ספרו על העיר שלכם

[פלוני_אלמונית*]

(-:
רעננה זה לא עיר???
איזה כיף זה זכרונות מהחולות והמרחבים והחנויות הקטנות לפני טונות הבטון והסופרים.
ומתוך סקרנות (רק אם מתאים לך לענות) גם את גדלת להיות מפיקה ומארגנת כמו אמא שלך?

[עפרה_שחר*]

אני ילידת 69, וכשגדלתי שם - רעננה היתה מושבה. אמא שלי היתה אומנית וגידלה אותנו - אז היה לה זמן לארגן.
מרעננה שאהבתי לא נשאר הרבה. אם אני שם לסידורים - מקום העליה לרגל שלי היא החנות של צארום, במרכז, בשביל הריחות והאיש הזה שהוא טיפוס ששוה ספר כשלעצמו. כל אחד במרכז רעננה יגיד לכם איפה זה, או שתלכו לפי ריח הכמון. רק תכנסו לקנות שקדים ותמרים, מי ורדים או סוכר גבישי על חוט, אבקת חינה או לחוח - וכבר תבינו על מה אני מדברת: תימני יקה קצר בדיבור ורחב בלב. אחד מסוגו בעולם, כן ירבו

[במבי_ק*]

מקום העליה לרגל שלי היא החנות של צארום.

איפה זה? אנחנו שכנים לרעננה, אבל אף פעם לא קלטתי את העיר הזאת, יש בה משהו גווינת' פאלטרו כזה...

איזה זכרונות יש לך! - הרגשתי כמו בסרט ישראלי משנות ה 70!

[עפרה_שחר*]

מוזמנת לבקר בפרדס-חנה, יקירה. מנהרת הזמן פה!

[אמא_של_יונת*]

חוט השני, הזכרת לי נשכחות עם בריכת הילדות שלך.
אני גדלתי ב קיבוץ בדרום.
בשנים הראשונות לא היתה בקיבוץ בריכת שחיה, אבל בפרדס (שהיה שייך קודם לערבים ונרכש מהם יחד עם שאר החלקות של הקיבוץ) היתה באר, ולידה בריכת אגירה - לא גדולה, בערך 3X3 מטר, אבל עמוקה לפחות שני מטר. המים שהועלו מהבאר הוזרמו לבריכה דרך צינור גדול - מלמעלה. מהבריכה יצאו המים לרשת של תעלות בטון שהשקו את כל הפרדס. בצמתים בין התעלות היו בריכות קטנות, בערך מטר על מטר, בעומק כ-20 ס"מ. ילדים קטנים מאוד (כלומר, אני...) שכשכו בתוך הבריכות האלה. לפעמים באו הערביות מהכפר השכן לשאוב מים מהבריכות האלה. תמיד התפעלתי כשראיתי איך הן נושאות על ראשיהן את הכדים המלאים.
ילדים גדולים יותר (כלומר, גם אני כעבור כמה שנים) התרחצו בבריכת האגירה. רוב הילדים לא ידעו אז לשחות, והבריכה היתה עמוקה. מה עשו? מתחו חבל עבה לרוחב הבריכה, וכולנו החזקנו בחבל והשתוללנו במים. הילדים הגדולים יותר נהגו לקפוץ לפעמים לתוך הבריכה המלאה בילדים.
באותו מבנה היה גם בית האריזה לתפוחי-זהב (המלה תפו"ז היא ראשי-תיבות, והפכה למלה עצמאית מאוחר יותר). בעונת הקטיף הביאו את התפוזים מהפרדס לבית האריזה, ושם ישבו האורזות על הארץ, עטפו כל תפוז בנייר משי ורוד והניחו בזהירות בתיבות שנשלחו אחר-כך לחו"ל. תפוזים שנשלחו למכירה בארץ לא זכו ליחס אישי כזה...
כשהייתי בת שמונה בערך נבנתה בקיבוץ בריכת שחיה: רוחבה כ-3 מטר, אורכה 10-12 מטר (אינני זוכרת בדיוק). העומק - בקצה אחד כ-80 ס"מ ובקצה העמוק כ-1.5 מטר. בבריכה הזאת למדו כל ילדי הקיבוץ לשחות ולצלול. מכיוון שהיא היתה קטנה מלהכיל את כל הילדים בבת אחת, השתמשנו בה בתורות: לכל כיתה נקבעה חצי-שעה.
בריכה אולימפית נבנתה רק כשהייתי כבר אחרי הצבא.

[במבי_ק*]

וואו, אמא של יונת! אבולוציה ארץ ישראלית דרך סיפורי הבריכה המקומית!

מדהים הקטע עם החבל (למרות שאני שחיינית טובה, אני מתכווצת). קשור גם לדף (פרומו פרומו) שעומד להיפתח על אנסקולינג גופני.

[כוכב_נגה*]

דף מופלא! במבי השאקלית קבלי: |Y||Y|
בהמשך לקטעים הנפלאים והמרגשים על ירושלים, שאלה:
מחפשת בתי קפה ממש טובים באיזור מרכז העיר שם? מודה שאני מפונקת בענייני קפה...
תודה@}

[ים_ים*]

אני גדלתי בעיר ימית, שכבר לא קיימת... כשהתפנינו הייתי בת 5 וחצי ויש לי די הרבה זכרונות משם, זכרונות טובים,
הרבה הרבה ים וחופש, מרחבים ודיונות, כמה דיונות, זה היה הצ'ימבורי שלנו... השתוללנו והתגלגלנו וגדלנו כל הילדים
של השכונה כמו משפחה אחת גדולה, הטיולים המשפחתיים היו טיולי אוהלים לסיני, הסתובבנו ערומים וחופשיים, אח...איזה כיף
אח"כ עברנו למושב ליד הגבול עם מצרים, שנבנה בעקבות הפינוי, במקום שכולו חול וחול וכמה בתים בודדים שבנינו בצבע של החול,
ממש יישבנו את הנגב, התחלנו מאפס, כשאני חושבת על זה- איזה אמיצים ההורים שלי.
אבל במושב כבר לא היה כיף כמו בימית, לים כבר לא הלכנו ברגל ואחרי כמה שנים, כשעשינו ברוגז עם הערבים אז כבר לא יכולנו
לסוע לים, 10 דקות דרך רפיח ולקנות ארגז סברס בדרך וכך מצאנו את עצמנו במרחק שעה נסיעה לים דרך עיקוף ענקי... ולא הגענו לחוף
יפה כמו החופים של ימית, הנקיים, עם הדקלים ומרחבי החול.
אני די השתעממתי שם, לא הבנתי מה יש לעשות במקום עם מעט אנשים ומעט גירויים והייתי צמאה תמידית ללמידה חדשה, לחברים
חדשים, מה שלא היה שם, לא היה כלום, רק עכשיו האיזור הזה מתפתח מבחינת אפשרויות.
בצבא שירתתי ברמת הגולן- שיהיה כמה שיותר רחוק, שונה ומעניין ולקח לי בערך יום שלם להגיע לשם כל שבוע, אבל נהנתי מזה.
ומאז שהשתחררתי עד היום אני לא יכולה לזוז מתל אביב אהובתי! לא יכולה לחשוב על שום מקום אחר לגור בו, מתה על
העיר הזאת, שתמיד קורה בה משהו, שיש בה חיים ועניין והכל קרוב, במיוחד הים... אני כל כך אוהבת להיות חלק מזה
וכל נסיון שהיה לי לצאת מהעיר או לעבור לעיר אחרת עשה אותי משועממת וחסרת שמחה.
כשאני כותבת את זה אני מבינה כמה אני שלמה עם המקום הזה. מתה על ערים גדולות, אפילו על דלהי...(-:
ועדיין, תמיד יש בתוכי את עכבר הכפר, זה שממש אוהב להיות במרחבים, לבקר בכפרים, במקומות קטנים ואותנטיים,
להכיר את האנשים המיוחדים שגרים במקומות האלה, שמגדלים ומכינים בהם את האוכל לבד,
שעוסקים במלאכת יד, שיש בהם שפע של שקט פנימי ושלווה, זה קסום בעיניי
כשהייתי בהודו, לפני כמה שנים, הגעתי עם בנזוגי ועם עוד זוג לחוף די שומם, שנמצא בתוך כפר, קצת דרומית לגואה,
הכל נקי ו"חדש", הייתה לי תחושה שגרתי שם פעם, בטוחה שיש לי עבר רחוק עם הכפר הזה.
מצד אחד לא יכולתי לעזוב את המקום הזה, שבבוקר מגיע הודי עם דלי מלא בדבש למכירה, שכל אדם שעובר מולך עושה
שלום עם חיוך, גורה של פרה שבאה אלינו כל בוקר לאכול, אפילו הצדפים יצאו מהים מבריקים, כאילו לא היה בהם שימוש,
מצד שני התחרפנתי שם, עלו לי שם רגשות עמוקים וקשים, כל שיר שהקשבתי לו השפיע עליי קשות, אולי היה יותר מידי זמן
ושקט להעמיק בכל דבר, עד עכשיו אני לא מבינה מה היה שם, אבל היינו שם שלושה שבועות מרצון וזה אחד המקומות שיותר השפיעו עליי

[רוניתה_פיתה*]

אנחנו נקלענו בגולן למקום הכי !!! הכי !!! ביזארי שיצא לנו לראות בארץ (חוץ מרהט). מושב קלע נדמה לי. טווין פיקס מידל איסט.
תוכלי לספר למה ביזארי?
ושמת לב שנ{{}}קלע_{{}}תם ל{{}}_קלע{{}}? (-:

ואגב, הדף הזה באמת מוצלח.
וגם אני מחכה כבר לדף הבא, כל כך רלוונטי לנו...

[יעלי_לה]

אנחנו נקלענו בגולן למקום הכי !!! הכי !!! ביזארי שיצא לנו לראות בארץ (חוץ מרהט). מושב קלע נדמה לי. טווין פיקס מידל איסט.
יו, גם אנחנו נקלענו לשם במקרה והרגשנו אותו דבר, טווין פיקס מידל איסט זה ממש תיאור מדויק.
קשה להסביר למה, צריך לראות כדי להבין.

[במבי_ק*]

קשה להסביר למה, צריך לראות כדי להבין.

כן, לגמרי. זה מתחיל בכניסה ליישוב המשונה הזה, יש מתחם מגודר ל"מירוצי כלבים". ואז מין אווירה הזויה, מיסטית, אפלה. והטיפוס וחצי שראינו שם - גרמו לנו ממש להרגיש בסרט של דיוויד לינץ'. היתה אישה שנזפה בנו (עצרנו בצד הדרך לאכול פומלה ופסיפלורות) שזה לא מקום ציבורי, ושנלך לאיזה "חניון", כי "הם" מאוד סובלים מאנשים.

[אורי_יורמן*]

תל אביב. בעיצומו של מעבר איטי צפונה, הרחק מכאן.
יוצא לסיבוב בשכונה בין כמה באסטות של ירקות שפתוחות בלילה, חלקן 24/7.
מקבל חינם ארגז עם 20 נקטרינות א-א (יפות, גדולות, בשלות) שבעל הדוכן לא רצה למכור (חלקן קיבלו מכה או התרככו קצת). ממשיך ללכת קצת, וקונה בדוכן אחר 4 קילו מנגו מושלם ב20 שקל. (מנגו מהסוג הזה עולה כרגע 30-35 ש"ח לקילו)
איך אפשר שלא לאהוב את השכונה הזאת?

[שעועית_עדינה*]

עדיין לא הזכירו את רמת גן.
אמנם רמתגנית מאז ומתמיד, אבל בגלל הגבולות המטושטשים במרחב הצפוף הזכרונות שלי מעורבים בגבעתיים.
רחוב ביאליק ההומה, שבתור ילדה הרגיש כמו מינימום ניו יורק, לרכב על פסל הבמבי בכיכר אורדע, לקנות נעליים בבמבינו ולקבל בלון, לקנח בפלאפל וגלידה.
אש לילה ומשחקי הרפתקאות בשטח 9 שבגבול ר"ג- גבעתיים, בונקרים מיסתוריים והרבה טבע בלב העיר, זה היה לפני הפארק המהונדס והמגדלים
טיול שבת עם אבא והכלבה לתל נפוליאון, מטפסים מעלה מעלה ופתאום כל גוש דן נפרש לפניך. עוצרים לאכול כריכים מתחת לעצי האורן, בודקים מה שלום החפירות שתקועות מאז ומעולם וממשיכים לסיבוב בשבע טחנות.
אינספור אחה"צים מאושרים בגן העלייה השנייה בגבעתיים, הייתי אלופת הגלגולים בדשא (לא חכמה, מדובר בגינה המשופעת ביותר שראיתי מעודי, היינו חייבים להפוך את זה ליתרון). את בריכת הצפרדעים הקטנה שהיתה בחלק התחתון ייבשו כבר לפני שנים, אבל לנצח אזכור את אחי דוחף פנימה את בן דודי הקטן. סיורי ערב במצפה הכוכבים, וצפייה בשקיעה במצפור שליד.
הפארק הלאומי, האגם וסירות המשוטים, הבית העגול שבאגם וגשר העץ שרצנו לאורכו שוב ושוב, אופניים לשניים, להאכיל את הברווזים, לחכות לרכבת הקטנה שחוצה את הפארק ולהריע לה בגיל, למצוא זוויות בדשא שמהן אפשר לראות את החיות שבספארי.
השדרה שבה גרנו, מושב קטן בלב העיר עם חברת ילדים ענקית בגילי. מדורות ל"ג בעומר משותפות, מבחני אומץ בקפיצה מגג המקלט, טיפוס על עצי הענק עד שכולם חלו ונשברו (לחדשים עוד ייקח זמן להגיע לתהילה הזו) ומלחמה עיקשת בילדי הרחוב השכן. כל גינות השכונה הקטנות, כולל זו שעד מלחמת השחרור היה בה מנזר. עיר גנים אמיתית.
הסביח המקורי ברחוב נגבה, הפלאפל לנוער, פיצה וקפוא בדרך לצופים. כשגדלנו קצת, הדבר המעניין היחיד הפך להיות קו האוטובוס לתל אביב, זה שלוקח לים ולסנטר.

[עפרה_שחר*]

ממליצה מאד על הספר: " דנה ואמא והר נפוליאון" /יהודית רותם עם האיורים היפייפיים של רחלי פלאוט (ידיעות ספרים). אחד הטובים!

[במבי_ק*]

כבר כמעט שכחתי מהדף המעולה הזה שפתחתי... יש עוד סיפורים אולי?

[דני_זובין*]

אני גר ב ירושלים, שש שנים.
עוד מימי בית ספר, איכשהו היה ברור לי שאנסה לגור בירושלים כשאגדל. גדלתי, ובאתי ללמוד כאן, באוניברסיטה העברית. ונשארתי, ללא רגע של התלבטות.

האהבה שלי לעיר הזאת לא שייכת לרובד המובן. כל שבועיים שלושה, בא משבת בבית הורי בצפון. יורד מהאוטובוס, לוקח כמה נשימות, מסתכל לצדדים, ו - מאושר. אשכרה שמח להסתובב ברחוב.

מה אני אוהב כאן? מעבר להכל, מבחינתי זו הוויה מאד ספציפית - ירושלים. סוג של דבר, לא מתפרק למרכיבים.

ואני אוהב את המגוון. בירושלים, לכל שכונה יש אופי. אני גר ברחוב הקרן הקיימת ברחביה. עברת לרחוב קינג גורג' - ואתה במקום אחר. עברת לשערי חסד השכנה, ואתה בעולם אחר. נחלאות - עוד עולם ועוד אחר. באמצע רחוב בצלאל הסואן, שלא שייך לכלום. ואם מתרחקים עוד - קרית משה, ובית הכרם, וגילה, והשכונות החרדיות שליד יפו, ורחוב יפו עצמו, והעיר העתיקה. והעיר המזרחית הזרה והמסתורית, ה"שם", ופסגת זאב המרוחקת, ורמות המתבצרת מעבר לכביש תשע, והר חוצבים שבה עובדי ההייטק חוצבים שקלים. וקרית יובל המצוקתית משהו, ועין כרם הקסומה. כל אחד סיפור בפני עצמו, וכמעט שאני לא יכול לשדך לשכונה שכונה תאומה דומה. ובד בבד, על כלן, חופפת אוירת המסגרת - ירושלים.

ירושלים היא עיר בבירור רב. יש לה את העוצמה של עיר, את המרחב של עיר, את האנונימיות של עיר.

והעתיקות (בשורוק), אההה. ירושלים מחברת אותך אל הזמן. כבר הסתובבו כאן כמה אנשים לפניך, לא יום ולא יומיים. העתיקות הזו מזמינה להבלע. לא מהמקומות שמדרבנים אותך ליוזמה, כי המקום הוא מה שתעשה ממנו. לא צריך לברוא את העיר מחדש, היא כאן, עצומה, אתך ובלעדיך.

מבני ענק שמפוזרים בשפע באזור המרכז, חלקם מבני ציבור חלקם מלונות, אומרים עוצמה של תרבות. את זה לא בונה אדם אחד או קהילה. ולא ביום. קצת מזכיר את לנינגרד, עיר הולדתי הרחוקה.

שונא את גשר המיתרים. הוא מוסיף לירושלים דברים שהיא לא צריכה. מישהו כתב לאורי לופליאנסקי בזמנו, שנלחם נגד מצעדי הגאווה - זה (הגשר) - מצעד הגאווה שלך. צודק. אבל ירושלים מכילה דברים, ואפילו את הגוף הזר הזה אולי תכיל יום אחד.

[יער_ה*]

דני זובין מקסים!
ואני אוהב את המגוון. ואוסיף על זה את ההתחדשות, שכל הזמן מכירים פנים חדשות של ירושלים, כי פוגשים אנשים אחרים, הולכים למקומות חדשים/ישנים, ואז נגלות לך נקודות מבט שלא הכרת.
ועוד קטע, שיש אנשים שהכרת לפני 10, 5 שנים, ואז פוגשים אותם דרך חברים אחרים ומכירים אותם מחדש.. (זה לא מרגיש "ביצתי" אלא זה חלק מהיופי בעיני).

[דני_זובין*]

הי, קראתי ארבע חמש פסקאות בדף הזה ודילגתי לסוף לכתוב. ואז באתי לראות אם עוד מישהו כתב על ירושלים. LOL

[דני_זובין*]

כל הזמן מכירים פנים חדשות של ירושלים
נכון

[תמרוש_רוש]

מה המילה של העיר שלכם?

קראתי לאחרונה את "לאכול, להתפלל, לאהוב" והיה שם קטע שבו שני אנשים מדברים על רומא. ואחד מהם מציג תיאוריה שלכל עיר יש מילה. והמילה היא משהו שרוב תושבי העיר חושבים, חותרים לקראת, מתייחסים אליו, מתווכחים אתו, מביאים אותו בחשבון, והוא עומד כל הזמן באויר.
המילה של העיר רומא היתה סקס

אז מה המילה של העיר שלכם?
ומהי המילה הפרטית שלכן?
והאם המילים מתאימות או מסתדרות זו עם זו?
ואיך מיישבים את הניגודים (אם יש)?

---

אני נולדתי וגדלתי בירושלים.
לדעתי, המילה שלה היא "אבן"
(לא ממש מתאימה למילה שלי...)

העיר שאני חיה בה כיום נמצאת בעולם אחר. פיזית ומושגית.
לדעתי, המילה שלה היא Back yard.
אי אפשר לתרגם את זה ישירות לעברית... זו החצר שיש לך מסביב לבית, אבל זה יותר מזה. זה המקום שבו הילדים משחקים. זה המקום שעושים בו ברביקיו. זו הגינה שמגדלים בה עגבניות וחצילים, או שזה המקום המוזנח שתמיד צריך לעשות אתו משהו. זה קצת סמל סטטוס. וזה אורח חיים שלם.
וגם זו לא בדיוק המילה שלי... אני מתדיינת ומתווכחת אתה כל הזמן.
אבל אני גם נהנית להיות אתה בדיאלוג.

_{המילה הפרטית שלי היא אהבה. סליחה על היומרה והפלצנות}

[במבי_ק*]

מדהים אותי כמה אנשים כתבו כאן על ירושלים. אי אפשר להשאר אדישים לעיר הזו (אני מכירה הרבה ירושלמים שפשוט מתעבים אותה). זוכרים מה אמר עליה <מי זה היה?> בשטן ממוסקבה? זה אחד התיאורים הכי מבריקים של העוצמה של העיר הזו!

[ניצת_השקד*]

גדלתי בעיירת פיתוח מדברית.
איפה?
לפי התיאור נשמע שגדלת במצפה רמון @}

גם אני לא יודעת בדיוק מהי העיר "שלי" כיוון שעברנו כמה וכמה
אני גדלתי ב דימונה
גרנו שם עד כיתה ג', והיא זכורה לי במיוחד כי ממנה היה לי הכי קשה להפרד
כל המשפחה המורחבת שלי נשארה שם ובאיזור
דימונה של שנות השבעים היתה עיירה מדברית שמשית ומאובקת
בנייני רכבת עגומי מראה
אנשים פשוטים וקשי יום, שכולם מכירים את כולם
ולא משנה מאיפה עלו הורייך בסוף גם אתה תדבר מרוקאית...(-:
אני זוכרת מרכז מסחרי קטן עם בית קולנוע וחנות צעצועים (אחת בלבד)
מסעדה אחת
פלאפל אחד
כמה חנויות בגדים
שני אולמי שמחות
גן ציבורי אחד גדול
בריכה עירונית פצפונת ואח"כ פתחו ברכה חדשה יפה ונוצצת שנחשבה פלא מקומי..
טיולי ב"ס למכתש הקטן
חינוך מעולה ומושקע ברמה גבוהה (הבנתי את זה כשעליתי לכיתה ד' בעיר אחרת וידעתי כבר את כל החומר על בוריו!)

בקצה של כל שכונה ומאחורי כל עיקול בכביש מונח לפניך המדבר
ועד היום, זהו הנוף המועדף עלי יותר מכל
@}