצליח לעשות (יותר מכל יצירה ספרותית אחרת שאני מכיר) זה אכן לתת יצוג למגוון יחסית רחב ומגובש של קווי אופי. בניסוח קיצוני (שאני כמובן לא עומד מאחוריו): הוא נותן את התחושה שכל סוגי האופי הבסיסיים נמצאים כאן. אגב, לכן אני גם מניח שהדף הזה היה עובד הרבה פחות טוב עם "הנסיך הקטן", "אליס בארץ הפלאות" (יצירה שאני מעריץ במיוחד) או "מיץ פטל".

[פלונית_על_מונית*]

בכל זאת, בשבילי הוא לעד יהיה כריסטופר.

[בועז_חן*]

היופי האמיתי לדעתי, וזה גם הסיבה לגיוון פה, היא שכל הדמויות מקסימות ומעוררות אמפטיה. כלומר למרות האופי השונה והבוטה שלהן, שבחיים האמיתיים היה מביא לנו את החלסטרה (תדמיינו לעבוד עם איה או להתחתן עם נמרון...) בסיפור כולם טובים וטהורים ואהובים.
אף אחד לא יכול לאהוב את העצלן בנסיך הקטן, או את החתול בעליסה. הם לא loveble. ואילו פה כולם כן.
גם הסיפורים עצמם לא מכילים את עימות בין הדמויות ומתח במובן שרב הסיפורים האחרים מכילים.
אני רואה בספר הזה מופת בקבלת האחר, באהבת השונה, והימנעות מביקורת.

[אמא_של_יונת*]

יאיר, בועז,
מסכימה לכל מלה.
אולי, אחרי שנסיים כאן את העלאת הרעיונות והפרשנויות, אני אבין סוף סוף איך קרה ש"פו הדב" שלנו, הפרטי, שהשפה המשפחתית שלנו שאלה מתוכו המון ביטויים המובנים רק ליודעי ח"ן - הפך לפופולרי ונפוץ עד כדי כך.
ובינינו, בסוד, אגלה לכם, שעד לדיון כאן בפורום ראיתי בפופולריות הזאת חדירה לתחום הפרט והשתלטות עויינת על רכוש פרטי...

[בשמת_א*]

ואני בכלל לא אוהבת את פו הדב (הספר והכל).
מותר להגיד את זה פה?

[אם_פי_3*]

לא (-;

[אמא_של_יונת*]

מותר להגיד את זה פה?
מותר.
אבל האמת, בשמת, הנחתי שלא תאהבי.

[פוּ*]

אבל אנחנו אוהבים את בשמת (הדוקטורט והכל).

[בועז_חן*]

אבל פוּ - עם מה אתה הכי מזדהה בבשמת?

[תבשיל_קדרה*]

רגע - השאלה בדף היא "עם מי"!

[בועז_חן*]

"עם מי" בבשמת? חשבתי שיש רק אחת שם...

[תוספות_יוםטוב*]

התנצלות מקנגה ורו

טוב - היום הייתה לי הארה. כל ההשמצות הפראיות שלי על קנגה ורו נבעו מראיית עולם גברית, פטריארכלית, מוטית ומוטעית.
הרי בסופו של דבר - קנגה היא אם חד-הורית. מן הסתם היא הגיעה ליער בשל מצוקה כלכלית (שלא לדבר על האופציה של מקלט מבעל אלים). היא עושה מאמצים עילאיים להתאקלם בסביבתה החדשה ולא לוותר על חום אימהי כלפי רו. ובמה היא נתקלת? להזכירכם - שפן, המייצג הגברי של האליטות הכלכליות ביער, לא מראה שום אמפתיה למצבה ומנסה לגרש אותה ואת בנה מן היער! (כל קשר למציאות הישראלית מקרי בהחלט).
אז נכון שרו קצת ילדותי ותלותי - לאור מצב שכזה אפשר להאשים אותו?

ואני, בדבריי בראשית הדף, רק שכפלתי את האפליה הגברית של שפן וקראתי "לגרש" את רו וקנגה מהתודעה הקולקטיבית!
סליחה מרו וקנגה. המשיכו ב מאבק משפחות חד הוריות. עלו והצליחו.

[אמא_של_יונת*]

יאיר,
איזו פרשנות עכשווית לקנגה ורו!
היא בסך הכל מייצגת את האם הטיפוסית, הדאגנית, שמאכילה את הילד בתרופת חיזוק, דואגת שלא יצא בלי סוודר ומקפידה על סדר יום ושעת שינה. והיא כל כך אמהית שהיא מוכנה לקבל לטיפולה העוטף ילד נוסף, הרבה פחות מחונך וממושמע - נמרון. נכון שהיא לא ממש מקשיבה לרו, ולא כל כך חכמה...
ואילו רו הוא ילד טיפוסי. אמנם מחונך וממושמע, אבל שמח מאד להסתלק מהבית בכל הזדמנות עם חברו הגדול והפרוע ולעשות בדיוק את אותם הדברים שאמא לא מרשה ושהילדים הגדולים (קרי, שאר החיות) עושים.

[תוספות_יוםטוב*]

ואיפה האבא בסיפור הזה?

[אמא_של_יונת*]

בעבודה.
או שאולי היא באמת חד-הורית...
או שזה לא משנה, כמו שלא משנה איפה ההורים של כריסטוף רובין. מה שמשנה זה הטיפוס שהיא מבטאת.

[תוספות_יוםטוב*]

אמא של יונת, לפי הפרשנות שלך - האם זה אומר שקנגה היא ה"מבוגר" היחיד בסיפור הזה?

ועוד מחשבה: אולי האבא בסיפור הוא א.א. מילן עצמו?
אין לי מושג מה אמרתי הרגע.

[מיה_גל*]

אני חושבת שבמידה מסויימת גם שפן הוא מבוגר.
ואולי גם ינשוף?

[תוספות_יוםטוב*]

אני נוטה להסכים. וסיכוי סביר שגם א-יה.
(נראה לי שיש פה פוטנציאל מעניין לניתוח - אבל אני עדיין מגשש...)

[אם_פי_3*]

הטאו של פו כבר עשה את זה (וכאמור, באופן מפתיע, בהצלחה).

[רחלי_מ*]

אם יש ספר שצריך לקרוא בשפה המקורית הרי שזה פו הדב. הוא פשוט נפלא באנגלית. חוויה אחרת.
אני אוהבת את כריסטופר רובין. הוא נותן לכל החיות לחיות, בטבעיות מוחלטת. הוא גם יודע לשחק עם כולם. ואגב, למי שאוהב את פו ושות' כדאי לקרוא את "הטאו של פו" של בנג'מין הוף. ספר גדול.

[מיה_גל*]

בכריסטופר רובין יש הרבה חמלה.
הוא לא רק יודע לשחק עם כל החיות, אלא גם יודע לאהוב כל אחת ואחת מהן למרות השונות הגדולה ביניהן.
וזו הזדמנות נוספת להביע את קנאתי ב פלונית על מונית שהתחתנה אתו...

[בשמת_א*]

"פו הדב" הוא לא ספר ילדים מובהק. הוא שייך לקבוצה המצומצמת של ספרים שבעצם נכתבו בצורה מורכבת לשני קהלים - קהל הילדים (שאמורים להבין את הדברים הבסיסיים) וקהל המבוגרים (שאמורים ליהנות מרבדים רבים בסיפור, במיוחד ממה שנאמר "מעל לראשם" של הילדים).

[בועז_חן*]

ניסית להקריא לסתיו היום פרק מהתרגום של ו. ישראלית וא.ד. שפירא. כבד. לא שפה שקל להקריא לילד בימינו.
מאוד חסרו לה ציורים - היא ניסתה להעביר את הדף תוך כדי שאני קורא כי מיצתה אותו ויזואלית.
אך, היו ימים...

[עדי_רן*]

ואני ניסיתי להקריא לשני ילדים פרק מ"הבית בקרן פו" בתרגום אופק. אחד מהם אמר "אני לא אוהב את פו הדב" -- מיד קיבלתי מוטיבציה. "מי קרא לך את פו הדב?" "סבתא שלי". "אני מספר יותר טוב מסבתא שלך!" מצאתי את עצמי מבצע תרגום סימולטאני מעברית לעברית... וגם כך לא היתה להם סבלנות לשמוע פרק שלם.

זוגתי טוענת שהעלילה בפו הדב היא בקצב איטי מדי לילדים של היום, והמסרים המורכבים ומשחקי הלשון לא נקלטים אצלם.

אחרי שהמשכתי בקריאה עצמית, שאלתי את עצמי למה אני אהבתי את הספר הזה כילד? לא ייתכן שבגיל 4-5 הבנתי את הדברים שאני נהנה מהם היום. האם החיים שלי התנהלו בקצב איטי יותר? אולי הלשון הארכאית של תרגום שפירא-ישראלית הוסיף איזשהוא נופך מסתורין?

אני ממליץ לכל המבוגרים שקראו את הספר בילדותם וזוכרים רק את העלילה, לקרוא שוב את שני הספרים, רצוי בשפת המקור, ורצוי ללא ילדים בסביבה.

רועי, אם אתה עדיין חושב שהסרט טוב בהרבה מהספר -- קרא בבקשה את הפרק האחרון ב"הבית בקרן פו" (בו באים כריסטוף רובין ופו אל מקום קסום ואנחנו משאירים אותם שם). ותגיד לי אם זו לא קריאה נרגשת לחינוך ביתי. לי בכל פעם יורדות דמעות תוך כדי קריאה.

[אם_פי_3*]

כן, גם אצלנו הדף גרר נסיון קריאה לילדה (חולה) בת 4+. היא דווקא אהבה, למרות שברור לי שהבינה רק חלק מהמילים. אז חלק הבהרתי על ידי המחזה קלה (בסיסית ביותר), חלק הוספתי מלה או משפט דומים בעברית מובנת, חלק היא שאלה, ובחלק הסתפקנו בצליל המופלא של שפה ארכאית. יש לי הרגשה שגם אני, כילדה, לא הבנתי הכל, אבל זה לא הפריע לי להינות. אולי בגלל שאמא שלי אהבה (ועדיין) כל כך את הסיפור, שלא יכולתי שלא להנות....
בערב, אבא סיפר (לשניהם) פרק נוסף. גם הוא אמר שהוא נורא נהנה, אבל לא בטוח מה הם קלטו. לא נורא, אני מקווה לספר להם את זה עוד הרבה פעמים...

אגב, שמעתי פעם תלונות על התרגום, שהוא לקח ספר שכתוב בשפה קלה וילדית, והפך אותו לשפה גבוהה (גם יחסית לזמנו. אולי כי לא היתה אז שפה יומיומית מספיקה). יחד עם זאת, אני לא יכולה לוותר על התרגום הישן, על ביטוייו הארכאיים-מסתוריים(כילדה)-מופלאים. דבי דב פותה...

[עירית_ל*]

קראתי, כמדומני, במוסף ספרים על תרגום חדש - מישהו נחשף אליו?

[שרון_ברקת*]

כן, יצא תרגום חדש של דן מישר, עם האיורים המקוריים של ארנסט ה. שפרד. טרם הספיקותי...

ומה תאמרו על הסרט החדש? מי אם לא חזרזיר פוסע ותופס את מקומו (הטבעי?) בקדמת הבמה?

[עוף_החול*]

הנה פה יש 22300 תמונות של winnie tha pooh.
http://images.google.com/images?q=winni ... a=N&tab=wi

[חבצלת*]

אני מודה שהשפה בפו הדוב המקורי עושה את הספר לחינני כל-כך , מאידך כשאני קוראת אותו לילדיי אני בהחלט נאלצת לתרגם. (אגב, זה לא תרגום סימולטני, זה תרגום מהדף, מיומנות אחרת... אמרה חבצלת אחרי השיעור הראשון שלה בתיאורייה של תרגום...)

[אמא_מתחדשת*]

פו הדוב זה ספר שאני גדלה איתו כל הזמן ואוהבת הכי הכי הכי.... דווקא השפה הארכאית זכורה לי כקסומה ומופלאה. אבי נהג לכנות אותי לפעמים "דובי דוב פותה". ואין כמו הפרק (אם אני לא טועה פרק 6) בו בא פו בין המצרים.
לגבי הקראת סיפורים בשפה ארכאית לילדים. אבי הקריא לאחותי (שקטנה ממני ב 6 שנים) בערך בגיל 3-4 את הרפתקאות נילס הולגרסן הקטן ואווזי הבר. ספר בעובי של התנ"ך בערך ושפה קשה לא פחות. כל ערב היה מקריא לה פרק. (כל הספר לקח לדעתי יותר משנה - אבל זה זכרון שלי כילדה, אולי פחות). בהתחלה היה מקריא וכשנתקל במילה קשה אומר אותה ואת התואמת העכשוית שלה. ככה כמה פעמים. אח"כ היה מקריא רק את המילה מהספר ומידי פעם מוודא שהיא מבינה. היא היתה הילדה היחידה בגן שידעה מה זה פוזמקאות.
בכלל ספרות קלאסית כזו, הנסיך הקטן, עליזה בארץ הפלאות\מראות, פו הדוב ועוד, היו הספרים שהורי קנו אחד לשני ליום הולדת. (על עליזה בארץ הפלאות יש הקדשה לאימי ליום ההולדת ה 28 - חודש לפני שאני נולדתי - תמיד כייף לראות את זה) מתוך מטרה לחשוף אותנו אליהם - וכמובן להנות בעצמם מקריאת הסיפור. אלה ספרים שאני אוהבת לחזור אליהם אחת לכמה שנים וכל פעם נהנית מחדש ובאופן שונה בהתאם למקום בו אני נמצאת עם עצמי.

[חבצלת*]

איזה סיפור יפה!
לי הקריאו את פו הדוב באנגלית עם תרגום מקביל. הייתי די חולה באותה תקופה (בכיתה א'...הייתי חולה כל השנה רק מלראות את המקום הזה פעם אחת) אז כנראה שכבר לא ידעו במה להעסיק אותי, ולא הצליחו להשיג תרגום לרוסית. בכולופן, די מהר קלטתי את הפטנט, ופשוט התעלמתי מהמשפטים בשפת המקור וחיכיתי לתרגום.

[ברונית_ב*]

קראתי את הדף שוב, ואני לא מבינה מה יש לכם נגד קנגה. אני חווה אותה כאמא חכמה ומשחררת, עם הומור דק.
האמת? מזכירה לי לרגעים את יונת שרון .

> זו מחמאה, יונת <

[דלת_אחורית_נוה*]

שילוב בין פו לנמיר

[קובי*]

אני מזדהה עם הדבש.

[חזרזירונת*]

אני בעיקרון תמיד אהבתי מאוד מאוד את איו (יש לי בובה שלו מאז שהייתי קטנה ואני ישנה איתה עד היום)הייתי אובססיבית לגביו.
אבל עכשיו גיליתי שאני הרבה יותר מזדהה עם חזרזיר כי אני פחדנית וקטנה וחמודה כזאת שלא מבינה מהחיים שלה....
מי שיש לו תמונות (לא משנה של מי מהחבורה) שישלח לי!

[רותם*]

אני הכי מיזדעה עם טיגר כי מרחף קופצני חמוד יש לי בובה שלא קלטת כוס עיפרון ספר יומן
תיק אתר שם של הקבוצה בנוער העובד (אני הצעתי)

[שלווה_במדבר*]

איזה קטע , בדיוק לפני שעה דיברתי עם הבן זוג על הזדהות עם דמויות פו הדוב...
ואפילו לא ידעתי שקיים דף כזה!

לא החלטתי עדיין מי אני - אולי השפן ... הבן זוג טוען שאני אמא קנגה.טענתי שהיא רגועה מידי ואני לחוצה כל כך אבל הוא חושב שאהיה אמא מאוד רגועה (למרות שברור שהילדים שלנו יהיו טיגרים קופצניים ושובבים כמו הבן זוג...)

[רותם_ד*]

כיום קנגה.
בעבר חזרזיר.

[סבתא_לשמונה*]

כשהייתי ילדה לא הכרתי את פו הדב. פגשתי בו רק כבוגרת וסיפרתי לילדים - זה היה התרגום הישן וכולנו נהנינו והמהמנו את ההימהומים של פו. אני מצאתי את המקור ומאוחר יותר קראו את המקור גם הילדים והנכדים.
כן קראתי כילדה את "מסע הפלאים של נילס הולגרסן עם אווזי הבר" בתרגום נהדר שעכשיו נודע לי שתורגם מגרמנית ולא משוודית. קרתי את כל הספר הארוך וברור שלא אנסה את את המקור, שוודית אינני יודעת עד עצם היום הזה... שמעתי שיש תרגום חדש - אני מתכוונת לספר המלא ולא לגירסאות המקוצרות.
קראתי כילדה גם את "עליסה בארץ הפלאות" ומאוחר יותר במקור גם את ההמשך. את הדקויות הבנתי רק כמבוגרת.
כאשר קראתי לילדיי את "פו הדב" כולנו אהבנו את פו יותר מכל הדמויות האחרות. שמנמן, לקקן, טיפשון וחביב - מי צריך יותר מזה?
אגב, אם מזכירים ספרים מהעבר - בכיתה ד' בכל יום שישי היה המורה קורא לנו פרק מ"הלב" של ד'אמיציס. הספר המלא - לא הסיפור על מרקו שהוא סיפור בתוך הספר ובטלוויזיה קראו לו "הלב". השם של הפרק הזה בספר הוא "מהאפנינים עד האנדים". אני קראתי אח"כ גם בעצמי את הספר. המורה השאיל לי אותו לאחר שגמר לספר בכיתה.
האם מישהו יודע מה קרה לספר הזה ואם אפשר להשיגו?
אז סליחה שסטיתי מהנושא העיקרי אבל התעוררו זכרונות ואני מניחה שיתעוררו נוספים.

[גם_סבא*]

וכאן אפשר להשיג את הספר pf]הלב id[/po]=000020070210&category id=0
של דה אמיצ'יס

[סבתא_לשמונה*]

ל - גם סבא
תודה רבה.
עד עכשיו שמענו בנוסף להורים וחברים צעירים שעדיין אינם הורים משלוש סבתות. ברוך הבא לסבא. נשמח לשמוע ממך יותר ואולי תפתח גם דף בית?

[גם_סבא*]

מה רע בלפתוח בלוג???
למה מחקו את הודעתי הקודמת??
סבתא יקרה. אני חושב שיש לך המון מה לומר, ואני מציע לך לפתוח בלוג
בתפוז בלוגים
או בישראבלוג בשניהם יש צורך להרשם.
כן. כן! הפתעה! גם לסבתות יש זכות לפתוח ולכתוב בלוג! זו לא הצעה כל כך נוראית !

[אילה*]

כירסטופר !!
חד משמעית .
הוא היחיד שאני מבינה .
הוא לא ילד , הוא ילד - מבוגר , קצת כמוני . כלומר , גם לי היה צורך להיות ילדה מבוגרת בגלל כל הקירקס הבלתי אפשרי שהיה סביבי בילדות שלי .

ואפרופו , אולי אפשר להוסיף כאן שאלה : במי הייתם בוחרים לחבר באריק או בבנץ ?

[סבתא_לשמונה*]

ל - גם סבא
. כן! הפתעה! גם לסבתות יש זכות לפתוח ולכתוב בלוג! זו לא הצעה כל כך נוראית !

תודה על ההצעה. בשלב זה אני מסתפקת בדף הבית האישי ב"באופן" שגם אותו לא אני פתחתי אבל אתה מוזמן לקרוא.
האם לך יש בלוג באתרים שהצעת? אנסה למצוא.