אופטימיות קוסמית

_הלוואי ונראה את ההשגחה הפרטית בכל.
גם ב"טוב" וגם ב"רע"_
ריגשת אותי. אמן.

מקסים. מדהים איך אצל הקטנטנים זה תמיד קורה בצורה כל כך ברורה ונקייה (הקושי וההתפתחות שמגיעה בעקבותיו), כמו איזו תזכורת צלולה בשבילנו על כל מיני דברים.
שמחה שאתן מרגישות יותר טוב.

גיליתי את הבלוג שלך לפני שלושה ימים. הו אלוהים! כמה אני זקוקה בימים אלה לאופטימיות, מכל סוג אבל הרבה!
קראתי לי, בשלוקים גדולים, במשך שלושה ערבים. את חושבת וכותבת נפלא ועשית לי טוב על הנשמה.
מצטרפת לאיחולים של שפע וחסד לך ולמשפחתך

מצטרפת לאיחולים של שפע וחסד לך ולמשפחתך
תודה...אנחנו ממש צריכים את החסד הזה עכשו...
עדכונים בקרוב...

שוב הפלוני הזה...
אין אני אין אני אין אני...אין אני....

תודה...אנחנו ממש צריכים את החסד הזה עכשו...
אז גם אני מצטרפת לאיחולים החמים: הרבה שפע וחסד ואור שופע לך ולכל בני משפחתך

אחח...איזה שבוע...
שלושה ימים הקטנה היתה חולה.
חום גבוה...ישבה עלי כל היום, לא בכתה...לא מחייכת.
אפילו לשירותים לקחתי אותה איתי כי היא לא יכלה להיות שניה בלעדי...
מזל שהיו לנו אורחים וחברים שהעסיקו את הגדולה ואיפשרו לי להתמסר טוטלית לקטנה.
אחרי שלושה ימים של חום גבוה כבר התחלתי עם כל הלחשים והסגולות שאני מכירה....
כלום לא עזר...
ביום חמישי, אחרי מפגש מקסים וארוך ואחרי שהחזרנו חברים בלי אוטו הביתה, חזרנו הביתה.
אני יושבת ומניקה אותה ופתאום נבהלתי עד אימה.
הצבע שלה היה לבן אפור...לא ראיתי אף פעם צבע כזה על אדם....
"אנחנו טסים לבית חולים" צעקתי אל האיש.
ניערתי אותה, היא התעוררה ובכתה קצת, והצבע חזר אל פניה.
כל החושים שלי אותתו לי שמשהו לא טוב קורה לה.
תוך חמש דקות, כולנו בחוץ בדרכנו למיון.
כל הדרך אני בודקת שהיא נושמת...אני לא שקטה.
הגענו. האיש נשאר עם הגדולה ואני ירדתי איתה עטופה במיליון שלים.
לקחו לה דם תוך כדי הנקה.
אני יושבת, מחכה לתוצאות ושומעת את האחות שואלת "של מי הספירת דם הגבוהה הזאת??"
"של התינוקת" - עונה לה אחות אחרת.
אני נבהלת. "מה קורה איתה"? אני שואלת מהחדר.
"שלושים ושלוש אלף לויקוציטים והמוגלובין נמוך ביותר" עונה לי האחות.
"נעשה לה עוד בדיקה נוספת כדי לוודא שהתשובה נכונה כי זה מעיד על זיהום חמור"
אני מתחילה לבכות...לא מצליחה להתאפק.
כל החדר מתערפל לי... מה יש לה... אני פוחדת ולא רוצה שיכאב לה.
"אני איתך..." אני אומרת לה ולפתע אני לא רואה את החדר שאני יושבת בו.
אני נזרקת ארבע שנים אחורה לערב שהייתי לבד בפגיה, כשבמשך 20 דקות מנסים כמה רופאים להוציא
דם לקילו אחד ויחיד. בתי האהובה.
20 דקות אני ממררת בבכי מחוץ לטיפול נמרץ, לא נותנים לי להכנס.
20 דקות שקילו שלם ומושלם בוכה בלי הפסקה.
כשניכנסתי אליה ראיתי דם בכל מקום ועירוי מוצמד ליד שרוחבה כרוחב גפרור.
איתה אני לא הייתי בכל הבדיקות והדקירות האלו.
דקירות בגופה...
דקירות בליבי...
אני חוזרת למציאות...
עושים לה שוב בדיקת דם. אותה תוצאה.
חדר רנטגן. אני מצמידה אותה בכוח אל המיטה מנשקת אותה מחבקת אותה ושרה לה....היא מבוהלת ובוכה.
שיצלם כבר לעזעזל...
שלושה צילומים.
אני רואה משהו בצילום..."מה יש לה?" "אסור לי להגיד לך"....אני אחוזת אימה....
הרופאה מסתכלת על הצילומים ומסבירה לי שהכתם הלבן הגדול זה דלקת ריאות חמורה.
"איך דלקת ריאות?" אני משתוממת...היא לא משתעלת...
חיבים אנטיביוטיקה.
אני נרגעת...אני יודעת שאין ברירה.
אני מרגישה שעשיתי את הצעד הנכון...שאם הייתי מחכה עוד לילה אחד, בטח היינו צריכים להתאשפז...
אני מחכה איתה לזריקה הכואבת מאוד בירך, מסתכלת על כל המכשירים הקרים בחדר...
הרפואה הרגילה היא עקרה - אבל במיקרי חירום - אין עליה.
אני מסתכלת עליה שוב...היא חיוורת..שקועה...בקושי פותחת את העיניים כל כך חלושה...
האחות חמודה מלטפת לה את הרגל לפני הזריקה ומספרת לי שהזריקה מאוד תכאב.
אני מניקה אותה ורואה את עיניה נפתחות באימה ובשוק כשהיא מרגישה את המחט ננעצת בירכה.
חזרנו הביתה
בלילה היא הזיעה וקמה סופסופ בלי חום....לא אפטית...ואפילו חייכה כמה חיוכים...
ברוך השם...
כמה חשוב לדייק עם הקטנים האלו...ללכת בזהירות בין ה"טבעי" וה"לא טבעי"...
איזה מזל ששמתי לב בזמן שהיא במצב אחר עכשו...
ברוך השם.
שרק נהיה בריאים...

אוי,
_כמה חשוב לדייק עם הקטנים האלו...ללכת בזהירות בין ה"טבעי" וה"לא טבעי"...
איזה מזל ששמתי לב בזמן שהיא במצב אחר עכשו..._
אינסטינקטים של אמא שקשובה לעצמה, לבתה, ליקום.
רפואה שלמה לכולכם!

כמה חשוב לדייק עם הקטנים האלו...ללכת בזהירות בין ה"טבעי" וה"לא טבעי"...
חיבוק גדול לך, מקסימה כתמיד וכל כך מדוייקת!
הרבה בריאות.

עלו לי דמעות, שתהיה בריאה הקטנה שלך, היא זכתה באמא מדהימה הלוואי על כולנו.

אני דומעת פה.
איזה פחד, אני רק מדמיינת את הסיטואציה וכמה זה בטח היה קשה לעבור את זה. איזה קשב לעצמך ואליה, איזו אינטואיציה אימהית מופלאה. מקווה שמכאן ההתאוששות תהיה מהירה וקלה ומאחלת הרבה בריאות.

הי מותק
זה לא היה נראה כל כך חמור בחמישי
את נראת קצת מותשת והיא הייתה קצת ישנונית.
דלקת ריאות? מה הסימפטומים אם לא שיעול?
שתהיו בריאים, יש לך חושים את...

לי נראה שאם הילד נראה טוב
אז אין עניין בכלל....
כעיקרון אפטיות זה הדבר הכי מדאיג...
אמא שלי מספרת שלי היו דלקות ריאות בלי חום.
אני חושבת שכל אמא מכירה את הילד שלה הכי טוב..

רפואה שלמה. אין על האינטואיציות האמהיות שלנו ואצלך על אחת כמה וכמה

הרבה בריאות...

רפואה שלמה!
כל הכבוד על ההקשבה לאינטואיציה האימהית
אין על האינטואיציות האמהיות שלנו ואצלך על אחת כמה וכמה

תודה לכולן...
לא תמיד מגיבה לכל אחת אבל מחמם את הלב...
עדכוני בריאות.
הילדה חזרה לחיים!
הידד!!

ואוו! בדיוק אתמול ראיתי אותה מלאת חיות, ועירנית על הידיים של אבא שלה.. לא להאמין! שתרגיש טוב הבובונת.

יו קרן אני בשוק!! קראתי בבלי חיתולים ומיד נכנסתי לכאן. כל כך קשה לקרא. ואני עוד קוראת אחרי. שמחה כל כך לקרא שהקטנה בסדר. יו, איך מלחיץ. אין מה להגיד הצלחת להדמיע אותי כהוגן!

אנחנו כולנו עם אנטיביוטיקה עקב סטראופטוקוק. היה פה שבוע שעבר סיוט תהומי. אמא שלי ישנה כאן, ואושרי אצלה... אבל לא רוצה להלאות אותך בלוג שלך.
עכשיו אושרי בבית - הוא גם עבר עקירת שן עקב מכה... זמן ממש לא קל כאן.

אוי, אני מצטער שלא יכולתי להיות שם בשבילכם ולעזור והכל. מבאס מאוד מאוד.
נשיקות וחיבוקים גדולים. והמון אהבה. @}

לפעמים יש בי חשש שהגדולה תגדל בחוויה בה היא לא רואה את אמא שלה עושה דברים משמעותיים.
נכון שזו התניה ומי קבע בכלל מה זה משמעותי?
האם לנקות,לכבס,לתלות, לבשל (לכל אחד את מה שהוא אוהב!) לא נחשב דבר משמעותי?
לפני שבוע היא אמרה לי "אמא, את פשוט מדהימה שאת מכינה לכל אחד בבית הזה אוכל טעים!"
אחח איזו נחת...
אבל לפעמים זוחל לו מין עמלק קטן (עמלק=ספק) וצפות בתוכי כל מיני שאלות על איך הבנות שלי חוות אותי...
ואיך שהן חוות אותי משתנה בדיוק כמו שהירח משתנה....
הפלנטה ששולטת על מזל סרטן היא הירח וכמו שהוא משתנה תדיר כך גם אני...
אז כשמזמינים אותי לעשות פאנג שוואי, ברוב הפעמים ממש לא בא לי ללכת...מוזר, לא?
והרי זה משהו "משמעותי"...
אני תוהה כמה זמן יעבור עד שאהיה שלמה לחלוטין עם עצמי, שלמה, עגולה והרמונית לחלוטין עם חיי.
מה שנקרא "בתואם"...

פעם בשבועיים אני לומדת עם קבוצה לימודים רוחניים. מאוד מאוד מחזק.
כולם שם משפחות בחינוך ביתי כך שבזמן שאנחנו מתקרבים אל ההארה, הילדים חוגגים בהרמוניה, בחדרים הסמוכים.
הבת שלי לא רוצה לעזוב וצריך ממש לקלף אותה משם בסוף הלימוד.
בלימוד אנחנו לומדים איך לוותר על האגו ולהיות האני האמיתי שלנו - נשמה ניצחית רוחנית.
כמה זה קשה...לוותר על הכבוד וההכרה , לוותר על החיזוקים והמחמאות, לוותר על הכסות החיצונית, שהרי כבר שנים אני מתכסה בה...
הלוואי והיינו נפגשים ללימוד הזה כל יום ולא פעם בשבועיים, או אז הייתי מרגישה הרבה הרבה יותר שלמה.

מחר זהו יום חשוב מאוד מאוד...
מחר ייפגש האיש עם אדריכל על המגרש שקנינו.
מסתבר שאנחנו הכי תמימים בעולם.
עמדנו על המגרש , מול הנוף הבראשיתי המרהיב הזה וחתמנו.
בכלל לא ראינו שהמגרש הזה נמצא בשיפוע אללה יסטור.
שיפוע זה אומר שיכול להיות שיעלה הרבה יותר כסף לבנות...
אבל גם יכול להיות שיהיה בסדר.
בכל מקרה אנחנו מגיעים לנקודה הזאת, הרבה יותר רגועים.
מאז שחתמנו על המגרש שיפרנו את הבית שלנו ללא הכר,
העמקנו שורשים בקבוצה ובכלל...
אם זה לא הבית שלנו אז זה לא.
ואם כן - אז סבבה.
כבר אין לחץ לרוץ מכאן כל עוד נפשנו בנו.
לכל מקום בו אלך אקח איתי את כל העבודה שעוד עלי לעשות.
כל אדם חדש שאפגוש יאיר לי את עצמי באיזשהו אופן.
"הדרך ארוכה ומתפתלת...אני נופל וקם נופל וקם..."
מנסה לזכור מי שר את זה...מוקי אולי?

_לכל מקום בו אלך אקח איתי את כל העבודה שעוד עלי לעשות.
כל אדם חדש שאפגוש יאיר לי את עצמי באיזשהו אופן._
כל-כך יפה ונכון. בהצלחה רבה

(אם עדיין תרצי או תצטרכי אתן לך את הטלפון באופן אישי, היא ממילא בחופשת לידה כרגע... ) מחזיקה לכם אצבעות ומאמינה שהבורא יזמן לכם את מה שהכי טוב ונכון בשבילכם

לפעמים יש בי חשש שהגדולה תגדל בחוויה בה היא לא רואה את אמא שלה עושה דברים משמעותיים
אני גיליתי שאושרי חושב שהעבודה שלי היא לתפור. זה היה בערך לפני שבוע ובזהנרגעתי שהוא יחשוב שאמא/שלו לא עושה כלום.
כי גם אני הייתי עם הספק הזה.
אבל מה זה דברים משמעותיים בעצם- זאת השאלה.
וגם אני חושבת למשל שבגיל ההתבגרות היתי מסתכלת על אמא שלי בלגלוג אם הייתי חושבת שהיא נשארה בבית.
אבל עם הגיל-ובטח אחרי הלידה הראשונה- הבנתי שהייתי אמורה להעריץ אותה.
ושוב, לא ארחיב כדי לא לגלוש לך לבלוג...

מחר ייפגש האיש עם אדריכל על המגרש שקנינו.
ואיך יודעים שהוא לא סתם אומר כל דבר שיכול ליקר? אך קומבינות/קשרים...

יקירתי, אין עלייך !!!
את אישה ואימא מדהימה, ואת כותבת פשוט פנינים.

קראתי הכל בפעם אחת והתמלאתי השראה, חיוכים ודמעות..
כל המעברים והשינויים שיבואו לטובה (מאחלת גם לעצמי לקראת הלידה הצפויה בעוד כשבוע ובכלל..)
הרווחתי בוקר של ישיבה מול המחשב. הכל יכול לחכות ואכן מחכה..

אנחנו לא עוברים לצפון.
לא כרגע.
אחרי מחשבות עמוקות הבנתי שלא מתאים לי לעלות בין שלושים לארבעים מדרגות עד שאגיע הביתה.
אני רק מדמיינת את עצמי מגיעה ממפגש בשעות חשוכות ומתחילה לטפס עם מנשאים וילדים ואני ישר מתכווצת.
גם לפי הפאנג שוואי אם האדם צריך לטפס גם האנרגיה צריכה לטפס.
לא מתאים לי.
אבל מה...עכשו יש לנו מגרש...במקום הכי מדהים בעולם, על צוק יפהפה מוקף אנשים יפים גם.
מישהו רוצה לקנות????
והמרגיעון - " מה את רוצה?"
לא יודעת..האמת...בלבלות...
אני מסתכלת בלילה על שתי המלאכיות שלי ישנות בשלווה ומתמלאת סיפוק.
מה אני צריכה יותר מזה???
היום הלכנו בבוקר לשוק.
לא מצאתי חניה אז פשוט החנתי סמוך לשוק, יצאתי מהרכב
העמסתי את הקטנה על הגב, יד לגדולה ותיק קש גדול על הכתף.
"זה בגלל הבנות!!" צועק אלי קשיש חסר שיניים.
"מה בגלל הבנות??" אני עונה לו.
"בגלל שיש לך שתי בנות קטנות אני אומר לך , יגררו לך את האוטו"
עכשו הבנתי, הוא מרגיש אחריות להגיד לי כי הוא רואה אותי עם שתי בנות. חמוד.
אני מסתכלת על האוטו וממש לא בא לי להוריד את הבייבי מהגב ולהעמיס אותן שוב על הרכב.
בדיוק עובר עוד אדם.
"תוך דקה" הוא מזהיר אותי, "יגררו לך את האוטו"
טוב, עכשו אני כבר בלחץ.
" אם את רוצה אני אשמור לך על האוטו ותקני מהר"
וואי , איזה אנשים טובים!!!
(קצת איבדתי אמון בשבוע האחרון במין האנושי כשהתברר לי שאנחנו צריכים לשלם חמישים אלף ש"ח לקבלן על ביטול החוזה.)
אנחנו טסות חזרה לשוק, קונות מהר ויוצאות אל האיש הנחמד שמחכה לי ליד הרכב.
השוק עם כל הצבעים והריחות המשכרים מפתה אותי לחזור אליו שוב.
לא בא לי לחזור עכשו הביתה.
" אני מודה לאיש ששמר לי על הרכב ומספרת לו שאני רוצה לחזור לשוק"
"נו..טוב..תביאי לי את המפתחות אני אחפש לך חניה"
אין מילים.
אני נותנת לו את המפתחות והוא מוצא לי חניה תוך דקות.
העיקר לא להכנס לאוטו שוב עם כל המיטלטלים שלי....
חוזרות לשוק.
אמא מבסוטית, תינוקת על הגב מתעניינת ברוב קשב בסביבה וילדה צבעונית, מפריחה בועות סבון לכל עבר.

גילוי נאות
עברו עלינו ימים לחוצים בטרוף עד שיבלנו את ההחלטה.
לא בא לי להכנס לזה ולכל הסרטים.
מעדיפה להתמקד בטוב כי אור קטן מגרש חושך גדול.
הכל לטובה.
אני יודעת.
יש השגחה פרטית.
אנחנו לא לבד.

כמה העולם נפתח כשנפתחים אליו, כמה שפע נכנס כשמאפשרים לו ומזמינים אותו. זה באמת קוסמי. את כל פעם משמחת ו"מנקה" אותי מחדש בכתיבה שלך, לא יודעת איך לנסח את זה אחרת.
נשמעת החלטה לא קלה אבל שבאה באופן נכון וטוב, וזה הדבר החשוב. עוד יצא מזה משהו עוד יותר טוב, אני בטוחה.

אני באמת באמת מאמינה שכל החלטה שנעשית בלב שלם, אין עליה חרטות. ונשמע לי שזו היתה החלטה קשה, אבל אני לא שומעת ספקות.
_אם זה לא הבית שלנו אז זה לא.
ואם כן - אז סבבה._

הבית שלכם מחכה לכם.
פותחים עוד מעט את ההרחבה במשמר דוד.

ווואאאאוווו!!!!!!
טוב, הכל לטובה...
אולי עוד יהיו הפתעות!

רגע מה קורה פה? נאבדתי.
מה הבעיה עם המגרש שקניתם? ומה הקשר לארבעים מדרגות?
הסבר בבקשה,
קוסמת יקרה, לקנות בית, להתיישב, זה חלום מדהים, אבל הוא מעלה הכי הרבה ספקות, פחדים ותהיות,
כשמצאנו את המקום שלנו, שהיה מעבר לדימיון הכי פרוע שלנו, חוויתי ספקות ופחדים כל כך חזק [חוויה כל כך לא מוכרת לי] שהייתי בטוחה בתוך תוכי שעשינו טעות, שיפצנו ועברנו וכל ערב ישבתי תוהה: האם זה באמת הבית שלי? ולמה אני לא מרגישה פה בבית? ובנוסף היו לנו שני נחשים, עשרות עקרבים, המון נדלים, מספר לא מזוהה של עקרבוטים, טרמיטים, לברוח? לא לברוח? אני שהייתי כמו הרוח, כמו האש מוצאת את עצמי הופכת לאדמה,
הבנתי בסוף, כל הפרא מסביבי זאת אני, ככה האדמה שלי נראית, לא מיותר לציין שנשארתי ושאני מאוהבת, כל כך מאוהבת שאין לי מילים לספר על זה, והתחלתי בזמן האחרון גם להרגיש בבית, להרגיש שייכת וזאת תחושה נפלאה, אני מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם.

אני מרגישה שקבלת וקבלתם מתנה נורא גדולה דרך ההתנסות הטראומטית הזו. זוכרת שכתבת ואמרת שבדיוק כשהתחלתם למצוא בית בצפון נעשה לכם ממש אחלה כאן באיזור ??
אז הנה, אתם נשארים במקום אהוב, עם אנשים שאוהבים אתכם מסביב, ויש עתיד ויש תקווה והשמש זורחת בחוץ (וכאן בטוח קצת פחות קר משם...).
הלוואי וגם סיפור המגרש יסתדר בהקדם

http://www.sewfunpatterns.com/tshirtdresspattern.html

אני נותנת לו את המפתחות והוא מוצא לי חניה תוך דקות לא מאמינה, נתת לו מפתחות? את קרן האור שלי, בחיי.

אחרי מחשבות עמוקות הבנתי שלא מתאים לי לעלות בין שלושים לארבעים מדרגות עד שאגיע הביתה
מאיפה 40 מדרגות?
_עברו עלינו ימים לחוצים בטרוף עד שקיבלנו את ההחלטה.
לא בא לי להכנס לזה ולכל הסרטים.
מעדיפה להתמקד בטוב כי אור קטן מגרש חושך גדול._
איך לכתוב, אני מרגישה עמוק עמוק שזו החלטה כל כך נכונה. ובהחלט יש לך טוב להתמקד בו.
דיברתי על זה עם אילת מ לפני איזה שבועיים, אמרתי לה שלי ממש אין כח לבנות- אם כבר לשפץ.
כל ההתעסקות עם האנשים במקצוע זהז, זו מסחטת אנרגיות א ד י ר ה.
וקיוויתי בלב שלם שאתם יודעים ומבינים את זה.

יקירתי, מוטב מוקדם מאשר מאוחר מידי... טוב שיצאתם מיזה עכשיו.
תמצאו את המקום האמיתי שלכם ויש לכם עוד משהו שלמדתם ממנו.
ב ה צ ל ח ה.

>תגידי יש לך טלפון?< (-:

קודם כל תודה לכל המגיבות...
אני לא עונה כי לוקח זמן עד שהדברים מהדהדים ומופנמים
וכבר כשאני רוצה לענות - זה כבר לא רלוונטי.
אני חשה מרגע לרגע איך הדברים המשמעותיים בחיים
לא קשורים למגרש כן או לא
או צפון כן או לא....
בכלל הכל כל כך פנימי...השינויים כל כך סמויים שכל ניסיון לתלות את האושר במקום מגורים או במשהו חיצוני אחר
הוא עקר וחוסר תועלת.
ילדות מאושרות...
תלתלים זהובים...
פנים מלוכלכים מאוכל...
אמבטיה רותחת שמקבלת אותי כמו שאני בסוף היום...מערסלת ומחבקת...מרפה את השרירים ומחליקה את הקמטים...
חיוך טוב מחברה חדשה,
אורחים מרחיבי לב...
חיבוק עם האיש,
נשימה עמוקה שזכרה להגיע שניה לפני התפרצות...
כל כך הרבה שפע...
כאן ועכשו...
ומה יהיה - רק אלוהים יודע.
מאמינה בו.
סומכת עליו.
אמרה לי חברה פעם "מה שסגור צריך לפתוח ומה שפתוח צריך לסגור..."
וזה יכול לקרות כל מקום.
שבוע מופלא לכולנו

_אמרתי לה שלי ממש אין כח לבנות- אם כבר לשפץ.
כל ההתעסקות עם האנשים במקצוע זהז, זו מסחטת אנרגיות א ד י ר ה._

גם אני מצטרפת לזה. שומעת ופוגשת סביבי מלא אנשים שבונים בית ושוב ושוב אני מבינה כמה זה לא בשבילי. לא הייתי עומדת בזה בחיים. כל אנשי המקצוע, השיח איתם, הציפיות, האכזבות, הרמאות, החששות, התקוות והוצאת הכספים התדירה כל-כך...
לי אישית היה הרבה יותר קל לקנות משהו שחיינו בתוכו והיה לנו בסדר ולדעת שהמושלם היחידי הוא אלוהים והאושר באמת הרבה יותר קרוב ויצא מאתנו אל המקום שבו אנחנו גרים ולא להיפך.
מברכת אתכם שבקרוב מאד תגיע תחושת הבייתיות והרווחה ויחד איתה עוד שפע רב (שמרגיש לי שכבר יש לכם).

שבוע מרווה

אהובתי...@}
מרגיעון: שבעים פנים לתורה

בוקר יום ראשון..
אחרי שבת מלאה ביקורים ואורחים בהפתעה - אני כמהה חזרה לשיגרה.
המפגש שלנו מתבטל עקב הקור והגדולה הולכת עם אבא לעבודה.
היא אוהבת לבוא איתו לגנים שבהם הוא מעביר שיעורי מוסיקה - הוא פחות אוהב.
תמיד חושש שהילדים גסים מידי , משתוללים מידי...
בכל זאת הלכה וקבענו שאם זה יותר מידי אבוא לקחתאותה.
אני נשארת עם הקטנה בבית השקט, שמה אותה על הגב ובפרץ ספונטניות שכבר כמעט נשכחה
אני יוצאת איתה החוצה עטופות בפונצ'ו המשותף.
האויר הקר והיערות מסביב מזכירים לי תמיד את דרמסאללה בחורף.
אני צועדת ברחוב השומם, באמצע הכביש, עוצמת עיניים ומתמכרת לשקט ולתחושת החופש.
הקטנה שקטה, מתבוננת מסביבה מקבלת בשמחה את המתנה שקיבלה,
טיול ספונטני בבוקר - בשקקטטטטט.....
אני תוהה ביני ובין עצמי מאיפה הדחף הזה לחופש...
מאיפה הכמיהה האינסופית הזאת שלי ללבד...שקט...ללשמוע את המחשבות שלי...
נכון שהארבע שנים האחרונות שלי אינטנסיביות בטרוף...כמעט אף פעם אני לא לבד.
אבל גם לפני האימהות שלי הייתי בדיוק אותו דבר.
רצון אדיר לחופש ועצמאות בתוך חיים של חופש ועצמאות.
בצהריים הוא מתקשר לספר שהיא פורחת, משחקת,עצמאית..
הם חוזרים והיא מתכרבלת עלי.
שש שעות זה המוןןןן זמן בלי הילד שלך.
אני שוכחת את כל הרצון שלי בחופש ומטביעה את ראשי בתלתלי הזהב שלה.
"איך היה" - אני שואלת.
" היה שם ילד אחד שהרים אותי מלא פעמים וביקשתי שיפסיק והוא לא הפסיק"
אני נחרדת...
מסתבר שהיה לה כל כך כייף עם הילדים שהיה שיעור אחד שהיא לא נכנסה
ונשארה לשחק עם הילדים בגן בעוד אבא שלה שר ומנגן בחדר הסמוך.
מבעס אותי לאללה...מה לעשות.
אני מרגישה שאני צריכה להגן עליה כל הזמן...
אני יודעת שאני לא יכולה לייצר עבורה עולם מושלם,
אבל אני רוצה להיות לידה כשהיא פוגשת את החלקים הפחות יפים
של המציאות...

_מאיפה הכמיהה האינסופית הזאת שלי ללבד...שקט...ללשמוע את המחשבות שלי...
נכון שהארבע שנים האחרונות שלי אינטנסיביות בטרוף...כמעט אף פעם אני לא לבד.
אבל גם לפני האימהות שלי הייתי בדיוק אותו דבר.
רצון אדיר לחופש ועצמאות בתוך חיים של חופש ועצמאות._

קראתי את הבלוג שלך בנשימה אחת (זה עוד לא קרה לי...) פשוט, מהנה, עמוק, מרגש, מרתק, אמיתי ומסקרן...איזה כיף !
תודה.

מצתרפת לכל הקולות...קראתי בשקיקה.הפשטות והטוב שבראיה שלך...נוגע בי המון גם בחיים שלי. היה לי כל כך טוב לקרוא,ולראות,שבאמת הכל הפנים. שכל ערימות הקשיים שאני מרגישה שמציפים אותי ,הם לא אובייקטיביים,הנה,את עוברת דברים כל כך דומים,וזה נשמע כל כך אחרת.ראיתי הרבה נקודות,שיכולת לקטר\להתלונן\להתבאס-ולא. זה היה כל כך שולי במה שתיארת. ההתמקדות בטוב,ביש...נשמע לי אחרת ממני...אחרת,אבל מוכר.מוכר לנשמה,מוכר ללב...עשית לי חשק לחזור לעצמי. קיבלתי השראה. תודה.

חשק לחזור לעצמי
איזה משפט אופטימי ומעורר השראה.
אימצתי.
כמה נכון שטבעה המקורי של הנשמה הוא רק טוב...
וכמה הרבה יותר קלה הדרך כשאנחנו לא צריכים לשנות את עצמנו כי אם לחזור אל עצמנו...

אחח איזה שבוע זה היה
מזג האויר כלא אותנו רוב השבוע בבית, עם גיחות קצרות פה ושם.
בהחלט לא מספיק לגדולה, שאחרי יומיים רצוף בבית, בלי לצאת אפילו לחצר מתחילה להתחרפן...
באיזשהו יום, היינו 12 שעות בבית, בסלון שרוחבו הוא שניים וחצי צעדים.
משום מה כשהאיש חוזר מוקדם, אני נהפכת לחסרת אונים וזקוקה לעזרה ולעומת זאת כשאני יודעת
שיש לפני יום ארוך מאוד אני מצליחה להתחבר לעוצמה הפנימית שלי וצולחת את היום בטוב.
אותו יום עבר בנעימים...בחוץ גשם זלעפות, קור אימים ואנחנו בקוביה שלנו מתחממים.
לקראת הערב כבר חשתי בחירפון המתקרב אבל עוד סחבתי...
כשהוא חזר, שניה אחרי שהרדמתי את הקטנה - היא התעוררה שוב.
הלכתי שוב להרדים אותה, מחורפנת לחלוטין.
אני יוצאת לסלון ומתחילה לבכות..." אני לא יכולה לעשות חינוך ביתי בבית הזה"...בוכה....
"לא יכולה".....בוכה...."ונמאס לי לשבת כבר על הפוף הריצפתי הזה"...."אני רוצה ספה גבוהה..."
אני בוכה...זרם אדירים בחוץ וגשמי ברכה מבפנים שוטפים את לחיי ומנקים את נשמתי...
יום אחרי זה ממש נראה לי מגוחך כל הבכי הזה
מזל שלא ביקשתי גם פלזמה וג'יפ תוך כדי הבכי הזה.
הגדולה מביטה בי בוכה
"אמא, את רוצה ספה כמו הכיסא שלי?" היא מציעה לי את הכורסא הקטנה שלה תוך
כדי שהיא מנשקת אותי..."אמא כשאני רואה מישהו בוכה גם אני מתחילה"...
"מחר נקנה ספה" מבטיח האיש.
אני ממשיכה לבכות...מרגישה שיש עוד ממטרים וגשמים פנימיים שמשוועים לזלוג החוצה ולהותיר אותי
ריקה וקלה מעננים אפורים.
אני ממשיכה לקטר..." לא יכולה עם הבית הפיצפון הזה..."
בבית שלי, כדי שיהיה נעים צריך כללללל הזמן לסדר. ולסדר.ולסדר.
בגלל הקוטן, כל פינה לא מאורגנת מפרה את שלוותי ומעמיסה עלי.
ואני דווקא נהנת לסדר, אוהבת את עבודות הבית מאוד....אבל לא בלי הפסקה - יום שלם.
וכשאני רוצה להרפות, אני צריכה לשבת על הפוף הריצפתי הלא נוח הזה.
"לא יתכן שאני לא יכולה להרפות בבית שלי..."
טוב. למחרת הרדמתי את הקטנה בצהריים העברתי אותה אל ידיו של האיש וטסתי עם הגדולה
לאיזור התעשיה לחפש ספה.
אנחנו הולכות יד ביד, צולחות שלוליות ברחוב וקופצות לנו על כל הספות הנוחות בטרוף שראינו.
אני קולטת כמה כייף לי איתה לבד וכמה חסר לי זמן
שהוא רק שלנו.
בא לי להתנדנד איתה מכל מיני שנדלירים שראינו...
בכל חנות שאני נכנסת אני קודם כל מבררת אם אוכל לקחת את הספה עוד היום.
" מה פתאום, צריך להזמין...זה לוקח זמן" סחים לי המוכרים.
"אני חייבת ספה היום. אין לי איפה לשבת" אני אומרת להם וחוזרת הביתה בידיים ריקות.
אבל לא שועלת קרבות ותיקה כמוני תוותר.
מחכים ללילה ונוסעים לאיקאה על השנת לילה שלהן.
הללויה. נוסעים בלילה וזה אפילו מרגיש כמו הרפתקאה קטנה...
מגיעים.
האיש נשאר עם הבנות אני נכנסת פנימה.
בוחרת. יוצאת ומחליפה אותו לשאר הסידורים.
אני יושבת באוטו, כבר מאוחר ועם ישראל עושה קניות באיקאה כאילו אין מחר.
מיליונים...לא מגזימה אבל מיליוני איש הגיעו לsale הזה.
לפתע עוצרת לידי מכונית מסחרית, יוצאת ממנה אישה בהריון שמתחילה לצרוח.
"אמאלה...יש פה תינוק ישן באוטו לבד"...היא כמובן מתכוונת לקטנה שלי שישנה את שנת היופי שלה.
אני מנפנפת לה מהאוטו כדי שתראה אותי ותרגע.
מחכים שעה, מעמיסים על הגגון וחוזרים הביתה.
מגיעים, הבנות מתעוררות אני נכנסת להרדים אותן...
ובשעה שלוש בבוקר מסיים האיש להרכיב את הספה.
אני יוצאת אל הסלון, שוקעת לי בתוך הספה המחבקת
ומרגישה כמו מלכה.
אבל ממש כמו מלכה...

תתחדשי על כס המלכות

_משום מה כשהאיש חוזר מוקדם, אני נהפכת לחסרת אונים וזקוקה לעזרה ולעומת זאת כשאני יודעת
שיש לפני יום ארוך מאוד אני מצליחה להתחבר לעוצמה הפנימית שלי וצולחת את היום בטוב._
כל כך מזדהה עם זה....

איך,איך אתם עושים את זה? רוצים משהו,ורצים להשיג...
מה,אין לכם את כל השלב הזה של-,רגע,כמה זה יעלה...? היו לנו המון הוצאות החודש...אולי נמצא משהו ביד שניה? אולי נחכה,ועוד חודש חודשיים חמותי תחליף סלון,ותוריש לנו את הספה המצ'וקמקת שלה,שמאוד מאוד נוחה,ועם כיסוי חדש.....וכו'?!

פתאום קראתי את מה שכתבתי,וראיתי שזה יכול להיקרא בכל מני טונים. הטון הוא כמובן לא של תוכחה,אלא של פליאה והערכה...

טלי ופיצקה חמודה...
כל מה שכתבת נכון...אני מחפשת ספה יד שניה כבר חודשיים ואיכשהו זה לא הסתדר...
או שהצבע לא התאים או שזה היה רחוק מידי וכבר כשמצאתי ספה שנראתה, עלתה והיתה ממוקמת במקום נכון
הבחורה התחרטה ולא מכרה בסוף!!!
אז בבלוג שלי אני לא נכנסת לכל הפרטים האפורים ומעדיפה להתמקד בקסם ובשפע.
פרסנו את הספה למיליון תשלומים ובכלל אני מאמינה שמקור השפע נמצא בבית.
אם טוב לך בבית - יגיע שפע.
@}
ובכלל לא קראתי את זה כתוכחה. דווקא מצחיק שכל האפשרויות שהעלת היו מנת חלקנו בחודשיים האחרונים!!!

תתחדשי @}

אני איתך...(-:

כמה קשה היה להשיג את המגרש
וכמה קל לנו לשחרר אותו...
יש לנו קונה...
אני כל כך שמחה לשחרר את המקום הזה...מרגע לרגע אני מבינה כמה נכון לנו להשאר באיזור שלנו, קרוב לקבוצה
המחבקת שלנו.
אפילו הנוף פה נראה לי מרהיב יותר מתמיד - או שזה בגלל האביב שהופך את הגבעות לירוקות יותר ואת הפרחים
לנוצצים...
הציפורים חזרו לצייץ מוקדם בבוקר - וזה תמיד ממלא אותי באופטימיות חסרת תקנה ובשמחה אמיתית...
אביב חדש בפתח.
איזה כייף!!!

איזה יופי! בודאי אתם חווים תחושת הקלה מהממת... תהנו מהאושר הזה שבא איתו כמה שאפשר

מזל טוב, בשורות טובות.

איזה כיף של שחרור...@} @} @}

הי, ביקרתי כאן לכמה דקות (עיפה) מקסים פה
ואני מאמינה שהכל יסתדר. הרי מדובר באפטימיות , בואי נמשיך להאמין בה.
לילה טוב / בוקר טוב

חברה אמרה לי שלשום משפט מדהים
"אני מאפשרת לעצמי להיות - האדם שאני יכולה להיות"
כמה מרגש לדמיין את עצמי באופן הגבוה ביותר אליו הייתי יכולה להגיע, וכמובן אני לא מדברת על הישגים חומריים או שיכליים
אלא על המצב התודעתי שלי..
מדמיינת מה היה קורה אם בזה הרגע, היו נשכחים כל הכאבים, פצעי העבר, זכרונות הילדות, הכעסים והפחדים והייתי
מתגלמת מחדש כאדם מחובר באופן קבוע לאהבה, עם ערוץ פתוח ביני לבין אלוהים...
הלילה ישנתי טוב.
זה לא קרה מזמן, קמתי רעננה, חזקה מלאת מרץ.
כבשתי את המטבח בסערה, מכינה לאיש ארוחת בוקר עסיסית ונענת בשמחה לכל דרישה של הגדולה.
אחחח. לישון לילה שלם (לא שזה קרה הלילה ובכל זאת היה יותר טוב מלילות אחרים) - מרגישה כמה הפוטנציאל שלי
יכול לבוא לידי ביטוי כסוללה של אהבה ומוכנות לעומת בקרים שאני קמה - מכווצת, עייפה ומאובנת מלילה ללא שינה רציפה.
עכשו לפחות אני מתאוששת מלילות כאלו על ספת המלוכה שלי ולא נמעכת על הרצפה.
מבקשת מהיקום עוד לילות כאלה..
please!!!!

מבקשת מהיקום עוד לילות כאלה..
אמן

_מבקשת מהיקום עוד לילות כאלה..
please!!!!_
גם אני מצטרפת לבקשה, בשבילך ובשבילי... חיבוק גדול

וגם אני מייחלת לעצמי לישון קצת
חיבוק גדול

מבקשת מהיקום עוד לילות כאלה..
אמן.

שבוע מטורף...
עניינים שמסתבכים עם המגרש והמון מניעות בעניין לצד מציאת בית חלומות.
מצאנו בית!
בקצה רחוב משקיף אל נוף פנורמי עוצר נשימה...
בית חדש בן שנה שעוד לא הספיק לספוג אנרגיה של אנשים אחרים...חלום!
וכך כל השבוע אנחנו בשיחות טלפונים אינסופיות לסגור עם המגרש, לחתום חוזה על הבית החדש,
להשכיר את הנוכחי, פגישות ליליות עם קונים ושוכרים פוטנציאלים....
סיר לחץ שבא לידי ביטוי דרך המראה הכי מדוייקת שלי - הגדולה.
יוצאים ממנה כעסים אדירים, צעקות ואפילו טפיחות שבשבילה הן מכות כמובן.
והכל אלינו.
אני רואה את הקושי שלה ומנסה לעטוף אותה..
היא צועקת - ואני מבקשת לחבק אותה..
היא צורחת - ואני אומרת לה שאני אוהבת אותה..
"אני לא חברה שלך!!!!" היא זועקת - ואני רואה את הסבל שלה...
רוקעת ברגליים, מרביצה לי ביד ואיכשהו - למרות הקושי אני רואה את השורש שלה,
רואה כמה קשה לה להכיל את כל האנרגיה הקשה לאחרונה בבית, את כל הלחץ של קבלת החלטות הרות
גורל...
בסוף אני מצליחה למוטט את שאריות ההתנגדות שלה, מושיבה אותה עלי ומערסלת אותה.
היא נמזגת לתוכי, רכה ועדינה, מניחה ראש ונותנת לטוב שבה מקום. מקום להיות.
הרי כעס זה רק העשן, ואם נרשה לחומות הכעס ליפול נגלה שם רגשות אחרים.
יום שישי.
רעידת אדמה בחוץ ובפנים.
האיש נוסע להתאוורר ואני בהחלטה מהירה מכניסה את הבנות לאוטו ונוסעת.
האוטו זקוק לשטיפה רצינית.
נוסעות לתחנת דלק סמוכה, ובזמן שמנקים לי את האוטו (כייף) אני יושבת עם הבנות בספסל ליד מגלשה סמוכה.
מגיעים שני ילדים.
אנחנו לא מכירים אותם אבל תוך דקות הם סוחפים את הגדולה איתם לשחק.
ארבעים דקות של חסד בהם אני יושבת ונושמת אויר רענן בשקט בעוד הגדולה, עם עיניים בורקות
משחקת עם החברים החדשים שלה.
הם הולכים...האוטו נקי אבל אני מרגישה שלא בא לי לחזור.
עוד כמה ילדים מגיעים. כנראה זה היום שלה...
תוך דקות היא משחקת איתם תופסת, הם עוזרים לה לעלות בסולם הגבוה ומשתפים אותה בכל דבר.
עוד חצי שעה של שקט וחסד עוברת.
אני נושמת, משתחררת, מתנקה, מתרעננת יושבת בשקט ומצליחה לשמוע את המחשבות שלי.
גשם מתחיל לרדת וכשהוא מתחזק אנחנו נוסעות הביתה.
שעה וחצי של כייף לגדולה ושעה וחצי של שקט בשבילי.
אני חוזרת הביתה בתודעה אחרת, מצליחה לצרף אלי את האיש...
עוד שבוע עוברים.
ברוך השם.

וואו...
מברכת אותכם בשפע שפע שפע של טוב.

נכנסתי לקרוא
מאחלת לכולנו שבוע טוב.
שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.

וואו נשמע שאתם עוברים הרבה לאחרונה .
מאחלת לכם שתגיעו לנחלה ולמנוחה במהרה !!

קראתי הכול , נהניתי .
כמו תמיד ,גם החכמתי .
כאן זה המקום להגיד תודה על קבלת הפנים החמימה ?

לכל בית שאני עוברת כבר שנים, אני סוחבת איתי "מחסן".
ערמות מעופשות של תמונות עבר, מכתבי אהבה, ציורים מכיתה א', תמונות מטיולים בעולם.
הפעם לפני המעבר אזרתי אומץ לשחרר את החבילות.
ארגזים שלמים, מלאים במכתבי אהבה שאין להם קשר אל חיי ,רטובים עוד מהגשם האחרון ומעופשים משנים בכל מיני מחסנים, נזרקו
הישר אל הזבל.
קשה. קשה לי לשחרר את כל הזכרונות האלו...
מצד שני, אני יודעת ששחרור כזה הוא תהליך תרפויטי,
הרי אני אומרת את זה לכל דיכפין ביעוצי הפאנג שוואי שלי.
עוד יומיים עוברים...
אנחנו כבר מותשים האיש - מהאריזה, אני - מהשהייה כל יום אצל מישהו אחר, על מנת לאפשר לאיש לארוז
לבד, והגדולה - פשוט משקפת לנו את זה, כרגיל.
עוד יומיים...

ואו, בטח אינטנסיבי ומתיש. שיעבור עליכם מעבר קל ונעים...

_ארגזים שלמים, מלאים במכתבי אהבה שאין להם קשר אל חיי ,רטובים עוד מהגשם האחרון ומעופשים משנים בכל מיני מחסנים, נזרקו
הישר אל הזבל._
איזה יופי! במעבר הבא שלנו אני מזמינה אותך אלי, לעזור לי לשחרר... (רק לקרוא את המשפטים האלה ממלא אותי פחד. איך, איך זורקים?)
נהדר, הסיפור שלך עם הבתים. קונה, מוכרת, משכירה, שוכרת... ממש איל-נדל"ן (-; כשקוראים את זה ככה - רק התמצית האופטימית של הדברים - זה אפילו נשמע כיף...

מעורר קנאה איך הצלחת להיפטר מכל הנוסטלגיות...לי עדיין אין אומץ....

מעורר קנאה איך הצלחת להיפטר מכל הנוסטלגיות...לי עדיין אין אומץ....
השארתי לי עוד טיפ טיפונת מזכרות...
קשה לשחרר הכל בבת אחת אם כי אין מה להשוות לערמות על ערמות שהיו לי...
אבל עכשו יש איזו תחושה נקיה כזו...חדשה...
אני כל הזמן חושבת לעצמי מה יש בהיסטוריה הזו שגרם לי כל כך הרבה זמן לאחוז בה...
עכשו להווה יש הרבה יותר מקום
הרבה יותר נפח.
ברוך הבא הווה יקר!!!!

_עכשו להווה יש הרבה יותר מקום
הרבה יותר נפח.
ברוך הבא הווה יקר!!!!_
את מעוררת מוזה!
בהצלחה מחר!

אני הפלוני כאן.@}

תכנסי ברגל ימין למשכנך החדש (אלא אם כן את שמאלית...) ותבורכי רק בטוב...

לא הבנתי לאן את עוברת...אתם משכירים? באותו מקום,רק בית אחר? מצאתם מקום חדש?קניתם משהו אחר?
זה מעניין אותי,כי זה נראה לי חלק מהותי מכל מה שעברת.

לא הבנתי לאן את עוברת...אתם משכירים? באותו מקום,רק בית אחר? מצאתם מקום חדש?קניתם משהו אחר?
שיהיה לכם מעבר מחבק לבית החדש.

ברוך הבא הווה יקר!!!! וואלה! רק בטוב.

אז ככה היקום עובד...
קודם כל שיחררנו לחלוטין את המקום שלנו...וקנינו מגרש בצפון.
ואז משהו טוב התחיל לקרות לנו כאן במקביל לבעיות בצפון...
ואז ,אחרי שלוש שנים מצאנו את הבית הכי מושלם בעולם.
רציתי לגור בהודו - אז מצאנו בית במושב שכמעט כולם כאן הודים!!! השכנים, הבעל בית....
רציתי נוף של דרמסאללה - קיבלתי.
רציתי לגור בקיבוץ "בגלל השבילים הכייפים" - אז קיבלתי שביל גישה קטנטן ממש מול הבית...
אישה חכמה אמרה לי שכשמעבירים עציצים מקום לוקח להם זמן להתאושש.
מייד כשעברנו חליתי מאוד לשלושה ימים.
ואני, כמו תמיד צוללת לתוך המחלה, מתמסרת אליה בלב שלם...
אחרי לילה קשה עם בכי וכאב - הבראתי!
קמתי חזקה ואיתנה ישר אל המטבח.
ועכשו יגיע קטע קשה.
לא לנשים הרות ולא למיניקות ראו הוזהרתן!
השרתי חומוס בלילה קודם, אני עומדת במטבח ביד אחת טוחנת אותו בבלנדר ידני בשניה מרימה את הקטנה.
הגדולה מסתכלת עלי מהשולחן.
אני טוחנת את החומוס. מפסיקה את הבלנדר (אך לא מוציאה מהשקע.)
אני טועמת קמעה ואז תססססס!!!!!!
רעש אדיר מנפץ את אזני ולוקח לי שניה לקלוט
שהבלנדר הופעל שוב בעוד מלקקת את החומוס הארור.
הכאב החד מתפשט לי בפנים, כולי דם.
אני מחניקה את הצעקה כדי לא להבהיל את הגדולה ומתחילה לנגב את הדם במגבון.
כולי רועדת מכאב ופחד אימה, מחזיקה את הקטנה על היד והולכת למקלחת להסתכל במראה.
כל השפה העליונה פתוח, חומוס ודם מרוחים לי על הפנים
השם ישמור... זה יכל להגמר הרבה יותר גרוע.
אני מנגבת את השפתיים שזועקות מכאב וחוזרת אל הגדולה שמדחיקה ושואלת בקולה המתוק
"אמא, יורד צבע אדום מהנייר שאת מנגבת את הפנים. מה זה?"
אני מהלכת בבית, לא יכולה לענות...נושמת...מנסה להבין מה קרה לי.
זו התאונה הכי ביזארית ששמעתי עליה.
נו טוב, כבר עברו כמה ימים מאז.
באותו הערב איבדתי את הקול.
זה מה שקורה כשמחניקים צעקה...
הכל בסדר. חמוץ קר וחם עוד קצת כואב אבל חוצמזה הכל בסדר....
המורה שלי אומרת שאם לא עולה תובנה מהר - לא כדאי לחטט ואני שתמיד מבררת עד העצם
מה קורה , משחררת את זה עכשו - תשובה תגיע...

הבוקר קמנו, ותוך שני צעדים היינו בתוך היער האינסופי הירוק עד.
מדהים פה...
סופסופ אנחנו מרגישים בבית...
הללויה...
כמה מרחב בפנים ובחוץ...
אין לנו עדיין קו בזק ולכן אין מחשב...
גם זה משאיר המון מרחב בנשמה
וגם זמן לסדר את הבית...
(-:

אז מה היה לנו...
גלות וירטואלית של שבועיים וכנראה שעוד שבועיים...
שכנים חדשים מקסימים וחמים וחבר חדש לגדולה...
איך החיים יכולים להשתנות ברגע...
שנאמר - "ישועת השם כהרף עין..."
הבית הגדול מרחיב את חדרי נשמתי ויוצק בהם נשימה ארוכה...
הנוף הפרוש מרגיע אותי כל בוקר מחדש.
אופק חדש ממול - תרתי משמע.

הבית מזמן גם המון אורחים וסופסוף אפשר לארח בבית ולא רק בגינה.
הללויה...

הגדולה הביאה לי ציור חדש שהכינה
מין בלגן כזה...
"ציירתי את התוהו ובוהו שהיה לפני שאלוהים ברא את העולם..." היא סחה לי.
אני מסתכלת על הציור ורואה כמה היא משקפת לי את התוהו ובוהו שהיה לאחרונה בחיי.

מקווה שפעם הבאה היא כבר תצייר את גן עדן...

good to have you back @}
ותתחדשו ותהנו מביתכם החדש

איזה יופי לקרוא אותך ולדעת שטוב לכם שם.
זה באמת מקום מקסים במיוחד ועדיין כל כך קרוב למפגשים ולעבודה של הבנזוג ולכל החיים הקודמים שלכם.
כשרוצים ומדמיינים הרבה, מוצאים. נשיקות @}

עדיין מנותקים מהמחשב..מטלפון
מצד שני מתחברים כל יום עוד קצת אל המקום החדש...
כל כך הרבה דברים קורים אבל בגלל שאני מהמחשב של השכנים הסיפורים הארוכים יחכו...
שבוע מבורך לכולנו...

הפוסט הקודם שלך מאויש בניק של לילה טוב. בהתחלה חשבתי שהיא כותבת לך בבלוג אבל מסיפור החומוס הבנתי שזו את מאיישת לה ת'ניק. בכולופן מאז התאונה שלך אני בכלל לא טועמת מהמוט בלנדר. ישר שוטפת. ושבוע לא עשיתי רסק ירוק ולא נגעתי בבלנדר מוט. כזו טראומה.

אחרי שלושה שבועות בלי אינטרנט - הוא חזר.
אני אוהבת אותו...
הוא חכם, מלמד אותי המון דברים, מתקשר בצורה גאונית ותמיד זמין...
בקיצור...קוראים לי קוסמת ואני מכורה לאינטרנט.
עכשו זו עובדה - והאמת, אני מקבלת אותה.
עוברים עלינו המון המון דברים.
הבית החדש מזמן הרבה שפע אנושי מבורך
ובתוך כל השפע הזה הגדולה שלי עוברת שינוי חד.
מישהו חכם אמר שבהתחלה הילד מבקש...כשהצורך הבסיסי שלו לא נענה
הוא כבר מתחיל לדרוש
ואם לא ניתן לו את זה - סיכוי גדול שהוא יוותר.
ואני כמובן לא מתכוונת נניח לדרישה לשוקולד או לשטות אחרת...
לפני שלושה חודשים הגדולה חזרה להתעורר בלילה.
התעוררה בבכי לבקש חיבוק.
למרות המיטה המשפחתית לא תמיד יכולתי לעזוב את הקטנה ולחבק את הגדולה.
כשכבר הייתי מצליחה לחבק אותה - היתה ממשיכה לישון רצוף. כשלא הצלחתי - היתה מתעוררת שוב ושוב.
היא צריכה אותי מאוד עכשו.
אחרי שהצורך החברתי בא על סיפוקו בגדול, קול עדין יוצא מליבה הטהור ומבקש אותי.
ואני, בתוך כל הכאוס האחרון שעברנו - לא שמעתי אותה.
לא זיהיתי את הצורך המזוקק הזה לנוכחות מוחלטת...אחרי לילות ללא שינה עם יונקת בת שנה שתלויה עלי קבוע,
לא זיהיתי את הצורך הבסיסי הזה שלה.
אז היא התחילה לדרוש. לצעוק...לבכות...לא לשמוע את מה שאני אומרת...להתנגד נחרצות להכל...
קשה.
לפני יומיים החלטתי לעשות מעשה. פעמיים בשבוע אני אלך איתה לסיפריה המושבית לבד ואהיה רק שלה.
בלי הקטנה, בלי האיש ובלי חברות שלי.
רק אני איתה...כמו פעם, בגלגול הקודם כשהיא היתה כל עולמי.
אני כבר מחכה לזה...

אמא שלי עברה היום ניתוח למתיחת פנים..
כל כך עצוב לי.
כל כך עצוב שאדם לא מחובר לעובדה שהנשמה היא ניצחית, לעולם לא מתבגרת.
להכנס להרדמה מלאה, לקחת סיכון ולא בגלל סיבה רפואית...
כולם ידעו על זה חוץ ממני.
לי היא סיפרה רק כמה ימים לפני, ולא בכדי.
היא ידעה שממני היא לא תקבל טפיחה על השכם על שבחרה לעשות משהו הזוי כל כך...
אחרי שיחה ארוכה שהסברתי לה מה אני מרגישה בעניין איחלתי לה בהצלחה מכל הלב.
כרגע התקשרתי לברר מה איתה...עדיין בהתאוששות...
עצוב לי.

איזה כייף לי שאני כבר לא צריכה לשהות בחברה שאינה מתאימה לי על מנת לספק חברה לבת שלי...
ככל שעובר הזמן, משהו הרמוני מתבסס בחיי ומזמן התאמה שהולכת וגדלה ביני ובין החינוך הביתי.
וזה טוב לי.
טוב לי שהיא הולכת אחרי ולא אני אחריה.
טוב לי שאני נתרמת וכפועל יוצא גם היא נתרמת.
טוב לי שאני כבר לא צריכה לייצר כל מיני בליינד דייטים הזויים עם אימהות אחרות ולהעביר שעות רבות
רק בשבילה.
ברוך השם.

איך אומרים אצלנו?
ברוך שפטרנו מעונשו של זה?
זה לא בבר מיצווה המשפט האלמותי הזה(אולי בחתונה?)
יקרה, שום בליינד דייט לא היה מקרי. היקום זימן לך בדיוק את האנשים הנכונים. ועכשיו היקום מזמן לך סיטואציות אחרות שכרגע יפות בעינייך מהבליינדיטים.
יום אחד תגלי את העוצמה ואת השיעור מכל אמא אחרת ששהית איתה למען ביתך ותגלי שהשיעור החשוב הוא ביחוד עבורך.
ולגבי מתיחת הפנים:-) כל הכבוד לה שהיא קשובה לעצמה! איזה אומץ צריך בשביל לעשות את זה (בדיוק את אותו אומץ שצריך בשביל לאהוב את עצמך כפי שאת:-))

גם אמא שלי עשתה לעצמה ניתוח כזה לפני כמה שנים, וגם חידשה אותו אחרי עוד כמה שנים... תשמעי, אני לגמרי מבינה אותך, גם לי זה היה קשה איתה. אבל - נורא קשה להזדקן. בייחוד בחברה שלנו. אז אולי תצליחי גם לפרגן לה כמו ש לוטם מרווני כותבת (מזווית שלא חשבתי עליה בכלל).
בכלל, נורא חשוב לנסות לפרגן להורים. ככל שהם מזדקנים זה חשוב יותר, בעיני. אבל זה קשה.
לא שאני משווה, סתם פורקת: היה לי הרבה יותר קשה לשמוע חברה שלי בקשר לקיסרי השני שלה. שאלתי, בדחילו, אם היא לא היתה רוצה להתנסות בלידה רגילה, והיא אמרה בכזה ביטחון ונונשלנטיות שלא, מבחינתה מה שחשוב זה מה שיצא, הלידה עצמה ממש לא חשובה לה. הצטערתי נורא אבל כמובן שתקתי. ואני כל כך כועסת על הרופא - בן קבוצה שלנו (שלי ושלה) שמעודד ניתוחים קיסריים בכל הזדמנות, ובתור ראש מחלקת יולדות בבית חולים גדול יש לזה משמעות עצומה...
סליחה שנדחפתי, זה הזכיר לי.

יקרה, שום בליינד דייט לא היה מקרי. היקום זימן לך בדיוק את האנשים הנכונים. ועכשיו היקום מזמן לך סיטואציות אחרות שכרגע יפות בעינייך מהבליינדיטים
ברור.
אך כל בליינד דייט שיקף את מצבי באותו הזמן. חוסר הרמוניה פנימי שהתבטא במפגשים שלא התאימו.
עכשו ברוך השם - אני במקום אחר, אז גם החינוך ביתי נמצא במקום אחר וגם המפגשים במקום אחר.
הרי סך כל המציאות היא שיקוף מוחלט של האמונות שלנו.
אז אני מברכת על שינוי האמונות שלי.

_בכלל, נורא חשוב לנסות לפרגן להורים. ככל שהם מזדקנים זה חשוב יותר, בעיני. אבל זה קשה.
לא שאני משווה, סתם פורקת:_
תאמיני לי אני הבן אדם הכי מפרגן בעולם...
וכשאראה את התוצאה החלקה אני גם אפרגן...עדיין קשה לי לקבל את האובססיה הזו לגבי מראה חיצוני
אצלה שמתבטא בדיבור אינסופי על המראה או המשקל (גם שלי!!!!).
לפני חודש למשל היא התקשרה לספר לי על קקטוס חדש שגילו שאם אוכלים אותו אז אין תאבון.
שאלתי אותה בשביל מה היא מספרת לי והיא ענתה שבשבילי!
היא יכולה לדפדף באלבומי תמונות שלי מפעם ולהלל את המראה שלי אז לעומת היום....
היא כל הזמן אומרת לילדה שלי (בת 4 ושליש!!!) איזה רגליים יפות יש לה...
חאליק, היא בסרט.

הסתכלתי בבלוג מההתחלה ושמתי לב שהרבה פעמים אני לא עונה לתגובות.
רוצה ליידע שהתגובות חשובות לי, מחממות את ליבי ופשוט בלהט הכתיבה ומקוצר הזמן אני לא תמיד מתייחסת.

חברה שאינה מתאימה לי על מנת לספק חברה לבת שלי...
אם כבר אז כבר. אני מניחה ש חברה שאינה מתאימה לי על מנת לספק חברה לבת שלי... לא כולל אותי ואת חברתנו אצלה הכרנו נכון?

בוקר.
אני קמה לתוך הצעקות של הקטנה אשר עם אביה בסלון.
"הכנת לה אוכל?" אני שואלת "לא"..."שכחתי"...אני נגנבת, מתעצבנת שונאת לקום אל תוך כאוס.
החצי שעה בבוקר לבד במיטה בד"כ מאפסת אותי.
הוא יוצא איתה לטיול קצר, אני כרגיל מתקררת מהר מהאטרף וכבר מכינה לו ארוחת בוקר לעבודה.
אמש בערב הייתי עם חברה במפגש מיוחד של התרגול הרוחני שלי. הגורו הגיע מחו"ל והלכנו לשיעור.
היה מדהים. האמת שם מחלחלת וחודרת אותי ברמת התאים.
הקטנה שמצטרפת אלי תמיד העבידה אותי כמובן ואילצה אותי להיות רוב הזמן לבד, למעלה בחדר מיוחד שהוקצה לקטנטנים
עם רמקול אשר מעביר את השיעור לשם.
כמה נכון בעצם היה בשבילי לשמוע את השיעור לבד, ללא אנשים אשר מסיחים את דעתי השכם וערב.
השיעורים האלו מחברים אותי פנימה אל האמת הכי מהותית שיש ומצד שני עדיין קשה לי עם כל סממני הפולחן ,אם כי אני מבינה את ה"דרש"
שלהם וגם שם כמובן יש צבעים של אמת.

הגדולה התחפשה היום במפגש לאמא.
אמא בשבילה זה שיער ארוך, טוניקה או חצאית מעל מכנסיים (מעניין למה...) וכמובן עגלה או סלקל. וגם בקבוק בתוך העגלה!
"אבל אנחנו לוקחים את אורה במנשא ולא בעגלה והיא שותה רק ציצי" אני אומרת לה ותוהה לעצמי מאיפה היא קיבלה את הרעיונות האלו.
אבל היא התעקשה. אז ויתרתי.
ואז ראינו שאין לנו סלקל לבובה והעגלה מסמורטטת לגמרי.
"טוב" הפטירה משל אילצתי אותה לשלוח תינוקת לגן..."אני מסכימה למנשא" הללויה. מייד אירגנתי בובה במנשא.
עכשו איפור...מאיפה אני אקריץ איפור???
טלפון לשכנה והגדולה הולכת לשם להתאפר.
יופי.
נשארים במפגש עד הסוף שלו יחד עם חברה טובה...אני אוהבת את השקט הזה אחרי מפגש הומה, כשיוצא לי להשאר
לשיחה אינטימית שקטה בעוד הילדים משחקים..
היום אני אם חד הורית והאיש שקפץ לחצי שעה למפגש לבקר יבוא רק בלילה.
מגיעים הביתה, מקלחות, ארוחת ערב ושקיעה על הנדנדה בחצר...ליום הזה אין סוף.
אני עוד צריכה להכין משלוח מנות למסיבה מחר, אוכל, עוגה ומחר יום של חגיגות מהבוקר ועד הלילה....
מחכה כבר לשבת.
לשבות מכל המאמץ, התנועה, הרעש...
לשבות מהמאמץ להרדים את הקטנה שבאופן קבוע מורדמת בשבתות ע"י האיש בטיולים ארוכיםםםםםםם.
לשבות מהמאמץ להיות תמנון שמנסה בכל אחת משמונה הידיים שלו לעשות משהו אחר.
שבת שלום@}

יקירתי, יקירתי, אוטוטו שנה לא? אורה ושמחה! WOW נזכרת שנה אחורה. נזכרת איך היית עם צירים בשיעור אחרון והייתי בטוחה שבבוקר את עם תינוקת...
אבלל אורה עוד חיכתה לה. אוהבת.

אחרי לילות ללא שינה עם יונקת בת שנה שתלויה עלי קבוע או, גם שלי. ממש ממש. עד כדי מחנק לפעמים. יום ולילה.
מה שמפתיע אותי ש10 דקות בלעדיה זה כמו נצח ומישום מה הדקות האלה נותנות לי הרבה יותר כח ממה שנדמה לי.
אני חושבת ששוב שיניים. מתי יהיה לזה סוף?
חברה "ירדה" עלי לפני שבוע שאני לא עוזבת את דרור בלילה לצאת קצת. איזו הרצאה "מה היא לא יכולה להיות עם אבא שלה? יש שאיבות, יש מטרנה..."
ואפילו לא נתנה לי להסביר לה שבאמת זו בחירה שלי, התינוקת תינוקת, רק תינוקת. מאז שהיא נולדה היא ישנה דבוקה אלי ולא אני לא מתכננת לאמלל אותה בבכי...

פעמיים בשבוע אני אלך איתה לסיפריה המושבית לבד ואהיה רק שלה.
כל כך חשוב.
את יודעת שעכשיו עם אושרי אני הולכת איזה שלוש פעמים בשבוע לכל מיני טיפולים אלטרנטיבים. אני משתדלת שבלי דרור.
זה כבר נהיה זמן האיכות שלנו. עצוב. עכשיו אני מבינה שאת הזמן הזה הייתי צריכה להקדיש לו קודם.
הוא כל הזמן רואה אותי עם דרור ברקע. כל הזמן. רואים את זה הכי ברור בתמונות שהוא מצלם.
בתכלס' הכל סביבה.
והוא כזה מקסים וטוב לב.
כל כך חשוב הגדולים יהיו איתנו בלי הדאגה שלנו לקטנים ברקע. באמת הקטנים כבר מספיק גדולים כדי שנהיה בלעדיהם שעתיים בשבוע.

מקווה להפגש בקרוב מאוד.
הייתי רוצה לראות את משכנכם החדש, והאמת, שמאוד הייתי רוצה לראות אתכם.
חג שמיח @} @} @}

המורה שלי אומרת שכל כך קשה לנו ומזעזע אותנו המוות כי הוא לא טבעי לנו.
לא טבעי לנשמה שלנו שהיא ניצחית למות.
אני מכינה אוכל הודי לחברים שמגיעים מחר והחריפות של האוכל מתערבבת לי עם הכאב החריף שאני חשה ביודעי
שברגע זה מתקיימת הלוויה של ילדה בת חמש.
ילדה בת חמש, בת יחידה, בבת עינם של הורים מסורים ומקסימים.
ילדה שינקה עד גיל 4 וגדלה צמוד צמוד.
לפעמים אני נתפסת לאשליה שכל מה שאני עושה שומר לי על הבנות שלי מכל רע.
האמת הקשה מכה בי ופוערת בי חור שותת דם ודואב על חיים קצרים שנפסקו.
ואני יודעת , באמת יודעת שהמסע לא מסתיים כשהגוף קורס -
ובכל זאת... מה אני אגיד להורים בשבעה...מה...
אני מבקשת מאלוהים לשלוח להם אור וחסד
ולרפא את ליבם הקרוע מכאב אינסופי, כאב של הורים,
אין עוד כאב כזה בעולם.