על הידיים

הילד שלי, ה' ישמור אותו, החליט להוציא שיניים עכשיו, בגיל חמישה חודשים. זה התחיל מיד אחרי ראש השנה בצינון קשה עם חום קל (אני מיד הייתי בטוחה שהקפאתי אותו בחג בירושלים) ולאחר שבועיים התחילו לבצבץ שתי שיניים תחתונות חמודות. מאז ומתמיד הוא אהב להיות על הידיים. לצערי רק לאחרונה הגעתי למנשא ממש פיקס, אחרי שהמנשא הארוך לא היה מספק (הרדמות, התארגנות וכיו"ב). העניין שבחודש האחרון הוא מתעצבן מכל משחק. כל דבר הוא, כמובן, מכניס לפה ואחרי זמן קצרצר מתחיל להתעצבן ולהראות סימני תסכול. לינוק הוא לא רוצה באותם מקרים. לפעמים זה חזק ביותר כשהוא עייף. הוא רוצה להיות 90% מהזמן עלינו, ושאנחנו נשחק איתו, נקפיץ אותו, נגלגל וכו'. הוא חובב אקשן, ואוהב שאני מסתובבת איתו על המנשא כל היום (מה שחביב בעיני, ואני לאט לאט לומדת להשתכלל). השאלה:

האם, כמו שהסביבה טוענת, הוא נהיה מ-פ-ו-נ-ק
האם זה יעבור (אי יכולתו להינות ממשחק עצמאי כרגע)
האם קיימת הפרדה כבר בין "צורך" ל"רצון". ז"א, שהוא יכול לשחק לבד, אבל מעדיף לא (ושוב, אני לשירותו, אבל מעניין לדעת מה קורה לו).

זהו, פצצה די כבדה, אבל מקווה להיעזר בנסיונכם וותיקותכם. תודה גדולה.

צעיר בני חי במנשא שנה תמימה. אני יכולה להיעד, ככל שזה קשור אליו, שמפונק הוא לא. משמע עד היום הוא מאוד אוהב חיבוקים נשיקות נגיעות וכד'. אבל על הידים? לא יותר שחצי דקה אחת לשבוע בדרך חזרה מבית כנסת.

יכולת משחק עצמאית - גם אם לא, יבוא אח או אחות וישחק איתו ויוריד מכם את הנטל.

אני בטוחה שהילד שלך מעדיף לא לשחק לבד. הוא מפגין את זה. ואם הוא רוצה, אז מה יש? את יכולה לתת לו את זה. ואם יש לו צורך כזה? מה ההבדל בעצם? האם כאשר ילד רוצה משהו נגזר עלינו לסרב לו?

אליבא דידי, אם ילד שלי רוצה משהו, אני אסרב לו רק אם אני לא יכולה לתת לו את הדבר, מסיבות שונות ומשונות, כולל חינוך. אבל לשחק עם ילד לא נראה לי משהו שיש לשלול אותו מילד בגיל כה רך, רק כי זה נובע מרצון גרידא.

פתרון למשחק לבד הוא ללכת לגינות שם הוא יפגוש עוד ילדים ולאט לאט תווצר דינמיקה של משחק.

תשובה קצרה:

יהפוך אותו למפונק? לא. סיפוק צרכים הוא לא מה שהופך ילדים למפונקים.

יעבור לו? כן. ברור. כל הילדים גדלים... כרגע הוא מתוסכל כי הוא רוצה לעשות המון דברים והוא עדיין לא יכול. עוד דבר אופייני הוא, שהוא מגלה את העולם ופעיל יותר - ולכן בתור איזון זקוק ל"חיבוק" חם וצמוד יותר.

צורך לרצון? לדעתי, לא. וגם, לשאלתך - אם הוא "יכול לשחק לבד" אבל "מעדיף שלא" אז המסקנה היא שהוא לא "יכול לשחק לבד".

אולי זה נשמע מסובך, אבל זה בעצם מאוד פשוט: הוא זקוק לך . אילו לא היה זקוק לך, לא היה מבקש אותך, אלא משחק לו לבד. אל תדאגי, מהר מדי יגיע היום שבו תשמעי "די, אמא, את מפריעה. אני עסוק!"

עד כאן תשובות לבקשתך, מאמא טיפה יותר ותיקה.

ועכשיו לתשובה האמיתית:
אני קולטת ממה שכתבת, שהלב שלך אומר לך איך את רוצה להגיב, מה את מרגישה, מה את רוצה לעשות, איך נראה לך נכון, מה היחס שהיית רוצה שבנך יקבל, איך היית רוצה לממש את האימהות שלך.
אבל יחד עם זה את מרגישה חוסר ביטחון בכיוון שהלב שלך מושך אותך.
את שומעת כל מיני עצות מכל מיני אנשים, שלא מסכימים עם מה שאת מרגישה, ושמפחידים אותך שאם לא תנהגי לפי מה ש הם מאמינים אז תפגעי בילד שלך וגם תיענשי.

לכן, התשובה האמיתית שלי היא:
אל תקשיבי לעצות. גם לא לעצות שלי. אין להן שום ערך, כי זה בכלל לא חשוב שאני קצת יותר "ותיקה ומנוסה". הדיעות שלי באות מהלב שלי, ומהאמונה שלי. אין לזה קשר לנסיון.

תקשיבי רק ללב שלך, ולאמונה שלך. תקשיבי באמת.
תני לכל העצות להישטף ממך, תרגישי את רגלייך שולחות שורשים לאדמה ושואבות משם כוח, תרגישי את ראשך מחובר לשמיים, ותני לאלוהים לדבר מתוך הלב שלך.
זו שפת האהבה. מה שתעשי מתוך לב מלא אהבה יהיה נכון בשבילך ובשביל הילד שלך.

האם, כמו שהסביבה טוענת, הוא נהיה מ-פ-ו-נ-ק.

אני חושבת שמה שקוראים "פינוק" נובע לרוב לדברים אחרים. הגורם הראשון הוא כשהילד לא בטוח שהוא יכול לקבל מההורים שלו את מה שהוא צריך, ולכן הוא מנסה כל הזמן לקבל מהם דברים. זה כמו שאדם שחי ברעב יקח מייד כל מזון שהוא רואה, בעוד שאדם שבע יחכה עד לתחילת הארוחה. ילד שצרכיו סופקו, שהוא לא רעב לאהבה, לא צריך לנסות לסחוט אהבה כל הזמן. הרבה ילדים מפונקים הם פשוט ילדים רעבים לאהבה.

עוד סוג של "פינוק" זה כשילד רוצה להיות כל הזמן במרכז תשומת הלב ולדאוג שכולם יעשו מה שהוא אומר. אני חושבת שזה קורה לילדים שהתרגלו לקבל אהבה בצורת תשומת לב, ולא למשל במגע רציף. לידלוף מתייחסת לזה בספר עקרון הרצף (היא קוראת לזה התרכזות בילד). דווקא נשיאה על הידיים או במנשא כשאת עסוקה בדברים אחרים זו דרך נפלאה לתת לילד אהבה בלי להכביד עליו בתשומת לב.

ואולי יעניין אותך גם לקרוא דעות לגבי מהו פינוק.

הבן שלי בן שבעה חודשים, וכבר זוחל. זה ילד "צמוד אמא" - והוא בוחר בדרך כלל לשחק בי/עלי/איתי, יותר מאשר לצאת ל"מסעות מחקר" - שאני זוכרת מאחיו הבכורים. זה לא מפריע לי, אבל תהיתי למה זה. לפי ספרי הפסיכולוגיה זה מעיד על פחות בטחון, ודווקא יש לו את כל הסיבות (לדעתי) להיות עם יותר בטחון.
המסקנה שהגעתי אליה, היתה, שבגיל הזה, אחיו הגדולים עוד לא זחלו - ולכן לא היתה להם בחירה, והיה לי ברור שהם איתי (או לא, כשלא יכולתי - התנאים אז היו אחרים), וכשהגיעו לשלב הזחילה, כבר היו קצת יותר בוגרים - ולכן בחרו יותר גם באפשרויות ההתרחקות (אבל לא רק). בטח עוד חודש-חודשיים (אולי פחות, אולי יותר) גם הוא יעדיף את המחקר על פני משחק בי (לפחות בחלק מהזמן...).
הקשר לדף / לשאלה, הוא שבזכות ההתקדמות המוטורית המהירה, אני רואה בבירור שהצורך שלו הוא להיות איתי - גם כשהוא לא בוכה ומתלונן. האם זה פינוק? לדעתי לא. לדעתי זה המצב הטבעי והמוטבע בנו, כיונקים, שזקוקים לאמם - ודווקא הויתור יכול להעיד על בעיה, לא הרצון לאמא.

תודה לכן, ריגשתן אותי מאוד (באמת, באמת). אני מאוד אוהבת שהוא על המנשא, למעשה, זה שינה את חיי. כשלא היה לי אותו הרגשתי מתוסכלת שכשהוא רוצה להרדם צריך "להרדים" אותו. מאז המנשא אני מרגישה שאנחנו צוות. מבלים ביחד, עושים ביחד. גיליתי שגם הוא לא אוהב שמרדימים אותו. הוא מעדיף להרדם בזמן שאני תולה כביסה, מנקה את הגינה וכיו"ב. (אני מקווה שבחורף הוא כבר יזחל כי הוא כל כך אוהב להיות בחוץ, וגם אני). בשמת, את צודקת ביותר. החינוך שלנו מאוד חזק. הבעיה היא שתינוקות, מתוקים שכמותם, מאוד משתפים פעולה. אם את "מרגילה" אותם להרדם לבד בחדר בחושך אחרי רבע שעה בכי, אם יקלטו את זה ויתרגלו. בגלל זה יש דילמה כזו כל הזמן. "מה ההשפעה של "הרגלה" כזו"...בינתיים אני מרגישה שהצורך "להרגיל" תינוקות נובע מהמלחמה המתמדת על הזמן ההורי. כאילו כל הזמן יש תחרות. אם הילד ער, אי אפשר לעשות כך וכך.וכו'. מקווה שהצלחתי להבהיר. היתרון של המנשא זה שהתחרות נגמרת, תודה לאל. רק זה קצת כבד......כרגע הוא רגוע יותר, נראה לי שהשיניים סיימו לבקוע וזה פחות מציק לו. אני מאמינה שבשלב הזה "רוצה"="צריך". וכך אני פועלת. שיגיע הזמן להגיד "זה לא טוב בשבילך אולי ננסה משהו אחר" (נניח בחנות ממתקים כשהוא ירצה את כל הגומים המגעילים האלו ובכמויות....) ה' ידריך אותי מה לעשות. שיהיה שבוע טוב ומתוק לכולם, ותודה.

אני רגילה לפנות לאנשים בפנייה ישירה תוך שימוש בשם/ניק, בפרט בפעמים הראשונות, ואת מעמידה פה בפניי אתגר (-: אז: מצטרפת יקרה, (-;
אני חושבת שעלית על הנוסחה, אכן רצון=צורך בגיל הזה. ד"ר סירס (רופא ילדים אמריקאי, מחברם של עשרות ספרי הדרכה להורים בנושאים שונים) מדבר על כך שעד גיל שנה, הרצונות של הילדים הם הצרכים שלהם.
הרצון של ילדים שבא לידי ביטוי בחנות ממתקים לא מעיד על כך שהם צריכים ממתקים, אלא על צורך בגירויים. הממתקים באים בנוסחה המנצחת מבחינת עיצוב, צבעים וכו'. והטעם שלהם בטח לא גורע (-:

אני רוצה לשתף אותך במה שעבר ועובר עלינו : סיון חייתה במנשא בחודשי חייה הראשונים עד בערך גיל שמונה חודשים. (את השבועות הראשונים "בלתה" באינקובטור) בערך ארבעה חודשים לאחר שהפסקנו להשתמש במנשא (שזה סיפור נפרד למה הפסקתי וטעות גדולה !) התחילו התפרצויות זעם, שכללו הכאה עצמית. בצורה קשה ומבהילה שלא ידעתי איךלהתמודד איתם כולם מסביב אמרו לי הילדה מנסה להפעיל אותך, תתעלמי, זה לא נשמע לי נכון והלכתי ליעוץ. היועצת המליצה לקחת אותה על הידיים ולהחזיק עד שתרגע, דבר שבאמת הוריד את הנ"ל אבל יצר התנייה שהיא מקבלת מגע אך ורק כשבוכה או נשכבת. מאז כל פעם שהיא הייתה צריכה מגע היא נשכבה על הרצפה ואמרה נפלתי , והייתי מרימה אותה ומחזיקה . גם כל משחקי הבובה היו זהים : זורקת על הרצפה ואומרת :הבובה נפלה שאמא תחבק .
מזל מזל מהשמיים שהגעתי לאתר הזה ובעקבותיו לספר עקרון הרצף שעזר לי לחבר בין הדברים ולהבין שלבת שלי יש חסך עצום במגע (כנראה מתקופת האינקובטור, ובכלל) מאז שהכרתי את האתר אני מזיקה אותה כמה שאפשר על הידיים, ההתנייה שמחזיקים אותה רק כשהיא בוכה או "נופלת" נעלמה ויש לי ילדה הרבה יותר רגועה. מדהים באיזו מהירות שינוי שלי משפיע על שינויים אצלה. אני מודה לאלוהים כל הזמן על כך שלא גרמתי יותר נזק.
היא גם מעיזה יותר לבקש ברגע שרואה שאני שומעת אותה. בחודשים האחרונים יש משחק רב עם הציצי שלי, ובימים האחרונים מבקשת שאשב ערומה ואחבק אותה. אני בוכה שאני חושבת איזה סבל היא עברה בגלל שלא הקשבתי לאותות ממנה, ומאושרת לראות כמה זה פשוט להקשיב ולעשות, וכמה היא יודעת בדיוק אבל בדיוק מה היא צריכה.

דוסית מצטרפת מזלך שבגיל כל כך צעיר הוא מאותת לך ואת שומעת.

ארני ש יקרה,
רק שתדעי שאני מעריצה אותך. (-: היכולת להביט בכנות ואומץ על התנהגות לא פשוטה של ילד היא מתנה. והיא נשמעת לי כילדה רגישה, רגישה ונבונה מאוד מאוד שיודעת לדבר עם העולם.
תראי איזו השגחה, הרי היא היתה יכולה "לסחוב" את החסך הזה לשארית ימיה, רחוקה מאפשרות לספקו. תודה לאל שאתן פותרות את זה עכשיו. האמת, ככל שאני קוראת שוב ושוב את דברייך, אני נדהמת מחדש מרמת התקשורת והיכולת לבטא את ה"חסר לי, אמא". מדהים. אשרייך.
כשבני נולד, באו לבקר אותנו חברים קרובים מאוד בביה"ח. הם ראו אותו ואמרו עליו שהוא נראה כמו ילד שיודע בדיוק מה הוא רוצה. ואכן, הוא יודע. הוא ידע לבכות כשהיה לו לא נעים, או לא נוח, וזה היה לא מעט כי אני הייתי מסורה מאוד מאוד אבל גם מאוד חסרת שלווה וחסרת בטחון. תודה לאל ששלח לי את הרב שלי שמדריך אותי היטב, ואני לומדת לתקן כל הזמן.
עם הקטנטנים הללו אין אפס. מה שלא תתקן עכשיו, יהפוך ל"אתגר" (תחליף המילה שלי ל"בעיה") רציני יותר אחר כך. והראיה - ראי כמה אנחנו דומים להורינו. מבט אחד בהם יראה לנו על מה אנחנו צריכים לעבוד...
בינתיים הוא מבלה הרבה עלי, משחק יותר ורגוע יותר. העניין הוא שמתחיל להיות לי קצת כבד (געגועים לשבט עם מיליון הידיים העוזרות...התחליף לזה הוא מקום דוסי - המון ילדים קטנים וגדולים שרק רוצים לקחת את הינוקא ולשחק איתו...בקרוב אצל כולנו)
אני ממש רוצה להשיג מנשא גב טוב (כזה שלא מזיק לגב שלהם בגיל כה רך) כדי שאוכל להגדיל את טווח פעילויות הבית שלי.
ובינתיים, שתהיה הרבה סיעתא דשמיא (עזרת שמים), ושכל החסכים יתמלאו בשמחה, אהבה וקלות.

ארני, גם אותי הסיפור שלך ריגש מאוד. הוא דומה לסיפור של לידלוף בתחילת הספר, על ילד בן ארבע שגדל בצורה "קונבנציונאלית", לא במנשא, ואימו שאלה איך היא יכולה לפצות אותו על החסך במגע. לידלוף הציעה לה להכניס אותו למיטה המשפחתית ושהיא ובעלה יהיו זמינים לילד פיסית במשך היום "ויקבלו אותו אל חיקם בכל עת שהדבר אפשרי".

לקח להם הרבה זמן להתרגל לישון יחד, ואחרי שלושה חודשים האמא דיווחה שהיחסים השתפרו בין הילד להורים וגם בין ההורים לבין עצמם, וגם שהילד הפסיק להיות תוקפני בגן. לילדוף כותבת בדומה לך "מצאתי עידוד רב בידיעה שאפילו אחרי ארבע שנים אפשר לתקן תיקון כה משמעותי ובתוך שלושה חודשים בלבד (...)".

נעים מאוד. רוני. האתר משגע . אני רצה להעזר בו בכל קונפליקט או בעיה שצצה אז קודם תודה.

אני נמצאת בדילמה. אלה בת חצי שנה. מקסימה ביותר. בשלושה חודשים הראשונים היא שהתה במנשא זמן רב, נרדמה במנשא או סתם צפתה בנעשה מסביב. אט אט היא גילתה שעל אמא הכי טוב והיא לא היתה מוכנה לישון במיטה אם אני לא מצטרפת אליה. שעות פנאי בודדות חסרו לי מאוד אז החלטתנו לצאת למסע חיפוש של אלטרנטיבות ולהרגילה למעבר עדין מהמנשא למיטה יחד איתי ורק אחרי שהיא נרדמת לקום להמשך עיסוקיי. לפני חודש התחיל לכאוב לי הגב והחזקתי את אלה בידיים כולל כדי להרדימה, המנשא (ויש לי כמה ) פשוט שובר לי את הגב והאמת שהיום גם הנשיאה על הידיים . אני רוצה למלא את צרכייך אבל אני מרגישה שדרך ההירדמות הזאת קשה לי וגם לה כי בלי העזרה שלי היא פשוט לא נרדמת . האם יש למשהי עצה בשבילי להקניית הרגל חדש להרדמת אלה.

אם הדף עדיין פעיל - הייתי רוצה להוסיף שאלה:
אני מאוד רוצה ומשתדלת להחזיק את הגורון שלי על הידיים או במנשא כמה שיותר. הבעיה היא שאנחנו גרים בדירה קטנה, ובחום הנוראי של יולי קשה לצאת החוצה לפני 5 אחה"צ. אז יוצא שרוב היום הוא דווקא לא על הידיים, כי כמה אני יכולה ללכת הלוך ושוב בדירה קטנה? (והוא גם די גדול בעזרת השם). וגם עבודות בית קשה לי לעשות איתו במנשא, ואני פשוט שמה אותו בנדנדה לידי שיסתכל עליי. אני מרגישה די אשמה שהוא מבלה על הידיים כל כך מעט יחסית, ורוב היום נאלץ לשכב על השטיחון שלו או בנדנדה.. (מאוד פסיבי). רק כשאנחנו מטיילים או הולכים לגן משחקים הוא במנשא.
למשהו יש פתרון/ רעיון איך "להזיז" אותו יותר? הבנתי שזה גם טוב לעיכול וכדומה להיות על הידיים.
תודה מראש

עירית_לוי

הי רעננית

אני כל כך מבינה אותך. לפני שנה בדיוק הייתי בסיטואציה דומה.
האפרוחית שלי היתה פיצקי, יצאנו החוצה רק אחה"צ, ובילינו שתינו שעות ארוכות בתוך הבית.

וגם עבודות בית קשה לי לעשות איתו במנשא.
בן כמה הוא ובאיזה מנשא את משתמשת? האם ניסית לשאת אותו על הגב בזמן עבודות הבית?
את באמת לא צריכה ללכת הלוך חזור בדירה סתם בשביל ללכת, אבל אם את כבר בין כה בתנועה (בזמן עבודות בית) אולי כדאי למצוא תנוחת נשיאה שתהיה נוחה לשניכם?

בנוסף, בטח יש דברים שאת עושה בישיבה (קריאה, כתיבה, דיבור בטלפון). בזמן הזה את יכולה להחזיק אותו על הידיים גם ללא מנשא. פעולות כאלה מותירות לך יד אחת פנויה והוא יכול להנות בינתיים ממגע גופך, להריח את הריח שלך, לשמוע את הקול שלך מקרוב.

האם את לבד כל היום בדירה? אם כן, את יכולה להזמין אלייך הביתה עוד אמא עם תינוק או ילדים גדולים יותר, או אפילו כמה אימהות. אם יהיו ביניהן כאלה שהתינוקות שלהן כבר זוחלים או הולכים, תוכלי להעזר מדי פעם בעוד זוג ידיים. סביר להניח שלתינוק שלך יהיה נעים לשמוע עוד קולות וצחוק של ילדים (בתי אהבה את זה מאוד). בקרים כאלה את יכולה לבלות גם בבתים אחרים, לאו דווקא אצלך.

עוד הצעות שכוללות מגע ותנועה:

להכנס יחד איתו למקלחת כשהוא על הידיים שלך. בחום הזה זה ממש כיף.
ללמוד עיסוי תינוקות או יוגה לתינוקות. שניכם תהנו מזה.

ולא לשכוח שבסוף מגיע הסתיו

תודה, אחלה רעיונות (בעיקר המקלחת). ננסה ונעדכן

פשושי בן שנה (ביום שישי הזה, בע"ה). בחיצה השנה הראשונה של חייו הי'ה כמעט כל היום על המנשא, וישן איתי (עד היום) במיטה. גם כיום, כשאני יוצאת לנסיעות, או מבשלת/מכבסת/שוטפת כלים, לרוב הוא על המנשא.
הוא (כמו הבת של רוני רון) נרדם רק בעזרתי- או על המנשא, ואז בד"כ אם אני מורידה אותו הוא מתעורר, או בהנקה, ואז הרבה פעמים נשאר לישון אחרי שאני מניחה אותו במיטה, אבל במהלך הלילה מתעורר, ואם אני רוצה להשאר ערה, עליי להכנס שוב למיטה, להניק ולחכות שירדם, ואז לשוב לעיסוקיי.
בשבוע האחרון הוא פשוט לא יורד ממני.
אני יודעת שזה לא פינוק, אלא צורך, אבל ממש קשה לי.
כי אני מפשפשת אותו, וזה אומר להרים אותו לפחות 7- 8 פעמים בשביל לפשפש, ועוד איזה 4-5 להרים (או להתכופף) כדי להחליף מכנסיים שנרטבו, ולנגב שלולית, ועוד איזה כמה פעמים להעביר אותו ממקומות מסויימים (אנו אצל ההורים כרגע) שלא יגרום נזק לעצמו- או לסביבה.
ויוצא שכשהוא צריך אותי שארים אותו, אני כבר לא מסוגלת.... פיזית.גם נפשית, אבל בעיקר פיזית- כי הגב מציק לי, ולאחרונה הוא ממש נתן קפיצה במשקל והגובה שלו (הוא בגובה של בני ובנות שנתיים שאני מכירה), והמנשא שלי לא מסתדר לי, וחם-חם-חם!!!
ויוצא שהוא כל הזמן מבקש על הידיים, ורוב הזמן הוא באמת על הידיים, וכשהוא עליי- הוא מטפס עליי, וזוחל מהצד הזה של הספה לצד שני (או הנדנדה), ואני מניחה שאני מתרשלת בתפקידי, ואמורה לשבת לשחק איתו, ואולי זה באמת החסך כאן, שאני משאירה אותו לבד מדי.....
אבל איך אני מתמודדת עם ימים שהוא לא מוכן לרדת ממני, וכשהוא על המנשא הוא מתפתל לראות מה קורה, וזה מקשה עליי...?

אבל איך אני מתמודדת עם ימים שהוא לא מוכן לרדת ממני,
בימים כאלו, אולי כדאי להפגש עם ילדים אחרים?
אצלנו זה מאוד מאוד עזר.

כן, זה על פניו נראה פתרון קל.... אבל לא כשאת במושב שכדי להגיע לאנשהו צריך 2 אוטובוסים, וגם אצל החברה הכי קרובה (גיאוגרפית) כל הזמן אצטרך למנוע ממנו להכנס למטבח שלה (שמורכב מארונות פתוחים המכוסים בוילונות....), או לצאת למרפסת (6 מדרגות, והוא עוד לא מיומן , או לחילופין כ"כ חם שזה פשוט טירוף!) ........
ונגיד ללכת למגרש משחקים- לא יותר טוב- הוא עדיין לא הולך, וצריך להשגיח עליו, ו , ו,
בקיצור- זה קצת יותר מסובך ממה שאת מתארת- לפחות בשבילי.
אני לא יכולה כבר !
עד שנעבור!!!!!!
רציתי לשאול - האם שנה זה הגיל שכבר צריך להתחיל ממש לשבת איתו- ולהרכיב פאזל "גס" מעץ, או לבנות מגדל, או להכניס לקופסה, ושהוא יפרק/יוציא? זתומרת להפעיל אותו? אולי הוא פשוט נורא צריך את תשומת ליבי ואני לא מבינה אותו?

לא קראתי לעומק את כל השרשור אז אתייחס רק לסוף. לדעתי, בגיל שנה אפשר להציע להציע לילד פאזל פשוט (לדוגמא עיגולים בגדלים שונים - הכי ממולץ ולא פרות וכד') קוביות רכות לבניית מגדל ומשחקים קנויים או עשויים בבית של הכנסת חפצים בגדלים שונים לכלי למשל כמו כוסות פלסטיק הנכנסות אחת בתוך השנייה ואפשר להרכיב מהן מגדל.
אני נתתי לילדונת בעיקר משחקים שהכנתי בעקבות הגננת של הבן הבכור:
בקבוק פלסטיק עם פתח די רחב (אני השתמשתי בבקבוק של מיץ סחוט טרי של פריגת)לכל בקבוק להציע לילד להכניס חפצים שונים: פקקי פלסטיק של שתייה קלה, פונפונים צבעוניים, קשים צבעוניים, מקלות ארטיק וכד'.
הקטנה ישבה מרותקת זמן רב. אני ישבתי איתה שתיים שלוש דקות ושחקנו יחד במשחק ואחר כך המשכתי בעיסוקי לידה והיא שחקה לבד.

האם שנה זה הגיל שכבר צריך להתחיל ממש לשבת איתו- ולהרכיב פאזל "גס" מעץ, או לבנות מגדל, או להכניס לקופסה, ושהוא יפרק/יוציא? זתומרת להפעיל אותו? אולי הוא פשוט נורא צריך את תשומת ליבי ואני לא מבינה אותו?
ממש לא "צריך". את יכולה להציע לו משחקים שונים אבל איך הוא ישחק בהם - זה עניין שלו.
בדרך כלל כשאמא מוצאת לעצמה עיסוק מעניין ומוחשי, הילד מפסיק להתלונן. ראי התרכזות בילד .

הברבורית שלי בת חמישה וחצי חדשים.
בימים האחרונים קשה איתה מאד! במיוחד בשעות הערב והלילה. היא מתעוררת משינה בבכי קורע לב.
מהשעה שבע בערב בערך היא בוכייה.
אנני יודעת איך להקל עליה, ברור שהיא סובלת ממשהו, אבל אין לה חום או משהו ברור.
אני מנסה לנחם אותה כשאני מרימה אותה על הידיים. זה לא תמיד עובד.
במשך היום היא כמעט כל הזמן עלי או במנשא או על הידיים.
אולי זה קשור לזה שהתחלתי לתת לה אוכל מרוסק?
אשמח לתגובות, רעיונות, תובנות.

באופן טבעי

באופן טבעי