עירית לוי

[פלוני_אלמונית*]

עיריתוש אהובה,
הסתכלתי בתמונות והתרגשתי מאד,
שתיכן כל כך יפות

[עירית_לוי]

תודה רבה.

[נוסעת_סמויה*]

שתיכן כל כך יפות

[בשמת_א*]

שתיכן כל כך יפות
אני מאוד משתתפת בצערך!

(אלס שם הולנדי, לא?)

[בעדינות_בעדינות*]

משתתפת בצערך.
~(נפגשנו לפני כמה שנים, א.א.ל.ט סיפרת לי אז שהיא מאד חולה, נדמה לי שהיתה מאושפזת, והיית מאד מודאגת.
אמרת לי כמה את קשורה אליה. התמונות מאד מרגשות, יש בהן רגש חם ועמוק)~

[עירית_לוי]

תודה.


(אלס שם הולנדי, לא?)
כן.
בהולנדית מאייתים Else.
בשמת - איזו בקיאות!
לסבתא שלי (ולאמא שלי גם, ובעצם אפשר לומר שגם לי במובן מסויים) יש סיפור-חיים-שלא-יאמן שמתחיל בהולנד ומסתיים בישראל.
חשבתי לכתוב אותו תוך כדי שאני נפרדת ממנה.

נפגשנו לפני כמה שנים, א.א.ל.ט סיפרת לי אז שהיא מאד חולה, נדמה לי שהיתה מאושפזת, והיית מאד מודאגת.
לא זוכרת שסיפרתי אבל היא באמת היתה מאושפזת לפני כמה שנים.
אבל היא התאוששה ורוב הזמן היתה בריאה למדי.
אחת הנחמות שלי היא שהיא זכתה למות במיטה שלה, בלי התערבויות, עם ליווי של אחות ורופא שהקלו עליה עם מורפיום לשיכוך כאבים. כך היא ביקשה.

[ענת_ב_פ*]

היי מותק,
משתתפת בצערך וגם בתחושות ההקלה על איך שנפרדה מהעולם הזה.
אני בטוחה שהסיפור חיים מרתק
נשיקות

[חן_נושי*]

עיריתק'ה,
הסיפור של סבתך ואמך לא יוצא לי מהראש מאז שיחתינו.
את חייבת לכתוב אותו.
וכשהתבוננתי בתמונותיה באלבום חשבתי על כל זה.
חיבוק גדול ואהבה
חן.

[בשמת_א*]

מחכה לסיפור.
(אני יודעת קצת הולנדית ואפשר גם להגיד שיש לי קרובת משפחה מנישואין ששמה אלס ושם משפחתה כשמי. אפשר לראות את שמה על ספרי ילדים שאיירה (-: ).

[שרון_צ*]

...כי כולנו, כן כולנו, כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו, הולך מעימנו, משהו מת בנו, משהו נשאר איתו...
|חיבוק|

[הדס_מצוי*]

עירית יקרה,

באתי להודות וראיתי שנפרדת מסבתך.
ביקרתי באלבום וחשבתי לעצמי "איזה יופי, כל כך הרבה אהבה".

אני משתתפת בצערך ושולחת חיבוק.

[עירית_לוי]

תודה רבה.

מחר מסתיימת השבעה.
.

.
זה הסיפור של סבא וסבתא שלי, והסיפור של אמא שלי,
ושל עוד אנשים שחייהם שזורים בו.
.


"...האירוע החשוב ביותר בפרק הזמן הזה הוא הלידה של מרים-קלרה, שנקראה על שם שתי הסבתות. היא נולדה ב-28 ליוני 1942, הלידה היתה תקינה ואלס הניקה אותה. הלידה שלה היתה עבורנו ברכה מכיוון שכך היה קל יותר לשאת את הלחץ מבחוץ, אך מצד שני היא היוותה גם דאגה גדולה ואחריות עצומה, מכיוון שהילדה נולדה בדיוק כאשר הגיעה אותה ידיעה איומה על גירוש קרוב..."

התינוקת הזאת היא אמא שלי.

היא נולדה בהולנד בעיצומה של מלחמת העולם השניה. באותם ימים ההגבלות על היהודים כבר היו רבות. הגירוש אותו מזכיר סבא שלי במכתב הוא למעשה המשלוחים של היהודים למחנות העבודה והריכוז. סבתא וסבא שלי, אלס וסלי, התכוונו להתחבא, כפי שעשו רבים בהולנד באותה תקופה על מנת להימנע מהגירוש.

שתי האפשרויות – להסתתר או להישלח למחנה, היו טרגיות עבור משפחות עם תינוקות: מצד אחד, בלתי אפשרי לשמור על דממה שנדרשת במקום מסתור. מצד שני, השמועות שהגיעו מהמחנות סיפרו על אחוז תמותה גבוה של התינוקות שם.

האופציה השלישית היתה טרגית לא פחות אבל יכלה להציל את חייה של התינוקת הזאת: למסור אותה לאימוץ זמני אצל משפחה נוצרית. המחשבה הזאת היתה בלתי נסבלת עבור סבא וסבתא שלי, והם דחו ודחו את הרגע.

"...ב-26 למאי היה הגירוש הראשון הגדול במרכז אמסטרדם. החלטנו אז כי כבר הגיעה השעה שמרים תעזוב אותנו. ...באותו יום המצב היה כבר חמור למדי והחלטנו אז כי באמת הגיע הזמן... גב' כהן שהיתה "משוגעת" על מרים הקטנה, שלחה אלינו באותו בוקר בחורה והודעה שנוכל לסמוך עליה לגמרי. בחורה זו, גברת גרוטנד, באה לקחת את הילדה אך לא הרשו לנו לדעת לאן. היא הודיעה לנו כי מסמכי הילדה מסודרים ואין לנו מקום לדאגה. ...סיכמנו איתה אז כי היא תמסור הפרטים על מקום המחבוא של מרים לעורך הדין שלי וכן לאיגוד הנוצרים הפרוטסטנטיים כדי שנוכל למצאה לאחר מכן. הודעתי לה גם על כתובתכם, כיוון שרציתי שהילדה תגדל ב"אֶרֶץ", במקרה ולא נעבור תקופה זו..."

ב- 26 למאי 1943, בגיל 11 חודשים, אמא שלי נפרדה מהוריה. כמובן ללא כל יכולת להבין למה ומדוע. למה פתאום אין אמא ואבא, למה פתאום החלב מגיע מבקבוק ולא מאמא, מי אלה האנשים הזרים האלה, למה פתאום לא קוראים לה מרים אלא סנדרה. למה פתאום מדברים אליה בשפה זרה ומוזרה (האם המאמצת היתה ממוצא צרפתי) ולא בשפת האם (הולנדית) שהיא מכירה.

אם שמים לרגע בצד את טראומת הפרידה, אז על פניו אני יכולה לספר שתנאי המסתור היו טובים מאוד. אמא שלי הוסתרה אצל משפחה נוצרית חמה. סודרו לה ניירות רשמיים שהעידו עליה שהיא אלכסנדרה קופרס, תינוקת נוצרייה, יתומה, שאומצה באופן רשמי על ידי אותה משפחה. את הסודיות הם דרשו כדי למנוע מהשמועה מלהגיע לגרמנים. האב, פרופסור באוניברסיטה המקומית היה פילוסוף ידוע שבשנת 1939 כתב ספר בגנות האינטישמיות ולכן נאסר גם לתקופה מסויימת, ואולי זו היתה סיבה נוספת לזהירות היתר בה נקטו.

סבא וסבתא שלי חזרו באותו הערב הביתה בידיים ריקות (וסבתא שלי עם חזה גדוש בחלב) וכבר לא הספיקו לרדת למחתרת. הם נאסרו ונשלחו למחנה מעצר בשם ווסטרבורק, ומשם לברגן-בלזן. עברו עליהם שם שנתיים קשות של רעב והתעללות כמו שעברו על רבים. הוריהם מתו וגם רבים מחבריהם.

באפריל 1945, כאשר הם חולים מאוד ובתת משקל גדול, סבא וסבתא שלי הועלו על רכבת כשהיעד הוא טרזינשטאט. המסע היה איטי ומסוכן מ"הרגיל" מכיוון שהוא נעשה מול התקפת הצבא האמריקאי והרוסי.

"..במשך הנסיעה ברכבת נפטרו כ-600 איש, מתוך 2500. סיבת המוות היתה אפיסת כוחות וטיפוס הבהרות. נסענו תמיד לפני החזית ואחר כך שוב עמדנו איזה חצי יום, ושוב חזרנו אחורנית כי האמריקאים הגיחו מולנו. נסענו דרך ברלין או יותר נכון מה שפעם נקרא ברלין. על כל פנים, הנסיעה היתה איומה. 5 פעמים היו התקפות צבאיות על הרכבת אשר בנס יצאנו מהן. את מתינו קברנו בצדי הדרך...הכל היה כה איום, עד שאיני מסוגל בכלל לתאר זאת...לבסוף בשבת, 21 באפריל לא יכולנו להמשיך. לפנינו היו האמריקאים ומאחורינו הרוסים. הרכבת עמדה וחיכינו בסבלנות לצד שיבוא להצילנו..."

הפסקת האש תפסה אותם באמצע הדרך ועצרה את הרכבת. חייהם ניצלו.
^{(רכבת זו כונתה לאחר מכן our]הרכבת האבודה collections[/po]/lost train/).}

הם חזרו הביתה ומיד החלו לחפש את אימי. אותה גברת גרוטנד ששנתיים קודם היתה אמורה למסור את הפרטים על מקום המחבוא של אימי התינוקת לעורך הדין לא הספיקה לעשות זאת מכיוון שבדרכה חזרה היא נתפסה על ידי הגרמנים ונשלחה אף היא למחנות. למרבה המזל היא שרדה ובמאמצים רבים הם הצליחו לאתר אותה. ברגע שקיבלו את הכתובת הם שלחו לשם חבר מכיוון שהם עצמם, בגלל מצבם הפיזי, עדיין לא היו מסוגלים לעמוד במסע ארוך כזה.

ההורים המאמצים סירבו למסור את הילדה לאדם זר שאיננו ההורה הביולוגי, וכך הם נאלצו לחכות כחודשיים עד שהתחזקו מעט והיו מסוגלים לעשות בעצמם את המסע. בינתיים הם התייעצו עם פסיכולוג ותכננו בקפידה את המפגש המחודש עם בתם. הוא המליץ על היכרות מדורגת והסתגלות בת שלושה שבועות לפני השיבה הביתה.

ביתם שלא זכרה אותם ולא ידעה שהיא ביתם היתה סנדרה בת השלוש, דוברת צרפתית. אמא שלי.

ושוב אמא שלי נפרדה מהוריה, הפעם ההורים המאמצים. שוב בלי כל יכולת להבין למה ומדוע. למה פתאום אין אמא ואבא, מי אלה האנשים הזרים האלה, למה פתאום לא קוראים לה סנדרה אלא מרים. למה פתאום מדברים אליה בשפה זרה ומוזרה (הולנדית) ולא בשפה שהיא מכירה...

.
.
.
זה ממש ממש על קצה המזלג.
הציטוטים הם קטעים ממכתבים שסבא שלי כתב לאחותו שבישראל ביולי 1945 מיד לאחר שמצאו את אמא שלי.

כמה שנים אחר כך נולד להם ילד נוסף, דוד שלי. הם מכרו את רכושם, עלו לארץ, הפכו לחקלאים בגיל מבוגר יחסית, ובנו בית ומשק פה בכפר שחלק גדול ממייסדיו הם מעולי הולנד. סבא שלי נפטר בשנת 1981 כשהוא בן 81. סבתא שלי נפטרה השבוע, ב- 12 לנובמבר. בעוד 4 חודשים היה אמור לחול יום הולדתה ה- 101.

ושוב אמא שלי נפרדת מאמא שלה.
בפעם השלישית והאחרונה.

סבתי היתה אישה עדינה מאין-כמותה, אדיבה ונדיבה. הייתי הנכדה הבכורה שלה. תמיד היינו מאוד קרובות. כשאמא שלי חזרה לעבודה בתום חופשת הלידה, סבתא שלי טיפלה בי עד שהתחלתי ללכת לגן. ותמיד נתנה לי להרגיש ולדעת שעבורה אני משהו מיוחד. בנוסף לעדינות יוצאת הדופן שלה, הקבלה ללא תנאי זו החוויה שנשארה לי מהקשר שלנו.

יהי זכרה מבורך.
.
.
<תוספת מאוחרת: 3 שנים אח"כ, בנובמבר 2012, החיים כתבו המשך לסיפור. הוספתי אותו כאן: עירית לוי (2012-11-15T23:20:34) >

[ירושלמית*]

עירית
מצער לשמוע על אבדן של קשר כל כך מטיב ומיוחד
תזכי לבשורות טובות ולנחמות

[נוסעת_סמויה*]

קראתי בהתרגשות.

[מיה_גל*]

עירית אהובה - אני קוראת ובוכה...
סיפור מרגש מאד מאד

ואת - את באמת משהו מיוחד

[סיגל_ב*]

וואו, איזה סיפור מרגש.
סיימתי לקרוא עם דמעות.

אני משתתפת בצערך ושולחת לך חיבוקים מנחמים.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_מצער לשמוע על אבדן של קשר כל כך מטיב ומיוחד
תזכי לבשורות טובות ולנחמות_

[הדס_מצוי*]

עירית אהובה - אני קוראת ובוכה...

גם אני.

ואני מרגישה שהם חיים דרכך.

[חן_נושי*]

אוי עיריתק'ה...
אני יושבת פה מול המסך, בבית שלי הנעים והשלו, מניקה את נבו,
ועל אף שזו פעם שניה שאני שומעת את הסיפור אני
קוראת את דברייך והדמעות זולגות-זולגות...
לא יכולה להמנע מהמחשבה כמה החיים שלנו נוחים ובטוחים לעומת מה שעברו האמהות והסבתות שלנו.
שולחת לך חיבוק
ומתקשרת אליך...
חן.

[תמרול_ה*]

עירית,
הסיפור הזה כל כך מלא בעוצמה ובעדינות ובאהבה.
אני משתתפת בצערך ושולחת לך חיבוקים מנחמים

[יול_יול*]

עיריתוש אהובה,
גם אני בוכה,
תודה שכתבת,
אוהבת אותך

[בשמת_א*]

_איזה סיפור מרגש.
סיימתי לקרוא עם דמעות.
אני משתתפת בצערך ושולחת לך חיבוקים מנחמים_

[עירית_לוי]

תודה לכן על התגובות המרגשות.
אני כל כך שמחה שכתבתי את הסיפור. זה עשה לי טוב.

יש לי כוונה בשנה הקרובה לכתוב אותו בצורה מקיפה יותר. יש לסיפור הזה עוד הרבה מאוד ניואנסים וזויות. למשל, הפרידה מהמשפחה המאמצת כללה גם פרידה מאחות מאמצת אליה אמא שלי המשיכה להתגעגע, יש את השלב של ההסתגלות להורים הביולוגיים, את ההסתגלות שלהם חזרה לחיים (תקופה מסויימת הם גרו אצל חברים שלא היו במחנות כי הספיקו להסתתר, כי סבא וסבתא שלי, הם עצמם היו חלשים עדיין מכדי לטפל בעצמם), הקושי של המשפחה המאמצת בפרידה הזאת וההסתגלות שלהם, העליה לארץ שהיא עוד שינוי דרמטי בחיים. ועוד ועוד. אז נראה, אולי עוד אכתוב...

[בעדינות_בעדינות*]

עירית, הסיפור של המשפחה שלך מאד מעניין ומרגש.
מצד אחד היה להם מזל (לעומת אחרים), מצד שני, לא פשוט להמשיך לחיות עם זכרונות מחוויות כאלה...

[בעדינות_בעדינות*]

אני כ"כ שמחה שחזרת לכתוב.

אולי את זוכרת, דיברנו פעם בטלפון.
אמרתי לך מה הפיתרון שלי לכל מיני אנשים ומצבים שקשה לי איתם ובהם.
אמרת שלך יש פיתרונות שונים (שלדעתי הם הרבה יותר מוצלחים מהפתרון שלי)
אבל אני לא מצליחה (עדיין) ליישם.

בעזרת הכתיבה שלך, בדפים השונים, אני קצת קצת מתקרבת (אני מקוה) למה שאמרת לי..
אז תודה רבה לך @}

[עוקבת*]

עירית, אני עוקבת אחרי השיחה בדף מבקשת עצה בהתמודדות עם רגשות ורציתי להגיד לך שהיא מרתקת. מאוד נהנת לקרוא אותך.

[עירית_לוי]

תודה. נעים לשמוע .

[בשמת_א*]

עירית, אני עוקבת אחרי השיחה בדף מבקשת עצה בהתמודדות עם רגשות ורציתי להגיד לך שהיא מרתקת. מאוד נהנית לקרוא אותך
כנ"ל (-:

[עירית_לוי]

[בשמת_א*]

(-:

[ב_עילום*]

הי עירית נכנסתי כדי להודות לך על הקישור המבורך עם סתיו פטר ונשביתי בסיפור שסופר כאן.
וואו.
@}

[שבע_יהלום*]

שלום
אני לא יודעת אם את מכירה או לא מכירה את הדף שלי
אם תוכלי ותרצי לקרוא בו ולהוסיף ממילות חכמתך, אשמח.

[שבע_יהלום*]

הדף שבע יהלום (-:

[יערה*]

_הי עירית,
מנסחת אחרת את הבקשה(אולי זה לא היה ברור שזה ציטוט משיר)
אני לא יודעת אם את מכירה או לא מכירה את הדף שלי
אם תוכלי ותרצי לקרוא בו ולהוסיף ממילות חכמתך, אשמח פגישות עיוורות?
תודה
יערה._

[עירית_לוי]

יערה, אכתוב לך בשמחה,
מה שכתבת היה ברור לגמרי קודם, אני מכירה את השיר
לא הייתי כאן שבוע ועכשיו יקח לי זמן לעשות השלמות קריאה של דפים ארוכים.
אם תוכלי למקד לי כאן בקצרה מהי בדיוק ההלתבטות, הדילמה, זה יקצר תהליכים...

[משתפת*]

עירית.
רוצה להתיעץ איתך גם כן.
נהנית מההדרכות שלך ואולי יש גם אחת בשבילי.

כתבתי משהו אחד, מחקתי ,והנה אני מנסה שוב מחדש ,קצת יותר בתמציתיות.

אני בסוף שנות העשרים לחיי, מחפשת ורוצה קשר זוגי, בריא.
מה לעשות שאני קצת משוגעת ?:-)
והנה הגיח לחיי לפני חודשיים בחור מקסים ששבה את ליבי במילים שלו ובנוכחות שלו,
הכול היה אינטנסיבי ומהיר (הקשר לא כלל מגע גופני מלא, לבקשתו) אבל גם אני וגם הוא ידענו שהוא טס תוך חודש וחצי לשבעה חודשים הרחק מכאן והקשר שהתחיל בסערה יצטרך לקבל החלטה מהירה.
הוא קיבל וחתך בפתאומיות. וכמו הסערה בה הקשר התחיל כך הוא נגמר.
יש לציין שאני סוג של חוזרת בתשובה, ז"א מבית דתי (דתי לייט זו ההגדרה הפנים מגזרית), הלכתי הסתובבתי וסוג של חזרתי.
למה "סוג של" ?כי אני תמיד רגל פה רגל שם - אוהבת ומאמינה ב-ה' יתברך, ומצד שני מחוברת לאנשים באשר הם.
לא הרבה בחורים מושכים את תשומת ליבי,לא הרבה בחורים מסובבים לי את הבטן באומנות שכזו...
הוא כן.
כדאי לציין שאמנם הוא בעל תשובה, אבל אומנות השרמנטיות עדיין אוחזת בו, ובעברו הוא היה סוג של שובר לבבות חמוד.
אז עכשיו הוא בתשובה ושובר לבבות של דוסיות
אני יודעת שזה סוג של דפוס גם אצלו, ואני יודעת שהוא מומחה בפלירטוט עם העולם, גם לי יש את התכונה הזאת ואני מזהה אנשים שכאלה.
מה ההתלבטות?
א.אני מרגישה שקצת הולכתי שולל, או יותר נכון אני מנסה להבין אם להאמין לכל הקירבה והאינטימיות שנוצרה ביננו או לשייך אותה לדפוס ההתנהגות שלו...
אני רוצה להאמין שהיו דברי אמת בדברים שלו...אוף.
ב.הוא לא יצר איתי קשר מאז שטס, וכן, אני באופן הכי לא "נשי" וקשה להשגה נורא רוצה ליצור איתו קשר. אני יודעת שלקח לי להתאושש מהבחור האחרון שכך סובב אותי בערך שנה
ואני נורא מפחדת שהסיפור יחזור על עצמו...ויותר מזה, אני ממש מרגישה שהיתה כאן הזדמנות למשהו טוב לצמוח ומאוד מאוכזבת שככה הוא חתך והלך...

אני מקווה שהייתי מובנת,
אשמח לשמוע דברים או לקבל נקודות למחשבה...
תודה רבה.
@}

[יערה*]

אוקי... תודה.... אנסה לתמצת , אני רוצה להתחתן,
לאחר ניסיונות ושידוכים ועיניינים,החלטתי לחזור אל בחור שהיינו חברים בצבא (לפני כ13 שנה) זו היתה אהבה ראשונה וחזקה שלא הטשטשה עם השנים, ובימים אלה אנחנו בסערות רגשות של אהבה\כעס\פחד ועוד רגשות מאוד חזקים.
בעצם השאלה היא האם יש דבר כזה רגשות חזקים מידי ובגלל זה לא כדאי להתחתן? (כי זה נורא קשה, אני כל כך בכיתי על שטות קטנה ביותר של התנהגות לא הכי מתחשבת מצידו) והאם זה נשמע לך אפשרי? כל כך מפחדת מצד אחד ומצד שני כל כך רוצה כבר להתחתן ולהביא ילדים ולא יכולה לחשוב עלי עם מישהו אחר חוץ ממנו, התגברנו על הריב האחרון והכיוון הוא שנעבוד על זה ביחד. אני יודעת שהוא תמיד ירצה אותי, אך חוששת מהרגעים שאני פחות רוצה אותו. עם כל החברים שהיו לי אני נפרדתי מהם. מקווה שאצליח לא לרצות להפרד הפעם. כי אני כבר בת 31 ...
תודה בכל מקרה, לילה טוב..(@ZZZZ)

[יערה*]

הי
משתפת יש בינינו דברים דומים, גם אני חוזרת בתשובה (אך לא "לייט") וגם "קצת משוגעת" שרוצה זוגיות...
אני לא מומחית אך קפץ לי לכתוב לך שיש הרגשה מדברייך שנפלת לבור שבעצמך חפרת. לדעתי היה עדיף לך להמנע מלהכנס לקשר בידיעה
שהוא טס תוך חודש וחצי לשבעה חודשים הרחק מכאן ואני לא רוצה לבאס אבל זה נשמע פחות טוב ש
הוא לא יצר איתי קשר מאז שטס... טוב אני משארת שלא חידשתי .... אולי לעירית יהיו דברים יותר מעודדים ...
כל טוב, ושנמצא את זיווגנו האמיתי במהרה.{

[בשמת_א*]

תשמעי, קראתי אותך עכשיו כותבת בעצם על אותו דבר בשלושה דפים ברציפות, התפעלתי עמוקות, ולקחתי הכל לתשומת לבי.
את קולטת שאת עוזרת גם לאנשים שבכלל לא ביקשו? (-:


(לא ייאמן כמה אני בסדר. תראי מה השעה, אני לא במיטה אלא פה !!! ואני ממש בסדר. זה ממש בסדר. אני אמשיך לתרגל, כתבת להיא שבסוף מאמינים לזה (-: ).

[משתפת*]

עירית,

קראתי קצת מהדברים שכתבת ב מבקשת עצה בהתמודדות עם רגשות.
קראתי וקצת התרגשתי וקצת התביישתי.
נכון שרוב חיי נמנעתי מלהכנס למקומות שיש להם פוטנציאל של בור או של פגיעה,
נכון שאני מרגישה מנוצלת וזה סוג של מנגנון בריחה מתוחכם מפשוט לחיות את החיים.
אני מניחה שאני מפחדת להשאר לבד ומפחדת להיות ביחד,
ובאופן כללי אני מפחדת.
אחרת ,איך כל החיים שלי קרו כמו שהם קרו??
אני מרגישה כמו ילדה קטנה לא מרוצה ולא מסופקת.

היום יהיה יום טוב.

[עירית_לוי]

בשמת, אני שמחה! ותודה!

לא ייאמן כמה אני בסדר. תראי מה השעה, אני לא במיטה אלא פה !!! ואני ממש בסדר. זה ממש בסדר. אני אמשיך לתרגל, כתבת להיא שבסוף מאמינים לזה

אין עלייך.
תנסי למשך יום אחד שלם ורצוף לתת לעצמך רשות בכ-ל רגע להיות מי שאת, להרגיש מה שאת מרגישה, לעשות מה שאת עושה ולחשוב כל מחשבה שעולה במוחך. אבל על כל פיפס. "מותר לי", "זה בסדר", "אני נותנת לעצמי רשות". בלי הסברים, מבלי להכנס להצדקות של למה זה בסדר. פשוט כי זה המכלול הנפלא של מי שאת . זה מאוד משחרר.

יערה ו משתפת, אענה לכן בקרוב. יש לי קודם חוב ישן ל-שבע יהלום.

[עירית_לוי]

יערה בוקר טוב ,

חכי.
חכי... לאט לאט.

על פני השטח יש לך רצון גדול להתחתן, וזה נהדר ומשמח.
מתחת לפני השטח עולה לי תחושה של בריחה, של בהילות. זו תחושה שלי, ואת תגידי אם היא מדוייקת עבורך:
זה כאילו שאת מנסה לברוח ממשהו. כאילו יש לך ציפיה, אולי לא לגמרי מודעת, שהחתונה הזאת תציל אותך ממשהו. שלאחריה יגיע איזשהו שקט פנימי.

לתחושתי - את שמה את הפוקוס על חתונה אבל זו לא באמת החתונה. זו אשליה, יקירתי.
זה הפנים, זה לא החוץ. ולכן גם הרגיעה תבוא מבפנים ולא מבחוץ. החתונה אולי תביא איזושהי תחושת היי זמנית, אבל לא רגיעה אמיתית.

למה לא למהר?
משתי סיבות:

1. במצב כזה את גם לא באמת חופשייה לבחור את המיועד מתוך שיקול דעת. יש פה הרבה אלמנטים אחרים שכביכול בוחרים במקומך.
2. את מכניסה את עצמך לאשליה שעלולה להתנפץ לך בפרצוף: הרי האיש, ולא משנה מי זה יהיה, לא באמת יצליח לספק לך את החוויה הפנימית שאת כמהה לה, ובמוקדם או במאוחר יעלה מתוכך תסכול גדול על כך, והתסכול הזה יופנה כלפיו בכל הכוח ובכל הסערה שאת יודעת שיכולה לצאת ממך .

את לא צריכה ולא אמורה לוותר על הרצון ועל הכמיהה להתחתן!

אני מציעה להאט את הקצב, לא לפעול מתוך בהילות, להמשיך להתלבט,
ותוך כדי כך להפנות את הפוקוס פנימה, ולבחון:

האם יכול להיות שתסמני לעצמך וי על חתונה אבל אי השקט הזה שבתוכך ימשיך?
מה את באמת רוצה? איזו חוויה פנימית?
מאיזו חוויה פנימית את בורחת?
מה זה הדבר הזה שאת באמת כמהה אליו? (אם עולה לך כאן תשובה שכרוכה במישהו אחר אני מציעה לך לשאול שוב. יש לי תחושה שהכמיהה הזאת קשורה רק אלייך).

.
.

משתפת ,

נדמה לי שנפלת מולו לבור של קורבן. הוא עשה לך ואת כביכול, אני מדגישה כביכול, בעמדה פסיבית.
במציאות זה לא מדוייק, זו יותר עמדה פנימית פסיבית שאפשר לבחור לבוא ממנה, או לא.
כרגע את באה ממנה באופן אוטומטי כי לשם הדפוסים שלך כיוונו אותך (אז גם אין מה להתבאס על עצמך), ומתוך תהליך מודע את תוכלי לבחור לבוא מעמדה אחרת.

מהרגע הראשון שניכם נדלקתם, שניכם הרגשתם קירבה ואינטימיות, היה ביניכם חיבור מעולה, ושניכם, שימי לב, שניכם, גם את, לא רק הוא, ידעתם שהוא עומד לטוס לחו"ל.
הכל היה אמיתי – גם חווית הקירבה והאהבה וגם הידיעה שזה זמני. הוא לא הוליך אותך שולל. האהבה היתה חזקה ואמיתית נכון לאותו הרגע, והידיעה שהוא עומד לנסוע גם היתה שם כל הזמן ברקע.

איפה את נפלת?
הוא צ'ארמר.
הזמנת לעצמך צ'ארמר מהתפריט . כנראה לא סתם.

ובהיותו כזה הוא סיפק לך חוויה, חוויה שעבורך ספציפית היא ממכרת בטירוף, של "אני אהובה, רצויה ונחשקת".
ואז, אופס, הוא סגר את הברז של החוויה.
נתן לך ממתק ומיד חטף לך אותו
ואופס – את הפכת להיות קורבן שלו. הוא ה"מניאק", את ה"פאסיבית" שמחכה, ושנשאבת למחשבות אובססיביות (אני רוצה להאמין שהיו דברי אמת בדברים שלו...אוף) שמטרתן לשמר את החוויה ההיא שהוא איפשר לך לחוות.

הכל אוטומטי. אין בחירה ואין נעליים. ולכן אין לך מה לכעוס על עצמך שנפלת לשם.
למה אוטומטי? כי הוא נגע לך בנקודה רגישה (אני מרשה לעצמי להרחיק לכת ולהגדיר אותה כ"לא אהובה ולא רצויה על ידי גברים").
נגע והלך.

אז בשלב ראשון תנסי להסתכל על כל זה, בחיוך, וללא כעס, לא על עצמך ולא עליו, עד כמה שאת יכולה.
ותראי אם זה נכון עבורך. אם זה מדבר אלייך.

ואחר כך:

_הוא לא יצר איתי קשר מאז שטס, וכן, אני באופן הכי לא "נשי" וקשה להשגה נורא רוצה ליצור איתו קשר. אני יודעת שלקח לי להתאושש מהבחור האחרון שכך סובב אותי בערך שנה
ואני נורא מפחדת שהסיפור יחזור על עצמו...ויותר מזה, אני ממש מרגישה שהיתה כאן הזדמנות למשהו טוב לצמוח ומאוד מאוכזבת שככה הוא חתך והלך..._
אם את מסתכלת על מה שכתבת כאן מתוך נקודת המבט שהצעתי בפיסקה הקודמת,
את יכולה לראות שהאכזבה והתסכול הם מהחוויה הנעימה שצצה ונלקחה ממך, ומהחוויה החלופית שקיבלת במקומה. שהיא ההיפך הגמור שלה.

המשהו הטוב שאת מדברת עליו הוא מערכת היחסים אבל יותר מזה – הוא ההבטחה שהיא טמנה בחובה לחוויה הפנימית ההיא שיש לך אשליה שרק מישהו מבחוץ, רק גבר, יכול לספק לך אותה.

ואז, אולי, זה לא אותו שאת רוצה, או לפחות לא רק אותו, אלא את החוויה הפנימית שהוא סיפק לך?
הוא ייצוג של משהו עבורך. זה לא רק אותו שאת כל כך רוצה אלא את עצמך חווה את עצמך אהובה. את מבינה? מה שאת כמהה לו כל כך זו חווית ה"אהובה-רצויה-נחשקת".
ולכן קשה לך להרפות, ולכן הבחור הקודם "סובב" אותך שנה בערך.
כי "אם הם הולכים אני נשארת בלי כלום, עם בור גדול וריק."

את לא יכולה להרפות ממנו בכוח,
ניסית עם הקודם וראית שאי אפשר,
אבל,
אם מעכשיו במערכות היחסים שלך תשימי את הפוקוס שלך על הנקודה הזאת,
אני מבטיחה לך שפרקי הזמן שבהם תהיי "מסובבת" ילכו ויתקצרו.
מבטיחה לך.

זו התנסות שאת, עבור ההתפתחות שלך, צריכה לעבור בתוכה,
אי אפשר לדלג עליה ואי אפשר לכופף לה בכוח את היד או לנעול אותה בקופסא.
ככל שתסכימי ללמד ממנה יותר מהר את מה שאת ביקשת ללמוד כשהזמנת אותה לחייך,
כך המקום הזה בתוכך שכמה לחוש אהוב ורצוי יתרכך, ויירגע, והאהבה העצמית והחוסן הפנימי יגדלו.

אם כל זה מדבר אלייך אוכל לכוון אותך ליישום מעשי יותר של כל זה.

[עוברת_אורח*]

עירית - מבקשת להביע את התפעלותי ותודתי על מה שאת כותבת בדף אני בסדר כולכם אשמים.
כיוון שאני מתמודדת עם אותן בעיות בדיוק, הדף מאד עוזר לי, והוא מאיר עיניים ונותן תקווה.
ישר כח!

[פלוני_אלמונית*]

שהחתונה הזאת תציל אותך ממשהו. שלאחריה יגיע איזשהו שקט פנימי. כן, בהחלט מרגישה כך, כי כשרבנו אז הרגשתי שיש לי 2 אפשרויות 1 לקבל את זה ולהשלים שזה הגבר שאני חיה איתו ולשמוח
ו2 לסרב לקבל את זה ולחפש מישהו שיותר מתאים לי.
אז מאמינה שאחרי החתונה בע"ה תהיה לי רק אופציה 1 לקבל ולשמוח. ולא אצטרך להתעסק עם הספק.
אך כמובן שאי אפשר בכח וההחלטה הזו צריכה להיות מתוך האמת והשקט וללא לחץ ולא משלה את עצמי.! כמובן! לא נכנעת למרות הרצון הברור .
האם יכול להיות שתסמני לעצמך וי על חתונה אבל אי השקט הזה שבתוכך ימשיך?
שאלה מעניינת אני חושבת שהאי שקט יבוא פשוט מכיוון אחר, (עבודה, יחסים אחרים, ) אך חושבת שיביא לי שקט וכח להיות אשה נשואה.

מה את באמת רוצה? איזו חוויה פנימית?
להיות חזקה ,יציבה ,אוהבת,אהובה,מקבלת,שקטה,להיות פחות לבד...להתפתח, לקבל,לתת....

מאיזו חוויה פנימית את בורחת?
לא בורחת,- רוצה לצאת מ"חווית הבדידות", אך אני מאוד מודעת ועובדת קשה על עצמי. אי אפשר להגיד- שאני בורחת! אני כאן!

מה זה הדבר הזה שאת באמת כמהה אליו? (אם עולה לך כאן תשובה שכרוכה במישהו אחר אני מציעה לך לשאול שוב. יש לי תחושה שהכמיהה הזאת קשורה רק אלייך).
אני חושבת שהתשובה לשאלה זו ברורה כבר... (מה שעניתי לשאלה "מה את באמת רוצה") בקיצור - א ה ב ה
תודה עירית, על נתינתך מחוכמתך...
כרגע... אני לא מתקדמת כי אין לי לאן. הבחור הזה יותר מידי כבד עלי ולוקח ממני את כוחי. כנראה שצריכה עדיין להיות לבד, לא יכול להיות שזוגיות דורשת מאמץ כל כך גדול על ההתחלה. אני מחכה לרגע שזה יבוא ביותר פשטות, בינתיים כל שנותר לי לעשות הוא להתכוונן...
שוב תודה, מכל הלב. שבוע טוב ומבורך.

[פלוני_אלמונית*]

_חכי.
חכי... לאט לאט._-כן, טוב(-: זו כמובן אני -יערה.

[עירית_לוי]

יערה, בהצלחה

[ענת_ב_פ*]

טוב, אם עדיין לא קפה בת"א אז לפחות באותו טור של מי פעיל עכשיו

[עוברת_אורח*]

הי עירית, העברתי את הדיון בינינו לבלוג שלי עוברת אורח מהגגת.

[אינטו_איציה*]

עירית,
תודה רבה.
המשתפת זו אני, אינטו איציה.
הדברים שכתבת נגעו לי מאוד,
הם מדוייקים עד להכאיב.
אכן הזמנתי אותו היישר מהתפריט, וכמוהו את כל הצ'ארמרים האחרים.
מדהים, כל הלשעברים הם סוג של מבולבלים קוסמי לב לכל הנשים...אבוי.
כן, בעברי הלא רחוק חייתי בצורה מאוד אינטימית עם המשפט - "לא אהובה ולא רצויה על ידי גברים",
היום זה כבר קצת התרחק ממני, תודה לאל על כך,
אבל עדיין שבויה בדפוסים, ועדיין מזמינה אלי שעורים בתור משוגעים למינהם שלא מוכנים להתחייב

אשמח מאוד להדרכה מעשית,
ואשמח אם זה יעיל יותר לעבור למייל או טלפון או משו אחר...
ו...תודה.
המילים שלך מלאות קסם וחכמה.
@}

[עירית_לוי]

הי אינטו איציה! זו את, נעים מאוד... .
שמחה שזה היה לך מדוייק למרות דקירת כאב.

אשמח מאוד להדרכה מעשית,
את עדיין באיזשהו קשר איתו? הוא עוד בתמונה, ברקע?
אם כן - זו ההצעה שלי לצעד הראשון: בכל פעם שאת נזכרת בו, חושבת עליו, מתכננת אסטרטגיה ליצירת קשר, תזכירי לעצמך שמה שעובר עלייך זו הימנעות מלחוש את חוויית ה"לא רצויה/אהובה".
לאט לאט תתחילי להבין בזמן אמת שאת, כאמור, יותר משרוצה אותו ספציפית רוצה לא לחוש לא אהובה ורוצה לחוש רצויה ואהובה. המנגנון ילך ויחשף, ו"הסרט" ילך ויתמוסס.
זה לתרגול ממש און ליין.

ואשמח אם זה יעיל יותר לעבור למייל או טלפון או משו אחר...
אין ספק שאינטראקציה מילולית היא יעילה יותר. את בשמחה מוזמנת ליצור קשר. המייל והטלפון שלי בראש הדף.

[חני_בונה*]

הי עירית,
באתי לאחל מזל טוב ליום ההולדת שלך
ולומר לך (ברוח המחכימון שהופיע כאן - שבעים פנים לתורה )
שהפן שאת מביאה מלמד ושופך אור.
תודה ואהבה
@}
ובינתיים הגיעה אלייך מתנה נוספת: כל גיל והשמחה שלו
תהני.
@}

[אמא_לשלושה*]

היי יקירתי

המון מזל טוב ליום הולדתך
מאחלת לך שהחיים תמיד יאירו לך פנים @}

[עוברת_אורח*]

באתי לאחל מזל טוב, ולומר המון המון תודה על כל מילותייך החכמות והנדיבות, בדף שלי ובכל האתר.
מקווה שהיה יום הולדת שמח, ושחלוף השנים מקרב אותך למי שאת ולמה שאת רוצה.

[יול_יול*]

גם פה מזל טוב,
\מחכה חגיגות שלנו

[עירית_לוי]

חני יקרה,
תודה על הפרגון ועל כל האהבה.
לגבי הגיל והשמחה - באמת אף פעם לא שמחתי להיות בגילי כמו השנה. המממ... נקווה שלא יעבור...

.
אמא לשלושה (לא זכרתי אם כבר עשית אאוטינג לשם שלך אז כתבתי ומחקתי),
תודה על הברכה,
ועל האור ועל כל כך הרבה תמיכה.
אין כמוך!

.
עוברת אורח,
תודה.
ובאמת באמת בשמחה רבה. שיחות כאלה הן גם כיף בשבילי, גם זכות גדולה (על אמת. לא קלישאה) ובעיקר, משהו שהבנתי בזמן האחרון - זה לא קשור אלי, כלומר, זה חזק ממני. זה פשוט קורה .

לגבי הברכה שלך, היא הכי מדוייקת שיכולה להיות.
זה באמת מה שהשנים וסוג העבודה הזה עושה. לפעמים היא מביאה אותי לגבהים של אקסטה, ולפעמים אני לא יודעת מאיפה להתחיל לגרד אותי מהרצפה אבל בסך הכל, אין ספק, זה מהמם (תרתי משמע).
(מישהי פה היתה השבוע על רכבת הרים של אקסטה-רצפה-אקסטה-רצפה וחוזר חלילה עם דגש על רצפה, אז כן, אם הרגשת שאת שומעת קצת מרירות ברקע את לא מדמיינת ).

.
דנה מותק,
תודה.
מחכה בקוצר רוח לחגיגות (ובייחוד לברכות יומולדת שלכן שמתגשמות בצורה מבהילה. נא לשקול מילים היטב השנה. זה חיים של אנשים פה, לא טלנובלה ).

[אמא_לשלושה*]

כמה יפה כתבת @}

אורית

[נוסעת_סמויה*]

מזל טוב עירית אהובתי,
ותודה על הברכה מחממת הלב שלך (היינו בחופשה בצפון ואחר כך חטפנו שפעת משפחתית עם שיעול שעוד לא התאוששנו ממנו לגמרי).

אתמול באישון לילה, כשהנחרות בביתנו המצונן לא נתנו לי לישון, השלמתי קריאה בדף של עוברת אורח ובפעם המי יודע כמה התפעמתי מהחוכמה והנדיבות והמיומנות שבה את יודעת ללוות אנשים בתהליכי ההתפתחות שלהם.

ועכשיו הרשי לי לקשט לך את הדף למסיבה:
|||עוגה||L|@}|||עוגה||L|@}|||עוגה||L|@}|||עוגה||L|@}|||עוגה||L|@}|||עוגה||L|@}|||עוגה||L|@}|||עוגה||L|@}

[חני_בונה*]

תודה רבה!

[אוהבת*]

עירית,
קודם כל מזל טוב @} לא ידעתי שיש לך יומולדת
דבר שני, שיניתי ניק ועדכנתי ב{{}}אשמה וחרטה מעיקה
אשמח אם תקראי שם.
הניק אופטימי. הפוסט לא כל כך.

[אוהבת*]

חרטה ואשמה מעיקה

[שחף_אהובי*]

עירית,
שאלה קצת תלושה, אבל למה את מתכוונת שאת אומרת נשמה?

מ עוברת אורח מהגגת
_הנשמה שלך מפלסת את דרכה החוצה מבעד לקליפות האישיות. יש לה דחף התפתחותי שלא נותן לך מנוח.
המהות הפנימית שלך מפלסת את דרכה החוצה, וכדי שהיא תצליח לצאת לאור היא צריכה למוסס את האישיות.
זה מאבק לחיים ומוות. ממש._

(שואלת כי המושגים של נשמה ומאבק לחיים ולמוות חוזרים ועולים לי בתהליכים שלי, ואין לי ממש מושג למה הכוונה)

[עירית_לוי]

אוהבת,
תתחדשי על הניק!
עניתי לך שם עכשיו. יש לי תחושה שיהיה נכון להזמין עוד אנשים לשיחה, אם הם לא יצטרפו לבד.
כלומר תחושה שכדאי כאן להרחיב את היריעה.
.

שחף אהובי,
אני מניחה שעבור אנשים שונים המושג הזה מתאר משהו קצת שונה.
אני אישית עושה הבחנה בין שני חלקים. נוח לי לקרוא להם נשמה ואישיות.

הנשמה היא החלק הפנימי, הקבוע, היציב. היא המהות הקבועה שלנו, שכל כולה אהבה ללא תנאי. היא לא פגועה ולא מהססת. היא הלב, הליבה, העוצמה הפנימית בטרם כוסתה בהגנות ובמחסומים.
האישיות היא החלק החיצוני, הקליפה, הגשר שלנו לעולם החיצוני, המתווך. והיא כוללת את כל מערך ההגנות הרגשיות, את סט האמונות והאמיתות שלנו על עצמנו ועל העולם, את מאגר הדפוסים שלמדנו להשתמש בהם כדי להתנהל בעולם. היא השומר הפרטי המוכר והבלתי מעורער שלנו, אבל שומר שאנחנו משלמים לו מחיר גבוה שכרוך בחופש שלנו להיות עצמנו.

כדי שהחוסן הפנימי של הנשמה יבוא לידי ביטוי בהתנהלות היומיומית שלנו,
נדרש לפלס את הדרך מבעד להגנות של האישיות (שזה אגב משהו שאני לא מאמינה שאפשר לתלוש בבת אחת או בכוח, אלא בהדרגה, מתוך כבוד להגנות ולצורך שלנו בהן).

לדוגמא:
אם למשל חווינו בחיים חוויה חזקה/טראומטית של שנאה כלפינו או חוסר אהבה קיצוני, האישיות מיד תגן עלינו. היא תפתח מנגנון שידאג מעכשיו לגרום לכולם לאהוב אותנו. המחיר שאחנו משלמים לה תמורת ההגנה הזאת הוא בחופש שלנו להיות מי שאנחנו רוצים, כי כדי שכולם יאהבו אותנו אנחנו צריכים להיות מאוד נחמדים ולרַצות את כולם. החלק המרצה זה החלק של האישיות.
הנשמה לעומת האישיות, אי שם בפנים, לא זקוקה לאהבה הזאת מבחוץ, היא כבר חשה אהובה, אבל ההתנסויות שלנו הרחיקו אותנו לאט אבל בטוח מהחוויה הזאת.

וכדי לחזור לחוויה הראשונית הזאת, נדרש למוסס את ההרגלים של האישיות הספציפית שלנו. למשל, בדוגמא הזאת, את ההרגל לרַצות.
זה לבקש ממנה במובן מסויים למות. להיעלם. כי זו המהות שלה - לרַצות. אם היא תפסיק לרַצות היא תפסיק להתקיים במובן הזה שלה, בפן הזה שלה.
זה או האישיות שמרצה כדי לחוש אהובה ואז היא תלויה ולא חופשית, או הנשמה שיודעת שהיא אהובה. זה או היא או היא. מאבק לחיים ומוות.

זה ענה לך?
אם לא, תשאלי עוד!

[שחף_אהובי*]

עירית
תודה על הנדיבות בתשובה.
מוצאת את עצמי מאוד בתשובה שלך (למרות שאצלי זה "לא אכפת לי מאף אחד" במקום לרצות את כולם)
עדיין צריכה למצוא למה אני מתכוונת כשאני אומרת נשמה ומוות.
מתייחסת ל המסע בעקבות הילדה הפנימית < סיפורה של הילדה: פרק רביעי > ובכלל מסרים מאוד חזקים של מוות (של משהו. לא התאבדות חלילה) בעבודה עם על-מודע.
אני לא כותבת כדי לבקש פרשנות שלך לקטעים שלי, במילא הדמיון שלי מסרב להיות מודרך, רק הרגשתי בדברים שלך ל עוברת אורח שאת מכירה את המסע שאני עוברת כרגע ותהיתי למה התכוונת.

[ההולכת_בדרכים*]

הי!
תודה על הברכות! @}

מדי פעם אני רואה אותך במה חדש ואומרת לעצמי - יאללה, תזיזי את עצמך ותגידי שלום
גמני, גמני...
איפה הימים הטובים שהיינו כל היום מתכתבות בבאופן? <אני? מכורה ל מה חדש?? מה פתאום?! >

שולחת לך חיבוקים גדולים

[פרח_הלימון*]

הי עירית
חזרתי לעבוד אבל רק בערב,כשיש מי שמחזיק את פיצי או שישי בבקרים

[פרח_הלימון*]

מתי את מסיימת ביום שישי? תוכלי לבוא אחרי שתסיימי? זה ראלי?

[אמא_לשלושה*]

היי
ראשונה בתור לכיסא בטיחות @}

[יסכו_נט*]

היי ואני בתור לסל קל.

[כאן_ועכשיו*]

ערב נפלא, לאילו גילאים משמשים הסל קל והכיסא?
הסל קל משמש גם ככיסא בטיחות לקטנטנים..?
אשמח להצטרף לרשימת ההמתנה (-:

[עירית_לוי]

אמא לשלושה, הכסא שלך.
יסכו נט, הסל קל שלך (שמעתי עכשיו את ההודעה). הכי טוב שתתקשרי אלי מחר ונתאם איך מעבירים.
כאן ועכשיו, סל קל הוא אכן כסא בטיחות לפצפונים והוא משמש מלידה עד גיל שנה בערך. כסא בטיחות הוא מגיל שנה עד סביבות גיל שלוש אם אני זוכרת נכון, כשעוברים לבוסטר. תלוי בילד. אם אחת משתי אלו, תתחרט הם שלך.

[עלומה*]

עירית,
לפני איזה שבוע שבועיים קרצתי לך בדף פנטזיות על עידוד הנקה .
אני לא בטוחה שתאהבי את מה שכתבתי, אבל תקראי, תקראי.
@}

[עירית_לוי]

הלכתי עכשיו לקרוא.
לא הבנתי, למה חשבת שלא אוהב את זה?

[עלומה*]

מצחיק להתכתב אתך בשני דפים במקביל...
כי הדגמתי את מה שרציתי להגיד על הודעה פרטית של מישהי, ובעצמי לא הרגשתי כל-כך נוח עם זה ולא הייתי בטוחה שזה ראוי.
וגם כי נחשפתי דרכך לתחום הזה, והתחלתי לראות דרך זה את העולם.
כאילו מישהו בא להתארח אצלי לשבת, וכל-כך מתפעל מכמה שהשבת הדתית עמוקה ונכונה, שמיד רץ וצועק על בעלי חנויות בתל-אביב שהם מה-זה דפוקים שהם לא לוקחים לעצמם יום חופש.

[עירית_לוי]

אה,
נראה לי "בסדר-גמור"
(באמת בסדר, כלומר ראוי )

[עלומה*]

אני שמחה לשמוע.
והסכמת עם הניתוח?

[עירית_לוי]

כן

[עירית_לוי]

והתחלתי לראות דרך זה את העולם.
שכחתי להגיד - שזה ממש מבורך בעיני שנוצר לך פילטר כזה על העולם.
בינך לבינך.

[פחות רלוונטי אם את כן רצה או לא רצה להַראות לשאר עולם את האור שאת ראית. אם את כבר עושה את זה אז עדיף כמובן לעשות בלי להאשים את עצמך על זה, אלא רק מתוך התבוננות וזיהוי של הטריגר שיצר את הפעולה: האם זה הצורך האוטומטי להיות צודקת? האם זה הרצון הטהור לעזור לאחרים? האם זה שניהם?].

בכל אופן, מה שטוב בזה לדעתי, זה שאת הופכת באופן טבעי להיות רגישה לזה, לנושא של האשמה, של מניפולציות לא מודעות סביב האשמה.
משהו בתחום הזה מבשיל בתוכך, ואחד הביטויים של ההבשלה זה שאת מתחילה לפתח רגישות יתר לנושא (אל תדאגי, הרגישות תתאזן עם הזמן ואת תתחילי לפתח תחומי עניין נוספים ).

הנקודה החשובה היא שבזכות הרגישות הזאת את כבר לא יכולה שלא לראות את זה.
את כבר לא יכולה להכיל את זה. להשלים עם זה.
בהתחלה את לא יכולה להכיל את זה בחוץ, אצל אחרים, ובהמשך כבר לא תוכלי להכיל את זה גם בתוכך. את כבר לא תוכלי לאפשר לעצמך להתנהל כך.
זה מחלחל וזה לא יוכל שלא להשפיע עליך לטובה.

[אמת_וצדק*]

הי עירית, שכחתי מזה בכלל, אבל את הסלקל אני מניחה שקיבלת כבר מזמן אחרי שהשארתי אצל דנה?

[יסכו_נט*]

תודה רבה על הנכונות לסל קל, החברים המעוניינים הסתדרו.

[אורחת*]

ערב נפלא. תודה שחזרת אלי לעניין הסלקל.
הוא של חברת אוונפלו, נכון? אשמח לשמוע לאילו גילאים ועד אילו גילאים הוא מתאים
מה מצבו, מעבר לכך?
וכמובן, היכן אתם? אנחנו מתל אביב
תודה ענקית ולילה נפלא

[כאן_ועכשיו*]

אשמח מאוד לקבל את הסלקל. תודה גדולה על הכל.
אהיה בקשר טלפוני בתחילת השבוע הבא..

שבת שלום

[אהבת_עולם*]

עירית, תודה על ההמלצה להומאופתית.
בינתיים בסוף לא הייתי צריכה, אבל אני שומרת את המספר למקרה הצורך.

[כאן_ועכשיו*]

הי עירית
המייל שלי:
[email protected]

[כאן_ועכשיו*]

ותודה גדולה גדולה על הכל (-:

[תמי_גלילי*]

עירית, את מוארת .
את עושה לי חשק גדול לפגוש אותך ולהכיר אותך.

[מיכל_גוטרמן*]

שלום עירית.
אני מחפשת גן לילד שלי לשנה הבאה והייתי מאד רוצה לבוא לפגוש אותכם ואת הגן שלכם.
איך עושים את זה? אשמח לתשובה בדדף הבית שלי.
תודה!

[מ_י*]

תודה
כתבתי לה מייל

אני רוצה להודות לך על הדף עוברת אורח מהגגת
לא כתבתי שם כי גם כך הוא עמוס...
אבל העתקתי משהו שכתבת שם לדף מה אני רוצה
וכמובן אשמח מאד אם יתאים לך להתייחס שם עוד לנושא של בירור הרצון הפנימי.

[מ_י*]

הי עירית
אני חושבת שאני חורגת במה אני רוצה
מדיאלוג של באופן
לאימון אינטרנטי חינמי
השאלה היא האם יהיה בסדר מבחינתך לעבור לאימון אינטרנטי אישי (במייל) ובתשלום?
אני חושבת שירגיש יותר נכון
גם מבחינת היחסים בינינו
וגם מבחינת החשיפה שלי
וגם מבחינת הדיוק לבאופן (זה כבר לא דיון כללי ב"מה אני רוצה")
מה דעתך?

[כמהה*]

עירית ערב טוב!
אשמח אם תוכלי להיכנס לדף לשחרר את ה"אהבה"_הזו ולכתוב לי כמה מילים, אם מתאים לך
לא קל לי להיפתח, ואני נמנעת מלחשוף הרבה פרטים
אך נראה לי שאפשר להבין את האווירה וההרגשה
תודה

[כמהה*]

אולי עכשיו זה ילך
לשחרר את ה''אהבה'' הזו